ב-2 במרץ 2025 סגרה ישראל את כל המעברים לרצועת עזה. מאז לא נכנסו כמעט מזון, תרופות או דלק. מערכות ההתפלה, המאפיות ובתי החולים פועלים על אדים אחרונים, ויש המעריכים שמלאי המזון במחסנים יספיק לשבוע בלבד. גם באזורים שבהם קיים מלאי גדול יותר – הוא לקוי תזונתית (ללא ירקות או מוצרים מהחי), ומנגנוני החלוקה אינם מתפקדים היטב עקב מחסור בדלק.

מבחינה מוסרית, מניעת צרכי קיום בסיסיים משני מיליון בני אדם חוצה קו אדום ברור. הזכות למזון, למים ולטיפול רפואי נובעת לא רק מהמשפט הבינלאומי, אלא גם ממסורת יהודית ואנושית פשוטה: גם בשעת מלחמה קיימים חוקים של "בל תשחית"; גם בשעת מלחמה מוטלת עלינו החובה לצמצם סבל שאינו הכרחי.

רבים סבורים שלחץ על האוכלוסייה האזרחית, בדמות עצירת הסיוע ההומניטרי, מביא הישגים מסוימים – לדוגמה, שיפור עמדות במשא ומתן לשחרור החטופים בחודש האחרון, וכן הפגנות מוגבלות של תנועת "בידנא נעיש" ("ברצוננו לחיות"). כן נטען כי לעצירת הסיוע יש אפקט ישיר על חמאס – המממן את פעיליו ומתחזק את מכונת המלחמה שלו באמצעות מיסוי ושליטה על מחירים.

עם זאת, לעצירת הסיוע יש גם נזקים מיידיים. היא מצמצמת את חופש הפעולה המדיני והצבאי של ישראל – במיוחד מול מדינות אירופאיות, סין, ובתוך המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. חשוב מכך, היא פוגעת ביחסי ישראל עם מדינות ערביות מתונות, ועלולה לחזק כוחות קיצוניים בקרב הפלסטינים, גם בגדה המערבית.

לעומת זאת, החזרת הסיוע עשויה להניב רווחים טקטיים לישראל. חמאס מנצל את המחסור כדי להעמיק את אחיזתו באוכלוסייה; מצב שבו השווקים יהיו מלאים עשוי דווקא להפחית את תלות האזרחים בארגון. אם ישראל תאפשר לגורמים מתונים לבצע את חלוקת הסיוע, היא תוכל להחליש את חמאס דרך חיזוק מתנגדיו.

חלק מעוצמתה של ישראל נובע מהיותה חלק ממשפחת האומות שוחרות החופש. אנו אוהבי חיים – לא אוהבי מוות. הרעבת ילדים אינה מי שאנחנו. חמאס, המשתמש בעצמו ברעב האוכלוסייה ככלי מיקוח, מציב בפנינו דילמות קשות – אך איננו חייבים לרקוד עמו את הטנגו הזה. עלינו להפסיק להשתמש ברעב כאמצעי במשא ומתן.

על הממשלה לחשוב על הסיוע ככלי טקטי ואסטרטגי. עליה לפעול בקדחתנות כדי לגבש מנגנונים משותפים עם ארגונים בינלאומיים, מדינות ערביות מתונות ואף גופים פנים-עזתיים, שייקחו חלק בחלוקת הסיוע באופן שיחזק את הכוחות החיוביים ויחליש את השליליים.

בר רפפורט היא מנהלת תחום קיימות מדינית אקלימית במכון מיתווים וחברה בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.

ארנון חורי יפין חבר בפורום המומחים הישראלי לסיוע הומניטרי בעזה.

הפוסט החזרת הסיוע לעזה – חובה מוסרית וחשיבה אסטרטגית לטווח הרחוק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למאמר המלא

הפוסט אזור ללא חמאס: מודל חדש לשינוי המציאות בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ד"ר עומר צנעני, ראש היחידה המדינית-ביטחונית של מכון מיתווים וקרן ברל כצנלסון, בראיון לדמוקרט TV.

הפוסט יש פה מטרה בכלל? הפוליטיקה שמאחורי החזרה לעזה – ד"ר עומר צנעני בראיון לדמוקרט TV, אפריל 2025 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קריסת הפסקת האש בעזה והתמשכות הלחימה בדרום, מציבות את מצרים – המדינה הערבית הראשונה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל – במוקד לחצים אזוריים ובינלאומיים. מצרים, שמתמודדת עם משבר כלכלי חמור, עם חוסר ודאות ביטחוני ועם מדיניות אמריקנית חדשה, נדרשת כעת למלא תפקידים שלעתים נראים כסותרים.

בפאנל מומחים מיוחד שערך מכון מיתווים תחת הכותרת "מצרים בעין הסערה ביום שאחרי", נדונו השאלות המרכזיות הנוגעות לעמדותיה של מצרים, לאינטרסים האסטרטגיים שלה, ולהשפעתם על מערכת היחסים עם ישראל.

בין תיווך להסתגרות: מצרים בתמונה האזורית

ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים, פתח את המפגש באבחנה: "מצרים נמצאת בעמדה מורכבת מאוד – מצד אחד היא מתווכת מרכזית, ומצד שני מדינה שנבנית מחדש מול משברים. היא לוקחת חלק פעיל בניסיונות לעצב את הסדר הפוליטי החדש בעזה, אך באותה נשימה סופגת בעצמה את הטלטלות הכלכליות והאזוריות שמזעזעות את המזרח התיכון מאז 7 באוקטובר."

לדבריו, "מצרים היא שחקן אזורי, יעד ללחצים, מדינה עם אינטרסים משלה, ויחד עם זאת – מרכיב קריטי בשיח האזורי והבינלאומי. השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא – מה באמת מצרים רוצה? ואיך זה משליך על יחסי ישראל-מצרים-ארה"ב?"

חשדנות ישראלית – תהליך חדש ומדאיג

שגרירת ישראל לשעבר בקהיר, אמירה אורון, התריעה על שינוי באווירה בישראל: "במשך שנים ראינו גישה אוהדת כלפי מצרים – רצון לנורמליזציה, דיאלוג, שיח של שלום. בשנה וחצי האחרונות, משהו השתנה. ניכרת עלייה בעוינות כלפי מצרים בציבור הישראלי, וזה תהליך שאני לא מכירה. השיח החדש הזה לא תורם ליחסים עם קהיר."

גם העיתונאי ג'קי חוגי, פרשן לענייני ערבים בגלי צה"ל, התייחס לשיח המתלהט ברשתות החברתיות: "יש דיבורים מופרכים על מלחמה עם מצרים – צריך להרגיע. מצרים אינה שואפת למלחמה, אלא חוששת מאוד מבריחה המונית של פלסטינים לסיני. זו הסיבה העיקרית לפריסת כוחותיה באזור רפיח. מדובר בצעדי מגן, לא בצעד תוקפני."

להימנע מנבואה שמגשימה את עצמה

ד"ר חיים קורן, שגריר ישראל לשעבר במצרים, הדגיש את חשיבות השמירה על היחסים עם קהיר: "לא משנה איך נסתכל על זה – כרגע אין למצרים מתווה טוב יותר מההסכם עם ישראל. אסור להיתפס לפרטים כמו התחמשות מצרית ולהפוך אותם לסיפור מאיים. גישה כזו עלולה ליצור 'נבואה שמגשימה את עצמה'. עלינו לראות את התמונה הכוללת."

ד"ר אופיר וינטר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי, הוסיף: "אין דרך נעימה לומר זאת: למלחמה בעזה יש השלכות שליליות על השלום בין ישראל למצרים. ייתכן שאפילו נתגעגע למצב היחסים כפי שהיה ערב המלחמה. שלושת התחומים שבהם ניכרת הפגיעה הם: מדיני-ביטחוני, דעת הקהל והכלכלה".

יוזמה מדינית – אך לא פתרון מיידי

פרופ’ אלי פודה, מומחה למצרים מהאוניברסיטה העברית, התייחס ליוזמה המדינית האחרונה שמובילה מצרים, ותהה אם יוזמה זו תוביל לפריצת דרך בטווח הקרוב: "היוזמה מציבה מסגרת עקרונית, אך אינה עונה על הדרישות המיידיות: הפסקת הלחימה, החזרת החטופים, וסילוק שלטון חמאס."

אמריקה, מצרים והמשולש האסטרטגי

ד"ר שירה עפרון, מנהלת המחקרים ב-Israel Policy Forum, הדגישה את התיאום בין מצרים, מדינות המפרץ וארה"ב סביב מטרה משותפת – שינוי המצב בעזה: "האמריקנים דוחפים להארכת הפסקת האש ולהסדר ארוך טווח שיבטיח שחמאס לא יישאר בשלטון. בהיבט הזה, יש קו ברור שמאחד את ישראל, מצרים וארה"ב – לא מתוך זהות מוחלטת, אלא מתוך אינטרס משותף."

מנחה:
איתן ישי, ראש תוכנית מזרח תיכון וצפון אפריקה במכון מיתווים.

משתתפים:
ד"ר גיל מורסיאנו, מנכ"ל מכון מיתווים.
שגריר בדימוס ד"ר חיים קורן, עמית מדיניות במכון מיתווים, לשעבר שגריר ישראל בדרום סודאן ושגריר ישראל במצרים.
ד"ר אופיר וינטר, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרצה בחוג ללימודי הערבית והאסלאם באוניברסיטת תל אביב.
פרופ' אלי פודה, מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים, וחבר ועד המנהל של מכון מיתווים.
שגרירה בדימוס אמירה אורון, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי, כיהנה כשגרירת ישראל במצרים מ-2020 ועד 2024.
ג'קי חוגי, עיתונאי ופרשן לענייני ערבים בגלי צה"ל.
ד"ר שירה עפרון, מנהלת מחקרים ב-Israel Policy Forum.

הפוסט פאנל מומחים – יחסי ישראל-מצרים והיום שאחרי ברצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיקומה של עזה לחופי הים התיכון שימש לאורך השנים למגוון מטאפורות פוליטיות. לראש הממשלה יצחק רבין יוחסה האמירה כי אולי "הפתרון הטוב ביותר לעזה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון"; ואילו יו"ר אש"ף יאסר ערפאת שלח את מי שלא קיבל את התביעה למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים "לשתות מהים של עזה".

למרות שכל אורכה המערבי של רצועת עזה משתרע לחוף הים התיכון, הים שלה נותר, בהכללה, סגור. ולא רק במשבר הנוכחי. התוכניות לבניית נמל משמעותי שיחבר את עזה לעולם, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, לא מומשו. שדה הגז "עזה מארין", המצוי מול חוף הרצועה, לא פותח. מאז החלה המלחמה, גם פעילות הדיג המוגבלת שם נאסרה. חיל הים פועל במרחב הימי מול עזה, אך זו עדיין זירה משנית במלחמה.

בסוף השנה שעברה הציעה קפריסין להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה דרך הים. ישראל תמכה ברעיון, ובדצמבר 2023 נסע שר החוץ אז, אלי כהן, לקפריסין, כדי לקדם את התוכנית ולבחון חלק מהיבטיה. ההצעה כללה העברת סיוע בינלאומי לנמל לרנקה שבקפריסין, שם יבדקו גורמים ישראליים את הסחורות, ומשם הן יועברו לעזה. במסגרת זו נבחנו כמה חלופות להשטת הסיוע מלרנקה: העברתו לנמל הדייגים הקטן בעיר עזה, המשמש גם את המשטרה הימית שם; ישירות לחופי עזה; למעגנה ליד אזור המואסי בדרום הרצועה, או השטה לנמל אל-עריש בסיני המצרית ומשם שינוע במשאיות לעזה.

היוזמה היתרגמה לעשייה בראשית ינואר 2024, עת העבירה ספינה של הצי הבריטי כמה עשרות טונות של סיוע לתושבי עזה לנמל פורט סעיד שבמצרים, ומשם הועברה האספקה לרצועה דרך מעבר רפיח. אולם המאמץ היה כרוך בקשיים מרובים. על פי דיווח אחד, האונייה המתינה בים כעשרה ימים עד שהושלמו הסידורים המלאים להעברת הסיוע.

מאז, ניכר כי המאמץ הבינלאומי לסיוע דרך הים התמקד דווקא בהעברתו לנמל אשדוד. לקראת סוף ינואר איפשרה ישראל את השטת האספקה לנמל אשדוד ומשם לתוך הרצועה. באמצע פברואר קראה בריטניה לישראל לאפשר את הגדלת הסיוע העובר בנתיב זה. פעילי ימין התנגדו למהלך וחסמו לפרקים מעבר של משאיות לרצועה. בתוך כך הפכה הסוגיה לפוליטית, משנטען כי המשטרה לא מונעת את חסימת העברת הסיוע כדי לרצות את השר הממונה, איתמר בן גביר.

באופן דומה ירדה מן הפרק, לפי שעה, האפשרות של הצבת ספינות בתי חולים אירופיות או אחרות לחופי עזה, כדי להושיט סיוע רפואי לתושבי הרצועה; הגם שהרעיון הועלה שוב על ידי גורמים ישראליים לקראת סוף פברואר, בהקשר של הקמת "רציף צף" לחופי הרצועה.

פה זה קרוב לאירופה

נראה, אם כך, שהים העזתי יישאר סגור. בה בעת, הרגע שבו בחנה ישראל את הרעיון של פתיחת הים מעלה כמה תובנות.

ראשית, נוכח המשבר בעזה, ישראל היתה מוכנה להסרה חלקית של הסגר הימי שהיא מטילה על הרצועה מ-2007. למרות שהפתיחה נועדה לאפשר בעיקר סיוע הומניטרי, התקדים יכול היה להיות חשוב; הוא עשוי היה לאותת כי הסגר מתחיל להתרופף גם לצרכים אחרים וכי יש בישראל נכונות לשנות חלק מהדפוסים שהתקבעו מול עזה ב-20 השנים האחרונות.

שנית, מסדרון הומניטרי מקפריסין יכול לסייע למצוקה ההולכת ומחריפה ברצועה. הצורך לספק שירותים בסיסיים לפליטים הרבים ילווה את עזה בשנים הקרובות; ראוי לייצר מנגנוני סיוע שמאפשרים גישה ישירה לאזורים מורכבים עם צרכים מסוימים, כמו אזור המואסי שבו מתגוררים בצפיפות רבה פליטים על רצועת החוף.

מסדרון הומניטרי דרך הים יוכל לספק ישירות לאזרחים מים ומזון, שירותי רפואה וציוד מחסה. אולי אף יועברו דרכו תשתיות off-grid דוגמת מתקנים לייצור אנרגיה מתחדשת, מתקנים קטנים לטיפול בשפכים או מתקני התפלה מקומיים. בה בעת, מסדרון כזה מאפשר שילוב של שחקנים נוחים יחסית לישראל, כמו האירופאים.

שלישית, ובהמשך לנקודה הקודמת, המעורבות של מדינות אירופיות בפיתוח הרעיון מזכירה כי הגם שאנו ממוקדים בדינמיקה הישראלית-פלסטינית במרחב המיידי, אזור הקרבות קרוב מאוד לאירופה. קפריסין – החברה באיחוד האירופי, ובה גם נוכחות צבאית בריטית קבועה – שוכנת רק כ-370 קילומטר מצפון מערב לעזה.

כפי שהודגם במקרה הזה, הקירבה הגיאוגרפית תאפשר – אם הצדדים ירצו בכך – מעורבות אירופית מעשית ואינטנסיבית יותר בכל הסדרה ברצועה, בדומה לפקחי האיחוד האירופי שהוצבו לאחר ההתנתקות במעבר הגבול בין עזה לרפיח. המסגרת המנהלית שהיתה אחראית על פקחי הגבול עודנה פועלת, ועשויה ליצור אפשרות מהירה להרחבת דריסת רגל אירופית, אם יידרש הדבר.

רביעית, המחיר הפוליטי שגובה העברת הסיוע דרך אשדוד מהממשלה הנוכחית עשוי ליצור תמריץ, בעתיד הלא-רחוק, לשוב ולנסות להעביר אספקה בדרך הים ישירות לעזה. מעניין גם כי שר החוץ עד לאחרונה, אלי כהן, הסביר כי התמיכה של ישראל ביוזמה נובעת מן הרצון להתנתק לחלוטין מעזה; זאת בניגוד מוחלט לעמדת גורמי הימין בממשלה, החותרים לנוכחות ישראלית קבועה בשטח.

חלום על ימים אחרים

העלאת הרעיון של השטת סיוע לעזה מזכירה שוב כי לרצועה ממד שלם – התווך הימי – שלא בא לידי ביטוי במציאות הנוכחית. בהכללה, במרחב הים תיכוני ערי חוף היו במשך השנים מתונות יותר פוליטית, קוסמופוליטיות וממוקדות בפרגמטיזם של חיי המסחר. זאת בשונה מאנשי ההר, שהמסגרת הכלכלית והערכית שלהם כיוונה יותר לאתנוצנטריות ומחויבות דתית.

עזה, מנקודת מבט זו, היא אנומליה. היא שוכנת לחופי הים התיכון, אך היא סגורה ומסוגרת. זאת, גם נוכח ההתנהלות של שחקנים מחוצה לה, בייחוד ישראל, אך גם בשל הנהגתה המחויבת לחזון דתי שפונה פנימה. עזה של העבר, לעומת זאת, היתה משולבת ברשתות בינלאומיות של רעיונות ומסחר.

במאה ה-17 רעיונות יהודיים משיחיים נדדו מעזה ועד לבלקנים דרך השבתאי נתן העזתי, שגר כמה שנים בעיר בטרם נדד הלאה. חבישת הבד הרפואי הקרויה באנגלית גוז, מקורה, על פי חוקרים אחדים, בעיר עזה, שם נעשה בה שימוש לראשונה. עוד בשנות ה-70 קלט נמל עזה סחורות שיועדו לישראל ואף שירת אוניות ישראליות. שר החוץ הנוכחי, ישראל כץ, העלה כבר לפני שנים רבות – ושוב בשבועות האחרונים – את האפשרות של בניית נמל ימי לרצועה על אי מלאכותי מול חופיה.

קשה לראות זאת כעת, עת רועמים התותחים ותחת שלטון חמאס. אך בנסיבות אחרות, המציאות הגיאוגרפית של חבל ארץ הפרוש על רצועת חוף ים תיכוני יוצרת לכל הפחות אפשרות לעזה אחרת, פתוחה יותר, יציבה יותר וכזו המשולבת במרחב שלידה ולא מצויה בעימות מתמיד עמו.

ד"ר אהוד ערן הוא חבר הוועד המנהל של מכון מיתווים, מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים וראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ"ם) באוניברסיטת חיפה

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-5 במרץ.

הפוסט רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אספקת מי שתייה נקיים וטיפול נאות בשפכים, לצד הכנסת מזון ותרופות, אלו צעדים ביטחוניים קריטיים מכמה סיבות:

● הענקת לגיטימציה לפעולה הצבאית – יצירת מצב הומניטרי סביר ככל הניתן ברצועת עזה הינה כלי מפתח לגיוס לגיטימציה פנימית, בינלאומית ואפילו אזורית, לפעולה הצבאית.

● הבטחת ביטחון החטופים והחיילים שברצועה – התפרצות מחלות זיהומיות תסכן באופן ישיר את האזרחים הישראלים החטופים, ואת חיילי צה"ל הנלחמים בתוך רצועת עזה וקיים חשש סביר להתפשטות מגפות בשאר חלקי הארץ.

● מניעת זיהום ארוך טווח שיפגע בתשתיות ובאוכלוסייה – אסון הומניטרי בעזה ייצר זיהומים ארוכי טווח שיפגעו במקורות המים הטבעיים, במתקני ההתפלה ובאתרי שאיבת מים, הן בעזה ובהן בישראל.

● מניעת הפניית משאבים מיותרים לטיפול באסון ההומניטרי.

● הבטחת השתייכותה של ישראל לעולם המערבי וחיזוק הברית עמו – ביטחונה של ישראל נשען יותר מאי-פעם על היחסים המיוחדים עם ארה"ב והשותפות בערכים עם העולם הדמוקרטי.

● הבטחת הדימוי העצמי וביסוס הזהות המוסרית והצודקת של ישראל.

נוכח האינטרס הישראלי למנוע אסון הומניטרי בעזה, על ישראל לבצע פעולות קונקרטיות לשיפור המצב ההומניטרי המיידי בדרום הרצועה גם תוך כדי לחימה, ומבלי לכרוך זאת בהכרח בהפסקת אש:

● וידוא אספקת מים בסיסית לאוכלוסיה אזרחית באזורים מוגדרים, תוך שימור תשתיות פועלות והפעלת מתקני ההתפלה, הכנסת כלור למערכות המים, והכנסת ציוד אחזקה לצינורות.

● צמצום כמויות הביוב שאינו מטופל על ידי הפעלה מיידית של משאבות הביוב, הכנסת דלק להפעלת המט"שים, וככל שניתן הפעלת המערכות דרך גורמי המקצוע של הרשות הפלסטינית.

● העברת אנרגיה מספיקה לצרכי המים והביוב על ידי הפעלת חלק מקווי החשמל בדרום הרצועה, ניטור הובלת החשמל, הכנסת דלקים תחת מנגנון הפיקוח ובחינת חלופות להעברת מערכות אנרגיה מנותקות מהרשת.

● פתיחת מעבר כרם שלום להעברת ציוד הומניטרי חיוני – מזון ותרופות – וזאת כדי להתגבר על החסמים בסיפוק הסיוע ההומניטרי ולהבטיח את מניעת המשבר, וכל זאת תחת פיקוח ושליטה ישראלים.

● לקדם גורם\גוף שיקשר בין גורמים רלוונטיים בישראל לבין המקבילים באו"ם כדי לייצר מיפוי ותמונת מצב מלאה של הצרכים, המיקומים, צווארי הבקבוק, התרומות, מימון הסיוע וכדומה.

* נייר מדיניות זה הינו תוצר של צוות חשיבה המורכב ממומחים ומומחיות מתחומי הביטחון, מדיניות החוץ והסביבה.

הפוסט הבטחת תשתיות קריטיות בעזה היא צורך ביטחוני ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מלאדנוב היה מהמוצלחים בשליחים הבינלאומיים שפעלו בזירה הישראלית-פלסטינית לאורך השנים, וזאת למרות שכיהן בשנים בהן לא התקיים משא ומתן על הסדר קבע. הוא הצליח למצב את עצמו כשחקן מוערך ומקובל בעיני ישראל, הפלסטינים, מדינות האזור והקהילה הבינלאומית. בפועלו, הצליח מלאדנוב למנוע שוב ושוב סבבי לחימה ברצועת עזה, הצביע בבהירות על המכשולים שמקשים על יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונתן רוח גבית עקבית ומשמעותית לארגוני חברה אזרחית ישראליים ופלסטיניים שמקדמים שלום.

לרוב, בישראל מודאגים ממעורבות בינלאומית שאינה אמריקנית בנושא הישראלי-פלסטיני. אולם כהונתו של מלאדנוב הראתה שלעתים ההיפך הוא הנכון: בעוד ארצות הברית, תחת הנשיא טראמפ, הובילה מדיניות שהרחיקה שלום ישראלי-פלסטיני ושעוררה מתיחות בזירה הפלסטינית, היה זה דווקא האו"ם – אותו אוהבים בישראל להשמיץ – שסייע למנוע הסלמה ולעודד הידברות.

בשלבים שונים בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, האו"ם מינה שליחים מיוחדים שפעלו לתווך בין הצדדים ולקדם שלום, כפי שהוא עושה דרך קבע באזורי סכסוך שונים בעולם. עם הקמת המדינה מונה השליח הראשון, פולקה ברנדוט, שפעל במהלך מלחמת העצמאות, אך סופו היה טראגי – הוא נרצח על ידי אנשי לח"י.

מחליפו בתפקיד, ראלף באנץ', היה זה שהוביל את משימת התיווך המוצלחת במשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, שהביאו לסיום מלחמת העצמאות. באנץ' זכה בפרס נובל לשלום על חלקו בהשגת ההסכמים. בעקבות מלחמת ששת הימים החליטה מועצת הביטחון על מינוי שליח לקידום שלום, והדיפלומט השבדי גונאר יארינג נבחר לתפקיד. יארינג דילג בין ישראל ומדינות ערב – ובמיוחד בין ירושלים וקהיר – אך מאמציו לא נשאו פרי. המחזאי המנוח חנוך לוין גיחך על מאמצי התיווך של יארינג במחזות הסאטירה שכתב באותם ימים.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגבירה ארצות הברית את מעורבותה בתהליך המדיני והחלה להוביל באופן כמעט בלעדי את תפקיד המתווך במזרח התיכון, גם בזירה הישראלית-ערבית ולאחר מכן גם בזירה הישראלית-פלסטינית.

בעקבות הסכם אוסלו התגבש באו"ם תפקיד חדש של מתאם מיוחד לתהליך השלום במזרח התיכון (UNSCO), במטרה לעקוב אחר מימוש תהליך השלום ולסייע בבניית הרשות הפלסטינית שהוקמה באותם ימים. הראשון שמילא את התפקיד היה טריה לרסן, דיפלומט נורבגי שלקח חלק בשיחות החשאיות באוסלו. לאורך רוב שנות תהליך השלום, לצד העליות והמורדות, ארה"ב הייתה השחקן המוביל במאמצי השלום, ושליחי האו"ם – כמו גם שליחים שמינה האיחוד האירופי – היו שחקן משנה שפעל לסייע ככל שניתן. תפקיד זה, של שליחי האו"ם לתהליך השלום, היה תמיד מאתגר ומורכב, כאשר לשליחים אין כמעט מנופי השפעה פורמליים רבי עוצמה והם לא ייצגו מדינה או מעצמה עם כלים ומשאבים שמאפשרים לתמרץ או להעניש את הצדדים.

נוסף על אלה, המנדט של התפקיד, וסמכויותיו, לא היו ברורים ומוסכמים. לכך יש לצרף גם את החשדנות והעוינות העמוקה כלפי האו"ם, גם מצד ישראל אבל גם בצד הפלסטיני, ועמם נאלצו השליחים להתמודד. כדוגמה לכך אפשר לציין שבתקופת כהונתו של אביגדור ליברמן כשר הביטחון, הוחלט בישראל להחרים את שליח האו"ם באותה תקופה רוברט סרי, וליברמן אף קרא לגרשו בהאשמה שניסה לסייע כספית לחמאס.

על רקע כל זאת, ועל אף כל האתגרים והחולשה המבנית הטמונה בתפקיד, מלאדנוב הצליח לשחק תפקיד חשוב ומשמעותי באזור. הוא הפך לשחקן היחיד שביכולתו לדבר עם כולם בזירה הישראלית-פלסטינית, מנתניהו ובנט דרך אבו מאזן ועד איסמאיל הניה ויחיא סינוואר, ולזכות להערכה ואמון של הצדדים השונים.

מה מצפה למחליף

מלאדנוב נותר למעשה "המבוגר האחראי" האחרון, לעומת מדיניותו של טראמפ, ושחקנים בינלאומיים אחרים, שאיבדו עניין או התמקדו בזירות אחרות. בעוד השליחים הבינלאומיים האחרים שמכהנים בימים אלו (דוגמת הנציגה האירופית המיוחדת לתהליך השלום) פועלים מארצות מוצאם ורק מבקרים לעתים באזור, מלאדנוב פעל מירושלים, ולרשותו עמד צוות מיומן של דיפלומטים מקומיים ובינלאומיים. הוא הפך לשחקן מפתח בתהליכי "ההסדרה" בין ישראל לחמאס בעזה וברגעי משבר רבים הצליח לעצור הידרדרות להסלמה. הוא עשה זאת תוך עבודה משותפת עם מצרים וקטר, מדינות שנמצאות במחנות יריבים במזרח התיכון. גם על רקע הנתק בין ירושלים ורמאללה, והפסקת התיאום האזרחי והביטחוני במהלך השנה האחרונה, מלאדנוב פעל למלא את הוואקום וסייע גם בתיאומים שנגעו למשבר הקורונה.

במקביל לירידת העניין הבינלאומי בסכסוך, מלאדנוב נאלץ להיות זה שמתריע בשער ובתדרוכים הקבועים שנתן למועצת הביטחון נהג להדליק נורות אזהרה ולשרטט המלצות וקריאה לפעולה. רצונו לשמור על קשרים טובים עם הצדדים לא מנעו ממנו להשמיע קול חד וברור והוא קרא בכל הזדמנות לשמירה על חזון שתי המדינות, הוביל מאמץ רחב כנגד תכנית הסיפוח והקפיד לגלות אמפתיה לקורבנות בשני הצדדים ולגנות פעולות של הגורמים השונים בסכסוך. מלאדנוב בחר לחרוג מעבר לדיפלומטיה הקלאסית המתנהלת רק מול מקבלי ההחלטות, והרחיב את הדיאלוג גם עם ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הוא הדגיש שוב ושוב בדבריו את התפקיד החשוב שיש להם בדרך לשלום, השתתף באירועים שקיימו, וערך עמם דיונים ותדרוכים.

ואולם, בעוד מלאדנוב נחל הצלחות רבות בעזה, השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית לא התקרב בתקופת כהונתו. התנגדותו של נתניהו לפתרון שתי-המדינות, המדיניות שנקט טראמפ והקשיים ברשות הפלסטינית העמידו מכשולים רבים בפני משימת קידום השלום, והגבילו את מרחב הפעולה של מלאדנוב בעיקר לעזה. מחליפו של מלאדנוב, תור וונסלנד הנורבגי, ייהנה מתנאי פתיחה נוחים יותר.

כניסתו של ביידן לבית הלבן צפויה להוביל למחויבות אמריקנית מחודשת לפתרון שתי המדינות, לשיקום יחסי ארה"ב עם הרשות הפלסטינית, לחזרתה של ארה"ב לתפקיד המתווך בין ישראל לפלסטינים, ולפתיחות אמריקנית לעבודה משותפת עם שותפים בינלאומיים. הדבר יאפשר לשליח החדש לא רק להמשיך את דרכו של מלאדנוב בכל הנוגע לרצועת עזה, אלא גם לנסות להיות גורם משמעותי בתיאום והובלה של מהלכים רב-לאומיים דוגמת גיבוש מנגנון בינלאומי מחודש לקידום השלום (כשיפור לקוורטט שלא ממלא את ייעודו) והצגת חבילת תמריצים בינלאומית מתואמת לשלום לישראל ולפלסטינים.

כשייכנס וונסלנד לתפקידו, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תזנח לרגע את החשדנות שלה כלפי האו"ם וכלפי שליחים בינלאומיים, תקבל אותו בזרועות פתוחות ותפגין נכונות לעבודה משותפת לקידום שלום. עד אז, בירושלים צריכים להגיד למלאדנוב תודה ולברך אותו לשלום.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 19 בדצמבר 2020.

הפוסט מי ימנע את המלחמה הבאה בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנות התשעים, קטר הייתה אחת המדינות הערביות הראשונות שגם פתחה נציגות דיפלומטית בישראל וגם אפשרה לישראל להקים נציגות מסחרית בשטחה. עם פרוץ האינתיפאדה, היחסים בין שתי המדינות נכנסו לקיפאון, וגם כשישראל חזרה להפעיל את הנציגות המסחרית באמצע שנות ה-2000 וכששרת החוץ ציפי לבני קיימה ביקור רשמי במדינה, היחסים לא חזרו לסורם. התקשורת הקטרית נקטה בטון נוקשה וביקורתי מאוד כלפי ישראל, והמשטר פחד מהתחממות היחסים על מנת לא להפר את העמדה הערבית המאוחדת ביחס לנורמליזציה ללא הסכם בין ישראל לפלסטינים. במהלך האביב הערבי קטר תמכה בגלוי באחים המוסלמים, וחיזקה באופן משמעותי את הקשר שלה עם תורכיה, מה שהחריף את חוסר האמון בין ירושלים לדוחה.

ההזדמנות לשיפור יחסי ישראל-קטר נקרתה בדרכן של שתי המדינות דווקא בעיצומו של המשבר העצום ברצועת עזה. עסקה מוזרה נרקמה בין חמאס, שמספר מנהיגיו התארחו בקטר לאחר שעזבו את סוריה במהלך מלחמת האזרחים, המשטר הקטרי, ששאף לצאת מהבידוד האזורי ולקדם את עצמו בעיני וושינגטון, וישראל, שהייתה זקוקה למתווך שירגיע את השטח ויסייע לנטרל את המשבר ההומניטרי החמור ששרר
ברצועה.

ספק אם הקשר הזה מצא חן בעיני המנהיגים בקהיר, ריאד או אבו דאבי. כשאביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, גילה פרטים על הביקור הנדיר של ראש המוסד לדוחה בפברואר 2020, הידיעה הזאת קיבלה כיסוי רחב ביותר במדינות המפרץ ובמצרים, שם תהו עד כמה ישראל מתכוונת לחמם את קשריה עם קטר. עד כה, שיתוף הפעולה הזה, שמבוסס על ראיה פרגמטית ואינטרסים של כל הצדדים המעורבים בעניין, לא פגע יחסים המתהדקים בין ישראל לציר הסוני המתון.

אך האם כשישראל מאפשרת לקטר לשחק תפקיד יותר ויותר משמעותי ברצועת עזה, היא למעשה מפתחת בה תלות ומכפיפה את המציאות בשטחים לרצונותיה של דוחה? כרגע אין תחליף לכסף הקטרי שמסייע לעזתים להחזיק את הראש מעל המים. אך חייבים להבין, שהכסף הזה גם מנציח את שלטונו של החמאס ברצועה ומסייע לתנועה האסלאמסטית להתבצר בעמדותיה הנוקשות ביחס לשיחות הפיוס עם פת"ח ולמעשה מרחיק את האחדות ברחוב הפלסטיני. ממשלת נתניהו מאמינה ככל הנראה שהמדיניות הנוכחית של "הפרד ומשול" משרתת אותה היטב. כך ניתן להסביר מדוע ישראל לא חוזרת לשולחן המשא ומתן. נתניהו סבור כי הסוגייה הפלסטינית כבר לא נמצאת על סדר היום וכי ניתן לקדם את היחסים עם מרבית המדינות הערביות גם בלי להיכנס למשא ומתן ולהתפשר.

המציאות מראה שההפך הוא הנכון. ישראל אינה אי בודד, וגם לא וילה בג'ונגל ומסביבה חומה. היא זקוקה לשיתופי פעולה במזרח התיכון ובאגן הים התיכון שיקדמו אותה ואת קשריה עם האזור. הסוגייה הפלסטינית עדיין נמצאת על השולחן והעדר הפתרון עדיין אינו מאפשר לכונן יחסים דיפלומטיים ולהרחיב את השותפות עם מרבית מדינות האזור. ביקורים של ספורטאים ודיפלומטים במפרץ זה נחמד, אך הפוטנציאל של שיתוף פעולה עם מדינות המפרץ, כמו גם עם המדינות השכנות – ירדן ומצרים, הרבה יותר גדול ממה שמתקיים בפועל.

ישראל חייבת מדיניות אזורית רחבה שתנחה אותה ותאפשר לה לקדם את אינטרסים לא רק לטווח הקצר, אלא גם לטווח הארוך. היחסים עם דוחה לא בלתי אפשריים, אם כי צריך להיזהר בהם מאוד ולפקוח את העיניים היטב, כיוון שמדובר במדינה שמדיניות-החוץ שלה נוגדת את מה שישראל מאמינה בו ורוצה לראות במזרח התיכון. המתנות הקטריות באות עם תג מחיר לצידן: הסיוע לעזה הוא לא רק סיוע לעזה – הוא גם תרומה לחיזוק הברית האסלאמיסטית באזור (קטר-תורכיה-חמאס-האחים המוסלמים במצרים ולוב) וגם פתרון זמני בלבד למצוקת עזה. ואולם, עזה זקוקה לא לפתרונות קצרי טווח, אלא לפתרון מורכב, מתואם עם מדינות האזור שנאבקות בטרור אסלאמי, ושבסופו יהיה גם אפיק לחזרה למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-31 במרץ 2020.

הפוסט ישראל וקטר מתמקדות באינטרסים משותפים ומבליגות על מחלוקות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כל פתרון לסוגיית עזה צריך לכלול את הרשות הפלסטינית, אבל אנחנו הפכנו את הרשות לבלתי-רלבנטית לעזה, וכך הנבואה הגשימה את עצמה. בכל פעם שהיה ניסיון לחיבור בין עזה לגדה, ממשלת ישראל הכשילה אותו. כך כשאבו מאזן ניסה לקדם בחירות פלסטיניות, או כשניסה להקים ממשלת טכנוקרטים, שיכלה לשמש סולם ראוי לחמאס להתקדם מולנו מבלי לזנוח בשלב ראשון את האידאולוגיה של התנועה, שזהו תנאי לשינוי בכל סכסוך בינלאומי שנפתר. החלשנו את הרשות הפלסטינית בכך שלא אפשרנו למדיניות שלהם נגד אלימות ובעד פתרונות דיפלומטיים לייצר הישגים כלשהם. הגישה של אבו מאזן, מיומו הראשון בתפקיד, היא לנסות להגיע להסדר, אם אפשר במשא ומתן דו-צדדי ואם לא – בפנייה למוסדות רב-לאומיים.

אנחנו הפכנו את ניסיונותיו לשיח דו-צדדי עם ישראל לפתטיים, משום שהמשכנו לבנות בהתנחלויות והשתמשנו במשא ומתן כאמצעי למשוך זמן וליצור עובדות בשטח. כשהפלסטינים ניסו לעשות זאת באמצעים רב-צדדיים, כינינו זאת טרור מדיני והפעלנו את האמריקאים למנוע זאת, למרות שבדיוק באותו אמצעי – פניה למוסדות האו"ם – קיבלנו אנו את עצמאותנו. בעוד אבו מאזן תומך בפתרון שתי-מדינות ובהכרה בישראל בגבולות 1967 עם חילופי שטחים, ואפילו מקבל את עקרון הפירוז של המדינה הפלסטינית, אנחנו מתעקשים להתנהל דווקא עם החמאס, שמתנגד לקיומנו. בעוד אבו מאזן ממשיך להנחות את כוחות הבטחון שלו לשתף פעולה עם צה"ל והשב"כ במניעת פיגועים, ומואשם בשל כך על ידי פלסטינים רבים כמשתף פעולה עם ישראל, אנחנו מתגמלים את חמאס ומרעיפים עליו הטבות ותשלומים דרך קטר.

פתרון ארוך טווח ואסטרטגי לסוגיית עזה קשור בחידוש התהליך המדיני עם הרשות הפלסטינית, בעידוד ממשלת אחדות טכנוקרטית בעזה, שמולה אפשר יהיה לקדם בהדרגה שיקום ופירוז. פתרון ארוך טווח חייב להיות מדיני. מכל הניסיונות הקודמים שלנו לייצר הרתעה כבר למדנו שאין פתרון צבאי. יש לנו כיום פרטנרים פלסטיניים טובים הרבה יותר מאשר היו לנו בעבר. את ערפאת הטרוריסט החליף אבו מאזן שסולד מטרור, את "שלושת הלאווים" מועידת חרטום של הליגה הערבית (1967) (לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל( החליפה יוזמת השלום הערבית, שהמסר הכללי שלה הוא: אנא התקדמו מדינית מול הפלסטינים כדי שנוכל לנרמל את היחסים אתכם, מתוך הבנה שישראל יכולה להיות חלק מהפתרון לבעיות האזור ולא הבעיה.

בעוד שכל השינויים החיוביים הללו התרחשו מסביבנו, המנהיגים שלנו המשיכו להסביר מדוע אין פרטנר וחיזקו את חמאס. לכן, השיח הציבורי בישראל חוזר כל פעם מחדש לאותן הצעות טקטיות שלא פותרות שום דבר. הפתרונות הללו נשמעים הגיוניים בהיעדר חלופה אסטרטגית, אבל יש חלופה כזאת והיא דורשת מנהיגות אמיצה ומפוכחת ולא סיסמאות פוליטיות וקלישאות ריקות מתוכן.

המאמר פורסם במעריב ב-27 בפברואר 2020.

הפוסט הפתרון לעזה הוא מדיני, לא צבאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.