בחמת זעמו, הותיר שר החוץ גדעון סער את אזרחי ישראל באירלנד ללא שגרירות שתסייע להם, כי רצה "לשים את אירלנד בפינת האנטישמיות".

האפיפיור פרנציסקוס, אוהב ישראל, מצא את עצמו בליבה של האשמה באנטישמיות, כי במיצג בוותיקן שבו צפה – פסלו של ישו התינוק הונח על כאפייה. נתניהו, הסבור כמו לואי ה־14 ש"המדינה זה אני", האשים גם את בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג באנטישמיות בגלל צו המעצר האישי נגדו – והיו מי שטפלו אנטישמיות אפילו על ידיד ישראל, נשיא צרפת עמנואל מקרון.

שוודיה הוכרזה כאנטישמית כשהכירה במדינה פלסטינית – ואז בן לילה הפכה לחסידת אומות עולם כשהפסיקה את המימון לאונר"א. נורווגיה, ספרד וסלובניה הפכו לאנטישמיות, משום שעשו את מה שמדינת ישראל הייתה צריכה לעשות כבר מזמן: להכיר במדינה פלסטינית כדי למנוע את הידרדרותנו למציאות דו־לאומית מדממת.

אל מול כל ביקורת, תמיד יישלף קלף האנטישמיות, משום שכשאין תשובות – בורחים לסיסמאות. ההאשמה באנטישמיות היא כמו פלסטר על דימום – מנסה להסתיר, אך לא מצליחה, כי הדימום חזק מדי.

בשנה האחרונה, בשעה שאזרחי ישראל עדיין מנסים להתגבר על טראומת 7 באוקטובר, כואבים את הנרצחים והנופלים ומייחלים לשחרור החטופים, העולם רואה את תמונות הפלסטינים הסובלים. הוא רואה את גופות הילדים, את הנשים הנמחצות בתור למזון, והוא קורא על מניעת המים והמזון ועל גירוש תושבי צפון הרצועה. התמונות האלו, שבישראל אדישים להן – בעולם מגיבים להן. לא בגלל האנטישמיות, בגלל האנושיות.

לרוב כלי התקשורת הישראלית תפקיד מרכזי "בהגנה" על הציבור הישראלי מהזוועות בעזה ובהצטרפות לנרטיב השקרי והמסוכן, שהעולם כולו נגדנו בלי קשר למעשינו. בכך משתפים כלי תקשורת מרכזיים פעולה עם אותה ממשלה שמנסה לחסל את התקשורת החופשית במדינה.

עבור רבים בעולם, תמונות הזוועה המגיעות מעזה אינן משאירות מקום לפרשנות; הן מציגות סבל אנושי. מחוץ לחממה של התקשורת הישראלית, קשה להתחמק מהמראות. הן, ולא אנטישמיות, מניעות את הזעם הבינלאומי. תגובה אנושית טבעית, לא שנאת יהודים.

אין סתירה בין ההזדהות עם הכאב הישראלי על הטבח הברברי של 7 באוקטובר ועל גורל החטופים, ובין הזדהות עם סבל האוכלוסייה האזרחית בעזה. אני בקשר עם כל השגרירים האירופים בארץ, וכולם פעלו לשחרור החטופים ומזדהים עם הסבל והטראומה שלנו.

אף אחת מהמדינות הללו לא ערערה על הזכות שלנו להגן על עצמנו כנגד חמאס, חיזבאללה ואיראן. אבל הם מצפים מאיתנו לעשות זאת כמו שדמוקרטיות ליברליות אמורות להגן על עצמן. זאת דרישה מובנת לאור הערכים שעומדים בבסיס היחסים שלנו איתן.

ישראל, אשר נתפסה בעבר כמגדלור דמוקרטי במזרח התיכון, "וילה בג'ונגל", הפכה בעיני רבים ברחבי העולם ל"מלכת הג'ונגל". זה לא קרה בגלל שנאת יהודים, אלא משום שמדיניותה נתפסת כסותרת ערכים אוניברסליים של זכויות אדם וצדק. סותרת גם את ערכי "תיקון עולם" היהודיים.

השימוש המופרז במונח "אנטישמיות" מטשטש את הגבול בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל לבין שנאה גזענית אמיתית כלפי יהודים. יש אכן לא מעט אנטישמים בעולם, אבל כשמשתמשים בהאשמת האנטישמיות כדי למנוע שיח אמיתי על הסיבות לביקורת, מחלישים את המשמעות האמיתית של אנטישמיות ופוגעים בהתמודדות איתה.

במקום להשתמש בהאשמות באנטישמיות כדי להתחמק מביקורת, על ישראל להתמודד עם השאלות הקשות ולהציע תשובות אמיתיות. להבין כי המענה לביקורת צריך להינתן בעצירת המלחמה, שחרור החטופים ושיקום הרצועה, בהובלת הנהגה פלסטינית חדשה ובסיוע בינלאומי. לא בזעקות האנטישמיות, שלא משכנעות אף אחד בעולם.

רבים מדי מאיתנו מתקשים להבין כמה השתנתה המדינה תחת ממשלות הימין. השינוי הזה משפיע גם על הצבא שלנו, שכולנו מרגישים חלק ממנו ומתקשים להשלים עם העובדה שלא כל חייליו מזדהים עם "רוח צה"ל". גם חיילים מוסריים יפעלו באופן שאינו מוסרי כשהממשלה מגדירה יעדים בעייתיים, עם כל כמה שקשה להודות בזה משום שמדובר בילדים שלנו.

במקום להמשיך במשחק ההאשמות שרק מעמיק את בידודה של ישראל בעולם, עלינו להתחיל להתמודד עם המציאות כהווייתה, זאת שכל העולם רואה חוץ מאיתנו. לחדול משיח הסיסמאות ולנהל עם ידידינו הביקורתיים בעולם שיח מבוסס עובדות. האשמת האחר מנוגדת לאתוס הציוני של לקיחת אחריות. אולי זה מרגיע ייסורי מצפון, אבל זה לא מאפשר את שיפור המצב בשטח, ובטח שלא בדעת הקהל הבינלאומית.

המאמר פורסם ב-5.1.25 באתר מעריב.

הפוסט שיפור בדעת קהל? הגיע הזמן לחדול מסיסמאות ולעבור לעובדות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שותפות הגורל של היהודים והארמנים צריכה היתה להפוך את ישראל וארמניה לבעלות ברית. ניסיון משותף הוא בסיס לעתיד משותף. אך מדינת ישראל בחרה בדרך אחרת. דווקא כעם שנאבק בתופעת הכחשת השואה, בזילות האסון שעברנו, היה מצופה מאיתנו לעמוד לצדו של העם הארמני, ולהכיר בעובדה ההיסטורית שבין השנים 1913 ל-1916 התחולל רצח עם: בין מיליון למיליון וחצי נשים, גברים וילדים נטבחו, נשרפו חיים, הוטבעו בים ועוד שלל מעשי זוועה שהיוו השראה לצורר הנאצי.

אך הפוליטיקה הקרה ניצחה את המוסר וההכרה לא באה. מדי פעם, כבמעין מטוטלת פוליטית, חוזרת הדרישה להכרה ישראלית בשואת הארמנים לצורכי נקמה בטורקיה כשזו מתרחקת מאיתנו; אך קיומה של השואה הארמנית לא תלוי במידת הקירבה הפוליטית של ישראל לטורקיה וההכרה בה. היא חובה ערכית, לא כלי במאבק דיפלומטי בטורקיה.

בכל הקשור למדינת ישראל, ארמניה הפכה לקורבן של אינטרסים פוליטיים. פעם אלה הקשרים עם טורקיה ופעם טיפוח הברית עם אזרבייג'אן, המדינה שמספקת לישראל נפט וגז, ולפי מקורות זרים גם גישה לגבול הארוך שלה עם איראן. אזרבייג'אן היא גם יעד ליצוא נשק ישראלי, שבחלק ממנו נעשה שימוש בספטמבר 2023 בכיבוש חבל נגורנו קרבאך שהיה בשליטת רפובליקת ארצאך הארמנית ובטיהורו מתושביו הארמנים.

תחמושת לאויבים

כשארמניה בחרה להכיר במדינה הפלסטינית היא עשתה זאת הן מסיבות מוסריות וגיאו-פוליטיות, הן כמגינת התפוצה הארמנית במזרח התיכון, כולל בירושלים וברשות הפלסטינית. כמדינה קטנה מוקפת אויבים, ארמניה לא באמת חייבת דבר לישראל, שבכל צומת היסטורי בחרה במדיניות שנוגדת את האינטרס והעמדה הארמניים. אבל במקום לנסות להבין מדוע מדינה שחימשנו את אויביה, ושאנו ממשיכים להתכחש לשואה שעברה על עמה, לא חייבת את אישורנו אם להכיר במדינה פלסטינית – משרד החוץ הישראלי מיהר לזמן את שגריר ארמניה בישראל לשיחת נזיפה.

דווקא כמדינה הסובלת ממוסר כפול של מדינות ואזרחים רבים בעולם, עדיף היה לנו כישראלים, אם לא היינו נוקטים אותו מוסר כפול בדיוק ביחס לארמניה. מעבר לזה, עצם המאבק הישראלי בהכרה במדינה הפלסטינית הוא לא נכון אסטרטגית, שכן הכרה בינלאומית כשלב לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא היא אינטרס ישראלי, כדי לשמור עלינו כמדינה הלאום הדמוקרטי של העם היהודי.

הארמנים אינם רק השעיר לעזאזל של מדיניות החוץ הישראלית. אלו מהם שחיים כאן בינינו מגלים שיש מי שמנסים לגזול מהם את רכושם ואת כבודם. עסקאות מושחתות מקודמות כדי להעביר חלקים מהרובע הארמני בירושלים לידי מתנחלים, ואנשי דת ארמנים מותקפים ביריקות וקללות על ידי צעירים יהודים, המבקשים לפגוע ולהשפיל אותם "בשם היהדות". זאת, כמעט ללא כל אכיפה משטרתית נגד התוקפים היהודים.

שואה ושואות

ארמניה והארמנים הם רק דוגמה – מדינת ישראל רואה את עצמה כמגינת העם היהודי וטוב שכך. אבל היותנו מדינת העם היהודי פירושה חובה מוסרית לא רק להגן על יהודים באשר הם, אלא גם להיות מגדלור של מוסר יהודי. לא רק לדרוש את שימור זיכרון השואה, אלא גם לזכור ולהזכיר את שואת הארמנים וגם שואות של אחרים. לא רק להתריע מפני תוקפנות אויבינו, אלא להימנע מלסייע לתוקפנות צבאית באזורים אחרים בעולם. לנו כיהודים יש חובה לא רק להיאבק באנטישמיות, אלא להיאבק בגזענות על כל היבטיה, גם כשמקורה בצעירים יהודים המבקשים לפגוע ולהשפיל אנשי דת ארמנים.

בכל פעם שאנחנו ממהרים להטיח שהעולם אנטישמי כשהוא ביקורתי כלפינו, ואנחנו כועסים על מדינות שבוחרות בריאל-פוליטיק על פני הזדהות מוחלטת עם הנרטיב שלנו, כדאי להביט במראה; להכיר בכך שאנחנו לא טורחים לבטא שום הזדהות עם הארמנים, שעברו רק עכשיו "טיהור אתני" בנגורנו קרבאך, כאשר אמל"ח ישראלי סייע לתוקפים. בכל פעם שאנחנו כועסים על היחס ליהודים שחוששים ללכת עם כיפה במקומות מסוימים באירופה, נחשוב על הכמרים הארמנים בירושלים, שסובלים השפלות יום יום.

כדאי גם שנזכור ש"זכות הנזיפה" על הכרה ארמנית במדינה פלסטינית ניתנת למי שהוכיחה את עצמה כידידה, לא למי שפעם אחר פעם העדיפה אינטרסים אחרים על אלו המוסריים של טובת ארמניה והעם הארמני.

המאמר פורסם ב-18 ביולי באתר הארץ.

הפוסט ישראל מתלוננת שהעולם נוקט כלפיה מוסר כפול – ומתייחסת באותו אופן לארמניה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רבים מדי מחבריי שאיתם הפגנתי ביחד נגד המהפכה המשטרית ומדיניות ממשלת ברית נתניהו עם המשיחיים, המשתמטים והמושחתים, מתקשים לקבל את העובדה שהעולם רואה תמונות מאוד קשות מעזה בעוד שאנחנו, באופן טבעי עדיין בטראומה שלנו, מבכים את מתינו וחיים בהכחשה לגבי הסבל הנורא של העזתים.

רבים מדי מהמרכז הישראלי מתבשמים מדגלי ישראל מונפים בהפגנה בברזיל בעד בולסונארו הפופוליסט, או מכך שאורבן הגזען מונע מהאיחוד האירופי להטיל סנקציות על מתנחלים אלימים. מתלהבים מהנאומים נגד מוסלמים של חירט וילדרס ההולנדי ומהביקור בכותל של מיליי, האלביס פרסלי הארגנטינאי ההזוי. מחפשים בנרות "מסבירנים" שיציגו את הצד היפה שלנו בעוד שהרבה יותר חשוב שנשקיע את האנרגיה שלנו בשיפור נשמתה של המדינה מאשר בתדמיתה.

זו אינה תופעה חדשה. שנים שאני שומע ליברלים ישראלים מתייחסים לכל החלטה של מוסדות האו”ם נגד התנחלויות כאנטי־ישראלית, לכל ביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשלתנו כאנטישמיות. מתייחסים לסימון מוצרים מההתנחלויות כאילו זהו חרם נגד ישראל. אלו החלטות שמנסות לחלץ אותנו מהקוראלס שאליו מובילות אותנו ממשלות הימין, היינו למדינה דו־לאומית מדממת.

אני זוכר איך בילדותי בקיבוץ היו מגיעים אלינו מתנדבים מסקנדינביה שהעריצו את ישראל כמודל לתיקון עולם. כיום הם לא רואים את אותה ישראל משום שהיא שינתה את פניה. הם רואים את ממשלות הימין ששואפות להפוך את ישראל לאתנוקרטיה ותיאוקרטיה. הם רואים הרחבה חסרת מעצורים של התנחלויות שנועדה להנציח את הכיבוש. וכשהם מבטאים את הביקורת שלהם, הדרך שלנו לברוח מהתמודדות איתה היא בכך שאנחנו מכנים אותם אנטישמים.

הגישה הזאת מאפיינת גם רבים מהארגונים היהודיים הממוסדים, שחושבים שהאוונגליסטים הם החברים הטובים שלנו, למרות שבחזונם אנחנו צריכים למות או להתנצר אחרי מלחמת גוג ומגוג בארמגדון שתביא לחזרתו של ישוע הנוצרי, רק משום שהם תומכים פעילים בכיבוש ובהרחבת התנחלויות. או שתמכו בטראמפ הנרקיסיסט המיזוגן ובחבר נאמניו, שמאמינים בתיאוריית ההחלפה האנטישמית, משום שנתן לגיטימציה למדיניות ישראל בשטחים. הם אפילו תמכו בפוטין הדיקטטור האכזר והציני רק בשל תדמית ידידותו עם ראש ממשלת ישראל, שהתבררה כעורבא פרח.

בעת המסוכנת הזו לעתיד ישראל, החברים הטובים שלנו הם דווקא אלו שביקורתיים כלפי ממשלתנו ומנסים לשנות את מדיניותה, מתוך הערכים המשותפים לנו ולדמוקרטיות הליברליות וכנגד מדיניות שפוגעת בסיכוי להגיע להסדר סביר שישמור על ביטחון המדינה ויבטיח את ערכיה הדמוקרטיים, לטובתנו ולטובת יציבות האזור והעולם.

מדיניות ממשלות הימין הולכת ומדרדרת את מעמד ישראל למקום השמור למדינות מצורעות. ולכן, בדיוק כפי שאנחנו מצפים שהעולם יפעל נגד הפרת זכויות אדם מצד מדינות כאלה, אין להתפלא שלגיטימי בעת הזו להתנגד למדיניות ממשלתנו. כאשר הממשלה פועלת נגד האינטרס של מדינת ישראל והולכת ומדרדרת אותה לאתנוקרטיה כובשת, אין לראות בביקורת על כך פעולה הפוגעת בישראל, אלא ככזו שעשויה להציל אותה מעצמה ולהחזירה למסלול של דמוקרטיה ליברלית.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-5 במרץ.

הפוסט דווקא אלו שמבקרים את ישראל הם החברים האמיתיים שלנו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחסות מדיניות זו, ולנוכח היעדרו של לחץ בינלאומי משמעותי בנושא, נמשכו תהליכי הסיפוח הזוחל, והשינויים בשטח עצבו את המדיניות במקומה של הממשלה. היחסים עם מדינות הנורמליזציה – איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו התרחבו והעמיקו, וכך גם היחסים עם מצרים. אלה שמשו מסד נוסף לצמיחתו של שיתוף פעולה אזורי רב-צדדי הכולל בין היתר גם את ערב הסעודית. תהליך חימום היחסים עם תורכיה עלה מדרגה, תוך הקפדה על חיזוק והדגשת חשיבות היחסים עם יוון וקפריסין, כאשר ישראל מתקדמת בזהירות באופן ראוי לציון, ושאר השותפות מפגינות אף הן רגישות ואחריות מדינית. בתחום משבר האקלים ישראל נמנעה מלאמץ מדיניות פורצת-דרך, ולא העניקה להיבט זה משקל מכריע בעיצוב המדיניות האזורית שלה. העולם כולו הושפע מהפלישה הרוסית לאוקראינה, כאשר ישראל ניסתה ללכת בין הטיפות, נמנעה מלהתייצב באופן נחרץ לצד אוקראינה, ובה בעת חיזקה את שיתוף הפעולה הביטחוני והאנרגטי עם אירופה, ונהנתה מהצורך האמריקאי לשוב ולהשקיע תשומת לב במזרח התיכון.

עורכים: ד״ר רועי קיבריק וד״ר אורני לבני. ד"ר רועי קיבריק הוא מנהל המחקרים של מכון מיתווים; ד"ר אורני לבני היא סמנכ"לית מכון מיתווים. מסמך זה מבוסס על ששת הגיליונות האחרונים של הדו"ח הדיפלומטי שמפרסם מכון מיתווים ושסוקר מדי חודש את יחסי ישראל והפלסטינים, יחסי ישראל עם המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון, ותפקוד מערך החוץ. המסמך מתפרסם בשיתוף קרן פרידריך אברט, ולהכנתו תרמו השגרירים בדימוס דניאל שק, ארתור קול ומיכאל הררי, נדב תמיר, מירב כהנא-דגן, ד"ר  נמרוד גורן וד"ר גיל מורסיאנו.

הפוסט מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ האזורית של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניתן להצביע על שלש נקודות עיקריות:

רוסיה הגבירה בשנים האחרונות את מעורבותה במזרח-התיכון, ובראש ובראשונה בסוריה. מאז התערבותה הישירה, שנועדה להציל את משטר אסד, היא הפכה להיות הגורם הדומיננטי ביותר בסוריה, כמובן לצד איראן. האינטרס הישראלי הברור למנוע התבססות איראנית נרחבת בסוריה, כמו גם העברת נשק מתקדם לחזבאללה בלבנון, חייב פעילות התקפית בזירה הסורית.

לנוכח הדומיננטיות הרוסית, הוקם מנגנון תאום מול מוסקבה, שפועל באופן אפקטיבי מזה מספר שנים, ושנועד להבטיח את מרחבי התמרון של שני הצדדים. חשוב לזכור, כי בבסיס התאום הישראלי–רוסי קיים מפגש אינטרסים, אמנם לא זהה, שתכליתו בשורה התחתונה בלימת ההשפעה האיראנית בסוריה בטווח הזמן המתקדם.

ארצות-הברית שינתה בשנים האחרונות, עוד בימיו של ממשל אובמה, את סדרי העדיפויות של מדיניות החוץ שלה. הפניה מזרחה, לעבר אסיה בכלל וסין בפרט, מהווה את אבן הראשה של המדיניות האמריקאית בזירה הבינלאומית. מעורבותה במזרח-התיכון פחתה.

חשוב יותר: בעלות בריתה באזור חוות את השינוי במדיניות האמריקאית בחשש ובחוסר נחת. סימני השאלה לגבי מידת מחויבותה של וושינגטון להתייצב לצידן, בין אם מדויקים ונכונים אם לאו, התעצמו.

הדברים אמורים בעיקר ביחס למדינות המפרץ, ודי ברור שאלו תרמו תרומה ניכרת להסכמי אברהם. אולם גם בירושלים לא רווים נחת מן הפחת באיכות הקשב האמריקאי לאזור.

הזירה הסורית מהווה נייר לקמוס מרתק, בה המעורבות האמריקאית בעיצוב שדה המערכה פחתה באופן משמעותי. זה הוביל, כאמור, להכרח בתאום הדוק עם מוסקבה, ול"נינוחות רבה יותר" בדו שיח אתה. החתירה הברורה של ממשל ביידן לחזור להסכם הגרעין עם איראן לא הוסיפה נחת, בלשון המעטה, בירושלים ובמפרץ.

הבטחון העצמי ביחס למרחב התמרון המדיני של ישראל השתפר לאין ערוך בשנים האחרונות. השלכותיו של האביב הערבי על כל השחקנים באזור; שיתוף הפעולה האזורי באגן המזרחי של הים-התיכון; וכאמור הסכמי אברהם, הן מול מדינות המפרץ והן עם מרוקו ו(במידה שונה) סודאן, הגבירו את הבטחון העצמי של ישראל, ושיפרו כמעט ללא הכר את היכולת לתמרן בין שחקנים שונים.

תיטיב להעיד על כך, כדוגמא מאלפת, מערכת היחסים עם קטר. למרות העובדה, שמדובר ביריבה בולטת של בעלות בריתה החדשות של ישראל במפרץ, ובדגש על סעודיה, שתי המדינות הצליחו לאתר מפגש אינטרסים אד-הוק מול שלטון החמאס ברצועת עזה. התמיכה הפיננסית, שמעניקה קטר לחמאס, שמשרתת את האינטרס הישראלי, לא פגעה במערכת היחסים ההדוקה (והמתהדקת) עם מצרים ומדינות המפרץ.

אף הניסיון המחודש לחמם את היחסים עם טורקיה נחווה בישראל, ובמידה לא מבוטלת של צדק, כמתקיים מנקודת עוצמה שלה.

הפלישה הרוסית לאוקראינה מתרחשת על רקע ההתפתחויות הללו. אין תמה על כן, שישראל חשה כי יש ביכולתה, וכאמור באורח שמשרת את האינטרסים שלה, לתמרן בין הקוטב הרוסי לזה האוקראיני, המערבי.

ראוי להדגיש שוב: מדובר בהבנה, כי שימורה של קרבה, אמנם ביקורתית במידה מסוימת, עם מוסקבה משרת את האינטרס הישראלי, וחשוב מכך, יש ביכולתה של ישראל לעשות כן. על רקע זה יש לראות את ניסיון התיווך הישראלי, כפי שבא לידי ביטוי בביקורו של רה"מ בנט במוסקבה, והמשך המגעים עם כל הצדדים. לא ברור אם ישראל סבורה שאכן יש ביכולתה לתווך, אולם התחושה בירושלים הינה, שזה משרת את "תכלית התמרון", כמתואר לעיל.

השאלות שעומדות על הפרק בהקשר זה מרכזיות וחשובות ביותר:

• האם מדיניות החוץ הישראלית אכן "עלתה מדרגה" בשנים האחרונות באופן שמאפשר לה כושר תמרון משופר.
• ומעבר לכך: האם ישראל מתרגמת את מעמדה כ"מעצמה אזורית" למדיניות פרו-אקטיבית יותר מול סכסוכים אחרים בזירה האזורית והבינלאומית.

נראה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית. ישראל מצליחה בשנים האחרונות לנהוג בתבונה ולנצל לחיוב את מערכות היחסים שטוותה, באופן שמשרת את האינטרסים שלה וכאמור את מרחב התמרון.

התשובה לשאלה השנייה מורכבת ומאתגרת הרבה יותר. מדיניות החוץ הישראלית מתאפיינת, למעשה מאז קום המדינה, במגננה מול איומים ואתגרים הניצבים לפתחה. ישראל "התמחתה" יותר בסיכולם של איומים, באמצעים מדיניים וצבאיים, ובבלימתן של יוזמות מדיניות בינלאומיות שחששה מהן.

המלחמה באוקראינה מציבה בפני ישראל אתגר שונה במהותו ובעוצמתו. יכולת התמרון נותרה חיונית ורלוונטית, אולם בעיקרו של דבר מדובר כעת בהתגוששות ב"ליגת המעצמות" שמאיימת על הסדר העולמי, כפי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעקבות התפרקותה של ברית-המועצות.

מדובר בעימות מולו ישראל צריכה לנהוג אמנם באופן זהיר ומושכל, אולם בה בעת בהיר וצלול. במילים אחרות, ישראל שוגה כאשר היא מבלבלת בין כושר תמרון משופר (וכאמור, לאין ערוך), לבין יכולתה ועוצמתה הדיפלומטיות בעת שהיא מנסה להתמקם (שלא לומר, לתווך) בין שני קטבים מעצמתיים.

אוקראינה, חשוב לזכור, "מייצגת" במלחמה זו את המערב, ולא את המדינה האוקראינית גרידא, על אף שמדובר כמובן בטרגדיה למדינה ולעם האוקראינים. חיזוק מעמדה האזורי של ישראל, ובמידה מסוימת גם הבינלאומי, עלול לבלבל.

חיוני מאד להבחין בין יכולת תמרון משופרת ובטחון עצמי גובר, שני אלמנטים חשובים ביותר במישור המדיני-אסטרטגי, לבין יכולת אמיתית לתווך בסכסוך בין שני צדדים, ולפסוח על שתי הסעיפים, ולא כל שכן כאשר מדובר למעשה בניסיון לעצב סדר עולמי חדש.

המלחמה באוקראינה מחדדת, למי שצריך חידוד מעין זה, את מקומה של ישראל במחנה המערבי-דמוקרטי. גם במוסקבה מבינים את זה. האינטרס הלאומי-אסטרטגי של ישראל מחייב להבהיר את מה שברור לכולם, ובמהרה.

המאמר פורסם בזמן במרץ 2022.

הפוסט האם מדיניות החוץ הישראלית עלתה מדרגה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל זקוקה לשגרירים חדשים באיחוד האירופי? בקפריסין? בהודו? באוסטרליה? שתחכה. כי נתניהו, לדבריו, לא מעוניין לתת פרס לבני גנץ. למרות ששגרירויות מאוישות ומתפקדות, שמקדמות את האינטרסים של ישראל, הן פרס למדינה, ולא לראש מפלגה כזו או אחרת.

נדמה שאנשי משרד החוץ נתפסים לעתים כנטל, ולא כנכס. וזה לא לגמרי חדש. גם השגרירות בקהיר נותרה מיותמת תקופה ארוכה, לאחר שנתניהו סירב במשך זמן רב לאשר את מינוי אמירה אורון כשגרירה. תפקידים בפריז, מוסקבה, ניו יורק, אוטווה לא אוישו אף הם, ייתכן כדי לאפשר שימוש בהם כקלף פוליטי במידת הצורך.

נתניהו מציג עצמו כדיפלומט מליגה אחרת, אבל בהשאירו שגרירויות מרכזיות של ישראל בחו"ל ריקות הוא חוטא לדיפלומטיה ומחליש את מדיניות-החוץ הישראלית. הוא מחזיר לאחור את משרד החוץ, דווקא לאחר שנה שבה מעמדו השתפר.

מאז מינוי אשכנזי כשר חוץ, המשרד זקף גבו במידת מה. המורל של הדיפלומטים עלה, תקציבים נוספו, מספר הנרשמים לקורס צוערים זינק, מינויים מקצועיים בוצעו, וההשפעה המדינית גדלה (למשל, בשיפור היחסים עם אירופה ובתהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב). זאת, למרות המשך ניסיונות למדר את המשרד ולהצר צעדיו.

מדיניות חוץ היא מרכיב קריטי בביטחון הלאומי של ישראל. היא תמיד הייתה, אך הדבר הופך נכון יותר ויותר, וכך משתקף גם מדו"ח מבקר המדינה על מערך החוץ שפורסם ב-2020. מרב הסוגיות שנמצאות לפתחה של ישראל כיום הן בעלות מרכיב מדיני מובהק – הסכם הגרעין איראן, הסכסוך עם הפלסטינים, החקירה בהאג, היחסים עם ממשל ביידן, הנורמליזציה עם מדינות ערב, ועוד.

על מנת שישראל תשיג את יעדיה בזירה הבינלאומית – ולפני כן, עליה להגדיר באופן ברור מהם יעדים אלה – היא זקוקה למשרד חוץ משפיע, שממלא תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות ולא רק ביישומה, שמתוקצב כראוי וזוכה מחדש לסמכויות שהושלו ממנו לטובת משרדים אחרים, שנהנה מהערכה מקצועית. וגם, שהשגרירים שהוא ממנה לא נתקעים לבסוף בארץ, שלא בגלל מגבלות הקורונה.

הגיע הזמן לשחרר את הכבלים מעל ידי הדיפלומטיה הישראלית

פעלתנות דיפלומטית אישית של ראש ממשלה אינה תחליף לעבודה מדינית מתמשכת, מקצועית ומאומצת. גם בארצות הברית הבינו זאת. בתקופת טראמפ הוחלש משמעותית מעמד מחלקת המדינה, בתהליך דומה לזה שעבר על משרד החוץ הישראלי. חודש לאחר כניסתו לתפקיד, כבר הכריז ביידן כי "הדיפלומטיה חוזרת לעמוד במרכז מדיניות-החוץ שלנו", והתניע תהליך להעצמת שירות החוץ.

גם בתקופת אובמה חוותה הדיפלומטיה האמריקאית קשיים שמוכרים ממחוזותינו. הסנאט הרפובליקאי סירב ב-2014 לאשר מינויים של 43 שגרירים חדשים, בגלל יריבות פוליטית עם הממשל. "אנחנו לא יכולים להנהיג, אם אנחנו לא נוכחים בשטח", אמר אז מזכיר המדינה ג'ון קרי, והוסיף ש"דיפלומטיה טובה לא קושרת יד אחת מאחורי הגב".

הדבר נכון גם אצלנו. הגיע הזמן לשחרר את הכבלים מעל ידי הדיפלומטיה הישראלית. לתת לאנשי מערך החוץ למלא את מלאכתם, למצות את הפוטנציאל המקצועי שלהם, לבנות קשרים, לייצר ולמנף הזדמנויות, לפתוח דלתות, לעודד דיאלוג, להשיג הסכמים, ולקדם שלום.

עיכוב מינוי השגרירים משמש תזכורת לנושאים ונותנים על הרכב הממשלה הבאה, שמשרד החוץ צריך להיות יותר מתחנת המתנה לראש ממשלה מיועד שמחכה לתורו ברוטציה. כהונה כשר חוץ היא שליחות לאומית, וחשוב להפקידה בידיים מתאימות ומחויבות. ועד שתורכב ממשלה שכזו, יש לאשר במהירות את מינוי השגרירים ולתת לדיפלומטיה הישראלית להמשיך לחתור קדימה.

**המאמר פורסם באתר וואלה! חדשות, 11 באפריל 2021.

הפוסט נתניהו מציג עצמו כדיפלומט מליגה אחרת, אבל השגרירויות ריקות וישראל נפגעת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני צבר בין צברים ממוצא אשכנזי, אבל המימונה הוא חג אהוב עלי ותמיד ייחלתי לקבל הזמנה מחברי המרוקאים. לא בשל שלל המתוקים (אני תמיד בדיאטה), אלא בשל הערכים ההומניים שהוא מייצג.

האהבה לחג התפתחה אצלי בהשפעת שני אשכנזים כמוני, המנטור המדיני שלי שמעון פרס, שטיפח בנחישות את יחסי ישראל עם מרוקו, והחם שלי ד"ר דן רונן, שהיה מומחה לפולקלור אתני, כתב חוברת על המימונה, ובמשך שנים הנחה את הארוע המרכזי שלה בגן סאקר בירושלים.

לפרס היו יחסים קרובים עם המלך המרוקאי ועם ראשי הקהילה היהודית במרוקו. פרס ראה בגישה המתונה של מרוקו פוטנציאל להשפיע על יחסי ישראל עם האזור כולו. הארוע שהדגים באופן הכי בולט את חזון "המזרח התיכון החדש" של פרס – אותו חזון שמבקריו החריפים מנסים לממש בימינו – הייתה הוועידה הכלכלית בקזבלנקה בשנת 1995, בעת שלטונו של מלך מרוקו חסן השני.

מרוקו גם היתה אחת מהמדינות בה נפתחה נציגות ישראלית לאחר הסכמי אוסלו. לצערנו היא נסגרה בעקבות האינתיפדה והתדרדות היחסים בין ישראל לפלסטינים.

גם בתקופה שלא היו יחסים דיפלומטיים, מרוקו היתה פתוחה לתיירים ישראלים. מרוקו ניסתה לתווך בין ישראל לפלסטינים, כפי שגם עשתה בין ישראל למצרים לפני הסכם קמפ דיויד. בהקשר הפלסטיני יש למרוקו מעמד מיוחד כמי שעומדת בראש ועדת ירושלים של ארגון המדינות המוסלמיות, ולכן יש לה מחוייבות לפתרון הסכסוך הפלסטיני ישראלי בדרכי שלום.

ב-2 במרץ השנה, במסגרת סדרת הרצאות "עם הפנים למגרב", אירח הסופר, העיתונאי וח"כ לשעבר, דניאל בן סימון, שספרו "המרוקאים" ראה אור ב 2016, את אנדרה אזולאי, יועץ מיוחד למלך מרוקו מוחמד השישי, ומי שהיה גם יועצו של אביו, המלך חסן השני.

אזולאי היה חבר קרוב של פרס, ומשמש כחבר בוועד הבינלאומי של מרכז פרס לשלום ולחדשנות. אזולאי הוא בין יוזמי הפסטיבל המוסלמי-יהודי באסווירה עיר הולדתו שבו משתתפים אמנים ישראלים רבים. בראיון אמר אזולאי, שהיה שותף משמעותי בקידום הסכם הנורמליזציה בין ישראל למרוקו:

"הייתי רוצה שהנורמליזציה בין מרוקו וישראל תיתן הזדמנות לכל האזור… כולנו מקווים כבר הרבה זמן לשלום בין ישראל לפלסטינים. בשנות ה–90 היינו קרובים והחמצנו הרבה הזדמנויות, אני חושב שאם נוכל לעזור להחזיר את הרוח הזאת זה יהיה אחד הדברים החשובים שיתרמו היחסים בין מרוקו לישראל”.

במרוקו יש תחושת אובדן על הקהילה היהודית הגדולה שעזבה בשנות ה-60 ולקחה איתה מרכיב חשוב ברב-תרבותיות המרוקאית. במרוקו מתקיים שיח רב תרבותי של סובלנות וקבלת האחר, הנשען על מסורת ארוכה של יחסי גומלין וכבוד הדדי בין בני שלוש הדתות. בקהילה היהודית במרוקו היה דפוס של יהדות פתוחה ורחבת אופקים השלובה בערכים אוניברסליים.

הנציגים שלנו במרוקו – השגריר דויד גוברין, שהוא דיפלומט ותיק בעל ניסיון כשגריר במצרים, ועינת לוי, מומחית לנושאי מרוקו במכון "מתווים" וב"פורום לחשיבה אזורית", הם בחירה מעולה לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, באופן שייבנה על הקשר התרבותי העמוק ויממש את הפוטנציאל.

חשוב מאד שממשלת ישראל תעשה שימוש בהזדמנות זאת לטובת טיפוח רוח של פיוס בין שכנים – ערבים ויהודים – ולקידום תהליך הסדרת הסכסוך עם הפלסטינים, זאת במקביל להידוק היחסים הבילטרליים.

מרכז פרס לשלום ולחדשנות ערוך ומזומן לקחת חלק בתהליך זה ולהגשים את מורשת פרס על ידי שימוש במומחיות שצבר ב-25 שנותיו בפרוייקטים של שלום ובגיוס חדשנות לקידום שלום ולתיקון עולם.

"תירבחו ותסעדו".

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 28 במרץ 2021.

הפוסט מה נשתנה במימונה הזאת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפעם הקארמה הכתה בו בעוצמה והיחסים העכורים עם עמאן גרמו לביטול של ביקור מדיני היסטורי באבו דאבי ופגישה עם יורש העצר האמירתי, שייח מחמד בין-זאיד.

השתלשלות העניינים שהביאה לדחיית החלק האמירתי בקמפיין הבחירות של נתניהו היא עדות לכך שלא כולם במזרח התיכון רוקדים לצלילי הקסם של החלילן מבלפור. נתניהו אולי יכול לקבוע דייט (בעזרתו של ראש המוסד) עם השליט האמירתי, אלא שגם הוא יודע שאם לא יקרה משהו דרמטי, בארמון המלוכה הירדני רגלו לא תדרוך בקרוב. מבחינת המלך עבדאללה הוא פרסונה נון-גרטה.

הביקור המתוכנן באבו דאבי – שהוא אכן היסטורי וחשוב ליחסי ישראל והמזרח התיכון – יתקיים במועד אחר, אולי אפילו בקרוב, אבל לא יקרה כלום אם יידחה עד לאחר הבחירות. גם ההגעה של הנסיך הירדני לאל-אקצה (ביקורים כאלה מתקיימים מעת לעת, לא מדובר בעניין חריג) כנראה תצא אל לפועל בהמשך. אבל אם ההנהגה הישראל לא תתעשת בזמן, המשבר ביחסים עם ירדן יחריף וילך.

ירדן איננה עוד מדינה במזרח התיכון שישראל יכולה לנהל איתה יחסים או לוותר עליהם. מדובר בשכנה קרובה, הכי קרובה שיש, ובידיה מפתחות לביטחון של מדינת ישראל.

הגבול המזרחי של ישראל שקט שנים רבות, אבל לא קשה לדמיין כיצד הוא מתלקח והופך שוב לחזית פעילה שמהווה סכנה גדולה. איש לא מעוניין בכאוס במדינה שמהווה מחסום בין ישראל לעיראק וסוריה, שיאפשר לכולם – מדאעש ועד איראן – להשתמש בשטחה על מנת לפגוע בישראל.

הירדנים ממלאים את התחייבויותיהם ושומרים על הגבול הארוך הזה בטוח ושקט. הם מנסים לאזן עד כמה שאפשר את המתחים בהר הבית, לא ממהרים לשתף פעולה עם בית הדין הבינלאומי בהאג ומנהלים מדיניות מתונה למדי גם ביחס לסוגיה הפלסטינית. ישראל, מנגד, מעכבת את ביצוע הפרויקטים הגדולים שהובטחו לממלכה בעת החתימה על הסכמי השלום מ-1994, חולמת בקול על דחיקת ירדן מהר הבית לטובת גורמים ערביים אחרים ולא מפספסת הזדמנות לפגוע בכבודם של הירדנים.

אפילו בעת החתימה על הסכמי אברהם נתניהו לא חשב לכלול את ירדן במערך היחסים החדש שנוצר באזור, אף שמדובר בחלק חשוב מאוד מהפאזל המזרח תיכוני. אולי הבעיה נעוצה בכך שלא הוא, נתניהו, אלא יצחק רבין חתם על הסכם השלום עם ירדן. אחרת קשה לפענח מדוע ראש ממשלת ישראל כל כך מזלזל במערכת היחסים האסטרטגית הזאת.

אילו עיצוב של מדיניות החוץ הישראלית לא היה נחלתו הבלעדית של נתניהו, ניתן היה לשפר את היחסים עם ירדן באופן משמעותי ולהגיע להישגים משותפים בתחומים רבים. אין מחלוקות גדולות בין ישראל לירדן, וכל המשברים והפערים בין הצדדים נובעים בעיקר מזלזול, התעלמות, חוסר הבנה או גסות רוח. כל ממשלת עתידית צריכה לחשב מסלול מחדש ולדאוג שעמאן לא תהיה עוד תחנה נידחת בדרך למפרץ, אלא יעד אזורי משמעותי ונחשק. השכן הקרוב, בוודאות, לא פחות חשוב מהחבר הרחוק.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 13 במרץ 2021.

הפוסט הסיבה לכך שנתניהו לא אהוד בארמון בירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מטבע הדברים הקורונה נמצאת במרכז תשומת הלב. אמנם, המפלגות מתייחסות בעיקר לניהול המשבר בתוך ישראל, אך חלקן מדגישות גם היבטים של מדיניות חוץ. הליכוד למשל משתמש בהבאת החיסונים ככלי, כמו גם ברעיון של הקמת מפעל לחיסונים משותף למדינות אירופה והמפרץ בישראל. כחול-לבן יצאה נגד התוכנית של בנימין נתניהו להעביר חיסונים למדינות אחרות, משום שהתקבלה שלא בנוהל תקין. הרשימה המשותפת ומרצ הדגישו את חובתה של ישראל לסייע לחיסון האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים מתוקף אחריותה ככובשת. בימינה ובציונות הדתית כרכו את אספקת החיסונים לפלסטינים בהשבת גופות החיילים שבידי חמאס, ובתקווה חדשה ביקשו לסיים ראשית כל לחסן בישראל ורק אחר כך לאפשר העברת חיסונים לרשות הפלסטינית והטילה עליה את האחריות והמימון לך.

גם הסכם הגרעין עם איראן זוכה להתייחסות בקמפיינים נוכח בחירתו של ג'ו ביידן לשוב למסלול הדיפלומטי. בעוד שבתקופת טראמפ כמעט כל המפלגות יישרו קו עם עמדת הליכוד ונתניהו, הפעם המצב שונה. הליכוד מתנגד לחזרה להסכם ותומך בהמשך משטר הסנקציות החד-צדדיות גם במחיר של עימות עם הממשל האמריקאי. מאידך, ימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, כחול-לבן ויש עתיד מדגישות את החשיבות שבדיאלוג עם הממשל, ואילו העבודה ומרצ מדגישות את העובדה שהסכם הגרעין היווה אסטרטגיה טובה יותר להרחקת הגרעין האיראני, וקוראות לשוב לנתיב הדיפלומטי בתיאום עם האמריקאים.

החלטת התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל, הפכה אף היא לסוגייה שנדונה בקמפיינים השונים. הליכוד, ימינה וישראל ביתנו תיארו את ההחלטה כאנטישמית, תקווה חדשה הדגישה את הפוליטיזציה של בית הדין, יש עתיד, כחול-לבן והעבודה הדגישו את היעדר הסמכות של בית הדין, ואילו הציונות הדתית ביקשה לפנות את חאן אל-אחמר בתגובה. מרצ והרשימה המשותפת בחרו להדגיש כי בית הדין בהאג פועל בהתאם לחוק הבינלאומי, וזו האחריות והאינטרס של ישראל להפסיק את הכיבוש ואת מפעל ההתנחלויות.

זיהום הזפת בחופים זימן עבור המפלגות הזדמנות להתייחס למשבר האקלים, שמהווה את אחת הסוגיות המרכזיות בשיח הבינלאומי. יש עתיד ניצלה זאת כדי להציג את תוכניותיה לטיפול בנושא דרך שיתופי פעולה עם שאר מדינות העולם. נתניהו בחר להדגיש את השאיפה להקים איגוד מדינות אזורי להתמודדות עם מקרים שכאלה. במרצ הבליטו את הצורך להגיע ליעד של אפס פליטות פחמן, וכך גם בתקווה חדשה, שהדגישה את התרומה האפשרית שישראל יכולה להרים למאבק העולמי.

סוגיית השטחים הכבושים אשר בעבר עמדה בליבן של מערכות בחירות, זוכה הפעם לתשומת לב מועטה יותר בקמפיינים. הליכוד, ימינה, תקווה חדשה והציונות הדתית ממשיכות לבטא תמיכה בבנייה בהתנחלויות וירושלים וחיזוק הריבונות על רמת הגולן, אך למעט הציונות הדתית, אף אחת לא מדברת על סיפוח מוצהר או החלת ריבונות. העבודה, שתומכת בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 67' ובפינוי המאחזים הבודדים, קוראת להפסיק את הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות, להצהיר על חתירה להסכם מדיני, ולפתוח ערוצי הידברות עם הפלסטינים ועם מתווכים. אבל, הנושא הפלסטיני מוצנע בקמפיין שלה. מרצ היא המפלגה שמדגישה באופן הבולט ביותר את תמיכתה בפתרון שתי המדינות והתנגדותה להתנחלויות. היא קוראת גם לנצל את כניסתו של ביידן לבית הלבן כדי לשוב למשא ומתן עם הפלסטינים.

סוגיות חוץ נוספות אשר מופיעות בקמפיינים אך לא נמצאות בהכרח בלבו של סדר היום הציבורי, כוללות את הצורך לשקם ולחזק את משרד החוץ. יש עתיד, כחול-לבן וישראל ביתנו מעניקות לכך תשומת לב במצעים שלהן. בכל הנוגע לאיחוד האירופי – ימינה מתארת אותו כאויב לישראל, ואילו בעבודה, במרצ ויש עתיד מדגישים את היותו שותפה נאמן.

באופן מפתיע, סוגיית הנורמליזציה עם מדינות ערב לא תופסת מקום נרחב בקמפיינים. כמעט כל המפלגות מברכות על הקשרים החדשים. חלקן משתמשות בהם כדי לטעון שאין צורך להתקדם עם הפלסטינים, וחלקן טוענות כי ניתן להיעזר בהם כדי לקדם את תהליך השלום. עם זאת, המפלגות אינן מדגישות את הפוטנציאל הגדול הקיים בקשרים עם מדינות ערב. ייתכן שהליכוד נמנע מכך מכיוון שהציבור מקשר בין איחוד האמירויות ומחדלי הקורונה (הטיסות ההמוניות לדובאי). מפלגות אחרות נמנעות מכך כדי לא להעניק קרדיט למהלך שנתניהו הצליח לנכס לעצמו. מי שזוכה מההפקר היא מרוקו, אשר היחסים עמה נתפשים על ידי כולם כחיוביים. אין זה מפתיע שש"ס, שלא מתמקדת בסוגיות חוץ בדרך כלל, מצאה לנכון לשלב קשרים אלו בקמפיין שלה.

מפלגות נוטות להתייחס בקמפיין לסוגיות חוץ כשיש להן רצון לקדם נושא חוץ הנמצא בליבת סיבת קיומן (הכיבוש עבור מרצ או ההתנחלויות עבור הציונות הדתית), כשאירועים במציאות זוכים לתשומת לב ציבורית ומחייבים במידת מה את המפלגות להגיב (החלטת התובעת בהאג), או כששיח סביב סוגיית חוץ ישרת את מיצובה של המפלגה (הבאת החיסונים עבור הליכוד). גם הבחירה לא להדגיש נושא מסוים אינה סתמית, אלא באה לשרת את קמפיין הבחירות.

הקמפיינים רגישים מאוד לאירועים המתרחשים כעת ומושכים את תשומת הלב הציבורית. אולם, המציאות משתנה כל הזמן, וחיינו ואיכותם תלויים במה שיקרה מחוץ לגבולות המדינה גם לאחר הקמפיינים – יהיו אלה מגפה חדשה, הסכם שלום, אסון אקולוגי, מלחמה, התפתחויות מדעיות או משבר כלכלי. יש לקרוא היטב את המצעים והתוכניות המפורסמות על-ידי המפלגות השונות, ויש לשוב ולבחון את פעילותן בעניינים אלה לאורך זמן בכנסת ובממשלה. מה עמדתן לגבי חיזוק מערך החוץ? כיצד הן רואות את פתרון הסכסוך עם הפלסטינים? האם חשוב להן לחזק את השלום עם ירדן ומצרים? האם הן רואות באיחוד האירופי ידיד או יריב? כיצד לבנות את מערכות היחסים עם מדינות האזור והעולם הערבי? האם לדעתן יש לישראל תפקיד בקידום הערכים הדמוקרטים-ליברלים בעולם? מה צריך להיות מקומה של ישראל באזור ובעולם?

**המאמר פורסם באתר הארץ, 10 במרץ 2021.

הפוסט המקום של יחסי החוץ בקמפיינים משני, אך אינו בגדר נוכח-נפקד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כניסתו של ממשל אמריקאי חדש מהווה הזדמנות לשינוי כיוון. לשם כך, על ישראל לפעול בראש ובראשונה לחיזוק המחויבות שלה לערכי הדמוקרטיה הליברלית ולקידום פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

חיזוק המחויבות של ישראל לערכי הדמוקרטיה הליברלית

רבות דובר לאורך השנים על הערכים המשותפים שבבסיס הברית בין ישראל לארה"ב. מנהיגים משתי המדינות התייחסו לכך כמעט בכל ביקור ומפגש. ואולם, בשנים האחרונות חלה נסיגה במחויבות של ההנהגה הישראלית לערכי הדמוקרטיה הליברלית, והדבר מעורר ביקורת גוברת בקרב קהלים מגוונים בארה"ב, בהם גם ידידים ותיקים של ישראל שנמנעו עד כה מלצאת נגד התנהלותה.

כוונות הסיפוח והמדיניות בשטחים, בריתות פוליטיות שכרת נתניהו עם מפלגות גזעניות, הדה-לגיטימציה למערכת המשפט וליריבים פוליטיים, היחס למהגרי עבודה ועוד משנים את הדימוי של ישראל בקרב רבים בארה"ב ומרחיקים ממנה קהלי יעד משמעותיים – בקהילה היהודית, במפלגה הדמוקרטית, בקרב הצעירים ובקבוצות מיעוטים. השאיפה של ישראל להשתייך למועדות המדינות הדמוקרטיות הליברליות הייתה תמיד מקור לגאווה עבור בעלי בריתנו בארה"ב. הממשל החדש בארה"ב יאתחל את המצפן הערכי האמריקאי לאחר ארבע שנות כהונתו של טראמפ, וחשוב שבארה"ב יראו בישראל שותפה לדרך, ולא כמי שהולכת בדרכם של מנהיגים פופוליסטים ובלתי-ליברלים.

קידום פתרון שתי-המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני

ישראל צריכה לקדם שלום עם הפלסטינים בראש ובראשונה כיוון שהוא מרכזי ונחוץ עבורה. אך מעבר לתועלות מבית, אימוץ מדיניות-חוץ תומכת שלום על ידי ממשלת ישראל תניב פירות גם בזירת יחסי החוץ, ובכלל זה ביחסים עם ארה"ב.

הנושא הפלסטיני, גם אם לא יעמוד בראש סדר העדיפויות של ביידן, יהיה אחד מתחומי מדיניות החוץ שבהם הממשל החדש עתיד לשנות כיוון ממדיניות טראמפ. ביידן צפוי לחזור ולתמוך בפתרון שתי המדינות, לחדש את האמון והיחסים שנפגעו עם ההנהגה הפלסטינית ולתת לכך ביטוי בצעדים קונקרטיים. בעוד מדיניות שכזו מצד הנשיא לא תהיה שונה מהותית מזו של הנשיאים האמריקאיים שקדמו לטראמפ, בקונגרס ובציבור האמריקאי השינוי גדול יותר. בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים, שהשפעתם נמצאת במגמת עלייה, גוברת הביקורת על מדיניות ישראל בשטחים והתמיכה בדרישת הפלסטינים להגדרה עצמית, שוויון וזכויות.

מיצוב מחדש של ישראל כמדינה שוחרת שלום, שחותרת לפתרון שתי המדינות, שמחפשת אפיקי הידברות עם ההנהגה הפלסטינית ושנכונה לפשרות טריטוריאליות תוך שמירה על אינטרסים ביטחוניים, יסייע לא רק לקידום השלום, אלא גם לחיזוק היחסים של ישראל עם גורמים פוליטיים וציבוריים מגוונים בארה"ב.

**המאמר פורסם באתר הזירה – דיפלומטיה ויחסי חוץ, 13 בינואר 2021.

הפוסט קידום הדמוקרטיה והשלום הוא המפתח לחיזוק מעמד ישראל בארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לעשות זאת, צריכה ישראל לחזור וליישם את הערכים הדמוקרטיים-ליברליים שהוגדרו בהכרזת העצמאות כייעוד שלנו, ואשר הנחו את מייסדי המדינה – זכויות מיעוטים, צדק חברתי, חופש מדת וחופש לדת ורדיפת שלום. כל אלה הכרחיים כדי להתחבר לליברלים האמריקאים בכלל, ובקהילה היהודית בפרט, שמצפים ממדינת היהודים להיות דוגמה ומופת לערכים אלו. פרויקט שיוכל לסייע לחיבור עם קהלים פרוגרסיביים בארה"ב הוא ייסוד קרן בילטרלית ל"תיקון עולם" (לפי המודל של הקרנות BIRD ו-BARD), שתממן שיתופי פעולה בין עמותות אמריקאיות לישראל ובין סוכנויות הפיתוח מש"ב ו-USAID.

על ישראל לנהל את יחסיה עם ממשל ביידן בתבונה ובשיתוף פעולה, גם כאשר ישנם חילוקי דעות. ישראל צריכה לחתור להסדר על בסיס העקרון של שתי מדינות לשני עמים עם הרשות הפלסטינית ולאפשר לממשל ביידן לסייע להשיג הסדר שכזה, שהוא הכרחי לקיומה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי וגם ליעדי ארה"ב באזור.

ישראל גם צריכה להימנע מלהילחם במדיניות הצפויה של ממשל ביידן להחייאת הערוצים הדיפלומטיים מול איראן, כדי לעצור את התקדמותה להשגת נשק גרעיני וכדי להגיע להסכם גם בסוגיית תמיכתה בארגוני טרור ופיתוח מערכות שיגור לנשק גרעיני. אם ישראל תשתף פעולה עם ממשל ביידן ועם חברות הקואליציה (P5+1) שחתמה ב-2015 על הסכם ה-JCPOA, היא תוכל להשפיע הרבה יותר על סיכול האיום האיראני מאשר העמדה הלעומתית בה נקטה מול ממשל אובמה.

ישראל יכולה לסייע לארה"ב בשאיפתה להימנע מהשקעה של כוחות ומשאבים חומריים במזרח התיכון ולשמור על מחויבותה לבטחון ישראל בעת ובעונה אחת, אם נסייע להם להשיג את היעדים שלהם באמצעים דיפלומטיים. ישראל חייבת להיות team player ולשתף פעולה עם מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון ובזירות אחרות, וכך ולהביא בדרך זאת ערך לארה"ב ולבעלות הברית שלה באזור ובעולם.

לסיכום: כבעלת ברית וכמדינה החזקה ביותר באזור, צבאית וכלכלית, מוטלת עלינו אחריות לסייע להבטחת היציבות השלום והשגשוג במזרח התיכון בשיתוף פעולה עם ארה"ב ובעלות בריתה האחרות. כדי להתחבר לערכים של שתי המפלגות בארה"ב, עלינו לחזור לערכים המשותפים כפי שנוסחו בהכרזת העצמאות שלנו ובחוקה האמריקאית.

**המאמר פורסם באתר הזירה – דיפלומטיה ויחסי חוץ, 13 בינואר 2021.

הפוסט במדיניות החוץ הצפויה של ממשל ביידן, ישראל חייבת להיות Team player הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד ליחסים עם האמירויות, בחריין וסודאן, מערכת היחסים של ישראל עם מרוקו ארוכה, עשירה ומורכבת מרבדים שונים של שיתופי פעולה בתחום המדיני, המודיעיני, הצבאי והאזרחי. בעוד הקשרים הרשמיים התקיימו בחשאי, הקשרים האזרחיים היו גלויים למדי ואף התרחבו והעמיקו בשנים האחרונות.

במישור המדיני המלך חסן, אביו של המלך הנוכחי מוחמד השישי, מילא תפקיד חשוב בקידום השלום עם מצרים. ראשיתו של מהלך זה היה בביקור חשאי שקיים ראש הממשלה יצחק רבין במרוקו באוקטובר 1976, אולם רבין לא זכה ליהנות מפירות ביקורו. התיווך המרוקני בין ישראל ומצרים נמשך עם פגישתו של משה דיין, שר החוץ בממשלת בגין, וסגן ראש ממשלת מצרים חסן תוהאמי, בספטמבר 1977. חודשיים מאוחר יותר נשיא מצרים אנואר סאדאת הגיע לירושלים.

לאחר השלום בין ישראל ומצרים ראה חסן את תפקידו כמשכין שלום בין ישראל והפלסטינים, ולשם כך השקיע מאמצים לא מבוטלים מאחורי הקלעים. הוא נפגש עם שמעון פרס שלוש פעמים בשנות ה-70 ו-80, וזאת מתוך מטרה לקדם שלום אזורי, אך במיוחד לקדם הסכם עם הפלסטינים. חסן סירב להיפגש עם מנהיגי הליכוד, בגין ושמיר, משום שלא האמין כי מבחינה אידאולוגית הם יהיו מוכנים להתפשר בנושא הפלסטיני.

מאידך, מנהיגי מפלגת העבודה – ובמיוחד פרס – נתפסו בעיניו כמנהיגים מתונים שיוכלו לקדם שלום. אך כל ניסיונותיו של חסן לקדם שלום עלו בתוהו. מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו בוושינגטון, בספטמבר 1993, הוא אירח את רבין ופרס בארצו כמחווה להישג המדיני. חסן היסס להפוך את הקשרים לפורמאליים בשל החשש מהתגובה הערבית והמוסלמית, אולם בסופו של דבר הוא הסכים להקים ב-1994 "לשכות קשר" בין שתי המדינות, ולא שגרירות. החלטה דומה התקבלה גם עתה.

בניגוד לאביו, מוחמד השישי נמנע מלנקוט מדיניות פעילה בתיווך ישראלי-פלסטיני ואף המעיט מאזכורה של ישראל בנאומים הממלכתיים. הוא נמנע מלהיפגש עם פרס ששימש נשיא המדינה. בדומה לאביו, המלך סירב להיפגש עם מנהיגי הליכוד, שרון או נתניהו. שינוי ראשון במדיניות זו חל בספטמבר 2018, כשנתניהו נפגש בחשאי עם שר החוץ המרוקני נאצר בוריטה בשולי עצרת האו"ם.

בתחום המודיעיני והצבאי הקשר בין ישראל ומרוקו היה חם. המוסד הקים שלוחה במרוקו ב-1963 כשנתיים לאחר טביעת אוניית "אגוז" ו-44 היהודים שנספו בדרכם מהמדינה בניגוד למדיניותה שאסרה זאת. אירוע זה והצורך להסדיר את ההגירה היהודית היוו תמריץ לשיתוף הפעולה שנרקם בין המוסד הישראלי וה"מוסד" המרוקני (שישראל גם סייעה בהקמתו), קשר שנמשך לאורך שנים רבות. ישראל כנראה מילאה תפקיד עלום אך שולי ברצח איש האופוזיציה המרוקנית, מהדי בן ברקה, בפריז ב-1965, בידי המשטר. גם פרוטוקולים של ועידות פסגה שנערכו במרוקו, ב-1965 וב-1981, הגיעו לידי המוסד.

מבחינה צבאית, ישראל סייעה למרוקו במאבקה נגד חזית הפוליסריו בסהרה המערבית שנתמכה על ידי אלג'יריה ונאבקה למען עצמאות החבל. לאחר שספרד החליטה לפנות טריטוריה זו ב-1975, מרוקו החליטה להשתלט על שטחים נרחבים. חשיבותו של חבל ארץ זה נעוצה בכך שהוא עשיר בפוספטים. הסיוע הישראלי כלל בעיקר ייעוץ בהקמת גדר ביטחון עשוית חול ומחפורות.

אהוד ברק היה אחד הקצינים שהרבה לבקר בסהרה. כאשר הגיע למרוקו להשתתף בלוויה של המלך חסן, הוא הסתודד עם המלך הצעיר באופן שהסגיר את ההיכרות המוקדמת שלהם. לאורך השנים ישראל פעלה בקונגרס ובממשל האמריקני כדי לקדם את ההכרה בסיפוח הסהרה על ידי מרוקו, ללא הצלחה. עתה, ההכרה האמריקנית אפשרה את חידוש היחסים.

במישור האזרחי, קשרים התקיימו בין ישראל ומרוקו עוד לפני כינון היחסים וגם לאחר ניתוקם. למעשה, הם אף המשיכו להתרחב ולהעמיק. לא מדובר רק בקשרים בין מדינות, אלא בקשרי תפוצות, כשהקהילה היהודית במרוקו וקהילת יוצאי מרוקו בישראל ממלאות תפקיד חשוב. עולי מרוקו החיים בישראל אף נחשבים כחלק מהתפוצה המרוקנית. עובדה זו קיבלה משנה תוקף במרץ 2016, כשמרוקו הכירה בישראל כתפוצה השנייה בגודלה בעולם אחרי צרפת.

נושא זה עלה בשיח הציבורי במרוקו גם סביב השאלה אם לתפוצות המרוקניות מגיעה זכות בחירה לפרלמנט, ואם כן אם זכות זו תקפה גם ליוצאי מרוקו החיים בישראל. כמו כן, אזרח ישראלי שמוצאו ממרוקו המעוניין להוציא אזרחות של המדינה יכול לעשות זאת, מכיוון שהאזרחות נשמרת ארבעה דורות אחורה. ביולי 2011 הוכנס תיקון לחוקת מרוקו ובמסגרתו ניתנה הכרה רשמית ביהדות, או ליתר דיוק במרכיב "העברי" כחלק מהזהות המרוקאית הלאומית.

הרחבת הקשרים האזרחיים התאפשרה בין היתר בזכות קיומם של קשרי תיירות. קשרים אלה החלו עוד בשנות השמונים והעמיקו עם כינון הקשרים הרשמיים. גמישות הביורוקרטיה המרוקנית אפשרה למנף את הקשר התרבותי העמוק ולהביא לצמיחה במספר התיירים הישראלים הפוקדים את המדינה בכל שנה. רק ב-2019 ביקרו במרוקו כ-45 אלף ישראלים, על אף שלא היו טיסות ישירות. מאידך, מספר התיירים ממרוקו שביקרו בישראל נמוך: ב- 2019 מספרם עמד על כ-3,500 בלבד, וזאת בשל מורכבות הליך הוצאת הוויזה לישראל והיעדר נציגות ישראלית רשמית ברבאט – מה שעתיד להשתנות בקרוב.

כיום, שיתופי הפעולה האזרחיים מתקיימים במרחב הפיזי והווירטואלי ומבוססים על ערכים, זהות ותרבות משותפים בתחומים כמו תיירות וחילופי משלחות, דת ומורשת, מוזיקה, קולנוע, אמנות, ספורט ועוד. הקשרים בתחום המוזיקה בולטים במיוחד, ומרוקו וישראל מהוות מוקדי תרבות מרכזיים במרחב האנדלוסי, שהגיע לישראל עם עליית יהודי מרוקו. פריחת המוזיקה האנדלוסית בישראל בעשור האחרון, שבאה לידי ביטוי בהקמתם של הרכבים חדשים וביצוע יצירות אנדלוסיות, יוצרת שפה תרבותית משותפת עם מוזיקאים ואמנים במרוקו ובתפוצותיה.

בתחום הספורט מרוקו קיבלה את תנאי איגודי הספורט הבינלאומיים ואפשרה לספורטאים הישראלים להתחרות עם סמל ישראל על בגדיהם. לכן מרוקו זוכה לארח תחרויות ואירועי ספורט בינלאומיים וליהנות מהכרה בינלאומית, רווחים מתיירות ומיתוגה כמדינה מארחת. במרץ 2019 התקיימה במרקש תחרות הג'ודו גראנד פרי ובה התחרו עשרה ספורטאים ישראלים. כשתמנע נלסון לוי וגפן פרימו זכו במדליות ארד – התנוסס הדגל הישראלי לעיני כל.

קהילות הפועלות ברשתות החברתיות מחברות את יוצאי הערים והכפרים השונים במרוקו סביב געגוע ושימור אוצרות מורשת יהודית שנותרו מאחור. קהילות אלה מקיימות קשרים במרוקו במטרה לפעול יחד לשימור נכסיה התרבותיים של יהדות מרוקו בפרט ושל מרוקו בכלל. פעילותם כוללת שימור בתי כנסת עזובים, שיפוץ בתי הקברות היהודים וארגון כנסים ואירועי תרבות לקהילות שהתפזרו במרוקו, בישראל ובמקומות אחרים בעולם.

כינון היחסים המחודש בין ישראל ומרוקו הוא טבעי ונשען על בסיס תרבותי ואזרחי עמוק יותר מאשר ההסכמים שנחתמו עם האמירויות, בחריין וסודאן. בהתאם לכך, הפוטנציאל לחימום היחסים הוא גדול, אך יש לזכור כי הסוגיה הפלסטינית עדיין מהווה מכשול חשוב במימוש היחסים בחברה האזרחית ובביסוס שלום מתמשך, ועל כן חובה על ישראל לקדם את פתרונה.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 13.12.2020

הפוסט ההסכם עם מרוקו טבעי ובעל פוטנציאל,<br> אך הסוגיה הפלסטינית עדיין מהווה מכשול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך התעלמה ממשלת ישראל בהחלטותיה בשנים האחרונות מהמפלגה הדמוקרטית ומרוב יהודי ארה"ב וגרמה לנזק ארוך טווח ליחסינו עם ארה"ב. כך טעינו בהבנת הצורך להעצים גורמים מתונים בחברה הפלסטינית וחיזקנו דווקא את הקיצוניים תומכי הטרור. כך התייחסנו לאיראן כאילו היא מקשה אחת שרוצה לחסלנו בעוד שבאיראן גוונים שונים בתוך משטר האייאתולות. כל הטעויות הללו הופכות לנבואות שמגשימות את עצמן ומונעות מאתנו לקדם את האינטרסים ארוכי הטווח שלנו.

אנחנו נוטים לומר כי "עמדת אמריקה", או "עמדת איראן", או "העמדה הפלסטינית" היא כך וכך, בעוד בכל אחת מהישויות הללו עמדות שונות שמשפיעות על תהליך קבלת ההחלטות ויש לקחת אותן בחשבון. למשל, ממשל ביידן יצטרך לקחת בחשבון סיטואציה בה ישנם בארה"ב כ-74 מיליון אמריקאים שהצביעו בעד טראמפ והם אינם נעלמים רק בשל העובדה שביידן נבחר בקולותיהם של כ 7 מיליון יותר. ביידן יצטרך להתפשר עם עמדת הרפובליקנים, בעיקר אם אחד מהמועמדים הדמוקרטים בבחירות המיוחדות לסנט בג'ורג'יה ב–5 בינואר יפסיד, לרפובליקנים יהיה אז רוב בסנט, וביידן יתקשה לקדם מהלכים שדורשים את אישור הקונגרס.

גם באיראן צפויות בחירות לנשיאות ביוני וכרגע ההערכה היא שרוחאני לא יישאר על כיסאו. אמירות גורפות על כך שאיראן שמחה על הפסד טראמפ, אינן מכירות במורכבות בתוך איראן. הנשיא רוחאני ושר החוץ שלו זאריף אכן רצו בהפסדו של טראמפ, משום שהם מעוניינים לחזור לדיפלומטיה בכלל ולהסכם הגרעין בפרט. לעומתם הקיצוניים שנתמכים על ידי משמרות המהפיכה מעדיפים את ממשל טראמפ, שמצדיק את התנגדותם להסכם.

זאת אחת הסיבות לכך שאובמה חתר להגיע להסכם עם איראן מהר מכפי שציפו אצלנו וזו גם הסיבה שביידן שואף לחזור להסכם בהקדם. שניהם מבינים שיש לנצל נשיאות איראנית שאינה שמה בראש סדר העדיפויות את ההגמוניה של איראן במזרח התיכון ומעדיפים כלכלה איראנית מתפקדת, ולשם כך מוכנים לפשרות.

ביידן מבין בצדק, שלא מספיק שהאיראנים סובלים בשל הסנקציות החד צדדיות שהטיל טראמפ בכדי לעצור את תכנית הגרעין, ושיש הכרח בהסכם שיאפשר זאת ושתהיה לו לגיטימציה בינלאומית. יש לשער שיכולתו של ביידן לחזור להסכם תשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות באיראן ביוני. כשלון של הדיפלומטיה יביא בוודאות לעלייתם לשלטון של גורמים קיצוניים יותר, שאיתם קשה יותר להגיע להסדר.

חיסול פרחיזאדה בהחלט מחזק את כל השחקנים שאינם מעוניינים בהסכם ובהעדפת המסלול הדיפלומטי – באיראן, בישראל ובארה"ב. הבנת המורכבות הזאת מסבירה את התגובה הצוננת מצד גורמים במפלגה הדמוקרטית ובאירופה לחיסול, שנתפס כניסיון של טראמפ ונתניהו למנוע מממשל ביידן לחזור להסכם ואולי להביא לתגובה איראנית שתדרדר את האזור ולא תאפשר לארה"ב ולבנות בריתה ב-5P+1 לחזור לדיפלומטיה.

דוגמה נוספת היא התייחסות רוב הציבור בישראל לפלסטינים כגורם אחוד, שמתנגד כביכול להסדר עם ישראל. זאת, בעוד שהחברה הפלסטינית נחלקת לעמדות רבות ושונות. בעיקר חשוב להבין את ההבדל המשמעותי בין הנהגת הרש"פ ברמאללה שמעוניינת בהסדר עם ישראל, להנהגת החמאס, שאינה מעוניינת בפשרה מדינית, אלא רק בפשרות קצרות טווח. ההתנהלות הישראלית שמכלילה את כל הפלסטינים כ"סרבני שלום" משחקת לידיהם של מנהיגי חמאס. בהקשר הזה קיימת שותפות אינטרסים בין ממשלת ישראל, הימין האוונגליסטי בארה"ב והחמאס, שאינם מעוניינים בפשרה מדינית. בצד השני קיימת שותפות אינטרסים בין הרשות הפלסטינית, מדינות ערב, אירופה והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שמעוניינים בהסדר.

חשוב להבין כי גם בישראל קיימת מורכבות מעבר לתפיסה של נתניהו וממשלתו. במשך שנים רבות עולה ברוב הסקרים שרוב הישראלים תומכים בפתרון דיפלומטי של הסדר עם הפלסטינים, גם אם הוא כולל פשרה טריטוריאלית. אולם הרוב הזה אינו בא לידי ביטוי פוליטי בשל חוסר המנהיגות בשמאל ובשל הצלחת הספין השגוי במקרה הטוב והמניפולטיבי במקרה הרע לפיו אין לנו פרטנר להסדר בצד הפלסטיני.

יש לקוות שממשל ביידן ישכיל להתנהל מול ישראל באופן שיחזק את הרוב בציבור שתומך בהסדר ובחזרה לדיפלומטיה ולא יראה בנתניהו וממשלתו חזות הכל. הבנה כזאת תאפשר שיתוף פעולה בין הכוחות שמעוניינים בהסדר של שתי מדינות לשני עמים, שהם הרוב בארה"ב, בישראל ובחברה הפלסטינית. ראייה מורכבת שכזאת חשוב להנחיל גם ליהדות ארה"ב, שרובה הליברלי מתרחק מישראל השמרנית.

חשוב שנדע להבהיר לאחינו ואחיותינו בארה"ב, שישנם קולות אחרים בישראל שרוצים בהסדר, שמאמינים בזכויות מיעוט ובצדק חברתי ושאינם מדירים זרמים ליברליים ביהדות. הבנת המורכבות הזאת תסייע לנו בקביעת מדיניות חכמה וגם בהתנהלות מול ליברלים ברחבי העולם, שהינם ביקורתיים כלפי מדיניות ממשלתנו, אבל הם שותפים פוטנציאליים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 10.12.2020

הפוסט הצורך בהבנת מורכבותן של מדינות אחרות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות חלה החלשה משמעותית ומכוונת של משרד החוץ, שנבעה ממניעים פוליטיים ושפגעה ביכולתו למלא את ייעודו. משרד החוץ תמיד היה בעמדת נחיתות מול גורמי מערכת הביטחון, אולם נוספו לכך בעיות נוספות, שכללו מחסור בתקציבים וכוח אדם, פיזור סמכויות, ובמשך מספר שנים – היעדר שר במשרה מלאה. הדבר פגע בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. כיום, למרבית ההזדמנויות והאתגרים של ישראל יש מרכיב מדיני בולט. זה נכון לגבי ההסכמים עם מדינות במפרץ, היחסים עם הממשל החדש בארה"ב, המצב בעזה, ואפילו המאבק בקורונה. לשם כל אלו, דרוש מערך דיפלומטי חזק ויעיל.

הדיפלומטיה העולמית משתנה. הזירה המדינית כבר לא נשלטת רק על ידי מוסדות ממשלתיים. כיום, יש ריבוי שחקנים שפועלים להשפיע – חברות עסקיות, גורמי חברה אזרחית, ארגונים בינלאומיים, יזמים פרטיים ועוד. התחרות קשה והאינטרסים רבים.

אל מול זאת, תקציב משרד החוץ הלך וקוצץ, תקנים בנציגויות מרכזיות בחו"ל נותרו בלתי-מאוישים, דיפלומטים הודרו מצמתי קבלת החלטות, והירידה במוטיבציה של אנשי משרד החוץ נתנה את אותותיה. חצי השנה האחרונה התאפיינה בתחושה טובה יותר בתוך המשרד תחת כהונתו של גבי אשכנזי, אולם מדובר בתקופת כהונה קצובה בזמן, שלכל היותר שליש ממנה כבר עבר.

ההבנה בדבר הנזק שגורמת חולשת מערך החוץ מחלחלת, ומתבטאת בדיוני ועדות ושדולות בכנסת, בהצעות שגיבשו מכוני מחקר להעצמת הדיפלומטיה הישראלית, בעבודת מטה של משרד החוץ להתאים את עצמו לעידן החדש, ובדאגה שמצביע הציבור הרחב בסקרים ממצב מדיניות-החוץ ומשרד החוץ. גם מבקר המדינה נדרש לנושא, והשנה פרסם דוח שסקר את אתגרי מערך החוץ, אם כי נמנע מלהצביע על הגורמים הפוליטיים שאחראיים לכך.

למעלה מ-30 גופים פועלים בתחום – בלי תיאום

אחד הממצאים המרכזיים בדוח המבקר הוא שלמעלה מ-30 גורמים ממשלתיים פועלים כיום בנושאי מדיניות-חוץ, ללא תיאום וללא גורם מתכלל. ריבוי הגורמים כשלעצמו הוא לא הבעיה המרכזית. יחסי חוץ נוגעים כמעט לכל תחום בחיינו, ולכן טבעי הדבר שברוב משרדי הממשלה יהיו אנשי מקצוע שאמונים על קשרי חוץ. פיזור סמכויות משרד החוץ – לעתים בין משרדי ממשלה שאין הצדקה מדינית לקיומם – והיעדר תיאום ותכלול בין הגורמים השונים, זו הבעיה. בסקר השנתי של מכון מיתווים שפורסם בחודש שעבר, 61 אחוזים מהציבור טענו שפיזור הסמכויות פוגע במדיניות-החוץ במידה רבה או במידה רבה מאוד, לעומת 18 אחוזים שטענו אחרת.

את ההשלכות אנחנו רואים בימים אלו בתהליך כינון היחסים עם מדינות במפרץ. משרד החוץ, שמילא לאורך השנים תפקיד מרכזי בפיתוח הקשר עם איחוד האמירויות ובחריין, הודר מהשלבים הסופיים של החתירה להסכם ושר החוץ לא עודכן במתרחש. משרדים ממשלתיים שונים עומלים בימים אלו על פיתוח קשרים עם מקביליהם המפרץ, ולעיתים בוחרים במודע לפעול לבדם ולעקוף את משרד החוץ. גורם אחד במדינה ערבית עשוי לקבל פניות ממספר גופי ממשל ישראלים, כל אחד עם הצעות אחרות, לעיתים אפילו סותרות. הדבר קרה גם ביחסים עם מדינות אחרות באזור, דוגמת ירדן. ההתנהלות הממשלתית פוגעת ביכולת לממש את פוטנציאל היחסים עם מדינות ערב.

ההתפתחות עם המפרץ מהווה הזדמנות לבחון את תפקוד מערך החוץ מחדש, לעדכן דפוסי פעולה (גם בתוך משרד החוץ), ולחולל שינויים מבניים שיעניקו למשרד החוץ את ההובלה, ויאפשרו לו לתאם, לתכלל, למנף ולשדרג את פעילות גורמי הממשל השונים. לשם כך, דרושה גם בהירות לגבי המטרות והיעדים של הדיפלומטיה הישראלית, ויש לגבש אסטרטגיה לאומית בתחום מדיניות-החוץ. וכדי להבטיח שמערך החוץ ממלא את ייעודו ופועל ביעילות, נדרש גם פיקוח משמעותי יותר עליו מצד הכנסת. לא ייתכן, למשל, שוועדת החוץ והביטחון מקדישה למעלה מ-90 אחוזים מדיוניה לנושאי ביטחון, ולא עוסקת כמעט בתחום מדיניות-החוץ.

בקיץ הבא ייכנסו בשערי משרד החוץ הצוערים החדשים. זה הזמן לפעול כדי שהדיפלומטים הבאים של ישראל יוכלו לצמוח ולעצב את עתידה המדיני של המדינה מתוך משרד חוץ חזק, מוערך ומשפיע.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 28 בנובמבר 2020.

הפוסט לדיפלומטים הבאים של ישראל מגיע משרד חוץ משודרג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יתכן שלרבים התשובה תישמע טריוויאלית, אבל ניסיון חיי לימד אותי שהטבע האנושי נוטה להעדפה של השגת ניצחון על הזולת במקום השאיפה לשפר את מצבנו אם המשמעות היא שגם הצד השני מרוויח.

הנטייה הזאת התבהרה לי בצורה מובהקת בתרגיל שערך פרופסור מבית הספר למשפטים של הרווארד בתחילת סדנה למשא ומתן שבה השתתפתי. הפרופסור ביקש מאיתנו להתחלק לזוגות ולהתכונן ל"הורדות ידיים". הוא ציין שבכל פעם שמי מאתנו יצליח להוריד את ידו של השני לשולחן הוא יקבל 10 דולר. רוב הזוגות בכיתה רבת המשתתפים החלו מיד להיאבק עם בן או בת הזוג ורק מעטים הבינו, שאם ישתפו פעולה ויאפשרו זה לזה להוריד את היד לסירוגין הם יוכלו "לעשות קופה" הרבה יותר גדולה מאשר לנצח בהתמודדות.

הייתה זו קבוצה של סטודנטים בהרווארד שהיו אמורים לעשות את השיקול הרציונלי של רווח והפסד ובכל זאת רובנו טעינו. הנטייה האנושית אכן נוטה לבחור בניסיון לנצח ולא ביצירת ערך משותף.

העדפה שלא משרתת אותנו בעולם המודרני

יתכן שמדובר באינסטינקטים שנשארו באנושות מתקופות בהן האדם נאבק על הישרדותו בג'ונגל והברירה אכן הייתה ניצחון או מוות, אבל בעולם המודרני הנטייה הזאת אינה משרתת אותנו אלא להיפך. מעניינת העובדה שבעברית יש תרגום למושג האנגלי – zero sum game אבל אין תרגום למושג win-win. יתכן שהעובדה הזאת מוסברת בכך, שהעם היהודי נשאר בסיטואציות הישרדותיות מאוחר יחסית לתוך העידן המודרני ושגם עכשיו, כשיש לנו מדינה וצבא החזק ביותר באזור, אנחנו עדיין חשים אינסטינקטיבית מאוימים קיומית.

התובנה שאין קונפליקט בין אמפתיה לזולת לבין הצורך הלגיטימי לקדם את האינטרסים הייחודיים שלנו, הכרחית לדיפלומטיה אפקטיבית, שכן תפקיד הדיפלומטים הוא לקדם הסדרים מועילים עם ידידים וגם עם אויבים. הבנת האינטרסים של הצד השני, גם כשהצד השני הוא יריב משפרת את יכולתנו לקדם את האינטרסים שלנו ולייצר ערך משותף.

גם עם יריבים יש אינטרסים משותפים כפי שאפשר ללמוד מהאופן שבו מקדמת ישראל בצדק את יחסיה עם קטאר, אף שקטאר תומכת בתנועת "האחים המוסלמים" העוינת אותנו. זאת מתוך הבנה שלקטאר יש מנופים על חמאס שאינם נמצאים בידנו וגם לא בידי שותפנו המצרים ואנחנו חייבים מנגנונים למניעת ולסיום מעגלי לחימה. חבל שדווקא את השותפים הפלסטינים הטבעיים להסדר בתנועת הפתח אנחנו "מייבשים" ומשתמשים בקטאר כדי לחזק את יריביהם בחמאס על חשבונם.

האתגר כמובן הוא שהגישה של מציאת המכנה המשותף היא במקרים רבים אינה פופולרית מבחינה פוליטית והציבור מצפה לראות ניצחונות ולא הישגים של פשרה שהם פחות דרמטיים ו"סקסיים".

גם אם טראמפ צודק ארה"ב נפגעה ממלחמת הסחר עם סין

הדוגמאות לכך רבות מספור, אך אציג כמה מהן מהזירה האמריקאית. מלחמת הסחר שהנשיא טראמפ הכריז על הכלכלה הסינית, גם אם יש לארה"ב טיעונים צודקים בדרישה לשינוי בהתנהלות הסינית הביאה לפגיעה בכלכלה העולמית והאמריקאית במקום לשפר את המצב על ידי משא ומתן שבו נלקחים בחשבון גם האינטרסים הסיניים.

טראמפ העדיף להאשים את סין ואת ארגון הבריאות העולמי במשבר הקורונה במקום לנסות לקדם שיתוף פעולה בינלאומי במניעת המגיפה כפי שעשה אובמה כשהצליח על ידי שיתוף פעולה בינלאומי להתגבר על מגפת האבולה כאשר פרצה באפריקה במקום להאשים את האפריקאים.

הניסיון של הנשיא בוש לנצח את הטרור על ידי חיסול משטר הבעת' בעיראק והטאליבן באפגניסטאן, הביא לעלייה של אל קאעידה ודאע"ש ולחיזוק בכוחה של איראן שאויביה משני הצדדים הגאוגרפים הובסו ועיראק הפכה למדינה כאוטית בשליטה שיעית.

דוגמה נוספת היא החלטתו של הנשיא טראמפ לפרוש מהסכם ה-JCPOA בין המעצמות לאיראן כדי "לנצח את איראן", שגרמה לכך שאיראן קרובה הרבה יותר לפצצה גרעינית מאשר הייתה לאחר ההסכם – הקואליציה הבינלאומית שהוקמה בעמל רב על ידי אובמה התרסקה; ובתוך איראן התחזק המחנה הקיצוני בראשות משמרות המהפכה, בעוד שמתונים בהנהגה האיראנית שהעדיפו כלכלה מתפקדת מאשר הגמוניה אזורית נחלשו.

נתניהו שיקר כשטען שאין הסכמה על מכירת מטוסים לאיחוד

ברור לגמרי שאי אפשר להתעלם מהפוליטיקה הפנימית ולמנהיגים יש צורך לספק לאזרחים ניצחונות, אבל אחריותם של מנהיגים היא להסביר לציבור שדווקא על ידי פשרות אפשר להשיג יותר. במקום זאת אנחנו עדים לתופעה של מנהיגים שמשקרים לציבור שלהם אפילו כשנכפית עליהם פשרה, כפי ששמענו את נתניהו שטען שאין הסכמה על אספקת מטוסי חמקן לאיחוד האמירויות ואין סיכום על מניעת סיפוח.

הגישה הזאת נכונה גם בכל מה שקשור בדיפלומטיה ציבורית. רבים במחוזותינו חושבים שעיקר תפקיד הדיפלומטים הוא לנצח בוויכוחים על צדקת דרכה של ישראל. הניסיון שלי לימד אותי שהמשימה של דיפלומטים אינה לנצח בוויכוח, אלא להגיע ולהתחבר ל"לב ולמוח" של קהלי היעד ואת זה אפשר להשיג דווקא על ידי דיאלוג ו-engagement. בוויכוח אנחנו רק משכנעים את המשוכנעים ולא מגיעים ל"לב ולמוח" של הגורמים הניתנים להשפעה.

תפקיד הדיפלומטים הוא להתעקש ולנסות לקדם פתרונות שמייצרים עבורנו ערך כאשר גם הצד השני מרוויח ולהציג אותם באומץ בפני מקבלי ההחלטות. שיתוף פעולה בניסיון העקר לנצח במשחקי האשמות (blame game) שאינם פותרים ואינם מקדמים את האינטרסים האמיתיים של המדינה הוא בבחינת בגידה במקצוע שלנו.

הדוגמה הקלסית לצורך בדיפלומטיה להשגת הסכם של win-win היא נוסחת "פתרון שתי המדינות" לסכסוך עם הפלסטינים שמאפשר לישראל להיות מדינה הלאום של העם היהודי ודמוקרטיה בעת ובעונה אחת בהתאם לחזון הציוני ומאפשרת לפלסטינים הגדרה עצמית וסיום הכיבוש. הדיפלומטיה הישראלית צריכה לפעול להשגת הפתרון הזה כיעד המרכזי של מדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 04 באוקטובר 2020.

הפוסט בדיפלומטיה גישה של "משחק סכום אפס" מובילה לאפס הישגים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחריין היא אי קטן בין איראן השיעית ובין ערב הסעודית הסונית, ולדבר הייתה השפעה גדולה על מדיניות הביטחון והחוץ שלה. נפילת השאה והמהפכה האסלאמית-שיעית בראשות ח'ומייני ב-1979 הציבו איום מחודש על המיעוט הסוני השולט, והוא מיהר לחזק את בריתו עם ארצות הברית וערב הסעודית.

פלישת עיראק לכוויית ב-1990 דרבנה את שליטי בחריין לחתום על הסכם הגנה עם ארצות הברית ב-1991, ולהקים את המפקדה של הצי החמישי בשטחה. יתרה מזו, הסכם סחר חופשי נחתם בין המדינות ב-2006 ויותר ממאתיים חברות אמריקניות פעילות באי הקטן. גם האביב הערבי ב-2011, שאיים על משטר המלוכה ושניצל רק בעקבות התערבות סעודית, עורר חרדות.

בחריין לא הכירה בישראל, וככל הידוע אף לא קיימה עמה קשרים חשאיים עד שנות ה-90. התפתחות הקשר הייתה איטית והדרגתית: לאחר הסכמי אוסלו, באוקטובר 1994, השתתף השר לאיכות הסביבה יוסי שריד בשיחות של קבוצת העבודה המולטילטרלית בנושאי מים וסביבה, שנערכה בבירת בחריין. בביקור הוא נפגש עם שר החוץ של הממלכה, ובכך סימן את הקשר הישיר הראשון בין שתי המדינות. עם זאת, בנובמבר 1995, נמנעה בחריין מלשלוח נציג רשמי להלווייתו של רבין, וגם לא הקימה נציגות מסחרית בישראל בשנות ה-90, כפי שעשו עומאן וקטאר.

יחס חם במיוחד כלפי פרס

רק במחצית שנות האלפיים התפתחו היחסים החשאיים והגלויים בין שתי המדינות. הסיבה העיקרית להתחממות היחסים הייתה החשש של האליטה הסונית משאיפותיה של איראן השכנה. מסמכי וויקיליקס מגלים כי המלך חמד הדגיש בפני השגריר האמריקני כי הורה לשר ההסברה שלו להפסיק את השימוש במונח "אויב" או "ישות ציונית" לתיאור ישראל. הוא גם הודה כי בחריין מקיימת קשרים עם ישראל במישור הביטחוני והמודיעיני באמצעות המוסד. בפגישה אחרת באוגוסט 2005 סיפר שר החוץ כי בחריין מקיימת קשרים "שקטים" ו"עסקיים" עם ישראל. הנציג העיקרי של ישראל בבחריין היה דווקא איש משרד החוץ, שהרבה להסתובב במדינות המפרץ ולקשור קשרים עם ההנהגות המדיניות.

גם שמעון פרס הרבה להיפגש בחשאי עם הצמרת הבחריינית, כולל עם המלך חמד בניו יורק ב-2009. לבחריין היה כנראה יחס חם במיוחד כלפי פרס, משום שבעקבות מותו פרסם שר החוץ הבחרייני דברי פרידה בחשבון הטוויטר שלו, ונציג בחרייני גם נשלח ללוויה.

בשנות האלפיים נמשכו הקשרים החשאיים. מנכ"ל משרד החוץ דאז רון פרושאור ביקר בבחריין ב-2007, ובעקבותיו נפגשה שרת החוץ דאז ציפי לבני, עם שר החוץ הבחרייני בשולי העצרת הכללית של האו"ם. "החיזור" השקט של בחריין אחר ישראל נמשך כאשר לבני נפגשה בחשאי עם שר החוץ בוועידת הביטחון במינכן ב-2017, אז ביקש ממנה להעביר מסר לראש הממשלה בנימין נתניהו, לפיו המלך מעוניין לכונן קשרים עם ישראל.

שליטי בחריין אף קידמו בפומבי פעילות למען קירוב בין-דתי. למעשה, בבחריין התקיימה קהילה יהודית קטנה ובה כ-1,500 איש, אולם רובם גלו ממנה לאחר 1967. עם זאת, הקהילה הקטנה שנותרה חיה בנוחות וזוכה ליחס סובלני. חברת הקהילה היהודית, הודא עזרא נונו, אף נבחרה לכהן כחברת פרלמנט ולאחר מכן גם כיהנה כשגרירת בחריין בארצות הברית.

זאת ועוד, באירוע שקיים "מרכז שמעון ויזנטל" בלוס אנג'לס ב-2017, גינה המלך חמד את החרם הערבי ואישר כי אזרחי ממלכתו יכולים לבקר בישראל בחופשיות. המרכז מקיים קשרים עם בחריין זה שנים, ואף סייע כספית לשפץ בית כנסת עתיק בממלכה. שיאו של המהלך היה בביקורה בדצמבר 2017 של משלחת רשמית מבחריין בישראל, בה נכחו 25 נציגים בני דתות שונות. פעילות בחריין בהקשר היהודי באה לידי ביטוי גם בקשר עם הרב היהודי האמריקני מארק שנאייר (Schneier), שהקים עמותה לקירוב בין-דתי. הרב אף מונה כיועצו המיוחד של המלך לענייני המרכז העולמי לדו-קיום בשלום שהקים המלך.

הסכמתה של בחריין לארח את "הסדנה לשגשוג לשלום" ביוני 2019 הייתה שלב ראשון בהצגת תכנית טראמפ ועוד צעד בחשיפה הפומבית. כדי לנצל את המומנטום התקשורתי אמר שר החוץ של בחריין בראיונות לתקשורת הישראלית ביוני 2019 כי "ישראל היא מדינה באזור (…) ואנחנו רוצים שלום עמה".

בשחמט האזורי, טרם נאמרה המלה האחרונה

על כן, חרף העובדה כי מרבית האוכלוסייה בבחריין היא שיעית, המיעוט הסוני השולט גילה תעוזה בהחלטתו לחתום על שלום עם ישראל. עם תמיכה של ארצות הברית וערב הסעודית הוא חש כנראה מספיק בטוח.

בחריין כשלעצמה אינה מעצמה מזרח-תיכונית וגם לא מפרצית. אולם, להסכם השלום עמה יש חשיבות משולשת מבחינת ישראל: ראשית, בהיותה קשורה בטבורה לערב הסעודית, ההסכם קיבל את אישורה של הממלכה ומהווה סימן נוסף של נורמליזציה עקיפה עמה; שנית, ההסכם מחזק את המומנטום שהחל עם האמירויות; ולבסוף, ישראל מחזקת את אחיזתה במפרץ, ממש מול איראן. למעשה, כפי שבעלות בריתה של איראן (סוריה וחיזבאללה) מצויות על גבולה של ישראל, עתה ישראל מצויה בסמוך לגבולה של איראן – באמירויות, בבחריין, וגם באזרבייג'ן. יש להניח כי בשחמט האזורי הזה טרם נאמרה המלה האחרונה.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 13 בספטמבר 2020.

הפוסט אחרי 25 שנות חיזור, השלטון בבחריין החליט לגלות תעוזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת ישראל הקודמת עסקה בניגוח האיחוד, בהצגתו כעוין לישראל, ובעידוד הפיצול בין המדינות החברות בו, כדי למנוע החלטות ביקורתיות נגד ישראל. זאת, למרות שיתוף הפעולה הנרחב שמתקיים בין ישראל לאיחוד, כמעט בכל תחומי החיים.

השיח הממשלתי לווה גם במעשים, דוגמת השתתפות ישראל בפסגת מדינות וישגרד, שבה השמיע נתניהו ביקורת נוקבת נגד האיחוד, ובדוחות שפרסמה ממשלת ישראל שהאשימו גורמים אירופיים במימון ארגונים תומכי חרם וטרור. המסר חלחל לציבור הישראלי, שעל פי הסקרים חושב שהאיחוד הוא יותר יריב של ישראל מאשר ידיד.

כוונות הסיפוח איימו לדרדר את היחסים עם האיחוד האירופי עוד יותר. מנהיגים אירופים השמיעו אזהרות מפני הסיפוח. הם קראו לישראל להימנע ממהלך שיפגע ביציבות האזורית, בסיכויי השלום, בחוק הבינלאומי, בזכויות הפלסטינים, ביחסי ישראל-אירופה, ובקשרים המתפתחים של ישראל עם מדינות ערב.

אירופה אומנם לא הצביעה על השלכות קונקרטיות שתהיינה לסיפוח, אך נרמז על פגיעה אפשרית בהשתתפות ישראל בתוכניות אירופיות, ובהן תוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון".

שינוי הגישה של אשכנזי

מאז כניסתו לתפקיד, חזר והצהיר אשכנזי על חשיבות הקשר עם אירופה ועל כוונתו לפעול לחיזוק היחסים עמה. לאחר השהיית הסיפוח, זה נהיה יותר אפשרי. אשכנזי קיים פגישות ושיחות עם שרי חוץ אירופים, כולל עם ג'וזף בורל, הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי.

בורל, שעם כניסתו לתפקיד הובע חשש שיאמץ גישה עוינת כלפי ישראל, דווקא הביע לאחרונה תמיכה בחידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג בין ישראל לאיחוד ("מועצת האסוציאציה") שמוקפא מאז 2012.

ליחסים בין ישראל לאיחוד האירופי יש פוטנציאל רב. שני הצדדים יכולים להרוויח משיתוף הפעולה ומהידוק החיבור המוסדי של ישראל לאיחוד. ואולם, שדרוג היחסים קשור להתרחשויות עם הפלסטינים. ממשלות ישראל האחרונות ניסו למחות על כך, ואולם הזיקה בין הדברים בהחלט קיימת.

גם אם ישראל לא מספחת לבסוף שטחים, ככל שהיא ממשיכה לבנות בהתנחלויות ולהרחיק את פתרון שתי-המדינות – הדבר משפיע לרעה על היחסים עם אירופה. נכון, הפיצול בין המדינות החברות באיחוד מונע בשנים האחרונות הודעות ביקורת משותפות לכלל המדינות נגד ישראל. אך, גם שדרוג לא קורה.

האיחוד האירופי דווקא הציע ב-2013 לישראל (ולמדינה הפלסטינית העתידית) לכונן "שותפות מועדפת מיוחדת" לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. ההצעה אומנם נותרה עמומה, ובכך נפגעה היעילות שלה, אך ישראל נמנעה עד היום מלהגיב אליה.

באירופה גם הדגישו שהביקורת על ישראל בנושא הבנייה בשטחים, כולל הדרישה לסימון מוצרי התנחלויות, אינה קריאה לחרם על ישראל, כפי שנטען על ידי גורמי ימין, וכי שדרוג יחסים יתאפשר ברגע שתשנה ישראל את מדיניותה.

השהיית הסיפוח יצרה תנאים להתקדמות, בדמות ההזמנה לאשכנזי לפגוש את שרי החוץ האירופים והנכונות באיחוד לבחון את כינוסה של מועצת האסוציאציה. הדיאלוג הישראלי-אירופי התמקד בשנים האחרונות בעיקר בסוגיות ביטחוניות כמו איראן וחיזבאללה, אבל חשוב שהגלגול החדש של הדיאלוג יעסוק גם בחיזוק יחסי ישראל-אירופה ובדרכים בהם יכול האיחוד לקדם שלום ישראלי-פלסטיני ושיתוף פעולה אזורי.

בימים אלו, ישראל והאיחוד האירופי מגלים מחדש האחד את השני מבחינה פוליטית ומדינית. אם בעבר שמענו את שר האנרגיה הישראלי אומר לאיחוד האירופי "שילכו לאלף אלפי עזאזל", הרי שכיום אומר שר החוץ ש"אירופה היא שחקן מרכזי בעולם והיא חשובה לישראל".

זו התפתחות חיובית, גם עבור מדיניות-החוץ הישראלית וגם עבור השאיפה לקרב מחדש את ישראל למועדון המדינות הדמוקרטיות הליברליות. יש לעודד אותה, ולהבטיח שלא תהיה קצרת-מועד.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 07 בספטמבר 2020.

הפוסט חלון הזדמנויות ביחסי ישראל-אירופה נפתח, האם נדע לנצל זאת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השליטים הערבים אינם דואגים רק לפלסטינים. הם דואגים בעיקר לעצמם וליציבות משטרם. מבחינתו של המלך עבדאללה, הסיפוח משול לרעידת אדמה. האווירה בממלכה ההאשמית קשה. המשבר הכלכלי הולך ומחריף, והמצוקה של האזרחים הירדנים גוברת. הסיפוח עלול להיות הקש שישבור את גב הגמל ויגרום גם להחלשתו של משטר ידידותי כלפי ישראל וארה"ב ולסיום של שיתוף פעולה פורה בין כוחות הביטחון הירדניים לישראליים.

 מבחינתם של הסעודים והאמירויות, שמעוניינים בהתקרבות הדרגתית לישראל גם בגלל האיום האיראני, אך לא רק בגללו, הסיפוח שומט קרקע מתחת לרגלי השליטים. סיפוח עלול להוריד לטמיון את כל העבודה שנעשתה במהלך השנים האחרונות במישור הדיפלומטי והביטחוני – וכמובן להחליש את החזית האנטי־איראנית במזרח התיכון.

ומי ירוויח מהסיפוח, בין אם הוא ייצא בקרוב לפועל ובין אם ימשיך לחיות בנאומים של פוליטיקאים ישראלים? איראן, חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי והאחים המוסלמים על כל גווניהם. הסיפוח מחליש את המתונים – הרשות הפלסטינית, ירדן, מצרים ומשטרים ערביים במפרץ – ומחזק את הקיצונים. אסור להיות שאננים ולסמוך על כך שהשקט שממנו ישראל נהנית כעת ישרור כאן גם אחרי מהלך הסיפוח. המהלך הזה פסול מוסרית ומסוכן לביטחון ישראל.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 10 ביוני 2020.

הפוסט הסיפוח פסול מוסרית ומסוכן לביטחון ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז ראשיתה התאפיינה הלחימה בלוב במעורבותם של גורמים חיצוניים רבים. בחודשים האחרונים נראה שהזירה הלובית הפכה, בדומה לזו הסורית, לזירת יריבות אזורית חריפה, המחזקת את החשש מפני הסלמה לא מבוקרת.

ראשית, חשוב למנות את השחקנים החיצוניים הניצבים מאחורי כל אחד משני הצדדים הניצים. ממשלת ההסכמה הלאומית, הנהנית באופן עקרוני מהכרתה של הקהילה הבינלאומית, נתמכת על ידי תורכיה וקטר בעיקר. מנגד, הגנרל ח'פתר נסמך על תמיכתן של מצרים, איחוד האמירויות הערביות, ערב הסעודית, רוסיה וצרפת. כל אחד מן השחקנים החיצוניים מספק תמיכה מדינית וצבאית למרות האמברגו שהוטל על ידי האו"ם האוסר על אספקת נשק לצדדים הלוחמים.

כאמור, בחודשים האחרונים הוחרפו עד מאד העימותים הצבאיים בין שני הצדדים, כאשר כל אחד מן ה"ספונסרים" החיצוניים תורם את חלקו, והופך בכך את הזירה הלובית למאבק על עמדות שליטה והשפעה באגן הים התיכון בכלל.

במי מדובר, אם כן?
1. מצרים:
חולקת גבול ארוך ופרוץ להברחות נשק וטרור, וטרודה עד מאד ביחס לגורל השלטון בלוב, לחוסר היציבות הנמשך והמחריף במדינה, כמו גם להתחזקותם של הגורמים האסלאמיים – השלכות ישירות על יציבותה של מצרים. קהיר תומכת כאמור בגנרל ח'פתר ומנסה לגבש תמיכה בינלאומית רחבה במאמציה. הביטוי האחרון לכך הינה ההודעה המשותפת שפורסמה ב–11 במאי השנה, שכללה את מצרים, צרפת, יוון, קפריסין ומאע"מ. זו יצאה נגד המעורבות הצבאית הגוברת של תורכיה בלוב, כולל ההסכם להתוויית הגבול הימי בין שתי המדינות מנובמבר אשתקד.

2. תורכיה:
משתפת פעולה עם קטר בתמיכתה, המדינית והצבאית, בממשלת ההסכמה הלאומית בראשות סראג'. הביטוי המוחשי העדכני לכך היה בשני ההסכמים שנחתמו בין תורכיה והממשלה בטריפולי בנובמבר 2019, שעסקו בסיוע צבאי ללוב ובהתוויית הגבול הימי בין שתי המדינות (הסכם מעורר מחלוקת בפני עצמו).

3. רוסיה:
תומכת בגנרל ח'פתר, אף שמנסה להסתיר את מהלכיה באמצעות גורמים שונים מטעמה (מיליציית ואגנר), ובמקביל מנסה להניע את התהליך הפוליטי בין הצדדים הניצים בלוב. מבחינתה, הזירה הלובית מהווה הזדמנות ראויה מאד, בנוסף לזו הסורית, לחזק את תהליך חזרתה לאזור על חשבונה של ארה"ב, כולל הידוק נוכחותה במזרח הים התיכון, אסטרטגית ואנרגטית.

4. האיחוד האירופי:
בעל ענין ישיר בהתפתחויות בלוב, אך איננו מצליח לגבש עמדה קוהרנטית פרט למאמץ משותף להכשיר את משמר החופים הלובי בכדי למנוע הגירה לאירופה. בסוף מרץ השנה האיחוד החליט גם על מבצע ימי מתמשך בשם "איריני", בהובלתו של "הכוח הימי האירופי", שנועד לאכוף את החלטות האו"ם ביחס לאמברגו על אספקת נשק לצדדים הלוחמים. מדובר בניסיון לבלום אספקת נשק מתורכיה דרך הים, אך ספק אם הדבר יצלח. סביר, שאספקת נשק דרך היבשה ממצרים לכוחותיו של ח'פתר תימשך. צרפת מובילה עמדה התומכת בח'פתר ואילו איטליה נטתה לתמוך בממשלה בטריפולי, לנוכח דאגתה הרבה מהגירה לתחומיה.

5. ארה"ב:
נעדרת במידה ממשית מן התהליך כפי שזה קורה בזירות נוספות, בדגש על זו הסורית.

מהן ההשלכות לישראל?

לזירה הלובית אמנם אין השפעות ישירות על ישראל. אולם, לנוכח ההחרפה בלחימה, ובעיקר מעורבותם של שחקנים חיצוניים רבים, נראה שלוב הופכת לזירת יריבות אזורית, ואף מעצמתית (עם היעדרה של וושינגטון). לכך עשויות להיות השלכות, ולו בעקיפין, על אינטרסים ישראליים חיוניים.

מדובר למעשה בשלושה מישורים עיקריים:

* השלכות ההתפתחויות בלוב על יציבותה של מצרים
* הפיכתה של הזירה הלובית למקלט לארגונים אסלאמיים עם פוטנציאל של זליגה מעבר לגבולות המדינה
* חיזוק השפעתה של תורכיה באופן שמשליך ישירות על האינטרסים הישראליים במזרח הים התיכון, הן המדיניים והן האנרגטיים.

מה ישראל צריכה לעשות?

מדובר למעשה ביישור קו עם בעלות בריתה הברורות כעת – מצרים, יוון וקפריסין, כמו גם עם סעודיה ואיחוד האמירויות במעגל השני – ביחס להתפתחויות באגן המזרחי של הים התיכון. במילים אחרות: ראוי שישראל תגבה את בנות בריתה אל מול ההסלמה בזירה הלובית, מבלי להיכנס לפירוט ביחס לאופי הפתרון הפוליטי הרצוי בלוב. בסופו של יום, ההשלכות השליליות כלפי יציבותה של מצרים, כמו גם חיזוק מעמדה של אנקרה באזור משליכים ישירות על אינטרסים ישראליים חיוניים.

ראוי שעמדה ישראלית ברוח זו תובהר באופן ברור, גם אם לאו דווקא בקול רם ופומבי מדי, בבירות הרלבנטיות, בדגש על וושינגטון, בריסל ומוסקבה כמו גם כמובן מול בנות בריתה. אין לישראל אינטרס בשעה זו להצטייר כמי ש"בוחנת בנחת" את הקלפים בידיה, כפי שמספר דיווחים ניסו לטעון לאחרונה תוך קישור הסוגייה לדיאלוג אפשרי ישראלי–תורכי. חידוש הדיאלוג המדיני עם אנקרה רצוי אמנם, אולם ראוי שיהא מבוסס על מפגש אינטרסים אמיתי, אולי סביב הזירה הסורית, אולם בשעה זו מאתגר מאד לגבש אותו (גם לנוכח השיח סביב הסיפוח).

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 09 ביוני 2020.

הפוסט לוב – זירה נפיצה עם שחקנים חיצוניים לרוב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כוונות הסיפוח של הממשלה החדשה מעוררות שיח פוליטי וציבורי, שראוי שיהא ער ונוקב יותר, לנוכח השלכותיו. דומה, שחלק ניכר מן הטיעונים המועלים על ידי מתנגדי הסיפוח אינם משקללים כיאות את זווית הראיה ואת הנימוקים של המצדדים בסיפוח, כמו גם את הנסיבות הנוכחיות: הפנים-ישראליות, האזוריות והבינלאומיות.

התומכים במהלך של סיפוח, מבלי להיכנס כעת לאופיו הצפוי (אף שזה חשוב, וישליך על סוג התגובות של הקהילה הבינלאומית) מעלים, אף אם במשתמע, שורה של טיעונים מדיניים, שחשוב להיות מודעים אליהם על מנת שניתן יהיה להתמודד עימם:

במישור הפלסטיני

מדובר בחולשה מובהקת של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, שאף אם ישראל תרמה לה לא מעט, מציבה שורה של סימני שאלה ביחס ליכולתה להניע תהליך מדיני של ממש. פרדוקסלית, ואף טרגית, העובדה שדווקא המנהיג הפלסטיני "המדיני" ביותר, מבחינת התנגדותו הברורה לדרך המאבק המזויין ודבקותו בדרך המדינית, מוביל את התנועה הלאומית הפלסטינית בעת הזו לאחת מנקודות החולשה המדיניות הבולטות שלה. הנהגה זו תתקשה ככל הנראה להגיע להסכם קבע, אך תוכל לקדם מהלכים מדיניים, שיניחו נדבכים חיוניים להסכם קבע.

במישור האזורי

ההתפתחויות בעשור האחרון סביב אירועי "האביב הערבי" החלישו את העולם הערבי, כקולקטיב, וכמעט כל אחת מן המדינות הערביות באזור. במקביל, חיזקו, או הבליטו, את מעמדן של מדינות אחרות כאיראן ותורכיה (כמו גם שחקנים לא-מדינתיים אחרים), והותירו מדינות כסוריה, תימן ולוב בסכסוך דמים מתמשך שייקח להן שנים ארוכות להתאושש ממנו. מבחינתה של ישראל, ההתפתחויות הללו שירתו את האינטרסים המדיניים והביטחוניים שלה, וכידוע דחקו הצידה את העניין והמחויבות הערביים לסוגיה הפלסטינית. הסכמי השלום עם מצרים וירדן איתנים. הם יכלו לשורה של אתגרים ותהפוכות באזור, ואולי אף ישרדו מהלך סיפוח ראשוני.

במישור הבינלאומי

ממשל טראמפ נותן רוח גבית ברורה לעמדותיה של ישראל (העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן), ותומך במהלכי סיפוח אפשריים, אמנם בזיקה ל"תוכנית המאה". תמיכה זו ניתנת בעידן של החלטה מצד הממשל הנוכחי לזנוח את מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי, ולנוכח פחת ברור במעורבותה ובמידת השפעתה בזירה הבינלאומית. זאת, אל מול התרחקותה של המפלגה הדמוקרטית מתמיכה ברורה בישראל, כולל ביחס לסיפוח אפשרי.

הזירה הבינלאומית מנסה בשנים האחרונות לעכל את ההתפתחויות הללו: בנות בריתה של ארה"ב מפנימות כי נפל דבר במצפן שארה"ב נשאה בגאון מאז מלחמת העולם השנייה, יריבותיה (סין ורוסיה) תוהות האם ניתן יהיה לנצל את "שעת הכושר" על מנת לשוב לזירה עולמית דו-קוטבית או אף רב-קוטבית. אירופה מצויה בעמדת חולשה, ובשנים האחרונות מתמודדת עם שורה של אתגרים כלכליים ומדיניים.

במישור הפנים-ישראלי

התפיסה שקנתה לה אחיזה במקומותינו, מזה כמעט שני עשורים, היא כי "אין פרטנר" בצד הפלסטיני. בחברה הישראלית שורר מעין קונצנזוס נדיר, ביחס להיעדרו של הפרטנר הפלסטיני. תפיסה זו יציבה לאורך השנים האחרונות, כולל בקרב התומכים בתהליך מדיני, למרות דבקותה של הרשות הפלסטינית בתיאום הבטחוני עם ישראל ובהתנגדות לדרך "המאבק המזויין".

מתנגדי הסיפוח תולים את יהבם בדרך כלל בלחץ מצד הקהילה הבינלאומית, שימחיש לישראל את המחיר (הגבוה) של היעדרו של תהליך מדיני. אליה וקוץ בה, לחץ מעין זה מבושש לבוא, או למצער אינו תקיף דיו על מנת להבהיר לדעת הקהל בישראל את המחיר שישראל עלולה לשלם בטווח הארוך.

מה, אם כן, רע בכוונות הסיפוח?

1. מהלך ישראלי חד-צדדי נתפס על פני הדברים כצעד ראוי ומתבקש, לנוכח היעדרו כביכול של פרטנר פלסטיני אמין ואפקטיבי. אבל, המציאות מגלה שתבונתו המדינית של מהלך שכזה היא בערבון מאד מוגבל. ההתנתקות מרצועת עזה, שהייתה כמובן מתבקשת, לא שחררה את ישראל מאחריותה לנעשה ברצועה, מן הסיבה הפשוטה שלא נשענה על מהלך הסכמי, והביאה לעלייתו של שחקן לא-מדינתי – על בסיס הטיעון, כי בהיעדר תהליך מדיני עדיפה דרך ההתנגדות. מאמציה של ישראל להגיע למהלכי הסדרה מפותלים ומורכבים עם החמאס (כידוע "ארגון טרור") ממחישים את ההכרח בדו-שיח, פשרה והסכם.

2. מהלכי סיפוח חד צדדיים מנוגדים למשפט הבינלאומי, ונתקלים בתגובה ברורה וידועה מצד הקהילה הבינלאומית. להלן, למשל שתי דוגמאות (שונות) ומני רבות: סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה או הרפובליקה של צפון קפריסין בעקבות הפלישה התורכית לאי. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהם ואף הטילה שורה של עיצומים על אותן מדינות שנקטו בהם. אף אם נטען, ובמידה מסוימת של צדק, ביחס לחולשתה של הקהילה הבינלאומית מול דוגמאות אלו או אחרות, עדיין ההכרה הבינלאומית במציאות שנוצרה בעקבות צעדים מעין אלו מתמהמהת. וכמובן, חשוב להזכיר, כי מדינת ישראל חשופה ללחצים חיצוניים ומחירים, מדיניים וכלכליים, לאין ערוך בהשוואה לשחקנים אחרים בזירה הבינלאומית.

3. התמיכה האמריקאית לעת הזו קריטית. בלעדיה היתכנותו של מהלך סיפוח זה או אחר לא הייתה עולה כלל על הפרק. אולם, בעינה עומדת השאלה האם תבונה מדינית יש בפגיעה כה אנושה בתמיכה הקונצנזואלית ממנה נהנתה ישראל בזירה האמריקנית. האם עמדותיו של המועמד הדמוקרטי ביידן, שסיכוייו להיבחר קיימים, הן ביחס לכוונות הסיפוח והן לגבי הסכם הגרעין עם איראן, לא מחייבות, לכל הפחות, שקלול מחדש של מהלכים מעין אלו. זאת ועוד, האם הפערים המתרחבים בין ממשל טראמפ לבעלות בריתה של ארה"ב בזירה הבינלאומית אכן משרתים את האינטרסים הישראליים, או שמא מחלישים את בעלות בריתה המסורתיות של ישראל, כולל ארה"ב.

4. סיפוח יפגע קשות בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. אלו הוכיחו את איתנותם במהלך השנים, ומפגשי האינטרסים האסטרטגיים בין המדינות בעינם עומדים. אולם, מהלך של סיפוח יסדוק אותם, ואף אם לא יביא לביטולם, הרי יש לצפות לשורה של צעדים שיסיגו לאחור את מערכת היחסים עימן, יגביר את הלחץ הפנימי על המשטרים ויאיים על יציבותם, ובטווח הזמן המתקדם ייצור סימני שאלה עמוקים להמשך היחסים עם ישראל.

5. מערכת היחסים עם הרשות הפלסטינית מתנהלת באורח חיובי, הן ביחס לתיאום הבטחוני והן סביב שלל סוגיות כלכליות-אזרחיות, וזאת למרות היעדרו המוחלט של שיח מדיני. מהלך של סיפוח יגביר את הלחץ על הרשות לנקוט באמצעי תגובה, כולל השעיה של התיאום הבטחוני, ויחזק את הקולות הקוראים למאבק אלים יותר. היעדרו של אופק מדיני ובנוסף מהלכי סיפוח משמעותיים יערערו באופן אנוש את בסיס הלגיטימציה של הרשות.

6. מדינות אירופה תדחינה על הסף החלטה של סיפוח על בסיס העמדה העקרונית השוללת שינויים חד-צדדיים במצב המשפטי-מדיני בגדה המערבית, והמנוגדת לחוק הבינלאומי. האיחוד האירופי יתקשה כנראה לקבל בקונצנזוס החלטות המטילות צעדי עונשין משמעותיים על ישראל. אולם, הדרך לעשות כן תיפתח בפני מדינות ספציפיות, שיתוף פעולה מדעי ומחקרי סביר שייפגע, ואולי בהמשך הדרך גם שיתוף פעולה כלכלי. אין להקל ראש בחומרתו של הפער המדיני-מוסרי, שכבר נפתח, ורק יעמיק, בין ישראל לבין המסה הקריטית הליברלית-דמוקרטית באירופה, המהווה את בסיס הכוח האמיתי של ישראל.

למה חיוני דווקא ליזום מהלך מדיני?

1. הנסיבות המדיניות והביטחוניות שתיארנו לעיל מובילות, יותר מתמיד, דווקא למסקנה בדבר ההזדמנות המדינית המונחת לפתחנו. סביבה בינלאומית נוחה, ממשל אמריקני תומך מתמיד, סביבה אזורית חלשה יותר ומפולגת, בר פלוגתא פלסטיני מוחלש ומפוצל – כל אלה חייבים להוביל לתובנה מדינית-אסטרטגית ברורה בדבר חיוניותה של יוזמה מדינית.

תכליתה לייצר דו שיח מדיני מחודש, ישראלי-פלסטיני, שיתרגם את התנאים דלעיל להסכמות משופרות, שמשרתות את האינטרסים הלאומיים של ישראל, ושבעבר לא ניתן היה להשיגן. הלקחים המדיניים-ביטחוניים של השנים האחרונות מסייעות להבנה משופרת, בזירה האזורית והבינלאומית כאחד, של העמדות הישראליות בשורה של סוגיות – בין השאר, סידורי בטחון וסוגיית הפליטים.

2. יוזמה מדינית של מנהיגות אמיצה ומרחיקת ראות ננקטת מתוך אחריות וחזון דווקא בנסיבות הנתפסות כנוחות יותר מבחינתה (אם תרצו, כאשר הכוכבים מסתדרים לה טוב). ההיסטוריה הלא ארוכה כל כך של מדינת ישראל, וקונקרטית השנים שקדמו למלחמת יום כיפור, הוכיחה עד כמה היעדרה של עשיה מדינית, דבקות בקיבעון מחשבתי וניצול כוחני של נסיבות נתונות, הובילו בדרך כלל להתפרצות ולתגובות אלימות.

3. יוזמה מדינית תבסס את מערכת היחסים עם מצרים וירדן, תחזק את מפגש האינטרסים שנוצר בשנים האחרונות בין ישראל ומדינות ערביות רבות, בעיקר במפרץ, ותסייע לגורמים המתונים באזור אל מול אלו הקיצונים. בזירה הפלסטינית, יוזמה שכזו תסייע, דווקא בתקופת הדמדומים של שלטון אבו מאזן, לכוחות הפרגמטיים אל מול אלו שאינם רואים בתהליך מדיני כשמשרת את האינטרס של התנועה הלאומית הפלסטינית.

4. מהלך מדיני ראוי ישוב ויחזק את מעמדה של ישראל בקרב המחנה הדמוקרטי-ליברלי בזירה הבינלאומית, מעמד שנפגם קשות בשנים האחרונות, ושבטווח הארוך מאיים על ישראל. הוא יעמיד את מערכת היחסים בין ישראל והתפוצות, בדגש על הקהילה היהודית בארה"ב, על קרקע בריאה ויציבה יותר.

לסיכום, תבונה מדינית וראיה היסטורית מפוכחת, לבטח של העם היהודי, מחייבות הבנה אסטרטגית, צניעות ומינון ראוי של עוצמה לצד הכרה במרחב התמרון האמיתי הנובע מכך, תוך ניצול קלפים נוחים יותר כדי לקדם מהלכים הסכמיים בתנאים משופרים. אלו לא יקדמו אותנו אולי באופן מידי להסכם קבע עם הפלסטינים, אולם יציבו את ישראל על מסלול נוח וראוי יותר לקראת המשך הדרך.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 במאי 2020.

הפוסט זה הזמן ליוזמה מדינית ולא למהלכי סיפוח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני מודע לכך שאתה מתכנן לעבור לתפקיד שר הבטחון בעוד שנה וחצי, אבל דווקא במשרד החוץ תוכל להשפיע הרבה יותר ולסייע למדינת ישראל באופן הרבה יותר משמעותי.

מדינת ישראל מאז הקמתה, וביתר שאת בשנים האחרונות, מתנהגת כמדינה במאבק הישרדותי, על אף שהיא מעצמה אזורית שאין עוררין על שרידותה. בעוד האתגרים המרכזיים של המדינה נמצאים בתחום הדיפלומטיה והעוצמה הרכה, מציגים הפוליטיקאים את האתגרים דרך הפריזמה הצבאית, וזאת כאשר גם לגורמי הבטחון עצמם ברור שאין פתרון צבאי לבעיות היסוד עמן מתמודדת המדינה.

מזה שנים רבות שמדינת ישראל התבססה כמדינה החזקה ביותר באזור ובין החזקות ביותר בעולם. אתה ועמיתיך במערכת הבטחון הגעתם להישג מדהים. מ"אוד מוצל" לאחר השואה הפכה מדינת היהודים, בתקופה קצרה יחסית במושגים היסטוריים, למעצמה אזורית.

עם זאת, כפי שגם למדו האמריקאים בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטאן ובלוב, לצבא הכי חזק בעולם אין פתרונות לאתגרים המודרניים. גם הצבא שלנו, שהוא חזק יותר מאי פעם בעבר ביחס לאויבנו, לא יכול להשיג הכרעה, משום שמושג ההכרעה כבר לא קיים בשדה הקרב המודרני.

כאשר מדובר ביחסים עם אויבנו וביכולת שלנו לתרגם את העוצמה הצבאית שלנו לאיכות חיים משופרת לאזרחינו, התשובות הן דווקא בזירה הדיפלומטית. כמדינה שכלכלתה מוטת יצוא ושמעמדה הבינלאומי קשור ביכולתה למנף את יתרונותיה כמדינה החדשנות, יש לדיפלומטיה תפקיד מכריע. בנוסף, בשל העובדה שרוב האתגרים הופכים יותר ויותר לגלובליים – מגיפות, משבר האקלים ותאום בינלאומי נגד הפצת נשק גרעיני – התשובות אינן במערכת הבטחון, אלא דווקא בדיפלומטיה.

למרות האמור לעיל, משרד החוץ משחר ינקותו הוחלש על ידי ראשי ממשלה מסיבות שחלקן פוליטיות (עוד מאז העימותים בין בן גוריון לשרת ועד ימינו אלו) וחלקן בשל תסביך ההישרדות שלנו. העדפנו לחפש את התשובות במקום הלא נכון.

בשנים האחרונות המצב הוחמר, משרד החוץ יובש מבחינת תקציבית, סמכויותיו הועברו למשרדים אחרים וליכולות הייחודיות של מי שמכיר את הזירה הבינלאומית לא היה מקום בשולחן קבלת ההחלטות בנושאי הליבה המדיניים.

בעוד שבכל ישיבת קבינט מיוצג הצבא על ידי שורה של קצינים שמציגים את תמונת המצב והערכת המצב, והרבה פעמים גם את הפתרונות, משרד החוץ כמעט שאינו מיוצג ועמדותיו המקצועיות לא נשמעות.

לתופעה הזאת יש גם סיבות פנימיות. משרד החוץ התרגל שלא להיכנס לנושאים שמשיקים לתחום הפוליטי, למרות שכידוע כל נושא ליבה משיק לפוליטי. אנשי משרד החוץ התרגלו שתפקידם לשדר לעולם החלטות שקיבלו אנשים אחרים במשרדים אחרים. במקום לעסוק בהשפעה משמעותית על קבלת ההחלטות, מיקם את עצמו משרד החוץ כמי שעוסק בהסברה ובלוגיסטיקה בחו"ל.

אתה היית רמטכ"ל כשהצבא נקט עמדה מקצועית אמיצה נגד התקפה חד-צדדית על איראן, שהייתה לה השפעה מכרעת על קבלת ההחלטות מצד ראש הממשלה. לעומת זאת, קשה לחשוב על עמדה מקצועית של משרד החוץ שלא עלתה בקנה אחד עם עמדת מקבלי ההחלטות, פשוט משום שמשרד החוץ מעדיף לחכות להנחיה המדינית במקום להשפיע עליה.

כמובן שהדיפלומטים, כמו קציני הצבא, אמורים לפעול בהתאם להחלטות הדרג הנבחר, אבל תפקידם גם לייצג בנחישות את העמדה המקצועית שלהם ולוודא שהיכרותם עם הזירה הגלובלית נלקחת בחשבון.

באשר למהות להלן מספר הנושאים בסדר עדיפויות הגבוהה ביותר:

* תפקידו החשוב ביותר של משרד החוץ הוא קידום הסכמי שלום עם שכנינו ובהקשר הזה הכי דחוף לוודא שבחלון הזמן שבין יולי לנובמבר לא מתקיימים צעדים חד-צדדיים, שיהפכו הסדר עתידי המבוסס על עיקרון שתי-המדינות לבלתי ניתן להשגה. פתרון שתי-המדינות הוא הכרחי כדי לשמור את ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי וגם לטובת יחסינו האסטרטגיים עם ירדן, מצרים והציר הפרו-מערבי והאנטי-ג'האדיסטי במזרח התיכון. צעדים חד-צדדיים יפגעו גם בתאום הבטחוני מציל החיים עם הרשות הפלסטינית וביכולתה של הרשות הפלסטינית לנהל את חייהם של מילוני פלסטינים, שאין לנו שום עניין להעמיס עלינו את כלכלתם. בנוסף, הכרחי לשמור פוטנציאל לערוץ בילטרלי ואזורי להסדר במקום עיסוק בענייננו בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובזירות ה-BDS.

* הדו-מפלגתיות הייתה לאורך שנים בסיס למעמד המיוחד של ישראל בממשלים השונים בקונגרס ובדעת הקהל האמריקאית. בשנים האחרונות, נתפסת ישראל כחלק מהמפלגה הרפובליקנית והדבר פוגע אנושות ביחסים המיוחדים עם המעצמה החשובה בעולם. אובדן הדו-מפלגתיות פוגע באופן חמור גם בקשר שלנו עם הקהילה היהודית החשובה ביותר בתפוצות, שרובה הגדול תומך במפלגה הדמוקרטית ומתרחק מישראל.

* הרוב הגדול של יהודי העולם, ובעיקר התפוצה הצפון אמריקנית, הולכים ומתרחקים מישראל בשל מגמת ההסתגרות, ההקצנה וחוסר הקבלה של הזרמים השונים ביהדות, על צרכיהם, דעותיהם ודאגותיהם. המגמה בממסד הפוליטי הישראלי היא להעדיף את הקשר עם האוונגליסטים הנוצרים והאורתודוכסים היהודיים ולהתייחס לזרמים היהודיים הליברליים, שהם הרוב הגדול של יהדות ארה"ב, כאל לא רלוונטיים במקרה הטוב וכאל לא-יהודים במקרה הרע. עניין זה מהווה סיכון ממשי ומיידי ללכידות העם היהודי, לקשר שלו עם מדינת ישראל ובמידה רבה, לביטחון המדינה, הנשען גם הוא על הסולידריות של יהדות התפוצות עם ישראל.

* מדיניות הממשלה בשנים האחרונות מרחיקה את מדינת ישראל מן הדגם אליו שאפה הציונות, של חברת מופת שבה כל האזרחים שווים, שזכויות המיעוטים מוגנות ושהגורמים החלשים בה מועצמים ומחוזקים. עניין זה מהווה את הבסיס הערכי לבריתות הטבעיות של ישראל עם המדינות הדמוקרטיות ליברליות. ואולם, בסיס זה הולך ונשמט ובעקבותיו הדמוקרטיות הליברליות הולכות ומתרחקות מאתנו. הנטייה הנוכחית של ממשלתנו היא העדפה ברורה של בריתות עם מדינות המונהגות על ידי דיקטטורים, לאומנים וגזענים, ביניהם כאלו שהיו או עודם אנטישמים. תהליך זה מעמיד בסכנה ישירה את הקהילות היהודיות בארצות אלה, בהן זכויות המיעוט הן קריטיות ליהודים, גם מוסרית וגם אסטרטגית.

לסיכום, אני קורא לך לראות בתפקיד שר החוץ הזדמנות יוצאת דופן להשפיע באופן משמעותי על עתידה של מדינת ישראל וגם על יכולתך כפוליטיקאי לעשות הבדל ולהבליט את עצמך. הצלחתך היא הצלחת כולנו ויפה שעה אחת קודם.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 20 במאי 2020.

הפוסט מכתב לשר החוץ הנכנס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הוא שותף אסטרטגי של ישראל – במסחר וכלכלה, בדיפלומטיה וביטחון, בטכנולוגיה ותיירות, במחקר ובתרבות. הביקורת שהוא משמיע כלפי ישראל מכוונת למדיניותה כלפי הפלסטינים, ואינה אנטי-ישראלית מיסודה כפי שיש שמציגים זאת. האיחוד מתנגד להתנחלויות ולכוונות הסיפוח, הוא מעודד הבחנה בין השטחים לבין ישראל, אך בשום אופן אינו קורא לחרם על ישראל.

בשנים האחרונות סובל האיחוד האירופי מפיצול גובר בין המדינות החברות בו, שמונע קונצנזוס במגוון סוגיות של מדיניות-חוץ, ובכללן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תומכי בנימין נתניהו באירופה, ובראשם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן – שמרחיק את מדינתו מהדמוקרטיה, פועלים לסכל ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים. מאז מחצית 2016 לא קיבלה מועצת שרי החוץ של האיחוד החלטות משותפות ביחס לישראל. העובדה שאירופה מתמודדת עם אתגרים חשובים יותר מבחינתה – פליטים, ברקזיט, ועכשיו הקורונה – תרמה לכך גם היא.

ואולם, באירופה לא מוכנים להבליג על כוונות הסיפוח. ראשי האיחוד ומדינות מרכזיות בו מוצאים דרכים לעקוף את הפיצול על מנת להביע מחאה, התנגדות ואזהרות בפני ממשלת ישראל: אמירות תקיפות של שר החוץ האירופי החדש ג'וזף בורל, הצהרות משותפות של מדינות שחברות במועצת הביטחון של האו"ם, מחאות מתואמות בפני משרד החוץ הישראלי מצד שגרירים אירופים ושיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים אחרים – דוגמת הליגה הערבית – שמתנגדים גם הם לסיפוח.

בשבועות האחרונים עשו נציגי האיחוד שימוש בכל הכלים האלה. הם הביעו התנגדות חד-משמעית לסיפוח, הדגישו שמדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, המליצו לישראל להימנע מכך, וחלקם הזהירו מפני פגיעה ביחסים והשלכות משפטיות. יחד עם זאת, ניכר שבאירופה מעדיפים קודם כל לראות איזה סוג והיקף של מהלך סיפוח יחליט נתניהו לקדם, בטרם יציגו צעדי תגובה קונקרטיים ותג מחיר ממשי.

הבדלי הגישות בין מדינות אירופה בולטים בניסוחי ההצהרות שלהן. צרפת, אירלנד ושבדיה, למשל, מתבטאות באופן החריף ביותר. גם שר החוץ האירופי בורל מגיב בבוטות, אך העובדה שאינו מייצג עמדה אחידה של כלל מדינות האיחוד מחלישה בשלב זה את משמעות דבריו. במקביל הוא מקפיד לחזק את הקשר בין האיחוד לבין ירדן.

בישראל התרגלו לראות באירופה גורם מוחלש בזירה הבינלאומית, שאין צורך לקחת ברצינות את מחאותיו. אולם הדבר עלול להתגלות כשגוי במידה שיוחלט על סיפוח, שמשנה בעיניים אירופיות את כללי המשחק. מנהיגים בולטים ביבשת עלולים להוביל מהלכים – בתוך מוסדות האיחוד ומחוצה להם – שיגבו מחיר מישראל.

ואולם, מעבר לאיום ב"מקלות", האיחוד גם מציע "גזרים" במידה שתבחר ישראל להתקדם לעבר פתרון שתי המדינות. בפני ישראל עומדת מאז 2013 הצעה אירופית לשדרוג משמעותי של היחסים למעמד של שותפות מועדפת מיוחדת. את ההצעה הזאת – שלה ישראל טרם ענתה – הגיע הזמן לבחון בחיוב.

"יום אירופה" שמצוין השבוע ביבשת, הוא הזדמנות טובה לשר החוץ המיועד גבי אשכנזי לשדר בימיו הראשונים בתפקיד מסר חדש של שותפות וידידות, מחויבות לערכים דמוקרטיים, מוכנות לדיאלוג ופתיחות לביקורת. זאת במקביל לפעילות מצדו למניעת סיפוח – לא רק בגלל ההתנגדות האירופית, אלא בראש ובראשונה מתוך דאגה לאינטרסים האזוריים של ישראל, לאופייה כמדינה ולסיכויי השלום.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 13 במאי 2020.

הפוסט לפני הסיפוח, מוטב שאשכנזי יתקשר לאירופים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סימני השאלה מרובים: האם סין ורוסיה שואפות להיכנס לחלל שנוצר? האם תצלחנה? האם האיחוד האירופי ישכיל לשמור על "היצירה הארכיטקטונית" המרתקת שהקים? האם הזירה העולמית אכן תשתנה למערכת רב-קוטבית?

משבר הקורונה, שפרץ במלוא עוזו בחודשים האחרונים חידד ביתר שאת את סימני השאלה הללו. לפי שעה, לא ניתן להצביע על מהלך משותף בינלאומי, שנועד להתמודד בכוחות משותפים עם המשבר הגלובאלי.

ניסיון ראשון ננקט על ידי הנשיא הצרפתי מקרון. צרפת יזמה את אימוצה של החלטה משותפת במועצת הביטחון, שקוראת להפסקת כל מעשי האלימות באזורי סכסוך לנוכח משבר הקורונה. מהלך זה גובה גם בהצהרה מטעם מזכ"ל האו"ם, שקרא גם-כן להפסיק את הלחימה באזורי סכסוך כדי לאפשר להתמודד באותם אזורים, שממילא סובלים משירותי בריאות ירודים ביותר, עם איום הקורונה.

המהלך הצרפתי נתקל בהתנגדות מצד ארה"ב וסין סביב נוסח ההחלטה. וושינגטון ניסתה "לצבוע" את הקורונה כ"וירוס סיני", ונתקלה כמובן בהתנגדות סינית נחרצת. רוסיה נקטה בעמדה פסיבית, ובריטניה הייתה ממוקדת בהחלמתו של רה"מ ג'ונסון מן הקורונה. דווקא חלק מן החברות הלא קבועות במועצת הביטחון, כתוניסיה ואסטוניה ניסו לפעול, אולם נבלמו על ידי דרום אפריקה. הזירה המולטילטרלית משקפת יותר מכל את היעדרה של יד מנהיגותית מכוונת.

היעדרה של מנהיגות אמריקנית בעיצומו של משבר הקורונה גררה ביקורת מצד מחוקקים אמריקניים מן המפלגה הדמוקרטית, אולם ללא הועיל. הודעתו של הנשיא טראמפ, כי בכוונתו להפסיק את המימון האמריקני לארגון הבריאות העולמי, בתואנה כי הוא משרת יותר את האינטרסים הסיניים, המחישה שוב את הרציונל המנחה את ממשל טראמפ. מזכ"ל האו"ם הגיב באמרו, כי אין זה הזמן לפגוע במאמץ העולמי להתמודד עם משבר הקורונה.

תמונת המצב העדכנית משקפת היטב את חוסר הסדר המאפיין את הזירה הבינלאומית, ודווקא בעת שהיא נדרשת אליו יותר מכל. יש להניח, כי המגמות הללו בהן צפינו בשנים האחרונות יימשכו, מבלי שנראה כי אף אחת מן המעצמות – לפחות מבין חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון – מסוגלת להיכנס ל"נעליים אחראיות".

הניסיון הצרפתי מעורר הערכה, אולם מבלי שיזכה לתמיכה משמעותית, לפחות ממדינות כבריטניה או גרמניה (למרות שזו איננה חברה קבועה במועצה), חסר תוחלת. ניתן לשער, כי לפחות עד נובמבר, מועד הבחירות לנשיאות בארה"ב, סימני השאלה והיעדרו של "מבוגר אחראי" יוסיפו לאפיין את המערכת הבינלאומית.

מהן המשמעויות לישראל?

ישראל נהנית לאורך שנים רבות ממערכת יחסים הדוקה ואסטרטגית עם ארה"ב, שבשנים האחרונות התהדקה עד מאד עם ממשל טראמפ. החלל המנהיגותי, שמדיניות הממשל הנוכחי מותירה בזירה העולמית, צריך לחייב את ישראל לחשיבה מאומצת ביחס למשמעויותיו והשלכותיו על האינטרסים החיוניים לה. כך גם הפער המעמיק בין ארה"ב ובעלות בריתה המסורתיות.

מאליו מובן, שמערכת היחסים הייחודית עם וושינגטון היא נכס אסטרטגי, שיש לשמור עליו ולהשיבו לקונצנזוס הפנים-אמריקני ממנו נהנה עד לאחרונה. אולם, בנסיבות שנוצרו בשנים האחרונות ישראל צריכה להפנים, כי שומה עליה לאמץ "כישורים דיפלומטיים" עדכניים – יכולת תמרון משופרת בזירה בינלאומית שנעדרת הנהגה אמריקנית, כפי שכולם התרגלו אליה.

חוסר האמון והמחלוקות בין ארה"ב ומדינות רבות, כולל כאמור בעלות בריתה המסורתיות מזה שנים ארוכות, מחייב את ישראל לאמץ גישה מולטילטרלית חיובית יותר, הן מול שחקנים רב-צדדיים כאו"ם וסוכנויותיו השונות, והן כלפי מדינות נוספות.

ישראל הוכיחה אמנם בשנים האחרונות, כי היא מבינה את הכורח שנכפה עליה, בעיקר מול הזירה הסורית. חשוב להרחיבו אל הזירה הגלובלית, הבילטרלית והמולטילטרלית כאחד, מתוך הבנה שזה יידרש על מנת להוסיף ולהגן על האינטרסים החיוניים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 30 באפריל 2020.

הפוסט אנדרלמוסיה בזירה הבינלאומית – מה זה אומר לגבי ישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשעה זו, המסרים מבלבלים – מחד גיסא, מדינות סוגרות את גבולותיהן ומסתגרות, כמתבקש מבחינה בריאותית, בדלת אמותיהן. מאידך גיסא, ברור למדי כי שיתוף פעולה בין המדינות יהיה הכרחי כדי להתגבר על המשבר חסר התקדים – בריאותית, כלכלית ומדינית.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לממשלים שמרניים יותר, פופוליסטיים ואף כאלה שאימצו נימות גזעניות, בשורה של מדינות ברחבי העולם. המשבר סביב התפרצות הקורונה עלול אמנם לחזק את גישתם, שכן יוכלו לטעון כי פתיחת הגבולות ללא פיקוח הולם הביאה לא רק להגירה בלתי נשלטת, אלא גם למגפות. דעת הקהל המפוחדת, ובמידה לא מבוטלת של צדק, עלולה לתמוך במגמות של הסתגרות ובדלנות. האתגר המיידי, היום שאחרי, יחייב מציאת איזון בין מה שמסתמן כשתי נקודות קצה – גלובליזציה בנוסח שהכרנו, אל מול בניית חומות והתבדלות.

אתגר זה מונח גם לפתחה של מדינת ישראל, ואולי ביתר שאת. בשנים האחרונות מדיניות-החוץ הישראלית התאפיינה יותר בבניית חומות, הדגשת האיומים – קיומיים או רציניים גרידא, מגננה מול יוזמות מדיניות למיניהן, ותחושה עמוקה של "העולם נגדנו" או "איננו מבין דיו את האיומים מולם אנו ניצבים". המשבר הנוכחי ראוי שיהווה הזדמנות לשינוי כיוון, ולשדרוג האופן בו ישראל מביטה לעבר העולם הרחב.

משבר הקורונה הוא צומת אסטרטגית לאימוצה מחדש של תפיסת הסולידריות, היוזמה ושיתוף פעולה עם הזירה האזורית והבינלאומית.

זו יכולה וצריכה להתבסס על מספר נדבכים:

1. הצעת היכולות הישראליות לטובת מדינות ועמים אחרים:
   הישגיה של מדינת ישראל במגוון תחומים ראויים להערכה. חשוב לשתף את עמי האזור הקרובים לנו, ואלו הרחוקים יותר, בידע הייחודי שצברנו ופיתחנו. אין הכרח לנופף השכם והערב בישראל כ"סטארט-אפ ניישן", אך יש צורך להרחיב באופן משמעותי את מרכיב סיוע החוץ במדיניות-החוץ הישראלית.
2. הדגשת הזדמנויות לצד איומים:
   העולם הרחב הפנים, כך נראה, את "רשימת האיומים" שישראל היטיבה להציג בפניו. אין הכוונה להקל בהם ראש, אולם לצידם ראוי להבליט את מלאי ההזדמנויות, שמפגשי האינטרסים עם מדינות האזור פתחו בשנים האחרונות. קיימים שלל תחומים ששיתוף פעולה לגביהם עם מדינות אחרות ממש מתבקש, כניצול הזדמנות ולא רק כתגובה לאיום: איכות סביבה, מים, בריאות, הגירה ואנרגיה. משבר ההגירה, למשל, מחייב מאמץ משותף לייצוב המצב, אך מהווה גם הזדמנות לטוות תוכניות משותפות שירגיעו חששות מובנים ויסייעו ביצירת אווירה תומכת במקום מאיימת ומסכסכת.
3. שיתוף פעולה אזורי:
    השנים האחרונות הציבו בפני ישראל פוטנציאל מרתק של שיתוף פעולה אזורי במזרח הים התיכון. הצעדים הראשונים שננקטו למימוש הפוטנציאל הם בכיוון הנכון, אולם יש להעמיקם ולהרחיבם לאזור כולו. האווירה במזרח התיכון לאחר "האביב הערבי" לא הביאה אמנם בכנפיה רוחות ערות של דמוקרטיזציה, אך יצרה מסד נוח יותר לשיתוף פעולה בין ישראל למדינות מרכזיות בעולם הערבי, ותחושה של גורל משותף, אל מול שלל האתגרים הניצבים בפנינו.
4. דיאלוג פתוח עם הפלסטינים:
   הימים האחרונים הבליטו עד כמה יש הכרח בתיאום ושיתוף פעולה הדוקים יותר בין ישראל לרשות הפלסטינית. חשוב מאד לנצל את שעת הכושר, סביב משבר הקורונה הנוכחי, על מנת לשוב למתכונת של דו שיח רחב יותר, אמפתי ומעמיק, בין שני הצדדים. ראשיתו בכורח השעה, ואחריתו בבחינתם של דרכי מוצא מן המבוי הסתום בו אנו מצויים בזירה המדינית.
5. שכנות טובה עם אירופה:בשנים האחרונות ישראל התאמצה להדגיש הביקורת של בריסל כלפיה, נקטה קו לעומתי כלפי האיחוד האירופי והציגה את היחלשות האיחוד (עקב אתגרים כלכליים, מדיניים וחברתיים) כהזדמנות לישראל. ישראל חייבת להפנים כי המציאות הגיאוגרפית, הכלכלית והתרבותית המחברת אותנו לאירופה היא נכס ולא נטל. קשר טוב עם האיחוד האירופי אינו עומד בסתירה, גם אם זה נראה כך לפרק זמן קצר, למערכת היחסים האסטרטגית של ישראל עם ארה"ב.
6. מדיניות חוץ יוזמת ומבוססת-חזון:ואולי חשוב מכל, יש להחליף את מדיניות המגננה והבלימה הישראלית במדיניות-חוץ יוזמת שמציבה "עמוד ענן לפני המחנה". ראוי שישראל תציג חזון משלה לחיים משותפים באזור, המבוסס על המכנה המשותף החיובי, במקום השלילי. טבעו של חזון, שהדרך להשגתו קשה ורבת מהמורות, אולם יש בו כדי לתרום לאווירה בונה, ופחות מאיימת, ולטעון את האווירה באזור באנרגיות חיוביות, עם או בלי גז טבעי.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-28 במרץ 2020.

הפוסט משבר הקורונה: הזדמנות לשינוי כיוון במדיניות-החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תחת הממשלה היוצאת, חלה ירידה עקבית במעמדו של משרד החוץ, ואתגרים ארוכי-שנים לדיפלומטיה הישראלית קיבלו ממדים חמורים יותר. סמכויות הועברו ממשרד החוץ למשרדי ממשלה אחרים, ובראשם המשרד לעניינים אסטרטגיים; המשבר התקציבי של משרד החוץ החריף, באופן שהוביל לקשיי תפקוד ועיצומים; והדרתם של אנשי מערך החוץ מצמתי קבלת החלטות הפכה משמעותית עוד יותר, עד כי דיפלומטים קבלו על חוסר רלבנטיות והשפעה. כל זאת, בעוד ראש הממשלה (ושר החוץ בפועל – פורמלית עד לפני כשנה, ובאופן מעשי גם כיום) ריכז בידיו ובידי אנשי אמונו את מרבית העשייה המדינית.

לאורך השנים האחרונות, השמיעו גורמים שונים בציבוריות הישראלית קול צעקה נגד הירידה במעמד המשרד, והדגישו את הנזק שהדבר מסב לביטחון הלאומי של ישראל. חברי כנסת התבטאו בנידון במליאה, בוועדות, בשדולות, במסיבות עיתונאים, כבסיס להצעת חקיקה ובמאמרי דעה; מכוני מחקר ומדיניות הצביעו על הצורך בהעצמת הדיפלומטיה הישראלית והציגו דרכים כיצד לעשות זאת; שגרירים בדימוס החלו לפעול במשותף כדי להעלות את נושא מעמד המשרד על סדר היום הציבורי; גורמים מתוך משרד החוץ ניהלו מאבקים ומחאות, גם בזירה הציבורית; נציגי חברה אזרחית ותרבות שפועלים בזירה הבינלאומית הצביעו על הקשיים שמציבה בפניהם חולשת המשרד; והציבור הישראלי הביע בסקרי דעת קהל את חוסר שביעות הרצון שלו מהתנהלות העניינים הזאת.

האתגרים שעומדים כיום לפתחה של ישראל הם מדיניים יותר, וצבאיים פחות. כך גם ההזדמנויות, שעיקרן אפשרויות רבות יותר לישראל להגביר את השייכות שלה באזורים סביב לה – המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון.

כפי שמראה משבר הקורונה, העידן הנוכחי גם דורש התנהלות דיפלומטית מוגברת סביב סוגיות גלובליות. רק בימים האחרונים, למשל, מילא משרד החוץ תפקיד מרכזי במהלכים מדיניים שאפשרו הבאת מסיכות וציוד לבדיקות קורונה ממדינות זרות לישראל.

המעורבות הישראלית בסוגיות מסוג זה אינה מסתכמת רק בקידום טובתה של ישראל, אלא גם כוללת (וצריכה לכלול יותר) היבטים של ערבות הדדית בינלאומית – הצבת הידע, הנכסיות והמשאבים הישראלים לטובת מדינות ועמים אחרים, שמתמודדים עם תופעות גלובליות מאתגרות.

במציאות שכזו, חשיבותה של הדיפלומטיה גוברת. יותר מתמיד, על ישראל לאמץ מדיניות-חוץ עם הפנים לעולם. כזו שלא מתמקדת עוד בהסתגרות, הדיפת ביקורת, הסברה וסיכול יוזמות, אלא שרואה את ישראל כשחקן מרכזי יותר בזירה הגלובלית, שמגבירה את המעורבות של ישראל בארגונים בינלאומיים ובסיוע חוץ, ושמגלה פתיחות לדיאלוג עם קהלים רחבים (גם ביקורתיים) תוך מחויבות למערכת הערכים הדמוקרטית.

הצלחתה של ישראל בעידן הנוכחי תהיה תלויה במידה רבה ביכולתה לפעול יחד עם מדינות אחרות כדי לאתר ביחד פתרונות לאתגרים, לקדם אינטרסים משותפים, ולייצר מסגרות חדשות לפעולה. לשם כך, דרוש משרד חוץ בעל יכולות והשפעה, ומרכיב מרכזי בכך הוא זהות שר החוץ הבא.

הממשלה הבאה תצטרך למנות שר חוץ במשרה מלאה מיום הקמתה, בשונה ממה שעשה נתניהו כשהרכיב את ממשלתו היוצאת. ואולם, המינוי כשלעצמו אינו הפתרון. חשוב שיהיה זה שר עם עוצמה פוליטית לצד מוטיבציה ויכולת לשנות. שר שינקוט צעדים מהירים לחיזוק המשרד – ובראשם החזרת סמכויות והגדלת תקציב, שיוביל רפורמה במבנה המשרד ובאופן פעילותו, שישפר את הממשק בין המשרד לבין הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל, ושיקדם שינוי מדיני.

יהיה עליו לבחון את ההישגים והכישלונות של ישראל בתחום החוץ בשנים האחרונות; לשים לב להזדמנויות שפוספסו, לשלום שהתרחק, לאיומים שהתעצמו, לערכים שנשחקו ולמערכות היחסים שנפגעו; לגבש תפיסת מדיניות-חוץ לאומית חדשה ולהבטיח את תמיכת הממשלה בה; ולצאת למסע מדיני שיוציא את משרד החוץ מהבידוד ויצעיד את ישראל לעתיד של שלום, שגשוג וביטחון, בו תמצא את מקומה הראוי באזורים סביב לה ובמשפחת העמים.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-17 במרץ 2020

הפוסט להוציא את משרד החוץ מהבידוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתפישה הישראלית, השלום עם מצרים הוא נכס רב חשיבות וארבעת העשורים האחרונים הוכיחו שהוא עמיד בפני תמורות וזעזועים. השלום הזה הוא גם בעל פוטנציאל להתפתח לכדי שיתוף פעולה אסטרטגי. ליחסים בין ירושלים לקהיר נצרב דימוי של "שלום קר". דימוי זה נשען על מציאות בה כל עוד לא נפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, קשה למצרים להתקדם לנורמליזציה מלאה עם ישראל, לא משנה כמה האינטרסים המשותפים יהיו חיוניים. על אף שעמדה זו התעמעמה מעט לאור שיתוף הפעולה הביטחוני-אסטרטגי הגובר בין ישראל למדינות הסוניות באזור, היא עדיין מכתיבה את אופי והיקף היחסים.

הקשר הישראלי-מצרי הוא נכס למדינות האזור, במיוחד אלה השייכות לציר הסוני, לארה"ב ולמעצמות האחרות. בעיניהן, מדובר בחיזוק ליציבות האזורית שחווה זעזועים רבים. במהלך 2019 היתה מצרים ציר מרכזי בקשר בין ישראל לפלסטינים וכל ניסיונות ההסדרה מול חמאס נעשו בתיאום הדוק עמה, בתיווך האו"ם ותוך סיוע כספי מקטאר. ישראל ומצרים פעלו שתיהן לצמצם את נוכחותה של איראן במזרח התיכון, לקדם באמצעים דיפלומטיים את הגברת הסנקציות הבינלאומיות עליה ולהיאבק בגרורותיה השונות. הן גם פעלו, כל אחת ממקומה, להגבלת פעילותה של טורקיה במזרח אגן הים התיכון דרך קידום בריתות אזוריות ופעלו יחד נגד הטרור מתוך תפישה משותפת של מהות האיום. גם הראייה שלהן לגבי תפקיד ארה"ב במזרח התיכון דומה והביאה לתיאום בתחומים רבים.

לנוכח התיאור לעיל נדמה היה כי בשנה שבה צוינו 40 שנה להסכם השלום, ישראל ומצרים תחגוגנה אותו בפרופיל גבוה. אולם, בעוד שבישראל התקיימו כנסים אקדמיים ואירועים שונים, במצרים לא התקיימו טקסים וכינוסים מקבילים. בנוסף, השגריר דוד גוברין סיים את תפקידו ביולי 2019 ומכיוון שמינוי השגרירה שנבחרה על ידי משרד החוץ עוד באוקטובר 2018 לא הובא לאישור הממשלה, אין לישראל כיום שגריר בקהיר.

לצד שיתוף הפעולה המדיני-אסטרטגי, בלט ב-2019 תחום האנרגיה בשיתוף הפעולה בין ישראל למצרים. צעדים משמעותיים ננקטו לקידום מהלך שיאפשר למצרים, ישראל, קפריסין ויוון (בעתיד אולי גם לבנון) להוות מוקד אזורי להפקת גז טבעי, כבסיס לייצוא לאירופה. בינואר 2019 הושק בקהיר פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) בהשתתפות שבע מדינות מהמזרח התיכון ומאירופה, ובהן ישראל והרשות הפלסטינית (אך ללא טורקיה ולבנון). שר האנרגיה הישראלי שטייניץ נפגש עם עמיתו המצרי אל-מולא באופן פומבי. בכינוס של שרי EMGF שנערך בינואר 2020 בקהיר כבר הוחלט לשדרג את מעמד הפורום לארגון בינלאומי מוכר, אליו ביקשה גם צרפת להצטרף, ובו ישמשו ארה"ב, האיחוד האירופי והבנק העולמי כמשקיפים. שיתוף הפעולה הזה סייע גם לחיזוק הקשרים הדו-צדדיים בין ישראל למצרים.

בספטמבר 2019 חתמה קצא"א על חוזה עם בעלי הצינור EMG על הזרמת גז טבעי מהמאגרים לוויתן ותמר למצרים. העסקה צפויה להניב לקצא"א עמלה של 200 מיליון שקל לשנה. בנוסף, הושגה פשרה בין ממשלת מצרים לחברת החשמל ולפיה מצרים תשלם רק 500 מיליון דולר מתוך 1.76 מיליארד דולר שנפסקו לטובת חברת החשמל בפסק הבוררות הבינלאומי על אי-אספקת הגז ממצרים לישראל כפי שסוכם לפני שנים אחדות. בכך, הוסרו המכשולים האחרונים לאספקת גז מישראל למצרים וזו החלה בינואר השנה.

כל זה לא היה מתאפשר לולא המגעים האינטנסיביים בין ממשלות ישראל ומצרים וללא המטריה המדינית שניתנה לביצוע העסקות. יחד עם זאת, מלבד תחום האנרגיה, לא חלו ב-2019 שינויים נרחבים בשיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל למצרים. מיזם אזורי התעשייה המשותפים (QIZ) המשיך לפעול במתכונת הקיימת, וכך גם הקשרים בתחום החקלאי. למצער, לא היו מיזמים חדשים בתחום האנרגיה הסולארית, התפלת המים או הטכנולוגיות הירוקות שהיו עשויים לסייע מאוד למשק המצרי. גם בתחום האזרחי לא חלה התקדמות בשיתופי פעולה בתחומי המדע, הרפואה, הטכנולוגיה או האקדמיה. דווקא בתחום התיירות חלה עלייה במספר התיירים הישראלים המבקרים במצרים, כשבסיני ביקרו מאות אלפים ובמצרים עצמה כמה אלפים. גם בכיוון ההפוך חלה התפתחות חיובית עם גידול במספר הצליינים הקופטים העולים לרגל לישראל, בעיקר ל"שבת האור" ולחג הפסחא. אם ב-2015 הגיעו כ-5,000 צליינים, ב-2019 עמד מספרם על כ-7,000.

כחלק ממאמצה של מצרים להפגין עמדות ליברליות וסובלניות, בעיקר כלפי מיעוטים דתיים, חלה התקדמות במחויבות המשטר לטיפול באתרי מורשת יהודיים. מתחם בסאתין בקהיר שופץ במהלך 2019 על חשבון ממשלת מצרים, ושיפוץ נבי דניאל באלכסנדריה הסתיים בינואר 2020. יש לציין שלטקס המרשים שהתקיים בבית הכנסת נבי דניאל הוזמנו שגרירים ממדינות רבות, אך שגריר ישראל לא הוזמן. זאת, הואל והאירוע נתפש בעיני המצרים כאירוע יהודי ולא כישראלי.

למעלה מארבעה עשורים של יחסי ישראל-מצרים מצביעים על המשכיות ותמורה. שיתוף האינטרסים בין שתי המדינות הוא היסוד לשלום ביניהן, חרף כשלים, אי-הסכמות וחילוקי דעות. המציאות האזורית והבינלאומית (בעיקר מאז עליית א-סיסי לשלטון) הגבירה את שיתופי הפעולה, אך לא הצליחה להעלים את "הקור" המצרי כלפי יחסי השלום. מכשול בולט מוסיף להיות ההימנעות המצרית משיתוף פעולה תרבותי. ייתכן שהזהות הים תיכונית המתחילה לקנות לה אחיזה בחוגים מסוימים במצרים ובישראל, תוכל לעורר דיאלוג שיניב במרוצת הזמן יחסי תרבות פתוחים יותר. הרשתות החברתיות, שמאפשרות שיח ישיר ונרחב עם פלחים לא מבוטלים של האוכלוסייה המצרית, שהיא ברובה צעירה ומתעניינת בהוויות העולם, מהווה זירה נוספת בה ישראל פועלת ושיש בה פוטנציאל להתקרבות אזרחית. חשוב שישראל תמנה במהירות שגריר קבוע למצרים, שיוכל לתמוך ולהוביל את המאמצים לחיזוק הקשר ולניצול ההזדמנויות שהוא מייצר.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 26 בפברואר 2020.

הפוסט ישראל ומצרים, 40 שנות קור שופע חום אסטרטגי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

2019 לא הביאה לשינויים משמעותיים ביחסי ישראל-עיראק. עם זאת, חלה עלייה הדרגתית ביחסה של ישראל לעיראק כאל אתגר ביטחוני, שכן היא רואה בה חוליה חשובה בשרשרת העברת אמצעי הלחימה ונשק אל החזית בגבול הצפון. בישראל עוקבים בדריכות אחרי הקמת הבסיס הצבאי אבו-כמאל הסמוך לגבול עיראק-סוריה. לפני מספר חודשים בוצעו בעיראק מספר תקיפות מל"טים נגד בסיסי המיליציות השיעיות. תקיפות אלה בתוך השטח העיראקי, לראשונה מאז תקיפת הכור אוסיראק ב-1981, יוחסו לישראל. קודם לכן, תקפה ישראל מספר פעמים יעדים של אותן מיליציות בסוריה.

ממשלת עיראק מינתה ועדת חקירה וזו קבעה, באיחור רב, כי ישראל אחראית לתקיפות. השלטון בבגדאד נמנע מלאיים בתגובה, אך המיליציות השיעיות פתחו "חשבון דמים" עם ישראל והחריפו את טון ההתבטאויות נגדה. האוכלוסייה העיראקית, לעומת זאת, גינתה ברובה את האופן שבו איראן הופכת את ארצם לזירת התגוששות עם ארה"ב וישראל. בשולי השיח הזה, ועוד לפני שפרץ גל ההפגנות, הופיעו ברשתות החברתיות גם ביטויי שמחה על הפגיעה בכוחות הפרו-איראניים השנואים.

למחוז הכורדי האוטונומי שבצפון עיראק, ההפגנות נגד איראן לא הגיעו. שם עמלים דווקא עם תיקון הקשרים עם טהראן, בתהליך שמתרחש באופן מובן תוך צמצום הקשרים עם ירושלים. בשנה החולפת לא היו ביקורים של אישים משמעותיים בכורדיסטאן וגם לא נשמעו הצהרות מעניינות בנוגע ליחסים. ניתן בהחלט לומר כי בעוד שבשנים קודמות עסקה ישראל בעיקר בהזדהות עם הכורדים ושאיפותיהם, ב-2019 היא "גילתה" את עיראק הערבית ואת העובדה שהתחום האזרחי (התרבותי-זהותי) הוא בעל פוטנציאל לביסוס יחסים עם בגדאד. היהדות משחקת תפקיד חשוב בהקשר זה, שכן מדובר באפיק "לגיטימי" יותר מבחינת עיראק לקשר עם ישראל.

חשוב להדגיש, הצמרת הפוליטית של עיראק כבולה לאיראן בנושא הישראלי. עם זאת, היא לא מונעת את מודל "הכשרת הלבבות מלמטה", וזה אף התגבר עם פרוץ ההפגנות. מדובר ביחסים שמתקיימים באופן פרטי, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות. עיראקים רבים מביעים תקווה כי לאחר שיחול בארצם השינוי המיוחל, היא תכונן יחסים עם ישראל. זאת ועוד, הם מייחלים שישראל תפעל לטובת העם העיראקי ותפגע באיראן. הזדהות זו אינה באה לידי ביטוי באופן פומבי, אך לצד זאת ביטוי השנאה לישראל שוליים ביותר בהפגנות.

משרד החוץ זיהה את המגמה הזו עוד בשלהי 2018 והקים קבוצת פייסבוק ייחודית בשם "ישראל בלהג העיראקי", המיועדת לשיח עם עיראקים. הקבוצה צברה תאוצה בשנה החולפת ומונה כיום כ-273 אלף עוקבים. בנוסף, במהלך 2019 ביקרו בישראל ארבע משלחות עיראקיות כאורחות של משרד החוץ. עיראקים נכללו גם במשלחת ערבית אחרת שהגיעה לארץ. באפריל, אחרי שדבר הביקורים הודלף לתקשורת, התקיים בעיראק דיון בשאלת הנורמליזציה עם ישראל. ועם זאת, האיום על עיראקים שמשתתפים במפגשים שכאלה הוא רציני ומוחשי.

ביולי 2019 נרשמה קפיצת מדרגה נוספת, כששר החוץ ישראל כ"ץ פרסם ברכה כללית לעם העיראקי ובה הביע רצון בהגברת שיתוף הפעולה בין העמים. אחרי פרוץ גל המחאה, פרסם כ"ץ הודעת תמיכה "בעם העיראקי ובדרישותיו הצודקות". חודש לאחר מכן גינה ראש הממשלה בנימין נתניהו טבח שביצעו המיליציות השיעיות בבגדאד והאשים את איראן באחריות לו. נכון כי הדרגים הבכירים בישראל ראו בכך הזדמנות לנגח את איראן, אך אין בכך כדי לבטל את העובדה שישראל היא המדינה היחידה באזור עד כה שהביעה הזדהות עם המפגינים.

עיראק עומדת כעת בפני פרשת דרכים שתשפיע בוודאות על יחסיה עם ישראל. אם ידוכאו ההפגנות, בסיוע איראני פעיל, היא תהפוך למדינת חסות של הרפובליקה האיסלאמית ובבגדאד תשב ממשלת בובות בעלת יכולת התנגדות מצומצמת מאוד לדרישות מטהראן. אם הסטטוס קוו יישמר, ממשלת עיראק תיחלש בהדרגה, עיראק תישקע לשיתוק פוליטי, תאבד עוד יותר מחשיבותה האזורית ומהיותה יעד עבור ישראל. לעומת זאת, אם יצליחו המפגינים להפיל את המשטר, תיווצר לישראל הזדמנות של ממש. במצב שכזה, הסנטימנט האנטי-איראני יוביל את הממשלה החדשה לחפש בעלות ברית חדשות שיכבדו את השינוי שהתחולל בה. בעלות ברית שכאלה יהיו רחוקות מטהראן, דבר שעולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 19 בפברואר 2020.

הפוסט עבור ישראל, עיראק היא אתגר ביטחוני אך גם יעד להתקרבות אזרחית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כץ אמר: "בורל הוא לא הפריץ ואנחנו לא יהודי הגלות שמרכינים ראש. סגנונו אינו ראוי. חלפו הימים שמישהו מאיים על יהודים ועל מדינת היהודים. נמשיך לבנות ולפתח את מדינת ישראל על כל חלקיה ואזוריה ואת ירושלים בירתה".

הפוסל במומו פוסל. האם "דיפלומטיית המגפונים" הזו, שבמסגרתה הצדדים מחליפים מהלומות מילוליות דרך התקשורת, מסייעת ליחסים הטעונים ממילא בין ישראל לאיחוד האירופי? כיצד ההשתלחות משרתת את ישראל?

הרי עמדת האיחוד האירופי – יהא שר החוץ שלו אשר יהא – ברורה וידועה מזה ארבעה עשורים. כבר ב-1980 אימצה הקהילה האירופית דאז פתרון שבזמנו נחשב מהפכני: שתי מדינות לשני עמים, לאחר משא ומתן שיבוסס על קווי 1967. היה ובמשא ומתן הצדדים יסכימו על חלוקת שטחים שונה (כולל חילופי שטחים), הקהילה (שבינתיים הפכה לאיחוד האירופי) תברך על המוגמר.

תוכנית המאה של טראמפ סוטה מהעקרונות שהתווה האיחוד האירופי ושהפכו מקובלים על הקהילה הבינלאומית (כולל ארה"ב) – החלטות 242 ו-338 של מועצת הביטחון של האו"ם. לכן, תגובת בורל לשיח הסיפוח של ממשלת נתניהו אינה מפתיעה ואינה מחדשת דבר.

קשה לראות מצב שבו האיחוד האירופי, שהטיל סנקציות על רוסיה עקב כיבוש חצי האי קרים, יוכל לעבור בשתיקה על סיפוח ישראלי חד-צדדי של שטחים שעל פי המשפט הבינלאומי מוגדרים כבושים. קשה לישראליות ולישראלים להבין את הראש האירופי, זה המכבד את המשפט הבינלאומי, זה הקורא לפתרון סכסוכים בדרכי שלום, לכיבוד זכויות אדם וזכויות מיעוטים. ולאירופים קשה להבין את המציאות הישראלית החיה על חרבה וכיפת הברזל שלה. אולם האיחוד האירופי הוא עדיין שותף חשוב של ישראל במובנים רבים, וכך יש להתייחס אליו.

בורל, שנכנס לתפקידו בדצמבר, לא היה חשוד מלכתחילה באהדה יתרה לישראל. כשר החוץ של ספרד הוא ניסה להוביל אותה להכיר באופן חד-צדדי במדינה פלסטינית. כשר החוץ של האיחוד האירופי, יש לו שותפים למהלך כזה בלוקסמבורג וכנראה גם בבירות נוספות. אולם, על אף שאיפותיו, כניסתו לתפקיד לא חוללה עד כה שינוי. בין מדינות האיחוד שוררות מחלוקות במגוון סוגיות חוץ, כולל בנושא הישראלי-פלסטיני, שמונעות קבלת החלטות בקונצנזוס הנדרש. ממשלת ישראל, באמצעות משרד החוץ, פועלת לסכל החלטות אירופיות ביקורתיות כלפיה. בהעדר קונצנזוס בקרב כל 27 המדינות החברות באיחוד, בורל נאלץ להסתפק בהבעת דעתו שלו בנושא.

המדיניות שבה נוקט ראש הממשלה בנימין נתניהו בארבע השנים האחרונות לנטרל את האיחוד ממעורבות בנושא הפלסטיני ולמנוע החרפת צעדים – נושאת פרי. מאז ינואר 2016 בלמו חברות שונות באיחוד החלטות נגד מדיניות ישראל. על פי הדיווחים, הונגריה, צ'כיה, איטליה, ומדינות נוספות סרבו להצטרף לאזהרות בורל בנושא הסיפוח, ולכן הצהרתו יצאה בשמו בלבד ולא בשם האיחוד האירופי.

בשנים האחרונות נוטים שרים בממשלת ישראל להגיב בחריפות יתרה אל מול האיחוד האירופי ולהפוך אותו מטרה לשיסוי. השר יובל שטייניץ, למשל, אמר לאיחוד "ללכת לאלף אלפי עזאזל". האמנם יש מקום להגיב באגרסיביות לדברים כה צפויים? האם אכן התגובות הן לאוזניו של בורל או לאוזני בוחרי הימין בישראל?

כך או כך, כדאי לשר החוץ כץ לחדול מתגובותיו האגרסיביות והמשסות כלפי האיחוד, שהוא שותף חשוב של ישראל – כלכלית, מדעית, ואף ערכית – ולשמור את הפטישים הכבדים להמשך דרך החתחתים המסוכנת היה ויסופחו שטחים. כרגע דיפלומטיה אגרסיבית אולי משרתת תקופת בחירות, אך לא ברור שהיא משרתת את האינטרס הישראלי.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 15 בפברואר 2020.

הפוסט לתקוף את האיחוד האירופי בשביל מנדטים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המושג "נורמליזציה" מעולם לא שיקף הגדרה דיכוטומית של קיום או היעדר יחסים עם ישראל. ובכל זאת, בשנים האחרונות נדמה כי הפך לאפור ומורכב יותר מאי פעם. ביחסים בין איחוד האמירויות נפרצים לישראל ערוצים חדשים של שיתופי פעולה, וב-2019 בלט בכך התחום האזרחי-תרבותי. אם קודם לכן היו הקשרים האזרחיים בין המדינות מעטים ומוגבלים למסגרות בינלאומיות, בשנה החולפת הם הפכו מגוונים הרבה יותר, באופן שמעיד יותר מכל על התקרבות משמעותית. ערוץ זה מוסיף ממד עמוק יותר ליחסים ומייצר שיתופי פעולה בעלי אופי ממושך יותר שטומנים בחובם דיאלוג בין עמים ולא רק בין שכבה צרה של מדינאים ואנשי עסקים.

החיבור בין המדיני לאזרחי הוא תופעה מעניינת בהקשר זה. משרד החוץ, שבשנים הקודמות היה שחקן שולי בפיתוח הקשרים עם איחוד האמירויות, לקח ב-2019 תפקיד מרכזי יותר. דף הטוויטר שהקים, "ישראל במפרץ", משמש כמעין שגרירות וירטואלית ומהווה פלטפורמה להרחבת המודעות והעמקת הקשרים בין העמים, בהינתן המגבלות הפיזיות והדיפלומטיות. העמוד זוכה כבר ל-30 אלף עוקבים, וזאת ללא קשר לעלייה של כ-50% שנרשמה בשנה שעברה במספר העוקבים ממדינות המפרץ הפרסי אחר עמוד הטוויטר הראשי של משרד החוץ "ישראל בערבית". בשנה זו גם נרשמה עלייה במספר התגובות, השיתופים והלייקים בעמודי משרד החוץ ברשתות החברתיות וכן עלייה בשיעור התגובות החיוביות של משתמשים ממדינות המפרץ. החיבור הדיפלומטי-אזרחי בממד הווירטואלי זכה השנה גם ליוזמות אמירתיות. שלא כבעבר, שגרירויות איחוד האמירויות בעולם פרסמו איחולים ברשתות החברתיות לרגל החגים היהודיים, ואלה הובילו לשיח אזרחי – ישראלי ואמירתי – ער וחיובי.

ב-2019 חלה גם התחממות ביחסים סביב יוזמות בין-דתיות. תחום זה, שהיה נחלתן של בחריין ומרוקו בשנים האחרונות, הפך למשמעותי עבור איחוד האמירויות, שהכריזה על השנה החולפת כשנת הסובלנות. במסגרת זו, היא חיזקה את הלגיטימציה לקיום חיי דת של הקהילה היהודית בדובאי (אם כי עדיין לא הכירה בה באופן רשמי); הכריזה על הקמת מרכז לשלוש הדתות המונותאיסטיות (Abrahamic Center) באבו-דאבי; העניקה אישור רשמי לתפקיד רב בשלוחת אוניברסיטת ניו יורק באבו-דאבי; וקיימה אירועים רב-תרבותיים בהשתתפות נציגים יהודים ודרוזים, חלקם ישראלים. כך, למשל, התארח המנהיג הרוחני של העדה הדרוזית בישראל, מוואפק טריף, בוועידת הסובלנות העולמית בדובאי בחסותו של האמיר מוחמד בן ראשד אל-מכתום.

על אף שיש להבחין בין שיתופי פעולה בהקשר הדתי לבין שיתופי פעולה בהקשר הלאומי, קשה לנתק לגמרי את החיבור בין היהדות לישראליות. תחום זה גם זוכה ללגיטימציה גבוהה יותר, שכן המסרים המועברים בו הם אוניברסליים ומשרתים את הנרטיב הפלורליסטי של איחוד האמירויות. לצד היחסים הווירטואליים והבין-דתיים, ממשיכות מגמות שיתופי הפעולה מהשנים הקודמות, בעיקר סביב אירועים אזרחיים בינלאומיים, כגון אירוח ספורטאים בתחרויות ג'ודו (בהן מוצגים כבר שנתיים סמלי הלאום של נבחרת ישראל) ותלמידים באולימפיאדת הרובוטיקה.

אולם, מעל לכל, החלטת איחוד האמירויות לאפשר את השתתפות ישראל בתערוכת אקספו הבינלאומית בתחומה החל באוקטובר 2020, הפכה לגורם המרכזי שמעצב כיום את היחסים הישירים בין ירושלים לאבו-דאבי. השתתפות ישראל באקספו היא באחריות משרד החוץ והיא משמשת הזדמנות לשיתופי פעולה דיפלומטיים, כלכליים ואזרחיים. במהלכה, יוצב בדובאי ביתן ישראלי למשך כחצי שנה ויתקיימו בו תצוגות של חדשנות טכנולוגית ישראלית ומופעים של אמנים ישראלים. הפגנת נוכחות ישראלית מסוג זה במדינה ערבית-מוסלמית תהיה חסרת תקדים.

ברור כי יגיעו ישראלים רבים לתערוכה, למרות שעדיין אין בהירות בנוגע להסדרי אשרות הכניסה לבעלי תעודות זהות ישראליות. במידה שתתאפשר כניסה גורפת לישראלים, יהיה בכך תקדים נוסף ביחסים. תיירות ישראלית, שצפויה להתפתח בעקבות העלייה במודעות לאיחוד האמירויות כיעד, על רקע תערוכת אקספו, תתרום עוד לחיזוק הקשרים האזרחיים עמה. ואכן, נראה כי מידת הסיקור של איחוד האמירויות בתקשורת הישראלית גברה באופן משמעותי וההתעניינות לביקור בה גדלה בהתאם. יחד עם זאת, הערוץ התיירותי, שהיה בעבר חד-צדדי בעיקרו, החל להתפתח גם בכיוון ההפוך ובשנה החולפת חלה עלייה במספר הפניות מהמפרץ הפרסי לבקר בישראל. עיתונאים, פעילי רשת ונציגים אחרים כבר ביקרו בישראל במסגרת מספר משלחות רשמיות שארגן משרד החוץ.

הקשרים הביטחוניים עם איחוד האמירויות נותרו כנראה כשהיו במהלך השנה שחלפה. התרגולים האוויריים המשותפים עם צבאות ישראל, איחוד האמירויות, ארה"ב, איטליה ויוון התקיימו גם ב-2019 וידיעות על שיתופי פעולה סביב עסקות רכישת וקניית ציוד צבאי ממשיכות לזלוג מדי פעם לתקשורת. בהיבט המדיני, רבים מהקשרים המתקיימים בחסות בינלאומית נקשרים לחשיבותה האזורית והבינלאומית של איחוד האמירויות, ועבור ישראל בפרט. כמדינה המארחת אירועים בינלאומיים רבים, בכירים ישראלים ממשיכים להגיע אליה במסגרות אלו. ואולם, הנוכחות הישראלית הגוברת בה ופתיחת הדלתות הרחבה מצד האמירתים אינם מעידות על מדיניות סדורה ביחס לישראל, ובכירים שונים במדינה מבטאים גישות שונות למגמת ההתקרבות לישראל.

2019 התאפיינה בצעדים מעשיים יותר מהצד הישראלי לפיתוח הקשרים וליצירת שיח חיובי בין הצדדים. ניכר כי ישנן יותר פניות יזומות של גורמי ממשל ישראלים אל מדינות המפרץ בכלל, ואל איחוד האמירויות בפרט. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ממשיך להצהיר על רצונה של ישראל להתקרב למדינות המפרץ. מינויו של ישראל כץ לשר החוץ נתנה לכך רוח גבית. בתפקידו הקודם כשר התחבורה, פעל כץ להרחבת הקשרים עם מדינות המפרץ באמצעות יוזמת "מסילות השלום". ביוני אף ביקר כץ באיחוד האמירויות והבטיח לקדם את מדיניות הנורמליזציה.

גם מהצד האמירתי השנה החולפת התאפיינה בהפגנת פתיחות רבה יותר לישראל ולקהל הישראלי והיהודי. הנדבכים החדשים שהתווספו לקשר מסמנים כיוון חיובי, אך יחד עם זאת, יודגש כי ההתפתחויות הללו אינן משנות את הסטטוס המדיני, ושתי המדינות עדיין רחוקות מפריצת דרך לכינון יחסים רשמיים. באקספו 2020 נהיה עדים למבחן משמעותי בתהליך שיפור היחסים. התנהלות מתחשבת ושקולה של הקהל הישראלי ושל מארגני הביתן, תוביל לחיזוק הקשר הבלתי אמצעי בהיקפים שהצדדים טרם התנסו בו.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 23 בינואר 2020.

הפוסט בטוויטר, "השגרירויות" של ישראל ואיחוד האמירויות כבר מקבלות קהל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שחיקת המרכיב הדמוקרטי ביחסי החוץ הולמת את מדיניות הפנים שמוביל נתניהו. אחרי הדה-לגיטימציה שעשתה הממשלה לגורמים שונים בקהילה הבינלאומית ובחברה האזרחית הישראלית, היא עושה זאת כעת גם לכלי התקשורת הישראלית ופוגעת בחופש הסיקור ובעקרונות בסיסיים. התקשורת היא כלי דמוקרטי מרכזי וחשוב, אך היא מתקשה להגיב ולהתאים עצמה למכלול ההתפתחויות. מעצם טבעה, התקשורת, בין אם במכוון ובין אם לאו, היא זו שקובעת במידה רבה כיצד אנו תופשים את המציאות סביבנו. עוצמתה באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים. הסיקור העיתונאי מעצב תודעה בתחום הפוליטי, הביטחוני, הכלכלי, החברתי ועוד.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-4 בספטמבר 2019

הפוסט כדי שנבין ביחסי החוץ, על התקשורת לספק משקפיים מתאימים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משאים ומתנים אינם מצליחים או נכשלים רק בשל אישיותו של המתווך. יש סיבות רבות לכך שסבבי השיחות בין ישראל והפלסטינים נכשלו לאורך השנים. אולם, ההיסטוריה מלמדת כי קיומו של מתווך ששני הצדדים ראו אותו כהוגן והגון, הוא נכס שסייע בהשגת ההסכם. כך היה קיסינג'ר, כאשר תיווך בין ישראל ומצרים, מצד אחד, ובין ישראל וסוריה, מצד שני, בהשגת שלושה הסכמי הפרדה ב-1975-1974. יהדותו של קיסינג'ר מעולם לא נתפסה בצד הערבי כגורם המשפיע לרעה על יכולת התיווך שלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-23 ביולי 2019

הפוסט ארצות הברית: מתווך לא הוגן בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנימין נתניהו התהדר עוד לפני בחירות אפריל, אך גם כעת, בהצלחות לכאורה בתחום מדיניות החוץ. ואולם, בו-בזמן, משרד החוץ עליו היה מופקד בארבע השנים האחרונות הידרדר לשפל חדש. כוחו הוחלש, סמכויותיו בוזרו ויכולתה של ישראל לממש מטרות מדיניות ולשדרג את יחסיה הבינלאומיים נפגעה. משרד החוץ נמצא בגירעון תקציבי של יותר מ-300 מיליון שקל, עובדה שמקשה על הדיפלומטים לבצע בפועל את עבודתם. ראינו לאחרונה כיצד הם אינם יכולים לסייע למשל לקהילה יהודית שסובלת מאירועים אנטישמיים, פשוט כי לא היה להם כסף להגיע למקום.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם בהארץ ב-17 ביולי 2019

הפוסט הרפורמה של כץ אינה הנוסחה הנכונה לתיקון משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי להבין את התפתחות אזור המגורים בואדי חומוס, יש לציין כי לאורך השנים אדמות צור באהר הופקעו לטובת בנייה לשכונות היהודיות תלפיות מזרח והר חומה (וגם לטובת בניית הגדר ו"הכביש האמריקאי"). לצור באהר לא נותרו עוד אזורים להתרחב מלבד מזרחה לכיוון הגדה המערבית. כך התפתח אזור מגורים זה, אליו עברו להתגורר זוגות צעירים ומשפחות צעירות מבין תושבי השכונה. במהלך הדיונים לקראת הקמת הגדר, התושבים ביקשו שהיא לא תעבור בתוך השכונה אלא תאפשר לכל השכונה, כולל המבנים בואדי חומוס, להישאר כיחידה אחת וכך אכן היה. המצב המורכב באזור זה הוליד שאלות משפטיות שונות שנידונו לאורך השנים בבתי משפט, במיוחד בנוגע למעמד המשפטי של תושבי צור באהר המתגוררים באזור. מאחר שמתחם ואדי חומוס נמצא בשליטה, ותחת סמכות של הרשות הפלסטינית (שטחי A ו-B), התושבים ביקשו וקיבלו היתרי בנייה ממשרדי התכנון של הרשות.

הפוסט הרס בתים בצור באהר: מחוץ לירושלים ובתוך הגדר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דמוקרטיה ומדיניות-חוץ בישראל; מה הקשר? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בהינתן הנתק הקיים בין השגרירות הישראלית בבירה המצרית לבין האליטות המצריות, שמגלות יחס עוין כלפי הדיפלומטים הישראלים, כל שגריר בקהיר מגלה חיש מהר שהוא צפוי לתוקפנות בוטה מצד גורמים כאלה ואחרים, פרסומים קשים בתקשורת ובדיות שמופצות במהירות האור ברשתות החברתיות. יש גם מצבים סבוכים שדורשים עבודה שקטה ומאומצת מתחת לרדאר, בין אם מדובר במצב בגדה המערבית או ברצועת עזה, או הלחימה נגד האסלאם הקיצוני קרוב לגבול הישראלי. הפתגם המצרי המפורסם קובע כי "המילים הם מכסף, אבל השתיקה שווה זהב". הדבר האחרון ששגריר ישראל בקהיר צריך לעשות זה להדליף לעיתונות ולחמם את דעת הקהל על מנת לספק צרכים פוליטיים כאלה ואחרים. האם נכון למנות לתפקיד כה רגיש את השר איוב קרא, שבשנת 2016 חשף פרטים האסורים בצו פרסום של פרשיה ביטחונית סודית הכרוכה בחיי אדם? רק לפני כמה חודשים קרא אמר שהוא תומך בתכנית המצרית ל"הקמה של המדינה הפלסטינית בעזה ובסיני" ועורר גל של תגובות נזעמות במצרים. האם באמת מדובר במועמד האידאלי שתואם את דרישות התפקיד?

להמשך קריאה..

המאמר התפרסם ב"גלובס" ב-5 ביוני 2019

הפוסט לא למינוי הפוליטי של איוב קרא לשגריר בקהיר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בימים אלה נרשמות התפתחוית מעניינות במיוחד במזרח אגן הים התיכון. ב-11 באפריל התקיים בביירות מפגש לבנוני־קפריסאי בהשתתפות שרי החוץ והאנרגיה משתי המדינות, שבו הוסכם להאיץ את המגעים ביניהן בתחומי האנרגיה. במסגרת זו, סוכם על משא ומתן אינטנסיבי לגבי הסכם יוניטיזציה בין שתי המדינות. הסכם מעין זה, לפיתוח מאגרים משותפים, מסדיר את ההתנהלות ביחס לשדות גז ונפט משותפים המשתרעים משני צדי הגבול הימי הכלכלי של המדינות. שר החוץ הלבנוני ג'ובראן באסיל, שבעבר כיהן גם כשר האנרגיה, ציין כי סוכם שהמשא ומתן יושק ב-7 במאי, וכי במועד זה ינסו שני הצדדים למפות את נקודות ההסכמה והמחלוקת ביניהם.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דה מרקר" ב-13 במאי, 2019

הפוסט לבנון וקפריסין מהדקות יחסים – וזה יעשה רק טוב לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בימים אלו מתחילים 120 חברי כנסת ותיקים וחדשים את עבודתם בכנסת ה-21. בתקופה הקרובה הם יבנו לעצמם סדר יום פרלמנטרי, יאיישו את הלשכות, הוועדות והמליאה, יקימו שדולות ויחלו לקדם דיונים והצעות חוק. בין שלל העיסוקים הללו, יוכלו חברי הכנסת גם לסייע לאורך כהונתם לשיפור מדיניות החוץ הישראלית, לשיקום מערך החוץ ולקידום עבודת הכנסת מול מדינות אחרות.

הפוסט איך חברי הכנסת יכולים לתרום לשיפור מדיניות החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תוצאות הבחירות לכנסת ה-21 ומדיניות- החוץ ישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השיח הביטחוני שולט בחברה ובממשלה הישראלית. בקמפיין הבחירות האחרון כמעט כל מפלגה ניפנפה בגנרל זה או אחר. סופרים כמה שנות שירות ביטחון או כמה מחבלים כל אחד הרג. כולם בישראל מכירים את הרמטכ"ל ואת אלופי הפיקוד. אבל מי יודע לנקוב בשמו של מנכ"ל משרד החוץ או שגריר ישראל בבריטניה?

זהו רק ביטוי קטן (ופחות חשוב) לדומיננטיות המוחלטת של השיח הביטחוני. הדומיננטיות הזו היא בעיה! ישראל בוחנת פעמים רבות מדי את המציאות דרך כוונת הרובה ומחפשת איומים, כמו שעושים בצבא, וזאת במקום להרים את הראש, לזהות הזדמנויות, לחפש שותפים ולהימנע מלהיכנס לבורות או מלחמות מיותרות. לכן, כפי שמראה גם דו"ח מבקר המדינה, מוצאת עצמה ישראל בסבבי לחימה בלתי נגמרים בעזה, בלבנון ובהר הבית, כשבסוף כל אחד מהם חוזרים לנקודת ההתחלה. וכאשר כבר בוחרת ישראל לפעול בכלים מדיניים ומנהלת משא ומתן עם חמאס כדי לדחות את הסבב הבא, אנשי הביטחון הם אלו שמובילים את המהלך, ההישגים הם קצרי מועד ופוגעים באינטרס המדיני-ביטחוני ארוך הטווח של ישראל לחיזוק המתונים באזור וביסוס אפשרות לבניית חיי שלום.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-14 באפריל, 2019

הפוסט פושטים חליפה ויוצאים לגמלאות: הדיפלומטים לשעבר הם משאב מבוזבז הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לישראל חסרה תפישת מדיניות חוץ סדורה והדבר נותן את אותותיו על מעמדה בעולם, על תפקידו של מערך החוץ בתהליכי קבלת החלטות ועל התנהלות הדיפלומטיה הישראלית. מדיניות החוץ הישראלית מוצאת עצמה פעמים רבות כפופה לשיקולי ביטחון ומרוכזת במאמצי הסברה, במקום לקדם מהלכים מדיניים שיאפשרו לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים, שייכות אזורית, מיצוי פוטנציאל, שלום, ביטחון ושגשוג.

צוותי חשיבה רב-תחומיים שפעלו במסגרת מכון מיתווים בשנים האחרונות גיבשו הצעה לתפישת מדיניות חוץ חדשה לישראל – מדיניות תומכת שלום, רב-אזורית, עם הפנים לעולם, מודרנית ומכלילה – וזיהו צעדי פעולה לחיזוק מערך החוץ ולהעצמת הדיפלומטיה הישראלית. ערב הבחירות לכנסת ה-21 ולקראת כינונה של ממשלה חדשה בישראל, מסמך זה מציג את עיקרי ההמלצות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-3 באפריל, 2019

הפוסט כך צריכה להיראות מדיניות-החוץ החדשה של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאחר שהודיע על הקמת משרד לקידום סחר בירושלים שיפעל תחת השגרירות בתל אביב, חתם על שלל הסכמים בילטראליים וביקר בכותל בלוויית ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לביקור משותף ראשון מסוגו של נשיא מכהן, שב נשיא ברזיל מביקור בישראל, שקוצר תוך מהלכו ביום אחד. כל זה מתרחש בשבוע שלפני מועד הבחירות בישראל, ובמלאות 100 ימים לשלטונו של ז'איר בולסונארו.

באמירותיו מבטא הנשיא החדש, איש הימין הקיצוני, שינוי חד במדיניות-החוץ הברזילאית ותמיכה גורפת בישראל. הכרזתו במהלך הקמפיין כי יעתיק את שגרירות ארצו בישראל לירושלים, עליה שב וחזר עם היבחרו, תרמה בהחלט לקביעת העיתוי החריג לביקורו בישראל, ערב הבחירות. אבל הכרזות לחוד ומעשים לחוד והמעבר לא מומש. נתניהו, שהשתתף בינואר האחרון בטקס השבעת בולסונארו לנשיאות, בביקור ראשון אי-פעם של ראש ממשלה ישראלי בברזיל, וקיווה מאד להכרזה המיוחלת להעברת השגרירות, הצליח שלא לבלבל את עצמו בעובדות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-3 באפריל, 2019

הפוסט יחסי ישראל-ברזיל: בין קמפיין למציאות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות-החוץ הישראלית וסוגיית רצח העם הארמני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירות הקרובות הן הזדמנות לא רק למהפך פוליטי-מפלגתי אלא גם למהפך במצבו של משרד החוץ הישראלי. המהפך הזה נדרש היום יותר מתמיד. משרד החוץ, הגוף הממשלתי שאמור להוות את הכלי המרכזי לניהול וליישום ענייני החוץ של המדינה, נשחק מאד עם השנים ונמצא כיום בנקודת שפל חסרת תקדים. במובנים רבים, ניתן לומר כי הוא עומד בפני קריסה. אין מדובר בקריסה תקציבית גרידא, אלא בקריסה הנובעת משחיקה מתמשכת וגורפת במעמדו: סמכויות ניטלו ממנו ופוזרו בין משרדי ממשלה אחרים, דימויו בעיני כלל הגורמים העוסקים במדיניות הוא בעייתי, דיפלומטים צעירים רבים פורשים ממנו זמן לא רב לאחר תחילת הקריירה שלהם, ולעתים קרובות שוררת בו דה-מוראליזציה המעיבה על העבודה השוטפת.

משרד החוץ נופל קורבן לתפישה הישראלית המסורתית לפיה יש להקנות לצבא ולמערכת הביטחון והמודיעין עדיפות על פני הכלים הדיפלומטיים בעת מתן מענה לאתגרים מדיניים וביטחוניים. המשרד אינו זוכה להערכה רבה מצד גורמים פוליטיים ומדיניים כמי שיכול להביא ערך מוסף ייחודי בתחומים הנמצאים בראש סדר היום הלאומי. מדובר בהזנחה ארוכת שנים שהובילה לשורה של קיצוצים תקציביים ולסגירתן של נציגויות במדינות שונות בעולם, באופן המכרסם בתפקידים דיפלומטיים קלאסיים של המשרד ובראשם פיתוח ושימור שוטף של קשרים מדיניים. נישול משרד החוץ מתפקיד משמעותי בעיצוב וניהול סדר היום המדיני והביטחוני של ישראל נמשך כיום ביתר שאת, והגיע תחת שלטונו של בנימין נתניהו לנקודות שפל חדשות – והכל בכוונת מכוון.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-31 במרץ, 2019

הפוסט מדיפלומטיה מדינית לדיפלומטיה חדשנית ודיגיטלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

באמירותיו מבטא הנשיא החדש, איש הימין הקיצוני, שינוי חד במדיניות-החוץ הברזילאית ותמיכה גורפת בישראל. הכרזתו במהלך הקמפיין כי יעתיק את שגרירות ארצו בישראל לירושלים, עליה שב וחזר עם היבחרו, תרמה בהחלט לקביעת העיתוי החריג לביקורו בישראל, ערב הבחירות. אבל הכרזות לחוד ומעשים לחוד, ובינתיים כבר נמסר מברזיל כי הודעה כזו לא תימסר במהלך הביקור. זאת, למרות לחץ שהפעילו האמריקנים על בולסונארו בביקורו בוושינגטון מוקדם יותר בחודש מרץ, כפי שנמסר בתקשורת, ללכת בעניין זה בעקבותיהם (גם הכרזת הבחירות שלו שיסגור את הנציגות הפלסטינית בברזיליה, לא יושמה עד כה). ניתן היה לסבור כי מבחינת נתניהו כמעט ניטל בכך עוקצו של הביקור, שאם לא כן, מה הדחיפות לקיימו דווקא ערב הבחירות? אבל, כמי שפועל נמרצות לגייס גם את יחסי החוץ של ישראל לקמפיין הבחירות, במחיר עצימת עין מתפיסות עולם בעייתיות וערכים שנויים במחלוקת שמייצגים המנהיגים הנבחרים, כמו האורח המדובר, נתניהו מצליח לא לבלבל עצמו עם העובדות ויידע להפיק מהביקור את המרב. הנשיא ריבלין, אגב,ישהה בעת הביקור בקנדה, מה שלא מפריע לנתניהו להתייחס לביקור בולסונארו כממלכתי, בניגוד לכללי הפרוטוקול.

הפוסט נשיא ברזיל בירושלים: בין קמפיין למציאות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התפתחויות אזוריות משמעותיות התרחשו מאז הפסגה המשולשת הקודמת. בינואר נועדו בקהיר שרי האנרגיה של קפריסין, מצרים, יוון, ישראל, איטליה, ירדן והרשות הפלסטינית, כדי לכונן את פורום הגז המזרח ים תיכוני. האופטימיות של המשתתפים קיבלה לאחרונה חיזוק בעקבות תגליות של מצבורי גז גדולים מול חופי קפריסין ומצרים, ומשום שלפי דיווחים שונים שוקלת ענקית האנרגיה "אקסון מובייל" לבצע חיפושי גז במימיה של ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואניט" בתאריך ה-21 במרץ, 2019

הפוסט צינור הגז לאירופה עדיין אפוף סימני שאלה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט עקרונות מנחים למדיניות-חוץ ישראלית כלפי מזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המשבר ברצועת עזה – המדיני, הביטחוני, ההומניטרי והכלכלי – עומד על המדוכה הישראלית, האזורית והבינלאומית, זה שנים ארוכות. עם זאת, מאז ההתנתקות בקיץ 2005 והשתלטות חמאס על הרצועה בקיץ 2007, נוצר מצב שמסכן את האינטרס הישראלי ומחייב קבלת החלטות אמיצה.

מחד גיסא, המצב ברצועה אינו לכאורה מעניינה של ישראל, שהרי ישראל יצאה מעזה. מאידך גיסא, בתוכנית ההתנתקות נקבע כי ישראל תמשיך לספק לעזה מים, חשמל, גז ודלק וכן תשלוט במעבר סחורות אליה. זאת ועוד, מאז השתלטות חמאס, ישראל מטילה סגר יבשתי וימי, שאמנם משתנה בהתאם להתפתחויות ורמת העימות, אולם מותיר את ישראל כמי שמחזיקה, במידה רבה, ב"מפתח הכלכלי-הומניטרי" לנעשה ברצועה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-18 במרץ, 2019

הפוסט את הפתרון למשבר בעזה צריך לחפש בשכונה הים תיכונית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הצעד הראשון הוא השקת מהלך לקידום שלום עם הרשות הפלסטינית, על בסיס הסכמים והחלטות בינלאומיים קודמים, בהתאם לפרמטרים המקובלים של פתרון שתי המדינות, ותוך הצהרת כיוון כללית על היעד הסופי של המשא ומתן כהוכחה לרצינותו. השקת המהלך יכולה להתבצע באמצעות הצהרה פומבית, פגישה עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, ויצירת ערוץ שיחות דו-צדדי (עם מרכיב חשאי בשלב הראשון) אשר ילווה וייתמך על ידי מנגנון רב-צדדי מעודכן (בהשתתפות מדינות מהמזרח התיכון ואירופה, ולא רק ארה"ב, וכשיפור למודל הקיים של הקוורטט). במהלך קידום יוזמה שכזו, חשוב שממשלת ישראל הבאה תכיר בנחיצות של חיבור פוליטי מחודש בין רצועת עזה לגדה המערבית, כדי להתגבר על המכשול המשמעותי שמציב הפיצול הקיים בדרך לפתרון שתי המדינות.

הצעד השני, שיגיע בעקבות הראשון, הוא מינוף המהלך מול הפלסטינים למימוש הפוטנציאל האזורי הבלתי-ממומש. בפני ישראל עומדות בשנים האחרונות הזדמנויות היסטוריות לשדרוג משמעותי של מעמדה האזורי במזרח התיכון, באגן הים התיכון ובאירופה, שנותרות בחלקן הגדול בלתי-ממומשות בגלל הקיפאון בתהליך השלום. התקדמות עם הפלסטינים תאפשר לממשלה הבאה לצקת תוכן חדש, מגוון יותר ופומבי יותר לקשרים המתפתחים עם מדינות ערב; תהפוך את התמריצים האזוריים לשלום – יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לכינון שותפות מועדפת מיוחדת עם ישראל, שמהם התעלמה הממשלה הקודמת – לרלוונטיים; תאפשר למנף את שיתוף הפעולה הכלכלי במזרח אגן הים התיכון לתחומים מדיניים, אזרחיים וביטחוניים; ותסיר חסמים משמעותיים בפני שדרוג היחסים עם האיחוד האירופי.

הצעד השלישי הוא חיזוק המרכיב הדמוקרטי ביחסי החוץ של ישראל. ממשלת נתניהו שחקה בשנים האחרונות עקרונות בסיס בדמוקרטיה הישראלית ולצד השלכות על החברה פנימה, הדבר השפיע גם על יחסי החוץ של המדינה. שר החוץ הבא יצטרך לתת עדיפות לכינון קשרים ובריתות עם מדינות דמוקרטיות, גם אם הן ביקורתיות כלפי מדיניות ישראל. ככלל, יש להכיר בלגיטימיות של ביקורת ולנהל דיאלוג עם מי שמשמיע אותה, ולא מסע דה-לגיטימציה נגדו. שר החוץ החדש צריך יהיה לעצור את תהליך ההתקרבות לגורמי ימין קיצוני באירופה, שחלקם נגוע באנטישמיות. במקום להשתלח באיחוד האירופי ולפעול עם מדינות באירופה שרוצות בהחלשתו, צריך לראות בו שותף של ישראל – בממד הפרקטי והערכי גם יחד. במקום להזמין את ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן לירושלים, צריך יהיה – לאחר הבחירות לפרלמנט האירופי – להזמין לארץ את מי שיחליף את פדריקה מוגריני בהובלת מדיניות החוץ האירופית.

מדיניות חוץ יעילה מחייבת משרד חוץ חזק ומתפקד, והכרה בדיפלומטיה ככלי מרכזי בקידום הביטחון הלאומי. לשם כך, במהלך הרביעי שנדרש ממנו יצטרך שר החוץ החדש לגבש תפיסת מדיניות חוץ לאומית, להחזיר את משרד החוץ לליבת העשייה המדינית, לשפר את מעמד מערך החוץ ביחס למערכת הביטחון בגיבוש והובלת מדיניות החוץ הישראלית, להשיב למשרד החוץ סמכויות שפוזרו בין משרדי ממשלה אחרים, לשתף פעולה עם הכנסת על מנת להגביר את העיסוק בה בענייני חוץ (בראש ובראשונה בוועדת החוץ והביטחון), לחזק את מטה משרד החוץ ולחולל שינוי בתרבות הארגונית שלו, להגביר את המודעות הציבורית לחשיבות מדיניות חוץ ולעשייה של המשרד, ולפעול לעיגון מעמד משרד החוץ בחקיקה.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-10 במרץ, 2019

הפוסט מימוש הפוטנציאל האזורי, תוך מחויבות לדמוקרטיה ופתיחות לביקורת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הראשונה – קידום תהליך ישראלי-פלסטיני, בשילוב עם אסטרטגיה אזורית, לקידום פתרון שתי המדינות לשני עמים. מדובר בנושא קיומי, שכן הסטטוס קוו מוביל לקטסטרופה דו-לאומית, שתסכן את יכולתה של ישראל להיות הבית הלאומי והדמוקרטי של העם היהודי. מסיבה זו, הנושא צריך להימצא בעדיפות הגבוהה ביותר של הממשלה ושל משרד החוץ.

יש כיום הזדמנות אדירה, שכן המעטפה האזורית מעולם לא הייתה כל כך חיובית להסדר טוב לישראל. כמו כן, מעולם לא היה פרטנר פלסטיני אמיתי להסכם כפי שיש היום (ברשות הפלסטינית, אך עדיין לא ברצועת עזה), שמקבל את עקרון שתי המדינות ואת ההסדר של חילופי שטחים ופירוז המדינה הפלסטינית. יש להגיב קונסטרוקטיבית ליוזמה הערבית מ-2002 ולהיעזר בברית האינטרסים שנוצרה בהקשר האיראני כדי לקדם את הנושא החשוב ביותר לעתיד הציונות.

המשימה השנייה – איחוי הקרע עם יהדות התפוצות. מדינת ישראל נועדה להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי; עניין זה עומד בשורש התנועה הציונית. אך היחסים עם יהדות התפוצות נמצאים כיום במשבר חסר תקדים, שכן הרוב הגדול של יהודי העולם, ובעיקר בצפון אמריקה, מתרחקים מישראל בשל מגמת ההסתגרות שלה, ההקצנה ואי-הקבלה של הזרמים השונים ביהדות.

על שר החוץ הבא לפעול לשנות את פרדיגמת היחסים מהמגמה החד-צדדית והאינסטרומנטלית ליחסים של הדדיות ולעשייה משותפת. שינוי זה דורש פעולה לחיבור בלתי אמצעי בין אנשים, אך לא רק דרך הממסד והארגונים היהודיים, שמנותקים כיום מה-"grass roots" של יהדות העולם. יש למסד פרויקט לאומי של "תגלית הפוכה", שבו כל תלמיד תיכון בישראל ישהה בקהילה יהודית בתפוצות וייחשף להווייתה ולחשיבות הקשר.

כמו כן, יש לקדם פרויקטים של עשייה משותפת ל"תיקון עולם", תוך מינוף החדשנות היהודית והישראלית לטובת טיפול בבעיות שמולן ניצבת האנושות. יש להפוך את האגף לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ (מש"ב) לפרויקט משותף של ישראל והעם היהודי.

המשימה השלישית – החזרת ישראל למועדון הדמוקרטיות הליברליות. מדיניות הממשלה מרחיקה את מדינת ישראל מן הדגם אליו שאפה הציונות – חברת מופת שבה כל האזרחים שווים, שזכויות המיעוטים מוגנות ושהגורמים החלשים בה מועצמים ומחוזקים. זה אינו רק עניין פנים, אלא מהווה את הבסיס הערכי לבריתות הטבעיות של ישראל עם המדינות והמפלגות הדמוקרטיות-ליברליות. המגמה של ממשלות ישראל האחרונות להעדיף בבירור בריתות עם מדינות המונהגות על ידי דיקטטורים, לאומנים וגזענים – ביניהם כאלו שהיו או עודם אנטישמים – מעמיד בסכנה ישירה את הקהילות היהודיות בארצות אלה, שבהן זכויות המיעוט הן קריטיות ליהודים.

יתר על כן, מדובר בשגיאה מוסרית וגם אסטרטגית, אשר פוגעת בעתיד היחסים עם מדינות שהן חשובות הרבה יותר לישראל, גם מסיבות כלכליות. בהקשר זה, שר החוץ הבא צריך לקדם חזרה למדיניות דו-מפלגתית (bi-partisan) כלפי הממסד הפוליטי בארה"ב. גישה שמוציאה את ישראל ככל האפשר מהפוליטיקה הפנימית של בעלת בריתנו העיקרית הכרחית לאיחוי הקרע עם יהדות ארה"ב, אך גם למדיניות חוץ שמסתכלת לטווח הארוך ואינה מצמצמת את האינטרס הישראלי לתקופת כהונתו של ממשל כזה או אחר – כאן או שם.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-1 במרץ, 2019

הפוסט לשבור את הסטטוס קוו שמוליך אותנו למדינה דו-לאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זה לא מפתיע שאת מסיבת העיתונאים שבה הגיב ראש הממשלה להחלטת היועץ המשפטי הוא בחר לפתוח בסקירה על פגישתו היעילה עם נשיא רוסיה פוטין יום קודם לכן במוסקבה. גם אין פלא שמיד אחר כך הזכיר נתניהו בדבריו את התמיכה לה הוא זוכה מהנשיא האמריקאי טראמפ. כל זאת, עוד לפני שכלל התייחס להחלטה להגיש נגדו כתב אישום בכפוף לשימוע.

בארבע השנים האחרונות בהן הוא מכהן כשר החוץ, ועוד הרבה לפני-כן, נתניהו הוביל בנחרצות קו ברור של פיתוח יחסים עם מדינות מגוונות, שאינן ארה"ב ומערב אירופה. כעת, כשהסקרים מאיימים והתיקים סוגרים עליו, נתניהו בונה על הצלחותיו ביחסי-חוץ ועל תדמיתו כמדינאי-על, ככלים שמשרתים אותו היטב, ואולי אף יצילו אותו, בקמפיין הפוליטי נגד יריביו. אולם, חלק מההצלחות-כביכול עלולות להזיק לישראל ביחסי החוץ שלה, ולפגוע בדמוקרטיה הישראלית מבפנים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-4 במרץ, 2019.

הפוסט מאחורי תדמית 'מדינאי-העל' שבנה לעצמו נתניהו מסתתרת סכנה לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תפקידם של דיפלומטים לשעבר בציבוריות הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכנס של שגרירי מדינות אמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה במשרד החוץ בדצמבר 2018, אמר בנימין נתניהו כי "אנחנו (מצויים) בתהליך נורמליזציה עם העולם הערבי, מבלי שיש לנו לצערי התקדמות עם הפלסטינים. הציפייה היא תמיד שהתקדמות עם הפלסטינים תפתח לנו דלת לעולם הערבי. אבל עם הסרבנות והטרור הערבי – התקווה הזו נגוזה. צריך לנסות לחשוב שאולי הקשרים עם העולם הערבי ייצרו את התנאים להתפתחות הקשרים עם הפלסטינים".

הפוסט תקרת הזכוכית ביחסים בין ישראל ומדינות ערב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנות תהליך אוסלו חוותה ישראל תקופה של פתיחות מסחרית ודיפלומטית עם רבות ממדינות ערב. בימים אלו יש הממהרים לתאר את היחסים הביטחוניים החשאיים עם מדינות המפרץ כפריצת דרך מדינית רבת חשיבות, שתאפשר לישראל להפוך סוף סוף לחלק ממרחב המזרח התיכון הערבי. אמנם, אין להמעיט בחשיבות קשרים אלה, אך חשוב לזכור כי מעבר ובנוסף אליהם קיימת כבר תשתית של קשרים עמוקים ו"אורגניים" יותר שעליה רצוי לישראל לבנות את יחסיה עם מדינות ערב – התשתית התרבותית-זהותית.

מינויו ב-4 בנובמבר 2018 של רנה (רוני) טראבלסי, איש עסקים יהודי מג'רבה, לתפקיד שר התיירות בתוניסיה זכה לתשומת לב בינלאומית רבה ובה בעת עורר מחלוקות בחוגים פוליטיים, תקשורתיים וחברתיים מקומיים. לתוניסיה אין כיום יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל, על אף תקדימים ליחסים חיוביים בעבר. קיימים בה גורמים המתנגדים בתוקף לנרמול יחסים עם ישראל ותומכים באופן רשמי בתנועת ה-BDS, שקוראת לסנקציות וחרם על ישראל. לאור הלך רוח זה, מינויו של טראבלסי, יהודי בעל סוכנות נסיעות שבמשך שנים אירח ישראלים בתוניסיה, ושבעצמו ביקר מספר פעמים בישראל ותומך בשלום עם ישראל, לתפקיד רשמי בו הוא יכול לממש את השקפותיו ולהפכן למדיניות, מעורר תמיהה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-26 בפברואר, 2019

הפוסט הגשר התוניסאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לקראת בחירות 2019, המחלוקת אינה עוד על מדינה אחת, שתי מדינות, דמוקרטיה או אפרטהייד, אלא על עצם הלגיטימיות של השמעת אלטרנטיבות. המתמודדים לכנסת בימין הישן, בימין החדש ובימין הקיצוני לא מעוניינים עוד להתמודד עם אלטרנטיבות, אלא, לעשות דה-לגיטימציה למי שמתנגד למדיניותם. ראש הממשלה נתניהו מחלק את הציבור הישראלי לא לתומכי הכיבוש ולמתנגדיו, אלא ל״נאמנים״ ו״בוגדים״. מי שתומך בהמשך משטר הכיבוש הוא "נאמן". מי שמתנגד לו הוא "שמאלני בוגד״.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה- 24 בפברואר, 2019

הפוסט על האופוזיציה להתלכד סביב מדיניות חוץ אלטרנטיבית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדינות וישגרד והיחסים עם ישראל – מבט מצ'כיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לגוון שיתופי פעולה אזוריים גם לנושאים אזרחיים ולצפון אפריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפני שבע שנים הזהיר שר הביטחון דאז, אהוד ברק, מפני צונאמי מדיני שאיתו תצטרך ישראל להתמודד אם יימשך הקיפאון המדיני. בהמשך, גם ציפי לבני הזהירה בקמפיין הבחירות שלה מפני בידוד מדיני ממשמש ובא. והנה לאחרונה אנחנו שומעים מראש הממשלה, בנימין נתניהו, שישראל דווקא חווה פריחה מדינית ונהנית ממעמד בינלאומי חסר תקדים. היחסים החמים עם הממשל האמריקאי, הבריתות שמתחזקות עם מדינות באגן הים התיכון, והקשרים המתהדקים עם אלה שהמפרץ הפרסי, יכולים להעיד שאולי זה אכן המצב. אלא שאז נכנסו לתמונה גם הקיפאון בתהליך השלום, חוסר ההצלחה מול חמאס בעזה, המתיחות עם האיחוד האירופי, המשברים עם רוסיה וטורקיה, הפגישות הלבביות עם מנהיגים בעייתיים מהונגריה, ברזיל, הפיליפינים, איטליה ועוד.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-6 בפברואר 2019

הפוסט דרושה אלטרנטיבה למדיניות החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות-חוץ ישראלית עם הפנים לעולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרה של דוברים הציגו חלופות לניהול מדיניות-החוץ הישראלית במגוון תחומים, והצביעו על הפוטנציאל החיובי הטמון בשינוי המדיניות. הכנס הצביע על ההכרח להציע אלטרנטיבות ולהרחיב את מנעד האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בניהול מדיניות-החוץ, ובכך לשפר את מעמדה ותפקודה של ישראל באזורים הסמוכים לה ובמשפחת העמים כולה. הכנס נערך בהנחיית ניצן הורוביץ ומירב כהנא-דגן, ונשאו בו דברים ד"ר נמרוד גורן, ד"ר רונן הופמן, זהבה גלאון, יוחנן פלסנר, ח"כ עפר שלח, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, זוהיר בהלול, פרופ אלי פודה, עינת לוי וח"כ מרב מיכאלי. ניתן לצפות בכנסהמלא בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים.

הפוסט אלטרנטיבות למדיניות-החוץ הישראלית בפתחה של שנת בחירות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למעשה, המתרחש לנגד עינינו הוא מימושו של תהליך שהחל לפני למעלה מעשור, בתקופתו של אריאל שרון כראש ממשלה. שרון הורה לראש המוסד דאז מאיר דגן לחפש דרכים להדק קשרים עם מדינות ערב הסוניות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וזאת במטרה ליצור חזית משותפת מול איראן השיעית, החותרת לפתח נשק גרעיני. העובדה שארה"ב כבשה את עיראק באפריל 2003, הפילה את משטרו של צדאם חוסיין והעלתה משטר שיעי חדש לשלטון, טרפה את מאזן הכוחות במפרץ לטובת איראן ולרעת מדינות המפרץ. השינוי האזורי בלט במיוחד במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, כאשר ירדן ומצרים, מדינות ערב הסוניות במפרץ, תקפו את ארגון החזבאללה השיעי שנתמך ע"י איראן – ובכך עמדו באופן לא פורמלי לצדה של ישראל במלחמה.

המאמר פורסם באתר "דבר ראשון" ב-10 בדצמבר 2018

הפוסט אביב ערבי ביחסי ישראל עם שכנותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות-חוץ ישראלית עם הפנים לעולם: סיוע חוץ והשתלבות בינלאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות ישראל כלפי מפלגת הימין הקיצוני באוסטריה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עם חתימת הסכם השלום באוקטובר 1994, ישראל וירדן כוננו "משטר מיוחד" בשני אזורים – נהריים (אל-באקורה בערבית) וצופר (אל-ע'ומאר בערבית). נקבע כי אזורים אלה יישארו בריבונות ירדנית, אך אזרחים ישראלים – או פועלים מטעמם – יוכלו לעשות שימוש בקרקע מבלי שיהיו כפופים למגבלות מכס או מעבר גבול. תוקפו של הסדר זה נקבע ל-25 שנה והוא יחודש אוטומטית, אלא אם כן אחד הצדדים יביע את התנגדותו לכך שנה בטרם סיום החוזה. במקרה שכזה, יפתחו שתי המדינות בתהליך התייעצויות בנושא.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-29 באוקטובר 2018

הפוסט ישראל וירדן: משבר באופק שיש למנוע אותו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסיכויים לעימות צבאי בין ישראל לאיראן גברו מאז החלה המלחמה בסוריה. ישראל הציבה קווים אדומים להתבססותה של איראן בסוריה, ופועלת באמצעים צבאיים כדי לשמור על קווים אלו. יחד עם זאת, ישראל אינה מעוניינת להרחיב את העימות הצבאי, ומשתמשת במקביל גם בשתי טקטיקות שאינן צבאיות כדי לנסות ולכופף את ידה של איראן.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-22 באוגוסט 2018

הפוסט דיאלוג בין ישראלים לאיראנים הוא אפשרי וחשוב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-עיראק: הזדמנויות לקידום שיתופי פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקשיים בהם נתקלת ישראל במאמציה להתקבל כחברה במשפחת העמים ולזכות באהדת דעת הקהל העולמית נסבלים, שכן ההגנה על גבולותיה ועל ביטחון אזרחיה מצדיקים גם מחיר של בידוד מה. ואולם, סטייה מהסטנדרטים המוסריים הגבוהים שעל בסיסם הוקמה ישראל מערערת את צדקת דרכה של מדינת ישראל ופוגעת פגיעה ממשית ברווחתם של יהודי התפוצות.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-20 ביולי 2018

הפוסט ביקור ראש ממשלת הונגריה: שעת מבחן לציונות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-8 ביולי 2018

הפוסט האם משלחת ישראל לבחריין מעידה על התחממות היחסים בין המדינות? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בדיון נשאו דברים ח"כ נחמן שי (ראש השדולה לחיזוק מערך החוץ), ניצן הורוביץ (ח"כ לשעבר ועמית מדיניות במכון מיתווים), ד"ר נמרוד גורן (ראש מכון מיתווים), ח"כ חיים ילין (יש עתיד), יעקב ליבנה (האגודה הישראלית לדיפלומטיה, משרד החוץ), ח"כ יצחק הרצוג (המחנה הציוני), שי כהן (היועץ המדיני לכנסת, משרד החוץ), ח"כ עליזה לביא (יש עתיד), ח"כ מיכל בירן (המחנה הציוני) ד"ר רונן הופמן (לשעבר ח"כ וראש ועדת המשנה לענייני חוץ והסברה), ודפנה קפלנסקי (ראש תחום בינלאומי בחטיבה לקשרים בינלאומיים של הכנסת). מסמך זה מסכם את עיקרי הדיון, אך אינו משקף בהכרח הסכמות בין כלל המשתתפים.

הפוסט כיצד לשפר את פעילות הכנסת בתחום יחסי החוץ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החודש יצאה משלחת של חברי כנסת מהרשימה המשותפת לפרלמנט בבריסל. אליהם הצטרף גם מנהל ארגון החברה האזרחית מרכז מוסאוא. הם נסעו כדי לקרוא לחברי הפרלמנט האירופי להתערב ולפעול למניעת קידום חוק הלאום, שמבחינתם הוא חוק גזעני אנטי-דמוקרטי. מבריסל עברה המשלחת לפריס כדי להיפגש עם מזכ"ל ה-OECD במטה הארגון. בפגישה זו פנו חברי המשלחת למזכ"ל בבקשה שיפעיל לחץ על מדינת ישראל, ליישם את המלצות הארגון כלפי המיעוט הפלסטיני בישראל בכל הקשור לשילובו בשוק העבודה ולהשקעה הנחוצה בתשתיות, בחינוך ובהכשרה. הם התלוננו שהתכניות עליהן הוחלט אינן מספקות, וגם מה שהוחלט אינו מתבצע כפי שצריך. בהמשך החודש סגן יו"ר הכנסת, ח"כ אחמד טיבי היה אחד מהדוברים המרכזיים בוועידת פלסטין שהתכנסה באו"ם. בנאומו יצא טיבי כנגד חגיגות כ"ט בנובמבר שנערכו יום קודם לכן, אשר התעלמו מקיומם של הפלסטינים, ויצא כנגד חוק הלאום המתגבש בכנסת ישראל. היה זה חודש נוסף בו המיעוט הפלסטיני בישראל פעל בחוץ לארץ על מנת להשפיע על מה שקורה כאן בארץ.

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-21 בדצמבר 2017

הפוסט גם להם מותר: פעילות הנהגת המיעוט הערבי בזירת החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נתניהו התגאה בתוצאות סקר בינלאומי שערך משרד החוץ ב-54 מדינות בעולם, שהעלו יחס חיובי לישראל בקרב תושבי רוב המדינות. "47 מתוך ה-54, כולל במדינות ערביות, רוצות להדק את הקשרים עם ישראל" אמר ראש הממשלה, "כשאנחנו עוברים מרמה של ממשלות לרמה של ציבורים, יש פה שינוי, שלדעתי הוא גם טומן בסופו של דבר את הברכה הגדולה ביותר וגם את התקווה הגדולה ביותר, בייחוד בשינויים שאנחנו מתחילים לראות בעולם הערבי שהם באמת חסרי תקדים. יכול להיות שיש פה תקווה לדרך חדשה, שבסופו של דבר תניב לנו גם פירות בתחום השלום".

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-5 בדצמבר 2017

הפוסט נתניהו מתגאה בסקר האהדה לישראל ומתעלם מהמשברים ביחסי החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאמיתו של דבר, סעודיה נמצאת שם כבר הרבה זמן, אבל לא טרחנו לשמוע או להקשיב. הכול תלוי ממתי רוצים להתחיל את הסיפור. מאמר עיתונאי לא יכול להיות היסטורי מדי, אבל כמה נקודות ציון למחשבה: סעודיה לא השתתפה במלחמות ישראל למעט שליחת כמה מחלקות זניחות במלחמת 1948 והפעלת נשק הנפט במלחמת 1973. היא כנראה ידעה, אך שתקה, כשישראל סייעה למלוכנים בתימן במלחמתם נגד מצרים בשנות ה-60. היא קיבלה את ישראל כעובדה מוגמרת כבר לאחר מלחמת 1967, אף שלא הייתה מוכנה להצהיר זאת בפומבי. היא תמכה בהתחלה בהסכם קמפ דיוויד בין ישראל לבין מצרים, אולם רק בלחץ סורי וכלל ערבי נאלצה למתן את תגובתה. היא פרסמה תוכנית שלום ראשונה כבר ב-1981 – יוזמת פהד – שהכירה בעקיפין בקיומה של מדינת ישראל. כנסת ישראל, בתמיכת ראש הממשלה מנחם בגין וראש האופוזיציה שמעון פרס, קיבלה החלטה הרואה ביוזמה הסעודית איום על קיומה של ישראל. בנאומו בכנסת קרא בגין ליוזמת פהד: "תוכנית להכחדת מדינת ישראל". כמו כן, הוא הביע דימוי ישראלי טיפוסי של הממלכה: "מדינת מדבר, פטרו-דולרית, שבה קיימת אפלה של ימי הביניים, עם כריתת ידיים וראשים, עם שחיתות הזועקת השמימה".

המאמר התפרסם באתר Ynet ב-19 בנובמבר 2017

הפוסט פתאום גילינו את סעודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאי המדד השנה מעידים עד כמה חשובים לציבור יחסי ישראל עם העולם הערבי .קידום היחסים עם מדינות ערב המתונות דורג כעדיפות הראשונה עבור מדיניות החוץ הישראלית בתקופה הקרובה, וכינון יחסים נורמליים עם העולם הערבי דורג כיעיל יותר מהתמריצים האמריקאים והאירופיים להגברת התמיכה בתהליך השלום .הציבור לא רק מייחס לנושא זה חשיבות, הוא גם חושב שיש לכך היתכנות.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-16 בנובמבר 2017

הפוסט קידום מדיניות-חוץ רב-אזורית יאפשר לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גדעון מאיר, לשעבר המשנה למנכ"ל משרד החוץ, ראש מערך הדיפלומטיה הציבורית והשגריר באיטליה, נשא דברים באותו פאנל בכנס הלע"מ בו אמור היה להשתתף גם ד"ר אל-עומרי. בדבריו בכנס, הביע השגריר מאיר תמיכה בסגירת ערוץ אל-ג'זירה הואיל ולדבריו "מדובר בערוץ תעמולה בשליטת ממשלת קטאר ולא בערוץ חדשות שעובד על פי אתיקה וסטנדרטים עיתונאיים; מדובר בערוץ שתומך בחמאס, ארגון שישראל השקיעה מאמצים רבים כדי שהאיחוד האירופי יכריז עליו כארגון טרור; ואין מקום להכיר בלגיטימיות של ערוץ תעמולה שכל מטרתו היא לעשות דה-לגיטימציה למדינת ישראל." לדבריו, "דמוקרטיה חייבת להגן על עצמה בפני ארגוני טרור ובפני מי שתומך ומסית אותם כנגד תושבי ישראל. יחד עם זאת, סגירה חייבת להיעשות על פי חוק כמקובל במדינה דמוקרטית ולא מתוך גחמה של פוליטיקאי זה או אחר."

הפוסט ישראל ואל-ג'זירה: דעות מומחים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתקרבות בין ישראל לרוסיה בשנתיים האחרונות איננה מאחז עיניים. אכן, על בסיס של אינטרסים משותפים וצורך משותף, השכילו בישראל וברוסיה להתקרב, לשתף פעולה וליצור מערך של תקשורת ותיאום. לרוסיה אינטרסים רבים באזור המזרח התיכון, כולל בקשר שלה עם איראן, בקשר עם תורכיה ומלחמת האזרחים בסוריה. לישראל, בוודאי, יש אינטרסים רבים במזרח התיכון. מעורבותה ההולכת וגדלה של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה הביאה את ישראל ורוסיה להבין כי עליהן לעמוד בקשר רציף לתיאום, ואף לשתף פעולה היכן שהאינטרסים חופפים. ישראל הצליחה להגיע להסכמות עם רוסיה בנוגע לפעילות חיל האוויר וכוחות הביטחון הישראליים בסוריה, והמדינות הגדירו מנגנוני תיאום וקווים אדומים. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, אף הצהיר כי רוסיה תעשה הכל כדי להתחשב באינטרסים הביטחוניים הישראליים ברוסיה. ובעקבות פגישות קודמות בין נתניהו לפוטין, הצליחה ישראל אף לעכב משלוחי נשק מסוימים מרוסיה לסוריה שכללו טילי S-300 להגנה אווירית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: תקרת הזכוכית של בריתות מבוססות-אינטרסים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לישראל ולתורכיה יש יחסים דיפלומטיים רציפים מאז 1949 ,ותורכיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל. לאורך העשורים, התפתח בין המדינות שיתוף פעולה אסטרטגי, פעמים רבות הרחק מעיני הציבור. הקשר ידע עליות וירידות, כולל שנים של הורדת דרג היחסים. עם זאת, הוא מעולם לא נותק, גם בתקופות של מלחמות ומשברים בין ישראל לשכנותיה.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-11 באוגוסט 2017

הפוסט יש עתיד ליחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה לישראל להתמודד עם ביקורת. לאף אחד לא קל. זה בייחוד קשה כאשר מישהו אחר מצביע על חלקים בך, שאתה לא אוהב לראות במראה, ועושה כמיטב יכולתך להסתיר. ישראל לא אוהבת שמבקרים אותה על שליטתה בשטחים הכבושים ועל שליטתה על אוכלוסייה אזרחית משוללת זכויות שוות. היא מנסה להסתיר מעצמה את הכיבוש – כי ככה היא יכולה להמשיך להרגיש טוב עם עצמה, צודקת, מוסרית, יהודית, דמוקרטית – אולם, הביקורת המופנית כלפיה מחייבת אותה להתמודד עם החלקים הפחות טובים שלה.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-6 באוגוסט 2017

הפוסט ישראל ו(אי-)התמודדותה עם ביקורת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האינטרסים הגיאו-פוליטיים (סוריה), והכלכליים (הגז) גברו על שיקולי הפוליטיקה הפנימית והזהותית. אבל ההתנהלות ברמה הרשמית היא רק חלק מהסיפור. יש סיפור נוסף המתנהל ברמת החברה האזרחית – והוא מושפע ומשפיע על מה שמתנהל ברמה הרשמית. לקיומם של קשרים ברמת החברה האזרחית יש השלכה עצומה על אופי הקשרים הדיפלומטיים, וגם על היכולת של המנהיגים "לגייס" את דעת הקהל לטובת האינטרסים הפוליטיים שלהם. היכן שיש קשרים ענפים של חברה אזרחית, לא קל למנהיגים לתקוע טריז בין המדינות ולהוביל לאורך זמן מהלכים כנגד המדינה השנייה. קשרים אזרחיים מפותחים מהווים מעטפת תומכת גם למישור העסקי ולפיתוח הקשרים הכלכליים, וכמובן שמסייעים ליחס אותן מקבלות הקהילות הלאומיות הנמצאות במדינה השנייה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet בתאריך ה-8 ביוני 2017

הפוסט האזרחים שמשקמים את יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמתה, רוצה ישראל לבסס את ירושלים כעיר הבירה שלה, ולזכות בהכרה בינלאומית בכך. הרעיון של "ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראלית לנצח נצחים" הפך להיות מטבע לשון השגור על שפתו של כל פוליטיקאי מתחיל. אולם, אל מול מאמצים אלו, מבהירה הקהילה הבינלאומית שוב ושוב כי היא אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: סינדרום ירושלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בזירה הבינלאומית, הולך וצובר תאוצה המונח "דיפלומטיה פרלמנטרית". מדובר במפגשים בין חברי פרלמנט ממדינות שונות, במסגרות בהן לוקחות חלק שתי מדינות או יותר, וביחד מתקיימים דיונים בנושאים שרלוונטיים לעשייה הפוליטית ולאינטרסים השונים של המדינות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"מאקו" ב-28 במרץ, 2017

הפוסט טוסו, ח"כים, טוסו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בירושלים רוצים להרחיב את היצוא לסין, למשוך השקעות סיניות לישראל, ולהגדיל את מספר החברות הישראלית הפועלות בסין. שורה ארוכה של הסכמים לשיתוף פעולה בין ישראל וסין שנחתמו במהלך הביקור האחרון, אמורים לקדם מטרות אלו. הסינים מעוניינים לקדם את שיתוף הפעולה הכלכלי עם ישראל, בין היתר כדי לתמוך בחזון הכלכלי והאסטרטגי של יצירת "דרך משי" (המכונה "רצועה אחת, דרך אחת") חדשה מסין אל המערב, כשאחד מנתיביה עובר דרך המזרח התיכון.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-25 במרץ 2017

הפוסט טראמפ ודמוקרטיה: שלוש שאלות על הברית של ישראל וסין הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שרים בממשלה הלכו בעקבותיו, ופיזרו הצהרות מלאות תקווה לגבי התפתחויות אזוריות שאוטוטו מבשילות. בקיץ 2016 הצהיר סגן השר לשיתוף פעולה אזורי דאז, איוב קרא, שבתוך שבועות או חודשים "תשמעו עוד בשורות מכמה מדינות באזור". שמונה חודשים חלפו, ללא פריצות דרך משמעותיות, אך האופטימיות נותרה. ב-19 בפברואר אמר השר ישראל כץ שהקשר בין ישראל למדינות המפרץ "יכול להשתדרג והולך להשתדרג מאוד". חברי הממשלה מספרים תדיר לציבור הישראלי שהיחסים העכשוויים בין ישראל לעולם הערבי הם חסרי תקדים וטובים מאי-פעם. עם זאת, הם בדרך כלל מסרבים לפרט ולתת דוגמאות, בטענה שיש הכרח במעטה חשאיות סביב יחסים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-26 בפברואר 2017

הפוסט פריצת דרך אזורית מחייבת התקדמות בערוץ הפלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההבטחות של טראמפ להעביר את השגרירות התקבלו בשמחה על ידי שרים ישראלים בכירים ופוליטיקאים מהימין. ראש עיריית ירושלים אף השיק קמפיין שנועד להודות לנשיא החדש טראמפ ולעודד אותו לממש את ההתחייבות שלו בנושא. לעומת זאת, שכנותיה של ישראל בעולם הערבי פרסמו אזהרות חמורות לגבי ההשלכות האפשריות של מהלך אמריקאי שכזה. מנהיגים פלסטיניים הזהירו שהדבר יוביל לכאוס, יפגע בסיכויי השלום, וייתכן אף שיגרום לפלסטינים לבטל את הכרתם בישראל. גם בירדן נשמעה ביקורת חריפה בנושא.

המאמר פורסם באנגלית בעיתון "הארץ" ב-24 בינואר 2017

הפוסט העברת השגרירות האמריקאית לירושלים צריכה לחכות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ הישראלית סובלת כיום מחולשות מסוגים שונים: חולשת המדיניות עצמה, בייחוד בנושא הפלסטיני, שיוצרת חיץ בין ישראל לבעלות בריתה במערב ומגבילה את היכולת הישראלית לממש הזדמנויות לשיתוף פעולה אזורי; חולשת מעמד משרד החוץ, שבאה לידי ביטוי בהיעדר משרד חוץ במשרה מלאה, בהדרת משרד החוץ מנושאי הליבה המדיניים, ובפיזור סמכויות משרד החוץ; חולשה בהתנהלות, שבאה לידי ביטוי בהחרמת פורומים בינלאומיים ומנהיגים זרים, ושל "פעולות תגמול" בלתי-דיפלומטיות כלפי אלו בעולם שמאמצים עמדות שונות משל ישראל.

הפוסט דרכי פעולה להגברת שקיפות משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השינויים בזירה הבינלאומית והאזורית זימנו אפוא הזדמנויות חדשות. שיתוף פעולה עם אזרבייג'ן לכאורה מפתיע משום שמדובר במדינה שיעית הגובלת באיראן וקשורה אליה מבחינה כלכלית ודתית (באיראן מתגוררים בין 16 ל-25 מיליון אזרים שיעים). ואולם, בניגוד לאיראן, אזרבייג'ן היא מדינה חילונית המונעת על ידי שיקולים פרגמטיים ולא על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית, דבר שהפך אותה ליעד נחשק של מדיניות הפריפריה הישראלית.

המאמר פורסם באתר Ynet בתאריך ה-15 בדצמבר 2016

הפוסט יחסי ישראל-אזרבייג'ן על רקע ביקור נתניהו בבאקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ד"ר גרשון בסקין:

דן רותם:

רבקה בורנשטיין:

הפוסט הבחירות בארה"ב ועתיד המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחד הפערים הבולטים בין הנשאלים היהודים והערבים בסקר נגע לתפיסתם לגבי מה קודם למה ומה יוביל למה: בעוד 65% מהנשאלים הערבים טענו שקידום תהליך השלום הישראלי-פלסטיני יסייע לקידום שיתוף פעולה בין ישראל למדינות ערב, 50% מהיהודים חשבו כי סדר הדברים הוא הפוך וכי קידום שיתוף הפעולה האזורי יסייע לקידום תהליך השלום. ניתן להסביר זאת בכך שרבים מהערבים בישראל חשים כי הבעיה הפלסטינית היא מרכז הסכסוך הישראלי-ערבי והסוגיה העומדת בבסיסו, ועל כן יש צורך לסיים את הכיבוש לפני שייווצרו קשרים משמעותיים בין ישראל לעולם הערבי. עבור החברה הערבית בישראל היחסים עם העולם הערבי מהווים מעין "קלף מיקוח" שיש לשמור בידי הצד הפלסטיני, על מנת שיוכל לטעון בפני מדינת ישראל כי הלגיטימציה שלה במזרח התיכון והאפשרות שלה לכונן קשרים ויחסי שלום עם מדינות ערב תלויה בהקמת מדינה פלסטינית.

הפוסט הדומה והשונה בעמדות יהודים וערבים בנושאי יחסי חוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדינת ישראל מנהלת גם פעילות דיפלומטית חשאית ענפה על מנת לחדש או לכונן יחסים דיפלומטיים עם מדינות מוסלמיות באפריקה שעמן אין לה כרגע יחסים דיפלומטיים. במסגרת פעילות זו, חתמה מדינת ישראל ב-20 ביולי 2016 על הסכם לחידוש היחסים הדיפלומטיים עם הרפובליקה של גינאה (גינאה קונקרי), המדינה הראשונה באפריקה שניתקה את יחסיה עם מדינת ישראל ב-1967, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. בעקבות החתימה על ההסכם ביקר מנכ"ל משרד החוץ, ד"ר דורי גולד, ב-21 באוגוסט 2016 ברפובליקה של גינאה, נפגש עם נשיא המדינה, פרופסור אלפה קונדה, ועם עשרה משריו. הם דנו בשיתוף פעולה בתחומים שונים וסיכמו על השלמת תהליך מינוי השגרירים. עם תום ביקורו בגינאה, ערך גולד ביקור נדיר ב-22 באוגוסט 2016 במדינה אפריקנית מוסלמית שלישראל אין עמה קשרים דיפלומטיים, ונפגש עם בכירים במדינה. עוד קודם לכן, ב-14 ביולי 2016, הוא ביקר בצ'אד ודן עם נשיאה, אידריס דבי, בחידוש היחסים הדיפלומטיים עם ישראל שעד למועד כתיבת שורות אלה טרם חודשו.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם בYnet בתאריך ה-11 בספטמבר 2016

הפוסט קונטרה לאיראן. השיבה הישראלית לאפריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אימוץ השיח הזה אינו דבר מובן מאליו; הוא פרי עבודה אינטלקטואלית ותקשורתית ענפה של ארגונים שונים בחברה האזרחית, אשר זיהו קיומה של הזדמנות היסטורית – תולדה של השינויים המתחוללים באזור – לשתף פעולה עם מדינות ערביות "מתונות" אשר חולקות אינטרסים משותפים עם ישראל, כמו בלימת התפשטותה הפוליטית והאידיאולוגית של איראן והשיעה (הכולל את סוריה והחזבאללה), ומאבק משותף כנגד גורמי האסלאם הג'יהאדיסטי הסוני. השינויים הללו, למען האמת, החלו כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, אולם הם חדרו לתודעת הציבור והמערכת הפוליטית בתהליך ארוך רק לאחר שהתבררו התוצאות ההרסניות של ה"אביב הערבי" והקמת הישות הדאע"שית. במלים אחרות, אם להשתמש במילותיו של מרקס, ההוויה כאן שינתה את התודעה.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-8 באוגוסט 2016

הפוסט משיח הזדמנויות לשיח החמצות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז פרסומה לראשונה על ידי פסגת הליגה הערבית במרץ 2002, ישראל מעולם לא פרסמה תגובה רשמית ליוזמת השלום הערבית; יתרה מזו, במשך תקופה ארוכה ישראל התעלמה מהיוזמה או פשוט התנגדה לה. הגדיל לעשות ליברמן ב-2009, כאשר כינה אותה "מרשם להשמדת ישראל". לא פחות. אולמרט היה היחיד שניסה לקדם את היוזמה בשלהי הקדנציה שלו, אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי; במרחב הפוליטי היו אישים שונים שהתבטאו באופן חיובי כלפי היוזמה, אך גם הם נטו על פי רוב לאזן זאת על ידי אזכור מגרעותיה, ולא הצליחו לייצר מסה קריטית, אשר תוביל למהפך בגישה הישראלית כלפי היוזמה.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-22 ביוני 2016

הפוסט "לא" כמדיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היוזמה הבריטית לעריכת ועידה ב-1939 פתחה את עידן הוועידות הבינלאומיות. בעקבות ביטול תכנית החלוקה לאחר המרד הערבי ובחשרת ענני המלחמה המתקרבת, התנועה הציונית השתתפה בוועידה יחד עם משלחת פלסטינית ועוד חמש משלחות ערביות (ממצרים, עיראק, ירדן, סעודיה, תימן). לאור הסירוב הערבי/פלסטיני לשבת יחד עם המשלחת הציונית, נאלצה בריטניה לנהל משא ומתן נפרד עם שני הצדדים. עם-זאת, יהודים וערבים נפגשו מאחורי הקלעים באופן בלתי רשמי. כישלונה של וועידה זו הביא לפרסומו של הספר הלבן של 1939.

הפוסט למה ישראל מפחדת מועידה בינלאומית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להלן עיקרי הדברים שאמרו בכינוס ח"כ ד"ר נחמן שי, ח"כ יצחק הרצוג, ח"כ ציפי לבני, ח"כ ד"ר מיכאל אורן, ח"כ קסניה סבטלובה, ח"כ פרופ' מנואל טרכטנברג, ח"כ אייל בן ראובן, ח"כ חיים ילין, ח"כ איילת נחמיאס ורבין, ד"ר נמרוד גורן (ראש מכון מיתווים) ח"כית לשעבר קולט אביטל (שגרירה לשעבר), ח"כ לשעבר מגלי והבה (סגן שרת החוץ לשעבר), ברק רביד (הכתב המדיני של הארץ), ויקטור הראל (שגריר לשעבר), ערן עציון (לשעבר ראש התכנון המדיני במשרד החוץ), פרופ' יוסי שיין (אוניברסיטת תל-אביב), דניאל שק (שגריר לשעבר), וחנן גודר (יו"ר ועד עובדי משרד החוץ).

הפוסט כנס: משרד החוץ, משרד נחוץ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לתמונות מהמפגש לחץ/י כאן.

הפוסט הדיאלוג המדיני הישראלי-תורכי השישי של מכון מיתווים ו-GPoT Center הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט דיפלומטיית מלכים בעידן המשברי: חלוקת העבודה המשתנה בין המנהיג לדיפלומט בניהול מדיניות-חוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפי תפישות מקובלות במדינה דמוקרטית, חברי הממשלה (ראש הממשלה, שרים בכירים והפקידות הבכירה) הם בעלי המעמד הבכיר בתהליכי קביעת מדיניות החוץ והביטחון ובפיקוח על ביצועה. הטענה המקובלת בהקשר זה, הנגזרת מהמעמד הפורמלי של אישים אלה ושל המוסדות שבהם הם משרתים, היא כי למעשה הם הפוסקים האחרונים בתחומי מדיניות אלו.

הפוסט צה"ל, מדיניות החוץ ומדיניות הביטחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעיני מקטרגיו מימין, ג'יי סטריט מצטייר כארגון השנוי ביותר במחלוקת בקרב יהדות ארצות הברית. למרות זאת, ג'יי סטריט לא לבד בתמיכתו בהסכם הגרעין עם איראן. הארגון פרסם נתונים לפיהם כ- 59% מקרב יהודי ארצות הברית תומכים בהסכם. בנוסף, עמדות ג'יי סטריט נשמעות גם בקרב ארגונים
ציוניים פרוגרסיביים אחרים בארצות הברית, ביניהם ארגונים החברים בוועידת הנשיאים כגון אמריקנים למען שלום עכשיו ותנועת עמינו, שיש לה קשרים למפלגת העבודה הישראלית ושהיא גם חברה באייפאק. תמיכה מסוימת בהסכם נשמעת גם מפי אנשי ביטחון ישראלים, וגם מפי אמריקנים לא-יהודים ופרו-ישראלים (ובהם דיפלומטים, מחוקקים, וקציני צבא בכירים). אלא אם ניתן לקטלג את כל האנשים המוזכרים לעיל כ"אנטי-ישראלים", אזי לא ניתן לבטל את האפשרות שניתן להיות גם פרו-ישראלי וגם לתמוך בהסכם הגרעין עם איראן.

הפוסט הציונות הליברלית בארה"ב, השמאל בישראל, וההסכם עם איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערך החוץ הישראלי נמצא במשבר, שהלך והחריף בחודשים האחרונים עקב הפיצול הנוסף בסמכויות משרד החוץ. הדרך להעצמת הדיפלומטיה הישראלית מחייבת תהליכי שינוי במערך החוץ עצמו ובמעמדו בתהליכי קבלת ההחלטות. אחד האמצעים לכך הוא הסדרת מעמד משרד החוץ באמצעות חקיקה, בדומה למצב הנהוג לגבי גופים מרכזיים אחרים בישראל ולגבי מרבית משרדי החוץ במדינות המובילות בעולם. לאורך השנים, הוצגו בכנסת מספר הצעות חוק בנושא, אך אלה מעולם לא הבשילו לכדי חקיקה של ממש.

לקראת דיון מחודש בנושא בכנסת ה-20, התמקדה סדנת-המומחים בשאלות הבאות: האם ישראל זקוקה לחוץ מערך החוץ? מה נעשה עד היום לשם קידום הנושא ומדוע זה לא הוביל לכדי חקיקה? מה צריך לכלול חוק מערך חוץ וכיצד ניתן לקדם את אישורו בעתיד? אלו דרכים נוספות, מלבד חקיקה, יכולות לסייע בהעצמת הדיפלומטיה הישראלית? מסמך זה מסכם את הנקודות העיקריות שעלו בדיון.

הפוסט חוק מערך החוץ: דרך להעצמת הדיפלומטיה הישראלית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הסכם הגרעין עם איראן: תגובות ופרשנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות-החוץ של ישראל והדיפלומטיה המודרנית של המאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט קוסובו ויחסיה עם ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.