אולם, המונח "הגירת אקלים", כמו המונח "אסון טבע", מתעתע. אלה מושגים שמערפלים את המרכיב החברתי ובכך משרתים את בעלי הכוח. לפיכך, לא אציע נוסחה שרי אריסונית שלפיה האקלים נמצא בתוכי (אף שאני מודה שזה קורה, אחרי כוס קפה למשל), אך גם לא אטען שהאקלים מתחיל ונגמר בטמפרטורה ממוצעת וכמות משקעים. במקום זאת אטען שחוויית האקלים היא תוצר של חיבור בין תנאים ביו-פיזיים ובין תנאים פוליטיים, וגם התופעה שמכונה הגירת אקלים עונה על ההגדרה הזאת.

גם אם נשכח לרגע ששינוי האקלים הוא תוצר של פעילות אנושית ונניח שבצורת, לדוגמה, היא גזירת שמיים, הרי חלוקת מים בלתי צודקת אינה מידי שמים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך מגיעה ממעבר לפינה: ברקע מלחמת האזרחים בסוריה היו הקצאות מים בלתי שוויוניות והזנחת אזורים חקלאיים על ידי השלטון. כשחוסר הצדק הזה השתלב עם בצורות ממושכות, התוצאה היתה הגירת פנים ותסיסה אזרחית שתרמו למלחמה עקובה מדם. יש לנו סיבה טובה לחשוש מהתפתחויות דומות.

שנ"ץ במזגן וניפוץ מכלי מים

בשנים האחרונות זכיתי להכיר מקרוב קהילות רועים פלסטיניות שחיות בבקעת הירדן במרחב שהוגדר בהסכמי אוסלו כאזורי C. המאפיינים הייחודיים של זירת הרעייה בבקעת הירדן הופכים אותה למקרה קיצון מרתק שניתן ללמוד ממנו על הגירת אקלים, או נכון יותר – על הגירה אקלימית-פוליטית.

האזור הוא דוגמה קלאסית למצב שבו מקום אחד, שמתקיימים בו אותם תנאים ביו-פיזיים, מכיל אקלימים שונים לחלוטין עבור אנשים שונים. האקלים שבו חי חננאל מהמאחז אינו אותו אקלים של עבדאללה מקהילת הרועים בוואדי הסמוך. הראשון יכול להשקות את עדר הבקר שלו מצינור המים שמזין את המאחז ו"לעשות שנ"ץ" במזגן, בעוד שהשני חי במתח תמידי הקשור לאספקת המים לאדם ולחי, ובחשש קבוע מהרס המחסות שמשרתים את בני משפחתו ואת בעלי החיים שברשותם.

האקלים בבקעה קיצוני. גם ללא שינוי משמעותי בכמות המשקעים השנתית, הרועים מדווחים על מגמה של סופות גשם מעטות ועזות יותר לצד ימי קור קיצוניים בחורף. הקייצים חורכים וגלי החום שנעשו שכיחים יותר הם כה קשים, עד שכמעט בלתי ניתן לתפקד בהם. העדר חיבור לתשתיות המים, החשמל והביוב אינו מאפשר מפלט או מנוח מהחום, היובש, האור המסנוור, האבק והניחוחות שחיות עדר מותירות סביבן.

השבריריות הזאת משרתת את מתנחלי המאחזים, שפועלים (במקרים רבים תוך שימוש בבני נוער) לדחוק את הרועים הפלסטינים אל מחוץ לשטחי C. הם לוחצים על הנקודות הרגישות ביותר שהן תנאי ליכולת לשרוד בתנאים הקשוחים של הבקעה. כשהבחורים האלה פושטים על קהילות רועים, הדברים הראשונים שהם עושים הם לרוב ניפוץ מכלי המים, שבירת הלוחות הסולאריים ולעתים גם נזק לסככות המגורים והצתת מספוא. אבל הפגיעה הקשה והמתמידה ביותר היא בחופש התנועה.

מרחב הולך ומתכווץ

הרועים בבקעת הירדן, כמו רועים אחרים בעולם, מחזיקים בידע מסורתי וקהילתי שאליו מצטרפים הניסיון והכישורים האישיים של כל אחד מהם, שיכולים לסייע להם בצליחת מצבים סביבתיים קשים. רועים בעולם מבצעים פרקטיקה שנקראת "טרנסיומנס" (נדידה עונתית): כשמגיעים הימים החמים, גוזזים את הצאן ועולים לגבעות כדי ליהנות מעשב שופע יותר, אוויר קריר ולעתים גם מהזדמנות לרעות בשדות שלף של חקלאים ולהשאיר להם בתמורה מתנות דשן בדמות גללים מפוזרים על פני השטח. כשמגיע החורף, בעלי העדרים ובעלי החיים יורדים בחזרה אל העמקים המוגנים מהרוחות.

הרועים מכירים היטב את אזורי המרעה, כולל מעיינות נסתרים ואזורים מוצלים, הם מיומנים בחפירה של בורות מים שקולטים את מי הנגר בחורף ויכולים לשמש להשקיית החיות בקיץ. הם יודעים לשחק עם גודל העדר ועם הרכבו בהתאם למשאבים שעומדים לרשותם ולצרכי משק הבית, הם יודעים כיצד לעצב את חלוקת התפקידים במשפחה בהתאם. בקצרה, חופש פעולה וגמישות הם מה שרועים צריכים כדי להמשיך לקיים את העדרים שלהם גם בתנאים קשוחים ומשתנים. השליטה הישראלית בשטחי C לקחה ולוקחת לא רק אדמות, אלא גם את הגמישות הקריטית הזאת.

יש אזורים שהגישה אליהם נמנעה לצמיתות באמצעות הכרזה על שטחי אש ושמורות טבע או על ידי הקמת גדרות בידי מתנחלים באזור. עוד מונח מתעתע, "אדמות מדינה", מסתיר את הסיפוח הלא רשמי אך הממשי מאוד של הגדה למדינת ישראל. לצד הגבלות התנועה האלה מתקיימות גם חסימות תנועה שרירותיות שמתפעלים אנשי מאחזים, רבש"צים שנוטים לשתף פעולה עם המאחזים וחיילים המופעלים על ידי כל הנ"ל. כך רועה עלול למצוא את עצמו קם בבוקר, יוצא אל שארית שטחי המרעה שלו ונחסם באמצעות איומים או אלימות פיזית.

לנוכח הגבלות תנועה אלה והאלימות היוצאת מהמאחזים, נוצר גל כואב של הגירה אקלימית-פוליטית כפויה: כמה קהילות רועים פלסטיניות נשברו ועזבו את אדמותיהן, והטרנסיומנס נעלם מבקעת הירדן. משפחות רועים שבעבר עלו מצפון הבקעה לגבעות הקרירות של טובאס וקהילות בדואיות שטיפסו מצפון ים המלח לקווי הגובה הגבוהים יותר של אזור טייבה – כבר לא עושות זאת. כמו שהטרנסיומנס הקלאסי אינו נדידה אקלימית נטו אלא תופעה חברתית, תרבותית וסביבתית הבאה לידי ביטוי במיקום במרחב, כך גם התקיעות בשטחי המרעה הצחיחים והממוצים היא תופעה פוליטית-סביבתית, הבאה לידי ביטוי דווקא בחוסר תנועה ובהתכנסות אל תוך מרחב הולך ומתכווץ.
חשיבותה של הנדידה

ביקורת על העדר חזון ליום שאחרי המלחמה עולה מדי פעם לכותרות. אך לרוב היא אינה מתייחסת לעתידנו האקלימי והסביבתי. בעתיד הזה, בין שנרצה בכך ובין שלאו, ההתחממות הגלובלית תמלא תפקיד משמעותי; ובין שנרצה ובין שלאו, גם עזה, הגדה ותושביהן יהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

אם ישראל תצליח לקום מהמלחמה הזאת ולקיים איזשהם קשרים אזוריים, השלטון יצטרך לחשוב אחרת על תנועת אנשים במרחב. זה לא יהיה מובן מאליו – מדינות לא אוהבות אוכלוסיות נודדות. הן מעדיפות לדעת היכן הנתינים שלהן ממוקמים בכל רגע נתון, ובמקביל לשלוט ככל הניתן בכניסות וביציאות מהטריטוריה ואליה. מסיבות אלה יש נטייה לפיקוח ביטחוני (securitization) על אוכלוסיות בתנועה – מהגרים, פליטים או רועים. אך לצד הביטחון יש להביא בחשבון שיקולים נוספים של צדק אקלימי וחלוקתי, שמירה על זכויות אדם ושימור מערכות אקולוגיות-חברתיות. כך על הדרך עשויה להימנע גם תסיסה פוליטית של עקורים הנדחקים לשולי המרכזים העירוניים.

בעולם שמחוץ לשלולית המזרח-תיכונית כבר התחילו להבין את זה. בקהילה המדעית נשמעת יותר ויותר ביקורת על פיקוח ביטחוּני על בני אדם בתנועה, וארגון המזון והחקלאות העולמי FAO הכריז על שנת 2024 כעל שנת הגמליים ועל 2026 כעל שנת הרועים ושטחי המרעה, במטרה לעודד את כלכלת המרעה בדגש על פרקטיקות של נדידה. זאת, מתוך הכרה בערך הנופי, התרבותי והחברתי של מופעים כמו טרנסיומנס וצורות אחרות של פסטורליזם.

למרבה הצער, במצב העניינים הנוכחי אי אפשר לצפות מישראל לוותר על פיקוח ביטחוּני על אנשים הנעים במרחב. אבל כן אפשר לזכור שהאקלים פחות דטרמיניסטי מהאופן שבו אנו נוטות ונוטים לראות אותו. האקלים נמצא בידיו של החייל שפותח וסוגר את השער שדרכו עוברות המשאיות שמובילות מים לקהילות הרועים. האקלים נמצא בטנדר של הרבש"צ שמונע מהרועה להגיע אל המעיין שהיה רגיל להשקות בו את צאנו. האקלים מגולם בגופו של נער הגבעות שמאיים על רועה בדרך לשדה שופע העשב ומאלץ אותו לרעות בגבעות מסביב למאהל, שם השטח כבר מיצה את יכולת ההתחדשות שלו ונותר צחיח.

המאמר פורסם ב-5.6.24 בהארץ.

הפוסט הגירה פוליטית בגדה: תושב מאחז חי באקלים שונה מזה של הרועה בוואדי הסמוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט כלכלה כחולה במזרח הים התיכון: אקלים, אנשים ושגשוג אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לצפייה בראיון

הפוסט בר רפפורט בראיון לערוץ רלוונט: מצב התשתיות ברצועת עזה, אפריל 2024 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפער בין יכולותיה של ישראל לתרום למאבק בשינויי האקלים לבין מה שמתרחש בתחום הזה בפועל הוא תהומי. את האבסורד הזה הדגישו רבים מהמשתתפים בוועידת האקלים של "הארץ" שהתקיימה בסוף מרץ באוניברסיטת בן גוריון בנגב. ראש המל"ל לשעבר אייל חולתא ומומחי אקלים שונים ציינו את הצמא והרצון של מדינות האזור לידע הישראלי בתחום – רצון שעדיין קיים גם לאחר 7 באוקטובר ומגלם פוטנציאל אדיר למינוף יחסיה האזוריים של ישראל. גם נשיא המדינה יצחק הרצוג הדגיש את החשיבות של יצירת קואליציות אזוריות לביסוס חוסן סביבתי במגוון תחומים – מביטחון אנרגטי עד ביטחון תזונתי.

הצורך הישראלי הדחוף לקחת חלק במשחק האקלימי-המדיני העולמי דורש, בין השאר, להתאים את מערך החוץ של ישראל לתנאים החדשים שמכתיב משבר האקלים. אך כדי שישראל תוכל להיות שחקן משמעותי בסדר היום העולמי החדש, עליה לבצע שינויי עומק.

בראש ובראשונה, על ממשלת ישראל לשנות את תפישתה בנוגע לחשיבותה של סוגיית האקלים לעתיד יחסיה הבין-לאומיים של המדינה. במסגרת זו נדרש ייצוג של הזווית האקלימית בכל תהליך אסטרטגי של קבלת החלטות ביחסי החוץ של ישראל. מסמך מדיניות שפירסם לאחרונה מכון מיתווים מצביע על השינויים התפישתיים והארגוניים הדרושים כדי להתאים את מערך החוץ הישראלי למשבר האקלים ולהזדמנויות והאתגרים המהותיים שהוא מזמן לעתיד יחסי החוץ של ישראל.

סדר בבלגן

אל מול האתגר המורכב של משבר האקלים, נדרש מערך החוץ הישראלי למלא שני תפקידים מורכבים בזירה הלאומית, בזו האזורית ובזו הגלובלית.

ראשית, עליו לשמש ערוץ ללמידה, לסיוע ולפעולה משותפת בין ישראל לעולם בהתמודדות עם משבר האקלים. שנית, על מערך החוץ למנף את משבר האקלים כמרחב אסטרטגי לחיזוק יחסי החוץ של ישראל בעולם בכלל, וליצירת חיבורים אזוריים בפרט. לשם כך עליו "לייצא" באופן המיטבי את הערך המוסף הייחודי של ישראל בתחום זה.

זהו אתגר מקצועי מורכב: מערך החוץ הישראלי נרחב ממה שנדמה; על פי דו"ח מבקר המדינה, פועלים בארץ לא פחות מ-34 משרדי ממשלה וגופים ממשלתיים המקיימים קשרים ישירים ועקיפים עם גורמי ממשל וארגונים בינלאומיים. עם זאת, הן על פי מבקר המדינה והן בבחינת פעולתם של משרדים שונים בהיבטי חוץ וסביבה, ניכר כי פעולתם מבוזרת ואינה מתקיימת במסגרת מוסדרת, קבועה או שוטפת. ראיה כואבת לכך היא הזחילה המתמשכת באימוצו של חוק אקלים לישראל, שעדיין לא נחקק. מעבר לכך שחוק זה הוא מרכיב אקוטי בהצגת מחויבותה הבינלאומית של ישראל לנושא, העדרו מדגיש את העדרה של מסגרת מסדרת, המעוגנת באופן ברור בחוק בישראל.

הפוסט האם דווקא משבר האקלים יחלץ את ישראל מהצלילה במעמדה האזורי והבינלאומי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיקום הנגב המערבי ושיקום רצועת עזה תלויים זה בזה, כפי שהשיקום הפיזי והמדיני תלויים זה בזה. ניתן להשקיע רבות בבניית חוסן חברתי וסביבתי בנגב המערבי, אבל כל עוד התשתיות הפיזיות של עזה מפורקות, והיא נשלטת על-ידי ארגון טרור או נמצאת בכאוס, תושבי הנגב המערבי יחיו בלב סכסוך, ולא יזכו לביטחון. מאמצי השיקום הפיזיים והסביבתיים לא יוכלו לצאת לפועל ללא יצירת מציאות מדינית אחרת שתאפיין את המערכת המשותפת. מדינות המפרץ כבר הצהירו כי לא ישקיעו דולר אחד בעזה, אם לא יתבסס פתרון מדיני שיבטיח שההשקעה הכל כך נחוצה שלהן לא תרד לטמיון בסבב אלימות נוסף בעוד זמן קצר. היות שכך, הסדר מדיני בין הנהגות פלסטיניות וישראליות מתונות לצד גיבוי וערבויות בין-לאומיות הוא הכרח לכל שיקום חברתי-סביבתי-אקלימי. הוא יניח בסיס של כבוד, הכרה הדדית ושוויון בין הקהילות, יפתח הזדמנות לגייס ולרתום את המערכת האזורית, ויאפשר פתרונות סביבתיים מקומיים ואזוריים.

התלות בין הפיזי-סביבתי למדיני הדדית. לא ניתן להגיע להסדר מדיני בר-קיימא, אם לא תוענק תשומת לב מספקת להיבט הסביבתי. ישנם מרכיבים סביבתיים הכרחיים לעיצוב ולייצוב של יחסי שלום במערכת המשותפת ולהבטחת חוסנו של הסדר מדיני, הרלוונטיים לשתי החברות החולקות את המערכת, וגם לתוכן פנימה: זמינות של משאבים חיוניים לחיים, חלוקה צודקת בין משאבים, חיזוק העצמאות והיצרנות המקומיות, הגדלת מגוון מקורות התעסוקה, האנרגיה, המים והמזון, החלפת ידע וסחורות וכן הלאה. נוסף על כך, הצורך לדאוג להיבטים הפיזיים-סביבתיים ולנהל אותם במשותף יכול לסייע לצדדים השותפים למערכת להתנסות בדפוסי פעולה מדיניים של תיאום, פעולה משותפת ויחסי גומלין חיוביים גם בתוך המערכת, וגם בינה לבין האזורים שסביבה.

התלות ההדדית בין המדיני לסביבתי היא שעומדת בבסיס התפיסה של "קיימות מדינית-סביבתית". הפנמת התלות ההדדית הזו מאפשרת לעצב מערכת שיש בה יציבות, איזונים וחוסן, מערכת שנמדדת באמצעות יכולתה לתמוך בשוויון, במגוון אנושי וביולוגי ובמערכות יחסים מיטיבות בין הקהילות, האנשים וסביבתם הפיזית. התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית מציעה לבחון את שאלת פיתוח הנגב המערבי בהסתכלות רב-ממדית הכוללת בחינה של המרחב שאינה כפופה לגבולות פוליטיים; לגזור את הפעולות מתמונת העתיד הרצוי; לנהל את המשאבים באופן שיאפשר הגדלה של המשאבים הזמינים לכול; להתאים לכל גורם את התפקיד המתאים לו בהתאם ליכולותיו, ועוד.

את התפיסה הזו יש לתרגם לפעולות קונקרטיות, שבמציאות הנוכחית עשויות להיתפס כדמיוניות. למשל, הקמת ועדת תכנון משותפת לשיקום הנגב המערבי ורצועת עזה, שישבו בה נציגים של הקהילות המקומיות והנהגה ישראלית ופלסטינית המוכנות לשתף פעולה. ועדת תכנון שכזו, שתושק במסגרת תהליך מדיני, ותתקיים בחסות מדינות האזור, ארה"ב והאיחוד האירופי, תוכל להתייחס למרחב הגאוגרפי כיחידה אחת, להתבסס על תכנון ארוך-טווח, לחסוך "מאמצים כפולים" ולקדם פעולות משותפות.

דוגמה קונקרטית נוספת הממחישה את תפיסת הקיימות המדינית-סביבתית היא הגדרת אזורים מפורזים צמודי-גדר ברצועת עזה ובנגב המערבי כשמורות ביוספריות או שמורות שלום. בדרך זו, בליבת המערכת המשותפת, במקום גדרות נבנים שטחים "אקס-טריטוריאליים", שחלים בהם קודים בין-לאומיים, ותפקידם לספק שירותי מערכת אקולוגית לקהילות מצידי הגבול, בדגש על גידול מזון, אנרגיה ממקורות מתחדשים ופעילות פנאי ורווחה. מימוש הרעיון מחייב פינוי של השטח מפגעי המלחמה, שיקום של הקרקע, והפיכת האזור לשמורה טבעית המקיימת מגוון ביולוגי. לכך יש להוסיף נדבך של פעילויות חינוך המחברות בין ערכים סביבתיים ואנושיים. בטווח הארוך יהפכו המרחבים האלה גם לאזורי מפגש בין-קהילתי.

ישנן דוגמאות רבות לפעולות קונקרטיות שניתן לעשות לאור התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית: הקמת שדה סולארי בניהול מקומי המחבר את ישראל והפלסטינים לרשת אנרגיה אזורית הכוללת את מצרים, ערב הסעודית ואגן הים התיכון; הקמת מרכזי כלכלה מעגלית חדשניים לטיפול בהריסות המבנים והשבת החומר לשימוש, הקמת תחנות ניטור ואיסוף ידע על היבטי הבריאות באזור עבור ניהול מושכל של החלטות בריאות, קידום חיבור תעסוקתי משלים מעודד שוויון, ניהול ופעולה משותפת לניצול מיטבי של משאבי המים והאנרגיה ויצירת מקורות חדשים, ועוד ועוד.

הדוגמאות נשמעות מופרכות ותלושות מהמציאות, כאשר צה"ל והחמאס נלחמים בעזה, ותושבי עזה והנגב המערבי עקורים מביתם. אולם בחירה לשקם בנפרד את הנגב המערבי ואת עזה תביא אותנו בחזרה לשישה באוקטובר – למערכת שאינה בת-קיימא. נכון, התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית קשה להגשמה, ואפילו לדמיון, אבל זו הדרך היחידה לבנייה של מערכת בת-קיימא ולשיקום אמיתי של הנגב המערבי.

מאמר זה פורסם ב"אקולוגיה וסביבה" ב-27 במרץ.

הפוסט שיקום מדיני-סביבתי בר-קיימא: הנגב המערבי ועזה יכולים לפרוח רק יחד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיתוף פעולה בין מדינות לעיתים יכול להיות מאתגר, במיוחד באזור בו המציאות של סכסוכים פוליטיים היא חלק מהנוף. משבר האקלים, אשר משנה ומצמצם את המשאבים הקיימים עשוי לדחוק מדינות להסתגר בעצמן ולהיאבק על משאבים, או לשתף פעולה עם מדינות שכנות על אף קשיים פוליטיים. נייר זה מבקש לחבר בין שני האתגרים הללו – משבר האקלים והסכסוך הפוליטי – ולהציג את העקרונות המנחים להתמודדות משותפת עם שניהם יחד – כך שהתמודדות עם אתגר אחד, מסייעת בהתמודדות עם האתגר השני. על בסיס ידע וניסיון במזרח התיכון ובעולם, יוצגו עקרונות מרכזיים לעיצוב הסכמים אקלימיים המקדמים תהליכי בניית שלום הכוללים: הגדלת משאבים קיימים על פני חלוקת משאבים, בחינת תרחישי עתיד מדיניים-חברתיים כתוצאה מהסכמים סביבתיים, שימוש בהסכמים ליצירת נורמות וערכים חברתיים, בניית תשתית ידע משותפת ואיזון יחסי הכוחות בשלב המשא ומתן, הוספת היבטים מקומיים ואזורייםבהתייחסות לסכסוך ולהסכם, הישענות על אמנות בינלאומיות ותכנון אפקט "זליגה" למגזרים שונים. עקרונות אלו רלבנטיים ויכולים לסייע לקידום שלום גם בהקשר הישראלי-פלסטיני.

הפוסט הסכמים אקלימיים כתשתית להסכמי שלום עתידיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנייר מנתח שלושה צירים תיאורטיים: (1) כוחן הפוליטי העולה של הרשויות המקומיות ביחסן עם המדינה, וכשחקניות משמעותיות בדיפלומטיה גלובלית; (2) העיסוק המקומי הגובר בסוגיות סביבתיות; ו- (3) קידום שלום סביבתי (Environmental Peacebuilding), ובוחן את ההיתכנות של חיבור הצירים, תוך הצגת דוגמאות רלוונטיות והתמקדות במרחב הישראלי-פלסטיני-ירדני. הטענה המרכזית העולה מהניתוח היא כי יש בידי השלטון המקומי הכלים וההזדמנות האפקטיבית לקדם שיתופי פעולה סביבתיים כמנוף לקידום יחסי שלום, וכי מהלכים מסוג זה חשובים במיוחד בתקופות בהן אין אופק מדיני. הנייר אמנם מתמקד בשלטון המקומי ובפוטנציאל קידום היחסים שלו באזור ישראל וסביבתה, אך התובנות הכלליות העולות ממנו יכולות להיות רלוונטיות לאזורי סכסוך נוספים בעולם.

הפוסט על תפקידו של השלטון המקומי בקידום שלום וקיימות מדינית-אקלימית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחינת התנהלות מערך החוץ אל מול התפקידים והאתגרים המורכבים שמציב משבר האקלים לישראל ולאזור, מלמדת כי דרג מקבלי ההחלטות בנושאי מדיניות החוץ של ישראל ומתכנני מדיניות זו, טרם הפנימו את השינוי החריף שצפוי משבר האקלים לחולל בהתנהלות המדינית-דיפלומטית של מדינת ישראל בעשור הקרוב. תפיסת המחשבה הקיימת, ארעיות הפעולה, וההיקף המוגבל של המשאבים התפיסתיים והחומריים המוקצים לתחום מדגימים כי הנושא טרם זכה למעמד של נושא אסטרטגי מהותי בפעילות מערך החוץ הישראלי. כפועל יוצא, מערך החוץ פועל באופן מבוזר ובלתי מוסדר בנושאים הקשורים לשיתוף פעולה בינלאומי בנושאי אקלים.

התאמת מערך החוץ לאתגר של משבר האקלים מצריכה, בראש ובראשונה, שינוי תפיסתי עמוק – מעבר מהיגיון של עיסוק בנושא האקלים כ"אח חורג" – אלמנט חשוב אך צדדי ומשני לסוגיות האסטרטגיות העיקריות בהן עוסק מערך החוץ, לפיתוח גישה חדשה של דיפלומטיית אקלים2 הרואה במשבר האקלים משנה משחק מדיני אסטרטגי ונושא ליבה לאומי לעבודת מערך החוץ. העיסוק במשבר האקלים כסוגייה מדינית מאתגר את אופן המחשבה המסורתי על פרקטיקות של בניית יחסי חוץ, ועל השחקנים שאמורים להוביל את תהליך הבנייה. הוא למשל מגדיר מחדש את חשיבותם של גורמים לא-ממשלתיים – ארגוני חברה אזרחית, הקהילה המדעית-טכנולוגית והמגזר העסקי – וממצב אותם כמשתתפים פעילים בעיצוב מדיניות החוץ. בתפיסה רחבה יותר, אימוץ הגישה של דיפלומטיית האקלים יספק הזדמנות לבחינה מחודשת של היחסים בין המגזר הממשלתי והלא-ממשלתי בעיצוב יחסי החוץ של ישראל בכללותם.

באמצעות סקירת המבנה ופעילותו של מערך החוץ בישראל כיום בסוגיות אקלים וסקירת מקרי בוחן של מדינות וגופים בין-מדינתיים בחו"ל, מטרתו של מסמך זה היא לבסס המלצות לשינוי תפיסתי, שינויים מבנים-מערכתיים, וכן המלצות לפעילויות שונות בתחום האקלים אשר ישדרגו את התמודדותו של מערך החוץ אל מול שינויי האקלים. יישום השינוי התפיסתי בתחום דיפלומטיית האקלים ברמה הלאומית נשען על שלושה מרכיבים עיקריים: ראשית, עיגון והגדרת תפקידו של מערך החוץ בישראל במסגרת המאמץ הלאומי הישראלי להתמודד עם שינויי האקלים. שנית, שינוי מבני במערך החוץ עצמו – הגדרת גורם מתכלל אסטרטגי לטיפול בנדבך הבינלאומי של מדיניות האקלים של ישראל; חלוקת תפקידים פנימית ברורה בתוך המערך ושיפור התיאום הבין-משרדי בתחום באמצעות הקמת פורום ממשלתי קבוע; ושינוי מהותי בהיקף המשאבים והתשומות הניהוליות המוקדשות לתחום בתוך משרד החוץ. בהקשר זה, אנו רואים במשרד החוץ בבחינת מתכלל לאומי בכל הקשור לעיצוב הדיפלומטיה האקלימית של ישראל. שלישית, יצירת מערכות רב-מגזריות חדשות של שיתוף פעולה בין מערך החוץ הממשלתי והמערכות הלאומיות הלא- ממשלתיות בישראל.

הפוסט שדרוג מערך החוץ של ישראל להתמודדות עם משבר האקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בליבו של הפרויקט כמה עקרונות חשובים:  הראשון הוא שבעולם בו משבר האקלים הינו מרכיב משמעותי בעיצוב המציאות, על המערכת המדינית להתאים את הכלים, המבנה, והמשימות שלה להתמודדות וניהול המשבר השלכותיו; השני שהיערכות למשבר מאפשרת לבנות חוסן ולהפחית פגיעות, לזהות ולקדם הזדמנויות חדשות בדגש על שיתופי פעולה אזוריים, בעוד חוסר מוכנות למשבר עשוי להביא לפגיעה נרחבת באדם, בסביבה,במערכת המדינית וביציבות האזורית. והשלישי שעל כל פעולה אקלימית להיות מגובה בהיגיון מדיני ולהפך, כל פעולה מדינית חייבת להטמיע היגיון אקלימי אחרת הן לא יוכלו להתקיים לאורך זמן.

הפרויקט כלל שורה של מחקרים מרתקים, חלקם בוחנים נושא בצורה רוחבית כדוגמת שדרוג מערך החוץ, רשויות מקומיות אקלים ושלום, הסכמיים אקלימיים כתשתית לבניית שלום חלקם מתמקדים בסוגיה ייחודית ביחסיה של ישראל עם מחוז מסוים למשל בבחינת יחסי ישראל אירופה נבחנה הנכסיות ההדדית של הגרין דיל, במרחב הישראלי פלסטיני נחקר הנושא של הגירה אקלימית-פוליטית, באגן הים התיכון נחקר הנושא של כלכלה כחולה מקיימת, ובמזרח התיכון נחקרה סוגיית המים.

הפרויקט מציע תפיסה רעיונית שהכרחי להטמיע בכל פעולה מדינית במאה ה-21 הנשענת על רעיונות הקיימות ונתמכת על ידי היסודות: מגוון, עתיד, שיוויון וסביבה.

הפוסט קיימות מדינית אקלימית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בפרסום האחרון של "דאמור לפיתוח קהילות" ו"מכון ערבה ללימודי סביבה", מציג המהנדס ריבחי אל-שייח, לשעבר ראש רשות המים הפלסטינית, פתרונות מהירים יותר של אנרגיה מתחדשת, העשויים להקל בטווח זמן קרוב יותר גם על מצוקת המים החמורה בעזה. לדבריו, הרצועה מקבלת קצת יותר מ-200 מגה-ואט במקרה הטוב, בעוד שהביקוש הממוצע לחשמל הוא קצת יותר מ-500 מגה-ואט וצפוי לעלות על 700 מגה-ואט בקרוב מאוד, הודות לגידול באוכלוסייה. כתוצאה מכך, תושבי עזה מתמודדים עם פרקי זמן ארוכים במהלך היום (בין 8 ל-16 שעות), ללא חשמל.

המשבר האנרגטי משפיע ישירות גם על משבר המים בעזה ועל המחסור הן באספקה לצרכים בסיסיים – שתייה, בישול והיגיינה – והן בטיפול במי שפכים הממשיכים להיות מוזרמים לאקוויפר ולים התיכון, למרות שיפור שחל בשנים האחרונות. זיהום שנוצר משאיבת יתר וזיהום מי שפכים של אקוויפר החוף, מקור המים היחיד של עזה, שהינו משותף עם ישראל, הביא לכך ש-96.2% מהמים לצריכה הביתית של האקוויפר אינם ראויים לשתייה. כדי לסבר את האוזן אציין כי בעוד שדרישת המינימום של ארגון הבריאות העולמי (WHO) היא 100 ליטר מים ליום לאדם עבור כל צרכיו, ובישראל הממוצע הוא 200 ליטר ליום, צריכת המים היומית הממוצעת בעזה לאדם היא 88 ליטר.

הדו"ח מצביע גם על החשיבות של הגברת אספקת האנרגיה למתקני מים ותברואה, על מנת ליישם תוכנית אסטרטגית לשיפור הגישה למי שתייה ראויים, שיקום והרחבה של מתקני טיהור שפכים, מתקני התפלת מי-ים, תוכניות מיחזור ושימוש חוזר בשפכים מטופלים, תחנות שאיבה והגברה. לדברי אל-שייח, צריכת מתקני הטיפול השפכים צריכה לגדול לכ-130 מגה-וואט, כמעט 20% מהביקוש הצפוי לחשמל. יודגש כי גם כאשר קו ה-161 קילו-וולט ופרויקט הגז לעזה ייצא לפועל, הספקם לא יספיק כדי לתמוך בביקוש הגובר. זאת, כתוצאה מהגידול באספקת המים והטיפול בשפכים, ובמיוחד כאשר תוכניות בקנה מידה גדול טיפלו בשימוש חוזר בשפכים לצרכים חקלאיים.

פתרון מהשמש

אזור הגישה המוגבלת בתוך הרצועה, בגבול המזרחי בין ישראל לעזה והשטח בצד הישראלי, מציע הזדמנות לפיתוח מקורות לאנרגיה מתחדשת, אשר יוכלו לא רק לקדם את ישראל ואת מחויבותה של הרשות הפלסטינית לצמצום פליטת גזי החממה, אלא גם להקל על חלק מהמחסור באנרגיה בעזה, וליצור יותר יציבות באמצעות שיתוף פעולה לאורך הגבול. הפוטנציאל לאנרגיה סולארית לאורך כל השנה ברצועת עזה הוא חסכוני, עם קרינת שמש ממוצעת של 5.46 קוט"ש/מ"ר ליום. קרינת השמש הממוצעת משתנה בהתאם לעונה, ויכולה לרדת עד 2.63 קוט"ש/מ"ר ליום בדצמבר, ולהגיע לשיא של 8.4 קוט"ש/מ"ר ליום בחודש יוני. מספר שעות השמש השנתי הוא 2,861 בממוצע.

תושבי עזה כבר אימצו את השימוש בדוד שמש על גגות הבתים ואת השימוש במערכי פאנלים סולאריים, המאפשרים לחסוך מאות ג'יגה-ואט של חשמל. זאת לא הבעיה. האתגר המרכזי להרחבת ייצור האנרגיה הסולארית בעזה, הוא הקרקע המצומצמת הזמינה לבנייתם של שדות סולאריים. מאידך, העובדה שלא ניתן לנצל את השטח, 300 מטרים מהגדר בצד הפלסטיני בשל הגבלות ביטחוניות, מציעה הזדמנות ייחודית ליצירת יוזמה שיתופית כלכלית ירוקה.

בנייה של שדות סולאריים לאורך הגבול על מנת לספק חשמל לתושבים, עשויה להקל על המצוקה של תושבי הרצועה, תפחית את העומס על אספקת האנרגיה בישראל, ותפתור את משבר הטיפול במי השפכים המזהם את ישראל ופלסטין, את האקוויפר המשותף ואת החופים המזוהמים. יתרון פוטנציאלי נוסף הוא האפשרות לבניית יציבות בגבול עזה/ישראל. אם נתח מהותי של האנרגיה לעזה יבוא משדות סולאריים לעורך הגבול, אפשר להניח שחמאס יזהר מאוד מלפגוע בהם. לשדות סולאריים יש אלמנט מונע הסלמה מתוקף היותם נכס עבור שני הצדדים: לתושבי עזה – במישור ביטחון האנרגיה והמים, ולתושבי ישראל – במישור הביטחון הצבאי.

אל-שייח טוען כי מספר אתרים ממזרח לעזה ובסמוך לקו הירוק יספקו בקלות חיבורים נפרדים לאזורים השונים ברשת החשמל של עזה. לדוגמה, אזור הזקוק לשדה סולארי על מנת לייצר אספקת חשמל בשיא של 75 מגה-וואט (MWp), ידרוש כ-600 דונם. גם אם ייבנו שדות סולאריים רק בצד העזתי של הגבול, ורק 200 מטר מהשטח ינוצלו כאשר 100 המטרים הנותרים יישארו לאזור ביטחון, הדבר ידרוש 10,000 דונם של אתרים פוטנציאליים לשדות סולאריים. לו שני צדי הגבול יהפכו זמינים ביוזמה שיתופית של המגזר הפרטי, אספקה חדשה פוטנציאלית של אנרגיה לעזה תוכל להיות גם אספקה חדשה פוטנציאלית של משאב יקר יותר ממים או אנרגיה – תקווה לשני הצדדים.

המאמר פורסם בהארץ ב-3 לאוגוסט.

הפוסט לא רק חשמל ומים: שדות סולאריים בגבול עזה הם בסיס לביטחון ולתקווה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משבר האקלים הוא מסוג המשברים המדגימים את התלות ההדדית הקיימת בין מדינות העולם בכלל ובין מדינות שכנות בפרט. זהו משבר גלובלי, אך ביטוייו הפיזיים הם אזוריים. על כן, יש יתרונות רבים לשיתופי פעולה ממוקדים וספציפיים לבעיות האקלים הייחודיות לאזור. מדינה לבדה, אף אם תפעל בצורה המיטבית ביותר למיתון ההשפעות בגבולותיה, עדיין תהיה פגיעה להשפעות חוצות גבולות של שינויי אקלים.

הצורך בשיתוף פעולה אזורי עשוי להפוך את משבר האקלים להזדמנות חסרת תקדים עבור מדינות המזרח התיכון להקמת מסגרת רב-צדדית – פורום אזורי להתמודדות עם שינויי אקלים. פורום זה יסייע להן להתמודד עם איומים סביבתיים משותפים, יפעל בהדרגה למניעת הסלמה ומתיחות בתחומים אחרים, יקדם דיאלוג ושיח ויביא ליצירת שיתופי פעולה אזוריים אסטרטגיים במגוון תחומים.

פורום שכזה הוא בגדר הכרח. כיום, המזרח התיכון הוא מהאזורים הבודדים בעולם ללא מסגרת רב-צדדית רחבה המאפשרת שיח ושיתוף פעולה סביב אתגרים חוצי גבולות. פורום אזורי יוכל להתעסק בתחומים, כגון: גיבוש תשתית סיוע הדדי באירועי חירום אקלימיים; פיתוח מערכת ניטור שתתריע על אירועי מזג אוויר קיצוניים; קידום מחקרים יישומיים בתחומי החקלאות המדברית וביטחון מזון; בניית רשת חשמל אזורית מבוססת על אנרגיות מתחדשות; הגנה על מערכות ימיות; הגדלת משאבי המים הזמינים; שיפור החוסן של שרשראות אספקה; פיתוח ואימוץ טכנולוגיות אקלים ועוד. כך יוכלו המדינות לזכות בפלטפורמה יציבה לחשיבה ופעולה אזורית וכן ברשת תמיכה רחבה וממוסדת שתאפשר מענה מהיר ומותאם לאתגרים סביבתיים ומדיניים. גם יכולתן לגייס משאבים לטובת הפרויקטים – תגדל.

יתרונות וחסרונות

פורום אזורי להתמודדות עם שינויי אקלים צריך להיות גוף עצמאי, המאגד ממשלות או ארגונים ממדינות שונות ומשמש כמסגרת מפגש ופעילות קבועה ומתמשכת. לפורום אזורי שכזה יהיה מבנה מוגדר, בעלי תפקידים, פרספקטיבה ומטרות אזוריות ברורות. התארגנויות דומות במקומות אחרים בעולם משמשות כמסגרות מפגש קבועות וארוכות טווח ולכן הן מאפשרות תהליכי היכרות ובניית אמון בין שחקנים, פתיחת ערוצי תקשורת נוספים בין מדינות המקיימות יחסים דיפלומטיים ובניית ערוצים רשמיים או בלתי רשמיים בין מדינות ללא יחסים דיפלומטיים. כמו כן, פורומים עשויים להגביר את יעילותם של תהליכי שיתוף פעולה באמצעות תהליך למידה הדדי על אודות האינטרסים והמניעים של כל השותפים ולצמצם הנחות ותפיסות שגויות.

לצד היתרונות, לפורומים אזוריים יש גם מספר חסרונות. קודם כל, הקמה והשתתפות בפורום אזורי דורשת השקעת משאבים כמו כוח אדם ותקציבים. נוסף על כך, הם מייצרים עוד מנגנונים ביורוקרטיים שעלולים להאריך תהליכי קבלת החלטות, או לחילופין, להפוך לפלטפורמה לניגוח הדדי בין מדינות. חסרונם המהותי ביותר של פורומים – המהווה לעתים גם יתרון – הוא התלות ההדדית הנוצרת בין השחקנים. היא מחלישה את הריבונות של כל צד ומחייבת אותו להוסיף לסל השיקולים שלו אינטרסים ועמדות של אחרים.

מדוע בשלה העת?

ריבוי הפעילות הדיפלומטית האזורית במזרח התיכון בשנתיים האחרונות, כולל שיקום יחסי קטאר עם שאר מדינות המפרץ, נרמול יחסי טורקיה עם איחוד האמירויות, סעודיה, מצרים וישראל, חזרתה של סוריה לחיק העולם הערבי, נרמול יחסי איחוד האמירויות וסעודיה עם איראן, וכמוב "הסכמי אברהם" – הם אינדיקציה מצוינת לכך שמדינות האזור מעדיפות בשלב זה שיח על פני עימות. האיומים האקלימיים, השינויים בתפקיד המעצמות באזור, בשילוב הנסיבות הדיפלומטיות וועידות האקלים COP27 שהתקיימה בשארם א-שייח בשנה שעברה וCOP28 שצפויה להתקיים באיחוד האמירויות בנובמבר-דצמבר, יוצרים תמריץ מובנה לשיתוף פעולה תוך-אזורי.

בשנים האחרונות צומחות גם יוזמות אזוריות הממוקדות בנושאי סביבה ואקלים וממחישות את דחיפות העיסוק בנושא. מארגון שיתוף פעולה במפרץ להגנת המרחב הימי מזיהומים, דרך ארגון שיתוף פעולה בין מדינות ערב לאו"ם בסוגיית השפעות שינוי אקלים על משאבי המים בעולם הערבי, ועד ליוזמה הירוקה בהובלת סעודיה שהושקה ב-2021 כדי להיאבק בשינויי האקלים ובתופעת המדבור. ביוזמות אלה ישראל אינה חברה, אך ישנן יוזמות אזוריות רבות בהן היא כן שותפה לצד מדינות עמן היחסים מורכבים, לדוגמה: "אמנת ברצלונה" העוסקת בהגנה על הים התיכון והיוזמה הקפריסאית להתמודדות עם שינויי אקלים. ישראל גם חברה בפורום הגז באגן המזרחי של הים התיכון ומובילה את "פורום הנגב" – שני הפורומים הללו אמנם לא ממוקדי אקלים וסביבה, אך מלמדים רבות על יכולתה של ישראל להשתלב במסגרות רב-צדדיות.

אתגריה של ישראל

ישראל רגילה לפעול במזרח התיכון באופן עצמאי יחסית וחוששת מיצירת יחסי תלות עם שכנותיה. היא מתפקדת במידה רבה כמדינת אי ולעתים נטען כלפיה כי אינה נוהגת כשותפה, אלא בפטרונות. חשוב שישראל תצא מנקודת הנחה ששיתוף פעולה אקלימי אזורי הוא אינטרס משותף ראשון במעלה גם עבורה, ותשכיל לנהוג בענווה, לבחור מתי לא להיות בחזית, להתפשר ולפתח יחסי תלות הדדיים.

אחד החסמים להשתתפות ישראלית בפורומים אזוריים ובמזרח התיכון בכלל הוא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ישראל אמנם מבקשת להוכיח שניתן לקדם נורמליזציה עם מדינות ערב מבלי להגיע לשלום עם הפלסטינים ולרוב מבקשת לנתק את הפן המקצועי מהדיפלומטי, אולם הדברים קשורים. בחלק מהמסגרות האזוריות הקיימות יושבים ישראלים לצד פלסטינים, מה שמדגים את האינטרסים המשותפים של שני הצדדים ואת היכולת לעבוד יחד. החברוּת הישראלית ופלסטינית בפורומים אזוריים מאפשרת לשחקנים אחרים להשתתף במפגשים בלי צורך לבחור, ולכן מומלץ כי הפלסטינים יהיו שותפים מהשלבים הראשונים בעיצוב שיתוף הפעולה. ישראל והפלסטינים יכולים יחדיו למנף את חברותם בפורום משותף כדי להשיג תמיכה בפרויקטים המפתחים עצמאות פלסטינית, הגנה על מקורות מים ועוד. גם אם מדובר בנושאים מקצועיים צרים, שיתופי פעולה כאלו יכולים לתמוך בגיבוש יחסי אמון, שניתן יהיה אולי למנף בנסיבות פוליטיות משופרות לטובת הישגים מדיניים.

פורום אזורי הוא ערוץ תקשורת ישיר בין מדינות, בעל סיכוי לחיזוק שיתופי פעולה ולשיפור החוסן האזורי האקלימי ובעקיפין גם את החוסן המדיני של המדינות החברות בו. הדבר נכון במיוחד בהקשר של ישראל השואפת להיטמע במרחב, ושעל אף שהוחרגה מרוב המסגרות האזוריות לאורך ההיסטוריה, מקיימת כעת קשרים רשמיים ולא-רשמיים עם שחקנים אזוריים רבים. משבר האקלים נתפס כנושא "רך" אך הוא בהול ומשמעותי, ועל כן סביבו קל יותר למדינות לשתף פעולה. כדי למנף את אופיו חוצה הגבולות, בשילוב הנסיבות הדיפלומטיות האזוריות, מומלץ כי ישראל תקדיש תשומת לב ומשאבים נדרשים לנושא.

כך למשל, ישראל יכולה למנף את השתתפותה בפורומים קיימים על מנת לקדם סוגיות אקלימיות (לדוגמה שימוש בפורום הגז לקידום של אנרגיות מתחדשות, או הכוונת קבוצות עבודה בפורום הנגב להתמודדות עם תופעת המדבור); להוביל ערוצי פעילות בתוך יוזמות קיימות כדוגמת היוזמה הקפריסאית או אמנת ברצלונה בנושאים בהם היא מתמחה, כדוגמת ניהול משק המים; לחפש יוזמות בחברה האזרחית והעסקית שמחזקות חוסן אקלימי אזורי ולפעול למנפן ברמה המדינית; ולהשתמש במסגרות רב-צדדיות קיימות על מנת לקדם פרויקטים אקלימיים משותפים יחד עם הפלסטינים. פסגת האקלים הקרובה (COP28) באיחוד האמירויות היא הזדמנות ייחודית להתנעת כל אלה.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-1 ליוני.

הפוסט פורום אזורי לשינויי האקלים הוא צו השעה, ולישראל יש הרבה מה להרוויח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישנם ארבעה עקרונות העומדים בבסיס הקיימות ובאים לידי ביטוי בשדה הסביבתי, הכלכלי והחברתי, והם שצריכים להנחות גם את הפעילות בשדה המדיני:

עתיד – שיח על קיימות בוחן את יכולת ההמשכיות של החברה או של המערכת. ההתנהלות בהווה צריכה להיות כזו המבטיחה את יכולתם של הדורות הבאים להתקיים ברווחה. בהתאם לכך, בתרגום לשדה המדיני, יש לגזור את הלגיטימציה של פעולות הנעשות בהווה מתמונת העתיד הרצויה ולאמץ פרקטיקות מדעיות בתהליכי קבלת החלטות.

שוויון – המושג "שוויון" בוחן היבטים של חלוקת המשאבים והכוח ומצביע על כך שככל שהפערים בין קבוצות גדלים, כך גם הקיימות תיפגע. כשישנן קבוצות עניות ללא גישה למשאבים שנאלצות להשתעבד לעבודה – הן בחלקן יכחדו ובחלקן ייצרו הפרעות לסדר החברתי; וכשישנן קבוצות עשירות שכל מטרתן היא להפיק מקסימום רווחים כאן ועכשיו, הן תנצלנה את המשאבים הטבעיים עד תום ותפגענה ביכולת של החברה להתקיים לאורך זמן. ובתרגום לשדה המדיני – יש לחזק את השוויון בין אנשים ובין מדינות, תוך הבטחת שקיפות ונגישות להזדמנויות לכל ותיעדוף רווחה לכולם על פני רווחים למעטים.

סביבה – אנו נמצאים כל העת בתלות-גומלין בין הסביבה הפיזית לסביבה האנושית שלנו. כחלק אינטגרלי מהסביבה, עלינו להיטיב עמה שכן היא המספקת לנו את תשתיות החיים. לכן, עלינו להבטיח חילוף חומרים מפרה עם מדינות אחרות תוך הבנת תלות הגומלין בין מדינות, והצורך בשיתוף פעולה סביב ניהול משאבים. משכך, עלינו לבנות את הגבולות כמרחבי מפגש ולא כקווים מפרידים. הבנה חשובה נוספת היא שהמשאבים הטבעיים והמדיניים שלנו הם מוגבלים ועלינו לטפח אותם, לנהל אותם ולשתף אותם.

מגוון – המגוון הוא זה שמבטיח איזונים של המערכת, ודואג להפרייה ההדדית ההכרחית לקיום. "מגוון" מתייחס לחיזוק מערכות יחסים על כל סוגיהן, תמיכה בקהילות ובאוכלוסיות שונות, ושילוב מגוון דעות בתהליכי קבלת החלטות.

איך זה פוגש את מדיניות החוץ?

אימוץ ארבעת העקרונות האלה מעניק הזדמנות להעריך בצורה אחרת את מדיניות הממשלה על כל היבטיה, טומנת בחובה הזדמנויות רבות ומחברת את ישראל לאתגרים הרלוונטיים של המאה ה-21.

1. ההכרח לגזור את הפעילות בהווה מתמונת עתיד רצויה מחייב את ישראל לבחון מחדש את מדיניותה ביחס לסכסוך המתמשך עם הפלסטינים – סכסוך ומלחמה אינם בני-קיימא בשום צורה. הם מייצרים הרס סביבתי כלכלי וחברתי בקנה מידה עצום, מפרקים קהילות ופוגעים בתנאי המחיה הבסיסיים ביותר המגיעים לכל אדם. במרחב שכזה אנשים הם חסרי תקווה ביכולת שלהם להגשים תמונת עתיד רצויה. תחת סכסוך ומלחמה, יכולת ההמשכיות של חברה נמצאת תחת איום מתמיד.

הנחת יסוד חשובה ביחסי החוץ של ישראל, היא שישראלים ופלסטינים חולקים סכסוך משותף ויחלקו עתיד משותף. בהסתכלות לעבר עתיד משותף, הפרדיגמה של קיימות מדינית-אקלימית מציעה לתעדף שאלות כמו "באיזו מציאות תרצו לחיות מחר?" ו"כיצד תרצו שהילדים והנכדים שלכם יחיו?" על פני השאלה "למי הזכות ההיסטורית על הארץ?" פרדיגמה זו מציעה גם לנתח תרחישים מדיניים שונים בהסתכלות ארוכת טווח ולבחון כיצד הם ישפיעו על אופיה של מדינת ישראל ועל רווחת תושביה. כיצד פתרון שתי המדינות, הקמת קונפדרציה או סיפוח חד-צדדי יראו בטווח הארוך? אילו עקרונות מדיניים יישמרו ואלו יידחקו? מה המחירים ומה הרווחים בכל תרחיש?

בהתאם לשאלות השונות – התשובות שונות, וכך גם המדיניות הנגזרת מאותה תמונת עתיד רצויה. גם אם ישנו מאבק בין תפיסות שונות בחברה הישראלית לגבי תמונת העתיד הרצויה, ההכרעה לגזור את הפעילות העכשווית תוך הסתכלות על תמונת עתיד, בוודאי מורידה מסדר היום אסטרטגיות נפוצות מאוד היום – כמו התפיסה של ניהול הסכסוך. אימוץ העקרונות הנוספים יורידו מסדר היום חלופה נוספת: אפרטהייד.

2. הכרה בקשר הקריטי בין מערכות סביבתיות ומערכות מדיניות, מחייבת את ישראל לקשור את גורלה עם שכנותיה ולקדם שיתופי פעולה אזוריים– מדיניות חוץ מקיימת מדגישה את תלות הגומלין המתקיימת גם בהיבט האקלימי וגם בהיבט המדיני. משבר מים בירדן או שקיעה והצפה של אזורי מגורים במצרים ישליכו על ישראל באופן ישיר. גם משבר כלכלי חריף במצרים, משבר פוליטי חריף בלבנון או מלחמת אזרחים נוספת בסוריה, ישליכו באופן ישיר על ישראל.

ישנה תלות הדדית בין מדינות גם כאשר המדינות נמצאות בסכסוך או בנתק דיפלומטי. ישנה גם תלות גומלין בין שלום ישראלי-פלסטיני לבין שלום בין ישראל למדינות נוספות באזור. היחסים בין ישראל והפלסטינים הינם חלק מהתמונה האנושית, חברתית, פוליטית ופיזית של האזור ולא ניתן לנתק בין הנושאים. עבור כל מדינות האזור, משבר האקלים יביא (וכבר היום מביא) לשינוי המשאבים הזמינים ותנאי המחיה. תחרות על משאבים יכולה להעצים סכסוכים ולהביא לחוסר יציבות פוליטית, אך מציאת דרכים להגדלתם ולחלוקה הוגנת שלהם יכולים להוות תשתית ליציבות ולבניית שלום. ההבנה כי מדינת ישראל היא חלק מהסביבה תעזור לראות את התלות שבין יציבות אזורית ושלום לבין חוסן וביטחון לאומי.

3. ההבנה שללא שוויון לא ניתן להגשים את תמונת העתיד, מחייבת את ישראל לדאוג לרווחה ולביטחון גם של החיים מחוץ לגבולותיה –פערים גדולים קיימים היום בתוך ישראל בהיבט הכלכלי, הגיאוגרפי, החברתי ואפילו האזרחי. אי השוויון העמוק הזה פוגע ביכולתה להתקיים לאורך זמן ומתדלק מתחים ושסעים המאיימים לקרוע את החברה, הכלכלה והמדינה. אולם, אי השוויון קיים גם בין ישראל ושכנותיה. ישראל עשירה מסביבתה הקרובה, חזקה ממנה צבאית לאין ערוך, ועד לאחרונה גם היתה יציבה יותר פוליטית לאין ערוך.

ניתן לשמוח על המציאות הזו, אך הפערים בין ישראל לסביבתה יוצרים מתחים ושסעים שמאיימים על קיומה, רווחתה וביטחונה. למשל, התפיסה הפלסטינית הרווחת לפיה פירות השלום של אוסלו לא חולקו בצורה שווה, ושישראל הצליחה לקטוף מהם בצורה מיטבית בעוד האוכלוסייה הפלסטינית לא נהנתה מאותה גישה לשוק הגלובלי ולהזדמנויות הכלכליות שנפתחו, תרמה את חלקה לאכזבה שנוצרה מתהליך השלום. גם היום, נוכח האתגרים שמדינות האזור מתמודדות עמן, על ישראל להציב כמטרה לסייע להן באמצעות העברה של מידע, טכנולוגיה, גיבוש מוסדות משותפים, הבטחת עזרה הדדית בעתות חירום, שותפות במוסדות אזוריים ועוד.

4. ההבנה שגיוון מערך החוץ הינו משימה קריטית להגשמת תמונת העתיד הרצויה –ישנם ציבורים רבים שאינם באים לידי ביטוי מספק בעיצוב מדיניות החוץ הנוכחית של ישראל – נשים, פלסטינים אזרחי המדינה, חרדים. היעדרם משולחן מקבלי ההחלטות פוגע במדיניות והזדמנויות רבות מפוספסות. אינספור מחקרים הצביעו על חשיבות נוכחותן של נשים בתהליכי קבלת ההחלטות כדי לקדם שלום וביטחון – חבל שאין מספיק מהן במערך החוץ היום. אינספור הזדמנויות יכולות להיפתח בקשרים עם האזור יחד עם שילוב פלסטינים אזרחי המדינה במערך החוץ – חבל שאין מהם היום. וכך הלאה. על מערך החוץ להבטיח את הביטוי והנגישות של מגוון רב של תרבויות, שפות, תפיסות עולם וערכים למערך החוץ, תוך הבנה שלכל מטען וייצוג שהם מביאים איתם יש חשיבות וערך.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-30 במרץ.

הפוסט ארבעה עקרונות למדיניות חוץ אקלימית מקיימת במאה ה-21 הופיע לראשונה ב-Mitvim.