הכוחות האנטי-ליברליים אינם פועלים באופן מוסדי בלבד. מפחיד לראות באיזו מהירות פעילותם ברמה הפוליטית מחלחלת בקרב מגזרים נרחבים בציבור, ומובילה להידרדרות מוסרית: בישראל נרשמה עלייה חדה במספר המקרים של הדרת נשים במרחב הציבורי, לצד התגברות פשעים מצד מתנחלים נגד פלסטינים. בארה"ב, ביטול הפסיקה ההיסטורית "רו נגד וויד" עודד ארגונים שמרניים לקדם אסטרטגיית מעקב אזרחי נגד נשים, שעברו או מתכוונות לעבור הפלה. בגרמניה, בעקבות ההישגים האחרונים של מפלגת הימין הקיצוני (AFD), נראים יותר מעגלי שיח של תומכי המפלגה עם הציבור הרחב, בניסיון לנרמל את השקפותיהם הרדיקליות.

מול המשרוקית בפי המחנה האנטי-ליברלי, בולט חוסר האונים של הדרג המדיני. עד כה, מדינות המערב נמנעו מלערוך טיפול שורש לתופעת הנסיגה הדמוקרטית מסיבות מגוונות, אך מעל הכל, נראה שהמערב פשוט הזניח את תפקידו הנורמטיבי. פולין והונגריה ממשיכות לממש את מדיניותן האנטי-ליברלית, בזמן שהאיחוד האירופי נמצא במלכוד עם עצמו כיצד להגיב אליהן מעבר להטלת סנקציות כלכליות, מבלי להוביל לקריסתו הפנימית. גם נגד הצעדים הדרסטיים של ממשלת נתניהו, המערב הגיב בחוסר אחידות ניכר. העמקת הכיבוש בחסות ההפיכה המשטרית הובילה במקרה הטוב לגינויים ואזהרות ברורות מהבית הלבן על עתיד היחסים בין המדינות, ובמקרה הרע לאמירות מגומגמות מבריסל.

לכן, לאחר שנים של ניסיון להכיל את הכוחות האנטי-ליברליים, לא ניתן עוד לברוח מהעובדה שאנחנו בעיצומה של מערכה עולמית. במאבק זה נדרשת הכרעה, ולא ניתן עוד לחכות למנהיגי המערב שיעשו את הצעד הראשון. מתוך הוואקום המנהיגותי והאידאולוגי של הדרג הפוליטי-ליברלי וחוסר האמון הציבורי בו, הפעילות של החברה האזרחית נחוצה מאי פעם. על ארגונים ליברליים במערב להתעלות מעל המכשולים שהציב הימין ולפעול להקמת שותפות בינלאומית, מתוך הבנה שבמערכה העולמית למען הדמוקרטיה לא משאירים אף מדינה מאחור.

ייחודיות המאבק בישראל

בתגובה לצעדי ההפיכה המשטרית המתוכננים, קם מחנה ליברלי גדול בישראל שהחל להתנגד ובחצי השנה האחרונה הוא מגיע להישגים מרשימים. למרות התגובה הפושרת של הדרג הפוליטי במערב נגד צעדי הנסיגה הדמוקרטית המקומיים, העולם לא נותר אדיש כלפי עוצמתו של המחנה הליברלי בישראל. במקביל, ובניגוד להונגריה ופולין, תנועת המחאה זכתה לתמיכה לא מבוטלת בקרב בכירים מהחוגים הכלכליים, הביטחוניים והתרבותיים, בעודה ממשיכה להשכיל ללמוד ממאבקים דומים ברחבי העולם.

מרכיב ייחודי נוסף למחנה הליברלי בישראל הוא תנאי הפתיחה הגרועים למאבק על הדמוקרטיה: המשך הכיבוש, עליית הלאומנות היהודית והשתלטות אורח החיים האורתודוקסי על המרחב הציבורי, הם חלק בלתי נפרד מזהות המדינה כבר שנים רבות. היה והמאבק הדמוקרטי בארץ לא יצליח להשיג את מטרותיו, ההשלכות של הנסיגה הדמוקרטית יהיו חמורות הרבה יותר בהשוואה לפולין והונגריה. היכולת של המחנה הליברלי בישראל להתמודד עם תנאים אלו, התמיכה הגדולה מבית, ההצלחה בייצוא המחאה לקהילות יהודיות-ישראליות בעולם והסיקור העולמי הנרחב – פותחים צוהר להנעת שותפות ליברלית בינלאומית.

על המחנה הליברלי בישראל לשדר לעולם כי ישראל עומדת במרכזה של מערכה אידאולוגית גלובלית. הצלחת המאבק בארץ עשויה להוות תקדים עולמי של מחאה אזרחית, שהתעלתה מעל מגבלות ותנאים גרועים ביותר שמדינה בנסיגה דמוקרטית יכולה לבקש. בד בבד, העולם המערבי, על דרגיו הפוליטיים והאזרחיים, צריך להבין כי הצלחת המחנה הליברלי בישראל עשויה להיות ה-Textbook הכי טוב שהוא יכול לבקש כיום. ייתכן, שהמאבק הדמוקרטי הוא ענף הייצוא החשוב והיעיל ביותר שיכול לצאת מישראל, יותר מתעשיית הנשק, ואולי אפילו יותר מההיי-טק או החקלאות.

המאמר פורסם בהארץ, ב-7 בספטמבר.

הפוסט ייתכן שהמאבק הדמוקרטי הוא ענף הייצוא החשוב ביותר של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אלה מסרים מוטים ושקריים שכתבו מי שמבקשים להפוך את הדיפלומטים הישראלים ל"מכונת הכביסה" של ההפיכה המשטרית. משרד החוץ דורש מנציגיה הרשמיים של ישראל ברחבי העולם להסביר הפיכה משטרית שמביאה את המדינה אל סיפה של דיקטטורה ולהציגה כ"דמוקרטיה חזקה", זאת בה בעת שמדיניות אותה ממשלה היא להסיר את האיזונים והבלמים ולפגוע פגיעה חמורה בעצמאות הרשות השופטת. זהו ניסיון אורווליאני ממש לצייר את הרצון לרסק את מערכת המשפט כ"שמירה על עצמאות בית המשפט".

אל מול המסרים האלו, חובה על כל דיפלומטית ודיפלומט לעשות חשבון נפש אישי: האם לשם כך הצטרפתי לשירות החוץ הישראלי? האם אני באמת רוצה "לדברר" הפיכה משטרית ככלי "לחיזוק הדמוקרטיה"? כל מי מנציגינו בחו"ל שבתוככי לבו חרד מההפיכה המשטרית המקודמת על ידי ממשלת הקיצוניים, נדרש לעשות מעשה ולהימנע מלהגן על מדיניות שהוא בעצמו חושש מהשפעתה עליו, על משפחתו ועל מדינתו.

זו לא קריאה להתפטרות אלא להצבת קווים אדומים.

שהרי אין כאן עוד חילוקי דעות על סוגיות ספציפיות, אלא על סתירה מהותית בין שירות חוץ של מדינה המתיימרת להתבסס על ערכים דמוקרטיים ועל עקרונות מגילת העצמאות, לבין הכיוון אליו מוליכה אותנו ממשלת לוין, בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו. זהו כיוון של ריסוק הפרדת הרשויות, של הריסת הביקורת השיפוטית, של אפליה דתית ומגדרית, מכירת חיסול של תקציבי המדינה וניתוץ האתוס הציוני.

תפקידם של דיפלומטים הוא לייצג את מדינתם. זה כולל את הממשלה ואת מדיניותה, אבל גם את המכלול התרבותי, הכלכלי והפוליטי של החברה והמדינה אותה הם מייצגים על גווניה השונים. לא רק לשדר לעולם את המסרים של הממשלה, אלא גם להבהיר לממשלה את ההשלכות של מדיניותה על האינטרסים שלה בזירה הבינלאומית באופן מקצועי, חד ואמיץ.

במצב רגיל, כל מי שמגיש מועמדות לקורס הצוערים של משרד החוץ יודע שבזמן כזה או אחר, הוא או היא יידרשו לייצג מדיניות שאינם מסכימים איתה. השירות במשרד החוץ הוא שירות קריירה, ומטבע הדברים בדמוקרטיה ממשלות מתחלפות. מכאן שהיכולת לשרת תחת ממשלות שונות היא המחויבות הבסיסית הנדרשת ממי שמבקש לשמש כנציגה של מדינת ישראל.

האתגר הזה עומד בפני כל מי שנשלח לייצג את מדינת ישראל בחו"ל. גם אני עמדתי בפניו כששימשתי כקונסול הכללי של ישראל בבוסטון, והיתה לי ביקורת על אופן ניהול יחסיה של ממשלת ישראל עם הממשל האמריקאי. השמעתי ביקורת זו בפני פורומים פנימיים (גם אם בדיעבד הם התגלו כפחות דיסקרטיים ממה שחשבתי והביקורת שלי הודלפה לתקשורת), אך ידעתי כי קו הגבול יהיה כאשר ארגיש שאין מדובר עוד בחילוקי דעות, אלא בחוסר הסכמה מהותי עם המסרים שאני נדרש להעביר ועם המדיניות שאני נדרש לקדם. לבסוף אכן פרשתי פרישה מוקדמת ממשרד החוץ, גם משום שחשתי כי אני יכול לקדם את האינטרסים של המדינה שלי טוב יותר כשאני מחוץ למערכת. אולם מה שהיה נכון עבורי, לא בהכרח נכון לכל חבריי וחברותיי במשרד החוץ ויש רבים ורבות מהן שעשו רבות ונפלאות במשך שנים רבות מתוך המערכת. כשהממשלה פוגעת בערכים הדמוקרטיים, גם לא כדאי שכל אותם אלו שמבקשים לקדם ערכים כאלה בדרגי עבודה בממשלה יתפטרו, שכן מחליפיהם יהיו עושי דברו של השלטון.

בישראל נוצר מחנה דמוקרטי ליברלי גדול שאינו מוכן לוותר על העתיד שלו, של ילדיו ושל נכדיו. ברגע הזה מקומם של שוחרי הדמוקרטיה הוא לסייע לשמירה על ערכי הבסיס של הדמוקרטיה, מתוך השירות הציבורי או מבחוץ. את מדיניות הממשלה הנוכחית אי אפשר ואסור להצדיק, או "להסביר", גם לא בשפה דיפלומטית.

המאמר פורסם בהארץ ב-7 לאוגוסט.

הפוסט דיפלומטים יקרים, סרבו להיות מכונת הכביסה של ההפיכה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הנסיגה הדמוקרטית והשלכותיה על יחסי החוץ של ישראל | מפגש מומחים ומומחיות בשיתוף המכון הישראלי לדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תהליכי הנסיגה הדמוקרטית בצ'כיה

– בניגוד להונגריה ופולין, הדמוקרטיה הצ'כית נוסדה מתוך התפתחות של מעמד ביניים משכיל ורחב היקפים, בעל מאפיינים חילוניים ותעשייתיים. עבור החברה הצ'כית, המסורת הדמוקרטית היא חלק בלתי נפרד מזהותה.

– בשנת 2017 ,נבחר המיליארדר הצ'כי, אנדריי באביש, לראשות הממשלה לאחר שהוביל קמפיין פופוליסטי, אנטי-מערכתי ומשסע.

– במהלך כהונתו, באביש פעל לקידום האינטרסים הכלכליים שלו, תוך ניסיון להחלשת שומרי הסף של הדמוקרטיה, ובראשם החברה האזרחית והתקשורת הצ'כית.

– עם זאת, החברה האזרחית והתקשורת הובילו לתנועת מחאה ציבורית אדירה, שאף עודדה קידום חקירה פלילית כנגד באביש בחשד למעילת כספים מהאיחוד האירופי לטובת עסקיו. ניסיונותיו של באביש לדיכוי הדמוקרטיה היו הססנים אל מול האקטיביזם של החברה האזרחית הצ'כית, ולאחר קדנציה אחת בלבד הממשלה בראשותו הוחלפה.

המתכון להצלחה לפי המודל הצ'כי

– הרחבת המאבק באזורי הפריפריה: יצירת תשתיות מחאה מעבר לערים המרכזיות, תוך חיבור ושיתוף פעולה עם מפלגות האופוזיציה.

– תרגום המחאה בשטח לכוח פוליטי: הרכבת קולאציה רחבה של מפלגות ותנועות שונות בעלת מטרה אחת ויחידה: הגנה על הדמוקרטיה הליברלית. בסופו של דבר, ההצלחה באה לידי ביטוי באמצעות שינוי דפוסי הצבעה בקלפי, עבור מפלגות המייצגות את המחנה הליברלי.

– איחוד מסרים: יש לפעול למען יצירת קונצנזוס רעיוני בתוך הקואליציה: מאבק מול פופוליזם א-ליברלי מפריד ומשסע דורש מסרים אחידים סביב עקרונות היסוד של הדמוקרטיה הליברלית.

– הדגשת צדקת הדרך וכוחו המוסרי של המאבק הליברלי בפני הציבור: יש להוביל לקידום קמפיין חיובי אודות חשיבותה של הדמוקרטיה הליברלית עבור תפקוד המדינה. רק בדמוקרטיה ליברלית, השלטון על מנגנוניו יכול להוביל למדיניות אפקטיבית בסוגיות שונות עבור טובת אזרחי המדינה.

– בניית מארג בין-לאומי של בריתות ליברליות: יש להוביל לתהליכי למידה והשפעה הדדית בין ארגונים, תנועות ומכוני מחקר בארץ ובעולם. 

האתגרים והקשיים עבור המחנה הליברלי בארץ בראיית הצ'כים

– הדומיננטיות של המרכיב הלאומני-דתי בנסיגה הדמוקרטית: מלבד השחיתות והרצון לשמר כוח פוליטי בלתי מוגבל, סוגיית הכיבוש והעליונות היהדות האורתודוקסית מניעים את גלגלי המהפכה המשפטית, ומהווים סיכון של ממש למעמד הדמוקרטיה הליברלית בישראל.

– ההטרוגניות של החברה בישראל: בשונה מצ'כיה, החברה בישראל מורכבת מזרמים, עדות ומגזרים שונים בעלי סוגיות מגוונות ומתנגשות. ההטרגוניות של החברה בישראל מציבה אתגר משמעותי ליצירת קואליציה פוליטית רחבה שתיאבק בנסיגה הדמוקרטית.

– כרסום עמוק בכוחם של שומרי הסף: בניגוד לבאביש, ממשלת נתניהו החלה בצעדים חמורים יותר כנגד מוסדות יסוד של הדמוקרטיה הישראלית, ומתוך כוונה לקדם שלטון סמכותני א-ליברלי.

הפוסט כיצד להיאבק בנסיגה דמוקרטית ולהצליח: לקחים מהחברה האזרחית הצ'כית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המחאה אמנם הצליחה להביא להשהיית המהלכים הדורסניים של הממשלה, אך הדרך להשגת יעדיה עוד ארוכה. על רקע זה, השיק "מיתווים" יוזמה בשם "השותפות הליברלית הבינלאומית", שמטרתה לקדם תהליכי למידה והשפעה הדדית בין ארגוני חברה אזרחית ליברליים בארץ ובעולם. במסגרת זו קיים מיתווים פאנל מומחים עם אנשי המכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR) שהתמקד בקמפיין הנחוש והמוצלח לבלימת הנסיגה הדמוקרטית שהתרחשה במדינה בשנים האחרונות. ניתוח המקרה הצ'כי מבליט מספר לקחים שכדאי לכל מחנה ליברלי – בארץ ובעולם – לקחת בחשבון.

1. שורשים דמוקרטיים– טרם הפיכתו של המיליארדר המושמץ אנדריי באביש לראש ממשלה בדצמבר 2017, נהנתה צ'כיה מיציבות דמוקרטית מעוררת השראה עבור מדינה שעד ראשית שנות התשעים השתייכה לגוש הקומוניסטי. בניגוד לשכנותיה במזרח אירופה, המסורת הדמוקרטית היא חלק בלתי נפרד מהזהות הצ'כית מבחינה היסטורית, וזאת בזכות היווצרותו של מעמד ביניים רחב, חילוני ועובד.

קארל קובה, פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת הארדק קרלובה, סבור כי מסורת זו היא שמנעה מצ'כיה גורל דומה לזה של פולין והונגריה. ואכן, לאורך כל שנות קיומה מאז 1993 לא נוצר בצ'כיה מחנה פוליטי משמעותי המבוסס על כוחות לאומניים ודתיים.

עם זאת, ב-2017 הלך הרוח השתנה ובאביש נבחר בתום קמפיין פופוליסטי, אנטי-מערכתי ומשסע. הוא החל לפעול לקידום האינטרסים הכלכליים שלו, תוך ניסיון להחליש את שומרי הסף, ונתקל בהתנגדות רחבה. החברה האזרחית והתקשורת אף עודדו קידום חקירה פלילית נגדו בחשד למעילה בכספי האיחוד האירופי. ניסיונותיו לדכא את דמוקרטיה היו הססניים ביחס לאקטיביזם שגילו מתנגדיו, ולאחר קדנציה אחת בלבד – ממשלתו הוחלפה.

2. ממחאה לכוח פוליטי – פטרה גאוסטי, פרופסורית חברה לתיאוריה דמוקרטית באוניברסיטת צ'ארלס בפראג, טוענת כי אסור למחנה הליברלי להפריד בין העיר לפריפריה וכי ישנה חשיבות מכרעת לנוכחות המאבק גם מחוץ לערים המרכזיות. לשם כך, הקונצנזוס לדמוקרטיה צריך להיות רחב ככל הניתן. יחד עם זאת, מחאות שטח לבדן אינן מספיקות. גאוסטי טוענת כי הן חייבות להיות מתורגמות לכוח פוליטי באמצעות יצירת קואליציה רחבה של מפלגות שונות המסכימות על מטרה אחת ויחידה – להגן על הדמוקרטיה הליברלית בכל מחיר. בסופו של דבר, הצלחת המאבק חייבת להתבטא בשינוי דפוסי ההצבעה בקלפיות.

3. מסר אחיד וממוקד– הקושי המרכזי עבור הקואליציה הליברלית הוא ההתמודדות עם הפילוג שהפופוליזם מתדלק. לפי גאוסטי, הדרך היעילה ביותר להביס את הפופוליזם היא להניח בצד את המחלוקות בנושאים אחרים, להתאחד סביב מסרים אחידים ולחדד אותם: בלי דמוקרטיה ליברלית, השלטון על מנגנוניו לא יוכל להוביל למדיניות אפקטיבית בסוגיות שונות לטובת אזרחי המדינה.

מכיוון שהפופוליזם ניזון מהקיטוב בין "אנחנו" ל"הם", על הכוחות הליברליים ליצור אוהל פוליטי רחב ככל הניתן, גם במחיר של פשרות קשות. רבים שוכחים שפשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ובעת שאנו מסרבים להן – ישנו סיכוי לדחיקת קהילות שונות לידי מנהיג פופוליסטי. היכולת של המחנה הליברלי להכיל מגוון רחב של דעות ועמדות פוליטיות, תוך מוכנות להתכנס יחד תחת מאמץ משותף לשמירה על הדמוקרטיה-הליברלית, היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספק, להצלחת המאבק.

4. הכוח המוסרי – הצלחות החברה האזרחית הצ'כית לא צמחו יש מאין. מרכיב משמעותי נוסף בהן היה יצירת קשרי למידה והשפעה עם שותפים למאבק במדינות אחרות, ובראשן הונגריה ופולין. בקשרים אלה נלמדו בעיקר הטעויות והקשיים במאבק בשתי מדינות אלה. במקביל לבניית ברית ליברלית-אזרחית בינלאומית, על כל מחנה ליברלי להביט פנימה ולבחון את מהות פעולותיו.

ירומיר מאזק, סוציולוג ומנהל המחקרים במכון STEM לחקר החברה הצ'כית, סבור כי מרכיב משמעותי נוסף בהצלחת המאבק הוא הבנת חשיבות כוחה המוסרי של החברה האזרחית. דוגמה טובה לכך היא העובדה שהציבור הצ'כי הצליח להבדיל בין זיכויו של באביש וכיבוד פסק הדין בעניינו לבין הטיעונים המוסריים סביב התנהלותו והסיבה לעצם העמדתו לדין. על אף זיכויו, באביש המשיך להיתפס כאישיות לא מוסרית והדבר הוביל, בסופו של דבר, לסיום שלטונו.

5. ניצחונות מקומיים – תנועת Millions Moments for Democracy בצ'כיה השכילה ליצור תשתיות מחאה הן בערים המרכזיות והן באזורי הפריפריה, ולתרגם אותן לכוח פוליטי באמצעות שיתוף פעולה הדוק עם מפלגות האופוזיציה. אותן מפלגות נחלקו לשתי קואליציות שונות – האחת שמרנית יותר והאחרת פרוגרסיבית – אך מטרתן היתה זהה: ביצור הדמוקרטיה הליברלית. שיתוף פעולה זה נטע את התקווה ששני הגושים יכולים לכונן יחד ממשלה שתבטיח את ההגנה על הדמוקרטיה הליברלית.

האתגר בישראל גדול יותר

אם נקבץ את מסקנות המקרה הצ'כי, הרי שעל החברה האזרחית בישראל להדגיש את צדקת דרכה מעבר לגבולות תל-אביב ולהיות נחושה ואסרטיבית ביצירת כוח פוליטי משמעותי שיתחרה בעוצמתו המקטבת של הפופוליזם והביביזם. לשם כך, החברה האזרחית צריכה להשכיל להרכיב קואליציה פוליטית רחבה שהדמוקרטיה הליברלית היא נר לרגליה. פשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ואם רוצים לנצח בקלפי יש לקחת אותן בחשבון.

אל מול השיסוי והפילוג של ממשלת נתניהו, יש לענות בקמפיין חיובי ומאחד סביב חשיבותה של הדמוקרטיה הליברלית עבור כלל אזרחי המדינה. במקביל לפעילות הפוליטית הפנימית, על החברה האזרחית בארץ לחתור ליצירת קשרי השפעה, תמיכה ולמידה עם מקבילותיה בעולם: נסיגה דמוקרטית היא כאמור אינה תופעה ייחודית לישראל בלבד. יש הרבה מה ללמוד משותפינו מעבר לים.

חרף המסורת הדמוקרטית העשירה של ישראל – תמונת המצב עבור המחנה הליברלי קודרת יותר מזו שבצ'כיה. זאת, הואיל וסוגיית הכיבוש ועליונות היהדות מניעים את גלגלי המהפכה המשפטית. קובה מציין כי עצם העובדה שממשלת נתניהו החלה בצמצום המרחבים הדמוקרטיים מעידה על צעדים עמוקים יותר לעבר שלטון סמכותני מאלו שננקטו על-ידי באביש. נוסף על כך, ההטרוגניות של החברה הישראלית מציפה סוגיות ונושאים חשובים אחרים, שעשויים להוביל למחלוקות.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-20 באפריל.

ריף יצחקי הוא מנהל קשרי ממשל וחוץ במיתווים. עזריאל ברמנט הוא חוקר בכיר במכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR). לצפייה בדיון המלא שהתקיים בנושא – לחצו כאן

הפוסט חמש עצות שכדאי לקחת מהמאבק למען הדמוקרטיה בצ'כיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמת ממשלת ישראל ה-37, היסודות הליברליים-דמוקרטיים של ישראל נמצאים תחת מתקפה מתמדת. ההפיכה המשפטית המתוכננת מאיימת לפגוע בעצמאות הרשות השופטת, להחליש את יכולת הפיקוח שלה על הרשות המבצעת והמחוקקת, וכל זאת תוך העצמת כוחה של קואליציה לאומנית-משיחית. בנוסף, הממשלה ממשיכה לתקוף את התקשורת, האקדמיה וארגוני החברה האזרחית. מציאות חדשה זו טומנת בחובה השלכות מכריעות לזהותה, כלכלתה, ביטחונה, מעמדה הבינלאומי ויחסיה של ישראל עם המדינות הדמוקרטיות-ליברליות.

תהליכי הנסיגה הדמוקרטית בישראל מזמינים השוואות רבות לתהליכים דומים שהתרחשו בהונגריה, פולין וטורקיה. עם זאת, קיימות מספר מדינות שהתמודדו עם אותם אתגרים ואף הצליחו לשמור על אופי המשטר הליברלי-דמוקרטי. המקרה הצ'כי הוא דוגמא מצוינת לחברה אזרחית נחושה שהצליחה לעצור את תהליכים של נסיגה דמוקרטית בתחומה.

הפאנל, בו ישתתפו אנשי מחקר צ'כים מרקעים שונים, ינתח את סיפור ההצלחה הצ'כי ומה ניתן ללמוד ממנו, בדגש על התרומה של יוזמת "Million Moments for Democracy" וארגוני חברה אזרחית נוספים. במסגרת הפאנל יתקיים סשן של שאלות ותשובות.

מתי?: יום שני, 3.4, 17:00-18:30

קישור להרשמה

הפוסט כיצד להיאבק בנסיגה דמוקרטית ולהצליח: לקחים מהחברה האזרחית הצ'כית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בדצמבר 2013, כאשר אלפי מפגינים אוקראינים התמקמו בכיכר העצמאות (מיידאן) בקייב ומחאו נגד הנשיא הפרו-רוסי ויקטור ינוקוביץ', ביקרו ויקטוריה נולנד (עוזרת שרת החוץ של ארה"ב דאז) וג'פרי פאייט (שגריר ארה"ב באוקראינה דאז) באוהלים הרבים וחילקו למפגינים לחמניות וסנדוויצ'ים. כהרף עין נוצר בתקשורת הרוסית המם "העוגיות של נולנד" ותפקידו היה לחזק את הנרטיב הרשמי שההפגנות באוקראינה הם יוזמה של "המערב", המנסה לפגוע ברוסיה ומשסה בה את "הקיצונים האוקראינים".

בתחילה, הבדיחה על "העוגיות של נולנד" עוררה חיוך או צחוק. אך לאחר שכלי התקשורת החזקים ביותר ברוסיה חזרו עליו מאות ואלפי פעמים, הוא הפך לעובדה. "העוגיות" הפכו לדולרים ונשק, "הקיצונים האוקראינים" שודרגו ל"ניאו-נאצים" ואז ל"נאצים". מכאן, הדרך לריסוק מוחלט של החברה האזרחית ברוסיה ולהכרזת המלחמה על אוקראינה היתה קצרה. כוחות הקרמלין פלשו לחצי האי קרים בפברואר 2014.

כשנתיים לפני כן, ב-2011, מאות אלפי מפגינים רוסים יצאו להפגנות המוניות בעקבות החשד לזיופים מאסיביים בבחירות לפרלמנט. התקשורת הפוּטיניסטית, העיתונים והערוצים הפופולריים ביותר, האשימו את המפגינים באנרכיזם ובאלימות. ראשי המחאה נעצרו בעוון "תקיפת שוטרים" ו"הסתה לאלימות" ונזרקו לכלא. פוטין השווה בין המפגינים לקופים מספרו של רודיארד קיפלינג "ספר הג'ונגל". עיתונאי החצר כינו את המחאות "ההפגנות של מעילי פרוות המינק" ("הרולקסים והמרצדסים" בגרסת ח"כ דודי אמסלם).

ההפגנות נגד הונאת הבחירות הזו נמשכו לסירוגין עד שלהי 2013. הדיכוי האלים, עייפות החומר ותחושה ש"אפשר יהיה להפגין גם מחר" הסתיימו בריסוק המחאה, הקשחת הענישה ופגיעה קשה בחברה האזרחית ובעיתונות החופשית. מאז ועד היום לא יצאו כל-כך הרבה רוסים לרחובות עריהם על מנת לדרוש צדק, חרות ודמוקרטיה. מנהיגי המחאה נרצחו, הושלכו לבית הסוהר או היגרו. ההמון הדומם למד היטב, שוב, שלא כדאי לסכן את הצוואר למען אידאלים ונפל שדוד בזרועות התעמולה.

אין ספק שישראל ורוסיה הן מדינות מאוד שונות. לאחת יש מסורת דמוקרטית מיום היווסדה, השנייה היא בעלת רקורד מפוקפק מאוד בכל מה שנוגע לשמירה על שלטון החוק וזכויות אדם. המחאה בישראל 2023 יותר דומה למיידאן האוקראיני של 2013. גם שם הפר הנשיא ינוקוביץ' חוזה חברתי וניסה לקחת את ארצו לכיוון אחר ממה שהבטיח. יחד עם זאת, צרך לזכור שגם רוסיה לא תמיד נראתה כמו שהיא נראית היום. מה שכן דומה זו הנטייה האוטוריטרית של מי שנמצא בראש הפירמידה והשימוש מאסיבי שהוא עושה בפייק-ניוז, בהסתה ובניגון על מיתרי המתח המעמדי והמוצא העדתי.

1. אסור להתעלם משקרים כי צומחות להם רגליים – גם בעיצומה של ההסתה הפרועה נגד המפגינים ברוסיה לפני עשור, היו כאלה שהתעלמו ממנה. האמונה הרווחת היתה שרק הקשישים, שהם בבחינת "לקוח שבוי", צופים בערוצי התעמולה הפוּטיניסטים. כמה שנים חלפו והתברר כי סטאלין הוא הדמות האהודה והמשמעותית יותר בעיני מרבית אזרחי רוסיה. העיוותים הקבועים בחדשות, בתוכניות האקטואליה, בסרטים ובמדיה חברתית עשו את העבודה.

אסור להתעלם משקרים והסתה. אסור להשאיר את השקר חי ופועם. בין אם זה השקר על מימון זר של ההפגנות ועל האלימות נגד שוטרים. המצב בישראל, טפו-טפו, עדיין לא כמו ברוסיה, אך המחאה חייבת לגונן על עצמה היטב. אפשר להשתמש ברשתות החברתיות או בתקשורת המסורתית, אפשר לפנות לבתי משפט ולעשות קמפיינים נגדיים, אך העיקר הוא להפריך את השקרים, לחשוף את השקרנים ולא להשאיר את הזירה לאלה שזורים חול בעיניים.

2. אורך רוח והתמדה – המחאה בכיכר בולוטנאיה במוסקבה נמשכה לסירוגין כמעט שנתיים. בסופו של דבר, אנשיה רבו, התפלגו או סתם התעייפו דווקא כשהיה נדמה שהשיגו התקדמות מסוימת. תוך כדי ויכוח על איך להמשיך ואם להמשיך, הוקשחו החוקים והמשטרה הפכה אלימה יותר, עד שבסופו של דבר כבר אי-אפשר היה להמשיך. המחאה בישראל נראית כרגע מאוחדת ואיתנה, אך מצד שני חלפו רק 13 שבועות. בהונג-קונג ("מחאת המטריות") ההפגנות נגד בייג'ין וחוק ההסגרה נמשכו במשך חודשים ארוכים, גם כאשר החקיקה בוטלה, מכיוון שהממשל לא מילא אחר דרישות אחרות של המפגינים.

3. דרישות ברורות ותוכניות מדויקות – ב-25 בינואר 2011 יצאו מפגינים במצרים אל הרחובות. הם דרשו רפורמה במשרד לביטחון פנים ובמשטרה שנודעה ביחס האלים שלה למתנגדים, חשודים וסתם אזרחים. הנשיא דאז, חוסני מובארק, התעלם. לאחר כמה ימים החלו כוחות הביטחון לפזר את ההפגנות ועשו זאת באלימות רבה. המפגינים חזרו לכיכר תחריר תוך שהם דורשים את סילוקו של מובארק. הם התמקדו אך ורק במטרה זו. מובארק הודח לבסוף, אך מצרים לא הפכה לדמוקרטיה.

המחאה ברחובותינו ממוקדת כרגע בהקפאת החקיקה. היא יכולה עם הזמן לנוע לכיוון של כינון חוקה או כל מטרה אחרת. במהלך הגדרת המטרות חשוב להישאר מאוחדים ולמקד את תשומת הלב לא רק במטרה העליונה אלא גם בדרך – איך מגיעים לשם, שלב אחר שלב.

ישראל איננה המדינה הראשונה שראשיה מנסים להפוך אותה מדמוקרטיה לאוטוקרטיה. המחאה חייבת ללמוד מטעויות העבר, אך גם מההצלחות של תנועות דומות בעולם. בשביל זה היא חייבת קודם כל אסטרטגיה: כיצד להביא להתרחבות המחאה ולתמיכה עקבית בה; כיצד לשמור על המוחים ועל המתמודדים עם אירועי אלימות מצדם של מתנגדים; ובעיקר – כיצד לפעול על מנת לא רק לעצור משהו, אלא כדי ליצור אלטרנטיבה טובה יותר למען העתיד המשותף של כלל הישראלים.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-27 במרץ.

הפוסט מיידאן, בולוטנאיה, תחריר – שלושה דברים שהמחאה חייבת לזכור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בפרסומים הערביים על ההתרחשויות בישראל ניתן לזהות שלוש גישות עיקריות:

1. הגישה הראשונה, שאומצה בעיקר על-ידי אויבי ישראל, מדגישה את התפיסה הערבית הישנה המדברת על קמילתה של ישראל בשל השסעים הדתיים והעדתיים המפלגים אותה. בראשית ימי הסכסוך הישראלי-ערבי, כפי שכתב יהושפט הרכבי במחקרו המונומנטלי על עמדות הערבים בסכסוך, היתה "תיאורית הקמילה" אחת האסכולות החביבות על אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מוסלמים וערבים. מייצגה הבולט של גישה זו כיום הוא מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה.

כבר במאי 2000, בעקבות נסיגת ישראל מדרום לבנון, הכריז נסראללה כי על אף כוחה הצבאי הגדול של ישראל והנשק הגרעיני שלה, חברתה המפולגת משולה לקורי עכביש חלשים. כעת הוא מתייחס לוויכוח העמוק ולמחאות נגד ההפיכה המשטרית כאל "מלחמת אזרחים" ומעריך ש"ישראל לא תשלים 80 שנה". ניכר כי כל ערוצי התקשורת של חיזבאללה התגייסו להצגת המחאות כמשקפות את "קיצה הקרב של הישות הציונית". לאור העובדה שחיזבאללה נאלץ לבלוע את הגלולה המרה של ההסכם הימי בין ישראל ללבנון, הארגון מוצא במחאות הזדמנות להבלטת החולשה הישראלית, ומכאן להדגשת חוזקו שלו.

גם באיראן, באופן לא מפתיע, אמצעי התקשורת מייחלים "לפילוג וקרע בקרב הציונים" ומנתחים את "התרחישים הסבירים ביותר להשמדתה של ישראל". עם זאת, ברפובליקה האיסלאמית לא מרבים לעסוק במחאות בישראל, וזאת אולי בגלל החשש מהתלקחות מחודשת של המחאות באיראן, שהעסיקו את המשטר לאורך תקופה ארוכה.

2. הגישה השנייה מנתחת את המצב בישראל בעיקר דרך העדשה הפלסטינית, תוך כדי שהיא מנסה להבין איזו תועלת – אם בכלל – יכולים הפלסטינים, אזרחי ישראל או ברשות הפלסטינית, להפיק. מאמר דעה שפורסם בעיתון קטארי תחת הכותרת "אין אביב ישראלי באופק" טוען, למשל, כי מרבית המפגינים נגד ההפיכה המשטרית לא שינו את יחסם הגזעני כלפי הפלסטינים ולכן המחאות לא נושאות בשורה. מתוסכלים מהמבוי המדיני הסתום ומעלייתה לשלטון של ממשלה ימנית קיצונית, חלק מהפלסטינים רואים במחאות דרך להחלשתה של ישראל. "אני מקווה שבנימין נתניהו יצליח בתוכניתו להרוס את מערכת המשפט הישראלית", אמר למשל מוחמד דחלאן, המנהיג הפלסטיני הגולה בקטאר. "זה גם ככה עניין פנים-ישראלי, אז אני רק מקווה שהוא יצליח".

יחד עם זאת, בקרב הפלסטינים יש גם הרואים במחאות דגם לחיקוי ולביקורת על הרשות ועל הפלסטינים עצמם. זיאד אבו-זיאד, השר לשעבר לענייני ירושלים ועיתונאי ותיק, אמר: "אני חש עצב כאשר אני משווה בין מאות האלפים שמשתתפים בתנועת המחאה העממית בישראל לבין השתיקה המוחלטת בזירה הפלסטינית". אבו-זיאד הוסיף וקבל: "כבר יותר מ-15 שנה אנו חיים ללא פרלמנט וללא דמוקרטיה ועדים לחקיקה שמתבצעת בידי אנשים שלא נבחרו ושאינם כפופים לעקרונות ולנהלים שנקבעו בחוק… ולמרות זאת, איננו רואים שום פעילות מחאה עממית נגד הפילוג, או בדרישה שלא להתערב במערכת המשפט, או לקיים בחירות. עלינו לעצור ולשאול את עצמנו מה הביא אותנו לדרגת האדישות הזו".

כשמדובר בפלסטינים חשוב להדגיש כי גם הציבור הערבי בישראל אינו עשוי מקשה אחת ביחסו למחאות. מרביתו מודע לסכנות של ההפיכה המשטרית ומוטרד מהשלכותיה על האוכלוסייה הערבית, אך עם זאת נראה כי רובו מסרב לקחת חלק במחאות משום שהוא לא רואה בהן מענה לתביעותיו, שכוללות בין השאר את ביטול חוק הלאום.

3. הגישה השלישית מתעלמת מהמחאות בישראל או מדווחת עליהן בלקוניות מבלי להידרש לפרשנויות על השלכות המצב לגבי המשטר והחברה בישראל. גישה זו אופיינית לכל המדינות הקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל – מצרים, ירדן, טורקיה, איחוד האמירויות, מרוקו, בחריין וסודאן. ניתן לכלול גם את סעודיה ועומאן בקבוצה הזו. "השקט התעשייתי" ממדינות אלה נובע ככל הנראה משלוש סיבות עיקריות:

ראשית, לאור ההערכה שהתהליך המתחולל בישראל טרם הסתיים, מוקדם מדי להעריך ולשפוט את ההתרחשויות. שנית, ההערכה שללא קשר לתוצאות המחאות, ממשלת נתניהו לא תפגע ביחסים עם מדינות שיש לה יחסים דיפלומטיים עמן, ומכאן שהאינטרסים המשותפים לא ישתנו. ושלישית, דיווח מוגבר על המחאות בישראל עלול לעורר ציבורים ערביים מתרדמתם, וזאת לאחר ששליטי ערב הצליחו לדכא – אם באלימות ואם במענקים כספיים – את מחאות "האביב הערבי". אי לכך, דיווחים על מחאות לטובת הדמוקרטיה אינם משרתים את המשטרים האוטוריטריים הללו.

לסיכומו של דבר, היחס בתקשורת המזרח תיכונית למצב בישראל מבטא במידה רבה את מורכבות מקומה ומעמדה של ישראל באזור: אויביה מייחלים לקמילתה, ואילו ידידיה או בעלות בריתה מעדיפים להישאר על הגדר. באופן פרדוקסלי, דווקא הפלסטינים הם אלה שעשויים להיות מושפעים יותר מכל מהמצב, וזאת בשל המשך ההתעלמות של ישראל והקהילה הבינלאומית ממצבם. חולשת ישראל, כפי שהיא משתקפת לפחות בחלק מהתקשורת המזרח תיכונית, עלולה להיתפס כהזדמנות פלסטינית להשגת מטרותיהם.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב16 במרץ.

הפוסט היחס במזה"ת למצב בישראל מבטא את מורכבות מקומה ומעמדה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדבר נבע ממגוון סיבות: תחושה שהמקרה הישראלי הוא ייחודי ושאין מה ללמוד מהעולם; הפנמת הדה-לגיטימציה לעשייה פרוגרסיבית בינלאומית שעשה הימין וחשש מ"מה יגידו"; סדרי עדיפויות שונים בארגונים עם משאבים מוגבלים; והסתכלות על המרחב הבינלאומי בעיקר דרך עדשת גיוס הכספים. ואולם, מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ישנו שינוי של ממש. עיסוק גובר בתהליכי שחיקה דמוקרטית במדינות אחרות ובדרכי התנגדות לכך, ועניין נרחב בתגובות בעולם לנעשה בישראל. ארגונים וגופים שונים יוזמים מהלכים שונים עם נופך בינלאומי, אבל – הדבר נעשה לרוב באופן ספורדי, וללא תשתית ואסטרטגיה סדורה.

לשם מימוש הפוטנציאל הבינלאומי שקיים עבור המחאה, מוצע לאמץ אסטרטגיה שמתמקדת בשלושה ממדים: תגובות מהעולם, מחאות אחרות, תשתית וייעוץ.

תגובות מהעולם התומכות במחאה הפרו דמוקרטית

מיפוי המגיבים והתגובות – מי השחקנים הרלבנטיים בזירה הבינלאומית שצריכים להשמיע קול ביחס לשחיקת הדמוקרטיה בישראל? מה ריאלי ואפשרי שיעשו? מי מהם מגיב ועושה? מי לא עושה בכלל? ומי לא עושה מספיק? מה הם עושים? יש צורך בבניית מאגר מידע, מתעדכן באופן שוטף, שיהיה נגיש לכלל העוסקים במלאכה בישראל.

רתימת בעלי ברית – להבהיר לשותפים לדרך קיימים ופוטנציאליים בעולם שמה שקורה בארץ הוא חשוב ואמיתי. להדביק אותם בתחושת הדחיפות שקיימת בארץ, לתמוך במאבק הפרו דמוקרטי, אל מול תחושות קיימות בקהילה הבינלאומית שמוקדם מדי להתערב כי החקיקה עדיין נמצאת בדיונים ולא בטוח אם ואיך תקרה, או שבמחאה מגזימים בתיאור חומרת המצב וההשלכות. ניתן לעשות זאת על ידי הנגשת מידע – באמצעות מאמרים, וובינרים, פרסום סרטונים ומידע באנגלית ברשתות החברתיות (כפי שהתחילו לעשות בתקווה), נוכחות תקשורתית והפגנות בערים מרכזיות בחו"ל – שיציגו מהלכים אנטי-דמוקרטיים בהם נוקטת הממשלה וידגישו גם מהלכים חיוביים שעושים תומכי הדמוקרטיה. הדבר יסייע לרתום תמיכה ומתן גיבוי מממשלות ידידותיות, קהילות יהודיות, ראשי ערים, ארגוני חברה אזרחית, גורמים עסקיים, פוליטיקאים, ועוד. ההתנגדות של מנהיגים וארגונים יהודים בארה"ב להופעתו של סמוטריץ' בכנס הבונדס היא דוגמה לכך.

הכוונה לעשייה – יש רבים בעולם שהדמוקרטיה הישראלית חשובה להם ושמעוניינים לפעול כדי לסייע בשימורה וקידומה, אבל לא יודעים איך. לעתים קרובות, הם חוששים לנקוט פעולות שיזיקו או שלא יועילו, ומצפים להכוונה מעמיתיהם הישראלים. יש בישראל – כולל בדרגים פוליטיים גבוהים – חשש מלעשות זאת, אבל חשוב בכל זאת לגבש רשימת הצעות קונקרטיות, ישימות ומועילות, ולהציג אותן למקבלי החלטות ולגורמי השפעה בקהילה הבינלאומית – דרך פרסום בתקשורת, או דרך ארגונים שותפים ואנשי קשר במדינות השונות. ניתן גם לעודד לפעולה גורמים בינלאומיים שמהססים דרך הרשתות החברתיות (כפי שפעלה ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בהקשר האירופי) ועל ידי העלאת הנושא בשיחות שמקיימים איתם על נושאים אחרים.

מחאות אחרות

חשוב להבין חוויות של מדינות אחרות שעברו תהליכים דומים, בייחוד לגבי השלבים הבאים של השחיקה הדמוקרטית. שותפים לדרך מהונגריה ופולין אומרים לעתים קרובות שלא ידעו מראש לאן הדברים הולכים, ולו ידעו – היו מנהלים את ההתנגדות אחרת. לנו יש את הפריבילגיה ללמוד מהם, ולהתכונן בהתאם. עד כה התהליכים במדינות השונות דומים למדיי אלו לאלו.

במקביל, חשוב גם להבין כיצד מחאות במקומות אחרים הצליחו בפועל לחולל שינוי: מה היו מרכיבי המפתח בהצלחת המאבקים, למשל, הלקחים ששיתפו לאחרונה בני שיח תורכיים של מכון מיתווים או מהמחאה בסרביה עליה כתב שגריר ישראל לשעבר בסרביה ארתור קול. ומה היו המודלים הארגוניים שהוכחו כמוצלחים ביצירת השפעה לאומית ומקומית, כמו למשל, המאמר שכתבה מיכל אשכנזי על תנועת Indivisible מארה"ב.

לצד זאת, חשוב לייצר ולשמר סולידריות עם מחאות דמוקרטיות אחרות, ולייצא להם את הידע הנרחב שנצבר בישראל בתחום השינוי החברתי ושעשוי להיות מועיל עבורם, גם תוך כדי המאבק המקומי בארץ. למשל, לקראת הבחירות האחרונות בהונגריה, התייעצו גורמים פוליטיים שם עם מקבילים בישראל ללמידה על המחאה והמהלכים הפוליטיים שתרמו להחלפת נתניהו בממשלת בנט-לפיד.

תשתית וייעוץ

מומלץ להקים התארגנות מדינית בתוך מטה המאבק, שתרכז ותתכלל את המרכיבים השונים של העבודה הבינלאומית ושתהיה מקור לידע, מידע והכוונה. להקמתה ותפעולה, ניתן להסתייע בארגוני חברה אזרחית בעלי ניסיון בינלאומי עשיר וביוצאי מערך החוץ הישראלי (יותר מ-100 שגרירים לשעבר חתמו לאחרונה על מכתבי תמיכה בדמוקרטיה).

מעבר לכך, יש לסייע ליוזמות חדשות, ארגונים קיימים ודמויות מפתח במחאה לאמץ הלך רוח חיובי יותר ביחס לעבודה במרחב הבינלאומי ולשפר את יכולותיהם לפעול במרחב הזה. כדאי להעניק להם: ליווי וייעוץ כדי שיכירו בחשיבות המרחב הבינלאומי, ברלבנטיות שלו למחאה, ובלגיטימיות שבעבודה בו; לעזור לארגונים שהורגלו עד כה בעבודה פנים-ישראלית לרכוש ארגז כלים לפעולה בינלאומית; להצביע על הזדמנויות בינלאומיות שלעתים לא מוכרות מספיק בארץ, כמו ברית הערים החופשיות, או קריאת ראשי ערים בעולם למען הדמוקרטיה, אליה הצטרף ראש עיריית הוד השרון אמיר כוכבי; ולתמוך ביצירת חיבורים עם גורמים בחו"ל, בייצור שותפויות, ובקידום הצלחתן.

***

המאבק למען הדמוקרטיה הוא מאבק גלובלי. ישראל הופכת לאחרונה לאחד המוקדים שלו, אבל אינה נמצאת בו לבדה. במדינות מסוימות כבר הצליחה מחאה ציבורית לעצור ולהפוך מגמות א-ליברליות ולהחליף מנהיגים לאומנים ופופוליסטים. במדינות אחרות – טרם. חיבור טוב יותר של ישראל לעולם גם בהקשר הפרו-דמוקרטי יהיה מהלך מלמד, מעצים, מכפיל כוח ומייצר תקווה. הוא שווה את ההשקעה.

הפוסט אסטרטגיה לפעילות בינלאומית לקידום המחאה הפרו-דמוקרטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום: מה גרם לצעירים סרבים לצאת לרחובות?

לרקע נזכיר שיוגוסלביה, שהייתה פדרציה של שש מדינות התפרקה למרכיביה בשנות ה-90 של המאה הקודמת בתהליך אלים וכואב: קרואטיה, סלובניה, צפון מקדוניה, בוסניה סרביה ומונטנגרו. ב-1998 פרצה מלחמת האזרחים בקוסובו (שהייתה חלק מסרביה גופא) שבמהלכה ביצעו הסרבים טיהור אתני וגירשו למעלה ממיליון אלבנים ומוסלמים למדינות השכנות. המלחמה הסתיימה ב-1999 רק לאחר שכוחות נאט"ו, בהובלת ארה"ב, הפציצו את סרביה, וזרעו הרס רב. מילושביץ אולץ להסיג את כוחותיו מקוסובו וסרביה נותרה מרוסקת כלכלית ומורלית, עם תשתיות הרוסות ותחת משטר קפדני של חרם בינלאומי. האבטלה הגיעה לעשרות אחוזים והשכר הממוצע עמד על כ-50 דולר, בהשוואה לכ-800 דולר בתקופת יוגוסלביה.

כל אותו זמן שלטה במדינה המפלגה הסוציאליסטית בראשות מילושביץ' שזכתה בבחירות פעם אחר פעם (כן, הדוגמה הסרבית מוכיחה שבחסות ניצחון בבחירות דמוקרטיות ניתן לכונן משטר בלתי דמוקרטי בעליל) ובשיתוף פעולה עם המפלגה הרדיקלית הובילה מדיניות פופוליסטית ולאומנית קיצונית. הצעירים והמשכילים חיפשו בכל דרך לעזוב את המדינה וברחובות בלגראד אלפי סטודנטים מיואשים יצאו מידי יום להפגנות וצעדות מחאה.

והאופוזיציה? זו הייתה מפולגת ומפוצלת עם ריבוי מפלגות שמנהיגיהן עסקו במאבקים בינם לבין עצמם לא פחות מאשר במילושביץ'.

מחאה חברתית בסרביה: מחאה יצירתית

כשזו תמונת המציאות, תריסר סטודנטים שדגלו באסטרטגיה של מאבק בלתי-אלים אך הבינו שהפגנות וצעדות בלבד לא יועילו, ייסדו ארגון בשם "אוטפור" (OTPOR בסרבית = התנגדות). חבריו פעלו תחילה ללא משרדים, ללא תקציב וחלקם היו במעקב מתמיד של המשטרה וביטחון הפנים, אבל הם היו חדורי מוטיבציה, מאורגנים, יצירתיים ואמיצים ומספרם והשפעתם גדלו במהירות. תוך זמן קצר הם התבלטו בפעולות שמשכו את תשומת הלב, במדינה ובקרב משקיפים בין לאומיים.

קונצרט עם מסר מפתיע – הראשונה, קונצרט רוק ענק באוויר הפתוח ערב השנה החדשה שהיכה בהלם את החוגגים. בחצות הלילה, במקום הנשיקה המסורתית הוצגו על מסכי ענק תמונות ושמות של קורבנות סרבים במלחמות מילושביץ'. עשרות אלפים באו ליהנות ממסיבה אבל עזבו עם מסר – המציאות חייבת להשתנות!

וועידה אלטרנטיבית – אירוע שני נערך במקביל לוועידת המפלגה הסוציאליסטית בה נבחר מילושביץ' בפעם החמישית למנהיג הבלתי מעורער. אוטפור קיים "וועידה אלטרנטיבית", מצג פארודי שמשך את מנהיגי האופוזיציה הבולטים. עיתונאים נטלו סיכון וכיסו האירוע של ארגון לא חוקי.

הכשרת פעילים בפריפריה – מועד הבחירות הקבוע בחוק היה עדיין רחוק והזמן הוקדש להכשרת מאות פעילי שטח ולפעולות הסברה בפריפריה, שם היה בסיס הכוח העיקרי של מילושביץ'. האזרחים מן השורה היו עניים ומובטלים, אך גם פטריוטים גאים, מלאי זעם כלפי האויבים מבחוץ, ועד אז מילושביץ' סימל עבורם את העמידה והגאווה הלאומית.

מעצרים מתוקשרים – במאי 2000 החליט שר ההסברה הסרבי על גל מעצרים של פעילי אוטפור, שכונה "ארגון טרור ניאו-פשיסטי". אוטפור התכונן לכך וכל מעצר לווה מידית בהפגנה מול בית המעצר, בהודעות לעיתונות וניתן ייצוג משפטי לכל עצור. לא רק שהובטח שלומם של העצורים אלא המעצרים זכו לפרסום נרחב.

מחאה רציפה 24/7 – בצעד נוסף, המשטרה השתלטה על תחנת הטלוויזיה הגדולה בבלגראד, על שתי תחנות רדיו ועל עיתון ביקורתי, אמצעי התקשורת האחרונים שנותרו חופשיים. אלפי אזרחים נקבצו מחוץ לבניין העיריה למחאה רציפה, יום ולילה, עד שלמשטרה אבדה הסבלנות והפעילה כוח לפיזורה. הפעלת הכוח הביאה לתוצאה הפוכה וככל שהממשלה הפעילה יותר כוח, כך התחזקה האופוזיציה בכלל ואוטפור בפרט.

מאלצים את האופוזיציה לפעול – פעולה חשובה אחרת כוונה לא כלפי המשטר אלא דווקא כלפי מנהיגי מפלגות האופוזיציה המפולגת. ראשי המפלגות הוזמנו להשתתף בעצרת גדולה בבירה והם נכחו למרות שלא באמת רצו, אבל אף אחד מהם גם לא רצה להיעדר ולהשאיר את הבמה לאחרים. וכך, אותם מנהיגים "הועלו" אחד אחר השני לבמה ואולצו להחזיק בבאנר ענק של תנועת ההתנגדות. אירוע זה הוכיח פעם נוספת את ההשפעה של אוטפור.

הרשימה המשותפת של סרביה

מילושביץ', שראה את אי הנחת הגובר בציבור החליט במפתיע להקדים את הבחירות ולתפוס את האופוזיציה לא מוכנה. אוטפור דרשה שמפלגות האופוזיציה ירוצו במסגרת משותפת וגם האיחוד האירופי הטיל את כובד משקלו והתנה מתן סיוע בקיומה של אחדות.

לחצים אלה הביאו להקמת DOS (דמוקרטיק אופוזישן אוף סרביה), רשימה משותפת של 18 מפלגות. בראשם העמידו מנהיג פחות מוכר ממפלגה קטנה יחסית, היסטוריון חסר כריזמה בשם וויסלב קושטוניצה, דמוקרט ברמ"ח אבריו ומתנגד חריף למילושביץ', אך גם לאומן שהיה ידוע ברטוריקה אנטי אמריקאית, עובדה שתקשה על מילושביץ' להאשימו בבגידה.

סקרים גם הראו שהוא בעל הסיכוי הגבוה ביותר להביס את מילושביץ'.

משקיפים בקלפי – אחת הפעולות החשובות שעשתה האופוזיציה המאוחדת הייתה הכשרת 30,000 משקיפים ופעילים ליום הבחירות שילוו את כל 10,000 הקלפיות עד למרכז ספירת הקולות, כדי למנוע זיופים. היה ברור שאם יהיה ניסיון לזייף את התוצאות, זה יעשה בבלגרד, על ידי אנשי מילושביץ' ששלט במנגנון.

לוקחים בעלות על ספירת הקולות – ביום הבחירות במטה האופוזיציה ריכזו את תוצאות ספירת הקלפיות שדווחו על ידי המתנדבים הרבים ולאחר חצות הכריז קושטוניצה על ניצחונו במטרה להקשות על מניפולציה. המונים יצאו לרחובות בשמחה אבל מילושביץ' לא קיבל את ההכרעה. לאחר כמה ימי מבוכה והתמהמהות, מטה הבחירות המרכזי, שנישלט כמובן על ידי אנשי מילושביץ', הודיע שאף מועמד לא זכה קיבל 50% ולכן יערך סיבוב שני.

הכרעת העם, השבתת המשק – לנוכח הכרזה זו אוטפור ו-DOS יצאו "למאבק הגדול מכולם", לקראתו נערכו חודשים ארוכים. זה היה הרגע המכריע בו נבחנה היכולת של פעולה בלתי-אלימה לחייב את מילושביץ לקבל את הכרעת העם. הוכרזה שביתה כללית והראשונים להיענות לה היו 17,000 עובדי מכרות הפחם שסיפקו 70% מהחשמל במדינה ואחריהם הצטרף הלכה למעשה המשק כולו.

המשטרה הקיפה את מכרה הפחם ועובדיו אבל המוני אזרחים נענו לקריאה להגיע ולהגן על השובתים, מאותתים בכך לצבא ולמשטרה שמילושביץ' "גמור".

מאבק לא אלים – יודגש שהמפגינים הונחו שלא לפגוע בשוטרים ולא לספק כל עילה להפעלת אלימות. המסר היה – אין מלחמה בין המשטרה למחאה, שניהם קורבנות של השיטה. ואכן, תומכי האופוזיציה שיצאו לרחובות זעמו, אך פעלו בסבלנות כדי למנוע שפיכות דמים והמשטרה נמנעב גם היא מהפעלת כוח.

עשרה ימים לאחר הבחירות הגיעה ההכרעה. סרביה הייתה "על גלגלים". שיירות עשו דרכן לבלגרד. השוטרים הציבו מחסומים אבל הבהירו שלא יפעלו נגד העם. שיירות ארוכות של רכבים מכל הסוגים נעו לבניין הפרלמנט, נחושים להישאר שם ככל שיידרש. אליהם הצטרפו תושבי בלגרד בקריאה "סרביה קמה לתחיה".

ברגע האמת, כאשר ההמון עלה על הפרלמנט והשוטרים החמושים שראו את יחסי הכוחות עזבו את המקום. מפקדי המשטרה מעולם לא הורו לפתוח באש על ההמון. הם ידעו שאלו הוריהם, ילדיהם או שכניהם שניצבים שם.
ביום הזה נרשמו ההרוגים היחידים במהלך כל פעילות תנועת ההתנגדות. אחד, לאחר שלקה בליבו והשני, בתאונת דרכים באחת השיירות לבלגראד.

סוף דבר.
ההמון פרץ לבניין הפרלמנט, ולאחר יומיים של שתיקה מילושביץ' הודה בהפסד וירד מהבמה. אוטפור סיימה את תפקידה. קושטוניצה נכנס למשרד הנשיא, נערכו בחירות לפרלמנט וממשלה דמוקרטית נבחרה.

מחאה חברתית בסרביה בשמונה צעדים

1. מחאה לא-אלימה, יצירתית, נחושה ומתמשכת יכולה להצליח הרבה יותר מהר ממחאה אלימה, שעצם סיכויי הצלחתה קטנים יותר.

2. להתחיל ממינוס ולהצליח – תנועת אוטפור הצליחה ליצור שינוי למרות נקודת מוצא עגומה (אותה מכירים בישראל היטב) של אופוזיציה מפולגת על רקע אידאולוגי ומאבקים על מנהיגות.

3. להשיב את אמון הציבור – העם הסרבי איבד לחלוטין אמון בפוליטיקאים. האמירה "כולם מושחתים" רווחה בכל הציבורים. הלך רוח זה שרת היטב את מילושביץ' שניצל היטב את השיח שעיקרו: "בסדר, אבל מי יבוא במקומו?", הרי אם כולם מושחתים, מה זה כבר משנה? אוטפור הציע גישה אחרת – לא לעסוק בשאלת המחליף אלא ראשית כל יש להפילו. זה העיקר.

4. מחאה של פטריוטים – סרביה היתה במלחמה כמעט בלתי פוסקת לאורך שנות התשעים של המאה הקודמת וכן תחת סנקציות כלכליות חריפות ובידוד בינלאומי. במציאות כזו, כפי שגם בישראל יודעים, יש התלכדות סביב הדגל והמנהיג. על רקע זה, חשוב היה לשכנע את העם כי ההתנגדות למילושביץ' נובעת מאהבה לסרביה ולעתידה. מצד אחד המסר היה: המחאה היא הפטריוטיות האמיתית, ומצד שני, בהחלט הסכימו לקבל סיוע מבחוץ, מחו"ל. נכון שהעובדה שאוטפור קיבל סיוע מארצות הברית והאירופים הפכה אותו לפגיע אבל כאשר מילושביץ' האשים שתנועת ההתנגדות היא "בובה אמריקאית" הרוב כבר הבין שמדובר בפטריוטים אוהבי מולדת.

5. לא מפלגתיים – כדי לשמור כל הדימוי הנקי הבהירו ראשי אוטפור כי אין בכוונתם להפוך למפלגה, לחבור למפלגה קיימת וכי אינם מחפשים תפקידים.

6. יצירתיות במאבק – יצירתיות ואירועי תקשורת לא שגרתיים חיוניים לא רק כדי להגיע לקהלים גדולים כי אם גם לחדד את המסרים העיקריים. את השינוי הגדול בהשפעה על הציבור השיג אוטפור מפעולות יצירתיות וחכמות כמו קונצרט ראש השנה, צעדות בפריפריה ובבירה, "העמדת" ראשי מפלגות האופוזיציה על במה אחת ועוד.

7. המכון הרפובליקאי הבינלאומי בוושינגטון קיים סמינר עבור פעילי הארגון. ההמלצה העיקרית הייתה לאמץ חשיבה אסטרטגית. גם מאבק לא אלים צריך לאמץ חשיבה צבאית שעיקריה: ריכוז כוח משמעותי, בחירת המקום והזמן להפעילו ושמירה מתמדת על היוזמה.

8. הפגנת כוח עממי – ברגע המבחן, בעיתוי המתאים, כנראה שאי אפשר להימנע ממעבר מהפגנות וצעדות לצעדים חריפים יותר, כאלה שמוגדרים בהכללה כ"מרי אזרחי". המשטר שולט במנגנוני השלטון ועל תנועת המחאה להפגין כוח עממי נגדי משמעותי, כזה שאין להתעלם ממנו יותר.

לסיכום, ישראל שונה מאד מסרביה של מילושביץ' אבל עקרונות הפעולה הנדרשות אינן שונות בהרבה. יש לזהות את גורמי ההשפעה העיקריים על הממשלה מחד ועל הציבור מאידך (חלקם כבר החלו לפעול), להפגין נוכחות גוברת ברחובות, להפיק אירועים תקשורתיים יצירתיים ותכופים, לא ליפול לשגרת מחאות קבועה שהעניין בהם דועך, לא לוותר על הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית ובנקודת השיא לעבור לצעדי מרי אזרחי. כך, אפשר למנוע גם את הפגיעה הגסה בדמוקרטיה בישראל.

המאמר פורסם ב"שתיל", ב-14 בפברואר 2023.

הפוסט סרביה: דוגמה למחאה חברתית שהצליחה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתורכיה יש ניסיון ארוך יותר בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. הדבר מאפשר להפנות תשומת לב לא רק למהלכים בעייתיים שנקט ארדואן ולהזהיר מפניהם, אלא גם לדרכים בהן הגיבו לכך תומכי דמוקרטיה בחברה האזרחית ובמערכת הפוליטית בתורכיה – מימי המחאה בפארק גזי ב-2013 ,דרך הניצחונות המרשימים של מועמדי האופוזיציה בבחירות המוניציפליות באיסטנבול ואנקרה ב-2019, ועד למחאת סגל אוניברסיטת בוספורוס באיסטנבול, שנמשכת מאז 2021 נגד מינויים פוליטיים  בקמפוס.  

סוגיות אלו עלו לא אחת במסגרת הדיאלוג המדיני שמקיים מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית עם שותפים תורכים מאז 2011 ובפעילות פורום החברה אזרחית התורכי-ישראלי. כעת, לאור ההתרחשויות בישראל, הן מקבלות דגש במיוחד. לאחרונה, ביקשנו מבני שיח התורכים – ובהם שגרירים לשעבר ומומחים – להשיא עצות לנו הישראלים כיצד להתמודד עם תהליכי שחיקה דמוקרטית ולהתנגד להם. להלן העצות המרכזיות שקיבלנו, שניתנו תוך הכרה תורכית במגבלות המאבק שלהם.  

א. תורכיה אינה עדיין סיפור הצלחה בתחום המחאה. עד כה, האופוזיציה בתורכיה נכשלה בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. היו הצלחות פה ושם, אבל בסך הכול, ארדואן מצליח לקדם את השינויים בהם הוא חפץ והתהליכים שהוא מוביל נמשכים. ואולם, עדיין קיימת אמונה ביכולת לחולל שינוי בבחירות הקרובות, שצפויות במאי 2023 ,ושלקראתן חברו מפלגות האופוזיציה השונות להתמודדות בגוש אחד.  

ב. קצב הידרדרות מהיר יכול דווקא לסייע למחאה. ההדרגתיות בה התבצע תהליך השחיקה הדמוקרטית בתורכיה הקשתה על התמודדות יעילה איתו. בשנים הראשונות לשלטונו, ארדואן קידם רפורמות חיוביות ונתפס כמנהיג לגיטימי גם על ידי מתנגדיו והקהילה הבינלאומית. השינוי קרה בהדרגה, ולא לווה תמיד בתחושת הדחיפות הציבורית שהייתה נחוצה להתנגדות יעילה. בהקשר זה, התהליך המהיר בישראל יכול להיות גורם מסייע ברתימת אזרחים לפעולה.  

ג. למנף את התרבות הפוליטית הישראלית של מחאה. בתורכיה אין תרבות של הפגנות. התורכים מורגלים למנהיגים חזקים ונוטים להיות ממלכתיים וממסדיים. הם סומכים על המדינה, ולא נוטים להחצין חוסר שביעות רצון ממנה. בנוסף, ארדואן פעל לצמצם את מרחב המחאה בפני אלה שעוד היו מוכנים לעשות זאת. בישראל, זה אחרת. הציבור מורגל להפגין ולהשמיע את קולו, וזה יתרון.  

ד. להסתמך בעיקר על תהליכי שינוי מבפנים. הניסיון התורכי מראה שאין מה לצפות לסיוע משנה-משחק מהקהילה הבינלאומית. האיחוד האירופי השמיע הרבה ביקורת על השחיקה הדמוקרטית בתורכיה, אבל לא עשה מהלכים משמעותיים שישנו כיוון ולא הציע תמריצים לכך. למרות הקשיים הפנימיים, הכוח לשינוי טמון בתוך החברה עצמה. גם אם זה לוקח זמן, צריך להמשיך במאבק. שום דבר אינו נצחי, וחשוב לשמור על תקווה.  

ה. לפעול לחיזוק כלי תקשורת חיוביים. כלי התקשורת הם בעלי חשיבות מרכזית במהלך התנגדות. צריך לעשות מאמצים לשמור על תקשורת חופשית ולשמור את הכלים שיש לתקשורת כדי לבקר ולפקח. ככל שהאחיזה של השלטון על התקשורת המרכזית הופכת חזקה יותר, הכלים מצטמצמים והדה-לגיטימציה הציבורית לביקורת מצד התקשורת מחריפה, חשוב לייצר ערוצים עצמאיים לקבלת והעברת מידע ולהדהוד מסרים ברשתות החברתיות. במקביל, חשוב לגבות ולהעצים את אותם  עיתונאים בכלי התקשורת המרכזיים שמתעקשים לעשות מלאכתם נאמנה, למרות המגבלות.  

ו. לא לפסול את המיעוט הלאומי. חשוב לכלול את האזרחים הערבים בישראל במחאה ולראות בהם שותפים ראויים לאופוזיציה הנוכחית ולשלטון עתידי. בלי הקולות שלהם, לא יהיה רוב לשינוי. בתורכיה, האופוזיציה מדירה את הכורדים, תורמת לדה- לגיטימציה שלהם וחושבת שיצביעו לה רק מתוקף התנגדותם לארדואן – ובכך היא טועה ומקטינה את סיכויי ההצלחה שלה. גם שם, מדובר באחוז משמעותי מקולות המצביעים, שאינו ממצה את הפוטנציאל שלו במאבק לשינוי.  

ז. לצמצם קיטוב בעם. הקמפיין המוניציפלי שהוביל לניצחון אופוזיציוני מרשים באיסטנבול היה מבוסס על התעלמות מארדואן ועל הרעפת אהבה על תומכיו. יש נטייה בתורכיה לראות בתומכי השלטון נחותים אינטלקטואלית ומוסרית, בוגדים בערכי המדינה ובמייסדיה, וקבוצה שצריך לשמור מרחק ממנה. אבל, זה מגביר קיטוב, ובסוף פוגע באופוזיציה. ככל שיש יותר קיטוב ופוליטיקת זהויות, למנהיג יש יותר כוח, כי קבוצת הזהות שלו גדולה יותר משל האופוזיציה. במקום זאת, צריך להימנע משנאה או פסילה גורפת של מגזרים תומכי משטר, לבנות גשרים אליהם, ולנסות להעביר אותם צד.  

ח. לייצר תקווה. תנועת המחאה מפחדת מגורל המדינה ומנסה להימנע ממימוש תסריטים שליליים. אבל, כדי לרתום תמיכה בשינוי מצד אוכלוסייה צעירה, חשוב להעביר מסרים של תקווה ולא של פחד;  לספר כיצד המדינה יכולה להראות טוב יותר, אם דברים ייעשו אחרת, ולא רק כמה גרוע צפוי להיות תחת המשך השלטון הנוכחי.  

ט. להישאר מעורבים ונוכחים. בתורכיה, אנשים הרגישו שאין להם איך להשפיע, שמהלכי הממשלה לא משפיעים מדי על חיי היומיום שלהם, ושאם ינקטו צעדי מחאה הם עשויים לשלם על כך מחיר אישי. לכן, העדיפו להתנתק מההתרחשויות ולהמשיך את חייהם בבועה. זה מחליש את יכולת השינוי, כמו גם עזיבה למדינות אחרות. לישראלים יש יותר אפשרויות הגירה מאשר לתורכים, ויש לעשות מאמץ  לשמור את האוכלוסיות החזקות והמשפיעות בארץ, ומעורבות במחאה.  

לפני מספר שנים, בעת ביקור בישראל, ציין דיפלומט תורכי לשעבר עד כמה תורכיה וישראל דומות ועד כמה הן עוברות תהליכים פנימיים דומים. עם זאת, הוא אמר, תורכיה מקדימה את ישראל בכעשור. בזמנו, ציין זאת כהזדמנות שיש עדיין לישראל לשנות כיוון. כיום, משלא הצלחנו לעשות כן, הדבר מייצר הזדמנות ללמוד מניסיונם של אחרים.

לא מכך לבדו יבוא השינוי, אך ככל שהתנועה הדמוקרטית בישראל תשקיע בלימוד תובנות ממחאות אחרות, בייצור שותפויות בינלאומיות עם ארגונים וקואליציות דומים, ברתימת גורמים דמוקרטים ליברלים בעולם למתן גיבוי והבעת תמיכה, ובשיתוף אחרים בידע בשינוי חברתי שנצבר בארץ – סיכויי  ההצלחה של המאבק למען הדמוקרטיה, בישראל ובמדינות אחרות, לבטח יגדלו. בתורכיה יש מי שיכולים להיות שותפים טובים לכך.

הפוסט עצות משותפים תורכים לשמירה על הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם כדי להסביר מדוע בחר ראש הממשלה דווקא בצרפת כיעד ראשון למסעותיו בעולם בקדנציה הזו, נדמה כי נדרשת הערכה פסיכולוגית. בעיצומה של סערה הולכת וגוברת בזירת הפנים בנוגע למהותה של המדינה והמשך קיומם של מאפייניה הדמוקרטיים בעתיד, ובעודו נישא על אדי שיכרון חושים של קואליציה המצמקת את המושג "דמוקרטיה" לרודנות הרוב, נסע בנימין נתניהו לפריז ובבהילות בלתי מוסברת. צרפת היא הרי מולדת זכויות האדם, ומי שטוענת – ולא תמיד בצדק – למעמד של מודל לחיקוי בכל הנוגע לערכי הדמוקרטיה במובן הרחב ביותר של המושג, כולל כל "הרעות החולות" הליברליות בעיני נתניהו ושותפיו.

לפני שהתייצב בחצר ארמון האליזה, בין שורות של חיילי המשמר הרפובליקאי עם חרבות שלופות ונוצצות, ביקשה לשכת רה"מ להבטיח שמארחו לא יביך אותו בנושא הכאוב הזה של הרפורמה המשטרית שהולכת ומתרקמת תחת עינו הפקוחה. הנשיא, עמנואל מקרון, אכן עמד בכך בכל הנוגע להצהרות פומביות, ודוברו הסתפק בהודעה יבשושית בדבר הצורך למנוע נשק גרעיני מאיראן ולשמור על יציבות אזורית. המחיר היה שלא פורסמה הודעה משותפת ולא נערכה מסיבת עיתונאים, כי מקרון מוכן אולי לשמור על כבוד אורחיו, אבל הוא לא מוכן לשקר עבורם לעיני כל.

בתוך החדר, סביב שולחן ארוחת הערב, כך הודלף לעיתון "לה-מונד", נאמרו דברים הרבה יותר ברורים: אם הרפורמה המשפטית תעבור כמות שהיא, פריז תצטרך להסיק מכך שישראל מסתלקת מתפיסת המושג דמוקרטיה שהיתה עד כה משותפת לשתי המדינות. עם הפרסום, שהעיב על הצילומים המחויכים, מיהרו בסביבתו של נתניהו להסביר בנימה מעט מזלזלת, שמקרון "לא בקי בפרטי הרפורמה".

לרשות נשיאי צרפת לדורותיהם עומד גוף בשם "התא הדיפלומטי" (La Cellule Diplomatique), מעין משרד חוץ פרטי, אין-האוס, המורכב מטובי הדיפלומטים בהתאם להתמחותם הגיאוגרפית. לצרפת יש גם שגרירות גדולה ומקצועית לעילא בתל-אביב, כך שאפשר בהחלט לצאת מתוך הנחה שחברי התא דווקא ידעו להכין את נשיאם היטב לפגישה, גם בנושא הרפורמה המשפטית. מצד שני, אין להוציא מכלל אפשרות שאילו מקרון היה מכיר עוד יותר פרטים של הרפורמה, התגובה שלו היתה חריפה עוד יותר.

אולי פסיכולוג יידע לקבוע אם התייצבותו של נתניהו אצל נשיא צרפת כדי לקבל תעודת כשרות לרפורמה המשפטית שלו מ"הבד"ץ של זכויות האדם", היתה תוצאה של חישוב מפוכח או שהתת-מודע שלו היתל בו. שאלה דומה יכולה להישאל בנוגע לניסיון המעט פתטי להפגיש אותו עם בכירי המגזר העסקי של צרפת, הכלכלה השביעית בעולם, בניסיון שקוף לסתור את תחזיות ג'יי. פי מורגן ומיטב כלכלני ישראל בדבר הסכנה האורבת לכלכלה שלנו בשל הרפורמה. גם אילו חפצה הצמרת העסקית בצרפת להתייצב ולהצהיר נאמנות לסטארט-אפ ניישן, האופן החפוז והחובבני שבו אורגן המפגש הזה הפך אותו לחסר סיכוי. כמה מהמשתתפים סיפרו שבחדר נכחו אולי עשרה אנשי עסקים בדרג בינוני-גבוה וכל השאר היו מעולם העסקים הקטנים היהודי. כלומר, גם הניסיון הזה לקבל לגיטימציה הפך לירייה ברגל שאילצה את לשכת רה"מ להסתיר את רשימת הנוכחים וכל תיעוד אחר, ולהסתפק בהפרכת מספרי מיליארדים שאין להם שחר.

כך או כך, לא רק שנתניהו יצא בידיים ריקות, אלא שאחרי ביקור שר החוץ האמריקאי בלינקן בירושלים, כבר די ברור שלתפריט הנושאים לדיון בין ראש הממשלה לעמיתיו, ראשי המדינות הדמוקרטיות הליברליות, נוסף סעיף חדש והוא עתיד להיות קבוע ומעיק במיוחד: אופי המשטר של ישראל. מאמציו של מקרון לקדם הקמת "קהילה אירופית פוליטית" (European Political Community) אשר תבחן את השותפות עם שכנותיה של אירופה, בין השאר, על-פי מחויבותן לערכים ליברלים-דמוקרטיים היא דוגמה טובה, גם אם לעתים בלתי עקבית, לפרמטר החדש הזה.

יש לומר, ישראל תמיד היתה תחת עינו הפקוחה של העולם, אפשר אפילו לומר שבצורה לא מידתית. אבל העין הזאת, לפחות מצד חברותיה למועדון הדמוקרטיות, עסקה במעשיה ולא במהותה. בעידן של קיטוב גלובלי הולך ומעמיק בין ליברלים לאנטי-ליברלים, ולאור המלחמה באוקראינה, עינה של קהילת המדינות הליברליות-דמוקטיות פקוחה וביקורתית יותר מתמיד.

עמיתיי לשעבר, שגרירי ישראל ברחבי העולם לדורותיהם, הבינו שהחברות במועדון הדמוקרטיות הליברליות היא נכס יקר. לא רק מבחינה תדמיתית, אלא מבחינה אסטרטגית ממש. זהו מועדון קטן, רק שלושים ומשהו מדינות מתוך כמעט מאתיים חברות באו"ם, אבל כוחו הכלכלי, המדיני והצבאי עצום. בעיני מדינות רבות שלא משתייכות אליו, יש לו גם מעמד של מצפן מוסרי ומודל לחיקוי. ישראל הצליחה לחסות בצילו של המועדון האקסקלוסיבי הזה בזכות לידתה כדמוקרטיה על-פי מגילת העצמאות ויכולתה לשמר את סממניה למרות מלחמות, כיבוש, טרור ועוד. היא בהחלט לא חברה אופיינית במועדון, אבל חברותיה העלימו עין. ואולם, אם תהיה פגיעה של ממש באושיות הדמוקרטיה וישראל תאמץ את המודל ההונגרי, היא צפויה לשלם על כך מחיר יקר. הונגריה (וגם פולין) נדחקה לשולי המועדון בדיוק בגלל אותן רפורמות שמתוכננות בישראל, והיא חווה לחצים כבדים מצד חברותיה לאיחוד האירופי. אלמלא הסרבול של האיחוד והצורך בקונצנזוס על כמעט כל החלטה, היא היתה כבר מוצאת עצמה תחת סנקציות כבדות או אפילו מושעית.

ישראל לא חברה באיחוד האירופי, אבל היא נהנית מרבים מהמנעמים שלו וכדאי שתיקח בחשבון שלא לעולם חוסן. במובנים רבים אנחנו הרבה יותר פגיעים מהונגריה ופולין משום שאנו מדינה קטנה במצב של סכסוך מתמשך וזקוקים לשותפים אסטרטגיים, למטריה דיפלומטית ולשותפים כלכליים כמו אוויר לנשימה. רוב רובה של המטריה הזאת נמצא במחנה הדמוקרטי. עוד בקדנציה הקודמת העדיף נתניהו לא פעם את חברתם של המנהיגים הפופוליסטים האי-ליברלים משום שהיא היתה ללא תנאי. הם לא בלבלו לו את המוח עם זכויות אדם ופתרון שתי המדינות. אלא שוולדימיר פוטין הוא כבר לא מישהו שנעים להיראות איתו בחברה מהוגנת, ז'איר בולסונארו ברח לפלורידה לאחר שהפסיד בבחירות בברזיל, וגם עתידו של תושב פלורידה אחר, דונלד טראמפ, לוט בערפל סמיך.

יריב לוין ושמחה רוטמן צריכים להבין שלרפורמה המשפטית שהם רוקחים יהיו השלכות הרבה מעבר למעמד בג"ץ או עתידו הפוליטי של אריה דרעי. על הכף מונח מקומה של ישראל בקהילת העמים. טוב יהיה שחסידי ה"עם לבדד ישכון" ייזהרו מפני מה שהם מייחלים לו. הגבול בין חברות במועדון הכי יוקרתי למוקצה מחמת מיאוס הרבה יותר דק משחושבים. ראש הממשלה עצמו צריך להבין שהצ'ק הפתוח שהוא נתן לשר המשפטים שלו ויו"ר ועדת החוקה בכנסת עתיד להפוך את התנהלותו הבינלאומית להרבה יותר קשה מבעבר ושארוחת הערב עם מקרון היתה רק ארוחת טעימות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-9 בפברואר 2023.

הפוסט לתפריט של נתניהו ועמיתיו במערב נוסף סעיף חדש: אופי המשטר בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשוב ביותר לעשות הבחנה ברורה בזירה הבינלאומית בין שני מחנות עיקריים של מדינות. ראשית, מדינות וממשלים שכבר חווים את התחזקותו של הגל השמרני-לאומני-פופוליסטי, ובהן ניכרת פגיעה משמעותית בדמוקרטיה ובמוסדותיה, דוגמת פולין, הונגריה, ברזיל (ימי בולסנרו), ואפילו ארה"ב (ימי טראמפ ועד ימינו). בזירות הללו ההתפתחויות בישראל אינן מבשרות מבחינתן בהכרח שינוי כיוון שלילי.

אין כך הדבר במדינות המערב הליברליות, ביניהן נכללת ישראל. התמיהה והבלבול ברורים, בעיקר אולי לנוכח העובדה שרה"מ הנוכחי, נתניהו, מוכר להם היטב. למרות חילוקי דעות מדיניים עימו, בעיקר סביב הסכסוך הישראלי – פלסטיני, לא כך היה הדבר בהקשר הדמוקרטי-פלורליסטי. בעת הזאת, הפחת הדמוקרטי, והמחלוקת סביב הסכסוך הפלסטיני, חוברים יחדיו למצב מדיני, שלא היה בעבר כמותו.

התמונה מבלבלת בעיקר לנוכח העובדה שמרבית הממשלים הליברליים במערב, מקפידים ככלל להימנע מביקורת ישירה. הם מבקשים לשמור על ערוצי תקשורת ועבודה פתוחים עם הממשלה בישראל, תוך כיבוד כללי המשחק הדמוקרטיים שהביאו להיבחרה וכינונה, ותקווה שמה שמסתמן לא יקרום עור וגידים. יתר על כן, הם גם חולקים עם ישראל אינטרסים משותפים, כבלימת חתירתה של איראן ליכולת גרעינית צבאית, חיזוק תהליכים של שיתוף-פעולה ויציבות באזור, וכמובן המיקוד הברור במלחמה באוקראינה.

שתיקה (יחסית) זו, כולל של מדינות ערב, עלולה לקבל פרשנות שגויה בישראל. היא איננה מעידה על שוויון נפש, רחוק מכך. היא מעידה על דאגה ובלבול. בעולם הערבי היא מעידה על תהיה לאן מועדות פניה של ישראל, וכיצד זה עלול להשליך על מפגשי האינטרסים שהתחזקו עימה בשנים האחרונות. המדינות הללו חוששות מההשלכות של המדיניות החדשה על הזירה הפלסטינית, וזליגתן לעבר הזירה הביתית שלהן. בראש ובראשונה מדובר על ירדן, שכבר משמיעה קולות בכיוון זה, ומצרים (שמתמודדת עם משבר כלכלי חמור ומדאיג). אף הקולות מסעודיה, בה נתניהו תולה תקוות לפריצת דרך עימה, מדגישות בימים האחרונים עד מאד את הזווית הפלסטינית. יש גם שיתהו, ואולי אף בנימה של סיפוק, במידת נכונותו של נאום "קורי העכביש" מבית מדרשו של מנהיג חזבאללה משנת 2000, ביחס לאיתנותה של החברה בישראל.

האתגר הקבוע, העומד בבסיס בחינתן של התפתחויות מעין אלו, מתמקד בשאלה האסטרטגית: היכן עובר הקו, או נקודת המפנה, בין מדינה הנתפסת כדמוקרטית וליברלית, וכחולקת אינטרסים וערכים משותפים עם המערב, לבין גלישתה לצד השני, למחנה הנגדי, הלאומני-פופוליסטי ו"פחות דמוקרטי".

ישראל של השנים האחרונות מרבה להדגיש, ובמידה לא מבוטלת של צדק, את מפגשי האינטרסים שהיא חולקת עם רבות ממדינות המערב. אלו מתמקדים כאמור במדיניות כלפי איראן (למרות חילוקי הדעות ביחס לנסיגה האמריקנית מהסכם הגרעין), מן התהליכים שהתרחשו באזור בהם ישראל השתלבה (הסכמי אברהם) ומן המדיניות האחראית שאפיינה את ממשלות ישראל באותן שנים. המחלוקת במכלול הפלסטיני נותרה כמות שהיא, אולם עומעמה לנוכח השינוי בסדרי העדיפויות באזור ומחוצה לו, כמו גם בשיתוק ובפיצול המאפיין את הזירה הפלסטינית (אמנם לא מעט עקב המדיניות הישראלית).

לאן פני ישראל

אולם כעת, התהיה והדאגה ביחס לשאלה לאן פונה הדמוקרטיה בישראל מתמזגות עם הדאגה העמוקה סביב שאלת הכיבוש הישראלי בשטחים, ומה שמסתמן כשינוי כיוון דרמטי מבחינתה של הממשלה החדשה. על רקע זה במיוחד אין להתייחס בקלות ראש להחלטתה של עצרת האו"ם לבקש חוות דעת מבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג ביחס לכיבוש הישראלי, אם קבוע או זמני הוא. לא מדובר בתהליך בו השינויים יתרחשו בן לילה, אולם בדיעבד אין לתמוה אם ההיסטוריה תצביע על צומת זו כנקודת מפנה.

ישראל חייבת להפנים מספר אמיתות בשעה זו:

מפגש אינטרסים הינו בעל חשיבות אסטרטגית ביחסים בינלאומיים, אולם כך גם ערכים משותפים. לבטח ביחס למדינות קטנות, כולל מדובר במדינת ישראל, שלאורך 75 שנות קיומה נשענה במידה רבה מאד על "מגדלור הערכים הליברלי" שנשאה בגאון.

שתיקתם של הממשלים במערב איננה מעידה על הסכמה, או אדישות, ביחס למה שמסתמן כפגיעה בערכים דמוקרטיים מרכזיים, אלא על זהירות ורצון לשמור על ערוצים פתוחים, דרכם ניתן יהיה אולי להשפיע על ישראל.

דרכם של סדקים, או שמא נאמר קורוזיה, שבתחילת הדרך הם קלים וזעירים, וקל לשגות בחומרת נזקיהם לטווח הזמן המתקדם, הבינוני והארוך. רק במבט בדיעבד, ניתן להבין את השלכותיהם, אולם אז כבר קצת מאוחר, הלא כן??

המאמר פורסם ב"YNET", ב-25 בינואר 2023

הפוסט הזירה הבינלאומית מול הסדקים המסתמנים בדמוקרטיה בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה בדיון לחצו כאן.

הפוסט שולחן עגול בנושא ערכים ליברלים-דמוקרטים ויחסי ישראל-אירופה הופיע לראשונה ב-Mitvim.