ירדן ומצרים הן לא רק שכנות קרובות של ישראל ושותפות אסטרטגיות ללוחמה בטרור. מדובר במדינות הליבה של האזור כולו, וכל דבר שקורה בשתיהן בהכרח ישפיע על ישראל, על הרשות הפלסטינית ועל מזרח התיכון כולו.

במצרים נרשמו נכון לאתמול (יום ג') רק 166 מקרים של קורונה, אך מחקר קנדי העריך שבפועל נושק מספר הנדבקים ל-20 אלף. כל מי שמכיר את מצרים יודע שמערכת הבריאות הציבורית שלה משוועת למודרניזציה ושלמצרים רבים אין כלל נגישות לרפואה מודרנית, קל וחומר לבדיקות לגילוי הנגיף.

הממשלה ביטלה את הלימודים, סגרה את הקניונים ואת מקומות הבילוי והטילה סגר על כמה שכונות וכפרים שבהם מתגוררים נדבקים מאומתים. אבל האם מדינת ענק שהאבטלה שלה עומדת על 11.5% יכולה לעמוד בסגר ממושך ושיתוק כלכלי? מה יקרה כשהתסריט האיטלקי ישכפל את עצמו בארץ הנילוס?

כל מי שתומך במצרים כעוגן להתנגדות לכוחות האסלאם הרדיקלי במזה"ת צריך להיות מודאג היום. קהיר תזדקק לחבילת סיוע עצומה כדי להתמודד עם המצב, בשעה שכל העולם נמצא בנסיגה כלכלית משמעותית ביותר.

גם בירדן, שמארחת בשטחה מאות אלפי פליטים מסוריה ועיראק, בנוסף למחנות פליטים צפופים ועניים לפלסטינים, המצב לא מזהיר. המספר הרשמי של הנדבקים הוא 34, אך אין דרך אמיתית לדעת מה קורה בשכונות העוני הצפופות, במחנות הפליטים ובעיירות המרוחקות מהבירה. הגבולות נסגרו והנדבקים הושמו בבידוד, אבל ברור שהתפרצות משמעותית יותר גם בממלכה ההאשמית נמצאת מעבר לפינה.

זמן קצר לפני פרוץ המגיפה קיבלה ירדן חבילת סיוע משמעותית מקטאר, אלא שהיא כללה אישור עבודה לירדנים רבים במדינת המפרץ העשירה, ועתה גם היא סגרה את שעריה.

ישראל חייבת לעקוב בדריכות אחר מה שקורה אצל השכנים. ירדן שומרת על הגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל שקט ויציב במהלך שנים רבות. אם היא תגלוש לכאוס – תסריט שנדון בשנה האחרונה כשאלפי אזרחים מיואשים יצאו לרחובות ודרשו מהממשלה לא להעלות מחירים ולטפל באבטלה וביוקר המחיה – הגבול המזרחי של ישראל יהיה למעשה פרוץ וחשוף.

משבר הקורונה יפגע באופן משמעותי במדינות החלשות ביותר במזרח התיכון, אלה שכבר נופלות בקטגוריה של "מדינות כושלות" – failed states . סוריה, לבנון, עיראק ולוב – כולן מדינות הרוסות, חלקן פושטות רגל. אף אחת מהן אינה חברה של המערב ואין מאחוריהן גב כלכלי חזק שיוכל לעזור להן להתמודד עם המצב הנואש. היחידה שיכולה להתערב לטובתן היא סין, ולא ברור כיצד תנהג ולמי תזרוק את חבל ההצלה.

המזרח התיכון ייצא ממשבר הקורונה שונה ממה שהיה. משטרים יפלו, תשתיות יקרסו, במקומות אחדים ישרור כאוס. ישראל צריכה להיות ערוכה לכל ההתפתחויות המדאיגות הללו על מנת להגן על עצמה.

המאמר פורסם ב-ynet ב-18 במרץ 2020.

הפוסט הנגיף עלול להביא לסוף המזה"ת כפי שאנו מכירים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, האירוע הוא מכה נוספת לחזון ולפרקטיקות של תהליך הגלובליזציה, שהיה מאותגר עוד לפני התפרצות הנגיף. שתי המעצמות שהובילו את התהליך – ארה"ב וסין – צמצמו את היקפי שיתוף הפעולה ביניהן ואת הפתיחות ההדדית; במדינות רבות נבחרו מנהיגים שמדגישים ערכיים מקומיים על פני ערכים ומוסדות גלובליים; והאיחוד האירופי – כתר של גלובליזציה ערכית ומעשית – חורק ונחלש.

אירוע הקורונה מוסיף אתגרים מעשיים וסמליים לגלובליזציה. עד כה דווח על הדבקות בכ-75 מדינות. בנסיבות אלה, התפשטות הנגיף תאט את הכלכלה הגלובלית המבוססת על שרשרת ייצור ואספקה בינלאומית. היקפי הטיסות בין מדינות – אולי החוויה האישית המיידית ביותר של הגלובליזציה – מצטמצמים באופן משמעותי והדבר יותיר נזק כלכלי עמוק במגזרי התעופה והתיירות גם כשהנגיף יחלוף. ההתפרצות מחדדת את ההבנה שלפיה לצד החירות הגלומה במעבר של אנשים וסחורות בין מדינות, המעבר הזה יכול לגרום גם להפצת סכנות כמו טרור ומחלות.

יש כאן דמיון רב למופע נוסף של העידן הגלובלי, האינטרנט: כלי המעניק גישה חופשית למידע ובכך מקדם את החירות האנושית, אך גם כזה שמצמצם את הפרטיות ומאפשר הפצת מסרים מסוכנים. בהקשר של בריאות הציבור, צמצום הגלובליזציה יכול להיתפס דווקא כחיובי. מחקר שבחן את מגפת השפעת העולמית של 1958-1957, הראה בברור כי המגבלות שהטילה המלחמה הקרה על תנועות בין המערב למזרח, צמצמו את היקף התפשטות המחלה במערב.

העובדה שהנגיף התפרץ בסין היא משמעותית במיוחד. המעצמה העולה ממזרח ממלאת תפקיד קריטי בכלכלה העולמית, בין היתר כבית הייצור של מרבית המוצרים שאנו צורכים. חגגנו את שרשרת הייצור העולמית הזו ואת המוצרים הזולים שהיא הביאה בכנפיה, ועתה – כשהמשבר בסין מונע ייצור וייצוא – יש להניח שמדינות רבות ינסו להשיב מרכיבים חיוניים של ייצור אליהן הביתה. ארה"ב של טראמפ ממילא ניסתה לעשות כן, הגם שמטעמים אחרים. יתר על כן, החלשות הפעילות הכלכלית בסין צפויה לפגוע בכלכלה העולמית, ובכך להחליש עוד יותר את הישגיה של הגלובליזציה.

הסוגייה השנייה שצפויה להתחדד היא התחרות האמריקנית-סינית. וושינגטון תחת הנשיא טראמפ נוקטת קו תקיף מול בייג'ינג. ארה"ב הטילה מגבלות על אנשים המגיעים מסין מטעמים של בריאות הציבור, אך ניתן להעריך שסין – שכבר הזהירה מפני "תגובת יתר" עולמית – חוששת כי חלק מן ההגבלות נובעות מטעמים פוליטיים או אולי אפילו גזעניים.

המשבר יוצר גם תנאים נוחים יותר להזרקת ממד אידאולוגי למתח האמריקני-הסיני. עד כה, התחרות בין וושינגטון לבייג'ינג התנהלה בייחוד סביב היבטים חומריים: מעמד עולמי, יכולות כלכליות ועוצמה צבאית. אבל משבר הקורונה הוא מבחן למשטר ולחברה בסין ובארה"ב.

מחד, נראה כי המאפיינים הסגורים וההיררכיים של החברה הסינית הביאו לאיחור באיתור ובטיפול במחלה. זהו אתגר ללגיטימציה של המפלגה הקומוניסטית בסין, וצפוי לשמש את ארה"ב בטענות עתידיות על היתרונות שבחברה הפתוחה האמריקנית מול החברה הסגורה (חלקית) הסינית.

בה בעת, ההתמודדות עם המחלה תעמיד את המודל האמריקני של חירויות פרט, שוק חופשי ורפואה פרטית מבוזרת, מול המודל הסיני המעדיף את הקולקטיב, בשוק שחלקו נשלט על ידי הרשויות ועם רפואה שעוצבה באתוס ציבורי, הגם שכיום חלקה פרטי. יכולתה של סין להטיל מגבלות חריפות על אזרחיה סייעה כנראה לבלימת ההתפרצות בסין, בעוד שאין עדיין תמונה ברורה על יכולתה של המערכת האמריקנית להתמודד עם האתגר.

אבל, בכל משבר יש גם הזדמנות. החרדה הגלובלית מזכירה לנו שמעבר למחלוקות, למלחמות ולשנאות, בסופו של יום, בני עמים שונים חולקים את אותן החרדות. כולנו בני אדם. מאמץ בינלאומי מתואם וחוצה גבולות למעקב, טיפול, פיתוח והפצה מהירה של חיסון יהיה קריטי לבלימת המגיפה. זהו לקח חשוב נוכח אתגרים גלובליים נוספים, בייחוד משבר האקלים. בשני המקרים – אקלים ובריאות הציבור – ההתגייסות להתמודדות עמם תהיה יעילה הרבה יותר אם נשכיל להתעלות מעל שיקולים לאומיים.

המאמר פורסם ב-ynet ב-10 במרץ 2020.

הפוסט התפרצות הקורונה היא מבחן משמעותי לגלובליזציה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתקופה של קפאון מתמשך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ושל מתיחות גוברת על רקע כוונות הסיפוח של נתניהו, הנכונות של ישראל והרשות הפלסטינית לקחת חלק, במשותף, בייסוד ארגון חדש היא נקודת אור ודבר שאינו מובן מאליו. העובדה שה-EMGF משלב גם מדינות מאירופה ומהעולם הערבי כחברות מלאות, כמו גם את ארה"ב, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים (דוגמת הבנק העולמי) כמשקיפים, מדגישה עוד יותר
את ייחודיות המהלך.

הארגון החדש נולד למען מטרה כלכלית. המדינות החברות בו מעוניינות לשתף פעולה כדי להפיק את המקסימום ממצבורי האנרגיה שהתגלו בעשור האחרון במימי הים התיכון. ישראל נוטה להירתע לרוב מארגונים בינלאומיים, מחשש שתהיה נתונה בהם ללחצים על מדיניותה כלפי הפלסטינים. ואולם, למרות נטייתה הראשונית להותיר את הפורום כגוף בלתי-מחייב, הסכימה לבסוף ישראל למיסוד הפורום והפיכתו לארגון, כנראה על פי רצונה של מצרים. בעוד ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה דנות באפשרות בנייתו של צינור גז מישראל לאירופה – שהיתכנותו הכלכלית, הטכנית והמדינית מוטלת מאוד בספק – הארגון החדש ממצב את מצרים, בה יש מתקנים להנזלת גז שיכולים לאפשר ייצוא לאירופה שלא באמצעות צינור, כמובילה אזורית בתחום האנרגיה.

הרכב המשתתפים הנוכחי של הארגון הוא ייחודי, אך אינו צריך להיות סופי. לבנון ותורכיה הן שתי מדינות בעלות חשיבות באזור שכרגע נפקד מקומן מה-EMGF – בשל סכסוכים ועימותים עם חברות בארגון. ואולם, על מנת לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, מן הראוי יהיה לפעול בעתיד לשילובן בארגון. גם האו"ם, שממלא תפקיד במשימות תיווך באזור מזרח הים התיכון – בין ישראל לחמאס, בין
התורכים והיוונים בקפריסין, ובין ישראל ולבנון בעניין סימון הגבול הימי – יכול להיות מיוצג בארגון כמשקיף.

בכך, הארגון יהפוך לבעל פוטנציאל מדיני, ולא רק כלכלי, כולל במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות אין בנמצא גופים רב-לאומיים שפועלים ביעילות למען מטרה זו. תחת ממשל טראמפ, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) איבד מחשיבותו, שהייתה מוגבלת עוד קודם לכן. מאמצים שהובילה צרפת להקים קבוצת תמיכה בינלאומית לתהליך השלום, לא צלחו. היעדר גוף רב-לאומי בעל משקל מקשה, למשל, על הקהילה הבינלאומית להוציא לפועל את כוונתה לגבש חבילת תמריצים פוליטיים וכלכליים לשלום, שיוצגו במתואם לישראל ולפלסטינים.

עבור הנהגה ישראלית חדשה, שתהיה מעוניינת בהתנעה מחודשת של תהליך השלום ושתשאף לחבר בין הקשרים האזוריים לסוגיה הפלסטינית, ה-EMGF יוכל להיות נכס. עד שכך יקרה, ומעבר להיותו ערוץ קשר נוסף לרשות הפלסטינית, הארגון החדש יכול לסייע בקידום יחסי השלום עם מצרים וירדן. ייצוא הגז למצרים וביקורי שר האנרגיה בקהיר למפגשי הפורום כבר מחוללים שינוי ביחסים. ואולם, בקהיר אין כיום לישראל שגריר, זאת למרות שמשרד החוץ כבר אישר לפני כשנה וחצי את מינויה של אמירה אורון לשגרירה. הממשלה נמנעה שוב ושוב מאישור המינוי, ואיוש התפקיד מחכה לממשלה הבאה.

בכל הנוגע לקשר עם ירדן, שיתוף הפעולה בתחום הגז לא הצליח לייצר עד כה מומנטום חיובי משמעותי ביחסים. הוא נענה בהפגנות והתנגדות פוליטית וציבורית בירדן, ומתרחש בתקופה של משבר אמון חריף בין הצדדים. מלך ירדן הצהיר לאחרונה שהיחסים מצויים בנקודת השפל שלהם, וניכר כי רק שינוי מדיניות ישראלי ביחס לנושא הפלסטיני כמו גם מתן עדיפות גבוהה לשיקום היחסים עם ירדן יוכלו לשנות זאת. בני גנץ כבר השמיע מסרים ברוח זו בדברים שנשא בנהריים בטקס לציון 25 שנה להסכם השלום. מעבר לכך, הארגון החדש גם יוכל לסייע לשיפור היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, לאחר כמה שנים קשות. ה-EMGF מחבר בין ישראל למדינות באירופה, באופן שזוכה לברכת האיחוד ושלא מצטייר בבריסל כמהלך ישראלי לפצל ולהחליש את האיחוד, כפי שהצטיירה הברית שקידם נתניהו עם מדינות וישגראד, ובראשן הונגריה. הצטרפות צרפת עשויה גם לסייע – בהינתן הנהגה ישראלית חדשה – להסרת חסמים שמונעים את חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג )מועצת האסוציאציה( בין ישראל לאיחוד האירופי.

על מנת שישראל תשכיל להפיק את המיטב מההזדמנות שמייצר הארגון החדש, עליה ללמוד לקחים מהתנהלותה בארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. קשיים תקציביים היו בין הגורמים שמנעו ממנה עד כה לנצל את מלוא האפשרויות הגלומות בכך. למשל, בארגון ה-Mediterranean the for Union, היה לישראל תפקיד של סגן מזכ"ל, עליו היא ויתרה, והמשבר במשרד החוץ הביא לקיצוץ בתשלום הישראלי לארגון. גם לאו"ם ישראל חייבת כספים. חיזוק משרד החוץ ועיבוי התקציב שלו יסייעו לפתרון הבעיה ולמימוש הפוטנציאל. למרות הרלבנטיות הגבוהה של משרד האנרגיה לארגון החדש, בכל הנוגע להשתתפות ישראל בארגונים בינלאומיים, צריך משרד החוץ למלא תפקיד מוביל.

הקמת הארגון החדש בים התיכון היא הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק כלכלית. טוב תעשה הממשלה הבאה אם תפעל למנף את ה-EMGF לקידום שלום ושיתוף פעולה עם שכנינו, מעבר להפקת רווחים כספיים ממצבורי הגז.

המאמר פורסם בדה מרקר ב-28 בינואר 2020.

הפוסט פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמתה מאוימת ישראל על ידי סביבה שאינה מקבלת, בהכללה, את הלגיטימציה של מדינה יהודית במזרח התיכון. הצלחתה בעימותים המלחמתיים מבוססת על בניית מערכת צבאית אפקטיבית שבתורה בנויה גם על העוצמה הכלכלית של מדינת ישראל ועל יכולתה לקיים בריתות עם שחקנים בינלאומיים חשובים, ובראשם ארה"ב. בנוסף נהנית ישראל מנכונותם של רוב אזרחיה להקדיש לשם כך משאבים ניכרים, ולעתים את חייהם.

שלושת אלה: כלכלה חזקה, צבא אפקטיבי ונכונות האזרחים להתגייס, מבוססים על אמנה לא כתובה פנימית שלפיה המדינה מספקת סדר חברתי המעוגן בשלטון החוק.

שלטון החוק נדרש בכדי להביא לצמיחת הכלכלה. כך למשל, סדר משפטי שמאפשר חתימת וקיום חוזים הוא תנאי בסיס לכלכלה פורחת. ארגונים צבאיים יעילים מתנהלים בתוך מערכת של נורמות משפטיות פנימיות וחיצוניות, ולכן בדרך כלל צבאות מסודרים הביסו ארגונים שהפעילו אלימות אך פעלו בצורות שלא הוסדרו משפטית, ע"ע כנופיות.

שלטון החוק חשוב מאוד גם לפיקוח על הצבא ומערכת הביטחון. שחיתות כמו שעולה לכאורה בפרשת הצוללות מדגימה עד כמה חשובות מערכות חקירה והעמדה לדין בשמירה על הביטחון הלאומי.

ואולי יותר מכל, שלטון החוק הוא בסיס חשוב לנכונות של אנשים לתרום לשירות צבאי ואף להקריב את חייהם אם נדרש. ככל שנחוש שאנו חיים בחברה לא צודקת, חברה שלא מספקת יציבות וודאות משפטית, כן תפחת הנכונות שלנו להקדיש משאבים אישיים לשירות ביטחון.

מאז סוף שנות ה-60 נהנית ישראל מברית הדוקה עם המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב. הברית נשענת בין היתר על קרבה רעיונית בין שתי מדינות המחויבות לשלטון החוק. כשישראל לא תמיד עמדה בסטנדרט המצופה ממדינה עם שלטון חוק – למשל בטיפול לא אפקטיבי בהברחת נשים ממזרח אירופה לתעשיית המין בישראל דרך סיני – האמריקנים לא הסתירו את דעתם וישראל פעלה לתקן את העניין.

שלטון החוק חשוב גם לביטחון האנושי שלנו. האמירה הנושנה עודנה בתוקף: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". המשנה מזכירה לנו כי התפקיד הבסיסי ביותר של המדינה היא לספק לאזרחיה ביטחון מפני איומים יום-יומיים. ישראל בחרה להרחיב את ההגנה הזו מעבר למניעת פשיעה, גם לאספקת שירותים אחרים שנוגעים לתחושת הביטחון האישי שלנו כמו רפואה ציבורית לכל. גם כאן, מערכת התביעה המדינתית, המערכת המשפטית שמסייעת לחקיקה, ובתי המשפט, לצד המשטרה והכנסת, הם הגופים המעניקים לנו ביטחון זה. אובדן האמון במערכות אלה יפגע בנו ברמה הבסיסית ביותר.

לבסוף, תחושת הביטחון שלנו נשענת גם על תחושה יציבה יחסית של זהות – אישית וקולקטיבית. הציונות חתרה להקמת מדינה נורמלית, המתנהלת בצורה צודקת ומספקת לאזרחיה מסגרת נאותה לחיים מלאים.

מן הסתם, גם מערכות המשפט יתפקדו יותר טוב אם יבחנו את עצמן ויעמדו תחת פיקוח, שממילא מתחזק עם הקמת נציבות הביקורת על מערך התביעה ומיצגיה, אבל התקפות משולחות רסן על גופים אלה מוליכות לערעור אמון הציבור באיבר לאומי חיוני ביותר ומהוות לפיכך סכנה אמתית לביטחון הלאומי, האנושי, והזהותי של כולנו.

המאמר פורסם בynet ב-12 בדצמבר 2019.

הפוסט תוקפים את הפרקליטות, ופוגעים בביטחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לברקזיט אמנם יהיו השלכות על יחסיה הכלכליים והמדיניים של ישראל עם אירופה ובריטניה. חלק נכבד מהסחר עם הממלכה המאוחדת, המסתכם בכ-20 מיליארד שקל בשנה, מתנהל לפי הסכמים בין ישראל לאיחוד האירופי. אם יצליח ראש הממשלה בוריס ג'ונסון לזכות באישור הפרלמנט לעסקה שהוא מציע, יישמרו ההסכמים הקיימים. אם בריטניה תעזוב לבסוף ללא הסכם, יוחלפו ההסכמים עם האיחוד בהסכם ישיר בין ישראל לבריטניה שעליו כבר הוסכם בפברואר. בהמשך הדרך תהיה הזדמנות להסכמים בילטרליים נרחבים יותר. בשורה התחתונה, תנאי הסחר עם בריטניה לא ישתנו בעתיד הקרוב ולפיכך אין סיבה שיטרידו את ישראל יתר על המידה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-30 באוקטובר 2019.

הפוסט ישראל יכולה לתמרן סביב הברקזיט, אך אל לה להמר על הגל הלאומי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאורך השנים, מרכיבים כלכליים שונים מלווים את היחסים ותהליכי השלום בין ישראל והמרחב הערבי – התמריצים האמריקאים לקראת החתימה על הסכם השלום עם מצרים, הסכמי אזורי התעשייה המוכרים (QIZ) שנחתמו בסמוך להסכם השלום עם ירדן ומאוחר יותר גם עם מצרים, פרוטוקול פריז שמהווה חלק מהסכמי אוסלו, והמשך ניהול היחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית על ידי השרים הכלכליים של הצדדים (לצד מנגנוני הביטחון). מאמר זה יציג שלוש גישות לקשר בין כלכלה לשלום – השלום המסחרי, השלום הקפיטליסטי, והמדינאות הכלכלית – ויבחן את יישומן בהקשר הישראלי-ערבי.

הפוסט הכלכלה ככלי לקידום שלום ישראלי-ערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.