אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר החזיר את הסוגייה הפלסטינית למרכז הבימה וללב הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל המטרה של חמאס הייתה ונותרה להביא למלחמה רבתי, לגוג ומגוג, ולהתמוטטותה של ישראל, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

חמאס גם קיווה שלמלחמת הג'יהאד שלו יצטרפו גם הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, וכלל העולם הערבי, וזה לא קרה (עד עכשיו). יש ביחסים בינלאומיים חוק של "תוצאות בלתי צפויות", ויש לקוות שמתוך הטרגדיות הנוראיות שנפלו עלינו ועל האזרחים הפלסטינים בעזה נוכל לקום מן השאול לעתיד טוב יותר של תקווה, נורמליות, ושלום בין שני העמים.

ה"מדינה הפלסטינית" בפי מנהיגי חזבאללה וחמאס, מגלמת את הדרישה "בין הים לירדן". זאת הדרישה האידאולוגית המקסימליסטית של תביעת בעלות על כל הארץ. לעומת זאת, אני מעדיף להזכיר שני ציטוטים והחלטות הרבה יותר משמעותיות, הנוגדות את התפיסות של חמאס, חזבאללה ואיראן:

החלטת הסיכום של הליגה הערבית בבחריין, 16 במאי, 2024, הקוראת לסיום המלחמה בעזה, לתהליך מדיני ולפתרון של שתי מדינות. זאת בהמשך להגיון של יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית. התגובה החריפה של מחמוד עבאס נגד עלי ח'אמנאי ונגד חמאס ב-3 ביוני, שכמעט לא הוזכרה בתקשורת בארץ. שם עבאס יצא בצורה נחרצת נגד איראן וחמאס ובעד פתרון מדיני של שתי מדינות. הדברים של עבאס כמעט ולא צוטטו, כי זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה "חמאס והרשות הפלסטינית הם אותו דבר".

האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני של פשרה והתפייסות בין שני העמים, כפי שמשורטט בתכנית החלוקה ובמגילת העצמאות שלנו, מאז ועד היום. חמאס צמח מ-1987 כמחאה על התמתנות אש"ף ונכונותו, אחרי הרבה שנים של טרור להכיר בעיקרון חלוקת הארץ ובהחלטת 242 (זה קרה ב-1988 ומאז פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל קרא לאש"ף "אשח"פ: ארגון שחרור חלק מפלסטין").

חמאס חיבל בתהליך השלום בשנות ה-90, והיום הוא דורש מדינה אחת אסלאמית ללא יהודים, בין הים לירדן. חמאס רוצה שהמלחמה תימשך לנצח כי זה תואם את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, ומבחינתו, שהפלסטינים בעזה ימשיכו להיהרג.

במחדל המתמשך של אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידיו של חמאס, כפי שהיא שיתפה עמו פעולה בעשור האחרון על מנת לא לנהל מו"מ עם הגורמים הפלסטינים המתונים (הרשות הפלסטינית). אלה שרוצים במדינה עצמאית לצדה של ישראל, ולא במקומה.

לפני כשבועיים פרסמה חוקרת ידועה בנושא של לוחמה בטרור, אודרי קרונין Audrey Cronin, מאמר חשוב ב Foreign Affairs על שש דרכים כיצד חמאס יכול לסיים את דרכו (How Hamas Ends: A Strategy for "Letting the "Group Defeat Itself).

קרונין ביססה את שש הדרכים לסוף דרכו של חמאס על בסיס מחקר השוואתי, בו חקרה כ-500 קבוצות טרור שפעלו במאה השנים האחרונות:

1. מימוש היעדים הקיצוניים שלו. אצלנו הדבר לא בא בחשבון, כמובן.

2. הפיכתו לרשת פשע או התקוממות עממית. קיימת סכנה כזו בגדה המערבית ללא יוזמה מדינית. התמוטטות של הרשות הפלסטינית שם עלולה להוביל להשתלטות החמאס.

3. דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. התמונה ההשוואתית כאן בעייתית: רוסיה מול צ'צניה, דיכוי של קבוצות טרור בדרום אמריקה על ידי ממשלים צבאיים, דמוקרטיות מתקשות לנקוט בדרך זו לאורך זמן.

4. עריפת ראש מנהיג הארגון. זה הצליח בפרו ("הנתיב הזוהר") ובצרפת ("פעולה ישירה"), ספק אם יצליח עם חמאס. ניסינו זאת בעבר בחיסולים של שיח' אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

5.מאמץ לנהל מו"מ אשר יביא להתפרקות הארגון. זה הצליח עם ה-IRA באירלנד בשנות ה-90, ועם ה-FARC בקולומביה ב-2016.

6. להביא לכישלון של חמאס על-ידי יצירת אלטרנטיבה פוליטית. כאן ניתן לעשות זאת תוך מתן אופציה אחרת וטובה יותר לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם לנו הישראלים.

מה שמביא אותי למסקנה בצורך החיוני, במיוחד אחרי שניהול הסכסוך עם הפלסטינים הוא כבר לא אופציה, לבחור באחת משתי החלופות:

1. החלופה החיובית לפיה נקבל את ההצעה של ארה"ב, סעודיה, אירופה, רוב מדינות ערב, רוב המדינות המוסלמיות (אינדונזיה למשל), רוב הקהילה הבינלאומית – לרקום ברית נגד איראן. ובמקביל, הסכמה לתהליך מדיני הדרגתי, כשבסופו של עניין תקום מדינה פלסטינית מפורזת. למדינה כזו כבר הסכימו מנהיגי הציונות ולא מעט ראשי ממשלה, כולל הנוכחי ב-2009 וב-2013-2014.

2. האופציה הנוראית, לשחק לידיים של חמאס, המתנגד לכל תהליך מדיני, ולמעשה להמשיך בדרך לתהום בה ישראל תהפוך למדינה מצורעת לחלוטין. המציאות, שכבר התחילה להתהוות עוד לפני ה-7 באוקטובר, תהיה של מדינה אחת "בין הים לירדן", שמשמעותה קץ הציונית ושלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקומה תיווצר Israstine, ותתחולל מלחמה אתנו-לאומית עד אין-קץ.

האופציה השנייה מהווה ניצחון אולטימטיבי לפונדמנטליסטיים בקרב שני העמים.

אני שואל את כולנו: מהי האלטרנטיבה? "למוטט את חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה על כל הכרוך בכך באובדן חיים ובעלויות עתק, ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא?

ואחרי המלחמה מה? כי מלחמות תמיד מסתיימות בסופו של דבר, ואחרי המלחמות באים תהליכים מדיניים. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הביאה לתהליך השלום של 1977-1979, אחרי 2700 חיילים שנהרגו.

לא עדיף להפעיל את השכל הישר ולנסות ולעשות את ההיפך ממה שהאויבים שלנו רוצים? האם זה לא נכון מוסרית ופרגמטית? לא עדיף להסכים עכשיו לסוף המלחמה בעזה בשביל למנוע מלחמה הרסנית ("מלחמת לבנון השלישית") בצפון?

האם לא עדיף ליזום עכשיו מהלכים דיפלומטיים ולהסכים לתהליך מדיני הדרגתי, בשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים הרוצים בטובתנו, כי אכן מדובר בדיני נפשות וישראל נמצאת היום בצומת דרכים גורלית?

המאמר פורסם ב-1.7.24, באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס לחמאס, אלא עונשו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הודיע על כינוס חריג של מועצת הסכם האסוציאציה בינו ובין ישראל, כדי לדון ב"ציות" של ישראל לסעיפים הכלולים בו בנוגע לזכויות אדם והחוק הבינלאומי, בצעד המסמל הידרדרות ניכרת ביחסים בין הצדדים. ההסכם עומד בבסיס כל יחסי האיחוד וישראל, כולל סחר שנתי בשווי 47 מיליארד אירו, שיתופי-פעולה מחקריים ואקדמיים בשווי מיליארדי אירו, יוזמות תרבותיות וחברתיות ועוד. "ביטול ההסכם הוא נשק יום הדין של האיחוד האירופי נגד ישראל", אמרו מומחים ל"גלובס".

בעוד ביטול או השעיה של ההסכם עדיין אינם מסתמנים באופק, עצם ההיענות לדרישה ההולכת וגוברת מצד ציר מדינות בתוך האיחוד לבחון אם ישראל עומדת בתנאי ההסכם היא צעד חדש ומדאיג. הצעד הוכרז ביום שני בלילה על ידי שרת החוץ של בלגיה, המדינה שמכהנת כעת כנשיאה הזמנית של האיחוד (תפקיד המתחלף מדי חצי שנה), וגם מובילה קו פרו-פלסטיני וביקורתי מאוד כלפי ישראל מאז פרוץ המלחמה.

"ביחד עם הממונה על יחסי החוץ של האיחוד, ג'וזפ בורל, ומועצת אירופה, החלטנו לכנס ישיבה של מועצת הסכם האסוציאציה של האיחוד האירופי וישראל, כדי להעריך את הציות להסכם האסוציאציה, הכולל התחייבות לכבד זכויות אדם", כתבה השרה, האדיה לאביב. "עלינו לוודא שהחוקים והערכים שלנו מכובדים על ידי כולם, ובמיוחד על ידי השותפים שלנו, כמו ישראל. האמינות שלנו תלויה בכך".

שינוי כיוון של האיחוד

כאמור, מדובר בשינוי כיוון מצד האיחוד, שעד כה סירב לדון בעניין. בלגיה, יחד עם אירלנד, ספרד, לוקסמבורג, סלובניה ומלטה, דורשות בחודשים האחרונים לדון בהסכם, בעוד שמדינות כמו גרמניה, אוסטריה וצ'כיה התנגדו לכך. המשמעות תהיה פגישה מיוחדת, ככל הנראה ברמת שרי החוץ של האיחוד, שאליה יוזמן שר החוץ הישראלי ישראל כ"ץ.

הסכם האסוציאציה הוא הבסיס לכל היחסים הכלכליים והמדיניים בין האיחוד האירופי לישראל. סעיף 2 בו מאפשר השעיה או ביטול שלו בשל "הפרת תנאי יסוד", כמו אלו שקובעים שישראל היא מדינה דמוקרטית המכבדת את החוק הבינלאומי ואת זכויות האדם. בחודשים האחרונים לחצה בלגיה במיוחד, בגיבוי של המדינות האחרות מהציר המוזכר, "לבחון מחדש" אם ישראל בכלל עומדת בתנאי זה, בשל הפעילות שלה בעזה. ראש הממשלה הבלגי, אלכסנדר דה-קרו, אמר בתחילת החודש כי הוא "עובד מאחורי הקלעים" כדי לפתוח את הסוגיה, והעריך כי היא תוכל לסלול את הדרך להטלת סנקציות על ישראל. "לא נוכל להמשיך ביחסי סחר כרגיל", אמר. בין היתר, הזכיר את האפשרות לאסור יבוא מוצרים מהתנחלויות ישראליות.

כעת, כך נראה, המאמץ של ציר המדינות השתלם, והאיחוד הודיע על הצעד הקרוב. סגנית ראש הממשלה הבלגית, פטרה דה-סוטר, מיהרה לכתוב ברשת החברתית X בתגובה להכרזה: "הזמן לסנקציות (נגד ישראל) הוא עכשיו".

שר החוץ האירי מייקל מרטין אמר לתקשורת בתום מפגש שרי החוץ של האיחוד, כי "בפעם הראשונה במפגש של האיחוד האירופי, באופן מעמיק, ראיתי דיון אמיתי על סנקציות (נגד ישראל)".

"זה שלב נוסף ומסוכן בהידרדרות היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי", אומרת ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת תוכנית ישראל-אירופה במכון מתווים ומפורום אירופה באוניברסיטה העברית. לדבריה, משמעות ההכרזה היא "שהאיחוד בעצם מזמן את שר החוץ הישראלי לכינוס מועצת הסכם האסוציאציה, שתדון בכיבוד המשפט הבינלאומי והמשפט ההומניטרי הבינלאומי על ידי ישראל".

לדבריה, מדובר בניצחון לציר המדינות המקדמות מדיניות ביקורתית כלפי ישראל, שהולך וגדל. "המדינות הללו דרשו לבחון במועצת שרי החוץ האירופית אם ישראל מפירה את סעיף 2, ולנקוט צעדים בהתאם. בזמנו, מועצת שרי החוץ דחתה את הדרישה שלהם. אבל עכשיו, בין היתר בגלל הפסיקות בביה"ד הבינ"ל לצדק (ICJ), בקשת צווי המעצר בבית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC), והאירוע רב-הנפגעים ברפיח, העמדה השתנתה".

"קשובים לדעת הקהל"

לדבריה, שרי החוץ האירופיים קשובים מאוד לדעת הקהל בארצם, הלוחצת בעניין הפעולה הישראלית בעזה והקורבנות האזרחיים, כמו גם לסיקור התקשורתי ולשיקולים פוליטיים. בעוד פחות משבועיים יתקיימו הבחירות לפרלמנט האירופי, ובבלגיה בחירות כלליות.

ד"ר שיאון-צדקיהו מעריכה כי בשלב זה, "הסכנה הגדולה של ביטול הסכם האסוציאציה עדיין לא נראית לעין. מדובר ב'נשק יום הדין' ביחסים בין האיחוד לישראל, ויש מדינות באיחוד האירופי שאינן סבורות שישראל הפרה את החוק הבינלאומי.

"על שר החוץ כ"ץ לבוא לבריסל, ולהסביר היטב את תוצאות הבדיקה של הפגיעות באזרחים, להביע צער על הטרגדיה, ולא להתנגח עם האיחוד האירופי", אומרת ד"ר שיאון-צדקיהו, "אחרת מדובר במדרון חלקלק".

הראיון התפרסם ב-28.5.24, בגלובס.

הפוסט ראיון עם ד"ר מאיה שיאון צדקיהו: האיחוד האירופי יבחן מחדש אם ישראל עומדת בתנאי ההסכם איתו הופיע לראשונה ב-Mitvim.