החשדנות לא פסקה גם אחרי הפלת סדאם ב-2003. עיראקים רבים ברחו לסוריה, ואילו מלחמת האזרחים שהחלה בסוריה ב-2011 השפיעה על עיראק בשני אופנים מנוגדים. מצד אחד, מיליציות עיראקיות נשלחו לסוריה כדי להגן על משטר אסד. אחת מהן, "כתאאב סייד אלשוהדא", הוקמה בדמשק כדי להגן על קבר הקדושה זיינב, אתר קדוש לשיעים, מפני המורדים.

חלקים מהמיליציות נשארו בסוריה עד לנפילת המשטר, והשתמשו בשטחה, בין היתר, גם לשיגורים לעבר ישראל. מצד שני, עיראקים סונים קיצוניים ניצלו את אובדן השליטה של המשטר על אזורים במזרח סוריה כדי להשתלט עליהם, ולהתכונן לחזרה לשטח עיראק. ארגון דאעש קם אף הוא בסוריה, וממנה הוא פלש לעיראק ביוני 2014.

נוכח הפלת משטרו של אסד, החשש מחזרתו של דאעש לעיראק דרך הגבול הארוך עם סוריה עומד בראש דאגותיה של ממשלת עיראק, שהגבירה כוננות לאורך הגבול (שחלקו מגודר). החזרה של דעאש למשחק יכולה לקרות כתוצאה מאובדן השליטה של דמשק באזור, ובייחוד אם יקרסו גם הכוחות הכורדיים בצפון מזרח סוריה, שנלחמים בדאעש ומחזיקים את מחנה המעצר הגדול אלהול סמוך לגבול עיראק, ובו אלפי עצורים מדעאש ובני משפחותיהם.

עיראק מודאגת, ולכן כבר ב-24 בדצמבר, כשבועיים אחרי נפילת אסד, ביקר בדמשק ראש המח'אבראת (המודיעין) העיראקי חמיד אל-שטרי, ונפגש עם מנהיג המורדים אחמד אל-שרע. שטרי, איש המיליציות בעברו, נשלח על ידי ראש ממשלת עיראק מחמד שיאע אלסודאני לחוש את השלטון החדש ולהעלות בפני בן שיחו כמה חששות עיראקיים. ב-31 בדצמבר ערך שר החוץ העיראקי פואד חסיין (כורדי) שיחה עם עמיתו הסורי, ואילו סודאני צפוי לערוך בקרוב ביקור בטהראן, אותו יקדיש בעיקר לנושא הסורי.

משקעים משני צדי הגבול

בעיראק עוקבים במיוחד אחר הנטיות העדתיות הסוניות והאנטי-שיעיות שמלוות את המרד הסורי. אחת הדוגמאות לכך היא סוגיית קבר הקדושה זיינב. במהלך הכניסה לקבר נשמע אחד ממנהיגי מהמורדים מצהיר כי כל שיעי שיעלה לרגל לקבר יחויב לעלות לרגל לקברי האומיים השנואים על השיעה. לאחרונה שונה שם הרחוב בו שוכן הקבר לרחוב "פארוק", כינויו של הח'ליף עומר השנוא על השיעה.

צעדים אלה זוכים לאהדה וחיקוי באזורים הסוניים בעיראק השכנה. קבר זיינב יקר במיוחד למיליציות השיעיות בעיראק; כל פגיעה בו עלולה להוביל לחזרתם לפעילות בסוריה, והוא אף היה אחד הנושאים המרכזיים בביקורו של אל-שטרי.

כמו בישראל, גם בעיראק נוהגים להדגיש את עברו הג'יהאדיסטי של אל-שרע. מנהיג המורדים, המכונה אבו מחמד אל-ג'ולאני, לחם בעיראק כחבר בארגונו של אבו מסעב אלזרקאווי. הוא היה עצור בכלא עיראקי על מעורבות בפעולות טרור קטלניות בהן נהרגו אזרחים רבים, רובם שיעים. שטרי נשלח כדי להעריך אם השינוי שעבר אל-שרע אמיתי או לא. הוא הצליח להביא לשחרורם של עשרות לוחמי מיליציית "נוג'באא" הפרו-איראנית שנעצרו על ידי המורדים, כמחווה של רצון טוב מצדם.

משקעים קיימים גם בצד הסורי. המיליציות שלחמו נגד המורדים משולבות במשטר העיראקי, ואנשיהן ממשיכים להביע עוינות כלפי המשטר החדש בסוריה ותומכיו. כך, למשל, מפקד מיליציית "כתאאב סייד אלשוהדאא" העיראקית אבו ולאא אלוולאאי תקף בחריפות את טורקיה, הפטרונית של המשטר החדש, על חלקה במלחמה בסוריה.

לפי כמה מקורות, מאהר אסד, אחיו של בשאר שהיה מפקד הדיוויזיה הרביעית של צבא סוריה, ברח מסוריה לעיראק דרך הגבול ושהה בה. ממשלת עיראק הכחישה את הידיעות, ולא ידוע היכן הוא שוהה כיום. בעיראק נטען כי עשרות בכירים בשירותי המודיעין והביטחון של המשטר הסורי המודח ברחו לעיראק ונקלטו בשורות שירות הביטחון "אלאמן אלווטני".

התנהלות עניינית

עוד במהלך הקרבות שקדמו לבריחת בשאר, הבהיר אל-שרע לממשלת עיראק כי אין לו כוונה לאיים על עיראק. הבהרה זאת הרגיעה את הרוחות בבגדאד ותרמה לביקור ראש המח'אבראת. השחקנים העיראקים הם ממשלת סודאני והפוליטיקאים הבכירים בעיראק, ובעיקר ראש הממשלה לשעבר נורי אלמאלכי – הנחשב לאיש החזק בעיראק. גם מסעוד ברזאני, האיש החזק בחבל הכורדי בעיראק, הפגין קורת רוח מעמדותיו של אל-שרע, למרות החיכוכים בין כוחות המורדים והמיליציה הכורדית בסוריה.

הרוב בעיראק לא התלהב מהיותה חוליה ב"ציר השיעי", ולכן לא התאבל על אובדן סוריה. פעילות הציר הפכה לעול ואיום על עיראק, שנמצאת בעידן של פיתוח והתאוששות, לנוכח חשש מתקיפה ישראלית או מפעולה איראנית נגד ישראל משטח עיראק. נפילת משטר אסד שיחקה לידי ממשלת עיראק בכך שהחלישה משמעותית את המיליציות הסוררות שנאלצו להודיע על הפסקת השיגורים לעבר ישראל, בקושרן זאת בין היתר לשינוי המצב בסוריה.

בהשוואה לשכנותיה, עיראק מתנהלת בענייניות מול ההנהגה הסורית החדשה. היא לא השתלטה על שטחים מסוריה, כפי שעשו טורקיה וישראל, ולא מיהרה לארגן ביקורים של בכירי שריה ולהבטיח הבטחות למימון השיקום, כפי שעשו טורקיה וקטר – אלא שלחה לסוריה פקיד בכיר מהדרג המקצועי המודיעיני. זאת כאשר שתי הממשלות מחזיקות סכינים מתחת לשרוול: עיראק ואיום המיליציות השיעיות, וסוריה ואיום עידוד התודעה הסונית וחידוש פעילות דאעש.

עיצוב מחדש

בשנים 2003–2005 עברה עיראק תהליך דומה למה שקורה כעת בסוריה: השתחררות מדיקטטורה, דה-בעת'יזציה, הקמת מערכת פוליטית דמוקרטית פרלמנטרית, שינוי זהות ועיצובה מחדש של המדינה מנקודת האפס.

רוב המומחים לסוריה מתעלמים מניסיונה של המדינה השכנה ומהפוטנציאל הטמון בו; לא כך אחמד אל-שרע. הוא היה בעיראק בזמן שהדברים קרו, והוא כנראה לומד מהניסיון העיראקי – אלא שהוא כנראה עושה זאת על דרך השלילה. ב-30 בדצמבר הוא אמר: "לא נחלק משרדי ממשלה למרכיבי החברה כמתנות כפי שהיה במדינות השכנות. 'מחאצצה' פירושה חורבן סוריה".

בכך התייחס אל-שרע להיבט חשוב בהסדר הפוליטי בעיראק: הקצאת תפקידים על בסיס עדתי-לאומי. היבט זה מאחד את הצמרת הפוליטית העיראקית על אף חילוקי הדעות בין שיעים, סונים וכורדים. בעיראק נמתחת ביקורת חריפה על המושג, המעוגן בשחיתות. אל-שרע מתכוון כנראה לכך שממשלת טכנוקרטים, מסוג הממשלה שהקים באדליב, עדיפה על הקצאת משרות. הסיכון בממשלה כזאת כולל ביקורת על כך שאין בה ייצוג מספק לקבוצות נוספות, מה שילבה מתחים בקרב המודרים ממנה. מנגד, סוריה עשויה להפיק תועלת מניסיונה של עיראק בדה-בעת'יזציה ובגיבוש האוטונומיה הכורדית.

מרגע הקמתן קיימו עיראק וסוריה יחסים מורכבים. אלו כללו בין היתר קריאות לאיחוד, מעורבות פנימית, חתרנות, פעולות צבאיות, ואף תמיכה באויבים בזמן מלחמה. ייתכן שכעת הגיע הזמן בו יפנו שתי המדינות לנורמליזציה של היחסים. נורמליזציה שפירושה הפגת המתחים העדתיים, אבל מעל הכל קבלת המדינה האחרת בגבולותיה וזהותה הייחודית.

המאמר פורסם ב-13 בפברואר 2025 באתר הארץ.

הפוסט אחרי נפילת אסד: האם עיראק וסוריה יחתרו לנורמליזציה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנחת העבודה של היוצרים היא ש"במדינות המזה"ת המנהיג הוא בדרך כלל המחליט הבלעדי", ולכן "הכרת דמותו, מעשיו ומחשבותיו הכרחית לסיכול כוונותיו ההתקפיות". מפתיע ככל שזה נשמע, הקרנת סדרה תיעודית על מנהיגי האזור בפרט, ועל המזרח התיכון בכלל, הינה דבר נדיר למדי. הסכסוך הישראלי-ערבי זוכה לתשומת לב רבה יותר, אולם החברה הישראלית אינה מתעניינת במיוחד בשכניה, הן במצב מלחמה והן במצב של שלום. על כן, יש לברך באופן עקרוני על כל ניסיון תקשורתי להרחיב את הידע של החברה הישראלית לגבי ההיסטוריה של השכנים.

אולם, למרבה הצער, הסדרה סובלת מכמה כשלים מהותיים שפוגמים בתוצאה הסופית. כשלים אלה סובבים סביב ארבע סוגיות:

האחת, אי-בהירות לגבי מוקד הסרטים.

השנייה, בחירת עדשה חד-ממדית דרכה מועבר המידע.

השלישית, בחירה סלקטיבית של מידע שמשרתת את העדשה שנבחרה, אולם אינה משקפת באופן מהימן את הידע ההיסטורי הקיים כיום.

ולבסוף, סתם טעויות היסטוריות. מתוך מטרה להתמקד בעיקר, לא אטפל בסוגיה האחרונה.

1. אי-המיקוד של הסדרה נובע מהעובדה שיוצריה לא החליטו שמא היא נועדה להציג ביוגרפיה של השליטים או לספר את סיפורי הגבורה של המודיעין הישראלי ביחס למנהיגים אלו.

התוצאה היא ערבוב בין פרטים ביוגרפיים של המנהיגים – אשר מסופרים בדרך כלל על ידי אנשי אקדמיה – ובין סיפורי המודיעין המסופרים על ידי אנשי מערכת הביטחון, קרי מוסד, שב"כ והמודיעין הצבאי. וכך, הנרטיב קופץ בין סיפור תולדות חייו והחלטותיו של המנהיג, ובין פרשיות מודיעין – לעתים שוליות – שמקבלות נפח שידורי מעל ומעבר לחשיבותן ההיסטורית.

כך, למשל, פרשת המדענים הגרמנים בתקופתו של עבד אל-נאצר (מבצע "דמוקלס") – שנלעסה כבר לא מעט לאורך השנים – תופסת כמעט כשליש מהפרק על מנהיג חשוב זה. ניתן היה להבין החלטת הפקה ועריכה אם פרשת פיתוח הטילים נגד ישראל אכן הייתה איום של ממש על קיומה של ישראל, אולם המחקר ההיסטורי מלמד כי לא כך היה. למעשה, כבר בזמן אמת – כפי שראש המוסד מאיר עמית כתב – היה ידוע כי הטילים שהוצגו לראווה במפגן הצבאי של העשור למשטר, אינו שמיש ונועד בעיקר לצרכי תעמולה פנימית. למעשה, גם חלק מהמרואיינים הודו בכך, אולם למה לקלקל סיפור טוב המספר על מדענים גרמנים, לאחר השואה, שמסייעים לשליט המצרי לפתח נשק שישמיד את ישראל. במלים אחרות, הצגת הסיפור נועדה לחזק את התזה שמדובר במנהיג הפועל להשמדת ישראל.

2. עניין זה מביא לסוגיה השנייה, וזו הפריזמה או העדשה דרכה מוצגת הסדרה. כינויה "אויבים" ממקם את גלריית האישים תחת עדשה מאיימת. ספרות הפסיכולוגיה הפוליטית קוראת לכך "דמוניזציה" או השטנה. במלים אחרות, היריב מתואר בצורה מאיימת ומפחידה, לעתים בצורה מוגזמת באופן שאינו משקף את המציאות המורכבת. דמוניזציה מתרחשת כמעט בכל סכסוך, וישראל אינה יוצאת דופן מבחינה זו. היא נועדה לחזק את הסולידריות והנחישות של החברה במאבקה נגד האויב המשותף. אמנם אף לא אחד מהמנהיגים היה ידיד של ישראל (גם לא סאדאת), אולם חלקם לא שאפו לחסל את ישראל, ואף קיימו עמה לעתים קשרים חשאיים. מידע זה, שאינו עולה בקנה אחד עם התואר "אויב", לא נכלל בתכניות, אם מחמת צנזורה עצמית או בורות.

3. דבר זה מוביל לביקורת השלישית והיא בחירה סלקטיבית של מידע. התיאור של עבד אל-נאצר כמי שחתר להשמיד את ישראל תואם לתיאור המסורתי שלו בתקשורת הישראלית כהיטלר וכמוסוליני, כאשר עיקרי האידיאולוגיה שלו שפורסמו ב"פילוסופיה של המהפכה" הושוו ל"מיין קאמפף" של היטלר.

למותר לציין, כי אין שום דמיון בין שני הכתבים הללו. ואולם, יש גם עדויות שעבד אל-נאצר ניסה לקיים מגעים עקיפים וישירים עם ישראל. מאיר עמית חשף כי ב-1966 התקיים קשר עם קצין בכיר בצבא המצרי שהיה אמור להוביל לפגישה ישראלית-מצרית רמת דרג בקהיר, אולם איסר הראל טרפד את היוזמה, בעיקר בשל "מלחמות יהודים". המוסד הוביל את המגעים הללו ולכן מן הראוי היה להכלילם בהתייחסות של המודיעין למנהיג המצרי, אולם תיאור זה היה "מקלקל" את דימויו השטני החד-ממדי.

גם ערפאת קיים קשרים עם ישראל באמצעות בכירים בארגונו בשנות ה-70 ו-80, ואף הכיר בישראל ובהחלטה 242 כבר ב-1988, חמש שנים טרם הסכמי אוסלו, אולם ישראל בחרה להתעלם, וכך גם התכנית על ערפאת. העיתונאי דני רובינשטיין אמר בסוף הפרק כי הוא מאמין שערפאת רצה הסדר שלום, אולם אין ניסיון להבהיר מה מביא את אחד הפרשנים המוערכים בארץ לערפאת (רובינשטיין כתב עליו ביוגרפיה) לומר משפט שעומד בסתירה לכל מה שהוצג בפרק. שהרי אם המטרה היא להראות את האויב והטרוריסט ערפאת, הרי כל מידע שעלול לפגוע בדימוי זה אינו רצוי.

הפרק על אסד עוסק בהרחבה בפעולות הטרור של המשטר, אך ממעיט לעסוק במגעי שלום עם ישראל לאורך שנות ה-90. גם כאשר הוזכר תהליך השלום, המסקנה מפי דניס רוס הייתה כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להתגמש ולכן המשא ומתן נכשל.

אולם, הידע שקיים כיום מאושש את הקביעה כי אסד בימיו האחרונים רצה לחתום על שלום עם ישראל כדי להותיר לבנו ירושה שקטה בחזית הזו, אולם התעקשותו של ברק שלא לאפשר לאסד להגיע לכנרת, כדרישתו, שמה קץ לשיחות. קלינטון האשים את ברק בטרפוד ההסכם. במלים אחרות, לא תמיד "האויבים" אשמים בהחמצת הזדמנויות אלא גם ישראל החמיצה הזדמנויות (וכמובן אפשר להתווכח אם זה היה רצוי וכו' אבל זה כבר וויכוח אחר).

באשר לסאדאת, אמנם הפרק דן בצדק בפספוס המודיעיני של השלום, אך משום מה התעלם מהתפקיד החשוב שמילא המוסד במפגש שהתקיים בין דיין ונציג מצרי בכיר במרוקו והכשיר את הקרקע לביקור סאדאת בירושלים.

כתיבת ההיסטוריה, כמו גם סיפורה התיעודי בקולנוע ובתקשורת, היא תהליך דיאלקטי שמושפע מחשיפת מסמכים חדשים וקיומה של פרספקטיבה היסטורית עמוקה יותר שמאפשרת – ולעיתים דורשת – רוויזיה בנרטיב ההיסטורי. מצופה מסדרה דוקומנטרית חדשה שלא תשחזר את הנרטיב הישן אלא תשאל שאלות שלא נשאלו או תקרא תיגר על תפיסות קיימות. למרבה הצער, הסדרה מאששת את הסטריאוטיפ הישן של הערבי או הפרסי "האויב" ומפספסת את חלקם של קברניטי ישראל והמודיעין בניפוח הדימוי השלילי של האויב, וכן את תרומתם להחמצת הזדמנויות לשלום.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 בפברואר 2021.

הפוסט סדרת הטלוויזיה "אויבים" – המשך הדמוניזציה באמצעים ישנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עיראק נשלטת מאחורי הקלעים על ידי גושים פוליטיים ובראשם אישים שאינם מתמודדים בבחירות. אלה מחלקים ביניהם את משאבי המדינה ומעסיקים פולי טיקאים שישמרו על השיטה. מאז 2018 ,הסנדקים העיקריים הם האדי אלעאמרי (העומד בראש גוש המפלגות "פתח" ומפקד מיליציית "בדר") ואיש הדת מוקתדא אל-סדר. השושבין והפטרון של הברית הזאת היא איראן. במקביל, נמשכה ההסלמה בין המיליציות השיעיות לבין הכוחות הצבאיים האמריקנים השוהים בעיראק. העילה הייתה נקמה מתמשכת על הריגת שני הבכירים, בעיקר על ידי ארגון "חזבאללה אלעראק" שאלמוהנדס עמד בראשו. ההסלמה המשיכה "ספין" שיזם סלימאני להסטת תשומת הלב הציבורית מהמחאה לעבר יעד "פטריוטי" של השגת נסיגה אמריקנית. כך נגררה עיראק לעבר סכסוך אזורי איראני-אמריקני שרק מעטים בה רוצים בו.

למעשה, עד מרץ 2020 שרר בעיראק סטטוס קוו שהיה נוח יחסית עבור האיראנים: המחאה דעכה והמדינה נשלטה על ידי ראש הממשלה בפועל עאדל עבד אלמהדי החלש, שהתפטר בדצמבר 2019 .אז נכנס לתמונה מועמד חדש שהעיב על המצב הקיים ואיים על המיליציות ואיראן. עדנאן אלזורפי קבל את תמיכת הממסד הדתי השיעי (ה"מרג'עיה") ואת תמיכת ארה"ב (הוא אזרח אמריקני). נשיא עיראק הכורדי ברהם צאלח מיהר לאשר בהתלהבות את המינוי. זורפי כ יהן בעבר כמ ושל מחוז נג'ף. במהלך כהונותיו שם הוא לחם בנחישות נגד המפלגות והמיליציות ששלטו במחוז לפניו. רבים בעיראק ראו בו את המועמד האידיאלי וקיוו שיצליח להרכיב ממשלה. אם היה מתמודד בבחירות, אין כמעט ספק שהיה נבחר לתפקיד. במהלך התקופה, פרסם זורפי מספר פעמים את עקרונותיו: הוא יפעל לריכוז כל הנשק בידי המדינה, יעמיד לדין את מי שאחראי להרג המפגינים, ינהיג מדיניות של "עיראק תחילה" וישמור על עיראק ממעורבות בסכסוכים אזוריים. מועמדותו הטרידה מאד את עמודי התווך של השיטה הפוליטית בעיראק והם מיהרו לפעול.

בתחילה, תמכו רבים במערכת הפוליטית הזאת בזורפי. זאת ככל הנראה כתוצאה משילוב בין האשליה שיוכלו לשלוט באמצעותו והרצון להחליש גורמים מתחרים בתוך המערכת. משנוכחו כי "הגולם" עלול "לקום על יוצרו", מיהרו לשנות דעתם. ראשית, ביקרו בעיראק פקידים איראנים בכירים ואחר כך נערכה פגישה בין נציגי כל המפלגות השיעיות שבה הוחלט להסיר תמיכה מזורפי ולתמוך, בברכת איראן כמובן, באלכאט'מי. מיד בעקבות זאת הודיעו הסונים והכורדים על שינוי בעמדתם ותמיכה באלכאט'מי. ב -9 באפריל הודיע זורפי על משיכת מועמדותו וייחס זאת ל"גורמים פנימיים וחיצוניים".

משמעויות לישראל:

עיראק היא המדינה הערבית הגדולה והמאוכלסת ביותר ממזרח לישראל. רבים בציבור העיראקי רוצים בקשר עם ישראל. הסיבות לכך מגוונות: עניין מחודש בקהילה היהודית שנכחדה, הערצת ישראל בשל היותה דמוקרטיה והישגיה המדעיים וגם היותה האויבת של איראן (ולכן בעלת ברית לרבים שעוינים את איראן בעיראק).

ישראל הרשמית, מצידה, החלה לגלות לאחרונה את הלך הרוח הזה בקרב העיראקים ולתקשר עמו, בעיקר דרך התקשורת החברתית. בשנה האחרונה הצטרף משרד החוץ הישראלי אל הניסיון לעודד מגע ושיח. במהלך 2019 ביקרו בארץ כמה משלחות מעיראק ואורחים עיראקים הי ו חלק ממשלחת נוספת. דפי המשרד בערבית זוכים למעקב מצד מאות אלפי עיראקים שרובם הגדול מבטא עמדות חיוביות. אחד הדפים, "ישראל בלהג העיראקי" , מיועד במיוחד לדיאלוג ישראלי-עיראקי. בנובמבר 2019 ,גינה ראש הממשלה נתניהו את הטבח שערכו תומכי איראן במפגינים בעיראק ולפניו הביע שר החוץ ישראל כץ תמיכה במפגינים ודרישותיהם. בכך הפכה ישראל למדינה האזורית היחידה שהביעה הזדהות עם המפגינים בעיראק.

מצטפא אלכאט'מי הוא מועמד ראוי לתפקיד ראש הממשלה ומינויו יוכל לייצר הזדמנות תקדימית לקשר עם הצמרת הפוליטית העיראקית. אלכאט'מי ביסודו הוא פרו מערבי, ליברל אמיתי, דובר אנגלית שוטפת ובסביבתו פוטנציאל רב ליצירת ערוצי הידברות עם ישראל. איראן ותומכיה נאלצו להמליץ לראשות הממשלה על אדם שרק בחודש ינואר הואשם כי מילא חלק בחיסולו של סלימאני וזכה לכינוי "סוכן אמריקני". לפני מספר שבועות הוא ניצל את מעמדו כראש המח'אבראת ושלח אנשים לעצור מפקדים במיליציית "חזבאללה אלעראק". אלכאט'מי עומד בפני חודש בו הוא אמור להרכיב ממשלה ולזכות באמון הפרלמנט. אם יצליח, הוא אמור לכהן כשנה עד לעריכת בחירות.

אולם צריך לזכור היטב שכאט'מי לא נבחר לתפקיד, אלא מונה על ידי תומכי איראן בפוליטיקה העיראקית. הוא יצטרך להיות ה"ילד הטוב" ולא להסתכן. תומכי איראן יעמידו אותו במהלך החודש הקרוב במספר מבחנים, למשל על ידי חימום הזירה מול הכוחות האמריקנים. הוא יצטרך כנראה להבליג. ויש להם גם תוכנית מגירה למקרה שלא יהיה רופס מספיק: הם לא יאשרו את ממשלתו ויפעלו להשארת ראש הממשלה בפועל עאדל עבד אלמהדי עד הבחירות. אם יצליח אלכאט'מי בשלב כלשהו, כלומר לאחר המינוי הרשמי, להשתחרר מ"יוצריו", תיפתח בפני ישראל הזדמנות אמיתית ואופק חדש. זה לא יוכל לקרות מעצמו וללא מעורבות אמריקנית (ואולי גם ישראלית) רבה יותר בפוליטיקה העיראקית.

ד"ר רונן זיידל הוא חוקר עיראק במרכז דיין שבאוניברסיטת תל אביב וחבר צוות חשיבה במכון מיתווים.

המאמר פורסם בזמן ישראל, 15 באפריל 2020

הפוסט המצב הפוליטי בעיראק היום: האם הזדמנות לישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

2019 לא הביאה לשינויים משמעותיים ביחסי ישראל-עיראק. עם זאת, חלה עלייה הדרגתית ביחסה של ישראל לעיראק כאל אתגר ביטחוני, שכן היא רואה בה חוליה חשובה בשרשרת העברת אמצעי הלחימה ונשק אל החזית בגבול הצפון. בישראל עוקבים בדריכות אחרי הקמת הבסיס הצבאי אבו-כמאל הסמוך לגבול עיראק-סוריה. לפני מספר חודשים בוצעו בעיראק מספר תקיפות מל"טים נגד בסיסי המיליציות השיעיות. תקיפות אלה בתוך השטח העיראקי, לראשונה מאז תקיפת הכור אוסיראק ב-1981, יוחסו לישראל. קודם לכן, תקפה ישראל מספר פעמים יעדים של אותן מיליציות בסוריה.

ממשלת עיראק מינתה ועדת חקירה וזו קבעה, באיחור רב, כי ישראל אחראית לתקיפות. השלטון בבגדאד נמנע מלאיים בתגובה, אך המיליציות השיעיות פתחו "חשבון דמים" עם ישראל והחריפו את טון ההתבטאויות נגדה. האוכלוסייה העיראקית, לעומת זאת, גינתה ברובה את האופן שבו איראן הופכת את ארצם לזירת התגוששות עם ארה"ב וישראל. בשולי השיח הזה, ועוד לפני שפרץ גל ההפגנות, הופיעו ברשתות החברתיות גם ביטויי שמחה על הפגיעה בכוחות הפרו-איראניים השנואים.

למחוז הכורדי האוטונומי שבצפון עיראק, ההפגנות נגד איראן לא הגיעו. שם עמלים דווקא עם תיקון הקשרים עם טהראן, בתהליך שמתרחש באופן מובן תוך צמצום הקשרים עם ירושלים. בשנה החולפת לא היו ביקורים של אישים משמעותיים בכורדיסטאן וגם לא נשמעו הצהרות מעניינות בנוגע ליחסים. ניתן בהחלט לומר כי בעוד שבשנים קודמות עסקה ישראל בעיקר בהזדהות עם הכורדים ושאיפותיהם, ב-2019 היא "גילתה" את עיראק הערבית ואת העובדה שהתחום האזרחי (התרבותי-זהותי) הוא בעל פוטנציאל לביסוס יחסים עם בגדאד. היהדות משחקת תפקיד חשוב בהקשר זה, שכן מדובר באפיק "לגיטימי" יותר מבחינת עיראק לקשר עם ישראל.

חשוב להדגיש, הצמרת הפוליטית של עיראק כבולה לאיראן בנושא הישראלי. עם זאת, היא לא מונעת את מודל "הכשרת הלבבות מלמטה", וזה אף התגבר עם פרוץ ההפגנות. מדובר ביחסים שמתקיימים באופן פרטי, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות. עיראקים רבים מביעים תקווה כי לאחר שיחול בארצם השינוי המיוחל, היא תכונן יחסים עם ישראל. זאת ועוד, הם מייחלים שישראל תפעל לטובת העם העיראקי ותפגע באיראן. הזדהות זו אינה באה לידי ביטוי באופן פומבי, אך לצד זאת ביטוי השנאה לישראל שוליים ביותר בהפגנות.

משרד החוץ זיהה את המגמה הזו עוד בשלהי 2018 והקים קבוצת פייסבוק ייחודית בשם "ישראל בלהג העיראקי", המיועדת לשיח עם עיראקים. הקבוצה צברה תאוצה בשנה החולפת ומונה כיום כ-273 אלף עוקבים. בנוסף, במהלך 2019 ביקרו בישראל ארבע משלחות עיראקיות כאורחות של משרד החוץ. עיראקים נכללו גם במשלחת ערבית אחרת שהגיעה לארץ. באפריל, אחרי שדבר הביקורים הודלף לתקשורת, התקיים בעיראק דיון בשאלת הנורמליזציה עם ישראל. ועם זאת, האיום על עיראקים שמשתתפים במפגשים שכאלה הוא רציני ומוחשי.

ביולי 2019 נרשמה קפיצת מדרגה נוספת, כששר החוץ ישראל כ"ץ פרסם ברכה כללית לעם העיראקי ובה הביע רצון בהגברת שיתוף הפעולה בין העמים. אחרי פרוץ גל המחאה, פרסם כ"ץ הודעת תמיכה "בעם העיראקי ובדרישותיו הצודקות". חודש לאחר מכן גינה ראש הממשלה בנימין נתניהו טבח שביצעו המיליציות השיעיות בבגדאד והאשים את איראן באחריות לו. נכון כי הדרגים הבכירים בישראל ראו בכך הזדמנות לנגח את איראן, אך אין בכך כדי לבטל את העובדה שישראל היא המדינה היחידה באזור עד כה שהביעה הזדהות עם המפגינים.

עיראק עומדת כעת בפני פרשת דרכים שתשפיע בוודאות על יחסיה עם ישראל. אם ידוכאו ההפגנות, בסיוע איראני פעיל, היא תהפוך למדינת חסות של הרפובליקה האיסלאמית ובבגדאד תשב ממשלת בובות בעלת יכולת התנגדות מצומצמת מאוד לדרישות מטהראן. אם הסטטוס קוו יישמר, ממשלת עיראק תיחלש בהדרגה, עיראק תישקע לשיתוק פוליטי, תאבד עוד יותר מחשיבותה האזורית ומהיותה יעד עבור ישראל. לעומת זאת, אם יצליחו המפגינים להפיל את המשטר, תיווצר לישראל הזדמנות של ממש. במצב שכזה, הסנטימנט האנטי-איראני יוביל את הממשלה החדשה לחפש בעלות ברית חדשות שיכבדו את השינוי שהתחולל בה. בעלות ברית שכאלה יהיו רחוקות מטהראן, דבר שעולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 19 בפברואר 2020.

הפוסט עבור ישראל, עיראק היא אתגר ביטחוני אך גם יעד להתקרבות אזרחית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-עיראק: הזדמנויות לקידום שיתופי פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההשלכה הראשונה של תוצאות המתקפה תהיה לגבי עתידה של המדינה האסלאמית. בשיאו, הארגון שלט על 20 אחוזים מהטריטוריה של עיראק, ו-40 אחוזים מהטריטוריה של סוריה. עוד בטרם החלה המתקפה על מוצול, הארגון איבד מחצית מהשטח שכבש בעיראק, וגם חלקים לא מבוטלים בטריטוריה הסורית. דהיינו, הנסיגה הטריטוריאלית של המדינה האסלאמית החלה כבר קודם לכן, אולם אובדן מוצול וסביבותיה יביא לחיסולה בעיראק. לתוצאה כזו תהיה השפעה משמעותית ביותר מבחינת המורל, אמינות והיכולת של הארגון לגייס כסף ומתנדבים, במיוחד בסוריה השכנה. אובדן המאחז העיראקי עשוי להוביל לאובדן המאחז הסורי ו"עיר הבירה" של הארגון באל-רקה. המדינה האסלאמית כרעיון ואידיאולוגיה לא ייעלם, אולם אובדן המאחז הטריטוריאלי והעורף הכלכלי והפיננסי ייאלץ את הארגון לשנות את המודוס אופרנדי שלו, שיתבטא יותר בפעילויות טרור מבוזרות.

הפוסט "מוצול: המערכה על המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סוריה ועיראק: התפתחויות אחרונות והשפעתן על מצב זכויות האדם באזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.