הפוסט רצועת עזה – קריסה הומניטרית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2 במרץ 2025 סגרה ישראל את כל המעברים לרצועת עזה. מאז לא נכנסו כמעט מזון, תרופות או דלק. מערכות ההתפלה, המאפיות ובתי החולים פועלים על אדים אחרונים, ויש המעריכים שמלאי המזון במחסנים יספיק לשבוע בלבד. גם באזורים שבהם קיים מלאי גדול יותר – הוא לקוי תזונתית (ללא ירקות או מוצרים מהחי), ומנגנוני החלוקה אינם מתפקדים היטב עקב מחסור בדלק.

מבחינה מוסרית, מניעת צרכי קיום בסיסיים משני מיליון בני אדם חוצה קו אדום ברור. הזכות למזון, למים ולטיפול רפואי נובעת לא רק מהמשפט הבינלאומי, אלא גם ממסורת יהודית ואנושית פשוטה: גם בשעת מלחמה קיימים חוקים של "בל תשחית"; גם בשעת מלחמה מוטלת עלינו החובה לצמצם סבל שאינו הכרחי.

רבים סבורים שלחץ על האוכלוסייה האזרחית, בדמות עצירת הסיוע ההומניטרי, מביא הישגים מסוימים – לדוגמה, שיפור עמדות במשא ומתן לשחרור החטופים בחודש האחרון, וכן הפגנות מוגבלות של תנועת "בידנא נעיש" ("ברצוננו לחיות"). כן נטען כי לעצירת הסיוע יש אפקט ישיר על חמאס – המממן את פעיליו ומתחזק את מכונת המלחמה שלו באמצעות מיסוי ושליטה על מחירים.

עם זאת, לעצירת הסיוע יש גם נזקים מיידיים. היא מצמצמת את חופש הפעולה המדיני והצבאי של ישראל – במיוחד מול מדינות אירופאיות, סין, ובתוך המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. חשוב מכך, היא פוגעת ביחסי ישראל עם מדינות ערביות מתונות, ועלולה לחזק כוחות קיצוניים בקרב הפלסטינים, גם בגדה המערבית.

לעומת זאת, החזרת הסיוע עשויה להניב רווחים טקטיים לישראל. חמאס מנצל את המחסור כדי להעמיק את אחיזתו באוכלוסייה; מצב שבו השווקים יהיו מלאים עשוי דווקא להפחית את תלות האזרחים בארגון. אם ישראל תאפשר לגורמים מתונים לבצע את חלוקת הסיוע, היא תוכל להחליש את חמאס דרך חיזוק מתנגדיו.

חלק מעוצמתה של ישראל נובע מהיותה חלק ממשפחת האומות שוחרות החופש. אנו אוהבי חיים – לא אוהבי מוות. הרעבת ילדים אינה מי שאנחנו. חמאס, המשתמש בעצמו ברעב האוכלוסייה ככלי מיקוח, מציב בפנינו דילמות קשות – אך איננו חייבים לרקוד עמו את הטנגו הזה. עלינו להפסיק להשתמש ברעב כאמצעי במשא ומתן.

על הממשלה לחשוב על הסיוע ככלי טקטי ואסטרטגי. עליה לפעול בקדחתנות כדי לגבש מנגנונים משותפים עם ארגונים בינלאומיים, מדינות ערביות מתונות ואף גופים פנים-עזתיים, שייקחו חלק בחלוקת הסיוע באופן שיחזק את הכוחות החיוביים ויחליש את השליליים.

בר רפפורט היא מנהלת תחום קיימות מדינית אקלימית במכון מיתווים וחברה בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.

ארנון חורי יפין חבר בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.

הפוסט החזרת הסיוע לעזה – חובה מוסרית וחשיבה אסטרטגית לטווח הרחוק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2 במרץ 2025 הפסיקה מדינת ישראל לאפשר את כניסתו של סיוע הומניטרי לרצועת עזה – פעולה שמובילה למשבר הומניטרי חמור שעלול להגיע בקרוב לרמות של רעב המוני, כך לפי נייר עמדה שפורסם על ידי  פורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה, בו חברה גם בר רפפורט, מנהלת פרויקט "קיימות מדינית-אקלימית" במכון מיתווים.
המסמך כולל ניתוח מבוסס מודלים של כמויות המזון שנותרו ברצועה ומצביע על סכנת קריסה של המערכת ההומניטרית.

מלאי הולך ואוזל

במהלך הפסקת האש האחרונה (19 בינואר – 1 במרץ) נכנס לרצועה סיוע הומניטרי, כולל מזון בכמות שאמורה הייתה להספיק לתקופה מוגבלת. אולם, לפי תחזיות שמרניות, המזון ששרד לאחר הפסקת האש יספיק – בתנאים אופטימיים – ל-209 ימים. בפועל, בשל אי-שוויון קיצוני בחלוקה, משפחות רבות עלולות להישאר ללא מזון תוך שבועות בודדים.

כבר עכשיו – סימני מצוקה

הדוח מזהיר שכבר ב-6 באפריל כ-2,700 איש עלולים למצוא עצמם ללא מזון כלל. עד ה-13 באפריל המספר צפוי לעבור את 7,900, ועד ה-20 באפריל – כ-17,000. בקרב ילדים, במיוחד מתחת לגיל חמש, תת-תזונה קיצונית יכולה להוביל לפגיעה מוחית בלתי הפיכה.

המערכת קורסת

לצד המחסור במזון, מדווח על מחסור בדלק שמונע הפעלת מתקני התפלה, מאפיות ובתי חולים. מערכת התיאום שנועדה להגן על צוותי הסיוע חדלה מלתפקד, דבר שמסכן את חייהם של העובדים בשטח.

קריאה דחופה לפתיחת המעברים

נייר העמדה קורא לממשלת ישראל לאמץ מדיניות פרואקטיבית של הכנסת סיוע הומניטרי, שתמנע את קריסת המערכת בעזה, תשיב את התקווה ותוכל לשמש גם בסיס לקידום פתרונות מדיניים רחבים – כולל סיום הלחימה והשבת החטופים.

הפוסט מניעת רעב בעזה: השפעות קצה של חודש ללא הכנסת סיוע הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניהול נכון של המשבר ההומניטרי הוא מפתח להשגת מטרות המלחמה: שחרור החטופים, החלפת שלטון החמאס והשבת הביטחון לתושבי העוטף. יתרה מזאת, הוא עשוי לקדם יציבות ארוכת טווח ברצועה, להוביל לתהליכי דה-רדיקליזציה, ולאפשר את כינונו של שלטון פלסטיני מתון שיכיר בישראל ויזכה לתמיכה בינלאומית.

מה נדרש כדי לסייע?

מתחילת המלחמה, ישראל נדרשה להתמודד עם היבטים שונים של המשבר ההומניטרי בעזה. בתחילה נשמעו קריאות להימנע מהכנסת אספקה חיונית של דלק, מזון ומים לרצועה, אך בהמשך, תחת לחץ בינלאומי כבד, החלה ישראל לספק מענה לצרכים ההומניטריים ואף ליזום פעולות בתחום.

המתפ"ש (יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים) מוביל את הפעילות ההומניטרית מצד ישראל, ועוסק בהגדרת אזורים בטוחים, תיאום עם ארגוני סיוע, שיפור תשתיות מים, פסולת וביוב, ותמיכה בשירותי בריאות בסיסיים דוגמת הקמת בתי חולים שדה של מדינות זרות בעזה, תיאום מבצעי חיסונים לילדים מול ארגוני הסיוע ועוד.

במקביל, קהילת הסיוע הבינלאומית פועלת ברצועה תחת מטריית האו"ם. בשונה מאזורי אסון אחרים, כאן הם נדרשים לעבוד הן מול הצבא הישראלי, הנתפש לעתים כמחולל המשבר, והן מול גורמים מקומיים בעזה המשמשים כערוץ לחלוקת הסיוע.

אחד האתגרים המרכזיים הוא היעדר גורם שלטוני אמין לתיאום ולחלוקת הסיוע ברצועה. ארגוני הסיוע נאלצים לפעול בשטח שבו חמאס עדיין נוכח, ולהתמודד עם ניסיונותיו להשתלט על הסיוע ולחזק את אחיזתו באוכלוסייה. בנוסף, התלות באונר"א, ארגון שנוי במחלוקת בשל קשריו עם חמאס ומעורבות חלק מאנשיו בטבח, מציבה אתגרים נוספים. ישראל ניסתה לפגוע בדומיננטיות של אונר"א ולחזק ארגוני סיוע אחרים, אך גילתה שהדבר כמעט בלתי אפשרי, בלית תחליפים אחרים.

אתגרים נוספים כוללים היעדר צירי תנועה, אי-בהירות לגבי אזורים בטוחים המשתנים תדיר עקב הלחימה, וקושי בגיוס נהגי משאיות שיסכימו לשנע את הסיוע בתוך עזה.

השלכות ארוכות טווח

הדיון על הסיוע ההומניטרי בעזה חורג מעבר להיבטים המיידיים, ונוגע בשאלות מהותיות על עתידה המדיני של הרצועה. האופן שבו מנוהל המאמץ ההומניטרי ישפיע על מידת המעורבות העתידית של ישראל בעזה, על היכולת לפתח חלופה שלטונית לחמאס, ועל סיכויי האוכלוסייה המקומית להגיע לעצמאות ורווחה.

לכל החלטה מקומית במאמץ ההומניטרי יש השלכות ארוכות טווח. כשמדינת ישראל בוחרת את השותפים הבינלאומיים שיוכלו לפעול בשדה ההומניטרי בעזה ויוצרת מנגנונים לשיתוף פעולה עמם, היא מעצבת גם את מי שייקחו חלק בתהליך שיקום הרצועה. כשמדינת ישראל מחליטה מי יהיה אחראי על חלוקת שירותים אזרחיים לתושבים ויבטיח את אספקת הסיוע ההומניטרי, היא קובעת במידה רבה את דמותו של השלטון האזרחי ברצועת עזה ואת אופי יחסיה עם הפלסטינים שנים קדימה.

הימנעות ממעורבות והובלה של המענה ההומניטרי והבחירה שלא להחליט – טומנות בחובן פגיעה ביכולת של ישראל לעצב את המציאות העתידית כך שתשרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלה. נדרשת אם כן אסטרטגיה הומניטרית מקיפה שתחבר בין המענה המיידי לצרכי האוכלוסייה לבין היעדים המדיניים ארוכי הטווח. עקרונות מרכזיים באסטרטגיה כזו כוללים:

תכנון הסיוע באופן שיוביל לעצמאות מקומית, בין אם בהובלת כוחות פלסטיניים מקומיים או הרשות הפלסטינית. יש להגדיר שלבי מעבר – מייצוב המצב ההומניטרי, דרך קיבוע מרחבי מגורים ומעבר למגורי קבע, ועד לפיתוח ולבסוף לעצמאות.

העיקרון השני הוא מיסוד שני מנגנוני פעולה. האחד מדיני-אסטרטגי לעיצוב מדיניות, קבלת החלטות אסטרטגיות, תכנון וגיוס משאבים, והשני אופרטיבי-ביצועי לניהול הפעילות בשטח והבטחת ביטחון עובדי הסיוע. המנגנון האופרטיבי מתקיים כיום, אך דורש שיפורים רבים, ואילו המנגנון המדיני אינו קיים. בשניהם יש לתת מקום לקול העזתי, ולהתאים את המענה ההומניטרי ואת התכנון העתידי לצרכי האוכלוסייה. השתתפות נציגים עזתים במנגנונים השונים היא דרך מרכזית לבנות מחדש את ההנהגה והקהילה המקומיות.

העיקרון השלישי הוא הבטחת מקומה של ישראל כמעורבת ומעצבת את המאמץ ההומניטרי. זאת תוך הקמת מנגנונים ממשלתיים, מקצועיים ואזרחיים לתמיכה בקבלת ההחלטות, מיפוי השלכות דיפלומטיות, בריאותיות וכלכליות, ושיתוף פעולה עם ארגוני סיוע וחברה אזרחית וחיזוק הקשר איתם.

בין סיוע הומניטרי לראייה מדינית

אסטרטגיה הומניטרית מבקשת לשלב בין מומחיות בסיוע הומניטרי לבין תובנות מדיניות. היא מתבססת על ההבנה שהפעולות ההומניטריות הנוכחיות, וכן אלו שיידרשו בשנים הבאות לשיקום עזה, ישפיעו באופן מכריע על עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים לטווח הארוך. לפיכך, הטיפול בתשתיות אנרגיה ומים, בריאות, מזון, מחסה, חינוך וקהילה בעזה הוא לא עניין טקטי משני, אלא סוגיה מדינית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

כיום, ישראל שוקלת אפשרות של חלוקת סיוע הומניטרי ישירות על ידי צה"ל בצפון הרצועה; זאת מתוך הכרה בכך שחמאס משתמש בשליטתו על הסיוע ככלי לשימור כוחו. אולם, מעורבות ישירה שכזו עלולה לפגוע ביכולת לפתח פתרונות בני-קיימא לטווח ארוך. יתרה מזאת, החלטה לקבל אחריות על חלוקת הסיוע ועל החיים האזרחיים בעזה, ללא דיון ציבורי מעמיק והחלטה פוליטית מושכלת, עלולה להוביל להשלכות בלתי צפויות ומרחיקות לכת עבור ישראל.

לעומת זאת, אסטרטגיה הומניטרית מקיפה מציעה גישה שונה. היא קוראת לניהול הסיוע ההומניטרי באמצעות מנגנון בינלאומי מתואם, תוך חיזוק במקביל של שלטון מקומי פלסטיני אחראי. זאת, כחלק ממסגרת רחבה יותר של הפסקת אש והסדר אזורי כולל. מתווה זה מדגיש כי הצעד הראשון והחיוני ביותר הוא השבת החטופים. לאחר מכן, הוא מציע שורת צעדים שמטרתם לבסס שלטון פלסטיני מתון שיחיה בשלום עם ישראל, ולקדם הסכם מדיני שיביא ליציבות ארוכת טווח באזור כולו.

המאמר פורסם ב-13.10.24 באתר הארץ.

הפוסט דילמת הסיוע ההומניטרי: בין מענה מיידי לעיצוב עתיד אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.