קראו את המאמר המלא

הפוסט נורמליזציה מתוך כוח: הזדמנות או אשליה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ברקע ההסלמה בין ישראל לאיראן והמעורבות ההולכת וגוברת של ארה"ב, ד"ר עזיז אלע'שיאן, חוקר מדיניות חוץ סעודית ועמית מחקר בכיר במכון מיתווים, מציע זווית שונה מזו שמוכרת לרבים בישראל.
בריאיון שקיים איתו מנהל המחקרים של המכון ד"ר רועי קיבריק, מזהיר אלע'שיאן מהשלכות ארוכות הטווח של ההתדרדרות הביטחונית וקורא למאמץ דיפלומטי מתואם.

"זה לא הזמן לשמחה – זה הזמן לדאגה"
לדבריו של אלע'שיאן, בניגוד לדימוי הרווח במערב ובישראל, מדינות המפרץ אינן צופות בעימות בשמחה נסתרת או בציפייה לנפילת המשטר האיראני. להפך: "אנחנו חרדים מאוד ממה שקורה. כל טיל שנורה לכיוון ישראל, אנחנו תוהים – מה היה קורה אם הוא היה מכוון אלינו? זה קרה בעבר, ואנחנו מבינים היטב את גודל האיום."
הוא מוסיף: "יש מי שחושב שבסעודיה שמחים לראות את איראן מותקפת – זו שטות. גם אם יש בינינו מתיחות, אנחנו מבינים שמה שקורה עכשיו מסכן את כולנו."

"דיפלומטיה היא הדרך היחידה קדימה"
אלע'שיאן מדגיש כי ערב הסעודית בחרה כבר לפני שנים בדרך אחרת – זו של דיפלומטיה, גם מול יריבים כמו איראן. "אנחנו יודעים שעימות ישיר עם איראן הוא מתכון למלחמה אינסופית. היא סיבכה את הזירה האזורית בכוונה – ואי אפשר להכריע אותה צבאית בלבד. אנחנו צריכים הסדרים, לא התקפות."
לדבריו, החשש המרכזי בסעודיה הוא מהשלכות התקיפות האחרונות על המרוץ הגרעיני: "יש פחד אמיתי שזה יאיץ את פרויקט החימוש האיראני, לא יבלום אותו."

המבט לעשורים הבאים – לא רק לשבוע הקרוב
המנהיגות הסעודית, כך אומר אלע'שיאן, חושבת במונחים של עשורים קדימה. "מוחמד בן סלמאן בן 39. בעוד 20 שנה הוא רק בן 59 – צעיר במונחי מנהיגות אזורית. הוא מבין שהאינטרס שלנו הוא לא בהסלמה אלא ביציבות. איראן לא תיעלם, ונצטרך לחיות איתה. לכן נורמליזציה מוקדמת עם ישראל על רקע של לחימה – בלתי מתקבלת על הדעת."

לא תהיה מנהיגות אחת – אלא מאמץ משותף
מי יכול להנהיג את המזרח התיכון החדש? לדברי אלע'שיאן, איש לא באמת יכול. "זו לא תהיה ישראל, לא סעודיה, ולא ארה"ב. המערכת האזורית כיום היא חסרת הנהגה – וזו דווקא הזדמנות. נדרש מאמץ קולקטיבי כדי לבנות סדר אזורי חדש. אבל זה לא יקרה אם ישראל תתעקש על פתרונות צבאיים או אם תכפה נורמליזציה תחת אש."

"כדי לבנות שותפות אזורית – חייבים קודם לפתור את הסכסוך הפלסטיני"
לדבריו, כל ניסיון לבנות ארכיטקטורה אזורית חדשה מחייב מענה לשאלה הפלסטינית. "אי אפשר לצפות ממדינות ערב לשתף פעולה עם ישראל כשבו בזמן יש כיבוש בגדה, הרס בעזה והסלמה אזורית. זה לא יתפס כברית שלום – אלא כברית כפויה."
הוא מזכיר דוגמה היסטורית: במלחמת המפרץ, ישראל נמנעה מתגובה צבאית למרות התקפות סקאדים – וסעודיה העריכה זאת מאוד. "דווקא הריסון ההוא יצר תחושת שותפות. היום אין תחושת ריסון – אלא התלהמות, וזה מסוכן."

"כולנו שייכים לאותו מרחב – הגיע הזמן שנבנה עתיד משותף"
את הריאיון סיכם אלע'שיאן במסר אישי לישראלים: "אני לא רוצה לראות אנשים רצים למקלטים – לא בישראל, לא בעזה, לא בלבנון. די. כולנו חיים במרחב אחד. אם לא נבין שאנחנו תלויים זה בזה, ונפעל יחד – נידרדר כולנו יחד. חייבים לעצור, להתעשת, ולבחור בדרך אחרת."

הפוסט "אנחנו כולנו חלק מהאזור – וכדאי שנתחיל לפעול יחד": ד"ר עזיז אלע'שיאן מזהיר מפני הסלמה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט טראמפ בוחר בסעודיה: ישראל נותרה מחוץ למשוואה האזורית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין ה-13-15 במאי ערך נשיא ארה"ב טראמפ ביקור ראשון במזרח התיכון לאחר היבחרו לכהונתו השניה. הנשיא עצר בערב הסעודית, קטר ואיחוד האמירויות והתמקד בקידום עסקאות כלכליות בתחום הסחר הביטחוני וטכנולוגיה מתקדמת בטריליוני דולרים. טראמפ ניצל את הביקור להיפגש ולשוחח עם מנהיגים רבים מהאזור ובכללם שליט סוריה החדש א-שרע ואף נשיא תורכיה ארדואן, הסיר את הסנקציות על סוריה ללא תנאים לבקשת ערב הסעודית וקידם את המשא ומתן עם איראן על הגרעין. ממשלת ישראל בחרה בהמשך המלחמה בעזה, על פני האפשרות להפסיק אותה, לשחרר את החטופים, להחליף את חמאס בגורם שלטוני פלסטיני אחר, ולהצטרף להתפתחויות האזוריות החשובות שטראמפ מחולל.
להלן תגובות מומחי ומומחות מיתווים לביקור והשלכותיו:

הבידוד המדיני

ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: מסע העסקים של טראמפ למזרח התיכון והצהרותיו מציבים בפנינו מציאות ברורה – הנשיא האמריקאי ויתר בשלב זה על שילוב ישראל ושיקוליה במדיניות החוץ שלו. חידוש המלחמה בעזה הופך את ממשלת ישראל למכשול ממשי במימוש תוכניותיו האזוריות. איש העסקאות הגדולות מבין את מה שמדינות האזור כבר אומרות מזה מספר חודשים – לממשלת ישראל פשוט אין מה למכור בתחום המדיני. אך כשהממשל האמריקאי אומר זאת, ההשלכות לביטחונה של ישראל ומעמדה מהותיות. ממשלת נתניהו, שצמצמה את מדינות החוץ שלה לתלות מרצון בטראמפ, מגלה שאין לה במי להיתלות. מדיניותה המשיחית שוחקת את הנכס האסטרטגי-ביטחוני המרכזי של מדינת ישראל – יחסיה המיוחדים עם ארה"ב.

עקרון אחד של הברית המיוחדת הזו – שימור היתרון האיכותי הצבאי של ישראל – כבר בוטל באופן הלכה למעשה בעסקאות הנשק חסרות התקדים של ארה"ב עם מדינות המפרץ. הדילוג מעל ישראל מספק התפכחות כואבת לימין הקיצוני שגילה שטראמפ אינו המנהיג ההיסטורי תומך הסיפוח לו שיוועו. משיח לא בא, משיח גם לא מצלצל.  בימין הקיצוני חיפשו נץ אמריקאי וקיבלו איש עסקים עם מחויבות מוגבלת לקשר המיוחד עם ישראל – בטוח בהשוואה לקודמו המושמץ. הוא יאפשר לישראלים לעשות לפלסטינים ככל העולה על רוחם המשיחית, אך זאת כל עוד הם לא פוגעים בתוכניות הענק שלו באזור. בכך מדיניות טראמפ היא בשורה רעה כפולה לישראל – פעם אחת משום שהוא החליט לוותר על התחשבות באינטרסים הישראלים במהלכים קריטים, ושנית, משום שהוא נמנע מלהציל את ישראל מעצמה וקיצוניה. 

הזווית הסורית

ד"ר נמרוד גורן, נשיא ומייסד מכון מיתווים; מנהל-שותף של Diplomeds – המועצה לדיפלומטיה ים-תיכונית: ביקורו של נשיא ארה"ב טראמפ באזור הציג גישה אמריקאית חדשה כלפי סוריה. הפגישה שקיים טראמפ עם א-שרע, המילים החמות שהרעיף על המנהיג הסורי, וההחלטה להסיר את הסנקציות מעידות על חיבוק אמריקאי לתהליך השינוי שמתרחש אצל שכנתינו הצפונית. שינוי המדיניות האמריקאי מעלה חששות בממשלת ישראל, שפעלה לקדם את המשך הסנקציות האמריקאיות על סוריה. ואולם, במקום ששינוי זה יגביר את המתח בין ארה"ב לישראל, הוא יכול גם להיות הזדמנות להנהגה הישראלית לעצור, להעריך מחדש את מדיניותה כלפי סוריה, ולשנות כיוון.

באופן מסורתי, ישראל מגיבה לשינויים אזוריים בדאגה, סקפטיות, ושימת דגש על איומים. היא עושה כן גם במקרים בהם בעלות ברית מהמערב והמזרח התיכון מזהות הזדמנויות בשינוי, ולעתים קרובות מגזימה בתגובתה. כך קרה, למשל, עם פרוץ האביב הערבי, וכך קורה גם היום, ביחס לסוריה. הגישה הישראלית השלילית הגורפת כלפי תהליך השינוי בסוריה, התיאור של א-שרע כגורם עוין בהכרח, הפעולות שנוקטת ישראל נגד כינון שלטון מרכזי יעיל בתוך סוריה, ואופי התקיפות הישראליות והנוכחות הצבאית בשטח סוריה – מובילים להחמצת הזדמנויות מדיניות, להסלמה שאינה הכרחית, ולביקורת בינלאומית רבה עוד יותר.

יש הגיון בחשש הישראלי מההתפתחויות בסוריה, אך ההתמודדות איתו צריכה לכלול מתן צ'אנס לתהליך השינוי שם, פתיחות לדיאלוג ותיאום עם גורמים באזורי, הפגנת כבוד כלפי הריבונות הסורית והסכמים בינלאומיים, מינוף הצהרותיו המתונות של א-שרע ביחס לישראל והסכמי אברהם, והפקת תועלת מהמעורבות המשמעותית בסוריה מצד בנות בריתה של ישראל. ביקורו של טראמפ צריך לשמש קריאת השכמה עבור ישראל. כזו שתוביל אותה להשתמש בארגז הכלים המדיני ולא רק הצבאי, לעצב מציאות חדשה בגבולה הצפוני דרך כינון שותפויות ולא התבססות על עימותים, ולמנוע מההזדמנויות האזוריות החדשות לחמוק.

השגריר לשעבר מיכאל הררי, עמית מחקר ומדיניות: הזווית היותר מעניינת סביב ביקור הנשיא האמריקני במפרץ נוגעת להסרת הסנקציות האמריקניות על סוריה, ולמעשה מתן "כשרות" למשטר החדש של אל-שרע. טראמפ הודה שנענה בכך לפנייתם של מנהיגי סעודיה ואף תורכיה, ובכך שיקף את מערך הכוחות העדכני באזור. מדובר בזריקת עידוד משמעותית ביותר לאל-שרע, שאמורה לפתוח את הדרך (אמנם עדיין ארוכה) לסיוע כלכלי בינלאומי, מה שיאפשר לו לחזק את מאמציו להרחיב את שליטתו במדינה. בעינם עומדים סימני שאלה מרובים ביחס למבנה המשטר, האם פדרלי באופן זה או אחר, וכיצד הוא יבטיח את אמונם של מגוון המרכיבים העדתיים במדינה. ביחס למיעוט הכורדי נותר לבחון את המשמעויות וההשלכות המעשיות להחלטתה של המחתרת הכורדית (ה-PKK) להתפרק מנשקה, לה השפעה לא מבוטלת על מספר זירות – התורכית, העירקית והסורית.

מבחינת ישראל, מדובר במהלך דרמטי, שככל הנראה לא ננקט בעצה אחת עימה. יש בכך צעד ומסר ברורים, לפיהם ממשלו של אל-שרע מקובל על השחקנים העיקריים באזור, וכעת גם על ארה"ב (צרפת כבר הלכה, כהרגלה, צעד אחד קדימה לפני כולן בזירה הבינ"ל). ישראל תהא חייבת להפנים, כי מדובר כעת ב"משחק חדש" בזירה הסורית, שישפיע על מרחב התמרון הרחב (מדי), שנטלה לעצמה. זה מחייב קבלת החלטות מהירה, שכן עתה תצטרך להתחשב, ולתמרן, מול שורה של שחקנים מרכזיים, שיש להן עניין בהצלחתו של אל-שרע – סעודיה, תורכיה וארה"ב, ובעקבותיה יש להניח ששחקנים נוספים יישרו עימה קו. זה אמנם לא קשור באופן ישיר לשאלת המלחמה בעזה, אולם הכתובת ברורה מאד: כעת (וכמובן באיחור לא מבוטל מצד ישראל) הזמן לדיפלומטיה, המבוססת על ההתפתחויות הדרמטיות בשטח בחודשים האחרונים.

איתן ישי, ראש תחום המזרח התיכון וצפון אפריקה במיתווים: פגישתו ההיסטורית של הנשיא טראמפ עם נשיא סוריה – הראשונה בין ראשי שתי המדינות מזה 25 שנה – מסמנת שינוי משמעותי בדינמיקה האזורית ועשויה לשקף את כוונתה של ארצות הברית לקחת חלק פעיל בעיצוב עתידה של סוריה בעידן שאחרי אסד. ההכרזה על הסרת חלק מן הסנקציות המושתות על סוריה, לצד תמיכה נלהבת מצד מדינות ערב, מאותתת על שילובה מחדש של המדינה מוכת ההרס והחורבן בקהילה הבינלאומית, ועל תקווה אזורית משותפת ליציבות ולשיקום. בהקשר זה, בולטת ישראל כסמן בדלני באזור. בשעה שסוריה ניצבת בעיצומו של תהליך עיצוב-מחדש בקנה מידה היסטורי, ישראל נותרת דבקה בעמדתה כשהיא משמרת נוכחות צבאית בשטח סוריה ומבטאת חוסר אמון בתהליך בנייתה מחדש של שכנתה מצפון תחת המשטר החדש, ובנשיא סוריה החדש שזהותו נותרת מעורפלת – בין אחמד אל-שרע הלבוש בחליפה לבין הג'האדיסט הקיצוני אבו מחמד אל-ג'ולאני. בבסיסו, חוסר אמון זה עשוי להיות מובן, אלא שסירובה של ישראל לנסות להבין או לתקשר עם ההנהגה המתהווה עלול להתגלות כשגיאה אסטרטגית והחמצת הזדמנות היסטורית.

הדבר נראה כמקבל משנה תוקף לאור ההתייחסויות של אל-שרע ובכירים בממשלו לאפשרות של נורמליזציה עם ישראל – סימן שלמרות היותו ראשוני, שברירי וכנראה לא ישים בשלב זה, מעיד כי הזדמנות ממשית לפריצת דרך עשויה להתגלות לבסוף כדבר ישים. הצעדים בהם נוקטת ישראל למול הזירה הסורית עלולים בסופו של דבר לפגוע בה כמשל נבואה המגשימה את עצמה: ככל שתתמיד בהתייחסותה לסוריה כאל מדינת אויב, וככל שתמשיך לנקוט בגישה צבאית-ביטחונית במהותה, בצעדים וברטוריקה לוחמניות, הסבירות שסוריה תמשיך להוות מדינת אויב ואיום צבאי-ביטחוני הולכת וגדלה. בשעה שאיראן וחיזבאללה נחלשו באופן משמעותי בסוריה ובלבנון, ובשעה שתורכיה עולה כשחקן מרכזי וכמושכת בחוטים בסוריה החדשה, ישראל מסתכנת בפספוס הזדמנות היסטורית לפעול לעיצוב גבולה הצפוני באופן העונה על האינטרסים קצרי וארוכי הטווח שלה. דבר זה לא יצריך בהכרח ויתורים דרמטיים מצד ישראל, לפחות לא בשלב ראשון, אלא נקיטה בצעדים דיפלומטיים מדודים שמטרתם ליצור תשתית למערכת בסיסית של אמון הדדי – כזו המבוססת בראש ובראשונה על הכרה של צד אחד במשנהו, לצד יוזמות שונות לבניית אמון. לישראל יש אינטרס מהותי בהתייצבותה של מדינה סורית יציבה ומתפקדת, והדבר צריך להניע אותה לפעולה. הגם שפתיחת ערוץ דיפלומטי ישיר עם סוריה עלולה להיות מאתגרת על רקע האקלים הפוליטי הנוכחי, בידודה האזורי של ישראל הופך את האתגר לגדול ומורכב עוד יותר. אילו הייתה ישראל פועלת בתיאום עם שותפיה בוושינגטון ובעולם הערבי, היא יכולה הייתה לזכות בהשפעה רבה יותר ובתדמית של שחקן אזורי מהימן ונדרש בעיצוב עתידה של סוריה.

הזווית הפלסטינית

ד"ר עומר צנעני, מנהל התכנית לקידום שלום ישראלי-פלסטיני: ביקור טראמפ במפרץ הוא חלק מצונאמי מדיני. תוצאות הביקור משתלבות עם המשא ומתן המתחדש לעסקת חטופים, עם הלחצים בתחום ההומניטארי, ועם מהלכי מקרון לקידום חזון שתי המדינות. טראמפ עוקף את נתניהו ומעצב מדיניות אסטרטגית אזורית, ולנתניהו אין תשובה, חוץ מלהמשיך "לדפוק את הראש" בקיר העזתי…. הפגיעה במעמד האזורי של ממשלת ישראל נרשמת לא רק במפרץ ובוושינגטון אלא גם באירופה. המצע כיום נוח ובשל למהלכים קשים מבעבר נגד ממשלת ישראל (ביטול הסכם האסוציאציה? קידום ההכרה במדינה פלסטינית? סנקציות ממוקדות?) במיוחד על רקע פשעי המלחמה ומהלכי הסיפוח של נתניהו. לפגיעה במעמד ישראל יש השלכות מיידיות גם במימד הביטחוני הישיא. היא מעודדת את חמאס ודרך ההתנגדות.

אם לא תהיה עסקה קרובה לסיום המלחמה, אנו צפויים לעלייה ברף הטרור – כדי להפגין עמידה איתנה, להמחיש את אי התוחלת בהמשך המלחמה, וגם כדי להגביר את הלחץ על ממשלת נתניהו. תוצאות ביקור טראמפ במפרץ משליכות על ההיבט הביטחוני גם בטווח הארוך. אמנם יש לקיים בדיקה מעמיקה ודקדקנית של תכני העסקה האמריקאית-סעודית ומידת התיאום המקדים עם ישראל כדי להשיב בביטחה האם יש כאן פגיעה ממשית בהבטחה האמריקאית לשמור על היתרון האיכותי של צה"ל, אולם עצם החתימה על העסקה לבדה היא סמלית ומעבירה מסר בעייתי. בבחינה כוללת של משמעות הביקור, בהחלט ייתכן שחלון ההזדמנויות בזירה הפלסטינית והאזורית ייפתח מחדש עם כינונה של ממשלה חדשה בישראל. אולם אז תנאי הפתיחה יהיו קשים יותר מבחינת ישראל, אשר יהיו ברשותה פחות מנופים, והצדדים האחרים – מדינות האזור והפלסטינים – יצטרכו אותה פחות. 

הזווית האירופית

ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, מנהלת התכנית ליחסי ישראל-אירופה: כאשר טראמפ נכנס לתפקיד, באירופה ובאיחוד האירופי רבים ציננו את הביקורת על ממשלת ישראל מתוך חשש לעימות עקיף עם טראמפ. אולם השבועות האחרונים מראים לאירופים שהפערים בין טראמפ לנתניהו מתרחבים, וממשלת ישראל נותרת מחוץ לתמונה. ארה"ב מנהלת משא ומתן ישיר עם איראן על הסכם גרעין, מגיעה להפסקת אש עם החות'ים שממשיכים לירות על ישראל, דואגת לשחרור עידן אלכסנדר מעל הראש של הממשלה הישראלית, ומדלגת על ישראל במסגרת ביקורו של טראמפ באזור. המסר ברור לאירופים: טראמפ תופס מרחק מנתניהו, בזמן שהממשלה בירושלים מתיימרת להעלות הילוך במלחמה מול חמאס, וממשיכה בסגר על הרצועה. מבחינת האירופים הסגר עומד בניגוד למשפט הבינלאומי וההומניטרי. ובהעדר תכנון חלופה שלטונית לחמאס ביום שאחרי, ברור לכל שהמלחמה בחמאס חסרת תוחלת מדינית.

בין הדיווחים על מצב הרעב ברצועה לתכנון "מרכבות גדעון", לאירופים נמאס. הם מבינים שזה הזמן להשמיע את קולם, ובייחוד לנסות ולהפעיל לחץ על הממשלה להכניס סיוע ולא לפתוח במבצע הצבאי. בשבוע האחרון יש גל שסוחף מדינות רבות באיחוד האירופי (הספירה נכון ליום רביעי בצהריים היא 11 מדינות, ואחרות מתלבטות), שקוראות לבחון את המסד ליחסי ישראל והאיחוד האירופי (סעיף 2 בהסכם האסוציאציה), שעל בסיסו ניתן לצמצם במידה רבה את שיתופי הפעולה עם ישראל. לצד הולנד עומדת צרפת, שבדיה ובלגיה – מדינות שהממשלות שלהן נחשבו ידידותיות (יחסית) לישראל. זהו איתות ברור שלמחנה הולך וגדל של ממשלות באירופה נמאס מהמלחמה חסרת התוחלת שישראל מנהלת בעזה, והן רוצות להפעיל לחץ על ישראל ולאותת לה שתשנה את מדיניותה. 

רינה בסיסט, עמיתת מחקר ומדיניות במיתווים: בחודשים האחרונים הגבירה פאריז את המעורבות האזורית שלה במזרח התיכון בשלוש זירות – לבנון, סוריה ועזה – מתוך הערכה כי וושינגטון מפנה את תשומת הלב שלה לכיוונה של בייג'ינג ולכיוונה של טהרן. כעת, עם הביקור של טראמפ במפרציות, מתברר לצרפתים כי התפיסה שלהם על ואקום אמריקאי במזרח התיכון הייתה שגויה, או לפחות לא לקחה בחשבון מספיק את יסוד ההפתעה של הנשיא טראמפ. עם זאת, הנשיא עמנואל מקרון לא מתכוון לוותר, והוא מנסה למנף את המעורבות האמריקאית המחודשת כדי לדחוף את היוזמה שלו לקידום פתרון שתי המדינות והכרה במדינה בפלסטינית. המעורבות האמריקנית המחודשת גם מכריחה אותו, ואת האירופאים בכלל, לחשב מסלול מחדש בכל הקשור לסוריה.

עד הנסיעה של טראמפ למפרציות, מקרון הרגיש כנראה שהוא מצליח למצב את פאריז בקו הראשון בזירה המזרח תיכונית. ואולי דווקא המחלוקות עם האמריקאים הן אלה שעודדו אותו לאמץ גישות יותר אקטיביסטיות. בלבנון, פאריז התעקשה לשחק תפקיד מרכזי בעיצוב הסכם הפסקת האש בין ישראל לממשלת לבנון, למרות חוסר ההתלהבות האמריקאית והישראלית מהמעורבות שלה. בסוריה, פאריז מיהרה להשיק את ביטול הסנקציות מול המשטר החדש, בניגוד לוושינגטון שאימצה את הקו הישראלי הזהיר הרבה יותר. בעזה, מקרון מוביל קו ניצי מול ממשלת ישראל, כולל היוזמה לערוך את כנס שתי המדינות ביוני עם הסעודים. ההחלטה לקיים את הכנס בניו יורק במקום בפאריז, נבעה בזמנו מההכרה שקידום מהלך מדיני אמיתי מחייב סיוע ושותפות אמריקאית. בינתיים, בוושינגטון לא החליטו האם להצטרף ליוזמה זו. שורת ההחלטות של טראמפ לפני ובעת הביקור שלו במפרציות – בעיקר ביטול כל הסנקציות על סוריה וקידום אגרסיבי של עיסקת חטופים/הפסקת אש – שומטת את הקרקע מתחת לבכורה הצרפתית. וזה אולי מסביר, חלקית לפחות, את מלחמת הציוצים בימים האחרונים בין הנשיא הצרפתי לראש הממשלה נתניהו. מצד שני, הביקורת של טראמפ על ישראל מאפשרת למקרון להיות יותר ברור ונחרץ כלפיה, מבלי לספוג ריקושטים מוושניגטון, כפי שציפו אולי בירושלים.

יחסי ישראל-ארה"ב

נדב תמיר, חבר ועד מנהל של מיתווים, ומנהל J-Street ישראל: לטראמפ היה ביקור מוצלח במפרץ הערבי בהיבטים הבילטרליים. הוא השיג הסכמים שיועילו לכלכלת ארה"ב. הגורם שמונע ממנו להשיג את תהילת העולם, כמי שיודע לקדם הסדרים ולסיים מלחמות באיזור היא ממשלת נתניהו. האינטרס הישראלי המובהק הוא הפסקת המלחמה וחתירה אל עבר קידום פתרון מדיני איזורי כולל אופק מדיני לפלסטינים. יש לקוות שטראמפ יבין את זה ויפעיל את המנופים שיש לו ולא יושפע מהשותפים של נתניהו בוושינגטון.

ד"ר אהוד ערן, חבר ועד מנהל: ביקורו של דונלד טראמפ באיזור מחדד את הנגזרות של המהפיכה הפופוליסטית של הנשיא ליחסי ישראל-ארה"ב. אף שבמישור ההצהרתי ממשל טראמפ נחשב ידידותי לישראל, השינויים המבניים שהוא מקדם מחלישים את עמודי התווך של שותפות זו. ראשית, התמעטות ההשפעה של הקונגרס – שהיה לאורך שנים בסיס דו-מפלגתי לתמיכה בישראל – מצמצמת את עוגני התמיכה המוסדיים ומגבירה את התלות בנשיא הפכפך ושאינו מחוייב לרבדים הערכיים, האסטרטגים והסמליים של יחסי שתי המדינות. שנית, הגישה העסקית של ממשל טראמפ מחלישה את העדיפות שניתנה בעבר ליחסים האסטרטגיים עם ישראל. ישראל תתקשה להתמודד עם עומק הכיסים של סעודיה ומדינות המפרץ בעסקאות נשק ובהשקעות בארה"ב. בנוסף, הדגש של הממשל על גישה של יחסי תן וקח מערערת את הבסיסים האחרים עליהם עמדה הברית עם ארה"ב. זאת, במיוחד בכל הנוגע בשחיקה בערכים הדמוקרטיים ובהשקפה הליברלית – שהיוו בסיס ערכי משותף לשותפות ארוכת השנים ונחלשו לא רק בוושינגטון אלא גם בירושלים.

ד"ר גדליה אפטרמן, חוקר במיתווים: ביקורו של טראמפ מסמל את סדר העדיפויות החדש של ארה"ב במזרח התיכון, בו ישראל ממלאת תפקיד פחות מרכזי מבעבר, בעוד סעודיה ומדינות אחרות תופסות את מקומה. ניכר כי ישראל נדרשת לקריאה מחודשת הן של סדר העדיפויות האמריקאי באזור והן של  יחסי הכוחות בין מנהיגי האזור עצמו. השאלה מי בדיוק מעצב את המזרח התיכון נותרת פתוחה; ברור שטראמפ משחק וימשיך לשחק תפקיד משמעותי, אך מדינות המפרץ מקדמות בהצלחה את האג'נדה שלהן באמצעותו.

הסגנון הבלתי צפוי של טראמפ הפך אותו למובן יותר עבור מנהיגי המזרח התיכון. למרות שמניעיו ושיטותיו אינם קונבנציונליים, הם נתפסים כעקביים וחסרי העמימות האידיאולוגית שסיבכה את ההתנהלות מול ממשלים קודמים. השחקנים האזוריים הסתגלו במהירות לחזרתו ופיתחו אסטרטגיות להשגת השפעה מרבית תחת גישתו העסקית. עם זאת, לצד ההזדמנויות, בכירים באזור מבקרים את טראמפ בחריפות וטוענים שהתנהגותו תאיץ את היחלשותה של ארה"ב באזור. בעוד שבמהלך כהונתו הראשונה של טראמפ הנורמליזציה התמקדה במדינות בעלות מעורבות מוגבלת בסוגיה הפלסטינית, כעת מאמציו מכוונים בעיקר לסעודיה. הנורמליזציה נתפסת כיום בעיקר דרך הפריזמה של חיזוק היחסים הכלכליים בין ארה"ב לסעודיה, תוך חתירה לעסקה אסטרטגית רחבה יותר הכוללת התמודדות עם השפעתה הגוברת של סין ואפשרות לניהול משא ומתן על מסגרת אזורית חדשה המשלבת גם את אירן (וסוריה). למרות שכל אלה מסמנים הזדמנות אסטרטגית פוטנציאלית עבור ישראל, לעת עתה היא נתפשת דווקא כגורם מעכב, מה שעלול להחליש את מעמדה עוד יותר.

ד"ר רועי קיבריק, מנהל המחקרים: זו לא הפעם הראשונה שיחסי ישראל וארה"ב במשבר מהותי. לאחר מלחמת יום הכיפורים למשל, תחת הממשל הרפובליקאי של ניקסון ופורד, התבצעה "הערכה מחדש" של יחסי ארה"ב לישראל במסגרתה הוקפאו חבילות נשק מובטחות לישראל, הממשל ערך פגישות לא-רשמיות של אנשי הממשל עם אש"ף וביטל את שיתוף הפועלה המדיני עם ישראל במוסדות הבינלאומיים. כל זה כיוון שרבין סירב להחזיר שטח משמעותי בסיני ללא התחייבות מצרית להתקדם לכיוון הסכם מדיני עם ישראל. אבל אז המציאות היתה אחרת וההנהגה היתה אחרת – היה יותר אמון בין המנהיגים, ישראל נהנתה מקונצנזוס רב בדעת הקהל האמריקאית, הלובי הישראלי היה חזק וידע לעבוד עם שתי המפלגות, וישראל היתה נכס מדיני עבור ארה"ב במאבק הגלובלי.

רבין ופורד צמחו מהמשבר והגיע להסכמות בנוגע להבטחת סיוע ביטחוני ואספקת נפט לישראל ולהענקת סיוע אמריקאי מדיני במועצת הביטחון, הקימו מסגרות לשיתוף פעולה ודיאלוג אסטרטגי, וסללו את הדרך לחתימה על הסכם הביניים ששימש בסיס להסכם השלום. ממשלת רבין נכנסה למשבר עם הממשל האמריקאי כי רצתה להבטיח שמתוך המלחמה יצמח שלום, ולא רק הסדר ביניים, ויצאה מהמשבר עם הישג ביטחוני, כלכלי ומדיני ששינה את מצבה האסטרטגי. המשבר הנוכחי עם הממשל האמריקאי הוא כמעט תמונת ראי עקומה. ישראל תחת נתניהו הפכה לנטל עבור הממשל האמריקאי של טראמפ, הלובי הישראלי חלש יותר, ישראל של נתניהו איבדה כל קשר עם המפלגה הדמוקרטית, דעת הקהל האמריקאית אינה ששה לתמוך בישראל, וישראל מצידה אינה חותרת לתרגם את המהלך הצבאי להישג מדיני, כלכלי וביטחוני, אלא מציעה את המשך המלחמה והכיבוש מטעמים פוליטיים. תחת התנאים הללו, בוחרת ארה"ב להחליף את ישראל כידידה האינטימית שלה, בארנק של ערב הסעודית. הדרך לוושינגטון כבר לא עוברת בירושלים.

הזווית הטכנולוגית

אריק סגל, יועץ מיתווים לטכנולוגיה וחדשנות: ענקיות הטכנולוגיה שהשתתפו בוועידה בריאד כמו Nvidia, OpenAi ו-Amazon, כבר מזמן אינן "רק" חברות מסחריות, אלא שחקניות עם השפעה משמעותית על הזירה הבינלאומית. מעבר לפן הכלכלי, טכנולוגיית הבינה המלאכותית המכונה גם "החשמל החדש", משפיעה ועתידה להשפיע עוד יותר על מדיניות, אסטרטגיה ויחסים בינלאומיים, כפי שכבר ב-2017 הנשיא ולדימיר פוטין אמר: "המובילה בבינה המלאכותית תשלוט בעולם". בוועידה עצמה הכריזו על השקעות עצומות בסדר גודל של כ-600 מיליארד דולר בפיתוח תשתיות של בינה מלאכותית, רובוטיקה ומחשוב ענן בערב הסעודית עצמה. תשתיות האנרגיה של ערב הסעודית היוו משקל חשוב בהחלטה להשקיע, שכן כוח המחשוב של תעשיית הבינה המלאכותית מצריך כמות גדולה של אנרגיה, הנמצאת בשפע בממלכה. המקום המרכזי שקיבלה הטכנולוגיה בוועידה, משקפת את החשיבות שרואות המעצמות בשליטה ופיתוח בינה מלאכותית שמשמשת למגוון רחב של תעשיות וביניהן גם תעשיות צבאיות.

המלחמות באוקראינה ובמזרח התיכון מהוות שדה ניסוי למגוון מתפתח של נשק התקפי והגנתי שעושה שימוש בבינה מלאכותית ומוכיח עצמו כאפקטיבי ולעתים גם זול. ההשקעות והפיתוח העתידי של טכנולוגיית הבינה המלאכותית בערב הסעודית מהוות הזדמנות עבור ישראל. ישראל היא מהמובילות בעולם בהון האנושי ובמחקר ופיתוח של הבינה המלאכותית, אולם חסרה את תשתיות האנרגיה הנדרשות. לכן, ישראל יכולה לנצל את ההזדמנות שנוצרה במזרח התיכון ליצירת שיתופי פעולה עם הממלכה שעתידה להיות מרכז משמעותי לפיתוח התשתיות של הבינה המלאכותית. שיתוף הפעולה הפוטנציאלי מקבל חיזוק ממנכ"ל OpenAI סם אלטמן שרק בשבוע שעבר אמר כי "בעתיד, העלות של הבינה המלאכותית תסתכם בעלות האנרגיה הדרושה לתפעל את מערכותיה".

מכאן, שכדי להתפתח ולהוביל בבינה המלאכותית, ישראל תצטרך בכל מקרה למצוא פתרונות אנרגטיים, שיתכן ונמצאים במפרץ. מעבר לכך, מדינת ישראל צריכה להבין את המשמעות האסטרטגית של טכנולוגיית הבינה המלאכותית, לייצר ממשקים בין התעשייה לממשלה ולהשתמש ביתרון היחסי שלה כאמצעי מדיני, שיסייע לה לצבירת עוצמה ובניית יחסים עם מדינות אחרות, במיוחד במזרח התיכון. היעדרות מכינוסים וכנסים בינלאומיים בהם הבינה המלאכותית פוגשת את המדיניות והאסטרטגיה כמו זה שהתקיים בערב הסעודית, עלולה להשאיר את ישראל מאחור.

ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים: אירועי הימים האחרונים מבליטים את הנשיא טראמפ כמי שמוכן לאתגר את הנחות היסוד של מדיניות החוץ האמריקאית – כולל את הנחת היסוד שישראל היא השותפה האסטרטגית המרכזית של ארה"ב בזירה. במסגרת זאת, רבות דובר בנכונותו של טראמפ לאתגר מרכיב יסוד של היחסים המיוחדים בין ישראל וארה"ב – שימור היתרון הצבאי האיכותי היחסי של ישראל (QME).

במבט ראשון לא נראה כי העסקאות הצבאיות עליהן חתם טראמפ מעניקות למדינות המפרץ יכולות צבאיות שיש בהן בבחינת פגיעה ביתרון הטכנולוגי הישראלי. אולם, כאשר בוחנים את שאלת היתרון האיכותי בהסתכלות רחבה יותר – הרי עסקאות שיתוף הפעולה בתחום טכנולוגית מתקדמות פורצות הדרך של טראמפ עם סעודיה, ואף ביתר שאת מול קטר, משליכות בטווח הארוך גם על היתרון הביטחוני הישראלי. יוזכר בהקשר זה – החוזה על סך מיליארד הדולר שחתמה חברת רית'און עם שותף קטרי לפיתוח טכנולוגיות קוונטים, וכמובן הסרת מגבלות ובניית מסגרות פרקטיות לשיתוף פעולה בתחום הבינה המלאכותית. זאת ועוד, ברמה המדינית חתימת הסכם אספקת נשק התקפי רחב היקף עם קטר – מארחת ההנהגה המדינית של חמאס, מדינה שמוגדרת לכל הפחות כיריבה של ישראל במרחב האזורי – בתזמון זה מכשירה למעשה את קטר כשחקן מדינתי ומבססת את מעמדה הבינלאומי.

ד"ר עזיז אלע'שיאן, עמית מחקר בכיר במכון מיתווים: לדעתי, ההימנעות מהתייחסות לישראל לא הייתה מפתיעה. לצערי, נתניהו הפך את ההתקשרות עם ישראל לרעילה מדי, ולכן טראמפ ידע שזה יהיה מוגזם לבקש ממדינות ערביות אחרות – ובמיוחד מסעודיה – לשתף פעולה.

אפילו בפורום ההשקעות הסעודי-אמריקאי, שבו נאם, טראמפ אמנם הזכיר את הסכמי אברהם, אבל לא דיבר כלל על נורמליזציה סעודית–ישראלית. בעיניי, זו הייתה דרך למסגר את הסכמים אלה כמורשת שלו, לא כשינוי אזורי אמיתי.

הנקודה שהכי בלטה לי הייתה אובדן הסוכנות הישראלית באזור. נתניהו גרם לכך שישראל תיתפס כעוד משתנה בעסקה אמריקאית–סעודית, ולא כשחקנית עצמאית.
העובדה שטראמפ בחר להימנע מישראל, הדגישה בעיניי שהמיקוד האסטרטגי עבר לשחקנים כמו סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות – שיש להן כוח קנייה והשפעה אזורית רבה בהרבה. ובמקביל, הסוכנות של ישראל הפכה לשולית יותר ויותר בשיח הסעודי-אמריקאי ובזה המפרצי-אמריקאי.

צפו בראיון מיוחד עם ד"ר אלע'שיאן:

הפוסט תגובות מומחי מיתווים לביקור טראמפ במפרץ, מאי 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ריף יצחקי, מנהל תחום ההשפעה ב"מיתווים" – המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית:
"ביקורו האחרון של הנשיא טראמפ במזרח התיכון בלט בכך שהוא דילג על ישראל, תוך שימת דגש אסטרטגי מחודש על סעודיה ואיתות לעניין בשותפויות חדשות עם שחקנים מתפתחים כמו סוריה. מה המסקנות העיקריות שלך מהביקור הזה? והאם היו היבטים שהפתיעו אותך?"

ד"ר עזיז אלע'שיאן:
"תן לי להתחיל ולאמר: אני מגיע מנקודת מבט סעודית ממוקדת, ואשאר במסגרת הזו – בהתבוננות במדיניות הסעודית כלפי ישראל וכלפי הסוגיה הפלסטינית.
לדעתי, ההימנעות מהתייחסות לישראל לא הייתה מפתיעה. לצערי, נתניהו הפך את ההתקשרות עם ישראל לרעילה מדי, ולכן טראמפ ידע שזה יהיה מוגזם לבקש ממדינות ערביות אחרות – ובמיוחד מסעודיה – לשתף פעולה.

אפילו בפורום ההשקעות הסעודי-אמריקאי, שבו נאם, טראמפ אמנם הזכיר את הסכמי אברהם, אבל לא דיבר כלל על נורמליזציה סעודית–ישראלית. בעיניי, זו הייתה דרך למסגר את הסכמים אלה כמורשת שלו, לא כשינוי אזורי אמיתי.

הנקודה שהכי בלטה לי הייתה אובדן הסוכנות הישראלית באזור. נתניהו גרם לכך שישראל תיתפס כעוד משתנה בעסקה אמריקאית–סעודית, ולא כשחקנית עצמאית.
העובדה שטראמפ בחר להימנע מישראל, הדגישה בעיניי שהמיקוד האסטרטגי עבר לשחקנים כמו סעודיה, קטאר ואיחוד האמירויות – שיש להן כוח קנייה והשפעה אזורית רבה בהרבה. ובמקביל, הסוכנות של ישראל הפכה לשולית יותר ויותר בשיח הסעודי-אמריקאי ובזה המפרצי-אמריקאי".

ריף יצחקי:
"כפי שאמרת, הדגש אכן עבר לסעודיה. מנקודת המבט של ריאד, איזה מסר שלח הביקור הזה לאזור ולישראל בפרט?"

ד"ר עזיז אלע'שיאן:
"סעודיה הופכת בפועל למרכז הכובד של האזור. אפשר לומר שגם מועצת המפרץ (GCC) כולה תופסת את התפקיד הזה, כשסעודיה מובילה אותה. ההצהרה של טראמפ על הסרת סנקציות על סוריה ונכונות לנרמל יחסים איתה, מצביעה על כך שהדיפלומטיה הסעודית הייתה יוזמת – וגם אפקטיבית. הייתה תחושת 'פרי בשל' – כלומר, זה לא היה מקרי, אלא תוצאה של עבודה מדינית שקטה של הסעודים.
המהלך הזה מסייע גם לאינטגרציה מחודשת של סוריה לחיק הערבי, וגם מאפשר למדינות ה GCC להצטרף לכך, תוך שמירה על זהירות תקציבית. סעודיה לא תשקיע היכן שאין לה ודאות פוליטית.
ברגע שהסנקציות מוסרות, קל יותר להזרים סיוע פיננסי – וזה מאפשר לסוריה לחזור בהדרגה למערכת האזורית".

ריף יצחקי:
"לפני הממשלה הנוכחית, ישראל הציגה את עצמה כשחקנית פרואקטיבית בדיפלומטיה האזורית. היום נראה שהיא נתפסת ככוח מעכב.
איך אתה רואה את תפקידה כיום בעיני סעודיה – כשותפה או כמקלקלת?"

ד"ר עזיז אלע'שיאן:
"לצערי, כיום ישראל נתפסת כמקלקלת.
פעם, ובמיוחד ב-2021, אפילו מוחמד בן סלמאן התייחס אליה כאל 'בעלת ברית פוטנציאלית'. האביב הערבי היה נקודת מפנה – הוא יצר התאמה אזורית כלשהי, וישראל נתפסה אז אחרת. אבל עם הזמן – ובעיקר בשל התנודתיות הפוליטית בישראל ואפקט נתניהו – הסעודים הבינו שזה הרבה יותר מורכב.

לאחר הסכמי אברהם הייתה תקווה שמדובר במהלך בונה. אבל הם נוצלו בצורה שלילית, בעיקר על ידי גורמים קיצוניים, כהוכחה לכך שהסוגיה הפלסטינית נדחקה הצדה וזה פגע עמוקות בתפיסת ישראל.

לפני 7 באוקטובר עוד היו דיבורים על נורמליזציה – בתנאי שישראל תבצע ויתורים משמעותיים. היום, שלום ונורמליזציה נראים רחוקים מאוד זה מזה.
בעיני רבים, הנורמליזציה הוצגה כדרך לעקוף את הסוגיה הפלסטינית – וזה מה שפגע באמון.
אני זוכר איך בתקופת האינתיפאדה השנייה ישראל נתפסה באופן שלילי מאוד – התחושה הזו לא חזרה עד השנים האחרונות.

גם במאי 2021 היו עימותים, אבל מה שקורה עכשיו חמור הרבה יותר. יש גם תובנה עמוקה יותר – שסעודיה רואה בישראל לא רק שותפה במצב בעזה, אלא גם באחריות לאיומים אזוריים נוספים. דעת הקהל הסעודית התרחקה מאוד – צעד אחד קדימה, מאה אחורה".

ריף יצחקי:
"בפסגה, יציבות אזורית הייתה נושא מרכזי, במיוחד בעקבות הפגישה בין טראמפ, מוחמד בן סלמאן ואל-שר, שהעניקה לגיטימציה מחודשת לממשלת סוריה.
מהו החזון הסעודי ארוך הטווח לתפקידה של סוריה באזור ולייצובו?"

ד"ר עזיז אלע'שיאן:
"חזון סעודיה 2030 נהגה בשיאו של גל לאומיות סעודית, עם סיסמאות כמו 'סעודיה תחילה'. היום אנחנו כבר בשלב של 'סעודיה – ואז אחרים'. יש הבנה ברורה שאי אפשר לממש את החזון בלי יציבות אזורית.
הסכסוכים המדיניים הדגישו עד כמה האזור רגיש, ועד כמה הוא חיוני להתקדמות סעודית. ולכן השאלה היא לא רק איך סעודיה תוכל לייצב את האזור, אלא גם איך אחרים יכולים לסייע בכך.
צריך לדבר בשפה פרגמטית, להבין את האינטרסים של אחרים ואת החרדות שלהם. כשהאינטרסים מוצגים כמשותפים – קל יותר לסעודיה להצטרף. זו גם הסיבה שתמכה בא-שרע – לא מתוך כפייה, אלא כי המסרים ששמעה תאמו את עמדותיה.
כשהחזון ברור ומוחשי – גם התמיכה מגיעה".

הפוסט מעמדה של סעודיה בזירה האזורית והיחסים עם ישראל: ראיון מיוחד ל"מיתווים" עם החוקר הסעודי ד"ר עזיז אלע'שיאן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את הכתבה המלאה

הפוסט האם נתניהו יפספס הזדמנות היסטורית להסדר שלום עם סעודיה? – ד"ר עומר צנעני ב"מעריב", מאי 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החדשות מהשבוע האחרון שנושאות בחובן הכרעה, אינן דווקא אלה על ההפגנות, העצומות והמכתבים הפומביים החשובים של מרכיבים חיוניים של החברה האזרחית הישראלית הנפלאה הקוראים להחזרת החטופים וסיום המלחמה.

החדשות החשובות באמת מתייחסות ללוח הזמנים של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ולביקורו הצפוי בסעודיה בחודש הבא. כמו בחד־גדיא: הנשיא טראמפ נוסע לסעודיה, כי הוא מאוד רוצה לסגור עסקה כלכלית רחבה עם מוחמד בן סלמאן. גם הנסיך הסעודי רוצה לסגור עסקה כלכלית ואף ביטחונית עם טראמפ, אבל הוא לא יכול כל עוד המלחמה בעזה נמשכת.

ארה"ב וסעודיה צריכות את ישראל ("נורמליזציה?"), בשל התמיכה הנדרשת בסנאט לברית בין סעודיה לארצות הברית. אבל המחיר של נורמליזציה הוא התחייבות של ישראל לחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים אחרי המלחמה. אין ולא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים ללא סיום המלחמה, והחלפת חמאס בשלטון של הרשות הפלסטינית בעזה — אולי לאחר תקופת מעבר של שלטון טכנוקרטי בתמיכת כוחות שלום ערביים ושל האו"ם. אין ולא יהיה סוף למלחמה ללא החזרת החטופים, נסיגת צה"ל מהרצועה והתפרקות חמאס מנשק ושילובו כתנועה פוליטית בתוך אש"ף.

בסופו של דבר, נתניהו יעשה את כל מה שהנשיא טראמפ יכתיב לו לעשות, וטראמפ יעשה את כל מה שהאינטרס הכלכלי והאגו הגדול שלו ידחפו אותו לעשות — כולל הרצון העז לזכות בפרס נובל לשלום כי הנשיא לשעבר ברק אובמה זכה בו. מכאן שהשאלה העיקרית היתה ונותרה, מה יעשו הגויים (הסיכומים שאליהם יגיעו טראמפ ובן סלמאן בפגישתם בריאד במאי), ולא מה שהיהודים אומרים שיעשו ("אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט על חמאס").

הפוסט ההתפתחות המדינית הקריטית שצפויה בקרוב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנורמליזציה עם סעודיה, כזכור, כמעט ונחתמה לפני 7 באוקטובר. מתקפת חמאס גרמה להקפאתה. למעשה,  אחת מהמטרות של המתקפה הייתה לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת, ובכך, לעת עתה, הצליחו חמאס ואיראן. סיומה של המלחמה ועסקת החטופים מייצרים כעת הזדמנות להשלים מהלך כמעט אפוי. למעשה, מדובר בהזדמנות אידיאלית משום שיש כאן חיבור בין שני אלמנטים הכרחיים הדרושים להזדמנות מוצלחת: האחד, שינוי גדול; והשני, רעיון או תוכנית אטרקטיבית.

השינוי הגדול מתרחש בשני מישורים: האחד, סיומה של המלחמה. ההיסטוריה מלמדת כי מלחמות יוצרות הזדמנות לשינויים גדולים, וזאת בשל השלכותיהן הטקטוניות על השחקנים והאזור. נהיר כי המלחמה גרמה לפגיעה קשה באיראן ובשלוחותיה – חיזבאללה, חות'ים, חמאס – כמו גם להוצאתה של סוריה מציר ההתנגדות. עם זאת, לא כל מלחמה הביאה בהכרח לניצול ההזדמנות, וזאת בשל היעדר מנהיגות, מנהיגות קצרת-רואי, עיקשות או איוולת מדינית.

המישור השני הוא ממשל חדש בוושינגטון בראשות טראמפ, המונע מאמביציה אישית להותיר את חותמו, ואולי בכך לקטוף פרס נוסף – נובל לשלום.

בד בבד, על השולחן מונחת גם הצעה אטרקטיבית – נורמליזציה עם סעודיה. האטרקטיביות של ההצעה מבחינת ישראל נובעת מכך שסעודיה אינה שחקן שולי; היא משחקת תפקיד מרכזי במפרץ, בעולם הערבי, בעולם האיסלאמי ובזירה הגלובלית בכלל. הסכם עימה יחזק את הקואליציה האזורית נגד איראן. לאור העובדה שכל הסכמי השלום והנורמליזציה שרדו את המלחמה הקשה, "המהלך הסעודי" יבצר את תהליך האינטגרציה של ישראל באזור שהחל עם השלום עם מצרים.

השפעתה באה לידי ביטוי בשלושה מישורים עיקריים: מבחינה מדינית, היא מובילה מהלכים אזוריים ובין-לאומיים. כך, למשל, ב-2002 היא פרסמה יוזמת שלום שהפכה ליוזמת השלום הערבית שמדי שנה עדיין מאושרת על ידי הפסגה הערבית, אולם ללא מענה ישראל רשמי. כמו כן, במהלך המלחמה אירחה הממלכה, תחת הנהגת יורש העצר מוחמד בן סלמאן, פסגה של העולם הערבי ושל העולם האיסלאמי. הייתה זו הפעם הראשונה ששני הארגונים הללו נפגשו במקום ובזמן אחד.

סעודיה ייסדה ומובילה, יחד עם האיחוד האירופי, את הקואליציה הבין-לאומית ובה כתשעים מדינות, הקוראת לפתרון שתי מדינות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ממש לאחרונה, ב-12 בינואר 2025, היא אירחה את שרי החוץ של ארצות הברית, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, טורקיה, וכן נציגי 11 מדינות ערביות, כדי לדון באירועים בסוריה. במילים אחרות, סעודיה אינה מוכנה להותיר את הזירה הסורית לטורקיה, קטאר וארגוני איסלאם קיצוניים.

מבחינה כלכלית, סעודיה היא הכלכלה הגדולה במזרח התיכון – גדולה אף יותר מזו הטורקית. היא נהנית מרזרבות נפט הגדולות בעולם ויכולת מיידית להגדיל את התפוקה. המשמעות היא שבמידה ויהיה מחסור בנפט בשווקים – למשל חרם על מדינה מסוימת כמו איראן או רוסיה, או בעקבות אסון טבע כפי שקרה במפרץ מקסיקו – סעודיה, יחד עם האמירויות, יוכלו להשלים את החוסרים במהירות וזאת כדי למנוע העלאה דרמטית במחירי הנפט שתוביל לזעזועים בכלכלה העולמית.

סעודיה גם משמשת עוגן ועורף כלכלי חשוב עבור מצרים וירדן. עשרות מיליארדי הדולרים שקיבלו מדינות אלו בעשור האחרון מהווים מרכיב מרכזי בשמירה על יציבות המשטר. המנוף הכלכלי צפוי לשמש את סעודיה גם במאבק על השפעה בסוריה לאחר הקמת המשטר החדש, ובלבנון לאחר בחירת נשיא חדש שאינו מקורב לחיזבאללה.

סעודיה משחקת גם תפקיד חשוב מבחינה תקשורתית בעולם הערבי, כאשר רשת אל-ערביה היא אף יותר פופולרית מאל-ג'זירה הקטארית. ולבסוף, לסעודיה מעמד מרכזי בתחום דת האיסלאם בשל מיקומן של מכה ומדינה בשטחה, אליהן עולים לרגל למעלה משני מיליון מוסלמים בשנה.

מכל הסיבות האלה, נורמליזציה עם סעודיה תפתח בפני ישראל לא רק את השוק הסעודי הגדול, אלא גם שער למדינות מוסלמיות נוספות – כמו אינדונזיה ועוד.

הבעיה העיקרית שנותרה היא כיצד לרבע את המעגל בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית. אם לפני המלחמה דומה היה כי סעודיה תסתפק בעלה תאנה פלסטיני, הצהרות בכירים סעודים במהלך המלחמה מלמדים כי הסעודים עומדים על הקמת מדינה פלסטינית. מאידך, מזכיר המדינה האמריקני היוצא, אנתוני בלינקן, אמר כי הנורמליזציה "מוכנה לצאת לדרך", אך נדרשים שני תנאים: סיום המלחמה בעזה ו"נתיב אמין" (Credible pathway) למדינה פלסטינית.

בהנחה שהמלחמה אכן תסתיים, נותרה אפוא הסוגייה הפלסטינית אבן נגף עיקרית, במיוחד בעקבות המלחמה שהביאה לירידה בנכונות של הציבור היהודי להסכים להקמת מדינה פלסטינית. עם זאת, סקר שנערך בתחילת ינואר 2025 על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי מצביע על כך, שלמעלה מ-70% מהציבור היהודי תומך בהחזרת החטופים והפסקת המלחמה, נורמליזציה עם סעודיה, "נתיב להיפרדות" מהפלסטינים והקמת קואליציית ביטחון אזורית נגד איראן.

המושג "נתיב להיפרדות" מהפלסטינים אומנם יכול לשמש מה שבשפה הדיפלומטית קוראים "דו-משמעות בונה", אולם הוא מותיר כמה ספקות: האם הוא יספק את הסעודים? האם יהיה פרטנר פלסטיני? האם יימצא הסדר ביטחוני ומדיני בעזה, בשיתוף כזה או אחר עם מדינות ערב המתונות, שירצה את הצדדים? התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות, אולם דומה כי על שאלה אחת לא צריכה להיות מחלוקת לגבי התשובה: יש הזדמנות. ועל כך אמר צ'רצ'יל: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, [אבל] אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי".

המאמר פורסם ה-29.1.25 באתר N12.

הפוסט לישראל יש הזדמנות להשיג בדיוק את מה שחמאס ניסה למנוע הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשובה ביותר הגדרתו את מתקפת ה-7 באוקטובר בתור "מעשה ברברי חסר כל הצדקה", גינוי חד-משמעי שמבחינת רוב מוחלט של הישראלים מהווה נקודת פתיחה מינימלית לכל שיח עם העולם הערבי והמוסלמי. זו למעשה הנקודה החשובה ביותר בדבריו של אל-ע'שיאן, ולמעשה זוהי קריאתו לפעולה, כדבריו: "אני מציע נקודת התחלה אחת: דיאלוג ברמת הביניים בין ערבים לישראלים. במקום לחתור להכרזות ניצחון מדומות, עלינו ליצור שיח רציני יותר. לצד מאמצי השלום מלמעלה ומלמטה, נחוץ דיאלוג אנליטי יסודי המבוסס על רשת של חוקרים, מומחים, עיתונאים ואקדמאים". אנו מברכים על קריאתו של אל-ע'שיאן, ומציעים להרחיב את יריעתה למעשה.

בתפיסת עולמי, כרב יהודי אורתודוכסי, הדת היא חלק מרכזי בבעיה הישראלית-פלסטינית בפרט, ובמזרח התיכון בכלל. המטרה שלי ושל שותפיי הרבנים והרבניות, והם רבים בישראל ומחוצה לה, היא להעביר את הדת לצד השני של המשוואה, לצד הפתרון. למעשה, טענתנו מרחיקת לכת אף יותר. לא רק שהדת יכולה וצריכה להיות חלק מהפתרון, אלא שלמשעה לא יתכן פתרון ארוך טווח ללא מעבר דרך המימד הדתי בהקשר הנוכחי. הסיבה לכך היא שבמזרח התיכון הדת והמסורת משחקות תפקיד בעל משקל עצום בעיצוב ההתנהגות הן של פרטים ושל קהילות והן של מדינות ומערכות יחסים דיפלומטיות. ההתעלמות מהמימד הדתי והנסיון ליישב סכסוכים רק על בסיס אינטרסים משותפים לא הוכיחה את עצמה עד כה, ואין סיבה להניח שהיא תצליח בעתיד.

איננו מציעים גם להתעלם מהאינטרסים חלילה. במובן זה, הישראלים חולקים אינטרס משותף במלוא מובן המילה עם הסעודים, ושותפים לחשש שלהם – כהגדרתו של אל-ע'שיאן – מפני "אזור שקוע בתסיסה ובסכסוך" ו"חוסר יציבות אזורית". לפעמים יש לחזור על המובן מאליו: רוב ככל הישראלים מעוניינים בשלום וביציבות, ולא במלחמה אינסופית. מובן מאליו גם שאין כל בסיס לתיאוריות הקונספירציה חסרות השחר על אודות שאיפות ההתפשטות של ישראל במזרח התיכון. אנו מעוניינים להתקבל כשותף שווה בין שווים במזרח התיכון, עם יחסים רשמיים וגלויים ולא במעמד של פילגש, כפי שניסח זאת יפה אל-ע'שיאן.

הצעד הראשון, כפי שהציע אל-ע'שיאן, הוא אכן שיח בדרגי הביניים. אנו מציעים, עם זאת, לצרף לרשימת החוקרים, המומחים, העיתונאים והאקדמאים גם את אנשי הדת משני הצדדים (אגב, רבים מאיתנו ממילא חובשים גם כובע נוסף כמומחים, חוקרים וכדומה). שיח שיתקיים בלעדיהם, בלעדינו, יוכל להניב תובנות מרתקות עבור אליטות מסויימות אך הוא  לא יצליח להניע תהליכי עומק, לשנות עמדות והתנהגות או לשכנע שחקני וטו בשני הצדדים שבלעדיהם שום הסכם לא יוכל להיחתם, וגם אם יחתם סיכוייו להחזיק מעמד קלושים. את הטעות הזו, של הדרת אנשי הדת משני הצדדים, עשו כבר באופן מודע בהסכמי אוסלו כי אדריכליו ראו באנשי הדת בעיה. הם צדקו, אך לא השכילו להבין שיש להפוך אותם לחלק מהפתרון אחרת פשוט לא יהיה פתרון, ואת הסוף כולנו מכירים. הבה נימנע מחזרה על טעויות העבר ונלמד ממנו.

לצד הדאגה לאינטרסים המשותפים עלינו לדאוג גם לזהויות השונות שלנו. אין לנו שום כוונה, וגם לצד המוסלמי אין כוונה כזו, לוותר, לשנות או לבצע התאמות בזהויות ובמסורות העתיקות שלנו כדי לאפשר את קידומם של אינטרסים קצרי-טווח. אנו מציעים גישה הפוכה, המתמקדת בקריאת עומק ושיחות עומק על אודות המקורות המשותפים שלנו, שיאפשרו לנו להפוך את הזהויות השונות שלנו מגורמים שמציבים אותנו במאבק אלו מול אלו לגורמים שהופכים אותנו לשותפים לעתיד טוב יותר. לאחר שנים רבות של שיח עמוק מול מנהיגים ברחבי העולם המוסלמי, ועם קבוצת רבנים הולכת וגדלה הבקיאים באיסלאם, בקוראן וחלקם אף דוברי ערבית, אנו משוכנעים ביכולת של שיח כזה להניב תוצאות משמעותיות וסבורים שבשלה העת להרחבתו.

המשוררת העברית רחל בלובשטיין, אשר מקומה בתרבות הישראלית כה מרכזי עד שהיא נקראת פשוט "רחל המשוררת", שאלה באחד משיריה המפורסמים ביותר:  "מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות?". אנו רואים במאמרו של אל-ע'שיאן הושטת יד, חשובה מאין כמוה, ואנו אומרים לו בפשטות: הנה היד האחות, הבה ניפגש.

הפוסט האם יד מושטת תפגוש יד אחות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הממלכה הסעודית לא קלה להבנה. ערב הסעודית היא יותר ממדינה – היא רעיון המורכב מזהויות דתיות, שבטיות וערביות, המשתלבות עם תפישות של איום, אינטרסים אסטרטגיים קיומיים ופרגמטיזם דינמי. שילוב זה מאתגר אפילו את החוקרים המנוסים ביותר בהבנת מורכבותה של הממלכה.

האחריות לחוסר ההבנה של הישראלים מוטלת בראש ובראשונה על ראש הממשלה בנימין נתניהו: הוא מדבר על "נורמליזציה" מבלי להבין את השיח המתנהל בקרב הסעודים עצמם. הצגנו את עמדתנו בבהירות פעם אחר פעם, אך נראה שגורמים מסוימים בוחרים להתעלם ממנה משיקולים פוליטיים. על כן, אני מבקש מכם – אנא הקשיבו לנו, הסעודים.

כחוקר סעודי של מדיניות ארצי כלפי ישראל, אני מכיר במורכבויות של מדינתכם. למרות ההבדלים העמוקים בינינו, חשוב לכבד את המורכבות של כל עם ואת השיח המלווה אותה. ממשלת נתניהו לא העניקה כבוד זה לערב הסעודית. היא הטעתה את הציבור הישראלי בהצגה פשטנית של הממלכה והעם הסעודי – של המניעים, האמונות והמורכבויות שלהם. לכן אני מנצל את ההזדמנות כדי לפנות ישירות אליכם, הישראלים, בתור סעודי שבאמת ובתמים שואף לשלום עמכם.

גישות סותרות בנוגע לאיראן

אבקש להפריך שתי הטעיות מרכזיות שקידמה ממשלתכם בנוגע להבנת ערב הסעודית וכוונותיה. נתניהו מתעקש להציג את נרמול היחסים בין ארצותינו כתוצאה טבעית של האיום האיראני המשותף. זוהי השקפה שגויה מיסודה, בלשון המעטה. הוא טוען שעימות כולל עם איראן יוביל את הממלכה לזנוח את עמדותיה המסורתיות בסוגיה הפלסטינית ולחתור לנורמליזציה. אך המציאות מורכבת הרבה יותר.

למעשה, הסעודים נוקטים בגישה הפוכה לחלוטין. אמנם האליטה השלטת בממלכה רואה באיראן אתגר ביטחוני-אסטרטגי מרכזי, אך דרך ההתמודדות שלנו שונה מהותית מזו של ישראל. הגענו למסקנה שדיאלוג עם איראן הוא הדרך הנכונה להתמודד עם האתגרים, בעוד הגישה ההתקפית של נתניהו היא בדיוק מה שאנו מבקשים למנוע. בעניין זה גישותיהן של ההנהגות שלנו לא רק נבדלות – הן עומדות בסתירה של ממש זו לזו.

גם הרעיון לפיו אנחנו מייחלים בסתר לתקיפה ישראלית באיראן הוא שטחי. מה שעבורכם נדמה כמהלך טקטי, נראה בעינינו כפעולה בעלת השלכות אסטרטגיות שתחמיר את אתגרי הביטחון שלנו. בממלכה אף רווחת התפישה שנתניהו משתמש באיום האיראני בעיקר לביסוס מעמדו הפוליטי בישראל.

החשש האמיתי שלנו הוא מאזור שקוע בתסיסה ובסכסוך. חרדתנו מחוסר יציבות אזורית קשורה ישירות לשאיפות הכלכליות שלנו, שנתפשות כנושא קיומי עבורנו. אנו יודעים שלא נוכל להשיג את יעדינו השאפתניים באזור לא יציב, שירתיע משקיעים, אנשי עסקים ותיירים.

הפוסט "ישראלים יקרים, הממשלה שלכם הטעתה אתכם": מכתב גלוי מחוקר סעודי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד לדימוי שהממלכה מנסה לשדר, העסקים ממש לא כרגיל. המלחמה שיבשה כבר חלק מהיוזמות המדיניות של הממלכה, והיא עלולה לחבל גם בתוכניות הכלכליות. לא יהיה זה מופרז להעריך כי המלחמה מבחינת הסעודים הייתה סוג של מגה־פיגוע.

המאמר המלא פורסם ב-2 בנובמבר בגלובס.

הפוסט מבחינת סעודיה, מתקפת חמאס על ישראל הייתה מגה־פיגוע נגדה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2018 היתה איחוד האמירויות הראשונה ליצור קשר רשמי ופומבי עם משטר אסד, אחרי כשבע שנות נידוי מהעולם הערבי, בדצמבר אותה שנה הכריזה על הקמת השגרירות שלה בדמשק מחדש. בשנים שלאחר מכן טיפחה איחוד האמירויות את הפומביות של הקשר הזה, שהיה נחשב לחריג בעולם הערבי. במחצית הראשונה של 2021 היקף הסחר בין האמירויות לסוריה נאמד ב-272 מיליון דולר ופחות משנה לאחר מכן כבר הגיע אסד לביקור מתוקשר באבו-דאבי, שסימן את ראשיתו של מסע הצילומים שלו בין מנהיגי העולם הערבי.

אמנם, לקח לאיחוד האמירויות כחמש שנים לשכנע מדינות נוספות באזור להצטרף אליה, אבל אין ספק שבמעשה זה היא הובילה את תהליך נרמולו ההדרגתי של אסד באזור. צעד חלוצי זה היה הראשון בסדרה של מהלכים פורצי דרך נוספים, ובהם נרמול היחסים עם איראן, ישראל, טורקיה וקטאר. היו שייחסו אירועים אלו להובלתה של סעודיה, אך אני סבורה שאיחוד האמירויות היא המוח והמוציא לפועל של יוזמות אלה. במקרים רבים, האמירותים מעדיפים לתת לסעודיה לגזור את הסרט על מנת לאזן את תחרות ההנהגה האזורית. העדפה זו באה לידי ביטוי גם בתמונות שיצאו מפסגת הליגה הערבית האחרונה.

את נקודת הפתיחה של החלוציות האמירותית בעיצוב יחסי הכוחות האזוריים, הבריתות וקווי השבר ניתן לתארך ל-2017, כשאבו-דאבי החליטה לעלות שלב בסכסוך עם קטאר ולגייס את המדינות השכנות לחרם יזום עליה. כמו עם סוריה, גם במקרה זה, איחוד האמירויות העדיפה שריאד תנהל את הסכסוך כלפי חוץ. התגייסות סעודיה ויתר השותפות ליוזמה היתה טבעית לאור התגייסותה של איחוד האמירויות לקואליציה הסעודית בתימן, אולם משלב זה החל להיווצר פער בין האינטרסים של השתיים ובתגובה הבינלאומית. בעוד שאיחוד האמירויות זכתה לחיבוק מהקהילה הבינלאומית, סעודיה הפכה למנודה לא-רשמית בעקבות הובלתה במלחמה בתימן ופרשת חשוקג'י.

מאותו רגע, החל מ-2018, איחוד האמירויות הפכה לדומיננטית הרבה יותר בניהול האזור וכשנה לפני "הסכמי אברהם" היא הפתיעה את האזור עם שינוי כיוון דרמטי: ממעורבות עמוקה במלחמה בתימן והתנגשויות אלימות מול איראן ושלוחותיה, היא הכריזה על נסיגתה מתימן ועל חידוש יחסיה עם איראן. אשתקד היא אף הודיעה על החזרת השגריר שלה לטהראן אחרי שש שנות היעדרות. בתקופה זו, איחוד האמירויות ניסתה לתווך בין איראן לסעודיה והצליחה לפרק זמן מוגבל. בסופו של דבר, סין קיבלה את הקרדיט על הסכם חידוש היחסים שהוכרז באופן רשמי ב-10 במארס 2023, ושמה של איחוד האמירויות, שעסקה בנושא במשך שלוש שנים, כלל לא הוזכר.

ברור כי סעודיה היתה בסוד הסכמי אברהם, ולו בשל העובדה שההסכמים כללו את פתיחת המרחב האווירי שלה לטיסות בין ישראל לאיחוד האמירויות ובחריין באופן גורף. כמו במקרה הסורי, סעודיה לא ראתה לנכון להיות חלוצה באירוע זה. האמירותים זיהו את שעת הכושר והכתיבו משחק חדש בשכונה. הם תכננו אותו היטב, בחרו את השחקנים המתאימים ואף בנו לו נרטיב של סובלנות, שלום ומכנה משותף אברהמי. מדיניות החוץ הסעודית לא הצליחה להוכיח עד כה יכולות מסוג זה.

בכנס הרצליה אמרה ד"ר אבתסאם אל-קטבי, נשיאת מכון מדיניות אמירותי בולט, שלא נראה מדינות נוספות מצטרפות להסכמי אברהם לנוכח הרכב הממשלה בישראל. "זה לא יהרוג את הסכמי אברהם, המדינות השותפות לא יפרשו מההסכם", אמרה, "אבל לא יהיו שותפות נוספות… הממשלה האחרונה שלכם מרחיקה את כולם." בדבריה הכנים, ד"ר אל-קטבי ביטאה את הקשיים שחווה מדינה יוזמת בניסיון להשיג לגיטימציה למהלכיה. מדבריה אפשר לזהות גם את היכולת של איחוד האמירויות להניע – לחיוב או לשלילה – שחקנים אחרים במערכת. היא הרי כבר תיווכה בעבר בין ישראל לבחריין וסודאן.

עלינו להכיר ביחסי הכוחות החדשים במפרץ. השפעתה הרחבה והעמוקה של איחוד האמירויות במזרח התיכון הרחב, מסודאן ועד לתימן ואף מעבר לכך, מחייבת את קהילת החוקרים ומקבלי ההחלטות לאמץ גישה מעודכנת יותר בנוגע למוקדי הכוח במזרח התיכון. מאז "האביב הערבי" והנפילה של מוקדי הכוח המסורתיים, הגישה היא ש-לב הפוליטיקה הערבית פועם בריאד. לכן, סעודיה נתפסת כיהלום שבכתר עבור ישראל. אולם, אם נבין כי מוקד זה יושב מזה מספר שנים באבו-דאבי, נוכל להתמקד בו.

בעולם רציונלי, הדרך הנכונה היתה לפעול בשני הערוצים, גם מול סעודיה וגם מול איחוד האמירויות, אך בממשלה הנוכחית הקשב לנושאי חוץ בכלל ולמזרח התיכון בפרט הוא נמוך מאוד והאנרגיות המעטות שקיימות מכוונות בעיקר לריאד. גם מנכ"ל משרד החו"ץ, רונן לוי, השמיע ביקורת בנושא באומרו כי "במסגרת מאמץ זה אסור לנו להזניח אפיקים במדינות אחרות מולן אפשר לממש את הפוטנציאל לפני סעודיה, והן חשובות לא פחות אגב". הרשו לי להניח כי התכוון בדבריו לאיחוד האמירויות. המאמצים הישראלים לחקות את הסכמי אברהם גם מול סעודיה בשעה שהקשר עם איחוד האמירויות סובל מאתגר משמעותי ביחסים, עלולים להשאיר את ישראל קירחת מכאן ומכאן.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-29 למאי.

הפוסט ישראל מזניחה את הקשר עם אבו-דאבי לטובת ריאד, זו טעות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפיכך, הדיווח של על מגעים מתקדמים לנורמליזציה בין ישראל וסעודיה בתיווך אמריקני לא היו בגדר הפתעה. מה שכן היה מפתיע זו הדרישה של מוחמד בן סלמאן, יורש העצר והשליט בפועל הסעודי, לקבל ערבויות ביטחוניות אמריקניות במקרה שסעודיה תותקף; ולא פחות חשוב מכך, תמיכה אמריקנית – ובמשתמע ישראלית – בקידום תכנית הגרעין משלה. מאידך, הסוגיה הפלסטינית – בניגוד לתפיסה המקובלת – לא היוותה אבן נגף, כאשר בן סלמאן הביע נכונות להסתפק בצעד ישראלי צנוע לטובת הפלסטינים.

הדרישה הביטחונית הסעודית לא הייתה יוצאת דופן, הואיל; וארצות הברית כבר העניקה בעבר לישראל, לירדן ולקטאר מעמד של "בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו". הייתה זו דווקא הדרישה הסעודית לגבי סיוע בפיתוח תוכנית גרעין משלה שהייתה עשויה להוות תקדים, הואיל וישראל מעולם לא הסכימה שאף מדינה מזרח תיכונית זולתה תפתח יכולת גרעינית, גם אם לצורכי שלום בלבד. למעשה, כל התוכניות להשגת גרעין של מדינות במזרח התיכון – למעט איראן עד כה – נכשלו אם בשל התנגדות המעצמות, או כתוצאה של תגובה צבאית ישראלית (עיראק,1981; וסוריה 2007) או כמו במקרה הלובי, הפסקת תוכנית הגרעין (2003) .

 מכה נוספת ליחסי סעודיה-ארה"ב

יום לאחר פרסום הידיעה המפתיעה על השיחות המתקדמות לנורמליזציה ישראלית-סעודית, פרסמו איראן וסעודיה הודעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. לכאורה, היה זה צעד מפתיע; אולם, לאמתו של דבר הוא תולדה של שיחות המתנהלות בצנעה כשנתיים בין סעודיה ואיראן על אדמת עיראק ועומאן. הייתה זו סין שתווכה בין שתי המדינות וגזרה כמובן גם את הקופון. אפשר לשער – ובשלב זה מדובר בהערכה בלבד – כי יורש העצר הסעודי ניהל מדיניות כפולה מול ארצות הברית מצד אחד, וסין מצד שני. לאחר שהבין כי ישראל וארצות הברית אינן יכולות – או רוצות – לשלם את המחיר המופקע שדרש עבור נורמליזציה – הוא פנה לערוץ הסיני כדי לחתום על העסקה שהתבשלה זה זמן רב.

לחידוש היחסים בין סעודיה ואיראן, בתיווך סין, יש כמובן השלכות רבות, בעיקר לגבי מעמדה של ארצות הברית בממלכה. מדובר במכה נוספת ליחסי שתי המדינות, וזאת בעקבות המתיחות שנוצרה בעקבות המעורבות הסעודית ברצח העיתונאי חשוקג'י ב-2018 ואי ההיענות של יורש העצר לבקשתו של ביידן להגדיל את תפוקת הנפט הסעודית כדי להוריד את מחירי הנפט שנסקו בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה.

חידוש היחסים בין איראן וסעודיה בתיווך סיני עשוי להיתפס כתפנית דרמטית במערכת היחסים האזורית. ואולם, יש מקום להערכה יותר מורכבת המסתכלת על האירועים מצידה של ריאד, ולא מוושינגטון או מירושלים בלבד. ההיסטוריה מלמדת שסעודיה פועלת בהתאם לאינטרסים שלה שמשתנים בהתאם לשינויים בנסיבות. ישראל והמערב בכלל נוטים לנתח את הסביבה העולמית והאזורית במונחים בינאריים: הלנו אתה או לצרינו? הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן "המלחמה הקרה" – מי שלא תמך בארצות הברית נתפס כתומך בגוש הסובייטי, גם אם אימץ עמדה עצמאית.

מאידך, מדינות האזור – ובמיוחד מדינות המפרץ העשירות הסובלות משלל סכנות ואתגרים – משנות בריתות באורח תדיר. מדינות אלו מעדיפות לרוב מדיניות נטולת סיכונים ובמשתמע גם נטולת מחנות. גם כאשר הן בוחרות מחנה, הן משתדלות להישאר "קרוב לגדר" כדי שיוכלו לטפס עליה מחדש. כך למשל, איחוד האמירויות, שחתמה על "הסכמי אברהם" עם ישראל בתיווך אמריקני, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן ב-2022. היא גם מקיימת עמה קשרי מסחר ענפים. לאור הסנקציות המוטלות על איראן, איחוד האמירויות, במיוחד דובאי, הפכו לשער הכניסה של סחורות לאיראן. היקף הסחר בין המדינות הגיע ב-2021 לכדי כ-15 מיליארד דולר והוא נמצא במגמת גידול מתמדת. בשנים האחרונות, כשני שלישים מהיבוא האיראני הוא מאיחוד האמירויות. איראן מייבאת באמצעות האחרונה מחשבים ומוצרי אלקטרוניקה, מכוניות, פירות ומוצרי מזון, תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק ועוד שורה ארוכה של חומרי גלם ומוצרים. כך הפכה האמירויות ליצואנית הגדולה בעולם לאיראן.

דוגמה נוספת: האמירויות, סעודיה, בחריין ומצרים ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם קטאר והחרימו אותה ב-2017, אך בראשית 2021 תם החרם לאחר שמרבית דרישותיהן של המחרימות לא הושגו. ועוד: עומאן מקיימת קשרים טובים במקביל עם איראן ועם ארצות הברית ואף עם ישראל כאשר בפברואר האחרון התירה למטוסים ישראליים לטוס מעל שטחה. במלים אחרות, במקום מדיניות של "או-או", מדינות המפרץ מעדיפות מדיניות של "גם-וגם" ובעיקר לא לתמוך באף צד בהיבט הצבאי. זו הייתה הסיבה המרכזית לכך שבתחילת 2020 איחוד האמירויות הפסיקה את מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן.

 היחסים החשאיים עם ישראל לא ייפסקו

היגיון דומה קיים בהתקרבות הסעודית-איראנית. התקרבות זו תביא לדיווידנדים כלכליים נאים לסעודיה. כיום, היקף הסחר בין שתי המדינות זניח, אולם הפוטנציאל הוא גדול, במיוחד בכל האמור ביצוא סעודי של תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, כימיקלים, דשנים לתעשיית החקלאות ועוד. איראן, יש לזכור, משוועת למקורות חדשים ליבוא סחורות. לכך יש להוסיף שמחירי הנפט הגבוהים יחסית הרווחים בשוק הנפט הבין-לאומי מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאו לכך שאין מלחמה על שווקים בין שתי המדינות. האינטרס הסיני בפיוס זה הוא מובהק: הוא רק יכול להביא לירידת מחירי הנפט גם בתנאים של המשך המלחמה הרוסית-אוקראינית. יתרה מזו, ההתקרבות הסעודית-איראנית עשויה להוות בסיס להידברות לסיום המלחמה בתימן שנמשכת כבר למעלה מעשור. בטווח הזמן הקצר התקרבות זו תביא להפסקת תקיפות החות'ים מתימן על מטרות סעודיות.

האם ההתקרבות בין איראן וסעודיה תפגע ביחסי סעודיה-ישראל? אם להסיק מהדוגמה של השכנה, הרי שיחסיה של איחוד האמירויות עם ישראל פורחים במקביל ליחסיה הכלכליים הענפים של איחוד האמירויות עם איראן. באותה מידה יש להניח כי היחסים החשאיים בין ישראל וסעודיה לא ייפסקו, שהרי סעודיה צריכה לאבטח גם את אגפה האיראני במקרה של כישלון בזירה זו. לסיכום, לאור נסיגתה של ארצות הברית מהמפרץ, גם ערב הסעודית הצטרפה למחנה הדוגל במדיניות של "גם וגם".

המאמר פורסם ב"N12" ב-13 במרץ.

הפוסט במפרץ כמו במפרץ: סעודיה מחפשת "גם וגם" – וחותרת לגזור קופון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, במשך שבועות נערך קמפיין עמוס ברמזים ובהשערות על צעדי הנורמליזציה, גם בקרב אנשי התקשורת וגם מצדם של פוליטיקאים בכירים, כולל ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שאמר כי "בקרוב יהיו בשורות חשובות שנוגעות לעתידנו".

שנית, טעמנו כבר את טעמה של הנורמליזציה עם מדינות ערב והיא ערבה לחכינו. התמיכה בנורמליזציה חוצה-מפלגות והתיאבון לצרף מדינות נוספות להסכמי אברהם גדול.

בסופו של הבילד-אפ הארוך, בשורת הנרמול הסתכמה בפתיחת המרחב האווירי למטוסים ישראלים אזרחיים. ואפילו הצעד הזה נעשה באמצעות הצהרה עמומה, כפי שרק מדינות המפרץ יודעות לעשות, כאשר רשות התעופה הסעודית נתלתה באמנה בינלאומית משנת 1944 והמילה ישראל לא הוזכרה בתוכה.

צעד "נורמליזציה" נוסף עליו הוכרז בתקשורת הישראלית הוא הסכם ההבנות בין ישראל לערב הסעודית על איי טיראן וסנפיר. וכמעט שכחנו, אבל צעדים נוספים שנזכרו בימים שקדמו לביקור לפתע נעלמו מהדיווחים, כמו למשל ביקור אישיות ישראלית בכירה בערב הסעודית וברית הגנה אווירית.

האם מדובר בצעדים חשובים ביחסים בין המדינות? אם כך, הרי שההתלהבות שקדמה להן מוצדקת. התשובה לשאלה זו סובייקטיבית, שהרי יש מי שייחס למהלכים אלו חשיבות ויתלה בהם תקוות להמשך, ויש מי שיתאכזב לאור הציפיות הגבוהות מדי וההשוואה המתבקשת ליחסים עם איחוד האמירויות.

פתיחת המרחב האווירי לטיסות אינה מלמדת על מדיניות חדשה ביחס לישראל אלא על הרחבת המדיניות הקיימת. התקדים הזה כבר נוצר בהסכמי אברהם כאשר ערב הסעודית אישרה באופן שקט מעבר טיסות ישראליות דרכה מנתב"ג לנמלי התעופה של מנאמה, דובאי ואבו דאבי, ולא היה זה דבר של מה בכך. ההתלהבות מפתיחת המרחב האווירי הסעודי הייתה צריכה להתרחש כבר ב-2020, אך תשומת הלב ניתנה בזמנו לבחריין ואיחוד האמירויות.

בנוגע להבנות בנושא האיים במיצרי טיראן, קשה לטעון כי מדובר בצעד שמעיד על נורמליזציה. חשוב להבהיר כי האיים עברו לשליטת ערב הסעודית עוד ב-2018 בהסכם בינה לבין מצרים, שבו ישראל לא היתה צד. אולם, מאחר והסכם השלום בין ישראל למצרים כלל הבנות בנוגע לאיים אלו, היה צורך לוודא שהסטטוס-קוו יישמר תחת הריבון החדש.

ניתן להגדיר סוג מהלך זה ככיבוד הסכמים בין מדינות ולא דווקא כמהלך של התקרבות ביניהן. ערב הסעודית לא יצאה מגדרה על מנת להציע לישראל יותר מהמצב הקיים עם מצרים ואף פחות מכך, כשהשיגה את הסכמתה של ישראל להסיג את כוח המשקיפים הבינלאומי מהאיים לעמדות מרוחקות יותר בשטח מצרים.

השאלה השנייה היא האם ניתן ללמוד ולהשליך מתהליך נרמול היחסים עם איחוד האמירויות ובחריין למקרה הסעודי. במקרה של איחוד האמירויות, תהליך ההתקרבות בין המדינות ארך כשלושה עשורים, כאשר בחמש השנים שקדמו להסכמי אברהם נוצרו תקדימים רבים ביחסים בין המדינות.

תקדימים אלו התרחשו והתאפשרו בעיקר במסגרות רב-מדינתיות שהתקיימו על אדמת האמירויות, כמו השתתפות של שחקני ספורט ישראלים בטורנירים בינלאומיים, פתיחת משרד ישראלי באבו דאבי תחת סוכנות האו"ם לאנרגיות מתחדשות ואירוח ישראלים רבים בכנסים בינלאומיים במדינה.

בכל אחד מהמקרים המוזכרים לעיל, הגורמים הרשמיים באיחוד האמירויות טרחו לציין כי אין מדובר בשינוי היחסים בין המדינות, אלא במתן הזדמנות שווה לישראל להשתתף באירועים המתקיימים בשטחה.

מצב זה רחוק מלהתקיים בערב הסעודית, שהרי היא אינה מדינה שמארחת באותה מידה אירועים בינלאומיים. כמו כן, דרכונים זרים של ישראלים שהונפקו בישראל או שעליהם חותמת ישראלית מתקבלים באופן פחות ידידותי בריאד בהשוואה לדובאי שלפני הסכמי אברהם. לכן בסעודיה אין תשתית חזקה מספיק לבנייה הדרגתית של היחסים בין המדינות או בין העמים.

מסקנה נוספת שלמדנו מהסכמי אברהם היא שהתניית היחסים של מדינות ערביות עם ישראל בהתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים יכולה להתהפך, וכבר התהפכה, בהחלטה אחת.

עד לרגע שבו הוכרזו הסכמי אברהם, איחוד האמירויות שמרה באדיקות על עמדתה שלא תחמם את היחסים עם ישראל עד להשגת עצמאות פלסטינית. הסכמי אברהם ייצגו היפוך מוחלט של מדיניות מוצהרת זו, ולא מן הנמנע שגם ערב הסעודית תנקוט בצעד זה כאשר תחליט לתעדף את נרמול היחסים עם ישראל.

לכן, השאלה האמיתית, שדווקא פחות נשאלה באולפני החדשות ובקרב הפרשנים, היא: מהו האינטרס הסעודי לנרמל את היחסים עם ישראל? ועד כמה חזק האינטרס? הסימנים מעידים שאין צורך סעודי דחוף בשעה זו.

האינטרס שיכול היה לשחק לטובת ישראל היה רצונה של סעודיה להשיב את מעמד הבכורה שלה בעולם הערבי, אך את זה היא קיבלה עם ביקורו של ביידן וקיום הפסגה הבין-ערבית בהובלתה. יותר מאהבת הפלסטינים, הסעודים אוהבים להיחשב לזקני השבט של העולם הערבי ולהיות המדינה היוזמת, המגשרת והמארחת. לא בכדי ערב הסעודית נצמדה ליוזמת השלום הערבית שיזמה עוד ב-2002 וממשיכה להדהד אותה גם היום. לכן, היה ברור שאין הגיון במהלך מדיני של נרמול היחסים עם ישראל ללא תמורה שוות ערך להיענות ליוזמה סעודית.

אנחנו, הציבור, נמצאים בתחתית שרשרת המזון של הידע. פוליטיקאים מתדרכים כתבים, כתבים מתדרכים מערכות תקשורת וערוצי תקשורת מתווכים לנו את מה שהראשונים ניסו לייצר, עם הרבה התלהבות, אך מעט חשיבה ביקורתית.

היה קשה לרדת מעץ הנורמליזציה עליו נתלו ערוצי התקשורת ערב ביקור ביידן. הרי כתבים כבר נשלחו לסקר מליבו של חדר מלון בג'דה, ואינפוגרפיקות בנושא הוכנו מראש. חוץ מזה, נורמליזציה מוכרת, במיוחד כשמדובר במדינה עשירה כמו ערב הסעודית, ופחות כשמדובר בעיראק או הרשות הפלסטינית.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-22 ביולי 2022

הפוסט מצג השווא של הנורמליזציה שלה הייתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רבים מבינים כיום שהמשך שריפת דלקי מאובנים (נפט, גז ופחם) בקצב הנוכחי יוצרת כאוס אקלימי; רק לפני זמן לא רב, בסוף חודש אוקטובר 2021, בוועידת האקלים בגלזגו, הצהיר נשיא ארצות הברית: "משבר האקלים הורס את חיים של אנשים מדי יום ועולה מיליארדי דולרים". לפיכך, הוא הצהיר, יש לצמצם באופן מידי את היקף פליטות הפחמן משריפת דלקי מאובנים. אולם, את הדברים הללו ביידן אמר כאשר חבית נפט נסחרה בפחות מ-80 דולרים לחבית. נכון, 80 דולר לחבית זה פי ארבעה מאשר היה באפריל 2020, ממש לאחר פרוץ מגפת הקורונה. אולם, התחושה בעת קיומה של ועידת האקלים הייתה שמחרי הנפט ירדו לרמות של 60 דולרים לחבית בזמן הקרוב, לאחר שחברות הנפט יגבירו את ההפקה שמאוד הצטמצמה בתקופת משבר הקורונה – כשהביקוש לנפט היה נמוך.

לא כך היו פני הדברים בפועל, תחזית זו הפכה להיות לא מציאותית. שלושה חודשים לאחר ועידת האקלים, בסוף ינואר 2022, מחירה של חבית זינק ל-90 דולרים לחבית.

אחר כך הגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה, בסוף חודש פברואר 2022. פלישה זו העמידה את כל המערב, אך במיוחד את ארצות הברית ובעלות בריתה בנאט"ו, בפני שתי ברירות שכל אחת גרועה יותר מהשנייה: התערבות אקטיבית במשבר, דבר שיוביל לעימות צבאי ישיר של נאט"ו מול רוסיה; והשנייה – הטלת סנקציות על רוסיה על מנת לגרום לה נזק כלכלי שיהיה מספיק חמור בכדי להביא אותה לנסיגה מאוקראינה. האופציה שנבחרה היא השנייה כמובן, כי מי רוצה להילחם ברוסים?

באופן טבעי הסנקציות שהוטלו על רוסיה הביאו לזינוק חד בכל מחירי הסחורות, אולם במיוחד במחירי האנרגיה והדגנים. התחזיות של הגופים הבין-לאומיים הגדולים בדבר התמוטטותה הקרובה של כלכלת רוסיה לאור המשבר שוב התבררו כמנותקות מהמציאות: כל שהתרחש הוא שמדינות האיחוד האירופי פשוט משלמות כיום לרוסיה הרבה יותר על אותו דבר. שער הרובל כיום הוא 65 רובל לדולר, בהשוואה ל-108 רובל בתחילת מרץ האחרון, מיד לאחר הפלישה. הסנקציות שהוטלו על רוסיה אפוא נשאו פרי, אך מסתבר שהפרי נפל לחיק הלא נכון, כלומר לחיק הרוסי.

התשובה היחידה לפרדוקס המוזר הזה – האומר שככל שהמלחמה באוקראינה נמשכת כך הולכת וצומחת לה הכלכלה הרוסית, תוך כדי השתוללות אינפלציונית בעולם שלא הייתה כמותה מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת – נמצאת במרחב המזרח תיכוני, ובראש ובראשונה בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות. ביידן שואף בביקור זה "לשבור" את "הסכמות אופ"ק+", כך שערב הסעודית ואיחוד האמירויות יגדילו את הפקת הנפט למקסימום האפשרי. מדובר בשתי המדינות היחידות באופ"ק בעלות רזרבות הפקה משמעותיות: ערב הסעודית יכולה להגדיל את ההפקה בעוד 1.5 מיליון חביות ביום, למקסימום של 12 מיליון חביות ביום, ואילו איחוד האמירויות יכולה להגדיל את ההפקה מ-3 מיליון חביות כיום ל-3.5 מיליון, ויש הטוענים שאף ל-4 מיליון. המפתח לירידת מחירי הנפט בעולם טמונה בידיהם של מוחמד בן-סלמאן ומוחמד בן-זאיד.

לסעודים ולאמירתים, מצידם, אין עניין לעשות זאת. מדוע עליהם להסתכן ולהסתכסך עם הרוסים כאשר הכלכלות שלהן פורחות וצומחות והן נהנות ממחירי נפט גבוהים? אם מלחמה באוקראינה תימשך עוד זמן מה, התוצר הסעודי ב-2022 יחצה את רף טריליון הדולר. גם הכלכלה האמירתית צומחת מהר מאוד בחצי השנה האחרונה, לאור העלייה החדה בהכנסות יצוא הנפט ולצד היציאה ממשבר הקורונה ופריחת ענף התיירות שלה.

ביקורו של ביידן נועד אפוא קודם כל ליישר את ההדורים עם סעודיה, ועם מוחמד בן-סלמאן באופן ספציפי. זאת לאחר ההידרדרות ביחסים בעקבות רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י המיוחס ליורש העצר הסעודי. הביקור אפוא אמור לשכנע את הסעודים לחזור ולמלא את התפקיד של "המבוגר האחראי" בשוק הנפט, גם אם הוא בא על חשבון הקטנת הכנסותיהם, אבל נועד לסייע לאינטרסים של המערב, ושל ארצות הברית בפרט.

אז מה יש לביידן להציע לסעודים ולאמירתים? הרי ארצות הברית כבר מזמן לא מגינה פיזית על בעלות בריתה. לאור התגובה הרפה של ארצות הברית לפלישה לאוקראינה, איש אינו מצפה ממנה גם להתערבות צבאית בנושא האיראני. עם זאת, ארצות הברית יכולה להציע ברית הגנה אזורית נגד איראן ושלוחיה. היא תספק נשק וישראל – שהיא בעלת הצבא החזק והמנוסה ביותר באזור – תאמן ותרכז בפועל את הברית. טראמפ הרי העביר את ישראל ב-2020 מפיקוד אירופה לפיקוד המרכז. במצב הזה, המפרציות יקבלו הגנה אפקטיבית מול איראן וגרורותיה, במיוחד אל מול החות'ים בתימן; ארצות הברית תהנה מירידת מחירי הנפט בשווקים; ואילו ישראל תהפוך לא רק למדינה לגיטימית ומוכרת באזור, אלא גם למדינה מרכזית וחיונית לשרידותן של המפרציות אל מול האיום האיראני. האקלים, בינתיים, יצטרך להמתין.

המאמר פורסם ב״N12״, ב-14 ביולי 2022

הפוסט ביידן רוצה נפט זול, ישראל היא חלק מהתוכנית שלו לצאת מהמשבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2018, בהסכמת ישראל, החזיר נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, את האיים לסעודיה תמורת סיוע כספי נדיב. כל עוד טיראן וסנפיר היו תחת שליטה מצרית, הסכם השלום בין ישראל ומצרים קבע שהם יישארו מפורזים ותחת פיקוח של כוח משקיפים בינלאומי בפיקוד אמריקאי. החזרת האיים לסעודיה, שאינה חתומה על חוזה שלום עם ישראל, מחייבת אם כן הסכם חדש בנוגע לסידורי הביטחון באיים. לשם כך, ארה"ב ומצרים פועלים להשלים עסקה בין ישראל לסעודיה.

הצעד השני הוא הקמת מנגנון לשיתוף פעולה אווירי אזורי בתמיכת ארה"ב נגד איומי כלי טייס בלתי מאוישים (כטב"מים) איראנים. ייתכן כי בהקשר זה אפשר לראות את הפגישה החשאית שהתקיימה במארס בשארם א-שייח, כך לפי העיתון "וול סטריט ג'ורנל", בין בכירים בצה"ל, כולל הרמטכ"ל אביב כוכבי, לבכירים מצבאות סעודיה (כולל הרמטכ"ל), ירדן, מצרים, איחוד האמירויות, קטאר ובחריין. שיתוף פעולה זה הפך אפשרי בעקבות החלטת ממשל טראמפ להעביר את ישראל מאחריות מאחריות פיקוד אירופה לפיקוד מרכז, שאחראי מבחינה צבאית על המזרח התיכון והמדינות הערביות.

הצעד השלישי הוא מתן היתר לטיסות ישראליות במרחב האווירי של סעודיה. מטוסים זרים (אייר אינדיה, למשל) כבר קיבלו היתר כזה, המקצר את זמן הטיסה ליעדים באסיה ובמזרח הרחוק באופן משמעותי. גם מטוסים ישראליים, במיוחד של מקבלי החלטות, קיבלו בעבר היתר לטוס בשמי סעודיה, אולם הכרזה פומבית על אישור כזה למטוסים אזרחיים ישראליים יהיה בבחינת צעד נוסף של נורמליזציה.

ולבסוף, צעד אפשרי רביעי הוא מתן היתר לעולי רגל ערבים מוסלמים מישראל לטוס ישירות לסעודיה לשם קיום מצוות החאג', במקום לעבור דרך מדינות שלישיות (בעיקר ירדן).

שעל אחרי שעל

ההתחממות ביחסי ישראל-סעודיה הינה תהליך איטי ומדוד שהחל לפני שנים רבות. ראשיתו בכך שסעודיה מעולם לא השתתפה ממש במלחמות ישראל. ריחוקה הגיאוגרפי אפשר לה גם לשמור על ריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי. אמנם, סעודיה מילאה תפקיד חשוב בחרם הנפט הערבי לפני מלחמת יום כיפור, אולם ככלל, מקבלי ההחלטות הסעודים שומרים על מדיניות מאופקת מול ירושלים.

לפי עדויות שאספתי לאורך השנים, סעודיה הכירה בישראל בגבולות 1967 ואף העבירה מסרים ברוח זו לדיפלומטים בריטים ואמריקאים. יתרה מכך, שליחים סעודים נשלחו בחשאי פגישות עם מנהיגים בישראל עוד בשנות השבעים. מי שהיה פעיל במיוחד בתחום זה הוא יורש העצר פאהד (לימים המלך, 2005-1982). מטרתו היתה לקבל אישור ישראלי מוקדם למכירת מטוסים אמריקאים מתקדמים לסעודיה. ישראל והלובי היהודי בארה"ב תמיד נתפסו בעולם הערבי כגורם בעל עוצמה שיכול להשפיע על מדיניות ארה"ב. מסיבות שונות ישראל דחתה את ניסיונותיו של פאהד להידבר.

פאהד אף היה אחראי לפרסומה של יוזמת שלום סעודית ראשונה, עוד ב-1981, שהכירה באופן עקיף בישראל. ממשלת בגין התייחסה אליה בביטול. זה היה הניסיון הראשון של סעודיה לתווך בסכסוך הישראלי-ערבי. 20 שנה מאוחר יותר הציג יורש העצר עבדאללה (לימים המלך, 2015-2005) יוזמת שלום אטרקטיבית יותר, שהפכה ל"יוזמת השלום הערבית". גם אותה דחתה ישראל מסיבות לא מוצדקות.

ואכן, ישראל פספסה במידה רבה את סעודיה לאורך השנים. קפיצת המדרגה ביחסי שתי המדינות התרחשה במלחמת לבנון השנייה, כשהמלחמה בחיזבאללה הציבה את ישראל במחנה אחד עם כל המדינות באזור החוששות מאיראן ושלוחיה. ראש הממשלה אהוד אולמרט, בלוויית ראש המוסד מאיר דגן, נפגש ב-2006 בירדן עם ראש המועצה לביטחון לאומי של סעודיה, הנסיך בנדר בן סולטאן, ודן עמו ועם ראש המודיעין הירדני באיומים משותפים. דגן ביקר לראשונה בסעודיה ב-2010 ומאז כל ראשי המוסד ואישים מובילים אחרים בארגון עשו זאת גם כן. הם נפגשו עם מקביליהם ודנו בהתמודדות עם איומים משותפים, כמו איראן, חיזבאללה, החותים בתימן, אל-קאעדה, דאעש ועוד.

הנורמליזציה החשאית כללה גם קשרים כלכליים. יש עדויות על שיתופי פעולה בין חברות ישראליות לחברות סעודיות דרך צד שלישי. השוק המפרצי הוא השלישי בגודלו עבור ישראל במזרח התיכון, אחרי טורקיה והרשות הפלסטינית. אבטחת סייבר מצד חברות ישראליות היא אחד התחומים המבוקשים בסעודיה. בד בבד, החל גם תהליך של נורמליזציה פומבית. פומבית. התקשורת הסעודית החלה להתייחס לישראל כאל בעלת ברית אפשרית ואף החלה לראיין אישים ישראליים. אישים סעודים החלו להיפגש בגלוי עם אישים ישראליים. ההערכה המקובלת היא שהנציגים הסעודים לא היו נפגשים בפומבי אלמלא קיבלו אור ירוק מבית המלוכה.

הנורמליזציה הסעודית כלפי ישראל החלה אפוא לפני כשני עשורים והיא מתקדמת אט-אט. עד כה נמנעה סעודיה מלהצטרף להסכמי אברהם. טענתה הרשמית היא שכל עוד לא נפתרה או הושגה התקדמות משמעותית בפתרון הבעיה הפלסטינית, היא לא תוכל לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ביקורו של ביידן ברמאללה – בין ביקוריו בירושלים ובריאד – יכול לקרב את הצדדים, אולם נראה כי לא צפויה כאן פריצת דרך ישראלית-פלסטינית. הצטרפות סעודיה להסכמי אברהם תהיה "שובר שוויון" בעולם הערבי בין המצדדים והמתנגדים לשלום עם ישראל. כשומרת המקומות הקדושים, לסעודיה יש משקל עצום בעולם הערבי והמוסלמי. לעת עתה, נראה כי היא תמשיך במדיניות של "שעל אחרי שעל" במדיניותה כלפי ישראל, אך כל שעל כזה הוא עוד נדבך בתהליך השתלבותה של ישראל במזרח התיכון.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-13 ביולי 2022

הפוסט ארבעה צעדים אפשריים להתחממות בין סעודיה לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במדינות המפרץ מבינים היטב כי המלחמה באוקראינה מסמנת חלון הזדמנויות נדיר: כשמחירי האנרגיה והמזון נעים מעלה, זכויות האדם נעות מטה. הדבר נכון במיוחד ביחס ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. מי שהיה פרסונה נון-גראטה בוושינגטון לאורך השנה הראשונה של ממשל ביידן, מוצא עצמו כעת מחוזר על-ידי הבית הלבן כשעל הפרק איתחול מחדש ליחסים.

בן סלמאן עדיין נוטר טינה. הוא טרם התגבר על מה שנתפס בעיניו כהשפלה מצד ביידן ואנשיו. יחד עם זאת, בתור השליט דה-פאקטו של סעודיה, הוא מבין שהתמיכה האמריקאית נחוצה לו על מנת לבצר את מעמדו ולרשת את אביו. גם עבור ביידן, הביקור בסעודיה אינו דבר פשוט. מי שהחל את דרכו הנשיאותית כאביר זכויות האדם יצטרך כעת ללחוץ ידיים ולחייך לאיש שאותו האשים בדיכוי אלים וברצח העיתונאי הגולה ג'מאל חאשוקג'י. בנקודה הכואבת הזאת נכנסים "הסכמי אברהם" כקרש הצלה אפשרי לשני הצדדים: אם איתחול היחסים יכלול התחממות ביחסי שתי המדינות המרכזיות באזור – ישראל וסעודיה – הצדדים הפחות נעימים של התהליך בציר ריאד-וושינגטון ייבלעו באור הזרקורים.

ממשל ביידן החל את דרכו כשתשומת הלב שלו ממוקדת בסין ורוסיה ואילו המזרח התיכון מצוי בתחתית סדר העדיפויות. גם הסכמי אברהם לא זכו ליחס מיוחד מצדו של הבית הלבן. בתחילה, הממשל כלל לא היה בטוח שכדאי לקרוא להם בשם זה. לפחות חלק מאנשיו של נשיא ארה"ב היו משוכנעים שעיסוק בהם רק ינציח את מורשת קודמו בתפקיד, דונלד טראמפ. מעבר לכך, היחסים עם סעודיה ואיחוד האמירויות היו בנקודת השפל וביידן לא חסך ביקורת על התנהלותן בתימן.

אלא שעם הזמן התברר שהסכמי אברהם, הממשיכים להניב תשואות נאות לצדדים במסחר, יחסים דיפלומטיים וביטחון, הם אחת מנקודות האור הבודדות במזרח התיכון ובעולם. לביידן התחוור שמדובר בסיפור הצלחה אזורי נדיר שכדאי לפרוס עליו חסות. אין לו ממש אלטרנטיבות אזוריות אחרות: הסוגיה הפלסטינית תקועה מתמיד והשיחות בין ישראל ללבנון על סימון הגבול הימי תקועות. מאידך, היחסים בין ישראל למדינות המפרץ ומרוקו ממשיכים להתפתח בקצב מסחרר.

אם כך, מדוע לא לנסות ולהרחיב את הסכמי אברהם? נראה שגם בסעודיה לא מתנגדים לכך עקרונית. אחרי הכל, בן סלמאן רמז לא פעם שהוא תומך בחימום היחסים עם ישראל. ריאד ממשיכה לדבוק באופן רשמי ביוזמה הערבית כתנאי לנורמליזציה עם ישראל, אך בפועל, 20 שנה אחרי שהוצגה לראשונה, סעודיה אינה שמה יהבה ברצינות על קידומה או על הניסיון לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בין אם מתוך כבוד ויראה לאביו, המלך סלמאן, בין אם תוך מחשש לתגובה חריפה מצד הקיצוניים בממלכה ובין אם מתוך נקמנות כלפי ממשל ביידן – יורש העצר הסעודי יימנע מנורמליזציה מלאה עם ישראל בטווח הזמן הקרוב. יחד עם זאת, הסכמים עם ישראלי בתחום התעופה, ההשקעות או שיתוף הפעולה הכלכלי הם אפשרות סבירה להתקדמות.

המתנגדים של הסכמי אברהם בישראל, בעולם הערבי ובארה"ב רוטנים על כך שההתחממות בציר ריאד-ירושלים שוב לא תכלול את הפלסטינים, בדיוק כפי שקרה לפני שנתיים כשנחתמו ההסכם עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו. ואולי השאלה צריכה להיות הפוכה: האם הנושא הפלסטיני עשוי להיפתר אם לא תהיה התחממות בין סעודיה לישראל? המצב בעולם הערבי בכלל ובסעודיה בפרט אינו כפי שהיה לפני 20, 30 או 40 שנה. האיום האיראני מורגש היטב בסעודיה כבר כמה שנים לנוכח הירי שמבצעים החותים, שלוחיה של איראן בתימן, לעברה. מעבר לכך, היחסים בין הפלסטינים לעולם הערבי כולו (לא רק עם סעודיה ואיחוד האמירויות, אלא גם עם מצרים וירדן) נמצאים במבוי סתום כבר כמה שנים.

"האביב הערבי" גרם להתקפי חרדה בכל בירות ערב וישראל כבר לא נתפסת כאויבת הגדולה. בן סלמאן ממוקד בשיפור ופיתוח הכלכלה הסעודית. התהליכים שמתרחשים במזרח התיכון ובעולם גורמים לו למנהיגים אחרים באזור לשים דגש רב יותר על נושאי פנים. כל אלה מעניקים לישראל יתרון אסטרטגי חשוב. לצד זאת, נותרת השאלה החשובה כל-כך לעתידה של ישראל: מה בכל זאת ניתן לעשות על מנת לחבר את הסוגיה הפלסטינית להסכמי אברהם ועל מנת לשפר את המצב בגדה ובעזה?

למרות ההישענות על היוזמה הערבית, אין מה לבנות על מדינות המפרץ כגורם פעיל בעניין זה בעת הנוכחית. מנהיגיהן סבורים שהסוגיה הפלסטינית, חשובה ככל שתהיה, אינה מעפילה על אתגרים ואיומים אחרים באזור. מדינות הנורמליזציה – אלה שכבר חתמו על ההסכמים עם ישראל ואלה שעתידות לעשות זאת – לא יסכימו לסיפוח או לצעדים דרמטיים ישראליים אחרים שיחריבו את החזון של שתי המדינות, אך הן גם לא יתערבו בניהול הסכסוך על-ידי ישראל.

דרך הפעולה היעילה, אם כן, היא ליצור תשתית של חיבורים כלכליים בין ישראל, הפלסטינים ומדינות האזור שתשרת את הצדדים ביום בו תתחלף ההנהגה ברמאללה וייפתחו אפשרויות חדשות לשיתוף פעולה מדיני. פיתוח תשתית מסוג זה יועיל להשגת שתי מטרות עיקריות: למנוע את קריסת הכלכלה הפלסטינית ולעודד דיאלוג לפיתוח עתידי. כרגע המצב נראה תקוע, אך הוא יכול להשתנות בכל רגע, בין אם בגלל גלי האלימות שתמיד יכולים לפרוץ בירושלים, בגדה או בעזה, ובין אם בגלל הליכתו של מחמוד עבאס (אבו-מאזן). הקשר הבילטרלי עם מדינות המפרץ וצפון אפריקה לא יפתור את הסוגיה הפלסטינית, בדיוק כמו שהשלום עם ירדן ומצרים לא פתרו את הסכסוך. אך בזכות הקשרים הללו יכולות להיבנות בריתות כלכליות שימנעו רעב, יעודדו צמיחה ויביאו ליציבות שהאזור זקוק לה לפני שהוא מתחיל לדבר על השלום.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-15 ביוני 2022

הפוסט ״הסכמי אברהם״ הם קרש הצלה אפשרי לביידן וליורש העצר הסעודי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ המסורתית של סעודיה נטתה להישען על מעצמה מערבית – בריטניה בתחילה, ארה"ב לאחר מכן – וזאת כדי לענות על צורכי הביטחון שנובעים מגבולות ארוכים ופרוצים, היוצרים קושי להגן על שדות הנפט. במקביל, סעודיה חתרה לשמירה על יציבות אזורית, כדי למנוע זעזועים בשוק הנפט. לשם כך, פעלה הממלכה בעיקר באמצעים דיפלומטיים וכספיים.

המאמר פורסם בעיתון הארץ ב-16 בינואר 2016

הפוסט המלך הסעודי עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, עם מותו של המלך עבדאללה בינואר אשתקד, דומה היה כי החלה הידרדרות בין שתי המדינות. אמצעי התקשורת ידעו להצביע על מחלוקות בין שתי המדינות סביב סוגיות סוריה, תימן, איראן והאחים המוסלמים. כך, למשל, הסעודים התעקשו על הדחת אסד בכל פתרון אפשרי למלחמת האזרחים, בעוד המצרים היו מוכנים לראות את אסד כחלק מהפתרון. זאת ועוד, למרות שהביעה תמיכה, מצרים לא גילתה התלהבות להיענות ליוזמה הסעודית ולשלוח יחידות לכוח הערבי שיילחם בתימן. במלים אחרות, מצרים וערב הסעודית פיתחו עמדות שונות כלפי סוגיות השעה במזרח התיכון. ואולם למרות קיומן של מחלוקות ברמה הטקטית, אין ספק כי שתי המדינות המשיכו לשתף פעולה ברמה האסטרטגית לנוכח הסכנות, האיומים והאתגרים באזור.

להמשך קריאה

מאמר פורסם באתר "וואלה" ב-12 באפריל 2016

הפוסט מצרים וערב הסעודית: התקרבות ידועה מראש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות החוץ המסורתית של סעודיה נטתה להישען על מעצמה מערבית —בריטניה בתחילה, ארה"ב לאחר מכן — וזאת כדי לענות על צורכי הביטחון שנובעים מגבולות ארוכים ופרוצים, היוצרים קושי להגן על שדות הנפט. במקביל, סעודיה חתרה לשמירה על יציבות אזורית, כדי למנוע זעזועים בשוק הנפט. לשם כך, פעלה הממלכה בעיקר באמצעים דיפלומטיים וכספיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-16 בינואר 2016

הפוסט מלך סעודיה עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המאמר פורסם בהארץ ב-16 בינואר 2016

הפוסט מלך סעודיה עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סוריה ועיראק: התפתחויות אחרונות והשפעתן על מצב זכויות האדם באזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.