במקום לחזק את הגורמים שמנסים לעמוד בפרץ, ממשלת נתניהו-סמוטריץ' פועלת לפתוח לחמאס ולאיראן את הדלת להשתלטות על הגדה המערבית. מערכת הביטחון מתריעה על כך בפני הדרג המדיני והוא אינו רק מתעלם מהאזהרות, אלא מהווה חלק מרכזי ביצירת ההסלמה. ישראל עומדת בפני אינתיפאדה שלישית אלימה וקשה, בחסות פעולות הממשלה.

להצתת חזית הגדה המערבית יש כמה סיבות:
א. המלחמה הפכה זה מכבר ממלחמה צודקת להכרעת חמאס למלחמת ישראל נגד העם הפלסטיני, בהתאם לחזון ההכרעה של סמוטריץ'. מלחמת ההתשה המתארכת ונטולת היעדים המדיניים מטבעה – הולכת ומתפתחת להסלמה והרחבה לעוד ועוד חזיתות.

ב. הפרובוקציות של בן גביר בהר הבית, עליהן רבים מדברים היום, לא עומדות לבד. החיכוך וההקצנה בגדה נובעים גם מתהליכי סיפוח מואצים, תנופת בנייה במאחזים והחרפה של ממש באלימות וטרור מצד מתנחלים קיצוניים נגד פלסטינים, בעידוד ותמיכה של שרים בכירים בממשלה. על כל אלו – מתריעים ראשי מערכת הביטחון שוב ושוב שהם יבעירו את השטח.

ג. הרעת המצב הכלכלי בגדה המערבית, שהוא כיום קשה מאוד. במאי האחרון, הודיע הבנק העולמי כי הרשות מצויה על סף קריסה כלכלית. שיעור האבטלה מוערך בכ-33%, היצוא ירד ב-20%. הירידה בהכנסות משקי הבית הובילה לירידה של 20% בצריכה. האיסור על כניסת עובדים פלסטינים לישראל (בניגוד לעמדת מערכת הביטחון) מביא לפגיעה של מאות מיליוני שקלים בחודש במשק הפלסטיני והירידה בהכנסות ממסים הובילה לקיצוץ נרחב בתקציב הרשות הפלסטינית.

ד. מדיניות ישראלית סדורה להקרסת הרשות הפלסטינית כוללת הקפאת כספי מיסים, תמיכה בתביעות ענק נגד הרשות, הרעה מכוונת במצבה הכלכלי, סירוב לתאם מהלכים ודה-לגיטימציה מתמשכת נגד נשיאה. כבר חודשים ארוכים, שכל ראשי מערכת הביטחון מתריעים כי פגיעה ברשות הפלסטינית מובילה לפגיעה אנושה בתיאום הביטחוני, מה שעולה בחיי אדם. התיאום הוא נכס אסטרטגי, בעוד הימין הקיצוני רואה בעצם קיומה של הרשות איום על מפעל הסיפוח. כבר כעת, בשל הירידה בהכנסות, הרשות משלמת ל-30,000 אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטינים שכר חלקי ביותר. הפגיעה בשכרם מדאיגה מאוד את מערכת הביטחון הישראלית, בשל הפגיעה בתפקוד המנגנונים ובמוטיבציה של אנשיהם לסכל טרור. קריסת הרשות הפלסטינית והפסקת תשלום המשכורות כליל – היא סכנה ממשית לביטחון ישראל.

המגמות שתוארו מייצרות ואקום, לתוכו נכנסים חמאס וארגוני טרור נוספים. הוואקום מאפשר גם לאיראן לחזק את אחיזתה ותשתיותיה בגדה, על חשבון הרשות הפלסטינית. מערכת הביטחון מעריכה שאיראן מזרימה לגדה המערבית מיליוני שקלים לצורכי טרור. הקריסה הכלכלית גם מקלה מאוד על ארגוני הטרור המתעשרים לגייס פלסטינים המשוועים להכנסה: הם מציעים לצעירים סכומים גבוהים תמורת השתתפות בפעילות ה"התנגדות". עקב מדיניות ישראל, כבר לא מדובר במשוואה הישנה של מפגעים ש"אין להם מה להפסיד" – מדובר בכאלה שיש להם מה להרוויח, והרבה.

נתניהו ממשיך בכל הכוח, גם לאחר אסון השבעה באוקטובר, במדיניותו ארוכת השנים של "רש"פ היא נטל וחמאס הוא נכס". דבקותו במלחמת התשה חסרת תכלית מחלישה את הגורמים המתונים וסוללת לאיראן ולחמאס את הדרך להשתלטות על הגדה המערבית. הדבר משרת את החזון המשיחי של הממשלה, אך מהווה אסון של ממש לביטחון ישראל. על מזבח הסיפוח, ההתנחלויות והקרסת הרשות הפלסטינית, נתניהו וממשלתו מסדרים לנו אינתיפאדה שלישית.

המאמר פורסם ב-8.9.24 באתר מעריב.

הפוסט פיגוע בגבול ירדן בחסות שר האוצר: סמוטריץ' הקריס את רש"פ וקיבל את איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מזה חודשים קיים על השולחן פתרון הולם לגבול הדרומי, טוב אלפי מונים מזה שהציג נתניהו, שמיועד להשגת ביטחון בראייה לטווח ארוך. מדובר בחלופה הסדרית לפילדלפי ומעבר רפיח, המבוססת על שותפות עם מצרים וארצות הברית. החלופה משלבת אמצעים צבאיים, מדיניים וטכנולוגיים. היא כוללת, בין השאר, בניית מכשול תת קרקעי על בסיס קיר סלארי שיפתור את בעיית המנהרות, פתרון שכבר מומש בגבול המזרחי של הרצועה.

הקיר, שהוקם לאורך 64 קילומטר, הוא מכשול פיזי אפקטיבי המשולב עם מערכות טכנולוגיות מתקדמות, וכבר הוכיח את הצלחתו במניעה מוחלטת של מנהרות חודרות לתוך שטח ישראל (גם ב-7 אוקטובר). ישראל צריכה ויכולה להוסיף 14 קילומטר בלבד לאורך ציר פילדלפי, ולהקים במשותף עם מצרים מנגנון שליטה לפיקוח על המרחב התת קרקעי.

בצד זאת, מעל הקרקע ולאורך הציר יוצבו גורמי ביטחון פלסטיניים שעברו הכשרה ואימון על ידי ארצות הברית. הכוח הפלסטיני ייבדק בקפידה ויאושר על ידי מערכת הביטחון הישראלית. הוא גם יסתייע בכוחות צבא ערביים (אמירתיים?) המתנגדים לחמאס. נוכחות ערבית משני צדי הגבול תגביר את האילוצים על מערך ההברחות של חמאס.

בנוסף, יוקם כוח ייעודי מעורב (פלסטיני-אירופי) שיאייש את מעבר רפיח ויאפשר את הפעלתו, בתיאום מלא ובהסכמות עם מצרים ועם ישראל. האירופים כבר הביעו נכונות להפעלת כוח שידאג גם לצד האזרחי-מכסי במעבר רפיח (על בסיס כוח ה-EUBAM). הקומפלקס כולו – המעבר, הציר והמכשול התת קרקעי – יפוקחו על ידי ישראל ומצרים בחדר מבצעים משותף, שימנע הברחות וגם ימנע מעורבות כלשהי מצד חמאס.

המוטיבציה המצרית

אסור שהמשבר בגבול עזה-מצרים יוביל לפגיעה בהסכם השלום, אלא דווקא להפך – המבוכה המצרית מהברחות האמל"ח בגבולה היא הזדמנות פז מבחינת ישראל, ומנוף לרתימתה לקידום האינטרס המשותף של אטימת הגבול הדרומי. ישראל אינה מסוגלת לעשות זאת לבדה. המפתח לכך הוא דווקא הגברת התיאום עם מצרים, באופן שיגביר את המוטיבציה המצרית ויבטיח את מחויבותה למניעת התעצמות חמאס, מעל הקרקע ומתחתיה.

לתוכנית הזו יש גיבוי ואף היתכנות, מה שאין זו הסכמה מצד ממשלת ישראל. הנוסחה מוסכמת זה מכבר בשיח בין צוותי ישראל, מצרים וארצות הברית. גנץ אף העיד השבוע שנתניהו מנע את קידום הנושא מול המצרים, וסירב להיפגש ולקדם את הנושא עם נשיא מצרים א-סיסי. במקום זאת הוא בחר "לסנדל" את עצמו, את החטופים ואת כולנו עם החלטת קבינט שמונעת את סיום המלחמה ולא מאפשרת נסיגה.

מראשית המלחמה נתניהו מסרב לנהל דיון רציני על היום שאחרי, ובמקביל מוסיף להחליש במכוון את הרשות הפלסטינית, באופן שמסכן את ביטחון ישראל; זאת אף שהרשות הפלסטינית היא הגורם השלטוני האלטרנטיבי היחיד לחמאס, והמפתח לכל מעורבות אזורית ובינלאומית, בפילדלפי ובכלל.

למנוע את הנפילה לתהום

ציר פילדלפי ומעבר רפיח הם אכן צינור התחמשות של חמאס אותו יש לגדוע. ישראל היתה אמורה לכבוש את המרחב הדרומי כבר בתחילת המלחמה, אך נתניהו, באופן תמוה, התנגד לכך. כיום נדרש פתרון רציני שבאמת ישלול מחמאס את היכולת לבצע אי-פעם עוד 7 באוקטובר, אלא שהתעקשות נתניהו על ההחזקה הישראלית והישארות צה"ל בציר מונעת זאת.

המשמעות היא בראש ובראשונה ויתור על החטופים, והפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה. הפרסומים האחרונים בנוגע למתווה נתניהו ממאי 2024 מוכיחים שניתן היה להגיע לעסקה ברוח התוכנית שפורטה לעיל. אלא שההתנהלות של נתניהו, בעיקר בנוגע לציר פילדלפי, היא שטרפדה אותה, למרות הזהרות חוזרות ונשנות מצד ראשי צוות המשא ומתן.

המשך החזקה ישראלית בציר ובמעבר רפיח תמיד היתה חלופה גרועה, והיום יותר מאי פעם. מבחינה מדינית, קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה בניגוד לעמדת בעלות בריתנו תגבה מחירים קשים, תפגע בשלום עם מצרים ותמנע קואליציה אזורית החיונית לביטחון ישראל. מבחינה צבאית, ישיבה הגנתית-סטטית בשטח צר ללא מטרה ולוחות זמנים, הופכת את הכוח הצבאי ליעד מרכזי לטרור ואלימות. הנוכחות במסדרון נצרים הפכה כבר כעת את חיילי צה"ל לברווזים במטווח, וכך גם היה בציר פילדלפי עד ההתנתקות ב-2005. 18 חיילים שילמו בחייהם בשלוש תקריות עקובות מדם בשלהי 2004.

הפוסט יש פתרון לציר פילדלפי. נתניהו מטרפד אותו כי הוא מעוניין במלחמה ובכיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט אסטרטגיה הומניטרית: ראיון משותף של ד"ר עינב לוי ובר רפפורט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תהליך דה-רדיקליזציה, המתבטא בשינוי אמונות ותפישות וזניחת הרעיון שאלימות וטרור הם הדרך הנכונה להשגת מטרות מדיניות, נחוץ לשני הצדדים בסכסוך. מאמר זה מתמקד בהצעה לקידום דה-רדיקליזציה בצד הפלסטיני, תוך שימוש בדוגמאות מתהליכים היסטוריים בהם הושגו פיוס ושלום בר-קיימא.

לאורך השנים, המדיניות הישראלית הובילה לתוצאות הפוכות מהמצופה. במקום לקדם את שאיפותיהם המדיניות של הפלסטינים, שני הצדדים התבצרו בעמדותיהם, נקטו צעדים חד-צדדיים וחיזקו גורמים קיצוניים. למרות העימות המתמשך, בתוכניות הרשמיות בולט בהיעדרו תהליך דה-רדיקליזציה מובנה. מאמצי העבר של ישראל למיגור ההקצנה בצד הפלסטיני נעשו ללא אופק מדיני ותוך הצבת דרישות בלתי-ריאליות, מה שהגביר את החשדנות ההדדית והתוקפנות. לפיכך, קידום תהליך כזה דורש מנהיגות שתפנים את נחיצות הדה-רדיקליזציה בשני הצדדים ותקדם אותה כמרכיב חיוני ליישוב הסכסוך.

בין יוגוסלביה לעיראק

בבואנו לתכנן תהליכי דה-רדיקליזציה בסכסוך שלנו, חשוב ללמוד ממקרי עבר. סכסוכים קודמים מלמדים כי תהליכים אלה הכרחיים להשגת שלום בר-קיימא, ויש להובילם בהדרגה ובאמצעות תוכניות סדורות לשיקום מוסדות מדינה תחת פיקוח רב-לאומי.

דוגמה בולטת היא תהליך הדמוקרטיזציה והדה-נאציפיקציה במערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה , ב-1945-1958. בעלות הברית קידמו תהליך דה-רדיקליזציה שכלל טיהור מוסדות המדינה מבעלי תפקידים שזוהו עם המפלגה והאידיאולוגיה הנאציות, תוך בניית מערכת פוליטית ומשפטית דמוקרטית ומפויסת. במקביל, שיקום כלכלי באמצעות הלוואות ופתיחת קשרי מסחר, לצד מטריית ביטחון אמריקאית, תרמו להצלחת התהליך.

מקרה נוסף הוא הסכם דייטון בבוסניה והרצגובינה. בתום מלחמות יוגוסלביה, הופעלה תוכנית בינלאומית להסדרת היחסים בין הקבוצות האתניות השונות. מועצה רב-לאומית ונציגים מקצועיים זרים קידמו דה-רדיקליזציה ופיוס באמצעות אכיפת הפסקת אש, שיקום מוסדות המדינה, כינון פרלמנט וחוקה, ויצירת נרטיב וסמלי מדינה משותפים.

לעומת זאת, הניסיון האמריקאי לקדם דמוקרטיזציה בעיראק (2003-2008) מדגים אתגרים בתהליך. למרות מאמצים לטיהור המדינה מחברי מפלגת הבעת' של סדאם חוסיין לאחר כיבוש עיראק, פיתוח מערכת חינוך מבוססת סובלנות, וקמפיינים לקידום שלום, שנאה סקטוריאלית ואתגרים נוספים הכשילו את המאמצים. הטיהורים יצרו ואקום שלטוני שהעמיק שסעים ועודד עליית גורמים קיצוניים.

טיהור ושיקום

ההצלחות והכישלונות של תוכניות העבר מהווים בסיס להמלצות הבאות לקידום תהליך דה-רדיקליזציה עבור הסכסוך הישראלי-פלסטיני. צעדים אלה יוכלו להתבצע באופן מיטבי לאחר סיום הלחימה, ללא מעורבות של ארגוני טרור ובמסגרת תהליך מדיני כולל. ההמלצות כוללות היבטים סמליים וזהותיים, לצד שינויים מוסדיים ומבניים – שניהם הכרחיים להצלחת התהליך. אף שהרשימה מתמקדת בחברה הפלסטינית, יש לזכור כי צעדים דומים לחיזוק הדמוקרטיה והחינוך למתינות ופיוס נחוצים גם בקרב החברה הישראלית.

בניית נרטיב חדש. בדומה למאמץ שהוביל קונראד אדנאוור בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה, על המנהיגות הפלסטינית לקדם נרטיב חדש. נרטיב זה צריך להתייחס לסבל העם הפלסטיני ולהציג את יכולת העמידה שלו כמקור גאווה, במקום הדימוי המוחלש הקיים. עליו להדגיש כי אידיאולוגיות ומעשים קיצוניים, כמו גם השסעים הפנימיים, מחלישים את העם הפלסטיני. במקביל, יש להציג שיתופי פעולה עם ישראל כביטוי לעוצמה ולא ככניעה. ניתן להיעזר בערכי העולם הערבי והאסלאם המדגישים חמלה, מתינות וסליחה.

מנגנון פיקוח רב-לאומי. בהתבסס על מקרי העבר, יש לשלב פיקוח רב-לאומי בבניית מוסדות מדינה מתונים, לפחות בשלב ההתחלתי שלאחר תום הלחימה. זאת ניתן לבצע על בסיס מודל המועצה ליישום השלום של תוכנית דייטון, שכללה נציגים ממגוון מדינות. למדינות ערב המתונות, בהן ירדן, מרוקו, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, ולמדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה, עשוי להיות תפקיד קריטי בתהליך דה-רדיקליזציה של הסכסוך, ובפרט בחיזוק הקולות המתונים בחברה הפלסטינית וסיוע בקירובה לציר הסוני המתון במזרח התיכון.

טיהור המוסדות מגורמי טרור. תוצאותיהם של תהליכי טיהור בעבר מלמדים כי יש צעדים שכדאי להימנע מהם. בגרמניה ובעיראק הובילו הטיהורים למחסור בידיים מיומנות והחלשת המערכת. בעוד שבגרמניה חזרו בהדרגה מרבית המודחים, בעיראק הפך התהליך לכלי בידיהם של שיעים נגד סונים ודחף קבוצות מסוימות להתנגדות אלימה. אם כן, כדי לקדם דה-רדיקליזציה פלסטינית מומלץ דווקא להימנע מטיהור רדיקלי וניטרולם של המנגנונים, ולהסתפק בהרחקה מהמערכות של בכירים המזוהים עם חמאס, תוך מניעה של ניצול עמדות כוח לצרכים אישיים או לוחמניים.

שיקום הפרלמנט ובחירות כלליות. בניגוד ללחץ האמריקאי החיצוני לקיום מערכת בחירות ברשות הפלסטינית ב-2005, אשר הוביל לעלייתו של חמאס, בבוסניה והרצגובינה ובעיראק פיקחו ועדות רב-לאומיות על התאגדויות פוליטיות, על ניסוח חוקה ועל מערכות הבחירות הראשונות. בדומה לכך, במקרה הפלסטיני יש מקום להישען על פיקוח רב-לאומי בהתנעתה מחדש של מערכת פוליטית יציבה וכינון הליך בחירות תקין, אשר ייצגו את הציבור הפלסטיני וישמרו על האינטרסים שלו נאמנה, תוך הגנה על המערכות וסילוק גורמים קיצוניים.

פיתוח הכלכלה. לפיקוח רב-לאומי, מקצועי ונייטרלי תפקיד חשוב בפיתוח כלכלה התומכת בשלום. בבוסניה והרצגובינה, לדוגמה, הקפיד נציב זר כי הבנק המרכזי ינתב את כספי הציבור למשכורות ולשיקום המדינה, תוך שמירה על ביטחון החסכונות ושקיפות התקציבים. גם במקרה הפלסטיני יש לשקול כי צוות בינלאומי יסייע בהחלפת מוקדי הכוח הקיימים ובהקמת בנק מרכזי אשר יפעל לביטחון החסכונות ויבטיח כניסת כסף ממקורות לגיטימיים בלבד (ולא מאיראן או ארגוני טרור). מדינות האזור יכולות לסייע בפתיחת שווקיהן למסחר עם הפלסטינים, ובכך לתרום ליצירת תדמית חיובית בקרב הפלסטינים לאימוץ קודים כלכליים מערביים ללא ויתור על עקרונות ערביים ואיסלאמיים.

הפוסט לקחים מהעבר: תוכנית לדה-רדיקליזציה בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המלחמה לימדה את שני הצדדים עד כמה המנהרות היו חשובות בתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס. כמו כן, המיסים שנגבו מהסוחרים שהבריחו סחורות דרך המנהרות היוו בסיס כלכלי חשוב להכנסות של חמאס. אחד החוקרים העריך כי עוד בשנת 2008, ההכנסות מהמנהרות נאמדו ב-35 מיליון דולר בחודש. אין לדעת במדויק כמה מנהרות היו ומה היקפו של הסחר שעבר בהן, אולם ההשלכות של תופעה זו לגבי חמאס – או כל כוח שלטוני אחר שיהיה בעזה ביום שאחרי – דורשות פיקוח הדוק על המעברים.

בעיית המנהרות אינה חדשה וגם ישראל מלכתחילה לא הקלה בה ראש. מאז ההתנתקות מעזה ומציר פילדלפי ב-2005, אך במיוחד מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007, ישראל העבירה מידע למצרים על המנהרות וההברחות. מסמכי וויקיליקס מלמדים על תלונות חוזרות ונשנות של ישראל, הן בשיחות ישירות עם המצרים והן דרך ארצות הברית, על כך שמצרים אינה עושה די כדי להילחם בתופעה. בעקבות זאת, בקיץ 2008 הנשיא מובארק עדכן את האמריקנים כי מצרים השמידה למעלה מ-280 מנהרות, אך הדגיש כי המאבק במנהרות הוא "הג'וב של מצרים וישראל, ולא רק של מצרים". בסוף 2009, לאחר מבצע "עופרת יצוקה", המצרים דיווחו לאמריקנים כי הם השמידו יותר מ-200 מנהרות, אך ישראל המשיכה להתלונן. ככל הידוע, ב-2014, לאחר עלייתו לשלטון, הנשיא א-סיסי פעל אף הוא להרוס ולסתום מנהרות, אולם ניכר כי המוטיבציה של חמאס לחפור ולהרוויח כסף הייתה גדולה יותר מהרצון של מצרים לחסום את הפרצות.

היו מספר סיבות טובות לכך: ראשית, העובדה שבגבול המצרי הוצבו יחידות משמר גבול ומשטרה, כפי שמתחייב מהסכם השלום וההסכם הנוסף שנחתם ב-2005, משמעותה שעל הגבול לא ניצבו יחידות צבא מאומנות ומצוידות כהלכה. שנית, מאז 2011 מצרים עברה טלטלה גדולה בעקבות "האביב הערבי" שהובילה, בין השאר, גם לצמיחת איום ג'יהאדיסטי בסיני שחייב מענה צבאי מידי. ישראל, דרך אגב, מילאה תפקיד חשוב במתן עזרה צבאית ומודיעינית למצרים בהתמודדותה עם איום זה. שלישית, לגורמים מקומיים בשטח – למשל בדואים או אפילו גורמי ביטחון – היה אינטרס לשתף פעולה עם אנשי חמאס תמורת בצע כסף. ולבסוף, אין לשלול את האפשרות שהיו גורמים שתמכו אידיאולוגית ופוליטית בחמאס.

עם זאת, מבחינה אסטרטגית לישראל ומצרים היה אינטרס לפגוע ביכולות הצבאיות והכלכליות של חמאס. כבר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" קבע עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דיוויד וולץ', כי "למצרים ולישראל יש בעיה משותפת: חמאס". לא היה זה מקרה שמבצע "צוק איתן" ב-2014 נמשך למעלה מ-50 יום כמעט ללא הפרעה מצידה של מצרים.

המלחמה הנוכחית הציבה לא מעט אתגרים בפני ישראל ומצרים, במיוחד עם כניסת צה"ל לרפיח והשתלטותו על המעבר, שהיה לסמל שלטוני חשוב עבור חמאס והפלסטינים. עד כה השכילו שתי המדינות לנווט בזהירות את יחסיהן. מצרים גם מתווכת לאורך כל המלחמה בין ישראל וחמאס בסוגיית החטופים ובשאלת סיום המלחמה, כאשר משלחות ישראליות נוסעות תדיר לקהיר.

אם עד המלחמה קיים היה פער בין האינטרסים האסטרטגיים של מצרים והמצב הטקטי בשטח, המלחמה חיזקה את ההבנה שהטקטי והאסטרטגי שזורים זה בזה בכל הנוגע לאבטחת הביטחון בגבול מצרים-עזה. ישראל ומצרים, לפי דיווחים שונים, דנות לאחרונה בהתקנה של חיישנים ובאמצעים אחרים לאורך הגבול בין עזה למצרים שיאפשרו לישראל לעקוב מבחינה טכנולוגית אחר הקורה בציר ובמעבר, וזאת כדי להתמודד עם בעיית המנהרות וההברחות. ובכל מקרה, נסיגה אין פירושה בהכרח כי ישראל לא תוכל לסכל פיגועים או הברחות, כפי שהיא פועלת כבר שנים רבות באזורי A ביהודה ושומרון, שהם פורמלית אזורים הנמצאים תחת אחריות ביטחונית של הרשות הפלסטינית.

סוגיית החטופים היא סוגייה הומניטרית ומוסרית בראש ובראשונה המחייבת לשים אותה בראש סדר העדיפויות. הצבת ציר פילדלפי ומעבר רפיח כסוגיות שאין בלתן הסכם היא לא רק מוסרית מוטעית, אלא גם לא נכונה, משום שהסכנות הביטחוניות העלולות להיגרם מנסיגת ישראל אינן בלתי פתירות. אין לנו אלא להסיק מכך כי ההתנגדות של נתניהו הינה יותר אמתלה לסירוב לעסקה מאשר טיעון לגיטימי בעל משקל.

המאמר פורסם ב-24.8.24 באתר N12.

הפוסט ציר פילדלפי ומעבר רפיח חשובים – אבל החטופים יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראו מה קרה ברצועה עד 2005: צה"ל והאזרחים חוו אינספור אירועי ירי, רקטות, טילי נ"ט ומטעני נפץ. 13 חיילים נהרגו באסון הנגמ"שים, 5 נוספים בהתפוצצות מנהרת הנפץ. את התמונות על ציר פילדלפי לא ניתן לשכוח.

מבחינה ערכית: כבר ברור לכל שההתעקשות על פילדלפי, בניגוד מוחלט לעמדת כל הגורמים הביטחוניים המעורים במו"מ, היא הפקרת החטופים. זוהי הפרת חוזה בסיסי בין המדינה לאזרחיה. מבחינה בינלאומית: קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה תגבה מחירים קשים, תפגע בהסכם השלום, תערער את הברית עם ארה"ב, ותקשה מאוד על קידום קואליציה אזורית שתעמוד עם ישראל מול איראן ושלוחיה.

מה האלטרנטיבה? ובכן, יש אלטרנטיבה מצוינת, ונתניהו יודע זאת, ומטרפד אותה בכל כוחו. היא כוללת הצבת כוח פלסטיני בסיוע ובערבויות ערביות ובינלאומיות, ובפיקוח ישראלי ומצרי – בציר ובמעבר רפיח. בתת-קרקע היא כוללת הקמה בתיאום עם מצרים של קיר סלארי שימנע הברחה במנהרות – בדיוק כפי שהצלחנו לסכל מנהור בגבול המזרחי של הרצועה. הרעיונות הללו מקודמים על ידי מצרים, ישראל וארה"ב מזה חודשים, אך נתקלים בסרבנות עיקשת מצד נתניהו.

השיח על ציר פילדלפי הוא מסך עשן, שנועד להסיט את הפוקוס מהתמונה הגדולה – סוגיית היום שאחרי. פניו של נתניהו לכיבוש מלא של רצועת עזה, כפי שאמר, לפחות ל-42 שנה הקרובות. החזון שהוא מבטיח לישראלים הוא שליטה ישירה בלמעלה מ-2 מיליון פלסטינים, ושל סיפוח והתנחלות ברצועה ובגדה. זו האמת מאחורי ההתעקשות על סוגיות מיקרו-טקטיות כמסדרון נצרים ופילדלפי, ומאחורי אי נכונותו לקדם חלופה שלטונית לחמאס, ולדחות כל יוזמה להסדר אזורי יציב. נתניהו מעוניין במלחמת נצח בעזה ובגדה המערבית.

זהו תרחיש בלהות מכל בחינה שהיא. מדינת ישראל חייבת לעצור עכשיו ולהכריע בין 2 דרכים, היחידות שקיימות כיום. כל הכוחות המתונים המעוניינים במיטוט חמאס ובביטחון יציב לאורך זמן, כל מי ששימור המלחמה על קורבנותיה בשביל חזרה לגוש קטיף נשמע לו חזון בלהות, חייב לעשות כל שניתן, בכוחות משותפים, כדי לסיים את המלחמה הארורה, ולקדם הסדר מדיני אזורי שימנע את הנפילה לתהום.

המאמר פורסם ב-5.9.24 באתר מעריב.

הפוסט חזון הבלהות של נתניהו: מה מסתתר מאחורי ההתעקשות על פילדלפי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המניפולציה הזו מבוססת על שני שקרים שחייבים לחשוף: הראשון – ההתנחלויות מעולם לא סיפקו ביטחון. והשני – שהוא תמצית המניפולציה – יש אפשרות נוספת. סמוטריץ' מתעלם במכוון מחלופת ההסדר המדיני, האלטרנטיבה היחידה שבאמת תספק ביטחון. תשאלו את רבין, בגין, סאדאת והמלך חוסיין. יש סיבה טובה מאוד מדוע סמוטריץ' לא מתייחס לאפשרות הזאת: לא ביטחון מעניין את השר במשרד הביטחון, אלא התנחלויות, ארץ ישראל השלמה וביאת המשיח.

ההתנחלויות והמאחזים בעומק הגדה המערבית, שסמוטריץ' וחבריו לטרלול המשיחי עמלים על הפיכתן לחלק ממדינת ישראל, הן לא רק אסון לחזון הציוני היהודי־דמוקרטי, אלא בראש ובראשונה אסון ביטחוני. הן מגבירות את החיכוך, מעודדות אלימות וטרור מהצד הפלסטיני – המלובים גם על ידי מתנחלים אלימים מהחוות ומהמאחזים – משחיתות חיילים ושוטרים, וגוררות את צה"ל לשיטור במקום להיערכות למלחמה. מפעל ההתנחלויות, שנועד במכוון למנוע את האפשרות של הסדר מדיני ולגזול מהפלסטינים כל תקווה לעצמאות, אינו מביא ביטחון. הוא מלבה מלחמה, מחליש את המתונים ומחזק את חמאס ואיראן. ההתנחלויות מסכנות את יציבות האזור כולו.

גם נוכחות צבאית לבדה אינה מובילה לביטחון ארוך טווח. צה"ל אינו כל-יכול. בניגוד לשקרי סמוטריץ', אנו זוכרים היטב שההתנחלויות בגוש קטיף והנוכחות הצבאית ברצועת עזה לא מנעו מחמאס לבצע פיגועים קשים ולשגר רקטות. סמוטריץ' מנסה למכור לנו מודל שמעולם לא עבד: מלחמה בלתי פוסקת שתשיג ביטחון לאורך זמן. זאת הוכחה ששר ה"ייאוש במקום תקווה" אינו מבין בביטחון לאומי.

גורמי הביטחון שבים ומבהירים שהמענה הצבאי חלקי והשפעתו נשחקת, לנוכח אויב שלומד את מהלכי הצבא. ביטחון ארוך טווח נוצר רק כאשר ההישג הצבאי מתורגם להישג מדיני המוביל לשינוי עמוק במוטיבציה של היריב וליצירת מאזן אינטרסים חדש שבו לצדדים יש סיבה אמיתית לשמר את הסטטוס קוו. נוכחות צבאית רציפה או נסיגה חד צדדית לא משיגות זאת. רק הסדר מדיני המבוסס על גבולות מוכרים ומוסכמים יביא ביטחון לישראל. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מוכיחים זאת לאורך עשרות שנים.

מהלך מדיני כזה אפשרי גם מול האתגר של עזה. הוא יתבסס על החלפת שלטון חמאס בחלופה שלטונית פלסטינית, הנתמכת בכוחות בינלאומיים ואזוריים. הסדר כזה ישים קץ לסבל שגרמה המלחמה: הוא יביא להשבת החטופים, ירחיק את חיזבאללה מהגבול וישיב את המפונים בבטחה לבתיהם. בנוסף, הוא יאפשר לגבש ברית מתונים אזורית בהובלת ארה"ב, שתעמוד איתנה מול איראן והשלוחות הרדיקליות שלה.

כל צעד לקראת הסדר מסכן את החזון המשיחי המטורף של סמוטריץ', ולכן הוא מתנגד לכך בתוקף. אומה חפצת חיים חייבת להציב אלטרנטיבה ביטחונית אמיתית מול חזון סמוטריץ'. בפני ישראל מונחת כיום הכרעה אמיתית: לחיות על החרב למען חזון משיחי מטורלל, או לקדם הסדר אזורי למען ביטחון ישראל.

המאמר פורסם ב-11.8.24 באתר וואלה!

הפוסט סמוטריץ' רוצה שנבחר בין תבוסה וההתנחלויות. יש אופציה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סימולציה: ועידה אזורית לשיקום תשתיתי-סביבתי של מרחב עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דה-רדיקליזציה ופיוס ישראלי-פלסטיני: לקחים והמלצות לאור סכסוכי עבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המסמך נפתח בהצגת עקרונות מנחים אשר עיצבו את ההמלצות המוצעות בכל תחום. לאחר מכן מפורטות ההמלצות לפי הפרקים המקצועיים – אנרגיה, מים, ביוב ובריאות, כאשר כל פרק כולל מספר חלקים:

(1) תיאור המצב ערב המלחמה.

(2) תיאור מצב קיים חמישה וחצי חודשים לתוך המלחמה.

(3) המלצות לפי טווחי זמן שונים (מיידי, בינוני וארוך), כולל התייחסות לתשתיות Off-grid.

(4) הצעות למנגנוני ביצוע מקצועיים.

הדוח מבוסס על תוצרי צוות חשיבה בהובלת אקופיס ומיתווים ונכתב על ידי מכון מיתווים ומומחים בתחומים הרלוונטיים.

הפוסט מסמך המלצות להקמה ובנייה מחדש של תשתיות מקיימות חיים ושל מערך הבריאות ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"סביבה הסכמית היא תמיד בטוחה יותר מסביבה בה אתה משתמש בכוח הזרוע בלבד" צפו בראיון שערך ריף יצחקי, מנהל קשרי חוץ וממשל במיתווים, עם האלוף במיל׳ נמרוד שפר, ראש אג״ת וראש מטה חייל האוויר לשעבר, על חשיבות המרכיב המדיני בתמונת הניצחון הישראלית.

הפוסט כיצד תראה תמונת ניצחון ישראלית? שיחה עם האלוף במיל' נמרוד שפר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעזה כבר מתפתח משבר הומניטרי חריף, המשפיע על כל החיים ברצועה. המחסור החריף במים ראויים לשתייה ובמזון, הצפות ביוב ופיזור פסולת בהיקפים חסרי תקדים, מחסור בחיסונים ותרופות וצפיפות איומה מביאים להתפשטות מחלות קשות ולרעב, בעיקר בקרב ילדים. זיהומים ומגפות משפיעים ישירות על החטופים ועל החיילים בשטח, אך בהדרגה עשויים להגיע גם לתושבי העוטף ולשאר חלקי הארץ.

כבר היום יש דיווחים בעזה על התפרצות מחלות נשימתיות, צהבת, גרדת, טיפוס ועוד, ועולה החשש מהתפרצות מחלות מדבקות כמו פוליו או חצבת. בעלי חיים משוטטים ומזיקים שיצאו מהמחילות מהווים איום ממשי להעברת מחלות מסוכנות כמו כלבת או קדחת קיו, והשלכות המצב הזה כבר זולגות לתוך שטח ישראל. בנוסף לכך, הביוב בעזה, שכבר כמה חודשים אינו מטופל, זורם עם הגשמים ישר אל הים, מביא איתו זיהומים רבים ומאיים על תפקודו של מתקן ההתפלה באשקלון. בריאות האנשים והסביבה משני צדי הגבול שלובים זה בזה, וימשיכו להיות גם אם ייבנו החומות הגבוהות ביותר.

התביעה של דרום אפריקה בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג נשענת במידה רבה על ההרג וההרס הרב, על היעדר ההבחנה בין מחבלי החמאס לבלתי-מעורבים המגובה בציטוטים של פוליטיקאים ודמויות ישראליות מרכזיות ועל המשבר ההומניטרי החריף שנוצר ברצועה. ההאשמות הקשות עושות שימוש ציני במושג רצח עם, אך הן מניחות בלב השיח את הנושא ההומניטרי ואת התנאים המחריפים בהם חיים תושבי עזה הבלתי מעורבים כבר למעלה מארבעה חודשים.

ככל שישראל תבהיר כי אין בכוונתה להביא למותם של מיליוני העזתים הבלתי-מעורבים, ותפגין מחויבות למניעה של קטסטרופה הומניטרית בעזה, כך היא תוכיח כי אין היא נוקטת במדיניות של רצח עם, ומקומה של תביעתה של דרום אפריקה יהיה בפח האשפה של ההיסטוריה.

מדינת ישראל יצאה למערכה צבאית ממושכת ומורכבת – באזור בנוי, מעל לקרקע ומתחתיה. מתחילת המלחמה יש מתח בין הלחימה הצבאית ההכרחית ובין המצב ההומניטרי ברצועה. ככל שהלחימה יוצרת משבר הומניטרי, כך מצטמצמת הלגיטימציה של ישראל לפעול ועולות תביעות בינלאומיות לקיצור המלחמה או להפסקתה. ככל שישראל תשכיל לנהל את המצב ההומניטרי ברצועת עזה ולייצב אותו, ככל שלא יפגעו בלתי מעורבים ומצבם של התושבים בעזה ייטב – כך יגדל מרחב הפעילות של כוחות הביטחון.

לנצל את ההזדמנות

כבר עכשיו יש צעדים שישראל יכולה לנקוט בהם כדי לייצב את המצב הבריאותי בעזה. חידוש אספקת החשמל מישראל בחלק מקווי החשמל עבור צוותי רפואה והפעלת תשתיות מים וביוב; הפניה של חלק מהדלק שנכנס עבור פינוי פסולת וביוב גולמי ממרכזי אוכלוסייה; הכנסת כלור לחיטוי כל מקורות המים ותיקון של קווי הולכה של המים מישראל לדרום הרצועה להבטחת כמות המים המינמלית היומית, הקמת מבצעי חיסונים לאוכלוסייה ועוד.

השאלה העומדת בעינה היא – מי ינהל זאת ואיך? היום, בפועל, חמאס הוא המבצע. תושבי עזה תלויים בחמאס לחלוטין, והוא גוזר קופון על כל משאית סיוע שנכנסת, וכך שלטונו מתחזק.

החלשת שלטון חמאס עוברת דרך הדרתו מניהול החיים האזרחיים ברצועת עזה. ככל שהסיוע ההומניטרי, תפעול התשתיות החיוניות והטיפול בנושאי בריאות וחינוך יעברו לידי גורמים חלופיים, כך ייחלש חמאס. על ישראל לתמוך בעיצוב מערכת שלטון אזרחית חלופית. זהו מהלך משלים והכרחי לפעולה הצבאית, ונדרש לבצעו באופן מיידי, כי ברגע שנוצר ואקום שלטוני (למשל בצפון הרצועה, באזורים שישראל "טיהרה"), כוחות החמאס משתלטים על השטח מיד.

יש היקף חסר תקדים של כוחות בינלאומיים, מדינות וארגוני סיוע שמוכנים לפעול בשטח ברצועת עזה, ולחץ של מדינות שמממנות את אונר"א לקדם רפורמות במנגנוני הארגון, וגם נכונות פלסטינית לתהליכי התחדשות של הרשות הפלסטינית בגיבוי אמריקאי. זהו מרחב הזדמנות קריטי לייצוב חלופה לניהול האזרחי של הרצועה, שתהיה תשתית שלטונית ליום שאחרי. פעולה הומניטרית, כמו זו הצבאית, באה לשרת את מטרות הביטחון של ישראל; אבל ללא רגל מדינית שמקדמת חלופה שלטונית, חמאס הוא זה שקוטף את הפירות.

הפוסט האסון ההומניטרי בעזה משרת את החמאס, ומזיק לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זה החל עם המהפכה המשפטית שהוכרזה ברוב פאר ומעט הדר על ידי שר המשפטים יריב לוין ב-4 בינואר 2023, שישה ימים בלבד לאחר כינונה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. ללא הכנה או הידברות מוקדמת, המהפכה איימה לשנות סדרי יסוד מבחינת הפרדת הרשויות, יחסי חילונים-דתיים, יחסי יהודים וקבוצות מיעוט אחרות (מוסלמים, דרוזים ונוצרים) ועוד. לאחר חודשים רבים של הפגנות המוניות, החל תהליך הידברות מהוסס שלא היה ברור מה תכליתו ומה סיכוייו, כאשר העיניים נשואות לפסיקת בג"ץ בכל הנוגע לרפורמה המשפטית.

הפתעה זו הדגישה כישלון כפול במדיניות שהוביל נתניהו בשנים האחרונות בנושא הפלסטיני בכלל, ובקשר לחמאס בפרט: האחת, שניתן להרתיע את חמאס ולהגיע איתו להבנות, תוך כדי החלשת הרשות הפלסטינית. השנייה, שניתן להטיל מצור על עזה בים, באוויר וביבשה, שימנע הצטיידות צבאית.

המלחמה הוכיחה עד כמה מסוכן הפילוג החברתי, שהיווה קטליזטור למתקפה הרצחנית. הניסיון לקדם סדר יום סקטוריאלי, במיוחד בשעה שאיומים צבאיים נשקפים מהסביבה האזורית וראשי מערכת הביטחון מזהירים מפני הסלמה אפשרית קרובה ללא מענה של הדרג המדיני, נכשל וראוי לשמש לקח לממשלות הבאות. התגייסותה של החברה למאמץ המלחמתי אינה צריכה להטעות לגבי נכונותן של הקבוצות המודרות או הצפויות להיפגע מהמהפכה המשפטית להמשיך את המאבק הפנימי אם תידרשנה לאחר סיום המלחמה. יתרה מזו, המלחמה צריכה להוות אינדיקציה לתיקון עיוותים שנעשו כלפי מיעוטים, במיוחד עם חקיקת חוק הלאום.

מתקפת חמאס גם הבהירה שלא ניתן עוד להתעלם מהאיום של חיזבאללה בצפון. אומנם מרבית תושבי לבנון אינם מעוניינים במלחמה, אולם על מנת להבטיח את ביטחונם של התושבים על הגבול, חייב להימצא פתרון – בין אם הוא מדיני או צבאי. מאחורי חיזבאללה ניצבת איראן, שמפעילה גם שלוחים נוספים באזור, אך ההתמודדות מולה חייבת להיות מערכתית, יחד עם ארצות הברית ומדינות אחרות החולקות אינטרסים דומים עם ישראל.

במקום הסכמים חדשים, קיפאון

המלחמה מהווה גם מבחן לכל הישגיה של ישראל במזרח התיכון מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים (1979). הסכם זה פתח את הדלת להכרה ולהשתלבות של ישראל במזרח התיכון. בעקבותיו באו הסכם אוסלו עם הפלסטינים (1993), הסכם השלום עם ירדן (1994) וכינון יחסים דיפלומטיים עם עומאן, קטר, תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. האינתיפאדה הפלסטינית, שפרצה בשנת 2000, אומנם גרמה לנסיגה – חלק מהמדינות ניתקו את היחסים וחלק החזירו את שגריריהן – אולם הסכמי השלום עם מצרים וירדן נותרו על כנם. לא זו בלבד, אלא שהסכמי נורמליזציה נחתמו עם איחוד האמירויות הערביות, בחרין ומרוקו ב-2020, תוך כדי התעלמות ודחיקת הסוגייה הפלסטינית מסדר היום האזורי. ממשלות נתניהו הובילו את הקו שניתן להתקדם עם מדינות ערב מבלי להידרש לעניין הפלסטיני, בד בבד עם חיזוק מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון.

למעשה, 2023 אמורה הייתה להיות שנת השיא – השנה שבה תוגשם פסגת החלומות האזורית של נתניהו והיא הסכם נורמליזציה עם סעודיה. הדיווחים רמזו על משא ומתן מתקדם מאחורי הקלעים בין ארצות הברית וסעודיה, בידיעת ישראל. ואולם, מתקפת חמאס שמה קץ, לעת עתה, לרעיון, לאחר שסעודיה החליטה על השעיית המגעים. ראוי להדגיש כי עוד לפני המלחמה חלה האטה בשיתוף הפעולה עם מדינות ערב, על רקע הרכב הממשלה הקיצוני ומדיניותה.

אומנם מדינות ערב המכונות "מתונות" לא שברו עד כה את הכלים עם ישראל. למעט ירדן, שהחזירה את שגרירה, כל מדינות "השלום והנורמליזציה" לא נקטו בצעדי עונשין ואף הצהירו על כוונתן להמשיך לקיים יחסים עם ישראל. עם זאת, דעת הקהל הסוערת בעולם הערבי לטובת הפלסטינים, ולעיתים גם לטובת חמאס, מהווה מגבלה על כושר התמרון של שליטי מדינות ערב. אבל חתירה לפתרון הבעיה הפלסטינית לא נועדה לרצות את דעת הקהל הפלסטינית והערבית, אלא לפתור את אחת מבעיות היסוד המודחקות של ישראל והיא – השליטה על עם זר.

האירועים הטראומטיים של 2023 הציבו בפני ההנהגה והחברה הישראלית מראה עכורה עם שאלות קשות בענייני פנים וחוץ כאחד. שאלות אלו יצטרכו לקבל מענה במהלך השנים הקרובות, אבל לא על ידי הממשלה הנוכחית.

המאמר פורסם ב-n12 ב-6 לינואר.

הפוסט חלומות הנורמליזציה נעצרו, לטובת החיים עצמם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בממד אחר, הבריונות הפוליטית מגיעה לשיאה בישראל פנימה, כאשר הקואליציה דוהרת במהירות ל”נטרול” הדמוקרטיה הישראלית. החוליגניזציה כאן גם בדמות הצעות חקיקה פרסונליות שמטרתן להכשיר עבריינות סדרתית של נבחרי ציבור. קיים קשר ישיר בין הכיבוש בן עשרות השנים לבין מה שקורה בישראל בימים אלה, שכן הכיבוש הרגיל את הישראלים לכך שיש ציבור גדול שלא ראוי לקשב, להתחשבות או לשמירה על זכויותיו. לא ייפלא שהממשלה לא באמת רוצה להקשיב למתנגדי המהפכה המשטרית, לא באמת אכפת לה מזכויותיהם. כמו ביחסה לפלסטינים, קל לה לדרוש יד קשה כנגד המפגינים נגדה – כי במובן מסוים, מתנגדי המהפכה המשטרית הפכו בעבורה לאויבים.

כפי שחזה פרופ’ ליבוביץ, הכיבוש חוצה את הקו הירוק ומתפשט בחברה הישראלית, השיטות של שם עוברות לפה, הדיכוי משם עובר לכאן, ולא ירחק היום עד שגם הזלזול בחיי האדם יגיע אלינו. אבל בכל החושך הזה, יש גם ניצוץ של תקווה. המוני ישראלים חווים איך המדינה שלהם מבקשת להשיל מעצמה את אחרוני הרסנים הדמוקרטיים, חשים שמבקשים לגזול מהם את החופש להביע דעה, להפגין, את הזכות למשפט הוגן ולגורם שירסן את השלטון. יותר ויותר מהם מבינים שזה לא קורה בחלל ריק, שהשיטות שבמשך יותר מחמישה עשורים נלמדו בשטחים, מתחילות להיות מיושמות גם כאן, כלפיהם.

ייתכן שכעת מתחילה להיווצר ההבנה שאי אפשר באמת לקיים דמוקרטיה כלפי פנים ודיקטטורה כלפי חוץ. בסופו של דבר צד אחד יגבר על האחר. או שהדמוקרטיה תנצח באמצעות הפסקת השליטה הצבאית בעם אחר, או שהדיקטטורה תגבר, בדמות השימוש בכלים הדיקטטוריים שכולנו התנסינו בהם בשטחים, גם ביחס לאזרחי ישראל. כרגע, ידה של הדיקטטורה נשלחת אל גרונה של הדמוקרטיה בישראל, ואזרחים רבים שעד כה חשבו שההפרדה בין שם לכאן תהיה הרמטית, יתחילו, אולי, להבין שגם הם משלמים את מחיר הכיבוש.

ייתכן שהמציאות הזו תוריד את האסימון למיליוני ישראלים שסוף־סוף מבינים שתחזוק הכיבוש גובה מחיר כואב לא רק מהפלסטינים, אלא גם מאיתנו הישראלים; שהדרך לשקם את הדמוקרטיה הישראלית לא יכולה להסתיים רק בעיכוב או שינוי מהלכי הממשלה הנוכחיים, אלא חייבת לעבור בסיום הכיבוש ועצירת תהליך החוליגניזציה שעוברת החברה הישראלית.

בינתיים רוב המפגינים נזהרים מלעשות את הקשר הזה ונחרדים מדוברים המנסים לחבר את הסיכון הממשי לדמוקרטיה עם הכיבוש בשטחים, או מהנפת דגלי פלסטין בהפגנות. אבל אולי יגיע הרגע שגם הם יתעוררו ויבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש. כשזה יקרה נוכל להודות על “עורמת ההיסטוריה” שגרמה לרוב הדומם לקום ולהתמודד עם המציאות שזוחלת מהשטחים לישראל כדי להחזיר את מדינתנו לחזון המקורי שלה.

המאמר פורסם ב"מעריב״, ב-26 בפברואר 2023

הפוסט דגלי פלסטין בהפגנות? אולי יגיע הרגע שבו המפגינים יבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שטח C מהווה יחד עם מזרח ירושלים את ליבת הסכסוך, והפך זה מכבר ל"אזור מריבה" הרסני בין ישראל לרשות הפלסטינית. על-פי הסכם הביניים (1995) הוא מצוי בשליטה ישראלית זמנית בלבד עד לקביעת מעמדו בהסדר הקבע. בניגוד להתחייבויות, ישראל מימשה רק חלק קטן מהנסיגות ("פעימות") להן התחייבה בהסכמים. בפועל, מאז כיבוש הגדה פועלת ישראל בהדרגה אך בהתמדה, לצמצם את מרחב המחייה הפלסטיני בשטחי C ומרחיבה את אחיזתה ונוכחותה בהם. זאת, באמצעות בניית התנחלויות, הדרת הפלסטינים מתהליכי התכנון והבנייה, הוצאת צווים צבאיים, השתלטות על "אדמות מדינה", הגדרת שטחים צבאיים ו"שמורות טבע" ובשיטות נוספות.

עקב האתגר הדמוגרפי, ישראל נקטה גישה מפצלת: היא אימצה חלקים מועדפים בשטח C (70% ממנו) ובתואנות ביטחוניות הרחיבה את שטחי ההתיישבות האזרחית, בניגוד לדין הבינלאומי, תוך נקיטה במדיניות מפלה כלפי הפלסטינים (המינהל האזרחי מאשר כיום 0.5% בלבד מבקשות הבנייה הפלסטיניות). אף שהשטח מעולם לא סופח לישראל, שרים מהימין אינם מהססים להגדיר כל מעורבות בינלאומית בשטח כ"פגיעה בריבונות ישראל".

בניגוד לכך, הרשות הפלסטינית, בדומה לקהילה הבינלאומית, נוקטת גישה "הוליסטית" כלפי השטח, ורואה בכל חלקיו, כולל מזרח ירושלים, מרחב הכרחי למדינה פלסטינית רציפה ובת-קיימא. על רקע הקיפאון המדיני, מאז 2010 פועלת הרשות באופן חד-צדדי ומקדמת בנייה ופיתוח בשטח, בסיוע בינלאומי. המערכה חסרת הגבולות הזו מנציחה חיכוך ומאבק אלים ומדמם על קרקע ותשתיות, מחזקת את דימוי ישראל כמדינת אפרטהייד קולוניאליסטית, מרחיקה סיכוי להסדר יציב, גוררת סכנה מוחשית לסביבה ולבריאות התושבים, ומעמיקה אתגרים הומניטריים של גירוש והעברת אוכלוסיות.

על מנת להפוך את שטחי C מאזור מריבה לפלטפורמה להתקדמות מדינית, ראוי לנקוט מדיניות מדורגת. בעת הזאת, נוכח מדיניות הסיפוח ההרסנית של הממשלה, על מחנה תומכי השלום לנקוט צעדי מנע וסיכול: לקדם קמפיין "להסרת המסכה" ולהטמעת סכנות הסיפוח דה-פקטו, שיוביל לפגיעה קשה בזהותה, ביטחונה ומעמדה המדיני והכלכלי של ישראל. לצד זאת, יש להרחיב את המחאות בשטח ולחזק את זיקתן למחאה הכוללת נגד המדיניות האנטי-דמוקרטית של הממשלה. כמו כן, יש לרתום את הקהילה הבינלאומית להגדיר קווים אדומים ולהציב "תג מחיר" לממשלה, נוכח מהלכי סיפוח והתנחלות ונוכח מהלכים נפשעים נגד הפלסטינים, בפרט בשטחי C.

במעלה הדרך, לכשתופיע מנהיגות מתונה בצד הישראלי, יש לנטוש את הגישה של "משחק סכום אפס" בשטחי C, ולקדם מדיניות חדשה המבוססת על קידום אינטרסים משותפים ועל שיתוף פעולה עם הפלסטינים ועם מדינות האזור. לשם כך, יש לגבש תוכנית מערכתית, ולקדם, בצד הפסקת ההתנחלויות, צעדים חיוביים: ראשית, לאשר תוכניות מתאר חיוניות לבנייה ולמחייה פלסטינית שהועברו זה מכבר לאישור המינהל האזרחי (עד כה אושרו תוכניות בודדות מתוך 116 התוכניות שיזמו והגישו הפלסטינים מאז 2015). שנית, לפעול יחד עם הרשות למניעת פעילות פלילית ופיראטית ולהחמיר הרתעה נגד מזהמי השטח.

נוסף על כך, יש לקדם פרויקטים משותפים בסיוע מולטילטראלי ומדינתי, ערבי ובינלאומי. בין השאר: להקים שדות חשמל סולאריים שיצמצמו את התלות בישראל ויקדמו עצמאות אנרגטית לפלסטינים ולאפשר הקמת שדות חקלאיים שיספקו תעסוקה ובטווח ארוך יותר יתרמו לביטחון תזונתי לכלל האוכלוסיות המתגוררות בשטח. כמו כן, יש לבנות מתקני מים ומתקני טיפול בשפכים שיסייעו לשני הצדדים למנוע זיהום נחלים ומי תהום, ולנהל משק מים מודרני והולם.

ישראל תתקשה לקדם צעדים אלה ללא מתן אופק מדיני. הצעדים לבדם יובילו לכל היותר לשיפור נקודתי ולמענה הומניטרי דחוף. לעומת זאת, קידום הצעדים במסגרת הסדר מדיני וכחלק מאסטרטגיית "השלום הזוחל" – כולל העברת חלקים משטחי C לפלסטינים, כמתחייב מהסכם הביניים, ובניית תכנית כלכלית מקיפה לחיזוק הרשות – יתרמו ליציבות ולביטחון. לפי הבנק העולמי, פיתוח שטחי C יוסיף 35% לתמ"ג הפלסטיני, שהם כ-3.5 מיליארד דולר תוספת תקציב לרשות. פיתוח כזה יתרום לצמצום האבטלה, יגדיל את העצמאות הכלכלית של הרשות ויחזק את משילותה ואת הלגיטימציה שלה בציבור הפלסטיני. כך גם ימנע מצב אסוני בו ישראל נושאת בעצמה בנטל האחריות לשלושה מיליון הפלסטינים בגדה המערבית. הפיתוח גם יחזק את היכולות והמוטיבציות הפלסטיניות למנוע טרור, ויאפשר לקדם בהדרגה, במסגרת הסדר אזורי, את חזון שתי המדינות.

הפוסט האתגר: למנוע את סיפוח שטחי C ולהפוך אותם למרחב של "שלום זוחל" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שטח C הוא 'אזור מריבה' בין ישראל לפלסטינים. הסכם הביניים (1995) הותיר את השטח, באופן זמני, תחת אחריות ישראלית. ישראל המשיכה גם לאחר הסכם הביניים לצמצם את מרחב המחייה הפלסטיני בשטח ולהרחיב את אחיזתה, תוך שהיא מנהלת את כלל תהליכי התכנון והבנייה, מרחיבה את שטחי ההתנחלות ו'אדמות המדינה', ומתחמת לעצמה 'אזורים צבאיים' ו'שמורות טבע'. קריסת התהליך המדיני עודדה גם את הרשות הפלסטינית (משנת 2009) לפעול בשטח באופן חד-צדדי. 

בעוד ישראל נוקטת גישה 'מפצלת' ורואה בשטח C מרחב חיוני להתיישבות וביטחון, הפלסטינים נוקטים גישה 'הוליסטית' ורואים בשטח מרחב הכרחי למדינה רציפה ובת-קיימא. המערכה המתנהלת כיום בשטח מנציחה חיכוך ומאבק מדמם על קרקע ותשתיות, מרחיקה סיכוי להסדר יציב, מונעת פיתוח ובנייה לפלסטינים, גוררת סכנה מוחשית לטבע ולסביבה, ומעמיקה אתגרים הומניטריים ומשפטיים של גירוש והעברת אוכלוסיות. 

הפיכת המרחב הקריטי של שטחי C לבסיס להתקדמות מדינית מצריך שני סוגים של מדיניות – מדיניות תגובתית לטווח הקצר למניעת הדרדרות נוספת, ומדיניות ארוכת טווח לשיתוף פעולה פרקטי בשטח. נוכח מדיניות ממשלת הימין החדשה, הדוגלת בסיפוח מעשי של שטח C לישראל, מומלץ שמחנה תומכי השלום ינקוט בצעדי מנע: יקדם קמפיין ש'יסיר את המסכה' מעל מהלכי הממשלה ויחשוף את סכנות הסיפוח – פגיעה אנושה בזהות, בביטחון, ובמעמד המדיני והכלכלי של ישראל; ירחיב מחאות בשטח, אשר ישתלבו עם המחאה הכוללת נגד המדיניות האנטי-דמוקרטית של הממשלה החדשה; ויגיש התנגדויות לבניית התנחלויות, ולמניעת מהלכים פוגעניים נגד הפלסטינים. במעלה הדרך, על ישראל והפלסטינים לנטוש את הגישה של 'משחק סכום אפס', לגבש יחד תכנית מערכתית משותפת, ולקדם צעדים חיוביים בשטח C: לאשר תוכניות מתאר לבנייה פלסטינית שהועברו זה מכבר לאישור ישראל, לפעול למניעת פעילות פלילית ופיראטית בשטח, ולקדם פרויקטים משותפים בסיוע בינלאומי וערבי, בכלל זה: שדות חשמל סולארי, שטחי חקלאות ומזון, מתקני מים וטיפול בשפכים ואזורי תעשייה. קידום הצעדים הללו ללא אופק מדיני יוביל לכל היותר לשיפור נקודתי. לעומת זאת, קידום הצעדים עם זיקה להסדר מדיני – כולל העברת חלקים משטח C וקידום תכנית כלכלית מקיפה לרשות הפלסטינית – יובילו לשינוי של ממש, יחזקו יכולות ומוטיבציות פלסטיניות למנוע טרור, ויאפשרו לקדם בהדרגה את חזון שתי המדינות על בסיס אסטרטגיית השלום הזוחל.

הפוסט שטח C: מאזור מריבה למרחב שלום זוחל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המחקר נערך בשיתוף עם מכון דיוויס באוניברסיטה העברית במסגרת פרויקט משותף: תפקידם של שחקנים בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

הפוסט הדרך לשלום עוברת בכלא? תפקידם של אסירים ואסירים לשעבר בקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט שנה ליישום חוק השותפות לשלום במזה״ת: התקדמות והזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מחקר זה נכתב בשיתוף עם מכון דייויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית.

הפוסט ׳שלום באמצעות בריאות׳ בסכסוך הישראלי-פלסטיני: קרקע לדיאלוג או מסווה לנורמליזציה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השבוע אל אקצא וירושלים שוב חזרו למוקד ההתעניינות והדאגה של העולם הערבי. לא משנה מי התחיל, לא משנה מה באמת קורה שם – במציאות הטיקטוקית בה הדיווח הצטמצם למספר פריימים ומקטעים קצרצרים של סאונד, מספיק שרואים שוטרים, מגפיים, עצים שרופים וחלונות שבורים. הדמיון והדעות הקדומות כבר עושים את העבודה ומשלימים את התמונה.

חמאס שוב מנסה להבעיר את אל אקצא בחסות חודש הרמדאן והחגים היהודיים, להפר את השקט בירושלים ובערי הגדה ועל הדרך לפגוע ביחסים בין ישראל למדינות ערביות באזור. מדינות רבות כבר הגיבו – חלקן הגיבו כדי לצאת מדי חובה, ואחרות על מנת שהרחוב שלהן ישמע ויאמין שהן באמת-באמת מגנות, על מלא.

אל אקצא תמיד היה המקום הרגיש, עקב האכילס, חבית של חומר נפץ שמספיק בדל של שמועה על מנת להבעיר אותו. בשנים האחרונות מתקיימות על ההר שתי מגמות מסוכנות שמוסיפות שמן למדורה שממילא בוערת:

ההר מתמלא בפעילים קיצונים של חמאס, חיזב א-תחריר או תנועות אסלאמיסטיות קיצוניות אחרות. הסתה נוטפת מהדרשות שנישאות על הר הבית, ודגלים ירוקים של חמאס מתנופפים שם כדרך קבע. המצב הזה אינו מנותק באופן כללי ממה שקורה בירושלים.

בישראל נאבקו כל כך חזק בנוכחות של פת"ח, עד שבעצם אפשרו לחמאס להתנחל גם בעיר וגם במקום הרגיש ביותר בעולם. הרשות הוחלשה, הירדנים מודרו וכך החמאס התחילה להרגיש כבעלת בית בירושלים ובאל-אקצא.

במקביל, הסטטוס הקוו הרגיש עבר שינוי אף הוא – יותר ויותר מתפללים יהודים עלו להר, והמשטרה עשתה מעט או לא עשתה דבר על מנת להגן על הסטטוס קוו, כיוון שממשלות ישראל קרצו לאלה שדיברו בלהט על חזרה להר באהדה ובמקרים מסוימים גם הביעו תמיכה בלתי מסויגת.

השילוב של שני הדברים אינו יכול שלא להביא לפיצוץ, ואת זה בדיוק רואים היום בירושלים. המצב הנוכחי מסוכן, הוא פוגע במרקם היחסים עם המדינות הערביות, הוא יכול להביא לקורבנות רבים. אם להבות האש ימשיכו להיות גבוהות, הקורבן הראשון של התבערה הזאת עלולה להיות ממשלת בנט-לפיד.

עיראק תתבע את איראן בגלל ההפרות בתחום המים

משאבי המים של עיראק צנחו ב-50% מאז השנה שעברה, עקב תקופות חוזרות ונשנות של בצורת, כמות גשמים נמוכה וירידה במפלס הנהרות. "מאגרי המים נמוכים בהרבה ממה שהיה לנו בשנה שעברה, בכ-50 אחוז בגלל גשמים דלים והכמויות המגיעות ממדינות שכנות", אומר עאון דיאב, יועץ בכיר במשרד משאבי המים בעיראק.

המחסור במים אינו חדש לעיראק, שסובלת מבצורת וניהול כושל של המים שלה מזה מספר שנים. הפעם מצאו בעיראק אל מי ניתן להפנות את האצבע המאשימה.

על פי שר לענייני משאבי המים מהדי ראשיד אל-חמדאני, איראן ניתקה יותר מ-90% מיובלי המים שמובילים את הזרמים לעיראק ואינה משתפת פעולה עם עיראק על מנת להגביל את הנזק במהלך תקופות הבצורת. לדברי אל-חמדאני, מתקיימות פגישות עם משרד החוץ העיראקי כדי להכין את התביעה. השר אמר בראיון לרשת הסעודית אל-ערביה, שארצו מכינה תביעה בינלאומית נגד איראן.

בשנה שעברה אל-חמדאני כבר האשים את איראן בפומבי בכך שהיא מנסה לשנות את זרימת המים ואיים בהגשת תביעה לבית הדין הבינלאומי. חמדאני אף האשים את איראן בחפירת מנהרות ובניסיון לשנות את זרימת המים, ואמר כי עיראק השלימה הליכים להגשת תביעה לבית הדין הבינלאומי לצדק.

היחסים בין השלטונות בעיראק לבין איראן הדרדרו לשפל במהלך הבחירות לפרלמנט העיראקי בשנה שעברה. בעיראק עד עכשיו אין ממשלה והמשבר ביחסים נמשך.

קשה להאמין שהתביעה נגד איראן תסייע לעיראק לאגור יותר מים. המחקרים הקודמים שבוצעו במדינה מצביעים על כך שמדובר לא רק במחסור במים, אלא גם בניהול בעייתי של המשאבים. התשתיות בעיראק לא עברו חידוש שנים רבות וכמות אדירה של מים מתבזבזת כל שנה בגלל הצנרת החלודה והתשתיות המיושנות.

עשר שנות מאסר לחבר פרלמנט לשעבר בגין הברחת עתיקות ממצרים

הברחת העתיקות המצריות היא מכה עתיקה כמעט כמו עשרת המכות התנ"כיות. עוד בתחילת המאה, שודדים, אצילים וארכאולוגים בזזו את העתיקות המצריות כאוות נפשם וסוכנויות ידיעות בריטיות דיווחו על קרונות שהיו מלאים בכלים, פסלים, תכשיטים ואף מומיות מהתקופה הפרעונית שעשו את דרכם ממצרים אל תוך הממלכה הבריטית.

ממשלת מצרים מנסה לשים סוף לתופעה הזאת במשך שנים רבות, עד כה ללא הצלחה יתרה. בשנה שעברה השלטונות במצרים פתחו במבצע מיוחד שנועד לחשוף את רשתות ההברחה ולהעניש את האישים שעסקו בכך.

במהלך השבוע התקשורת המצרים דיווחה על כך שחבר הפרלמנט לשעבר עלאא חסניין וארבע אנשי עסקים בכירים אחרים ייקנסו במיליוני לירות מצריות ואף ירצו עונש מאסר של כ-10 שנים.

חסניין, פוליטיקאי לשעבר מעידן מובארכ, וחסן ראטב בן ה-74, איש עסקים נודע ובעבר הבעלים של תחנת טלוויזיה פרטית בשם "אל-מיחטר", וכן 16 בני אדם נוספים שהיו חברים ב"טבעת ההברחה" נעצרו לפני מספר חודשים. הרשויות מצאו ברשותם מאות חפצים שאסורים לייצוא ממצרים, חלקן מהעידן הפרעוני ואחרים מהעידן היווני.

בירת הדרוזים סופגת עיצומים מצד המשטר הסורי

על פי האומדנים של האו"ם, כ-90% מאזרחי סוריה חיים בעוני והאבטלה מרקיעה שחקים – כאשר ברקע התרסקות של הפאונד הסורי. אך מי שמוחה נגד ביטול הסובסידיות לדלק או מזון מגלה בדרך הקשה, שהמשטר הסורי מסוגל להעניש אותו ולהפוך את חייו לבלתי נסבלים.

כך קרה בא-סווידה, בירת המחוז הדרוזי בדרום סוריה. בפברואר אלפי דרוזים סורים יצאו להפגנות נגד המשטר בדרישה להעלות את רמת החיים ולהחזיר את הסובסידיות. הדרוזים גם חוששים מאוד מההשפעה האיראנית שמתפשטת בדרום סוריה וממיליציות פרו-איראניות הפועלות באזור.

לאחר מספר שבועות, הדרוזים בא-סווידה גילו שהמשטר הסורי מפעיל נגדם סנקציות כלכליות בתגובה למחאה שהתקיימה בחורף. התשתיות בעיר ובכפרים הסמוכים מתפוררות, הפסקות חשמל נמשכות שעות ולפעמים ימים והמחסור החמור בחלקי חילוף עלול להביא למחסור קשה במים.

על מנת להשיג את חלקי החילוף, אנשי סווידה צריכה לעבור דרך הפקידים הבכירים ואלה לא משתפים פעולה. על פי העדויות של המקומיים, גם אנשי העסקים הנאמנים למשטר אינם ממהרים לספק לסווידה את מה שדרוש.

בעת מלחמת האזרחים, הדרוזים הסורים מצאו את עצמם בין הפטיש והסדן: דרום סוריה נכבשה מהר על ידי המורדים, ואלה האשימו את הדרוזים בנאמנות למשטר למרות שבתחילת המלחמה היו לא מעט גורמים דרוזים שהצטרפו למחאות.

קרבות בין המורדים האסלאמיסטים לדרוזים התנהלו באזור הכפר חאדר, ולא הרחק מא-סווידה אנשי דאע"ש דרשו מדרוזים שיתאסלמו ולרבים היה נדמה אז שהנאמנות למשטר היא הרע במיעוטו.

עתה נראה שבעקבות המצב הכלכלי הקשה בסוריה, גם בחבל הדרוזים מתחילים להבין שהנאמנות שלהם לא תגרום לבשאר אסד להזיל דמעה ולרחם עליהם. הבעיה היא שהפעם, כאשר הדרוזים מוחים, כל האחרים שותקים בגלל הפחד והייאוש.

היום הזה בתולדות מזרח התיכון: איראן משגרת לראשונה לוויין צבאי

ב-22 באפריל 2020 איראן שיגרה לחלל את "נור" – לוויין הריגול הצבאי הראשון ששוגר בהצלחה על ידי משמרות המהפכה האיראניים. בעולם המערבי הופתעו מהשיגור, כנראה בעקבות כשל מודיעיני.

ארה"ב גינתה את שיגורי הלוויינים האיראניים בטענה שפעילות החלל של הרפובליקה האסאלמית נועדה להסתיר את פיתוחם של טילים בליסטיים המסוגלים לשאת נשק גרעיני.  מזכיר המדינה מייק פומפאו אמר אז ש"איראן צריכה לשאת באחריות על מה שהיא עושה".

באיראן חגגו את השיגור המוצלח לאחר מספר ניסיונות כושלים, ובישראל הביעו דאגה רבה מכך. במרץ השנה שוגר הלווין הצבאי השני – "נור-2".

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-23 באפריל 2022

הפוסט חמאס מנסה להבעיר את ירושלים בכל הכוח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היוזמה, אותה הגתה ערב הסעודית, הציעה לישראל אופק של שייכות אזורית, יחסים נורמליים עם כלל מדינות ערב, ותחושת ביטחון, וזאת בתמורה לסיום הסכסוך עם שכניה הפלסטינים והסורים. היא הציגה בפני ההנהגה והציבור בישראל תמריץ אמיתי לשלום, שנתן מענה לכמיהה הישראלית ארוכת-השנים לצאת מהבידוד ומהסכנה הביטחונית, ולהתקבל באמת לאזור.

אבל, שלום היא לא הביאה. רוב גדול של הישראלים לא שמעו עליה. אם שמעו, לא ידעו מה התוכן שלה. ואם ידעו, התמקדו בסיבות לדחות אותה או לפקפק באמינותה. ממשלות ישראל מעולם לא הגיבו ליוזמה באופן רשמי. על אף גישושים מדי פעם מאחורי הקלעים – מנהיגי ישראל בחרו על פי רוב להתעלם ממנה. חלקם אף יצאו במפורש נגדה, עקב התנגדותם לפתרון שתי-המדינות.

שוב ושוב אשררה הליגה הערבית את יוזמת השלום הערבית והדגישה את מחויבותה לה. זאת, גם בתקופות של הסלמה ישראלית-פלסטינית, של חוסר יציבות בעולם הערבי, ושל עליית האסלאם הפוליטי במזרח התיכון וצפון אפריקה. אבל, מדינות ערב נמנעו מנקיטת צעדי שיווק משמעותיים כלפי הציבור בישראל, והראו נכונות מוגבלת בלבד להתאים את נוסח היוזמה למציאות המשתנה לאורך השנים.

הקהילה הבינלאומית, מצדה, בירכה על היוזמה וראתה בה פוטנציאל, אך לא השכילה לעמוד במשימה שלקחה על עצמה ולשלב את היוזמה בחבילת תמריצים בינלאומית לשלום, שהייתה אמורה גם לכלול הבטחות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי לגבי פירות השלום וערבויות ביטחון.

וכך, לאורך 20 שנה, הפכה יוזמת השלום הערבית להזדמנות שהוחמצה, עם סימני שאלה גוברים לגבי הרלבנטיות שלה. ראשית, הייתה זו מלחמת האזרחים בסוריה, שהפכה את הסעיף ביוזמה שקורא לנסיגה מרמת הגולן ללא ריאלי בנסיבות הקיימות; ושנית, היו אלו הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לכמה מדינות ערביות, ששיקפו את מאמצי ממשלות הימין לנתק את קידום היחסים עם מדינות ערב מקידום השלום עם הפלסטינים.

"פסגת הנגב" שהתקיימה בדיוק ביום השנה ה-20 להצגת היוזמה, ביטאה הלכה למעשה את אותם יחסים נורמליים שהבטיחה יוזמת השלום הערבית. אך, בפסגה לא השתתפו פלסטינים והנושא הפלסטיני לא עמד במרכזה, והדבר מנע את השתתפות ירדן. היא גם התקיימה בתקופת שפל לפלסטינים – תקופה בה סיוע אירופי לרשות הפלסטינית מעוכב, בה ארה"ב קוראת לרפורמות פנימיות ברשות הפלסטינית, בה הציבור הפלסטיני מביע אי אמון גורף בהנהגתו, ובה הפיצול בין הגדה המערבית לרצועת עזה נשמר גם כשבירושלים מכהנת ממשלה שאינה מעוניינת עוד בשימורו.

אבל, זו לא סיבה לחגיגה ואין לראות בכך ניצחון ישראלי על רוח יוזמת השלום הערבית. לצד כל התמריצים והמאמצים הבינלאומיים, שלום ישראלי-פלסטיני הוא קודם כל אינטרס של שני העמים החיים בסכסוך. אם העולם מתעניין פחות בנושא, ישראל צריכה לנסות ולרתום אותו לכך. קודם כל, כי זה משרת את מטרותיה, את ביטחונה, את יכולתה לפרוץ תקרות זכוכית מדיניות נוספות, ואת הפוטנציאל לשגשוג כלכלי לאומי ואזורי.

יוזמת השלום הערבית צריכה להתעדכן. זאת, כמו מסמכי יסוד אחרים שקשורים לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני שנכתבו לפני כ-20 שנה ומוזכרים עד היום – דוגמת הפרמטרים של קלינטון ומפת הדרכים של הקוורטט. המציאות שהשתנתה מחייבת גם תכניות מדיניות חדשות. גם אם היעד של השגת פתרון שתי-המדינות נשאר כשהיה, הדרכים אליו צריכות להיות רלבנטיות למזרח התיכון המשתנה והמתחדש של ימינו.

תכנית שלום חדשה שתגובש על ידי הליגה הערבית, יכולה הפעם להתבסס גם על התייעצויות מקדימות עם ישראל. מה שלא היה אפשרי במציאות שלפני 20 שנה, הוא בהחלט ישים כיום. שיח ישראלי-ערבי על הצעה ערבית חדשה, יוכל להבטיח שהיא תיתן מענה טוב יותר מקודמתה לצרכים, רגישויות ויכולות פוליטיות.

יוזמת שלום ערבית חדשה יכולה להגדיר באופן מדויק יותר את תקרת הזכוכית ביחסי ישראל-ערב שמציב המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא יכולה להציג לישראל מפת דרכים להרחבה והשלמה של מעגל הנורמליזציה עם מדינות ערב, ולהרחבתו גם למדינות נוספות בעולם המוסלמי. והיא יכולה גם לכלול תמריצים לפלסטינים, במטרה שחילופי השלטון ביום שאחרי אבו מאזן יובילו להנהגה תומכת-שלום ומתונה ולא לחיזוק הקיצוניים.

היחסים המתהווים בין ישראל למדינות ערב הם מבורכים. כינוס הפסגה בנגב הוא אכן היסטורי, ומסמל מציאות אזורית חדשה ושונה בתכלית מזו שישראל הורגלה אליה במשך עשורים. את השינויים האלה יש למנף כעת גם לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, בעזרתן הפעילה של מדינות ערב. גם אם רבות מהן אינן מתעדפות זאת כיום, סביר שבעתיד יחול בכך שינוי, בשאיפה לא כתוצאה מסבב הסלמה אלא מעליית הנהגה פלסטינית חדשה.

יוזמת השלום הערבית סבלה מחוסר האמון של ישראל בעולם הערבי ומתחושה שמדובר במלכודת. כיום, במציאות של אמון גובר ותחושת שותפות לדרך בין ישראל למדינות ערביות, ניתן להסיר את המכשול הזה. יוזמת שלום ערבית חדשה תצטייר באור שונה, ותוכל להציג את החתירה לשלום ישראלי-פלסטיני כמטרה משותפת שתשלים את שינוי פני המזרח התיכון ואת השדרוג העמוק במעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל.

המאמר פורסם ב-Ynet בחודש מרץ 2022.

הפוסט אחרי 20 שנה, זמן ליוזמת שלום ערבית חדשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מלאדנוב היה מהמוצלחים בשליחים הבינלאומיים שפעלו בזירה הישראלית-פלסטינית לאורך השנים, וזאת למרות שכיהן בשנים בהן לא התקיים משא ומתן על הסדר קבע. הוא הצליח למצב את עצמו כשחקן מוערך ומקובל בעיני ישראל, הפלסטינים, מדינות האזור והקהילה הבינלאומית. בפועלו, הצליח מלאדנוב למנוע שוב ושוב סבבי לחימה ברצועת עזה, הצביע בבהירות על המכשולים שמקשים על יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונתן רוח גבית עקבית ומשמעותית לארגוני חברה אזרחית ישראליים ופלסטיניים שמקדמים שלום.

לרוב, בישראל מודאגים ממעורבות בינלאומית שאינה אמריקנית בנושא הישראלי-פלסטיני. אולם כהונתו של מלאדנוב הראתה שלעתים ההיפך הוא הנכון: בעוד ארצות הברית, תחת הנשיא טראמפ, הובילה מדיניות שהרחיקה שלום ישראלי-פלסטיני ושעוררה מתיחות בזירה הפלסטינית, היה זה דווקא האו"ם – אותו אוהבים בישראל להשמיץ – שסייע למנוע הסלמה ולעודד הידברות.

בשלבים שונים בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, האו"ם מינה שליחים מיוחדים שפעלו לתווך בין הצדדים ולקדם שלום, כפי שהוא עושה דרך קבע באזורי סכסוך שונים בעולם. עם הקמת המדינה מונה השליח הראשון, פולקה ברנדוט, שפעל במהלך מלחמת העצמאות, אך סופו היה טראגי – הוא נרצח על ידי אנשי לח"י.

מחליפו בתפקיד, ראלף באנץ', היה זה שהוביל את משימת התיווך המוצלחת במשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, שהביאו לסיום מלחמת העצמאות. באנץ' זכה בפרס נובל לשלום על חלקו בהשגת ההסכמים. בעקבות מלחמת ששת הימים החליטה מועצת הביטחון על מינוי שליח לקידום שלום, והדיפלומט השבדי גונאר יארינג נבחר לתפקיד. יארינג דילג בין ישראל ומדינות ערב – ובמיוחד בין ירושלים וקהיר – אך מאמציו לא נשאו פרי. המחזאי המנוח חנוך לוין גיחך על מאמצי התיווך של יארינג במחזות הסאטירה שכתב באותם ימים.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגבירה ארצות הברית את מעורבותה בתהליך המדיני והחלה להוביל באופן כמעט בלעדי את תפקיד המתווך במזרח התיכון, גם בזירה הישראלית-ערבית ולאחר מכן גם בזירה הישראלית-פלסטינית.

בעקבות הסכם אוסלו התגבש באו"ם תפקיד חדש של מתאם מיוחד לתהליך השלום במזרח התיכון (UNSCO), במטרה לעקוב אחר מימוש תהליך השלום ולסייע בבניית הרשות הפלסטינית שהוקמה באותם ימים. הראשון שמילא את התפקיד היה טריה לרסן, דיפלומט נורבגי שלקח חלק בשיחות החשאיות באוסלו. לאורך רוב שנות תהליך השלום, לצד העליות והמורדות, ארה"ב הייתה השחקן המוביל במאמצי השלום, ושליחי האו"ם – כמו גם שליחים שמינה האיחוד האירופי – היו שחקן משנה שפעל לסייע ככל שניתן. תפקיד זה, של שליחי האו"ם לתהליך השלום, היה תמיד מאתגר ומורכב, כאשר לשליחים אין כמעט מנופי השפעה פורמליים רבי עוצמה והם לא ייצגו מדינה או מעצמה עם כלים ומשאבים שמאפשרים לתמרץ או להעניש את הצדדים.

נוסף על אלה, המנדט של התפקיד, וסמכויותיו, לא היו ברורים ומוסכמים. לכך יש לצרף גם את החשדנות והעוינות העמוקה כלפי האו"ם, גם מצד ישראל אבל גם בצד הפלסטיני, ועמם נאלצו השליחים להתמודד. כדוגמה לכך אפשר לציין שבתקופת כהונתו של אביגדור ליברמן כשר הביטחון, הוחלט בישראל להחרים את שליח האו"ם באותה תקופה רוברט סרי, וליברמן אף קרא לגרשו בהאשמה שניסה לסייע כספית לחמאס.

על רקע כל זאת, ועל אף כל האתגרים והחולשה המבנית הטמונה בתפקיד, מלאדנוב הצליח לשחק תפקיד חשוב ומשמעותי באזור. הוא הפך לשחקן היחיד שביכולתו לדבר עם כולם בזירה הישראלית-פלסטינית, מנתניהו ובנט דרך אבו מאזן ועד איסמאיל הניה ויחיא סינוואר, ולזכות להערכה ואמון של הצדדים השונים.

מה מצפה למחליף

מלאדנוב נותר למעשה "המבוגר האחראי" האחרון, לעומת מדיניותו של טראמפ, ושחקנים בינלאומיים אחרים, שאיבדו עניין או התמקדו בזירות אחרות. בעוד השליחים הבינלאומיים האחרים שמכהנים בימים אלו (דוגמת הנציגה האירופית המיוחדת לתהליך השלום) פועלים מארצות מוצאם ורק מבקרים לעתים באזור, מלאדנוב פעל מירושלים, ולרשותו עמד צוות מיומן של דיפלומטים מקומיים ובינלאומיים. הוא הפך לשחקן מפתח בתהליכי "ההסדרה" בין ישראל לחמאס בעזה וברגעי משבר רבים הצליח לעצור הידרדרות להסלמה. הוא עשה זאת תוך עבודה משותפת עם מצרים וקטר, מדינות שנמצאות במחנות יריבים במזרח התיכון. גם על רקע הנתק בין ירושלים ורמאללה, והפסקת התיאום האזרחי והביטחוני במהלך השנה האחרונה, מלאדנוב פעל למלא את הוואקום וסייע גם בתיאומים שנגעו למשבר הקורונה.

במקביל לירידת העניין הבינלאומי בסכסוך, מלאדנוב נאלץ להיות זה שמתריע בשער ובתדרוכים הקבועים שנתן למועצת הביטחון נהג להדליק נורות אזהרה ולשרטט המלצות וקריאה לפעולה. רצונו לשמור על קשרים טובים עם הצדדים לא מנעו ממנו להשמיע קול חד וברור והוא קרא בכל הזדמנות לשמירה על חזון שתי המדינות, הוביל מאמץ רחב כנגד תכנית הסיפוח והקפיד לגלות אמפתיה לקורבנות בשני הצדדים ולגנות פעולות של הגורמים השונים בסכסוך. מלאדנוב בחר לחרוג מעבר לדיפלומטיה הקלאסית המתנהלת רק מול מקבלי ההחלטות, והרחיב את הדיאלוג גם עם ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הוא הדגיש שוב ושוב בדבריו את התפקיד החשוב שיש להם בדרך לשלום, השתתף באירועים שקיימו, וערך עמם דיונים ותדרוכים.

ואולם, בעוד מלאדנוב נחל הצלחות רבות בעזה, השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית לא התקרב בתקופת כהונתו. התנגדותו של נתניהו לפתרון שתי-המדינות, המדיניות שנקט טראמפ והקשיים ברשות הפלסטינית העמידו מכשולים רבים בפני משימת קידום השלום, והגבילו את מרחב הפעולה של מלאדנוב בעיקר לעזה. מחליפו של מלאדנוב, תור וונסלנד הנורבגי, ייהנה מתנאי פתיחה נוחים יותר.

כניסתו של ביידן לבית הלבן צפויה להוביל למחויבות אמריקנית מחודשת לפתרון שתי המדינות, לשיקום יחסי ארה"ב עם הרשות הפלסטינית, לחזרתה של ארה"ב לתפקיד המתווך בין ישראל לפלסטינים, ולפתיחות אמריקנית לעבודה משותפת עם שותפים בינלאומיים. הדבר יאפשר לשליח החדש לא רק להמשיך את דרכו של מלאדנוב בכל הנוגע לרצועת עזה, אלא גם לנסות להיות גורם משמעותי בתיאום והובלה של מהלכים רב-לאומיים דוגמת גיבוש מנגנון בינלאומי מחודש לקידום השלום (כשיפור לקוורטט שלא ממלא את ייעודו) והצגת חבילת תמריצים בינלאומית מתואמת לשלום לישראל ולפלסטינים.

כשייכנס וונסלנד לתפקידו, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תזנח לרגע את החשדנות שלה כלפי האו"ם וכלפי שליחים בינלאומיים, תקבל אותו בזרועות פתוחות ותפגין נכונות לעבודה משותפת לקידום שלום. עד אז, בירושלים צריכים להגיד למלאדנוב תודה ולברך אותו לשלום.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 19 בדצמבר 2020.

הפוסט מי ימנע את המלחמה הבאה בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרשתות החברתיות במצרים סערו לאחר שעמוד רשמי של משרד החוץ הישראלי בשפה ערבית העלה את התמונה ומתחתיה הכתובית: ״האמנות תמיד מאחדת אותנו״. כתוצאה מכך, הזמר זכה למתקפה חסרת תקדים של גולשים ברשתות. הוא הוכרז כציוני, בוגד, ושחקן ״בקרנבל הנורמליזציה״ המשרת את "הפרויקט הציוני באזור״.

חמור מזה, המתקפה נגד רמדאן חרגה מגבולות הרשתות החברתיות. איגוד השחקנים במצרים השעה את חברותו ואילו איגוד העיתונאים הורה שלא לפרסם כל ידיעות עליו משום שהוא הפר את האיסור על כל צורה של נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת״. לבית המשפט המצרי אף הוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי".

רמדאן ביקש למזער את הנזק שנגרם לו; הוא פרסם תגובה באינסטגרם ובה טען שלא היה מודע ללאומיותו של הזמר והוסיף כי הוא "מצדיע לעם הפלסטיני״. בהמשך אף שינה את תמונת הפרופיל שלו לתמונה של דגל פלסטין.

פרשה זו חשפה את בפני הציבור הישראלי, פעם נוספת, את עוצמת ההתנגדות במצרים לנורמליזציה עם ישראל. השיח הציבורי במצרים, כפי שעלה ברשתות החברתיות, ביטא עמדה אחידה המתנגדת לכל מגע עם ״הכובש הציוני״ וחידד כי גם לאחר למעלה מ-40 שנים לאחר חתימת הסכם השלום, רבים בחברה האזרחית המצרית עדיין רואים בישראל אויב עיקרי.

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית. עמדות אלו מצאו את ביטוין מעת לעת במתקפות כלפי מי שנחשד בקידום נורמליזציה, כדוגמת הדחתו של חבר הפרלמנט המצרי, תופיק עוכאשה, לאחר שאירח בביתו את שגריר ישראל. במקרים קיצוניים עמדה זו לבשה פנים אלימות, כפי שבא לידי ביטוי בתקיפת שגרירות ישראל במצרים על ידי מפגינים ב-9 בספטמבר 2011.

המשטר המצרי בעבר לא פעל נגד שיח שנאה זה. חוסני מובארכ שימר את יחסי השלום עם ישראל ואף ביצר את מעמדה של מצרים כמתווכת מרכזית בין ישראל לפלסטינים, אך הוא לא עשה "יחסי ציבור" לשלום עם ישראל. מנגד, הוא התיר חופש ביטוי נרחב לשיח עוין כלפי ישראל ועשה מעט מאוד כדי למחוק ביטויים אנטי-ציוניים ואנטישמיים בכלי התקשורת. ניסיונות להגביל שיח אנטי-יהודי היו תוצר של לחצים חיצונים, בעיקר אמריקאים, ולא נבעו מתוך ניסיון לשנות תודעה.

הגישה הדואלית של מובארכ נבעה מכך שהעמדות העוינות כלפי ישראל שירתו אותו ברמה הפנימית. שתיקת המשטר הייתה חלק מדרכי התמודדותו עם התגברות ההשפעה של גורמי האסלאם, בעיקר האחים המוסלמים, במרחב הציבורי, שביטאו עמדות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות. עמדות אלה הצטלבו עם העמדות של כוחות חילונים כמו נאצריסטים, שמאל ואף ליברליים, שהתנגדו למדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים.

מגמות אלו ממשיכות להתקיים גם תחת שלטונו של אל-סיסי. נשיא מצרים אמנם הרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני והדיפלומטי עם ישראל, הביע תמיכה בשימור יחסי השלום ואף קידם בברכה את הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והאמירויות, אך הוא לא הביע תמיכה בנורמליזציה בתחומים האזרחיים.

הטיעונים ללגיטימציה של אל-סיסי ממוקדים בהיותו המנהיג שיכול להציל את מצרים מאויביה הפנימיים והחיצוניים ולהוביל לביטחון וליציבות. אמנם ההגנה שהוא מבטיח לעם המצרי ממוקדת בארגוני הטרור והאחים המוסלמים, אולם שימור הדימוי של ישראל כאויב פוטנציאלי משרתת טיעונים אלו ללגיטימציה ובעיקר תומכת באוטוריטריות הצבאית.

הסכסוך המתמשך של ישראל עם הפלסטינים והעדר ההתקדמות בפתרון הסכסוך משמש חומר בערה המניע את שיח ההתנגדות כלפי ישראל. עם-זאת, חשוב להדגיש כי הוא לא גורם בלעדי. שיח העוינות כלפי ישראל הוא תוצר של כמה גורמים נוספים:

1. ראשית, התפשטותן והעמקתן של עמדות אנטישמיות ואנטי-יהודיות על ידי גורמים שונים ובראשם הכוחות האסלאמיסטים והאיגודים המקצועיים. חלק מהעמדות הללו בא לידי ביטוי בתקשורת ובמערכת החינוך המצריים.

2. שנית, המדיניות העקבית של השלטון תרמה לכך שהבעת התנגדות לנורמליזציה מהווה כלי בידי כוחות פוליטיים לתקוף את המשטר מבלי שיוגדרו על ידו כבוגדים, או כמי שפוגעים באינטרסים של מצרים ובכבודה.

במלים אחרות, בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום להבעת מחאה "לגיטימית". כך למשל המתקפה הנוכחית נגד רמדאן שימשה הזדמנות לבטא התנגדות למדיניות של מדינות המפרץ, אשר פועלות "בשירות החלום הציוני להנהיג את העולם הערבי״, אך בד בבד היא כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסיו של אל-סיסי עם ישראל ואף הגדרתם כבגידה.

תגובתו של המשטר המצרי הפעם הייתה שונה; לא זו בלבד שהתקשורת לא תקפה את השחקן, אלא שפובליציסט בכיר תקף בעיתון הממסדי "אל-אהראם" את תגובת האיגודים המקצועיים, ולא ראה פסול בקיום הקשר, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר שלא הכירו מלחמות נגד ישראל.

השינוי בעמדת המשטר חשוב והוא מלמד כי המחאה התקשורתית נתפסת גם כמחאה נגד המשטר ועל כן מאיימת עליו. יתכן גם שההסכמים של ישראל עם האמירויות ובחריין, והקשר עם הסעודים, חיזקו את הביטחון של המשטר המצרי.

מוקדם לומר האם תגובה זו מסמלת שינוי בעמדת המשטר כלפי התבטאויות אנטי-ישראליות או אנטי-נורמליזציה. בכל מקרה, תגובה זו מלמדת עד כמה יש למשטר תפקיד חשוב בשינוי השיח כלפי ישראל ובעיצובו. קשה להשוות בין מדינות המפרץ, שם אין איגודים מקצועיים או גורמי אופוזיציה אסלאמיים משמעותיים, ובין מצרים, ירדן ומדינות ערביות נוספות, שם נדרש המשטר להתמודד עם כוחות אלה.

ולכן, ישראל תמשיך להתמודד עם שני סוגים של שלום: זה עם מדינות המפרץ, וזה עם שאר מדינות ערב. התקדמות או פתרון הבעיה הפלסטינית עשוי לחמם את השלום הקר, אולם נדרש כאן גם מאמץ מצדן של המדינות הערביות לקדם את השלום בתקשורת ובמערכות החינוך שלהן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 בדצמבר 2020.

הפוסט נורמליזציה עם מצרים וירדן? מוקדם מדי לחגוג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנדר תקף בצורה יוצאת דופן את ההנהגה הפלסטינית, והאשים אותה בהחמצת הזדמנויות לשלום, בשחיתות, בפלגנות, בקבלת החלטות מוטעות והתעלמות מהסיוע הנדיב של מדינות המפרץ – ובראשן ערב הסעודית – לעניין הפלסטיני. קולו של בנדר היה רועם, אך לא בודד.

עיתונאים סעודים בכירים פרסמו מאמרים התומכים בהסכמי הנורמליזציה של איחוד האמירויות הערביות ובחריין עם ישראל מצד אחד, ומבקרים את חוסר המעש הפלסטיני מצד שני. הגדיל לעשות עבד אל-רחמן אל-ראשד, עורך העיתון "אל-שרק אל-אוסט" לשעבר ומנכ"ל ערוץ אל-ערביה בהווה, כשהצדיק את זכותה של כל מדינה לקבל החלטה ריבונית בהתאם לאינטרס שלה.

קולות השלום הנשמעים מכיוונה של ערב הסעודית אינם מקריים; הם מלמדים כי מתחולל שינוי עמוק בעמדה הסעודית. ואולם, העמדה הרשמית שלהם, כפי שבוטאה על ידי שר החוץ פייסל בן פרחאן, היא שנורמליזציה תושג רק לאחר פתרון הבעיה הפלסטינית.

מי שחושב שהשינוי בעמדה הסעודית הוא תולדה של ההתפתחויות במזרח התיכון בשנים האחרונות, מפספס את התמורה שהתחוללה בממלכה כלפי ישראל, לפחות מאז מלחמת 1967. ישנן עדויות רבות שסעודיה הכירה בישראל בגבולות 1967, אם כי לא באופן רשמי ופומבי. יתרה מזו, יורש העצר ולימים מלך ערב הסעודית, פהד, ניסה בשנות ה-70 ליצור קשר עם ישראל לפחות פעמיים, אולם שליחיו נדחו.

בניסיונות אלו, היתה המטרה הסעודית להבהיר שקניית נשק מתקדם – מטוסי F-16 – לא יהוו איום על ישראל. צעד זה יהפוך לדפוס התנהגות, כשהאמירויות ביקשו מרבין שלא להתנגד ב-1995 לאספקת מטוסי F-15. דפוס זה יחזור שוב לגבי ה-F-35 במסגרת הסכם השלום עם האמירויות.

פהד היה גם זה שפרסם יוזמת שלום בספטמבר 1981. הייתה זו הפעם הראשונה שערב הסעודית יזמה תכנית שלום לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, והיא לימדה על עוצמתה האזורית בעקבות בום הנפט של שנות ה-70. ההכרה בישראל התחבאה מאחורי ניסוח מעורפל, שדיבר על הכרה ב"זכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום". היוזמה התקבלה לאחר תיקונים, על ידי ועידת הפסגה הערבית בפס שבמרוקו ב-1982, אולם ישראל דחתה אותה מכל וכל.

ראש הממשלה מנחם בגין לא היה מוכן לקדם תכנית שדיברה על הכרה באש"ף, ועל הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, שבירתה מזרח ירושלים. הרטוריקה השלילית של בגין לימדה על קיומם של דימויים שליליים לגבי הממלכה והנהגתה. המגעים שקוימו מאחורי הקלעים בין מנהיגי ערב הסעודית ומנהיגים במערב לימדו כי מאחורי הניסוח המעורפל אכן עמדה הכרה סעודית בישראל.

כ-20 שנה מאוחר יותר – בפברואר 2002, בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית, פרסם יורש העצר ולימים המלך עבדאללה יוזמת שלום שנייה. יוזמה זו התקבלה לאחר תיקונים על ידי ועידת הפסגה הערבית בביירות, והפכה ליוזמת השלום הערבית השנייה. יוזמה זו כבר דיברה במפורש על הכרה בישראל ונורמליזציה עמה, בתמורה לנסיגה ישראלית לקווי 1967, הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, וכן ניסוח מעורפל לגבי פתרון בעיית הפליטים שיהיה מוסכם על הצדדים.

למרבה התדהמה, ישראל הרשמית מעולם לא הגיבה ליוזמת השלום הערבית, בטענה – או יותר נכון בתואנה – שהיא לא הוצגה לה רשמית. אמנם כמה פוליטיקאים, ובהם אהוד אולמרט ושמעון פרס, התבטאו באופן חיובי כלפיה, אולם לא היה בכך כדי לחפות על אחד מהמחדלים הגדולים של המדינאות הישראלית.

צמיחתה של איראן כאיום צבאי וגרעיני במפרץ, היווה גורם מדרבן עבור הממלכה כדי לחפש דרכים חדשות לישראל. באופן קונקרטי, היתה זו מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, שהאיצה את שיתוף הפעולה מאחורי הקלעים. כמנהיגת העולם האסלאמי-סוני, סעודיה ראתה בחשש כיצד השיעים בהנהגת איראן חותרים להגמוניה באמצעות שליחים אזוריים, כמו חיזבאללה בלבנון ומשטר שיעי אוהד בעיראק, שקם בעקבות הכיבוש האמריקני ב-2003.

תקופה קצרה לאחר המלחמה נפגש ראש הממשלה אולמרט, כשהוא מלווה בראש המוסד מאיר דגן, בבנדר, שכיהן באותה עת כראש המועצה לביטחון לאומי. לבנדר יש היסטוריה ארוכה של פגישות עם ישראלים ומנהיגים יהודים בארצות הברית. הייתה זו התחלה של שיתוף פעולה חשאי ישראלי-סעודי, שאף הביאה את דגן לטוס בחשאי לערב הסעודית ב-2010 ולהיפגש עם ראש המודיעין.

הקשר הישראלי-סעודי לא בא על חשבון יחסיה של הממלכה עם הפלסטינים. למען האמת, מאז שנות ה-70 תיווכה ערב הסעודית בין אש"ף לארצות הברית, מתוך מטרה לשכנע את הפלסטינים להצטרף לתהליך המדיני, אולם ללא הצלחה. גם הצגת שתי תכניות שלום נועדה, בראש ובראשונה, למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובכך להביא ליציבות במזרח התיכון.

הסעודים גם תרמו סכומי כסף נדיבים לקופת הפתח – הארגון הפלסטיני החשוב ביותר באש"ף. העיתונאית הסעודית ופאא' אל-רשיד טענה כי ערב הסעודית תרמה לפלסטינים כמיליארד דולרים מ-1994 ועד 2008. אי לכך, אפשר להבין את האכזבה הסעודית מאי היכולת שלהם לתרגם את המנוף הכלכלי שלהם להישגים מדיניים.

לאורך השנים, מדיניות החוץ הסעודית הייתה פרגמטית וזהירה. היא השתדלה לפעול למען השגת קונצנזוס ערבי. ביקור סאדאת בירושלים וחתימת השלום עם ישראל, העמידה את המדיניות הזו במבחן, אולם בסופו של דבר נאלצו הסעודים להצטרף למחנה המתנגדים להסכם. 40 שנה מאוחר יותר, ערב הסעודית מתקרבת להכרה פורמלית ופומבית בישראל, כפי שאפשר להתרשם מקולות השלום שנשמעים ממנה, אולם היא עדיין לא שם. מה דרוש כדי שזה יקרה?

ראשית, נראה כי אחת הסיבות להססנות הסעודית נובעת מחילוקי דעות בתוך ההנהגה: בעוד המלך סלמן מחזיק בעמדה המסורתית, שדוגלת בקשירת הנורמליזציה עם ישראל לפתרון הבעיה הפלסטינית, בנו, יורש העצר מוחמד (הידוע בכינויו MBS), תומך ככל הנראה בגישה של האמירויות. בכך, הוא מייצג את דור המנהיגות הצעירה שאינה מוכנה יותר להיות כבולה על ידי הבעיה הפלסטינית בקידום האינטרסים של המדינה.

שנית, כשומרי המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה, אליהם עולים לרגל כשני מיליון מוסלמים מרחבי העולם מדי שנה, הסעודים צריכים להימנע מהרפתקאות מדיניות שיש להן השלכות כלכליות דרמטיות.

שלישית, יחסיה עם ארצות הברית בתקופת טראמפ היו מצוינים והיא לא הייתה צריכה לשלם במטבע הישראלי כדי לחזק את מעמדה בוושינגטון. עליית ביידן ונסיגתה ההדרגתית של ארצות הברית מהמזרח התיכון מהווים מקור לדאגה, וזו בתורה יכולה דווקא לחזק את הרצון הסעודי לחזק את הקשרים עם ישראל – אולי אף בגלוי.

מגמת היחסים בין ישראל וערב הסעודית ברורה, אולם אין לדעת מתי ייפול הפור. יש להניח כי בכל מקרה ישראל לא תקבל מתנות חינם. כינון יחסים עם ערב הסעודית יהווה פריצת דרך מדינית לישראל ביחסיה עם העולם הערבי והאסלאמי.

מצב זה מייצר הזדמנות גדולה לפתרון הבעיה הפלסטינית באמצעות דיאלוג ישיר בין ישראל, ערב הסעודית והאמירויות, בשיתוף עם הפלסטינים, ובברכת ארצות הברית. עתה נותר לראות אם אנו בשלים ליוזמת שלום ישראלית-ערבית.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 24 בנובמבר 2020.

הפוסט משהו קורה בממלכה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הוא השתתף בועידת מדריד בשנת 1991 ובשיחות וושינגטון (1992-1993). הוא אומנם לא היה חלק מערוץ אוסלו, אבל בתהליך אוסלו, שהתפתח בשנות ה-90, הוא החל להוביל את צוות המשא ומתן הפלסטיני. בין השאר השתתף במשא ומתן על הסכם אוסלו ב' (1995), בועידת וואי פלנטיישן בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה (1998) ובשיחות על הסכם הקבע בשנים 2001-1999.

גם לאחר כישלון ועידת קמפ דיויד ביולי 2000, עריקאת ומקבילו בצד הישראלי גלעד שר המשיכו את המגעים להשגת הסכם, ועריקאת הוביל את המשלחת הפלסטינית במאמצים של הרגע האחרון שהתקיימו בועידת בולינג בדצמבר 2000 ושיחות בטאבה בינואר 2001.

בתקופת השלטון של אבו מאזן, עריקאת המשיך להוביל את המשא ומתן מהצד הפלסטיני, בין השאר בתהליך אנאפוליס (2007-2008), בשיחות של השליח האמריקאי ג'ורג' מיטשל (2010) וביוזמת ג'ון קרי (2013-14).

עריקאת הפך לאנציקלופדיה של תהליך השלום ולמי שנושא ב"זיכרון המוסדי" של סבבי המשא ומתן. הוא גיבש ומיסד את מחלקת המשא ומתן של אש"ף. לא במקרה בחרו כותבי הסדרה "היהודים באים" להיעזר בדמותו של עריקאת כנציג הפלסטיני הנצחי במערכון שעסק בהיסטוריה של תהליך השלום.

בשנת 2011, הודלפו אלפי מסמכים של מחלקת המשא ומתן של אש"ף, אשר חשפו פרטים רבים על השיחות עם ישראל ועל פשרות בנושאים כמו ירושלים והפליטים. ההדלפה הביכה מאוד את עריקאת והוא הודיע על התפטרותו, אך תוך זמן קצר חזר לתפקיד.

עריקאת לא היה חלק מההנהגה הותיקה של אש"ף שישבה בתוניס (מה שכונה "אש"ף-חוץ") אלא הגיע מתוך ההנהגה הפלסטינית המקומית בשטחים ("אש"ף-פנים").

הוא נולד באבו-דיס, ליד ירושלים, בשנת 1955 ורוב חייו התגורר ביריחו ונבחר כנציג של יריחו במועצה המחוקקת הפלסטינית. לעריקאת הייתה אזרחות אמריקאית והוא למד בארה"ב לתואר ראשון ושני ועשה דוקטורט בלימודי שלום באוניברסיטת ברדפורד באנגליה.

עריקאת הוביל קו של התנגדות לאלימות ובעד משא ומתן עם ישראל גם בתקופות קשות ומייאשות וגם אל מול התנגדות רחבה בציבור הפלסטיני לדיאלוג עם ישראל. הוא היה מעורב בפעילות של ארגוני חברה אזרחית תומכי-שלום, כמו "זרעים של שלום" ו"יוזמת ז'נבה", והשתתף באירועים וכנסים שונים של דיאלוג עם הציבור הישראלי. בין השאר, הוא הקליט סרטון הפונה לדעת הקהל הישראלית במסגרת קמפיין "הפרטנרים" של יוזמת ז'נבה, וגם על כך ספג ביקורת מבית.

בשנת 2019, הוא גם נשא דברים בכנס של ארגון ג'יי סטריט בוושינגטון. בתו, דלאל עריקאת, השתתפה בפעילויות משותפות לישראלים ופלסטינים במסגרת ארגון "זרעים של שלום" ופנתה למסלול אקדמי בתחום ההתמחות של יישוב סכסוכים.

עריקאת היה אחד האישים המקורבים ביותר לאבו מאזן והפך לדמות מוכרת היטב בזירה הבינלאומית, אך הוא לא זכה מעולם לתמיכה עממית רחבה. ב-2009, הצטרף לועד המרכזי של תנועת הפתח ומ-2015 הוא שימש בתפקיד מזכ"ל אש"ף.

הוא הפך לסמל של תמיכה בתהליך השלום ובפתרון שתי-המדינות בצד הפלסטיני, אך לאור כישלון התהליך וקריסת המשא ומתן, החל להוביל קו של מאבק מדיני מצד אש"ף להכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית ולהצטרפות לארגונים ואמנות בינלאומיות.

בתקופת טראמפ, הוביל עריקאת את ההסברה הפלסטינית נגד מדיניות טראמפ ו"תוכנית המאה". משנת 2012, מצבו הבריאותי הידרדר, הוא חלה במחלת ריאות ועבר התקף לב, וב-2017 עבר השתלת ריאות בארה"ב. לפני חודש נדבק במחלת הקורונה, וממנה נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

עריקאת ספג ביקורות רבות משני הצדדים לסכסוך לאורך חייו. הצד הישראלי ביקר אותו על עמדותיו התקיפות במשא ומתן, על התבטאויות שלו נגד ישראל ועל חלקו בכישלון תהליך השלום. בצד הפלסטיני, רבים תקפו אותו על התעקשותו להמשיך במסלול של דיאלוג עם ישראלים ועל ויתוריו במשא ומתן, וביקרו אותו על אחיזתו בתפקיד במשך שנים רבות.

אפשר בהחלט לבקר את עריקאת על מדיניותו ולחלוק על עמדותיו, אך אי אפשר לבטל את העובדה שהפך את תהליך השלום עם ישראל למפעל חייו ושהיה לאישיות הפלסטינית המזוהה ביותר עם השאיפה לפתרון של שתי-מדינות והסכם קבע ישראלי-פלסטיני.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 11 באוקטובר 2020.

הפוסט מותו של סאיב עריקאת – האיש שהפך את תהליך השלום למפעל חייו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יש בינינו החושבים, שהסכמים אלה משמעותם זניחת הסוגייה הפלסטינית ויצירת מצב חדש בו ישראל יכולה להמשיך את הכיבוש הרעיל מבחינה מוסרית ודמוגרפית מבלי לשלם על כך מחיר, ואפילו להשיג לכך לגיטימציה אזורית על ידי נורמליזציה של יחסיה עם המדינות הערביות באזור.

אחרים, ואני ביניהם, חושבים שיש בהסכמים הללו פוטנציאל חיובי, לא רק בהשתלבות של ישראל במרחב, אלא גם בפוטנציאל ההשפעה החיובית שלהם על הסוגייה הפלסטינית וגם על יחסי יהודים-ערבים במדינתנו, גם אם זו לא הייתה כוונתם של טראמפ ונתניהו.

ישנן דוגמאות רבות בהיסטוריה של מנהיגים שקידמו אג'נדה המנוגדת לזו שלהם בשל נסיבות משתנות. הפילוסוף הגרמני הגל כינה תופעה זאת בשם "עורמת התבונה". טראמפ ונתניהו העדיפו למנף את "עסקת המאה" כדי לקדם סיפוח וכדי לרַצּוֹת את לובי המתנחלים אצלנו ואת לובי האוונגליסטים שם, אך כשהתברר לשליחו של טראמפ לקידום היוזמה ג'ארד קושנר מבעלות הברית הערביות של ארה"ב, שסיפוח לא יאפשר להם לתמוך במדיניות של טראמפ, החליט לקדם במקום זאת את "הסכמי אברהם" ולהכריז על ניצחון.

זכורות, למשל, החלטות ראש הממשלה שרון באשר ליציאה החד צדדית מרצועת עזה והקמת גדר ההפרדה, שלא נועדו לקדם את פתרון שתי המדינות. אולם נראה כי ההיסטוריה תשפוט שבשני המקרים התוצאה בהחלט קידמה את חזון שתי המדינות ואת ההבנה שיש לחלק את הטריטוריה בין הירדן לים כדי להציל את הציונות מקטסטרופה דו לאומית.

אחת ההשלכות החיוביות של הסכמי אברהם היא בפוטנציאל השינוי ביחס של רוב יהודי ישראל לערבים בכלל ולערביי ישראל בפרט.

עצובה בעיני העובדה שרבים מהיהודים שהגיעו לארץ ממדינות ערב מתכחשים לזיהוי בין תרבותם לבין התרבות הערבית, ובניגוד ליהודים רוסים, גרמנים, אתיופיים, או אמריקאים רבים – הם מסרבים לכנות את עצמם יהודים ערבים. העובדה שמעט מדי יהודים לומדים ערבית (ואם כבר בוחרים ללמוד אותה הם עושים זאת במטרה לשרת ביחידות מודיעיניות) מונעת מאיתנו להיפתח ליופי שיש בתרבות הערבית ולעובדה שיש בינינו לבין הערבים הרבה מהמשותף.

יש לזכור שבניגוד לברית היהודית–נוצרית (Judeo – Christian), שמוזכרת רבות בחיוב על ידי הימין כברית נגד האסלאם, דווקא במדינות נוצריות בוצעו הפוגרומים והטבח הנורא ביותר בבני עמנו ובחסותן צמחה האנטישמיות ההיסטורית. בתקופת הזהב של הערבים בספרד חיו יהודים ומוסלמים בהרמוניה וכבוד הדדי. האינקוויזיציה בספרד העלתה למוקד את היהודים שסירבו להתנצר, אחרי הכיבוש מחדש של האי האיברי (רקונקיסטה). כך גם היה לפני תחילת הסכסוך היהודי–ערבי בתחילת המאה הקודמת, כשקהילות יהודיות פרחו במצרים, מרוקו, עירק וכו'.

אין בכוונתי להמעיט בחשיבות הקשר בין היהדות לנצרות המודרנית, בעיקר מאז שהכנסייה הקתולית שינתה את עמדתה התאולוגית שהאשימה בעבר את היהודים בצליבת ישו. הכנסייה הקתולית בהובלת האפיפיור הנוכחי, שהוא יודופיל מובהק, התקרבה ליהדות ושינתה לחלוטין את היחס לישראל. גם את התמיכה האוונגליסטית יש לקבל בשמחה למרות שהיא אינסטרומנטלית, מכיוון שלפי התאולוגיה שלהם הצלחתנו כאן בארץ הקודש תוביל למלחמת "גוג ומגוג" בין "בני האור לבני החושך" במגידו, שבה שני שלישים מאתנו ימותו והשאר יתנצרו כדי שישו המשיח ישוב ואיתו הגאולה. הפתרון הפרקטי לסוגייה התאולוגית הוא להמתין להגעתו של המשיח ואז לבדוק אם מדובר בישו בנה של מריה או משיח בן דוד.

בכל מקרה, בחזרה לסוגייה של יחסי יהודים ערבים – הקמת מדינת ישראל והסכסוך הישראלי ערבי המדמם יצרו בקרב רבים מיהודי ישראל את הדימוי שערבי הוא בהכרח אוייב, שרוצה בחיסולנו. השלום עם מצרים וירדן לא שינה משמעותית את הגישה הזאת משום שהיה שלום בין ממשלות ולא בין אנשים.

לעומת זאת, "הסכמי אברהם", לכל הפחות באמירויות, מסתמנים כבעלי פוטנציאל לשלום בין אנשים ולחילופים תיירותיים, תרבותיים וכלכליים.

השינוי ביחס הסטריאוטיפי השלילי של רבים מיהודי ישראל כלפי ערבים כתוצאה מ"הסכמי אברהם" נושא בחובו פוטנציאל חיובי ביותר גם ליחסי יהודים–ערבים בישראל, וגם בתובנה של ישראלים רבים שלפיה הפלסטינים אינם בהכרח אוייב, ובמקום להתגונן או לתקוף אפשר לקדם יחסים של פיוס והרמוניה איתם. נקווה שמנהיגינו ידעו לממש את הפוטנציאל זה שכולנו ניהנה מפירותיו.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 07 באוקטובר 2020.

הפוסט הסכמי אברהם כפוטנציאל לשינוי ביחס היהודים בישראל לערבים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבר יותר מעשור מתקיים, ללא הצלחה ממשית, דיאלוג בין התנועות לאיחוי המערכת הפוליטית הפלסטינית, ובין פת"ח לחמאס שורר משבר אמון. ואולם, הניסיונות לפיוס בעת הזאת הם בעלי מאפיינים שונים מניסיונות העבר. הפעם המגעים בין פת"ח לחמאס מתנהלים כאשר התנועה הלאומית הפלסטינית נמצאת באחד מרגעי השפל שלה, כאשר מדינות בעולם הערבי מפנות לה את גבה, והיא נדרשת לחשיבה מחודשת על השאלה לאן מועדות פניה.

משבר מדיני זה מתרחש בזמן שהנהגות פת"ח וחמאס נמצאות בתקופת מעבר. בפת"ח החלו מאבקי כוחות פנימיים סביב שאלת מחליפו של מחמוד עבאס, ובחמאס ישנו תהליך בחירות פנימי שאמור להכריע מי ינהיג את התנועה בארבע השנים הקרובות. קיום שיחות הפיוס בין הצדדים הניצים בטורקיה מעיד על עומק המשבר שבו נתונה הרשות הפלסטינית, שחשה כי ידידותיה המסורתיות במזרח התיכון מפנות לה עורף.

מותו בחודש ספטמבר של השייח' סבאח אל־אחמד א־סבאח, מנהיג כווית מאז 2006 ומי שהיה אמון על יחסי החוץ של המדינה המפרצית זה כ־50 שנה, המחיש באופן סמלי את תחושת הבדידות שחשים הפלסטינים מכיוון מדינות המפרץ. א־סבאח היה מי שהוביל את תיקון היחסים בין כווית לאש"ף לאחר המשבר הגדול שנוצר לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, שבה התייצב יאסר ערפאת לצדו של סדאם חוסיין.

הדור הצעיר שלוקח לידיו את מושכות ההנהגה במדינות המפרץ אינו חש את המחויבות שגילה הדור של הוריו ביחס לסוגיה הפלסטינית. הדור הצעיר בחר לזנוח את "שלושת הלאווים" של ועידת חרטום משנת 1967 (לא למשא ומתן עם ישראל, לא להכרה בה, ולא לשלום עמה) לטובת כינון שלום אזרחי וכלכלי עם מדינת ישראל.

אך למרות ההתקרבות לישראל, מדינות המפרץ לא זנחו את הסוגיה הפלסטינית. איחוד האמירויות קבעה את ביטול תוכניות הסיפוח כתנאי לחתימת ההסכם. ערב הסעודית, אשר יזמה ב־2002 את יוזמת השלום הערבית על בסיס פתרון שתי המדינות, אומנם מתקרבת בצעדים מדודים לעבר ישראל, אך עדיין מתנה את הנורמליזציה המלאה בהסדר קבע בין ישראל והפלסטינים.

אילולא צעדי הנורמליזציה בין ישראל והמדינות במפרץ, לא היינו רואים שוב את ניסיונות הפיוס בין פת"ח וחמאס. לאור ההתפתחויות באזור, התנועות מרגישות חובה להראות לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה כי הן מנסות לתת מענה מדיני ופוליטי לבעיות החוץ והפנים הרבות.

ההתקרבות בין פת"ח וחמאס, שנעשית בחסות הציר טורקיה־קטאר־איראן, איננה טבעית עבור הנהגת הרשות הפלסטינית. מחמוד עבאס נושא את עיניו לעבר 3 בנובמבר ומקווה כי חילופי שלטון בארצות הברית יאפשרו לו להשתחרר מהדיאלוג עם חמאס ומקווה לנסות להניע בחסות ממשל אמריקאי חדש תהליך מדיני עם ישראל על בסיס תוכנית שלום חדשה.

זהו רגע האמת של מנהיגי הדור הוותיק של אש"ף. עליהם להחליט אם הם חוזרים לשולחן המשא ומתן עם ישראל ופועלים להגשמת חזון שתי המדינות, או ממשיכים בסטטוס קוו הנוכחי. בחירה בשימור הסטטוס קוו עלול להסתיים בשחיקת שארית הלגיטימציה שנותרה לרשות הפלסטינית ובעליית חמאס כגורם הדומיננטי בתנועה הלאומית הפלסטינית על חשבון פת"ח. זה לא האינטרס הישראלי. טוב תעשה ממשלת ישראל אם תייצר אופק מדיני ותביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. בכך היא תסייע לחזק את המתונים בזירה הפלסטינית, ולא את הקיצונים.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 12 באוקטובר 2020.

הפוסט אתגר הנורמליזציה: הסכמי השלום הביאו את ההנהגה הפלסטינית לשפל עמוק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לדוקטרינה הזו שתי בעיות:

1. האחת, היא לא חדשה. למעשה, ראש הממשלה יצחק שמיר, הקיצוני מכל ראשי הממשלה בישראל מבחינה מדינית, טבע אותה כבר לפני שנים רבות. כזכור, שמיר נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דיוויד ונמנע בהצבעה על הסכם השלום עם מצרים. הוא לא התנגד באופן עקרוני לחתימת הסכמי שלום עם אויבי ישראל אולם הוא התנגד לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה ב-1967, ועל כן קידם מדיניות של "שלום תמורת שלום".

2. הבעיה השנייה של דוקטרינת "שלום תמורת שלום" היא שאינה רלוונטית במרבית הסכסוכים של ישראל עם שכנותיה. ישראל לא יכולה הייתה לחתום על הסכם שלום עם מצרים אם לא הבטיחה לסגת באופן מלא מסיני ופינוי ההתנחלויות. גם את פיסת טאבה נאלצה ישראל לבסוף להחזיר לאחר בוררות בינלאומית. במבט לאחור, דומה כי אף פוליטיקאי בישראל אינו חושב כי נעשתה טעות בחתימה על שלום עם מצרים תמורת נסיגה מלאה מסיני. בין ישראל ובין ירדן לא עמדו בעיות טריטוריאליות או אחרות משמעותיות, אולם גם כאן נאלצה ישראל לפנות שטחים מסוימים בערבה (ואותם קיבלה בהחכרה), להעניק מכסות גבוהות ממימי נהר הירדן (ואף להגדיל אותם בהמשך), להעניק לירדן מעמד מיוחד במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ולבסוף לפנות את נהריים וצופר בתום 25 שנה. הסכמי אוסלו כבר כללו וויתורים טריטוריאליים בעזה וביהודה ושומרון. ואילו המשא ומתן לשלום עם סוריה נכשל בשל עניין התמורה שישראל הייתה אמורה להעניק כנגד הסכם השלום. לאחר שוויתרה על כל הגולן, רצועה צרה של בין 50-400 מטר על גדות הכנרת מנעה את ההסכם. בקיצור, ההיסטוריה של הסכסוך "הקרוב" מלמדת כי אין שלום חינם.

גם הסכם השלום בין ישראל והאמירויות לא ניתן בחינם; ישראל למעשה העניקה שני וויתורים, או שני הישגים, לאמירויות תמורת הסכמתה: האחד, וויתור על סיפוח חלקים מהגדה המערבית; והשני, הסכמה לאספקת מטוסי אפ-35 המתקדמים לאמירויות. עם-זאת, נכון הוא כי הסכמי שלום או כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות המרוחקות גיאוגרפית מישראל שלא היו עמן מלחמות, אינם בהכרח דורשים "כופר". כך, למשל, היחסים שכוננו עם מרוקו, תוניסיה, קטאר, עומאן ומאוריטניה בשנות ה-90 היו בבחינת "שלום תמורת שלום". ואולם, כל המדינות הללו (למעט קטאר באופן חלקי) ניתקו את יחסיהם הדיפלומטיים עם ישראל לאחר פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית בשנת 2000. הסכם השלום עם בחריין נמצא בקטגוריה זו

דוקטרינת "שלום תמורת שלום" הייתה קיימת אפוא כבר בעבר והיא יושמה באזורי הפריפריה של המזרח התיכון. מבחינה זו, גם עומאן, בחריין, סודאן ואולי גם מדינות נוספות – יכולות באופן פוטנציאלי לחתום על שלום תמורת שלום. בעבר היה קל יותר למדינות ערב לנקוט צעד כזה בשל חתימת הסכמי אוסלו, אשר העניקו את עלה התאנה הדרוש כדי לרצות את דעת הקהל הערבית. אולם הכשר זה לא מצוי עתה ולכן התהליך נתקל גם בקשיים, כפי שאנחנו למדים מתגובתן של ערב הסעודית, מרוקו, עומאן, ואולי גם מועמדות נוספות לחתימת הסכם שלום.

אולם הנקודה המהותית והעיקרית היא שרבים בחברה היהודית-ישראלית עלולים להיתפס לסיסמה של "שלום תמורת שלום" כמדיניות אפשרית מול הפלסטינים, ואולי גם מול הסורים בעתיד. אך הסכסוך עם הפלסטינים נסוב על נושאי ליבה מוחשיים, כמו גבולות, ירושלים, פליטים, מים, התנחלויות ועוד, וכן נושאי ליבה בלתי מוחשיים כמו הכרה הדדית, סמלים, אשמה ועוד. הסכם בנושאים אלה דורש לא רק סבלנות ומיומנות, אלא גם יכולת להעניק וויתורים לצד השני. וויתורים אין משמעם כניעה אלא הכרה כי הגעה לפתרון דורשת יצירת מרחב גמישות בעמדות.

לפיכך, אימוצה של דוקטרינת "שלום תמורת שלום" ביחסינו עם הסביבה הקרובה היא מרשם למבוי סתום ולאי-פתרון הבעיה הפלסטינית. יכול להיות כי זו בעצם כוונתה של הדוקטרינה: למקסם את הישגיה של ישראל בזירת הפריפריה של המזרח התיכון בתמורה להקפאה של הסכסוך הקרוב.

הקפאה זו מאפשרת, לאמיתו של דבר, לקבוע עובדות בשטח באמצעות התנחלויות, אשר מעניקות לגיטימציה בתהליך ארוך להשתלטות נוספת על שטחים שנכבשו ב-1967. תכנית טראמפ, המעניקה הכשר לסיפוח של 30% מהגדה לישראל, היא הכרה במציאות החדשה ומתן לגיטימציה למדיניות זו.

ההסכם עם האמירויות וההתנגדות בעולם למהלך זה הצליחו לטרפד – בינתיים יש להדגיש – את הסיפוח, אולם תהליך ההתיישבות בשטחים הכבושים נמשך ללא הפרעה וסופו הכשלה סופית של פתרון שתי המדינות.

הישגים – גדולים ככל שיהיו – טומנים לעתים בתוכם זרעים של פורענות. כזו הייתה מלחמת 1967, אשר שחררה את ישראל מטבעת החנק שאפפה אותה, אבל באותה שעה הכניסה אותה לתוך הפלונטר הפלסטיני ממנה לא הצליחה ישראל להשתחרר זה למעלה מחמישים שנה.

גם ההצלחות של מדיניות החוץ הישראלית בפריפריה המזרח תיכונית – ובמיוחד ההסכם עם האמירויות – טומן בחובו את הזרע של אימוץ דוקטרינת "שלום מול שלום", אשר תחזק את עמדתם של המתנגדים לוויתורים בסוגיה הפלסטינית. זהו מרשם להנצחת הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים; זו למעשה דוקטרינה של "שלום ולהתראות" לנושא הפלסטיני.

בכך ישראל דומה לבת יענה הטומנת את ראשה בחול. עם שוך תרועת הפסטיבלים עם האמירויות, ואולי גם עם מדינות נוספות, ישראל תצטרך להידרש לבעיה הפלסטינית.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 13 בספטמבר 2020.

הפוסט דוקטרינת השלום ולהתראות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעקבות ההכרזה על ההסכם עם איחוד האמירויות עלתה השאלה אם נתניהו מממש למעשה את חזון פרס על “מזרח תיכון חדש”, לאחר שגורמי הימין הגחיכו שנים את החזון של פרס כחלומות באספמיה. התשובה לשאלה הזאת היא שנתניהו אכן משתמש באותם אמצעים שעליהם דיבר פרס, אבל עושה זאת לשם השגת מטרה הפוכה. פרס רצה בשלום הכלכלי לא רק כמטרה בפני עצמה, אלא גם על מנת להגיע להסדר אזורי אשר בלבו פתרון הסוגיה הפלסטינית. נתניהו, לעומתו, רואה בשלום הכלכלי ובנורמליזציה האזורית דרך לעקוף ולייתר את הסוגיה הפלסטינית. אין ספק בחשיבות ההשתלבות הישראלית במרחב, אולם אם נהפוך למדינה דו־לאומית בהיעדר פתרון לסוגיה הפלסטינית, נהפוך להיות עוד מדינה ערבית או רודנות מזרח־תיכונית ולא נגשים את החזון הציוני.

הדימוי של זינגר רלוונטי גם לשאלה בה עסקינן. פרס ונתניהו האמינו במינוף יכולותיה הכלכליות, הביטחוניות והטכנולוגיות של ישראל לטובת נורמליזציה אזורית. פרס האמין שהסטארט־אפ ניישן יכולה לסייע לייצר Start Up Region, וזהו החזון שמיושם על ידי מרכז פרס לשלום וחדשנות. פרס עבד ללא לאות כדי לקדם את יחסי ישראל עם מדינות המפרץ והמגרב, והיה מאושר, אילו חי כיום, לראות חתימת הסכם שלום של ישראל עם מדינה ערבית. אולם פרס האמין שמהלכים אלו חייבים להיות משולבים בהתקדמות פוליטית להסדר עם הפלסטינים, שבעיניו היה קריטי ליכולתנו להמשיך להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

חזון פרס מצוי בתהליך התממשות שנים, אבל רק עתה פרץ לתודעה הישראלית. היוזמה הערבית מ־2002 מסמנת את נקודת המפנה. בעבר מדינות ערב לא ראו את ישראל כחלק מהמזרח התיכון, והשתמשו בסכסוך הישראלי־פלסטיני כתירוץ להסיט את דעת הקהל שלהם מהיעדר זכויות אזרח ומהנחשלות הטכנולוגית. היוזמה הערבית מסמנת את ההבנה שישראל לא הולכת לשום מקום, ואף יכולה לסייע לשגשוג האזור. האיום האיראני והאיום של הג’יהאדיסטים הסונים מאל־קאעידה הגבירו את התובנה שישראל ומדינות האזור הפרו־מערביות ניצבות באותו צד של המתרס, וכי ישראל היא איננה הבעיה, אלא חלק מהפתרון. האביב הערבי, שנתפס בישראל כאיום, דווקא חיזק את המגמות הללו.

אילו היה פרס בחיים ובעמדת השפעה, הוא היה פועל למנף את ההסכם עם איחוד האמירויות על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולא לייתר אותו. יש לקוות שעורמת ההיסטוריה תגרום למצב שבו טראמפ ונתניהו יסייעו לקדם את חזון פרס, גם אם לא זאת הייתה כוונתם. הורדת הסיפוח מסדר היום היא בהחלט צעד חשוב בכיוון הזה.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 27 באוגוסט 2020.

הפוסט אילו שמעון פרס היה עמנו היום, הוא היה פועל למנף את ההסכם עם האמירויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אך "חבר המושבעים עדיין בחוץ" לגבי המשמעות ארוכת הטווח של ההסכם מבחינת ישראל. להסכם יש פוטנציאל חיובי משמעותי מאד במידה שימונף לקידום הסדר עם הפלסטינים, שהוא הנושא האסטרטגי והקיומי ביותר עבור ישראל. מאידך, ההסכם גם עלול יהיה לגרום נזק במידה שינסו לעשות בו שימוש כדי לעקוף ולהזניח את הנושא הפלסטיני.

ההישגים למדינת ישראל ברורים. יחסים מדיניים וכלכליים עם איחוד האמירויות הם בהחלט חשובים. גם מניעת הסיפוח היא חשובה, אבל לא מספקת. היא תוכל להפוך להישג אסטרטגי במידה שאיחוד האמירויות תמלא תפקיד מועיל ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים.

מנהיגות אמירתית (כפי שבאה לידי ביטוי בחילוץ ארה"ב וישראל מהסיפוח) חשובה בעיקר בתקופת כהונתו של ממשל אמריקאי, שמחליש את השותף הפלסטיני להסדר ושל קטאר, שמחזקת את חמאס במקום את הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית.

ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא הרבה יותר חיובי מהמחוות הריקות מתוכן, או אף מזיקות, שראש הממשלה נתניהו ותומכיו האוונגליסטים של נשיא ארה"ב קיבלו עד כה מטראמפ – העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן והיציאה מהסכם הגרעין עם איראן.

* העברת השגרירות לא שינתה דבר במעמדה של ירושלים ורק הגבירה את הנתק בין ממשל טראמפ לפלסטינים.
* ההכרה בריבונות בגולן רק שינתה באופן פתטי את שמו של ישוב בגולן ל"רמת טראמפ" על ידי הוספת שלט, ופגעה ביכולתה של ארה"ב להיות שחקן משמעותי בזירות רב-לאומיות שמייחסות משמעות לחוק הבינלאומי.
* היציאה מהסכם הגרעין הזיקה למדינת ישראל בכך שפירקה את הקואליציה הבינלאומית נגד איראן שיצרה הגבלות על פריצה איראנית לפצצה. הנזק שבכך בא לידי ביטוי ממשי גם בימים האחרונים, כשארה"ב נכשלה בהעברת החלטה על הארכת אמברגו הנשק על איראן במועצת הביטחון.

לעומת כל זאת, אם איחוד האמירויות תשכיל להפעיל את השפעתה לייצר מנופים לקידום הסדר ישראלי-פלסטיני ברוח היוזמה הערבית משנת 2002, הרי שהתועלת הטקטית שבהסכם שלה עם ישראל תהפוך לתועלת אסטרטגית.

למרות שמדובר בישות מדינית קטנה, יש לאמירויות השפעה לא מבוטלת. למנהיג המוכשר שלה בין זאיד יש קשר משמעותי עם שחקנים רבים בזירה הבינלאומית – קושנר בארה"ב, בין סלמאן בערב הסעודית, דחלאן בזירה הפלסטינית (שיחזור אולי לעמדת השפעה במאבק על ירושת אבו מאזן), השגריר דרמר ומנהיגים יהודיים אמריקאיים באמצעות השגריר אל-עוטייבה בוושינגטון. לאמירויות גם השפעה כלכלית על המגזר העסקי הישראלי ופוטנציאל להשפעה חיובית מאד על פיתוח הרשות הפלסטינית.

לעומת זאת ההישג הטקטי יהפוך לנזק אסטרטגי אם נתניהו וטראמפ ימנפו את ההסכם עם איחוד האמירויות כדי להוכיח שאין סיבה לפתור את הנושא הפלסטיני, משום שאפשר כביכול להשיג נורמליזציה אזורית בהיעדר הסדר. נורמליזציה היא אכן חשובה, אבל לא תחלץ אותנו מאסון המדינה הדו-לאומית.

בניגוד לדימוי בציבור הישראלי, ההזדמנויות לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים גדלו באופן דרמטי מאז 2002 והתגברו לאחר מהומות "האביב הערבי". המהלך של איחוד האמירויות מבליט תופעה שמתרחשת מזה שנים מתחת לרדאר, שעיקרה קבלת ישראל על ידי המרחב האזורי, בתנאי של קבלת עקרון פתרון שתי-המדינות עם הפלסטינים. האמירתים משתוקקים לקשר עם ישראל, אבל גם הם לא מוכנים להזניח את הסוגייה הפלסטינית, גם אם מסיבות של פאן ערביזם ולא מאהבת הפלסטינים.

הזירה האזורית כולה בשלה לקדם הסדר ישראלי-פלסטיני, שעולה בקנה אחד עם האינטרסים הישראלים. היוזמה הערבית יכולה לשמש בסיס למשא ומתן (היא לא הצעה קשיחה שלא ניתן לשנות), שכבר כוללת הכרה כלל-ערבית בישראל בגבולות 1967, קבלה עקרונית של חילופי שטחים שיאפשרו ל-80 אחוזים מהמתנחלים להישאר בבתיהם, הכרה בירושלים המערבית כבירת ישראל והסדרים מיוחדים בעיר העתיקה, וצורך בהסכמה ישראלית לגבי הפתרון "הצודק והמוסכם" לבעיית הפליטים.

אבו מאזן כבר הכריז על הסכמתו לכל התנאים הללו, כולל הסכמה למדינה מפורזת. הוא אינו רוצה בצבא משלו, אלא רק דורש שאת הצבא הישראלי יחליף כוח בינלאומי או אמריקאי כדי לסיים את הכיבוש.

מה שחסר כיום הוא מנהיגות פוליטית שתנצל את ההקשר האזורי החיובי החדש כדי לחלץ את ישראל מהסטטוס קוו הרעיל, שמוביל אותנו למדינה דו-לאומית שמשמעותה סוף החלום הציוני מבחינה מוסרית ודמוגרפית.

יש לקוות שהסכם עם איחוד האמירויות יביא את האנרגיה המנהיגותית, שכל כך חסרה כדי למנף את ההישג הטקטי להישג אסטרטגי, ויקדם פתרון של שתי מדינות לשני עמים עם שכנינו הפלסטינים והשתלבות אמיתית של ישראל במרחב המזרח תיכוני.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 באוגוסט 2020.

הפוסט האם ההסכם עם איחוד האמירויות יהיה הישג טקטי או אסטרטגי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השליטים הערבים אינם דואגים רק לפלסטינים. הם דואגים בעיקר לעצמם וליציבות משטרם. מבחינתו של המלך עבדאללה, הסיפוח משול לרעידת אדמה. האווירה בממלכה ההאשמית קשה. המשבר הכלכלי הולך ומחריף, והמצוקה של האזרחים הירדנים גוברת. הסיפוח עלול להיות הקש שישבור את גב הגמל ויגרום גם להחלשתו של משטר ידידותי כלפי ישראל וארה"ב ולסיום של שיתוף פעולה פורה בין כוחות הביטחון הירדניים לישראליים.

 מבחינתם של הסעודים והאמירויות, שמעוניינים בהתקרבות הדרגתית לישראל גם בגלל האיום האיראני, אך לא רק בגללו, הסיפוח שומט קרקע מתחת לרגלי השליטים. סיפוח עלול להוריד לטמיון את כל העבודה שנעשתה במהלך השנים האחרונות במישור הדיפלומטי והביטחוני – וכמובן להחליש את החזית האנטי־איראנית במזרח התיכון.

ומי ירוויח מהסיפוח, בין אם הוא ייצא בקרוב לפועל ובין אם ימשיך לחיות בנאומים של פוליטיקאים ישראלים? איראן, חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי והאחים המוסלמים על כל גווניהם. הסיפוח מחליש את המתונים – הרשות הפלסטינית, ירדן, מצרים ומשטרים ערביים במפרץ – ומחזק את הקיצונים. אסור להיות שאננים ולסמוך על כך שהשקט שממנו ישראל נהנית כעת ישרור כאן גם אחרי מהלך הסיפוח. המהלך הזה פסול מוסרית ומסוכן לביטחון ישראל.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 10 ביוני 2020.

הפוסט הסיפוח פסול מוסרית ומסוכן לביטחון ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצד שני, גם השלום, פתרון הסכסוך ואפילו חזרה למשא ומתן לא נמצאים מעבר לפינה. רבים בישראל חושבים שהנמנום הזה, הסטטוס קוו שמאפשר לישראלים לטוס לחו"ל, ללכת לבחירות שלישיות, לשבת בבית-קפה ולקלל את הפוליטיקאים תוך כדי לגימה של הפוך ונגיסה של קרואסון טעים, זה בעצם, הפתרון. לא לזעזע את הספינה, לא לעשות צעדים נמהרים, בכלל – עדיף לא לגעת, כדי שלא יהיה יותר גרוע.

מי שמאמין בכך שאפשר לשמר את הסטטוס קוו לנצח, מוזמן לעשות ניסוי קטן: להיכנס לאותו הנהר פעמיים, להפסיק להזדקן ולגרום לכדור הארץ להפסיק להסתובב. כי במציאות אין סטטוס קוו, המציאות משתנה בכל רגע ומה שהיה הוא לעולם לא מה שיהיה.

בשלב הזה כבר ברור לכל שתכניתו של טראמפ היא נון-סטארטר לחזרה למשא ומתן. הפלסטינים דוחים אותה, הערבים – בלחץ של הפלסטינים שהפעילו את כל כובד משקלם – "תומכים במאמציו של טראמפ לחדש את מו"מ" אך מצביעים נגד התוכנית בכינוס של הליגה הערבית.

ברור שאם בנובמבר השנה ייבחר בארה"ב נשיא אחר – התוכנית הזאת תובא לקבורה באופן רשמי. אך במידה והדייר הנוכחי של הבית הלבן ישמור על כוחו ויזכה לעוד ארבע שנים של כהונה, לא תבוא תוכנית אחרת על פני "עסקת המאה", גם אם בפועל אין ולא תהיה שום עסקה. מה יקרה אז, בהעדר ההתקדמות במו"מ בין ישראל לפלסטינים?

כמה דברים יכולים לקרות: בישראל רבים מאמינים שיוזמתו של טראמפ היא הדרך הבטוחה לסיפוח של הגדה. הם חושבים שהידיד הגדול של ישראל יתמודד עם זה שבהעדר שיתוף הפעולה מהצד הפלסטיני – ירושלים תאמץ רק את החלקים ביוזמת טראמפ שנוחים לה.

גם אם חלומות הסיפוח לא ימומשו, שיח הסיפוח שמתנהל בקול רם משפיע גם על הפלסטינים. הדור הצעיר תומך ברובו בפתרון של מדינה אחת, מתנגד לכל אפשרות של נורמליזציה עם ישראל והופך ליותר מיליטנטי. המצב בגדה מורכב, והדרדרות יכולה להיות מהירה מאוד.

הכישלון של אבו-מאזן לקדם את הקמת המדינה הפלסטינית באמצעים דיפלומטיים כבר נתפס ככישלון של "האופציה הלא-אלימה" ונותן רוח גבית לקיצונים. גם אם לא נחזור לחלום בלהות של האינתיפאדה השנייה, גל האלימות בגדה, צעידות לעבר הגדר, הפסקת השיתוף הפעולה הביטחוני – כל אלה עלולים לזעזע את עולמו של "מחנה הסטטוס קוו".

היום לישראל יותר משבע שנים "שמנות", כלומר רגועות, בהן כולם היו בטוחים שתושבי הגדה למדו על בשרם שאלימות פוגעת בהם יותר מאשר בישראלים ושאין סיכוי להתקוממות נוספת. נראה שהשנים הללו עומדות להסתיים.

מה אפשר לעשות היום כדי לשנות את הנתיב שמביא אותנו ואת הפלסטינים למבוי סתום? במהלך 18 שנים האחרונות מונחת לה על השולחן שלנו היוזמה הערבית לשלום, אותה גיבש והציג במהלך הכינוס של הליגה הערבית בביירות יורש העצר הסעודי דאז, הנסיך עבדאללה בין עבד אל-עזיז.

היא הוצגה בשיאה של האינתיפאדה, כשמדי יום התפוצצו כאן אוטובוסים ובתי מלון, ולא זכתה בתהודה גדולה. האינתיפאדה הסתיימה, ברש"פ כבר 15 שנים ישנה הנהגה שלא מאמינה בשימוש באלימות למען השגת מטרות פוליטיות, אך ממשלות ישראל לדורותיהן טרם הגיבו ליוזמה הערבית שאומצה על ידי כל המדינות הערביות.

לא מדובר ביוזמה מפורטת וארוכה, כגון יוזמת טראמפ או יוזמת ג'נבה. היוזמה הערבית היא יותר בסיס נוח שמאפשר חזרה למשא ומתן ותמיכה וגורפת של האזור (להוציא את מדינות שנמצאת תחת השפעה איראנית, כגון סוריה, לבנון ואולי עיראק).

כיוון שעברו 18 שנים מאז שהוצעה לראשונה, התוכנית הזאת זקוקה לעדכון מסוים: היא כוללת התייחסות לנסיגה מרמת הגולן, ואחרי תשע שנים של מלחמת האזרחים המדממת בסוריה גם בריאד מבינים היטב שישראל לעולם לא תיסוג מהרמה.

בנימין נתניהו מאמין שניתן לקדם יחסים עם העולם הערבי בלי לשלם כל מחיר במישור הפלסטיני. כמובן שמדובר באשליה מסוכנת. נתניהו הוא האיש הקלאסי של סטטוס קוו. במהלך אחד עשרה שנות שלטונו הוא לא סיפח שעל אחד מאדמת הגדה, אך גם עשה כל מה שביכולתו על מנת לא לקדם את המו"מ עם הפלסטינים.

הוא מכיר את היוזמה הערבית לשלום בעל פה, וקרוב לודאי שגם דן בה עם המנהיגים בעולם הערבי. אלה לא לוחצים את ישראל יותר מדי לעבר מו"מ עם הפלסטינים, אך גם אומרים בפה מלא שלא תהיה נורמליזציה אם ישראל לא תחזור לשולחן המו"מ.

אם חה"כ בני גנץ יוכל להרכיב את הממשלה, הוא חייב לבחון שוב את האפשרות של שיתוף פעולה אזורי רחב, שבמרכזו חידוש המו"מ עם הפלסטינים על בסיס היוזמה הערבית.

בסופו של דבר, ישראל חייבת להגיב ליוזמה הערבית ואף לאמץ אותה כבסיס למו"מ בשביל ישראל, ולא בשביל אף אחד אחר. אנחנו זקוקים לפתרון, כי לאחר שבע שנים שמנות בהכרח יבואו שבע שנים רזות ומסוכנות. לא צריכים להגיע לשם כדי להבין שסטטוס קוו לא קיים – או שזזים קדימה, או שמדרדרים אחורה. בינתיים הבחירה נמצאת בידינו.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 23 בפברואר 2020.

הפוסט הגיע הזמן לחזור ליוזמה הערבית לשלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אפשר להתווכח על מידת החשיבות של הסוגייה הפלסטינית בעיני המדינות הערביות הסוניות. מבט חטוף בחדשות הערב בערוצים הפאן-ערביים – כגון אל-ג'זירה או אל-ערביה או הערוצים המקומיים ממרוקו ועד בחריין – מראה בבירור שהחדשות מעזה ומהגדה בקושי נכנסות לליין-אפ. עם זאת, אין צל של ספק בכך שללא התקדמות בפתרון הסוגייה הזאת, גם לא תהיה התקדמות משמעותית בכיוון נרמול היחסים בין ישראל לריאד, אבו-דאבי ומדינות ערביות האחרות באזור.

במהלך שלוש מערכות הבחירות הביזאריות בתולדות מדינת ישראל, ניסה נתניהו פעם אחר פעם לייצר מפגש או פסגה עם מנהיגים ערבים. גיששו עם מלך מרוקו, בדקו עם מלך ירדן, התחננו בפני הנשיא המצרי, דרשו ממלך בחריין והתעקשו עם יורש העצר הסעודי. כלום לא עבד. במקרה של מלך ירדן, פגישה עם נתניהו שמפזר את בלוני הסיפוח היא לא משהו שיעלה על הדעת בכל מקרה, וגם האחרים, אפילו במדינות שלא מפסיקות לאותת לישראל על נכונותן לחמם את היחסים, לא התלהבו מהרעיון.

בבירות הערביות יודעים היטב שמי שמרוויח מהפגישות הללו הוא נתניהו, בעוד שמבחינתם פגישה כזאת, שלא תהיה כרוכה בחזרה למו"מ עם הפלסטינים או בסימן לכך שזה עלול לקרות בקרוב, היא במקרה הטוב חסרת ערך, ובמקרה הפחות טוב – מתנה נהדרת לאופוזיציה שלהם בבית.

לפני כמה חודשים, כשנתניהו הגיע בהפתעה לכנס בכנסת המוקדש לציון 25 שנה לשלום עם ירדן, שאורגן על ידי ח"כ מרב מיכאלי, הוא הסביר במה שונה הביקור המדיני שקיים בעומאן מהביקור שקיים שם בשנות ה-90 ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. "רבין נאלץ לשלם באוסלו, אני אינני צריך לשלם בוויתורים", הסביר לקהל שבו נכחו פרופ' איתמר רבינוביץ' ושמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה של רבין.

נראה שנתניהו מאמין בכל מאודו שהעולם הערבי התייאש מהפלסטינים, התפנה לעיסוקיו וכעת הוסר כל מחסום לשיתוף הפעולה. הרי הספורטאים שלנו משתתפים באירועים בינלאומיים בדובאי ובדוחא, השרים נוסעים לפורום הגז בקהיר ולוועידות בינלאומיות באבו-דאבי, וברקע מתנהל דיאלוג ביטחוני משמעותי בין ישראל למדינות הערביות, ובראשן מדינות המפרץ.

לכאורה הכול נכון: האיום האיראני מקרב בין ישראל לבין מדינות האזור שנואשו מהפלסטינים והפנימו שישראל איננה האויבת שלהם. יחד עם זאת, בלי שהנושא הפלסטיני יבוא אל פתרונו, ישראל תישאר בגדר פילגש עבור המדינות הללו, ולא תהפוך לאישה חוקית.

מנהיגי העולם הערבי חוזרים ואומרים את הדבר הזה פעם אחר פעם, כך שבדבריו של שר החוץ הסעודי אין למעשה כל חידוש. אפשר שיהיו עוד צ'ופרים נעימים בדרך שניתן יהיה להציג אותם כ"פריצת דרך ביחסים", אבל לא מעבר לכך. העניין הפלסטיני משול לתקרת זכוכית שמגבילה את התפתחות היחסים בין ישראל למדינות הערביות, וכפי שגילה נתניהו על בשרו – אי אפשר לפרוץ אותה בלי לשלם את המחיר.

היחסים עם מדינות האזור הם חשובים ביותר. לא ניתן להפריז במשמעות היחסים התקינים עם ירדן, מצרים, ערב הסעודית והאחרות. יחד עם זאת, ברור שישראל חייבת לחתור לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים קודם כל בשביל עצמה. קידום היחסים עם המדינות הערביות ואינטגרציה של ישראל באזור הם בונוס משמעותי ביותר. מי שחולם על קיצור דרך שיאפשר לו להגיע לריאד מבלי לבקר ברמאללה, שיחשוב שוב.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 בפברואר 2020.

הפוסט ישראל נשארת הפילגש של העולם הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשעה שבוושינגטון מנסים לשרטט באופן שרירותי את מפות המזרח התיכון, האם לאנשי רוח, פוליטיקאים, אנשי דת ועיתונאים ערבים שחולמים על שינוי עמדות עקרוני ועל שלום בין עמים, ולא רק בין מנהיגים, יש סיכוי אמיתי להצליח? הכינוס הראשון של היוזמה הזו זכה לסיקור רחב, אך גם לביקורת נוקבת בעולם הערבי, ובמיוחד ברשות הפלסטינית, מצרים וירדן. לכאורה הדבר סותר את מבול הידיעות על בואו של עידן חדש ליחסי ישראל ומדינות ערב. ישראל דנה עם בחריין על הסכם אי-לוחמה ומתירה לאזרחיה לבקר בסעודיה; איחוד האמירויות מאשרת לישראל להשתתף ביריד הבינלאומי "אקספו 2020"  בדובאי; ושרים ישראלים מדלגים בין בירות שעד לאחרונה היו סגורות בפניהם ומקדמים את שיתופי הפעולה אנרגטיים וביטחוניים.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, סבור כי הגיעה השעה שישראל תהנה מיחסים נורמליים עם שכנותיה באזור. כשנתניהו נאם בכנסת על השלום עם ירדן, הוא אמר שבעידן זה ישראל מצליחה לקדם את מעמדה בעולם הערבי מבלי "לשלם את המחיר", כלומר – מבלי לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים ולחתום על הסכם שלום הכרוך בוויתורים משמעותיים וכואבים. עם זאת, כשמנתחים את המציאות העכשווית במזרח התיכון הדברים נראים אחרת, והם פחות זוהרים ואופטימיים.

אין ספק שההתקרבות אל ישראל היא אינטרס אסטרטגי עבור אליטות השלטון במספר מדינות ערביות, במיוחד במפרץ הפרסי. הן חשות בדידות גוברת והולכת לנוכח היפרדותה ההדרגתית של ארה"ב מהאזור והתגברות ההשפעה האיראנית עליו. אלא שבמקביל למהלכים האסטרטגיים הללו, גוברת גם השפעתה של תנועת האנטי-נורמליזציה עם ישראל, וביתר שאת במדינות שכבר חתומות עמה על חוזי שלום. יצויין כי גם במפרץ הפרסי הדברים אינם פשוטים כפי שהם משתקפים בתקשורת, וגם שם האליטות נתקלות במגבלות לא פשוטות. הסוגייה הפלסטינית אולי לא נמצאת כיום בראש סדר העדיפויות האזורי, אך היא עדיין מכתיבה את קצב ההתקרבות לישראל. במקביל, הרגש האנטי-ישראלי, ולעתים גם האנטישמי, ממשיך להיות נוכח מאוד במזרח התיכון.

האם לאור זאת באמת יתאפשר לחברות הערביות לקבל את ישראל ולנרמל את היחסים עמה? היוזמה החדשה, שמאחוריה עומד ג'וזף בראודה, איש תקשורת, חוקר וסופר יהודי-אמריקאי, העומד בראש המרכז לתקשורת השלום (Center for Peace Communications), שואבת השראה מהתמורות שחלו בשנים האחרונות ביחסי ישראל ומדינות המפרץ ומתמורות אחרות ביחס אליה מעיראק ועד מרוקו, אך היא מעוניינת בשיתוף פעולה בין עמים ולא רק בין מנהיגים.

בראודה (דובר עברית, ערבית ופרסית) הוא אורח קבוע באולפני הרשתות הערביות ומשמש כיועץ במכון המחקר "אל-מסבר" בדובאי. בספרו החדש, "כינון מחדש: מדיניות תרבותית לשותפות ערבית-ישראלית", הוא מציג אסטרטגיה סדורה שמבקשת לפוגג את השפעות ההסתה, האנטישמיות והאנטי-ישראליות הרעילה. בין היתר הוא קורא לשינוי משמעותי בגישתם של אמצעי התקשורת בעולם הערבי, להקמת רשת תמיכה בשוחרי שלום ערביים, המצדדים בקשרים עם ישראל והיהודים, ולהקטנת השפעתם של ערוצי התעמולה האיראנית והג'יהאדיסטים.

ספרו של בראודה משמש, במובן מסוים, כמניפסט של המועצה הערבית לאינטגרציה אזורית. משימת העל היא תיקון החברות הערביות והתגברות על מחסומים פנימיים של פילוג ואי-אמון. בפועל, מרבית המפגש הוקדש לנושאים שמעסיקים את הישראלים והיהודים, ובראשם המאבק בתנועת החרם, הפוגעת לדעת המשתתפים בראש ובראשונה במדינות ערב. היוזמה של בראודה מקבילה ליוזמות דומות בישראל ששמות במרכז את הצורך בשינוי עמדות בתוך החברה הישראלית ואת קבלת האחר לפני שמתחילים בסבב שיחות נוסף עם הצד הערבי.

משימתה של המועצה מסובכת וחשובה. היא רוצה להשפיע על השיח, על עמדות ועל דימויים בתקשורת. היא רוצה לקדם סט חדש של ערכים אידאולוגיים שיחליפו דעות ישנות שאמנם כשלו בעבר, אך עדיין מצליחות להכתיב את הטון בחברות הערביות ביחס ל"אחר". הכשרת הלבבות הזו היא הכרחית, בעיני המועצה, אך האם היא תצליח לשנות את חוקי המשחק או שתהיה פרק נוסף בתולדות הסכסוך המדמם במזרח התיכון? כך או כך, אין ספק כי מדובר בצעד מבורך גם אם לפעמים נדמה שמדובר בקרב עם טחנות רוח.

ישראל היתה יכולה כמובן להפיק תועלת מהצגת יוזמה דומה, המבקשת לקדם השקפה מתונה ומאוזנת ביחס לפלסטינים ולעולם הערבי והמוסלמי בתקשורת, בפוליטיקה ובחברה. הרי כדי לקדם יחסים צריכים שני הצדדים להנמיך את רף השנאה. הגיע הזמן שגם אצלנו יבינו ויאמינו שאנחנו חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון, לא מתקיימים על אי בודד ושניתן לקדם שיתופי פעולה אזוריים, וקודם כל עם אלה שכבר שותפות לשלום עמנו: מצרים וירדן.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 12 בפברואר 2020.

הפוסט ישראל אינה אי בודד, השלום עובר דרך עמים ולא רק מנהיגים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקום העיסוק המדיני, פיתחה ישראל עם השנים תפישה צרה ופסימית של ביטחון לאומי, המסתכמת בגיבוש מענה צבאי-מודיעיני לאיומים נקודתיים, ללא גישה מדינית פרו-אקטיבית. אין עוררין על כך שחשיבה צבאית-ביטחונית היא עניין חשוב מאין כמוהו לקיומה של ישראל, ושהכנת צה"ל ומערכת הביטחון לאתגרים הרבים הנשקפים לנו היא אכן עניין קריטי. אולם, לרשותה של כל מדינה עומד מכלול פוטנציאלי של נכסים חיוניים לא פחות – ולעתים אף יותר – לעיצוב הביטחון הלאומי. התחום המדיני אינו נועד להשלים את התחום הצבאי, אלא להיפך. האסטרטגיה הצבאית אמורה להיגזר מהצבת יעדים מדיניים, ממערכת של יחסים בינלאומיים הכוללים בראש ובראשונה חתירה לבריתות, הסכמים ויחסים נורמליים שמונעים עימותים ומלחמות.

הרתיעה הישראלית בעשור האחרון מהצורך בגיבוש אסטרטגיה מדינית כוללת ומשולבת, היא שגיאה במקרה הטוב והזנחה של צרכי הביטחון הלאומי במקרה הרע. על הקברניטים מוטלת האחריות לחולל שינוי שיעלה את מדיניות החוץ על מסלול פרו-אקטיבי ולזנוח את הקו שמתאפיין ב"כיבוי שרפות", פאסיביות ופסימיות. הממשלה הבאה חייבת לפרוץ את הבונקר המדיני הזה ולצאת ממנו לאוויר העולם ולאור השמש. ישראל משוועת לאסטרטגיה שתאפשר לה להשיג הסדרים מדיניים אזוריים, להתקיים בתחומי ריבונותה כמדינה יהודית ודמוקרטית עם רוב יהודי מובהק ועם גבולות קבע ללא שליטה על עם אחר – תוך קבלת הכרה מצד רוב מדינות האזור ונרמול מלא של היחסים איתן.

הדבר בא לידי ביטוי לדוגמה בשאלת עתידה של רצועת עזה. ישראל נוקטת כלפי עזה וכלפי חמאס השולט בה אסטרטגיה צבאית בעיקרה המתבטאת בניהול נקודתי של הסכסוך ובשימור המציאות הקיימת. אלא שמנהיגים נבחרים על מנת לחתור לשינוי המציאות ולעיצוב עתיד טוב ומבטיח יותר באופן אחראי ומפוכח. לכן, האסטרטגיה הצבאית מול חמאס אינה מספקת ונדרשת אסטרטגיה מדינית מובהקת. סוגיית עזה היא סוגייה בעלת השלכות אזוריות מובהקות ויש לה גם היבטים גלובליים, בעיקר בכל הקשור למשבר ההומניטרי ששורר בה ולאפשרויות הפיתוח והשיקום של הרצועה בהיבטי תשתית ופיננסים מצד גופים ומדינות בזירה הבינלאומית.

לכן, ישראל חייבת להגדיר את תמונת המציאות האזורית הרחבה הרצויה מבחינתה ושלמימושה היא חותרת. חזון מדיני שיכלול חיי נורמליזציה במזרח התיכון תוך קיום יחסי שכנות עם מדינה פלסטינית מפורזת, ועיצוב מדיניות כלפי גורמים שונים באזור ובכלל זה חמאס. אלא שהדרך לכך עוברת בהכרח דרך יוזמה מדינית ולא צבאית. נדרשת הנעה יזומה של הסדרים ושל רתימת מדינות וגופים בינלאומיים לטובת פיתוח האזור ורצועת עזה בתוכו. במסגרת זו, נדרשת יוזמה ישראלית נחרצת לחידוש התהליך המדיני עם הרשות הפלסטינית, תוך התחשבות מלאה בצרכי הביטחון של ישראל. נדרשת גם פעולה מדינית מקיפה ורחבה יותר, שתהווה מסגרת-על לכל המהלך: יוזמה ישראלית למשא ומתן אזורי, שיכלול מלבד הפלסטינים גם את ירדן, מצרים, סעודיה, מדינות המפרץ והליגה הערבית. יהיה זה משא ומתן שבמסגרתו יתחייבו כל המשתתפים לשאת, בין השאר, בעול הכרוך בהחלשת חמאס ובשיקומה של עזה, בסיוע הקהילה הבינלאומית.

לשם כך, המנהיגות הפוליטית בישראל צריכה קודם כל לקבל החלטה בסיסית לשמור מכל משמר על הווייתה העתידית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. משמעות הדבר היא חתירה להיפרדות מהפלסטינים על המשמעויות המדיניות הכרוכות בכך, ותוך הבטחת האינטרסים והצרכים הביטחוניים של ישראל, גם בעת תהליך המשא ומתן וגם לאחר ההגעה להסדר. אין ערובה לכך שהאסטרטגיה הזו תצלח משום שיישומה תלוי בגורמים נוספים. אולם, עצם הנקיטה בה והמעבר של ישראל ממדיניות נגררת ותגובתית למדיניות יזומה, יקנה לישראל נקודות זכות בזירת הדיפלומטיה ובמישור ההסברתי הבינלאומי, מבלי לסכן את ביטחונה וללא ויתורים צבאיים מהותיים. לחילופין, כל עוד ישראל ממשיכה לנקוט מול עזה באסטרטגיה צבאית-ביטחונית בלבד, ללא שום מעוף או יוזמה בתחום המדיני, המצב צפוי להישאר כפי שהוא היום – ללא שינוי חיובי בשטח, ללא לגיטימציה בינלאומית מספקת לפעולות ביטחוניות שנוקטת ישראל וללא מוצא בטווח הארוך.

לסיכום, האסטרטגיה המדינית של ישראל לשנים הבאות צריכה לכלול את העיקרים הבאים: הצגת יוזמה ישראלית להסדר אזורי כולל בחסות ארה"ב וגורמים בינלאומיים נוספים, שתיקח בחשבון את הסדרי הביטחון החיוניים לטווח הארוך; התקדמות יזומה לקראת היפרדות מהפלסטינים כחלק מהסדר אזורי כולל;  שיקום עזה כחלק מההסדר עם הפלסטינים, בסיוע פיננסי ותשתיתי של מדינות האזור והקהילה הבינלאומית; קביעת אסטרטגיה מדינית והסברתית אם יתברר שאי אפשר להגיע להסכמה עם הפלסטינים גם לאחר יוזמה ישראלית להיפרדות; אסטרטגיה מדינית הכוללת הרתעה ותגמולים אפשריים ("מקלות וגזרים") מול כוחות אזוריים משמעותיים – בעיקר איראן וטורקיה; פעילות מדינית ודיפלומטית יזומה ונמרצת עם ארה"ב על מנת לחזור לקבל תמיכה דו-מפלגתית גורפת; נקיטת אסטרטגיה המקדמת את פני התמורות והשינויים בפוליטיקה ובחברה האמריקאית, כולל התמורות הדמוגרפיות והנרטיביות המתרחשות ביהדות ארה"ב; אסטרטגיה מדינית, מחושבת ומתוכננת, לביסוס יחסיה העתידיים של ישראל עם מעצמות ומעצמות שבדרך, בהן רוסיה, סין, הודו.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 05 בפברואר 2020.

הפוסט לזנוח את הפאסיביות ולהגדיר לאן אנו חותרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ברם, התוכנית המדינית שפרסם ממשל טראמפ נוגדת את האינטרסים של מדינת ישראל, מרחיקה אותנו מפתרון שתי המדינות ומתפרסמת בעיתוי בעייתי מאוד מבחינה פוליטית. לכן, היא צפויה להביא יותר נזק מתועלת.

פתרון שתי מדינות לשני עמים הוא אינטרס קיומי של ישראל על מנת לשמר את החלום הציוני, שבו ישראל היא גם מדינת העם היהודי וגם דמוקרטיה שבה מתקיים שוויון מלא לכל אזרחיה. אי אפשר להגיע לפתרון שתי המדינות תוך התעלמות מהאינטרסים הפלסטיניים ובלי מעורבותם בתהליך. הייתי מצפה למנהיגות ישראלית שמסוגלת להבהיר זאת לנשיא אמריקאי.

ראש הממשלה שרון ניסה בזמנו להשפיע על ממשל בוש שלא לבחור בעיראק המפולגת בניסיון להביא דמוקרטיה בכוח למזרח התיכון; אולמרט ניסה להשפיע על אותו ממשל שלא לערוך בחירות לרשות הפלסטינית בתזמון שבו נערכו. שניהם לא הצליחו לשכנע, אבל לאור התוצאות, עשו את הדבר הנכון.

הפלסטינים דוחים על הסף את תוכנית טראמפ ולכן היא לא תוביל להסדר. יחד עם זאת, עלינו לנסות למצות מהתוכנית את האלמנטים שיסייעו להשיג הסדר בעתיד, בעיקר את העובדה שמדינה פלסטינית קום תקום ושמדינה שכזאת חייבת בירה במזרח ירושלים עם שגרירות אמריקאית.

דם שלום אמיתי גבוהה מאי פעם. יש לישראל כיום פרטנרים טובים יותר מבעבר. מנהיגי הרשות ברמאללה מבינים שהטרור פגע בהם לא פחות מבישראל והם מנסים להשיג עצמאות באמצעים לא אלימים. גם ההקשר האזורי הרבה יותר נוח ורוב מדינות ערב רואות בישראל חלק מהפתרון לבעיות האזור ולא את הבעיה כבעבר. ביטוי לכך הוא יוזמת השלום הערבית, שמאושררת פעם אחר פעם בפסגות מדינות ערב ולא הייתה קיימת בזמן אוסלו וקמפ דייוויד.

בנוסף, יש גם רוב בציבור הישראלי לפתרון שתי המדינות, כפי שעולה בסקרים שנעשו ב־20 השנים האחרונות, למרות שלא היה לכך ביטוי בתוצאות הבחירות.

במידה שתוכנית טראמפ תוביל לסיפוח, היא לא רק תרחיק אותנו מפתרון שתי מדינות לשני עמים, אלא גם תפגע ביציבות האזורית, ביחסינו עם ירדן ובתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, שהוביל לשקט יחסי וירידה משמעותית בטרור.

מכיוון שכך, המנהיג הישראלי שייבחר בבחירות הקרובות צריך להוביל מהלך שיספק לנו תוכנית שלום אמיתית בתיאום עם הקהילה הבינלאומית, במקום להיגרר אחרי יוזמות שווא. מנהיג ישראלי חייב להבהיר לידידינו האמריקאים שזו לא הדרך לסייע לאינטרסים ארוכי הטווח של מדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 30 בינואר 2020.

הפוסט צריך להוביל מהלך שיספק תוכנית שלום אמיתית בתיאום עם הקהילה הבינלאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרסומה של תוכנית שלום מהווה הזדמנות יוצאת דופן לקדם את פתרון הסכסוך. פרסומה, בדרך כלל, בא בעקבות מאורע מכונן, כמו מלחמות, מהפכות ושינויי משטר. אין זה פלא שתוכנית רוג'רס פורסמה אחרי מלחמת ששת הימים; קיסינג'ר החל לאחר מלחמת יום כיפור בדיפלומטיית הצעד-אחר-צעד שהובילה להסכמי הפרדה בין ישראל לסוריה ב-1975-1974; רייגן הציג את תוכניתו אחרי מלחמת לבנון; שולץ הציג את יוזמתו לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה; ועידת מדריד כונסה ב-1991 לאחר מלחמת המפרץ והתמוטטותה של בריה"מ; "מפת הדרכים" באה אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה.

פרסום תוכנית השלום המזוהה עם נשיא ארה"ב ונושאת את חותמו, אמור אפוא להיות סיבה לחגיגה. ואולם, כפי שאומר הפתגם, "השטן נמצא בפרטים", ופרטי התוכנית של דונלד טראמפ מלמדים כי היא רחוקה מלהוות הזדמנות לפתור את הסכסוך. למעשה, קריאה מדוקדקת של התוכנית מובילה להערכה כי היא נועדה לכישלון, וזאת מכמה סיבות: ראשית, האמריקאים – כמתווך הוגן – היו אמורים להתייעץ לא רק עם ישראל וחלק ממדינות ערב, אלא גם עם הרשות הפלסטינית ומחמוד עבאס. ואולם, מאז 2017 שורר נתק בין ארה"ב לרשות. סילוק הנציגות הפלסטינית מוושינגטון והפסקת הסיוע לאונר"א יצרו משקעים עכורים בין וושינגטון לרמאללה. העובדה שארה"ב יכולה היתה להשיק תוכנית שלום בנוכחות צד אחד בלבד וללא הפלסטינים מלמדת שהמתווך משוחד.

שנית, פרטי התוכנית מלמדים על חד-צדדיות בולטת בכל הנוגע לאימוץ עמדות ישראליות, ובמיוחד אלה הנתמכות על ידי הימין והמתנחלים. אין זה המקום להיכנס לכל הפרטים, אולם ישראל קיבלה "אור ירוק" לספח את בקעת הירדן ואת אזורי ההתנחלויות אשר יקושרו לישראל במערכת כבישים מסועפת. המפה המצורפת לתוכנית מלמדת כי המדינה הפלסטינית, לכשתקום, לאחר שעמדה בכל התנאים המוצגים בתוכנית, תהיה דומה לגבינה שוויצרית מחוררת.

בנוסף, השטח המוצע למדינה הפלסטינית קטן באופן משמעותי מכל הצעה קודמת. יש לזכור כי בהסכמי אוסלו הסכימו הפלסטינים לגבולות 1967, המהווים 22% בלבד מגבולות פלסטין ההיסטורית. מבחינתם, זה היה ויתור גדול ומקסימלי. עתה הם נדרשים לקבל עוד פחות מכך. יתרה מכך, התוכנית קובעת כי הבירה הפלסטינית תוקם במזרח ירושלים, מעבר לחומה, באזור אבו-דיס, כשישראל ממשיכה לשלוט במקומות הקדושים. בתמורה לוויתורים בסוגיות הטריטוריה, ירושלים ופליטים, מוצע לפלסטינים פיתוי – סיוע כספי נדיב בסך 50 מיליארד דולר במשך עשר שנים, אם כי לא ברור מהיכן יגיע הכסף.

תוכניתו של טראמפ עומדת בניגוד מוחלט לכל התוכניות והיוזמות שהועלו עד כה, למעט נושא הפליטים. בהצגת תוכנית חדשה, השונה מקודמותיה, אין בהכרח רע, אולם אם היא מייצגת את האינטרסים של צד אחד בלבד בסכסוך, אז אין לה סיכוי להתקבל. הסכמי שלום הם בדרך כלל פשרה שמחייבת כל צד לוותר על דברים שנתפשו בעיניו בעבר כהכרחיים וחיוניים. בתוכנית טראמפ אין סימטריה בין הוויתורים ששני הצדדים נדרשים להם. יותר מכך, התוכנית מנוסחת בלשון תכתיב לפלסטינים.

לכאורה, תוכנית טראמפ מהווה את "החלום הרטוב" של כל ישראלי, לפחות של כל אחד המצוי מהמרכז ימינה מבחינה פוליטית. ואולם, הצגתה – לא כל שכן מימושה – לא תשרת את מטרות ישראל, וזאת כמה סיבות: ראשית, היא תחזק את עמדת סרבני השלום בצד הערבי שממילא טוענים כי ישראל, הלובי היהודי וארה"ב עושים יד אחת. שנית, היא תחליש עוד את המתונים בצד הפלסטיני המאמינים בפתרון של שלום דרך משא ומתן אך לא כזה. במצב הזה, הסלמת הסכסוך מול חמאס ברצועת עזה מצד אחד, ויציאת המונים לרחובות בגדה המערבית מצד שני, אינם תרחישים דמיוניים. למעשה, "סיר הלחץ" המבעבע בגדה (סיבות כלכליות וחברתיות, כמו גם כעס על השחיתות של הממשל הפלסטיני) עלול להתפרץ עתה מול ישראל. הערכה זו תקבל חיזוק אם ממשלת ישראל תחליט באופן מיידי וחד-צדדי לספח את בקעת הירדן ואזורי ההתנחלויות, החלטה שתיתפש כהכרזת מלחמה על ידי הפלסטינים.

שלישית, מצרים וירדן, החתומות על הסכם שלום עם ישראל, יתקשו לעמוד מול הלחץ העממי אם ישראל תממש את רעיון הסיפוח. החזרת השגריר והקפאת המגעים הבילטרליים הם צעדים שכבר נעשו בעבר וניתן בקלות לממשם. ולבסוף, הנורמליזציה "הזוחלת" ביחסי ישראל עם מדינות המפרץ עלולה להיפגע. גם אם הבעיה הפלסטינית אינה בראש מעייניהם, תחושת הסולידריות עם הפלסטינים תחייב את המשטרים הללו להנמיך פרופיל בכל הנוגע ליחסיהן עם ישראל.

נוהגים לצטט את אבא אבן שאמר כי "הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אמירה זו, למען האמת, אינה מדויקת מבחינה היסטורית, אבל גם אם היתה נכונה, הרי שהפעם הפלסטינים לא יחמיצו את ההזדמנות, משום שהתוכנית פשוט לא מהווה עבורם הזדמנות לפתרון הסכסוך. נהפוך הוא: החשש עתה הוא שהתוכנית תהווה הזדמנות להסלמה, הן מול הפלסטינים והן מול מדינות ערב.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 30 בינואר 2020.

הפוסט תוכנית טראמפ – הזדמנות להחמיץ אי-הזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הטמיע טראמפ לראשונה את המונח "עסקת המאה" פינתה לו הקהילה הבינלאומית את הזירה, גם כשהיה ברור שהוא מקשה על יישוב הסכסוך. היא לא נקטה יוזמה משמעותית ושמרה ברובה על שתיקה. מדינאים מהעולם, כולל כאלה שמחויבים לקידום השלום, נימקו זאת בשלל טיעונים: אין תחליף להובלה האמריקנית בנושא הישראלי-פלסטיני, הם אמרו. אנו מנסים להשפיע על תוכן התוכנית מאחורי הקלעים, הם גמגמו. לא נשפוט את התוכנית לפני שראינו אותה, הם חרצו. כשתפורסם התוכנית, נסתכל על חצי הכוס המלאה, הבטיחו. בהמשך הם גרסו שאין טעם להתווכח עם טראמפ על הנושא, כי הוא לא רלבנטי או כי התוכנית עשויה בכלל שלא להתפרסם.

וכך, בשיאו של השיח הישראלי על סיפוח שטחים, הגיעו השבוע לישראל יותר מ-40 מנהיגים לפורום השואה, ורובם ככולם התעלמו מהנושא. לפחות באופן פומבי. טראמפ ונתניהו לא יכלו לבקש תנאים טובים יותר לפרסום התוכנית. הם עמלו בשנים האחרונות על מנת להגיע למצב זה, ומבחינתם – נחלו הצלחה.

ממשל טראמפ נקט צעדים שהשפיעו על המציאות בשטח וקידמו את עקרונות התוכנית טרם פרסומה: הנשיא לא הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, שינה את עמדת ארה"ב בנושא ירושלים וטען שגורל העיר אינו עוד על שולחן המשא ומתן. הוא יצא נגד הנהגת הרשות, קיצץ כספים ותמיכה במוסדות פלסטיניים, ארגוני שלום וגופים בינלאומיים, נתן הכשר למפעל ההתנחלויות, כינס ועידות ללא הרשות ונטרל את פעילות הקוורטט. ארה"ב איבדה מגע עם הצד הפלסטיני, ובכך את תפקידה כמתווך בין הצדדים.

שחקנים בינלאומיים אחרים התקשו לפעול נגד מגמות אלו, או שנמנעו במכוון מכך. האיחוד האירופי סובל ממחלוקות פנימיות שמקשות עליו לפעול בנושא וליישם החלטות שכבר קיבל. מדינות אירופה מושקעות בסוגיות בוערות יותר מבחינתן (כמו הברקזיט והפליטים). מדינות בעולם הערבי קידמו יחסים עם ישראל, אמנם תחת מגבלות הקיפאון בתהליך השלום, אך תוך שיתוף פעולה עם מהלכי טראמפ ומתיחות עם הרשות הפלסטינית.

רוסיה וסין, שאליהן פנו הפלסטינים כדי שיובילו מהלכי תיווך במקום ארה"ב, לא ששו לעשות כן. שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב הפך לשחקן הבינלאומי הלא-אמריקני המשמעותי בזירה בדבריו נגד סיפוח ברקע עקרונות הסדר הקבע ומשמעות ההתפתחויות בשטח. הוא גם תיווך ביעילות למניעת מלחמה בעזה.

אבל ההנהגה הפלסטינית, שקיבלה החלטה אסטרטגית לקדם את המאבק הלאומי שלה בשדה הדיפלומטי במקום הצבאי, נותרה בפועל ללא בעלי ברית משמעותיים בעולם.

בתנאים אלה יכלו טראמפ ונתניהו לרקוח תוכנית כרצונם, אולם פרסומה צריך לחולל שינוי. כעת, תומכי השלום בקהילה הבינלאומית לא יכולים להסתתר עוד מאחורי תקוות מדומות להצעה אמריקנית מועילה. עליהם להשמיע בבירור את עמדתם נגד התוכנית החד-צדדית, להציג פרמטרים חלופיים שיכולים באמת לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לייצר תיאום בין מדינות וגופים שמחויבים לשלום ומוכנים להשקיע למען קידומו, ולחבור לגורמים בישראל וברשות שמסרבים לקבל את תכתיבי טראמפ.

בעוד כשנה יושבע בארה"ב נשיא, אולי חדש. עד אז, יש להבטיח שרעיונות הסיפוח שמופיעים בתוכנית טראמפ לא יהפכו למציאות בפועל.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 25 בינואר 2020.

הפוסט נקווה שהקהילה הבינ"ל תגיד "לא" לטראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גרינבלט מונה לתפקיד זמן קצר לאחר שטראמפ ניצח בבחירות ובתחילת כהונתו נראה כי שני הצדדים מגלים נכונות לעבוד איתו. בחודשים הראשונים לכהונתו, גרינבלט נפגש מספר פעמים עם אבו מאזן ועם בכירים נוספים ברשות הפלסטינית ואף ביקר במחנה פליטים ונפגש עם סטודנטים ואנשי דת פלסטינים וישראלים. הוא אף ניסה לקדם בתחילה מהלכים של שיתוף פעולה ובין השאר היה מעורב במגעים בנושא תעלת המים שהובילו להסכמות בין השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי וראש רשות המים הפלסטינית. אך התמונה השתנתה באופן חד בעקבות הצעדים שנקט ממשל טראמפ כלפי הפלסטינים החל בסוף 2017 ,ובהם העברת השגרירות לירושלים, קיצוץ בסיוע לפלסטינים, סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, התנערות מעיקרון שתי המדינות – ונוצר נתק מוחלט וחסר תקדים בין הממשל ורמאללה. גרינבלט הפך לשליח האמריקאי הראשון בתולדות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני שאיבד למעשה קשר עם אחד הצדדים ושאיבד את היכולת לשמש כמתווך בין הצדדים.

הפוסט פרישתו של ג'ייסון גרינבלט, השליח שלא תיווך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאורך השנים, מרכיבים כלכליים שונים מלווים את היחסים ותהליכי השלום בין ישראל והמרחב הערבי – התמריצים האמריקאים לקראת החתימה על הסכם השלום עם מצרים, הסכמי אזורי התעשייה המוכרים (QIZ) שנחתמו בסמוך להסכם השלום עם ירדן ומאוחר יותר גם עם מצרים, פרוטוקול פריז שמהווה חלק מהסכמי אוסלו, והמשך ניהול היחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית על ידי השרים הכלכליים של הצדדים (לצד מנגנוני הביטחון). מאמר זה יציג שלוש גישות לקשר בין כלכלה לשלום – השלום המסחרי, השלום הקפיטליסטי, והמדינאות הכלכלית – ויבחן את יישומן בהקשר הישראלי-ערבי.

הפוסט הכלכלה ככלי לקידום שלום ישראלי-ערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הזהות המורכבת של הפלסטינים אזרחי ישראל יכולה להציע נקודות חיבור חדשות ופחות שגרתיות בקשר בין הקהילות, ולאפשר פעילות מוגברת בתחום הדיפלומטיה הציבורית. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, בהעלאת מודעות בקרב הקהילה היהודית בבריטניה לאתגרים עמם מתמודד המיעוט הערבי פלסטיני בישראל. הדבר יוכל לסייע לגיוס דעת הקהל הבריטית – על כל גווניה העדתיים והדתיים – לתמיכה והבעת סולידריות עם אותו מיעוט. הוא גם עשוי להוביל לדרישה ציבורית גדולה יותר מהפוליטיקאים וההנהגה בבריטניה להפעיל לחץ על ממשלת ישראל ועל הרשות הפלסטינית לשבת לשולחן המשא ומתן.

המאמר פורסם באתר הארץ ב-31 ביולי 2019

הפוסט החשיבות של חיזוק הקשר בין הפלסטינים אזרחי ישראל לקהילות יהודיות בתפוצות: מבט מבריטניה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משאים ומתנים אינם מצליחים או נכשלים רק בשל אישיותו של המתווך. יש סיבות רבות לכך שסבבי השיחות בין ישראל והפלסטינים נכשלו לאורך השנים. אולם, ההיסטוריה מלמדת כי קיומו של מתווך ששני הצדדים ראו אותו כהוגן והגון, הוא נכס שסייע בהשגת ההסכם. כך היה קיסינג'ר, כאשר תיווך בין ישראל ומצרים, מצד אחד, ובין ישראל וסוריה, מצד שני, בהשגת שלושה הסכמי הפרדה ב-1975-1974. יהדותו של קיסינג'ר מעולם לא נתפסה בצד הערבי כגורם המשפיע לרעה על יכולת התיווך שלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-23 ביולי 2019

הפוסט ארצות הברית: מתווך לא הוגן בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי להבין את התפתחות אזור המגורים בואדי חומוס, יש לציין כי לאורך השנים אדמות צור באהר הופקעו לטובת בנייה לשכונות היהודיות תלפיות מזרח והר חומה (וגם לטובת בניית הגדר ו"הכביש האמריקאי"). לצור באהר לא נותרו עוד אזורים להתרחב מלבד מזרחה לכיוון הגדה המערבית. כך התפתח אזור מגורים זה, אליו עברו להתגורר זוגות צעירים ומשפחות צעירות מבין תושבי השכונה. במהלך הדיונים לקראת הקמת הגדר, התושבים ביקשו שהיא לא תעבור בתוך השכונה אלא תאפשר לכל השכונה, כולל המבנים בואדי חומוס, להישאר כיחידה אחת וכך אכן היה. המצב המורכב באזור זה הוליד שאלות משפטיות שונות שנידונו לאורך השנים בבתי משפט, במיוחד בנוגע למעמד המשפטי של תושבי צור באהר המתגוררים באזור. מאחר שמתחם ואדי חומוס נמצא בשליטה, ותחת סמכות של הרשות הפלסטינית (שטחי A ו-B), התושבים ביקשו וקיבלו היתרי בנייה ממשרדי התכנון של הרשות.

הפוסט הרס בתים בצור באהר: מחוץ לירושלים ובתוך הגדר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-9 ביולי 2019

הפוסט גם לפי "מבחן התוצאה" של קושנר, ועידת בחריין היא כישלון עגום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט שבעים שנות דיפלומטיה ומלחמה בישראל ובמזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-11 ביוני 2019

הפוסט "סדנה כלכלית" בבחריין, ללא אופק מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המשבר ברצועת עזה – המדיני, הביטחוני, ההומניטרי והכלכלי – עומד על המדוכה הישראלית, האזורית והבינלאומית, זה שנים ארוכות. עם זאת, מאז ההתנתקות בקיץ 2005 והשתלטות חמאס על הרצועה בקיץ 2007, נוצר מצב שמסכן את האינטרס הישראלי ומחייב קבלת החלטות אמיצה.

מחד גיסא, המצב ברצועה אינו לכאורה מעניינה של ישראל, שהרי ישראל יצאה מעזה. מאידך גיסא, בתוכנית ההתנתקות נקבע כי ישראל תמשיך לספק לעזה מים, חשמל, גז ודלק וכן תשלוט במעבר סחורות אליה. זאת ועוד, מאז השתלטות חמאס, ישראל מטילה סגר יבשתי וימי, שאמנם משתנה בהתאם להתפתחויות ורמת העימות, אולם מותיר את ישראל כמי שמחזיקה, במידה רבה, ב"מפתח הכלכלי-הומניטרי" לנעשה ברצועה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-18 במרץ, 2019

הפוסט את הפתרון למשבר בעזה צריך לחפש בשכונה הים תיכונית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הצעד הראשון הוא השקת מהלך לקידום שלום עם הרשות הפלסטינית, על בסיס הסכמים והחלטות בינלאומיים קודמים, בהתאם לפרמטרים המקובלים של פתרון שתי המדינות, ותוך הצהרת כיוון כללית על היעד הסופי של המשא ומתן כהוכחה לרצינותו. השקת המהלך יכולה להתבצע באמצעות הצהרה פומבית, פגישה עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, ויצירת ערוץ שיחות דו-צדדי (עם מרכיב חשאי בשלב הראשון) אשר ילווה וייתמך על ידי מנגנון רב-צדדי מעודכן (בהשתתפות מדינות מהמזרח התיכון ואירופה, ולא רק ארה"ב, וכשיפור למודל הקיים של הקוורטט). במהלך קידום יוזמה שכזו, חשוב שממשלת ישראל הבאה תכיר בנחיצות של חיבור פוליטי מחודש בין רצועת עזה לגדה המערבית, כדי להתגבר על המכשול המשמעותי שמציב הפיצול הקיים בדרך לפתרון שתי המדינות.

הצעד השני, שיגיע בעקבות הראשון, הוא מינוף המהלך מול הפלסטינים למימוש הפוטנציאל האזורי הבלתי-ממומש. בפני ישראל עומדות בשנים האחרונות הזדמנויות היסטוריות לשדרוג משמעותי של מעמדה האזורי במזרח התיכון, באגן הים התיכון ובאירופה, שנותרות בחלקן הגדול בלתי-ממומשות בגלל הקיפאון בתהליך השלום. התקדמות עם הפלסטינים תאפשר לממשלה הבאה לצקת תוכן חדש, מגוון יותר ופומבי יותר לקשרים המתפתחים עם מדינות ערב; תהפוך את התמריצים האזוריים לשלום – יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לכינון שותפות מועדפת מיוחדת עם ישראל, שמהם התעלמה הממשלה הקודמת – לרלוונטיים; תאפשר למנף את שיתוף הפעולה הכלכלי במזרח אגן הים התיכון לתחומים מדיניים, אזרחיים וביטחוניים; ותסיר חסמים משמעותיים בפני שדרוג היחסים עם האיחוד האירופי.

הצעד השלישי הוא חיזוק המרכיב הדמוקרטי ביחסי החוץ של ישראל. ממשלת נתניהו שחקה בשנים האחרונות עקרונות בסיס בדמוקרטיה הישראלית ולצד השלכות על החברה פנימה, הדבר השפיע גם על יחסי החוץ של המדינה. שר החוץ הבא יצטרך לתת עדיפות לכינון קשרים ובריתות עם מדינות דמוקרטיות, גם אם הן ביקורתיות כלפי מדיניות ישראל. ככלל, יש להכיר בלגיטימיות של ביקורת ולנהל דיאלוג עם מי שמשמיע אותה, ולא מסע דה-לגיטימציה נגדו. שר החוץ החדש צריך יהיה לעצור את תהליך ההתקרבות לגורמי ימין קיצוני באירופה, שחלקם נגוע באנטישמיות. במקום להשתלח באיחוד האירופי ולפעול עם מדינות באירופה שרוצות בהחלשתו, צריך לראות בו שותף של ישראל – בממד הפרקטי והערכי גם יחד. במקום להזמין את ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן לירושלים, צריך יהיה – לאחר הבחירות לפרלמנט האירופי – להזמין לארץ את מי שיחליף את פדריקה מוגריני בהובלת מדיניות החוץ האירופית.

מדיניות חוץ יעילה מחייבת משרד חוץ חזק ומתפקד, והכרה בדיפלומטיה ככלי מרכזי בקידום הביטחון הלאומי. לשם כך, במהלך הרביעי שנדרש ממנו יצטרך שר החוץ החדש לגבש תפיסת מדיניות חוץ לאומית, להחזיר את משרד החוץ לליבת העשייה המדינית, לשפר את מעמד מערך החוץ ביחס למערכת הביטחון בגיבוש והובלת מדיניות החוץ הישראלית, להשיב למשרד החוץ סמכויות שפוזרו בין משרדי ממשלה אחרים, לשתף פעולה עם הכנסת על מנת להגביר את העיסוק בה בענייני חוץ (בראש ובראשונה בוועדת החוץ והביטחון), לחזק את מטה משרד החוץ ולחולל שינוי בתרבות הארגונית שלו, להגביר את המודעות הציבורית לחשיבות מדיניות חוץ ולעשייה של המשרד, ולפעול לעיגון מעמד משרד החוץ בחקיקה.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-10 במרץ, 2019

הפוסט מימוש הפוטנציאל האזורי, תוך מחויבות לדמוקרטיה ופתיחות לביקורת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכנס של שגרירי מדינות אמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה במשרד החוץ בדצמבר 2018, אמר בנימין נתניהו כי "אנחנו (מצויים) בתהליך נורמליזציה עם העולם הערבי, מבלי שיש לנו לצערי התקדמות עם הפלסטינים. הציפייה היא תמיד שהתקדמות עם הפלסטינים תפתח לנו דלת לעולם הערבי. אבל עם הסרבנות והטרור הערבי – התקווה הזו נגוזה. צריך לנסות לחשוב שאולי הקשרים עם העולם הערבי ייצרו את התנאים להתפתחות הקשרים עם הפלסטינים".

הפוסט תקרת הזכוכית ביחסים בין ישראל ומדינות ערב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אין ספק, שהיעלמות הסוגיה הפלסטינית מסדר היום היא הצלחה גדולה של הימין, שהצליח להסיט את תשומת הלב מסוגיה האמורה להיות החשובה ביותר במערכת הבחירות. גם הפלסטינים סייעו לתהליך הזה — על ידי רטוריקה מתלהמת, שחיזקה את המנטרה המוכרת של נתניהו ואחרים, ולפיה "אין עם מי לדבר".

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-24 בפברואר 2019

הפוסט מישהו בכלל זוכר שיש פלסטינים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט כיצד להפוך את יוזמת השלום הערבית לתמריץ יעיל יותר לשלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדנת מדיניות שכינס מכון מיתווים בעקבות פרסום הדו"ח בחנה האם וכיצד ניתן ליישם המלצה זו בצורה יעילה במסגרת התנאים הפוליטיים הקיימים. הסדנה התמקדה בשאלות הבאות: (1) כיצד יכול להתנהל שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני ברמת החברה האזרחית בהיעדר מנהיגות פוליטית בעלת מחויבות לנושא; (2) כיצד שיתוף פעולה שכזה יכול לתרום לפתרון הסכסוך ולא לשימור הסטטוס קוו.

בסדנה לקחו חלק מומחים, נציגי ארגונים ודיפלומטים. נשאו בה דברים השגריר ג'ון הנסן-באואר, שגריר נורבגיה בישראל ולשעבר מנהל תכנית ה"עם-לעם" לשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני; ד"ר נד לזרוס, חוקר ומעריך של שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני ברמת החברה האזרחית מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון (ארה"ב); ואליאס זנאנירי, סגן יו"ר הועדה שהקים אש"ף לאינטראקציה עם החברה הישראלית. מסמך זה מסכם את הנקודות וההמלצות שהועלו במהלך הסדנה.

הפוסט כיצד להגביר את שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני, בהתאם להמלצת דו"ח הקוורטט? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סוד גלוי הוא שמערכת החינוך במזרח ירושלים נמצאת בשפל המדרגה, ומשרד החינוך בראשות נפתלי בנט מצא פתרון יצירתי: התניה שלפיה אם יאמצו בתי הספר את תוכנית הלימודים הישראלית לבגרות (במקום בחינת הבגרות הפלסטינית, הקרויה בערבית תוג'יהי), הם יזכו לסיוע ממשלתי נוסף. הניסיונות של בנט להחליף את תוכניות הלימודים בבתי הספר בירושלים המזרחית הם חדשות ישנות, אולם אסטרטגיית הגזר מעט שונה מהמקל שבו השתמשו קודמיו.

מיד לאחר כיבוש מזרח ירושלים והחלת החוק הישראלי ב-1967 החליט משרד החינוך שבתי הספר ילמדו בהתאם לתוכנית הלימודים הישראלית במקום הירדנית. החלטה זו לא התקבלה על ידי הציבור הפלסטיני, שבמשך כעשור קיים שביתות ומחאות. ואכן, לחץ של עיריית ירושלים בראשות טדי קולק הביא את משרד החינוך לסגת מדרישותיו ולהשיב בהדרגה את תוכנית הלימודים הירדנית לכלל בתי הספר בעיר. עם חתימת הסכמי אוסלו הפכה התוכנית הירדנית לפלסטינית, וזו פועלת באופן מלא ברוב בתי הספר הציבוריים והפרטיים ברחבי העיר.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-13 בפברואר, 2019

הפוסט בנט, לא כך תהפוך את הפלסטינים לישראלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החלטת נתניהו, שהושפעה במידה רבה מלחץ פוליטי פנימי על רקע מערכת הבחירות, הובילה לשורה של תגובות גינוי ודאגה בקהילה הבינלאומית, בין השאר מצד המדינות החברות בכוח, כמו נורבגיה ואיטליה, וגם מצד גרמניה, האיחוד האירופי ומזכ"ל האו"ם. התגובות הבינלאומיות הדגישו כי כוח המשקיפים היה מרכיב בתהליך אוסלו ומילא תפקיד חשוב באזור כה נפיץ ורגיש כמו חברון, והזהירו מהשלכות המהלך. שינויים והתאמות בנוכחות הבינלאומית בעיר צריכים להיעשות תוך הידברות עם הרשות הפלסטינית והמדינות החברות ב-TIPH, ולא כהחלטה ישראלית פוליטית וחד-צדדית.

הפוסט החלטת נתניהו לבטל את מנדט כוח המשקיפים הבינלאומי בחברון (TIPH) הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למעשה, המשלה המתפטרת היא הממשלה השנייה בהובלתו של חמדאללה. הוא מונה לתפקיד לראשונה ב-2013 והחל בכהונתו השנייה ב-2015, זאת לאחר שנבחר על ידי אבו מאזן לעמוד בראש ממשלת ההסכמה הלאומית של פת"ח וחמאס. ממשלה זו הורכבה מטכנוקרטים ומונתה לא רק על מנת למשול, אלא על מנת להכין במקביל את התנאים לבחירות פלשתיניות כלליות ולערוך רפורמות, שיאפשרו איחוד מחדש של המערכת הפוליטית הפלשתינית.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-31 בינואר 2019

הפוסט המערכת הפוליטית הפלסטינית – לאן? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחודשים שלאחר מכן, ובהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם, נראה היה כי בשטח חלה התקדמות בנרמול היחסים. מבחינת ישראל, הסכמתה של תורכיה להסיר את הווטו שהטילה על השתתפות ישראלית בנאט"ו, לרבות פתיחת משרדי קבע בבריסל, הייתה אחד מתוצרי הלוואי המשמעותיים ביותר של הפיוס. באותה עת גם התקיימה שורה של מפגשים בילטרליים ברמת שרים בין הצדדים, חל גידול בתיירים ישראלים ותורכים, נערך משא ומתן על שיתוף פעולה אפשרי בתחום האנרגיה, ונשיא תורכיה רג'פ טאיפ ארדואן העניק ראיון לעיתונאי ישראלי.

הפוסט היחסים הסוערים בין ישראל לתורכיה מאז הסכם הפיוס של 2016 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שליח האו"ם לתהליך השלום ניקולאי מלדנוב נשא את דברי הפתיחה, בהם הוא סקר כיצד יכולים שחקנים אזוריים לשפר את המצב בעזה מבלי לפגוע בסיכוי להסכם שלום ישראלי- פלסטיני כולל. המשך הכינוס כלל סקירה של המצב בעזה ושל הפעולות שנוקטות מדינות שונות ביחס אליו, וזיהוי הזדמנויות ואפיקי פעולה אפשריים לשיפור המצב. מסמך זה מסכם את הנקודות העיקריות שעלו במהלך הכינוס.

הפוסט הזדמנויות אזוריות לשיפור המצב בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרה של דוברים הציגו חלופות לניהול מדיניות-החוץ הישראלית במגוון תחומים, והצביעו על הפוטנציאל החיובי הטמון בשינוי המדיניות. הכנס הצביע על ההכרח להציע אלטרנטיבות ולהרחיב את מנעד האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בניהול מדיניות-החוץ, ובכך לשפר את מעמדה ותפקודה של ישראל באזורים הסמוכים לה ובמשפחת העמים כולה. הכנס נערך בהנחיית ניצן הורוביץ ומירב כהנא-דגן, ונשאו בו דברים ד"ר נמרוד גורן, ד"ר רונן הופמן, זהבה גלאון, יוחנן פלסנר, ח"כ עפר שלח, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, זוהיר בהלול, פרופ אלי פודה, עינת לוי וח"כ מרב מיכאלי. ניתן לצפות בכנסהמלא בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים.

הפוסט אלטרנטיבות למדיניות-החוץ הישראלית בפתחה של שנת בחירות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יוזמת השלום הערבית מציעה לישראל יחסים נורמליים עם העולם הערבי בתמורה להגעה להסכם שלום. היא הוצגה לראשונה על ידי הליגה הערבית ב-2002, ומאז זוכה באופן קבוע לאשרור מחדש בוועידות הפסגה של הליגה. ישראל בחרה לאורך השנים שלא להגיב באופן רשמי ליוזמת השלום הערבית. בשנים האחרונות מנסה ההנהגה הישראלית להציג מודל חלופי ליוזמה, לפיו ניתן לשפר משמעותית את היחסים עם העולם הערבי ללא התקדמות בתהליך השלום. מודל זה נדחה באופן פומבי על ידי מנהיגי ערב, אך זוכה לבולטות גוברת בשיח הציבורי בישראל.

הפוסט 15 שנה ליוזמת השלום הערבית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ה"טלטלה הערבית" טרם הסתיימה. כל אחת מהמדינות שבהן החלו תהליכים של שינוי מתמודדת בדרכה, באמצעיה ובאופן שבו היא מגדירה את מצבה כיום למול המציאות האזורית והבינלאומית המתהווה. לאחר תקופת מוחמד מורסי, מצרים בראשות הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי הגדירה מחדש את יעדיה ואת כיווני הפעולה שלה. גיבוש תפיסת הביטחון הלאומי המצרי הציבה באופן ברור שני יעדים מרכזיים: חתירה להשבת הביטחון (הפנימי והאזורי) וייצוב הכלכלה המצרית.

המאמר פורסם באתר "וואיינט" בתאריך ה-27 בנובמבר 2018

הפוסט מצרים וישראל: ציר אסטרטגי במארג האזורי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרת דיונים עם בני שיח טורקים הדגישה כי גם בשיאה של המתיחות בין ישראל לטורקיה לפני כמה חודשים נמנעו שתי המדינות מהכרזה על הורדה פורמלית של דרג היחסים, וכי עובדה זו תקל על פתרון המשבר בהינתן רצון פוליטי בכך. ניתן יהיה להציג את החזרת השגרירים כמהלך טכני בעיקרו, ולא ככזה שמבשר על שלב חדש ביחסים. שימו לב, אמרו לנו באיסטנבול, שארדואן נמנע לאחרונה מלתקוף בחריפות את ישראל. זה אינו אופייני לו, ויכול להשתנות במהרה, אך כך נהג בעבר בתקופות של מגעים שקטים בין המדינות או של רצון לשקם אמון עם ישראל ו/או ארצות הברית.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-25 בנובמבר 2018

הפוסט המתיחות בעזה והמשבר הישראלי-תורכי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מטרת מאמר זה היא לתאר את מערך היחסים בין ישראל ומצרים, בדגש על השנים שמאז מהפכת ינואר 2011, ,לבחון את הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין המדינות ואת שיתוף הפעולה הקיים. המאמר יבחן את ההתייחסות לנושא בישראל ובמצרים גם יחד, וידון בהשפעה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על מימוש הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין שתי המדינות.

הפוסט ישראל ומצרים: שותפות אסטרטגית, ריחוק אזרחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אא"ע קמה בשנת 1971 כמדינה פדרטיבית עצמאית. יסודות אא"ע נשענים על מספר שבטים שהתקיימו באזור והיו בעלי מאפיינים הומוגניים, כגון שיוך אתני ערבי משותף והזדהות דתית עם האסלאם הסוני והאסכולה המשפטית המאליכית.

הפוסט ישראל ואיחוד האמירויות הערביות: הזדמנויות בהמתנה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-עיראק: הזדמנויות לקידום שיתופי פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערכת היחסים בין ישראל למרוקו לא נחקרה כראוי מאז אוקטובר 2000, עת נותקו היחסים הרשמיים בין המדינות, ומאמר זה בא לתרום ולו במעט לבירור תמונת היחסים הקיימת והאפשרית. במאמר זה אבקש להאיר מחדש את מערכת היחסים שבין ישראל למרוקו, היסודות המרכיבים אותה והאופן שבו המשיכה להתפתח על אף ניתוק היחסים. המאמר כולל ארבעה חלקים: החלק הראשון כולל רקע היסטורי, חברתי ופוליטי על מרוקו והידידות הישראלית-מרוקאית כפי שהתגבשה לאורך השנים; החלק השני עוסק באינטרסים ובמאפיינים של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות וניתוח הפוטנציאל העתידי, תוך התייחסות לתחום המדיני, הביטחוני, הכלכלי-עסקי והאזרחי; החלק השלישי כולל מיפוי של שיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל למרוקו; והחלק האחרון עוסק בהשפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני על יחסי המדינות.

הפוסט ישראל ומרוקו: שיתופי פעולה עם שורשים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבוגרת מחנה השלום הישראלי וכמי שהשתתפה ואף ארגנה לא מעט מפגשים בין ישראלים לפלסטינים, אפשר לומר שאני מגיעה למפגשים מסוג זה עם תמהיל של התרגשות ותקווה לצד סקפטיות וציניות. שמחה בכל פעם מחדש על ההזדמנות שניתנת לי לפגוש ולדבר עם צעירים "מהצד השני" ועצובה לגלות כיצד משנה לשנה וממפגש למפגש רף הציפיות שלנו, הצעירים בשני צדי המתרס, הולך ויורד. שלום? מילה גדולה מדי. הסכם מדיני? לאף מנהיג אין את האומץ. תהליך מדיני? אף אחד לא מרגיש שיש לו את הפרטנר המתאים. צעדים בוני אמון? המציאות בשטח מראה אחרת.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-17 בדצמבר 2017

הפוסט כשישראלים ופלסטינים נפגשים בפרלמנט האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יחד עם זאת, טראמפ הבהיר בנאומו שארה"ב לא נוקטת עמדה ביחס לסוגיות הליבה, ובכלל זה בשאלת גבולות הריבונות הישראלית בירושלים שתצטרך להיות מוסכמת על ידי הצדדים לסכסוך עצמם. בכך, הוא הדגיש שמשמעות ההצהרה שלו מוגבלת וכי למעשה גם הוא מחויב לעמדה המסורתית על פיה שאלת הגבולות בירושלים תלויה במשא ומתן ישראלי-פלסטיני.

המאמר התפרסם ב-NRG בתאריך ה-13 לדצמבר 2017

הפוסט האם טראמפ שינה את עמדת ארה"ב ביחס לירושלים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב, לך נכספה נפשי מפאתי מערב". מילים אלה בשירו של יהודה הלוי המריצו אותי, נערה עולה, ללמוד עברית. מילים אלה פתחו את לבי לראשונה ליופייה, למסתוריה של ירושלים. הן אלה שהביאו אותי באותם ימים לטפס על גג נוטרדאם בעיר כדי להתבונן על מה שקורה בצדה השני של החומה שהפרידה בינינו לבין אנשים שנראו כמונו, ולשאול את עצמי מיהם בעצם האויבים האלה, ומדוע?

בניגוד לציפיותיי, נאומו של הנשיא טראמפ ריגש אותי. זה היה נאום שקול שדיבר אל לבו של כל יהודי
וישראלי. הוא נגע בנימים העמוקים ביותר בנפשנו, הזכיר לנו את כמיהתם של דורות רבים של יהודים לעיר ולמה שהיא סימלה עבורם. עם זאת, טראמפ השכיל לזכור ולהזכיר גורמים נוספים שלהם קשר עמוק ואינטרסים בירושלים. כאזרחית ישראל, התקוממתי שנים רבות על כך שישראל הנה המדינה היחידה שבירתה אינה מוכרת על ידי אומות העולם. כאשת משרד החוץ, עמלתי שנים רבות כדי לקרב את ההכרה הזו, אבל בו-בזמן ידעתי שאיננו פועלים בחלל ריק. סירוב העולם להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל לא היה מקרי: הוא היה ועודנו תוצאה של הסכסוך המתמשך בינינו לבין העולם הערבי, בינינו לבין הפלסטינים.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-12 לדצמבר 2017

הפוסט רק מילים יפות: הצהרת טראמפ הותירה יותר שאלות מתשובות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין הפלסטינים שלא התנגדו לחלוקה היו בני משפחת נשאשיבי ותומכיהם, היריבים של בני משפחת אל-חוסייני שעמדו בראש המוסדות הפלסטיניים החשובים. היו גם קומוניסטים פלסטינים שאימצו את עמדת בריה"מ, שתמכה בתוכנית החלוקה. ואולם, ברגע האמת כל התומכים בסתר נעלמו, או יותר נכון, נאלמו. כנראה שהם העדיפו להיסחף עם "הרחוב" הזועם, ובלבד שלא לאבד את הלגיטימציה לשלטונם. גם למעשי רצח ואיומים נגד משתפי פעולה עם הציונים היתה השפעה .

המאמר התפרסם בעיתון "הארץ" ב-3 בדצמבר 2017

הפוסט דחיית תכנית החלוקה ב-1947 : ההחמצה הפלסטינית הגדולה ביותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההרשעה מסמנת את רגע השיא של בית המשפט המיוחד שהוקם בהאג, וגם את התקרבותו לסופו. בית המשפט המיוחד נוסד ב–1993 כדי להעמיד לדין את החשודים בפשעי מלחמה ביוגוסלביה המתפרקת של שנות ה–90. בסוף השנה הנוכחית יסיים בית המשפט את עבודתו, לאחר 87 הרשעות, 5,000 עדויות, 11 אלף ימי משפט ומעבר על יותר ממיליון מסמכים של ראיות. עד סוף השנה, יפסקו השופטים בעוד ערעור אחד ובעניינם של עוד כמה חשודים, ולאחר מכן יסגור בית המשפט את דלתותיו.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-24 בנובמבר 2017

הפוסט בהאג מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר על שלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאי המדד השנה מעידים עד כמה חשובים לציבור יחסי ישראל עם העולם הערבי .קידום היחסים עם מדינות ערב המתונות דורג כעדיפות הראשונה עבור מדיניות החוץ הישראלית בתקופה הקרובה, וכינון יחסים נורמליים עם העולם הערבי דורג כיעיל יותר מהתמריצים האמריקאים והאירופיים להגברת התמיכה בתהליך השלום .הציבור לא רק מייחס לנושא זה חשיבות, הוא גם חושב שיש לכך היתכנות.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-16 בנובמבר 2017

הפוסט קידום מדיניות-חוץ רב-אזורית יאפשר לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"יום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין" — כלשון החוק — נתון במחלוקת בקרב הציבור היהודי, הקשורה לסיבות שהביאו לרצח רבין. מאז הוחלט להנציחו, ההנצחה משויכת למחנה השמאל. אמנם, בנימין נתניהו, בתוקף תפקידו כראש ממשלה, נטל חלק בטקסים הרשמיים בכנסת ובהר הרצל, אולם גורמי הימין מעולם לא השתתפו בעצרת המסורתית השנתית, שהתקיימה בכיכר שנקראה על שמו של רבין. הימין לא הודר מהטקס — הוא זה שבחר במודע להיעדר ממנו. העצרות אורגנו, בדרך כלל, על ידי מפלגות או ארגונים הממוקמים שמאלה מהמרכז הפוליטי.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-8 בנובמבר 2017

הפוסט כשרבין פגש את בלפור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נהגה לבטא התנגדות נחרצת להסכמים דומים ותהליכי פיוס בין הרש"פ והחמאס. בשנת 2014 עת הצליחו הפלסטינים להקים ממשלת אחדות, ישראל גינתה את המהלך באופן חריף, ולא הכירה בממשלת האחדות (אולם שיתפה עמה פעולה, בייחוד לאחר תום מבצע צוק איתן). הפעם, ממשלת ישראל לא מיהרה לגנות באופן חריף, הייתה יותר זהירה בביקורתה, ובעיקר התמקדה ב"חישוק" האפשרות לפתיחתו של משא ומתן לשלום, עת הציבה תנאים רבים לממשלה החדשה: שחמאס יכיר בישראל ויפסיק את הטרור בהתאם לתנאי הקוורטט, שחמאס ישיב את גופות החיילים והאזרחים המוחזקים אצלו, שהרש"פ תפגין שליטה ביטחונית מלאה על עזה ותמשיך לפעול כנגד תשתיות הטרור של החמאס בגדה, שינותק הקשר בין החמאס ואיראן, ושהזרמת כספים וציוד לעזה יתבצע רק דרך הרש"פ והמנגנונים שהוקמו לכך.

הפוסט התועלות האפשריות לישראל מתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האמת נמצאת במקום כלשהו באמצע. מחד, על פי הגישה הריאליסטית בחקר היחסים הבינלאומיים יש חשיבות רבה לאינטרסים של המדינה הריבונית ושל מדינות העולם בקשר לתגובתן למצב של בדלנות. מאידך, יש לתת משקל גם לשיקולים ה"רכים" יותר: רוח הזמן (הצייטגייסט), הזכות להגדרה עצמית, תפיסות של צדק היסטורי, ורצון העם עצמו. בנוסף, יש לקחת בחשבון גם תנאים ספציפיים לכל מקרה בהווה: האם במאזן עלות-תועלת, היפרדות תיטיב עם שני הצדדים – המדינה הריבונית והבדלנים – או שמא תרע להם? והאם היא תשפר את מצב האזור (שמעבר למדינה הספציפית) או שמא תחמיר אותו? התמהיל של ריאל-פוליטיק, עקרונות כלליים, ותנאים ספציפיים, משמש מסגרת שדרכה ניתן לנתח את מידת הצדק בדרישות של הכורדים והקטלונים לעצמאות.

המאמר פורסם באתר Ynet ב-8 באוקטובר 2017

הפוסט הכורדים, הקטלאנים והפלסטינים: הדומה והשונה במאבקים לעצמאות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, ארגון המדינה האסלאמית עומד להיעלם מבחינה טריטוריאלית. הארגון איבד את מרבית מאחזיו בעיראק, ועתה הוא עומד בפני תבוסה בסוריה. שנית, לאחר שש שנים של מלחמת אזרחים, נראה כי אסד הצליח להטות את כף המאזנים לטובתו מול המורדים. שלישית, שחרורה של מוצול מהווה זריקת עידוד לישות העיראקית, אשר מגלה מחדש את זהותה הלאומית. אמנם הבעיה הכורדית ממשיכה לפצל את המדינה, אולם אין בה כדי לאיים על עצם קיומה של עיראק. רביעית, רוסיה של פוטין הצליחה למקם את עצמה מחדש לא רק כפטרונית של סוריה, אלא גם כגורם משמעותי בפוליטיקה המזרח תיכונית. חמישית, עליית ממשל טראמפ בארה"ב בישרה, כי הירידה במעורבות במזרח התיכון בתקופת אובמה לא הייתה מקרית או זמנית, אלא תופעה מתמשכת. ששית, איראן ממשיכה להקרין דימוי של עוצמה אזורית באמצעות שליחיה – אסד, חזבאללה, ארגונים שיעים בעיראק והחותים בתימן. שביעית, ערב הסעודית הפכה למנהיגת העולם הסוני במאבקו מול איראן ובעלות בריתה, כאשר היא מובילה את המלחמה נגד החותים בתימן והסנקציות נגד קטאר. ולבסוף, מצרים חזרה למלא תפקיד בעולם הערבי, הן בזירה הסורית והן מול החמאס בעזה.

המאמר התפרסם בעיתון "הארץ" בתאריך-19 בספטמבר 2017

הפוסט חג שמח? לא במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר הוא שעשה את אחת ההשוואות הבולטות הראשונות בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לדרום אפריקה. בספרו "שלום ולא אפרטהייד", שהתפרסם ב-2006, העלה קרטר את הכיבוש הישראלי לדרגת חומרה דומה למשטר האפרטהייד הידוע לשמצה. עצם ההשוואה עוררה בזמנו הלם בקרב רבים, ואולם מקץ עשור נראה כי הדיון בנושא נשחק. השימוש במילה "אפרטהייד" הפך לסמל הזדהות עם עמדה פוליטית מסוימת יותר מאשר תיאור של המצב בשטח. הוויכו ח סביב השאלה האם הכיבוש הוא אפרטהייד או לא, מאפיל על תובנות משמעותיות אחרות שניתן לשאוב מדרום אפריקה בדבר האופן בו סכסוך יכול להיחלש, להשתנות, ואף להסתיים.

המאמר התפרסם באתר "שיחה מקומית" בתאריך ה-15 בספטמבר 2017

הפוסט שיעורים, אזהרות ותקווה מדרום אפריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בפרספקטיבה היסטורית זוהי אחת השעות הקשות בתולדותיה של התנועה הלאומית הפלסטינית. הפיצול הפוליטי-גיאוגרפי מקשה על הנהגת אש"ף לנווט דרכה במסלול המדיני ליישום פתרון שתי המדינות לשני עמים, כפי שהתחייבה לו בהסכמי אוסלו. אל מול מסלול הפשרה המדינית קרסה גם האלטרנטיבה שניסתה חמאס להציג בדמות הג'יהאד, שהוביל לאסון הומניטרי כבד ברצועת עזה.

המאמר פורסם באתר Ynet בתאריך ה-5 באוגוסט 2017

הפוסט הברית החדשה בין סינוואר לדחלאן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירה בירושלים כזירת המאבק, מעבר להיותה סמל לאומי ודתי, נובעת גם מהעובדה הפשוטה שלרשות הפלסטינית, ששולטת בגדה, ולחמאס, ששולט ברצועת עזה, אין שום אחריות שלטונית על הנעשה במזרח ירושלים, שנתונה תחת ריבונות ישראל.

הצבת גלאי המתכות בכניסות הראשיות להר הבית אינן הסיבה המרכזית לפרוץ האלימות, מנקודת מבט פלסטינית, זה היה אירוע סמלי שאפשר את גיוס הרחוב לפעולה אלימה, המגלמת בחובה זעם על רקע של מאבק דתי ומחאה לאומית.

המאמר פורסם באתר NRG בתאריך ה-23 ביולי 2017

הפוסט כך הגיע המצב בשטחים אל סף פיצוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החזית המצרית היא דוגמא קלאסית לניצחון ישראלי. "ניצחון" נמדד לא רק בתוצאות הצבאיות של הקרב, אלא בתוצאות המדיניות של המערכה הכוללת. במקרה המצרי הן הביאו לחתימתו של הסכם שלום עם מצרים, אשר שריר וקיים עד עצם היום הזה. עם זאת, יש להדגיש כי הצלחה זו אינה תולדה רק של ההישג הצבאי ב-1967 ,אלא גם של הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, אשר גרמה להנהגה ולציבור להכיר במגבלות הכוח הצבאי. מאידך, התבוסה המצרית הובילה את מצרים – במיוחד לאור ההתעקשות של ממשלת גולדה מאיר שלא להיענות ליוזמת השלום של סאדאת ב-1971 – לצאת למלחמה מוגבלת, שהחזירה את הכבוד שאבד למצרים ב-1967 והקל עליהם לפנות לדרך השלום.

הפוסט ביוני 1967, ישראל גם הפסידה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מחמוד עבאס והטעויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדיווחים מגיעים כחודשיים לאחר שהליגה הערבית אשררה שוב, הפעם בפסגה השנתית שלה בעמאן, את יוזמת השלום הערבית. חמש עשרה שנה עברו מאז הציעה הליגה הערבית להכיר בישראל ולכונן יחסים נורמליים עמה לאחר השגת שלום בין ישראל לשכנותיה. ישראל עדיין נמנעת, משום מה, ממתן תגובה רשמית כלשהי להצעה, אך מדינות ערב מקפידות לאשרר אותה מחדש ולהבהיר לישראל שהיא עדיין רלבנטית. גם שחקנים בינלאומיים מרכזיים – דוגמת האו"ם, האיחוד האירופי וארה"ב – חוזרים ומדגישים את חשיבות יוזמת השלום הערבית ואת הפוטנציאל הרב שטמון בה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-21 במאי 2017

הפוסט הצעת מדינות המפרץ לצעדי נורמליזציה: היוזמה האזורית הופכת מוחשית יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשיבותו של האירוע הראשון טמונה בהחלטה התקדימית של ועדת פיל, שיש להפריד בין שני העמים מבחינה טריטוריאלית. החלטה זו שימשה בסיס להחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 ,אם כי בגבולות אחרים. מאז ועד היום לא ירד רעיון שתי המדינות מעל הפרק. מה שהשתנה בו הוא שאלת השטח שיוקצה למדינה הפלסטינית, אשר הולך ומצטמק עם השנים כתוצאה מהתיישבות יהודית.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-26 באפריל 2017

הפוסט היובל של האחד הוא אסונו של האחר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם היה בעבר לחץ אירופי על ישראל לפעול לקידום פתרון מדיני עם הפלסטינים – מה שאינו בטוח כלל ועיקר – הרי הלחץ הזה פוחת עכשיו. ללא מעורבות אמריקאית חזקה בנושא, אירופה הטרודה בסכסוכים אחרים ובבעיות פנימיות, לא רק שלא תתפוס את מקומה של ארה״ב, אלא גם את מקומה שלה לא תרחיב וכנראה שאפילו תצמצם. אירופה מביטה פנימה, וישראל והפלסטינים משלמים את המחיר.

הפוסט ישראל זקוקה ליחסים טובים עם אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקיפאון בתהליך המדיני בין ישראל להנהגת אש"ף, והמשך הפיצול בין פתח לחמאס, זורעים ייאוש עמק בקרב הפלסטינים בגדה וברצועה. התחושה הרווחת היא שאנו נמצאים בסופה של תקופה, והדור המייסד של התנועה הלאומית הפלסטינית – דור שיצר זהות שנשענה על מאבק בפזורה וניסה להקים מדינה בשטחי 1967 כחלק ממהלך של פשרה היסטורית – קרוב לסיים את תפקידו ללא הצלחה יתרה. ניתן להניח, שהמאבקים הפנימיים המאפיינים את המרחב הפוליטי ברשות הפלסטינית יזלגו למקומות נוספים שבהם יש קהילות פלסטיניות. על רקע זה, הכנס באיסטנבול נתפש כקריאת תיגר של הפזורה על תפקידו ההיסטורי של אש"ף ומוקדי הכוח הפוליטיים בשטחי הרשות, שנוצרו כתוצאה מהסכמי אוסלו.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-19 במרץ 2017

הפוסט קריאת התיגר של הפזורה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ועידת הפסגה בעקבה: עוד החמצה ישראלית לאוסף הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שרים בממשלה הלכו בעקבותיו, ופיזרו הצהרות מלאות תקווה לגבי התפתחויות אזוריות שאוטוטו מבשילות. בקיץ 2016 הצהיר סגן השר לשיתוף פעולה אזורי דאז, איוב קרא, שבתוך שבועות או חודשים "תשמעו עוד בשורות מכמה מדינות באזור". שמונה חודשים חלפו, ללא פריצות דרך משמעותיות, אך האופטימיות נותרה. ב-19 בפברואר אמר השר ישראל כץ שהקשר בין ישראל למדינות המפרץ "יכול להשתדרג והולך להשתדרג מאוד". חברי הממשלה מספרים תדיר לציבור הישראלי שהיחסים העכשוויים בין ישראל לעולם הערבי הם חסרי תקדים וטובים מאי-פעם. עם זאת, הם בדרך כלל מסרבים לפרט ולתת דוגמאות, בטענה שיש הכרח במעטה חשאיות סביב יחסים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-26 בפברואר 2017

הפוסט פריצת דרך אזורית מחייבת התקדמות בערוץ הפלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההבטחות של טראמפ להעביר את השגרירות התקבלו בשמחה על ידי שרים ישראלים בכירים ופוליטיקאים מהימין. ראש עיריית ירושלים אף השיק קמפיין שנועד להודות לנשיא החדש טראמפ ולעודד אותו לממש את ההתחייבות שלו בנושא. לעומת זאת, שכנותיה של ישראל בעולם הערבי פרסמו אזהרות חמורות לגבי ההשלכות האפשריות של מהלך אמריקאי שכזה. מנהיגים פלסטיניים הזהירו שהדבר יוביל לכאוס, יפגע בסיכויי השלום, וייתכן אף שיגרום לפלסטינים לבטל את הכרתם בישראל. גם בירדן נשמעה ביקורת חריפה בנושא.

המאמר פורסם באנגלית בעיתון "הארץ" ב-24 בינואר 2017

הפוסט העברת השגרירות האמריקאית לירושלים צריכה לחכות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2013 חתמו קוסובו וסרביה על הסכם עקרונות להמשך המשא ומתן לקראת נורמליזציה. גם בקוסובו ובסרביה, יריבות מרות, המילה שלום לא משקפת את השיח המקובל. ב-2016 חתמו ממשלת קולומביה וארגון המורדים FARC על הסכם שלום. כמה חודשים לאחר שהופל במשאל עם, השכילה הממשלה בבוגוטה לעקוף את משאל העם ולאשר את ההסכם. ובז'נבה נפגשים בימים אלה הצדדים הנצים בקפריסין כדי לנסות ולהגיע לפתרון הסכסוך שמחלק את האי הקסום זה יותר מארבעה עשורים, בין קפריסאים-יוונים בדרום לבין קפריסאים-טורקים בצפון.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-12 בינואר 2017

הפוסט עבדו על הכימיה. השיעור הקפריסאי לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ הישראלית סובלת כיום מחולשות מסוגים שונים: חולשת המדיניות עצמה, בייחוד בנושא הפלסטיני, שיוצרת חיץ בין ישראל לבעלות בריתה במערב ומגבילה את היכולת הישראלית לממש הזדמנויות לשיתוף פעולה אזורי; חולשת מעמד משרד החוץ, שבאה לידי ביטוי בהיעדר משרד חוץ במשרה מלאה, בהדרת משרד החוץ מנושאי הליבה המדיניים, ובפיזור סמכויות משרד החוץ; חולשה בהתנהלות, שבאה לידי ביטוי בהחרמת פורומים בינלאומיים ומנהיגים זרים, ושל "פעולות תגמול" בלתי-דיפלומטיות כלפי אלו בעולם שמאמצים עמדות שונות משל ישראל.

הפוסט דרכי פעולה להגברת שקיפות משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השינויים בזירה הבינלאומית והאזורית זימנו אפוא הזדמנויות חדשות. שיתוף פעולה עם אזרבייג'ן לכאורה מפתיע משום שמדובר במדינה שיעית הגובלת באיראן וקשורה אליה מבחינה כלכלית ודתית (באיראן מתגוררים בין 16 ל-25 מיליון אזרים שיעים). ואולם, בניגוד לאיראן, אזרבייג'ן היא מדינה חילונית המונעת על ידי שיקולים פרגמטיים ולא על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית, דבר שהפך אותה ליעד נחשק של מדיניות הפריפריה הישראלית.

המאמר פורסם באתר Ynet בתאריך ה-15 בדצמבר 2016

הפוסט יחסי ישראל-אזרבייג'ן על רקע ביקור נתניהו בבאקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדינות בכל העולם מנצלות "תאריכים עגולים", כדי לחגוג את קיומן ולחזק את השלטון המכהן. תאריכים אלה הם חלק מהזיכרון הקולקטיבי של האומה. כך, למשל, ב–4 ביולי 1976 חגגה ארה"ב 200 שנה להצהרת העצמאות; ב–26 בינואר 1988 חגגה אוסטרליה 200 שנה ליום הכרזת ריבונות בריטניה על חופה המזרחי; ואילו ב–14 ביולי 1989 חגגה צרפת מלאות 200 שנה למהפכה הצרפתית.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-12 בדצמבר 2016

הפוסט בעבור הפלסטינים הצהרת בלפור חיה ונושמת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במידה שאובמה יעשה כן – ואין לכך כרגע כל ודאות – הוא יוכל לשאת נאום נשיאותי, ולהסתפק בכך; הוא יוכל להביא את תוכן הנאום לאשרור בלתי-מחייב בגוף או פורום רב-לאומי (דוגמת הקוורטט או ועידה בינלאומית); והוא יוכל להעלות את הפרמטרים כהצעת החלטה מחייבת במועצת הביטחון של האו"ם. הוא יוכל גם לבחור האם לבחור בנוסח פרמטרים כללי ומרוכך או בנוסח מורכב שיאתגר את הצדדים לסכסוך.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-29 באוקטובר 2016

הפוסט 16 שנים אחרי קלינטון: זה הזמן למתווה אובמה לשלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדוע נכשל משאל העם? מה ניתן להסיק מהכישלון הזה לגבי משא ומתן עתידי, שיתוף הציבור ותהליכי שלום עתידיים? אלו הן שאלות מטרידות. אולם ההתפתחויות בקולומביה טומנות בחיקן גם לקחים משמעותיים עבור ישראל, הפלסטינים וסכסוכים ממושכים אחרים בעולם.

המאמר פורסם באנגלית בעיתון "הארץ" ב-7 באוקטובר 2016

הפוסט אזהרה מקולומביה למחנה השלום בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחד הפערים הבולטים בין הנשאלים היהודים והערבים בסקר נגע לתפיסתם לגבי מה קודם למה ומה יוביל למה: בעוד 65% מהנשאלים הערבים טענו שקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני יסייע לקידום שיתוף פעולה בין ישראל למדינות ערב, 50% מהיהודים חשבו כי סדר הדברים הוא הפוך וכי קידום שיתוף הפעולה האזורי יסייע לקידום תהליך השלום. ניתן להסביר זאת בכך שרבים מהערבים בישראל חשים כי הבעיה הפלסטינית היא מרכז הסכסוך הישראלי-ערבי והסוגיה העומדת בבסיסו, ועל כן יש צורך לסיים את הכיבוש לפני שייווצרו קשרים משמעותיים בין ישראל לעולם הערבי. עבור החברה הערבית בישראל היחסים עם העולם הערבי מהווים מעין "קלף מיקוח" שיש לשמור בידי הצד הפלסטיני, על מנת שיוכל לטעון בפני מדינת ישראל כי הלגיטימציה שלה במזרח התיכון והאפשרות שלה לכונן קשרים ויחסי שלום עם מדינות ערב תלויה בהקמת מדינה פלסטינית.

הפוסט הדומה והשונה בעמדות יהודים וערבים בנושאי יחסי חוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז ראשית הציונות פעלה ישראל לפרוץ את חומת הבדידות הערבית. כל עוד הפן-ערביות – האידיאולוגיה שחתרה לאחד את העולם הערבי הסוני תחת הנהגת נאצר – שלטה בכיפה, כל קשר עם ישראל היה מוקצה. במצב זה ישראל חיפשה מסילות למיעוטים לא מוסלמים (כגון הנוצרים והדרוזים בלבנון) או לא ערבים (כגון הכורדים בעיראק). תוצאות המאמצים הללו מעולם לא עמדו ביחס ישר למידת ההשקעה בהם, אולם הם נבעו ממיעוטן של האופציות שעמדו בפני מעצבי מדיניות החוץ הישראלית.

הפוסט ישראל (לא) לבדד תשכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אימוץ השיח הזה אינו דבר מובן מאליו; הוא פרי עבודה אינטלקטואלית ותקשורתית ענפה של ארגונים שונים בחברה האזרחית, אשר זיהו קיומה של הזדמנות היסטורית – תולדה של השינויים המתחוללים באזור – לשתף פעולה עם מדינות ערביות "מתונות" אשר חולקות אינטרסים משותפים עם ישראל, כמו בלימת התפשטותה הפוליטית והאידיאולוגית של איראן והשיעה (הכולל את סוריה והחזבאללה), ומאבק משותף כנגד גורמי האסלאם הג'יהאדיסטי הסוני. השינויים הללו, למען האמת, החלו כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, אולם הם חדרו לתודעת הציבור והמערכת הפוליטית בתהליך ארוך רק לאחר שהתבררו התוצאות ההרסניות של ה"אביב הערבי" והקמת הישות הדאע"שית. במלים אחרות, אם להשתמש במילותיו של מרקס, ההוויה כאן שינתה את התודעה.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-8 באוגוסט 2016

הפוסט משיח הזדמנויות לשיח החמצות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדו"ח אמור היה להיות נקודת שיא בתהליך ריענון שעבר הקוורטט, שכלל פגישות והתייעצויות קבועות עם מדינות מרכזיות בעולם הערבי. תהליך זה נועד גם להעביר את המסר שהקהילה הבינלאומית לא איבדה עדיין עניין ביישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מטרת הדו"ח הייתה להצביע על המכשולים המונעים התקדמות בתהליך השלום, ולגבש המלצות לצעדים שייצרו תנאים לחידוש המשא ומתן ושיישמרו את האפשרות להגיע לפתרון שתי המדינות.

הפוסט דו"ח הקוורטט – דו"ח ללא שיניים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התנגדות ליוזמת השלום הערבית (ולא הסעודית, ראה להלן) הינה לגיטימית, כמובן, מסיבות אידיאולוגיות. ואולם, היא אינה לגיטימית כאשר היא מוצגת לא נכון מבחינה עובדתית או שניתנת לה פרשנות שאינה מקובלת בשדה המחקר. העצומה מבוססת על שלוש טעויות או אי הבנות: ראשית, בלבול בין יוזמת השלום הסעודית ויוזמת השלום הערבית. מדובר בשני מסמכים שונים. מה שמכונה היוזמה הסעודית היה למעשה ריאיון שערך העיתונאי האמריקני תום פרידמן עם יורש העצר (דאז) הסעודי עבדאללה ב-17 בפברואר 2002. היוזמה הסעודית לא הייתה תכנית סדורה אלא כללה כמה רעיונות שהועלו על ידי עבדאללה ותמציתם הצעה לנסיגה ישראלית מלאה לקווי 1967, כולל ירושלים, בתמורה לנורמליזציה של היחסים בין ישראל ומדינות ערב. היוזמה הסעודית לא התייחסה כלל לנושא הפליטים. זו גם הסיבה מדוע פוליטיקאים ישראלים שונים (למשל אולמרט ולבני) העדיפו את היוזמה הסעודית על פני הערבית. כחודש וחצי מאוחר יותר, בוועידת הפסגה הערבית בביירות, התקבלה יוזמת השלום הערבית, המבוססת על היוזמה הסעודית, עם כמה תיקונים חשובים, כולל התייחסות מפורשת להקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, דרישה לנסיגה מרמת הגולן ומחוות שבעא בגבול הלבנוני והתייחסות עמומה לבעיית הפליטים (ראה להלן).

המאמר פורסם בעיתון "מקור ראשון" ב-26 ביוני 2016

הפוסט מי מפחד מיוזמת השלום הערבית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז פרסומה לראשונה על ידי פסגת הליגה הערבית במרץ 2002, ישראל מעולם לא פרסמה תגובה רשמית ליוזמת השלום הערבית; יתרה מזו, במשך תקופה ארוכה ישראל התעלמה מהיוזמה או פשוט התנגדה לה. הגדיל לעשות ליברמן ב-2009, כאשר כינה אותה "מרשם להשמדת ישראל". לא פחות. אולמרט היה היחיד שניסה לקדם את היוזמה בשלהי הקדנציה שלו, אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי; במרחב הפוליטי היו אישים שונים שהתבטאו באופן חיובי כלפי היוזמה, אך גם הם נטו על פי רוב לאזן זאת על ידי אזכור מגרעותיה, ולא הצליחו לייצר מסה קריטית, אשר תוביל למהפך בגישה הישראלית כלפי היוזמה.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-22 ביוני 2016

הפוסט "לא" כמדיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.