חברות ה-EMGF אישרו לאחרונה את חוקת הפורום שהפך לארגון מדיני ראשון מסוגו באזור, ואילו טורקיה, שאינה חברה בפורום, מאמצת מסרים פרגמטיים (לפי שעה ללא תוצאות מוחשיות), שיעדיהם מגוונים – וושינגטון, בריסל, קהיר ואף ירושלים; ושוק האנרגיה העולמי מראה אמנם סימני התאוששות, אך מוקדם עדיין להעריך לאן הם מובילים, במיוחד לנוכח הדגש הרב שניתן כעת לאנרגיה ירוקה.

קודם לכן, ביקורו של שר האנרגיה המצרי בישראל (ב-21 בפברואר) היה אירוע מעניין במיוחד, לנוכח זאת שגילויי נורמליזציה, ובמיוחד ביקורים של שרים מצריים בישראל, נדירים למדי. השר המצרי ביקר גם ברמאללה ונועד שם עם בכירי הרשות הפלסטינית. אגב, קדמו לו ביקוריהם בישראל של ראש הממשלה היווני ונשיא קפריסין.

שתי תוצאות קונקרטיות נרשמו במהלך ביקורו של השר המצרי:

1. האחת, הסכמה ישראלית-מצרית לחבר את שדה הגז לוויתן למתקני ההנזלה במצרים, באמצעות צינור תת-ימי, לצורך יצוא הגז מישראל.
2. והשנייה, הסכמה מצרית-פלסטינית לפיתוח שדה הגז "מרין" שנמצא מול חופי רצועת עזה.

לכל הדעות, יבול מרשים למדי. ברור ששתי ההסכמות הללו מחייבות עדיין עבודה רבה, ולא ברור האם, מתי וכיצד ייצאו לפועל, אולם הן מצביעות על פעלתנות מצרית מרשימה, במסגרת הארכיטקטורה האזורית שהתבססה בשנים האחרונות במזרח הים-התיכון.

מה הביא לביקורו של השר המצרי ומהן ההשלכות האפשריות של ההתרחשויות האחרונות על שאר השחקנים באזור?

מצרים

קהיר פועלת להבטיח את מרכזיותה במערך האנרגיה האזורי, כ"האב" אנרגיה אזורי, באמצעות שני מתקני ההנזלה הקיימים במדינה. חיבורו של שדה הגז לוויתן למצרים מיישב, לכאורה, את השאלה המרכזית הנוגעת לחלופת היצוא המועדפת על ישראל. החלופה המצרית מייתרת הן את צינור ה-East Med ואת החלופה הטורקית, הגם שזו אינה על הפרק כעת. ההסכם הנוגע לשדה הפלסטיני “מרין” נועד למנוע את כניסתם של שחקנים אחרים, ובראשן טורקיה.

זכורים המגעים שהתקיימו לפני מספר שנים ביחס להסכם טורקי-פלסטיני סביב המים הכלכליים ביניהן. המצרים חשו בזמנו להעמיד את הפלסטינים במקומם, והתרגיל הטורקי נדחק הצידה. עם זאת, החשש המצרי מפני העלאתו מחדש בעינו עומד. הפיצול הפלסטיני, ההכרח להבטיח הסכמה מצד החמאס, והזווית הישראלית המורכבת בפני עצמה, מעידים שמדובר בהסכם, שהמסר העיקרי שלו בשלב זה הינו מדיני.

יוזכר הפרויקט שנועד להזרים גז לרצועה, במימון הקוורטט וקטר, באמצעות צינור לרצועה, שישראל אישרה. הפוטנציאל של שדה הגז "מרין" בעינו עומד, אולם לא באורח מיידי. ככלל, מצרים עוקבת מקרוב, ואולי אף בדאגה מסוימת, אחר שלל המגעים בין ישראל ואיחוד האמירויות ואחר ההתקדמות המהירה ביישום ההסכם ביניהן, מתוך חשש שמעמדה המרכזי במזרח אגן הים התיכון ייפגע, כולל השלכות אפשריות על תעלת סואץ.

יוון וקפריסין

בין השורות ניתן לחוש בדאגה מסוימת בניקוסיה ואתונה. אלו רואות אמנם במצרים מרכיב חשוב ביותר במערך שיתוף הפעולה האזורי המרשים. אולם, בעינה עומדת התהיה מה יהיה בגורלן של החלופות האחרות הנוגעות אליהן, ובעיקר צינור ה-East Med. יוון קיימה מפגש ראשון מזה זמן רב עם טורקיה במסגרת ה-Exploratory Talks, שנועדו לצנן את המתח באזור, אולם אינה תולה תקוות רבות מדי בערוץ זה.

צינור הגז לאירופה, האמור לעבור דרכה, מהווה מבחינת יוון חלופה מרכזית, על אף סימני השאלה המרובים סביבו. על רקע זה, מעניינים הדיווחים על מגעים מצריים-יווניים, שכללו לכאורה הסכמות בדבר שינוי בנתיבו של צינור ה-East Med, כך שייצא ממתקני ההנזלה במצרים לעבר כרתים ומשם ליוון ואירופה.

קפריסין

קפריסין מצויה בצומת מאתגרת ולא נוחה. המשא ומתן סביב בעיית קפריסין צפוי להתחדש בניו יורק בסוף אפריל בחסותו של מזכ"ל האו"ם, אולם הנסיבות הנוכחיות אינן פשוטות. אנקרה מבהירה שמבחינתה החלופה העדכנית הינה שתי מדינות באי. כזכור, בצפון האי נבחר לאחרונה מנהיג טורקי-קפריסאי שחרת על דגלו את פתרון שתי-המדינות כחלופה האפשרית היחידה.

בניקוסיה גם שורר חשש מפני שחיקה במידת מחויבותה והתגייסותה של יוון לצידה. החיבור האפשרי של לוויתן למצרים "עוקף" חלופות אחרות, ומותיר את קפריסין לכאורה קירחת מכל הצדדים. דא עקא, היא אינה יכולה לצאת נגד מצרים.

על פניו, ניתן לקדם את חיבורו של שדה הגז אפרודיטה למצרים, ויש להניח שהתפתחויות הללו עמדו, בין השאר, בבסיס ההסכמה אליה הגיעו שתי הממשלות במהלך ביקורו של שר האנרגיה בקפריסין בשבוע שעבר (8 במרץ) – הנחיה שניתנה לחברות הנוגעות בדבר לפתור את המחלוקות ביניהן במסגרת זמן מוגדרת. אפרודיטה, כידוע, הינו שדה משותף ישראלי–קפריסאי, שפיתוחו מחייב הסכמות בין החברות ביחס לחלק המדויק של כל אחת מהן.

במהלך הביקור גם נחתם הסכם בין ישראל, קפריסין ויוון סביב כבל החשמל התת-ימי. פרויקט חשוב לכל הדעות, שסיכויי התממשותו לא מבוטלים. אולם סימני השאלה בקפריסין ביחס ל"מדיניות האנרגיה" של הממשלה רבים, וכאמור אלו קשורים, כמו תמיד, לבעיית קפריסין.

טורקיה

אנקרה החלה בשבועות האחרונים בתמרון דיפלומטי פרגמטי, שנועד למצב אותה בעמדה נוחה יותר מול ממשל ביידן. במסגרת זו, היא שיגרה איתותים חיוביים כלפי ישראל (שלא נענו בהתלהבות רבה), ומצרים (וגם בקהיר לא חשו לפי שעה להגיב). ההסכם המצרי-ישראלי וזה הפלסטיני משמעם, שקלף האנרגיה חונה כעת ביתר שאת במגרש המצרי. לאחרונה עלה רעיון לכנס ועידה רב-צדדית של מדינות הים התיכון, כדי לעקוף את הדרתה של אנקרה מפורום הגז האזורי, ובניסיון לצנן את המתח באזור. לא ברור לפי שעה האם הרעיון יקרום עור וגידים.

ישראל

מערכת היחסים בין קהיר וירושלים חשובה במיוחד, ונהנית כאמור ממפגש אינטרסים אסטרטגי בשורה של נושאים מרכזיים. לא ברור אם ההחלטה עליה נמסר במהלך ביקורו של השר המצרי בארץ, לחבר את לוויתן למתקנים המצריים, הייתה לאחר דיונים מעמיקים, כולל עם החברות הנוגעות בדבר (בדגש על שברון ודלק), והאם אכן מדובר בהכרעה ישראלית ביחס לחלופת היצוא המועדפת. יש היגיון מוצק, מדיני וכלכלי, לחבר את לוויתן למצרים, אף שבעינם עומדים סימני השאלה ביחס ליצוא לאירופה, הן לנוכח המחירים הנמוכים, והן על רקע החתירה האירופית הברורה לאנרגיה ירוקה. ימים יגידו אם מדובר בהצהרת כוונות מדינית, חשובה בפני עצמה, או בהחלטה ישראלית קונקרטית שהכריעה בעד חלופת היצוא דרך מצרים.

פורום הגז האזורי

פורום הגז האזורי נתפס בירושלים, ובצדק, כהישג מדיני-אסטרטגי. אישור חוקת הארגון על ידי חברותיו, הצטרפותה של צרפת כחברה, ושל ארה"ב כמשקיפה (דווח, שהפלסטינים הטילו ווטו על הצטרפותה של איחוד האמירויות כמשקיפה), והתרעומת הטורקית על הדרתה מהארכיטקטורה האזורית המתעצבת, מעידים על הצלחתו.

מרחב התמרון הישראלי מול חברותיו, בדגש על מצרים, יוון וקפריסין, משרת את האינטרסים המדיניים, כמו גם האנרגטיים, הישראליים. נראה, עם זאת, שאנו קרבים לשלב בו ישראל תצטרך לבחור מבין חלופות יצוא האנרגיה הרצויות לה (האם אכן הכיוון הוא מצרימה?), ולהחליט כיצד להתייחס לאתגר הטורקי, שמאותת על כך שאנקרה אינה מוכנה להישאר מחוץ למשחק. שר האנרגיה שטייניץ צוטט בניקוסיה עת הביע תקווה, שטורקיה תשנה את גישתה, ואולי תוכל להיות חלק משיתוף הפעולה באזור. נראה, שמדובר בטון מפויס יותר, אך לא מעבר לכך.

ישראל גילתה בשנים האחרונות יכולת תמרון מדינית מוצלחת למדי, אך הנסיבות הפוליטיות, ערב בחירות, אינן מאפשרות לה כיום מרחב תמרון וקשב מדיניים מרובים. מצד שני, ניתן לנצל את השבועות הקרובים לדו שיח קרוב ומעמיק עם בנות הברית של ישראל באזור, בדגש על מצרים, יוון וקפריסין, על מנת לגבש עקרונות אפשריים, גמישים ויצירתיים, למתכונת רחבה יותר של שיתוף פעולה אזורי.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 14 במרץ 2021.

הפוסט פורום הגז האזורי התבסס כארגון מדיני ייחודי באזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההחלטה האחרונה לחסן 100 אלף פלסטינים שעובדים בישראל היא צעד בכיוון הנכון, אבל הפלסטינים כולם צריכים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו מכל הסיבות האפשריות – המוסריות, האפידמולוגיות והאסטרטגיות.

מבחינה מוסרית

מבחינה מוסרית אין ספק שיש לנו אחריות ואין טעם להתפלפל בויכוחים המשפטיים המיותרים. לפי ממשלת ישראל אין לנו אחריות על הפלסטינים בשל העברת האחריות לבריאות לרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו. יש אירוניה רבה בכך שהימין הישראלי מציג לפתע את הסכמי אוסלו בראש טיעוניו לאחר שנים בהם השמיצו את ההסכם, השמצות שאף הובילו לרצח ראש ממשלה.

בנוסף אירונית העובדה, שטיעונינו על כך שאין לבית הדין הפלילי הבינלאומי סמכות לדון בשטחי הרשות הפלסטינית הפוכים ב-180 מעלות לטיעוננו בנושא הבריאות, שם אנחנו גורסים שלא מדובר בישות חוקית לפי המשפט הבינלאומי.

חשוב לזכור שהסכמי אוסלו היו אמורים להוביל לתהליך של 5 שנים, שבסיומו יסתיים מצב הכיבוש הזמני, המתאפשר על ידי הדין הבינלאומי. במציאות, לא רק שהכיבוש נמשך, מדיניותה של ממשלת ישראל בקידום התנחלויות ובלחץ על האוכלוסיה הפלסטינית אינה מובילה לסיום הכיבוש אלא להנצחתו. בנוסף, יש לנו שליטה מלאה על יכולת התנועה של הפלסטינים ואפילו על מרשם התושבים שלהם. בשורה התחתונה יש לנו בהחלט אחריות מוסרית לבריאותם כל עוד אין להם יכולות שליטה עצמאיות כפי שיש לנו.

מבחינה אפידמיולוגית

מבחינה אפידמיולוגית, הרי שאנחנו והם לא באמת נפרדים. נתניהו צדק כשאמר בראיון לאודי סגל, שבהקשר הזה אנחנו לא מדינת אי כמו קפריסין, ניו זילנד וטייוואן, אבל הטעה את הציבור כשטען שהפלסטינים הם אלו שמדביקים אותנו, בעוד שכל הנתונים מראים שהתחלואה הפלסטינית נבעה ממגע עם ישראלים, שחלו בשל החלטות פוליטיות לגבי טיסות עמוסות תחלואה מניו יורק, דובאי ועוד. כידוע לפלסטינים אין אפשרות לטוס לחו"ל או לעבור לירדן ללא אישור שלנו. כלומר יכולנו להיות מדינת אי, אם היינו מתייחסים לכל השטח בין הירדן לים כיחידה אפידמיולוגית אחת, שיש למנוע אליה כניסות לא מבוקרות ויש לחסן את כולם ישראלים ופלסטינים כאחד.

מבחינה אסטרטגית

שימוש בחיסונים ככלי דיפלומטי הוא נכון, אבל היינו יכולים לקדם בעזרת דיפלומטיית חיסונים את היחסים עם הפלסטינים, שחשובים לאין ערוך לבטחוננו ולעתידנו מתושבי הונדורס, גווטאמלה הונגריה או צ'כיה. היינו יכולים גם לתאם את הסיוע לפלסטינים עם ארגון הבריאות העולמי, עם ממשל ביידן החדש ועם מדינות אירופה החשובות, שמאד מודאגות ובצדק מהמצב ההומניטרי של הפלסטינים, כפי שעלה באופן מאד בולט במפגש המדינות התורמות (AHLC) האחרון.

יכולנו להפוך לדוגמה ומופת לשימוש אסטרטגי בדיפלומטיית חיסונים, ובמקום זאת ממשלתנו מנסה לעשות גימיקים פוליטיים, שאינם משפיעים על אף אחד בעולם מכיוון שהציניות שלהן שקופה וברורה.

מדינות בכל רחבי הגלובוס מתאימות את עצמן לשינוי בהנהגת העולם החופשי בעקבות הבחירות בארה"ב. גך גם באזורנו – הפלסטינים פועלים לקדם בחירות, הסעודים, המצרים, התורכים, משנים התנהגות מכיוון שהם מבינים שיש ממשל חדש שזכויות האזרח והדמוקרטיה חשובות לו. רק בממשלת ישראל מבכים את עזיבתו של טראמפ וממשיכים לנהוג כאילו העולם עדיין מונהג על ידי נרקיסיסט חסר ערכים הומניים שפרש בחוסר אחריות מארגון הבריאות העולמי באמצע מגיפה עולמית שזועקת לשיתוף פעולה גלובלי.

עדיין לא מאוחר מדי לתקן ולמנף את היתרון שיש לנו בתחום החיסונים בכדי לעשות את הדבר הנכון מוסרית, רפואית ודיפלומטית ולסייע לעצמנו באמצעות סיוע לפלסטינים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 09 במרץ 2021.

הפוסט ישראל חייבת להשלים את מהלך חיסון תושביה גם בחיסון שכנינו הפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחת הסוגיות העיקריות נוגעת לחלופות אפשריות ליצוא אנרגיה מן המפרץ הפרסי לאירופה דרך הים התיכון. שר האנרגיה האמריקני היוצא, שביקר באיחוד האמירויות ימים ספורים לפני תום ימיו של ממשל טראמפ, נפגש עם שרי האנרגיה של האמירויות, בחריין וישראל. הוא הבהיר, כי בחלק מהשיחות נבחנו חלופות ליצוא הגז מהמפרץ, למשל באמצעות צינורות, וכדבריו:

"אם ניתן יהיה להעביר גז טבעי לחוף המצרי, או החוף הישראלי, אז נוכל להעבירו דרך הים התיכון".

השר האמריקני כיוון בדבריו הן להיבט האסטרטגי, הנוגע להתמודדות האזורית מול איראן, והן לחשיבות שבגיוון נתיבי יצוא האנרגיה מאזור רגיש כמפרץ הפרסי.

מנכ"ל משרד האנרגיה אודי אדירי, שביקר באיחוד האמירויות בסוף ינואר, פרסם הודעה רשמית לאחר הביקור, בה הדגיש את:

"ההזדמנות הייחודית לפיתוחה של כלכלת אנרגיה עבור שתי המדינות והאזור כולו".

אדירי הזכיר שמשרד האנרגיה מקדם שורה של פרויקטים בתחום התשתיות, שיאפשרו חיבור לאירופה,

"ואולי בעתיד גם לתשתיות במפרץ. פרויקטים בתחום החשמל והגז הטבעי, ישפרו את שיתוף הפעולה האזורי".

יצוין, שחברת קצא"א (ובשמה העדכני – "קו צינור אירופה אסיה") חתמה באוקטובר 2020 על מזכר הבנות לשינוע נפט מאזור המפרץ הפרסי לישראל. הקו הימי יוביל מוצרי נפט מאיחוד האמירויות למסוף קצא"א באילת, ומשם יוזרמו הדלקים למסופי החברה באשקלון בדרכם ללקוחות שונים. טקס החתימה התקיים בנוכחות שר האוצר האמריקני (דאז), ושר המדינה האמירתי לעניינים כלכליים.

בשבועות האחרונים פורסמו גם דיווחים ופרשנויות, בדבר כוונה להקים צנרת יבשתית דרך ערב הסעודית לים התיכון. אלו הוכחשו, בנימוקים של עלויות גבוהות מאד, אולם נראה שהיצירתית שורה על העוסקים במלאכה בהקשר זה.

מה עומד מאחורי כל זה?

הרציונל המדיני-אסטרטגי ברור. גיוון נתיבי היצוא של נפט וגז מהמפרץ יפחית את התלות המוחלטת של היצואניות במפרץ הפרסי ובמצרי הורמוז – נתיב ימי אסטרטגי צר, בו לאיראן יש יכולת היזק לא מבוטלת. במילים אחרות: צינור דרך שטחה של ערב הסעודית לחוף המצרי, או הישראלי, כדברי שר האנרגיה האמריקני לשעבר, יוכל לשנות את מפת האנרגיה האזורית ואת מערכת היחסים בין המדינות הנוגעות בדבר.

מאליו מובן שמדובר בשלב זה ברעיונות ותוכניות שמצויות על הנייר בלבד. אולם, הן כבר עוררו כאמור שלל ניתוחים, ודאגה ברורה במצרים, נוכח ההשלכות האפשריות על תעלת סואץ. ראש רשות התעלה הביע דאגה מפני חיבור צינור קצא"א למפרץ הפרסי, וציין, בראיון לערוץ טלוויזיה מצרי (29.1), שמצרים בוחנת דרכים להתמודד עם "הפרויקט הישראלי-אמירתי", כהגדרתו, שעלול להפחית באופן משמעותי את נפח התעבורה בתעלה.

חשוב להבהיר, כי ההכנסות מתעלת סואץ חשובות מאד לכלכלה המצרית, שגם כך נפגעה קשות במשבר הקורונה. תוכניות מעין אלו עלולות גם לפגוע בשאיפתה של מצרים להפוך למוקד אנרגיה אזורי.

האם יש בסיס לפרויקטים יומרניים מעין אלו?

כאמור, ההיגיון המדיני-אסטרטגי עומד על קרקע מוצקה. מפגשי האינטרסים בין ישראל ומדינות המפרץ, המבוססים במידה רבה מאד על החשש מפני איראן, עשויים להיתרגם לתחום האנרגיה, לו השלכות אסטרטגיות ברורות. עם זאת, אין לישראל אינטרס לפגוע במערכת היחסים עם מצרים. תידרש על-כן חשיבה מאומצת כיצד ניתן לשלב את מצרים, או לפצותה באופן הולם אם הדבר לא ניתן. מן הצד האמריקני, גיוון חלופות היצוא מהמפרץ הפרסי עולה בקנה אחד עם היעד של ביטחון אנרגיה, ועל פניו לא עומד בסתירה לרצונו של ממשל ביידן לשוב להסכם הגרעין עם איראן.

בה בעת, האתגרים וסימני השאלה מרובים. האם מדינות המפרץ, וערב הסעודית בראשן, יכולות לקבל החלטה אסטרטגית מעין זו? האם רמת האמון עם ישראל כה גבוהה ויציבה? ואם כן, האם תישמר ותשרוד משברים עתידיים? מה לגבי ההשלכות הבעייתיות על מצרים? ומה לגבי העלויות העצומות של צינור יבשתי מעין זה? וכמובן: מה עמדתו של הממשל הנוכחי בבית הלבן?

סימני השאלה הרבים מובנים, ונדרשת מלאכת חשיבה מאומצת על מנת לבחון את מידת רצינותן, ומעשיותן של תוכניות מעין אלו. עם זאת, מדובר במידה מסוימת ב"משחק חדש", שהזווית המפרצית פותחת בפני השחקנים הרלוונטיים. ישראל מצויה בצומת אסטרטגית-אנרגטית, שמרחיבה את קשת האפשרויות הניצבת בפניה.

ראש הממשלה נתניהו התייחס, במסיבת עיתונאים לצידו של נשיא קפריסין שביקר (14.2) בארץ, לאפשרויות חדשות לשיתופי פעולה אזוריים בעקבות "הסכמי אברהם", כולל בתחום האנרגיה. נתניהו הזכיר בהקשר זה את רצונה של איחוד האמירויות להצטרף לפורום הגז האזורי, ושב והדגיש את האינטרס המשותף סביב צינור הגז לאירופה, ה-EAST MED.

יש להניח, שהנשיא הקפריסאי ביקש לשמוע, בין השאר, האם וכיצד יכולה הזווית המפרצית להשתלב עם זו ההלנית. מבחינת ישראל, ניתן להביט עליהן כיכולות להשלים האחת את השנייה.

מדובר בהחלטות ופרויקטים בקנה מידה אסטרטגי, שידרשו בחינה מעמיקה. משבר הקורונה מחריף את המצב, ומציב סימני שאלה מרובים ביחס ליכולותיהן או נכונותן של חברות האנרגיה הבינלאומיות להשקיע סכומים משמעותיים, כאשר תמונת המצב הכלכלית עקב המגפה טרם ברורה. עם זאת, ישראל מצויה בצומת מרתק, עם מרחב תמרון בלתי מבוטל. ישראל חייבת להבטיח מערכת יחסים קרובה עם ממשל ביידן, תנאי מוקדם והכרחי למיצוי מרחב התמרון שנפתח בפניה.

המשוכה המרכזית ידועה: להתנהל סביב הסכם הגרעין עם איראן, ובמידה פחותה אמנם גם במכלול הישראלי-פלסטיני, לכל הפחות באופן שלא מציב את ישראל במסלול התנגשות חזיתית מול וושינגטון של ביידן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 22 בפברואר 2021.

הפוסט האם "הסכמי אברהם" פותחים אפשרויות חדשות בתחום האנרגיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הזדמנויות בחקלאות ובאנרגיות מתחדשות

אי אפשר להבין את היקף התהליכים הללו מבלי לחזור לשנות ה-90’ של המאה שעברה, כשכמעט 20% מבתי האב במרוקו היו ללא חשמל והתלות בייבוא משאבי האנרגיה הייתה כמעט מוחלטת. עם עליית מוחמד השישי לשלטון החל מבצע “חשמל ומים לכל בית” והיום כמעט ואין בית במרוקו ללא חשמל. התלות במקורות אנרגיה חיצוניים וצריכת החשמל הגוברת אילצה את מרוקו לחשב מסלול מחדש וב-2009 אימצה אסטרטגיית אנרגיה לאומית חדשה, במטרה לנצל את משאבי האנרגיה המתחדשת המצויים בשטחה בזכות מאפייניה הגיאוגרפיים והאקלימיים. בעשור האחרון מרוקו הקימה אין-ספור מפעלים סולאריים, הידרו-אלקטריים וחוות רוח, כמו מתחם נור באזור וורזאזאת המדברי, הכולל ארבעה מפעלים המפיקים יחד 580 מגה-וואט וחוות הרוח הגדולה ביותר באפריקה הנמצאת בטרפאיה ובה 131 טורבינות. קצב ההתקדמות המהיר ותזרים השקעות יציב ועקבי, הביאו להגדלת היעד ל-2030, כך ש-52% מצריכת החשמל יסופקו מאנרגיה מתחדשת.

ענף החקלאות, המהווה כחמישית מהתמ”ג, עובר גם כן מתיחת פנים רצינית בשנים האחרונות. חשיבותו נובעת מכך שהוא מספק כ-40% ממקומות העבודה במשק, תורם לצמצום האבטלה והעוני ומבטיח את היציבות הפנימית במרוקו. תוכנית האב “מרוקו ירוקה 2020” נועדה להפוך את החקלאות למנוע צמיחה מרכזי, לייעל את שרשרת הערך ולקדם מודרניזציה שלו. ההזדמנויות העסקיות נמצאות באתגרים שמרוקו מתמודדת עימם כמו פיצול קרקעות, מאבק במזיקים שונים והצורך בגיוון הגידולים ויעדי היצוא. האתגר העיקרי היא התלות במשקעים, הגורמת לתנודות חדות בשיעור הצמיחה של המשק כפי שאירע ב-1995 כאשר התמ”ג ירד בכמעט 8% כתוצאה מבצורת. מרוקו תשאף לאמץ לפיתוחים שיאפשרו לייעל את הענף ומבלי לייתר ידיים עובדות.

אתגרים נוספים שעימם מתמודדת מרוקו מזמנים שיתופי פעולה גם בתחומים נוספים, בין אלה הצורך להבטיח אספקת מי שתיה לכפרים ויישובים המרוחקים מהמרכזים העירוניים, פערים בתשתיות בריאות באזורים הפריפריאליים, אתגרים הקשורים בביטחון המולדת של מרוקו, בעיקר באזור הסהרה וקידום תחום הסייבר. יחידת סייבר מרוקאית הוקמה ממש לפני כשנתיים, תחת משרד הביטחון המרוקאי, במטרה להיאבק בפשעי סייבר ופועלת בשיתוף פעולה עם משרד החינוך ומשרד התעשייה והמסחר, בין היתר במטרה להעלות את המודעות הציבורית לנושא.

תשתית פיננסית ורגולטורית מרשימה

המלך הקודם, חסן השני, אמר בעבר ש”מרוקו היא כעץ ששורשיו באפריקה וענפיו באירופה”, ביטוי לאוריינטציה המדינית והכלכלית של מרוקו בתקופתו. אולם, בשנים האחרונות המלך מחמד השישי מרחיב וממקד את המאמץ המרוקאי ביבשת אפריקה ובשוקיה. בפברואר 2017 מרוקו הצטרפה מחדש לארגון איחוד מדינות אפריקה ובזמן שהיא ממתינה להצטרף לארגון הסחר של מדינות מערב אפריקה (ECOWAS), בינואר האחרון נכנס לתוקפו הסכם הסחר החופשי בינה לבין יבשת אפריקה. מרוקו נכנסת להסכם לאחר שהניחה במשך 20 שנה תשתית פיננסית ורגולטורית מרשימה לעשיית עסקים באפריקה והפכה את קזבלנקה להאב פיננסי אזורי, יציב ונוח לחברות בינ”ל הפועלות ביבשת. פרויקט “העיר הפיננסית של קזבלנקה” מקנה שורה של הטבות, כמו פטור ממס חברות בחמש השנים הראשונות ומס מופחת לאחר מכן, פטור ממיסי מכס וממע”מ ועוד. תנאים אלה ניתנו באזורי כלכלה מיוחדים נוספים ברחבי מרוקו כמו הקומפלקס הכלכלי בטנג’יר, המחבר את אירופה ואפריקה. כך למשל, הצליחה מרוקו למשוך אליה את יצרניות הרכב הגדולות כמו רנו-ניסאן, פיג’ו, דאצ’יה ואחרות, מה שלא כל כך מצא חן בעיני ספרד ואירופה, שלא רק שהפסידו את הפעילות הכלכלית בשטחן, אלא אף נאלצו לייבא ממרוקו את התוצרת, על כל הכרוך בכך.

מוכנות לעשיית עסקים בשני הצדדים

חלק מהלמידה הנדרשת בקשר המתהווה עם מרוקו, קשור להיכרות עם התרבות העסקית במדינה. המפתח להצלחה הוא סבלנות וקשר אישי, בעוד ש”הדוגרי” והתקתקנות הישראלית עלולים לעורר את הסלידה המרוקאית ממצבי לחץ ודחק. שפת העסקים המועדפת במרוקו היא צרפתית, אך שיחה שהחלה בשפה זו עשויה להתגלגל למרוקאית ולהסתיים בספרדית. המרוקאים ימנעו מהעברת ביקורת ומיצירת קונפליקטים. הם גם יימנעו ממתן תשובה שלילית ולכן ה”לא” יגיע בניואנסים שבין המילים, בתוכן, בטון הדיבור או פשוט בהתעלמות מהודעת מייל. כדאי לשלב הומור שיכניס קלילות למצבים המאתגרים ביותר. יתרון גדול לבעלי שורשים מרוקאים, מה גם שהאמון שנוצר כמעט מיידית מבוסס על תרבות וערכים משותפים. בסופו של דבר, אין תחליף לשותף או איש קשר מקומי הבקיא בכל רזי המקום לפחות בשלב הכניסה לשוק.

למידה והיכרות מחודשת עם הסביבה הכלכלית והעסקית העכשווית של מרוקו הכרחית כדי שיהיה ניתן לממש את פוטנציאל הקשרים בין המדינות. עניין זה נכון גם בצד המרוקאי שיידרש למאמץ דומה לאחר שנים של קשרים כלכליים מוגבלים. הציפיות הגבוהות והחיוביות והמוכנות לעשיית עסקים בשני הצדדים, יחד עם התשתית המדינית כלכלית במונחת בימים אלה, יוצרות את התנאים המתאימים כדי שיהיה ניתן לעשות זאת וכל שנותר זה לצאת לדרך.

**המאמר פורסם באתר דה מרקר, 21 בפברואר 2021.

הפוסט זמן לעסקים בין ישראל ומרוקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עוד לפני שיבשה הדיו על ההסכמים, הוקמו מועצות עסקים משותפות, נחתמו הסכמים בין בנקים ובין חברות טכנולוגיה בתחום הרפואה, נחתם הסכם בין האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת זאיד בנושא החלפת ידע בתחום הבינה המלאכותית ועוד ועוד.

בהערכה גסה, מספרן של שיחות הזום בין אנשי עסקים ואקדמיה משלוש המדינות שהתקיימו בחודש האחרון היה רב יותר מאשר שיחות שהתנהלו בין ישראלים, ירדנים ומצרים במשך כמה שנים. מה עושה את השלום עם האמירויות ובחריין לשונה מהשלום הקר עם ירדן ומצרים? הרי עם ירדן, למשל, היו, בדומה למדינות המפרץ, קשרים חשאיים במשך שנים רבות שהניחו לכאורה את התשתית להוצאת היחסים לאור, ובכל זאת יש הבדל.

ניתן למנות לפחות ארבע סיבות שעושות את ההבדל:

1. הסיבה הראשונה היא כמובן היעדר סכסוך היסטורי בין המדינות. מלחמות ואלימות נטבעים בזיכרון הקולקטיבי של האומה ובזיכרון הפרטי של אזרחיהן, בין אם ההיסטוריה המשפחתית ידעה אובדן, או למדה עליה במערכת החינוך ובתקשורת. נכון הדבר שמדינות ועמים מתגברים על הזיכרון הכואב – כמו למשל צרפת וגרמניה שהפכו אף לבעלות ברית – אולם מסע כזה דורש מעורבות אינטנסיבית של המדינה בתהליך ההתפייסות, דבר שאינו מתקיים במצרים ובירדן.

2. שנית, מידת המחויבות של התושבים בירדן (ובמידה פחותה במצרים) לפלסטינים היא גבוהה יותר מאשר האזרחים במדינות המפרץ. יש לזכור כי למעלה ממחצית האוכלוסייה בירדן (ויש הטוענים אף 70%) היא פלסטינית. גם בירדן וגם במצרים פועלות וועדות אנטי-נורמליזציה, בעיקר בקרב האיגודים המקצועיים שנשלטים על ידי גורמים דתיים או חילוניים המתנגדים לישראל ולשלום.

מאידך, במדינות המפרץ, שהן גם קטנות יחסית מבחינה האוכלוסייה שלהן, אין איגודים מקצועיים ואילו הפלסטינים ברובם אינם אזרחים אלא פועלים זרים. ערב הסעודית במיוחד הגבילה לאורך השנים את כניסת הפלסטינים לשטחה משום שהם נחשבו כגורם מתסיס העלול לסכן את היציבות של המשטר.

3. שלישית, השלום עם מצרים וירדן נבנה בעיקר מלמעלה למטה, בעוד השלום עם מדינות המפרץ התנהל בשני הכיוונים. במלים אחרות, הקשר עם מצרים וירדן נבנה באמצעות משרדי הממשלה, ובעיקר דרך משרד הביטחון והמוסד, ובמידה פחותה משרדי החוץ, התעשייה והחקלאות. יש להדגיש כי בתחומי הצבא והביטחון הקשרים "חמים" בשנים האחרונות, וזאת לאור קיומם של אינטרסים משותפים.

ישראל עשתה מאמצים – ובמידה מסוימת אף הצליחה – לקשור קשרים כלכליים ומסחריים עם אנשי תעשייה ועסקים ממצרים ומירדן, אולם הקשיים שהערימו הממשלות, כמו גם ההחרמות על אישים שסחרו עם ישראל, צמצמו את שיתוף הפעולה באופן משמעותי והפכו אותו ללא לגיטימי.

מאידך, מאות חברות ישראליות פועלות כבר במפרץ בשני העשורים האחרונים בשקט ותחת כסות זרה (אך ידועה) ללא התנגדות של הממשלות. התשתית המדינית והכלכלית שנבנתה במפרץ במשך תקופה ארוכה יצרה אמון מלמטה שנפגש עם האמון מלמעלה.

4. ולבסוף, מזה שנים רבות, האמירויות ובחריין מיתגו עצמן כמדינות שוחרות שלום, המקדמות סובלנות בין-דתית. ב-2016 יצר שליט האמירויות משרה חדשה של שר מדינה לענייני סובלנות, ואילו בבחריין הקים המלך מרכז עולמי לדו-קיום בשלום, כאשר הרב היהודי האמריקני מארק שנאייר משמש כיועצו, וזאת לצד פעילויות בין-דתיות מגוונות אחרות. הסובלנות הדתית באה לידי ביטוי היסטורי גם אצל משפחת המלוכה ההאשמית בירדן, אולם היא לא חלחלה עמוק לתוך החברה.

בהנחה שהשלום עם האמירויות ובחריין יהיה חם יותר מאשר השלום עם מצרים וירדן, וזאת מתוך תקווה שלא יתחוללו אירועים דרמטיים בין ישראל והפלסטינים שעלולים להעיב או לקרר את השלום, מה היתרונות שישראל יכולה להפיק מכך?

* ראשית, לקולות המצדדים בנורמליזציה עם ישראל המגיעים מכיוון המפרץ עשויה להיות השפעה על המתנגדים בעולם הערבי לישראל או כאלה שטרם הכריעו בדעתם. במלים אחרות, המהלך של האמירויות ובחריין עשוי לחולל תגובת שרשרת, גם אם לא בטווח הזמן המידי. תגובה זו יכולה להתרחש ברמה של מדינות, אך גם – ואולי בעיקר – ברמה של חברות ויחידים שיראו בכך "אור ירוק" לקיים קשרים פומביים עם ישראל.

* שנית, השלום עם האמירויות ובחריין חיזק את הלגיטימציה לקשר עם ישראל, ולא מאחורי הקלעים. לראשונה, הדיון בשאלה זו הופך להיות פומבי. מדובר בהבשלה של תהליך ארוך, שהחל עם השלום עם מצרים ב-1979, שבו ישראל הופכת יותר ויותר לגורם לגיטימי באזור.

* שלישית, למהלך של ישראל והאמירויות יש חשיבות גדולה בכל הנוגע לאפשרות שינוי הדימוי של ישראל בעולם המוסלמי והערבי. מעקב אחר התקשורת בירדן ובמצרים וקריאת ספרי הלימוד בבתי הספר שלהם מלמדים בהכללה, כי הדימוי של הישראלי והיהודי הוא שלילי בעיקרו. כלומר, לאחר עשרות שנים של שלום, הדימוי של היהודי והישראלי לא השתנה באופן משמעותי במצרים ובירדן, ובוודאי בקרב מדינות וארגונים המצויים במצב של מלחמה מול ישראל. בדיוני זום שהשתתפתי עד כה עם עמיתים ועיתונאים מהמפרץ ניכרת ביקורת קשה כלפי הדרך השלילית שבה התקשורת הערבית, בהכללה, מתייחסת לישראל. השינוי שמתחולל בתקשורת המפרצית (דרך אגב, מלך בחריין, למשל, כבר ב-2005 הורה להפסיק את השימוש במונח "אויב" לישראל) עשוי לזלוג לגורמי תקשורת נוספים/אחרים ברחבי העולם הערבי והמוסלמי.

כדאי לזכור כי ראשית השלום עם מצרים וירדן התאפיינה אף היא באופוריה ובחתימת הסכמים אולם המשכם היה מאכזב ברמה האזרחית. הסימנים עד כה והפוטנציאל הקיים מובילים להערכה שהשלום עם האמירויות ועם בחריין עשוי להיות אחר מהשלום עם מצרים וירדן. במשחק מלים אפשר לומר שמדובר בתפיסת עולם שונה האומרת למעשה: "שלום, אחר". זהו שלום שמנסה לראות את האחר, ולא רק דרך העדשות של אינטרסים משותפים.

אולם גם שלום זה עלול ליפול קורבן לאירועים לא צפויים במזרח התיכון, ולכן יש לטפח אותו במחשבה יתרה. מבחינה אקדמית ומדעית, ההתפתחות של סוגי שלום שונים עם מדינות ערב מהווה כר פורה לקידום ההבנה שלנו לגבי מהותו של השלום, הדרכים להשגתו ולשימורו. הבנה כזו אולי יכולה לסייע לנו להבין טוב יותר מה אנחנו והפלסטינים לא מצליחים לעשות.

המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 03 באוקטובר 2020.

הפוסט שלום, אחר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדגש המדיני הגובר ששמה ישראל על מזרח אגן הים התיכון בעשור האחרון נשען על תגליות הגז הטבעי במימי ישראל ונעשה על רקע מתיחות מתמשכת עם טורקיה. ישראל שיתפה פעולה עם יוון וקפריסין כדי להקים ברית משולשת חדשה, במודל דומה לבריתות משולשות אחרות שהמדינות ההלניות פיתחו (למשל, עם מצרים). ברית זו זכתה לנראות ציבורית ולמיתוג, בעיקר דרך מפגשי פסגה חוזרים ונשנים של מנהיגי שלוש המדינות. האיחוד האירופי נרתם והביע נכונות לסייע במימון מחקר היתכנות של פרויקט צינור גז שאפתני מישראל, דרך המדינות ההלניות, לאירופה. בתחילת 2019 הוקם בקהיר פורום הגז המזרח ים־תיכוני (EMGF), שכיום מתמסד לקראת הפיכתו לארגון בינלאומי מוכר.

מלבד ישראל, חברות בו כיום הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן, איטליה, קפריסין ויוון. גם צרפת ביקשה להצטרף כחברה, בעוד ארצות הברית, האיחוד האירופי והבנק העולמי משמשים משקיפים. ישראל תוכל עקרונית להרוויח משיתופי פעולה מכלילים יותר במזרח אגן הים התיכון ומהצטרפות טורקיה ולבנון ל־EMGF (שתייצר אפשרויות דיאלוג חדשות עמן), אך זה לא צפוי בקרוב.

בשנים האחרונות הדגישה ישראל שהבריתות המתהוות שלה במזרח אגן הים התיכון אינן מכוונות נגד מדינה אחרת. כשישראל חתמה על הסכם פיוס עם טורקיה ב־2016 (שלא החזיק זמן רב מעמד), היא הצליחה לעשות זאת במקביל לקידום יחסים עם מצרים ועם המדינות ההלניות, שלהן סכסוכים עמוקים עם טורקיה. באחרונה החלה ישראל לקחת צד במתיחויות הגיאופוליטיות באזור, והביעה תמיכה ביוון וקפריסין אל מול הפעולות והשאיפות של טורקיה באזור. ואולם, לישראל יש גם אינטרס גיאופוליטי בשיפור יחסיה עם טורקיה. בעניין לבנון, ניסיונותיה של ארצות הברית לתווך בינה לבין ישראל על מנת לפתור את סכסוך הגבול הימי ביניהן טרם נחלו הצלחה.

בראש ובראשונה, ישראל צריכה למנף את ההתפתחויות החיוביות במזרח אגן הים התיכון כדי לקדם את פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. התנעה מחדש של תהליך השלום – ולא מהלכי סיפוח בגדה המערבית – צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה החדשה. מעבר לתיירות בצל הקורונה, הזווית הים־תיכונית יכולה להביא לחשיבה חדשה ורעיונות רעננים לשיפור המצב ההומניטרי בעזה, לקידום שלום ושיתוף פעולה אזורי ולסייע ביישוב סכסוכים אחרים.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 14 ביוני 2020.

הפוסט ישראל צריכה למנף את ההתפתחויות החיוביות באזור כדי לקדם את פתרון הסכסוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנות התשעים, קטר הייתה אחת המדינות הערביות הראשונות שגם פתחה נציגות דיפלומטית בישראל וגם אפשרה לישראל להקים נציגות מסחרית בשטחה. עם פרוץ האינתיפאדה, היחסים בין שתי המדינות נכנסו לקיפאון, וגם כשישראל חזרה להפעיל את הנציגות המסחרית באמצע שנות ה-2000 וכששרת החוץ ציפי לבני קיימה ביקור רשמי במדינה, היחסים לא חזרו לסורם. התקשורת הקטרית נקטה בטון נוקשה וביקורתי מאוד כלפי ישראל, והמשטר פחד מהתחממות היחסים על מנת לא להפר את העמדה הערבית המאוחדת ביחס לנורמליזציה ללא הסכם בין ישראל לפלסטינים. במהלך האביב הערבי קטר תמכה בגלוי באחים המוסלמים, וחיזקה באופן משמעותי את הקשר שלה עם תורכיה, מה שהחריף את חוסר האמון בין ירושלים לדוחה.

ההזדמנות לשיפור יחסי ישראל-קטר נקרתה בדרכן של שתי המדינות דווקא בעיצומו של המשבר העצום ברצועת עזה. עסקה מוזרה נרקמה בין חמאס, שמספר מנהיגיו התארחו בקטר לאחר שעזבו את סוריה במהלך מלחמת האזרחים, המשטר הקטרי, ששאף לצאת מהבידוד האזורי ולקדם את עצמו בעיני וושינגטון, וישראל, שהייתה זקוקה למתווך שירגיע את השטח ויסייע לנטרל את המשבר ההומניטרי החמור ששרר
ברצועה.

ספק אם הקשר הזה מצא חן בעיני המנהיגים בקהיר, ריאד או אבו דאבי. כשאביגדור ליברמן, יו"ר ישראל ביתנו, גילה פרטים על הביקור הנדיר של ראש המוסד לדוחה בפברואר 2020, הידיעה הזאת קיבלה כיסוי רחב ביותר במדינות המפרץ ובמצרים, שם תהו עד כמה ישראל מתכוונת לחמם את קשריה עם קטר. עד כה, שיתוף הפעולה הזה, שמבוסס על ראיה פרגמטית ואינטרסים של כל הצדדים המעורבים בעניין, לא פגע יחסים המתהדקים בין ישראל לציר הסוני המתון.

אך האם כשישראל מאפשרת לקטר לשחק תפקיד יותר ויותר משמעותי ברצועת עזה, היא למעשה מפתחת בה תלות ומכפיפה את המציאות בשטחים לרצונותיה של דוחה? כרגע אין תחליף לכסף הקטרי שמסייע לעזתים להחזיק את הראש מעל המים. אך חייבים להבין, שהכסף הזה גם מנציח את שלטונו של החמאס ברצועה ומסייע לתנועה האסלאמסטית להתבצר בעמדותיה הנוקשות ביחס לשיחות הפיוס עם פת"ח ולמעשה מרחיק את האחדות ברחוב הפלסטיני. ממשלת נתניהו מאמינה ככל הנראה שהמדיניות הנוכחית של "הפרד ומשול" משרתת אותה היטב. כך ניתן להסביר מדוע ישראל לא חוזרת לשולחן המשא ומתן. נתניהו סבור כי הסוגייה הפלסטינית כבר לא נמצאת על סדר היום וכי ניתן לקדם את היחסים עם מרבית המדינות הערביות גם בלי להיכנס למשא ומתן ולהתפשר.

המציאות מראה שההפך הוא הנכון. ישראל אינה אי בודד, וגם לא וילה בג'ונגל ומסביבה חומה. היא זקוקה לשיתופי פעולה במזרח התיכון ובאגן הים התיכון שיקדמו אותה ואת קשריה עם האזור. הסוגייה הפלסטינית עדיין נמצאת על השולחן והעדר הפתרון עדיין אינו מאפשר לכונן יחסים דיפלומטיים ולהרחיב את השותפות עם מרבית מדינות האזור. ביקורים של ספורטאים ודיפלומטים במפרץ זה נחמד, אך הפוטנציאל של שיתוף פעולה עם מדינות המפרץ, כמו גם עם המדינות השכנות – ירדן ומצרים, הרבה יותר גדול ממה שמתקיים בפועל.

ישראל חייבת מדיניות אזורית רחבה שתנחה אותה ותאפשר לה לקדם את אינטרסים לא רק לטווח הקצר, אלא גם לטווח הארוך. היחסים עם דוחה לא בלתי אפשריים, אם כי צריך להיזהר בהם מאוד ולפקוח את העיניים היטב, כיוון שמדובר במדינה שמדיניות-החוץ שלה נוגדת את מה שישראל מאמינה בו ורוצה לראות במזרח התיכון. המתנות הקטריות באות עם תג מחיר לצידן: הסיוע לעזה הוא לא רק סיוע לעזה – הוא גם תרומה לחיזוק הברית האסלאמיסטית באזור (קטר-תורכיה-חמאס-האחים המוסלמים במצרים ולוב) וגם פתרון זמני בלבד למצוקת עזה. ואולם, עזה זקוקה לא לפתרונות קצרי טווח, אלא לפתרון מורכב, מתואם עם מדינות האזור שנאבקות בטרור אסלאמי, ושבסופו יהיה גם אפיק לחזרה למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-31 במרץ 2020.

הפוסט ישראל וקטר מתמקדות באינטרסים משותפים ומבליגות על מחלוקות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשעה זו, המסרים מבלבלים – מחד גיסא, מדינות סוגרות את גבולותיהן ומסתגרות, כמתבקש מבחינה בריאותית, בדלת אמותיהן. מאידך גיסא, ברור למדי כי שיתוף פעולה בין המדינות יהיה הכרחי כדי להתגבר על המשבר חסר התקדים – בריאותית, כלכלית ומדינית.

בשנים האחרונות אנחנו עדים לממשלים שמרניים יותר, פופוליסטיים ואף כאלה שאימצו נימות גזעניות, בשורה של מדינות ברחבי העולם. המשבר סביב התפרצות הקורונה עלול אמנם לחזק את גישתם, שכן יוכלו לטעון כי פתיחת הגבולות ללא פיקוח הולם הביאה לא רק להגירה בלתי נשלטת, אלא גם למגפות. דעת הקהל המפוחדת, ובמידה לא מבוטלת של צדק, עלולה לתמוך במגמות של הסתגרות ובדלנות. האתגר המיידי, היום שאחרי, יחייב מציאת איזון בין מה שמסתמן כשתי נקודות קצה – גלובליזציה בנוסח שהכרנו, אל מול בניית חומות והתבדלות.

אתגר זה מונח גם לפתחה של מדינת ישראל, ואולי ביתר שאת. בשנים האחרונות מדיניות-החוץ הישראלית התאפיינה יותר בבניית חומות, הדגשת האיומים – קיומיים או רציניים גרידא, מגננה מול יוזמות מדיניות למיניהן, ותחושה עמוקה של "העולם נגדנו" או "איננו מבין דיו את האיומים מולם אנו ניצבים". המשבר הנוכחי ראוי שיהווה הזדמנות לשינוי כיוון, ולשדרוג האופן בו ישראל מביטה לעבר העולם הרחב.

משבר הקורונה הוא צומת אסטרטגית לאימוצה מחדש של תפיסת הסולידריות, היוזמה ושיתוף פעולה עם הזירה האזורית והבינלאומית.

זו יכולה וצריכה להתבסס על מספר נדבכים:

1. הצעת היכולות הישראליות לטובת מדינות ועמים אחרים:
   הישגיה של מדינת ישראל במגוון תחומים ראויים להערכה. חשוב לשתף את עמי האזור הקרובים לנו, ואלו הרחוקים יותר, בידע הייחודי שצברנו ופיתחנו. אין הכרח לנופף השכם והערב בישראל כ"סטארט-אפ ניישן", אך יש צורך להרחיב באופן משמעותי את מרכיב סיוע החוץ במדיניות-החוץ הישראלית.
2. הדגשת הזדמנויות לצד איומים:
   העולם הרחב הפנים, כך נראה, את "רשימת האיומים" שישראל היטיבה להציג בפניו. אין הכוונה להקל בהם ראש, אולם לצידם ראוי להבליט את מלאי ההזדמנויות, שמפגשי האינטרסים עם מדינות האזור פתחו בשנים האחרונות. קיימים שלל תחומים ששיתוף פעולה לגביהם עם מדינות אחרות ממש מתבקש, כניצול הזדמנות ולא רק כתגובה לאיום: איכות סביבה, מים, בריאות, הגירה ואנרגיה. משבר ההגירה, למשל, מחייב מאמץ משותף לייצוב המצב, אך מהווה גם הזדמנות לטוות תוכניות משותפות שירגיעו חששות מובנים ויסייעו ביצירת אווירה תומכת במקום מאיימת ומסכסכת.
3. שיתוף פעולה אזורי:
    השנים האחרונות הציבו בפני ישראל פוטנציאל מרתק של שיתוף פעולה אזורי במזרח הים התיכון. הצעדים הראשונים שננקטו למימוש הפוטנציאל הם בכיוון הנכון, אולם יש להעמיקם ולהרחיבם לאזור כולו. האווירה במזרח התיכון לאחר "האביב הערבי" לא הביאה אמנם בכנפיה רוחות ערות של דמוקרטיזציה, אך יצרה מסד נוח יותר לשיתוף פעולה בין ישראל למדינות מרכזיות בעולם הערבי, ותחושה של גורל משותף, אל מול שלל האתגרים הניצבים בפנינו.
4. דיאלוג פתוח עם הפלסטינים:
   הימים האחרונים הבליטו עד כמה יש הכרח בתיאום ושיתוף פעולה הדוקים יותר בין ישראל לרשות הפלסטינית. חשוב מאד לנצל את שעת הכושר, סביב משבר הקורונה הנוכחי, על מנת לשוב למתכונת של דו שיח רחב יותר, אמפתי ומעמיק, בין שני הצדדים. ראשיתו בכורח השעה, ואחריתו בבחינתם של דרכי מוצא מן המבוי הסתום בו אנו מצויים בזירה המדינית.
5. שכנות טובה עם אירופה:בשנים האחרונות ישראל התאמצה להדגיש הביקורת של בריסל כלפיה, נקטה קו לעומתי כלפי האיחוד האירופי והציגה את היחלשות האיחוד (עקב אתגרים כלכליים, מדיניים וחברתיים) כהזדמנות לישראל. ישראל חייבת להפנים כי המציאות הגיאוגרפית, הכלכלית והתרבותית המחברת אותנו לאירופה היא נכס ולא נטל. קשר טוב עם האיחוד האירופי אינו עומד בסתירה, גם אם זה נראה כך לפרק זמן קצר, למערכת היחסים האסטרטגית של ישראל עם ארה"ב.
6. מדיניות חוץ יוזמת ומבוססת-חזון:ואולי חשוב מכל, יש להחליף את מדיניות המגננה והבלימה הישראלית במדיניות-חוץ יוזמת שמציבה "עמוד ענן לפני המחנה". ראוי שישראל תציג חזון משלה לחיים משותפים באזור, המבוסס על המכנה המשותף החיובי, במקום השלילי. טבעו של חזון, שהדרך להשגתו קשה ורבת מהמורות, אולם יש בו כדי לתרום לאווירה בונה, ופחות מאיימת, ולטעון את האווירה באזור באנרגיות חיוביות, עם או בלי גז טבעי.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-28 במרץ 2020.

הפוסט משבר הקורונה: הזדמנות לשינוי כיוון במדיניות-החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעשורים האחרונים הייתה קטאר גורם מסית ומתסיס המאיים על יציבותם של משטרים ערביים שישראל חפצה בהישרדותם. היא הובילה קו לעומתי המעודד רדיקליזם ותומך בפעילותם של ארגונים ג'יהאדיסטים, וטיפחה את קשריה עם האחים המוסלמים. בנוסף, לצד קרבתה לטורקיה, סיפקה קטאר תשתית כלכלית ענפה לחמאס וניהלה קשרים כלכליים עם איראן. מדיניות זו הציבה אותה בשורה אחת עם אויבותיה הגדולות של ישראל.

אלא שהמציאות המטלטלת במזרח התיכון אתגרה את היריבות בין ישראל לקטאר ודחקה בהן לשנות את יחסיהן. בתום מבצע צוק איתן הצריך החורבן בעזה מלאכת שיקום מקיפה, דווקא בעת שבה מדינות ערב סירבו לתמוך כלכלית בהנהגת חמאס. בירושלים התחדדה ההכרה שהמציאות הכאוטית בעזה היא בבחינת חומר בערה, ואם לא תטופל כראוי, היא עלולה להתפתח לסבב לחימה נוסף. במובן זה מצאה ישראל בת ברית: קטאר הציעה סכום של יותר ממיליארד דולר לסיוע הומניטארי ברצועה.

מבחינתה, ההשקעה בעזה הייתה חלק ממחויבותה המוסרית והאידיאולוגית, אבל מעבר לכך, זו הייתה הזדמנות עבורה להפוך לגורם מרכזי בתיווך בין ישראל לעזה, במיוחד בתקופה שסעודיה ומצרים – המתווכות המסורתיות והיריבות של קטאר בעולם הערבי – הורידו פרופיל והתמקדו בעיסוק בענייניהן הלאומיים.

באופן זה היא חיזקה את מעמדה באזור ותרמה להידוק קשריה עם הממשל האמריקני. אין ספק שישראל הייתה מעדיפה סיוע סעודי או מצרי, אך משלא נמצאה אלטרנטיבה אחרת, נוצרה התשתית לשיתוף פעולה חריג על בסיס אינטרס משותף. בנוסף, ישראל הניחה שבהיעדר החלופה הקטארית, חמאס תהדק את קשריה עם איראן.

ישראל מודעת היטב לכך שקטאר לא יכולה להוביל לפריצת דרך מדינית בסכסוך הישראלי-פלסטיני בשל מגבלות כוחה והשפעתה, אך אין בכך לבטל את חשיבותה כשחקנית מרכזית בתיווך מול חמאס. במבחן המציאות, מלאכת התיווך של השגריר הקטארי לעזה, מוחמד אל עמדי, לצד תרומתם של המצרים ושליח האו"ם מלדנוב, סייעה משמעותית לדחיית סבבי הלחימה, גם בעתות שבהן נראה היה שישראל לא מוכנה להבליג עוד.

עם זאת, יש לזכור שהשיח מתקיים מרבית הזמן במקומות של אין ברירה. קרי: באזורים שבהם גוברים צורכי השעה על אידיאולוגיה וריחוק תרבותי-דתי. אלו יחסים פונקציונאליים ונקודתיים שתכליתם השגת שקט בעזה באמצעות סיוע כלכלי והומניטרי. באופן מסורתי, העמדה הקטארית הייתה ועודנה פרו-פלסטינית (כלומר: דורשת נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים ותומכת בזכותו של העם הפלסטיני למדינתו). משמעות הדברים היא שכל עוד אין התקדמות בסוגייה הפלסטינית, היחסים בין דוחא לירושלים ימשיכו להיות מוגבלים בטיבם והיקפם.

ישנה עוד כברת דרך ארוכה עד להכרה דיפלומטית רשמית בין המדינות, אך אין בכך לבטל את השינוי ביחסיהן. תוך שנים ספורות הפכו ישראל וקטאר ממדינות עוינות לשותפות אסטרטגיות בעיצוב הזירה העזתית.

אין משמעות הדברים שקטאר התנערה מקשריה ההיסטוריים עם אויבותיה המוצהרות של ישראל, אלא שהסתכלותה על הסוגייה הפלסטינית לא נשענת עוד על מושגים בינאריים של תוקפן וקורבן, אלא על הכרה באחריותם ההדדית של הגורמים השונים למשבר בעזה.

באשר להנהגה הישראלית, סביר להניח שעמדתה החשדנית כלפי קטאר תימשך גם בשנים הקרובות. אלא שבניגוד לעבר, חשדנות זו לא פוסלת על הסף את היחסים, אלא קובעת את גבולות המתאר שלהם.

אמנם קטאר אינה בת הברית הטבעית של ישראל, אך בה בעת עניינה הרב בטכנולוגיה ובמדע הישראלי יכול לשמש בסיס לשיתופי פעולה נרחבים בתחומים שונים. נכון תעשה ישראל אם תבחן את יחסיה עם הנסיכות המפרצית בהתאם למציאות המשתנה, ולא על בסיס פרדיגמות ישנות.

המאמר פורסם ב-ynet ב-27 בפברואר 2020.

הפוסט קטאר וישראל מתקרבות, ותודה לרצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתפישה הישראלית, השלום עם מצרים הוא נכס רב חשיבות וארבעת העשורים האחרונים הוכיחו שהוא עמיד בפני תמורות וזעזועים. השלום הזה הוא גם בעל פוטנציאל להתפתח לכדי שיתוף פעולה אסטרטגי. ליחסים בין ירושלים לקהיר נצרב דימוי של "שלום קר". דימוי זה נשען על מציאות בה כל עוד לא נפתר הסכסוך הישראלי-פלסטיני, קשה למצרים להתקדם לנורמליזציה מלאה עם ישראל, לא משנה כמה האינטרסים המשותפים יהיו חיוניים. על אף שעמדה זו התעמעמה מעט לאור שיתוף הפעולה הביטחוני-אסטרטגי הגובר בין ישראל למדינות הסוניות באזור, היא עדיין מכתיבה את אופי והיקף היחסים.

הקשר הישראלי-מצרי הוא נכס למדינות האזור, במיוחד אלה השייכות לציר הסוני, לארה"ב ולמעצמות האחרות. בעיניהן, מדובר בחיזוק ליציבות האזורית שחווה זעזועים רבים. במהלך 2019 היתה מצרים ציר מרכזי בקשר בין ישראל לפלסטינים וכל ניסיונות ההסדרה מול חמאס נעשו בתיאום הדוק עמה, בתיווך האו"ם ותוך סיוע כספי מקטאר. ישראל ומצרים פעלו שתיהן לצמצם את נוכחותה של איראן במזרח התיכון, לקדם באמצעים דיפלומטיים את הגברת הסנקציות הבינלאומיות עליה ולהיאבק בגרורותיה השונות. הן גם פעלו, כל אחת ממקומה, להגבלת פעילותה של טורקיה במזרח אגן הים התיכון דרך קידום בריתות אזוריות ופעלו יחד נגד הטרור מתוך תפישה משותפת של מהות האיום. גם הראייה שלהן לגבי תפקיד ארה"ב במזרח התיכון דומה והביאה לתיאום בתחומים רבים.

לנוכח התיאור לעיל נדמה היה כי בשנה שבה צוינו 40 שנה להסכם השלום, ישראל ומצרים תחגוגנה אותו בפרופיל גבוה. אולם, בעוד שבישראל התקיימו כנסים אקדמיים ואירועים שונים, במצרים לא התקיימו טקסים וכינוסים מקבילים. בנוסף, השגריר דוד גוברין סיים את תפקידו ביולי 2019 ומכיוון שמינוי השגרירה שנבחרה על ידי משרד החוץ עוד באוקטובר 2018 לא הובא לאישור הממשלה, אין לישראל כיום שגריר בקהיר.

לצד שיתוף הפעולה המדיני-אסטרטגי, בלט ב-2019 תחום האנרגיה בשיתוף הפעולה בין ישראל למצרים. צעדים משמעותיים ננקטו לקידום מהלך שיאפשר למצרים, ישראל, קפריסין ויוון (בעתיד אולי גם לבנון) להוות מוקד אזורי להפקת גז טבעי, כבסיס לייצוא לאירופה. בינואר 2019 הושק בקהיר פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) בהשתתפות שבע מדינות מהמזרח התיכון ומאירופה, ובהן ישראל והרשות הפלסטינית (אך ללא טורקיה ולבנון). שר האנרגיה הישראלי שטייניץ נפגש עם עמיתו המצרי אל-מולא באופן פומבי. בכינוס של שרי EMGF שנערך בינואר 2020 בקהיר כבר הוחלט לשדרג את מעמד הפורום לארגון בינלאומי מוכר, אליו ביקשה גם צרפת להצטרף, ובו ישמשו ארה"ב, האיחוד האירופי והבנק העולמי כמשקיפים. שיתוף הפעולה הזה סייע גם לחיזוק הקשרים הדו-צדדיים בין ישראל למצרים.

בספטמבר 2019 חתמה קצא"א על חוזה עם בעלי הצינור EMG על הזרמת גז טבעי מהמאגרים לוויתן ותמר למצרים. העסקה צפויה להניב לקצא"א עמלה של 200 מיליון שקל לשנה. בנוסף, הושגה פשרה בין ממשלת מצרים לחברת החשמל ולפיה מצרים תשלם רק 500 מיליון דולר מתוך 1.76 מיליארד דולר שנפסקו לטובת חברת החשמל בפסק הבוררות הבינלאומי על אי-אספקת הגז ממצרים לישראל כפי שסוכם לפני שנים אחדות. בכך, הוסרו המכשולים האחרונים לאספקת גז מישראל למצרים וזו החלה בינואר השנה.

כל זה לא היה מתאפשר לולא המגעים האינטנסיביים בין ממשלות ישראל ומצרים וללא המטריה המדינית שניתנה לביצוע העסקות. יחד עם זאת, מלבד תחום האנרגיה, לא חלו ב-2019 שינויים נרחבים בשיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל למצרים. מיזם אזורי התעשייה המשותפים (QIZ) המשיך לפעול במתכונת הקיימת, וכך גם הקשרים בתחום החקלאי. למצער, לא היו מיזמים חדשים בתחום האנרגיה הסולארית, התפלת המים או הטכנולוגיות הירוקות שהיו עשויים לסייע מאוד למשק המצרי. גם בתחום האזרחי לא חלה התקדמות בשיתופי פעולה בתחומי המדע, הרפואה, הטכנולוגיה או האקדמיה. דווקא בתחום התיירות חלה עלייה במספר התיירים הישראלים המבקרים במצרים, כשבסיני ביקרו מאות אלפים ובמצרים עצמה כמה אלפים. גם בכיוון ההפוך חלה התפתחות חיובית עם גידול במספר הצליינים הקופטים העולים לרגל לישראל, בעיקר ל"שבת האור" ולחג הפסחא. אם ב-2015 הגיעו כ-5,000 צליינים, ב-2019 עמד מספרם על כ-7,000.

כחלק ממאמצה של מצרים להפגין עמדות ליברליות וסובלניות, בעיקר כלפי מיעוטים דתיים, חלה התקדמות במחויבות המשטר לטיפול באתרי מורשת יהודיים. מתחם בסאתין בקהיר שופץ במהלך 2019 על חשבון ממשלת מצרים, ושיפוץ נבי דניאל באלכסנדריה הסתיים בינואר 2020. יש לציין שלטקס המרשים שהתקיים בבית הכנסת נבי דניאל הוזמנו שגרירים ממדינות רבות, אך שגריר ישראל לא הוזמן. זאת, הואל והאירוע נתפש בעיני המצרים כאירוע יהודי ולא כישראלי.

למעלה מארבעה עשורים של יחסי ישראל-מצרים מצביעים על המשכיות ותמורה. שיתוף האינטרסים בין שתי המדינות הוא היסוד לשלום ביניהן, חרף כשלים, אי-הסכמות וחילוקי דעות. המציאות האזורית והבינלאומית (בעיקר מאז עליית א-סיסי לשלטון) הגבירה את שיתופי הפעולה, אך לא הצליחה להעלים את "הקור" המצרי כלפי יחסי השלום. מכשול בולט מוסיף להיות ההימנעות המצרית משיתוף פעולה תרבותי. ייתכן שהזהות הים תיכונית המתחילה לקנות לה אחיזה בחוגים מסוימים במצרים ובישראל, תוכל לעורר דיאלוג שיניב במרוצת הזמן יחסי תרבות פתוחים יותר. הרשתות החברתיות, שמאפשרות שיח ישיר ונרחב עם פלחים לא מבוטלים של האוכלוסייה המצרית, שהיא ברובה צעירה ומתעניינת בהוויות העולם, מהווה זירה נוספת בה ישראל פועלת ושיש בה פוטנציאל להתקרבות אזרחית. חשוב שישראל תמנה במהירות שגריר קבוע למצרים, שיוכל לתמוך ולהוביל את המאמצים לחיזוק הקשר ולניצול ההזדמנויות שהוא מייצר.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 26 בפברואר 2020.

הפוסט ישראל ומצרים, 40 שנות קור שופע חום אסטרטגי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ המסורתית של סעודיה נטתה להישען על מעצמה מערבית – בריטניה בתחילה, ארה"ב לאחר מכן – וזאת כדי לענות על צורכי הביטחון שנובעים מגבולות ארוכים ופרוצים, היוצרים קושי להגן על שדות הנפט. במקביל, סעודיה חתרה לשמירה על יציבות אזורית, כדי למנוע זעזועים בשוק הנפט. לשם כך, פעלה הממלכה בעיקר באמצעים דיפלומטיים וכספיים.

המאמר פורסם בעיתון הארץ ב-16 בינואר 2016

הפוסט המלך הסעודי עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-20 ביולי 2016 התקיים בכנסת כנס של השדולה לשיתוף פעולה אזורי, בראשות ח"כ מרב מיכאלי, ח"כ יעקב פרי וח"כ ד"ר מיכאל אורן בשיתוף מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית. הכינוס עסק בנושא "האם לא הגיע הזמן ליוזמה אזורית ישראלית?" ולקחו בו חלק חברי כנסת, דיפלומטים ומומחים לנושאים אזוריים. הדוברים בכנס היו: יושבי-הראש של השדולה לשת"פ אזורי, הח"כים מרב מיכאלי, יעקב פרי ומיכאל אורן; שר התיירות ח"כ יריב לוין; סגן השר לשיתוף פעולה אזורי ח"כ איוב קרא; הח"כים קסניה סבטלובה, זוהיר בהלול, איילת נחמיאס ורבין ונחמן שי; שגריר ירדן בישראל וואליד עובידאת; שגריר בולגריה בישראל דימיטר מיכאלוב; שגרירת קפריסין בישראל תסליה-סלינה שמבוס; ראש היחידה ליחסים אזוריים ב-UNSCO ג'ודי בארט; ממלא מקום שגריר ארה"ב בישראל קית' מיינס; ראש המחלקה הפוליטית במשלחת האיחוד האירופי לישראל מארק גלאגר; פרופ' עוזי ארד, לשעבר היועץ המדיני לראש הממשלה וראש המועצה לביטחון לאומי; יו"ר ישראל יוזמת קובי הוברמן; ראש מכון מיתווים ד"ר נמרוד גורן וחבר הועד המנהל במכון מיתווים פרופ' אלי פודה; אל"מ (במיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), ראש המועצה האזורית תמר דב ליטבינוף; ומנהל קשרי ממשל אקופיס מזרח תיכון אורי גינות. מסמך זה מציג גרסאות ערוכות של הדברים שנשאו.

הפוסט האם לא הגיע הזמן ליוזמה אזורית ישראלית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרטוריקה השלילית ההדדית, שאפיינה את יחסי ישראל-תורכיה בשנים האחרונות, גרמה לנזק ציבורי ולחוסר אמון ניכר בין שני הצדדים. כדי לשקם את היחסים, המנהיגים בישראל ובתורכיה צריכים לקדם צעדים סמליים ומהותיים גם יחד, שיעידו על פתיחת דף חדש ביחסים.

הפוסט המלצות לשיקום יחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-ירדן: תמונת מצב, סיכום תדרוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרה של דוברים הציגו חלופות לניהול מדיניות-החוץ הישראלית במגוון תחומים, והצביעו על הפוטנציאל החיובי הטמון בשינוי המדיניות. הכנס הצביע על ההכרח להציע אלטרנטיבות ולהרחיב את מנעד האפשרויות וההזדמנויות הטמונות בניהול מדיניות-החוץ, ובכך לשפר את מעמדה ותפקודה של ישראל באזורים הסמוכים לה ובמשפחת העמים כולה. הכנס נערך בהנחיית ניצן הורוביץ ומירב כהנא-דגן, ונשאו בו דברים ד"ר נמרוד גורן, ד"ר רונן הופמן, זהבה גלאון, יוחנן פלסנר, ח"כ עפר שלח, ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו, זוהיר בהלול, פרופ אלי פודה, עינת לוי וח"כ מרב מיכאלי. ניתן לצפות בכנסהמלא בערוץ היוטיוב של מכון מיתווים.

הפוסט אלטרנטיבות למדיניות-החוץ הישראלית בפתחה של שנת בחירות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סיכום הדיאלוג המדיני הישראלי-תורכי של מכון מיתווים לשנת 2017 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט המלצות לשיפור יחסי ישראל-ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מטרת מאמר זה היא לתאר את מערך היחסים בין ישראל ומצרים, בדגש על השנים שמאז מהפכת ינואר 2011, ,לבחון את הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין המדינות ואת שיתוף הפעולה הקיים. המאמר יבחן את ההתייחסות לנושא בישראל ובמצרים גם יחד, וידון בהשפעה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על מימוש הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין שתי המדינות.

הפוסט ישראל ומצרים: שותפות אסטרטגית, ריחוק אזרחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-29 במאי קיימו מכון מיתווים ומכון דיוויס כנס משותף באוניברסיטה העברית בירושלים על הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב. הכנס התמקד במיפוי שיתופי הפעולה הקיימים בין ישראל למדינות ערב, זיהוי הפוטנציאל העתידי שביחסים, וניתוח הזיקה בין היחסים האזוריים של ישראל למצב היחסים עם הפלסטינים. הכנס כלל הרצאה מרכזית מאת ח"כ יצחק הרצוג )יו"ר האופוזיציה, המחנה הציוני( ומושבים שעסקו בשיתופי פעולה אזרחיים, כלכליים ומדיניים בין ישראל למדינות ערב. הכנס נערך במסגרת פרויקט של מכון מיתווים בנושא, והוצגו בו מסקנות ותובנות ממחקרים שכתבו חברי צוות חשיבה במסגרת הפרויקט. מסמך זה מסכם את עיקרי הכנס.

הפוסט הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כמו סיפור הצלחה טוב, תחילתו בנקודת שפל על רקע המשבר הכלכלי של 2008 ,הצניחה החדה במחירי הנפט ופרוץ מחאות "האביב הערבי", ששינו את פני המזרח התיכון. מדינות האזור חיפשו אחר מוצא מהמשבר, שיעודד צמיחה כלכלית ויספק מענה למצוקת האבטלה של צעירים משכילים בני דור המילניום. אירוע מכונן התרחש באוגוסט 2009 ,כאשר "יאהו" רכשה את פורטל "מכתוב" הירדני ב- 175 מיליון דולר. "מכתוב" הפך לאקזיט הערבי המדובר ביותר באזור והצית את תקוותם של מיליוני צעירים משכילים בעולם הערבי. השינוי הטכנולוגי שחל באזור עם חדירת האינטרנט והעלייה בתפוצת מכשירי המובייל, אפשר צמיחה מואצת של שוק סחר אלקטרוני ערבי. בעולם היום יש כ-400 מיליון דוברי ערבית, על אף שרק מחציתם מחוברים לאינטרנט, שיעור גידול המשתמשים באזור הוא המהיר בעולם. רק אחוזים בודדים מהתוכן באינטרנט זמין בערבית, כך שפוטנציאל הצמיחה בשוק היזמות הערבי גבוה.

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-30 בספטמבר 2018

הפוסט מזרח תיכון חדשני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עוצמתה הכלכלית והפוליטית של איחוד האמירויות מיקמה אותה בעמדת כוח משמעותית במדיניות החוץ שלה. בשנים האחרונות היא הגבירה את מעורבותה בפוליטיקה הפנימית של הרשות הפלסטינית והנהגת חמאס, אשר מתאפיינת בניסיון לקדם את הפלגים הפרגמטיים והמתונים (למשל מוחמד דחלאן) על חשבון אלו שנתפסים בעיניה כפסיביים (אבו מאזן) וכקיצוניים (יחיא סינוואר והלשכה המדינית של חמאס היושבת בקטאר). בהצהרותיה החוזרות ונשנות הביעה איחוד האמירויות את תמיכתה בפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות, אך לרוב הביטה ביוזמות אחרות מן הצד, ורק כשהבשילו נאותה לשתף פעולה. כעת נראה כי המגמה שאליה חותרת איחוד האמירויות היא של נקיטת מדיניות עצמאית ואקטיבית בנושא.

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-7 בספטמבר 2018

הפוסט איחוד האמירויות הערביות: הפרטנר המוחמץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אא"ע קמה בשנת 1971 כמדינה פדרטיבית עצמאית. יסודות אא"ע נשענים על מספר שבטים שהתקיימו באזור והיו בעלי מאפיינים הומוגניים, כגון שיוך אתני ערבי משותף והזדהות דתית עם האסלאם הסוני והאסכולה המשפטית המאליכית.

הפוסט ישראל ואיחוד האמירויות הערביות: הזדמנויות בהמתנה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאמר זה מתאר את המתחולל בזירת אגן ים סוף, סוקר את ההתפתחויות האחרונות בתחומים השונים, מצביע על האינטרסים של מדינת ישראל, וקורא בסופו לנצל את שעת הכושר הקיימת, ולבחון כיצד ישראל יכולה להשתלב יותר במרחב זה, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה מדינית.

הפוסט הים האדום כמרקחה: מאבקי הכוחות והאינטרסים של ישראל באגן ים סוף הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-מרוקו: הזדמנויות לקידום שיתופי פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-8 ביולי 2018

הפוסט האם משלחת ישראל לבחריין מעידה על התחממות היחסים בין המדינות? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאמיתו של דבר, סעודיה נמצאת שם כבר הרבה זמן, אבל לא טרחנו לשמוע או להקשיב. הכול תלוי ממתי רוצים להתחיל את הסיפור. מאמר עיתונאי לא יכול להיות היסטורי מדי, אבל כמה נקודות ציון למחשבה: סעודיה לא השתתפה במלחמות ישראל למעט שליחת כמה מחלקות זניחות במלחמת 1948 והפעלת נשק הנפט במלחמת 1973. היא כנראה ידעה, אך שתקה, כשישראל סייעה למלוכנים בתימן במלחמתם נגד מצרים בשנות ה-60. היא קיבלה את ישראל כעובדה מוגמרת כבר לאחר מלחמת 1967, אף שלא הייתה מוכנה להצהיר זאת בפומבי. היא תמכה בהתחלה בהסכם קמפ דיוויד בין ישראל לבין מצרים, אולם רק בלחץ סורי וכלל ערבי נאלצה למתן את תגובתה. היא פרסמה תוכנית שלום ראשונה כבר ב-1981 – יוזמת פהד – שהכירה בעקיפין בקיומה של מדינת ישראל. כנסת ישראל, בתמיכת ראש הממשלה מנחם בגין וראש האופוזיציה שמעון פרס, קיבלה החלטה הרואה ביוזמה הסעודית איום על קיומה של ישראל. בנאומו בכנסת קרא בגין ליוזמת פהד: "תוכנית להכחדת מדינת ישראל". כמו כן, הוא הביע דימוי ישראלי טיפוסי של הממלכה: "מדינת מדבר, פטרו-דולרית, שבה קיימת אפלה של ימי הביניים, עם כריתת ידיים וראשים, עם שחיתות הזועקת השמימה".

המאמר התפרסם באתר Ynet ב-19 בנובמבר 2017

הפוסט פתאום גילינו את סעודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאי המדד השנה מעידים עד כמה חשובים לציבור יחסי ישראל עם העולם הערבי .קידום היחסים עם מדינות ערב המתונות דורג כעדיפות הראשונה עבור מדיניות החוץ הישראלית בתקופה הקרובה, וכינון יחסים נורמליים עם העולם הערבי דורג כיעיל יותר מהתמריצים האמריקאים והאירופיים להגברת התמיכה בתהליך השלום .הציבור לא רק מייחס לנושא זה חשיבות, הוא גם חושב שיש לכך היתכנות.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-16 בנובמבר 2017

הפוסט קידום מדיניות-חוץ רב-אזורית יאפשר לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נהוג לכנות את התכנסות מנהיגי מדינות העולם בעצרת הכללית של האו"ם בתור "הסופרבול הדיפלומטי". אולם, זו רק הטיה לעולם המושגים האמריקאי. למעשה המפגש הדיפלומטי המרכזי דומה יותר לאולימפיאדה, שעמוסה באירועים שונים, כפי שמסכים גם ד"ר חן קרצ'ר, חוקר האו"ם וסכסוכים בינלאומיים. במשך שבוע שלם אנו עדים למשחקים דיפלומטיים ברמה הגבוהה ביותר.

המשחק הבולט ביותר, וזה שמושך את מרב תשומת הלב התקשורתית, הוא זירת הנאומים של ראשי
המדינות. מנהיגי המדינות מקבלים את ההזדמנות לשאת נאום בפני כל העולם, בפני מדינות ספציפיות או הקהל בביתם – ללמד יופי על מדינתם, לתקוף אויבים, להתגונן, להצדיק, להזהיר, לקרוא לפעולה, לאיים, לבקש סיוע, להשוויץ, להתגאות, להכריז על תכניות – להגיד את מה שחשוב להם.

הדברים שנישאים מעל פני במת הנאומים הזו אינם רק דיבורים, אלא מקבלים תוקף של פעולת-דיבור
(Act-Speech). בפעולת-דיבור, בעצם הביטוי והמבע יש כבר מעשה המתכוון להתממש. המעשה הדיפלומטי בכללותו בנוי על דיבורים שיש להם ממד משמעותי של פעולה. חישבו למשל על פעולת-דיבור של התנצלות, או של אזהרה, אשר כה נפוצות ביחסים הבינלאומיים. מרכזיותה של הבמה באו"ם הופכת את הנאומים של המנהיגים לבעלי יכולת להשפיע ולשנות את המציאות הפוליטית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: ישראל והעצרת הכללית של האו"ם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתקרבות בין ישראל לרוסיה בשנתיים האחרונות איננה מאחז עיניים. אכן, על בסיס של אינטרסים משותפים וצורך משותף, השכילו בישראל וברוסיה להתקרב, לשתף פעולה וליצור מערך של תקשורת ותיאום. לרוסיה אינטרסים רבים באזור המזרח התיכון, כולל בקשר שלה עם איראן, בקשר עם תורכיה ומלחמת האזרחים בסוריה. לישראל, בוודאי, יש אינטרסים רבים במזרח התיכון. מעורבותה ההולכת וגדלה של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה הביאה את ישראל ורוסיה להבין כי עליהן לעמוד בקשר רציף לתיאום, ואף לשתף פעולה היכן שהאינטרסים חופפים. ישראל הצליחה להגיע להסכמות עם רוסיה בנוגע לפעילות חיל האוויר וכוחות הביטחון הישראליים בסוריה, והמדינות הגדירו מנגנוני תיאום וקווים אדומים. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, אף הצהיר כי רוסיה תעשה הכל כדי להתחשב באינטרסים הביטחוניים הישראליים ברוסיה. ובעקבות פגישות קודמות בין נתניהו לפוטין, הצליחה ישראל אף לעכב משלוחי נשק מסוימים מרוסיה לסוריה שכללו טילי S-300 להגנה אווירית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: תקרת הזכוכית של בריתות מבוססות-אינטרסים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד לעבר, המזרח התיכון החדש הנוכחי נוצר מבלי שישראל תרמה דבר להיווצרותו; הוא תולדה של כמה תהליכים, הכוללים את כיבושה של עיראק על ידי ארה"ב ב-2003 ,צמיחתה של איראן כמעצמה אזורית החותרת להגמוניה ולנשק גרעיני, ולגל מהפכות "האביב הערבי" שיצרו כאוס בכמה מדינות מרכזיות (מצרים, סוריה) ושוליות (לוב, תימן, תוניסיה, בחריין). התפרקותו של העולם הערבי חייבה את חלק מרכיביו לחפש בעלי ברית מחוצה לו, כדי להיאבק בסכנות הנמצאות בתוכו ובאזור. תהליכים אלו יצרו ארכיטקטורה חדשה של בריתות וקואליציות המבוססות על אינטרסים.

הפוסט מזרח תיכון חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היחסים אינם רק ירח דבש מתמשך. גם לפני הסכם השלום, וגם לאחריו, לעיתים האינטרסים של שתי המדינות התנגשו, לעיתים נוצרו מתיחויות ואף עימותים צבאיים. אין צורך לחזור למעורבות ירדן במלחמת 1948, למלחמות המים בשנות ה-60 'או למלחמת 1967 .מספיק שניזכר בתקופה האחרונה שלאחר הסכם השלום, על מנת להיווכח שגם בין ישראל לירדן, כמו בכל יחסים בין מדינות, ישנם גם משברים. אחת הדוגמאות למשבר שכזה הוא הטבח בנהריים שבוצע על ידי חייל ירדני, כנראה מעורער בנפשו, אשר רצח שבע נערות ישראליות, במרץ 1997 .הפיגוע הגיע שלוש שנים לאחר החתימה על הסכם השלום. בעקבות הפיגוע קטע המלך חוסיין את ביקורו בספרד, והגיע לביקור מיוחד בישראל, כאשר הוא עובר בין שבע המשפחות היושבות שבעה, כורע ברך ומבקש בשם ירדן מחילה. לתפקודו של המלך באותה סיטואציה היתה השפעה מרחיקת לכת לשמירה על היחסים בין ישראל וירדן, ואף לחיזוק הקשרים בין שוחרי השלום בשתי המדינות אל מול אלו שהתנגדו לו.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: חשיבות היחסים עם ירדן ודרכים לשיקומם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדיווחים מגיעים כחודשיים לאחר שהליגה הערבית אשררה שוב, הפעם בפסגה השנתית שלה בעמאן, את יוזמת השלום הערבית. חמש עשרה שנה עברו מאז הציעה הליגה הערבית להכיר בישראל ולכונן יחסים נורמליים עמה לאחר השגת שלום בין ישראל לשכנותיה. ישראל עדיין נמנעת, משום מה, ממתן תגובה רשמית כלשהי להצעה, אך מדינות ערב מקפידות לאשרר אותה מחדש ולהבהיר לישראל שהיא עדיין רלבנטית. גם שחקנים בינלאומיים מרכזיים – דוגמת האו"ם, האיחוד האירופי וארה"ב – חוזרים ומדגישים את חשיבות יוזמת השלום הערבית ואת הפוטנציאל הרב שטמון בה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-21 במאי 2017

הפוסט הצעת מדינות המפרץ לצעדי נורמליזציה: היוזמה האזורית הופכת מוחשית יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שרים בממשלה הלכו בעקבותיו, ופיזרו הצהרות מלאות תקווה לגבי התפתחויות אזוריות שאוטוטו מבשילות. בקיץ 2016 הצהיר סגן השר לשיתוף פעולה אזורי דאז, איוב קרא, שבתוך שבועות או חודשים "תשמעו עוד בשורות מכמה מדינות באזור". שמונה חודשים חלפו, ללא פריצות דרך משמעותיות, אך האופטימיות נותרה. ב-19 בפברואר אמר השר ישראל כץ שהקשר בין ישראל למדינות המפרץ "יכול להשתדרג והולך להשתדרג מאוד". חברי הממשלה מספרים תדיר לציבור הישראלי שהיחסים העכשוויים בין ישראל לעולם הערבי הם חסרי תקדים וטובים מאי-פעם. עם זאת, הם בדרך כלל מסרבים לפרט ולתת דוגמאות, בטענה שיש הכרח במעטה חשאיות סביב יחסים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-26 בפברואר 2017

הפוסט פריצת דרך אזורית מחייבת התקדמות בערוץ הפלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השינויים בזירה הבינלאומית והאזורית זימנו אפוא הזדמנויות חדשות. שיתוף פעולה עם אזרבייג'ן לכאורה מפתיע משום שמדובר במדינה שיעית הגובלת באיראן וקשורה אליה מבחינה כלכלית ודתית (באיראן מתגוררים בין 16 ל-25 מיליון אזרים שיעים). ואולם, בניגוד לאיראן, אזרבייג'ן היא מדינה חילונית המונעת על ידי שיקולים פרגמטיים ולא על ידי אידיאולוגיה דתית קיצונית, דבר שהפך אותה ליעד נחשק של מדיניות הפריפריה הישראלית.

המאמר פורסם באתר Ynet בתאריך ה-15 בדצמבר 2016

הפוסט יחסי ישראל-אזרבייג'ן על רקע ביקור נתניהו בבאקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז ראשית הציונות פעלה ישראל לפרוץ את חומת הבדידות הערבית. כל עוד הפן-ערביות – האידיאולוגיה שחתרה לאחד את העולם הערבי הסוני תחת הנהגת נאצר – שלטה בכיפה, כל קשר עם ישראל היה מוקצה. במצב זה ישראל חיפשה מסילות למיעוטים לא מוסלמים (כגון הנוצרים והדרוזים בלבנון) או לא ערבים (כגון הכורדים בעיראק). תוצאות המאמצים הללו מעולם לא עמדו ביחס ישר למידת ההשקעה בהם, אולם הם נבעו ממיעוטן של האופציות שעמדו בפני מעצבי מדיניות החוץ הישראלית.

הפוסט ישראל (לא) לבדד תשכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אימוץ השיח הזה אינו דבר מובן מאליו; הוא פרי עבודה אינטלקטואלית ותקשורתית ענפה של ארגונים שונים בחברה האזרחית, אשר זיהו קיומה של הזדמנות היסטורית – תולדה של השינויים המתחוללים באזור – לשתף פעולה עם מדינות ערביות "מתונות" אשר חולקות אינטרסים משותפים עם ישראל, כמו בלימת התפשטותה הפוליטית והאידיאולוגית של איראן והשיעה (הכולל את סוריה והחזבאללה), ומאבק משותף כנגד גורמי האסלאם הג'יהאדיסטי הסוני. השינויים הללו, למען האמת, החלו כבר לאחר מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, אולם הם חדרו לתודעת הציבור והמערכת הפוליטית בתהליך ארוך רק לאחר שהתבררו התוצאות ההרסניות של ה"אביב הערבי" והקמת הישות הדאע"שית. במלים אחרות, אם להשתמש במילותיו של מרקס, ההוויה כאן שינתה את התודעה.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-8 באוגוסט 2016

הפוסט משיח הזדמנויות לשיח החמצות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדוברים בכנס היו: יושבי-הראש של השדולה לשת"פ אזורי, הח"כים מרב מיכאלי, יעקב פרי ומיכאל אורן; שר התיירות ח"כ יריב לוין; סגן השר לשיתוף פעולה אזורי ח"כ איוב קרא; הח"כים קסניה סבטלובה, זוהיר בהלול, איילת נחמיאס ורבין ונחמן שי; שגריר ירדן בישראל וואליד עובידאת; שגריר בולגריה בישראל דימיטר מיכאלוב; שגרירת קפריסין בישראל תסליה-סלינה שמבוס; ראש היחידה ליחסים אזוריים ב-UNSCO ג'ודי בארט; ממלא מקום שגריר ארה"ב בישראל קית' מיינס; ראש המחלקה הפוליטית במשלחת האיחוד האירופי לישראל מארק גלאגר; פרופ' עוזי ארד, לשעבר היועץ המדיני לראש הממשלה וראש המועצה לביטחון לאומי; יו"ר ישראל יוזמת קובי הוברמן; ראש מכון מיתווים ד"ר נמרוד גורן וחבר הועד המנהל במכון מיתווים פרופ' אלי פודה; אל"מ (במיל') עו"ד פנינה שרביט ברוך, חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS),
ראש המועצה האזורית תמר דב ליטבינוף; ומנהל קשרי ממשל אקופיס מזרח תיכון אורי גינות. מסמך זה מציג גרסאות ערוכות של הדברים שנשאו.

הפוסט האם לא הגיע הזמן ליוזמה אזורית ישראלית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדו"ח אמור היה להיות נקודת שיא בתהליך ריענון שעבר הקוורטט, שכלל פגישות והתייעצויות קבועות עם מדינות מרכזיות בעולם הערבי. תהליך זה נועד גם להעביר את המסר שהקהילה הבינלאומית לא איבדה עדיין עניין ביישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מטרת הדו"ח הייתה להצביע על המכשולים המונעים התקדמות בתהליך השלום, ולגבש המלצות לצעדים שייצרו תנאים לחידוש המשא ומתן ושיישמרו את האפשרות להגיע לפתרון שתי המדינות.

הפוסט דו"ח הקוורטט – דו"ח ללא שיניים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, עם מותו של המלך עבדאללה בינואר אשתקד, דומה היה כי החלה הידרדרות בין שתי המדינות. אמצעי התקשורת ידעו להצביע על מחלוקות בין שתי המדינות סביב סוגיות סוריה, תימן, איראן והאחים המוסלמים. כך, למשל, הסעודים התעקשו על הדחת אסד בכל פתרון אפשרי למלחמת האזרחים, בעוד המצרים היו מוכנים לראות את אסד כחלק מהפתרון. זאת ועוד, למרות שהביעה תמיכה, מצרים לא גילתה התלהבות להיענות ליוזמה הסעודית ולשלוח יחידות לכוח הערבי שיילחם בתימן. במלים אחרות, מצרים וערב הסעודית פיתחו עמדות שונות כלפי סוגיות השעה במזרח התיכון. ואולם למרות קיומן של מחלוקות ברמה הטקטית, אין ספק כי שתי המדינות המשיכו לשתף פעולה ברמה האסטרטגית לנוכח הסכנות, האיומים והאתגרים באזור.

להמשך קריאה

מאמר פורסם באתר "וואלה" ב-12 באפריל 2016

הפוסט מצרים וערב הסעודית: התקרבות ידועה מראש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות החוץ המסורתית של סעודיה נטתה להישען על מעצמה מערבית —בריטניה בתחילה, ארה"ב לאחר מכן — וזאת כדי לענות על צורכי הביטחון שנובעים מגבולות ארוכים ופרוצים, היוצרים קושי להגן על שדות הנפט. במקביל, סעודיה חתרה לשמירה על יציבות אזורית, כדי למנוע זעזועים בשוק הנפט. לשם כך, פעלה הממלכה בעיקר באמצעים דיפלומטיים וכספיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-16 בינואר 2016

הפוסט מלך סעודיה עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שריד היה השר הישראלי הראשון שביקר באופן רשמי באחת ממדינות המפרץ. באוקטובר 1994, עת כיהן כשר לאיכות הסביבה בממשלתו של יצחק רבין, הוא הגיע לבחריין כדי להשתתף בשיחות אזוריות בנושאים סביבתיים, ונפגש גם עם שר החוץ של בחריין. הנסיעה הייתה חלק מתהליך השלום הרב-צדדי, שהושק בעקבות וועידת מדריד ב-1991, והשתתפו בה אנשי המשרד לאיכות הסביבה, חברי המשלחת הישראלית לשיחות הרב-צדדיות, ונציגי משרד החוץ.

המאמר פורסם בגרסה אנגלית בהארץ ב-22 בדצמבר 2015

הפוסט זיכרונות מבחריין: יוסי שריד ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגם שאיננו מברכים על פרוץ סכסוכים אלו, הם העמידו אותנו בפני צורך להתמודד עם קשיים, ויצרו עבורנו הזדמנות לנסות להתגבר על העוינות לישראל ולהחליף אותה בחתירה ליציבות, שלום ושיתוף פעולה. האינטרסים המשותפים שנוצרו לאור המצב החדש יוכלו לשנות בהדרגה את מצב העוינות בינינו, במידה ששני הצדדים ירצו לתרום לכך באופן שווה ומועיל.

הפוסט ישראל וסוריה: שכנות ועוינות שנויים במחלוקת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל בעיני העולם הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ הישראלית מוצאת עצמה פעמים רבות כפופה לשיקולי ביטחון ומרוכזת במאמצי הסברה, במקום לקדם מהלכים מדיניים שיאפשרו לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים, שייכות אזורית, מיצוי פוטנציאל, ביטחון ושגשוג.

מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית פועל לשנות זאת. בשנים 2014-15 גיבש צוות חשיבה רב-תחומי של המכון הצעה לתפיסת מדיניות-חוץ חדשה לישראל, אשר מסמך זה מציג את עיקריה.

התפיסה החדשה היא של מדיניות-חוץ תומכת-שלום, רב-אזורית, עם הפנים לעולם, מודרנית ומכלילה, אשר נשענת על מספר אבני יסוד: בניית יחסים, נקיטת יוזמה, הדגשת סיכויים, גמישות ורב-ממדיות, וערכיות.

הפוסט עקרונות מנחים לתפיסת מדיניות-חוץ חדשה לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשך מרבית שנות הסכסוך הישראלי־ערבי ניהלה ישראל קשרים סודיים עם יחידים ומדינות במזרח התיכון. אינטרסים משותפים הובילו לשיתופי פעולה מזדמנים, שצריך היה להסתירם כדי לא לסכן את משתפי הפעולה. המלך עבדאללה הירדני וגם בנו, המלך חוסיין, קיימו שיחות רבות עם מנהיגים ישראלים. עבדאללה אף שילם בחייו על מגעים חשאיים, שכמעט הובילו לחתימת הסכם שלום ראשון עם מדינה ערבית. גם הקשרים בין ישראל, טורקיה, איראן, אתיופיה, וכנראה גם סודאן, בסוף שנות ה–50 ותחילת שנות ה–60 — מה שמכונה "ברית הפריפריה" — היו חשאיים.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-17 בנובמבר 2014

הפוסט סינדרום הפילגש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבעירה במזרח התיכון היא תולדה של כמה תהליכים שהבשילו בשנים האחרונות: ראשית, ההשלכות של הכיבוש האמריקאי של עיראק ב–2003 .מצד אחד תוקנה הטעות ההיסטורית של הבריטים, והרוב השיעי הועלה לשלטון. אולם "תיקון" זה נעשה במחיר של הדרה ופגיעה במיעוט הסוני, שהגיב באלימות. הכאוס יצר חלל שאליו נשאבו כוחות טרור איסלאמיים בדמות אל־קאעדה ודאעש.

הפוסט דווקא כשהכל בוער צריך לדבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט האופק המדיני בעקבות המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם ספק רב אם ניתן לממש מטרה זו בדרך צבאית ולטווח ארוך. צה"ל אכן מסוגל לכבוש את הרצועה, להרוג את מפקדי החמאס ולהרוס את התשתיות הצבאיות שלהם. אולם מעבר למחיר הכבד בחיי אדם ובהרס אצלם ואצלנו, כיצד תשלוט ישראל ב–1.8 מיליון פלסטינים, הזקוקים למזון, חינוך ורפואה, וכן לחופש, לכבוד ולתקווה? האם תוכל ישראל לשלוט במאוויים הפוליטיים ובשאיפות הלאומיות של תושבי הרצועה, ובעיקר של הצעירים בקרבם? רבים מהם תומכי החמאס, והם עשויים להתנגד בכל דרך לכיבוש ישראלי חוזר.

המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-4 באוגוסט 2014

הפוסט לדבר עם חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לא תמיד זה היה ככה. בסיבובי לחימה קודמים בין ישראל לחמאס, נוסחת התיווך הכללית הייתה ברורה למדי. היו אלו המצרים, בגיבוי אמריקאי, שסיפקו את הסחורה. בשנת 2012, לאחר מבצע "עמוד ענן", מצרים אף זכתה למעמד של ערבה להבנות שהושגו בין ישראל לחמאס.

ישראל מעוניינת בהמשכו של מודל זה. לכל אורכו של מבצע צוק איתן, התבטאו בכירים ישראלים בזכות התיווך המצרי, לצד פסילה על הסף של אפשרויות אחרות. השר יובל שטייניץ, למשל, טען שישראל אינה זקוקה שכל העולם יהיה מעורב, כי זה מפחית מהסיכויים להשגת הפסקת אש.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-30 ביולי 2014

הפוסט צריך לשנות פרדיגמה במאמצי התיווך בין ישראל לחמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מושיטים יד לאביב הערבי: תובנות מניסיון אמריקאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחד הסממנים של תהליכי הדמוקרטיזציה שהביא האביב הערבי הוא העלייה במספר במכוני המחקר (tanks think) בעולם הערבי, ביכולת הפעולה העצמאית שלהם, ובעניין שלהם בישראל. בעבר מספר של מכונים אלה היה נמוך, וכך גם השפעתם. בשנת 1122 ,בדירוג העולמי השנתי של מכוני המחקר, היו במזרח התיכון רק חמישה אחוזים מכלל 6,545 מכוני המחקר בעולם. מתוך 313 מכנים במזרח התיכון, 223 היו מצויים במדינות שאינן ערביות – 54 בישראל, 31 באיראן, ו-12 בתורכיה. במדינות ערב נמצאו 121 מכונים (כ-%3 מהמכונים בעולם), רובם מרוכזים בחמש מדינות: 34 במצרים, 12 בעיראק, 12 פלסטינים, 22 בתוניסיה, ו-26 בירדן.

הפוסט מכוני מחקר בעולם הערבי: ערוץ חדש לדיאלוג עם האזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחת ההצלחות הגדולות של ממשלות נתניהו הייתה ביכולת לשכנע רבים בחברה הישראלית שאין פרטנר בצד הפלסטיני והערבי. ואולם, פגישות בקהיר ועמאן שנערכו בחודש האחרון, עוד לפני פרוץ המהפכה השנייה במצרים, עם עשרות אינטלקטואלים, אנשי אקדמיה ופעילים בחברה האזרחית ממצרים, ירדן, פלסטין, סוריה, לבנון וערב הסעודית מלמדים כי הנכונות לנהל דיאלוג לקידום השלום בצדו האחר של הסכסוך לא פסה מן העולם.

הפוסט יש עם מי לדבר: רשמים מפגישות בקהיר ובעמאן הופיע לראשונה ב-Mitvim.