קראו את המאמר המלא

הפוסט בלי מהלכים דיפלומטיים אין לישראל מה לעשות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את המאמר המלא

הפוסט שותפות גורל – פרופ' אריה קצוביץ' ב"זמן ישראל", יולי 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הוובינר נועד לבחון את ההשלכות הרחבות של העימות האחרון בין ישראל לאיראן, ולשאול כיצד ניתן למנף את תוצאותיו לצורך שינוי מדיני אזורי. המשתתפים ביקשו לנתח את ההקשרים בין הזירות (הפלסטינית, האזורית, האמריקאית והגלובאלית) ולהבין כיצד הן משפיעות זו על זו. הדיון התמקד באפשרות למעבר מהישג צבאי נקודתי להסדרה מדינית ארוכת טווח, תוך התייחסות למציאות בעזה, להתנהלות האמריקאית ולתמורות במערכת האזורית. המפגש ביקש להציע כיווני פעולה שיחזקו את מעמדה המדיני של ישראל, יקדמו פתרון מדיני מול הפלסטינים, ויפתחו הזדמנויות להסדרה אזורית רחבה יותר.

משתתפים:

ד"ר גיל מורסיאנו- מנכ"ל מכון מיתווים.

ערן עציון- לשעבר סגן ראש המל"ל וראש החטיבה לתכנון מדיני במשרד החוץ.

ד"ר (סא"ל מיל') עומר צנעני- ראש היחידה המדינית-ביטחונית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים.

ד"ר שירה עפרון- מנהלת המחקרים ב- Israel Policy Forum.

איתן ישי- ראש תוכנית מזרח תיכון וצפון אפריקה במכון מיתווים.

פרופ' אלי פודה- מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר ועד המנהל של מכון מיתווים.

ד"ר גדליה אפטרמן- ראש תוכנית מדיניות ישראל-אסיה במכון ע"ש אבא אבן לדיפלומטיה באוניברסיטת רייכמן.

המערכת הגלובאלית לאחר העימות/ ערן עציון
עציון הציג תמונת-על פסימית באשר למשמעויות הגלובליות של העימות מול איראן, תוך התמקדות בשבר העמוק שחשף במבנה הסדר הבינלאומי. לדבריו, המהלך המדיני שהוביל לעימות (לכאורה מהלך דיפלומטי שהתברר כהונאה מתוכננת מראש) המחיש את קריסת מנגנוני קבלת ההחלטות בארה"ב תחת ממשל טראמפ, שבהם אדם יחיד קובע את המדיניות על פי גחמותיו.

בנוסף, תקיפה של שתי מדינות גרעיניות נגד מדינה שלא הוכרע על ידי הגופים הבינלאומיים כי היא מחזיקה בתוכנית גרעין צבאית, מערערת את הלגיטימיות של משטר הפיקוח הגרעיני. ברמה המיידית המשמעות הסבירה היא נסיגה של איראן משיתוף פעולה עם הגופים המפקחים. בראיה רחבה יותר, המסקנה האפשרית של משטרים באזור (למשל מצרים, סעודיה או טורקיה) היא שכדי להגן על קיומם עליהם לשאוף ליכולת גרעינית צבאית, אך לעשות זאת "במודל הפקיסטני" החשאי ולא בשקיפות מול הסוכנות הבינלאומית. עציון סיכם כי אופן סיום המלחמה, בהפסקת אש ללא הסדר, מדגישה עוד יותר את התפוררות הסדר הבינלאומי לכדי מה שהוא כינה "כאוס בינלאומי מבוסס אינטרסים", וכי לישראל יש כעת חלון צר לשנות את מסלולה ולהוביל תהליך מדיני, בטרם תשלם מחיר מדיני ובינלאומי כבד.

הזירה הפלסטינית/ ד"ר (סא"ל מיל') עומר צנעני
צנעני הדגיש כי הפסקת האש הנוכחית מהווה רגע מבחן קריטי לא רק לסיום הלחימה בעזה, אלא גם לעיצוב עתיד הזירה הפלסטינית כולה. לדבריו, המלחמה בעזה שהביאה למצב הומניטרי אסוני, לצד החלשה שיטתית של הרשות הפלסטינית בגדה, הן תולדה של מדיניות של הממשלה הנוכחית הדוגלת בהכרעת החברה הפלסטינית כולה. במקום זאת יש לקדם דווקא הסדרה אזורית כוללת במסגרתה תתאפשר גם סיום המלחמה.

ד"ר עומר צנעני העלה את חשש כי לאחר הפסקת האש עם איראן, במקום לקדם הסדר אזורי ישראל תפנה להרחבת הסכמי אברהם תוך "דילוג" על הפלסטינים. לפי צנעני, השלכות המלחמה הופכות זאת לתרחיש לא ריאלי ולא אופטימלי. לא סביר שהמדינות החזקות באזור יאפשרו לישראל את ההישג הנקודתי של נורמליזציה עם מדינות כסוריה ולבנון, ללא סיום המלחמה בעזה. בנוסף, יש לישראל אינטרס ברור דווקא לגייס את השחקנים האזוריים למעורבות ביצירת פתרון בר קיימא שיאפשר לסיים את המלחמה בעזה. פתרון כזה יושג רק במסגרת מהלך הסדרי כולל בזירה הפלסטינית, כחלק מתהליך הדרגתי ארוך טווח. בלעדיו, השחקנים האזוריים ובראשם סעודיה לא יתגייסו למהלך.

יחסי ישראל-ארה"ב/ ד"ר שירה עפרון
ד"ר עפרון התמקדה בניתוח תפקודו של הממשל האמריקאי במהלך העימות, והציגה תמונה מדאיגה של קבלת החלטות לא סדורה, ריכוזית ולעיתים גם אימפולסיבית, תחת הנהגתו של הנשיא טראמפ. לדבריה, טראמפ מונע פחות משיקולים אסטרטגיים רחבים ויותר מדימוי אישי של "עושה עסקאות" וכמי שמייצר הישגים מהירים. בתוך כך, ההחלטה האמריקאית לשתף פעולה עם ישראל במהלך הצבאי נגד איראן התקבלה באופן חד-צדדי, תוך דחיקת הדיפלומטיה לשוליים, והעדר כל תיאום עם שותפים אזוריים או בינלאומיים.

עפרון ציינה כי בניגוד למעורבות הישירה והאינטנסיבית בזירה האיראנית, ארצות הברית נמנעה כמעט לחלוטין מלקדם הסדרה מדינית בעזה. בנוסף, היא הצביעה על חוסר האמון הגובר כלפי ארה"ב באזור, ובמיוחד מדינות ערב המתונות, שרואים בה שותפה לא אמינה או כזו שפועלת על פי סדר יום ישראלי. לדבריה, בהיעדר חזון אמריקאי כולל, ובצל הפסקת האש השברירית שאינה מעוגנת בהסכם, קשה לדמיין תהליך הסדרה אמיתי – גם בכל הנוגע לחזרת איראן לשולחן המו"מ וגם בנוגע להסדרה אזורית כוללת ולסיום המלחמה בעזה.

הזירה הצפונית/ איתן ישי
ישי הציג כיצד העימות האחרון חשף את חולשתה של אסטרטגיית "טבעת החנק" האיראנית, כלומר, התפיסה לפיה שליחיה של איראן בזירות השונות (חיזבאללה, המיליציות בסוריה, החות'ים בתימן) יפעלו באופן מתואם להגנה עליה. בפועל, ברגע האמת, אף אחד מהשחקנים הללו לא התגייס להגנתה של איראן: חיזבאללה שמר על פרופיל נמוך, המיליציות הסוריות תקפו באופן מוגבל בלבד והמשטר הסורי אף נמנע מלגנות את ישראל. לפי ישי, כל אלו מעידים על התרחקות אסטרטגית בין דמשק לטהרן. לדבריו, סוריה הפכה בפועל מנכס איראני לנטל, והמשטר החדש פועל באופן זהיר כדי לא להסתבך עם ישראל או המערב.

גם בלבנון ניכרת חולשתו של חיזבאללה, הן מבחינה פוליטית והן מבחינת הלגיטימציה הציבורית. הישגיה של המדינה הלבנונית בחודשים האחרונים, כמו מינוי נשיא והקמת ממשלה, משקפים התחזקות יחסית של המוסדות הרשמיים על חשבון ארגון חיזבאללה. ישי הדגיש כי למרות שקיים אפקט הרתעה כלפי חיזבאללה, המצב בצפון נפיץ מאוד, וכל טעות או חישוב שגוי עלולים להוביל להסלמה רחבת היקף.

לראייתו, המסקנה המרכזית היא שמעמדה האזורי של איראן נחלש, ושלוחותיה מאבדות מכוחן כזרועות פעולה אמינות. ישראל יכולה וצריכה לנצל זאת לצורך עיצוב מחודש של האסטרטגיה האזורית, אך גם כזה שמחייב זהירות ואחריות מדינית.

הזירה האזורית/ פרופ' אלי פודה
פרופ' פודה הצביע על הפער העמוק בין ההצהרות הפומביות של מדינות ערב לבין האינטרסים המעשיים שמנחים את מדיניותן. לדבריו, חרף גינויים רשמיים כלפי ישראל במהלך העימות, בפועל רוב מדינות ערב נזהרות מלהתעמת עם ישראל או עם ארצות הברית, ומעדיפות לשמר ערוצי שיתוף פעולה שקטים. הוא ציין כי גם מדינות שבחרו שלא לנרמל יחסים עם ישראל, כמו ערב הסעודית, שומרות על קו מדוד ולא מתגייסות לטובת איראן או חמאס. בתוך כך, קטאר ממשיכה לשחק תפקיד דיפלומטי מרכזי, כשהיא שומרת על קשרים עם כל הצדדים וממצבת את עצמה כמתווכת חשובה בזירה האזורית.

פודה ציין כי "ציר ההתנגדות" כבר אינו נתפס כבעל כוח אזורי של ממש, אלא כציר חלש שמתקשה לספק הישגים מדיניים או ביטחוניים. עם זאת, הוא הדגיש שאין להספיד את הציר לחלוטין, שכן הוא עדיין נהנה מתמיכה ציבורית מסוימת בחלק מהמדינות הערביות. לסיכום, פודה טען כי כל ניסיון להסדרה אזורית חייב לכלול מרכיב פלסטיני משמעותי. לדבריו, נורמליזציה עם מדינות ערב ללא פתרון לשאלה הפלסטינית, כפי שמנסה להוביל ממשלת ישראל, לא תוכל לשאת פירות מדיניים ארוכי טווח, ועלולה אף להיתקל בהתנגדות מבית במדינות ערב המתונות.

הציר האנטי-מערבי/ ד"ר גדליה אפטרמן
לדברי ד"ר אפטרמן, בניגוד לחששות מפני התחזקות "ציר רשע", בפועל תגובתן של מוסקבה ובייג’ינג הייתה פושרת ואף מאופקת. רוסיה ניסתה לשמור על איזון, לא נקטה עמדה ברורה נגד ישראל או ארצות הברית, ופעלה מתוך רצון לשמר קשרים עם כל הצדדים. גם סין בחרה שלא לגנות את ישראל, תוך שמירה על פרופיל נמוך והתמקדות באינטרסים כלכליים, טכנולוגיים ואנרגטיים ארוכי טווח. אפטרמן הדגיש כי הפעם לא נרשמה התגייסות גלובלית מאורגנת נגד ישראל, אך גם לא תמיכה מובהקת. למרות שארצות הברית חזרה לפעול כמעצמה צבאית דומיננטית, היא נתפסת ככוח שפועל לעיתים באופן חד-צדדי ומעורר ספקות בנוגע ליכולתה להוביל סדר אזורי יציב. בעקבות זאת, שחקנים אזוריים ובינלאומיים מחפשים חלופות, או לפחות שומרים על גמישות אסטרטגית (כמו היוזמה הסעודית-צרפתית).

הפוסט בין עזה, טהרן ווושינגטון: הפסקת האש כנקודת מבחן להסדרה אזורית – סיכום וובינר, יוני 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט רצועת עזה – קריסה הומניטרית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט למה חמאס עדיין שולט בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2 במרץ 2025 סגרה ישראל את כל המעברים לרצועת עזה. מאז לא נכנסו כמעט מזון, תרופות או דלק. מערכות ההתפלה, המאפיות ובתי החולים פועלים על אדים אחרונים, ויש המעריכים שמלאי המזון במחסנים יספיק לשבוע בלבד. גם באזורים שבהם קיים מלאי גדול יותר – הוא לקוי תזונתית (ללא ירקות או מוצרים מהחי), ומנגנוני החלוקה אינם מתפקדים היטב עקב מחסור בדלק.

מבחינה מוסרית, מניעת צרכי קיום בסיסיים משני מיליון בני אדם חוצה קו אדום ברור. הזכות למזון, למים ולטיפול רפואי נובעת לא רק מהמשפט הבינלאומי, אלא גם ממסורת יהודית ואנושית פשוטה: גם בשעת מלחמה קיימים חוקים של "בל תשחית"; גם בשעת מלחמה מוטלת עלינו החובה לצמצם סבל שאינו הכרחי.

רבים סבורים שלחץ על האוכלוסייה האזרחית, בדמות עצירת הסיוע ההומניטרי, מביא הישגים מסוימים – לדוגמה, שיפור עמדות במשא ומתן לשחרור החטופים בחודש האחרון, וכן הפגנות מוגבלות של תנועת "בידנא נעיש" ("ברצוננו לחיות"). כן נטען כי לעצירת הסיוע יש אפקט ישיר על חמאס – המממן את פעיליו ומתחזק את מכונת המלחמה שלו באמצעות מיסוי ושליטה על מחירים.

עם זאת, לעצירת הסיוע יש גם נזקים מיידיים. היא מצמצמת את חופש הפעולה המדיני והצבאי של ישראל – במיוחד מול מדינות אירופאיות, סין, ובתוך המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. חשוב מכך, היא פוגעת ביחסי ישראל עם מדינות ערביות מתונות, ועלולה לחזק כוחות קיצוניים בקרב הפלסטינים, גם בגדה המערבית.

לעומת זאת, החזרת הסיוע עשויה להניב רווחים טקטיים לישראל. חמאס מנצל את המחסור כדי להעמיק את אחיזתו באוכלוסייה; מצב שבו השווקים יהיו מלאים עשוי דווקא להפחית את תלות האזרחים בארגון. אם ישראל תאפשר לגורמים מתונים לבצע את חלוקת הסיוע, היא תוכל להחליש את חמאס דרך חיזוק מתנגדיו.

חלק מעוצמתה של ישראל נובע מהיותה חלק ממשפחת האומות שוחרות החופש. אנו אוהבי חיים – לא אוהבי מוות. הרעבת ילדים אינה מי שאנחנו. חמאס, המשתמש בעצמו ברעב האוכלוסייה ככלי מיקוח, מציב בפנינו דילמות קשות – אך איננו חייבים לרקוד עמו את הטנגו הזה. עלינו להפסיק להשתמש ברעב כאמצעי במשא ומתן.

על הממשלה לחשוב על הסיוע ככלי טקטי ואסטרטגי. עליה לפעול בקדחתנות כדי לגבש מנגנונים משותפים עם ארגונים בינלאומיים, מדינות ערביות מתונות ואף גופים פנים-עזתיים, שייקחו חלק בחלוקת הסיוע באופן שיחזק את הכוחות החיוביים ויחליש את השליליים.

בר רפפורט היא מנהלת תחום קיימות מדינית אקלימית במכון מיתווים וחברה בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.

ארנון חורי יפין חבר בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.

הפוסט החזרת הסיוע לעזה – חובה מוסרית וחשיבה אסטרטגית לטווח הרחוק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למאמר המלא

הפוסט אזור ללא חמאס: מודל חדש לשינוי המציאות בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2 במרץ 2025 הפסיקה מדינת ישראל לאפשר את כניסתו של סיוע הומניטרי לרצועת עזה – פעולה שמובילה למשבר הומניטרי חמור שעלול להגיע בקרוב לרמות של רעב המוני, כך לפי נייר עמדה שפורסם על ידי  פורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה, בו חברה גם בר רפפורט, מנהלת פרויקט "קיימות מדינית-אקלימית" במכון מיתווים.
המסמך כולל ניתוח מבוסס מודלים של כמויות המזון שנותרו ברצועה ומצביע על סכנת קריסה של המערכת ההומניטרית.

מלאי הולך ואוזל

במהלך הפסקת האש האחרונה (19 בינואר – 1 במרץ) נכנס לרצועה סיוע הומניטרי, כולל מזון בכמות שאמורה הייתה להספיק לתקופה מוגבלת. אולם, לפי תחזיות שמרניות, המזון ששרד לאחר הפסקת האש יספיק – בתנאים אופטימיים – ל-209 ימים. בפועל, בשל אי-שוויון קיצוני בחלוקה, משפחות רבות עלולות להישאר ללא מזון תוך שבועות בודדים.

כבר עכשיו – סימני מצוקה

הדוח מזהיר שכבר ב-6 באפריל כ-2,700 איש עלולים למצוא עצמם ללא מזון כלל. עד ה-13 באפריל המספר צפוי לעבור את 7,900, ועד ה-20 באפריל – כ-17,000. בקרב ילדים, במיוחד מתחת לגיל חמש, תת-תזונה קיצונית יכולה להוביל לפגיעה מוחית בלתי הפיכה.

המערכת קורסת

לצד המחסור במזון, מדווח על מחסור בדלק שמונע הפעלת מתקני התפלה, מאפיות ובתי חולים. מערכת התיאום שנועדה להגן על צוותי הסיוע חדלה מלתפקד, דבר שמסכן את חייהם של העובדים בשטח.

קריאה דחופה לפתיחת המעברים

נייר העמדה קורא לממשלת ישראל לאמץ מדיניות פרואקטיבית של הכנסת סיוע הומניטרי, שתמנע את קריסת המערכת בעזה, תשיב את התקווה ותוכל לשמש גם בסיס לקידום פתרונות מדיניים רחבים – כולל סיום הלחימה והשבת החטופים.

הפוסט מניעת רעב בעזה: השפעות קצה של חודש ללא הכנסת סיוע הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קראו את הראיון המלא

הפוסט "הממשלה מקדמת חזון משיחי-כהניסטי שמסכן את ביטחוננו ועתידנו" – ראיון עם ד"ר עומר צנעני במעריב, אפריל 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ד"ר עומר צנעני, ראש היחידה המדינית-ביטחונית של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון, בראיון לדמוקרט TV.

הפוסט יש פה מטרה בכלל? הפוליטיקה שמאחורי החזרה לעזה – ד"ר עומר צנעני בראיון לדמוקרט TV, אפריל 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קריסת הפסקת האש בעזה והתמשכות הלחימה בדרום, מציבות את מצרים – המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל – במוקד לחצים אזוריים ובינלאומיים. מצרים, שמתמודדת עם משבר כלכלי חמור, עם חוסר ודאות ביטחוני ועם מדיניות אמריקנית חדשה, נדרשת כעת למלא תפקידים שלעתים נראים כסותרים.

בפאנל מומחים מיוחד שערך מכון מיתווים תחת הכותרת "מצרים בעין הסערה ביום שאחרי", נדונו השאלות המרכזיות הנוגעות לעמדותיה של מצרים, לאינטרסים האסטרטגיים שלה, ולהשפעתם על מערכת היחסים עם ישראל.

בין תיווך להסתגרות: מצרים בתמונה האזורית

ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים, פתח את המפגש באבחנה: "מצרים נמצאת בעמדה מורכבת מאוד – מצד אחד היא מתווכת מרכזית, ומצד שני מדינה שנבנית מחדש מול משברים. היא לוקחת חלק פעיל בניסיונות לעצב את הסדר הפוליטי החדש בעזה, אך באותה נשימה סופגת בעצמה את הטלטלות הכלכליות והאזוריות שמזעזעות את המזרח התיכון מאז 7 באוקטובר."

לדבריו, "מצרים היא שחקן אזורי, יעד ללחצים, מדינה עם אינטרסים משלה, ויחד עם זאת – מרכיב קריטי בשיח האזורי והבינלאומי. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא – מה באמת מצרים רוצה? ואיך זה משליך על יחסי ישראל-מצרים-ארה"ב?"

חשדנות ישראלית – תהליך חדש ומדאיג

שגרירת ישראל לשעבר בקהיר, אמירה אורון, התריעה על שינוי באווירה בישראל: "במשך שנים ראינו גישה אוהדת כלפי מצרים – רצון לנורמליזציה, דיאלוג, שיח של שלום. בשנה וחצי האחרונות, משהו השתנה. ניכרת עלייה בעוינות כלפי מצרים בציבור הישראלי, וזה תהליך שאני לא מכירה. השיח החדש הזה לא תורם ליחסים עם קהיר."

גם העיתונאי ג'קי חוגי, פרשן לענייני ערבים בגלי צה"ל, התייחס לשיח המתלהט ברשתות החברתיות: "יש דיבורים מופרכים על מלחמה עם מצרים – צריך להרגיע. מצרים אינה שואפת למלחמה, אלא חוששת מאוד מבריחה המונית של פלסטינים לסיני. זו הסיבה העיקרית לפריסת כוחותיה באזור רפיח. מדובר בצעדי מגן, לא בצעד תוקפני."

להימנע מנבואה שמגשימה את עצמה

ד"ר חיים קורן, שגריר ישראל לשעבר במצרים, הדגיש את חשיבות השמירה על היחסים עם קהיר: "לא משנה איך נסתכל על זה – כרגע אין למצרים מתווה טוב יותר מההסכם עם ישראל. אסור להיתפס לפרטים כמו התחמשות מצרית ולהפוך אותם לסיפור מאיים. גישה כזו עלולה ליצור 'נבואה שמגשימה את עצמה'. עלינו לראות את התמונה הכוללת."

ד"ר אופיר וינטר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, הוסיף: "אין דרך נעימה לומר זאת: למלחמה בעזה יש השלכות שליליות על השלום בין ישראל למצרים. ייתכן שאפילו נתגעגע למצב היחסים כפי שהיה ערב המלחמה. שלושת התחומים שבהם ניכרת הפגיעה הם: מדיני-ביטחוני, דעת הקהל והכלכלה".

יוזמה מדינית – אך לא פתרון מיידי

פרופ’ אלי פודה, מומחה למצרים מהאוניברסיטה העברית, התייחס ליוזמה המדינית האחרונה שמובילה מצרים, ותהה אם יוזמה זו תוביל לפריצת דרך בטווח הקרוב: "היוזמה מציבה מסגרת עקרונית, אך אינה עונה על הדרישות המיידיות: הפסקת הלחימה, החזרת החטופים, וסילוק שלטון חמאס."

אמריקה, מצרים והמשולש האסטרטגי

ד"ר שירה עפרון, מנהלת המחקרים ב-Israel Policy Forum, הדגישה את התיאום בין מצרים, מדינות המפרץ וארה"ב סביב מטרה משותפת – שינוי המצב בעזה: "האמריקנים דוחפים להארכת הפסקת האש ולהסדר ארוך טווח שיבטיח שחמאס לא יישאר בשלטון. בהיבט הזה, יש קו ברור שמאחד את ישראל, מצרים וארה"ב – לא מתוך זהות מוחלטת, אלא מתוך אינטרס משותף."

מנחה:
איתן ישי, ראש תוכנית מזרח תיכון וצפון אפריקה במכון מיתווים.

משתתפים:
ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים.
שגריר בדימוס ד"ר חיים קורן, עמית מדיניות במכון מיתווים, לשעבר שגריר ישראל בדרום סודאן ושגריר ישראל במצרים.
ד"ר אופיר וינטר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרצה בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב.
פרופ' אלי פודה, מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר ועד המנהל של מכון מיתווים.
שגרירה בדימוס אמירה אורון, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, כיהנה כשגרירת ישראל במצרים מ-2020 ועד 2024.
ג'קי חוגי, עיתונאי ופרשן לענייני ערבים בגלי צה"ל.
ד"ר שירה עפרון, מנהלת מחקרים ב-Israel Policy Forum.

הפוסט פאנל מומחים – יחסי ישראל-מצרים והיום שאחרי ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט וכיתתו חרבותיהם לשופלים: כך מחמיצה ישראל הזדמנות להשתתף בעיצוב המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תחושות הלחץ בשתי המדינות המרכזיות שהוזכרו במפורש בוושינגטון קשות במיוחד. הנשיא סיסי דחה את ביקורו המתוכנן בוושינגטון (סביר שהוא מעדיף להגיע לבית הלבן מצויד בעמדה ערבית אחידה), והתקשורת המצרית הסירה את הכפפות ומתחה ביקורת על טראמפ, אף כי בנימה מבוקרת. כלפי ראש הממשלה נתניהו הביקורת במצרים חריפה הרבה יותר. בקהיר הופתעו כנראה מדברי השגריר לייטר, שלפיהם מצרים מבצעת “הפרות רציניות" בהסכם השלום, כמו גם מדיווחים ברוח זו בתקשורת הישראלית.

מעניינת וחריגה לא פחות ההבהרה שפורסמה על ידי מערכת הביטחון בישראל, שלפיה הפרסומים שנפוצו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות ובתקשורת וטענו כי צבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני באופן שמפר את הסכם השלום, אינם נכונים. הפרסומים שמצביעים על כך שוושינגטון עשויה להשתמש בסיוע הכלכלי למצרים כדי ללחוץ עליה נתפסים כדבר שעלול לערער את היציבות במדינה ואת שלטונו של סיסי, ולשחק לידי האחים המוסלמים.

בירדן התחושות קשות לא פחות, לבטח לאחר ביקורו של המלך בוושינגטון והחזרה של טראמפ בפומבי על רעיונות “הריביירה האמריקאית" בעזה. עמאן חשה השפלה, בעיקר כשהמלך שמר בוושינגטון על נימה מאופקת ודיפלומטית כמיטב יכולתו. מבחינת הממלכה ההאשמית, רעיונות מעין אלו מהווים איום קיומי על המדינה. מרוואן מעשר, לשעבר שר החוץ הירדני, הגדיר זאת היטב במאמר שכותרתו “טראמפ צריך לדעת שאיומים קיומיים אינם מובילים לעסקה".

דבריו של טראמפ ל־FOX NEWS, שלפיהם הוא סבור שמדובר ב"תוכנית טובה", אולם “אני לא הולך לכפות את זה. אני פשוט אמתין, ואמליץ על זה", עשויים אולי לשדר מסר מרגיע, אולם לבטח לא השקיטו את החששות בשתי המדינות.

כאמור, טרם ברור כיצד תנוסח התשובה הערבית. משלל דיווחים והערכות נראה שהיא תציג תוכנית מקיפה לשיקום עזה, בלי שיהיה צורך לפנות קודם לכן את התושבים, תוך מציאת נוסחה שלא תכלול את הישארות חמאס בשלטון. נקודה זו מייצרת קושי לא מבוטל לנוכח העובדה שחמאס נותר בשטח עם שליטה שהיקפה לא ברור אומנם, אולם בהחלט קיים, ולכן יהיה הכרח בהסכמתו. מצד שני, עומדת בעינה התנגדותה של ישראל להכללתה של הרשות הפלסטינית בשלטון בעזה.

מדינת המפתח בתהליך גיבוש העמדה הערבית היא סעודיה. השאלה היא כיצד סעודיה תתמרן בין התנגדותה לטרנספר וחובתה ל"סולידריות הערבית והפלסטינית", במיוחד כשזו מתמקדת באינטרסים החיוניים של שתי מדינות ערביות מרכזיות, מצרים וירדן, ובין מערכת היחסים שלה עם ממשל טראמפ. ריאד זוכה למעמד מרכזי בוושינגטון, שהומחש היטב בבחירתה של ריאד לארח את השיחות האמריקאיות־רוסיות בנושא המלחמה באוקראינה (בתקשורת הערבית היו שהקבילו את המפגש הזה לוועידת יאלטה בתום מלחמת העולם השנייה).

רעיונות הטרנספר של טראמפ התקבלו בהתלהבות מצד הממשלה בישראל, ובהסכמה מצד רוב גורמי האופוזיציה. מעבר לכשל המוסרי המובהק, ישראל חייבת להביא בחשבון את ההשלכות החמורות על מצרים וירדן. מהלכים שנתפסים כמאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, סופם לייצר סדקים באמון ובמידת הנכסיות של הסכמי השלום עם ישראל.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר MSN.

הפוסט מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניהול נכון של המשבר ההומניטרי הוא מפתח להשגת מטרות המלחמה: שחרור החטופים, החלפת שלטון החמאס והשבת הביטחון לתושבי העוטף. יתרה מזאת, הוא עשוי לקדם יציבות ארוכת טווח ברצועה, להוביל לתהליכי דה-רדיקליזציה, ולאפשר את כינונו של שלטון פלסטיני מתון שיכיר בישראל ויזכה לתמיכה בינלאומית.

מה נדרש כדי לסייע?

מתחילת המלחמה, ישראל נדרשה להתמודד עם היבטים שונים של המשבר ההומניטרי בעזה. בתחילה נשמעו קריאות להימנע מהכנסת אספקה חיונית של דלק, מזון ומים לרצועה, אך בהמשך, תחת לחץ בינלאומי כבד, החלה ישראל לספק מענה לצרכים ההומניטריים ואף ליזום פעולות בתחום.

המתפ"ש (יחידת תיאום פעולות הממשלה בשטחים) מוביל את הפעילות ההומניטרית מצד ישראל, ועוסק בהגדרת אזורים בטוחים, תיאום עם ארגוני סיוע, שיפור תשתיות מים, פסולת וביוב, ותמיכה בשירותי בריאות בסיסיים דוגמת הקמת בתי חולים שדה של מדינות זרות בעזה, תיאום מבצעי חיסונים לילדים מול ארגוני הסיוע ועוד.

במקביל, קהילת הסיוע הבינלאומית פועלת ברצועה תחת מטריית האו"ם. בשונה מאזורי אסון אחרים, כאן הם נדרשים לעבוד הן מול הצבא הישראלי, הנתפש לעתים כמחולל המשבר, והן מול גורמים מקומיים בעזה המשמשים כערוץ לחלוקת הסיוע.

אחד האתגרים המרכזיים הוא היעדר גורם שלטוני אמין לתיאום ולחלוקת הסיוע ברצועה. ארגוני הסיוע נאלצים לפעול בשטח שבו חמאס עדיין נוכח, ולהתמודד עם ניסיונותיו להשתלט על הסיוע ולחזק את אחיזתו באוכלוסייה. בנוסף, התלות באונר"א, ארגון שנוי במחלוקת בשל קשריו עם חמאס ומעורבות חלק מאנשיו בטבח, מציבה אתגרים נוספים. ישראל ניסתה לפגוע בדומיננטיות של אונר"א ולחזק ארגוני סיוע אחרים, אך גילתה שהדבר כמעט בלתי אפשרי, בלית תחליפים אחרים.

אתגרים נוספים כוללים היעדר צירי תנועה, אי-בהירות לגבי אזורים בטוחים המשתנים תדיר עקב הלחימה, וקושי בגיוס נהגי משאיות שיסכימו לשנע את הסיוע בתוך עזה.

השלכות ארוכות טווח

הדיון על הסיוע ההומניטרי בעזה חורג מעבר להיבטים המיידיים, ונוגע בשאלות מהותיות על עתידה המדיני של הרצועה. האופן שבו מנוהל המאמץ ההומניטרי ישפיע על מידת המעורבות העתידית של ישראל בעזה, על היכולת לפתח חלופה שלטונית לחמאס, ועל סיכויי האוכלוסייה המקומית להגיע לעצמאות ורווחה.

לכל החלטה מקומית במאמץ ההומניטרי יש השלכות ארוכות טווח. כשמדינת ישראל בוחרת את השותפים הבינלאומיים שיוכלו לפעול בשדה ההומניטרי בעזה ויוצרת מנגנונים לשיתוף פעולה עמם, היא מעצבת גם את מי שייקחו חלק בתהליך שיקום הרצועה. כשמדינת ישראל מחליטה מי יהיה אחראי על חלוקת שירותים אזרחיים לתושבים ויבטיח את אספקת הסיוע ההומניטרי, היא קובעת במידה רבה את דמותו של השלטון האזרחי ברצועת עזה ואת אופי יחסיה עם הפלסטינים שנים קדימה.

הימנעות ממעורבות והובלה של המענה ההומניטרי והבחירה שלא להחליט – טומנות בחובן פגיעה ביכולת של ישראל לעצב את המציאות העתידית כך שתשרת את האינטרסים ארוכי הטווח שלה. נדרשת אם כן אסטרטגיה הומניטרית מקיפה שתחבר בין המענה המיידי לצרכי האוכלוסייה לבין היעדים המדיניים ארוכי הטווח. עקרונות מרכזיים באסטרטגיה כזו כוללים:

תכנון הסיוע באופן שיוביל לעצמאות מקומית, בין אם בהובלת כוחות פלסטיניים מקומיים או הרשות הפלסטינית. יש להגדיר שלבי מעבר – מייצוב המצב ההומניטרי, דרך קיבוע מרחבי מגורים ומעבר למגורי קבע, ועד לפיתוח ולבסוף לעצמאות.

העיקרון השני הוא מיסוד שני מנגנוני פעולה. האחד מדיני-אסטרטגי לעיצוב מדיניות, קבלת החלטות אסטרטגיות, תכנון וגיוס משאבים, והשני אופרטיבי-ביצועי לניהול הפעילות בשטח והבטחת ביטחון עובדי הסיוע. המנגנון האופרטיבי מתקיים כיום, אך דורש שיפורים רבים, ואילו המנגנון המדיני אינו קיים. בשניהם יש לתת מקום לקול העזתי, ולהתאים את המענה ההומניטרי ואת התכנון העתידי לצרכי האוכלוסייה. השתתפות נציגים עזתים במנגנונים השונים היא דרך מרכזית לבנות מחדש את ההנהגה והקהילה המקומיות.

העיקרון השלישי הוא הבטחת מקומה של ישראל כמעורבת ומעצבת את המאמץ ההומניטרי. זאת תוך הקמת מנגנונים ממשלתיים, מקצועיים ואזרחיים לתמיכה בקבלת ההחלטות, מיפוי השלכות דיפלומטיות, בריאותיות וכלכליות, ושיתוף פעולה עם ארגוני סיוע וחברה אזרחית וחיזוק הקשר איתם.

בין סיוע הומניטרי לראייה מדינית

אסטרטגיה הומניטרית מבקשת לשלב בין מומחיות בסיוע הומניטרי לבין תובנות מדיניות. היא מתבססת על ההבנה שהפעולות ההומניטריות הנוכחיות, וכן אלו שיידרשו בשנים הבאות לשיקום עזה, ישפיעו באופן מכריע על עתיד היחסים בין ישראל לפלסטינים לטווח הארוך. לפיכך, הטיפול בתשתיות אנרגיה ומים, בריאות, מזון, מחסה, חינוך וקהילה בעזה הוא לא עניין טקטי משני, אלא סוגיה מדינית אסטרטגית מהמעלה הראשונה.

כיום, ישראל שוקלת אפשרות של חלוקת סיוע הומניטרי ישירות על ידי צה"ל בצפון הרצועה; זאת מתוך הכרה בכך שחמאס משתמש בשליטתו על הסיוע ככלי לשימור כוחו. אולם, מעורבות ישירה שכזו עלולה לפגוע ביכולת לפתח פתרונות בני-קיימא לטווח ארוך. יתרה מזאת, החלטה לקבל אחריות על חלוקת הסיוע ועל החיים האזרחיים בעזה, ללא דיון ציבורי מעמיק והחלטה פוליטית מושכלת, עלולה להוביל להשלכות בלתי צפויות ומרחיקות לכת עבור ישראל.

לעומת זאת, אסטרטגיה הומניטרית מקיפה מציעה גישה שונה. היא קוראת לניהול הסיוע ההומניטרי באמצעות מנגנון בינלאומי מתואם, תוך חיזוק במקביל של שלטון מקומי פלסטיני אחראי. זאת, כחלק ממסגרת רחבה יותר של הפסקת אש והסדר אזורי כולל. מתווה זה מדגיש כי הצעד הראשון והחיוני ביותר הוא השבת החטופים. לאחר מכן, הוא מציע שורת צעדים שמטרתם לבסס שלטון פלסטיני מתון שיחיה בשלום עם ישראל, ולקדם הסכם מדיני שיביא ליציבות ארוכת טווח באזור כולו.

המאמר פורסם ב-13.10.24 באתר הארץ.

הפוסט דילמת הסיוע ההומניטרי: בין מענה מיידי לעיצוב עתיד אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה בראיון

הפוסט בר רפפורט בראיון לערוץ רלוונט: מצב התשתיות ברצועת עזה, אפריל 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מלאדנוב היה מהמוצלחים בשליחים הבינלאומיים שפעלו בזירה הישראלית-פלסטינית לאורך השנים, וזאת למרות שכיהן בשנים בהן לא התקיים משא ומתן על הסדר קבע. הוא הצליח למצב את עצמו כשחקן מוערך ומקובל בעיני ישראל, הפלסטינים, מדינות האזור והקהילה הבינלאומית. בפועלו, הצליח מלאדנוב למנוע שוב ושוב סבבי לחימה ברצועת עזה, הצביע בבהירות על המכשולים שמקשים על יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונתן רוח גבית עקבית ומשמעותית לארגוני חברה אזרחית ישראליים ופלסטיניים שמקדמים שלום.

לרוב, בישראל מודאגים ממעורבות בינלאומית שאינה אמריקנית בנושא הישראלי-פלסטיני. אולם כהונתו של מלאדנוב הראתה שלעתים ההיפך הוא הנכון: בעוד ארצות הברית, תחת הנשיא טראמפ, הובילה מדיניות שהרחיקה שלום ישראלי-פלסטיני ושעוררה מתיחות בזירה הפלסטינית, היה זה דווקא האו"ם – אותו אוהבים בישראל להשמיץ – שסייע למנוע הסלמה ולעודד הידברות.

בשלבים שונים בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, האו"ם מינה שליחים מיוחדים שפעלו לתווך בין הצדדים ולקדם שלום, כפי שהוא עושה דרך קבע באזורי סכסוך שונים בעולם. עם הקמת המדינה מונה השליח הראשון, פולקה ברנדוט, שפעל במהלך מלחמת העצמאות, אך סופו היה טראגי – הוא נרצח על ידי אנשי לח"י.

מחליפו בתפקיד, ראלף באנץ', היה זה שהוביל את משימת התיווך המוצלחת במשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, שהביאו לסיום מלחמת העצמאות. באנץ' זכה בפרס נובל לשלום על חלקו בהשגת ההסכמים. בעקבות מלחמת ששת הימים החליטה מועצת הביטחון על מינוי שליח לקידום שלום, והדיפלומט השבדי גונאר יארינג נבחר לתפקיד. יארינג דילג בין ישראל ומדינות ערב – ובמיוחד בין ירושלים וקהיר – אך מאמציו לא נשאו פרי. המחזאי המנוח חנוך לוין גיחך על מאמצי התיווך של יארינג במחזות הסאטירה שכתב באותם ימים.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגבירה ארצות הברית את מעורבותה בתהליך המדיני והחלה להוביל באופן כמעט בלעדי את תפקיד המתווך במזרח התיכון, גם בזירה הישראלית-ערבית ולאחר מכן גם בזירה הישראלית-פלסטינית.

בעקבות הסכם אוסלו התגבש באו"ם תפקיד חדש של מתאם מיוחד לתהליך השלום במזרח התיכון (UNSCO), במטרה לעקוב אחר מימוש תהליך השלום ולסייע בבניית הרשות הפלסטינית שהוקמה באותם ימים. הראשון שמילא את התפקיד היה טריה לרסן, דיפלומט נורבגי שלקח חלק בשיחות החשאיות באוסלו. לאורך רוב שנות תהליך השלום, לצד העליות והמורדות, ארה"ב הייתה השחקן המוביל במאמצי השלום, ושליחי האו"ם – כמו גם שליחים שמינה האיחוד האירופי – היו שחקן משנה שפעל לסייע ככל שניתן. תפקיד זה, של שליחי האו"ם לתהליך השלום, היה תמיד מאתגר ומורכב, כאשר לשליחים אין כמעט מנופי השפעה פורמליים רבי עוצמה והם לא ייצגו מדינה או מעצמה עם כלים ומשאבים שמאפשרים לתמרץ או להעניש את הצדדים.

נוסף על אלה, המנדט של התפקיד, וסמכויותיו, לא היו ברורים ומוסכמים. לכך יש לצרף גם את החשדנות והעוינות העמוקה כלפי האו"ם, גם מצד ישראל אבל גם בצד הפלסטיני, ועמם נאלצו השליחים להתמודד. כדוגמה לכך אפשר לציין שבתקופת כהונתו של אביגדור ליברמן כשר הביטחון, הוחלט בישראל להחרים את שליח האו"ם באותה תקופה רוברט סרי, וליברמן אף קרא לגרשו בהאשמה שניסה לסייע כספית לחמאס.

על רקע כל זאת, ועל אף כל האתגרים והחולשה המבנית הטמונה בתפקיד, מלאדנוב הצליח לשחק תפקיד חשוב ומשמעותי באזור. הוא הפך לשחקן היחיד שביכולתו לדבר עם כולם בזירה הישראלית-פלסטינית, מנתניהו ובנט דרך אבו מאזן ועד איסמאיל הניה ויחיא סינוואר, ולזכות להערכה ואמון של הצדדים השונים.

מה מצפה למחליף

מלאדנוב נותר למעשה "המבוגר האחראי" האחרון, לעומת מדיניותו של טראמפ, ושחקנים בינלאומיים אחרים, שאיבדו עניין או התמקדו בזירות אחרות. בעוד השליחים הבינלאומיים האחרים שמכהנים בימים אלו (דוגמת הנציגה האירופית המיוחדת לתהליך השלום) פועלים מארצות מוצאם ורק מבקרים לעתים באזור, מלאדנוב פעל מירושלים, ולרשותו עמד צוות מיומן של דיפלומטים מקומיים ובינלאומיים. הוא הפך לשחקן מפתח בתהליכי "ההסדרה" בין ישראל לחמאס בעזה וברגעי משבר רבים הצליח לעצור הידרדרות להסלמה. הוא עשה זאת תוך עבודה משותפת עם מצרים וקטר, מדינות שנמצאות במחנות יריבים במזרח התיכון. גם על רקע הנתק בין ירושלים ורמאללה, והפסקת התיאום האזרחי והביטחוני במהלך השנה האחרונה, מלאדנוב פעל למלא את הוואקום וסייע גם בתיאומים שנגעו למשבר הקורונה.

במקביל לירידת העניין הבינלאומי בסכסוך, מלאדנוב נאלץ להיות זה שמתריע בשער ובתדרוכים הקבועים שנתן למועצת הביטחון נהג להדליק נורות אזהרה ולשרטט המלצות וקריאה לפעולה. רצונו לשמור על קשרים טובים עם הצדדים לא מנעו ממנו להשמיע קול חד וברור והוא קרא בכל הזדמנות לשמירה על חזון שתי המדינות, הוביל מאמץ רחב כנגד תכנית הסיפוח והקפיד לגלות אמפתיה לקורבנות בשני הצדדים ולגנות פעולות של הגורמים השונים בסכסוך. מלאדנוב בחר לחרוג מעבר לדיפלומטיה הקלאסית המתנהלת רק מול מקבלי ההחלטות, והרחיב את הדיאלוג גם עם ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הוא הדגיש שוב ושוב בדבריו את התפקיד החשוב שיש להם בדרך לשלום, השתתף באירועים שקיימו, וערך עמם דיונים ותדרוכים.

ואולם, בעוד מלאדנוב נחל הצלחות רבות בעזה, השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית לא התקרב בתקופת כהונתו. התנגדותו של נתניהו לפתרון שתי-המדינות, המדיניות שנקט טראמפ והקשיים ברשות הפלסטינית העמידו מכשולים רבים בפני משימת קידום השלום, והגבילו את מרחב הפעולה של מלאדנוב בעיקר לעזה. מחליפו של מלאדנוב, תור וונסלנד הנורבגי, ייהנה מתנאי פתיחה נוחים יותר.

כניסתו של ביידן לבית הלבן צפויה להוביל למחויבות אמריקנית מחודשת לפתרון שתי המדינות, לשיקום יחסי ארה"ב עם הרשות הפלסטינית, לחזרתה של ארה"ב לתפקיד המתווך בין ישראל לפלסטינים, ולפתיחות אמריקנית לעבודה משותפת עם שותפים בינלאומיים. הדבר יאפשר לשליח החדש לא רק להמשיך את דרכו של מלאדנוב בכל הנוגע לרצועת עזה, אלא גם לנסות להיות גורם משמעותי בתיאום והובלה של מהלכים רב-לאומיים דוגמת גיבוש מנגנון בינלאומי מחודש לקידום השלום (כשיפור לקוורטט שלא ממלא את ייעודו) והצגת חבילת תמריצים בינלאומית מתואמת לשלום לישראל ולפלסטינים.

כשייכנס וונסלנד לתפקידו, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תזנח לרגע את החשדנות שלה כלפי האו"ם וכלפי שליחים בינלאומיים, תקבל אותו בזרועות פתוחות ותפגין נכונות לעבודה משותפת לקידום שלום. עד אז, בירושלים צריכים להגיד למלאדנוב תודה ולברך אותו לשלום.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 19 בדצמבר 2020.

הפוסט מי ימנע את המלחמה הבאה בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המשבר ברצועת עזה – המדיני, הביטחוני, ההומניטרי והכלכלי – עומד על המדוכה הישראלית, האזורית והבינלאומית, זה שנים ארוכות. עם זאת, מאז ההתנתקות בקיץ 2005 והשתלטות חמאס על הרצועה בקיץ 2007, נוצר מצב שמסכן את האינטרס הישראלי ומחייב קבלת החלטות אמיצה.

מחד גיסא, המצב ברצועה אינו לכאורה מעניינה של ישראל, שהרי ישראל יצאה מעזה. מאידך גיסא, בתוכנית ההתנתקות נקבע כי ישראל תמשיך לספק לעזה מים, חשמל, גז ודלק וכן תשלוט במעבר סחורות אליה. זאת ועוד, מאז השתלטות חמאס, ישראל מטילה סגר יבשתי וימי, שאמנם משתנה בהתאם להתפתחויות ורמת העימות, אולם מותיר את ישראל כמי שמחזיקה, במידה רבה, ב"מפתח הכלכלי-הומניטרי" לנעשה ברצועה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-18 במרץ, 2019

הפוסט את הפתרון למשבר בעזה צריך לחפש בשכונה הים תיכונית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחודשים שלאחר מכן, ובהתאם לתנאים שנקבעו בהסכם, נראה היה כי בשטח חלה התקדמות בנרמול היחסים. מבחינת ישראל, הסכמתה של תורכיה להסיר את הווטו שהטילה על השתתפות ישראלית בנאט"ו, לרבות פתיחת משרדי קבע בבריסל, הייתה אחד מתוצרי הלוואי המשמעותיים ביותר של הפיוס. באותה עת גם התקיימה שורה של מפגשים בילטרליים ברמת שרים בין הצדדים, חל גידול בתיירים ישראלים ותורכים, נערך משא ומתן על שיתוף פעולה אפשרי בתחום האנרגיה, ונשיא תורכיה רג'פ טאיפ ארדואן העניק ראיון לעיתונאי ישראלי.

הפוסט היחסים הסוערים בין ישראל לתורכיה מאז הסכם הפיוס של 2016 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שליח האו"ם לתהליך השלום ניקולאי מלדנוב נשא את דברי הפתיחה, בהם הוא סקר כיצד יכולים שחקנים אזוריים לשפר את המצב בעזה מבלי לפגוע בסיכוי להסכם שלום ישראלי- פלסטיני כולל. המשך הכינוס כלל סקירה של המצב בעזה ושל הפעולות שנוקטות מדינות שונות ביחס אליו, וזיהוי הזדמנויות ואפיקי פעולה אפשריים לשיפור המצב. מסמך זה מסכם את הנקודות העיקריות שעלו במהלך הכינוס.

הפוסט הזדמנויות אזוריות לשיפור המצב בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף הדימוי הנחמד, עזה אינה סיר לחץ אותו ניתן לווסת על ידי הרמה רגעית של המכסה. את הפיצוץ בעזה לא ניתן יהיה למנוע לאורך זמן רק על ידי פתיחה לסירוגין של מעבר ארז, והגדלה לסירוגין של מרחב הדייג לתשעה מיילים ימיים. אולי רבים היו רוצים לראות את עזה נעלמת. שוקעת אל תוך תהום הנשייה והשכחה. נדמה שאף אחד לא אוהב את עזה, אף אחד לא רוצה את עזה. נתניהו עצמו אמר לאחרונה, שאם היה למי למסור את עזה, אולי היה תומך בכיבוש שלה מחדש. השמועה אומרת שהאזרחים בעזה טוענים שאפילו אלוהים לא אוהב את עזה. אבל, עזה כאן. היא לא נעלמת. וככל שירצו בכך, וינסו לבודדה מאחורי גדרות גבוהות וחומות עבות של הדחקה, עזה חוזרת ומוצאת עצמה בלב ליבה של הפוליטיקה האזורית – עזה היא סוגיה אזורית – וכיוון שכל תבערה בעזה עשויה להצית את האזור כולו, כך שחקנים רבים מוצאים עצמם מעורבים במתרחש בעזה. כל אחד מתוך האינטרסים והשיקולים שלו, לא מתוך אהבת מרדכי (עזה) אלא מתוך דאגה לעצמם.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-8 בנובמבר 2018

הפוסט רתימת האינטרסים הזרים לטובת החיים בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תהליך הפיוס הוא ברומטר ליציבות האזורית. כל עוד נמשך הדיאלוג בין הצדדים ומצית זיק של תקוה לשינוי רף האלימות בין רצועת עזה וישראל יורד. מכאן, כישלון שיחות הפיוס בין פת"ח לחמאס מהווה עוד גורם המעודד הסלמה אזורית.

לאורך השנה האחרונה, ומאז פרסמה את מסמכה הפוליטי המעודכן במארס 2017, תנועת החמאס מודה בפה מלא, כי מפעלה הפוליטי לא צלח והיא כשלה במפעל המשילות ברצועת עזה. אחרי יותר מעשור של פיצול, מוכנה חמאס להעביר את השליטה האזרחית על רצועת עזה לידי אבו מאזן והנהגת הרשות הפלשתינית ללא תנאי. אך אבו מאזן מסרב לקבל לידיו את השליטה על הרצועה ולמעשה הכריז על חמאס מלחמת חורמה בלתי מתפשרת.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-9 באוקטובר 2018

הפוסט האינטרס של אבו מאזן: הפלת חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז מבצע צוק איתן בקיץ 2014 התפתחה דינמיקה של סבבי עימותים אלימים בין ישראל והחמאס, שאינם מגיעים לכדי עימות צבאי כולל. המצב הסבוך שאינו מאפשר הדברות גלויה וישירה בין הצדדים בשל הנסיבות הפוליטיות, דורש פתרונות המבוססים על תיווך בינלאומי.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-27 בספטמבר 2018

הפוסט בחיפוש אחר הסדרה: רצועת עזה כבעיה אזורית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדובר באינטרס ישראלי ברור, הואיל והמצב בעזה מעודד אלימות, משפיע על החיים בתוך ישראל, מוביל לביקורת בינלאומית על ישראל, ועומד בניגוד לערכי מוסר יהודיים ואנושיים.

על הפרק עומדות שלל הצעות להקלה על המשבר ההומניטרי, ובהן הקמת נמל באזור אל-עריש שבמצרים, בניית מתקני תשתית על אי מלאכותי מול חופי עזה, פיתוח שדה הגז שנמצא מול רצועת עזה לטובת פרויקטים חיוניים בתחום ייצור חשמל והתפלת מים, והקמת נמל בקפריסין.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-1 באוגוסט 2018

הפוסט נמל ימי בקפריסין יכול לסייע לפתרון המשבר ההומניטרי בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על ציר הזמן, הפגזת המנהרה, המשמשת חלק מארסנל כלי הנשק האסטרטגיים של ארגוני הטרור, נערכה בדיוק בתפר של העברת הסמכויות האזרחיות ברצועת עזה מידי החמאס אל הרשות הפלסטינית. נוכחותם בשטח של בכירי הרשות העובדים באופן צמוד עם אנשי החמאס, הביאה להכלת האירוע בטווח הזמן הקצר. הסוגיה המרכזית אליה נדרשים כרגע הפוליטיקאים ואנשי הבירוקרטיה הפלסטינית היא העברת סמכויות השליטה על מעברי הגבול כרם שלום וארז בצד הישראלי, לצד מעבר רפיח בצד המצרי. מעברים אלה משמשים כצינור החמצן של רצועת עזה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-1 בנובמבר 2017

הפוסט חמאס בחר להבליג על הרס המנהרה כדי לקדם את תכניתו הגדולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נהגה לבטא התנגדות נחרצת להסכמים דומים ותהליכי פיוס בין הרש"פ והחמאס. בשנת 2014 עת הצליחו הפלסטינים להקים ממשלת אחדות, ישראל גינתה את המהלך באופן חריף, ולא הכירה בממשלת האחדות (אולם שיתפה עמה פעולה, בייחוד לאחר תום מבצע צוק איתן). הפעם, ממשלת ישראל לא מיהרה לגנות באופן חריף, הייתה יותר זהירה בביקורתה, ובעיקר התמקדה ב"חישוק" האפשרות לפתיחתו של משא ומתן לשלום, עת הציבה תנאים רבים לממשלה החדשה: שחמאס יכיר בישראל ויפסיק את הטרור בהתאם לתנאי הקוורטט, שחמאס ישיב את גופות החיילים והאזרחים המוחזקים אצלו, שהרש"פ תפגין שליטה ביטחונית מלאה על עזה ותמשיך לפעול כנגד תשתיות הטרור של החמאס בגדה, שינותק הקשר בין החמאס ואיראן, ושהזרמת כספים וציוד לעזה יתבצע רק דרך הרש"פ והמנגנונים שהוקמו לכך.

הפוסט התועלות האפשריות לישראל מתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיצול הפנים-פלסטיני, שבא לידי ביטוי ביצירת שתי ישויות פוליטית נבדלות זו מזו גיאוגרפית ותרבותית – ברצועת עזה ובגדה הערבית – נמשך מזה כעשור. לאורך התקופה, הקושי בגישור על הפערים בין פת"ח לחמאס נבע ממחלוקות בתפיסת העולם הפוליטית והחברתית כלפי דמותה של החברה והמדינה הפלסטינית העתידית, אך גם מהנסיבות האלימות בהן נוצר הפיצול ב-2007 – מעשי הרג ומאבק אלים בין שתי התנועות ברצועת עזה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-15 באוקטובר 2017

הפוסט הסכמות, אך עוד לא הסכם; מבט על תהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המורכבות של הזירה הפוליטית הפלסטינית מחייבת כמה הערות. מבחינה מדינית, הרשות הפלסטינית קמה מתוקף המשא ומתן של ישראל עם אש"ף, והייתה אמורה להפוך עם סיומו של תהליך אוסלו למדינה עצמאית בעלת ריבונות מלאה. רגע זה אמור היה להתרחש בנקודת הזמן שבה למעשה ימוזגו מוסדות אש"ף והרשות הפלסטינית לכדי מארג מדיני אחד המייצג מדינת לאום פלסטינית מודרנית – מדינה המקבלת את עקרון הריבונות ברוח החלטת מועצת הביטחון של האו"ם מס' 242, וחיה בשלום לצדה של מדינת ישראל. תהליך זה שיצא לדרך ב-1994 לא הושלם מעולם.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-24 באוגוסט 2015

הפוסט לא סחבק, מנהיג חזק. אבו מאזן מחפש מורשת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט המתקפה של המדינה האסלאמית בצפון חצי-האי סיני: תגובות ופרשנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-תורכיה בעקבות המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט האופק המדיני בעקבות המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אצלנו, במקום שנדון במציאות שיכולה לייצר הידברות, אנחנו נסוגים לאמירות שמשאירות אותנו בתחום ניהול הסכסוך: ישראל חייבת להגן על עצמה, ישראל חייבת להילחם בחמאס, ישראל צריכה לכתוש את חמאס.

אמירות אלו נוגעות למה שמסופר לציבור הישראלי על הדרך שהובילה לסבב הלחימה הנוכחי, או בעצם למה שלא מסופר לו. חסר לנו החוט המקשר בין הפעימה הרביעית של שחרור האסירים הפלסטינים שלא התבצעה, לבין סגירת המעברים וההתנכרות המצרית לחמאס מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון. לא מספרים לציבור הישראלי שהצדדים נגררו לתוך הסבב הזה כדי לשמר את המצב הקיים תוך ניהול הסכסוך.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-29 באוגוסט 2014

הפוסט הגיע הזמן לדבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1 .כיצד אתה מסביר את ההצהרות האנטי-ישראליות האחרונות של ראש ממשלת תורכיה, רג'פ
טאיפ ארדואן, מבחינת התזמון והתוכן?
ההצהרות אינן מפתיעות. ארדואן ידוע ברטוריקה האנטי-ישראלית והאנטישמית שלו. ההיסטוריה מראה שהוא אינו מהסס לנצל רגשות ציבוריים במטרה למתג את עצמו כלוחם אנטי-אימפריאליסטי וכגיבור הרחוב הערבי. השורשים הרעיוניים שלו הובילו אותו לתמוך בחמאס – בדומה לתמיכה שהעניק לאחים המוסלמים במצרים – ולהתנגד לאוליגרכים של המזרח התיכון.

הפוסט מקומה של ישראל בפוליטיקה התורכית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסדנה עסקה בהזדמנויות לקידום יציבות אזורית ושלום ישראלי-פלסטיני לאחר כינונה של הפסקת אש בעזה, והתמקדה במספר סוגיות ליבה: הדינמיקה המשתנה במזרח התיכון; מנגנונים אזוריים ובינלאומיים לתיווך וליישומה של הפסקת אש; הצורך לעבור מניהול הסכסוך ליישוב הסכסוך; הקשיים המגולמים בפירוז רצועת עזה; הבנייה מחדש של הכלכלה העזתית; עתידה של ממשלת האחדות הפלסטינית, ויוזמת השלום הערבית.

מסמך זה מסכם את התובנות וההמלצות העיקריות שעלו בסדנה.

הפוסט ישראל, עזה והאזור: הזדמנויות בעקבות הפסקת האש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרצח המתועב חשף את ההבדלים המהותיים בין ההתנהלות הפוליטית של חמאס לבין זו של הרשות הפלסטינית וקרא תגר גם על מדיניותו של הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו מאזן). תגובתה הנחרצת של ישראל באה לידי ביטוי בפגיעה נחרצת בתשתיות האזרחיות של חמאס בגדה המערבית, לצד מעצרים של מחבלים משוחררים מעסקאות קודמות בדגש על עסקת שליט.

כך למעשה נמחקו "הישגיו" של חמאס שאותם רצה לשווק לציבור לקראת הכניסה לתהליך הבחירות שעליו הוסכם כי יתרחש בתוך כחצי שנה במסגרת תהליך הפיוס הפנים-פלסטיני. כישלונותיו המדיניים והפוליטיים של חמאס גררו את רצועת עזה למשבר כלכלי עמוק ומשמעותי שהיה עלול להתפוצץ בחודש הרמדאן. על רקע בעיות הפנים החמורות, חמאס בחר לפצוח בעימות אלים מול ישראל.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet תאריך ה-10 ביולי 2014

הפוסט חמאס מנסה לקום מהקרשים על חשבון ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נושא האסירים והדיון באשר לדרך הנכונה להמשיך את המאבק בישראל נמצא במרכז סדר היום הפלסטיני מאז החלה ההתקרבות בין פתח וחמאס. מרכזי מחקר פלסטינים אף קיימו ימי עיון סביב שאלה זו. תהליך ההתקרבות הסתיים בהקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, המציגה אחדות למראית עין. ראש הממשלה, שר החוץ ודמויות בכירות נוספות בממשלה הם אנשיו של אבו מאזן ואין בה ייצוג אמיתי ודומיננטי לחמאס. האחדות היא סמלית, וראש הממשלה ראמי חמדאללה הודה בעצמו כי אין לו למעשה שום אחיזה ממשית על רצועת עזה וחמאס ממשיכה לנהל אותה גם ללא ממשלה מטעמה.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-14 ביוני 2014

הפוסט הקשר בין החטיפה לבחירות הפלסטיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס נמצא עם הגב לקיר. הארגון, שהוכרז השבוע כארגון טרור על ידי מצרים, איבד מרחב חשוב שאותו היא ראתה כעורף לוגיסטי כלכלי ומדיני. המשבר הכלכלי הפוקד את חמאס, והכתף הקרה שלה זוכה תנועת האחים המוסלמים, מביאים לירידה ברמת האהדה הציבורית לתנועה ברצועת עזה. למרות זאת, תנועת הפת"ח מתקשה להרים את ראשה כאלטרנטיבה פוליטית ברצועה ופעיליה וראשיה נרדפים עד חומרה. רק השבוע פיזר חמאס עצרת זיכרון שנערכה לאחד מבכירי הפת"ח אחמד מפרח (אבו אל-חמיד), שנהרג בהתנגשות עם כוחות צה"ל בשנת 2002, ועצר כ-70 ממשתתפי טקס הזיכרון.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-13 במרץ, 2014

הפוסט המאבק בין חמאס לג'יהאד גולש לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההערכה המקובלת במערכת הביטחון בישראל היתה כי שינוי הסטטוס־קוו המדיני אינו רצוי לנוכח האביב הערבי שנתפש יותר כחורף איסלאמי. תפישה זו פינתה את מקומה להבנה כי החולשה של משטרי מדינות ערב דווקא יוצרת לישראל הזדמנות לקדם את האינטרסים שלה בתנאים נוחים יחסית. קריסתה של סוריה והתעסקותה של מצרים בענייניה הפנימיים גם מחלישים את הגב המסורתי שמדינות אלה יכלו להעניק לפלסטינים.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-11 בפברואר 2014

הפוסט אולי הפעם זה יצליח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התנצלות של נשיא מדינת ישראל על הרג תשעת האזרחים התורכים על המרמרה ופיצויים למשפחותיהם תסלול את הדרך לשיקום היחסים עם תורכיה. בתמורה יצטרך ארדואן לוותר על התביעה כי ישראל תסיר את המצור מעל עזה.

אוזדם סאנברק, מבכירי הדיפלומטים התורכים ומי שהיה נציגו של רג'פ טאיפ ארדואן לוועדת החקירה של האו"ם בעניין המשט, מבקש להעביר מסר לציבור ולמקבלי ההחלטות בישראל: סאנברק חושש ש"אם לא יהיה פתרון קרוב למשבר הישראלי-תורכי, המשבר עלול להגיע לנקודה בה יהיה בלתי-הפיך. הדברים מתקשים כמו אבנים, ואסור לתת לזמן לעשות זאת. אם נאחר, ההבדלים בין המדינות יגברו ויאפילו על האינטרסים המשותפים. כבר לא נוכל להתגבר על כך, והדבר עלול להוביל להידרדרות נוספת ביחסים".

הדברים נאמרו במהלך מפגש דיאלוג מדיני שהתקיים בספטמבר 2012 באיסטנבול בין מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית למכון (התורכי) למגמות פוליטיות גלובליות – GPoT Center. במפגש שעסק באביב הערבי, במשבר בסוריה, וביחסי ישראל-תורכיה השתתפו מהצד התורכי חוקרים, עיתונאים בכירים, שגרירים וגנרלים בדימוס. המפגש עורר עניין תקשורתי רב בתורכיה, והעיד על רצון ונכונות בתורכיה לנהל דו-שיח עם גורמים ישראליים ולהבין טוב יותר את עמדותיה וכוונותיה של ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בפורום לחשיבה אזורית ב-12 באוקטובר 2012

הפוסט הדרך לשיקום היחסים עם תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.