ממשלת נתניהו השישית נכנסה לתפקידה אחרי כשנתיים בהן יחסי ישראל-ירדן היו במגמת שיפור. ממשלת בנט-לפיד הוקירה את החשיבות האסטרטגית של הממלכה ההאשמית עבור ישראל, השכילה לבנות מחדש אמון הדדי ויחסי עבודה טובים עם המלך, והרחיבה את מסגרת שיתוף הפעולה בין המדינות. התפתחויות חיוביות אלו עמדו בניגוד לנתק ששרר בין נתניהו לעבדאללה בשנים האחרונות, ועל רקע זה הצהיר המלך ב-2019 שהיחסים בין המדינות הגיעו לנקודת שפל היסטורית. חוסר האמון של ירדן בנתניהו מושתת על סדרת חוויות שליליות, החל בניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל על אדמת ירדן ב-1997 (במהלך כהונתו הראשונה של נתניהו) ועד החיבוק החם והפומבי שהעניק נתניהו ב-2017 למאבטח הישראלי שהיה מעורב בתקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן.

ואולם, החשש הירדני מממשלת נתניהו הנוכחית אינו נובע רק מזהות ראש הממשלה. הוא נוגע גם להרכב הקיצוני שלה, ולעובדה שלתפקידי מפתח בה מונו פוליטיקאים שתומכים בעמדה ש"ירדן היא פלסטין" ושמעוניינים לשנות את הסטטוס-קוו בירושלים, כולל באמצעות פרובוקציות. ירדן מודאגת במיוחד מהסלמה ישראלית-פלסטינית הואיל והיא המדינה שמושפעת באופן המובהק ביותר – לטוב ולרע – ממצב העניינים בזירה זו. באותו אופן בו ההגעה להסכמי אוסלו אפשרה לירדן לחתום כעבור שנה על הסכם שלום עם ישראל, כך מתיחות בין ישראל לפלסטינים מעוררת שוב ושוב הפגנות ומחאות ציבוריות בירדן, הנתפסות על-ידי המשטר כאיום על היציבות.

עבור ירדן, הסוגייה הפלסטינית אינה רק עניין דיפלומטי, היא גם עניין ביטחוני מהמעלה הראשונה. לאורך השנים, הדבר הוביל את ירדן לנסות מספר פעמים לסייע לשיפור יחסי ישראל והפלסטינים. היה זה המלך חוסיין שסייע למאמצי התיווך של ארה"ב בין נתניהו ליאסר ערפאת בפסגת וואי פלנטיישן ב-1998; היה זה המלך עבדאללה שרתם ביעילות התנגדות בינלאומית לכוונות הסיפוח של נתניהו ב-2020 ושהוביל מהלכים למניעת התלקחות בירושלים סביב חודש הרמדאן בשנה שעברה. ירדן – יחד עם מצרים, צרפת וגרמניה – היא גם חלק מ"קבוצת מינכן", התארגנות בלתי רשמית שהושקה ב-2020 כדי לשמור על היתכנות פתרון שתי המדינות בתגובה לתוכנית טראמפ. מאז, מקיימת הקבוצה פגישות תקופתיות.

עם חזרתו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה, ולמרות החששות העמוקים ומשקעי העבר, החליטה ירדן להושיט יד לקשר. עבדאללה בירך את נתניהו לרגל ניצחונו ואירח אותו בעמאן בחודש שעבר (ביקורו הראשון של נתניהו בחו"ל בקדנציה זו). ברמה המעשית, ירדן משמרת בשלב זה את היקף הקשרים עם ישראל, ובכלל זה ממשיכה ביישום הסכם החשמל והמים ששתי המדינות חתמו יחד עם איחוד האמירויות. גם התקרית סביב מסגד אל-אקצא בין השגריר הירדני לאיש ביטחון ישראלי לא הובילה לשינוי במגמה זו.

שיתוף פעולה עם ישראל משרת צרכים כלכליים וביטחוניים מרכזיים של ירדן (כשם שהוא משרת גם צרכים דומים של ישראל). עמאן מעוניינת לשמר זאת כל עוד לא מתרחשת הידרדרות ישראלית-פלסטינית שמחייבת אותה להוריד את דרג היחסים. השאיפה למניעת הסלמה עמדה במרכז ביקורו האחרון של עבדאללה בוושינגטון, בפעם השלישית במהלך כהונת ג'ו ביידן. הביקור התקיים על רקע עלייה בהיקף התקריות האלימות בין ישראלים לפלסטינים ועצם קיומו שיקף את התפקיד החשוב שהממשל מייחס לירדן בקידום היציבות האזורית והעיד על רצון אמריקאי בשיתוף פעולה. פגישת ביידן-עבדאללה היתה גם הזדמנות עבור ארה"ב להדגיש את מחויבותה לשימור הסטטוס-קוו בירושלים ולתפקידה של ירדן כשומרת המקומות הקדושים לאיסלאם בעיר. ארה"ב גם הדגישה בעקבות הפגישה את המחויבות המשותפת לה ולירדן לקידום פתרון שתי המדינות.

פגישת עבדאללה-ביידן יצרה פוטנציאל לצעדי המשך ממשיים שיוכלו לתרום ליציבות, לשלום ולשיתוף פעולה באזור. ראשית, ארה"ב וירדן צריכות להיערך במשותף לחפיפה הנפיצה הצפויה בחודש אפריל בין הרמדאן לפסח. עליהן לתאם מהלכים ולפעול עם ישראל והרשות הפלסטינית בהתאמה, במטרה לצמצם את סיכויי ההסלמה. הן יכולות גם לקדם משותף התארגנות חדשה של גורמים בינלאומיים בעלי עניין בנושא הישראלי-פלסטיני, שמחויבים לעשייה למניעת הסלמה וקידום שלום. הקוורטט – שמורכב מארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם – אינו יעיל כבר שנים. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, הוא אפילו לא מתכנס.

מנגנון בינלאומי חדש לקידום שלום הוא הכרחי, גם אם באופן בלתי-פורמלי תחילה. ירדן תוכל להביא למנגנון כזה את שותפותיה ב"קבוצת מינכן" (צרפת, גרמניה ומצרים) ואילו ארה"ב תוכל להזמין את בעלות בריתה בקוורטט – האיחוד האירופי והאו"ם. שווייץ ונורווגיה, שהשליחים המיוחדים שלהם לאזור ביקרו בירושלים לאחרונה, רלוונטיות אף הן למהלך, כמו גם טורקיה – לאור נרמול היחסים שלה עם ישראל וקשריה הטובים עם הפלסטינים. גיבוש מנגנון שכזה ומיסודו יידרשו תהליך סדור של תכנון מדיניות באשר למטרות, הרכב והתנהלות המנגנון, על מנת להבטיח שהשפעתו תהיה רבה יותר מאשר יוזמות עבר.

ברמה האזורית, טוב תעשה ארה"ב אם תחדל מלנסות לשכנע את ירדן להצטרף ל"פורום הנגב". עליה לכבד את ההחלטה הירדנית להישאר מחוצה לו עד שתחול התקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני ולהשתמש בכך כזרז להתקדמות בערוץ זה. בינתיים, ארה"ב יכולה לפעול כדי שהאינטרסים הירדנים והפלסטינים יילקחו בחשבון בפסגת הנגב הבאה, שצפויה להתקיים בחודש מארס במרוקו. נוסף על כך, וושינגטון צריכה לפעול לחיבור ירדן והפלסטינים לפרויקטים אזוריים חדשים שמתאפשרים הודות ל"הסכמי אברהם" ומניבים תועלות ממשיות למדינות המעורבות בהם.

כיוון פעולה נוסף עבור ארה"ב הוא עידוד ירדן וסעודיה לפעול יחדיו לעדכון יוזמת השלום הערבית, על מנת להתאים אותה למציאות האזורית המשתנה ולהפוך אותה לתמריץ יעיל יותר לשלום. התנאים נראים בשלים לכך. ירדן מילאה תפקיד מרכזי בניסוח היוזמה, לפני יותר מ-20 שנה, וסביר שתסכים לעשות כן פעם נוספת. סעודיה, מצדה, חוזרת ומצהירה על מחויבותה ליוזמה ואף כינסה בשולי עצרת האו"ם האחרונה מפגש רב-לאומי בנושא עדכונה. מהלך שכזה יכול גם להתחבר לשאיפתו של נתניהו לקדם את יחסי ישראל-סעודיה.

לבסוף, חשוב שארה"ב תסייע לישראל ולירדן ליצור מנגנון ניהול סכסוכים משותף שיסייע לשתיהן להכיל ביעילות השלכות שליליות של הסלמה ישראלית-פלסטינית אפשרית ולמנוע את קריסת היחסים הבילטראליים. מנגנון דומה יוכל להועיל גם ליחסי ישראל-טורקיה, ובאפשרות ארה"ב לסייע גם למימוש הצורך הזה. ישראל מצדה צריכה להדגיש את מחויבותה להסכם השלום עם ירדן ולשימור הסטטוס-קוו, ולהבטיח שבעיות האמינות שפגעו ביחסים בעבר – לא יחזרו על עצמם מצדה.

לאחרונה הודיע ביידן כי בחר ביעל למפרט לשגרירת ארה"ב הבאה בירדן. על מנת שוושינגטון ועמאן יוכלו לפעול במשותף למניעת הסלמה ישראלית-פלסטינית וקידום שלום, חשוב שהסנאט יאשר במהירות את המינוי הראוי הזה. חשוב שבתקופה משמעותית כל-כך ליציבות האזורית לא יוותר ואקום דיפלומטי אמריקאי בירדן.

הפוסט ארה"ב וירדן צריכות להיערך יחד לחפיפה הנפיצה בין רמדאן לפסח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אמירתו של רה"מ הירדני, בישאר אלחסוואנה, במהלך ישיבת הפרלמנט הירדני, לפיה "אצדיע לכל פלסטיני ולכל פקיד במשרדי הווקף הפלסטיני, שישליך אבנים לעבר הציונים" נענתה בגינוי מתבקש מצד ישראל, ובביקורת חריפה למדי מפי רה"מ בנט.

במקביל, שר החוץ הירדני זימן את הממונה בשגרירות הישראלית בעמאן לשיחה, בה העביר מסר חריף בדבר חוסר שביעות הרצון והדאגה הירדנית מן המתרחש בירושלים. המלך עבדאללה, שעבר ניתוח בגרמניה, קיים מרתון של שיחות טלפון עם שורה של מנהיגים באזור ומחוצה לו על מנת להביע את דאגתו מ"הפרובוקציות הישראליות", וכמובן להיראות כמי שפועל ללא לאות להרגעת המצב.

אולם מבחינות רבות מדובר במהלכים מתבקשים וצפויים, ששני הצדדים מבינים את נחיצותם והכורח בנקיטה בהם. מאליו ברור, שהדאגה בשני הצדדים מפני הסלמה בשטח אמיתית, וניכרת הבנה (דיסקרטית) ביחס לזהותם של הגורמים המסיתים, משני הצדדים, הפלסטיני והישראלי.

ירדן מגלה רגישות רבה ודאגה עמוקה לכל מה שקורה בירושלים ובמקומות הקדושים משלושה גורמים עיקריים:

1. תפקידה המיוחד ביחס למקומות הקדושים בירושלים

זה נקבע, כידוע, בהסכם השלום בין שתי המדינות מ–1994, בו נקבע:

"ישראל מכבדת את תפקידה המיוחד של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות קדושים מוסלמיים בירושלים. בשעה שייערך המשא-ומתן על הסכם הקבע, תעניק ישראל עדיפות גבוהה לתפקיד הירדני ההיסטורי במקומות קדושים אלו".

למרות זאת, יכולתה של ירדן להשפיע באופן ממשי על המתרחש בשטח מוגבלת ומורכבת, הן מול הרש"פ והן מול שחקנים נוספים כחמאס וגורמים רדיקליים ערבים-ישראלים.

ירדן, חיוני להבהיר, חוששת משחיקה במעמדה המיוחד מול שחקנים כסעודיה, ובמיוחד זו של יורש העצר מחמד בן-סלמאן, על רקע הסכמי אברהם וחימום היחסים בין ישראל ומדינות במפרץ. גם מרוקו, שמלכה מכהן כיו"ר ועדת ירושלים למקומות הקדושים, "נושפת בעורפה" מבחינות מסוימות.

2. מערכת היחסים הרגישה והמורכבת בין ירדן והפלסטינים

אין צורך להכביר מילים על המשקל העצום של הזירה הפלסטינית על ירדן, מבית ומחוץ. אין תמה, שבשנים האחרונות המדינה הערבית היחידה, ששבה ומביעה דאגה מהיעדר שיג ושיח מדיני בין ישראל והרש"פ, ומהתרחקותו של חזון שתי המדינות, הינה זו ששוכנת מעבר לנהר הירדן, בצידו המזרחי. יש לכך השלכות על מעמדה האזורי, אך חשוב מכך על היציבות הפנימית של הממלכה ההאשמית.

3. צוק העיתים הנוכחי

הנסיבות הנוכחיות רגישות ומורכבות עבור המלך עבדאללה, ומקורן בשורה של אירועים, שאמנם אין ביניהם קשר ישיר להר הבית וירושלים, אולם מוסיפים משקולת נוספת לשורה של לחצים עימם הוא מתמודד.

מדובר, בין השאר, בפרשת הנסיך חמזה, שניסה להתמודד על כס המלוכה לאחר שהמלך העביר את שרביט יורש העצר לבנו שלו, הנסיך חוסיין. חמזה הושם במעצר בית, ולפני ימים אחדים הודיע, כי הוא מוותר על תואר הנסיך שלו.

ברחוב הירדני יש שתומכים בו, גם לנוכח שחיתות רבה (תופעה קבועה למדי, ולא רק בירדן) בה מואשמים בית המלוכה והממשלה, הגם שקשה מאד לאמוד את שיעורי התמיכה ומשמעויותיהם המעשיות. גם המצב הכלכלי שאיננו שפיר, ובעיקר עקב מגפת הקורונה, לא מוסיף לתחושות (חוסר) הרוגע בארמון המלוכה.

מן הצד השני, ואולי החשוב מכל בשעה זו, מערכת היחסים בין ירושלים ועמאן משופרת לאין ערוך מזו ששררה בין המלך והממשלה הקודמת בישראל. האמון הוחזר בין שתי המדינות, ומבחינות רבות דומה שהן מבינות האחת את השנייה, כולל את מרחב התמרון של כל אחת מהן.

קונקרטית לשעה זו, הרטוריקה החריפה הנשמעת מירדן, אף אם איננה נעימה כמובן לאוזניים ישראליות, לא צריכה להדאיג מדי את ישראל. ירדן מנסה לאפשר שחרור קיטור ברחוב הירדני, ובזירה הפוליטית (הפרלמנט, למשל), באופן שימנע צעדים חריפים במישור המעשי. האינטרסים האסטרטגיים המשותפים בעינם עומדים, וכאמור כך גם רמת האמון.

ירדן איננה שבעת רצון אמנם מהיעדר תהליך מדיני כלשהו בין ישראל והפלסטינים (גם לא באופק), אולם היא מבינה היטב את הזירה הישראלית של השנים האחרונות, ואף היא שותפה (אמנם לא בנוסח הישראלי) לביקורת על ההנהגה הפלסטינית.

יש להניח, ברמה גבוהה של ודאות, שבשעה זו מועברים מסרים מתאימים בין שתי המדינות, שתכליתם להרגיע את השטח, וששתי המדינות "מבינות האחת את רעותה". הבה נקווה שהשטח יגיב בהתאם.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-22 באפריל 2022

הפוסט ישראל, ירדן והר הבית-רטוריקה חריפה אך אינטרסים משותפים עמוקים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפעם הקארמה הכתה בו בעוצמה והיחסים העכורים עם עמאן גרמו לביטול של ביקור מדיני היסטורי באבו דאבי ופגישה עם יורש העצר האמירתי, שייח מחמד בין-זאיד.

השתלשלות העניינים שהביאה לדחיית החלק האמירתי בקמפיין הבחירות של נתניהו היא עדות לכך שלא כולם במזרח התיכון רוקדים לצלילי הקסם של החלילן מבלפור. נתניהו אולי יכול לקבוע דייט (בעזרתו של ראש המוסד) עם השליט האמירתי, אלא שגם הוא יודע שאם לא יקרה משהו דרמטי, בארמון המלוכה הירדני רגלו לא תדרוך בקרוב. מבחינת המלך עבדאללה הוא פרסונה נון-גרטה.

הביקור המתוכנן באבו דאבי – שהוא אכן היסטורי וחשוב ליחסי ישראל והמזרח התיכון – יתקיים במועד אחר, אולי אפילו בקרוב, אבל לא יקרה כלום אם יידחה עד לאחר הבחירות. גם ההגעה של הנסיך הירדני לאל-אקצה (ביקורים כאלה מתקיימים מעת לעת, לא מדובר בעניין חריג) כנראה תצא אל לפועל בהמשך. אבל אם ההנהגה הישראל לא תתעשת בזמן, המשבר ביחסים עם ירדן יחריף וילך.

ירדן איננה עוד מדינה במזרח התיכון שישראל יכולה לנהל איתה יחסים או לוותר עליהם. מדובר בשכנה קרובה, הכי קרובה שיש, ובידיה מפתחות לביטחון של מדינת ישראל.

הגבול המזרחי של ישראל שקט שנים רבות, אבל לא קשה לדמיין כיצד הוא מתלקח והופך שוב לחזית פעילה שמהווה סכנה גדולה. איש לא מעוניין בכאוס במדינה שמהווה מחסום בין ישראל לעיראק וסוריה, שיאפשר לכולם – מדאעש ועד איראן – להשתמש בשטחה על מנת לפגוע בישראל.

הירדנים ממלאים את התחייבויותיהם ושומרים על הגבול הארוך הזה בטוח ושקט. הם מנסים לאזן עד כמה שאפשר את המתחים בהר הבית, לא ממהרים לשתף פעולה עם בית הדין הבינלאומי בהאג ומנהלים מדיניות מתונה למדי גם ביחס לסוגיה הפלסטינית. ישראל, מנגד, מעכבת את ביצוע הפרויקטים הגדולים שהובטחו לממלכה בעת החתימה על הסכמי השלום מ-1994, חולמת בקול על דחיקת ירדן מהר הבית לטובת גורמים ערביים אחרים ולא מפספסת הזדמנות לפגוע בכבודם של הירדנים.

אפילו בעת החתימה על הסכמי אברהם נתניהו לא חשב לכלול את ירדן במערך היחסים החדש שנוצר באזור, אף שמדובר בחלק חשוב מאוד מהפאזל המזרח תיכוני. אולי הבעיה נעוצה בכך שלא הוא, נתניהו, אלא יצחק רבין חתם על הסכם השלום עם ירדן. אחרת קשה לפענח מדוע ראש ממשלת ישראל כל כך מזלזל במערכת היחסים האסטרטגית הזאת.

אילו עיצוב של מדיניות החוץ הישראלית לא היה נחלתו הבלעדית של נתניהו, ניתן היה לשפר את היחסים עם ירדן באופן משמעותי ולהגיע להישגים משותפים בתחומים רבים. אין מחלוקות גדולות בין ישראל לירדן, וכל המשברים והפערים בין הצדדים נובעים בעיקר מזלזול, התעלמות, חוסר הבנה או גסות רוח. כל ממשלת עתידית צריכה לחשב מסלול מחדש ולדאוג שעמאן לא תהיה עוד תחנה נידחת בדרך למפרץ, אלא יעד אזורי משמעותי ונחשק. השכן הקרוב, בוודאות, לא פחות חשוב מהחבר הרחוק.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 13 במרץ 2021.

הפוסט הסיבה לכך שנתניהו לא אהוד בארמון בירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרשתות החברתיות במצרים סערו לאחר שעמוד רשמי של משרד החוץ הישראלי בשפה ערבית העלה את התמונה ומתחתיה הכתובית: ״האמנות תמיד מאחדת אותנו״. כתוצאה מכך, הזמר זכה למתקפה חסרת תקדים של גולשים ברשתות. הוא הוכרז כציוני, בוגד, ושחקן ״בקרנבל הנורמליזציה״ המשרת את "הפרויקט הציוני באזור״.

חמור מזה, המתקפה נגד רמדאן חרגה מגבולות הרשתות החברתיות. איגוד השחקנים במצרים השעה את חברותו ואילו איגוד העיתונאים הורה שלא לפרסם כל ידיעות עליו משום שהוא הפר את האיסור על כל צורה של נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת״. לבית המשפט המצרי אף הוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי".

רמדאן ביקש למזער את הנזק שנגרם לו; הוא פרסם תגובה באינסטגרם ובה טען שלא היה מודע ללאומיותו של הזמר והוסיף כי הוא "מצדיע לעם הפלסטיני״. בהמשך אף שינה את תמונת הפרופיל שלו לתמונה של דגל פלסטין.

פרשה זו חשפה את בפני הציבור הישראלי, פעם נוספת, את עוצמת ההתנגדות במצרים לנורמליזציה עם ישראל. השיח הציבורי במצרים, כפי שעלה ברשתות החברתיות, ביטא עמדה אחידה המתנגדת לכל מגע עם ״הכובש הציוני״ וחידד כי גם לאחר למעלה מ-40 שנים לאחר חתימת הסכם השלום, רבים בחברה האזרחית המצרית עדיין רואים בישראל אויב עיקרי.

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית. עמדות אלו מצאו את ביטוין מעת לעת במתקפות כלפי מי שנחשד בקידום נורמליזציה, כדוגמת הדחתו של חבר הפרלמנט המצרי, תופיק עוכאשה, לאחר שאירח בביתו את שגריר ישראל. במקרים קיצוניים עמדה זו לבשה פנים אלימות, כפי שבא לידי ביטוי בתקיפת שגרירות ישראל במצרים על ידי מפגינים ב-9 בספטמבר 2011.

המשטר המצרי בעבר לא פעל נגד שיח שנאה זה. חוסני מובארכ שימר את יחסי השלום עם ישראל ואף ביצר את מעמדה של מצרים כמתווכת מרכזית בין ישראל לפלסטינים, אך הוא לא עשה "יחסי ציבור" לשלום עם ישראל. מנגד, הוא התיר חופש ביטוי נרחב לשיח עוין כלפי ישראל ועשה מעט מאוד כדי למחוק ביטויים אנטי-ציוניים ואנטישמיים בכלי התקשורת. ניסיונות להגביל שיח אנטי-יהודי היו תוצר של לחצים חיצונים, בעיקר אמריקאים, ולא נבעו מתוך ניסיון לשנות תודעה.

הגישה הדואלית של מובארכ נבעה מכך שהעמדות העוינות כלפי ישראל שירתו אותו ברמה הפנימית. שתיקת המשטר הייתה חלק מדרכי התמודדותו עם התגברות ההשפעה של גורמי האסלאם, בעיקר האחים המוסלמים, במרחב הציבורי, שביטאו עמדות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות. עמדות אלה הצטלבו עם העמדות של כוחות חילונים כמו נאצריסטים, שמאל ואף ליברליים, שהתנגדו למדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים.

מגמות אלו ממשיכות להתקיים גם תחת שלטונו של אל-סיסי. נשיא מצרים אמנם הרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני והדיפלומטי עם ישראל, הביע תמיכה בשימור יחסי השלום ואף קידם בברכה את הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והאמירויות, אך הוא לא הביע תמיכה בנורמליזציה בתחומים האזרחיים.

הטיעונים ללגיטימציה של אל-סיסי ממוקדים בהיותו המנהיג שיכול להציל את מצרים מאויביה הפנימיים והחיצוניים ולהוביל לביטחון וליציבות. אמנם ההגנה שהוא מבטיח לעם המצרי ממוקדת בארגוני הטרור והאחים המוסלמים, אולם שימור הדימוי של ישראל כאויב פוטנציאלי משרתת טיעונים אלו ללגיטימציה ובעיקר תומכת באוטוריטריות הצבאית.

הסכסוך המתמשך של ישראל עם הפלסטינים והעדר ההתקדמות בפתרון הסכסוך משמש חומר בערה המניע את שיח ההתנגדות כלפי ישראל. עם-זאת, חשוב להדגיש כי הוא לא גורם בלעדי. שיח העוינות כלפי ישראל הוא תוצר של כמה גורמים נוספים:

1. ראשית, התפשטותן והעמקתן של עמדות אנטישמיות ואנטי-יהודיות על ידי גורמים שונים ובראשם הכוחות האסלאמיסטים והאיגודים המקצועיים. חלק מהעמדות הללו בא לידי ביטוי בתקשורת ובמערכת החינוך המצריים.

2. שנית, המדיניות העקבית של השלטון תרמה לכך שהבעת התנגדות לנורמליזציה מהווה כלי בידי כוחות פוליטיים לתקוף את המשטר מבלי שיוגדרו על ידו כבוגדים, או כמי שפוגעים באינטרסים של מצרים ובכבודה.

במלים אחרות, בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום להבעת מחאה "לגיטימית". כך למשל המתקפה הנוכחית נגד רמדאן שימשה הזדמנות לבטא התנגדות למדיניות של מדינות המפרץ, אשר פועלות "בשירות החלום הציוני להנהיג את העולם הערבי״, אך בד בבד היא כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסיו של אל-סיסי עם ישראל ואף הגדרתם כבגידה.

תגובתו של המשטר המצרי הפעם הייתה שונה; לא זו בלבד שהתקשורת לא תקפה את השחקן, אלא שפובליציסט בכיר תקף בעיתון הממסדי "אל-אהראם" את תגובת האיגודים המקצועיים, ולא ראה פסול בקיום הקשר, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר שלא הכירו מלחמות נגד ישראל.

השינוי בעמדת המשטר חשוב והוא מלמד כי המחאה התקשורתית נתפסת גם כמחאה נגד המשטר ועל כן מאיימת עליו. יתכן גם שההסכמים של ישראל עם האמירויות ובחריין, והקשר עם הסעודים, חיזקו את הביטחון של המשטר המצרי.

מוקדם לומר האם תגובה זו מסמלת שינוי בעמדת המשטר כלפי התבטאויות אנטי-ישראליות או אנטי-נורמליזציה. בכל מקרה, תגובה זו מלמדת עד כמה יש למשטר תפקיד חשוב בשינוי השיח כלפי ישראל ובעיצובו. קשה להשוות בין מדינות המפרץ, שם אין איגודים מקצועיים או גורמי אופוזיציה אסלאמיים משמעותיים, ובין מצרים, ירדן ומדינות ערביות נוספות, שם נדרש המשטר להתמודד עם כוחות אלה.

ולכן, ישראל תמשיך להתמודד עם שני סוגים של שלום: זה עם מדינות המפרץ, וזה עם שאר מדינות ערב. התקדמות או פתרון הבעיה הפלסטינית עשוי לחמם את השלום הקר, אולם נדרש כאן גם מאמץ מצדן של המדינות הערביות לקדם את השלום בתקשורת ובמערכות החינוך שלהן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 בדצמבר 2020.

הפוסט נורמליזציה עם מצרים וירדן? מוקדם מדי לחגוג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דיאלוג מדיני ישראלי-ירדני, יולי 2020 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. ירדן ניצבת לבדה מול הסיפוח 

לבכירים לשעבר בצבא, דיפלומטים ותיקים, שרים בעבר ואנשי האקדמיה הירדנים ששוחחנו אתם אין אשליות. כולם מסכימים שהעולם הערבי עסוק בבעיותיו הרבות ואינו מתעניין כל כך בסיפוח. האירופאים נתפסים בעמאן כמי שלא מסוגלים לייצר לחץ משמעותי על ישראל על מנת לבלום מהלך סיפוח. "רוב מדינות ערב עסוקות כעת בנושאים האחרים וזה נותן לנתניהו וממשלתו את האפשרות לפעול ולקדם את הסיפוח. העולם הערבי לא עובד בתיאום, גם לא בנושא יוזמת השלום הערבית. אין כיום עמדה ערבית מגובשת ואחידה בכל הקשור לסיפוח. ברור שהסיפוח 'לא מחליק בגרון' לאזרחי המדינות הללו, ולכן אף מנהיג ערבי לא יקבל אותו, אך לא ברור האם הגינוי יתורגם לפעילות ממשית" מסכם בכיר לשעבר במערכת המדינית אשר שוחחנו אתו. " כשישראל מתקדמת לסיפוח – ההפגנה היחידה נגד זה בכל מדינות האזור התקיימה בתל אביב, ולא בבירה ערבית כלשהי. גם ההתנגדות לתכנית טרמאפ לא צברה מומנטום," מסכם את המצב בכיר אחר. יחד עם זאת, על פי הערכת הגורמים ששוחחנו עמם, ירדן לא צפויה לשנות את הבריתות האזוריות שלה ולהתקרב לגורמים העוינים את ישראל. ירדן מרגישה שהיא נמצאת בחזית המאבק בסיפוח, בעוד מדינות האזור ומדינות העולם עסוקות בסוגיות שלהן. ההנחה בירדן היא שגם אם נושא הסיפוח איבד ממרכזיותו בשבועות האחרונים, דבר שהוריד במעט את מפלס הלחץ בעמאן, הנושא לא צפוי להיעלם מסדר היום.

ב. הסיפוח מנוגד להסכם השלום

לירדנים יש מה לומר על התפתחות היחסים עם ישראל מאז 1994 ,עת נחתם הסכם השלום בין המדינות. גם באוקטובר 2019 ,כאשר משלחת מטעם מכון מיתווים ביקרה בירדן וערכה שם דיאלוג מדיני, נשמעו קולות מאוכזבים. התסכול הירדני הוא על כך שאף פרויקט גדול ומשמעותי שתוכנן בשנות ה-90 לא יצא לפועל ולא הביא לרווחה הכלכלית המיוחלת בירדן (הכוונה היא ל"תעלת הימים", שדה תעופה משותף, פארקים תעשייתיים ועוד). הירדנים חשים שישראל הזניחה את ירדן למרות הפוטנציאל הגבוה של היחסים ואינה מנסה למלא את הסכם השלום בתוכן. הסיפוח כבר נתפס בירדן בתור הפרה בוטה של ההסכם. בעת החתימה על הסכם השלום, " ירדן השאירה את הגבול עם הבקעה פתוח לטובת משא ומתן בין ישראל והפלסטינים, מתוך שאיפה שהגבולות האלו יקבעו במסגרת הסכם שלום. אם ישראל תספח שטחים בצפון הבקעה זו הפרה של הסכם השלום עם ירדן. ההסכם בין ישראל וירדן מכיר בתפקיד של ירדן במשא ומתן עם הפלסטינים, ולכן מה שקורה עכשיו סביב סיפוח ישראלי מנוגד להסכם. הרעיון בהסכם השלום הוא שמכבדים את הריבונות של כל צד, והסיפוח הוא צעד שמאיים על ריבונות ירדן. לכן, ירדן תוכל לפתוח מחדש את ההסכמים והיחסים הכלכליים עם ישראל", מסכם בכיר ירדני, איש צבא בעברו.

ג. משמעות הסיפוח היא טרנספר

מבחינת הירדנים כל סיפוח, קטן כגדול, הוא מסוכן. בראייתם, הסיפוח ייצור בהדרגה נתק בין הפלסטינים בגדה המערבית לפלסטינים בירדן (כיום הצדדים מקיימים קשרי קהילה משמעותיים), כי אז הפלסטינים והירדנים יצטרכו לעבור דרך שטחה של ישראל, ולא רק דרך המעבר שמנוהל על ידה (מעבר אלנבי). המשך בנייה בהתנחלויות ויצירת מכשולים נוספים עבור הפלסטינים בשטחי הגדה נתפסים בתור זרז לעזיבה של הפלסטינים – לכיוון הגדה המזרחית. בחודשים האחרונים הצהיר נתניהו בקולו כי ממשלת ישראל אינה מתכננת להעניק אזרחות ישראלית לאוכלוסייה הפלסטינית בשטח שיסופח. בהיעדר אפשרות להקמת מדינה פלסטינית ועל רקע חוסר אפשרות להגיע לאזרחות, המעמד של הפלסטינים בגדה יהיה כפוף באופן מוחלט לאישורה של ישראל. "במצב הזה ישראל תוכל לגרש אותם באופן מיידי בהתאם להחלטתה או ליצור תנאים שיגרמו לאנשים לעזוב," אמרו לנו מספר בכירים ירדנים . גם רבים אחרים בירדן חוששים שסיפוח שוב יחזיר לחיים את תפיסת "ירדן היא פלסטין", בה מצדדים בימין הקיצוני בישראל. לכל מי שתומך בישראל בפגיעה בביטחונה של ירדן ובמשטרה, מזכירים בני השיח שלנו מה חלקה של ירדן בביטחונה של ישראל. " הגבול בין ישראל וירדן הוא החזית הארוכה ביותר בין ירדן לשכנותיה וזה הגבול היציב ביותר שיש כרגע. חשוב לשמור עליו כך. הצבא הירדני וצה"ל עושים את העבודה, אבל אם הגבול לא יהיה יציב יהיה פתח לקבוצות קיצוניות שנמצאות לא רחוק: דאע"ש, המיליציות האיראניות בעיראק והחיזבאללה. אי יציבות בגבול זו סכנה אזורית. האמירה של הליכוד ושל גורמים קיצוניים בישראל שירדן היא המולדת של הפלסטינים מהווה איום כלפי ירדן וכלפי המשטר ההאשמי, אך בעצם התפתחות כזאת תהיה לא פחות מסוכנת לישראל", כך אומרים ירדנים שקיימו במשך שנים רבות קשר הדוק עם עמיתיהם הישראלים בצבא ובמשרדי ממשלה.

ד. "השמיים לא יפלו", אך יחסי ישראל-ירדן ייפגעו

כיצד תגיב ירדן במידה שהסיפוח יקרום עור וגידים ובשלב כלשהו יצא לפועל? בני השיח שלנו בטוחים שירדן קודם כל תצטרך לדאוג לאינטרסים שלה, ותנסה לעשות הכל על מנת לייצב את המצב. הם חלוקים בנוגע לצעדים קונקרטיים – למשל, האם ירדן תחזיר את השגרירים או לא – אך כולם מסכימים שירדן תיזום תהליך דיפלומטי ארוך על מנת להתנגד למהלך הישראלי, שיכלול פניה לאיחוד האירופי, או"ם, הליגה הערבית, הקוורטט ועוד. ומה בנוגע לעסקת הגז שנחתמה לא מכבר עם ישראל ושיתוף הפעולה הביטחוני עמה? "פגיעה בתיאום הביטחוני או בשיתוף הפעולה בנושא מים, ירושלים וחקלאות תזיק לאינטרס ירדני. התגובה הירדנית לסיפוח צפויה להיות זהירה על מנת לשמור על האינטרסים הירדנים, ובתוכם שמירה על היחסים עם ישראל. לירדנים חשוב לראות קודם מה יאמרו בארה"ב, כיצד יגיבו הפלסטינים ומה יקרה בישראל עצמה" אומרים לנו בעמאן.

סוגיית הגז מלכתחילה הייתה נתונה לביקורת משמעותית בירדן, ומספר גורמים בממלכה אמרו לנו כי לפי הערכתם הסיפוח יכול לשמש אמתלה עבור ירדן לצאת מהסכם הגז היקר – " יש תחושה קשה בירדן, שמשלמים מחיר גבוה מדי על הגז. שינוי בהסכם בגז יכול לקרות גם ללא קשר לסיפוח, מול חברת נובל אנרג'י. המחיר של הגז מישראל צריך להיות זול יותר מגז נוזלי, כי כאן האספקה היא ישירה, ללא צורך בכל תהליכי ההנזלה והגזיפיקציה. הירדנים כשלו לכלול בהסכם השלום ייצוא של חשמל מירדן לישראל ולהשתמש בכך ככלי פוליטי. בהחלט ייתכן שישתמשו בסיפוח כדי לצאת מההסכם היקר עם נובל אנרג'י, וימצאו את הדרך החוקית לעשות זאת".

הבכירים הירדניים מדגישים כי גם אם הסיפוח לא יביא לטלטלה מיידית ביחסים עם ישראל, הוא יזין את הקיצונים ויחליש את המתונים בכל אזור. " מהלכי סיפוח יחזקו את מעמדן של איראן ותורכיה באזור. זה מהלך שמסייע לקיצונים. אם ישראל רוצה להיות שחקן מרכזי בטכנולוגיה ובביטחון באזור, החלטה לספח ולשלול את הזכויות הפלסטיניות, לא תאפשר זאת. תורכיה מצליחה להגדיל את השפעתה בסוריה ובלוב. איראן מצליחה לקדם את מטרותיה בתימן ובעיראק. הסיפוח יעניק למדינות הללו רוח גבית ויפגע במאמצים של המדינות הסוניות המתונות ליצור מציאות שונה במזרח התיכון", מסכמים הבכירים. כאמור, בירדן ממשיכים לעקוב בדריכות אחר מה שמתרחש בזירה הפוליטית בישראל. הם צופים שהסיפוח עוד יעלה מחדש לסדר היום, ואז תצטרך ירדן שוב להתייצב אל מול המהלך ה זה ולנסות – בעזרת חבריה בעולם הערבי ובעולם – לבלום אותו, אם לא לגרום לביטולו המוחלט.

הפוסט בכירים ירדנים על הסיפוח: סכנה ברורה ומיידית ליחסי ירדן וישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תוכניות סביבתיות חוצות גבולות בין ישראל לשכנותיה הן דרך נפלאה לטפל במשאבי הסביבה ולתעל ידע ורצון טוב למטרות משותפות. לפחות ארבע יוזמות כאלה מתנהלות מתחת לרדאר ומהוות דוגמה.

כמעט בסוד, מתחת לאף של כולנו, מתרחש משהו אופטימי שלא ייאמן שהוא לא מופיע בעמוד הראשי של כל אתר הסברה ישראלי. אפילו בזמן שמנהיגים מדברים על סיפוח, על ניתוק קשרים דיפלומטיים ועל חרמות בינלאומיים, יש ישראלים, ירדנים ופלסטינים שבשקט בשקט משתפים פעולה כבר שנים רבות מתחת לרדאר. בין אם נרצה או לא, הסביבה, בעלי החיים והטבע אינם מכירים בגבולות אנושיים או בסכסוכים פוליטיים, וממשיכים להיות משותפים לישראל ולשכנות הגובלות בה. יוזמות לאורך הגבולות ומעבר להם, מאגדות את הידע, את הרצון הטוב ואת המשאבים של כל הצדדים ומנסות להגן יחד על הטבע היקר שכולנו חולקים.

כיוון שמערכות אקולוגיות חוצות גבולות פוליטיים, שימוש לא אחראי במקורות טבעיים או זיהומם בצידו האחד של הגבול, עלול לפגוע בבתי גידול טבעיים חוצי גבולות וכן במשאבי הטבע של מי שחי בצידו האחר. גידול האוכלוסין, הידלדלות משאבי טבע ושינויי האקלים הקיימים והצפויים להתרחש בקרוב, עלולים להוביל להיווצרות "אפקט הדומינו" – תגובת שרשרת חמורה שבסופה אי-יציבות אקולוגית, כלכלית, חברתית ולבסוף פוליטית במזרח התיכון – עם או בלי הסיפוח. חוקרים רבים מסבירים כי אירועים פוליטיים, כגון "האביב הערבי" ומלחמת האזרחים בסוריה, הושפעו בין השאר מאפקט דומינו שכזה.

שיתוף פעולה או ניהול משותף של משאבי טבע עשויים להניב סינרגיות וניצול יעיל ובר-קיימא של משאבים אלה, הן מבחינה אקולוגית והן מבחינה כלכלית-חברתית. חילופי ידע, טכנולוגיות ונתונים, לצד איחוד משאבים כלכליים ומשאבי אנוש לצרכי אכיפה וניטור, מגבירים את היכולת לשמור על בתי גידול בריאים יותר, על חוסן חברתי-כלכלי ועל איכות חיי התושבים. כל זאת, לצד צמצום סכסוכים, שיפור היחסים בין המדינות וקידום יציבות אזורית. ראייה אזורית המתייחסת גם לחתך של משאבי טבע, של אקלים או של בתי גידול, עשויה להוביל לתובנות חדשות, לשותפים מפתיעים ולרובד חדש של מדיניות חוץ.

בהקשר הישראלי, לשיתופי הפעולה האזוריים שאנו שומעים עליהם בחדשות בנושאי אנרגיה ומים, מתווספות גם יוזמות העוסקות בשמירה על בתי גידול רבי ערך בים, במדבר, בהרים ובבקעות. ארבע יוזמות מעניינות במיוחד מתרחשות באופן מפתיע (או לא) דווקא באזורים פריפריאליים פוליטית, אך רבי ערך אקולוגית. שתיים הן יוזמות לחינוך סביבתי חוצה גבולות, המשלבות פלסטינים וירדנים המגיעים למדבר הישראלי כדי ללמוד ולקדם פרוייקטים סביבתיים משותפים. אלה הן התוכנית האקדמית ללימודי סביבה של "מכון ערבה" לתלמידי חו"ל (בשיתוף אוניברסיטת בן-גוריון בנגב) ותוכנית "נוער חוצה גבולות" של "מו"פ מדבר וים המלח". שני מכוני מחקר אלה מקדמים גם צורות אחרות של שיתופי פעולה חוצי גבולות עם ירדן, הגדה המערבית ואפילו רצועת עזה בתחומי המים, אנרגיה סולארית, חקלאות ושמירת טבע. ישראל יכולה להיות "אור לגויים" על ידי הפצת יכולותיה המדעיות והטכנולוגיות בתחומים חשובים אלה. אין דבר הגיוני יותר מאשר להתחיל בגויים שחיים לצידנו ובפעולות שמשפיעות גם על הסביבה והטבע שלנו.

יוזמה מרשימה נוספת היא זו של מרכז המחקר העל-לאומי של הים האדום (Red Sea Transnational Research Center) – שיתוף פעולה אזורי של ישראל עם לא פחות משבע מדינות ערביות ומוסלמיות מהאזור, ובכלל זה ירדן, מצרים, סעודיה ומדינות המפרץ הפרסי. מרכז זה, שמטרתו ניטור ושימור שוניות האלמוגים בים הסוף, הוא פרי יוזמתו של פרופ' מעוז פיין מאוניברסיטת בר-אילן, והוקם בחסות הארגון השווייצי, Ecole Polytechnique Fédérale de Lausanne. החסות האירופאית היא זו שמאפשרת את השותפות הבלתי רגילה הזו, שכוללת שיתוף מידע, שייט וצלילות לצורך ניטור משותף. הים האדום הוא מקום ייחודי ורב ערך מבחינה אקולוגית ולא רק מהווה בית למינים רבים של בעלי חיים, אלא יש לו חשיבות ברמה עולמית. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שבעוד ששוניות אלמוגים רבות בעולם גוססות בתהליך "הלבנה" כתוצאה מזיהום ומעלייה בטמפרטורת המים, בים האדום לא נצפה תהליך דומה. שיתופי פעולה מדעיים קודמים בתחום המעקב והניטור של האלמוגים בין ירדן וישראל כבר קיימים משנות התשעים והניבו תועלות מדעיות ואקולוגיות רבות. עם זאת, אלו לעתים קרובות נעצרים או מעוכבים בתקופות בהן המתיחות הישראלית-פלסטינית גוברת.

היוזמה הרביעית היא "צבא ההגנה לטבע", תוצאה של שיתוף פעולה בין צה"ל לחברה להגנת הטבע. על אף שעיקר המיזם נוגע לפעולות חד-צדדיות של יחידות צה"ל לשמירה על מינים ובתי גידול בבסיסים הצבאיים, בשטחי האש ובסביבתם, נוצרו גם שיתופי פעולה סביבתיים מול גורמים ירדנים ופלסטינים, ובהם שמירה על אוכלוסיית העטלפים מיריחו ועד ים המלח, הגנה על צבי הים בים סוף, התאמת הגדר למעבר בעלי חיים במעברי גבול ואזורים מגודרים (בגבול ישראל-ירדן) וכדומה. בכל שנה, משיק צה"ל שמונה-תשעה פרויקטים סביבתיים שיקדמו עקרונות סביבתיים, יגנו או ישקמו בתי גידול, ולחילופין יתנו הכשרה לחיילים, בדגש על קצינים, להימנע מפגיעה סביבתית או לתקן מפגעים סביבתיים הנוצרים כתוצאה מפעילותם בשטח. כיוון ש-25% משטחי הארץ הם שטחים צבאיים, פוטנציאל השינוי של פרויקט כזה, הן מבחינה רעיונית והן מבחינה אקולוגית, הוא עצום.

היתרון הגדול של יוזמות הנוגעות לסביבה ולטבע, מעבר לתועלת האקולוגית הטמונה בהן, היא העובדה שבעיני הציבור, משני צדי הסכסוך, אלו תחומים שמנותקים כביכול מהפוליטיקה. לכן, יוזמות אלה מקבלות תמיכה או לפחות מעוררות פחות התנגדות ציבורית, בהשוואה לשיתוף פעולה בתחומים אחרים השנויים יותר במחלוקת. אבל, המציאות היא שהטבע והסביבה אינם מנותקים מהכלכלה או מהפוליטיקה, ואם לא נדאג להם הם עלולים להוביל לאי-יציבות מקומית ואזורית ולהחריף סכסוכים קיימים. ההשפעה פועלת גם בכיוון השני. התרחשויות מדיניות ופוליטיות כבר עצרו בעבר שיתופי פעולה בתחום הסביבה עם הרשות הפלסטינית ועם ירדן, שם יש לחץ ציבורי לא לשתף פעולה עם ישראל. יש חשש ממשי שתוכנית הסיפוח תפסיק או תפגע ברבות מיוזמות אלה.

לבסוף, ליוזמות סביבתיות משותפות יש לא רק חשיבות אקולוגית. הן מייצרות תקדים חשוב ומקפצה לשיתופי פעולה בתחומים נוספים, פוליטיים יותר. יוזמות שכאלה מייצרות תקווה ונותנות דוגמה למה שיכול להיות פה, במידה שסדר העדיפויות שלנו היה אחר. יש לשמור עליהן ולפתח אותן.

* ד"ר יעל טף-סקר היא חוקרת בטכניון ומרצה באוניברסיטת בן גוריון בנגב וב"מכון ערבה" בתחום הסביבה. בעבודתה, היא מתרכזת בנושאים של מדיניות ותכנון סביבתיים, ושל סכסוכים ושיתופי פעולה סביבתיים. לקריאת מחקר שכתבה במכון מיתווים על שיתוף פעולה אזורי בתחום הסביבה בין ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית, לחצו כאן

** פורסם בבלוג של מכון מיתווים באתר "הארץ", 1 ביולי 2020

הפוסט השלום (יכול) להתחיל בטבע שלנו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות חוץ היא פריזמה חיונית להערכת הפוטנציאל והסיכונים שגלומים בפיתוח אנרגטי, וקובעי המדיניות והציבור בישראל חייבים להקדיש לנושא דיון רציני יותר. חסידי תוכניות נתניהו ליצוא גז טבעי מדגישים את היתרונות האסטרטגיים הטמונים בשיתוף פעולה עם השכנות, ואילו המתנגדים מדגישים את ההשלכות הפנימיות של תוכניות הממשלה, ובמיוחד – ההשפעה השולית על מחירי החשמל, המשך המונופול של חברות מעטות על שוק האנרגיה, וההשלכות הסביבתיות של קידוחים ימיים. אף צד אינו מתמודד ישירות עם הטיעונים של היריב, ולכן הדיון על אסטרטגיית יצוא האנרגיה תקוע בניוטרל.

אכן, לישראל יש עתה הזדמנות לתרום לבנייתה של ארכיטקטורה חדשה באגן המזרחי של הים התיכון, אולם אסור שהדבר יבוא על חשבון צרכים ואינטרסים מבית. שיתוף פעולה אנרגטי מצריך תכנון ארוך טווח, ומחויבות לבנייתן והרחבתן של מערכות היחסים עם השכנים. משמעות הדבר היא פיתוח אסטרטגיה שחורגת מהטווח המוגבל של צינורות גז. על מנת לשרטט את מסלול הטוב ביותר קדימה, ישראל זקוקה לשיח כן על הסיכוי למנף את משאביה האנרגטיים לכדי שינוי מהותי ברמה האזורית.

שיתוף פעולה אנרגטי בין מדינות אינו מוביל בהכרח ליחסים מדיניים משמעותיים יותר. קשרי האנרגיה של ישראל עם הרשות הפלסטינית, ירדן ומצרים מוכיחים זאת, למרות שהוא הניב עבור כולן שטף אנרגיה מקומית במחיר משתלם. ניהול משאבים ותחומי שיפוט נותרו סוגיות רגישות עבור הפלסטינים, השואפים לצמצם את תלותם בישראל; ההסכם שנחתם ב-2014 בין השותפים בשדה הנפט תמר לבין החברות הירדניות Arab Potash ו-Jordan Bromine נתקל בהתנגדות ציבורית בעמאן וחברי פרלמנט שם דורשים לא אחת מהממשלה לסגת ממנו; גם הקולות האופטימיים ביותר בקהיר לא יטענו כי צינור גז עם ישראל ישפיע על יחס הציבור כלפי ישראל.

אין בכל אלה כדי לפסול מאמצים לחיזוק קשרים עם שחקנים אזוריים באמצעות שיתוף פעולה אנרגטי. אולם, על הציבור בישראל לראות נכוחה את הסיכוי המוגבל לנורמליזציה עם שכנותיו הערביות כל עוד הסכסוך עם הפלסטינים אינו נפתר. אמנם הסיכוי לשיתוף פעולה גדל, אולם תקרת הזכוכית נותרה גבוהה. יש להתייחס באותה מידה של פיכחות לשותפויות אנרגטיות אחרות באגן המזרחי של הים התיכון.

עוד ב-2016 התייחסו פקידים ישראלים וטורקים לאפשרות שיתוף פעולה אנרגטי בין המדינות כסיבה עיקרית לפתרון מחלוקות. שנמוך היחסים ב-2010 נבע מפרשת המרמרה, אולם האופטימיות שפיוס יסלול את הדרך לחוזי גז טבעי עתידיים העניקה מוטיבציה לשני הצדדים. במצב העניינים הנוכחי, כבר לא סביר שישראל וטורקיה ישקלו שותפות מעין זו, והדבר ממחיש את טיבן הבלתי צפוי של הרוחות הגיאו-פוליטיות באזורנו. השחקנים מתחרים בינם לבין עצמם על כיוון זרימת משאבי האנרגיה שלהם.

חיזוק הקשרים בין ישראל, קפריסין ויוון הוא תוצר לוואי של מערכת היחסים העכורה בין ישראל לטורקיה בעשור האחרון. אחר פרשת המרמרה קיוו בירושלים שאפשר יהיה להחליף את הערך האסטרטגי של אנקרה בשותפים אזוריים אחרים. הברית המשולשת עם יוון וקפריסין, שנוצרה כתוצאה מכך וזכתה לכינוי "משולש האנרגיה", מהווה הישג משמעותי עבור הדיפלומטיה הישראלית. עם זאת, בניקוסיה ובאתונה חוששים שיום יבוא ואנקרה תושיט עלה זית לישראל. האם ייפגעו מאמציהם במידה שטורקיה תציע לישראל הצעה שהיא לא תוכל לסרב לה? כיצד ישראל תאזן בין הרצון לבנות מחדש את קשריה עם טורקיה לבין המחויבויות שלה לשותפיה ההלניים?

העובדה שאין כרגע היתכנות טכנית ומסחרית להקמת פרויקט דגל שבו תומכות ישראל, יוון וקפריסין – צינור הגז באגן המזרחי של הים התיכון – מדאיגה אף היא. בעוד האיחוד האירופי בוחן את היתכנות הצינור, הירידה במחירי הגז הטבעי בעולם והזמינות של אנרגיה זולה יותר עבור השוק האירופי, מציבים סימני שאלה רציניים בנוגע למיזם זה. בהתבסס על הנתונים הקיימים, ספק אם מחיר הגז הטבעי שישראל תייצא לאירופה יהיה תחרותי, בהינתן העלויות הכרוכות בהעברתו בצינור לאיטליה או לנקודה אחרת באיחוד. חרף התמיכה הפוליטית בפרויקט, רבים בתעשיית האנרגיה מביעים ספקות באשר למימושו.

התפתחויות אלה מטרידות את קובעי המדיניות בישראל. טורקיה מנסה לשוב ולהפוך רלוונטית נוכח הקמתו לפני כשנה של פורום הגז המזרח ים תיכוני (EMGF) – גוף שתפקידו לתאם בין האינטרסים האזוריים לטובת שיתוף פעולה אנרגטי ויצירת שוק גז אזורי. במהלך הקיץ, הציבה טורקיה ספינות קידוח בנקודות אסטרטגיות בים כדי לסמן את האזורים סביב קפריסין שהיא טוענת לבעלות עליהם. ב-29 בנובמבר הודיעה טורקיה כי הגיעה להסכם על גבולותיה הימיים עם ממשלת לוב (זו הנתמכת על ידי האו"ם), ובכך תקעה טריז סמלי שמאתגר את התביעות הימיות של יוון וקפריסין. המהלך גם טמן פוטנציאל לסיכון הביטחון הימי האזורי.

ישראל טוענת במשך שנים כי שיתוף פעולה אזורי בתחום האנרגיה לא נועד לדחוק את רגליהן של מדינות אחרות. אולם ככל שמהלכיה של טורקיה הפרו יותר ויותר קווים אדומים שיוון וקפריסין שרטטו, כך ישראל הצטרפה לביקורת שמתחו מצרים, האיחוד האירופי וארה"ב על אנקרה. כעת נותר לראות אם הקהילה הבינלאומית מתכוונת לקבוע אסטרטגיה שתכלול את טורקיה בנעשה או תדיר אותה. אם לשפוט לפי השתתפותו המתוכננת של נתניהו בפסגה השבוע, המתיחות האזורית רחוקה מסיום.

האם ישראל מקדמת מדיניות בתחום האנרגיה על מנת לממש יעדי מדיניות חוץ, או להיפך? האם על ממשלות עתידיות לשנות את המדיניות הזו בתקווה למקסם את הפוטנציאל הטמון בשיתוף פעולה אזורי או מתוך דאגה מכך שהיא מתעלמת מאינטרסים מבית? על הישראלים לשאול עצמם אם ממשלתם צריכה להמשיך להשקיע בתהליכים אזוריים אלה למען ביטחונה הלאומי של המדינה, גם אם הם לא ישפיעו לטובה על יוקר המחיה בארץ בקרוב (או אי פעם) וגם אם אין ערובה לכך שיניבו הטבות אסטרטגיות נוספות.

לנוכח החקירות המשטרתיות והמהלכים המשפטיים שננקטים באחרונה נגד דמויות מפתח באליטה הפוליטית והביטחונית, לישראלים יש סיבה טובה לספקנות בנוגע למוטיבציות של נבחריהם בתחום האנרגיה. הדרישה לשקיפות רבה יותר בקבלת החלטות בתחום זה – הכרחית. על דמוקרטיות בריאות לקדם מדיניות חוץ שמטרתה לממש את האינטרס הציבורי. ניהול שיח ציבורי פתוח, שמביא בחשבון גם את ההשלכות הפנימיות וגם את אלה החיצוניות של מדיניות האנרגיה הישראלית, יהיה צעד חשוב בדרך לכך.

המאמר פורסם בהארץ ב-2 בינואר 2020.

הפוסט הסכם יצוא הגז: סיכוי לשיתוף פעולה לצד תקרת הזכוכית הגבוהה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-ירדן: תמונת מצב, סיכום תדרוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט המלצות לשיפור יחסי ישראל-ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאמר זה מתאר את המתחולל בזירת אגן ים סוף, סוקר את ההתפתחויות האחרונות בתחומים השונים, מצביע על האינטרסים של מדינת ישראל, וקורא בסופו לנצל את שעת הכושר הקיימת, ולבחון כיצד ישראל יכולה להשתלב יותר במרחב זה, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית.

הפוסט הים האדום כמרקחה: מאבקי הכוחות והאינטרסים של ישראל באגן ים סוף הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היחסים אינם רק ירח דבש מתמשך. גם לפני הסכם השלום, וגם לאחריו, לעיתים האינטרסים של שתי המדינות התנגשו, לעיתים נוצרו מתיחויות ואף עימותים צבאיים. אין צורך לחזור למעורבות ירדן במלחמת 1948, למלחמות המים בשנות ה-60 'או למלחמת 1967 .מספיק שניזכר בתקופה האחרונה שלאחר הסכם השלום, על מנת להיווכח שגם בין ישראל לירדן, כמו בכל יחסים בין מדינות, ישנם גם משברים. אחת הדוגמאות למשבר שכזה הוא הטבח בנהריים שבוצע על ידי חייל ירדני, כנראה מעורער בנפשו, אשר רצח שבע נערות ישראליות, במרץ 1997 .הפיגוע הגיע שלוש שנים לאחר החתימה על הסכם השלום. בעקבות הפיגוע קטע המלך חוסיין את ביקורו בספרד, והגיע לביקור מיוחד בישראל, כאשר הוא עובר בין שבע המשפחות היושבות שבעה, כורע ברך ומבקש בשם ירדן מחילה. לתפקודו של המלך באותה סיטואציה היתה השפעה מרחיקת לכת לשמירה על היחסים בין ישראל וירדן, ואף לחיזוק הקשרים בין שוחרי השלום בשתי המדינות אל מול אלו שהתנגדו לו.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: חשיבות היחסים עם ירדן ודרכים לשיקומם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החזית המצרית היא דוגמא קלאסית לניצחון ישראלי. "ניצחון" נמדד לא רק בתוצאות הצבאיות של הקרב, אלא בתוצאות המדיניות של המערכה הכוללת. במקרה המצרי הן הביאו לחתימתו של הסכם שלום עם מצרים, אשר שריר וקיים עד עצם היום הזה. עם זאת, יש להדגיש כי הצלחה זו אינה תולדה רק של ההישג הצבאי ב-1967 ,אלא גם של הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, אשר גרמה להנהגה ולציבור להכיר במגבלות הכוח הצבאי. מאידך, התבוסה המצרית הובילה את מצרים – במיוחד לאור ההתעקשות של ממשלת גולדה מאיר שלא להיענות ליוזמת השלום של סאדאת ב-1971 – לצאת למלחמה מוגבלת, שהחזירה את הכבוד שאבד למצרים ב-1967 והקל עליהם לפנות לדרך השלום.

הפוסט ביוני 1967, ישראל גם הפסידה הופיע לראשונה ב-Mitvim.