הציון הממוצע שמעניקים הישראלים ליחסי ישראל-ארצות הברית כיום הוא 5.7 מתוך 10 – גבוה במעט מ-5.3 שניתן בשנה שעברה, אך נמוך משמעותית מהציונים בתקופת נשיאותו של טראמפ. למרות הסיוע הביטחוני הנרחב, שיתופי הפעולה בהגנה מפני טילים איראניים, המחויבות לשחרור החטופים, וה-"Don't" המפורסם – הישראלים עדיין נוטים לתפוש את יחסי ישראל-ארצות הברית בעיקר דרך פריזמת היחסים בין המנהיגים. כאשר הממשל האמריקאי מותח ביקורת על ממשלת נתניהו, רבים מפרשים זאת כחוסר תמיכה בישראל, אף שהמציאות מורכבת יותר ולמעשה פעמים רבות הפוכה.

מצד אחד, הציבור מבין את חשיבות היחסים עם ארה"ב ואת הצורך בהסדר מדיני. מצד שני, הוא מעריך שטראמפ טוב יותר לישראל. והפער בין שתי העמדות האלה בולט מאוד. מאחר שהציבור מכיר בכך שהאינטרס הישראלי הוא לתמוך ב"דוקטרינת ביידן", להפוך את הטרגדיה של 7 באוקטובר להזדמנות לחזק את ביטחונה של ישראל באמצעות הסדרים אזוריים – החשש מהאריס והתמיכה בטראמפ הם בעייתיים מאוד ודורשים תיקון.

מי היא באמת

הפער נובע מחוסר ידע לגבי טראמפ והאריס, בשילוב עם הצלחת הימין הישראלי והאמריקאי להציג את האריס כחלק מהאגף הפרוגרסיבי הקיצוני במפלגה. למעשה, המציאות הפוכה. האריס הוכיחה את מחויבותה לביטחון ישראל לאורך הקריירה שלה כתובעת כללית, סנאטורית וסגנית נשיא. מדיניות החוץ שלה צפויה להיות דומה לזו של ביידן: מחויבות מלאה לביטחון ישראל, לצד הבנה שמדיניות הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל פוגעת באינטרסים הישראליים והאמריקאיים. זוהי עמדת הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית ובקהילה היהודית האמריקאית.

ההתנהלות של קמפיין האריס בזמן הוועידה הדמוקרטית בשיקאגו הוכיחה, שגם מבחינה פוליטית אין להאריס כוונה לתת לחברי המפלגה הדמוקרטית שמתנגדים לתמיכה של ממשל ביידן בישראל להשפיע על הוועידה ועל מדיניות המפלגה. כך גם עולה בבירור מהמצע של המפלגה, שבו הודגשה בבירור המחויבות לביטחון ישראל.

הפוסט הפרדוקס הישראלי: תמיכה במדיניות ביידן, העדפה למנהיגות טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אך הביקור של מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, השבוע בישראל היה שונה. החיוכים המנומסים הופכים מאולצים יותר, והמחלוקות יצאו מהחדרים הסגורים אל קדמת הבמה. נראה שתחת אימת ההסכמים הקואליציוניים ו"הרפורמה המשפטית", שהיא יותר בבחינת הפיכה משטרית, הביקורת האמריקנית כלפי ממשלת הימין על מלא-מלא מושמעת בקול גדול, כדי שלא יהיה מי שיפספס אותה.

השאיר את הנימוסים בבית

מסיבת העיתונאים הראשונה שערך בלינקן, מיד עם הגיעו, נועדה להעביר את חוסר הנוחות של הממשל האמריקני מהכיוון הלא-דמוקרטי בו צועדת ממשלת נתניהו השישית. מסיבת העיתונאים האחרונה שערך, רגע לפני עזיבתו, נגעה לסוגיית היחסים עם הפלסטינים. לא רק שדבריו של בלינקן לא היו מרומזים, הם היו ישירים ובוטים, בלי נימוס אמריקני. ״ארצות הברית ממשיכה להתנגד לפעילות ההתנחלויות, להכשרת מאחזים בלתי חוקיים, להפרת הסטטוס קוו בירושלים המזרחית, להריסת בתים, להסתה ולאלימות״, אמר המזכיר בלינקן והוסיף כי הממשל האמריקני מתנגד ״לצעדים חד-צדדיים שמלבים מתחים, יוצרים סביבה מסוכנת יותר לכולם ומורידים את הסיכויים להתקדם לפתרון שתי המדינות״.

לא היה ולו סעיף אחד שבלינקן פסח עליו בדרכו להבהיר לממשלת נתניהו-סמוטריץ׳-בן גביר עד כמה הממשל האמריקני מתנגד לכל אחד מהצעדים שהיא נוקטת או מבקשת לנקוט בהם. וכשזו האמירה המנומסת שיוצאת החוצה, ברור כי הביקורת המושמעת בחדרים סגורים, לא רק על ידי בלינקן, אלא על ידי יותר ויותר גורמים בכירים בממשל ובמפלגה הדמוקרטית – חריפה הרבה יותר.

ממשלת נתניהו יכולה להמשיך לנהוג כמנהגה, להתעלם ואף לתקוף, בשאיפה שעוד שנתיים יהיה בוושינגטון ממשל רפובליקני, אבל טוב יהיה לכולנו אם הממשלה תיקח את האזהרות האלו ברצינות.

מה שהיה הוא שיהיה?

בשעתו השכיל ממשל אובמה להתעלות על המחלוקות, כמו גם על החוצפה הישראלית, שהגיעה לשיאה בנאומו הלעומתי של נתניהו בקונגרס, ולחתום עם ישראל על הסכם הסיוע הביטחוני הגדול אי פעם. אבל אל לממשלה הנוכחית להיות שאננה ולחשוב שמה שהיה הוא שיהיה.

ממשל ביידן למד את לקחי תקופת אובמה, אז הנתק היה לא רק בין הממשלים, אלא התבטא גם בחוסר האהדה המובהק של אזרחי ישראל לנשיא האמריקני. זו הסיבה שגורמת לממשל האמריקני לדבר אל אזרחי ישראל, לא רק במקלות בדמות נאומים ביקורתיים, אלא גם בגזרים בדמות קידום הפטור מוויזות (שמי שתקע אותו עד עתה היה דווקא נתניהו, שבכהונתו כראש האופוזיציה סירב לקדם את החקיקה בנושא של שרת הפנים הקודמת איילת שקד).

ובזמן שהממשל האמריקני מבקש לבקר ביד אחת וללטף בשנייה, בממשלת הימין המלא-מלא בוחנים את הגבולות של ארה״ב. עוד טרם עזיבתו של בלינקן את האזור, החליט השר לביטחון לאומי בן גביר להציב סימני שאלה על הנכונות הישראלית לעמוד בדרישות האמריקניות, למתן חופש תנועה בישראל לאזרחים אמריקנים ממוצא פלסטיני. ההחלטתו של בן גביר מגיעה אולי כהתרסה מול האמריקנים והבהרה חד משמעית מי כאן ״בעל הבית״, אבל בפועל היא עלולה לגרום נזק כבד דווקא לאזרחי ישראל, שבשמם, לכאורה, פועל השר.

מקום לדאגה

האהדה לישראל של הממשל הנוכחי ובראש ובראשונה של הנשיא ביידן היא כנה וחזקה. לא כזו הנשענת על אינטרסים פוליטיים, שיכולה להיהרס באותה מהירות שנבנתה (כמו שקרה עם טראמפ), אלא אהדה עמוקה למדינת ישראל ולערכים שהיא מייצגת. זו אהדה ששיקפה את כל הקריירה הפוליטית של ביידן, אשר נמשכת כבר חמישה עשורים.

אבל כגודל הידידות, כך עוצמתה של הביקורת, כי היא מגיעה ממקום של דאגה כנה לערכים הדמוקרטיים המשותפים, שעל בסיסם נבנתה הברית ההיסטורית בין המדינות.

הדאגה לדמותה של ישראל ולאופיה הדמוקרטי, נובעת גם מהעובדה שרובה הגדול של יהדות ארצות הברית תומך במפלגה הדמוקרטית – רבים מהיהודים האמריקנים רואים את המאבק על דמותה של מדינת העם היהודי כמאבק על סוגיה שהיא חלק מזהותם שלהם עצמם. ובהתאם, האהדה והחיבור לישראל הם שהופכים את הביקורת לעוצמתית וברורה יותר. "נאמנים פצעי אוהב" נאמר במשלי, וכך עלינו להתייחס כאן לביקורת האמריקנית – לא לשלול ולהתעלם, אלא לנסות ולהבין את המקום ממנו היא מגיעה – מקום של דאגה לאינטרסים האמריקנים, אבל לא פחות מכך, דאגה כנה למדינת ישראל.

התעלמות מהאזהרות רק תעצים את הביקורת, ועלולה להביא לנתק מסוכן בין הממשל האמריקני לממשלת ישראל.

תחת מעקב צמוד

התקופה הקרובה תהיה תקופת מבחן ליחסים בין המדינות. לא במקרה החליט בלינקן להשאיר בארץ את ברברה ליף, עוזרת מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, ואת השליח לאזור, האדי עמר – הנוכחות שלהם בישראל היא בבחינת מסר לממשלה: אנחנו מסתכלים עלייך! על כל החלטה, על כל בנייה, על כל הריסה. בלינקן לא באמת זקוק לכך שליף ועמר יהיו נוכחים כאן, כדי לדעת מה קורה. אבל הוא צריך אותם כאן כדי להפוך את אזהרותיו למוחשיות.

בשל הצהרותיה התוקפניות, לצד ההפיכה המשטרית שהיא מקדמת, איבדה ממשלת נתניהו את שאריות האשראי שהיו לה בממשל האמריקני. לכן, גם מה שהיה מותר לממשלות קודמות, במקרה שלה יתקבל בביקורת קשה. לא צריך יהיה כבר לבנות באזור E1 כדי להסתבך עם האמריקנים. הרף יהיה נמוך הרבה יותר. ונכון לרגע זה, הממשלה דוהרת כמו רכבת ללא נהג בדרך להתנגשות חזיתית עם ממשל ביידן.

ממסיבת העיתונאים לרחוב

ואסיים בעצה-בקשה אל משתתפי המחאה הציבורית נגד ההפיכה המשטרית – ראוי שהביקורת האמריקנית שנשמעה בשתי מסיבות העיתונאים הללו תהדהד גם בקרב מובילי המחאה, כעוד הוכחה לקשר ההדוק בין מדיניות הממשלה להרס הדמוקרטיה ולמדיניות חיסול פתרון שתי המדינות. וראוי שההוכחה הזו תמצא את דרכה גם אל הססמאות ברחוב, במחאה הציבורית נגד הממשלה.

המאמר פורסם ב"ליברל", ב-2 בפברואר 2023.

הפוסט מהחדרים הסגורים – אל מסיבות העיתונאים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ולמי שתוהה, כן זה "ייבוש" חריג. לבוש האב לקח 6 ימים להתקשר לשמיר. קלינטון התקשר לרבין אחרי 4 ימים, וזה הזמן שלקח לבוש הבן להתקשר לברק. יומיים בלבד חלפו לפני שהתקשר אובמה לאולמרט. ושלושה ימים חלפו בין השבעתו של טראמפ והטלפון שלו לנתניהו. חלפו כבר 12 יום מאז ביידן הושבע, והטלפון בבלפור – אינו מצלצל. לא ביידן, ולא משיח.

החשיבות בשיחות אלו היא בקיומן. פחות חשוב מה נאמר בהן. המהירות והסדר בהם מרים הנשיא הנכנס טלפון, מהווים בקודים הדיפלומטים איתותים ומסרים לגבי מערכות היחסים החשובות של ארה"ב, והנושאים המרכזיים בהם יעסוק הממשל. ולכן, כן, את הייבוש של נתניהו, גם אם בסופו של דבר תגיע השיחה, אנו צריכים להבין כאיתות משמעותי, שביידן לא רואה בנתניהו (לפחות) בן ברית חשוב.

נתניהו הימר על הרפובליקנים ועל טראמפ באופן חסר תקדים לראש ממשלה ישראלי. הוא התערב בפוליטיקה הפנימית בארה"ב, כפי שאף ראש ממשלה ישראלי לא עשה לפני כן.

הוא הימר, וזכה בארבע שנים של תיאום מוחלט עם הממשל של טראמפ. אבל כפי שהזהרנו לאורך כל הדרך, להימור הזה יש מחיר. ההימור הזה פגע באחד הנכסים הגדולים ביותר של מדינת ישראל – התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב בישראל.

בגלל נתניהו, במקום שהמפלגות יריבו ביניהן מי אוהבת יותר את ישראל, ישראל הפכה להיות מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית. לבושתנו, בהתקפה של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, לצד הדגלים והסמלים הניאו-נאצים, הונף בגאון גם דגל ישראל.

וכמו מהמר שלא יודע מתי לעצור, נתניהו המשיך להמר על הרפובליקנים עד הרגע האחרון, גם כאשר כבר היה ברור שאנו עומדים בפני ממשל דמוקרטי. מי מכם שזוכר, נתניהו התעכב באופן חריג להתקשר ולברך את ביידן על נצחונו.

כן, גם זה איתות דיפלומטי. אבל יותר חשוב מכך, נתניהו ניסה לנצל את חודשי הממשל האחרונים של טראמפ לטובת האינטרסים הפוליטיים שלו – גם במחיר של "תקיעת אצבע בעין" לממשל ביידן. כך למשל, ערב ההשבעה של ביידן, פעל נתניהו לקדם אישורי בנייה בגבעת המטוס. כן, יש לו צורך פוליטי בגיוס התומכים המתנחלים והימנים האידיאולוגיים, אז מה אם ממשל ביידן יראה בכך פגיעה חמורה בפתרון שתי המדינות ובחוק הבינלאומי.

ונתניהו ממשיך גם עכשיו, הוא משתמש למשל בהבטחה לאשר עוד בנייה בהתנחלויות סביב ירושלים, כאתנן פוליטי לשכנוע סמוטריץ' ובן-גביר להתאחד ולרוץ יחד. אז מה אם בן-גביר מהווה סדין אדום ליהודים הדמוקרטים-ליברלים בארה"ב שמתנגדים לגזענות, ואז מה אם בנייה נוספת בירושלים תעורר התנגדות בממשל האמריקאי. לנתניהו יש חישובים אלקטורליים, גם אם הם באים על חשבון האינטרסים של ישראל.

ראו, ביידן וממשלו מחויבים לישראל. מזכיר ההגנה אוסטין כבר שוחח עם גנץ. מזכיר המדינה בלינקן כבר שוחח עם אשכנזי, והודיע כי ארה"ב תתייעץ עם ישראל בהתמודדות מול איראן. היועץ לביטחון לאומי סליבן כבר שוחח עם ראש המל"ל בן-שבת. אולם, ככל שנתניהו ימשיך לתקוע לביידן "אצבע בעין" משיקולים פוליטיים צרים, ייתכן שלא רק נתניהו ישלם את המחיר, אלא מדינת ישראל כולה.

אנו רואים שגם בזירת החוץ ובשאלת הביטחון הלאומי האינטרסים של נתניהו אינם זהים לאינטרסים של ישראל. שוב, זה מדינת ישראל מול הנאשם נתניהו, ואנחנו נצטרך להכריע בקרוב, האם לבחור בנתניהו, או במדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 בפברואר 2021.

הפוסט ביידן "מייבש" את נתניהו: נקווה שזה יסתכם בזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לעשות זאת, צריכה ישראל לחזור וליישם את הערכים הדמוקרטיים-ליברליים שהוגדרו בהכרזת העצמאות כייעוד שלנו, ואשר הנחו את מייסדי המדינה – זכויות מיעוטים, צדק חברתי, חופש מדת וחופש לדת ורדיפת שלום. כל אלה הכרחיים כדי להתחבר לליברלים האמריקאים בכלל, ובקהילה היהודית בפרט, שמצפים ממדינת היהודים להיות דוגמה ומופת לערכים אלו. פרויקט שיוכל לסייע לחיבור עם קהלים פרוגרסיביים בארה"ב הוא ייסוד קרן בילטרלית ל"תיקון עולם" (לפי המודל של הקרנות BIRD ו-BARD), שתממן שיתופי פעולה בין עמותות אמריקאיות לישראל ובין סוכנויות הפיתוח מש"ב ו-USAID.

על ישראל לנהל את יחסיה עם ממשל ביידן בתבונה ובשיתוף פעולה, גם כאשר ישנם חילוקי דעות. ישראל צריכה לחתור להסדר על בסיס העקרון של שתי מדינות לשני עמים עם הרשות הפלסטינית ולאפשר לממשל ביידן לסייע להשיג הסדר שכזה, שהוא הכרחי לקיומה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי וגם ליעדי ארה"ב באזור.

ישראל גם צריכה להימנע מלהילחם במדיניות הצפויה של ממשל ביידן להחייאת הערוצים הדיפלומטיים מול איראן, כדי לעצור את התקדמותה להשגת נשק גרעיני וכדי להגיע להסכם גם בסוגיית תמיכתה בארגוני טרור ופיתוח מערכות שיגור לנשק גרעיני. אם ישראל תשתף פעולה עם ממשל ביידן ועם חברות הקואליציה (P5+1) שחתמה ב-2015 על הסכם ה-JCPOA, היא תוכל להשפיע הרבה יותר על סיכול האיום האיראני מאשר העמדה הלעומתית בה נקטה מול ממשל אובמה.

ישראל יכולה לסייע לארה"ב בשאיפתה להימנע מהשקעה של כוחות ומשאבים חומריים במזרח התיכון ולשמור על מחויבותה לבטחון ישראל בעת ובעונה אחת, אם נסייע להם להשיג את היעדים שלהם באמצעים דיפלומטיים. ישראל חייבת להיות team player ולשתף פעולה עם מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון ובזירות אחרות, וכך ולהביא בדרך זאת ערך לארה"ב ולבעלות הברית שלה באזור ובעולם.

לסיכום: כבעלת ברית וכמדינה החזקה ביותר באזור, צבאית וכלכלית, מוטלת עלינו אחריות לסייע להבטחת היציבות השלום והשגשוג במזרח התיכון בשיתוף פעולה עם ארה"ב ובעלות בריתה האחרות. כדי להתחבר לערכים של שתי המפלגות בארה"ב, עלינו לחזור לערכים המשותפים כפי שנוסחו בהכרזת העצמאות שלנו ובחוקה האמריקאית.

**המאמר פורסם באתר הזירה – דיפלומטיה ויחסי חוץ, 13 בינואר 2021.

הפוסט במדיניות החוץ הצפויה של ממשל ביידן, ישראל חייבת להיות Team player הופיע לראשונה ב-Mitvim.