חברות ה-EMGF אישרו לאחרונה את חוקת הפורום שהפך לארגון מדיני ראשון מסוגו באזור, ואילו טורקיה, שאינה חברה בפורום, מאמצת מסרים פרגמטיים (לפי שעה ללא תוצאות מוחשיות), שיעדיהם מגוונים – וושינגטון, בריסל, קהיר ואף ירושלים; ושוק האנרגיה העולמי מראה אמנם סימני התאוששות, אך מוקדם עדיין להעריך לאן הם מובילים, במיוחד לנוכח הדגש הרב שניתן כעת לאנרגיה ירוקה.

קודם לכן, ביקורו של שר האנרגיה המצרי בישראל (ב-21 בפברואר) היה אירוע מעניין במיוחד, לנוכח זאת שגילויי נורמליזציה, ובמיוחד ביקורים של שרים מצריים בישראל, נדירים למדי. השר המצרי ביקר גם ברמאללה ונועד שם עם בכירי הרשות הפלסטינית. אגב, קדמו לו ביקוריהם בישראל של ראש הממשלה היווני ונשיא קפריסין.

שתי תוצאות קונקרטיות נרשמו במהלך ביקורו של השר המצרי:

1. האחת, הסכמה ישראלית-מצרית לחבר את שדה הגז לוויתן למתקני ההנזלה במצרים, באמצעות צינור תת-ימי, לצורך יצוא הגז מישראל.
2. והשנייה, הסכמה מצרית-פלסטינית לפיתוח שדה הגז "מרין" שנמצא מול חופי רצועת עזה.

לכל הדעות, יבול מרשים למדי. ברור ששתי ההסכמות הללו מחייבות עדיין עבודה רבה, ולא ברור האם, מתי וכיצד ייצאו לפועל, אולם הן מצביעות על פעלתנות מצרית מרשימה, במסגרת הארכיטקטורה האזורית שהתבססה בשנים האחרונות במזרח הים-התיכון.

מה הביא לביקורו של השר המצרי ומהן ההשלכות האפשריות של ההתרחשויות האחרונות על שאר השחקנים באזור?

מצרים

קהיר פועלת להבטיח את מרכזיותה במערך האנרגיה האזורי, כ"האב" אנרגיה אזורי, באמצעות שני מתקני ההנזלה הקיימים במדינה. חיבורו של שדה הגז לוויתן למצרים מיישב, לכאורה, את השאלה המרכזית הנוגעת לחלופת היצוא המועדפת על ישראל. החלופה המצרית מייתרת הן את צינור ה-East Med ואת החלופה הטורקית, הגם שזו אינה על הפרק כעת. ההסכם הנוגע לשדה הפלסטיני “מרין” נועד למנוע את כניסתם של שחקנים אחרים, ובראשן טורקיה.

זכורים המגעים שהתקיימו לפני מספר שנים ביחס להסכם טורקי-פלסטיני סביב המים הכלכליים ביניהן. המצרים חשו בזמנו להעמיד את הפלסטינים במקומם, והתרגיל הטורקי נדחק הצידה. עם זאת, החשש המצרי מפני העלאתו מחדש בעינו עומד. הפיצול הפלסטיני, ההכרח להבטיח הסכמה מצד החמאס, והזווית הישראלית המורכבת בפני עצמה, מעידים שמדובר בהסכם, שהמסר העיקרי שלו בשלב זה הינו מדיני.

יוזכר הפרויקט שנועד להזרים גז לרצועה, במימון הקוורטט וקטר, באמצעות צינור לרצועה, שישראל אישרה. הפוטנציאל של שדה הגז "מרין" בעינו עומד, אולם לא באורח מיידי. ככלל, מצרים עוקבת מקרוב, ואולי אף בדאגה מסוימת, אחר שלל המגעים בין ישראל ואיחוד האמירויות ואחר ההתקדמות המהירה ביישום ההסכם ביניהן, מתוך חשש שמעמדה המרכזי במזרח אגן הים התיכון ייפגע, כולל השלכות אפשריות על תעלת סואץ.

יוון וקפריסין

בין השורות ניתן לחוש בדאגה מסוימת בניקוסיה ואתונה. אלו רואות אמנם במצרים מרכיב חשוב ביותר במערך שיתוף הפעולה האזורי המרשים. אולם, בעינה עומדת התהיה מה יהיה בגורלן של החלופות האחרות הנוגעות אליהן, ובעיקר צינור ה-East Med. יוון קיימה מפגש ראשון מזה זמן רב עם טורקיה במסגרת ה-Exploratory Talks, שנועדו לצנן את המתח באזור, אולם אינה תולה תקוות רבות מדי בערוץ זה.

צינור הגז לאירופה, האמור לעבור דרכה, מהווה מבחינת יוון חלופה מרכזית, על אף סימני השאלה המרובים סביבו. על רקע זה, מעניינים הדיווחים על מגעים מצריים-יווניים, שכללו לכאורה הסכמות בדבר שינוי בנתיבו של צינור ה-East Med, כך שייצא ממתקני ההנזלה במצרים לעבר כרתים ומשם ליוון ואירופה.

קפריסין

קפריסין מצויה בצומת מאתגרת ולא נוחה. המשא ומתן סביב בעיית קפריסין צפוי להתחדש בניו יורק בסוף אפריל בחסותו של מזכ"ל האו"ם, אולם הנסיבות הנוכחיות אינן פשוטות. אנקרה מבהירה שמבחינתה החלופה העדכנית הינה שתי מדינות באי. כזכור, בצפון האי נבחר לאחרונה מנהיג טורקי-קפריסאי שחרת על דגלו את פתרון שתי-המדינות כחלופה האפשרית היחידה.

בניקוסיה גם שורר חשש מפני שחיקה במידת מחויבותה והתגייסותה של יוון לצידה. החיבור האפשרי של לוויתן למצרים "עוקף" חלופות אחרות, ומותיר את קפריסין לכאורה קירחת מכל הצדדים. דא עקא, היא אינה יכולה לצאת נגד מצרים.

על פניו, ניתן לקדם את חיבורו של שדה הגז אפרודיטה למצרים, ויש להניח שהתפתחויות הללו עמדו, בין השאר, בבסיס ההסכמה אליה הגיעו שתי הממשלות במהלך ביקורו של שר האנרגיה בקפריסין בשבוע שעבר (8 במרץ) – הנחיה שניתנה לחברות הנוגעות בדבר לפתור את המחלוקות ביניהן במסגרת זמן מוגדרת. אפרודיטה, כידוע, הינו שדה משותף ישראלי–קפריסאי, שפיתוחו מחייב הסכמות בין החברות ביחס לחלק המדויק של כל אחת מהן.

במהלך הביקור גם נחתם הסכם בין ישראל, קפריסין ויוון סביב כבל החשמל התת-ימי. פרויקט חשוב לכל הדעות, שסיכויי התממשותו לא מבוטלים. אולם סימני השאלה בקפריסין ביחס ל"מדיניות האנרגיה" של הממשלה רבים, וכאמור אלו קשורים, כמו תמיד, לבעיית קפריסין.

טורקיה

אנקרה החלה בשבועות האחרונים בתמרון דיפלומטי פרגמטי, שנועד למצב אותה בעמדה נוחה יותר מול ממשל ביידן. במסגרת זו, היא שיגרה איתותים חיוביים כלפי ישראל (שלא נענו בהתלהבות רבה), ומצרים (וגם בקהיר לא חשו לפי שעה להגיב). ההסכם המצרי-ישראלי וזה הפלסטיני משמעם, שקלף האנרגיה חונה כעת ביתר שאת במגרש המצרי. לאחרונה עלה רעיון לכנס ועידה רב-צדדית של מדינות הים התיכון, כדי לעקוף את הדרתה של אנקרה מפורום הגז האזורי, ובניסיון לצנן את המתח באזור. לא ברור לפי שעה האם הרעיון יקרום עור וגידים.

ישראל

מערכת היחסים בין קהיר וירושלים חשובה במיוחד, ונהנית כאמור ממפגש אינטרסים אסטרטגי בשורה של נושאים מרכזיים. לא ברור אם ההחלטה עליה נמסר במהלך ביקורו של השר המצרי בארץ, לחבר את לוויתן למתקנים המצריים, הייתה לאחר דיונים מעמיקים, כולל עם החברות הנוגעות בדבר (בדגש על שברון ודלק), והאם אכן מדובר בהכרעה ישראלית ביחס לחלופת היצוא המועדפת. יש היגיון מוצק, מדיני וכלכלי, לחבר את לוויתן למצרים, אף שבעינם עומדים סימני השאלה ביחס ליצוא לאירופה, הן לנוכח המחירים הנמוכים, והן על רקע החתירה האירופית הברורה לאנרגיה ירוקה. ימים יגידו אם מדובר בהצהרת כוונות מדינית, חשובה בפני עצמה, או בהחלטה ישראלית קונקרטית שהכריעה בעד חלופת היצוא דרך מצרים.

פורום הגז האזורי

פורום הגז האזורי נתפס בירושלים, ובצדק, כהישג מדיני-אסטרטגי. אישור חוקת הארגון על ידי חברותיו, הצטרפותה של צרפת כחברה, ושל ארה"ב כמשקיפה (דווח, שהפלסטינים הטילו ווטו על הצטרפותה של איחוד האמירויות כמשקיפה), והתרעומת הטורקית על הדרתה מהארכיטקטורה האזורית המתעצבת, מעידים על הצלחתו.

מרחב התמרון הישראלי מול חברותיו, בדגש על מצרים, יוון וקפריסין, משרת את האינטרסים המדיניים, כמו גם האנרגטיים, הישראליים. נראה, עם זאת, שאנו קרבים לשלב בו ישראל תצטרך לבחור מבין חלופות יצוא האנרגיה הרצויות לה (האם אכן הכיוון הוא מצרימה?), ולהחליט כיצד להתייחס לאתגר הטורקי, שמאותת על כך שאנקרה אינה מוכנה להישאר מחוץ למשחק. שר האנרגיה שטייניץ צוטט בניקוסיה עת הביע תקווה, שטורקיה תשנה את גישתה, ואולי תוכל להיות חלק משיתוף הפעולה באזור. נראה, שמדובר בטון מפויס יותר, אך לא מעבר לכך.

ישראל גילתה בשנים האחרונות יכולת תמרון מדינית מוצלחת למדי, אך הנסיבות הפוליטיות, ערב בחירות, אינן מאפשרות לה כיום מרחב תמרון וקשב מדיניים מרובים. מצד שני, ניתן לנצל את השבועות הקרובים לדו שיח קרוב ומעמיק עם בנות הברית של ישראל באזור, בדגש על מצרים, יוון וקפריסין, על מנת לגבש עקרונות אפשריים, גמישים ויצירתיים, למתכונת רחבה יותר של שיתוף פעולה אזורי.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 14 במרץ 2021.

הפוסט פורום הגז האזורי התבסס כארגון מדיני ייחודי באזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתקופה של קפאון מתמשך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ושל מתיחות גוברת על רקע כוונות הסיפוח של נתניהו, הנכונות של ישראל והרשות הפלסטינית לקחת חלק, במשותף, בייסוד ארגון חדש היא נקודת אור ודבר שאינו מובן מאליו. העובדה שה-EMGF משלב גם מדינות מאירופה ומהעולם הערבי כחברות מלאות, כמו גם את ארה"ב, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים (דוגמת הבנק העולמי) כמשקיפים, מדגישה עוד יותר
את ייחודיות המהלך.

הארגון החדש נולד למען מטרה כלכלית. המדינות החברות בו מעוניינות לשתף פעולה כדי להפיק את המקסימום ממצבורי האנרגיה שהתגלו בעשור האחרון במימי הים התיכון. ישראל נוטה להירתע לרוב מארגונים בינלאומיים, מחשש שתהיה נתונה בהם ללחצים על מדיניותה כלפי הפלסטינים. ואולם, למרות נטייתה הראשונית להותיר את הפורום כגוף בלתי-מחייב, הסכימה לבסוף ישראל למיסוד הפורום והפיכתו לארגון, כנראה על פי רצונה של מצרים. בעוד ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה דנות באפשרות בנייתו של צינור גז מישראל לאירופה – שהיתכנותו הכלכלית, הטכנית והמדינית מוטלת מאוד בספק – הארגון החדש ממצב את מצרים, בה יש מתקנים להנזלת גז שיכולים לאפשר ייצוא לאירופה שלא באמצעות צינור, כמובילה אזורית בתחום האנרגיה.

הרכב המשתתפים הנוכחי של הארגון הוא ייחודי, אך אינו צריך להיות סופי. לבנון ותורכיה הן שתי מדינות בעלות חשיבות באזור שכרגע נפקד מקומן מה-EMGF – בשל סכסוכים ועימותים עם חברות בארגון. ואולם, על מנת לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, מן הראוי יהיה לפעול בעתיד לשילובן בארגון. גם האו"ם, שממלא תפקיד במשימות תיווך באזור מזרח הים התיכון – בין ישראל לחמאס, בין
התורכים והיוונים בקפריסין, ובין ישראל ולבנון בעניין סימון הגבול הימי – יכול להיות מיוצג בארגון כמשקיף.

בכך, הארגון יהפוך לבעל פוטנציאל מדיני, ולא רק כלכלי, כולל במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות אין בנמצא גופים רב-לאומיים שפועלים ביעילות למען מטרה זו. תחת ממשל טראמפ, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) איבד מחשיבותו, שהייתה מוגבלת עוד קודם לכן. מאמצים שהובילה צרפת להקים קבוצת תמיכה בינלאומית לתהליך השלום, לא צלחו. היעדר גוף רב-לאומי בעל משקל מקשה, למשל, על הקהילה הבינלאומית להוציא לפועל את כוונתה לגבש חבילת תמריצים פוליטיים וכלכליים לשלום, שיוצגו במתואם לישראל ולפלסטינים.

עבור הנהגה ישראלית חדשה, שתהיה מעוניינת בהתנעה מחודשת של תהליך השלום ושתשאף לחבר בין הקשרים האזוריים לסוגיה הפלסטינית, ה-EMGF יוכל להיות נכס. עד שכך יקרה, ומעבר להיותו ערוץ קשר נוסף לרשות הפלסטינית, הארגון החדש יכול לסייע בקידום יחסי השלום עם מצרים וירדן. ייצוא הגז למצרים וביקורי שר האנרגיה בקהיר למפגשי הפורום כבר מחוללים שינוי ביחסים. ואולם, בקהיר אין כיום לישראל שגריר, זאת למרות שמשרד החוץ כבר אישר לפני כשנה וחצי את מינויה של אמירה אורון לשגרירה. הממשלה נמנעה שוב ושוב מאישור המינוי, ואיוש התפקיד מחכה לממשלה הבאה.

בכל הנוגע לקשר עם ירדן, שיתוף הפעולה בתחום הגז לא הצליח לייצר עד כה מומנטום חיובי משמעותי ביחסים. הוא נענה בהפגנות והתנגדות פוליטית וציבורית בירדן, ומתרחש בתקופה של משבר אמון חריף בין הצדדים. מלך ירדן הצהיר לאחרונה שהיחסים מצויים בנקודת השפל שלהם, וניכר כי רק שינוי מדיניות ישראלי ביחס לנושא הפלסטיני כמו גם מתן עדיפות גבוהה לשיקום היחסים עם ירדן יוכלו לשנות זאת. בני גנץ כבר השמיע מסרים ברוח זו בדברים שנשא בנהריים בטקס לציון 25 שנה להסכם השלום. מעבר לכך, הארגון החדש גם יוכל לסייע לשיפור היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, לאחר כמה שנים קשות. ה-EMGF מחבר בין ישראל למדינות באירופה, באופן שזוכה לברכת האיחוד ושלא מצטייר בבריסל כמהלך ישראלי לפצל ולהחליש את האיחוד, כפי שהצטיירה הברית שקידם נתניהו עם מדינות וישגראד, ובראשן הונגריה. הצטרפות צרפת עשויה גם לסייע – בהינתן הנהגה ישראלית חדשה – להסרת חסמים שמונעים את חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג )מועצת האסוציאציה( בין ישראל לאיחוד האירופי.

על מנת שישראל תשכיל להפיק את המיטב מההזדמנות שמייצר הארגון החדש, עליה ללמוד לקחים מהתנהלותה בארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. קשיים תקציביים היו בין הגורמים שמנעו ממנה עד כה לנצל את מלוא האפשרויות הגלומות בכך. למשל, בארגון ה-Mediterranean the for Union, היה לישראל תפקיד של סגן מזכ"ל, עליו היא ויתרה, והמשבר במשרד החוץ הביא לקיצוץ בתשלום הישראלי לארגון. גם לאו"ם ישראל חייבת כספים. חיזוק משרד החוץ ועיבוי התקציב שלו יסייעו לפתרון הבעיה ולמימוש הפוטנציאל. למרות הרלבנטיות הגבוהה של משרד האנרגיה לארגון החדש, בכל הנוגע להשתתפות ישראל בארגונים בינלאומיים, צריך משרד החוץ למלא תפקיד מוביל.

הקמת הארגון החדש בים התיכון היא הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק כלכלית. טוב תעשה הממשלה הבאה אם תפעל למנף את ה-EMGF לקידום שלום ושיתוף פעולה עם שכנינו, מעבר להפקת רווחים כספיים ממצבורי הגז.

המאמר פורסם בדה מרקר ב-28 בינואר 2020.

הפוסט פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.