את הסערה האירופית החלה שיחת הטלפון שיזם דונלד טראמפ עם ולדימיר פוטין, ולאחריה מפגש שרי החוץ של ארצות הברית ורוסיה בריאד, כשאוקראינה ואירופה אינן בחדר. באופן בוטה וחסר בסיס, טראמפ האשים את אוקראינה בפריצת המלחמה, כינה את וולודימיר זלנסקי "דיקטטור" ואמר לו להגיב במהירות, אחרת לא תישאר לו מדינה.

במלאות שלוש שנים להתקפת רוסיה על אוקראינה (24 בפברואר), ניסתה ארצות הברית להעביר בעצרת הכללית של האו"ם נוסח החלטה שלא מזכיר את רוסיה כצד התוקף, ואין בו אזכור לאמנת האו"ם ועקרונותיה.

האירופים השיבו מלחמה שערה. הם הובילו יוזמה לשינוי הטקסט כך שישקף את עמדת המערב והצליחו לתקנו: רוסיה היא זו שתקפה את אוקראינה, ויש לקדם שלום צודק, מקיף ובר קיימא עבור אוקראינה. מה עשתה ישראל? הצביעה עם ארצות הברית, רוסיה, בלארוס והונגריה נגד התיקונים האירופיים.

קשה לדמיין את ישראל מצביעה אחרת מארצות הברית, שמגינה עליה באו"ם השכם והערב. אבל הצבעה זו חושפת את המחיר המדיני שייגבה אם הקרע הטראנס-אטלנטי יחריף. האם ישראל חייבת לבחור צד? ואם כן, איזה צד עליה לבחור?

שובה של גרמניה

בתגובה לצעדים של ממשל טראמפ, נשיא צרפת עמנואל מקרון גיבש הרכב של 19 מדינות, שמלבד ארצו כולל את האירופיות הגדולות – בריטניה, גרמניה, איטליה, פולין וספרד – ונוספות כמו הולנד ודנמרק, וכן את קנדה הלא-אירופית. ארה"ב לא נכללה כמובן בהרכב, וגם לא המדינות הפרו-רוסיות והסוררות – הונגריה, סלובקיה וטורקיה.

מזכ"ל נאט"ו מארק רוטה, נשיאת הנציבות האירופית אורסולה פון דר ליין ונשיא המועצה האירופית, אנטוניו קושטה, ישבו אל השולחן בפריז. אך ראשי הארגונים הללו מייצגים הרכב חסר, ומנדט חסר: נאט"ו מינוס ארה"ב, טורקיה והונגריה, האיחוד האירופי ללא חלק מחברותיו. כך אמנם אפשר לקבל החלטות משמעותיות יותר, אך לא לפעול דרך ארגונים אלו.

ניכר שאירופה מכינה את עצמה לריצוי טראמפ מצד אחד, למשל בכך שהיא שוקלת להעלות את שיעור ההוצאות הביטחוניות לשלושה אחוזים ויותר מהתמ"ג (עלייה נדרשת לבניית הגנה ביטחונית אירופית משמעותית יותר עם – ובטח בלי – ארצות הברית לצדה); ומצד שני מתכוננת למקרה שלא יהיה מנוס מעימות חזיתי עם טראמפ סביב אוקראינה.

הפוסט טראמפ ופוטין נגד אירופה: איפה ישראל בסדר העולמי החדש? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאמר זה פורסם בעדכן האסטרטגי של המכון למחקרי בטחון לאומי, גיליון 27 (4), נובמבר 2024.

הפוסט תגובת אירופה למלחמה בעזה: יכולותיה ושאלת היותה שחקנית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה בראיון

הפוסט השלכות צווי המעצר של האג על היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי- ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בראיון לכאן 11, נובמבר 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בצרפת למשל הצליחה "החזית העממית החדשה", גוש מפלגות השמאל בהובלת ז'אן-לוק מלנשון, להפתיע ולהפוך בן-לילה לגוש הגדול ביותר בצרפת, ולפי שעה נראה שהמרכז עם הימין המתון בולמים הקמת ממשלה בראשותו. מנגד, מפלגת "האיחוד הלאומי" (RN) הימנית-קיצונית בראשות ז'ורדן ברדלה ומרין לה-פן אמנם נחלה כישלון והגיעה למקום השלישי אחרי מפלגתו של עמנואל מקרון, אך הגדילה משמעותית את כוחה והציבה עצמה בסיבוב הבחירות הראשון כמפלגה הגדולה ביותר – אירוע שלא נראה בפוליטיקה הצרפתית מאז מלחמת העולם השנייה.

בגרמניה הצליחה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD) הימנית-קיצונית להפוך גם היא למפלגה השנייה בגודלה בבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו ביוני, לפני מפלגת הסוציאל-דמוקרטים של הקנצלר אולף שולץ. אמנם המפלגה הנוצרית-דמוקרטית (CDU), מפלגת ימין-מרכז מסורתית, הגיעה למקום הראשון ובפער, אך בפועל כל מפלגות המרכז בגרמניה מצויות בירידה. בספטמבר יתקיימו בחירות בשלוש מדינות-מחוז מזרח-גרמניות לשעבר. מפלגת AfD מובילה בכולן בסקרים וצופים שאף תרכיב ממשלת מדינת-מחוז. בשנת 2025 צפויות להתקיים בחירות כלליות בגרמניה, ויש חשש מהתחזקות ניכרת של הימין הקיצוני.

בבריטניה, אמנם מפלגת הלייבור זכתה בניצחון מוחץ, אך יש להכיר גם בהתחזקות משמעותית של מפלגת הימין הפופוליסטית בהובלת נייג'ל פרג': היא זכתה לתמיכה של כ-14 אחוזים מהבוחרים ונגסה בשמרנים. פרג', תומך נלהב של טראמפ ופוטין שדחף לברקזיט, ימשיך בניסיון למחיקת הימין-מרכז במדינה.

אנטישמים או פרו-חמאסים?

עבור יהודים החיים באירופה מדובר במציאות עגומה ומפחידה: שחיקת המרכז הליברלי, שעבורו הצביעו באופן מסורתי במשך שנים, מותירה אותם לבחור בין הגרוע לגרוע יותר: האם לתת את קולם למפלגות ימין קיצוניות, גזעניות, אנטי-ליברליות, התומכות ברוסיה של פוטין ובטיפוח קשרים עם איראן, בעלות שורשים אנטישמיים מובהקים – משום שלכאורה הן ניצבות כ"מגינות היהודים" מפני האיום המוסלמי הקיצוני? או שמא עליהם לבחור במפלגות שמאל קיצוני, שבהן שוררים רחשי האנטי-ציונות והאנטישמיות מהסוג ה"חדש", מפלגות שלאחר טבח 7 באוקטובר לא רק שלא גינו את הפשעים כלפי אזרחים ישראלים, אלא אף חברו ותמכו בפעילות פרו-פלסטינית וחמאסית נגד ישראל והיהודים?

מבחינת ישראל המגמה המסוכנת של מחיקת המרכז באירופה כרוכה בהתנגשות בעייתית במיוחד בין הדרג המקצועי לפוליטי. ההנהגה הנוכחית מכשירה נציגים רבים ממפלגות הימין הקיצוני באירופה. נזכיר כי למשרד החוץ יש זה שנים רבות "רשימה שחורה" ובה מפלגות שאין לנהל קשרים מדיניים עמן. אולם, בשנים האחרונות – להוציא תקופת ממשלת השינוי – רשימה זו פסקה מלהיות מצפן מדיני מוסרי לחלק מחברי הממשלה. אלה מנהלים כיום יחסי חוץ ענפים עם אותן מפלגות אנטישמיות שברשימה.

על ישראל להבין ולהפנים כי שנאת מוסלמים איננה בסיס מדיניות יציב ואיתן לביטחון מדינת ישראל. ונוכח קיטוב כה עז באירופה, עליה לנהוג בזהירות יתרה ולעצב יחסי חוץ באופן המאפשר עבודה מול ממשלות מרכז, בין שהן נוטות לימין ובין שלשמאל. ההשלכות של קשרים עם מפלגות ימין קיצוני באירופה עבור ישראל הן רעות, מאחר שמפלגות אלה אינן שותפות לאותו מצע דמוקרטי, ליברלי ופלורליסטי, הפועל נגד אנטישמיות, שעל פיו נוסדה מדינת ישראל לפני 76 שנה.

קשרים כאלו משדרים כי ישראל נוטשת כמה מערכיה הבסיסיים ביותר, שהם יסוד היחסים והשותפות עם מדינות אירופה, ומאמצת לחיקה מפלגות שבעברן תמכו בנאצים, ובחלקן חברים ניאו נאצים, החורטות על דגלן מאבק במהגרים ובמיעוטים.

אם הממשלה תמשיך לטפח קשרים פסולים עם מפלגות הימין הקיצוני באירופה, המתפארות בהיותן לכאורה "מגינות היהודים", היא תפגע באופן יזום ופעיל בביטחון אזרחיה שלה, מאחר שכלל לא ברור שמפלגות אלה אכן יתייצבו לצד ישראל בשעת חירום ויפעלו להמשך קיומה כמדינת העם היהודי. בנוסף, בחירה באופן מובהק בימין הקיצוני, כאשר הפוליטיקה כיום נעה תנועת מטוטלת ועשויה לנוע לשמאל קיצוני, תהפוך את שיתוף הפעולה עם הצד השני לקשה במיוחד. יתרה מכך, קשרים מסוכנים אלה מטפחים עלייה בגזענות, באנטישמיות ובשנאת זרים ומזיקים הלכה למעשה גם ליהודים באירופה.

על כלל חברי הממשלה לדבוק באינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של מדינת ישראל, להקשיב לאנשי המקצוע במשרד החוץ ולגבש במהירות אסטרטגיית התמודדות ארוכת טווח אל מול התחזקות הקיצונים באירופה משני צדי המתרס. יש לחבור חזרה אל המרכז האירופי המתון, הפועל לטובת האינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל והמשך קיומה כיהודית, דמוקרטית, ליברלית ובטוחה.

המאמר נכתב על-ידי מאיה שיאון-צדקיהו, ראש תחום ישראל-אירופה במכון מיתווים, ועדי קנטור, חוקרת אנטישמיות במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS). המאמר פורסם ב-25 ביולי באתר הארץ.

הפוסט יש לישראל אינטרס לחזק דווקא את מפלגות המרכז האירופיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צפו בראיון

הפוסט התחזקות הימין באירופה- ראיון של ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בכאן 11, יוני 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צפו בראיון

הפוסט ניתוח תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי- ראיון של ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בכאן 11, יוני 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בישראל חשבו שהבחירות לפרלמנט האירופי קריטיות בגלל שהן מבטאות את עלית הימין הקיצוני. אך זו לא הסיבה. אפקט הדומינו שלהן בצרפת הוא הדרמה הגדולה. הן חשובות כיוון שגרמו לעמנואל מקרון, נשיא צרפת, להכריז על בחירות בזק לאסיפה הלאומית במדינתו. אתמול התקיים הסבב הראשון שלהן ב-577 מחוזות בחירה, וביום ראשון הבא יתקיים הסבב השני שיכריע בין שני המועמדים המובילים בכל מחוז. אלו בחירות דרמטיות לא רק לצרפת אלא לאיחוד האירופי ולאירופה.

אחרי שמקרון מחק מפלגות שמאל וימין מתונות בבחירות הקודמות (2017, 2022), בבחירות אלו מפלגת המרכז שלו עצמו צפויה להתכווץ. הסקרים צופים שמפלגת הימין הקיצוני של לה פן תזכה בכ-260 מתוך 577 המושבים. במושבים רבים אחרים יזכה השמאל הקיצוני של מלנשון. במדינה בה אסור לסקור השתייכות דתית, מקרון מזהיר ממלחמת אזרחים בין שני הקצוות המקוטבים במדינת ה"חירות, (אי) שיוויון, (והעדר) אחווה".

תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי הראו החלשות פוליטית משמעותית גם לקואליציה של אולף שולץ, קאנצלר גרמניה. כך שבשקלול, הן מבטאות את ההיחלשות הדרמטית, כנראה הקריסה, של הציר הצרפתי-גרמני שהנהיג וקידם את תהליך האינטגרציה האירופית מאז 1950. ציר זה מקרטע כבר שנים, אבל כעת נראה שהחלק הצרפתי בו יקרוס, ושולץ, שיוותר להחזיק בו, כל כך אפור, כל כך מפחד מהעבר של מדינתו. ובטח שאינו רוצה לשתף פעולה עם ממשלת ימין קיצונית, ששורשיה ההיסטוריים במשטר וישי, ששיתף פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השניה. וטוב שכך. אבל המשמעויות לאירופה חמורות.

קריסת המרכז בצרפת לימין הקיצוני מחד ולשמאל הקיצוני מאידך היא סכנה לעמידת אירופה מול פוטין, איראן וסין. היא סכנה להחזקת האיחוד האירופי רלוונטי ונאט"ו תפקודית. מקרון הוא מי שדגל באג'נדה הכי פרו איחוד-אירופי, לאחרונה גם הכי מיליטנטית מול רוסיה, וגם שיפר את היחסים הטראנס-אטלנטיים עם ארה"ב.

הבחירות הלאומיות בצרפת עלולות לשתק את מדיניות החוץ האירופית עוד יותר מהרגיל. אמנם המסורת ברפובליקה החמישית היא שהנשיא מוביל את מדיניות החוץ, אך מה יהיו עמדותיו של שר חוץ ממפלגת לה-פן אין לדעת, אם כי ניכרים נסיונות המיתון ונמחק המצע שיצא נגד נאט"ו. יש להזכיר גם כי צרפת מחזיקה במושב קבוע במועצת הביטחון.

כתוצאה מהחלשות צרפת וגרמניה, הממשלות החזקות באירופה יהיו איטליה בראשות מלוני ופולין בראשות טוסק. הוא ימין ליברלי. היא ימין אירוסקפטי, שאמנם מיישרת קו עם מדיניות החוץ של בריסל (תמורת מדיניות הגירה ימנית יותר), אבל מסיגה את שלטון החוק ואת הדמוקרטיה הליברלית בבית (צמצום חופש עיתונות, זכויות להט"ב, חברה אזרחית וכד'). כיצד תראה ותתפקד אירופה שכזו?

בבריטניה אלו דווקא הלייבור שישובו לשלטון אחרי 14 שנים. השמרנים בצלילה חופשית, ונייג'ל פראג', הפופוליסט המסוכן, שהקים את מפלגת UKIP ("עצמאות לבריטניה"), וחולל לממלכה ולתושביה נזק כלכלי ופוליטי בלתי ישוער ביציאתה מהאיחוד האירופי, עומד לזרוע כאוס בשנית ולהכנס לבית הנבחרים עם אג'נדה פופוליסטית ופרו-רוסית. האם שוב אירופה המזדקנת תהיה תלויה בבריטניה (הפעם לצד גרמניה) להצלתה? אחרי ברקסיט בריטניה כה חלשה כלכלית, שזהו תסריט רע. לפחות היא עצמאית במדיניות החוץ שלה מהאיחוד האירופי. כשהבחירות בארה"ב בפתח, ובעימות עם טראמפ חולשת ביידן היתה ניכרת, נראה ש'המערב' במצב הקריטי ביותר בעיתוי הגרוע (ביותר?) לנוכח העליה בסיכונים הגלובלים מול רוסיה, איראן וסין.

הפעמונים המצלצלים באירופה צריכים לצלצל גם בישראל. הבחירות ברחבי אירופה חשובות לישראל. אירופה היא עדיין צבר המדינות הדמוקרטיות – ליברליות הגדול בעולם. היא אמנם מישנית בהשוואה לארה"ב  בחשיבותה האסטרטגית- בטחונית לישראל, אך כלכלית אירופה היא השותפה הגדולה שלנו. אם אירופה נחלשת עוד לפני ארה"ב, אלו סימנים מעודדים לשאיפות האימפריאליות של רוסיה, איראן וסין.

לנוכח זמנים אסטרטגיים עולמיים שכאלו, על ישראל להיערך אסטרטגית וטקטית ולבחור בברית ההגנה עם סעודיה וארה"ב כנגד איראן, עליה אירופה תברך. אלו ימי בחירות דרמטיים ביותר לאירופה, בקרוב לארה"ב, וישראל חייבת לבחור נכון. יש לדבר אמת לעם, לציבור, שיקרא את המפה העולמית והאזורית המבהילה. למקרון זה כבר לא יעזור. אך אין דרך אחרת. המרכז – מהימין לשמאל המתון – חייב להחזיק אל מול הקיצוניים המאגפים אותו.

המאמר פורסם ב-7.1.24, באתר מעריב.

הפוסט פעמוני האזעקה מצלצלים: אפקט הדומינו של הבחירות לפרלמנט הצרפתי ישפיע גם על ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מנחה:
ד"ר מאיה שיאון-צדיקיהו – מנהלת תוכנית קשרי ישראל-אירופה, מיתווים; הפורום האירופי באוניברסיטה העברית; חברת הוועד המנהל של האגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית (IASEI)

פאנליסטים:
אסף אוני- כתב אירופה, עיתון גלובס
רינה בסיסט- ראש דסק ישראל, אל-מוניטור
מתיאס שיסלר – מנכ"ל ELNET-EU & NATO

לצפייה בפאנל

הפוסט הבחירות לפרלמנט האירופי והשפעתן על ישראל – תדרוך בינלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הודיע על כינוס חריג של מועצת הסכם האסוציאציה בינו ובין ישראל, כדי לדון ב"ציות" של ישראל לסעיפים הכלולים בו בנוגע לזכויות אדם והחוק הבינלאומי, בצעד המסמל הידרדרות ניכרת ביחסים בין הצדדים. ההסכם עומד בבסיס כל יחסי האיחוד וישראל, כולל סחר שנתי בשווי 47 מיליארד אירו, שיתופי-פעולה מחקריים ואקדמיים בשווי מיליארדי אירו, יוזמות תרבותיות וחברתיות ועוד. "ביטול ההסכם הוא נשק יום הדין של האיחוד האירופי נגד ישראל", אמרו מומחים ל"גלובס".

בעוד ביטול או השעיה של ההסכם עדיין אינם מסתמנים באופק, עצם ההיענות לדרישה ההולכת וגוברת מצד ציר מדינות בתוך האיחוד לבחון אם ישראל עומדת בתנאי ההסכם היא צעד חדש ומדאיג. הצעד הוכרז ביום שני בלילה על ידי שרת החוץ של בלגיה, המדינה שמכהנת כעת כנשיאה הזמנית של האיחוד (תפקיד המתחלף מדי חצי שנה), וגם מובילה קו פרו-פלסטיני וביקורתי מאוד כלפי ישראל מאז פרוץ המלחמה.

"ביחד עם הממונה על יחסי החוץ של האיחוד, ג'וזפ בורל, ומועצת אירופה, החלטנו לכנס ישיבה של מועצת הסכם האסוציאציה של האיחוד האירופי וישראל, כדי להעריך את הציות להסכם האסוציאציה, הכולל התחייבות לכבד זכויות אדם", כתבה השרה, האדיה לאביב. "עלינו לוודא שהחוקים והערכים שלנו מכובדים על ידי כולם, ובמיוחד על ידי השותפים שלנו, כמו ישראל. האמינות שלנו תלויה בכך".

שינוי כיוון של האיחוד

כאמור, מדובר בשינוי כיוון מצד האיחוד, שעד כה סירב לדון בעניין. בלגיה, יחד עם אירלנד, ספרד, לוקסמבורג, סלובניה ומלטה, דורשות בחודשים האחרונים לדון בהסכם, בעוד שמדינות כמו גרמניה, אוסטריה וצ'כיה התנגדו לכך. המשמעות תהיה פגישה מיוחדת, ככל הנראה ברמת שרי החוץ של האיחוד, שאליה יוזמן שר החוץ הישראלי ישראל כ"ץ.

הסכם האסוציאציה הוא הבסיס לכל היחסים הכלכליים והמדיניים בין האיחוד האירופי לישראל. סעיף 2 בו מאפשר השעיה או ביטול שלו בשל "הפרת תנאי יסוד", כמו אלו שקובעים שישראל היא מדינה דמוקרטית המכבדת את החוק הבינלאומי ואת זכויות האדם. בחודשים האחרונים לחצה בלגיה במיוחד, בגיבוי של המדינות האחרות מהציר המוזכר, "לבחון מחדש" אם ישראל בכלל עומדת בתנאי זה, בשל הפעילות שלה בעזה. ראש הממשלה הבלגי, אלכסנדר דה-קרו, אמר בתחילת החודש כי הוא "עובד מאחורי הקלעים" כדי לפתוח את הסוגיה, והעריך כי היא תוכל לסלול את הדרך להטלת סנקציות על ישראל. "לא נוכל להמשיך ביחסי סחר כרגיל", אמר. בין היתר, הזכיר את האפשרות לאסור יבוא מוצרים מהתנחלויות ישראליות.

כעת, כך נראה, המאמץ של ציר המדינות השתלם, והאיחוד הודיע על הצעד הקרוב. סגנית ראש הממשלה הבלגית, פטרה דה-סוטר, מיהרה לכתוב ברשת החברתית X בתגובה להכרזה: "הזמן לסנקציות (נגד ישראל) הוא עכשיו".

שר החוץ האירי מייקל מרטין אמר לתקשורת בתום מפגש שרי החוץ של האיחוד, כי "בפעם הראשונה במפגש של האיחוד האירופי, באופן מעמיק, ראיתי דיון אמיתי על סנקציות (נגד ישראל)".

"זה שלב נוסף ומסוכן בהידרדרות היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי", אומרת ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תוכנית ישראל-אירופה במכון מתווים ומפורום אירופה באוניברסיטה העברית. לדבריה, משמעות ההכרזה היא "שהאיחוד בעצם מזמן את שר החוץ הישראלי לכינוס מועצת הסכם האסוציאציה, שתדון בכיבוד המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי על ידי ישראל".

לדבריה, מדובר בניצחון לציר המדינות המקדמות מדיניות ביקורתית כלפי ישראל, שהולך וגדל. "המדינות הללו דרשו לבחון במועצת שרי החוץ האירופית אם ישראל מפירה את סעיף 2, ולנקוט צעדים בהתאם. בזמנו, מועצת שרי החוץ דחתה את הדרישה שלהם. אבל עכשיו, בין היתר בגלל הפסיקות בביה"ד הבינ"ל לצדק (ICJ), בקשת צווי המעצר בבית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC), והאירוע רב-הנפגעים ברפיח, העמדה השתנתה".

"קשובים לדעת הקהל"

לדבריה, שרי החוץ האירופיים קשובים מאוד לדעת הקהל בארצם, הלוחצת בעניין הפעולה הישראלית בעזה והקורבנות האזרחיים, כמו גם לסיקור התקשורתי ולשיקולים פוליטיים. בעוד פחות משבועיים יתקיימו הבחירות לפרלמנט האירופי, ובבלגיה בחירות כלליות.

ד"ר שיאון-צדקיהו מעריכה כי בשלב זה, "הסכנה הגדולה של ביטול הסכם האסוציאציה עדיין לא נראית לעין. מדובר ב'נשק יום הדין' ביחסים בין האיחוד לישראל, ויש מדינות באיחוד האירופי שאינן סבורות שישראל הפרה את החוק הבינלאומי.

"על שר החוץ כ"ץ לבוא לבריסל, ולהסביר היטב את תוצאות הבדיקה של הפגיעות באזרחים, להביע צער על הטרגדיה, ולא להתנגח עם האיחוד האירופי", אומרת ד"ר שיאון-צדקיהו, "אחרת מדובר במדרון חלקלק".

הראיון התפרסם ב-28.5.24, בגלובס.

הפוסט ראיון עם ד"ר מאיה שיאון צדקיהו: האיחוד האירופי יבחן מחדש אם ישראל עומדת בתנאי ההסכם איתו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למשל המאבק בעל הניחוח המקארתיסטי של הימין האמריקאי במוסדות האקדמאיים שנוטים להיות ליברליים, רוכב על האשמות באנטישמיות ומנגד – מוצג בצד השמאלי כמאבק של יהודים נגד האקדמיה הקשור להשלכות המלחמה. דוגמה אחרת לכך היא שיש המייחסים להפגנות נגד ישראל השפעה על ההצלחה המפתיעה של חרט וילדרס הלאומני בבחירות בהולנד.

מבצע "שומר השגשוג" (Prosperity Guardian) בו פתחו האמריקאים אל מול האיום שמטילים החות'ים על נתיב השייט דרך תעלת סואץ, העובר במיצרי באב אל מנדב, הסמוכים לגבול תימן, מעיד יותר מכל על האתגרים שיצרה המלחמה בזירה הבינלאומית.

השפעות הטרור החות'י על הסחר העולמי הן ברורות וקשות, אך מרבית המדינות הסובלות מהן בחרו שלא לקחת חלק בקואליציה האמריקאית – לא מצרים שהחות'ים פגעו אנושות בהכנסותיה מתעלת סואץ, לא איחוד האמירויות ולא סעודיה, שמזה מספר שנים נמצאות בעימות מול החות'ים. סעודיה מתעדפת את האינטרסים שלה בהצלחת המאמצים להגיע להסדר עם החות'ים על עתיד תימן ולכן נמנעת מהשתתפות בקואליציה.

גם רובן הגדול של מדינות אירופה, שתעלת סואץ מהווה את נתיב השייט המרכזי אליהן ממרכזי הייצור העולמיים במזרח אסיה, מעדיפות לא לנקוט עמדה. הסינים, הנפגעים אף הם מהאיום על חופש השייט, אינם משתפים פעולה עם האמריקאים וגם לממשל ביידן לא יהיה פשוט לשתף פעולה עם הסינים במהלך שנת בחירות.

נוח לעולם המערבי וגם למרבית העולם הערבי (חוץ מבחריין שהצטרפה לקואליציה) להשאיר את העבודה בידיים של 10 מדינות, שהעיקריות בהן הן ארצות הברית ובריטניה, כדי שלא ייתפס כמי שמצדד בישראל. זאת בשעה שהעולם רואה על מסכי הטלוויזיה את מראות ההרס והמוות בעזה, מראות שהציבור הישראלי לא חשוף אליהם.

ההיעדרות מהקואליציה של רוב מדינות אירופה הגדולות, בהן גרמניה, צרפת, איטליה וספרד, היא מסר חשוב ומפחיד מהעולם לישראל. לפיו, גם במחיר כלכלי כבד, עדיף להן להימנע מזיהוי כתומכות במה שנתפס על ידי רבים בציבור שלהם כטבח חסר הבחנה בעזתים שאינם חמאסניקים.

מראות ההרס וההרג שממשיכים להגיע מרצועת עזה, הקהו בקרב העולם המערבי את זכר ה-7 באוקטובר, ולצד אינטרסים פוליטיים ביחס למיעוטים המוסלמיים הגדולים ברבות ממדינות המערב – מביאים לחשש מהזדהות עם ישראל ועם האינטרסים שלה כפי שהם מבוטאים על ידי ממשלת הימין הישראלית.

אפילו ניהול המערכה שלנו מול חזבאללה, שם ישראל מפגינה עד כה איפוק יחסי, לא מקבל הערכה מספקת מהעולם שמחוץ לארה"ב, לנוכח החשש של מדינות רבות להפעיל מנופים על איראן מאז שדונלד טראמפ זנח את הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן.

אל מול חוסר המעש הבינלאומי בולטת ארצות הברית כמי שמבינה את ההשפעה שעלולה להיות למלחמה המוצדקת בעזה על העולם כולו ומגיבה בהתאם. ארה"ב דורשת מישראל לתעדף את שחרור החטופים, להימנע עד כמה שניתן מפגיעה בחיי האזרחים בעזה ולפעול לפי הדין הבינלאומי, אך מגבה אותה ותומכת במלחמה נגד חמאס.

שוב אנחנו מגלים שהברית בת הקיימא היחידה שיש לישראל, היא עם האמריקאים. לא יעזור שנאפשר לסין לרכוש נכסים אסטרטגיים בתוך ישראל, שנתחנף לנשיא ולדימיר פוטין ואפילו שנייחס לעצמנו חברות עמוקה עם מדינות אירופה בזמן שאנחנו מזלזלים ברגישויות האירופאיות בהקשר הפלסטיני. ברגעי האמת, הברית היציבה האחת שיש לישראל היא עם ארצות הברית.

אבל אפילו ממשל ביידן, שמוכן להיות מזוהה עם התמיכה בישראל, גם במחיר סיכון חיילים אמריקאים בבסיסים בעיראק, לא יוכל  להמשיך לתמוך בנו אם ממשלת בנימין נתניהו לא תעזור לו לעזור לנו.

חוסר היכולת של ממשלת נתניהו ליצור תמונה של יום שאחרי המלחמה, המבוססת על אופק מדיני לפלסטינים, פוגע באינטרסים אמריקאים ולא רק באינטרס של ישראל עצמה. גם התמיכה של חלק משרי הממשלה באלימות כלפי פלסטינים בגדה ודחיקתם מאדמותיהם בשטח c, תמיכה מבישה לכשעצמה, יוצרת אילוצים אסטרטגיים ופוליטיים לממשל ביידן.

יותר מתמיד, ברור שהברית עם ארצות הברית חיונית לקיומה של מדינת ישראל. יש לנו מזל גדול שג'ו ביידן, מנהיג ארצות הברית בעת הנוכחית הוא אדם שמגדיר את עצמו "ציוני", שהיה מוכן, לאורך זמן, להתעלם מרעשי הרקע המכוערים המגיעים מכיוון הממשלה הישראלית, ולהמשיך לעמוד לצידה של המדינה היהודית והדמוקרטית החשובה לו כל כך.

אם מזימותיהם של סוכני ההרס בממשלה יצליחו, והם יוציאו אל הפועל צעדים אנטי ישראלים ואנטי דמוקרטים כמו טרנספר או חידוש ההתנחלות ברצועת עזה, לא בטוח שבעתיד נזכה לאותה התמיכה.

בעת הזו לא די בהצהרות על כך שאנו במלחמת העצמאות השנייה שלנו. חשוב גם להבין ולהפנים שאמריקה היא לא "עוד מדינה", אלא המשענת הביטחונית של ישראל. היחידה שתציל אותה בשעת משבר. כדי שזה יקרה גם בעתיד, עלינו אזרחי ישראל מוטלת המשימה להתחיל ולהציל את עצמנו מחורשי הרוע, השנאה והגזענות בתוכנו ממקומם בתוך הממשלה, העלולים להוביל את כולנו לאבדון.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-12 לינואר.

הפוסט ההשלכות הבינלאומיות של המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשבוע הראשון למלחמה הזעזוע של מנהיגי אירופה מזוועות פשעי חמאס נגד האנושות היה אדיר ותמיכתם בישראל ובזכותה להגן על עצמה היתה חד–משמעית וגורפת. בשבוע השני נשמעו קולות ביקורת על עמדות פרו-ישראליות מידי של נשיאת הנציבות האירופית. בסוף השבוע השלישי הויכוח בין מנהיגי 27 המדינות החברות באיחוד האירופי כבר נסוב סביב נוסח הפסקת האש/השהיה/השהיות הומניטריות. גרמניה, אוסטריה וצ'כיה התנגדו לקריאה להפסקת אש הומניטרית, מכיוון שזו תיצור לחץ מדיני על ישראל, ותמכו בהשהיה הומניטרית בלבד. אירלנד וספרד קראו להפסקת אש. ההחלטה הדגישה חשיבות הגנה על חיי האוכלוסיה האזרחית ולאפשר סיוע הומניטרי רציף לרצועה. אלו סימנים שמתחילים להעיד על שחיקת התמיכה האירופית. 

בסבבי הלחימה הקודמים נגד חמאס ב-2008 ו-2014 ישראל למדה שהתמיכה האירופית נוטה להתהפך. מה שמתחיל כתמיכה בישראל עבר תוך כשבועיים לקריאה להפסקת אש ובהמשך אף לגינוי ישראל על חוסר המידתיות בין הנזק וההרג שעשו טילי הקסאם בישראל לעומת הנזק וההרג שגרמו הפצצות חיל האויר ברצועת עזה. כיצד ישראל יכולה להימנע מהתהפכות אירופית ולשמר תמיכה מדינית רחבה ומתמשכת ככל שניתן, שתאפשר לה מרחב תמרון צבאי בלחימה בחמאס?

לשם כך יש להבין איפה מתקפת חמאס "פוגשת" את אירופה, כלומר מהי מפת הרגישויות והאינטרסים האירופים.

מקור ההתהפכות של אירופה נמצא בהמשך למשפט שלישראל הזכות להגן על עצמה: עליה לעשות זאת לפי המשפט הבינלאומי (משב"ל) והמשפט ההומניטרי הבינלאומי. זהו חלק מערכי הסדר העולמי הבינלאומי שארה"ב ומערב אירופה ייסדו לאחר 1945, מתוך שאיפה להגביל את זוועות המלחמה.

מעל שנה וחצי האירופים מאשימים את פוטין בהפרה שיטתית של המשב"ל באוקראינה. אם ישראל תפעל לאור המשב"ל, טענות פוטין שהאירופים מפעילים סטנדרט כפול לרוסיה ולישראל יהיו חסרות בסיס. צה"ל אכן מקפיד לנהוג על–פי המשב"ל ולתקשר זאת לבעלי בריתנו ולעולם. גם הסיוע ההומניטרי לאוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה מתרחב. פעולות הומניטריות אלו מבדילות בין ישראל הדמוקרטית לבין ארגון הטרור חמאס.

שימור הסדר הבינלאומי כנגד הציר האוטוקרטי הקורא תגר: רוסיה, איראן וגרורותיה הוא אינטרס אירופי ואמריקאי מובהק. כיום יותר מתמיד הוא גם ישראלי.

במערב אירופה מודאגים מבטחון פנים. הפגנות פרו-פלסטיניות על רקע התמונות מרצועת עזה מפרות את הסדר הציבורי. האנטישמיות בעליה והקהילות היהודיות בסכנה. התראות פיגועי טרור אסלאם פונדמנטליסטי עלו בחלק מהמדינות לדרגה המקסימלית. כדאי שישראל תזכיר לאירופים ששיתוף הפעולה המודיעיני מצידה מנע פיגועים באירופה. אנו באותו צד של המתרס.

האיחוד האירופי ובייחוד חברותיו במזרח מודאגות שהסלמת המלחמה לחזבאללה בצפון תסיט את תשומת הלב העולמית, משאבים ואמצעי לחימה אמריקאים ואולי אירופים מהמלחמה באוקראינה. הרצון הוא לשמר את המיקוד והמשאבים לטובת אוקראינה.

הסלמה בצפון תערער את לבנון. אירופה חוששת מחידוש זרם פליטים לכיוון סוריה, טורקיה ואליה.

טרור, הגירה, אסלאמופוביה ואנטישמיות הם גורמים מוכרים לעלית ימין (ולעיתים גם שמאל) פופוליסטי וקיצוני באירופה. באופן מובן, מנהיגים מהמרכז פועלים מתוך דאגה לעתידם הפוליטי.

אלו חלק מהרגישויות שיש לקחת בחשבון כדי לשמר את תמיכת האירופים, לצד ציפיה לעמידה אירופית איתנה על הערכים שיקרים להם נגד חמאס, ובהמשך נגד איראן.

בטווח הרחוק, ישראל תצטרך לחשוב על "היום שאחרי" המלחמה בחמאס. לא מספיק לפעול לפי המשב"ל בעזה. צריך לפעול לפיו גם בגדה המערבית. פתרון מדיני שיפריד אותנו מהפלסטינים ישמור על ישראל יהודית ודמוקרטית, ויסייע לנו לגבש חזית אמריקאית – אירופית שתתמקד בהגנה מפני איראן.

הפוסט מה לעשות כדי שאירופה תמשיך לתמוך בישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מנגד, כך טוענים באיחוד האירופי, ממשיכה ישראל במדיניות הכיבוש וההתנחלויות – אשר מאיינת כל אפשרות של שדרוג היחסים בין בריסל לירושלים.

אי אפשר כמובן לשכוח את החלטתה של הממשלה לשלוח לקבלת הפנים של יום אירופה דווקא את השר איתמר בן-גביר, במה שנתפס בבריסל כפרובוקציה מכוונת. צעדים אחרים של ממשלת בנימין נתניהו הצליחו גם הם להרגיז את האירופים.

משרד החוץ הצרפתי הוציא ב-22 במאי גינוי חריף במיוחד להחלטת השר יואב גלנט לאפשר לישראלים להיכנס לתחומו של מאחז חומש. הגינוי הזה מצטרף לשורה של הודעות דומות בשבועות האחרונים מפריז, המגנות את מדיניותה של ממשלת נתניהו ומזהירות מפני ”צעדים חד צדדיים” של ישראל אשר יבטלו כל אפשרות לאופק מדיני עבור הפלסטינים.

הממשלה בירושלים הצליחה מאז הקמתה להרגיז את האירופאים (והאמריקאים) לא רק בנושא ההתנחלויות, אלא גם בתחום הרחב יותר של זכויות אדם. למשל, הניסיון של הליכוד להעביר בוועדת החקיקה בסוף מאי את “חוק העמותות” שנועד להגביל את האפשרות של עמותות וארגונים אזרחיים לקבל משאבים ממדינות זרות, זכה לקיתונות של רותחין מהאיחוד האירופי, צרפת, גרמניה, שבדיה, אירלנד, וגם מממשל ג’ו ביידן.

אבל לא רק פריז, ברלין ובריסל מבולבלות. גם ירושלים מבולבלת.

מאז הקמתה של ממשלת בנט-לפיד ביוני 2021, אימצו בבריסל גישה חדשה מול ירושלים. במקום הצהרות לעומתיות, האיחוד העדיף ומעדיף שלא לריב עם ישראל, או לפחות לצמצם את המריבות. אם בעבר הגיב ז’וזף בורל כמעט אוטומטית לכל יוזמה ישראלית בתחום ההתנחלויות ולכל תקרית ביטחונית בשטחים, בחר שר החוץ האירופי בחודשים האחרונים, ביותר מפעם אחת כזאת, פשוט לשתוק.

בבריסל אין כוונה לשיקום מלא שיכול להוביל לשדרוג משמעותי של היחסים עם ירושלים. שינוי דיסקט כזה לא צפוי להתרחש עד אשר ישראל תפתח במשא ומתן אמיתי מול הפלסטינים ותקפיא את מדיניות ההתנחלויות. עם זאת, במפתיע, החליטו בבריסל להמשיך במדיניות “צמצום המריבות” גם מול הממשלה המשיחית והקיצונית של בנימין נתניהו. יותר מכך, האיחוד האירופי מתרץ את מדיניות השקט ההצהרתי שלו, בכך שהם ”מגיבים למעשים”. בפועל, האיחוד איננו מעניש את ישראל, גם כאשר היא נוקטת בצעדים הנחשבים להפרה של החוק הבינלאומי.

בירושלים מתקשים להבין לאן בדיוק מוביל השינוי הטקטי של האיחוד האירופי. אחרי שנים של הפניית גב מפגינה עכשיו בריסל בפירוש רצון לשקם את יחסיה עם ירושלים, אבל במקביל מסרבת לעבוד עם הממשלה הישראלית הנבחרת.

כך למשל, שוודיה הייתה אחת המדינות שכן שלחו נציג מטעמן ל”כנס הנכבה” שארגנו הפלסטינים באו”ם בחמישה עשר במאי. הביקור המוצלח של כהן בשטוקהולם היה פתאום כלא היה, כך חשו במרירות במשרד החוץ בירושלים.

אם לסכם את הדברים, ממשלת ישראל רוצה קשר עם אירופה, אבל לא את עמדתה כלפי הפלסטינים והכיבוש, ולא את עמדתה כלפי הדמוקרטיה. אירופה רוצה קשר עם ישראל, אבל לא עם ממשלת נתניהו. התוצאה היא בליל של התנהגויות לא קוהרנטי, והצדדים עדיין מחפשים לנסח את המדיניות הנכונה זו כלפי זו.

איך אפשר להסביר את זה? נראה כי גם אירופה וגם ישראל מוצאות את עצמן בשנה האחרונה מחוץ לאזורי הנוחות הקודמים שלהן.

עבור אירופה, המלחמה באוקראינה חייבה אותה לאתחל מחדש את יחסיה עם שורה של מדינות, כולל ישראל. יחסיה של בריסל כלפי מדינות שמחוץ לאיחוד מתיישרים בהתאם לעמדתן על הפלישה הרוסית לאוקראינה. ”הלנו אתה אם לצרינו?” היא השאלה הקובעת. ישראל, עקרונית לפחות, נמצאת ב”מחנה של הטובים” – למרות שעדיין קיימת ציפייה שהיא תעשה יותר.

אירופה מוצאת את עצמה מעניקה מקום נרחב יותר לשיקולי ריאל-פוליטיק על פני מדיניות החוץ הנורמטיבית שקדמה בעבר. הסיוע הצבאי שטהרן מספקת למוסקבה, והמודיעין שישראל מספקת לאוקראינה ובעלות בריתה על המל”טים האיראנים, בונים קירבה מחודשת בין בריסל לירושלים. גם ההבנה באירופה שאבד הסיכוי להקים לתחייה את הסכם הגרעין עם איראן, ממקמת אותה קרוב יותר לעמדה הישראלית בהשוואה לשנים קודמות. וכך, מה שקובע עכשיו מבחינת האיחוד זה אוקראינה, לא הבעיה הפלסטינית, מצב שמשחק לידיה של הממשלה הישראלית.

מנגד, ממשלתו של נתניהו מוצאת את עצמה בבידוד בינלאומי, שמקורו בשותפיו של ראש הממשלה. דוגמה לכך היא ביקורו הפרטי כביכול של השר בצלאל סמוטריץ’ בפריז בחודש מרץ. סמוטריץ’ התעקש להגיע לעיר האורות למרות שבפריז חזרו ורמזו שהוא פרסונה נון גרטה. יותר מכך, סמוטריץ’ נשא בפריז נאום פרובוקטיבי במיוחד על “ארץ ישראל השלמה”.

בארמון האליזה התקשו להבין את ההתגרות המכוונת הזאת של ממשלת נתניהו, חודש אחד בלבד לאחר פגישתו בפריז של ראש הממשלה הישראלי עם הנשיא הצרפתי. ירושלים משוועת ללגיטימיות בינלאומית, אבל ההתנהגות שלה משדרת בדיוק את ההיפך. סמוטריץ’, מתכוון להגיע לפריז שוב בתחילת חודש יוני למפגש שרי האוצר של ה-OECD. גם הפעם הודיעו לו הצרפתים חד משמעית כי לא ייפגשו איתו.

בתוך חוסר הקוהרנטיות החדש הזה, הצביעות הישראלית כלפי הסוגיה הפלסטינית בולטת אף יותר, ואפילו באירופה כבר לא “בולעים” את הלוקש הישראלי של רצון כביכול לשפר את חיי הפלסטינים. בוודאי לא נוכח הקריאות “למחוק את חווארה”.

במשרד החוץ בירושלים מודעים לכך. הראיה – יום אחד בלבד לאחר הביקור של כהן בבריסל, בשלושה במאי, השתתף סמנכ”ל מזרח תיכון עודד יוסף, יחד עם מתאם הפעולות בשטחים, בכנס השנתי של המדינות התורמות לפלסטינים. ישראל משתתפת באופן קבוע בפורום הזה, שהוקם עם חתימת הסכמי אוסלו בהנהגתה של נורווגיה, ואשר מתכנס לעיתים בבריסל ולעיתים בניו יורק. מטרתו של הפורום הוא לתאם ולהגיש סיוע כלכלי לרשות הפלסטינית – אינטרס לכאורה גם של מדינת ישראל. לאורך השנים נשלחו לכנסי המדינות התורמות נציגים ישראלים בדרגים שונים, כולל מתאמי הפעולות בשטחים לדורותיהם, השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי, והשר לפיתוח איזורי עיסאווי פריג’.

גם בתקופות המתוחות ביותר בין ישראל לפלסטינים, לא החרימה ישראל את הפורום. אבל ההשתתפות של נציג ישראל הפעם בפורום התורמות הייתה כנראה רק דרך לצאת ידי חובה. משרד החוץ הנמיך פרופיל. ירושלים אמנם שלחה למפגש פקידים בכירים, אבל עשתה כל שביכולתה כדי להעלים את הנסיעה הזאת מעיניה של התקשורת הישראלית.

יותר מכך, ממשלתו של נתניהו המשיכה לזלזל באירופאים, ובאותו השבוע של מפגש המדינות התורמות, החליטה להרוס בית ספר יסודי ליד בית לחם, שנבנה במימון האיחוד האירופי.

בבריסל התקשו להבין מדוע הפקידים הישראלים ששהו ממש באותו היום בבריסל לא הצליחו לעצור את הצעד הפרובוקטיבי הזה. גרמניה, בת בריתה המרכזית של ישראל באיחוד, הוציאה גינוי חריף במיוחד. מעבר לכך, יומיים לאחר ההריסה, הודיעו האיחוד האירופי ודנמרק על חניכתם של שלושה פרוייקטים חדשים של בתי ספר לילדים פלסטינים באיזור סי שבגדה, בעלות של 1,250,000 יורו. אצבע אירופית בעין הכיבוש של ירושלים.

כעת הבלבול שורה, ושני הצדדים בוחנים את ההתנהגות של כל צד ואת מנעד התגובות האפשרי, אבל בעולם בו הגבולות בין שני המחנות הופכים ליותר ויותר ברורים, הבלבול לא יכול להימשך.

בזמן הקרוב, שני הצדדים יאלצו להתכנס לגיבושה של אסטרטגיה ברורה והתנהלות אל מול הצד השני. אירופה תצטרך להכריע כיצד היא מתייחסת לממשלה שמקדמת סיפוח ופוגעת בדמוקרטיה, ובירושלים יצטרכו להכריע איזה מחיר ישראל מוכנה לשלם ביחסיה עם אירופה עבור החלומות המשיחיים של חברי הממשלה. זמן ההכרעה קרב. לא ישראל ולא אירופה יוכלו להמשיך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.

הכתבה פורסמה ב"זמן ישראל", ב31 במאי.

הפוסט ישראל ואירופה לא תוכלנה להמשיך לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה בדיון לחצו כאן.

הפוסט שולחן עגול בנושא ערכים ליברלים-דמוקרטים ויחסי ישראל-אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל ונאט״ו: פיתוח תפיסה אסטרטגית חדשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם מסגרת מסוג Partnership Priorities עם האיחוד האירופי – מה (אם בכלל) ישראל מפסידה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם מבצעי בין יורופול למשטרת ישראל: עלית מדרגה בשיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי במאבק בפשיעה ובטרור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

העשור האחרון התאפיין במגמה גלובלית של נסיגה דמוקרטית. מגוון גורמים ומנהיגים פופוליסטים וא-ליברלים הטילו ספק במוסדות מרכזיים של הדמוקרטיה הליברלית, כגון מערכת משפט עצמאית וחירויות אזרח. במדינות מסוימות, מוסדות אלו עברו פירוק של ממש. הסדר הליברלי הבינלאומי נתון תחת מתקפה, לא רק מצד אלה המבקשים לשנות את מוסדות השלטון והחוקים שלו ולהתאימם למאזן כוחות עולמי משתנה, אלא גם מצד אלה המערערים על עצם היסודות שלו, ובבסיסם החוק הבינלאומי והרב-צדדיות.

המגמה הזו לא חסה על אירופה וישראל: הפופוליזם הימני השתרש, ערכי הדמוקרטיה הליברלית עורערו, השיח הלאומי-אתני והביטחוני צברו תמיכה רחבה, והיסטוריוגרפיה רשמית עברה פוליטיזציה למטרות עיצוב זהות וחיזוק ריבונות וביטחון. הנסיגה הזו גבתה מחיר גם מיחסי ישראל-אירופה. בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה נוצרו בריתות בין מנהיגים פופוליסטים ממפלגות א-ליברליות ימניות ישראליות ואירופיות. זאת, מתוך אינטרס משותף בהחלשת האיחוד האירופי ובהגברת הפיצול בין המדינות החברות בו.

ישראלים ואירופאים פרו-דמוקרטים – אשר חלקם הגיעו לתפקידי ממשל במהלך השנתיים האחרונות – מנסים להתמודד עם מגמה זו, אך עושים זאת עד כה באופן מוגבל למדי ואד-הוקי. זאת, על אף שאיום הנסיגה הדמוקרטית לא מוגר כלל: ישראל ניצבת בפני סבב בחירות נוסף שעלול להעלות לשלטון קואליציה ימנית בהשתתפות גורמים קיצוניים ביותר. ובאירופה, למלחמה באוקראינה ולסנקציות שהוטלו על רוסיה צפויות להיות השלכות חברתיות-כלכליות הרסניות, שעלולות להחמיר סכסוכים חברתיים ולחזק כוחות פופוליסטים.

על כן, על ישראל ואירופה לאחד כוחות ולפעול במשותף לחיזוק הדמוקרטיה הליברלית ולעצירת מגמות הנסיגה הדמוקרטית. בהקשר זה, על האירופאים – כחלק מרצונם לחזק יחסים עם ישראל – להדגיש את החשיבות שבחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, ולא להתעלם מהתפתחויות פנימיות שמובילות לכיוון ההפוך. עליהם להתערב במקרה שממשלת ישראל תקדם (דה-יורה או דה-פקטו) סיפוח שטחים או חקיקה אנטי-דמוקרטית, ולתמוך באופן פעיל בצעדים פרו-דמוקרטים כשאלה ננקטים על-ידי ההנהגה הישראלית. על האיחוד האירופי להציג את היתרונות הטמונים בחיזוק הדמוקרטיה ואת ההשלכות השליליות של שחיקה דמוקרטית. במקביל, הממשלה, חברי כנסת ונציגי החברה האזרחית בישראל צריכים לאמץ תפיסת מדיניות חוץ שמבוססת על ערכים ולא רק על אינטרסים ויחסי תן וקח, להדגיש את רצונם בחיזוק הדמוקרטיה הליברלית ברחבי אירופה ולהתנער מגורמים א-ליברלים ביבשת.

בבואם לתמוך בדמוקרטיה הישראלית, על האירופאים להדגיש את יחסי הגומלין בין חיזוק הדמוקרטיה, קידום שלום ועידוד חברה משותפת – שהרי ללא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני וללא שוויון בין יהודים לערבים בתוך ישראל, יוסיף להירשם גירעון דמוקרטי בישראל. אירופה יכולה למלא תפקיד פעיל ויעיל יותר במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, לא כל שכן כאמצעי להבטחת עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. גם כאשר ניצבים קשיים גוברים והולכים לפתרון שתי המדינות, וכאשר נושאים דחופים יותר שולטים בסדר היום האירופי, על האירופאים להגביר את מעורבותם בקידום השלום, תוך התגברות על מחלוקות פנים אירופיות, מתן מענה על הצרכים האמיתיים של שני הצדדים לסכסוך, ושיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים נוספים. ישראל, מצדה, צריכה לעודד מעורבות שכזאת.

על האירופאים גם לבחון את הפוטנציאל הגלום ב"הסכמי אברהם" להשגת התקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני ולתמוך בצעדים חיוביים בכיוון זה. במקביל, עליהם לנסות למתן תופעות לוואי שליליות של הנורמליזציה הישראלית-ערבית, דוגמת מכירת טכנולוגיות מעקב ישראליות למשטרים ערביים. ולבסוף, על מנת להיות בעמדת השפעה טובה יותר לסיוע בקידום שלום, על האיחוד האירופי לפעול כדי לשפר את תדמיתו בישראל, בין היתר דרך השקעת מאמצים רבים יותר בדיפלומטיה ציבורית ובהבהרת עמדותיו בפני הציבור הישראלי.

בכירים אירופאים צריכים להיפגש באופן קבוע עם גורמים פרו-דמוקרטים – מהפוליטיקה והחברה האזרחית – כאשר הם מבקרים בישראל, ולא לקחת אותם כידידים מובנים מאליהם. נוסף על כך, עליהם לנסות לתת נראות גבוהה לפועלם של גורמים אלה – להזמין אותם לנאום בכנסים בפרלמנט האירופי, להזכיר את עבודתם בנאומים וברשתות החברתיות, ולשמש כמליצי יושר שלהם באירופה. רוח גבית מסוג זה חשובה לארגונים ולפוליטיקאים ישראלים, במיוחד אלה השוחים נגד הזרם. פורום קבוע, המכנס בכירים באיחוד האירופי עם גורמים פרו-דמוקרטים ישראלים יוכל לשמש כלי נוסף להעצמה ופיתוח שותפויות בינלאומיות.

לארגוני חברה אזרחית בישראל הפועלים לקידום ערכי הדמוקרטיה הליברלית חסרות על-פי רוב יכולות ארגוניות לחולל את השינוי שהם שואפים אליו. הם זקוקים למשאבים נוספים ולתמיכה כספית. אירופה – בהיותה תורמת מרכזית בנושאי דמוקרטיה – יכולה להרחיב ולגוון את תוכניות המימון שהיא מציעה בהקשר זה. המימון האירופי צריך להיות נגיש יותר ליוזמות חדשות, קטנות וחדשניות, במקביל להמשך התמיכה בארגונים מבוססים המקדמים ביעילות שינוי חיובי ארוך טווח. כיוון שארגונים המקדמים חברה משותפת, שלום ישראלי-פלסטיני וזכויות אדם, היו נתונים במשך שנים תחת לחץ מצד הימין האידאולוגי, על האיחוד האירופי וחברותיו לתת להם גם גיבוי פוליטי וחופש פעולה. במקביל, הגורמים הפרו-דמוקרטים בישראל צריכים לסייע בחיזוק עמיתיהם באירופה, במיוחד אלה שמתמודדים עם נטיות א-ליברליות בארצותיהם או פועלים להחליף מנהיגים פופוליסטים.

אירופאים וישראלים יכולים לשתף פעולה על-מנת לחזק את הבסיס הדמוקרטי-ליברלי של יחסי ישראל-אירופה באמצעות קביעת סדר יום חדש. במארס 2022, האיחוד האירופי החליט להאריך את תוכנית הפעולה שלו עם ישראל לשלוש שנים נוספות, כדי "לתת לצדדים הזדמנות לקדם את שיתוף הפעולה שלהם לשנים הקרובות, בין היתר באמצעות משא ומתן אפשרי על סדרי עדיפויות לשותפות ביניהם". יש למנף צעד זה, כמו גם את המדיניות החדשה שאימץ האיחוד האירופי ביחס לאגן הים התיכון בשנה שעברה ואת הנכונות האירופית לכינוס מחדש של "מועצת האסוציאציה" עם ישראל, כדי לשרטט נתיבים חדשים לשיתוף פעולה בין ירושלים לבריסל, שיתבססו על עמודי תווך של דמוקרטיה ושלום.

בתוך כך, יש גם למנוע מהנושא הביטחוני לתפוס את המקום המרכזי ביחסי ישראל-אירופה. בעוד שהיקף שיתוף הפעולה הביטחוני עשוי לגדול על רקע המלחמה באוקראינה, חשוב לוודא שהדבר נעשה תוך חיזוק של ערכים דמוקרטים ליברלים, ולא על חשבונם. יש לתעדף שיתוף פעולה ישראלי-אירופי בתחומי המדע, החינוך, הסביבה, התיירות והתרבות ולמקסם את הקשרים האזרחיים באמצעות תוכניות אירופיות כגון Erasmus plus, Horizon Europe ו-Creative Europe. הסכמים ותוכניות אלו כוללים סעיפים טריטוריאליים שמבטיחים שכספים אירופים לא יגיעו להתנחלויות, ועל ישראל להמשיך ולהסכים לכך.

בתקופה בה ישראל והאיחוד האירופי פועלים במשותף להעמקת היחסים ביניהם, מאמץ ישראלי-אירופאי לשים את הדמוקרטיה הליברלית בלב מערכת היחסים בין הצדדים ולחזק גורמים פרו-דמוקרטים הוא דרך פעולה מועדפת לחיזוק היחסים.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-8 בספטמבר 2022

הפוסט בלב יחסי ישראל-אירופה צריכים לעמוד הערכים הדמוקרטיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל והאיחוד האירופי תחת הנשיאות הצ'כית של האיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לקריאה מוצגים כאן הדו״ח המלא ועוד שלושה תקצירים: האחד על דמוקרטיה ויחסי החוץ של ישראל, השני על אי-ליברליות בישראל ובאיחוד האירופי והשלישי על הברית הבינלאומית עם השמאל הישראלי.

הממצאים של מחקר זה הוצגו בכנס בינלאומי בבריסל ב-12 ביולי ויוצגו גם בעתיד בירושלים.
מכון מיתווים מודה ל-Pax for Peace – Netherlands ול-SWP על שיתוף הפעולה המתמשך והעבודה המשותפת המשמעותית הזו.

הפוסט נסיגה דמוקרטית וביטחוניזציה: אתגרים לישראל, האיחוד האירופי ויחסי ישראל-אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט משמעות כינוסה של מועצת ההתאגדות (אסוציאציה) בין ישראל לאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מטרת המועצה היא לקיים מדי שנה דיאלוג רם־דרג בין שר החוץ של ישראל לבין "שר החוץ" של האיחוד האירופי, שבו ילובנו נושאים מדיניים וידונו על הרחבת הקשרים בין הצדדים והעמקתם.

בעוד ארה"ב היא השותף הביטחוני הראשון במעלה של ישראל, האיחוד האירופי הוא השותף הכלכלי והמסחרי הראשי, והשותף האסטרטגי שלנו בתחומי מדע וחדשנות, תעופה ותיירות, חינוך ותרבות. הקשרים עם האיחוד משפיעים על שוק התעסוקה, על הורדת יוקר המחיה, על השמיים הפתוחים והמוזלים, ועוד.

לכן, כאשר מועצת ההתאגדות לא התכנסה מאז 2012, הפגיעה ביחסים עם האיחוד האירופי היתה בעיקר מדינית, אבל גם פרקטית. בעוד שכנותינו באזור חתמו במהלך עשור זה על 3-2 הסכמי שת"פ, שבהם קבעו את סדרי העדיפויות לקידום היחסים, ישראל נותרה מאחור עם הסכם ישן ולא מעודכן משנת 2004. יש שיאמרו שהיה די בהסכם מפורט זה כבסיס שיאפשר לקדם את היחסים, ושעדיין יש בו סעיפים רבים שלא מוצו. אכן, גם ללא כינוס מועצת ההתאגדות, היחסים הכלכליים והפרקטיים עם האיחוד האירופי פרחו ושגשגו. עם זאת, קשה להוכיח את המחיר של אי־קידום שיתוף פעולה מהיר או רחב ועמוק מספיק בגלל הידרדרות היחסים המדיניים, שאי־כינוס המועצה שיקף.

עם כניסת יאיר לפיד לתפקיד שר החוץ, הוצב שיקום היחסים עם האיחוד כיעד ראשי. הדיפלומטים הישראלים בבריסל עמלו על כך במהלך השנה והביאו הישג לשר החוץ, שהיום מכהן כבר כרה"מ.

נראה שבאיחוד האירופי הבינו סוף־סוף כי זו הממשלה הכי פרו־אירופית שהיתה בישראל מאז 2009, וכדאי לשקם את היחסים המדיניים באמצעות כינוס המועצה טרם הבחירות בישראל. לראשונה יש בישראל ראש ממשלה שאינו חושש לומר כי הוא תומך בפתרון שתי המדינות, והאיחוד האירופי והקהילה הבינלאומית מאמינים לו.

אם לא יהיו הפתעות בדרך, כינוס מועצת ההתאגדות צפוי להתרחש באוקטובר, לאחר שמועצת שרי החוץ של האיחוד תאמץ עמדה משותפת בנושא. ודאי שהמסמך ימתח ביקורת על התנהלות ישראל בשטחים, וישוב ויקרא לפתרון שתי המדינות. עם זאת, האיחוד גם ישוב ויברך על הסכמי אברהם ועל הנורמליזציה עם מרוקו, ויזמין את ישראל לקיים שיתופי פעולה "משולשים" בין ישראל, האיחוד האירופי ומדינה ערבית שעימה יש לישראל יחסים. האיחוד האירופי יכול להוות כלי להעמקת היחסים של ישראל גם עם מצרים וירדן ואף עם הרשות הפלשתינית.

יש לברך את ראש הממשלה ושר החוץ לפיד על ההישג מדיני, שהיה ויתורגם להעמקת שיתוף הפעולה עם האיחוד האירופי, יתרום לשגשוגה ולחוסנה של מדינת ישראל.

המאמר פורסם ב״ישראל היום״, ב-26 ביולי 2022

הפוסט באיחוד האירופי מרוצים מלפיד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דיפלומטיה תרבותית בין ישראל לאירופה: הפוטנציאל הטמון בתכנית קריאטיב יורופ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבחינת ישראל, ההתפתחויות בנאט"ו בשנתיים האחרונות ומאז הפלישה הרוסית לאוקראינה בפרט, חשובות משתי סיבות: הראשונה היא ההכרה הגוברת בירושלים בדבר חשיבות הקשר הישיר בין הברית הצפון אטלנטית לישראל. החדשנות הישראלית, היכולות שלה בתחומי הסייבר, מודיעין, ממשקים אזרחים/צבאיים והמעטפת הישראלית שמאפשרת להיי-טק לפרוח בכל הרבדים, מעניינים מאוד את נאט"ו. ישראל מצדה מעוניינת בשיתופי פעולה עם הברית גם לטובת מערכות הביטחון וגם לטובת המגזר הפרטי. הסיבה השנייה היא ההכרה כי נאט"ו היא למעשה פלטפורמה דיפלומטית. הברית היא זירה, בעלת פוטנציאל גובר והולך, דרכה ישראל מחזקת קשרים עם המדינות הדמוקרטיות ועם מדינות הים התיכון, כולל טורקיה.

פסגת נאט"ו מתמקדת כמובן באוקראינה, אבל לא רק בראייה צבאית נקודתית. חברות הברית מרכזות את מאמציהן בהתאמתה למציאות האסטרטגית החדשה גם בטווח הארוך. הביקורים של מנהיגים, שרי חוץ ושרי הגנה בקייב בארבעת החודשים האחרונים, ובמיוחד הביקור המשותף של מנהיגי צרפת, גרמניה ואיטליה לפני כשבועיים, מדגישים את השינוי החד שחל בנושא זה. רק לפני שלוש שנים הזהיר נשיא צרפת, עמונאל מקרון, ש"נאט"ו חווה מוות מוחי ואירופה כבר לא יכולה לסמוך על ארה"ב שתגן על בעלות בריתה". כיום התחושה באירופה שונה לגמרי. אוקראינה אמנם איננה חברה בברית, אבל נאט"ו בהחלט מהווה כעת צד בסכסוך.

על פניו, אפשר לחשוב כי האתחול מחדש של מטרות נאט"ו יפגע במאמצים שהקדישה הברית לשיח עם מדינות אגן הים התיכון, ובאופן ספציפי – במאמציה של ירושלים לחזק את קשריה עם הברית. דיפלומטים ישראלים טוענים כי ההיפך הוא הנכון וקוראים לנצל את חלון ההזדמנויות כדי להעמיק ולהרחיב את שיתוף הפעולה.

ישראל מקיימת יחסים מיוחדים עם נאט"ו כבר מעל שלושה עשורים, וב-1989 היתה למדינה השלישית שזכתה למעמד של בעלת ברית עיקרית של הארגון. לאחר הסכמי אוסלו, יצרה נאט"ו את "פורום הדיאלוג הים-תיכוני" שנועד לשמש כמסגרת של שיתוף פעולה אזורי למען השלום, ולהשלים מאמצים בינלאומיים אחרים, כמו תהליך ברצלונה של האיחוד האירופי או היוזמה הים תיכונית של הארגון לביטחון ושיתוף פעולה באירופה (OSCE). ישראל – יחד עם אלג'יריה, תוניסיה, מצרים, ירדן ומרוקו – הוזמנה להשתתף במפגש הראשון של הפורום ב-1995.

בשני העשורים שלאחר מכן, התמקדו יחסי ישראל-נאט"ו בעיקר במסגרת הדיאלוג הים תיכוני. בחמש השנים האחרונות, במקביל לשינויים העמוקים שעברה ועוברת הברית, גם ירושלים החלה לשנות כיוון. היא איננה נוטשת את הדיאלוג הים תיכוני, אשר מעניק לה הזדמנויות למפגשים בלתי אמצעיים עם מדינות שעמן אין לה בהכרח קשרים מדיניים, אך מאמינה שהערך המוסף שלה לברית איננו טמון רק בתפיסה שלה כחלק ממרחב גיאוגרפי שכן לאירופה. העיסוק בנעשה באוקראינה יכול לכאורה להיות הרסני מבחינת שאיפותיה של ישראל לחזק את קשריה עם נאט"ו. אולם, בפועל, מדובר דווקא בהזדמנות עבורה להשתלב בברית (מבחוץ כמובן) באופן אחר. חשיבותה הגיאוגרפית של ישראל עבור נאט"ו פחתה, אבל יכולתה של ישראל לתרום למאמצי נאט"ו ואירופה בתחומי המודיעין, הסייבר והטכנולוגיה, הופכת אותה מצרכן של ביטחון, לספק של ביטחון בפוטנציה.

השינוי המתהווה של אופי השותפות בין ישראל לנאט"ו נובע מכמה תהליכים: ראשית, התהליך שנאט"ו עצמה עוברת בשנים האחרונות, בעיקר מאז הביקורת הקשה והפומבית של מקרון. בפברואר 2021 פרסמה מזכירות נאט"ו מסמך מכונן עבור הארגון, אשר הציע מפת דרכים לשורה של רפורמות עד 2030. המסמך כולל את הצורך להתמודד עם איומים טכנולוגיים מתעוררים, כמו סייבר ובינה מלאכותית, את חשיבות ההיערכות של העורף האזרחי לנשק לא קונבנציונלי, את התמודדות עם תפוצתו של טרור עולמי ועוד. תובנה חשובה נוספת היתה ההבנה שכל העיסוק בחדשנות בתחומי הביטחון, בייצור כלים חדשים ובהבנת האתגרים הטכנולוגיים, מחייב שיתוף פעולה הרבה יותר פורה עם המגזר הפרטי. כלומר לא רק עם תעשיות ביטחוניות פר אקסלנס, אלא בנייה של דיאלוג עם ענקיות תוכנה ורשתות חברתיות ועם חברות שמייצרות טכנולוגיות דו-שימושיות. לישראל יש מומחיות וניסיון במגוון תחומים אלו.

התהליך השני הוא ההכרה המתגברת בישראל בדבר הערך המוסף של שותפות עם נאט"ו. ישראל המוסדית, ובעיקר המערכת הביטחונית, יודעת לעבוד מצוין עם החברות הביטחוניות הישראליות, ומתורגלת לעבוד באופן פרטני מול ארה"ב, גרמניה ובריטניה. שיתופי פעולה טרילטרליים ומולטילטרליים ועבודה מערכתית מול גורמי חוץ כמו נאט"ו (Interoperability), אינם הצד החזק שלה. ובכל זאת, ישראל זיהתה את השינוי האסטרטגי שנאט"ו עוברת כבר מתחילתו, ואת הפוטנציאל שטמון בו מבחינה מדינית, פרקטית (התעשיות הביטחוניות) ואסטרטגית רחבה.

המרכיב השלישי הוא חימום היחסים עם טורקיה. הידרדרות היחסים הבילטרליים בין ירושלים לאנקרה, בעיקר מאז פרשת המרמרה ב-2010, מצאה את ביטויה גם במסגרת נאט"ו. לאחר המשט, הטילה טורקיה וטו על המשך השתתפות ישראל בפעילות הברית. רק לאחר התנצלותו של בנימין נתניהו, הוזמנה ישראל להשתתף בתרגיל הצבאי המולטילטרלי "הר שחור". בשנה שלאחר מכן הסכימה טורקיה שישראל תפתח משרד במטה נאט"ו. שיפור היחסים בציר אנקרה-ירושלים בשנה וחצי האחרונות משתקפת גם ביחסים בין שתי המשלחות בנאט"ו. יותר מכך, דיפלומטים ישראלים מעידים שמטה נאט"ו מהווה בשנים האחרונות זירה משמעותית להעברת מסרים בין שתי הבירות.

התועלת המדינית של השתלבות ישראל בגוף בינלאומי/ביטחוני ברורה, בעיקר לנוכח העובדה שממשל ביידן מכיר בחשיבות הגיאו-פוליטית של נאט"ו. התועלת הפרקטית טמונה כאמור בהכרה של נאט"ו בצורך לבנות שיתופי פעולה עם המגזר הפרטי. הדגש בהקשר זה אינו רק בתחומים שמניתי קודם לכן, אלא גם בהתמודדות עם אתגרי אקלים. הנטייה האינסטנקטיבית של נאט"ו היא לפנות לחברות טכנולוגיה מהמדינות החברות, אבל לאט-לאט צומחת ההכרה שהארגון זקוק גם ליכולות של מדינות שותפות מתקדמות, כמו שווייץ, יפן, אוסטריה וישראל.

התועלת האסטרטגית טמונה בהרחבת מעגל שיתוף החומרים המודיעניים. נושא הטרור האיראני ושלוחיו מעניין את נאט"ו מאוד. באופן כללי, ישראל חולקת עם ארה"ב באופן אינטימי מידע מודיעיני ויש לה גם שיתוף פעולה ממוסד עם כמה מדינות אירופאיות מרכזיות, אבל היא חולקת רק מעט מידע עם חברות נאט"ו אחרות. הרחבת המעגל משמעותו הכללה של הערכות ישראליות בניירות הערכה של הארגון. ניירות אלה מוצאים את עצמם בסופו של דבר במשרדי ההגנה של כל המדינות החברות. זוהי דרך מצוינת עבור ישראל להציף את הנושאים האסטרטגיים החשובים לה.

זאת ועוד, ישראל מעריכה כי נאט"ו נמצאת בתחילתו של תהליך, בו מבנה השותפויות הגיאוגרפי הופך למערכת המושתתת על בסיס ערכי ועל בסיס של מסוגלות. בשני הרבדים האלה, כך חשים בירושלים, ישראל קרובה לשותפות נאט"ו אחרות – כמו אוסטריה, אוסטרליה וניו זילנד למשל – יותר מאשר לצפון אפריקה. לפתחה של ישראל התגלגלה הזדמנות לחיזוק שייכותה לעולם המערבי-דמוקרטי, ובכך גם לחיזוק ביטחונה ושגשוגה. גם בעת זו של משבר פוליטי פנימי, יש להפנות את המשאבים הנחוצים כדי לנצלה, ולא לפספסה.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-29 ביוני 2022

הפוסט מצרכן ביטחון לספק ביטחון: ההזדמנות של ישראל מול נאט״ו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההצעה הנוכחית של מקרון צנועה הרבה יותר. במקום חיזוק האיחוד פנימה, היא שמה יהבה על חיזוק הקשר עם דמוקרטיות המצויות מחוצה לו. אם קהילה זו תקום, היא תשמש מעין "מועדון" למדינות שאמנם אינן חברות באיחוד האירופי, אך חולקות איתו את ערכיו: דמוקרטיה, שלטון חוק, שמירה על זכויות אדם. ערכים אלו קובעים כיום את קו השבר האירופי בקונפליקט עם רוסיה.

על פניו, ההצעה מתייחסת ל-12 מדינות בסך הכל: שמונה המדינות שרוצות להצטרף לאיחוד האירופי (חמש מדינות במערב הבלקן, אוקראינה, מולדובה וגיאורגיה), לשלוש מדינות שלא מעוניינות בכך (שווייץ, נורווגיה, איסלנד) ולזו שעזבה אותו (בריטניה, יש שיכללו גם את גרינלנד). טורקיה, שכבר אינה מועמדת להצטרף לאיחוד, לא הוזכרה בהצעה. המועצה האירופית, ובה ראשי המדינות החברות באיחוד האירופי, תתכנס מחר (חמישי) לדון בהצעת מקרון. הצרפתים לוחצים להחלטה בעניין עד סוף השנה.

עבור המועמדות, הקהילה הפוליטית שמציע מקרון אמורה להיות מעין "חדר המתנה" טרום כניסתן לאיחוד האירופי. זאת, הואיל ותהליך ההצטרפות לאיחוד הוא ארוך, ממושך וקשה. מקרון העריך שיקח לאוקראינה שנים רבות ואף עשרות שנים להשלימו. בינתיים, הקהילה הזו תאפשר למדינות החברות בה ליהנות ממעמד משודרג וממסגרת פוליטית שתוכל לתאם עמדות באופן פורמלי ולהגיב לצרכי מדינות, כמו אוקראינה, עד להצטרפותן. עבור הנשארות מחוץ לאיחוד, הקהילה תאפשר להדק יחסים וליהנות מחלק מיתרונות הגודל של האיחוד האירופי מבלי לוותר על אוטונומיה לאומית. לפי ההצעה, מנהיגי הקהילה יפגשו מספר פעמים בשנה (בדרגים שונים) ויוכלו לקבל החלטות. מקרון ציין שהקהילה תעסוק בשיתוף פעולה פוליטי, ביטחוני (לא במובן ההגנתי), בתחומי אנרגיה, תחבורה, השקעות, תשתיות ותנועת אנשים, בדגש על צעירים.

מה תהיינה השלכות הקמת הקהילה הפוליטית האירופית על ישראל? האם ישראל תוכל להצטרף אליה? מנאום מקרון עולים שני תנאים להצטרפות: מדינה אירופית שהינה דמוקרטיה-ליברלית.

ישראל היא דמוקרטיה ליברלית השותפה לערכי האיחוד כשמדובר בנעשה בתוך קוי 67'. אולם מחוץ לקווים האלו, היא מפרה את המשפט הבינלאומי, למשל בבניית ההתנחלויות והעברת אוכלוסייה לשטח כבוש. קריטריון זה מרחיק אותה מהשתייכותה הערכית לקהילה זו, שאם תוקם, תבקש להיות חיץ ברור מול רוסיה. אומנם, בהסכמים בין ישראל והאיחוד האירופי נמצאו נוסחות שיאפשרו לגשר על הפער בין ישראל בגבולות 67' ומעבר להם, אך כשמדובר בבניית פורום ערכי, מדיניותיה של ישראל בתחום הפלסטיני מהווה מכשול.

לגבי מידת זהותה האירופית של ישראל – הדעות חלוקות. הרוב יצדדו בגישה הגיאוגרפית לפיה ישראל אינה חלק מאירופה. הצעת מקרון מתייחסת ל"שכונה המזרחית" של האיחוד, בה נמצאת גיאורגיה למשל, השוכנת ממזרח לים השחור. הצעתו לא מתייחסת ל"שכונה הדרומית", מדרום וממזרח לים התיכון, אליה משייך האיחוד האירופי את ישראל. מיעוט יצדדו בגישה זהותית-תרבותית, לפיה ניתן להגדיר את ישראל, לפחות חלקית, כמדינה אירופית. בהקשר זה יש לציין כי חלקים נכבדים של ה-DNA של מדינת ישראל ואזרחיה עשויים מרכיבים אירופים אנושיים, תרבותיים, מסורתיים, תפיסתיים, ממשליים ואף ערכיים ונורמטיביים. מתוקף קשרי זהות אלו כ-55% מהישראלים זכאים לדרכון אירופי.

לאיחוד האירופי מעגלים שונים של קשרים סביבו. אלו לא מעגלים סדורים, אחד בתוך השני, אלא "גיאומטריה משתנה" וסבוכה (ראו שרטוט) שבה יש מעגלים קרובים יותר לאיחוד ויש רחוקים. המעגל הקרוב ביותר הוא "האזור הכלכלי האירופי" בו משתתפות נורווגיה, איסלנד וליכטנשטיין. שווייץ, שחתומה על מערכת סבוכה של כ-140-120 הסכמים עם האיחוד, המאמצים גם חלק מחקיקת האיחוד האירופי, באה אחריהן. המעגל החיצוני יותר שמור ל"מדיניות השכנות האירופית", ובו 16 מדינות – ממרוקו, דרך ישראל ועד גיאורגיה, אוקראינה ובלארוס. מבין השכנות הללו, ובניכוי המדינות המועמדות להיכנס לאיחוד, לישראל מספר ההסכמים ורמת הקשרים המעשיים העמוקה ביותר איתו.

בין ישראל לאיחוד האירופי מתקיימים קשרים ענפים בתחומי הכלכלה, המחקר והחדשנות, התעופה והתיירות, החקלאות, המשפט ותקינה ועוד. גם תחום האנרגיה קודם לרשימת התחומים הללו עם חתימת מזכר ההבנות בנושא ייצוא הגז מישראל דרך מצרים אל האיחוד בשבוע שעבר. בהקשר זה נדונה גם הנחת כבל חשמל שיחבר בין ישראל, קפריסין, יוון ואיטליה. בשבוע שעבר קיבלה הממשלה החלטה פה אחד בעד הצטרפות ישראל לתוכנית Creative Europe בתחום התרבות והצטרפות לתוכניות נוספות עומדת על הפרק. במעגל אירופי רחב יותר, חתמה ישראל לאחרונה גם על הצטרפותה לאמנת מועצת אירופה למניעת סחר בבני אדם, והפכה למדינה הלא-אירופית הראשונה, שאינה חברה במועצת אירופה, לעשות כן.

בשבועות האחרונים הגיעו לירושלים כמה מבכירי האיחוד האירופי (ומאירופה) והדבר מבטא את חשיבותה בעיני האירופים. התור האירופי לבקר בישראל ארוך, ומפאת העומס נאלץ משרד החוץ לדחות את חלקם. החל את "השיירה האווירית" הנציב לענייני השכנות, אוליבר ורהלי. אחריו הגיעה נשיאת הפרלמנט האירופי, רוברטה מטסולה, לביקור ראשון מחוץ לאירופה מאז שנבחרה. הגיע גם נשיא הבנק האירופי להשקעות. גולת הכותרת היה ביקורה של נשיאת הנציבות האירופית, אורסולה פון דר ליין, שחתם עשור מאז שנשיא או נשיאת הנציבות ביקר בישראל. ממתינים בתור פרנס טימרמנס, סגן הנשיאה והנציב לענייני ה-Green Deal ושינויי האקלים, ומרגריטיס שינאס, הנציב לענייני "דרך החיים האירופית" (כולל פיקוח על שלטון החוק, הגירה וביטחון פנים).

אם הצעתו של מקרון תתקבל, האם כדאי שישראל תבקש מהאירופים להיכלל בו, או שעדיף לה להסתפק במעמד של משקיפה? סטטוס פורמלי בקהילה זו יהווה עיגון נורמטיבי חשוב ואמירה חד-משמעית בדבר השתייכותה של ישראל לקהילת הדמוקרטיות הליברליות ויבטא ערכים שישראל שואפת לשקף. יחד עם זאת, לא סביר שישראל תגיש בקשה זו כיוון שהצטרפות לקהילה הפוליטית תיתן לאיחוד אפשרות מסוימת ללחוץ עליה בקשר לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, או לאופן ניהולו. במצב העניינים הפוליטי המורכב כרגע, לא ברור אם נמצא בישראל כיום מנהיג אמיץ או משמעותי מספיק כדי להוביל מהלך שכזה.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-22 ביוני 2022

הפוסט מקרון מציע ״מועדון אירופי״ חדש. האם לישראל יש בו מקום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשיבותו, כמו תמיד, הינה כלכלית-אנרגטית ומדינית-אסטרטגית. האיחוד האירופי, והמערב בכלל, ממחישים בכך את כוונותיהם לגוון את מקורות האנרגיה שלהם, באופן שיקטין, אמנם בהדרגה ולאורך השנים, את התלות באנרגיה מרוסיה.

מרבית הפרשנויות הדגישו, ובצדק, את הכמות הקטנה יחסית שמזרח הים התיכון בכלל, וישראל בפרט, יכולים לייצא כעת לאירופה. הכמויות אכן מועטות. די אם נזכיר, שכלל יצוא הגז הישראלי השנתי, המופנה כעת למצרים (וממנה) ולירדן, שנע בין 8-11 bcm, בהנחה (תיאורטית, כמובן) שיופנה כולו לאירופה, יכסה פחות מעשרה אחוז מהכמות השנתית שאירופה רוכשת מרוסיה. אולם המשמעויות הכלכליות והמדיניות רחבות הרבה יותר בטווח השנים הקרובות.

מה משמעויותיו הכלכליות של מזכר ההבנה שנחתם?

מבחינה אנרגטית, האיחוד האירופי מבקש במהלך זה להבטיח את חלקו בכלל הגז המיוצא מישראל. יש להניח, שבתקופה הקרובה הצדדים יקיימו משא ומתן פרטני ביחס לכמויות שאירופה תבקש ותוכל לקבל.

הגדלתו של היקף היצוא תלויה כמובן בהגדלת ההיצע. הן מהמקורות הקיימים (הישראליים), והן ממקורות נוספים שיש לגלות. ההסכם יבקש לעודד האצה והשקעה בחלופות השינוע (עוד טרם ההסכם דובר על הגדלת הכמות המיוצאת למצרים באמצעות הרחבת הצינור הקיים/ בנייתו של צינור נוסף). חשוב מכך, מדובר בעידוד השקעות נוספות (חברות אירופיות) להשתתף במכרזים החדשים לחיפוש גז במזרח הימ"ת. כזכור, שרת האנרגיה הודיעה לפני כשבועיים על סבב רביעי לחיפושי גז במים הכלכליים של ישראל.

מה ביחס למישור המדיני-אסטרטגי?

מדובר במהלך מדיני, המתווסף לשלל מהלכים נוספים של המערב, שתכליתם להתנתק, כאמור בהדרגה, ממקורות האנרגיה הרוסיים. אין להפחית מחשיבותו של המסר המדיני, הטמון בכך, אף אם יישומו והשפעתו הן לטווח הזמן המתקדם.

האיחוד האירופי מביע בכך את עניינו הברור בגז ממזרח הימ"ת, אזור שבעשור האחרון קיבל חשיבות מדינית-אסטרטגית גוברת, כולל מסגרות מגוונות של שיתוף-פעולה אזורי (ופורום הגז האזורי, שבמסגרתו נחתם מזכר ההבנה, ממחיש זאת באופן מרתק).

מבחינת ישראל מדובר בהעשרתה של מערכת היחסים הענפה והמורכבת בינה ובין האיחוד האירופי. ביקורה של נשיאת הנציבות האירופית בישראל, והמסרים שהיא השמיעה במהלך הביקור, ממחישים את עניינה של אירופה בגיוון היחסים, אף אם אינם מטשטשים את חילוקי הדעות הידועים בהקשר הפלסטיני (סוגיית סימון המוצרים מן ההתנחלויות ממחישה זאת מעת לעת).

מזכר ההבנות המשולש טומן בחובו התפתחויות והזדמנויות מעניינות ביותר

אפשרויות יצוא הגז: גילויים נוספים של גז במזרח הימ"ת, או הרחבתו של נפח היצוא כעת, מעלים את השאלה ביחס לחלופות היצוא. האם החלופה המצרית תצליח לתת מענה מספיק, גם אם ניתן יהיה לשדרג את יכולתם של מתקני ההנזלה במצרים? אם לאו, או אולי אף במקביל, האם זה ישיב לקדמת הבמה את הדיון סביב צינור הגז דרך קפריסין ויוון לאירופה (ה–East Med)?

ישראל וטורקיה: מה תהיינה ההשלכות של ההסכם על ניסיונן של שתי המדינות לשפר את היחסים ביניהן, ועל עניינה הברור של טורקיה בשיתוף-פעולה בתחום האנרגיה? עקרונית, ההסכם דלעיל איננו מייתר, או סותר, שיתוף פעולה אפשרי ישראלי-טורקי, בהינתן שיקום האמון והאינטרסים המשותפים ביניהן, ובהינתן מציאתן של כמויות גז נוספות בשנים הקרובות.

שדה הגז אפרודיטה-ישי: מדובר בשדה משותף ישראלי-קפריסאי (אמנם רובו בצד הקפריסאי של הגבול הימי), ששתי המדינות לא הצליחו עדיין ליישב את המחלוקת ביניהן לגביו (מחלוקת שכיחה מאד בשוק האנרגיה העולמי). מדובר בכמויות גז מסחריות, שממתינות לפיתוח מידי, יחד עם הגז הישראלי שכבר זורם לישראל ומחוצה לה, והנסיבות הנוכחיות יותר ממזמינות פתרון מידי שיוסיף כמויות גז נוספות לאירופה. ואירופה, כאמור, משוועת לגוון את מקורות האנרגיה שלה.

המו"מ הישראלי–לבנוני סביב תיחום הגבול הימי: העניין הברור של אירופה בגז מן הימ"ת אמור, על פני הדברים, להאיץ בשני הצדדים, ובעיקר בצד הלבנוני, את המאמצים להגיע לפשרה ולהסכם. לבנון יכולה וצריכה להשתלב במרוץ המערבי להפחתת התלות באנרגיה מרוסיה. האם תשכיל לנצל את ההזדמנות? ניסיון העבר מעלה שהתשובה בדרך כלל שלילית, אולם האם אפשר שארה"ב, מדינות אירופה ואולי גם מדינות המפרץ תצלחנה הפעם? כיוון אפשרי יתבהר, יש להניח, בשבועות הקרובים.

גז פלסטיני: העניין בגז מן האזור שב ומפנה זרקור (מסוים) לשדה הגז מול רצועת עזה. בעבר נעשו מספר ניסיונות לקדם את פיתוח השדה, שיכול לתרום רבות לשוק האנרגיה הפלסטיני והמצב הכלכלי-הומניטרי בכלל, ובדגש על רצועת עזה. אין להקל ראש (בלשון המעטה!), במכשולים המדיניים בין ישראל לפלסטינים ובין הרשות ברמאללה לחמאס ברצועה, אולם האם ניתן לצפות שהעניין הרב בגז ימ"תי, ומעורבות/הובלה מצרית (ומפרצית) יצליחו להניע את העגלה בהקשר זה?

מעורבות אירופית במזרח הימ"ת: האזור כידוע מתאפיין, מעבר לפוטנציאל האנרגיה (המוכח), בסבך אינטרסים מנוגדים וסכסוכים, שאף מאיימים מעת לעת להתדרדר לעימותים פחות דיפלומטיים – בין יוון לטורקיה, וסביב בעיית קפריסין. העניין האירופי הגובר באזור יכול להוות הזדמנות לפעלתנות דיפלומטית אינטנסיבית ויצירתית, שתכליתה לכל הפחות הרגעת הרוחות ופתרונות אד-הוק, שאולי אף יובילו בהמשך הדרך להישגים יותר שאפתניים. המלחמה באוקראינה, למרות הטרגדיה בשטח וחידושה של המלחמה הקרה בין שני הגושים, המערב ורוסיה, עשויה להוות הזדמנות להרגעה באזורים אחרים.

לסיכום, מדובר במזכר הבנות, שמחייב עדיין גיבוש הסכמות קונקרטיות יותר, ובעיקר ביחס לכמויות הגז שיובטחו לאירופה במסגרתו. בה בעת, יש בו אמירה מדינית חשובה ביותר, ובעיקר פוטנציאל, ממשי ומעשי יותר, להעמקת שיתוף הפעולה בין האיחוד האירופי ומזרח הימ"ת בכלל, וישראל בפרט.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״, ב-19 ביוני 2022

הפוסט מזכר ההבנות למכירת גז לאירופה: משמעויות והשלכות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכינוס השתתפו אנשי מכון מיתווים, ונציגים מהמכון האוקראיני ללימודי המזרח התיכון, המועצה האוקראינית למדיניות "פריזמה", וארגון הידידים הישראלים של אוקראינה.

הדיון נפתח בברכות של שגריר אוקראינה בישראל, יבגני קורנייצ'וק, ושגרירי ישראל ברוסיה בעבר – ארקדי מילמן וצבי מגן. לאחר מכן התקיימו כמה סבבים של דיונים על מדיניות, כלכלה ותקשורת. המשתתפים דנו בסוגיות הביטחון התזונתי, בשאלות הנוגעות לעיצומים נגד רוסיה ובציפיות והתדמיות הקיימות בכל צד.

הפוסט לראשונה – שולחן עגול עם מכוני מחקר אוקראינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכינוס השתתפו אנשי מכון מיתווים, ונציגים מהמכון האוקראיני ללימודי המזרח התיכון, המועצה האוקראינית למדיניות "פריזמה", וארגון הידידים הישראלים של אוקראינה.

הדיון נפתח בברכות של שגריר אוקראינה בישראל, יבגני קורנייצ'וק, ושגרירי ישראל ברוסיה בעבר – ארקדי מילמן וצבי מגן. לאחר מכן התקיימו כמה סבבים של דיונים על מדיניות, כלכלה ותקשורת. המשתתפים דנו בסוגיות הביטחון התזונתי, בשאלות הנוגעות לעיצומים נגד רוסיה ובציפיות והתדמיות הקיימות בכל צד.

הפוסט לראשונה – שולחן עגול עם מכוני מחקר אוקראינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים:

פותחת האירוע:

ד״ר טל שדה, מנהלת תכנית האיחוד האירופי באוניברסיטת תל אביב, נשיאה שותפה באגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית.

נאומים:

שגריר צרפת בישראל אריק דנון.

שגריר האיחוד האירופי בישראל דימיטר טזאנצ'ב.

פאנל ראשון:

שטין מולס, מנהל מחלקה- מדיניות ביטחון והגנה, (European External Action Service (EEAS.

ד״ר ברונו טרטרה, סגן מנהל, Fondation pour la recherche stratégique (FRS).

השגריר מישל דוקלו, יועץ מיוחד ל-Institut Montaigne, לשעבר שגריר צרפת ב-PSC בבריסל, בסוריה ובשוויץ.

טרה ורמה, חוקרת מדיניות בכירה, European Council on Foreign Relations (ECFR).

ד״ר מרסין טרליקובסקי, ראש התכנית לביטחון בין לאומי, Polish Institute of InternationalAffairs (PISM).

ראש הפאנל- ד״ר טובי גרין, אוניברסיטת בר-אילן.

פאנל שני:

השגריר אהרון לשנו-יער, שגריר ישראל לשעבר באיחוד האירופי.

עליזה בן-נון, סמנכ״לית אירופה במשרד החוץ, ישראל.

ערן עציון, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, מנכ״ל רייז איט.

השגריר ג׳רמי יששכרוף, שגריר ישראל לשעבר בגרמניה.

ראש הפאנל- ד״ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תכנית יחסי ישראל-אירופה, מכון מיתווים.

דברי סיכום:

ד״ר גיל מורסיאנו, מנכ״ל מיתווים.

הפוסט מהו עתיד הביטחון האירופי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים:

פותחת האירוע:

ד״ר טל שדה, מנהלת תכנית האיחוד האירופי באוניברסיטת תל אביב, נשיאה שותפה באגודה הישראלית לחקר האינטגרציה האירופית.

נאומים:

שגריר צרפת בישראל אריק דנון.

שגריר האיחוד האירופי בישראל דימיטר טזאנצ'ב.

פאנל ראשון:

שטין מולס, מנהל מחלקה- מדיניות ביטחון והגנה, (European External Action Service (EEAS.

ד״ר ברונו טרטרה, סגן מנהל, Fondation pour la recherche stratégique (FRS).

השגריר מישל דוקלו, יועץ מיוחד ל-Institut Montaigne, לשעבר שגריר צרפת ב-PSC בבריסל, בסוריה ובשוויץ.

טרה ורמה, חוקרת מדיניות בכירה, European Council on Foreign Relations (ECFR).

ד״ר מרסין טרליקובסקי, ראש התכנית לביטחון בין לאומי, Polish Institute of InternationalAffairs (PISM).

ראש הפאנל- ד״ר טובי גרין, אוניברסיטת בר-אילן.

פאנל שני:

השגריר אהרון לשנו-יער, שגריר ישראל לשעבר באיחוד האירופי.

עליזה בן-נון, סמנכ״לית אירופה במשרד החוץ, ישראל.

ערן עציון, סגן ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, מנכ״ל רייז איט.

השגריר ג׳רמי יששכרוף, שגריר ישראל לשעבר בגרמניה.

ראש הפאנל- ד״ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תכנית יחסי ישראל-אירופה, מכון מיתווים.

דברי סיכום:

ד״ר גיל מורסיאנו, מנכ״ל מיתווים.

הפוסט מהו עתיד הביטחון האירופי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זכור לנו במיוחד חרם הנפט שהוטל בעקבות מלחמת יום-כיפור ב–1973, וההשלכות שלו על ישראל, כמו גם על הזירה העולמית בכלל.

מתבקש על-כן להציב כמה סימני שאלה (ואולי גם מעט תשובות) סביב מספר נקודות מרכזיות בהקשר זה כעת. הן מתייחסות הן לצד הרוכש, או התלוי, באספקת אנרגיה – ולענייננו אירופה – כמו גם לצד המוכר, או הספק, קרי – רוסיה. מספר הערות מתבקשות גם על מוכרים נוספים (ספוילר: מדינות המפרץ).

1. האיחוד האירופי

הבה נתחיל עם האיחוד האירופי. התלות האירופית בגז הרוסי ברורה ומובהקת. בין חברותיו – גרמניה בולטת בתלותה בגז הרוסי (ובאופן שונה מדינות במזרח אירופה).

החשש היה, שתלות זו תמנע מבריסל, ומברלין בפרט, להתנגד או לפעול אסרטיבית, מול הפלישה לאוקראינה, ולהימנע מצעדי עונשין משמעותיים. חשש זה שרר בוושינגטון שנים לא מעטות, והיה בבסיס המדיניות האמריקאית להפחית את התלות האירופית בגז הרוסי, ולגוון את מקורותיו.

ובכן, ראו זה פלא, התגובה האירופית הייתה מהירה ומרשימה, הגם שאותותיה צפויים להתממש בטווח הזמן הקרוב של מספר שנים. גרמניה הודיעה על הקפאתו של צינור הגז נורד-סטרים 2 (טרם ברור מה גורלו בהמשך), והאיחוד האירופי על שורה של צעדים לאיתור מקורות חלופיים לגז הרוסי, תוך ניסיון (יומרני, אולי) לא לסטות מהמדיניות שאימץ ביחס למעבר לאנרגיות מתחדשות.

האם ניתן לומר, שאירופה חצתה את הרוביקון בהתנהלותה מול מוסקבה, לפחות בהקשר זה? במידה לא מבוטלת התשובה חיובית. אולם נחיה ונראה. לפי שעה, התגובה כאמור מיידית ומרשימה.

2. רוסיה

נעבור כעת לצד המוכר – רוסיה. הנסיקה במחירי הגז והנפט מועילה כמובן למוסקבה, אולם מדובר בטווח הקצר בלבד. קשה להניח שרמת המחירים הגבוהה תישמר לאורך זמן.

אולם השאלה שעולה בהקשר זה שונה: מדוע מוסקבה לא השתמשה ב"נשק האנרגיה" כדי "להוריד את אירופה" על הברכיים? מדוע לא הפסיקה, או הפחיתה באופן דרמטי, את אספקת הגז לאירופה, עדיין בחודשי החורף, על מנת למנוע ממנה לנקוט, או להצטרף, לסנקציות נגדה?

מאליו ברור, שמוכרות יודעות כי מהלך מעין זה דוחף את הקונות למצוא חלופות במהירות. מאידך, דווקא לנוכח מה שמסתמן כחוסר הצלחה באוקראינה, האם לא ניתן היה לצפות למהלך רוסי אסרטיבי במיוחד מעין זה? האם זה עדיין אפשרי? שוב, נחיה ונראה. לפי שעה, מכל מקום, זה לא קרה.

3. מדינות המפרץ

ארה"ב פועלת, מאז תחילתה של הפלישה הרוסית, להבטיח אספקת גז מונזל נוסף לאירופה, כמו גם לוחצת על מדינות המפרץ להגביר את תפוקתן.

סעודיה ואיחוד האמירויות מגלות לפי שעה התנגדות, ממגוון שיקולים מדיניים שנוגעים לחוסר שביעות רצונן מן המדיניות האמריקאית. קטר, לעומת זאת, הגיבה בחיוב לפנייה הגרמנית להגביר את אספקת הגז המונזל.

סביר, שבוושינגטון מבינים שהתוצאות בשטח יבואו לידי ביטוי בשנים הקרובות, אולם מבחינתה המסר, המדיני והכלכלי (לשווקים), חשוב ביותר. גם הקיץ, שמתקרב ובא, אמור לסייע.

4. דעת הקהל במערב

גורם נוסף, שחשוב לא להתעלם ממנו, נוגע לציבור הרחב, דעת הקהל במערב. הפלישה הרוסית התקבלה בהפתעה ובהלם במערב באופן, ששב והזכיר את ימי המלחמה הקרה.

זה מסביר, במידה רבה, את התמיכה הציבורית המסיבית בממשלות ובצעדים המהירים נגד רוסיה, ולצד אוקראינה (כולל בנכונות לקלוט פליטים ביד רחבה).

לענייננו, תמיכה זו נתונה גם לנוכח החשש מהשלכותיה על מחירי האנרגיה (מחיר החשמל מטפס), בטווח הזמן המיידי, שצפוי כי יימשך תקופה לא מבוטלת עד אשר ההיערכות לאלטרנטיבות מעשיות תורגש בשווקים ובשטח.

מוקדם עדיין להסיק מסקנות חקוקות בסלע. הרבה מאד יהיה תלוי בהתפתחויות בשטח באוקראינה, ובמיוחד אם המערכה תתרחב (או להיפך). מכל מקום, נקודות חשובות למחשבה ולמעקב, שעשויות להשליך על מרחב התמרון המדיני-אסטרטגי של מדינות המערב מול הפלישה הרוסית.

המאמר פורסם בזמן במרץ 2022.

הפוסט "נשק האנרגיה" – תובנות ותהיות עדכניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסדר העולמי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, והחזיק גם בימי המלחמה הקרה, מתבסס על רעיונות ליברליים – בין היתר, על מוסדות בינלאומיים שפועלים לקדם את השלום ושיתופי פעולה, על רעיון זכויות האדם והאזרח, על חוק בינלאומי, על מדע, על חופש השייט ועל האיסור לכבוש שטח ואוכלוסייה לא לך.

זהו סדר עולמי שעל בסיסו אפשר בכלל לדמיין פעולה משותפת של עמי העולם אל מול אתגרים משותפים כמו מגפות או משבר האקלים. וכל זה עומד למבחן עם הפלישה של פוטין לאוקראינה.

נכון, זה לא האתגר הראשון לסדר העולמי הזה. תמיד הוא עמד בפני אתגרים – מלחמות, מאבקים, פגיעה בזכויות אדם, מדינות כובשות (כן, גם הכיבוש שלנו הוא אתגר לסדר העולמי). אולם לאחרונה נדמה שלקחי מלחמת העולם השנייה נשכחו ואנו עדים להתגברות האיומים על הסדר בדמות התחזקותם של שליטים אוטוריטריים ופופוליסטיים הניזונים משנאת זרים, פוגעים בדמוקרטיה, יוצאים נגד הרעיון של החוק, מטפחים לאומנות, ומקדמים "עובדות אלטרנטיביות".

המאבק על הסדר העולמי אינו מתנהל בין מדינות שונות, אלא בין תפיסות עולם שונות. הפלישה של פוטין לאוקראינה היא צעד מרכזי במאבק הזה, שתוצאותיו יכולות להשליך על העולם בו נחיה בשנים הקרובות והחוקים לפיהם הוא ואנחנו נתנהל.

הפלישה של פוטין לאוקראינה יכולה להיות מסוג הרגעים הללו שאנשים ישאלו את חבריהם בעוד שנים: "איפה אתה היית כשפוטין פלש לאוקראינה?". זו שאלה פשוטה שיכולה לתמצת במילה את הזהות שלך ומיקומך בעולם. הפעולות והעמדות שמציגים ברגעים מכוננים מקבלים משמעות רבה, ומלווים אותך לתקופה ארוכה.

למדינות יש זיכרון היסטורי. מדינות זוכרות מי עמד לצדן בעת צרה והושיט יד (תשאלו את הטורקים שזוכרים עד היום כיצד ישראל סייעה להם ב-1999 בעקבות רעידת אדמה); בישראל זוכרים עד היום מי הצביע איך בתכנית החלוקה של 1947, וישראלים רבים עדיין גוזרים את יחסם למדינות רבות בהתאם להתנהגותן בזמן השואה (לא כך?).

אז איפה ישראל היתה כשפוטין פלש לאוקראינה?

בינתיים, ישראל מנהלת פנקס חשבונות.

בטרם הפלישה, היא ניסתה להוריד פרופיל ולא להידרש לתגובה זו או אחרת. כשלא יכלה להתעלם עוד, הבהירה כי היא תומכת בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה מבלי להזכיר כלל את רוסיה.

לאחר הפלישה שר החוץ לפיד הוציא הודעה ברורה יותר, אך במקביל שמר ראש הממשלה בנט על העמימות ככל שיכול היה. להזמנה של ארה"ב למדינות העולם לתמוך בהצעת הגינוי שלה את רוסיה במועצת הביטחון, ישראל לא הצטרפה.

שיקולים רבים יש לישראל – חופש הפעולה בשמי סוריה, היחסים עם רוסיה ואוקראינה, ביטחון הקהילות היהודיות במדינות אלו, מערכת הבריתות מול מדינות המערב, ההשלכות הכלכליות האפשריות, ועוד כהנה וכהנה שיקולים.

אחד השיקולים בעלי המשקל הרב הוא שמירה על היכולת של ישראל להיענות לבקשת אוקראינה ולתווך בינה לבין רוסיה (ככל שזה נשמע מופרך, זו אולי הסיבה היחידה לשמור על עמימות).

החשבונות הקטנים והטקטיים אכן מורכבים, ויש להם חשיבות – אבל דווקא התמונה הגדולה היא פשוטה. ולפעמים, כמו הפעם, כל מה שצריך זה לגזור ממנה את הפעילות הרצויה, כי במצב שכזה להחלטה כיצד לנהוג יש השלכות אסטרטגיות ארוכות טווח.

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכות ארוכות טווח על יחסיה עם ארה"ב ואירופה, שמהוות הלכה למעשה הידידות הגדולות של ישראל, ואלו שמעניקות לה את העורף הביטחוני, הכלכלי והזהותי המשמעותי ביותר לקיומה. גם הן שואלות עכשיו, איפה ישראל עומדת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מעמדה המוסרי-נורמטיבי בעולם ועל עוצמתה הרכה. ישראל, שקמה על חורבות השואה, מיצבה עצמה לאורך שנים כמי שמובילה את המאבק על הטמעת הלקחים ממלחמת העולם השנייה, כ"דמוקרטיה" היחידה במזרח התיכון, כמדינה מערבית-ליברלית מפותחת. האם מדינת ישראל רוצה להמשיך ולטפח את זהותה המוסרית לאור ערכים אלו?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מערכות היחסים ההדדיות עם מדינות אחרות. ברגעים מכוננים מזדקקות ובאות לידי ביטוי התכונות העיקריות של כל מדינה. מלבד ארה"ב ואירופה, אוקראינה ורוסיה, גם קפריסין ויוון, מצרים וירדן, טורקיה ואיחוד האמירויות – מסתכלות על ישראל, ולומדות מתגובתה היכן היא נמצאת ביחס לסדר העולמי. האם היא מדינה שניתן לסמוך עליה בעת צרה? מה הקווים האדומים שלה? לאיזה מחנה היא שייכת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה גם על זהותה פנימה. גם האזרחים של ישראל מסתכלים על ההתנהגות, על סולם הערכים וההעדפות שבאים לידי ביטוי בהתנהגות של המדינה, ומבינים איפה הם חיים. ההחלטות של ממשלת ישראל בהקשר של פלישת פוטין לאוקראינה, הן החלטות שמעצבות זהות – האם הן יחזקו את הדמוקרטיה הישראלית השברירית, או ידחפו אותה קרוב יותר אל עבר המחנה השני?

כן, חישובים ושיקולים טקטיים רבים יש לישראל – כמו לכל מדינה שמקבלת החלטה. כך זה תמיד. אבל לפעמים יש לקבל הכרעות אסטרטגיות ברורות. נדמה שכאן, גם עם קורה גדולה בין העיניים (הכיבוש "שלנו"), על ישראל לאמץ עמדה אסטרטגית ולהכריע – באיזה צד היא במאבק על הסדר העולמי? בצד שטוען כי כל ד'אלים גבר, או בצד שמקדם שלום ושיתופי פעולה?

גם מוסרית וגם משיקולי ריאל-פוליטיק, על ישראל להתייצב באופן ברור והחלטי לצד אוקראינה, לצד אירופה וארה"ב, לצד הרוסים המתנגדים למלחמה, לצד הפולנים שמסייעים לפליטים, לצד השלום.

המאמר פורסמם בזמן בפברואר 2022.

הפוסט פוטין מאיים להכרית את הסדר העולמי שאנו מכירים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למהלכי ישראל מול ההפרה החריגה והדרמטית של ריבונות מדינה בכוח צבאי יש השלכה מהותית לגבי האופן שבו היא תיתפש במערכת הבינלאומית בהמשך הדרך. צריך לבחון את הנעשה באוקראינה כ"סיפתח" בהתפתחות גלובלית שתעצב את המערכת הבינלאומית בשנים הבאות – מציאות של חיכוך גובר בין המחנה הליברלי לבין קוראות תגר א-ליברליות, ובראשן רוסיה וסין. זוהי שעת מבחן למדינות המערב והיא דורשת מהן לאשש את השתייכותן למחנה, גם אם תוך תשלום מחיר. מול פאסיביות הרסנית באירועים קודמים, בולטת נכונות העולם הליברלי להתייצב באופן ברור נגד הצעד הרוסי, גם בקרב אלו שישלמו מחירים כבדים כמו גרמניה ובריטניה.

העימות תופס את ישראל כמותג המצוי בשחיקה מתמשכת בעולם הליברלי – תוצר מדיניות ממשלות נתניהו ושינויים פנימיים בעולם המערבי. מדיניות ישראל בשנים האחרונות הבליטה את הפער בין ערכי ישראל לערכי המחנה הליברלי. חוק הלאום שיצר תעדוף של הזהות היהודית לפני הזהות הדמוקרטית של ישראל, המשך מפעל ההתנחלות, ומעל הכול – התמיכה בממשל טראמפ ובבעלות בריתו הא-ליברליות פגעו במעמד ישראל בקרב בעלות בריתה המסורתיות של ירושלים בארה"ב ובאירופה.

נוסף על כך, המלחמה באוקראינה תופס את המחנה הליברלי בעימות פנימי כלפי ישראל בין המיינסטרים המסורתי – ממשל ביידן וממשלות אירופה – שרואה בישראל בעלת ברית חשובה על אף מגרעותיה, לבין החלק הרדיקלי – הכולל חלק מהמחנה הפרוגרסיבי בארה"ב וגורמים בולטים בקהילת ארגוני זכויות האדם – המטיל ספק במוסריות המודל הפוליטי הישראלי. בנסיבות אלה, התייצבות ישראלית ברורה בצד הליברלי היא הזדמנות לישראל לאשש מחדש את הברית המחודשת עם ידידותיה במחנה זה.

הצורך בעמדה ברורה נובע גם מהכרה במעמדה המתגבר של ישראל כמעצמה אזורית בעלת השפעה גלובלית. יכולתה של מדינה לשלב ערכים במדיניותה היא פועל יוצא ממרחב התמרון שלה, קרי ממעמדה ועוצמתה. האינסטינקט הישראלי ברור: לישראל אין פריבילגיה להתחשב בערכים. היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים שחייבת להתמקד מעל הכל בהישרדות. הרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה של יחסי החוץ שלנו – הקשרים עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות השבעים – באו בימי הבידוד הדיפלומטי שאחרי מלחמת יום כיפור. ישראל עודנה קטנה ואויבים סביב לה, אך מעמדה שונה לחלוטין מאותם ימים קשים. כיום, היא ציר מרכזי באגן הים התיכון, חברה בקואליציית מדינות האזור מול האיום האיראני ומערכות המעקב מתוצרתה משפיעות על המציאות הפוליטית במדינות קרובות ורחוקות. ישראל, בטובתה או שלא, היא שחקנית ברמה הגלובלית. לכן, ההתלבטות הממשלתית כיצד להגיב לפלישה באוקראינה נובעת מהעובדה שבניגוד לעבר – יש לנו ברירה לבחור מוסרית.

עמדה ישראלית ברורה נגד הפלישה הרוסית אינה בבחינת הקרבת האינטרסים על מזבח הערכים. היא בחירה רציונלית להבטחת האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל. ראשית, מול תפישת "ירח הדבש" הישראלי-רוסי בסוריה, חשוב להפריד בין שותפויות ערכיות אסטרטגיות ארוכות שנים לבין שותפות אינטרסים צרה. התיאום הישראלי-רוסי המבורך בסוריה הוא נכס זמני התלוי באינטרסים משתנים וקצרי מועד. הוא לא יכול לשמש תחליף אסטרטגי לשותפות המהותית עם ארה"ב. דווקא מול תפישה שארה"ב נסוגה מאזורנו, חשוב שישראל תפעל  להבטיח את המשך קיום הנכסים האמריקאיים בזירה בכל תסריט – התמיכה בשותפויות באגן הים התיכון, נוכחותה הצבאית בסוריה והתמיכה בתהליך הנורמליזציה עם מדינות האזור.

שנית, אל לישראל להצטייר כחוליה החלשה במחנה הליברלי. כבר ראינו באזורים אחרים (לדוגמה המדינות הבלטיות) שחלק מהאסטרטגיה הרוסית היא לחץ על מתלבטים במחנה שמנגד. דווקא אמביוולנטיות ישראלית עלולה להזמין לחץ נוסף. סיורים אוויריים רוסים-סורים בקרבת קו הפסקת האש והתרגיל הימי-אווירי הנרחב שקיימו הרוסים בחוף הסורי הם איתותים ברורים בכיוון זה.

באימרתו "לישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים בלבד" פספס הנרי קיסינג'ר אמת אחת גדולה: כל מדיניות חוץ סופה לעצב גם מדיניות פנים. הערכים שאנו בוחרים להקרין לעולם – ממדיניות נתניהו ועד אישור יצוא תוכנות ריגול כמו "פגסוס" – משפיעים מהותית על הערכים שאנו מהדהדים פנימה אל הציבור ונורמות ההתנהלות שלנו. העמדה הישראלית בנקודת מבחן גלובלית זו היא הצהרה פנימית חשובה על זהותנו, במיוחד לאור אתגרים לזהות זו מבית ומחוץ. "לעולם אל תחקור לדעת עבור מי צלצולי הפעמון: לך הוא מצלצל".

הפוסט הזמנים השתנו, במלחמה הזו לישראל יש ברירה מוסרית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף שהרוב המכריע בין מנהיגי ומנהיגות האיחוד האירופי, על 27 המדינות החברות בו, באים ממפלגות ימין-מרכז, כמעט כולם (להוציא למשל את ויקטור אורבן בהונגריה) מייחלים – גם אם אינם מצהירים על כך בפומבי – לבחירת ביידן, המייצג עמדות מרכז-שמאל. אין זה פלא. כהונת טראמפ הכניסה את היחסים הטראנס-אטלנטיים למצב טראומטי ובמהלכה הפך הממשל האמריקאי מהתומך הגדול והחזק ביותר באיחוד האירופי, ללעומתי ואגרסיבי.

טראמפ תמך פומבית בברקזיט, ביטל את המשא ומתן על הסכם הסחר (TTIP) שניהל ברק אובמה עם בריסל, פתח במלחמות סחר נגדו והוציא את ארה"ב מהסכם פריז למאבק בשינויי האקלים. טראמפ גם והחליש משמעותית את ברית נאט"ו, עד למצב בו קבע נשיא צרפת מקרון שהברית נמצאת ב"מוות מוחי". לעומת זאת, יחסו לרוסיה – הגורם מולו קמה בעבר הברית – ולעומד בראשה, ולדימיר פוטין, נע בין ידידותי למתרפס. הסדר והערכים הליברליים, שכה יקרים לאירופאים, נפגעו קשות.

כהונה שנייה של טראמפ צפויה להתאפיין בהמשך היעדר הדיאלוג והתיאום עם אירופה, כולל בסוגיות המזרח התיכון – איראן, ישראל והפלסטינים. תחת טראמפ, המגמה המתמשכת של ירידת ארה"ב מכס ההגמון העולמי הואצה. כשארה"ב מתכנסת פנימה, היציבות האזורית ממשיכה להתערער ובייחוד באזור אגן הים התיכון: רוסיה נכנסת לסוריה, טורקיה ללוב, איראן מעמיקה שלוחותיה באזור. תהליכים אלה אינם לטובתנו. יתר על כן, המשך כהונת טראמפ עלולה להביא לשיתוק או קריסת ברית נאט"ו, שתגביר את חוסר היציבות האזורית. לישראל יש אינטרס שנאט"ו תהיה ברית חזקה ומשמעותית. לאירופה אין יכולת ביטחונית שתוכל למלא את הוואקום האמריקאי שייווצר, ולא תהיה לה יכולת כזו בעתיד הנראה לעין.

ממשלת נתניהו נהנתה מהמשבר הטראנס-אטלנטי ומתמיכתו החד-צדדית של טראמפ בעמדותיה (העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, "עסקת המאה" שסוטה מקווי 67' כנקודת המוצא לשיחות בין ישראל לפלסטינים, והיציאה מהסכם הגרעין עם איראן). בחירת ביידן אמנם לא תחזיר את השגרירות האמריקאית לתל-אביב, אך תשיב את העמדה האמריקאית המסורתית של תמיכה בפתרון שתי-המדינות על כנה. ארה"ב ואירופה, יש להניח, יחדשו את הדיאלוג ביניהן בנושא, אם כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני כבר אינו מצוי במקום גבוה בסדר העדיפויות של שתיהן. ההתמודדות עם מגפת הקורונה והצורך הדחוף בשיקום הכלכלה מסיטים מחד את המבט פנימה, ומאידך מחדדים אותו לעבר איומים גוברים מבחוץ, למשל סין.

סין היא מוקד הדאגה האמריקאי בתחרות הגלובלית. אמנם טראמפ נהג באירופה כפיל בחנות חרסינה, אך מדיניותו שיקפה תמונת אינטרסים אמריקאית שתישאר גם אם ביידן יבחר, ובה בייג'ין מסומנת כאתגר המרכזי להגמוניה האמריקאית הדועכת. לכן, על אף שכניסה אפשרית של ביידן לבית הלבן משמעה חזרת היחסים הטראנס-אטלנטיים למתכונתם הישנה של שיתוף פעולה, האג'נדה של יחסים אלו תהיה שונה. אירופה תידרש להחליט אם לצדד בגישת הבלימה האמריקאית כלפי סין או לנסות ליהנות מהטוב שבסחר והשקעות הדדיות עמה.

ישראל היא פיון קטן במשחק גלובלי זה. הרגולציה של ישראל נוטה לעקוב יותר אחר זו של האיחוד האירופי, כיוון שזהו השוק הישראלי המרכזי לייצוא וייבוא. לכן, ארה"ב צפויה להמשיך ללחוץ על ישראל ואירופה נגד פעילות והשקעות אסטרטגיות של חברות סיניות בהן. אם אירופה תאחד כוחות עם ארה"ב מול סין – דבר שסביר יותר שיקרה תחת ביידן מאשר תחת טראמפ – ישראל מן הסתם תיישר עמן קו. ואולם, במידה שאירופה תציג גישה שונה משל ארה"ב, ייתכן שישראל תאלץ לבחור בחירות פוליטיות שאינן נוחות לה כלכלית.

נשוב לאזורנו. גישת ביידן לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מסורתית. הוא מתנגד להתנחלויות ולסיפוח חד-צדדי, תומך בביטחון מלא לישראל, קורא להכרה בישראל כמדינת העם היהודי, ויוצא נגד טרור, הסתה והאדרת אלימות מצד מנהיגים פלסטינים. מבחינת ביידן, פתרון שתי-המדינות חיוני לקיומה של ישראל. אצלו, כמו אצל האירופים, לא ניכרת חשיבה לגבי פתרונות חדשים או חלופיים.

אולם, גם כאן טראמפ משאיר מציאות המחייבת בחירה בין שתי גישות שלא תהיה קלה עבור האירופים. הסכם הנורמליזציה המבורך בין ישראל לאיחוד האמירויות וההסכם עם בחריין מייצגים פרדיגמה שונה לגבי תהליך השלום האזורי. לפיה, פתרון הסכסוך בין ישראל למדינות ערב אינו מותנה בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, אלא סדר הדברים מתהפך: נורמליזציה תחילה, שלום עם הפלסטינים (אולי) בהמשך. למרות שמרבית מדינות ערב אינן שותפות לאופן בו איחוד האמירויות ובחריין מממשות תפיסה זו, ביידן יצטרך לשקול אם להמשיך בדרך זו, לחזור לנתיב הקודם – שלום בין ישראל לפלסטינים תחילה, נורמליזציה בהמשך, או לשלב בין השתיים. גם האירופים ידרשו לבחון אם לשנות דיסקט, או האם להישאר תקועים ב"לוגיקת אוסלו". מתוך האיחוד האירופי עצמו עולה יותר ויותר ביקורת על תקיעותו בסוגיה, כשהתנאים שהבשילו לוגיקה זו כבר מזמן אינם מתקיימים בשטח.

בהקשר זה, ירידת טראמפ אמנם תסיר חלק מהרוח הפופוליסטית הרעה המנשבת מארה"ב דרך מרכז-מזרח אירופה למערבה – רוח שנתניהו עצמו היה חלק מרכזי ממנה וסייע לקדם בהידוק הקשרים עם אותן מדינות א-ליברליות כהונגריה ופולין, אך בחירת ביידן לא תסייע רבות לחיזוק מדיניות החוץ האירופית, המאופיינת בשנים האחרונות בחולשה פנימית רבה. חולשה זו נובעת מהפיצול הפנים-אירופי שתוקע מקלות בגלגלי כל החלטה מהותית שלה (מלבד חידוש הסנקציות על רוסיה מידי חצי שנה מאז כיבוש חצי האי קרים). חולשה מבנית פנימית זו לא צפויה להיעלם גם אם ביידן יבחר.

אמנם נשיאת הנציבות אורסולה פון דר ליין והנציג העליון לענייני חוץ וביטחון ג'וזפ בורל העלו לאחרונה שוב את רעיון ביטול הקונצנזוס בהיבטים מסוימים של החלטות מדיניות חוץ – מהלך שיאפשר לאיחוד להעביר החלטות בנושא הישראלי-פלסטיני, דבר שהוא אינו מצליח לעשות מאז 2016, אך קשה לראות מהלך כזה מתרחש בקרוב. לכן, גם כאשר הכוחות הפופוליסטיים והביקורתיים כלפי האיחוד האירופי ביבשת כבר לא יקבלו רוח גבית אמריקאית, וגם כשהיחסים הטראנס-אטלנטיים ישובו על כנם, הצפי הוא שמדיניות החוץ של אירופה תישאר תגובתית, מפוצלת וחלשה מסיבותיה הפנימיות. האם זה טוב לישראל? כשותף נכסי ואסטרטגי לישראל, חוזק יכולותיו חשוב, גם אם בסוגית הסכסוך הוא נתפס כשותף ביקורתי.

היה והאיחוד האירופי רוצה שקולו יישמע טוב יותר בסוגיות אלו גם בחלונות הגבוהים בירושלים, לקראת השינוי שממשל ביידן עשוי להביא במדיניות החוץ האמריקאית, יש לכנס מחדש את "מועצת האסוציאציה" בינו לבין ישראל, שלא התכנסה מאז 2012. שר החוץ, גבי אשכנזי, כבר פועל עם עמיתו הגרמני לקידום העניין וניצחון של ביידן יוכל לסייע לכך. חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג בין ישראל לאיחוד האירופי יהווה שיפור ביחסים, וייתן לאירופאים כלי להשפיע דרכו על תהליכים שיתרחשו באזור. אחרת, האיחוד האירופי צפוי להישאר צופה מהצד.

**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים ב"הארץ", 21 באוקטובר 2020.

הפוסט בין המשך קיפאון לאופק חדש, אירופה מביטה אל הקלפיות בארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, הקשרים של ישראל עם אירופה הם לא רק ברמת הסחר, אלא מקיפים תחומי חיים רבים. מועצת ההתאגדות ישראל-האיחוד האירופי – המסגרת הרשמית לדיאלוג רם דרג בין הצדדים – לא התכנסה אמנם מאז 2012, אך היחסים רחבי יריעה בכל זאת. הם מתנהלים על פי תוכנית הפעולה המשותפת שהגדירו ישראל והאיחוד האירופי ובהתאם לשורת הסכמים בתחומים שונים. למשל, תוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון 2020" שישראל חברה בה ומרוויחה ממנה רבות. הברקזיט צפוי להשפיע לרעה על תנאי תוכנית ההמשך להורייזון 2020, אך מערכות הקשרים שנטוו בשנים האחרונות הודות לתוכנית זאת – בין הממסד האקדמי והכלכלי בארץ לזה האירופי – הן מדהימות.

קיימות עשרות תוכניות הכשרה אירופיות בהן מומחים אירופים מלמדים את הישראלים כיצד להתנהל בתחומי ממשל שונים, או תוכניות בהן מומחים אירופיים מוצבים למשך תקופה של יותר משנה במשרדי ממשלה בישראל, על מנת לקדם הטמעת תוכניות אירופיות בהם. תוכנית "שמיים פתוחים" חיברה בין ישראל ואירופה באופן חסר תקדים והגדילה את היקף התיירות בשני הכיוונים. כל זה קורה בלי הרבה הד ציבורי וחשיפה תקשורתית, ואולי חבל שכך, כי בסקר של מיתווים ציינו רבים כי מתן יותר מידע על שיתופי פעולה קיימים בין ישראל לאיחוד האירופי יוכלו לשפר את דימוי האיחוד בישראל.

המתחים בין ישראל ואירופה הם פוליטיים בעיקרם, ונסובים סביב חילוקי דעות בנוגע לכיבוש, להתנחלויות ולהיעדר תהליך שלום. ישראל, כפי שעושות מדינות אירופאיות אחרות בנושאים שונים, משליכה את הביקורת והמתחים על בריסל, על מוסדות האיחוד האירופי, ומשקיעה את מאמציה בפיתוח קשרים ישירים עם החברות באיחוד, ולא אם האיחוד בכללותו. ההחלטה לצייר את האיחוד באופן שלילי היא החלטה פוליטית, ומקבלי ההחלטות בישראל צריכים להפנים עד כמה היא מוטעית ועד כמה אירופה חשובה ומשמעותית לישראל.

אירופה חווה בשנים האחרונות משבר פנימי, שמביא לפתחה של ישראל הכרעה ערכית ומעשית לגבי לדרך ההתנהלות לאורו. המשבר האירופי הוא רב-ממדי ומתבטא במידה רבה בתהליכים א-ליברלים ופופוליסטים. הברקזיט הוא ביטוי מרכזי לכך, אך גם התהליכים במדינות וישגרד – בעיקר בהונגריה ובפולין – ובמדינות נוספות בהן יש עלייה של הימין הפופוליסטי. אל מול האתגר הזה, יש לזכור כי האיחוד האירופי הוא פרויקט מוצלח שקם במטרה למנוע מלחמה נוספת באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה ועושה זאת בהצלחה רבה.

למרות הקשיים, האיחוד האירופי עודנו חזק, והכוחות הליברלים והדמוקרטים הם עדיין אלה שמובילים אותו. מבחינה כלכלית, הפרויקט האירופי משמש עדיין מודל לחיקוי, ואליו צריכה ישראל לשאוף ולהתחבר. איחוד אירופי חזק הוא טוב למדינת ישראל, בראש ובראשונה מבחינה כלכלית, הואיל וכל משבר באירופה משפיע מיד על הכלכלה הישראלית. ישראל היא מדינה קטנה שתלויה בסחר חוץ. היא זקוקה לשווקים הפתוחים שכה מאפיינים את אירופה, ולא לסגירות ולמגמות האנטי-גלובליזציה שהולכות וצוברות תאוצה בימים אלו בארה"ב וברוסיה. לצד שיתוף הפעולה המדיני והכלכלי, ניתן וצריך גם לקדם את השיח הביטחוני בין ישראל והאיחוד האירופי, לאור הצעדים שעושה אירופה לקראת הקמת ארגון ביטחוני אירופי משותף. בתחום זה יש לישראל מקום להשתלב, לתרום מניסיונה ולשתף פעולה עם האיחוד.

מעבר לכך, יש לזכור שפוליטיקה אינה רק אינטרסים, אלא מהותה הוא גם קידום של ערכים. לישראל, כמדינת העם היהודי, אסור להתעלם מתפקידה במישור זה. אסור לישראל להתחבר לכוחות האפלים באירופה מתוך ראיית קצרת טווח ואופורטוניזם טהור. אסור לה לחבק את השליטים הפופוליסטיים או לעמוד מנגד לנוכח תהליכים המתרחשים היום בהונגריה, למשל, ומזכירים במידה רבה את אלו שלפני מלחמת העולם השנייה. אסור לישראל לעמוד מנגד לנוכח פגיעה או הפרה של זכויות אדם. ישראל היא שחקן ריבוני בעל עוצמה, אשר יכול וחייב להשמיע את קולו בסוגיות אלו, להחזיק מצפן מוסרי ולקדם את ערכי הדמוקרטיה הליברלית. אנו לא רק רוצים לחיות, יש גם סיבה לחיות, ואלו הם הערכים, ויש להביא גם אותם לשיח המדיני. זה נכון גם לפוליטיקה הישראלית, בה צומחים עשבים שוטים שקושרים קשרים עם עשבים שוטים במדינות אחרות בעולם. אי אפשר להאשים את כל העולם בגזענות ואנטישמיות, מבלי להסתכל בראי ולבחון כיצד אנו מתנהגים פנימה.

הסדר העולמי החדש מייצר לישראל ואירופה אינטרסים ואתגרים משותפים רבים, למשל בנושא תפקידה של סין. ישראל והאיחוד האירופי יכולים להתמודד עם זה ביחד, כמי שחולקים ערכים משותפים. בתקופה זאת, נכנסת לתפקידה נציבות אירופית חדשה שנבחרה לעמוד בראש האיחוד. יש פוטנציאל אדיר לקדם שיתוף הפעולה בין ישראל לאיחוד האירופי, וחילופי הנהגות מייצרים הזדמנות לשיח חדש וחיובי יותר. על הממשלה הבאה לפתוח דף חדש עם אירופה.

המאמר פורסם בהארץ ב-4 בדצמבר 2019.

הפוסט אסור לישראל להתחבר לכוחות אפלים באירופה בגלל אופורטוניזם טהור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההסתערות של הימין הקיצוני האירופי על הפרלמנט האירופי ועל מוסדות האיחוד האירופי נעצרה, לפחות בינתיים, בבחירות שהתקיימו בשבוע שעבר. הגוש השמרני (הגדול ביותר בפרלמנט החדש) והגוש הסוציאליסטי איבדו את הרוב המוחלט ממנו נהנו במשך 40 שנה ויצטרכו לכונן קואליציה עם מפלגות אחרות כמו הליברלים והירוקים. במערכת הבחירות העל-לאומית הזו, שהיא הגדולה בעולם, נבחרו 751 צירים מ-28 מדינות.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"'הארץ" בתאריך ה-5 ביוני 2019

הפוסט הימין הקיצוני באירופה נבלם, לעת עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תוצאות הבחירות לפרלמנט האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התפתחויות אזוריות משמעותיות התרחשו מאז הפסגה המשולשת הקודמת. בינואר נועדו בקהיר שרי האנרגיה של קפריסין, מצרים, יוון, ישראל, איטליה, ירדן והרשות הפלסטינית, כדי לכונן את פורום הגז המזרח ים תיכוני. האופטימיות של המשתתפים קיבלה לאחרונה חיזוק בעקבות תגליות של מצבורי גז גדולים מול חופי קפריסין ומצרים, ומשום שלפי דיווחים שונים שוקלת ענקית האנרגיה "אקסון מובייל" לבצע חיפושי גז במימיה של ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואניט" בתאריך ה-21 במרץ, 2019

הפוסט צינור הגז לאירופה עדיין אפוף סימני שאלה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירות הקרבות לכנסת הן הזדמנות לחשב מסלול מחדש לגבי מדיניות החוץ של ישראל כלפי האיחוד האירופי. היחסים הללו זקוקים לחלופה שתשקף ותבטא את האינטרס האסטרטגי ארוך הטווח של ישראל, אחרי שהידרדרו בתקופת ממשלות הימין האחרונות לשפל עמוק. אם הבחירות יביאו ממשלה בעלת חזון חדש, נדרשת תוכנית להבראת היחסים ושיקומם.

לכאורה, יכול הצופה מהצד לחשוב שבנימין נתניהו כראש ממשלה וכשר חוץ הביא להישגים בחזית האירופית. בפועל, יש הישג אחד כזה: "הברית ההלנית" עם קפריסין ויוון. בעקבות עסקת הגז, שינתה יוון את מדיניותה כלפי ישראל והפכה מביקורתית ועוינת לבעלת ברית. היא גם היתה הראשונה ששברה את הקונצנזוס האירופי בנושא ישראל כשריככה משמעותית החלטה נגדה בינואר 2016.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-6 במרץ, 2019.

הפוסט הדיאלוג מקרטע וההסכמים תקועים, אך ישראל זקוקה לאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל, קפריסין ויוון הפגינו לאורך זמן התעניינות בשיתוף פעולה סביב פרויקט שאפתני של צינור תת-ימי שיספק גז ישראלי וקפריסאי לאירופה. מאז שנת 2011 נפגשו ראשי שלוש המדינות על בסיס קבוע, ואף חתמו על מזכר הבנות בו התחייבו לשתף פעולה בעתיד בתחום האנרגיה (בנוסף לתחומים אחרים), אם וכאשר ייווצרו התנאים המתאימים לכך. מעורבותה רחבת-ההיקף של איטליה במגעים אלה רק מוסיפה לתחושת ההתלהבות הכללית סביב צינור הגז שאולי יונח במזרח אגן הים התיכון (ושמכונה צינור ה-EastMed).

הפוסט צינור גז מישראל לאירופה? לא כל כך מהר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות-חוץ פרוגרסיבית כלפי מזרח תיכון משתנה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם היה בעבר לחץ אירופי על ישראל לפעול לקידום פתרון מדיני עם הפלסטינים – מה שאינו בטוח כלל ועיקר – הרי הלחץ הזה פוחת עכשיו. ללא מעורבות אמריקאית חזקה בנושא, אירופה הטרודה בסכסוכים אחרים ובבעיות פנימיות, לא רק שלא תתפוס את מקומה של ארה״ב, אלא גם את מקומה שלה לא תרחיב וכנראה שאפילו תצמצם. אירופה מביטה פנימה, וישראל והפלסטינים משלמים את המחיר.

הפוסט ישראל זקוקה ליחסים טובים עם אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

את נקודת המבט השלילית הזו ניתן להבין משני היבטים הכרוכים זה בזה באופן הדוק. ההיבט הראשון מתקשר להשלכת הסכסוך הערבי-ישראלי על אירופה, שבה תופעת ההגירה נתפסת כהמשך, או כביטוי, של יחסי ישראל עם מדינות ערב והאסלאם. המזרח התיכון עובר אל אירופה: מה שקורה כאן, מתרחש, או יתרחש, שם. תפיסה זו מלווה לעתים בחשש מפני העמקת תחושת "האי הישראלי" בלב האוקיינוס האסלאמי, ופחד מאיבוד שכן קרוב. במובן זה, נקודת ההבנה וההסתכלות הישראלית על ההגירה האסלאמית לאירופה קשורה הדוקות לסכסוך הישראלי- ערבי.

הפוסט ישיבה מזרחית: מבט (אחד) מוטה מישראל על ההגירה המוסלמית לאירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני אולי אינו הסוגיה החשובה ביותר באיחוד האירופי ערב כניסתה של מוגריני לתפקיד — קרוב לוודאי שהיא תתמקד בפתרון המשבר באוקראינה ובשיחות הגרעין עם איראן. אך בשנה האחרונה ניכר מאמץ להגביר את המעורבות האירופית במאמצים לקדם את תהליך השלום. ביוני 2013 פירסם האיחוד את הנחיותיו בנושא ההתנחלויות, וכעבור חצי שנה הוגשה לישראל ולפלסטינים הצעה לשדרג את מעמדם ל"שותפות מועדפת מיוחדת" באיחוד, לאחר חתימה על הסכם שלום. במהלך מבצע "צוק איתן" הביע האיחוד האירופי נכונות לקחת חלק בשיקום הרצועה ובפיקוח על מעבר רפיח למניעת הברחות נשק.

הפוסט אירופה יכולה לעשות יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאיו של סקר שערך לאחרונה מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, מגלים שהישראלים רוצים שינוי, ושלמעשה יש להם עמדות מגובשות למדי לגבי האופן בו צריכה להיראות מדינות החוץ הישראלית. את הסקר ערך מכון רפי סמית ב-28-29 באוקטובר 2013, בקרב 500 איש/ה, יהודים וערבים, כמדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-16 בנובמבר 2013

הפוסט לישראל מגיעה מדיניות-חוץ אחרת הופיע לראשונה ב-Mitvim.