מצד שני, מנהיגי חמאס שוהים בשטחה של קטר, תחנת אל-ג'זירה מסקרת את המלחמה באופן חד-צדדי נגד ישראל, כסף קטרי מממן את חמאס וארגוני טרור אחרים, כסף אחר זורם למוסדות אקדמיים מובילים בעולם כדי לקדם מסרים דתיים איסלאמיים, ואילו עתה הם דורשים חקירה בין-לאומית של פשעי ישראל בעזה. אז קטר היא אויבת או ידידה של ישראל?

כדי לענות על שאלה זו יש לבחון את מערכת היחסים המפתיעה שהתנהלה, רובה ככולה, מאחורי הקלעים. ראשית הקשר נוצר מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, בספטמבר 1993. עוד באותו החודש, הקטרים יזמו פגישה חשאית ראשונה בין שר החוץ פרס ושר החוץ הקטרי בביתו של שגריר קטר באו"ם. קשר זה נמשך לסירוגין עד אפריל 1996, או אז כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים במעמד של "נציגות מסחרית". מאחורי מונח עמום זה הסתתרה פעילות ענפה של שגרירות לכל דבר.

עוד לפני הקמת הנציגות הרשמית, ישראל בדקה בשנים 1995-1994 את האפשרות של קניית גז מקטר. המגעים היו חשאיים, אולם כאשר הם דלפו לתקשורת, הקטרים לא הכחישו. השתיים אף חתמו על מזכר הבנות, אולם ישראל העדיפה לבסוף לקנות את הגז המצרי שהיה גם זול יותר. ישראל הייתה זו ששיחקה בקלף הקטרי, וזאת כדי להפעיל לחץ על מצרים שגררה את רגליה לגבי חתימת הסכם. בחירתו של נתניהו לראש ממשלה במאי 1996 הביאה להורדת הפרופיל של היחסים, אולם פגישות מאחורי הקלעים המשיכו להתקיים גם בדרג גבוה, בעיקר בשולי עצרת האו"ם.

קטר, בדומה למרוקו, עומאן ותוניסיה, סגרה את הנציגות הדיפלומטית ב-2000 לאחר פריצת האינתיפאדה הפלסטינית. ואולם, בניגוד לשלוש, היא מיהרה לחדש את היחסים והם אף השתפרו ברמת התיאום. בתקופה זו שרת החוץ ציפי לבני קיימה קשרים מצוינים עם הצמרת הקטרית.

הנציגות הישראלית נסגרה שוב בעת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2009. עם סיומו, הקטרים ניסו לחזור על התרגיל הקודם, אולם נתניהו ושר החוץ ליברמן סירבו להעניק "מתנות חינם" לקטרים לאור מה שהם כינו מדיניות "דו-פרצופית". ואולם, בחשאי, גם בתקופה זו התקיימו ביקורים של אישים ומשלחות ישראליים בקטר וכן הוחלפו מסרים. בעיתונות הערבית אף דווח שנתניהו נפגש בחשאי עם ראש ממשלת קטר במאי 2011 בפריז.

קשריה של קטר עם חמאס, במיוחד לאחר השתלטותו על עזה ב-2007, אפשרו לה למלא תפקיד מתווך בעת מבצע "עמוד ענן" ב-2012. העובדה שבמצרים שלט אז מוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים, סייעה לסיים במהירות את המלחמה. מיד לאחר מכן, קטר מינתה את מוחמד אל-עמדי למתווך והוא הפך לצינור קשר חשוב בין המדינות. הוא יצר קשר אינטימי עם פוליטיקאים ואנשי צבא רבים בישראל. קשר זה מוסד לאחר מבצע "צוק איתן" ב-2014, בו הוקם מנגנון רשמי ומסודר להעברת כסף קטרי למימון פרויקטים אזרחיים בעזה. לא ניתן כמובן להתעלם מהאפשרות שחלק מהכספים תועלו בסופו של דבר למימון טרור.

התקיימו גם קשרים מזדמנים חשאיים אחרים. כך למשל ראש המוסד יוסי כהן ואלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי ביקרו בקטר בפברואר 2020 ונפגשו עם ראשי הביטחון והמודיעין. ואילו במרץ 2022 דווח שהרמטכ"ל אביב כוכבי נפגש בבחרין עם רמטכ"ל צבא קטר, וזאת כדי לבחון שיתוף פעולה נגד איום של כטב"מים איראניים.

"קשר טוב עם כולם"

הקשר של קטר עם ישראל הוא חלק ממכלול רחב יותר של קשרים עם המערב בכלל, ועם ארצות הברית בפרט. המפקדה הראשית של פיקוד המרכז האמריקני (CENTCPM), שישראל חברה בה מאז ינואר 2021, נמצאת בקטר; ארצות הברית אף עושה שימוש בבסיס הצבאי הגדול שלה בקטר, שעובר אף שדרוג לטובת הצבא האמריקני, וכן בנמל הימי חמד. קטר אף זכתה למעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו על ידי ביידן בינואר 2022. היא חתמה גם על כמה עסקאות ביטחוניות עם ארצות הברית בסך של מיליארדי דולרים.

המוטו המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון של קטר הוא "קשר טוב עם כולם", וזאת כדי להשיג שתי מטרות עיקריות: ראשית, השגת ביטחון מירבי בזירה מרובת סיכונים ואויבים בפוטנציה שעלולים לתקוף את הממלכה הקטנה והעשירה; שנית, השגת השפעה ויוקרה בעולם ובאזור באמצעות העושר העצום משדות הגז שבשטחה. השפעה זו מושגת דרך שימוש בכלים "רכים", כמו ספורט, תרבות, חינוך, אקדמיה ועוד. בדיפלומטיה החדשה, השפעה מושגת גם באמצעות הענקת שירותי תיווך. ואכן, הקשר הטוב שבנתה קטר עם שחקנים רבים אפשרה לה לתווך בזירות מרובות: אפגניסטן (בין ארצות הברית לטליבאן); לבנון (בפוליטיקה המקומית); סודאן וסומליה (בין היריבים במלחמות האזרחים); בזירה הפלסטינית (פתח וחמאס); וכמובן בין ישראל לחמאס.

מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל וקטר מוגדרת בשפה האקדמית "ידיד-אויב" (frienemies). יש הרואים במערכת יחסים זו העמדת פנים והולכת שולל, בדומה לאל הרומאי יאנוס, שהיו לו שתי פנים. אולם, המבט ההיסטורי מלמד כי מערכת היחסים הזו שירתה היטב את שתי המדינות בעבר, והיא גם משרתת אותן בזמן המלחמה בכל הנוגע לשאלת החטופים.

בכל הנוגע ל"יום שאחרי", טוב תעשה ישראל אם תנסה לחזק את מקומן של סעודיה, איחוד האמירויות הערביות, מצרים וירדן על חשבונה של קטר בכל הסדר עתידי בעזה, אולם יש להניח כי הקטרים יעשו כל מאמץ לשמר את מעמדם המיוחד שהושג בדי עמל לאורך שנים רבות.

המאמר פורסם ב-5 בדצמבר ב-N12.

הפוסט ישראל וקטר: אויבים או ידידים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קטאר – כפי שהיה ברור מאז ימי מזוודות הכסף ועד למרכזיותה בתיווך בשחרור החטופים בשבוע שעבר – היא תומכת חמאס. היא מארחת קבועה של מנהיגי התנועה בבירתה ולאורך השנים העבירה לה סיוע כלכלי במיליארדי דולרים. כבר ביום השני למלחמה, עוד בטרם התבררו ממדי הטבח, היא מיהרה להכריז שישראל היא "האחראית היחידה" לפרוץ העימות.

דמות מפתח בקשר בין דוחא לבין חמאס הוא מוחמד אל–עמאדי, שבזמנו היה נושא מזוודות הכסף לרצועה. אלא שהוא מוגדר כשגריר הקטארי "לטריטוריות הפלסטיניות", מה שממחיש שמדינתו לא מגבילה עצמה רק לחמאס ולרצועת עזה. אותו אל–עמאדי היה זה שהכריז בראשית 2021 על הסכם הבנות בין קטאר, הרשות הפלסטינית וחברת החשמל העזתית, למיזם משותף בהיקף של 60 מיליון דולר לאספקת גז טבעי שיועבר דרך ישראל. הייתה זו דוגמה אחת מני רבות לתמיכה הכלכלית המסיבית של דוחא ברשות.

למעשה, במקרים מסוימים התמיכה בעזה הייתה אפילו פחותה מהתמיכה הכלכלית שהועברה לרמאללה. כשקטאר הודיעה במאי 2019 על סיוע כספי לפלסטינים בסך 480 מיליון דולר – חלק הארי (300 מיליון דולר) הוקדש למיזמים של הרשות והיתר עבר לשלטון בעזה.

תמיכה זו לוותה בקשרים מדיניים ענפים. אל–עמאדי נפגש לא פעם עם בכירי אש"ף כמו חוסין א–שיח' ואבו מאזן. יו"ר הרשות עצמו ביקר בדוחא את האמיר במקביל לנוכחות בכירי חמאס שם, ומפגינים פרו–פלסטיניים במונדיאל שאירחה קטאר לפני שנה הקפידו להדגיש תודה מיוחדת על "תרומה חסרת תקדים לקידום הסוגייה הפלסטינית".

לכן אין הפתעה בכך שבראיונות לתקשורת הבינלאומית בתקופה האחרונה הצהיר ראש ממשלת קטאר שביום שאחרי המלחמה צריכה להתגבש יחידה מדינית אחת שתכלול את הגדה המערבית ואת רצועת עזה, "בשליטת מי שיבחרו הפלסטינים". אלו לא בהכרח מילים ריקות וכבר היו דברים מעולם. ראש ממשלת קטאר לשעבר, חמד בן ג'אסם אלת'אני, סיפר בעבר בראיון שמדינתו היא ששכנעה את חמאס להשתתף בבחירות ברשות ב-2006 – אלה שבעקבותיהן עלתה התנועה לשלטון. המדיניות הזאת נשמרה גם לקראת הבחירות שהיו אמורות להתקיים ברשות ב-2021, אז ביקש אבו מאזן מהאמיר להפעיל את השפעתו על חמאס על מנת שתסכים להתמודד.

את המציאות הזאת צריכה ישראל לראות נכוחה: חמאס והרשות, ביחד ולחוד, הן שני צירים שבאמצעותם מבקשת קטאר להשיג מטרה זהה – הגדלת מעורבותה בסוגייה הפלסטינית. לכן, כל מתווה שיישקל לגבי עתידה של רצועת עזה ידרוש מממשלת ישראל התייחסות רצינית לזווית הקטארית.

עד כה השתמשה ישראל בקטאר לשם מענים נקודתיים מבלי לחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח. כעת עליה להחליט אם היא מוכנה להשלים עם מעורבותה של מדינה שתומכת במוצהר בארגון טרור עוין. בשלב השני ישראל צריכה להיות ערוכה להפעלת מדיניות חוץ מתוחכמת. ההנחה שהקטארים הם גורם צדדי שאפשר להיעזר בו בצורה אגבית למטרות נקודתיות הופרכה במחיר כבד מדי.

המאמר פורסם ב-ynet ב-4.12

הפוסט גם אם חמאס יופל, קטאר תישאר כאן. וזו סיבה לדאגה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנות התשעים, קטר הייתה אחת המדינות הערביות הראשונות שגם פתחה נציגות דיפלומטית בישראל וגם אפשרה לישראל להקים נציגות מסחרית בשטחה. עם פרוץ האינתיפאדה, היחסים בין שתי המדינות נכנסו לקיפאון, וגם כשישראל חזרה להפעיל את הנציגות המסחרית באמצע שנות ה-2000 וכששרת החוץ ציפי לבני קיימה ביקור רשמי במדינה, היחסים לא חזרו לסורם. התקשורת הקטרית נקטה בטון נוקשה וביקורתי מאוד כלפי ישראל, והמשטר פחד מהתחממות היחסים על מנת לא להפר את העמדה הערבית המאוחדת ביחס לנורמליזציה ללא הסכם בין ישראל לפלסטינים. במהלך האביב הערבי קטר תמכה בגלוי באחים המוסלמים, וחיזקה באופן משמעותי את הקשר שלה עם תורכיה, מה שהחריף את חוסר האמון בין ירושלים לדוחה.

ההזדמנות לשיפור יחסי ישראל-קטר נקרתה בדרכן של שתי המדינות דווקא בעיצומו של המשבר העצום ברצועת עזה. עסקה מוזרה נרקמה בין חמאס, שמספר מנהיגיו התארחו בקטר לאחר שעזבו את סוריה במהלך מלחמת האזרחים, המשטר הקטרי, ששאף לצאת מהבידוד האזורי ולקדם את עצמו בעיני וושינגטון, וישראל, שהייתה זקוקה למתווך שירגיע את השטח ויסייע לנטרל את המשבר ההומניטרי החמור ששרר
ברצועה.

ספק אם הקשר הזה מצא חן בעיני המנהיגים בקהיר, ריאד או אבו דאבי. כשאביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, גילה פרטים על הביקור הנדיר של ראש המוסד לדוחה בפברואר 2020, הידיעה הזאת קיבלה כיסוי רחב ביותר במדינות המפרץ ובמצרים, שם תהו עד כמה ישראל מתכוונת לחמם את קשריה עם קטר. עד כה, שיתוף הפעולה הזה, שמבוסס על ראיה פרגמטית ואינטרסים של כל הצדדים המעורבים בעניין, לא פגע יחסים המתהדקים בין ישראל לציר הסוני המתון.

אך האם כשישראל מאפשרת לקטר לשחק תפקיד יותר ויותר משמעותי ברצועת עזה, היא למעשה מפתחת בה תלות ומכפיפה את המציאות בשטחים לרצונותיה של דוחה? כרגע אין תחליף לכסף הקטרי שמסייע לעזתים להחזיק את הראש מעל המים. אך חייבים להבין, שהכסף הזה גם מנציח את שלטונו של החמאס ברצועה ומסייע לתנועה האסלאמסטית להתבצר בעמדותיה הנוקשות ביחס לשיחות הפיוס עם פת"ח ולמעשה מרחיק את האחדות ברחוב הפלסטיני. ממשלת נתניהו מאמינה ככל הנראה שהמדיניות הנוכחית של "הפרד ומשול" משרתת אותה היטב. כך ניתן להסביר מדוע ישראל לא חוזרת לשולחן המשא ומתן. נתניהו סבור כי הסוגייה הפלסטינית כבר לא נמצאת על סדר היום וכי ניתן לקדם את היחסים עם מרבית המדינות הערביות גם בלי להיכנס למשא ומתן ולהתפשר.

המציאות מראה שההפך הוא הנכון. ישראל אינה אי בודד, וגם לא וילה בג'ונגל ומסביבה חומה. היא זקוקה לשיתופי פעולה במזרח התיכון ובאגן הים התיכון שיקדמו אותה ואת קשריה עם האזור. הסוגייה הפלסטינית עדיין נמצאת על השולחן והעדר הפתרון עדיין אינו מאפשר לכונן יחסים דיפלומטיים ולהרחיב את השותפות עם מרבית מדינות האזור. ביקורים של ספורטאים ודיפלומטים במפרץ זה נחמד, אך הפוטנציאל של שיתוף פעולה עם מדינות המפרץ, כמו גם עם המדינות השכנות – ירדן ומצרים, הרבה יותר גדול ממה שמתקיים בפועל.

ישראל חייבת מדיניות אזורית רחבה שתנחה אותה ותאפשר לה לקדם את אינטרסים לא רק לטווח הקצר, אלא גם לטווח הארוך. היחסים עם דוחה לא בלתי אפשריים, אם כי צריך להיזהר בהם מאוד ולפקוח את העיניים היטב, כיוון שמדובר במדינה שמדיניות-החוץ שלה נוגדת את מה שישראל מאמינה בו ורוצה לראות במזרח התיכון. המתנות הקטריות באות עם תג מחיר לצידן: הסיוע לעזה הוא לא רק סיוע לעזה – הוא גם תרומה לחיזוק הברית האסלאמיסטית באזור (קטר-תורכיה-חמאס-האחים המוסלמים במצרים ולוב) וגם פתרון זמני בלבד למצוקת עזה. ואולם, עזה זקוקה לא לפתרונות קצרי טווח, אלא לפתרון מורכב, מתואם עם מדינות האזור שנאבקות בטרור אסלאמי, ושבסופו יהיה גם אפיק לחזרה למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-31 במרץ 2020.

הפוסט ישראל וקטר מתמקדות באינטרסים משותפים ומבליגות על מחלוקות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעשורים האחרונים הייתה קטאר גורם מסית ומתסיס המאיים על יציבותם של משטרים ערביים שישראל חפצה בהישרדותם. היא הובילה קו לעומתי המעודד רדיקליזם ותומך בפעילותם של ארגונים ג'יהאדיסטים, וטיפחה את קשריה עם האחים המוסלמים. בנוסף, לצד קרבתה לטורקיה, סיפקה קטאר תשתית כלכלית ענפה לחמאס וניהלה קשרים כלכליים עם איראן. מדיניות זו הציבה אותה בשורה אחת עם אויבותיה הגדולות של ישראל.

אלא שהמציאות המטלטלת במזרח התיכון אתגרה את היריבות בין ישראל לקטאר ודחקה בהן לשנות את יחסיהן. בתום מבצע צוק איתן הצריך החורבן בעזה מלאכת שיקום מקיפה, דווקא בעת שבה מדינות ערב סירבו לתמוך כלכלית בהנהגת חמאס. בירושלים התחדדה ההכרה שהמציאות הכאוטית בעזה היא בבחינת חומר בערה, ואם לא תטופל כראוי, היא עלולה להתפתח לסבב לחימה נוסף. במובן זה מצאה ישראל בת ברית: קטאר הציעה סכום של יותר ממיליארד דולר לסיוע הומניטארי ברצועה.

מבחינתה, ההשקעה בעזה הייתה חלק ממחויבותה המוסרית והאידיאולוגית, אבל מעבר לכך, זו הייתה הזדמנות עבורה להפוך לגורם מרכזי בתיווך בין ישראל לעזה, במיוחד בתקופה שסעודיה ומצרים – המתווכות המסורתיות והיריבות של קטאר בעולם הערבי – הורידו פרופיל והתמקדו בעיסוק בענייניהן הלאומיים.

באופן זה היא חיזקה את מעמדה באזור ותרמה להידוק קשריה עם הממשל האמריקני. אין ספק שישראל הייתה מעדיפה סיוע סעודי או מצרי, אך משלא נמצאה אלטרנטיבה אחרת, נוצרה התשתית לשיתוף פעולה חריג על בסיס אינטרס משותף. בנוסף, ישראל הניחה שבהיעדר החלופה הקטארית, חמאס תהדק את קשריה עם איראן.

ישראל מודעת היטב לכך שקטאר לא יכולה להוביל לפריצת דרך מדינית בסכסוך הישראלי-פלסטיני בשל מגבלות כוחה והשפעתה, אך אין בכך לבטל את חשיבותה כשחקנית מרכזית בתיווך מול חמאס. במבחן המציאות, מלאכת התיווך של השגריר הקטארי לעזה, מוחמד אל עמדי, לצד תרומתם של המצרים ושליח האו"ם מלדנוב, סייעה משמעותית לדחיית סבבי הלחימה, גם בעתות שבהן נראה היה שישראל לא מוכנה להבליג עוד.

עם זאת, יש לזכור שהשיח מתקיים מרבית הזמן במקומות של אין ברירה. קרי: באזורים שבהם גוברים צורכי השעה על אידיאולוגיה וריחוק תרבותי-דתי. אלו יחסים פונקציונאליים ונקודתיים שתכליתם השגת שקט בעזה באמצעות סיוע כלכלי והומניטרי. באופן מסורתי, העמדה הקטארית הייתה ועודנה פרו-פלסטינית (כלומר: דורשת נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים ותומכת בזכותו של העם הפלסטיני למדינתו). משמעות הדברים היא שכל עוד אין התקדמות בסוגייה הפלסטינית, היחסים בין דוחא לירושלים ימשיכו להיות מוגבלים בטיבם והיקפם.

ישנה עוד כברת דרך ארוכה עד להכרה דיפלומטית רשמית בין המדינות, אך אין בכך לבטל את השינוי ביחסיהן. תוך שנים ספורות הפכו ישראל וקטאר ממדינות עוינות לשותפות אסטרטגיות בעיצוב הזירה העזתית.

אין משמעות הדברים שקטאר התנערה מקשריה ההיסטוריים עם אויבותיה המוצהרות של ישראל, אלא שהסתכלותה על הסוגייה הפלסטינית לא נשענת עוד על מושגים בינאריים של תוקפן וקורבן, אלא על הכרה באחריותם ההדדית של הגורמים השונים למשבר בעזה.

באשר להנהגה הישראלית, סביר להניח שעמדתה החשדנית כלפי קטאר תימשך גם בשנים הקרובות. אלא שבניגוד לעבר, חשדנות זו לא פוסלת על הסף את היחסים, אלא קובעת את גבולות המתאר שלהם.

אמנם קטאר אינה בת הברית הטבעית של ישראל, אך בה בעת עניינה הרב בטכנולוגיה ובמדע הישראלי יכול לשמש בסיס לשיתופי פעולה נרחבים בתחומים שונים. נכון תעשה ישראל אם תבחן את יחסיה עם הנסיכות המפרצית בהתאם למציאות המשתנה, ולא על בסיס פרדיגמות ישנות.

המאמר פורסם ב-ynet ב-27 בפברואר 2020.

הפוסט קטאר וישראל מתקרבות, ותודה לרצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.