ישראל מאבדת, אמנם לא באבחה, את אחד ממקורות העוצמה החשובים שלה: הדימוי של לאום קטן ונחוש שעשה את הבלתי ייאמן והקים מדינה יהודית ודמוקרטית – לא מושלמת אך לתפארת – בסביבה מורכבת ועוינת. על רקע זה ניתן להבין את הציפיה של רבים בקרב מתנגדי המהפכה להתערבות הקהילה הבינלאומית, קרי – להפעלת לחץ על הממשלה כדי שתשנה דרכה. ומובן שציפייה זו מופנית למחנה המערבי–דמוקרטי שאליו ישראל משתייכת, לפי שעה לפחות.

נכון לעכשיו נשמעת עיקר הביקורת, הדיסקרטית והפומבית כאחת, מצד ארה"ב. ממשל ביידן לא מסתיר את חוסר שביעות הרצון מהמתרחש בישראל ומהסדקים המעמיקים במסכת הערכים המשותפים. מדינות אירופה משמיעות אמנם מעת לעת ביקורת והודעות גינוי למהלכי הממשלה, אולם בקול ענות חלושה. רבים בישראל חשים אכזבה ממה שהם מגדירים כ"מעט מדי" מצידו של העולם הדמוקרטי ומקווים ללחץ משמעותי ואפקטיבי יותר על הממשלה. האם יש בסיס ריאלי לציפיות הללו?

יש לחלק את התשובה לשני מישורים וטווחי זמן. הראשון נוגע לנקודת המפגש בין ערכים ואינטרסים. אין חולק שמדינות המערב ובראשן ארה"ב תוהות מהי הדרך הראויה והאפקטיבית להשמיע את ביקורתן. קיים מתח בין עיקרון אי-ההתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית, לבין החובה (שהן חשות) להשמיע את קולן. ייקח זמן עד שנגיע לנקודת המפגש בין ההתרחקות מן הערכים המשותפים לבין פגיעה ממשית יותר, בראייתן, באינטרסים שלהן. במילים אחרות: רק כשמדינות המערב יחושו שההתפתחויות בישראל פוגעות באינטרסים ישירים שלהן, יש לצפות לביקורת ולחץ אסרטיביים יותר. פרשן הניו יורק טיימס תום פרידמן הסביר זאת בבהירות ביחס לארה"ב בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע.

המישור השני קשור לנזק המוחשי כתוצאה מהפגיעה בדימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ומצליחה. מדובר בתהליך ארוך, עד שהמשמעויות העמוקות מחלחלות לדעת הקהל בזירה הבינלאומית, ומשם לדרג הפוליטי של מקבלי ההחלטות. מצבה ומעמדה של ישראל בקרב קהלים לא מעטים איננו מזהיר, לשון המעטה. בקמפוסים, בחוגים ליברליים, במפלגה הדמוקרטית, בקהילה היהודית בעולם ואף בסקטורים מרובים באירופה (גרמניה), שבהם החלה להיפרם המחויבות המיוחדת לישראל.

מה התובנה העיקרית הנובעת מכך? מתנגדי המהפכה צריכים להבין שתהליכים אלו אורכים זמן, והישועה, בוודאי המיידית, לא תבוא בהכרח מהקהילה הבינלאומית חרף דאגתה הכנה. שומה על הציבור שחפץ לשמר את ישראל דמוקרטית וליברלית להתמיד בגילויי המחאה והביקורת, כדי לאפשר לקהילה הבינלאומית לתמוך בו באורח אפקטיבי. הכרחי להפנים שהסוגייה הפלסטינית והמשך הכיבוש הם חלק אינטגרלי במשוואה זו. ככלות הכול, זהו חלק מרכזי מאוד הנוגע לשאלה אם ישראל היא אכן מדינה דמוקרטית וליברלית.

המאמר פורסם ב-YNET ב-3 לאוגוסט.

הפוסט האם נמאסנו על המערב? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתפתחויות הללו מצטרפות לממצאים מרובים המעידים על התערערות ניכרת בחוסן החברתי ברמה הלאומית בשנים האחרונות. מחקרים שנערכו הצביעו על נסיגה במרכיבי החוסן הלאומי, המתבססים על סולידריות חברתית, אמון הציבור במוסדות המדינה ומשילות אפקטיבית. מאליו ברור שהיחלשות זו פוגעת במעמדה של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית, באיתנותה של החברה, וכתוצאה מכך בביטחון הלאומי. אולם האם ייתכן שהתמונה מורכבת יותר? האם אפשר שגילויי המחאה מצביעים דווקא על חוסנה של החברה הישראלית?

השסע הפנימי הוא עובדה. במידה לא מבוטלת, הוא תוצאה של המבנה הבעייתי של המערכת הפוליטית בישראל. למרות זאת, ברור כי החברה הישראלית הגיעה בשנתה ה־75 של המדינה לצומת, המחייב אותה להגדיר מחדש עקרונות מרכזיים שליוו את מדינת ישראל מאז הקמתה. בין היתר מדובר במתח המובנה בין מדינה "יהודית ודמוקרטית”, מערכת היחסים בין “מדינת תל אביב” ושאר המדינה, התמורות שחלו באפליה העדתית ותחושות ההדרה של מגזרים שונים בישראל. במילים אחרות: לצד הנסיבות הספציפיות – משפטו של ראש הממשלה נתניהו, והרכבה הנוכחי של הממשלה הנוכחית – נראה שמדובר בשלב התפתחותי, טבעי ואף מתבקש, שבו החברה הישראלית צריכה להגדיר מחדש שורה של עקרונות ואמיתות.

דווקא על רקע זה, ניתן אולי לראות בביטויי המחאה משני הצדדים עדות לניסיונה של החברה להתמודד עם עקרונות והסדרים, שהגיע הזמן לעדכנם. רבות נכתב על “הישראלים”, כי השתתפותם בתהליכים פוליטיים וציבוריים מועטה ומוגבלת. השנים האחרונות המחישו שאין כך הדבר בהכרח. גילויי המחאה בחודשים האחרונים מוכיחים שהנסיבות הנוכחיות בזירות הרלוונטיות – הפוליטית, החברתית והמשפטית – הגדישו את הסאה והוציאו מאות אלפי אנשים לרחובות. החברה הישראלית חשה שאין מנוס מלבחון הסדרים, אמיתות, תחושות קיפוח – בין שאותנטיות ובין שמנוצלות על ידי גורמים פוליטיים אינטרסנטיים – כדי לעצב או להסדירם מחדש. מדובר בתהליך נוקב וכואב אולם ככל הנראה מדובר במהלך הכרחי לכל חברה, ובמיוחד אולי לישראלית על “שבטיה המגוונים”.

חשוב להבהיר: אין בכוונתי להמעיט מהחששות המקננים בקרב כולנו. אולם ייתכן שיש לראות את מה שקורה בחברה הישראלית בחודשים האחרונים כעדות לחוסנה ויכולתה להביע את אמונותיה ועקרונותיה ולהיאבק עליהם. על כן, השיח הציבורי, כפי שבא לידי ביטוי ברחובות ובכיכרות של ערי ישראל, חיוני והכרחי. הוא חייב להימשך. התקווה היא שהוא יוביל לשיח קונסטרוקטיבי ונוקב, שישפיע על הזירה הפוליטית מטובו, מתבונתו ומגילויי האומץ האזרחי שלו.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-28 במאי.

הפוסט השיח הציבורי, כפי שבא לידי ביטוי ברחובות ובכיכרות של ערי ישראל, חיוני והכרחי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המחאה אמנם הצליחה להביא להשהיית המהלכים הדורסניים של הממשלה, אך הדרך להשגת יעדיה עוד ארוכה. על רקע זה, השיק "מיתווים" יוזמה בשם "השותפות הליברלית הבינלאומית", שמטרתה לקדם תהליכי למידה והשפעה הדדית בין ארגוני חברה אזרחית ליברליים בארץ ובעולם. במסגרת זו קיים מיתווים פאנל מומחים עם אנשי המכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR) שהתמקד בקמפיין הנחוש והמוצלח לבלימת הנסיגה הדמוקרטית שהתרחשה במדינה בשנים האחרונות. ניתוח המקרה הצ'כי מבליט מספר לקחים שכדאי לכל מחנה ליברלי – בארץ ובעולם – לקחת בחשבון.

1. שורשים דמוקרטיים– טרם הפיכתו של המיליארדר המושמץ אנדריי באביש לראש ממשלה בדצמבר 2017, נהנתה צ'כיה מיציבות דמוקרטית מעוררת השראה עבור מדינה שעד ראשית שנות התשעים השתייכה לגוש הקומוניסטי. בניגוד לשכנותיה במזרח אירופה, המסורת הדמוקרטית היא חלק בלתי נפרד מהזהות הצ'כית מבחינה היסטורית, וזאת בזכות היווצרותו של מעמד ביניים רחב, חילוני ועובד.

קארל קובה, פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת הארדק קרלובה, סבור כי מסורת זו היא שמנעה מצ'כיה גורל דומה לזה של פולין והונגריה. ואכן, לאורך כל שנות קיומה מאז 1993 לא נוצר בצ'כיה מחנה פוליטי משמעותי המבוסס על כוחות לאומניים ודתיים.

עם זאת, ב-2017 הלך הרוח השתנה ובאביש נבחר בתום קמפיין פופוליסטי, אנטי-מערכתי ומשסע. הוא החל לפעול לקידום האינטרסים הכלכליים שלו, תוך ניסיון להחליש את שומרי הסף, ונתקל בהתנגדות רחבה. החברה האזרחית והתקשורת אף עודדו קידום חקירה פלילית נגדו בחשד למעילה בכספי האיחוד האירופי. ניסיונותיו לדכא את דמוקרטיה היו הססניים ביחס לאקטיביזם שגילו מתנגדיו, ולאחר קדנציה אחת בלבד – ממשלתו הוחלפה.

2. ממחאה לכוח פוליטי – פטרה גאוסטי, פרופסורית חברה לתיאוריה דמוקרטית באוניברסיטת צ'ארלס בפראג, טוענת כי אסור למחנה הליברלי להפריד בין העיר לפריפריה וכי ישנה חשיבות מכרעת לנוכחות המאבק גם מחוץ לערים המרכזיות. לשם כך, הקונצנזוס לדמוקרטיה צריך להיות רחב ככל הניתן. יחד עם זאת, מחאות שטח לבדן אינן מספיקות. גאוסטי טוענת כי הן חייבות להיות מתורגמות לכוח פוליטי באמצעות יצירת קואליציה רחבה של מפלגות שונות המסכימות על מטרה אחת ויחידה – להגן על הדמוקרטיה הליברלית בכל מחיר. בסופו של דבר, הצלחת המאבק חייבת להתבטא בשינוי דפוסי ההצבעה בקלפיות.

3. מסר אחיד וממוקד– הקושי המרכזי עבור הקואליציה הליברלית הוא ההתמודדות עם הפילוג שהפופוליזם מתדלק. לפי גאוסטי, הדרך היעילה ביותר להביס את הפופוליזם היא להניח בצד את המחלוקות בנושאים אחרים, להתאחד סביב מסרים אחידים ולחדד אותם: בלי דמוקרטיה ליברלית, השלטון על מנגנוניו לא יוכל להוביל למדיניות אפקטיבית בסוגיות שונות לטובת אזרחי המדינה.

מכיוון שהפופוליזם ניזון מהקיטוב בין "אנחנו" ל"הם", על הכוחות הליברליים ליצור אוהל פוליטי רחב ככל הניתן, גם במחיר של פשרות קשות. רבים שוכחים שפשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ובעת שאנו מסרבים להן – ישנו סיכוי לדחיקת קהילות שונות לידי מנהיג פופוליסטי. היכולת של המחנה הליברלי להכיל מגוון רחב של דעות ועמדות פוליטיות, תוך מוכנות להתכנס יחד תחת מאמץ משותף לשמירה על הדמוקרטיה-הליברלית, היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספק, להצלחת המאבק.

4. הכוח המוסרי – הצלחות החברה האזרחית הצ'כית לא צמחו יש מאין. מרכיב משמעותי נוסף בהן היה יצירת קשרי למידה והשפעה עם שותפים למאבק במדינות אחרות, ובראשן הונגריה ופולין. בקשרים אלה נלמדו בעיקר הטעויות והקשיים במאבק בשתי מדינות אלה. במקביל לבניית ברית ליברלית-אזרחית בינלאומית, על כל מחנה ליברלי להביט פנימה ולבחון את מהות פעולותיו.

ירומיר מאזק, סוציולוג ומנהל המחקרים במכון STEM לחקר החברה הצ'כית, סבור כי מרכיב משמעותי נוסף בהצלחת המאבק הוא הבנת חשיבות כוחה המוסרי של החברה האזרחית. דוגמה טובה לכך היא העובדה שהציבור הצ'כי הצליח להבדיל בין זיכויו של באביש וכיבוד פסק הדין בעניינו לבין הטיעונים המוסריים סביב התנהלותו והסיבה לעצם העמדתו לדין. על אף זיכויו, באביש המשיך להיתפס כאישיות לא מוסרית והדבר הוביל, בסופו של דבר, לסיום שלטונו.

5. ניצחונות מקומיים – תנועת Millions Moments for Democracy בצ'כיה השכילה ליצור תשתיות מחאה הן בערים המרכזיות והן באזורי הפריפריה, ולתרגם אותן לכוח פוליטי באמצעות שיתוף פעולה הדוק עם מפלגות האופוזיציה. אותן מפלגות נחלקו לשתי קואליציות שונות – האחת שמרנית יותר והאחרת פרוגרסיבית – אך מטרתן היתה זהה: ביצור הדמוקרטיה הליברלית. שיתוף פעולה זה נטע את התקווה ששני הגושים יכולים לכונן יחד ממשלה שתבטיח את ההגנה על הדמוקרטיה הליברלית.

האתגר בישראל גדול יותר

אם נקבץ את מסקנות המקרה הצ'כי, הרי שעל החברה האזרחית בישראל להדגיש את צדקת דרכה מעבר לגבולות תל-אביב ולהיות נחושה ואסרטיבית ביצירת כוח פוליטי משמעותי שיתחרה בעוצמתו המקטבת של הפופוליזם והביביזם. לשם כך, החברה האזרחית צריכה להשכיל להרכיב קואליציה פוליטית רחבה שהדמוקרטיה הליברלית היא נר לרגליה. פשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ואם רוצים לנצח בקלפי יש לקחת אותן בחשבון.

אל מול השיסוי והפילוג של ממשלת נתניהו, יש לענות בקמפיין חיובי ומאחד סביב חשיבותה של הדמוקרטיה הליברלית עבור כלל אזרחי המדינה. במקביל לפעילות הפוליטית הפנימית, על החברה האזרחית בארץ לחתור ליצירת קשרי השפעה, תמיכה ולמידה עם מקבילותיה בעולם: נסיגה דמוקרטית היא כאמור אינה תופעה ייחודית לישראל בלבד. יש הרבה מה ללמוד משותפינו מעבר לים.

חרף המסורת הדמוקרטית העשירה של ישראל – תמונת המצב עבור המחנה הליברלי קודרת יותר מזו שבצ'כיה. זאת, הואיל וסוגיית הכיבוש ועליונות היהדות מניעים את גלגלי המהפכה המשפטית. קובה מציין כי עצם העובדה שממשלת נתניהו החלה בצמצום המרחבים הדמוקרטיים מעידה על צעדים עמוקים יותר לעבר שלטון סמכותני מאלו שננקטו על-ידי באביש. נוסף על כך, ההטרוגניות של החברה הישראלית מציפה סוגיות ונושאים חשובים אחרים, שעשויים להוביל למחלוקות.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-20 באפריל.

ריף יצחקי הוא מנהל קשרי ממשל וחוץ במיתווים. עזריאל ברמנט הוא חוקר בכיר במכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR). לצפייה בדיון המלא שהתקיים בנושא – לחצו כאן

הפוסט חמש עצות שכדאי לקחת מהמאבק למען הדמוקרטיה בצ'כיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בדצמבר 2013, כאשר אלפי מפגינים אוקראינים התמקמו בכיכר העצמאות (מיידאן) בקייב ומחאו נגד הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ', ביקרו ויקטוריה נולנד (עוזרת שרת החוץ של ארה"ב דאז) וג'פרי פאייט (שגריר ארה"ב באוקראינה דאז) באוהלים הרבים וחילקו למפגינים לחמניות וסנדוויצ'ים. כהרף עין נוצר בתקשורת הרוסית המם "העוגיות של נולנד" ותפקידו היה לחזק את הנרטיב הרשמי שההפגנות באוקראינה הם יוזמה של "המערב", המנסה לפגוע ברוסיה ומשסה בה את "הקיצונים האוקראינים".

בתחילה, הבדיחה על "העוגיות של נולנד" עוררה חיוך או צחוק. אך לאחר שכלי התקשורת החזקים ביותר ברוסיה חזרו עליו מאות ואלפי פעמים, הוא הפך לעובדה. "העוגיות" הפכו לדולרים ונשק, "הקיצונים האוקראינים" שודרגו ל"ניאו-נאצים" ואז ל"נאצים". מכאן, הדרך לריסוק מוחלט של החברה האזרחית ברוסיה ולהכרזת המלחמה על אוקראינה היתה קצרה. כוחות הקרמלין פלשו לחצי האי קרים בפברואר 2014.

כשנתיים לפני כן, ב-2011, מאות אלפי מפגינים רוסים יצאו להפגנות המוניות בעקבות החשד לזיופים מאסיביים בבחירות לפרלמנט. התקשורת הפוּטיניסטית, העיתונים והערוצים הפופולריים ביותר, האשימו את המפגינים באנרכיזם ובאלימות. ראשי המחאה נעצרו בעוון "תקיפת שוטרים" ו"הסתה לאלימות" ונזרקו לכלא. פוטין השווה בין המפגינים לקופים מספרו של רודיארד קיפלינג "ספר הג'ונגל". עיתונאי החצר כינו את המחאות "ההפגנות של מעילי פרוות המינק" ("הרולקסים והמרצדסים" בגרסת ח"כ דודי אמסלם).

ההפגנות נגד הונאת הבחירות הזו נמשכו לסירוגין עד שלהי 2013. הדיכוי האלים, עייפות החומר ותחושה ש"אפשר יהיה להפגין גם מחר" הסתיימו בריסוק המחאה, הקשחת הענישה ופגיעה קשה בחברה האזרחית ובעיתונות החופשית. מאז ועד היום לא יצאו כל-כך הרבה רוסים לרחובות עריהם על מנת לדרוש צדק, חרות ודמוקרטיה. מנהיגי המחאה נרצחו, הושלכו לבית הסוהר או היגרו. ההמון הדומם למד היטב, שוב, שלא כדאי לסכן את הצוואר למען אידאלים ונפל שדוד בזרועות התעמולה.

אין ספק שישראל ורוסיה הן מדינות מאוד שונות. לאחת יש מסורת דמוקרטית מיום היווסדה, השנייה היא בעלת רקורד מפוקפק מאוד בכל מה שנוגע לשמירה על שלטון החוק וזכויות אדם. המחאה בישראל 2023 יותר דומה למיידאן האוקראיני של 2013. גם שם הפר הנשיא ינוקוביץ' חוזה חברתי וניסה לקחת את ארצו לכיוון אחר ממה שהבטיח. יחד עם זאת, צרך לזכור שגם רוסיה לא תמיד נראתה כמו שהיא נראית היום. מה שכן דומה זו הנטייה האוטוריטרית של מי שנמצא בראש הפירמידה והשימוש מאסיבי שהוא עושה בפייק-ניוז, בהסתה ובניגון על מיתרי המתח המעמדי והמוצא העדתי.

1. אסור להתעלם משקרים כי צומחות להם רגליים – גם בעיצומה של ההסתה הפרועה נגד המפגינים ברוסיה לפני עשור, היו כאלה שהתעלמו ממנה. האמונה הרווחת היתה שרק הקשישים, שהם בבחינת "לקוח שבוי", צופים בערוצי התעמולה הפוּטיניסטים. כמה שנים חלפו והתברר כי סטאלין הוא הדמות האהודה והמשמעותית יותר בעיני מרבית אזרחי רוסיה. העיוותים הקבועים בחדשות, בתוכניות האקטואליה, בסרטים ובמדיה חברתית עשו את העבודה.

אסור להתעלם משקרים והסתה. אסור להשאיר את השקר חי ופועם. בין אם זה השקר על מימון זר של ההפגנות ועל האלימות נגד שוטרים. המצב בישראל, טפו-טפו, עדיין לא כמו ברוסיה, אך המחאה חייבת לגונן על עצמה היטב. אפשר להשתמש ברשתות החברתיות או בתקשורת המסורתית, אפשר לפנות לבתי משפט ולעשות קמפיינים נגדיים, אך העיקר הוא להפריך את השקרים, לחשוף את השקרנים ולא להשאיר את הזירה לאלה שזורים חול בעיניים.

2. אורך רוח והתמדה – המחאה בכיכר בולוטנאיה במוסקבה נמשכה לסירוגין כמעט שנתיים. בסופו של דבר, אנשיה רבו, התפלגו או סתם התעייפו דווקא כשהיה נדמה שהשיגו התקדמות מסוימת. תוך כדי ויכוח על איך להמשיך ואם להמשיך, הוקשחו החוקים והמשטרה הפכה אלימה יותר, עד שבסופו של דבר כבר אי-אפשר היה להמשיך. המחאה בישראל נראית כרגע מאוחדת ואיתנה, אך מצד שני חלפו רק 13 שבועות. בהונג-קונג ("מחאת המטריות") ההפגנות נגד בייג'ין וחוק ההסגרה נמשכו במשך חודשים ארוכים, גם כאשר החקיקה בוטלה, מכיוון שהממשל לא מילא אחר דרישות אחרות של המפגינים.

3. דרישות ברורות ותוכניות מדויקות – ב-25 בינואר 2011 יצאו מפגינים במצרים אל הרחובות. הם דרשו רפורמה במשרד לביטחון פנים ובמשטרה שנודעה ביחס האלים שלה למתנגדים, חשודים וסתם אזרחים. הנשיא דאז, חוסני מובארק, התעלם. לאחר כמה ימים החלו כוחות הביטחון לפזר את ההפגנות ועשו זאת באלימות רבה. המפגינים חזרו לכיכר תחריר תוך שהם דורשים את סילוקו של מובארק. הם התמקדו אך ורק במטרה זו. מובארק הודח לבסוף, אך מצרים לא הפכה לדמוקרטיה.

המחאה ברחובותינו ממוקדת כרגע בהקפאת החקיקה. היא יכולה עם הזמן לנוע לכיוון של כינון חוקה או כל מטרה אחרת. במהלך הגדרת המטרות חשוב להישאר מאוחדים ולמקד את תשומת הלב לא רק במטרה העליונה אלא גם בדרך – איך מגיעים לשם, שלב אחר שלב.

ישראל איננה המדינה הראשונה שראשיה מנסים להפוך אותה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה. המחאה חייבת ללמוד מטעויות העבר, אך גם מההצלחות של תנועות דומות בעולם. בשביל זה היא חייבת קודם כל אסטרטגיה: כיצד להביא להתרחבות המחאה ולתמיכה עקבית בה; כיצד לשמור על המוחים ועל המתמודדים עם אירועי אלימות מצדם של מתנגדים; ובעיקר – כיצד לפעול על מנת לא רק לעצור משהו, אלא כדי ליצור אלטרנטיבה טובה יותר למען העתיד המשותף של כלל הישראלים.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-27 במרץ.

הפוסט מיידאן, בולוטנאיה, תחריר – שלושה דברים שהמחאה חייבת לזכור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדבר נבע ממגוון סיבות: תחושה שהמקרה הישראלי הוא ייחודי ושאין מה ללמוד מהעולם; הפנמת הדה-לגיטימציה לעשייה פרוגרסיבית בינלאומית שעשה הימין וחשש מ"מה יגידו"; סדרי עדיפויות שונים בארגונים עם משאבים מוגבלים; והסתכלות על המרחב הבינלאומי בעיקר דרך עדשת גיוס הכספים. ואולם, מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ישנו שינוי של ממש. עיסוק גובר בתהליכי שחיקה דמוקרטית במדינות אחרות ובדרכי התנגדות לכך, ועניין נרחב בתגובות בעולם לנעשה בישראל. ארגונים וגופים שונים יוזמים מהלכים שונים עם נופך בינלאומי, אבל – הדבר נעשה לרוב באופן ספורדי, וללא תשתית ואסטרטגיה סדורה.

לשם מימוש הפוטנציאל הבינלאומי שקיים עבור המחאה, מוצע לאמץ אסטרטגיה שמתמקדת בשלושה ממדים: תגובות מהעולם, מחאות אחרות, תשתית וייעוץ.

תגובות מהעולם התומכות במחאה הפרו דמוקרטית

מיפוי המגיבים והתגובות – מי השחקנים הרלבנטיים בזירה הבינלאומית שצריכים להשמיע קול ביחס לשחיקת הדמוקרטיה בישראל? מה ריאלי ואפשרי שיעשו? מי מהם מגיב ועושה? מי לא עושה בכלל? ומי לא עושה מספיק? מה הם עושים? יש צורך בבניית מאגר מידע, מתעדכן באופן שוטף, שיהיה נגיש לכלל העוסקים במלאכה בישראל.

רתימת בעלי ברית – להבהיר לשותפים לדרך קיימים ופוטנציאליים בעולם שמה שקורה בארץ הוא חשוב ואמיתי. להדביק אותם בתחושת הדחיפות שקיימת בארץ, לתמוך במאבק הפרו דמוקרטי, אל מול תחושות קיימות בקהילה הבינלאומית שמוקדם מדי להתערב כי החקיקה עדיין נמצאת בדיונים ולא בטוח אם ואיך תקרה, או שבמחאה מגזימים בתיאור חומרת המצב וההשלכות. ניתן לעשות זאת על ידי הנגשת מידע – באמצעות מאמרים, וובינרים, פרסום סרטונים ומידע באנגלית ברשתות החברתיות (כפי שהתחילו לעשות בתקווה), נוכחות תקשורתית והפגנות בערים מרכזיות בחו"ל – שיציגו מהלכים אנטי-דמוקרטיים בהם נוקטת הממשלה וידגישו גם מהלכים חיוביים שעושים תומכי הדמוקרטיה. הדבר יסייע לרתום תמיכה ומתן גיבוי מממשלות ידידותיות, קהילות יהודיות, ראשי ערים, ארגוני חברה אזרחית, גורמים עסקיים, פוליטיקאים, ועוד. ההתנגדות של מנהיגים וארגונים יהודים בארה"ב להופעתו של סמוטריץ' בכנס הבונדס היא דוגמה לכך.

הכוונה לעשייה – יש רבים בעולם שהדמוקרטיה הישראלית חשובה להם ושמעוניינים לפעול כדי לסייע בשימורה וקידומה, אבל לא יודעים איך. לעתים קרובות, הם חוששים לנקוט פעולות שיזיקו או שלא יועילו, ומצפים להכוונה מעמיתיהם הישראלים. יש בישראל – כולל בדרגים פוליטיים גבוהים – חשש מלעשות זאת, אבל חשוב בכל זאת לגבש רשימת הצעות קונקרטיות, ישימות ומועילות, ולהציג אותן למקבלי החלטות ולגורמי השפעה בקהילה הבינלאומית – דרך פרסום בתקשורת, או דרך ארגונים שותפים ואנשי קשר במדינות השונות. ניתן גם לעודד לפעולה גורמים בינלאומיים שמהססים דרך הרשתות החברתיות (כפי שפעלה ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בהקשר האירופי) ועל ידי העלאת הנושא בשיחות שמקיימים איתם על נושאים אחרים.

מחאות אחרות

חשוב להבין חוויות של מדינות אחרות שעברו תהליכים דומים, בייחוד לגבי השלבים הבאים של השחיקה הדמוקרטית. שותפים לדרך מהונגריה ופולין אומרים לעתים קרובות שלא ידעו מראש לאן הדברים הולכים, ולו ידעו – היו מנהלים את ההתנגדות אחרת. לנו יש את הפריבילגיה ללמוד מהם, ולהתכונן בהתאם. עד כה התהליכים במדינות השונות דומים למדיי אלו לאלו.

במקביל, חשוב גם להבין כיצד מחאות במקומות אחרים הצליחו בפועל לחולל שינוי: מה היו מרכיבי המפתח בהצלחת המאבקים, למשל, הלקחים ששיתפו לאחרונה בני שיח תורכיים של מכון מיתווים או מהמחאה בסרביה עליה כתב שגריר ישראל לשעבר בסרביה ארתור קול. ומה היו המודלים הארגוניים שהוכחו כמוצלחים ביצירת השפעה לאומית ומקומית, כמו למשל, המאמר שכתבה מיכל אשכנזי על תנועת Indivisible מארה"ב.

לצד זאת, חשוב לייצר ולשמר סולידריות עם מחאות דמוקרטיות אחרות, ולייצא להם את הידע הנרחב שנצבר בישראל בתחום השינוי החברתי ושעשוי להיות מועיל עבורם, גם תוך כדי המאבק המקומי בארץ. למשל, לקראת הבחירות האחרונות בהונגריה, התייעצו גורמים פוליטיים שם עם מקבילים בישראל ללמידה על המחאה והמהלכים הפוליטיים שתרמו להחלפת נתניהו בממשלת בנט-לפיד.

תשתית וייעוץ

מומלץ להקים התארגנות מדינית בתוך מטה המאבק, שתרכז ותתכלל את המרכיבים השונים של העבודה הבינלאומית ושתהיה מקור לידע, מידע והכוונה. להקמתה ותפעולה, ניתן להסתייע בארגוני חברה אזרחית בעלי ניסיון בינלאומי עשיר וביוצאי מערך החוץ הישראלי (יותר מ-100 שגרירים לשעבר חתמו לאחרונה על מכתבי תמיכה בדמוקרטיה).

מעבר לכך, יש לסייע ליוזמות חדשות, ארגונים קיימים ודמויות מפתח במחאה לאמץ הלך רוח חיובי יותר ביחס לעבודה במרחב הבינלאומי ולשפר את יכולותיהם לפעול במרחב הזה. כדאי להעניק להם: ליווי וייעוץ כדי שיכירו בחשיבות המרחב הבינלאומי, ברלבנטיות שלו למחאה, ובלגיטימיות שבעבודה בו; לעזור לארגונים שהורגלו עד כה בעבודה פנים-ישראלית לרכוש ארגז כלים לפעולה בינלאומית; להצביע על הזדמנויות בינלאומיות שלעתים לא מוכרות מספיק בארץ, כמו ברית הערים החופשיות, או קריאת ראשי ערים בעולם למען הדמוקרטיה, אליה הצטרף ראש עיריית הוד השרון אמיר כוכבי; ולתמוך ביצירת חיבורים עם גורמים בחו"ל, בייצור שותפויות, ובקידום הצלחתן.

***

המאבק למען הדמוקרטיה הוא מאבק גלובלי. ישראל הופכת לאחרונה לאחד המוקדים שלו, אבל אינה נמצאת בו לבדה. במדינות מסוימות כבר הצליחה מחאה ציבורית לעצור ולהפוך מגמות א-ליברליות ולהחליף מנהיגים לאומנים ופופוליסטים. במדינות אחרות – טרם. חיבור טוב יותר של ישראל לעולם גם בהקשר הפרו-דמוקרטי יהיה מהלך מלמד, מעצים, מכפיל כוח ומייצר תקווה. הוא שווה את ההשקעה.

הפוסט אסטרטגיה לפעילות בינלאומית לקידום המחאה הפרו-דמוקרטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.