קראו את המאמר המלא

הפוסט האחים המוסלמים סופגים מהלומה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מרכיב מרכזי בקשר המחודש בין ישראל לירדן טמון באפשרות של ירושלים למנף את הקשר עם עמאן באמצעות קשריה החדשים עם מדינות הנורמליזציה. זהו מהלך חשוב מאוד משום שחיבור משמעותי לירדן מעניק ל"הסכמי אברהם" עומק גיאו-פוליטי. אלא שהמצב בירדן מורכב מאוד. המלך עבדאללה בחר לפני כשבועיים שלא לשגר את שר החוץ שלו ל"פסגת הנגב", בעיקר כדי לא להרגיז את הקיצונים בארצו, ושם את פעמיו לרמאללה על מנת לנסות להרגיע את הרוחות. בישראל גילו הבנה.

עבור ירושלים, לתיווך של עבדאללה יש ערך רב משום שירדן היא המדינה האמונה על המקומות הקדושים בירושלים. התקווה היא שבאמצעות דיפלומטיה שקטה דווקא בעמאן תימצא הדרך למנוע אלימות סביב מסגד אל-אקצא ובגדה המערבית במהלך תקופת החגים. לפני כשנה, כאשר באל-אקצא התנהלו קרבות של ממש, אלפי ירדנים יצאו לרחובות (חלקם הגיעו לאזור הגבול) ודרשו לנתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ולגרש את השגריר הישראלי מעמאן. המלך לא נכנע, אך אין ספק שהוא מודאג מאוד מהידרדרות במצב הביטחוני בשטחי הרשות הפלסטינית. במהלך השנה האחרונה התקיימו פגישות רבות בין בכירים ירדניים לעמיתיהם הישראלים בניסיון לגבש הבנה ושיתוף פעולה שנועד למנוע עוד טלטלה.

רק לפני כשלוש שנים, כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שם על השולחן את "תוכנית המאה" שלו, שהייתה משולה לחתונה במעמד צד אחד, הירדנים זעמו. הם הרגישו מרומים ומודרים. לתפיסתם, בישראל רקמו נגדם מזימה ובארה"ב שיתפו פעולה. חדשות על כך שהשליטה על המקומות הקדושים תעבור ידיים – מירדן לסעודיה – נפוצו לכל עבר. לאחר מכן באו הסכמי אברהם. הירדנים, בלשון המעטה, לא התלהבו. הם חששו שהמקום המיוחד השמור לממלכה כגשר בין ישראל לעולם הערבי – נשחק והולך, ושההסכמים עלולים לפגוע גם בפלסטינים וגם בהם.

להבדיל מהשותפות החדשות של ישראל – איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו – ירדן איננה יכולה, רוצה ומסוגלת להתנתק באופן מוחלט ממה שמתרחש בגדה המערבית. ההיסטוריה המשותפת, קשרי המשפחה, המעורבות בפוליטיקה הפנימית וסוגיית המקומות הקדושים –מחזיקים את הירדנים ואת הפלסטינים יחד. טלטלה בשטחי הגדה, חילופי שלטון עתידיים ברמאללה או כל זעזוע אחר יפגעו מאוד בירדן ובבית המלוכה ההאשמי, בעוד שבאזור המפרץ הם בקושי יורגשו. כאן נעוץ ההבדל העיקרי בין הגישה הירדנית לבין הגישה המפרצית כלפי היחסים עם ישראל.

חילופי הגברי בבית הלבן ובלשכת ראש הממשלה יצרו מרחב אפשרי להתנהלות משופרת ומתואמת של ארבעת השחקנים – ישראל, ירדן, הפלסטינים ומדינות המפרץ. ישראל שיפרה את איכות הקשר עם עמאן, תיקנה את חוסר האמון הבסיסי שנוצר בין הצדדים, וגילתה, לראשונה מזה זמן רב, נכונות לשיתוף פעולה אמיתי. במקביל, לראשונה מאז חתימת הסכמי אברהם ישראל מאפשרת לירדן ליהנות מפירות הנורמליזציה באמצעות קידום פרויקטים כלכליים שמשתלמים לכל הצדדים. כך בנובמבר 2021 נחתם הסכם משולש בין ישראל, ירדן ואיחוד האמירויות – "מים תמורת חשמל" – שבמסגרתו תרכוש ישראל חשמל "ירוק" מהירדנים בהיקף של 600 מגה וואט (שיופק בסיוע אמירותי) ובתמורה תבחן ישראל ייצוא מים מותפלים לירדן בהיקף של עד 200 מיליון קוב.

ברגע שהסלוגן הנדוש והמזיק "ירדן היא פלסטין" כבר לא נשמע יותר בירושלים או בוושינגטון, וירדן חידשה את מעמדה כשותפה חשובה של ארה"ב במאבק באיסלאם הרדיקלי במזרח התיכון (ג'ו ביידן אף העביר בסיס צבאי אמריקאי משטחה של קטאר לירדן), גם בעמאן התרחש שינוי חיובי כלפי הסכמי אברהם והאופציה לשדרוג שיתוף הפעולה עם ישראל. אילו ישראל היתה מתמקדת אך ורק בקידום היחסים בינה לבין שלוש השותפות החדשות שלה, היא הייתה עלולה לפספס את ירדן וגם את מצרים ולגרום להסכמי אברהם להתנהל בוואקום, מנותקים ממציאות אזורית סבוכה שבה דבר קשור בדבר.

לחיבוק הירדנים יש משמעות גדולה ביחס ליכולת להביא להרגעת הרוחות מול הפלסטינים. המצב הכלכלי הקשה בירדן מתכתב עם ההידרדרות הביטחונית בשטחי הרשות. הברחות הנשק מירדן קשורות גם לפעילות של ארגוני האיסלאם הרדיקלי משני צדי הגבול. חשוב מאוד שישראל תמשיך לקרב את ירדן ותפעל יחד איתה להרגעת השטח ולשיפור המצב ברשות. בהקשר זה, למדינות החברות בהסכמי אברהם יכול להיות תפקיד חשוב ביותר בהנעת תהליכים כלכליים חשובים ומשמעותיים עם ישראל בירדן וברשות הפלסטינית. ירדן מהווה נקודת חיבור קריטית בין תהליך הנורמליזציה האזורי לבין המרחב הפלסטיני. שגשוג ופריחה ביחסי ישראל ומדינות ערביות במפרץ וצפון אפריקה חייבים לכלול ולהיטיב גם עם הפלסטינים.

חשוב שהרומן הנוכחי עם ירדן לא יהיה חולף. בישראל מתלהבים מהישגים מיידים ופחות מודעים לעבודה הסיזיפית וארוכת השנים של הדיפלומטים והמתווכים למיניהם, הנעשית בשקט ומבלי למשוך יותר מדי תשומת לב. אין ספק שגם בעמאן מתבוננים בדאגה בטלטלה הפוליטית סביב ממשלת בנט-לפיד ומקווים שהסערה הנוכחית לא תפגע במרקם היחסים העדין שנוצר בשנה האחרונה. לצד זאת, החיבוק המדיני והכלכלי לירדן לא יכול להוביל לתוצאות ארוכות טווח ויציבות ללא שינוי בדעת הקהל העוינת בירדן. חשוב לציין כי למרות ההתחממות המדינית הגדולה, ברמת החברה האזרחית – בירדן וברשות הפלסטינית – היחסים עם ישראל נותרו קפואים. העוינות נותרה כפי שהייתה ואולי אף התרחבה.

ישראל, ירדן והרשות הפלסטינית חייבים לתת על זה את הדעת. יציבות וחוסן היחסים תלויים בטווח הארוך גם ביכולת לשנות את הנרטיב הציבורי בירדן עצמה. כאשר היחסים המדיניים פורחים והחצר האחורית בוערת מזעם, הסיכוי לפיצוץ פנימי גובר. השינוי הבין-דורי הוא גורם נוסף לדחיפוּת הנושא. ארגוני החרם פופולריים מאוד גם בקרב הפלסטינים הצעירים וגם בקרב בני גילם הירדנים. בעוד שהדור המבוגר עובד על שימור הקיים, הדור הצעיר התייאש מכך, ועבר לפוזיציה עוינת ולוחמנית יותר. רק התקדמות משמעותית בשדה המדיני מול הפלסטינים וצעדים בוני אמון מסוגלים לגרום לשינוי אווירה גם בקרב ההמונים משני צדי נהר הירדן.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-13 באפריל 2022

הפוסט עבור ישראל, ירדן היא מפתח להעמקת ״הסכמי אברהם״ ושקט בגדה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפעם הקארמה הכתה בו בעוצמה והיחסים העכורים עם עמאן גרמו לביטול של ביקור מדיני היסטורי באבו דאבי ופגישה עם יורש העצר האמירתי, שייח מחמד בין-זאיד.

השתלשלות העניינים שהביאה לדחיית החלק האמירתי בקמפיין הבחירות של נתניהו היא עדות לכך שלא כולם במזרח התיכון רוקדים לצלילי הקסם של החלילן מבלפור. נתניהו אולי יכול לקבוע דייט (בעזרתו של ראש המוסד) עם השליט האמירתי, אלא שגם הוא יודע שאם לא יקרה משהו דרמטי, בארמון המלוכה הירדני רגלו לא תדרוך בקרוב. מבחינת המלך עבדאללה הוא פרסונה נון-גרטה.

הביקור המתוכנן באבו דאבי – שהוא אכן היסטורי וחשוב ליחסי ישראל והמזרח התיכון – יתקיים במועד אחר, אולי אפילו בקרוב, אבל לא יקרה כלום אם יידחה עד לאחר הבחירות. גם ההגעה של הנסיך הירדני לאל-אקצה (ביקורים כאלה מתקיימים מעת לעת, לא מדובר בעניין חריג) כנראה תצא אל לפועל בהמשך. אבל אם ההנהגה הישראל לא תתעשת בזמן, המשבר ביחסים עם ירדן יחריף וילך.

ירדן איננה עוד מדינה במזרח התיכון שישראל יכולה לנהל איתה יחסים או לוותר עליהם. מדובר בשכנה קרובה, הכי קרובה שיש, ובידיה מפתחות לביטחון של מדינת ישראל.

הגבול המזרחי של ישראל שקט שנים רבות, אבל לא קשה לדמיין כיצד הוא מתלקח והופך שוב לחזית פעילה שמהווה סכנה גדולה. איש לא מעוניין בכאוס במדינה שמהווה מחסום בין ישראל לעיראק וסוריה, שיאפשר לכולם – מדאעש ועד איראן – להשתמש בשטחה על מנת לפגוע בישראל.

הירדנים ממלאים את התחייבויותיהם ושומרים על הגבול הארוך הזה בטוח ושקט. הם מנסים לאזן עד כמה שאפשר את המתחים בהר הבית, לא ממהרים לשתף פעולה עם בית הדין הבינלאומי בהאג ומנהלים מדיניות מתונה למדי גם ביחס לסוגיה הפלסטינית. ישראל, מנגד, מעכבת את ביצוע הפרויקטים הגדולים שהובטחו לממלכה בעת החתימה על הסכמי השלום מ-1994, חולמת בקול על דחיקת ירדן מהר הבית לטובת גורמים ערביים אחרים ולא מפספסת הזדמנות לפגוע בכבודם של הירדנים.

אפילו בעת החתימה על הסכמי אברהם נתניהו לא חשב לכלול את ירדן במערך היחסים החדש שנוצר באזור, אף שמדובר בחלק חשוב מאוד מהפאזל המזרח תיכוני. אולי הבעיה נעוצה בכך שלא הוא, נתניהו, אלא יצחק רבין חתם על הסכם השלום עם ירדן. אחרת קשה לפענח מדוע ראש ממשלת ישראל כל כך מזלזל במערכת היחסים האסטרטגית הזאת.

אילו עיצוב של מדיניות החוץ הישראלית לא היה נחלתו הבלעדית של נתניהו, ניתן היה לשפר את היחסים עם ירדן באופן משמעותי ולהגיע להישגים משותפים בתחומים רבים. אין מחלוקות גדולות בין ישראל לירדן, וכל המשברים והפערים בין הצדדים נובעים בעיקר מזלזול, התעלמות, חוסר הבנה או גסות רוח. כל ממשלת עתידית צריכה לחשב מסלול מחדש ולדאוג שעמאן לא תהיה עוד תחנה נידחת בדרך למפרץ, אלא יעד אזורי משמעותי ונחשק. השכן הקרוב, בוודאות, לא פחות חשוב מהחבר הרחוק.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 13 במרץ 2021.

הפוסט הסיבה לכך שנתניהו לא אהוד בארמון בירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צילום: יוסי זמיר

הפוסט הצהרת נתניהו על סיפוח בקעת הירדן: צעד פוליטי חסר אחריות, שפוגע ביחסים עם ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-ירדן: תמונת מצב, סיכום תדרוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט המלצות לשיפור יחסי ישראל-ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עם חתימת הסכם השלום באוקטובר 1994, ישראל וירדן כוננו "משטר מיוחד" בשני אזורים – נהריים (אל-באקורה בערבית) וצופר (אל-ע'ומאר בערבית). נקבע כי אזורים אלה יישארו בריבונות ירדנית, אך אזרחים ישראלים – או פועלים מטעמם – יוכלו לעשות שימוש בקרקע מבלי שיהיו כפופים למגבלות מכס או מעבר גבול. תוקפו של הסדר זה נקבע ל-25 שנה והוא יחודש אוטומטית, אלא אם כן אחד הצדדים יביע את התנגדותו לכך שנה בטרם סיום החוזה. במקרה שכזה, יפתחו שתי המדינות בתהליך התייעצויות בנושא.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-29 באוקטובר 2018

הפוסט ישראל וירדן: משבר באופק שיש למנוע אותו הופיע לראשונה ב-Mitvim.