קראו את המאמר המלא

הפוסט הניסיון לשקם ולהתניע את מגזר האנרגיה בסוריה והשלכותיו האזוריות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצב כזה, של מחירי נפט יורדים תוך כדי לחימה וחרף איום על שיט בנתיב כה מרכזי לתעבורתו, אינו מוכר במלחמות קודמות במזרח התיכון. זכורה במיוחד העלייה הדרמטית במחירי הנפט במלחמת יום הכיפורים, במיוחד לאחר הכרזת החרם של המדינות המפיקות נפט על המדינות התומכות בישראל, ובראשן ארצות הברית. כך גם היה לאחר פרוץ מלחמת איראן־עיראק ב-1980, לאחר הפלישה העיראקית לכווית ב-1990 והפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. אפילו בימים הראשונים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-2006 חלה לעליית מחירים, אף שלא ישראל ולא לבנון מפיקות נפט או מהוות צומת דרכים להולכה שלו. לבסוף, מחירי הנפט זינקו בחדות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנה שעברה. הגורם לעליית מחירים בזמן מלחמה ברור: החשש מפני שיבוש בהפקת הנפט או בהולכת הנפט. הפעם, לאחר מספר ימים של עליות מחירים, שגם הן היו מתונות למדי, מחירי הנפט ירדו לרמה נמוכה מזו שהייתה ערב המלחמה.

לא רק שוק הנפט הבינלאומי הגיב במתינות, גם הקהל הרחב. מתחילת המלחמה, ולמרות פעילות החות'ים (אותם החות'ים ששיגרו כטב"מ לשדה התעופה של אבו דאבי בינואר 2022), לא ניכר שינוי מגמה במספר התיירים בדובאי ואבו דאבי כמו גם בדוחה, בירת קטר. דווקא הרבעון האחרון של 2023, שכולו בתוך המלחמה, היה הטוב ביותר בכל האמור בתעשיית התיירות במפרץ – טוב יותר מאשר בתקופה המקבילה ב־2019, קודם לפרוץ מגפת הקורונה.

״אזרחי העולם" לא צופים התרחבות של המלחמה

היעדר שינוי במגמת ההזמנות לנופשים או טיסות למפרץ לחודשים הקרובים מצביעה על כך שגם "אזרחי העולם", כמו גם סוכנויות התיירות הבינלאומיות הגדולות, סבורים כי המלחמה לא תתרחב, וכי איראן, הגובלת באמירויות, לא תצטרף למערכה. באותו אופן, תחזית קרן המטבע הבינלאומית ביחס לכלכלת קטר שפורסמה בסוף נובמבר לא מזכירה את המלחמה עצמה או את השפעת פעילות החות'ים על המגמות הכלכליות במפרץ, האזור החשוב בעולם בתחום הפקת נפט והולכתו.

לא רק שוק הנפט ושוקי התיירות בעולם חוזים שהמלחמה לא תתרחב לזירות נוספות. גם שוק ההון הישראלי, מתברר, מתנהג כך. חודש נובמבר, שכולו היה במלחמה, התאפיין בעליות שערים חדות בבורסה וזאת לאחר ירידות חדות באוקטובר. גם בשלושת השבועות הראשונים של דצמבר נמשכה מגמת העלייה בבורסת תל אביב, ומדד ת"א-35 עלה בכמעט 3% בתקופה זו. במקביל, במהלך החודש האחרון חלה התמתנות בהיקף משיכות הכספים מקרנות המשקיעות באגרות חוב של חברות ישראליות.

וזה עוד לא הכול. ערב פרוץ המלחמה, יחס השקל מול הדולר היה 3.86 שקלים לדולר. ב-27 באוקטובר, למחרת התחלתו של התמרון הקרקעי, שער הדולר נסק ל־4.08 שקלים – הגבוה ביותר מזה 11 שנה. הגיוני שחוסר ודאות מביא לבריחה לחוף המבטחים של הדולר. אולם, שער השקל כבר גבוה בהרבה מאשר לפני המלחמה והגיע ל-3.65 שקלים לדולר ב-19 בדצמבר, כלומר יותר מ-40 אגורות פחות לעומת מצבו קודם לתמרון הקרקעי.

גם הרכישות בכרטיסי אשראי, שירדו בלא פחות מ-25% באוקטובר בהשוואה לחודש הקודם, מתנקזות כעת לאותו כיוון של שיפור. בנובמבר הן זינקו בחדות בהשוואה לאוקטובר וכנראה שכך יהיה גם סיכום דצמבר.

לאור כל הנתונים הללו מתבהר כי מאז תחילת התמרון הקרקעי, ובאופן הולך וגובר בשבועיים האחרונים – כאשר התברר כי האיראנים לא מעוניינים להיכנס למלחמה – יותר ויותר גופים מוסדיים וגם אזרחי ישראל סבורים כי המלחמה לא תתרחב לזירות נוספות.

הכוח שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב

מהן הסיבות לתגובה הרגועה המשונה לכאורה של השווקים? ניתן להציע כמה הסברים: ראשית, השווקים והאזרחים בעולם ובארץ מתנהגים כאילו מדובר במלחמה מוגבלת – עוד סבב נגד חמאס, סוג של צוק איתן שהיה פה ב-2014, רק בעצימות גבוהה יותר. לפיכך, ההשפעה הכלכלית, להערכתם, תהיה מוגבלת. שנית, הודעתו של לויד אוסטין, שר ההגנה האמריקאי, על הקמת כוח ימי בינלאומי בראשות ארה"ב שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב בוודאי תצנן את שוק הנפט ועלויות התעבורה הימית. סגירת באב אל-מנדב היא הכרזת מלחמה לא רק על ישראל, אלא על הכלכלה המערבית, לאחר שזו הצליחה לרסן לאחרונה את האינפלציה שהרימה ראש לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. ולבסוף, מלחמה בצפון מול חיזבאללה אינה נמצאת כרגע בקלפים ונדמה, לפחות על פי התנהגות השווקים הפיננסיים, כי ההתכתשות היומית בין צה"ל לחזבאללה תישאר מתוחמת למהלומות יומיות בקרבת גדר הגבול.

ואולם, אם אחד מהאיומים הללו יתממש, בין אם התרחבות הזירה הצפונית לכלל מלחמה כוללת בין ישראל לחזבאללה, או שהים האדום ייחסם על ידי החות'ים למעבר ספינות – או אז שוק האנרגיה יגיב בעליות חדות. אולם, יש להניח שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן יעשה כל מאמץ למנוע השתוללות של מחירי נפט בשנת בחירות.

המאמר פורסם ב-22.12 בגלובס.

הפוסט הנפט לא מתייקר, בת"א יש עליות: מבחינה כלכלית אין מלחמה רב–זירתית, בינתיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחת הסוגיות העיקריות נוגעת לחלופות אפשריות ליצוא אנרגיה מן המפרץ הפרסי לאירופה דרך הים התיכון. שר האנרגיה האמריקני היוצא, שביקר באיחוד האמירויות ימים ספורים לפני תום ימיו של ממשל טראמפ, נפגש עם שרי האנרגיה של האמירויות, בחריין וישראל. הוא הבהיר, כי בחלק מהשיחות נבחנו חלופות ליצוא הגז מהמפרץ, למשל באמצעות צינורות, וכדבריו:

"אם ניתן יהיה להעביר גז טבעי לחוף המצרי, או החוף הישראלי, אז נוכל להעבירו דרך הים התיכון".

השר האמריקני כיוון בדבריו הן להיבט האסטרטגי, הנוגע להתמודדות האזורית מול איראן, והן לחשיבות שבגיוון נתיבי יצוא האנרגיה מאזור רגיש כמפרץ הפרסי.

מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי, שביקר באיחוד האמירויות בסוף ינואר, פרסם הודעה רשמית לאחר הביקור, בה הדגיש את:

"ההזדמנות הייחודית לפיתוחה של כלכלת אנרגיה עבור שתי המדינות והאזור כולו".

אדירי הזכיר שמשרד האנרגיה מקדם שורה של פרויקטים בתחום התשתיות, שיאפשרו חיבור לאירופה,

"ואולי בעתיד גם לתשתיות במפרץ. פרויקטים בתחום החשמל והגז הטבעי, ישפרו את שיתוף הפעולה האזורי".

יצוין, שחברת קצא"א (ובשמה העדכני – "קו צינור אירופה אסיה") חתמה באוקטובר 2020 על מזכר הבנות לשינוע נפט מאזור המפרץ הפרסי לישראל. הקו הימי יוביל מוצרי נפט מאיחוד האמירויות למסוף קצא"א באילת, ומשם יוזרמו הדלקים למסופי החברה באשקלון בדרכם ללקוחות שונים. טקס החתימה התקיים בנוכחות שר האוצר האמריקני (דאז), ושר המדינה האמירתי לעניינים כלכליים.

בשבועות האחרונים פורסמו גם דיווחים ופרשנויות, בדבר כוונה להקים צנרת יבשתית דרך ערב הסעודית לים התיכון. אלו הוכחשו, בנימוקים של עלויות גבוהות מאד, אולם נראה שהיצירתית שורה על העוסקים במלאכה בהקשר זה.

מה עומד מאחורי כל זה?

הרציונל המדיני-אסטרטגי ברור. גיוון נתיבי היצוא של נפט וגז מהמפרץ יפחית את התלות המוחלטת של היצואניות במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז – נתיב ימי אסטרטגי צר, בו לאיראן יש יכולת היזק לא מבוטלת. במילים אחרות: צינור דרך שטחה של ערב הסעודית לחוף המצרי, או הישראלי, כדברי שר האנרגיה האמריקני לשעבר, יוכל לשנות את מפת האנרגיה האזורית ואת מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר.

מאליו מובן שמדובר בשלב זה ברעיונות ותוכניות שמצויות על הנייר בלבד. אולם, הן כבר עוררו כאמור שלל ניתוחים, ודאגה ברורה במצרים, נוכח ההשלכות האפשריות על תעלת סואץ. ראש רשות התעלה הביע דאגה מפני חיבור צינור קצא"א למפרץ הפרסי, וציין, בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי (29.1), שמצרים בוחנת דרכים להתמודד עם "הפרויקט הישראלי-אמירתי", כהגדרתו, שעלול להפחית באופן משמעותי את נפח התעבורה בתעלה.

חשוב להבהיר, כי ההכנסות מתעלת סואץ חשובות מאד לכלכלה המצרית, שגם כך נפגעה קשות במשבר הקורונה. תוכניות מעין אלו עלולות גם לפגוע בשאיפתה של מצרים להפוך למוקד אנרגיה אזורי.

האם יש בסיס לפרויקטים יומרניים מעין אלו?

כאמור, ההיגיון המדיני-אסטרטגי עומד על קרקע מוצקה. מפגשי האינטרסים בין ישראל ומדינות המפרץ, המבוססים במידה רבה מאד על החשש מפני איראן, עשויים להיתרגם לתחום האנרגיה, לו השלכות אסטרטגיות ברורות. עם זאת, אין לישראל אינטרס לפגוע במערכת היחסים עם מצרים. תידרש על-כן חשיבה מאומצת כיצד ניתן לשלב את מצרים, או לפצותה באופן הולם אם הדבר לא ניתן. מן הצד האמריקני, גיוון חלופות היצוא מהמפרץ הפרסי עולה בקנה אחד עם היעד של ביטחון אנרגיה, ועל פניו לא עומד בסתירה לרצונו של ממשל ביידן לשוב להסכם הגרעין עם איראן.

בה בעת, האתגרים וסימני השאלה מרובים. האם מדינות המפרץ, וערב הסעודית בראשן, יכולות לקבל החלטה אסטרטגית מעין זו? האם רמת האמון עם ישראל כה גבוהה ויציבה? ואם כן, האם תישמר ותשרוד משברים עתידיים? מה לגבי ההשלכות הבעייתיות על מצרים? ומה לגבי העלויות העצומות של צינור יבשתי מעין זה? וכמובן: מה עמדתו של הממשל הנוכחי בבית הלבן?

סימני השאלה הרבים מובנים, ונדרשת מלאכת חשיבה מאומצת על מנת לבחון את מידת רצינותן, ומעשיותן של תוכניות מעין אלו. עם זאת, מדובר במידה מסוימת ב"משחק חדש", שהזווית המפרצית פותחת בפני השחקנים הרלוונטיים. ישראל מצויה בצומת אסטרטגית-אנרגטית, שמרחיבה את קשת האפשרויות הניצבת בפניה.

ראש הממשלה נתניהו התייחס, במסיבת עיתונאים לצידו של נשיא קפריסין שביקר (14.2) בארץ, לאפשרויות חדשות לשיתופי פעולה אזוריים בעקבות "הסכמי אברהם", כולל בתחום האנרגיה. נתניהו הזכיר בהקשר זה את רצונה של איחוד האמירויות להצטרף לפורום הגז האזורי, ושב והדגיש את האינטרס המשותף סביב צינור הגז לאירופה, ה-EAST MED.

יש להניח, שהנשיא הקפריסאי ביקש לשמוע, בין השאר, האם וכיצד יכולה הזווית המפרצית להשתלב עם זו ההלנית. מבחינת ישראל, ניתן להביט עליהן כיכולות להשלים האחת את השנייה.

מדובר בהחלטות ופרויקטים בקנה מידה אסטרטגי, שידרשו בחינה מעמיקה. משבר הקורונה מחריף את המצב, ומציב סימני שאלה מרובים ביחס ליכולותיהן או נכונותן של חברות האנרגיה הבינלאומיות להשקיע סכומים משמעותיים, כאשר תמונת המצב הכלכלית עקב המגפה טרם ברורה. עם זאת, ישראל מצויה בצומת מרתק, עם מרחב תמרון בלתי מבוטל. ישראל חייבת להבטיח מערכת יחסים קרובה עם ממשל ביידן, תנאי מוקדם והכרחי למיצוי מרחב התמרון שנפתח בפניה.

המשוכה המרכזית ידועה: להתנהל סביב הסכם הגרעין עם איראן, ובמידה פחותה אמנם גם במכלול הישראלי-פלסטיני, לכל הפחות באופן שלא מציב את ישראל במסלול התנגשות חזיתית מול וושינגטון של ביידן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 22 בפברואר 2021.

הפוסט האם "הסכמי אברהם" פותחים אפשרויות חדשות בתחום האנרגיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הירידה הדרסטית במחירים הייתה תגובה ישירה לכישלון הניסיון להגיע להסכמה בין סעודיה ורוסיה. קרטל "אופ"ק +", המרכיב את מדינות אופ"ק ועשר מדינות מפיקות נפט, בראשן רוסיה, התכנס ב–5 במרץ בניסיון לקצץ בתפוקה כדי לבלום את הירידה החדה במחירים. המפגש הסתיים בכישלון לנוכח סירובה של רוסיה לקחת חלק במכסת הקיצוץ, מה שהוביל ל"מלחמת עולם" בין ריאד ומוסקבה סביב מחירי הנפט.

המניעים של כל מדינה דומים, שילוב של גורמים כלכליים ומדיניים, שתכליתם, ובעיקר מן הצד הרוסי, לשנות את הדינמיקה בשוק הנפט העולמי, ולכרסם בדומיננטיות הסעודית. המשבר בזירה הבינלאומית לנוכח משבר הקורונה, והמגמה המתמשכת של פחת במעמדה של ארה"ב, נתפסו במוסקבה כהזדמנות לשפר את כושר המיקוח שלה מול השחקנים האחרים. סעודיה ראתה בכך קריאת תגר על מעמדה המרכזי בשוק האנרגיה העולמי, והשיבה מלחמה שערה. בריאד סברו, כי יש ביכולתם לשרוד את מלחמת המחירים, לנוכח "הכיס העמוק" ממנו הם נהנים ביתרות מט"ח. זה קשור גם למאבק הכוחות הפנימי, ולניסיונו של יורש העצר לבסס יותר את מעמדו.

רמת המחירים הנמוכה (מאד) לא התקבלה באופן חיובי בארה"ב. לובי האנרגיה הפעיל לחצים על הממשל, וסנטורים ממדינות מפיקות נפט (טקסס) הפעילו לחץ ישיר על הסעודים להגיע לפשרה. יש לזכור, שמחירי נפט נמוכים מדי מקשים עד מאד על הכדאיות של הפקת פצלי השמן בארה"ב.

לנוכח זאת החליטה וושינגטון להתערב. הנשיא טראמפ הצהיר בשבוע שעבר, כי הוא "מעריך" שהקיצוץ בתפוקת הנפט של שתי המדינות יהיה בהיקף של 10 מיליון חביות ביום. למחרת, הנשיא פוטין יישר קו איתו. ב-12.4 סוכם על היקף הקיצוץ, 9.7 מיליון חביות ביום בחודשיים הקרובים. מחירי הנפט שבו לעלות, וחבית נפט מסוג בראנט נמכרת כיום סביב 31 דולר, עדיין הרבה מתחת למחיר טרם המשבר. בריאד נשמעו קולות של אי שביעות רצון ממה שמסתמן, כתיאום רוסי – אמריקני.

מהן המשמעויות המרכזיות?

1. רוסיה – אמנם מצמצה ראשונה, ביחס לקיצוץ בתפוקה, אולם זה בא בתגובה לפניה אמריקנית, באופן שעשוי להתפרש על רמת תאום והבנה טובים בינה לבין וושינגטון. ברור, שכל סדק במערכת היחסים בין סעודיה וארה"ב, שממילא מתמודדת עם אתגרים רבים, משרת את האינטרס הרוסי ארוך הטווח במזרח התיכון ומחוצה לו.

2. סעודיה – מעמדה הדומיננטי בשוק האנרגיה העולמי ספג "מכה קלה בכנף", ודווקא מצד בעלת בריתה האסטרטגית. בדיעבד, ניתן לראות בכיפוף הידיים הסעודי בגדר מהלך שגוי מצד יורש העצר שלא הבטיח מראש תמיכה אמריקנית בצעדיו.

3. ארה"ב – השיבה את מחירי הנפט העולמיים לרמה נסבלת יותר אף אם עדיין נמוכה, וסייעה בכך גם לתעשייה שלה, אולם העמיקה את סימני השאלה בריאד ובבירות נוספות באזור ביחס לשאלה עד כמה ניתן לסמוך על תמיכתה בבעלות בריתה. הנשיא טראמפ מילא אמנם תפקיד מפתח בהשגת ההסכם לקיצוץ בתפוקה, אולם עדיין המוקד מבחינתו היה בהגנה על התעשיה האמריקנית.

ישראל צריכה להביט בדאגה על מגמת ההיחלשות במעמדה של ארה"ב באזור. חיזוקו של כושר המיקוח הרוסי מול שחקנים באזור, בדגש על בעלות ברית של ארה"ב, איננו משרת את האינטרס הישראלי. ישראל אינה רוצה בהחלשתה של סעודיה, ובמיוחד במעמדו של יורש העצר, לנוכח מערכת היחסים ההדוקה בין המדינות בשנים האחרונות. אנרגטית, סביבה של מחירי נפט נמוכים מקשה על ישראל, מבחינת יצוא הגז משדותיה, הן לגבי החוזים הקיימים מול מצרים וירדן, כמו גם סביב פוטנציאל עתידי. אולם, יש עוד להמתין למשבר הקורונה שידעך, בטרם ניתן יהיה להסיק מסקנות ברורות יותר.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 23 באפריל 2020.

הפוסט שוק האנרגיה העולמי בצל משבר הקורונה הופיע לראשונה ב-Mitvim.