המלך עבדאללה הצהיר לאחרונה כי ירדן לא תבליג ולא תסכים לשום סיפוח, קטן כגדול, וכי הסיפוח "יפגע בסיכוי לשלום". מתחת לשפה המאופקת והדיפלומטית שלו, מסתתר חשש ממשי מכך שבעתיד הקרוב, משיקולים פוליטיים כאלה ואחרים, ישוב הנושא אל הכותרות ואל שולחן הדיונים בישראל. בני שיח ירדניים, איתם קיימנו ב"מכון מיתווים" דיאלוג מדיני בחודש יולי, הזהירו מפני השלכות הסיפוח על הביטחון האזורי ועל עתיד היחסים בין ירושלים לעמאן.

יש לומר את האמת, העולם הערבי עסוק בבעיותיו ואינו מתעניין כל-כך בשאלת הסיפוח, והאירופאים נתפסים כמי שלא מסוגלים לייצר לחץ משמעותי על ישראל. עמדת ארה"ב היא לכל הפחות אמביוולנטית. "רוב מדינות ערב עסוקות כעת בנושאים האחרים וזה נותן לנתניהו וממשלתו את האפשרות לפעול ולקדם את הסיפוח", סיפר לאנשי מיתווים בכיר לשעבר במערכת המדינית, "העולם הערבי לא עובד בתיאום, גם לא בנושא יוזמת השלום הערבית. אין כיום עמדה ערבית מגובשת ואחידה בכל הקשור לסיפוח. ברור שהוא 'לא מחליק בגרון' לאזרחי המדינות הללו ולכן אף מנהיג ערבי לא יקבל אותו, אך לא ברור אם הגינוי יתורגם לפעילות ממשית".

"כשישראל מתקדמת לסיפוח – ההפגנה היחידה נגד זה בכל מדינות האזור התקיימה בתל-אביב. גם ההתנגדות לתוכנית טראמפ לא צברה מומנטום (במדינות ערב)", הדגיש בכיר אחר. ועם זאת, חרף תחושת הבדידות בזירה המדינית, בירדן בטוחים שהעולם הערבי ידחה את הסיפוח. הפעילות המאומצת והשקטה של ירדן, מצרים ואיחוד האמירויות בתקופה האחרונה סביב העניין מצביעה על כך שהתקווה להדוף אותו טרם אבדה ושהציר הסוני המתון נחוש למנוע התפתחויות מסוכנות.

לירדנים יש בטן מלאה על התפתחות היחסים עם ישראל מאז נחתם הסכם השלום ב-1994. גם באוקטובר 2019, כשמשלחת מטעם מיתווים ביקרה בירדן לצורך דיאלוג מדיני, נשמעו קולות מאוכזבים. התסכול הירדני נובע מכך שאף פרויקט גדול ומשמעותי שתוכנן בשנות התשעים לא יצא לפועל ולא תרם לרווחתה הכלכלית של הממלכה ההאשמית. הכוונה היא ל"תעלת הימים", הקמתו של נמל תעופה משותף, פארקים תעשיתיים ועוד. בעמאן חשים שישראל מזניחה את ירדן למרות הפוטנציאל הגבוה של היחסים בין שתי המדינות, ואינה מנסה ליצוק תוכן בהסכם השלום.

הסיפוח נתפס בירדן כהפרה בוטה של הסכם השלום. בעת החתימה על הסכם השלום בידי יצחק רבין והמלך חוסיין, ירדן "השאירה את גבול הבקעה פתוח לטובת משא ומתן בין ישראל לפלסטינים מתוך שאיפה שהגבולות ייקבעו בהסכם השלום ביניהן", אמר בכיר ירדני, איש צבא בעברו. "אם ישראל תספח שטחים בצפון הבקעה, תהיה זו הפרה של הסכם השלום. ההסכם מכיר בתפקיד של ירדן במשא ומתן עם הפלסטינים, ולכן מה שקורה עכשיו סביב הסיפוח מנוגד להסכם. הרעיון בהסכם השלום היה שמכבדים את הריבונות של כל צד. הסיפוח הוא צעד שמאיים על ריבונות ירדן, ולכן, היא תוכל לפתוח את ההסכם ואת יחסיה הכלכליים עם ישראל".

בראיית הירדנים, כל סיפוח – קטן כגדול – יגרום בהדרגה לנתק בין הפלסטינים בגדה המערבית לפלסטינים בירדן, הואיל ושתי הקהילות (המקיימות קשרים משמעותיים) יצטרכו לעבור דרך שטחה של ישראל, ולא רק דרך מעבר אלנבי. "במצב הזה, ישראל תוכל לגרש אותם באופן מיידי בהתאם להחלטתה או ליצור תנאים שיגרמו לאנשים לעזוב", אמרו לנו מספר בכירים ירדנים. רבים אחרים חוששים שסיפוח יחזיר לחיים את תפיסת "ירדן היא פלסטין", בה מצדדים בימין הקיצוני בישראל. בנוסף, הם מרבים להזכיר כי הגבול בין ישראל לירדן הוא הגבול היציב ביותר שיש כרגע ושחשוב לשמור עליו כך. לדבריהם, איומים רבים ממזרח לירדן עלולים לפגוע קשות ביציבות הממלכה, אך גם בביטחונה של ישראל.

בני השיח שלנו בעמאן העריכו כי אם הסיפוח יקרום עור וגידים, ירדן תידרש קודם כל לדאוג לאינטרסים שלה ותנסה לעשות הכל על מנת לייצב את המצב. הם חלוקים בנוגע לצעדים קונקרטיים (החזרת השגריר), אך מסכימים שירדן תיזום תהליך דיפלומטי ארוך טווח נגד המהלך, שיכלול גם פנייה לאיחוד האירופי, האו"ם, הליגה הערבית, הקוורטט ועוד.

"לירדנים חשוב לראות קודם מה יאמרו בארה"ב, כיצד יגיבו הפלסטינים ומה יקרה בישראל עצמה", הוסיפו בני שיחנו והזהירו כי גם אם הסיפוח לא יביא לטלטלה מיידית ביחסים עם ישראל, הוא יזין את הקיצונים ויחליש את המתונים בכל אזור. "מהלכי סיפוח יחזקו את מעמדן של איראן וטורקיה באזור. אם ישראל רוצה להיות שחקן מרכזי בטכנולוגיה ובביטחון האזורי, החלטה לספח ולשלול את הזכויות הפלסטיניות, לא תאפשר זאת. טורקיה מגדילה את השפעתה בסוריה ובלוב. איראן מצליחה לקדם את מטרותיה בתימן ובעיראק. הסיפוח יעניק למדינות הללו רוח גבית ויפגע במאמצים של המדינות הסוניות המתונות ליצור מציאות שונה במזרח התיכון", סיכמו הבכירים.

**המאמר פורסם בהארץ, 5 באוגוסט 2020

הפוסט מאחורי האיפוק הדיפלומטי, בירדן רואים בסיפוח כהפרת הסכם השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. ירדן ניצבת לבדה מול הסיפוח 

לבכירים לשעבר בצבא, דיפלומטים ותיקים, שרים בעבר ואנשי האקדמיה הירדנים ששוחחנו אתם אין אשליות. כולם מסכימים שהעולם הערבי עסוק בבעיותיו הרבות ואינו מתעניין כל כך בסיפוח. האירופאים נתפסים בעמאן כמי שלא מסוגלים לייצר לחץ משמעותי על ישראל על מנת לבלום מהלך סיפוח. "רוב מדינות ערב עסוקות כעת בנושאים האחרים וזה נותן לנתניהו וממשלתו את האפשרות לפעול ולקדם את הסיפוח. העולם הערבי לא עובד בתיאום, גם לא בנושא יוזמת השלום הערבית. אין כיום עמדה ערבית מגובשת ואחידה בכל הקשור לסיפוח. ברור שהסיפוח 'לא מחליק בגרון' לאזרחי המדינות הללו, ולכן אף מנהיג ערבי לא יקבל אותו, אך לא ברור האם הגינוי יתורגם לפעילות ממשית" מסכם בכיר לשעבר במערכת המדינית אשר שוחחנו אתו. " כשישראל מתקדמת לסיפוח – ההפגנה היחידה נגד זה בכל מדינות האזור התקיימה בתל אביב, ולא בבירה ערבית כלשהי. גם ההתנגדות לתכנית טרמאפ לא צברה מומנטום," מסכם את המצב בכיר אחר. יחד עם זאת, על פי הערכת הגורמים ששוחחנו עמם, ירדן לא צפויה לשנות את הבריתות האזוריות שלה ולהתקרב לגורמים העוינים את ישראל. ירדן מרגישה שהיא נמצאת בחזית המאבק בסיפוח, בעוד מדינות האזור ומדינות העולם עסוקות בסוגיות שלהן. ההנחה בירדן היא שגם אם נושא הסיפוח איבד ממרכזיותו בשבועות האחרונים, דבר שהוריד במעט את מפלס הלחץ בעמאן, הנושא לא צפוי להיעלם מסדר היום.

ב. הסיפוח מנוגד להסכם השלום

לירדנים יש מה לומר על התפתחות היחסים עם ישראל מאז 1994 ,עת נחתם הסכם השלום בין המדינות. גם באוקטובר 2019 ,כאשר משלחת מטעם מכון מיתווים ביקרה בירדן וערכה שם דיאלוג מדיני, נשמעו קולות מאוכזבים. התסכול הירדני הוא על כך שאף פרויקט גדול ומשמעותי שתוכנן בשנות ה-90 לא יצא לפועל ולא הביא לרווחה הכלכלית המיוחלת בירדן (הכוונה היא ל"תעלת הימים", שדה תעופה משותף, פארקים תעשייתיים ועוד). הירדנים חשים שישראל הזניחה את ירדן למרות הפוטנציאל הגבוה של היחסים ואינה מנסה למלא את הסכם השלום בתוכן. הסיפוח כבר נתפס בירדן בתור הפרה בוטה של ההסכם. בעת החתימה על הסכם השלום, " ירדן השאירה את הגבול עם הבקעה פתוח לטובת משא ומתן בין ישראל והפלסטינים, מתוך שאיפה שהגבולות האלו יקבעו במסגרת הסכם שלום. אם ישראל תספח שטחים בצפון הבקעה זו הפרה של הסכם השלום עם ירדן. ההסכם בין ישראל וירדן מכיר בתפקיד של ירדן במשא ומתן עם הפלסטינים, ולכן מה שקורה עכשיו סביב סיפוח ישראלי מנוגד להסכם. הרעיון בהסכם השלום הוא שמכבדים את הריבונות של כל צד, והסיפוח הוא צעד שמאיים על ריבונות ירדן. לכן, ירדן תוכל לפתוח מחדש את ההסכמים והיחסים הכלכליים עם ישראל", מסכם בכיר ירדני, איש צבא בעברו.

ג. משמעות הסיפוח היא טרנספר

מבחינת הירדנים כל סיפוח, קטן כגדול, הוא מסוכן. בראייתם, הסיפוח ייצור בהדרגה נתק בין הפלסטינים בגדה המערבית לפלסטינים בירדן (כיום הצדדים מקיימים קשרי קהילה משמעותיים), כי אז הפלסטינים והירדנים יצטרכו לעבור דרך שטחה של ישראל, ולא רק דרך המעבר שמנוהל על ידה (מעבר אלנבי). המשך בנייה בהתנחלויות ויצירת מכשולים נוספים עבור הפלסטינים בשטחי הגדה נתפסים בתור זרז לעזיבה של הפלסטינים – לכיוון הגדה המזרחית. בחודשים האחרונים הצהיר נתניהו בקולו כי ממשלת ישראל אינה מתכננת להעניק אזרחות ישראלית לאוכלוסייה הפלסטינית בשטח שיסופח. בהיעדר אפשרות להקמת מדינה פלסטינית ועל רקע חוסר אפשרות להגיע לאזרחות, המעמד של הפלסטינים בגדה יהיה כפוף באופן מוחלט לאישורה של ישראל. "במצב הזה ישראל תוכל לגרש אותם באופן מיידי בהתאם להחלטתה או ליצור תנאים שיגרמו לאנשים לעזוב," אמרו לנו מספר בכירים ירדנים . גם רבים אחרים בירדן חוששים שסיפוח שוב יחזיר לחיים את תפיסת "ירדן היא פלסטין", בה מצדדים בימין הקיצוני בישראל. לכל מי שתומך בישראל בפגיעה בביטחונה של ירדן ובמשטרה, מזכירים בני השיח שלנו מה חלקה של ירדן בביטחונה של ישראל. " הגבול בין ישראל וירדן הוא החזית הארוכה ביותר בין ירדן לשכנותיה וזה הגבול היציב ביותר שיש כרגע. חשוב לשמור עליו כך. הצבא הירדני וצה"ל עושים את העבודה, אבל אם הגבול לא יהיה יציב יהיה פתח לקבוצות קיצוניות שנמצאות לא רחוק: דאע"ש, המיליציות האיראניות בעיראק והחיזבאללה. אי יציבות בגבול זו סכנה אזורית. האמירה של הליכוד ושל גורמים קיצוניים בישראל שירדן היא המולדת של הפלסטינים מהווה איום כלפי ירדן וכלפי המשטר ההאשמי, אך בעצם התפתחות כזאת תהיה לא פחות מסוכנת לישראל", כך אומרים ירדנים שקיימו במשך שנים רבות קשר הדוק עם עמיתיהם הישראלים בצבא ובמשרדי ממשלה.

ד. "השמיים לא יפלו", אך יחסי ישראל-ירדן ייפגעו

כיצד תגיב ירדן במידה שהסיפוח יקרום עור וגידים ובשלב כלשהו יצא לפועל? בני השיח שלנו בטוחים שירדן קודם כל תצטרך לדאוג לאינטרסים שלה, ותנסה לעשות הכל על מנת לייצב את המצב. הם חלוקים בנוגע לצעדים קונקרטיים – למשל, האם ירדן תחזיר את השגרירים או לא – אך כולם מסכימים שירדן תיזום תהליך דיפלומטי ארוך על מנת להתנגד למהלך הישראלי, שיכלול פניה לאיחוד האירופי, או"ם, הליגה הערבית, הקוורטט ועוד. ומה בנוגע לעסקת הגז שנחתמה לא מכבר עם ישראל ושיתוף הפעולה הביטחוני עמה? "פגיעה בתיאום הביטחוני או בשיתוף הפעולה בנושא מים, ירושלים וחקלאות תזיק לאינטרס ירדני. התגובה הירדנית לסיפוח צפויה להיות זהירה על מנת לשמור על האינטרסים הירדנים, ובתוכם שמירה על היחסים עם ישראל. לירדנים חשוב לראות קודם מה יאמרו בארה"ב, כיצד יגיבו הפלסטינים ומה יקרה בישראל עצמה" אומרים לנו בעמאן.

סוגיית הגז מלכתחילה הייתה נתונה לביקורת משמעותית בירדן, ומספר גורמים בממלכה אמרו לנו כי לפי הערכתם הסיפוח יכול לשמש אמתלה עבור ירדן לצאת מהסכם הגז היקר – " יש תחושה קשה בירדן, שמשלמים מחיר גבוה מדי על הגז. שינוי בהסכם בגז יכול לקרות גם ללא קשר לסיפוח, מול חברת נובל אנרג'י. המחיר של הגז מישראל צריך להיות זול יותר מגז נוזלי, כי כאן האספקה היא ישירה, ללא צורך בכל תהליכי ההנזלה והגזיפיקציה. הירדנים כשלו לכלול בהסכם השלום ייצוא של חשמל מירדן לישראל ולהשתמש בכך ככלי פוליטי. בהחלט ייתכן שישתמשו בסיפוח כדי לצאת מההסכם היקר עם נובל אנרג'י, וימצאו את הדרך החוקית לעשות זאת".

הבכירים הירדניים מדגישים כי גם אם הסיפוח לא יביא לטלטלה מיידית ביחסים עם ישראל, הוא יזין את הקיצונים ויחליש את המתונים בכל אזור. " מהלכי סיפוח יחזקו את מעמדן של איראן ותורכיה באזור. זה מהלך שמסייע לקיצונים. אם ישראל רוצה להיות שחקן מרכזי בטכנולוגיה ובביטחון באזור, החלטה לספח ולשלול את הזכויות הפלסטיניות, לא תאפשר זאת. תורכיה מצליחה להגדיל את השפעתה בסוריה ובלוב. איראן מצליחה לקדם את מטרותיה בתימן ובעיראק. הסיפוח יעניק למדינות הללו רוח גבית ויפגע במאמצים של המדינות הסוניות המתונות ליצור מציאות שונה במזרח התיכון", מסכמים הבכירים. כאמור, בירדן ממשיכים לעקוב בדריכות אחר מה שמתרחש בזירה הפוליטית בישראל. הם צופים שהסיפוח עוד יעלה מחדש לסדר היום, ואז תצטרך ירדן שוב להתייצב אל מול המהלך ה זה ולנסות – בעזרת חבריה בעולם הערבי ובעולם – לבלום אותו, אם לא לגרום לביטולו המוחלט.

הפוסט בכירים ירדנים על הסיפוח: סכנה ברורה ומיידית ליחסי ירדן וישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ברברה טוכמן בוודאי אינה מתהפכת בקברה, שהרי בספרה המצוין "מצעד האיוולת" הראתה כיצד מנהיגים מתנהגים בטיפשות. כדי להגדיר החלטה כאווילית היא צריכה, על פי טוכמן, להיראות כזו בזמן אמת, וזה המצב ביחס לרעיון הסיפוח. חוסר ההיגיון בכוונת הסיפוח הישראלית אינו נובע רק מההערכה שהיא עלולה לפגוע באינטרסים של ישראל מול הפלסטינים, מדינות ערב, האיחוד האירופי ואף ארה"ב. חוסר ההיגיון נובע מכך שסיפוח עלול ליצור מצב בלתי הפיך שמרבית הישראלים אינם רוצים להיות בו.

ב-1969, זמן לא רב אחרי מלחמת ששת הימים והשתלטות פתח ויאסר ערפאת על אש"ף, פורסמה התוכנית המדינית של הארגון להקמת מדינה חילונית, דמוקרטית, שתכלול מוסלמים, יהודים ונוצרים בפלסטין. התוכנית נתפשה, ובצדק, על ידי היהודים כמרשם לחיסולה של ישראל ולכן נדחתה על ידי כל המפלגות הציוניות. קצת יותר מ-50 שנה אחר כך, מדינת ישראל מתקדמת, אט אט – ועם צעדי הסיפוח, במהירות – לקראת יצירתה של מדינה אחת, שתהיה לא חילונית ולא דמוקרטית. במלים אחרות, מה שנדחה ללא היסוס לפני כ-50 שנה, עומד להתקבל עתה על ידי הממשלה והציבור בכללותו בגרסה יותר קיצונית מבלי שהדבר נדון בצורה רצינית. אירוני לקרוא כי יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן ומומחה לנושא הפלסטיני, כתב כבר ב-1986 כי "מדיניות הסיפוח תביא למימוש רעיון אש"ף של המדינה הדמוקרטית הפלסטינית".

כיצד הגענו למצב הזה? המערכת הפוליטית בישראל, המבוססת על ממשלות קואליציה (לעתים עם רוב קטן ביותר) מעדיפות שלא לקבל החלטות מכריעות, במיוחד בסוגיות שנויות במחלוקת, כדי לא לזעזע את המשך שלטונן. מאז נכבשו ב-1967, היו השטחים הכבושים – ובמיוחד הגדה המערבית – נושא שנוי במחלוקת בין מצדדי ההתיישבות שם ובין מתנגדיה. התוצאה היתה מדיניות של "סטטוס קוו" שבפועל העניקה הכשר להקמת התנחלויות בשיטת "עוד דונם ועוד עז".

מעולם לא התקבלה בממשלה החלטה אסטרטגית ליישב או לספח את הגדה, וגם "תוכנית אלון" בתקופת שלטון מפלגת העבודה נותרה מדיניות לא רשמית. בניגוד לסברה קיימת, לא היתה כאן תוכנית קונספירטיבית מודעת ליישוב הגדה או לסיפוחה. ואולם, אי-ההחלטה של ממשלות ישראל והנחישות של המתנחלים – בעידוד ממשלות או שרים מסוימים – הצליחו "להרדים" לא רק את הקהילה הבינלאומית, אלא גם את מרבית היהודים בישראל המתנגדים למדיניות זו.

הפתרון המוסכם והמקובל לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלוקה של ארץ ישראל (פלסטין). מאז 1937 ועד היום הוצעו תוכניות שונות לחלוקה – המשותף לכולן הוא שבכל פעם לפלסטינים הוצע פחות. הגדילה לעשות תוכנית טראמפ, המאיימת לשלול מהפלסטינים עוד כשליש מהשטח שיועד להם בהסכמי אוסלו, שכלל כ-22% בלבד משטח פלשתינה המנדטורית. במידה רבה, תוכנית טראמפ היא היפוכה של תוכנית פיל הבריטית מ-1937, שהציעה 15% בלבד משטח המנדט למדינה יהודית. כזכור, שני הצדדים דחו את תוכנית פיל.

כ-80 שנה לאחר שעלה רעיון תוכנית החלוקה בפעם הראשונה, ישראל פועלת במודע ובנחישות לחיסולו של הפתרון הזה. סיפוח חלקים מהגדה – בין אם הוא יכלול כמה אחוזים בודדים (שטח ההתנחלויות), 17% (שטח בקעת הירדן) או כל השטח שהוקצה בתוכנית טראמפ (30%) – משמעו שישראל חותרת לחיסולה של אופציית שתי המדינות.

רעיון הסיפוח עשוי שלא להתממש, וזאת בשל שילוב של כמה סיבות: ראשית, התעקשות אמריקאית שהסיפוח ילווה בנקיטת צעדים מקבילים ליישום תוכנית טראמפ – דהיינו, הקמת מדינה פלסטינית בשאר חלקי הגדה המערבית; שנית, התנגדות עזה של האיחוד האירופי, כולל ידידותיה של ישראל ובראשן גרמניה; שר החוץ הגרמני הגיע לישראל בשבוע שעבר ככל הנראה כדי להביע את ההתנגדות הגרמנית והאירופית; ולבסוף, התנגדות המתנחלים למחיר שהם ייאלצו לשלם עבור הסיפוח – דהיינו, הקמת מדינה פלסטינית.

נתניהו, שלא ירצה להותיר עוד הבטחה חסרת מימוש במיוחד בתקופת משפטו, עלול לדחוף למימוש "סיפוחון" קטן שיראה כי מצד אחד לא נסוג לחלוטין, אך מאידך נהג גם כמדינאי אחראי "השועה" לקולות הביקורת. החלטה כזו עלולה להתגלות כניצחון פירוס, משום שהיא תותיר את מצדדי הסיפוח עם חצי תאוותם בידם, ואילו מתנגדי הסיפוח יראו בכך צעד תוקפני ומאיים המחייב תגובה.

ואולם, גם אם ממשלת ישראל, כפי שציין אבא אבן, תקבל בסופו של דבר החלטה רציונלית ולא תספח – וזו כאמור שאלה שטרם ניתנה עליה תשובה – המסקנה תהיה כי ישראל אינה מעוניינת בהקמתה של מדינה פלסטינית. זאת, משום שהנסיגה מהרעיון לא היתה משום שישראל שואפת באמת ובתמים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום באמצעות משא ומתן, אלא משום שהיא נאלצה לסגת בשל הנסיבות והלחצים שהופעלו עליה. במלים אחרות, הימנעות מאיוולת קטנה (סיפוח) לא תוכל לשנות את האיוולת הגדולה, והיא המשך השליטה בגדה המערבית.

מרבית היהודים בישראל אינם נותנים דעתם למה שקורה בשטחים. למען האמת, מרביתם לא רואים בנושא המדיני בכלל, ובשאלת הסיפוח בפרט, נושא מרכזי. לפי סקר חדש של "קואליציית שתי המדינות", רק 3.5% מהנשאלים סבורים שזה צריך להיות אחד משני הנושאים החשובים בטיפול הממשלה. אולם, הציבור שתומך בסיפוח מוכן לעשות זאת גם במחיר של פגיעה בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים (60%) והתגברות פעולות טרור נגד חיילים ואזרחים (43.5%). נתונים אלה צריכים להדליק נורה אדומה אצל כל אחד בישראל, משום ששום סיפוח לא שווה את התוצאות הללו.

החדשות הטובות היחידות שצמחו מכל משבר הסיפוח הוא שהדיון על עתיד השטחים הכבושים עלה מחדש. הדיון צריך להתמקד מעתה בפתרון של הבעיה הפלסטינית. זה מה שהעוסקים במלאכה – במודיעין, בארגוני החברה האזרחית ובאקדמיה – אומרים, אבל מי מאזין?

המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים באתר "הארץ", 10 ביוני 2020.

הפוסט הימנעות מאיוולת קטנה לא תמנע איוולת גדולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השליטים הערבים אינם דואגים רק לפלסטינים. הם דואגים בעיקר לעצמם וליציבות משטרם. מבחינתו של המלך עבדאללה, הסיפוח משול לרעידת אדמה. האווירה בממלכה ההאשמית קשה. המשבר הכלכלי הולך ומחריף, והמצוקה של האזרחים הירדנים גוברת. הסיפוח עלול להיות הקש שישבור את גב הגמל ויגרום גם להחלשתו של משטר ידידותי כלפי ישראל וארה"ב ולסיום של שיתוף פעולה פורה בין כוחות הביטחון הירדניים לישראליים.

 מבחינתם של הסעודים והאמירויות, שמעוניינים בהתקרבות הדרגתית לישראל גם בגלל האיום האיראני, אך לא רק בגללו, הסיפוח שומט קרקע מתחת לרגלי השליטים. סיפוח עלול להוריד לטמיון את כל העבודה שנעשתה במהלך השנים האחרונות במישור הדיפלומטי והביטחוני – וכמובן להחליש את החזית האנטי־איראנית במזרח התיכון.

ומי ירוויח מהסיפוח, בין אם הוא ייצא בקרוב לפועל ובין אם ימשיך לחיות בנאומים של פוליטיקאים ישראלים? איראן, חמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי והאחים המוסלמים על כל גווניהם. הסיפוח מחליש את המתונים – הרשות הפלסטינית, ירדן, מצרים ומשטרים ערביים במפרץ – ומחזק את הקיצונים. אסור להיות שאננים ולסמוך על כך שהשקט שממנו ישראל נהנית כעת ישרור כאן גם אחרי מהלך הסיפוח. המהלך הזה פסול מוסרית ומסוכן לביטחון ישראל.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 10 ביוני 2020.

הפוסט הסיפוח פסול מוסרית ומסוכן לביטחון ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כוונות הסיפוח של הממשלה החדשה מעוררות שיח פוליטי וציבורי, שראוי שיהא ער ונוקב יותר, לנוכח השלכותיו. דומה, שחלק ניכר מן הטיעונים המועלים על ידי מתנגדי הסיפוח אינם משקללים כיאות את זווית הראיה ואת הנימוקים של המצדדים בסיפוח, כמו גם את הנסיבות הנוכחיות: הפנים-ישראליות, האזוריות והבינלאומיות.

התומכים במהלך של סיפוח, מבלי להיכנס כעת לאופיו הצפוי (אף שזה חשוב, וישליך על סוג התגובות של הקהילה הבינלאומית) מעלים, אף אם במשתמע, שורה של טיעונים מדיניים, שחשוב להיות מודעים אליהם על מנת שניתן יהיה להתמודד עימם:

במישור הפלסטיני

מדובר בחולשה מובהקת של ההנהגה הפלסטינית הנוכחית, שאף אם ישראל תרמה לה לא מעט, מציבה שורה של סימני שאלה ביחס ליכולתה להניע תהליך מדיני של ממש. פרדוקסלית, ואף טרגית, העובדה שדווקא המנהיג הפלסטיני "המדיני" ביותר, מבחינת התנגדותו הברורה לדרך המאבק המזויין ודבקותו בדרך המדינית, מוביל את התנועה הלאומית הפלסטינית בעת הזו לאחת מנקודות החולשה המדיניות הבולטות שלה. הנהגה זו תתקשה ככל הנראה להגיע להסכם קבע, אך תוכל לקדם מהלכים מדיניים, שיניחו נדבכים חיוניים להסכם קבע.

במישור האזורי

ההתפתחויות בעשור האחרון סביב אירועי "האביב הערבי" החלישו את העולם הערבי, כקולקטיב, וכמעט כל אחת מן המדינות הערביות באזור. במקביל, חיזקו, או הבליטו, את מעמדן של מדינות אחרות כאיראן ותורכיה (כמו גם שחקנים לא-מדינתיים אחרים), והותירו מדינות כסוריה, תימן ולוב בסכסוך דמים מתמשך שייקח להן שנים ארוכות להתאושש ממנו. מבחינתה של ישראל, ההתפתחויות הללו שירתו את האינטרסים המדיניים והביטחוניים שלה, וכידוע דחקו הצידה את העניין והמחויבות הערביים לסוגיה הפלסטינית. הסכמי השלום עם מצרים וירדן איתנים. הם יכלו לשורה של אתגרים ותהפוכות באזור, ואולי אף ישרדו מהלך סיפוח ראשוני.

במישור הבינלאומי

ממשל טראמפ נותן רוח גבית ברורה לעמדותיה של ישראל (העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן), ותומך במהלכי סיפוח אפשריים, אמנם בזיקה ל"תוכנית המאה". תמיכה זו ניתנת בעידן של החלטה מצד הממשל הנוכחי לזנוח את מעמדה של ארה"ב כמנהיגת העולם החופשי, ולנוכח פחת ברור במעורבותה ובמידת השפעתה בזירה הבינלאומית. זאת, אל מול התרחקותה של המפלגה הדמוקרטית מתמיכה ברורה בישראל, כולל ביחס לסיפוח אפשרי.

הזירה הבינלאומית מנסה בשנים האחרונות לעכל את ההתפתחויות הללו: בנות בריתה של ארה"ב מפנימות כי נפל דבר במצפן שארה"ב נשאה בגאון מאז מלחמת העולם השנייה, יריבותיה (סין ורוסיה) תוהות האם ניתן יהיה לנצל את "שעת הכושר" על מנת לשוב לזירה עולמית דו-קוטבית או אף רב-קוטבית. אירופה מצויה בעמדת חולשה, ובשנים האחרונות מתמודדת עם שורה של אתגרים כלכליים ומדיניים.

במישור הפנים-ישראלי

התפיסה שקנתה לה אחיזה במקומותינו, מזה כמעט שני עשורים, היא כי "אין פרטנר" בצד הפלסטיני. בחברה הישראלית שורר מעין קונצנזוס נדיר, ביחס להיעדרו של הפרטנר הפלסטיני. תפיסה זו יציבה לאורך השנים האחרונות, כולל בקרב התומכים בתהליך מדיני, למרות דבקותה של הרשות הפלסטינית בתיאום הבטחוני עם ישראל ובהתנגדות לדרך "המאבק המזויין".

מתנגדי הסיפוח תולים את יהבם בדרך כלל בלחץ מצד הקהילה הבינלאומית, שימחיש לישראל את המחיר (הגבוה) של היעדרו של תהליך מדיני. אליה וקוץ בה, לחץ מעין זה מבושש לבוא, או למצער אינו תקיף דיו על מנת להבהיר לדעת הקהל בישראל את המחיר שישראל עלולה לשלם בטווח הארוך.

מה, אם כן, רע בכוונות הסיפוח?

1. מהלך ישראלי חד-צדדי נתפס על פני הדברים כצעד ראוי ומתבקש, לנוכח היעדרו כביכול של פרטנר פלסטיני אמין ואפקטיבי. אבל, המציאות מגלה שתבונתו המדינית של מהלך שכזה היא בערבון מאד מוגבל. ההתנתקות מרצועת עזה, שהייתה כמובן מתבקשת, לא שחררה את ישראל מאחריותה לנעשה ברצועה, מן הסיבה הפשוטה שלא נשענה על מהלך הסכמי, והביאה לעלייתו של שחקן לא-מדינתי – על בסיס הטיעון, כי בהיעדר תהליך מדיני עדיפה דרך ההתנגדות. מאמציה של ישראל להגיע למהלכי הסדרה מפותלים ומורכבים עם החמאס (כידוע "ארגון טרור") ממחישים את ההכרח בדו-שיח, פשרה והסכם.

2. מהלכי סיפוח חד צדדיים מנוגדים למשפט הבינלאומי, ונתקלים בתגובה ברורה וידועה מצד הקהילה הבינלאומית. להלן, למשל שתי דוגמאות (שונות) ומני רבות: סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה או הרפובליקה של צפון קפריסין בעקבות הפלישה התורכית לאי. הקהילה הבינלאומית אינה מכירה בהם ואף הטילה שורה של עיצומים על אותן מדינות שנקטו בהם. אף אם נטען, ובמידה מסוימת של צדק, ביחס לחולשתה של הקהילה הבינלאומית מול דוגמאות אלו או אחרות, עדיין ההכרה הבינלאומית במציאות שנוצרה בעקבות צעדים מעין אלו מתמהמהת. וכמובן, חשוב להזכיר, כי מדינת ישראל חשופה ללחצים חיצוניים ומחירים, מדיניים וכלכליים, לאין ערוך בהשוואה לשחקנים אחרים בזירה הבינלאומית.

3. התמיכה האמריקאית לעת הזו קריטית. בלעדיה היתכנותו של מהלך סיפוח זה או אחר לא הייתה עולה כלל על הפרק. אולם, בעינה עומדת השאלה האם תבונה מדינית יש בפגיעה כה אנושה בתמיכה הקונצנזואלית ממנה נהנתה ישראל בזירה האמריקנית. האם עמדותיו של המועמד הדמוקרטי ביידן, שסיכוייו להיבחר קיימים, הן ביחס לכוונות הסיפוח והן לגבי הסכם הגרעין עם איראן, לא מחייבות, לכל הפחות, שקלול מחדש של מהלכים מעין אלו. זאת ועוד, האם הפערים המתרחבים בין ממשל טראמפ לבעלות בריתה של ארה"ב בזירה הבינלאומית אכן משרתים את האינטרסים הישראליים, או שמא מחלישים את בעלות בריתה המסורתיות של ישראל, כולל ארה"ב.

4. סיפוח יפגע קשות בהסכמי השלום עם מצרים וירדן. אלו הוכיחו את איתנותם במהלך השנים, ומפגשי האינטרסים האסטרטגיים בין המדינות בעינם עומדים. אולם, מהלך של סיפוח יסדוק אותם, ואף אם לא יביא לביטולם, הרי יש לצפות לשורה של צעדים שיסיגו לאחור את מערכת היחסים עימן, יגביר את הלחץ הפנימי על המשטרים ויאיים על יציבותם, ובטווח הזמן המתקדם ייצור סימני שאלה עמוקים להמשך היחסים עם ישראל.

5. מערכת היחסים עם הרשות הפלסטינית מתנהלת באורח חיובי, הן ביחס לתיאום הבטחוני והן סביב שלל סוגיות כלכליות-אזרחיות, וזאת למרות היעדרו המוחלט של שיח מדיני. מהלך של סיפוח יגביר את הלחץ על הרשות לנקוט באמצעי תגובה, כולל השעיה של התיאום הבטחוני, ויחזק את הקולות הקוראים למאבק אלים יותר. היעדרו של אופק מדיני ובנוסף מהלכי סיפוח משמעותיים יערערו באופן אנוש את בסיס הלגיטימציה של הרשות.

6. מדינות אירופה תדחינה על הסף החלטה של סיפוח על בסיס העמדה העקרונית השוללת שינויים חד-צדדיים במצב המשפטי-מדיני בגדה המערבית, והמנוגדת לחוק הבינלאומי. האיחוד האירופי יתקשה כנראה לקבל בקונצנזוס החלטות המטילות צעדי עונשין משמעותיים על ישראל. אולם, הדרך לעשות כן תיפתח בפני מדינות ספציפיות, שיתוף פעולה מדעי ומחקרי סביר שייפגע, ואולי בהמשך הדרך גם שיתוף פעולה כלכלי. אין להקל ראש בחומרתו של הפער המדיני-מוסרי, שכבר נפתח, ורק יעמיק, בין ישראל לבין המסה הקריטית הליברלית-דמוקרטית באירופה, המהווה את בסיס הכוח האמיתי של ישראל.

למה חיוני דווקא ליזום מהלך מדיני?

1. הנסיבות המדיניות והביטחוניות שתיארנו לעיל מובילות, יותר מתמיד, דווקא למסקנה בדבר ההזדמנות המדינית המונחת לפתחנו. סביבה בינלאומית נוחה, ממשל אמריקני תומך מתמיד, סביבה אזורית חלשה יותר ומפולגת, בר פלוגתא פלסטיני מוחלש ומפוצל – כל אלה חייבים להוביל לתובנה מדינית-אסטרטגית ברורה בדבר חיוניותה של יוזמה מדינית.

תכליתה לייצר דו שיח מדיני מחודש, ישראלי-פלסטיני, שיתרגם את התנאים דלעיל להסכמות משופרות, שמשרתות את האינטרסים הלאומיים של ישראל, ושבעבר לא ניתן היה להשיגן. הלקחים המדיניים-ביטחוניים של השנים האחרונות מסייעות להבנה משופרת, בזירה האזורית והבינלאומית כאחד, של העמדות הישראליות בשורה של סוגיות – בין השאר, סידורי בטחון וסוגיית הפליטים.

2. יוזמה מדינית של מנהיגות אמיצה ומרחיקת ראות ננקטת מתוך אחריות וחזון דווקא בנסיבות הנתפסות כנוחות יותר מבחינתה (אם תרצו, כאשר הכוכבים מסתדרים לה טוב). ההיסטוריה הלא ארוכה כל כך של מדינת ישראל, וקונקרטית השנים שקדמו למלחמת יום כיפור, הוכיחה עד כמה היעדרה של עשיה מדינית, דבקות בקיבעון מחשבתי וניצול כוחני של נסיבות נתונות, הובילו בדרך כלל להתפרצות ולתגובות אלימות.

3. יוזמה מדינית תבסס את מערכת היחסים עם מצרים וירדן, תחזק את מפגש האינטרסים שנוצר בשנים האחרונות בין ישראל ומדינות ערביות רבות, בעיקר במפרץ, ותסייע לגורמים המתונים באזור אל מול אלו הקיצונים. בזירה הפלסטינית, יוזמה שכזו תסייע, דווקא בתקופת הדמדומים של שלטון אבו מאזן, לכוחות הפרגמטיים אל מול אלו שאינם רואים בתהליך מדיני כשמשרת את האינטרס של התנועה הלאומית הפלסטינית.

4. מהלך מדיני ראוי ישוב ויחזק את מעמדה של ישראל בקרב המחנה הדמוקרטי-ליברלי בזירה הבינלאומית, מעמד שנפגם קשות בשנים האחרונות, ושבטווח הארוך מאיים על ישראל. הוא יעמיד את מערכת היחסים בין ישראל והתפוצות, בדגש על הקהילה היהודית בארה"ב, על קרקע בריאה ויציבה יותר.

לסיכום, תבונה מדינית וראיה היסטורית מפוכחת, לבטח של העם היהודי, מחייבות הבנה אסטרטגית, צניעות ומינון ראוי של עוצמה לצד הכרה במרחב התמרון האמיתי הנובע מכך, תוך ניצול קלפים נוחים יותר כדי לקדם מהלכים הסכמיים בתנאים משופרים. אלו לא יקדמו אותנו אולי באופן מידי להסכם קבע עם הפלסטינים, אולם יציבו את ישראל על מסלול נוח וראוי יותר לקראת המשך הדרך.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 במאי 2020.

הפוסט זה הזמן ליוזמה מדינית ולא למהלכי סיפוח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הוא שותף אסטרטגי של ישראל – במסחר וכלכלה, בדיפלומטיה וביטחון, בטכנולוגיה ותיירות, במחקר ובתרבות. הביקורת שהוא משמיע כלפי ישראל מכוונת למדיניותה כלפי הפלסטינים, ואינה אנטי-ישראלית מיסודה כפי שיש שמציגים זאת. האיחוד מתנגד להתנחלויות ולכוונות הסיפוח, הוא מעודד הבחנה בין השטחים לבין ישראל, אך בשום אופן אינו קורא לחרם על ישראל.

בשנים האחרונות סובל האיחוד האירופי מפיצול גובר בין המדינות החברות בו, שמונע קונצנזוס במגוון סוגיות של מדיניות-חוץ, ובכללן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תומכי בנימין נתניהו באירופה, ובראשם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן – שמרחיק את מדינתו מהדמוקרטיה, פועלים לסכל ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים. מאז מחצית 2016 לא קיבלה מועצת שרי החוץ של האיחוד החלטות משותפות ביחס לישראל. העובדה שאירופה מתמודדת עם אתגרים חשובים יותר מבחינתה – פליטים, ברקזיט, ועכשיו הקורונה – תרמה לכך גם היא.

ואולם, באירופה לא מוכנים להבליג על כוונות הסיפוח. ראשי האיחוד ומדינות מרכזיות בו מוצאים דרכים לעקוף את הפיצול על מנת להביע מחאה, התנגדות ואזהרות בפני ממשלת ישראל: אמירות תקיפות של שר החוץ האירופי החדש ג'וזף בורל, הצהרות משותפות של מדינות שחברות במועצת הביטחון של האו"ם, מחאות מתואמות בפני משרד החוץ הישראלי מצד שגרירים אירופים ושיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים אחרים – דוגמת הליגה הערבית – שמתנגדים גם הם לסיפוח.

בשבועות האחרונים עשו נציגי האיחוד שימוש בכל הכלים האלה. הם הביעו התנגדות חד-משמעית לסיפוח, הדגישו שמדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, המליצו לישראל להימנע מכך, וחלקם הזהירו מפני פגיעה ביחסים והשלכות משפטיות. יחד עם זאת, ניכר שבאירופה מעדיפים קודם כל לראות איזה סוג והיקף של מהלך סיפוח יחליט נתניהו לקדם, בטרם יציגו צעדי תגובה קונקרטיים ותג מחיר ממשי.

הבדלי הגישות בין מדינות אירופה בולטים בניסוחי ההצהרות שלהן. צרפת, אירלנד ושבדיה, למשל, מתבטאות באופן החריף ביותר. גם שר החוץ האירופי בורל מגיב בבוטות, אך העובדה שאינו מייצג עמדה אחידה של כלל מדינות האיחוד מחלישה בשלב זה את משמעות דבריו. במקביל הוא מקפיד לחזק את הקשר בין האיחוד לבין ירדן.

בישראל התרגלו לראות באירופה גורם מוחלש בזירה הבינלאומית, שאין צורך לקחת ברצינות את מחאותיו. אולם הדבר עלול להתגלות כשגוי במידה שיוחלט על סיפוח, שמשנה בעיניים אירופיות את כללי המשחק. מנהיגים בולטים ביבשת עלולים להוביל מהלכים – בתוך מוסדות האיחוד ומחוצה להם – שיגבו מחיר מישראל.

ואולם, מעבר לאיום ב"מקלות", האיחוד גם מציע "גזרים" במידה שתבחר ישראל להתקדם לעבר פתרון שתי המדינות. בפני ישראל עומדת מאז 2013 הצעה אירופית לשדרוג משמעותי של היחסים למעמד של שותפות מועדפת מיוחדת. את ההצעה הזאת – שלה ישראל טרם ענתה – הגיע הזמן לבחון בחיוב.

"יום אירופה" שמצוין השבוע ביבשת, הוא הזדמנות טובה לשר החוץ המיועד גבי אשכנזי לשדר בימיו הראשונים בתפקיד מסר חדש של שותפות וידידות, מחויבות לערכים דמוקרטיים, מוכנות לדיאלוג ופתיחות לביקורת. זאת במקביל לפעילות מצדו למניעת סיפוח – לא רק בגלל ההתנגדות האירופית, אלא בראש ובראשונה מתוך דאגה לאינטרסים האזוריים של ישראל, לאופייה כמדינה ולסיכויי השלום.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 13 במאי 2020.

הפוסט לפני הסיפוח, מוטב שאשכנזי יתקשר לאירופים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משבר הקורונה יעבור. בסופו של דבר, האנושות תפתח חיסון ותמצא את הדרך לחסל את הנגיף או לייצר עמידות כנגדו. הכלכלה העולמית וגם זו שלנו תיפגע קשות, אבל היא תשתקם. למדינת ישראל כוחות יצירתיים יוצאי דופן, שיובילו אותנו בסופו של דבר ליציאה מהמשבר הכלכלי מחוזקים, עמידים ומובילים יותר בעולם. לעומת זאת, סכנת הסיפוח היא בלתי הפיכה – היא תחסל את הרשות הפלסטינית ואת התיאום הבטחוני שמציל חיים, תחזק את הכוחות הקיצוניים בקרב הפלסטינים ותביא לסכנה ממשית ליציבות של הממלכה ההאשמית בירדן, שהיא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל. הסיפוח יביא לגט כריתות בין מדינת ישראל למפלגה הדמוקרטית בארה"ב ויעמיק את הניכור כלפינו מצד הרוב הליברלי פרוגרסיבי במדינה החשובה בעולם ובת הברית המרכזית שלנו. הסיפוח ירחיק מאתנו באופן חסר תקנה את הרוב הגדול של הקהילה היהודית בארה"ב ויפגע אנושות ביכולתנו להיות מדינת הלאום של העם היהודי, גם לאור הניכור מרוב העם היהודי בתפוצות. אירופה, שותפת הסחר החשובה ביותר של ישראל תאבד עניין בקשר עם מדינה המנציחה את הכיבוש, והטיעון שהכיבוש נכפה עלינו ואנחנו לא יכולים לסיימו בהיעדר פרטנר יתרסק לרסיסים. המדינות הערביות בעלות האוריינטציה המערבית, שיש לנו איתן שותפות אסטרטגית נגד איראן, דאעש ואל קאעדה , לא יעמדו בלחצי הרחוב. השנאה לישראל תגבר שם באופן דרמטי לאור העלמות הסיכוי לפתרון הסוגיי ה הפלסטינית, שמהווה פצע פתוח בעולם המוסלמי והערבי. האופציה של פתרון בילטרלי לסכסוך תעלם והנושא הישראלי-פלסטיני יטופל בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ועל ידי כוחות ה-BDS בחברה האזרחית.

כן, יישארו לנו מספר ידידים בעולם, בעיקר חברי ברית הגזענים והפופוליסטים ששייכים למחנה של האנטישמים המסורתיים ותומכים בנו עכשיו רק משום, שברגע הזה של ההיסטוריה הם רואים באסלאם ובפליטים מהמזרח התיכון סכנה יותר גדולה לניקיון האתני שלהם מאשר היהודים. כן, בחג החירות נקבל החלטה שתכניס אותנו סופית למחנה של כל אותם מנהיגים שלא מאמינים בחרות ובזכויות מיעוט. הטרגדיה בולטת אף יותר על רקע העובדה, שמי שמאפשר את ההסכם הקואליציוני הזה הוא חבורה של אנשים שמבינים את הסכנה, שתומכים בפתרון שתי המדינות ועומדים להקריב אותו על מזבח חרום הקורונה המדומה. אם היו שמים את נושא הריבונות בראש סדר היום כפי שראוי לו – דיינו, אם היו מעדיפים להישאר בחוץ כדי לא לתת לגיטימציה לסיפוח – דיינו, אם היו מנצלים את המנוף האדיר שהיה להם ברוב של 62 חברי כנסת כדי למנוע הקמת הממשלה הזאת – דיינו, אלא שלצערנו הרב התמימים הפוליטיים ואלו שאינם יודעים לשאול חברו לרשעים שמנסים לחסל את חזון מגילת העצמאות שלנו במקום לחכמים, שהעדיפו ברית ליברלית שמכילה ערבים ומיעוטים מכל הסוגים. כך הגענו לחד גדיא הזה, שמוביל לסוף חזון חרותנו דווקא בחג החרות.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא חבר ועד במנהל במכון מיתווים. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון
ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה ומשמש כיו"ר מועצת הבוגרים
של קרן ווקסנר.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-8 באפריל 2020.

צילום: אלדד אלוני

הפוסט בחג החירות הזה אנחנו מעמיקים דווקא את עבדותנו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.