הגילויים האחרונים מישיבת הקבינט על ציר פילדלפי מגלים לא רק את האטימות של ממשלת ישראל כלפי שאלת החטופים, אלא גם את האופי הלא-דמוקרטי שבו מתקבלות החלטות ואת הדרך הקלוקלת שבה מתנהל הקבינט הביטחוני.

החלטת הקבינט ברוב של 8 שרים (מתוך 10) לתמוך בהצעת נתניהו להישאר על ציר פילדלפי התקבלה בניגוד לדעתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד. במלים אחרות, למעט ראש השב"כ לשעבר השר אבי דיכטר, כל שאר השרים, שאין להם כל ניסיון ביטחוני, דחו את ההמלצות של כל גורמי הביטחון, למעט ראש המל"ל, צחי הנגבי, שהוא מינוי של נתניהו ועושה דברו. הדרך שבה התקבלה ההחלטה אפוא מזכירה במידה רבה משטרים אפלים.

הקבינט הביטחוני – המוסד החשוב ביותר בתחום קבלת החלטות ממשלתית – שבוי בידיו של נתניהו. כפי שאמר השר דרמר בהדלפה מהישיבה: "ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה". התפקיד המצופה משרי קבינט הוא להעיר, לבקר, לערער, לפקפק, לאתגר ולקרוא תיגר על כל נושא שנידון בקבינט, אולם בפועל הם הפכו לעדר של כבשים שאינו פוצה פה אלא מהנהן בראשו.

הדרך היחידה להתגבר על הדיקטטורה הזו היא באמצעות הדלפות מישיבות הקבינט. וכך, ציטטות למכביר מדיוני ממשלה וקבינט מודלפים מדי ערב לאזרחים נפעמים, שלא יודעים היכן לקבור את עצמם מרוב בושה לא רק על מעשה ההדלפה, אלא גם על הרדידות המחשבתית והלשון הירודה.

יש לזכור שישיבות קבינט הינן חסויות וכי הדלפה מהן הינה בגדר עברה על החוק, וזאת על פי חוק העונשין (סעיף 113), חוק יסוד: הממשלה (סעיף 35) ותקנון הממשלה. ואולם השרים, הנהנים מחסינות משפטית, ומהעובדה שמעולם לא הורשע שר על עברת הדלפה, מנצלים את ההזדמנות.

רעה חולה שקוראים לה הדלפות

כאמור, הדלפות הן לא דבר חדש בממשלות ישראל. זו רעה חולה המלווה את ממשלות ישראל מאז ראשית הקמת המדינה. ואולם, מי ששכלל את מעשה ההדלפה יותר מכל אחד אחר הוא נתניהו עצמו. השיא היה כאשר לשכתו נתפסה כאחראית להדלפת מצגת במהלך מבצע "צוק איתן" בראשית אוגוסט 2014, שהסבה נזק ביטחוני בשל המידע הכלול בה. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, סירב לפתוח בחקירה. בעקבות הסירוב, חבר הכנסת איתן כבל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ, שחייב את וינשטיין להסביר מדוע דחה את הפנייה. וינשטיין אומנם דחה את הדרישה, אך בתשובתו לבג"ץ הודה שפרסום תוכן שהוצג בקבינט הינו "פעולה אסורה בדין" ולכן "עקרונית ניתן לקבוע כי אדם אשר הדליף מידע מתוך ישיבת הקבינט ביצע לכאורה עבירה פלילית". בסופו של דבר, בג"ץ קיבל את החלטת וינשטיין שלא לפתוח בחקירה ובכך תרם מבלי משים לחיזוק תרבות ההדלפות בישראל.

בתחילת המלחמה ניסה נתניהו לכאורה לטפל בהדלפות בכמה דרכים: הגבלה נוספת של הצנזורה הצבאית והכנת חוק על ידי המל"ל שתכליתו להסמיך את השב"כ לבצע בדיקות פוליגרף למשתתפי דיוני הקבינט. מדובר ברעיון שעלה כבר כמה פעמים בעבר, אולם יושם רק במקרים חריגים. ניסיון אחר היה בדרישה מהיועצת המשפטית להזהיר עיתונאים בפני הדלפות, אך גם טריק זה לא עבד. היו אלה איומי סרק שנועדו "להפחיד" את המדליפים והמודלפים, אבל לא יכלו לטפל טיפול שורש בבעיה – ועוד בזמן מלחמה.

שיאן של ההדלפות מישיבות הקבינט במלחמה הייתה ישיבת הקבינט שבה התקבלה (או יותר נכון: הונחתה) ההחלטה להישאר בציר פילדלפי. אירונית במיוחד הייתה העובדה שהשרים נתבקשו לחתום מראש על מסמך "שותפי סוד" שנועד למנוע הדלפות מהדיון.

מדברים לציבור, במקום לדיון

הדלפות נעשות פעמים רבות על מנת להאדיר ולפאר את עמדת המדליף ולנגח את אלה החושבים אחרת. ואולם, במצב הנוכחי ההדלפה נותרה הכלי היחיד להילחם במדיניות הקול היחיד והאחיד בממשלה. אבל הבעיה היא שתופעת ההדלפות גם מחסלת את היכולת לנהל דיון אפקטיבי משום שהוא מכוון כולו לציבור כדי להשיג דיבידנדים פוליטיים.

ועדת וינוגרד, שחקרה את כשלי מלחמת לבנון השנייה ופרסמה את מסקנותיה ב-2008, קבעה כבר כי "סכנת ההדלפות אינה מתמצית בנזקים שנגרמים בכך שמידע סודי מגיע לידי האויב. תופעת ההדלפות מצמצמת במידה גדולה את היכולת לקיים דיון גלוי ואמין בפורומים חשובים, ויכול להיות שבכך היא תורמת לחולשות חמורות בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל". ועדות שונות לאחר מכן, ובראשן "הצוות לטיוב השמירה על סודות ביטחוניים" בראשות דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי, המליצו המלצות שונות כדי לטפל בהדלפות אולם אף אחת ממסקנותיהן לא יושמה.

נתניהו, שלאורך השנים "תרם" רבות לתרבות ההדלפות בישראל, אוכל עתה את פרי הבאושים של מדיניות זו. מן הראוי להוסיף את נושא ההתמודדות עם בעיית ההדלפות לוועדת החקירה הממלכתית שתוקם כדי לבדוק את כשלי הממשלה.

המאמר פורסם ב-6.9.24 באתר N12.

הפוסט התנהלות הקבינט מסכנת את ביטחון המדינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מזה חודשים קיים על השולחן פתרון הולם לגבול הדרומי, טוב אלפי מונים מזה שהציג נתניהו, שמיועד להשגת ביטחון בראייה לטווח ארוך. מדובר בחלופה הסדרית לפילדלפי ומעבר רפיח, המבוססת על שותפות עם מצרים וארצות הברית. החלופה משלבת אמצעים צבאיים, מדיניים וטכנולוגיים. היא כוללת, בין השאר, בניית מכשול תת קרקעי על בסיס קיר סלארי שיפתור את בעיית המנהרות, פתרון שכבר מומש בגבול המזרחי של הרצועה.

הקיר, שהוקם לאורך 64 קילומטר, הוא מכשול פיזי אפקטיבי המשולב עם מערכות טכנולוגיות מתקדמות, וכבר הוכיח את הצלחתו במניעה מוחלטת של מנהרות חודרות לתוך שטח ישראל (גם ב-7 אוקטובר). ישראל צריכה ויכולה להוסיף 14 קילומטר בלבד לאורך ציר פילדלפי, ולהקים במשותף עם מצרים מנגנון שליטה לפיקוח על המרחב התת קרקעי.

בצד זאת, מעל הקרקע ולאורך הציר יוצבו גורמי ביטחון פלסטיניים שעברו הכשרה ואימון על ידי ארצות הברית. הכוח הפלסטיני ייבדק בקפידה ויאושר על ידי מערכת הביטחון הישראלית. הוא גם יסתייע בכוחות צבא ערביים (אמירתיים?) המתנגדים לחמאס. נוכחות ערבית משני צדי הגבול תגביר את האילוצים על מערך ההברחות של חמאס.

בנוסף, יוקם כוח ייעודי מעורב (פלסטיני-אירופי) שיאייש את מעבר רפיח ויאפשר את הפעלתו, בתיאום מלא ובהסכמות עם מצרים ועם ישראל. האירופים כבר הביעו נכונות להפעלת כוח שידאג גם לצד האזרחי-מכסי במעבר רפיח (על בסיס כוח ה-EUBAM). הקומפלקס כולו – המעבר, הציר והמכשול התת קרקעי – יפוקחו על ידי ישראל ומצרים בחדר מבצעים משותף, שימנע הברחות וגם ימנע מעורבות כלשהי מצד חמאס.

המוטיבציה המצרית

אסור שהמשבר בגבול עזה-מצרים יוביל לפגיעה בהסכם השלום, אלא דווקא להפך – המבוכה המצרית מהברחות האמל"ח בגבולה היא הזדמנות פז מבחינת ישראל, ומנוף לרתימתה לקידום האינטרס המשותף של אטימת הגבול הדרומי. ישראל אינה מסוגלת לעשות זאת לבדה. המפתח לכך הוא דווקא הגברת התיאום עם מצרים, באופן שיגביר את המוטיבציה המצרית ויבטיח את מחויבותה למניעת התעצמות חמאס, מעל הקרקע ומתחתיה.

לתוכנית הזו יש גיבוי ואף היתכנות, מה שאין זו הסכמה מצד ממשלת ישראל. הנוסחה מוסכמת זה מכבר בשיח בין צוותי ישראל, מצרים וארצות הברית. גנץ אף העיד השבוע שנתניהו מנע את קידום הנושא מול המצרים, וסירב להיפגש ולקדם את הנושא עם נשיא מצרים א-סיסי. במקום זאת הוא בחר "לסנדל" את עצמו, את החטופים ואת כולנו עם החלטת קבינט שמונעת את סיום המלחמה ולא מאפשרת נסיגה.

מראשית המלחמה נתניהו מסרב לנהל דיון רציני על היום שאחרי, ובמקביל מוסיף להחליש במכוון את הרשות הפלסטינית, באופן שמסכן את ביטחון ישראל; זאת אף שהרשות הפלסטינית היא הגורם השלטוני האלטרנטיבי היחיד לחמאס, והמפתח לכל מעורבות אזורית ובינלאומית, בפילדלפי ובכלל.

למנוע את הנפילה לתהום

ציר פילדלפי ומעבר רפיח הם אכן צינור התחמשות של חמאס אותו יש לגדוע. ישראל היתה אמורה לכבוש את המרחב הדרומי כבר בתחילת המלחמה, אך נתניהו, באופן תמוה, התנגד לכך. כיום נדרש פתרון רציני שבאמת ישלול מחמאס את היכולת לבצע אי-פעם עוד 7 באוקטובר, אלא שהתעקשות נתניהו על ההחזקה הישראלית והישארות צה"ל בציר מונעת זאת.

המשמעות היא בראש ובראשונה ויתור על החטופים, והפרת החוזה בין המדינה לאזרחיה. הפרסומים האחרונים בנוגע למתווה נתניהו ממאי 2024 מוכיחים שניתן היה להגיע לעסקה ברוח התוכנית שפורטה לעיל. אלא שההתנהלות של נתניהו, בעיקר בנוגע לציר פילדלפי, היא שטרפדה אותה, למרות הזהרות חוזרות ונשנות מצד ראשי צוות המשא ומתן.

המשך החזקה ישראלית בציר ובמעבר רפיח תמיד היתה חלופה גרועה, והיום יותר מאי פעם. מבחינה מדינית, קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה בניגוד לעמדת בעלות בריתנו תגבה מחירים קשים, תפגע בשלום עם מצרים ותמנע קואליציה אזורית החיונית לביטחון ישראל. מבחינה צבאית, ישיבה הגנתית-סטטית בשטח צר ללא מטרה ולוחות זמנים, הופכת את הכוח הצבאי ליעד מרכזי לטרור ואלימות. הנוכחות במסדרון נצרים הפכה כבר כעת את חיילי צה"ל לברווזים במטווח, וכך גם היה בציר פילדלפי עד ההתנתקות ב-2005. 18 חיילים שילמו בחייהם בשלוש תקריות עקובות מדם בשלהי 2004.

הפוסט יש פתרון לציר פילדלפי. נתניהו מטרפד אותו כי הוא מעוניין במלחמה ובכיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המלחמה לימדה את שני הצדדים עד כמה המנהרות היו חשובות בתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס. כמו כן, המיסים שנגבו מהסוחרים שהבריחו סחורות דרך המנהרות היוו בסיס כלכלי חשוב להכנסות של חמאס. אחד החוקרים העריך כי עוד בשנת 2008, ההכנסות מהמנהרות נאמדו ב-35 מיליון דולר בחודש. אין לדעת במדויק כמה מנהרות היו ומה היקפו של הסחר שעבר בהן, אולם ההשלכות של תופעה זו לגבי חמאס – או כל כוח שלטוני אחר שיהיה בעזה ביום שאחרי – דורשות פיקוח הדוק על המעברים.

בעיית המנהרות אינה חדשה וגם ישראל מלכתחילה לא הקלה בה ראש. מאז ההתנתקות מעזה ומציר פילדלפי ב-2005, אך במיוחד מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007, ישראל העבירה מידע למצרים על המנהרות וההברחות. מסמכי וויקיליקס מלמדים על תלונות חוזרות ונשנות של ישראל, הן בשיחות ישירות עם המצרים והן דרך ארצות הברית, על כך שמצרים אינה עושה די כדי להילחם בתופעה. בעקבות זאת, בקיץ 2008 הנשיא מובארק עדכן את האמריקנים כי מצרים השמידה למעלה מ-280 מנהרות, אך הדגיש כי המאבק במנהרות הוא "הג'וב של מצרים וישראל, ולא רק של מצרים". בסוף 2009, לאחר מבצע "עופרת יצוקה", המצרים דיווחו לאמריקנים כי הם השמידו יותר מ-200 מנהרות, אך ישראל המשיכה להתלונן. ככל הידוע, ב-2014, לאחר עלייתו לשלטון, הנשיא א-סיסי פעל אף הוא להרוס ולסתום מנהרות, אולם ניכר כי המוטיבציה של חמאס לחפור ולהרוויח כסף הייתה גדולה יותר מהרצון של מצרים לחסום את הפרצות.

היו מספר סיבות טובות לכך: ראשית, העובדה שבגבול המצרי הוצבו יחידות משמר גבול ומשטרה, כפי שמתחייב מהסכם השלום וההסכם הנוסף שנחתם ב-2005, משמעותה שעל הגבול לא ניצבו יחידות צבא מאומנות ומצוידות כהלכה. שנית, מאז 2011 מצרים עברה טלטלה גדולה בעקבות "האביב הערבי" שהובילה, בין השאר, גם לצמיחת איום ג'יהאדיסטי בסיני שחייב מענה צבאי מידי. ישראל, דרך אגב, מילאה תפקיד חשוב במתן עזרה צבאית ומודיעינית למצרים בהתמודדותה עם איום זה. שלישית, לגורמים מקומיים בשטח – למשל בדואים או אפילו גורמי ביטחון – היה אינטרס לשתף פעולה עם אנשי חמאס תמורת בצע כסף. ולבסוף, אין לשלול את האפשרות שהיו גורמים שתמכו אידיאולוגית ופוליטית בחמאס.

עם זאת, מבחינה אסטרטגית לישראל ומצרים היה אינטרס לפגוע ביכולות הצבאיות והכלכליות של חמאס. כבר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" קבע עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דיוויד וולץ', כי "למצרים ולישראל יש בעיה משותפת: חמאס". לא היה זה מקרה שמבצע "צוק איתן" ב-2014 נמשך למעלה מ-50 יום כמעט ללא הפרעה מצידה של מצרים.

המלחמה הנוכחית הציבה לא מעט אתגרים בפני ישראל ומצרים, במיוחד עם כניסת צה"ל לרפיח והשתלטותו על המעבר, שהיה לסמל שלטוני חשוב עבור חמאס והפלסטינים. עד כה השכילו שתי המדינות לנווט בזהירות את יחסיהן. מצרים גם מתווכת לאורך כל המלחמה בין ישראל וחמאס בסוגיית החטופים ובשאלת סיום המלחמה, כאשר משלחות ישראליות נוסעות תדיר לקהיר.

אם עד המלחמה קיים היה פער בין האינטרסים האסטרטגיים של מצרים והמצב הטקטי בשטח, המלחמה חיזקה את ההבנה שהטקטי והאסטרטגי שזורים זה בזה בכל הנוגע לאבטחת הביטחון בגבול מצרים-עזה. ישראל ומצרים, לפי דיווחים שונים, דנות לאחרונה בהתקנה של חיישנים ובאמצעים אחרים לאורך הגבול בין עזה למצרים שיאפשרו לישראל לעקוב מבחינה טכנולוגית אחר הקורה בציר ובמעבר, וזאת כדי להתמודד עם בעיית המנהרות וההברחות. ובכל מקרה, נסיגה אין פירושה בהכרח כי ישראל לא תוכל לסכל פיגועים או הברחות, כפי שהיא פועלת כבר שנים רבות באזורי A ביהודה ושומרון, שהם פורמלית אזורים הנמצאים תחת אחריות ביטחונית של הרשות הפלסטינית.

סוגיית החטופים היא סוגייה הומניטרית ומוסרית בראש ובראשונה המחייבת לשים אותה בראש סדר העדיפויות. הצבת ציר פילדלפי ומעבר רפיח כסוגיות שאין בלתן הסכם היא לא רק מוסרית מוטעית, אלא גם לא נכונה, משום שהסכנות הביטחוניות העלולות להיגרם מנסיגת ישראל אינן בלתי פתירות. אין לנו אלא להסיק מכך כי ההתנגדות של נתניהו הינה יותר אמתלה לסירוב לעסקה מאשר טיעון לגיטימי בעל משקל.

המאמר פורסם ב-24.8.24 באתר N12.

הפוסט ציר פילדלפי ומעבר רפיח חשובים – אבל החטופים יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראו מה קרה ברצועה עד 2005: צה"ל והאזרחים חוו אינספור אירועי ירי, רקטות, טילי נ"ט ומטעני נפץ. 13 חיילים נהרגו באסון הנגמ"שים, 5 נוספים בהתפוצצות מנהרת הנפץ. את התמונות על ציר פילדלפי לא ניתן לשכוח.

מבחינה ערכית: כבר ברור לכל שההתעקשות על פילדלפי, בניגוד מוחלט לעמדת כל הגורמים הביטחוניים המעורים במו"מ, היא הפקרת החטופים. זוהי הפרת חוזה בסיסי בין המדינה לאזרחיה. מבחינה בינלאומית: קיבוע נוכחות ישראלית ברצועה תגבה מחירים קשים, תפגע בהסכם השלום, תערער את הברית עם ארה"ב, ותקשה מאוד על קידום קואליציה אזורית שתעמוד עם ישראל מול איראן ושלוחיה.

מה האלטרנטיבה? ובכן, יש אלטרנטיבה מצוינת, ונתניהו יודע זאת, ומטרפד אותה בכל כוחו. היא כוללת הצבת כוח פלסטיני בסיוע ובערבויות ערביות ובינלאומיות, ובפיקוח ישראלי ומצרי – בציר ובמעבר רפיח. בתת-קרקע היא כוללת הקמה בתיאום עם מצרים של קיר סלארי שימנע הברחה במנהרות – בדיוק כפי שהצלחנו לסכל מנהור בגבול המזרחי של הרצועה. הרעיונות הללו מקודמים על ידי מצרים, ישראל וארה"ב מזה חודשים, אך נתקלים בסרבנות עיקשת מצד נתניהו.

השיח על ציר פילדלפי הוא מסך עשן, שנועד להסיט את הפוקוס מהתמונה הגדולה – סוגיית היום שאחרי. פניו של נתניהו לכיבוש מלא של רצועת עזה, כפי שאמר, לפחות ל-42 שנה הקרובות. החזון שהוא מבטיח לישראלים הוא שליטה ישירה בלמעלה מ-2 מיליון פלסטינים, ושל סיפוח והתנחלות ברצועה ובגדה. זו האמת מאחורי ההתעקשות על סוגיות מיקרו-טקטיות כמסדרון נצרים ופילדלפי, ומאחורי אי נכונותו לקדם חלופה שלטונית לחמאס, ולדחות כל יוזמה להסדר אזורי יציב. נתניהו מעוניין במלחמת נצח בעזה ובגדה המערבית.

זהו תרחיש בלהות מכל בחינה שהיא. מדינת ישראל חייבת לעצור עכשיו ולהכריע בין 2 דרכים, היחידות שקיימות כיום. כל הכוחות המתונים המעוניינים במיטוט חמאס ובביטחון יציב לאורך זמן, כל מי ששימור המלחמה על קורבנותיה בשביל חזרה לגוש קטיף נשמע לו חזון בלהות, חייב לעשות כל שניתן, בכוחות משותפים, כדי לסיים את המלחמה הארורה, ולקדם הסדר מדיני אזורי שימנע את הנפילה לתהום.

המאמר פורסם ב-5.9.24 באתר מעריב.

הפוסט חזון הבלהות של נתניהו: מה מסתתר מאחורי ההתעקשות על פילדלפי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.