ישראל ניצבת במוקד דיוני האנרגיה באזור. מאז 2020 היא מייצאת בהצלחה גז טבעי לירדן ולמצרים. מצרים מהווה עבורה נתיב חשוב לשוק האנרגיה העולמי באמצעות שני מתקני הנזלה השוכנים לחופה הצפוני, אידקו ודמיאטה. באמצעות שילוב של דיפלומטיה מכוונת מטרה ושינויים מבניים בסדר הבינלאומי, מינפה ישראל את מעמדה כדי לחזק את קשריה עם יוון וקפריסין, להגיע להסכם גבול ימי היסטורי עם לבנון, למלא תפקיד מרכזי בהקמת פורום הגז של מזרח הים התיכון שמקום מושבו בקהיר, ולמשוך השקעות זרות מחברות האנרגיה מהגדולות בעולם וממדינות המפרץ.

עם זאת, ישראל ניצבת בפני אתגרים משמעותיים בדרכה להשגת יעדיה הבאים. זאת, משום שעל אף מזכר הבנות משותף עם מצרים והאיחוד האירופי שנחתם ביוני 2022 לאספקת גז נוסף לאירופה, אפשרויות ייצוא הגז שלה לשוק העולמי עדיין מוגבלות. חרף התוכניות להניח צינור נוסף ממאגר "לוויתן" למצרים, קיים "צוואר בקבוק" מסחרי וטכני בתהליך היצוא ממצרים למדינות אחרות. אם בשנים עברו ישראל סיפקה גז למצרים כדי להשלים את המחסור שאליו נקלעה האחרונה, הרי שכעת היצוא ממצרים ליעדים אחרים מוגבל בקיבולת של מתקני ההנזלה אידקו ודמיאטה, ולא נראה כי היא תורחב בטווח הקרוב.

כדי להגביר את ביטחונה האנרגטי, על ישראל להמשיך לחפש אפיקים לגיוון היצוא שלה באמצעות שותפותיה האזוריות. כאן טמון ההסבר לפעילות הדיפלומטית המואצת בשבועות האחרונים מול ממשלת קפריסין החדשה, המנסה מצדה למשוך השקעות זרות ולעורר עניין בינלאומי באי ולהפוך אותו סוף-סוף לשחקן משמעותי בארכיטקטורה האנרגטית של מזרח הים התיכון. קפריסין חותרת להשגת מטרה זו באמצעות שתי יוזמות התלויות בשיתוף פעולה עם ישראל:

התוכנית הראשונה היא פתרון המחלוקת בעניין מצבור הגז אפרודיטה-ישי. על-פי סקירת MEES שפורסמה באחרונה, חברת "שברון" ושאר השותפים המושקעים בשדה אפרודיטה קרובים לרכישת ארבע החברות המחזיקות ברישיון בשדה ישי במים הכלכליים של ישראל. בכך יוסר מכשול מרכזי שמנע את פיתוח השדה במשך שנים רבות. עוד עולה מאותו דיווח כי בעקבות הפגישות שקיימו בחודשים האחרונים השר ישראל כ״ץ ועמיתו הקפריסאי ג'ורג' פפאנסטסיו, משרדי האנרגיה של שתי המדינות מנסחים הסכם בין-ממשלתי שיסייע לזרז את פיתוח אפרודיטה.

התוכנית השנייה, ביוזמת קפריסין, היא פיתוח צינור להובלת גז טבעי מישראל למתקן הנזלה יבשתי בקפריסין או למתקן צף ליד נמל וסיליקוס, ומשם הוא יימכר בשוק העולמי. גרסה חליפית זו לצינור EastMed (הידוע לשמצה), היא אטרקטיבית, במיוחד משום שהיא תואמת את שאיפת האיחוד האירופי לגוון את מקורות האנרגיה של המדינות החברות בו (למען הפחתת התלות בגז הרוסי) ולכן היא אולי תזכה למעמד של "פרויקט אינטרס משותף". יחד עם ההתקדמות המתמדת בפרויקט כבל החשמל התת ימי "אירו-אסיה" (EuroAsia Interconnector) לחיבור רשתות החשמל של יוון, ישראל וקפריסין, לשתי האחרונות יש סיבות רבות לשיתוף פעולה.

הקמת מתקן הנזלה חדש בקפריסין תהיה יקרה וממושכת. לא ברור מי יממן מיזם כזה, אם כי כמפעילת אפרודיטה ולוויתן, שברון תצטרך ככל הנראה לשאת בעיקר העלויות יחד עם NewMed, Shell ומצטרפות חדשות פוטנציאליות כמו BP ו-Adnoc. בנקודה זו עולות שתי שאלות: האחת – האם ישראל מוכנה לשתף פעולה ברמה כזאת עם קפריסין? והשנייה – האם קפריסין באמת מחויבת להפוך למרכז אנרגטי אזורי או שהכותרות מניקוסיה נועדו לפתות את טורקיה לחזור לשיחות ישירות על עתיד האי המחולק. חשוב לומר, נשיא קפריסין החדש, ניקוס כריסטודולידס, יתקשה לקדם פרויקטים אזוריים בתחום האנרגיה במחיר חידוש המשא ומתן עם טורקיה, ואנקרה מבינה זאת.

קרוב לוודאי שנושא הגז יעלה במהלך הפגישה הצפויה החודש בין ראש הממשלה בנימין נתניהו לנשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן. כמו מצרים וקפריסין, טורקיה אף היא שואפת להפוך למרכז אנרגיה נחשב בשוק הגז הגדול ביותר באזור. למרות כל המחלוקות הגיאופוליטיות בין אנקרה לאיחוד האירופי, טורקיה היא בדרך כלל שותפה אמינה לאספקת אנרגיה מהקווקז ומהמזרח התיכון.

ההערכה היא כי בשל סיבות מדיניות אסטרטגיות, נתניהו לא ישלול את האופציה הטורקית, אך גם לא יעודד אותה מכיוון שגם כאן הדרך רצופה סיבוכים. כיצד ישפיע שיתוף הפעולה הישראלי עם טורקיה על היחסים עם מצרים, יוון, קפריסין ושחקנים אזוריים אחרים? אם ארדואן ינצל את שיתוף הפעולה עם ישראל כדי לדחוק הצידה את קפריסין? כיצד זה ישרת את האינטרסים של ישראל? ובכלל, האם בקדנציה החדשה של ארדואן, מדיניות החוץ של טורקיה תהיה יותר עקבית וצפויה מאשר ב-15 השנים האחרונות? פרויקטים בינלאומיים בתחום האנרגיה תלויים באמון. ישראל וטורקיה אמנם פתחו דף חדש ביחסים ביניהן, אבל מיזמי הובלת גז משותפים אינם נראים באופק.

אם כן, אין בנמצא פתרון מיידי לאתגר יצוא הגז של ישראל. הקידוחים הימיים יימשכו עד סוף השנה וסבבי הצעות בישראל, מצרים ולבנון שיבואו בעקבותיהם עשויים לספק לחברות האנרגיה תמריץ נכבד עוד יותר להשקיע. יחסי הגומלין האזוריים בין גיאופוליטיקה, כלכלה וביקוש לאנרגיה מצביעים על כך שעם איזון נכון בין אינטרסים פוליטיים ומסחריים, תוצאה של Win-Win עדיין אפשרית. אם השר כ״ץ יצליח לגבש ולהוציא לפועל מדיניות מגובשת בתקופה הקרובה, הוא עשוי לקצור את פירות עמלו כשר חוץ כאשר הוא ואלי כהן יחליפו תפקידים בסוף השנה.

הכתבה פורסמה ב"הארץ", ב-6 ליולי.

הפוסט משחק הגז הגדול במזרח הים התיכון לא הסתיים. ההיפך הוא הנכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם האם צינור הגז במזרח הים התיכון הוא אכן רעיון טוב כל כך? גם אם נשים בצד את האתגרים הטכנולוגיים הכרוכים בבניית צינור כה ארוך במעמקי הים, לתכנית הזאת חסרונות רבים יותר מאשר נראה לעין בתחילה. טעמים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים מביאים אותנו לטעון כי יש לשקול ברצינות חלופות – ובייחוד את השימוש במתקני הנזלה של גז טבעי. הבה ונסביר מדוע.

ראשית כל, צינור הגז במזרח הים התיכון מכתיב מסגרת נוקשה מבחינה פוליטית, ו"נועל" יחד את המדינות המעורבות במיזם תוך ניכורן של אלה המודרות מממנו. כיום, תכנית הצינור מדירה את תורכיה ומגבירה את המתחים בין תורכיה לבין קפריסין, יוון וישראל. אלו מצטרפים למתחים בין תורכיה ומצרים המונעים את השתתפותה של תורכיה בפורום הגז של מזרח הים התיכון, שמושבו בקהיר. כתוצאה, אנקרה אמצה מדיניות לעומתית ונוקטת צעדים נגדיים. אחד האחרונים הינו החתימה על הסכם סימון גבולות המים הכלכליים (EEZ) בינה לבין ממשלת לוב (זו המוכרת על ידי האו"ם). לפי הסכם זה מסלולו המתוכנן של תוואי צינור הגז יחצה מים כלכליים תורכים , ותידרש הסכמתה לכך. בנוסף, תורכיה הציגה מיזם לבניית צינור גז טבעי בין שטחה לבין הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין. בתגובה לצעדים אלו, ישראל ובעלות בריתה קיימו טקס חתימה נוסף על מזכר הבנות בנוגע לצינור הגז במזרח אגן הים התיכון. ניתן לראות בדוגמאות אלו כיצד תורם הצינור להסלמת המתחים הפוליטיים באזור.

לעומת זאת, המספר ההולך וגדל של מתקני הנזלת גז טבעי קטנים, המאפשר אחסון ושינוע ישיר לשווקים שונים, ללא אקסקלוסיביות יכול לסייע בצמצום המתחים. עלותם של מתקנים מסוג זה נמוכה בהרבה מצינור הגז וניתן למקם אותם באזורים שונים ובכך להגביר את הגמישות הטמונה בהפעלתם. המתקנים הימיים לרה-גזיפיקציה המשלימים את המערך, כגון אסדות שעליהן ניתן להפוך גז נוזלי חזרה למצבו הטבעי ולאחסן אותו, הופכים יותר נפוצים ככל שעלותם פוחתת. בכך, חלופת הגז הנוזלי מאפשרת סחר אזורי ועולמי על ידי חברות פרטיות, שאינן מוגבלות במעבר בין מדינות. היכולת לשנע גז נוזלי במסלולים מגוונים תוכל לדחות לעת עתה את הצורך להתמודד עם הסכם הגבולות הכלכליים הימיים שנחתם בין תורכיה ולוב, אשר מסבך את בנייתו של צינור הגז במזרח הים התיכון.

הסחר בגז יכול לעודד שיתופי פעולה, גם בין מדינות הנתונות במחלוקות פוליטיות, ופרויקטים משותפים של יוון ותורכיה (TAP+TANAP) מדגימים זאת היטב. על מנת לקדם את הרעיון שהסחר בגז יתמוך בשיתופי פעולה ולא יגביר סכסוכים, יש להקים מוסד אזורי שיקדם רגולציה משותפת, בדומה להקמת קהילת הפחם והפלדה שביצעה רגולציה בתחומים אלו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיוותה את הבסיס לצמיחתם של המוסדות האירופיים ושיתופי הפעולה בין מדינות שהיו רק זה מכבר אויבות בנפש.

אל לישראל להקריב את היחסים עם תורכיה ולהביאם לנקודת אל-חזור על חשבון יחסים טובים עם מדינות אחרות. כיום אמנם שוררים חילוקי דעות עם תורכיה, והיא חשה מבודדת במזרח הים התיכון, אבל המצב עשוי להשתנות מחר. ייתכן ובעתיד, ירצו שחקנים אזוריים נוספים לחבור יחדיו וליצור מרקם בר-קיימא של שותפות אזורית. אם ישראל ומדינות אחרות באזור מתכוונות לקדם אסטרטגיה שאינה אקסקלוסיבית במזרח הים התיכון, מן הראוי להבטיח חלופות גמישות בתחום הסחר באנרגיה.

אנו ממליצים לבחון את חלופת הנזלת הגז לא רק בגלל יתרונותיה הפוליטיים, אלא גם בגין יתרונותיה הכלכליים. בניית צינור הגז לאירופה כרוכה בהשקעת משאבים רבים ועלותו מוערכת בכ-7 מיליארד דולר. גם אם המחיר שאירופה מוכנה לשלם עבור הגז מבטיח רווחים בתחילת הדרך, מה יקרה אם וכאשר אירופה תממש את יעדיה לעבור לאנרגיות מתחדשות? חוסר הוודאות באשר להחזר ההשקעה מעורר שאלות לגבי כדאיותו הכלכלית של הצינור. ישראל עלולה למצוא עצמה מחויבת למיזם תובעני שאינו מניב החזר – בדומה לאדם המתקן את מכוניתו הישנה המתקלקלת שוב ושוב במקום לקנות מכונית חדשה רק משום שכבר השקיע בה כל כך הרבה כסף.

יתרונות כלכליים ומגמות גלובליות תומכים בחלופת מתקני הנזלת הגז, אשר הופכת ליותר ויותר תחרותית . מתוך 3.943 מיליארד מטרים מעוקבים של גז שנסחרו בעולם ב-2018 ,431 (שהם 7.45%) היו גז נוזלי. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, חלקו של הגז הטבעי בסחר הגלובלי הוכפל בין השנים 2000 ל-2018, מה שמצביע על המשך מגמת הצמיחה.

בנוסף על המתחים הגיאופוליטיים והחסרונות הכלכליים, יש להעניק משקל משמעותי גם להשלכות הסביבתיות של הולכת הגז. ישראל נסמכת רבות על התפלת מי ים; לכל סכנה או תאונה בצינור הגז שתזהם את המים עלולות להיות השפעות שליליות. הדבר אמנם נכון גם באשר למתקני הנזלת הגז, אולם מדובר בקנה מידה מצומצם יותר. אולם, השיקול החשוב יותר בהיבט זה נובע מכך שפיתוח מתקני הנזלת גז קטנים לצד פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים הולמים יותר את המאמצים להתמודדות עם השלכות שינויי האקלים. שלא כמו צינור הגז התת ימי שעלול לשעבד את כלכלתה של ישראל למיזם אדיר שאינו בר קיימא מבחינה כלכלית, ולשעבד אותה לאנרגיה שאינה בת קיימא מבחינה סביבתית, את מתקני הגז הנוזלי ואסדות הרה-גזיפיקציה, שהיקפם קטן יותר, ניתן יהיה לצמצם בבוא הזמן, ככל שמקורות אנרגיה מתחדשים יהפכו לדומיננטיים יותר.

המגמות הגלובליות מחייבות בחינה רצינית של חלופת הנזלת הגז על פני צינור הגז. פריסת מתקני הנזלת גז קטנים ואסדות רה-גזיפיקציה תסייע בהפיכת הגז הטבעי לסחורה במקום למשאב גאופוליטי, ובכך תשרת את האזור בצורה טובה יותר מבחינה מדינית, כלכלית וסביבתית. מתקני הנזלת גז קטנים יאפשרו קידום עסקאות בין חברות ישראליות, תורכיות, יווניות, קפריסאיות ומצריות. מסגרת בין-ממשלתית שתאפשר
לחברות פרטיות לבצע עסקאות תסייע אף היא למאמצים לקרב בין מדינות האזור. בסופו של דבר, היחסים הכלכליים בין ישראל, תורכיה ויוון ממשיכים לצמוח על אף המתחים בין הממשלות גם כעת. כך, למשל, פועל איגוד לשכות הסחר התורכי (TOBB) להקמת אזור תעשייה פלסטיני בג'נין במסגרת מיזם בשם "תעשייה למען שלום".

ממשלות יכולות לקבוע מסגרת ידידותית יותר לשוק מאשר הנחת צינור הגז השאפתני על ידי פיתוח מתקני הנזלת גז קטנים באופן יחסי. אל להן לחברות אנושיות להיות מוגבלות על ידי מיתווים (של צינורות) שאותם הניחו ממשלות עבר שבחרו להסלים בעיות עתידיות במקום לפנות לחלופות חיוביות יותר כגון פיתוח חלופת מתקני הנזלת הגז ומקורות אנרגיה מתחדשים. ברצוננו להזמין את כל הממשלות לבחון חלופות שיעודדו מעורבות חיובית באזור כהחלטה שלהן לשנת 2020 החדשה.

המאמר פורסם ב-ynet ב-15 ביואר 2020.

הפוסט תשכחו מהצינור: יש לשקול חלופות להעברת גז בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות חוץ היא פריזמה חיונית להערכת הפוטנציאל והסיכונים שגלומים בפיתוח אנרגטי, וקובעי המדיניות והציבור בישראל חייבים להקדיש לנושא דיון רציני יותר. חסידי תוכניות נתניהו ליצוא גז טבעי מדגישים את היתרונות האסטרטגיים הטמונים בשיתוף פעולה עם השכנות, ואילו המתנגדים מדגישים את ההשלכות הפנימיות של תוכניות הממשלה, ובמיוחד – ההשפעה השולית על מחירי החשמל, המשך המונופול של חברות מעטות על שוק האנרגיה, וההשלכות הסביבתיות של קידוחים ימיים. אף צד אינו מתמודד ישירות עם הטיעונים של היריב, ולכן הדיון על אסטרטגיית יצוא האנרגיה תקוע בניוטרל.

אכן, לישראל יש עתה הזדמנות לתרום לבנייתה של ארכיטקטורה חדשה באגן המזרחי של הים התיכון, אולם אסור שהדבר יבוא על חשבון צרכים ואינטרסים מבית. שיתוף פעולה אנרגטי מצריך תכנון ארוך טווח, ומחויבות לבנייתן והרחבתן של מערכות היחסים עם השכנים. משמעות הדבר היא פיתוח אסטרטגיה שחורגת מהטווח המוגבל של צינורות גז. על מנת לשרטט את מסלול הטוב ביותר קדימה, ישראל זקוקה לשיח כן על הסיכוי למנף את משאביה האנרגטיים לכדי שינוי מהותי ברמה האזורית.

שיתוף פעולה אנרגטי בין מדינות אינו מוביל בהכרח ליחסים מדיניים משמעותיים יותר. קשרי האנרגיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, ירדן ומצרים מוכיחים זאת, למרות שהוא הניב עבור כולן שטף אנרגיה מקומית במחיר משתלם. ניהול משאבים ותחומי שיפוט נותרו סוגיות רגישות עבור הפלסטינים, השואפים לצמצם את תלותם בישראל; ההסכם שנחתם ב-2014 בין השותפים בשדה הנפט תמר לבין החברות הירדניות Arab Potash ו-Jordan Bromine נתקל בהתנגדות ציבורית בעמאן וחברי פרלמנט שם דורשים לא אחת מהממשלה לסגת ממנו; גם הקולות האופטימיים ביותר בקהיר לא יטענו כי צינור גז עם ישראל ישפיע על יחס הציבור כלפי ישראל.

אין בכל אלה כדי לפסול מאמצים לחיזוק קשרים עם שחקנים אזוריים באמצעות שיתוף פעולה אנרגטי. אולם, על הציבור בישראל לראות נכוחה את הסיכוי המוגבל לנורמליזציה עם שכנותיו הערביות כל עוד הסכסוך עם הפלסטינים אינו נפתר. אמנם הסיכוי לשיתוף פעולה גדל, אולם תקרת הזכוכית נותרה גבוהה. יש להתייחס באותה מידה של פיכחות לשותפויות אנרגטיות אחרות באגן המזרחי של הים התיכון.

עוד ב-2016 התייחסו פקידים ישראלים וטורקים לאפשרות שיתוף פעולה אנרגטי בין המדינות כסיבה עיקרית לפתרון מחלוקות. שנמוך היחסים ב-2010 נבע מפרשת המרמרה, אולם האופטימיות שפיוס יסלול את הדרך לחוזי גז טבעי עתידיים העניקה מוטיבציה לשני הצדדים. במצב העניינים הנוכחי, כבר לא סביר שישראל וטורקיה ישקלו שותפות מעין זו, והדבר ממחיש את טיבן הבלתי צפוי של הרוחות הגיאו-פוליטיות באזורנו. השחקנים מתחרים בינם לבין עצמם על כיוון זרימת משאבי האנרגיה שלהם.

חיזוק הקשרים בין ישראל, קפריסין ויוון הוא תוצר לוואי של מערכת היחסים העכורה בין ישראל לטורקיה בעשור האחרון. אחר פרשת המרמרה קיוו בירושלים שאפשר יהיה להחליף את הערך האסטרטגי של אנקרה בשותפים אזוריים אחרים. הברית המשולשת עם יוון וקפריסין, שנוצרה כתוצאה מכך וזכתה לכינוי "משולש האנרגיה", מהווה הישג משמעותי עבור הדיפלומטיה הישראלית. עם זאת, בניקוסיה ובאתונה חוששים שיום יבוא ואנקרה תושיט עלה זית לישראל. האם ייפגעו מאמציהם במידה שטורקיה תציע לישראל הצעה שהיא לא תוכל לסרב לה? כיצד ישראל תאזן בין הרצון לבנות מחדש את קשריה עם טורקיה לבין המחויבויות שלה לשותפיה ההלניים?

העובדה שאין כרגע היתכנות טכנית ומסחרית להקמת פרויקט דגל שבו תומכות ישראל, יוון וקפריסין – צינור הגז באגן המזרחי של הים התיכון – מדאיגה אף היא. בעוד האיחוד האירופי בוחן את היתכנות הצינור, הירידה במחירי הגז הטבעי בעולם והזמינות של אנרגיה זולה יותר עבור השוק האירופי, מציבים סימני שאלה רציניים בנוגע למיזם זה. בהתבסס על הנתונים הקיימים, ספק אם מחיר הגז הטבעי שישראל תייצא לאירופה יהיה תחרותי, בהינתן העלויות הכרוכות בהעברתו בצינור לאיטליה או לנקודה אחרת באיחוד. חרף התמיכה הפוליטית בפרויקט, רבים בתעשיית האנרגיה מביעים ספקות באשר למימושו.

התפתחויות אלה מטרידות את קובעי המדיניות בישראל. טורקיה מנסה לשוב ולהפוך רלוונטית נוכח הקמתו לפני כשנה של פורום הגז המזרח ים תיכוני (EMGF) – גוף שתפקידו לתאם בין האינטרסים האזוריים לטובת שיתוף פעולה אנרגטי ויצירת שוק גז אזורי. במהלך הקיץ, הציבה טורקיה ספינות קידוח בנקודות אסטרטגיות בים כדי לסמן את האזורים סביב קפריסין שהיא טוענת לבעלות עליהם. ב-29 בנובמבר הודיעה טורקיה כי הגיעה להסכם על גבולותיה הימיים עם ממשלת לוב (זו הנתמכת על ידי האו"ם), ובכך תקעה טריז סמלי שמאתגר את התביעות הימיות של יוון וקפריסין. המהלך גם טמן פוטנציאל לסיכון הביטחון הימי האזורי.

ישראל טוענת במשך שנים כי שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה לא נועד לדחוק את רגליהן של מדינות אחרות. אולם ככל שמהלכיה של טורקיה הפרו יותר ויותר קווים אדומים שיוון וקפריסין שרטטו, כך ישראל הצטרפה לביקורת שמתחו מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב על אנקרה. כעת נותר לראות אם הקהילה הבינלאומית מתכוונת לקבוע אסטרטגיה שתכלול את טורקיה בנעשה או תדיר אותה. אם לשפוט לפי השתתפותו המתוכננת של נתניהו בפסגה השבוע, המתיחות האזורית רחוקה מסיום.

האם ישראל מקדמת מדיניות בתחום האנרגיה על מנת לממש יעדי מדיניות חוץ, או להיפך? האם על ממשלות עתידיות לשנות את המדיניות הזו בתקווה למקסם את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה אזורי או מתוך דאגה מכך שהיא מתעלמת מאינטרסים מבית? על הישראלים לשאול עצמם אם ממשלתם צריכה להמשיך להשקיע בתהליכים אזוריים אלה למען ביטחונה הלאומי של המדינה, גם אם הם לא ישפיעו לטובה על יוקר המחיה בארץ בקרוב (או אי פעם) וגם אם אין ערובה לכך שיניבו הטבות אסטרטגיות נוספות.

לנוכח החקירות המשטרתיות והמהלכים המשפטיים שננקטים באחרונה נגד דמויות מפתח באליטה הפוליטית והביטחונית, לישראלים יש סיבה טובה לספקנות בנוגע למוטיבציות של נבחריהם בתחום האנרגיה. הדרישה לשקיפות רבה יותר בקבלת החלטות בתחום זה – הכרחית. על דמוקרטיות בריאות לקדם מדיניות חוץ שמטרתה לממש את האינטרס הציבורי. ניהול שיח ציבורי פתוח, שמביא בחשבון גם את ההשלכות הפנימיות וגם את אלה החיצוניות של מדיניות האנרגיה הישראלית, יהיה צעד חשוב בדרך לכך.

המאמר פורסם בהארץ ב-2 בינואר 2020.

הפוסט הסכם יצוא הגז: סיכוי לשיתוף פעולה לצד תקרת הזכוכית הגבוהה הופיע לראשונה ב-Mitvim.