אחת הסוגיות העיקריות נוגעת לחלופות אפשריות ליצוא אנרגיה מן המפרץ הפרסי לאירופה דרך הים התיכון. שר האנרגיה האמריקני היוצא, שביקר באיחוד האמירויות ימים ספורים לפני תום ימיו של ממשל טראמפ, נפגש עם שרי האנרגיה של האמירויות, בחריין וישראל. הוא הבהיר, כי בחלק מהשיחות נבחנו חלופות ליצוא הגז מהמפרץ, למשל באמצעות צינורות, וכדבריו:

"אם ניתן יהיה להעביר גז טבעי לחוף המצרי, או החוף הישראלי, אז נוכל להעבירו דרך הים התיכון".

השר האמריקני כיוון בדבריו הן להיבט האסטרטגי, הנוגע להתמודדות האזורית מול איראן, והן לחשיבות שבגיוון נתיבי יצוא האנרגיה מאזור רגיש כמפרץ הפרסי.

מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי, שביקר באיחוד האמירויות בסוף ינואר, פרסם הודעה רשמית לאחר הביקור, בה הדגיש את:

"ההזדמנות הייחודית לפיתוחה של כלכלת אנרגיה עבור שתי המדינות והאזור כולו".

אדירי הזכיר שמשרד האנרגיה מקדם שורה של פרויקטים בתחום התשתיות, שיאפשרו חיבור לאירופה,

"ואולי בעתיד גם לתשתיות במפרץ. פרויקטים בתחום החשמל והגז הטבעי, ישפרו את שיתוף הפעולה האזורי".

יצוין, שחברת קצא"א (ובשמה העדכני – "קו צינור אירופה אסיה") חתמה באוקטובר 2020 על מזכר הבנות לשינוע נפט מאזור המפרץ הפרסי לישראל. הקו הימי יוביל מוצרי נפט מאיחוד האמירויות למסוף קצא"א באילת, ומשם יוזרמו הדלקים למסופי החברה באשקלון בדרכם ללקוחות שונים. טקס החתימה התקיים בנוכחות שר האוצר האמריקני (דאז), ושר המדינה האמירתי לעניינים כלכליים.

בשבועות האחרונים פורסמו גם דיווחים ופרשנויות, בדבר כוונה להקים צנרת יבשתית דרך ערב הסעודית לים התיכון. אלו הוכחשו, בנימוקים של עלויות גבוהות מאד, אולם נראה שהיצירתית שורה על העוסקים במלאכה בהקשר זה.

מה עומד מאחורי כל זה?

הרציונל המדיני-אסטרטגי ברור. גיוון נתיבי היצוא של נפט וגז מהמפרץ יפחית את התלות המוחלטת של היצואניות במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז – נתיב ימי אסטרטגי צר, בו לאיראן יש יכולת היזק לא מבוטלת. במילים אחרות: צינור דרך שטחה של ערב הסעודית לחוף המצרי, או הישראלי, כדברי שר האנרגיה האמריקני לשעבר, יוכל לשנות את מפת האנרגיה האזורית ואת מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר.

מאליו מובן שמדובר בשלב זה ברעיונות ותוכניות שמצויות על הנייר בלבד. אולם, הן כבר עוררו כאמור שלל ניתוחים, ודאגה ברורה במצרים, נוכח ההשלכות האפשריות על תעלת סואץ. ראש רשות התעלה הביע דאגה מפני חיבור צינור קצא"א למפרץ הפרסי, וציין, בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי (29.1), שמצרים בוחנת דרכים להתמודד עם "הפרויקט הישראלי-אמירתי", כהגדרתו, שעלול להפחית באופן משמעותי את נפח התעבורה בתעלה.

חשוב להבהיר, כי ההכנסות מתעלת סואץ חשובות מאד לכלכלה המצרית, שגם כך נפגעה קשות במשבר הקורונה. תוכניות מעין אלו עלולות גם לפגוע בשאיפתה של מצרים להפוך למוקד אנרגיה אזורי.

האם יש בסיס לפרויקטים יומרניים מעין אלו?

כאמור, ההיגיון המדיני-אסטרטגי עומד על קרקע מוצקה. מפגשי האינטרסים בין ישראל ומדינות המפרץ, המבוססים במידה רבה מאד על החשש מפני איראן, עשויים להיתרגם לתחום האנרגיה, לו השלכות אסטרטגיות ברורות. עם זאת, אין לישראל אינטרס לפגוע במערכת היחסים עם מצרים. תידרש על-כן חשיבה מאומצת כיצד ניתן לשלב את מצרים, או לפצותה באופן הולם אם הדבר לא ניתן. מן הצד האמריקני, גיוון חלופות היצוא מהמפרץ הפרסי עולה בקנה אחד עם היעד של ביטחון אנרגיה, ועל פניו לא עומד בסתירה לרצונו של ממשל ביידן לשוב להסכם הגרעין עם איראן.

בה בעת, האתגרים וסימני השאלה מרובים. האם מדינות המפרץ, וערב הסעודית בראשן, יכולות לקבל החלטה אסטרטגית מעין זו? האם רמת האמון עם ישראל כה גבוהה ויציבה? ואם כן, האם תישמר ותשרוד משברים עתידיים? מה לגבי ההשלכות הבעייתיות על מצרים? ומה לגבי העלויות העצומות של צינור יבשתי מעין זה? וכמובן: מה עמדתו של הממשל הנוכחי בבית הלבן?

סימני השאלה הרבים מובנים, ונדרשת מלאכת חשיבה מאומצת על מנת לבחון את מידת רצינותן, ומעשיותן של תוכניות מעין אלו. עם זאת, מדובר במידה מסוימת ב"משחק חדש", שהזווית המפרצית פותחת בפני השחקנים הרלוונטיים. ישראל מצויה בצומת אסטרטגית-אנרגטית, שמרחיבה את קשת האפשרויות הניצבת בפניה.

ראש הממשלה נתניהו התייחס, במסיבת עיתונאים לצידו של נשיא קפריסין שביקר (14.2) בארץ, לאפשרויות חדשות לשיתופי פעולה אזוריים בעקבות "הסכמי אברהם", כולל בתחום האנרגיה. נתניהו הזכיר בהקשר זה את רצונה של איחוד האמירויות להצטרף לפורום הגז האזורי, ושב והדגיש את האינטרס המשותף סביב צינור הגז לאירופה, ה-EAST MED.

יש להניח, שהנשיא הקפריסאי ביקש לשמוע, בין השאר, האם וכיצד יכולה הזווית המפרצית להשתלב עם זו ההלנית. מבחינת ישראל, ניתן להביט עליהן כיכולות להשלים האחת את השנייה.

מדובר בהחלטות ופרויקטים בקנה מידה אסטרטגי, שידרשו בחינה מעמיקה. משבר הקורונה מחריף את המצב, ומציב סימני שאלה מרובים ביחס ליכולותיהן או נכונותן של חברות האנרגיה הבינלאומיות להשקיע סכומים משמעותיים, כאשר תמונת המצב הכלכלית עקב המגפה טרם ברורה. עם זאת, ישראל מצויה בצומת מרתק, עם מרחב תמרון בלתי מבוטל. ישראל חייבת להבטיח מערכת יחסים קרובה עם ממשל ביידן, תנאי מוקדם והכרחי למיצוי מרחב התמרון שנפתח בפניה.

המשוכה המרכזית ידועה: להתנהל סביב הסכם הגרעין עם איראן, ובמידה פחותה אמנם גם במכלול הישראלי-פלסטיני, לכל הפחות באופן שלא מציב את ישראל במסלול התנגשות חזיתית מול וושינגטון של ביידן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 22 בפברואר 2021.

הפוסט האם "הסכמי אברהם" פותחים אפשרויות חדשות בתחום האנרגיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעשור האחרון נגלו סדקים עמוקים ביחסים בין מדינות המפרץ הפרסי. בפועל, חולק המפרץ לשלושה גושים: בצד האחד ניצבת קטאר, שמאז ניתוק היחסים הדיפלומטיים בינה לבין מספר מדינות מוסלמיות ביוני 2017 (בהן סעודיה, מצרים ואיחוד האמירויות ובחריין), מתקרבת לאיראן. גוש שני הוא הברית המתחזקת בין סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין; והגוש השלישי הנייטרלי כולל את עומאן וכוויית שבידלו את עצמן משכנותיהן. חלוקה זו משמשת בסיס להבנת מדיניות החוץ של מדינות האזור בכלל ולהבנת יחסיהן עם ההנהגה הפלסטינית והעם הפלסטיני בפרט. אחת ההשלכות הבולטות של הקרע הפנים-מפרצי היא הגברת הממד התחרותי ביחסי החוץ של מדינות אלה, לא רק בין הגושים אלא גם בתוכם.

המעורבות של מדינות המפרץ בזירה הפלסטינית מתאפיינת בתמיכה כלכלית, בתמיכה פוליטית בשחקנים פלסטינים שונים, באירוח גורמים פלסטינים בשטחן (הנהגת חמאס בקטאר, מוחמד דחלאן באיחוד האמירויות) ולעיתים בתיווך. כל תחומי המעורבות הללו מתאפיינים בממד פטרוני שמדינות המפרץ נהנות ממנו לצורך חיזוק מעמדן כמדינות מובילות ומשפיעות בעולם הערבי-מוסלמי. הבולטות בקשר זה הן סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות. מאז האביב הערבי, הגבירו מדינות אלו את פעילותן מחוץ לגבולותיהן באמצעות מדיניות חוץ פרו-אקטיבית ונמרצת, כולל בסוגיה הפלסטינית. קטאר חיזקה את מעורבותה ברצועת עזה, סעודיה הגבירה את מאמציה לקדם יוזמות אזוריות, לעתים אף ללא תמיכה פלסטינית, ואיחוד האמירויות מצאה הזדמנויות רבות יותר לדריסת רגל בזירה באמצעות בעלת הברית הקרובה שלה, מצרים.

המעורבות של מדינות המפרץ משפיעה רבות על מאבקי ההנהגה בחברה הפלסטינית, בשל תמיכתן המאסיבית בהנהגות שונות, כראי לפיצול ביניהן. ביום שבו הכריזו המדינות השכנות לקטאר על ניתוק היחסים עמה, התראיין שר החוץ הסעודי אדל אל-ג'וביר וטען כי תמיכתה של דוחא בחמאס ובתנועת "האחים המוסלמים" חותרת תחת הרשות הפלסטינית. דבריו הדגישו את האופן שבו משתמשות מדינות המפרץ בזירה הפלסטינית במאבק הפנימי ביניהן. מאבק אידאולוגי ופוליטי זה הניע תהליך הדרגתי של התבצרות הצדדים בעמדות קוטביות.

העוינות בין קטאר לאיחוד האמירויות ניכרת היטב בזירה הפלסטינית בשנתיים וחצי האחרונות. כשקטאר המוחרמת נקלעה לקשיים לוגיסטיים שהפריעו להעברת הסיוע שלה לרצועת עזה, הצליחה הנהגת האמירויות להניע שיתוף פעולה חריג עם גורמי חמאס בכירים ברצועה, ובכללם יחיא סינוואר. בתקופה זו, היא העבירה סכומים גדולים מבעבר ואף היתה שותפה לשיחות רב-צדדיות בקהיר עם מצרים, נציגי דחלאן וחמאס. אולם, חלק גדול ממאמצי האמירויות להגביר מעורבות אינו נראה על פני השטח. ב-2018, כשצעדות השיבה והפגנות הגדר סחפו אלפי פלסטינים ברצועה, וכשקטאר הצטיירה כתומכת וכמממנת האירועים הללו, משלחות רשמיות ובעלות דרג גבוה מהאמירויות ביקרו במצרים בתדירות תכופה מהרגיל, ככל הנראה על מנת לבחון את האפשרות לגשר בין הצדדים.

תפקיד המגשר נחשב לכלי פוליטי חשוב במפרץ. האוחז בו זוכה להשפעה וליוקרה. בהקשר זה, מבט על דמות המתווך בכל סבב אלימות ברצועת עזה משקף בבירור את התחרות בין מצרים לקטאר על תפקיד זה, כששתי המדינות מחזרות אחר הנהגת חמאס להוביל תהליך מדיני. תמיכתה של קטאר בשלטון האחים המוסלמים במצרים (הנשיא לשעבר מורסי) הביאה לנתק ביחסים עמה מאז עליית עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון, ומכאן ניתן להבין כיצד הנתק, לצד הברית של איחוד האמירויות עם מצרים, מעניקה לאחרונה הזדמנות להרחיב את התחרות עם קטאר גם למגרש הפלסטיני.

"הפוליטיקה של התיווך" אינה מסתכמת בכך. במשך כארבעה עשורים מציעה סעודיה לתווך בסכסוך הישראלי-פלסטיני, אך אינה מצליחה לממש זאת. גם עומאן עלתה לכותרות ביחסיה עם הפלסטינים, כשאירחה בשנה שעברה את אבו-מאזן ומיד לאחריו את בנימין נתניהו בניסיון לפתוח דיאלוג מדיני בין הצדדים ולשמש כמתווכת. ולבסוף, בחריין, שעל יחסיה עם הפלסטינים איננו שומעים הרבה, הפכה לשושבינת הסדנה הכלכלית במסגרת יוזמת השלום האמריקאית. בהקשר המפרצי, הפוליטיקה של התיווך מלמדת על ריבוי מוקדי הכוח וההשפעה מחד, ועל מגבלות הכוח וההשפעה מאידך. לפלסטינים יש משקל רב בסימון השחקניות הרלוונטיות והנוחות עבורם, ומשום כך, ההצלחה של עומאן להביא לשיתוף פעולה פלסטיני, גם אם ראשוני, מגלמת את מגבלות כוחה של סעודיה בזירה הפלסטינית, בניגוד לעוצמתה בזירה האזורית.

ככל שמדינות המפרץ מגבירות את התחרות ביניהן באמצעות פעילותן בזירה הפלסטינית, כך תפקידה של ההנהגה הפלסטינית הופך משמעותי יותר בעיצוב יחסים אלו. התייצבותה של איחוד האמירויות לצד דחלאן אמנם שירתה אותה במאבק מול קטאר והעניקה לה ערוץ כניסה לרצועת עזה, אך הוא גם העלתה את חמתו של יריבו הפוליטי הגדול, אבו-מאזן, שמאז 2011 אינו מבקר באמירויות. מנגד, אבו-מאזן בחר להתקרב להנהגה הקטארית, על אף שלזו תפקיד משמעותי בחיזוק חמאס. שלא כמו איחוד האמירויות המעבירה תרומות לגדה המערבית באמצעות "הצלב האדום" וארגוני האו"ם, קטאר מעבירה לרשות הפלסטינית תמיכה כלכלית ישירה. לצד האינטרסים המנוגדים, הנהגת הרשות עדיין מחשיבה את קטאר כאחת התומכות המחויבות ביותר למאבק הלאומי הפלסטיני.

באשר לסעודיה, נראה כי תגובתו העיקשת של אבו-מאזן נגד תמיכת ריאד ביוזמת השלום האמריקאית, הובילה בסופו של דבר לשינוי במדיניותה ובאופי מעורבותה. בפגישה שנערכה בחודש שעבר בין אבו-מאזן למלך הסעודי וליורש העצר, הוחלט על הקמת ועדה כלכלית משותפת לניסוח שיתופי פעולה במגזר העסקי. צעד זה ממחיש את הבנתה של סעודיה שהדרך להגברת מעורבותה בזירה הפלסטינית עוברת דרך מהלכים פרגמטיים ברי ביצוע, על חשבון יוזמות דיפלומטיות רחבות הקף.

בתקופה שבה מדינות ערב שנפגעו מהאביב הערבי עוסקות בענייניהן הפנימיים, והפלסטינים מפנים את גבם לאמריקאים, השפעתן של מדינות המפרץ בזירה הפלסטינית גדולה מאי פעם. מדינות אלו משקיעות מאמצים רבים ביצירת תשתית למעורבות גדולה יותר בעתיד – בחבירה לפרויקטים משותפים, ביצירת תלות בתיווכן ובהימור על שחקנים פוליטיים ליום שאחרי. על כן, נראה כי כיום לא ניתן להבין תהליכים בזירה הפלסטינית ללא ניתוח ההקשר של מדינות המפרץ.

הפוסט הקרע שהזניק את התחרות בין מדינות המפרץ על הלב הפלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאורך השנים, מרכיבים כלכליים שונים מלווים את היחסים ותהליכי השלום בין ישראל והמרחב הערבי – התמריצים האמריקאים לקראת החתימה על הסכם השלום עם מצרים, הסכמי אזורי התעשייה המוכרים (QIZ) שנחתמו בסמוך להסכם השלום עם ירדן ומאוחר יותר גם עם מצרים, פרוטוקול פריז שמהווה חלק מהסכמי אוסלו, והמשך ניהול היחסים בין ישראל והרשות הפלסטינית על ידי השרים הכלכליים של הצדדים (לצד מנגנוני הביטחון). מאמר זה יציג שלוש גישות לקשר בין כלכלה לשלום – השלום המסחרי, השלום הקפיטליסטי, והמדינאות הכלכלית – ויבחן את יישומן בהקשר הישראלי-ערבי.

הפוסט הכלכלה ככלי לקידום שלום ישראלי-ערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיוס הישראלי-טורקי יחזק את החזית האזורית אל מול ההתפשטות האיראנית במזה"ת. המעורבות האיראנית במדינות האזור מהווה אתגר ביטחוני ואסטרטגי עבור ישראל, טורקיה וערב הסעודית ונסיכויות המפרץ. קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס, האחראי לפעילות 'משמרות המהפכה' מחוץ לגבולות איראן – הפך לדמות מאיימת על היציבות הפנימית בכמה מדינות ויש לו השפעה רבה על ההתרחשויות בסוריה, עיראק ותימן. לישראל, טורקיה וערב הסעודית יש אינטרס משותף לבלום את ההתחזקות האיראנית ולמנוע את הפיכתן של סוריה, עיראק ותימן תחת שליטה איראנית בלעדית. בהקשר של סוריה שיש לה גבולות עם ישראל וטורקיה, דבר כזה עלול להיות מכה אסטרטגית עבורן. נפילת סוריה תחת שליטה איראנית תחזק עוד יותר את חיזבאללה בלבנון, מה שעלול להיות מכה נוספת עבור ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-29 ביוני 2016

הפוסט שמו ברקס: הסכם הפיוס עם טורקיה קריטי לקרב הבלימה נגד איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-9 ביולי 2019

הפוסט גם לפי "מבחן התוצאה" של קושנר, ועידת בחריין היא כישלון עגום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעוד שבישראל נרגשים במשך תקופה ארוכה מהאירוויזיון, מדינות המפרץ הערביות אינן נחות לרגע מאירוח אירועים בינלאומיים. באוקטובר 2020 תיפתח בדובאי (איחוד האמירויות הערביות) התערוכה הבינלאומית היוקרתית בה מציגות אומות העולם את הישגיהן הטכנולוגיים, האקספו (Expo). האקספו נחשב לאירוע השלישי בחשיבותו בעולם, אחרי האולימפיאדה והמונדיאל (שיתקיים שנתיים לאחר מכן בקטר השכנה).

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-14 במאי

הפוסט תערוכת האקספו בדובאי: הצצה לתקופה המכוננת ביחסי ישראל והמפרץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעוד שהתקרבות מדינות המפרץ לישראל מתקבלת בספקנות ומעוררת ביקורת בעולם הערבי, ניכר כי דווקא פתיחותן של הנסיכויות ליהדות הופכת בשנים האחרונות למגמה ברורה ומקובלת יותר. כך למשל, ביום השואה פורסם שד"ר מוחמד אל-עיסא, איש דת סעודי ומזכ"ל הליגה המוסלמית העולמית, יבקר בשנה הבאה באושוויץ. הוא יהיה המנהיג האסלאמי הבכיר ביותר שיבקר שם. בעבר פרסם אל-עיסא כמה טורי דעה, בין השאר ב"וושינגטון פוסט" ובאתר החדשות הסעודי Arab News, שבהם הגדיר את השואה כ"פשע נגד כלל האנושות", קרא למוסלמים להכיר ולזכור אותה ויצא כנגד הכחשת השואה בעולם המוסלמי.

ההזדהות וגילויי האמפתיה שלו עם אירוע מכונן בהיסטוריה היהודית משקפים מגמה כללית יותר של חיזוק הקשר בין מדינות המפרץ ליהדות. בחריין הייתה כנראה החלוצה של התהליך כשהדגישה את מחויבותה לחיזוק הקהילה היהודית במדינה ולא פעם ציינה בשטחה מועדי חג יהודיים במעמד רבנים. ב-2017 נרשם תקדים נוסף כשמשלחת של אנשי דת מבחריין הגיעה לביקור בישראל במטרה לקדם סובלנות בין-דתית.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואיינט" בתאריך ה-13 במאי, 2019

הפוסט הנסיכויות והיהדות: מהמפרץ הפרסי תצא תורה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למעשה, המתרחש לנגד עינינו הוא מימושו של תהליך שהחל לפני למעלה מעשור, בתקופתו של אריאל שרון כראש ממשלה. שרון הורה לראש המוסד דאז מאיר דגן לחפש דרכים להדק קשרים עם מדינות ערב הסוניות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וזאת במטרה ליצור חזית משותפת מול איראן השיעית, החותרת לפתח נשק גרעיני. העובדה שארה"ב כבשה את עיראק באפריל 2003, הפילה את משטרו של צדאם חוסיין והעלתה משטר שיעי חדש לשלטון, טרפה את מאזן הכוחות במפרץ לטובת איראן ולרעת מדינות המפרץ. השינוי האזורי בלט במיוחד במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, כאשר ירדן ומצרים, מדינות ערב הסוניות במפרץ, תקפו את ארגון החזבאללה השיעי שנתמך ע"י איראן – ובכך עמדו באופן לא פורמלי לצדה של ישראל במלחמה.

המאמר פורסם באתר "דבר ראשון" ב-10 בדצמבר 2018

הפוסט אביב ערבי ביחסי ישראל עם שכנותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקשר בין ישראל ועומאן אינו חדש; לא ברור בדיוק מתי הוא החל, אולם היה זה בראשית שלטונו של סולטן קאבוס, שביצע הפיכה ב-1970 ,ומאז הוא בשלטון )השליט הערבי הוותיק ביותר(. באותה תקופה קאבוס נאלץ להתמודד עם מרידה באזור דופאר הנמצא בדרום המדינה וגובל בתימן. הסולטן חשש מהתפשטות בריה"מ והקומוניזם ששלטו אז ברפובליקה העממית של תימן שקמה ב-1967 .בריטניה – באמצעות צבא של שכירי חרב – ואיראן השכנה ממזרח – סייעו לסולטן לדכא את המרידה, אולם גם ישראל נטלה בו חלק. חלקה של ישראל בסיוע מעולם לא הובהר, אולם נראה כי כלל ייעוץ, הדרכה ואולי גם אספקת נשק. יודגש כי בשנות ה-60 ישראל פעלה לסייע גם למלוכנים בתימן הצפונית במאבקם נגד מצרים, ולכן אין להתפלא על הניסיון הישראלי לסייע לעומאן.

מעבר לעובדה שישראל חיפשה בעלי ברית במזרח התיכון הערבי, לעומאן יש חשיבות מבחינה גיאוגרפית ואסטרטגית: היא שולטת על הכניסה למפרץ הפרסי )הערבי( וכן על מיצרי הורמוז מהצד הערבי.

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה-4 בנובמבר 2018

הפוסט ישראל והרומן שלה עם עומאן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עוצמתה הכלכלית והפוליטית של איחוד האמירויות מיקמה אותה בעמדת כוח משמעותית במדיניות החוץ שלה. בשנים האחרונות היא הגבירה את מעורבותה בפוליטיקה הפנימית של הרשות הפלסטינית והנהגת חמאס, אשר מתאפיינת בניסיון לקדם את הפלגים הפרגמטיים והמתונים (למשל מוחמד דחלאן) על חשבון אלו שנתפסים בעיניה כפסיביים (אבו מאזן) וכקיצוניים (יחיא סינוואר והלשכה המדינית של חמאס היושבת בקטאר). בהצהרותיה החוזרות ונשנות הביעה איחוד האמירויות את תמיכתה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות, אך לרוב הביטה ביוזמות אחרות מן הצד, ורק כשהבשילו נאותה לשתף פעולה. כעת נראה כי המגמה שאליה חותרת איחוד האמירויות היא של נקיטת מדיניות עצמאית ואקטיבית בנושא.

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-7 בספטמבר 2018

הפוסט איחוד האמירויות הערביות: הפרטנר המוחמץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אא"ע קמה בשנת 1971 כמדינה פדרטיבית עצמאית. יסודות אא"ע נשענים על מספר שבטים שהתקיימו באזור והיו בעלי מאפיינים הומוגניים, כגון שיוך אתני ערבי משותף והזדהות דתית עם האסלאם הסוני והאסכולה המשפטית המאליכית.

הפוסט ישראל ואיחוד האמירויות הערביות: הזדמנויות בהמתנה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-8 ביולי 2018

הפוסט האם משלחת ישראל לבחריין מעידה על התחממות היחסים בין המדינות? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאמיתו של דבר, סעודיה נמצאת שם כבר הרבה זמן, אבל לא טרחנו לשמוע או להקשיב. הכול תלוי ממתי רוצים להתחיל את הסיפור. מאמר עיתונאי לא יכול להיות היסטורי מדי, אבל כמה נקודות ציון למחשבה: סעודיה לא השתתפה במלחמות ישראל למעט שליחת כמה מחלקות זניחות במלחמת 1948 והפעלת נשק הנפט במלחמת 1973. היא כנראה ידעה, אך שתקה, כשישראל סייעה למלוכנים בתימן במלחמתם נגד מצרים בשנות ה-60. היא קיבלה את ישראל כעובדה מוגמרת כבר לאחר מלחמת 1967, אף שלא הייתה מוכנה להצהיר זאת בפומבי. היא תמכה בהתחלה בהסכם קמפ דיוויד בין ישראל לבין מצרים, אולם רק בלחץ סורי וכלל ערבי נאלצה למתן את תגובתה. היא פרסמה תוכנית שלום ראשונה כבר ב-1981 – יוזמת פהד – שהכירה בעקיפין בקיומה של מדינת ישראל. כנסת ישראל, בתמיכת ראש הממשלה מנחם בגין וראש האופוזיציה שמעון פרס, קיבלה החלטה הרואה ביוזמה הסעודית איום על קיומה של ישראל. בנאומו בכנסת קרא בגין ליוזמת פהד: "תוכנית להכחדת מדינת ישראל". כמו כן, הוא הביע דימוי ישראלי טיפוסי של הממלכה: "מדינת מדבר, פטרו-דולרית, שבה קיימת אפלה של ימי הביניים, עם כריתת ידיים וראשים, עם שחיתות הזועקת השמימה".

המאמר התפרסם באתר Ynet ב-19 בנובמבר 2017

הפוסט פתאום גילינו את סעודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דאגתו של עבאס באה מכמה כיוונים: האחד, כמי שנטל חלק פעיל בעשיית ההיסטוריה הפלסטינית, הוא מודע היטב לעובדה שמדינות ערב ואש"ף ברגע האמת הלכו אחר האינטרסים שלהן. הייתה זו מצרים של סאדאת שהחליטה ב-1979 לנטוש ולחתום על שלום נפרד עם ישראל, וזאת למרות שהסכמי קמפ דיוויד ב-1978 כללו חלק ארוך שטיפל בסוגיה הפלסטינית (אם כי לא לשביעות רצונו של אש"ף שלא הוכר כלל). מלחמת לבנון הראשונה לא הביאה לתגובה ערבית שתציל את אש"ף מידי ישראל, והארגון לא רק שספג מפלה אנושה אלא נאלץ להעביר את מפקדותיו לתוניסיה. ואילו ירדן החליטה ב-1988 להינתק באופן חד-צדדי מהגדה המערבית בעקבות האינתיפאדה הראשונה. השלום עם ירדן נחתם ב-1994 לאחר שערפאת עצמו נטש את ירדן וחוסיין – למרות שהלה סיפק לו מטרייה מדינית במהלך וועידת מדריד (1991) – כדי לחתום על הסכם אוסלו (1993). חוסיין חש נבגד, אך החליט לנצל את המומנטום ולחתום עם רבין על הסכם מבלי לחכות כי ההסכם אכן יתממש ותקום מדינה פלסטינית.

הפוסט ממה חושש מחמוד עבאס? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדיווחים מגיעים כחודשיים לאחר שהליגה הערבית אשררה שוב, הפעם בפסגה השנתית שלה בעמאן, את יוזמת השלום הערבית. חמש עשרה שנה עברו מאז הציעה הליגה הערבית להכיר בישראל ולכונן יחסים נורמליים עמה לאחר השגת שלום בין ישראל לשכנותיה. ישראל עדיין נמנעת, משום מה, ממתן תגובה רשמית כלשהי להצעה, אך מדינות ערב מקפידות לאשרר אותה מחדש ולהבהיר לישראל שהיא עדיין רלבנטית. גם שחקנים בינלאומיים מרכזיים – דוגמת האו"ם, האיחוד האירופי וארה"ב – חוזרים ומדגישים את חשיבות יוזמת השלום הערבית ואת הפוטנציאל הרב שטמון בה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-21 במאי 2017

הפוסט הצעת מדינות המפרץ לצעדי נורמליזציה: היוזמה האזורית הופכת מוחשית יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, עם מותו של המלך עבדאללה בינואר אשתקד, דומה היה כי החלה הידרדרות בין שתי המדינות. אמצעי התקשורת ידעו להצביע על מחלוקות בין שתי המדינות סביב סוגיות סוריה, תימן, איראן והאחים המוסלמים. כך, למשל, הסעודים התעקשו על הדחת אסד בכל פתרון אפשרי למלחמת האזרחים, בעוד המצרים היו מוכנים לראות את אסד כחלק מהפתרון. זאת ועוד, למרות שהביעה תמיכה, מצרים לא גילתה התלהבות להיענות ליוזמה הסעודית ולשלוח יחידות לכוח הערבי שיילחם בתימן. במלים אחרות, מצרים וערב הסעודית פיתחו עמדות שונות כלפי סוגיות השעה במזרח התיכון. ואולם למרות קיומן של מחלוקות ברמה הטקטית, אין ספק כי שתי המדינות המשיכו לשתף פעולה ברמה האסטרטגית לנוכח הסכנות, האיומים והאתגרים באזור.

להמשך קריאה

מאמר פורסם באתר "וואלה" ב-12 באפריל 2016

הפוסט מצרים וערב הסעודית: התקרבות ידועה מראש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות החוץ המסורתית של סעודיה נטתה להישען על מעצמה מערבית —בריטניה בתחילה, ארה"ב לאחר מכן — וזאת כדי לענות על צורכי הביטחון שנובעים מגבולות ארוכים ופרוצים, היוצרים קושי להגן על שדות הנפט. במקביל, סעודיה חתרה לשמירה על יציבות אזורית, כדי למנוע זעזועים בשוק הנפט. לשם כך, פעלה הממלכה בעיקר באמצעים דיפלומטיים וכספיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-16 בינואר 2016

הפוסט מלך סעודיה עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המאמר פורסם בהארץ ב-16 בינואר 2016

הפוסט מלך סעודיה עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שריד היה השר הישראלי הראשון שביקר באופן רשמי באחת ממדינות המפרץ. באוקטובר 1994, עת כיהן כשר לאיכות הסביבה בממשלתו של יצחק רבין, הוא הגיע לבחריין כדי להשתתף בשיחות אזוריות בנושאים סביבתיים, ונפגש גם עם שר החוץ של בחריין. הנסיעה הייתה חלק מתהליך השלום הרב-צדדי, שהושק בעקבות וועידת מדריד ב-1991, והשתתפו בה אנשי המשרד לאיכות הסביבה, חברי המשלחת הישראלית לשיחות הרב-צדדיות, ונציגי משרד החוץ.

המאמר פורסם בגרסה אנגלית בהארץ ב-22 בדצמבר 2015

הפוסט זיכרונות מבחריין: יוסי שריד ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הפיוס בין מצרים לקטאר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לא תמיד זה היה ככה. בסיבובי לחימה קודמים בין ישראל לחמאס, נוסחת התיווך הכללית הייתה ברורה למדי. היו אלו המצרים, בגיבוי אמריקאי, שסיפקו את הסחורה. בשנת 2012, לאחר מבצע "עמוד ענן", מצרים אף זכתה למעמד של ערבה להבנות שהושגו בין ישראל לחמאס.

ישראל מעוניינת בהמשכו של מודל זה. לכל אורכו של מבצע צוק איתן, התבטאו בכירים ישראלים בזכות התיווך המצרי, לצד פסילה על הסף של אפשרויות אחרות. השר יובל שטייניץ, למשל, טען שישראל אינה זקוקה שכל העולם יהיה מעורב, כי זה מפחית מהסיכויים להשגת הפסקת אש.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-30 ביולי 2014

הפוסט צריך לשנות פרדיגמה במאמצי התיווך בין ישראל לחמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.