הצורך בהכרעה מוביל את הציבור לצומת ברור בין שתי תפיסות שונות קיצונית זו מזו לגבי משמעות ההכרעה. הסקר חושף קיטוב ברור בין שני מחנות – מצד אחד, מחנה פרגמטי, בהיקף של 40%-50% מהציבור, התומך בהצבת אופק מדיני עם הפלסטינים במסגרת אזורית רחבה, מכיר במגבלות הכוח הצבאי ומסתמך על שיתוף פעולה דיפלומטי לפתרון בעיות הביטחון של ישראל. מצד שני, מחנה פונדמנטליסטי – מיעוט גדול (כ-30%) שמאמץ עמדות שהיו שמורות לפני המלחמה לימין הקיצוני. מחנה זה מצדד בסיפוח הגדה והתיישבות מחדש בעזה, הסלמה מכוונת מול איראן והסתמכות על כוח צבאי עצמאי, גם במחיר של עימות עם המערכת הבינלאומית.

ציון 4 לשר החוץ

הציבור הישראלי מסכים כמעט פה אחד לגבי התפקוד הלקוי של ממשלת ישראל, משרד החוץ ושר החוץ בניהול יחסי החוץ של ישראל. בסקר האחרון שלנו חודשיים לפני המלחמה סיכם הציבור את שמונת החודשים הראשונים של ממשלת ה"ימין על מלא" כתקופה כושלת בתחום יחסי החוץ. ממצאי הסקר לגבי תפקוד הממשלה כמעט שנה אחרי פרוץ המלחמה כבר מצביעים על הידרדרות דרסטית בהערכת הציבור אל שפל חסר תקדים. הציבור מספק את הערכת התפקוד הנמוכה ביותר מאז שהתחלנו לערוך את המדד ב-2013 – הערכה של 3.84 מתוך 10 – ירידה דרסטית מהציון הנמוך יחסית שהעניק הציבור בשנה שעברה (4.82).

יתרה מזאת, בשונה משנים קודמות, שבהן מידת שביעות הרצון מתפקוד הממשלה התקשרה ישירות לדעות הפוליטיות של המשיב, השנה חוסר שביעות הרצון חוצה מגזרים וכולל חלק ניכר ממצביעי הימין. 77% ממצביעי הימין-מרכז ויותר ממחצית מצביעי הימין נתנו לממשלה ציון נמוך יחסית (1-5). שר החוץ ישראל כ"ץ מקבל אף הוא ציון נמוך על תפקודו (4.02). חוסר ההערכה כלפיו ניכר גם בקרב יותר מחצי ממצביעי הימין, לרבות הליכוד. בהנהגתו, נרשם לחובתו של מצב משרד החוץ הציון הנמוך ביותר מאז שהתחלנו לקיים את המדד (3.94 לעומת 5 בשנה שעברה). כצפוי, המדד גם מבטא ירידה משמעותית בהערכת הציבור את מצבה של ישראל בעולם מהשנה שעברה (4.31 לעומת 5.03).

תמיכה, בלי לחץ

להתייצבות האמריקאית לצדה של ישראל מחד גיסא, וליחס העוין של רוסיה וסין כלפי ישראל מאידך גיסא, השפעה מכרעת על התפיסה הגיאופוליטית של הציבור הישראלי. המדד חושף שינוי בתפיסת הציבור את מערכת השותפויות והבריתות הרצויה לישראל בעולם בעידן של עימות מתגבר בין מזרח (סין ורוסיה) למערב (ארצות הברית ומדינות אירופה).

רוב גדול בציבור הישראלי (60%) מייחס חשיבות רבה להשתייכות ישראל למחנה הדמוקרטי-ליברלי העולמי, לעומת 18% בלבד המייחסים לכך חשיבות מועטה או אפסית. רוב מכריע גם מייחס חשיבות רבה לברית עם ארה"ב בהבטחת קיומה של ישראל. בשאלת שלוש המדינות החשובות ביותר לישראל (מלבד ארה"ב) ניכרות התרסקות בערכן הדיפלומטי של רוסיה (מ-32% בשנה שעברה ל-12%) וסין (מ-26% ל-7.5%) ועלייה חדה בחשיבותן של מדינות מערב אירופה – בריטניה (44%), גרמניה (41%) וצרפת (30%).

עם זאת, השינוי בתפישת חשיבותו של המערב לישראל אינו מבטא בהכרח פתיחות רבה יותר ללחץ או ביקורת בינלאומית מצד מדינות המערב על התנהלות ישראל. כך, הציבור דוחה את מעורבותם של שחקנים הנתפשים כביקורתיים כלפי מדיניות ישראל בסוגיה הפלסטינית. לדוגמה, אחרי שנים של שיפור הדרגתי, האיחוד האירופי נתפש על ידי אחוז גובר מן הציבור הישראלי כיריב ולא כידיד, ויותר ממחצית מהמשיבים דחו כל מעורבות אירופית בשיקום הרשות או בשיפור המצב בגדה.

מגמה זו בולטת גם ביחס למועמדים לנשיאות בארה"ב. רק 14% מהמשיבים (בניכוי חסרי הדעה – מסומן ב-* במאמר זה) רואים בקמלה האריס מועמדת שתשרת את האינטרסים הישראליים בצורה הטובה ביותר, לעומת רוב מכריע של 68% הרואים בדונלד טראמפ את המועמד המועדף לישראל.

תפישתה של האריס כביקורתית כלפי אופן ניהול הלחימה של ממשלת ישראל מרתיעה חלקים ניכרים בציבור הישראלי – כולל רבים במרכז הפוליטי שאינם מחסידי ממשלת נתניהו (רק חמישית ממצביעי המרכז תמכו בהאריס, לעומת שני שלישים בטראמפ). היא עשויה אף להעיד על הבדלי גישה בין מצביעי השמאל (כמעט 60% מהיהודים מצביעי שמאל תמכו בהאריס) למצביעי המרכז לגבי התמיכה בהגברת הלחץ האמריקאי כדי לשנות את מדיניות הממשלה.

כך, ניתן להבחין בקיטוב ברור בשאלות הליבה לגבי המשך המלחמה ומה שמעבר לה. המחנה הפונדמנטליסטי המתגבש – בין רבע לשליש מהמשיבים בערך – תומך בסיפוח של הגדה (29%) ובחידוש התיישבות ושליטה כוללת בעזה (29%), ומתנגד לסנקציות נגד אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים (33%). המוטו של מחנה זה הוא שמה שלא עבד בכוח יעבוד ביותר כוח – שהגברת הפעלתה של העוצמה הצבאית צריכה להיות האמצעי העיקרי לקידום הכרעה במלחמה, גם במחיר של פגיעה בשיתוף הפעולה עם שותפות ושכנות. המשתייכים למחנה זה תומכים, למשל, בפתיחה במערכה צבאית עצמאית נגד איראן ושלוחותיה כאסטרטגיה מועדפת בהתמודדות עמה (32%).

בשורה לאופוזיציה

אחת המגמות הברורות, שאיתרנו כבר בנובמבר אשתקד והולכות וצוברות תאוצה בקרב הציבור הישראלי בכללותו, היא הדחייה המוחלטת של אופציית ניהול הסכסוך והמשך הקיים. בשאלת היעד האסטרטגי הרצוי ביחסים עם הפלסטינים רק 12% סבורים שישראל צריכה להימנע ממהלכים אסטרטגיים ולהמשיך במצב הקיים. רק 7% תומכים בהמשך המצב הקיים של לחימה מוגבלת מול איראן ושלוחותיה כאסטרטגיה המועדפת להתמודדות עם האיום האיראני. הציבור מבטא רצון עז בהכרעות. עם ירידת אופציית ה"ביניים" של ניהול זמני של הסכסוך או דחיית ההכרעה למועד מאוחר יותר, נע הציבור לעמדות מקוטבות בכל הקשור למהות ההכרעה שישראל צריכה ליצור.

מצד שני, המחנה המתון – רוב יחסי קטן בציבור (40%-50%) – מגלה נטייה ברורה לפרגמטיות בחשיבה לטווח ארוך על יחסיה של ישראל עם אויביה ובעלות בריתה. הוא תומך בעסקת חבילה של נורמליזציה וחסות ביטחונית אמריקאית עבור הקמת מדינה פלסטינית מפורזת (44%) ובפתרונות ארוכי טווח לסכסוך הכוללים ריבונות עצמית פלסטינית (50%). הוא מכיר במגבלות הפעלת הכוח הצבאי העצמאי של ישראל ורואה בהקמת קואליציה אזורית פתרון עיקרי לאיום האיראני (46%). הנמנים עליו תומכים בהצבת כוח רב-לאומי הכולל את מדינות ערב המתונות כפתרון זמני לאחר הפסקת הלחימה בעזה (46%), ובסנקציות הבינלאומיות נגד מתנחלים אלימים (50%).

מן המדד עולה כי המרכיב הברור המפריד בין המחנות הוא מרכיב הדת. בישראל של 2024 מידת הדתיות (במגזר היהודי) היא מרכיב קריטי בעיצוב עמדות לגבי התנהלותה האסטרטגית והדיפלומטית של ישראל. היא גורם מנבא אמין יותר מהשתייכות לימין/שמאל לסימון השתייכות המשיב/ה למחנה הפונדמנטליסטי או הפרגמטי. לדוגמה, בתמיכה בסיפוח הגדה ועזה כפתרון ארוך טווח – 67% מאלו המגדירים עצמם כדתיים (כולל חרדים) תמכו באופציה זו לעומת 56% מאלו שהגדירו עצמם ימנים.

לממצאי מדד מדינות החוץ 2024 בשורה של ממש לאופוזיציה המדינית בישראל. התגבשות של רוב פרגמטי בציבור שמדבר בצורה ברורה על הסדרה ארוכת-טווח עם הפלסטינים, על מדינה פלסטינית כחלק מעסקת חבילה ועל ברית דיפלומטית-אזורית להכלת איראן, צריכה לספק דחיפה למנהיגי האופוזיציה להציג חזון אמיץ וברור לעתידה של ישראל. היא הוכחה שיש מנדט ציבורי נרחב יחסית לא רק למאבק בממשלה אלא גם בתפישות שהיא מייצגת, ושיש דרישה ברורה – גם מצד המתונים – להכרעות מדיניות.

הסקר חושף כי בנושאי ליבה מהותיים הציבור לא רק מאמץ את עמדות האופוזיציה, אלא אף עוקף משמאל את השיח הזהיר יחסית של מנהיגיה. מנגד, נתוני הסקר גם מבהירים את חומרת הסכנה הטמונה באי עשייה מצד האופוזיציה. התגבשותו של מחנה פונדמנטליסטי רחב בציבור מדגימה כי ללא אלטרנטיבה אפקטיבית, עמוקה וחזונית – תוכל ממשלת המיעוט של נתניהו וסמוטריץ' להציג בסיס תמיכה ציבורי מוצק למהלכים קריטיים שרוב הציבור הישראלי מתנגד להם.

המאמר פורסם ב-23.9.24 באתר הארץ.

הפוסט האם רוב הישראלים שמאלנים יותר מהאופוזיציה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המעבר מה-7 באוקטובר, ההתקפה הברברית והרצחנית של חמאס וגילויי הזעזוע והסולידריות עם ישראל ברחבי העולם – ל-8 באוקטובר ולמלחמה הנמשכת גם כעת, לא נתפס מבחינת הדימוי של מדינת ישראל והתמיכה העולמית המתדרדרת והולכת בעמדותיה ואופן התנהלותה.

סקר מדיניות החוץ של מכון  "מיתווים", שנערך בסוף יולי 2024 ומתפרסם בימים אלה, העלה מספר ממצאים מעניינים, חלקם בהחלט מדאיגים. כך, בין היתר, כי רוב הציבור, 57 אחוז, מכיר בתהליך הקורה לנגד עיניו, ומגלה דאגה רבה מהפיכתה של ישראל ל"מדינה מצורעת", בעקבות התמשכות המלחמה ומדיניותה של הממשלה. זאת, לעומת 43 אחוז שמגלים דאגה מועטה או אינם מודאגים כלל.

נתון מדאיג במיוחד, בראייתי, נוגע לשאלת המעורבות הישראלית הרצויה במניעת משבר הומניטרי בעזה. 52 אחוז מן הנשאלים תומכים במאמץ ישראלי למניעת משבר, בעוד 48 אחוז סבורים ש"המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא צריך לעניין את ישראל"(!). כלומר, כמחצית מן הנשאלים אינם חשים שום צורך, או חס וחלילה אמפתיה או אחריות, למנוע משבר הומניטרי מאוכלוסייה אזרחית.

אגב, 32 אחוז מאלו התומכים במאמץ ישראלי למנוע משבר הומניטרי מצדיקים את תמיכתם בשינוי מעמד ישראל בעולם ושמירה על בריאות הציבור בישראל, ורק 20 אחוז תומכים בכך מטעמים מוסריים.

הנתונים הללו, יש שיאמרו, אינם צריכים להפתיע אותנו, לנוכח אירועי ה-7 באוקטובר האיומים. לכך יש להוסיף את הסקפטיות העמוקה ביחס לסיכוייו של תהליך מדיני בין ישראל והפלסטינים לאורך השנים האחרונות ("אין פרטנר"), וחוסר האמון כי ניתן להגיע לפתרון שעונה על האינטרסים של שני הצדדים (כן, הסכם טוב ויציב פירושו ששני הצדדים סבורים שהשיגו את מרבית תאוותם, אך לא את כולה).

יש בזה משהו, כמובן. העניין הוא, שבהיעדר הבנה ביחס לצורך באימוץ נתיב מדיני, לצד זה הצבאי, קשה מאוד "להוכיח" לציבור הרחב, כי אנחנו נמצאים קרוב לקצהו של צוק חלקלק ומסוכן.

מדובר בתהליך ארוך, ללא "אבני דרך" ברורות, שניתן באמצעותן להמחיש לדעת הקהל כיצד ישראל מתדרדרת במהירות בכל הנוגע למעמדה המדיני והציבורי בעולם, עד הנחיתה הקשה. הושבתה של מדינת ישראל על ספסל הנאשמים בערכאות המשפטיים הבינלאומיים (ICC, ICJ) אינה דבר של מה בכך, תהא דעתנו על מידת האובייקטיביות וההוגנות של הפלטפורמות הללו אשר תהא.

ישראל עלתה על "מסלול המצורעות", והדרך היחידה לבלום את התקדמותה בו, או לרדת ממנו, היא באמצעות הצגת המציאות כפי שהיא בפני הציבור הישראלי: הכיבוש הישראלי את השטחים הוא "אם כל חטאת", וחובה על ישראל, אם ברצונה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, לחתור להסכם עם הפלסטינים.

ניתן עדיין, ולמרות כל ההפחדות, להגיע להסכם שיבטיח את האינטרסים החיוניים של ישראל. אמנם תוך נטילת סיכונים מחושבים, כמו בכל הסכם. ישראל  – מעצמה אזורית ו"סטארט-אפ ניישן" – יכולה בהחלט להתמודד איתם.

על מנת להמחיש בקצרה, ודווקא בימים טרופים אלה, את המופרכות של תפיסת ה"אין פרטנר" – די לקרוא את המסמך המשותף שנחתם ב-17 ביולי השנה, בין רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, לבין נאסר אל-קודווה, מי שכיהן בזמנו כשר החוץ של הרשות הפלסטינית (ואחיינו של יאסר ערפאת). השניים מציגים מתווה משותף לסיום המלחמה בעזה, ואפילו להסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המסמך לא קיבל חשיפה מספקת בתקשורת הישראלית, אולי מובן לנוכח התמשכות המלחמה.

ביחס למלחמה בעזה, השניים מתבססים על החלטת מועצת הביטחון 2735 שהובלה על ידי ארה"ב. בין היתר, הם קוראים לשחרור כל החטופים תמורת מספר מוסכם של אסירים פלסטינים; והקמתה של "מועצת נגידים" של אנשי מקצוע טכנוקרטים ללא שיוך פוליטי, שתנהל את רצועת עזה ותסתייע, בתיאום עם הרשות הפלסטינית, בכוח ביטחוני ערבי שיוצב זמנית ברצועה. זאת כדי למנוע התקפות על ישראל ולתאם עימה את הנסיגה הישראלית מעזה. כמו כן, אותה מועצת נגידים תכין את הקרקע לקיומן של בחירות בשטחים תוך 24 עד 36 חודש.

ביחס להסכם, המסמך מתבסס על מתווה אולמרט, שהוגש בזמנו לאבו מאזן. המסמך נותן מענה לשאלת הגבולות וגם לירושלים, אולם מותיר עדיין מספר סוגיות לא פתורות לחלוטין.

אין הכוונה לטעון כאן, כי ניתן להגיע על נקלה להסכם ישראלי-פלסטיני. אלא להבהיר, כי התפיסה שהתקבעה בקרב הציבור הישראלי, במידה לא מבוטלת באורח מובן, לפיה אין היתכנות, ואין בנמצא בני שיח בצד הפלסטיני עימם ניתן להגיע להבנות סביב הסוגיות המורכבות שעל הפרק – לכל הפחות איננה מדויקת, ואיננה בהכרח נכונה.

חשוב להזכיר, כי נאסר אל-קודווה הינו מתנגד בולט לאבו מאזן, שמותח ביקורת חריפה על השחיתות של הרשות תחת הנהגתו, ואינו מסתיר את שאיפותיו לקרוא תגר על מנהיגותו.

דווקא לנוכח זאת, מעניינת נכונותו להניח על המדוכה הציבורית הפלסטינית (והבינלאומית) את חתימתו על המסמך המשותף עם רה"מ לשעבר אולמרט. היא מעידה, כך נראה, על תחושתו שזה מצע שיכול לדבר למגזרים משמעותיים בקרב הציבור הפלסטיני, כמו גם בזירה האזורית והעולמית.

כך או כך, האחריות מוטלת עלינו. דרושה פלטפורמה פוליטית אמיצה, שתניח בפני הציבור הישראלי את דרך הפעולה הנדרשת כדי לשמור על צביונה היהודי, הדמוקרטי והליברלי של ישראל. זו מחויבות לחתור להסכם ישראלי-פלסטיני, המבוסס על העקרונות (למשל) של מסמך אולמרט-אלקודווה.

יתר על כן, הנסיבות האזוריות הנוכחיות, ההבנה הרחבה של האתגר (האיום) האיראני על כלל האזור, ההתנגדות לדרכו של האסלאם הפוליטי מבית מדרשו של האחים המוסלמים, וגלגולו הפלסטיני חמאס, מייצרים "רוח גבית" (נורמליזציה אפשרית עם סעודיה?) לעבר פתרון בר השגה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ניתן לשער, שפלטפורמה מעין זו לא תזכה במספר מנדטים גדול מדי בטווח הזמן המיידי, אולם היא תזרע מחדש את ניצני התקווה, תציג את תוכנית העבודה, שתוציא את ישראל מן הבוץ בו היא מבוססת, ותסיט אותה מ"מסלול המצורעות" המאיים. סופו של מסלול זה, חשוב לזכור, שיכפה על ישראל פתרונות שלא ישרתו את האינטרסים החיוניים והלאומיים שלה.

מבחינה זו, ה-7 באוקטובר יכול להיות בגדר "קריאת השכמה", נוראית ואיומה, אולם כזו שתוביל אותנו לעבר פתרון של דו קיום, לאו דווקא אוטופי, למגינת ליבם של מתנגדי השלום. ישראל חייבת להוכיח ש"יש פרטנר", גם בצד שלה.

המאמר פורסם ב-21.8.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם ישראל עלתה על המסלול המוביל ל"מדינה מצורעת"? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה בראיון

הפוסט מדד מדיניות החוץ הישראלית 2024- ד"ר גיל מורסיאנו בראיון עם ערד ניר, ספטמבר 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2017: ממצאי סקר מכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאי המדד השנה מעידים עד כמה חשובים לציבור יחסי ישראל עם העולם הערבי .קידום היחסים עם מדינות ערב המתונות דורג כעדיפות הראשונה עבור מדיניות החוץ הישראלית בתקופה הקרובה, וכינון יחסים נורמליים עם העולם הערבי דורג כיעיל יותר מהתמריצים האמריקאים והאירופיים להגברת התמיכה בתהליך השלום .הציבור לא רק מייחס לנושא זה חשיבות, הוא גם חושב שיש לכך היתכנות.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-16 בנובמבר 2017

הפוסט קידום מדיניות-חוץ רב-אזורית יאפשר לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם היה בעבר לחץ אירופי על ישראל לפעול לקידום פתרון מדיני עם הפלסטינים – מה שאינו בטוח כלל ועיקר – הרי הלחץ הזה פוחת עכשיו. ללא מעורבות אמריקאית חזקה בנושא, אירופה הטרודה בסכסוכים אחרים ובבעיות פנימיות, לא רק שלא תתפוס את מקומה של ארה״ב, אלא גם את מקומה שלה לא תרחיב וכנראה שאפילו תצמצם. אירופה מביטה פנימה, וישראל והפלסטינים משלמים את המחיר.

הפוסט ישראל זקוקה ליחסים טובים עם אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחד הפערים הבולטים בין הנשאלים היהודים והערבים בסקר נגע לתפיסתם לגבי מה קודם למה ומה יוביל למה: בעוד 65% מהנשאלים הערבים טענו שקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני יסייע לקידום שיתוף פעולה בין ישראל למדינות ערב, 50% מהיהודים חשבו כי סדר הדברים הוא הפוך וכי קידום שיתוף הפעולה האזורי יסייע לקידום תהליך השלום. ניתן להסביר זאת בכך שרבים מהערבים בישראל חשים כי הבעיה הפלסטינית היא מרכז הסכסוך הישראלי-ערבי והסוגיה העומדת בבסיסו, ועל כן יש צורך לסיים את הכיבוש לפני שייווצרו קשרים משמעותיים בין ישראל לעולם הערבי. עבור החברה הערבית בישראל היחסים עם העולם הערבי מהווים מעין "קלף מיקוח" שיש לשמור בידי הצד הפלסטיני, על מנת שיוכל לטעון בפני מדינת ישראל כי הלגיטימציה שלה במזרח התיכון והאפשרות שלה לכונן קשרים ויחסי שלום עם מדינות ערב תלויה בהקמת מדינה פלסטינית.

הפוסט הדומה והשונה בעמדות יהודים וערבים בנושאי יחסי חוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הדרך קדימה ביחסי ישראל והפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2015 של מכון מיתווים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2014 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאיו של סקר שערך לאחרונה מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, מגלים שהישראלים רוצים שינוי, ושלמעשה יש להם עמדות מגובשות למדי לגבי האופן בו צריכה להיראות מדינות החוץ הישראלית. את הסקר ערך מכון רפי סמית ב-28-29 באוקטובר 2013, בקרב 500 איש/ה, יהודים וערבים, כמדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-16 בנובמבר 2013

הפוסט לישראל מגיעה מדיניות-חוץ אחרת הופיע לראשונה ב-Mitvim.