הניסיון של ראשי ממשלה ישראליים לקדם מהלכים מול העולם הערבי על מנת לקדם את הסיכויים שלהם להיבחר אינו חדש. הניסיונות הללו כללו לא רק קידום שלום וביקורים, אלא גם הפגנת כוח מול אויבים.

התקופה הסוערת שלפני בחירות 1981 היא דוגמה טובה לדיון סביב הנושא. שלושה שבועות לפני הבחירות הורה ראש הממשלה מנחם בגין על תקיפת הכור הגרעיני הנבנה בעיראק (המועד נדחה כמה פעמים בשל שיקולים מבצעיים). יש להניח שהתקיפה המוצלחת והשמדת הכור שיחקה תפקיד בתוצאות הבחירות, שהסתכמו ביתרון של עשרת אלפים קולות בלבד לטובת הליכוד – תוצאה שאפשרה לבגין להקים את ממשלתו השנייה.

לטענות על כך שהחליט על המבצע משיקולי בחירות ענה בגין: "אני אשלח בחורים יהודים לסכנת מוות, או לשבי שהוא גרוע ממוות, למען בחירות?! אני אשלח בחורים שלנו?".

עוד קודם לכן, במרץ 1981, ערך יו"ר האופוזיציה שמעון פרס ביקור חשאי במרוקו, שדלף כמובן לתקשורת. העובדה שלביקור נלווה גם ז'אן פרידמן, מי שהיה אחראי על ניהול קמפיין הבחירות של פרס, מלמדת שלביקור הייתה מטרה לפתות ישראלים – במיוחד יוצאי מרוקו שהיו ידועים כתומכים מסורתיים של הליכוד – להצביע למפלגת המערך.

חמש שנים מאוחר יותר, ביולי 1986, ערך פרס ביקור נוסף במרוקו, אך הפעם לא בחשאי. באותה תקופה הוא עמד לסיים את כהונתו כראש ממשלת האחדות עם הליכוד, ויש מקום להניח כי השתעשע במחשבה לא לקיים את הרוטציה ולהקים ממשלה צרה המבוססת על הישגיו.

הביקור עצמו הסתיים בטון צורם, ופרס למעשה סולק מהמדינה לאחר שלא הביא עמו כל הישג למלך מרוקו חסן השני, שהרגיש נבגד ומרומה לאחר שהסכים – בפעם הראשונה – לפגישה פומבית עם מנהיג ישראלי. ייתכן שכישלון "המבצע המרוקני" שכנע את פרס לרדת מנושא הקדמת הבחירות.

גם לקראת הבחירות לכנסת ה-14 ב-1996, נקט ראש הממשלה פרס כמה צעדים מדיניים על מנת לקדם את מועמדותו. לאחר סדרת פיגועים קשים של חמאס, בעקבות חיסול יחיא עיאש (מהלך שאולי אף הוא מכוון בחירות), הוא ארגן בחודש מרץ עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון ועידת פסגה בשארם א-שייח בהשתתפות מנהיגים מהעולם הערבי וממדינות אחרות. הם ביקשו להציג חזית מאוחדת נגד הטרור, אולם בפועל נועדו לחזק את מעמדו הבינלאומי – ובתוצאה מכך גם הפנימי – של פרס בבחירות הצפויות.

זאת ועוד, בשל דימויו הפייסני בעקבות הסכמי אוסלו, באפריל 1996 פתח פרס במבצע "ענבי זעם" בלבנון, על מנת לחזק את דימויו הביטחוני. כישלון המבצע – ובמיוחד הטרגדיה שבמסגרתה נטבחו יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא – קרוב לוודאי פגעו בפרס, וסייעו לנתניהו לנצח ברוב דחוק של אחוז אחד בלבד.

יש מקום להניח כי גם החלטתו של אהוד ברק לצאת לוועידת טאבה בינואר 2001 – חודשים ספורים אחרי כישלון פסגת קמפ דיוויד ופריצת האינתיפאדה השנייה – נעשתה במחשבה להגיע להישג מדיני שישרת אותו לקראת הבחירות המיוחדות מול אריאל שרון.

הפוליטיקה הישראלית מלאה בדוגמאות של ראשי ממשלה שחיפשו החלטות ופעולות דרמטיות שישפיעו על ההצבעה של האזרחים, בעיקר אלה המתנדנדים. למעט הפצצת הכור העיראקי, נראה כי מרבית המהלכים ה"דרמטיים" של ראשי ממשלה לא השתלמו להם. במלים אחרות, הציבור ראה בצעדים אלה ניסיון ציני או מניפולטיבי להשפיע על תוצאות הבחירות ולא קנה אותם.

ניסיונו של נתניהו לנצל את הסכמי אברהם לטובת מסע הבחירות שלו גם הוא ניסיון ציני ומניפולטיבי לנצל הישג מדיני לכלל הישג אלקטורלי. יש לברך על התגובה המדודה של האמירתים, שסירבו לקחת חלק במשחק הפוליטי הישראלי. תגובה זו אולי תלמד את המנהיגים שלנו שלא להיתלות בשחקני חוץ כדי לקדם את מטרותיהם הפנימיות.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 במרץ 2021.

הפוסט נתניהו לא המציא כלום. שמעון פרס היה שם קודם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אין התלהבות רבה בקרב חמאס ופתח לתהליך הפיוס ולבחירות. השינאה בין שני הארגונים לא שככה וישנן עדיין אי הסכמות רבות לגבי מתכונת הבחירות, אולם שני הארגונים הבינו שאין מנוס מהיענות ללחץ הפנימי מצד האוכלוסיה הפלסטינית ולציפייה הבינלאומית לכתובת לגיטימית אחת שמייצגת את העם הפלסטיני.

התזמון הנוכחי קשור גם לשינויי הממשל בוושינגטון, שכבר הובילו לשינויים איזוריים, שהבולט בהם הוא הפיוס בין סעודיה לבין קטאר. ממשל טראמפ ניסה לקחת קרדיט על הפיוס, אבל הוא התרחש דווקא בשל ההפסד של טראמפ בבחירות. זאת בעוד האמברגו על קטאר מצד סעודיה ובנות בריתה החל מיד לאחר ביקור טראמפ בסעודיה, מה שגרם לסעודים לחשוב שיש להם גיבוי אמריקאי לעשות ככל העולה על רוחם גם בתימן וגם מול קטאר.

הנטייה הישראלית לתייג את כל השחקנים כטובים או רעים גורמת לנו להחמיץ הזדמנויות. לישראל יש אינטרסים לקדם גם מול ברית המדינות הסוניות הפרו-מערביות, גם מול קטאר ותורכיה וגם מול חמאס. המושג frenemies שהוא שילוב היברידי בין אוייב בנושאים מסויימים וחבר בנושאים אחרים הוא הכרחי בדיפלומטיה אפקטיבית.

הימין בישראל העדיף את הבידול הפלסטיני משום שראה בו הצדקה להימנעות מהסדר ומפשרות טריטוריאליות שכרוכות בו. לממשלותינו האחרונות היה נוח מאד לומר שאין פרטנר פלסטיני בשל הפיצול, ובכל פעם שהיה ניסיון פיוס הן פעלו על מנת להכשילו.

תהליך ההסדרה מול חמאס בסיוע המצרים, הקטארים ושליח מזכ"ל האו"ם, היה נכון טקטית כדי למנוע שפיכות דמים, אבל מבחינה אסטרטגית אין פתרון לעזה במנותק מהגדה ואין דרך להגיע לפירוז ולשיקום מבלי שהרשות הפלסטינית תהיה בעלת מעמד גם ברצועה. הרשות לא יכולה להשיג מעמד ברצועה ללא הסכמת חמאס.

גם הציפיות של השמאל שחמאס יובס ונוכל להתקדם רק עם הגורמים החילוניים והמתונים יותר ברשות הפלסטינית מתעלם מהעובדה שחמאס מייצג ציבור משמעותי מאד בקרב הפלסטינים ואינו עומד להיעלם או להיכנע.

על מנת שחמאס ישלים את השינוי לגישה פרגמטית יותר הוא צריך "סולם" לרדת בעזרתו מהעץ האידאולוגי, כמו התהליך שעבר על אש"פ. סולם כזה יוכל להיווצר במסגרת תהליכי הפיוס, בהם יוודאו המצרים שחמאס מקבלת על עצמה להימנע משימוש באלימות ולהתחיל בתהליך הדרגתי בו הזרוע הצבאית עוברת לשליטה של המוסדות הפלסטינים הנבחרים. במסמך שהעבירו הפלסטינים לממשל ביידן ישנה הסכמה של כל הפלגים להסדר על בסיס עקרון שתי המדינות ולהתנגדות בלתי אלימה בלבד.

תהליך כזה יוביל לכך שחמאס תקבל בסופו של דבר את תנאי "היוזמה הערבית" כפי שכבר הוסכם ב"מסמך האסירים" בזמנו, ותהפוך לתנועה פוליטית. יש דוגמאות רבות לתנועות של "האחים המוסלמים" שהתמתנו והפכו לתנועות פוליטיות כפי שאנחנו רואים בתוניסיה. יש לזכור שגם בתקופה בה איש "האחים המוסלמים" מורסי שלט במצרים לאחר הבחירות בעקבות "האביב הערבי", הוא כיבד את הסכמי השלום עם ישראל.

פיוס ובחירות הם אינטרס ישראלי מובהק, שכן הוא עשוי להוביל לכתובת פלסטינית ברורה עבורנו גם להסדר וגם להרתעה. דוגמה בולטת להיעדר כתובת כזו היא הכשלון הטרגי בניסיון הישראלי להשיב הביתה את האזרחים הישראלים ואת גופות החיילים המוחזקים בידי חמאס. ללא פיוס אין לנו מנופים מול חמאס להשיב את אברה מנגיסטו והישאם א סייד, האזרחים הישראלים, ואת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול זכרונם לברכה.

הניסיון לייצר מנופים על חמאס על ידי גרימת סבל לאוכלוסיה הפלסטינית בעזה הוא לא מוסרי ולא פרקטי, שכן הוא "מתפוצץ" לתושבי עוטף עזה בפנים בכל פעם מחדש ומקרב אותנו לבית הדין הפלילי בהאג.

כולנו זוכרים לרעה את הבחירות הקודמות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שהובילו לנצחון חמאס. גם כיום קיים חשש שהבחירות יובילו לחיזוק הייצוג של גורמים קיצוניים יותר, אולם אין מנוס מתהליך דמוקרטי שיאפשר ייצוג אמיתי ולגיטימיות פנימית וחיצונית. למדינת לישראל אין אפשרות להנדס את תוצאות הבחירות כפי שנכשלנו בניסיון להנדס את הפוליטיקה הלבנונית בברית עם הפלנגות הנוצריות. לכן יש להימנע גם מלחץ על אנשי חמאס בגדה שלא להתמודד, כפי שדווח לאחרונה שישראל עושה כדי להשפיע על הבחירות, ולאפשר לתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות כפי שסוכם בהסכמי אוסלו.

אם ישראל רוצה בנצחון הגורמים המתונים, שהביעו את נכונותם להסדר המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים, הרי עדיף שתמנע מלהפריע ותתגמל את הגישה המתונה התומכת בדיפלומטיה של הנהגת פתח. זאת בניגוד למעשינו בשנים האחרונות בהן ייבשנו את אבו מאזן וסיפקנו הישגים דווקא לחמאס אם בכסף קטארי ואם בשחרור אסירים.

הצלחה של מגמת הפיוס הפלסטינית תספק לממשל ביידן ולממשלת ישראל שתקום אחרי הבחירות את הכלים לקידום הסדר שימנע את הקטסטרופה הדו-לאומית שניצבת לפתחנו, וגם תסיר את כל החסמים להשלמת תהליך הנורמליזציה האזורית של הסכמי אברהם. הצטרפות של סעודיה, שהובילה את "היוזמה הערבית", וגם של קטאר לנורמליזציה תוביל לשינוי דרמטי במצבה של ישראל באזור. הציבור הישראלי כבר הוכיח שהוא מעדיף נורמליציה על פני סיפוח.

נורמליזציה אזורית, שמובילה ליציבות ולשגשוג אזורי, מצריכה גם נורמליזציה פלסטינית. לכן עלינו לראות בתהליך הפיוס והבחירות הפלסטיניות הזדמנות ולא איום.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 17 במרץ 2021.

הפוסט מגמת הפיוס בין חמאס לפתח והבחירות הפלסטיניות הן הזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חברות ה-EMGF אישרו לאחרונה את חוקת הפורום שהפך לארגון מדיני ראשון מסוגו באזור, ואילו טורקיה, שאינה חברה בפורום, מאמצת מסרים פרגמטיים (לפי שעה ללא תוצאות מוחשיות), שיעדיהם מגוונים – וושינגטון, בריסל, קהיר ואף ירושלים; ושוק האנרגיה העולמי מראה אמנם סימני התאוששות, אך מוקדם עדיין להעריך לאן הם מובילים, במיוחד לנוכח הדגש הרב שניתן כעת לאנרגיה ירוקה.

קודם לכן, ביקורו של שר האנרגיה המצרי בישראל (ב-21 בפברואר) היה אירוע מעניין במיוחד, לנוכח זאת שגילויי נורמליזציה, ובמיוחד ביקורים של שרים מצריים בישראל, נדירים למדי. השר המצרי ביקר גם ברמאללה ונועד שם עם בכירי הרשות הפלסטינית. אגב, קדמו לו ביקוריהם בישראל של ראש הממשלה היווני ונשיא קפריסין.

שתי תוצאות קונקרטיות נרשמו במהלך ביקורו של השר המצרי:

1. האחת, הסכמה ישראלית-מצרית לחבר את שדה הגז לוויתן למתקני ההנזלה במצרים, באמצעות צינור תת-ימי, לצורך יצוא הגז מישראל.
2. והשנייה, הסכמה מצרית-פלסטינית לפיתוח שדה הגז "מרין" שנמצא מול חופי רצועת עזה.

לכל הדעות, יבול מרשים למדי. ברור ששתי ההסכמות הללו מחייבות עדיין עבודה רבה, ולא ברור האם, מתי וכיצד ייצאו לפועל, אולם הן מצביעות על פעלתנות מצרית מרשימה, במסגרת הארכיטקטורה האזורית שהתבססה בשנים האחרונות במזרח הים-התיכון.

מה הביא לביקורו של השר המצרי ומהן ההשלכות האפשריות של ההתרחשויות האחרונות על שאר השחקנים באזור?

מצרים

קהיר פועלת להבטיח את מרכזיותה במערך האנרגיה האזורי, כ"האב" אנרגיה אזורי, באמצעות שני מתקני ההנזלה הקיימים במדינה. חיבורו של שדה הגז לוויתן למצרים מיישב, לכאורה, את השאלה המרכזית הנוגעת לחלופת היצוא המועדפת על ישראל. החלופה המצרית מייתרת הן את צינור ה-East Med ואת החלופה הטורקית, הגם שזו אינה על הפרק כעת. ההסכם הנוגע לשדה הפלסטיני “מרין” נועד למנוע את כניסתם של שחקנים אחרים, ובראשן טורקיה.

זכורים המגעים שהתקיימו לפני מספר שנים ביחס להסכם טורקי-פלסטיני סביב המים הכלכליים ביניהן. המצרים חשו בזמנו להעמיד את הפלסטינים במקומם, והתרגיל הטורקי נדחק הצידה. עם זאת, החשש המצרי מפני העלאתו מחדש בעינו עומד. הפיצול הפלסטיני, ההכרח להבטיח הסכמה מצד החמאס, והזווית הישראלית המורכבת בפני עצמה, מעידים שמדובר בהסכם, שהמסר העיקרי שלו בשלב זה הינו מדיני.

יוזכר הפרויקט שנועד להזרים גז לרצועה, במימון הקוורטט וקטר, באמצעות צינור לרצועה, שישראל אישרה. הפוטנציאל של שדה הגז "מרין" בעינו עומד, אולם לא באורח מיידי. ככלל, מצרים עוקבת מקרוב, ואולי אף בדאגה מסוימת, אחר שלל המגעים בין ישראל ואיחוד האמירויות ואחר ההתקדמות המהירה ביישום ההסכם ביניהן, מתוך חשש שמעמדה המרכזי במזרח אגן הים התיכון ייפגע, כולל השלכות אפשריות על תעלת סואץ.

יוון וקפריסין

בין השורות ניתן לחוש בדאגה מסוימת בניקוסיה ואתונה. אלו רואות אמנם במצרים מרכיב חשוב ביותר במערך שיתוף הפעולה האזורי המרשים. אולם, בעינה עומדת התהיה מה יהיה בגורלן של החלופות האחרות הנוגעות אליהן, ובעיקר צינור ה-East Med. יוון קיימה מפגש ראשון מזה זמן רב עם טורקיה במסגרת ה-Exploratory Talks, שנועדו לצנן את המתח באזור, אולם אינה תולה תקוות רבות מדי בערוץ זה.

צינור הגז לאירופה, האמור לעבור דרכה, מהווה מבחינת יוון חלופה מרכזית, על אף סימני השאלה המרובים סביבו. על רקע זה, מעניינים הדיווחים על מגעים מצריים-יווניים, שכללו לכאורה הסכמות בדבר שינוי בנתיבו של צינור ה-East Med, כך שייצא ממתקני ההנזלה במצרים לעבר כרתים ומשם ליוון ואירופה.

קפריסין

קפריסין מצויה בצומת מאתגרת ולא נוחה. המשא ומתן סביב בעיית קפריסין צפוי להתחדש בניו יורק בסוף אפריל בחסותו של מזכ"ל האו"ם, אולם הנסיבות הנוכחיות אינן פשוטות. אנקרה מבהירה שמבחינתה החלופה העדכנית הינה שתי מדינות באי. כזכור, בצפון האי נבחר לאחרונה מנהיג טורקי-קפריסאי שחרת על דגלו את פתרון שתי-המדינות כחלופה האפשרית היחידה.

בניקוסיה גם שורר חשש מפני שחיקה במידת מחויבותה והתגייסותה של יוון לצידה. החיבור האפשרי של לוויתן למצרים "עוקף" חלופות אחרות, ומותיר את קפריסין לכאורה קירחת מכל הצדדים. דא עקא, היא אינה יכולה לצאת נגד מצרים.

על פניו, ניתן לקדם את חיבורו של שדה הגז אפרודיטה למצרים, ויש להניח שהתפתחויות הללו עמדו, בין השאר, בבסיס ההסכמה אליה הגיעו שתי הממשלות במהלך ביקורו של שר האנרגיה בקפריסין בשבוע שעבר (8 במרץ) – הנחיה שניתנה לחברות הנוגעות בדבר לפתור את המחלוקות ביניהן במסגרת זמן מוגדרת. אפרודיטה, כידוע, הינו שדה משותף ישראלי–קפריסאי, שפיתוחו מחייב הסכמות בין החברות ביחס לחלק המדויק של כל אחת מהן.

במהלך הביקור גם נחתם הסכם בין ישראל, קפריסין ויוון סביב כבל החשמל התת-ימי. פרויקט חשוב לכל הדעות, שסיכויי התממשותו לא מבוטלים. אולם סימני השאלה בקפריסין ביחס ל"מדיניות האנרגיה" של הממשלה רבים, וכאמור אלו קשורים, כמו תמיד, לבעיית קפריסין.

טורקיה

אנקרה החלה בשבועות האחרונים בתמרון דיפלומטי פרגמטי, שנועד למצב אותה בעמדה נוחה יותר מול ממשל ביידן. במסגרת זו, היא שיגרה איתותים חיוביים כלפי ישראל (שלא נענו בהתלהבות רבה), ומצרים (וגם בקהיר לא חשו לפי שעה להגיב). ההסכם המצרי-ישראלי וזה הפלסטיני משמעם, שקלף האנרגיה חונה כעת ביתר שאת במגרש המצרי. לאחרונה עלה רעיון לכנס ועידה רב-צדדית של מדינות הים התיכון, כדי לעקוף את הדרתה של אנקרה מפורום הגז האזורי, ובניסיון לצנן את המתח באזור. לא ברור לפי שעה האם הרעיון יקרום עור וגידים.

ישראל

מערכת היחסים בין קהיר וירושלים חשובה במיוחד, ונהנית כאמור ממפגש אינטרסים אסטרטגי בשורה של נושאים מרכזיים. לא ברור אם ההחלטה עליה נמסר במהלך ביקורו של השר המצרי בארץ, לחבר את לוויתן למתקנים המצריים, הייתה לאחר דיונים מעמיקים, כולל עם החברות הנוגעות בדבר (בדגש על שברון ודלק), והאם אכן מדובר בהכרעה ישראלית ביחס לחלופת היצוא המועדפת. יש היגיון מוצק, מדיני וכלכלי, לחבר את לוויתן למצרים, אף שבעינם עומדים סימני השאלה ביחס ליצוא לאירופה, הן לנוכח המחירים הנמוכים, והן על רקע החתירה האירופית הברורה לאנרגיה ירוקה. ימים יגידו אם מדובר בהצהרת כוונות מדינית, חשובה בפני עצמה, או בהחלטה ישראלית קונקרטית שהכריעה בעד חלופת היצוא דרך מצרים.

פורום הגז האזורי

פורום הגז האזורי נתפס בירושלים, ובצדק, כהישג מדיני-אסטרטגי. אישור חוקת הארגון על ידי חברותיו, הצטרפותה של צרפת כחברה, ושל ארה"ב כמשקיפה (דווח, שהפלסטינים הטילו ווטו על הצטרפותה של איחוד האמירויות כמשקיפה), והתרעומת הטורקית על הדרתה מהארכיטקטורה האזורית המתעצבת, מעידים על הצלחתו.

מרחב התמרון הישראלי מול חברותיו, בדגש על מצרים, יוון וקפריסין, משרת את האינטרסים המדיניים, כמו גם האנרגטיים, הישראליים. נראה, עם זאת, שאנו קרבים לשלב בו ישראל תצטרך לבחור מבין חלופות יצוא האנרגיה הרצויות לה (האם אכן הכיוון הוא מצרימה?), ולהחליט כיצד להתייחס לאתגר הטורקי, שמאותת על כך שאנקרה אינה מוכנה להישאר מחוץ למשחק. שר האנרגיה שטייניץ צוטט בניקוסיה עת הביע תקווה, שטורקיה תשנה את גישתה, ואולי תוכל להיות חלק משיתוף הפעולה באזור. נראה, שמדובר בטון מפויס יותר, אך לא מעבר לכך.

ישראל גילתה בשנים האחרונות יכולת תמרון מדינית מוצלחת למדי, אך הנסיבות הפוליטיות, ערב בחירות, אינן מאפשרות לה כיום מרחב תמרון וקשב מדיניים מרובים. מצד שני, ניתן לנצל את השבועות הקרובים לדו שיח קרוב ומעמיק עם בנות הברית של ישראל באזור, בדגש על מצרים, יוון וקפריסין, על מנת לגבש עקרונות אפשריים, גמישים ויצירתיים, למתכונת רחבה יותר של שיתוף פעולה אזורי.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 14 במרץ 2021.

הפוסט פורום הגז האזורי התבסס כארגון מדיני ייחודי באזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההחלטה האחרונה לחסן 100 אלף פלסטינים שעובדים בישראל היא צעד בכיוון הנכון, אבל הפלסטינים כולם צריכים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו מכל הסיבות האפשריות – המוסריות, האפידמולוגיות והאסטרטגיות.

מבחינה מוסרית

מבחינה מוסרית אין ספק שיש לנו אחריות ואין טעם להתפלפל בויכוחים המשפטיים המיותרים. לפי ממשלת ישראל אין לנו אחריות על הפלסטינים בשל העברת האחריות לבריאות לרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו. יש אירוניה רבה בכך שהימין הישראלי מציג לפתע את הסכמי אוסלו בראש טיעוניו לאחר שנים בהם השמיצו את ההסכם, השמצות שאף הובילו לרצח ראש ממשלה.

בנוסף אירונית העובדה, שטיעונינו על כך שאין לבית הדין הפלילי הבינלאומי סמכות לדון בשטחי הרשות הפלסטינית הפוכים ב-180 מעלות לטיעוננו בנושא הבריאות, שם אנחנו גורסים שלא מדובר בישות חוקית לפי המשפט הבינלאומי.

חשוב לזכור שהסכמי אוסלו היו אמורים להוביל לתהליך של 5 שנים, שבסיומו יסתיים מצב הכיבוש הזמני, המתאפשר על ידי הדין הבינלאומי. במציאות, לא רק שהכיבוש נמשך, מדיניותה של ממשלת ישראל בקידום התנחלויות ובלחץ על האוכלוסיה הפלסטינית אינה מובילה לסיום הכיבוש אלא להנצחתו. בנוסף, יש לנו שליטה מלאה על יכולת התנועה של הפלסטינים ואפילו על מרשם התושבים שלהם. בשורה התחתונה יש לנו בהחלט אחריות מוסרית לבריאותם כל עוד אין להם יכולות שליטה עצמאיות כפי שיש לנו.

מבחינה אפידמיולוגית

מבחינה אפידמיולוגית, הרי שאנחנו והם לא באמת נפרדים. נתניהו צדק כשאמר בראיון לאודי סגל, שבהקשר הזה אנחנו לא מדינת אי כמו קפריסין, ניו זילנד וטייוואן, אבל הטעה את הציבור כשטען שהפלסטינים הם אלו שמדביקים אותנו, בעוד שכל הנתונים מראים שהתחלואה הפלסטינית נבעה ממגע עם ישראלים, שחלו בשל החלטות פוליטיות לגבי טיסות עמוסות תחלואה מניו יורק, דובאי ועוד. כידוע לפלסטינים אין אפשרות לטוס לחו"ל או לעבור לירדן ללא אישור שלנו. כלומר יכולנו להיות מדינת אי, אם היינו מתייחסים לכל השטח בין הירדן לים כיחידה אפידמיולוגית אחת, שיש למנוע אליה כניסות לא מבוקרות ויש לחסן את כולם ישראלים ופלסטינים כאחד.

מבחינה אסטרטגית

שימוש בחיסונים ככלי דיפלומטי הוא נכון, אבל היינו יכולים לקדם בעזרת דיפלומטיית חיסונים את היחסים עם הפלסטינים, שחשובים לאין ערוך לבטחוננו ולעתידנו מתושבי הונדורס, גווטאמלה הונגריה או צ'כיה. היינו יכולים גם לתאם את הסיוע לפלסטינים עם ארגון הבריאות העולמי, עם ממשל ביידן החדש ועם מדינות אירופה החשובות, שמאד מודאגות ובצדק מהמצב ההומניטרי של הפלסטינים, כפי שעלה באופן מאד בולט במפגש המדינות התורמות (AHLC) האחרון.

יכולנו להפוך לדוגמה ומופת לשימוש אסטרטגי בדיפלומטיית חיסונים, ובמקום זאת ממשלתנו מנסה לעשות גימיקים פוליטיים, שאינם משפיעים על אף אחד בעולם מכיוון שהציניות שלהן שקופה וברורה.

מדינות בכל רחבי הגלובוס מתאימות את עצמן לשינוי בהנהגת העולם החופשי בעקבות הבחירות בארה"ב. גך גם באזורנו – הפלסטינים פועלים לקדם בחירות, הסעודים, המצרים, התורכים, משנים התנהגות מכיוון שהם מבינים שיש ממשל חדש שזכויות האזרח והדמוקרטיה חשובות לו. רק בממשלת ישראל מבכים את עזיבתו של טראמפ וממשיכים לנהוג כאילו העולם עדיין מונהג על ידי נרקיסיסט חסר ערכים הומניים שפרש בחוסר אחריות מארגון הבריאות העולמי באמצע מגיפה עולמית שזועקת לשיתוף פעולה גלובלי.

עדיין לא מאוחר מדי לתקן ולמנף את היתרון שיש לנו בתחום החיסונים בכדי לעשות את הדבר הנכון מוסרית, רפואית ודיפלומטית ולסייע לעצמנו באמצעות סיוע לפלסטינים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 09 במרץ 2021.

הפוסט ישראל חייבת להשלים את מהלך חיסון תושביה גם בחיסון שכנינו הפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מלאדנוב היה מהמוצלחים בשליחים הבינלאומיים שפעלו בזירה הישראלית-פלסטינית לאורך השנים, וזאת למרות שכיהן בשנים בהן לא התקיים משא ומתן על הסדר קבע. הוא הצליח למצב את עצמו כשחקן מוערך ומקובל בעיני ישראל, הפלסטינים, מדינות האזור והקהילה הבינלאומית. בפועלו, הצליח מלאדנוב למנוע שוב ושוב סבבי לחימה ברצועת עזה, הצביע בבהירות על המכשולים שמקשים על יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ונתן רוח גבית עקבית ומשמעותית לארגוני חברה אזרחית ישראליים ופלסטיניים שמקדמים שלום.

לרוב, בישראל מודאגים ממעורבות בינלאומית שאינה אמריקנית בנושא הישראלי-פלסטיני. אולם כהונתו של מלאדנוב הראתה שלעתים ההיפך הוא הנכון: בעוד ארצות הברית, תחת הנשיא טראמפ, הובילה מדיניות שהרחיקה שלום ישראלי-פלסטיני ושעוררה מתיחות בזירה הפלסטינית, היה זה דווקא האו"ם – אותו אוהבים בישראל להשמיץ – שסייע למנוע הסלמה ולעודד הידברות.

בשלבים שונים בהיסטוריה של הסכסוך הישראלי-ערבי, האו"ם מינה שליחים מיוחדים שפעלו לתווך בין הצדדים ולקדם שלום, כפי שהוא עושה דרך קבע באזורי סכסוך שונים בעולם. עם הקמת המדינה מונה השליח הראשון, פולקה ברנדוט, שפעל במהלך מלחמת העצמאות, אך סופו היה טראגי – הוא נרצח על ידי אנשי לח"י.

מחליפו בתפקיד, ראלף באנץ', היה זה שהוביל את משימת התיווך המוצלחת במשא ומתן על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל למדינות ערב, שהביאו לסיום מלחמת העצמאות. באנץ' זכה בפרס נובל לשלום על חלקו בהשגת ההסכמים. בעקבות מלחמת ששת הימים החליטה מועצת הביטחון על מינוי שליח לקידום שלום, והדיפלומט השבדי גונאר יארינג נבחר לתפקיד. יארינג דילג בין ישראל ומדינות ערב – ובמיוחד בין ירושלים וקהיר – אך מאמציו לא נשאו פרי. המחזאי המנוח חנוך לוין גיחך על מאמצי התיווך של יארינג במחזות הסאטירה שכתב באותם ימים.

בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הגבירה ארצות הברית את מעורבותה בתהליך המדיני והחלה להוביל באופן כמעט בלעדי את תפקיד המתווך במזרח התיכון, גם בזירה הישראלית-ערבית ולאחר מכן גם בזירה הישראלית-פלסטינית.

בעקבות הסכם אוסלו התגבש באו"ם תפקיד חדש של מתאם מיוחד לתהליך השלום במזרח התיכון (UNSCO), במטרה לעקוב אחר מימוש תהליך השלום ולסייע בבניית הרשות הפלסטינית שהוקמה באותם ימים. הראשון שמילא את התפקיד היה טריה לרסן, דיפלומט נורבגי שלקח חלק בשיחות החשאיות באוסלו. לאורך רוב שנות תהליך השלום, לצד העליות והמורדות, ארה"ב הייתה השחקן המוביל במאמצי השלום, ושליחי האו"ם – כמו גם שליחים שמינה האיחוד האירופי – היו שחקן משנה שפעל לסייע ככל שניתן. תפקיד זה, של שליחי האו"ם לתהליך השלום, היה תמיד מאתגר ומורכב, כאשר לשליחים אין כמעט מנופי השפעה פורמליים רבי עוצמה והם לא ייצגו מדינה או מעצמה עם כלים ומשאבים שמאפשרים לתמרץ או להעניש את הצדדים.

נוסף על אלה, המנדט של התפקיד, וסמכויותיו, לא היו ברורים ומוסכמים. לכך יש לצרף גם את החשדנות והעוינות העמוקה כלפי האו"ם, גם מצד ישראל אבל גם בצד הפלסטיני, ועמם נאלצו השליחים להתמודד. כדוגמה לכך אפשר לציין שבתקופת כהונתו של אביגדור ליברמן כשר הביטחון, הוחלט בישראל להחרים את שליח האו"ם באותה תקופה רוברט סרי, וליברמן אף קרא לגרשו בהאשמה שניסה לסייע כספית לחמאס.

על רקע כל זאת, ועל אף כל האתגרים והחולשה המבנית הטמונה בתפקיד, מלאדנוב הצליח לשחק תפקיד חשוב ומשמעותי באזור. הוא הפך לשחקן היחיד שביכולתו לדבר עם כולם בזירה הישראלית-פלסטינית, מנתניהו ובנט דרך אבו מאזן ועד איסמאיל הניה ויחיא סינוואר, ולזכות להערכה ואמון של הצדדים השונים.

מה מצפה למחליף

מלאדנוב נותר למעשה "המבוגר האחראי" האחרון, לעומת מדיניותו של טראמפ, ושחקנים בינלאומיים אחרים, שאיבדו עניין או התמקדו בזירות אחרות. בעוד השליחים הבינלאומיים האחרים שמכהנים בימים אלו (דוגמת הנציגה האירופית המיוחדת לתהליך השלום) פועלים מארצות מוצאם ורק מבקרים לעתים באזור, מלאדנוב פעל מירושלים, ולרשותו עמד צוות מיומן של דיפלומטים מקומיים ובינלאומיים. הוא הפך לשחקן מפתח בתהליכי "ההסדרה" בין ישראל לחמאס בעזה וברגעי משבר רבים הצליח לעצור הידרדרות להסלמה. הוא עשה זאת תוך עבודה משותפת עם מצרים וקטר, מדינות שנמצאות במחנות יריבים במזרח התיכון. גם על רקע הנתק בין ירושלים ורמאללה, והפסקת התיאום האזרחי והביטחוני במהלך השנה האחרונה, מלאדנוב פעל למלא את הוואקום וסייע גם בתיאומים שנגעו למשבר הקורונה.

במקביל לירידת העניין הבינלאומי בסכסוך, מלאדנוב נאלץ להיות זה שמתריע בשער ובתדרוכים הקבועים שנתן למועצת הביטחון נהג להדליק נורות אזהרה ולשרטט המלצות וקריאה לפעולה. רצונו לשמור על קשרים טובים עם הצדדים לא מנעו ממנו להשמיע קול חד וברור והוא קרא בכל הזדמנות לשמירה על חזון שתי המדינות, הוביל מאמץ רחב כנגד תכנית הסיפוח והקפיד לגלות אמפתיה לקורבנות בשני הצדדים ולגנות פעולות של הגורמים השונים בסכסוך. מלאדנוב בחר לחרוג מעבר לדיפלומטיה הקלאסית המתנהלת רק מול מקבלי ההחלטות, והרחיב את הדיאלוג גם עם ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הוא הדגיש שוב ושוב בדבריו את התפקיד החשוב שיש להם בדרך לשלום, השתתף באירועים שקיימו, וערך עמם דיונים ותדרוכים.

ואולם, בעוד מלאדנוב נחל הצלחות רבות בעזה, השלום בין ישראל לרשות הפלסטינית לא התקרב בתקופת כהונתו. התנגדותו של נתניהו לפתרון שתי-המדינות, המדיניות שנקט טראמפ והקשיים ברשות הפלסטינית העמידו מכשולים רבים בפני משימת קידום השלום, והגבילו את מרחב הפעולה של מלאדנוב בעיקר לעזה. מחליפו של מלאדנוב, תור וונסלנד הנורבגי, ייהנה מתנאי פתיחה נוחים יותר.

כניסתו של ביידן לבית הלבן צפויה להוביל למחויבות אמריקנית מחודשת לפתרון שתי המדינות, לשיקום יחסי ארה"ב עם הרשות הפלסטינית, לחזרתה של ארה"ב לתפקיד המתווך בין ישראל לפלסטינים, ולפתיחות אמריקנית לעבודה משותפת עם שותפים בינלאומיים. הדבר יאפשר לשליח החדש לא רק להמשיך את דרכו של מלאדנוב בכל הנוגע לרצועת עזה, אלא גם לנסות להיות גורם משמעותי בתיאום והובלה של מהלכים רב-לאומיים דוגמת גיבוש מנגנון בינלאומי מחודש לקידום השלום (כשיפור לקוורטט שלא ממלא את ייעודו) והצגת חבילת תמריצים בינלאומית מתואמת לשלום לישראל ולפלסטינים.

כשייכנס וונסלנד לתפקידו, טוב תעשה ממשלת ישראל אם תזנח לרגע את החשדנות שלה כלפי האו"ם וכלפי שליחים בינלאומיים, תקבל אותו בזרועות פתוחות ותפגין נכונות לעבודה משותפת לקידום שלום. עד אז, בירושלים צריכים להגיד למלאדנוב תודה ולברך אותו לשלום.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 19 בדצמבר 2020.

הפוסט מי ימנע את המלחמה הבאה בעזה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הוא השתתף בועידת מדריד בשנת 1991 ובשיחות וושינגטון (1992-1993). הוא אומנם לא היה חלק מערוץ אוסלו, אבל בתהליך אוסלו, שהתפתח בשנות ה-90, הוא החל להוביל את צוות המשא ומתן הפלסטיני. בין השאר השתתף במשא ומתן על הסכם אוסלו ב' (1995), בועידת וואי פלנטיישן בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה (1998) ובשיחות על הסכם הקבע בשנים 2001-1999.

גם לאחר כישלון ועידת קמפ דיויד ביולי 2000, עריקאת ומקבילו בצד הישראלי גלעד שר המשיכו את המגעים להשגת הסכם, ועריקאת הוביל את המשלחת הפלסטינית במאמצים של הרגע האחרון שהתקיימו בועידת בולינג בדצמבר 2000 ושיחות בטאבה בינואר 2001.

בתקופת השלטון של אבו מאזן, עריקאת המשיך להוביל את המשא ומתן מהצד הפלסטיני, בין השאר בתהליך אנאפוליס (2007-2008), בשיחות של השליח האמריקאי ג'ורג' מיטשל (2010) וביוזמת ג'ון קרי (2013-14).

עריקאת הפך לאנציקלופדיה של תהליך השלום ולמי שנושא ב"זיכרון המוסדי" של סבבי המשא ומתן. הוא גיבש ומיסד את מחלקת המשא ומתן של אש"ף. לא במקרה בחרו כותבי הסדרה "היהודים באים" להיעזר בדמותו של עריקאת כנציג הפלסטיני הנצחי במערכון שעסק בהיסטוריה של תהליך השלום.

בשנת 2011, הודלפו אלפי מסמכים של מחלקת המשא ומתן של אש"ף, אשר חשפו פרטים רבים על השיחות עם ישראל ועל פשרות בנושאים כמו ירושלים והפליטים. ההדלפה הביכה מאוד את עריקאת והוא הודיע על התפטרותו, אך תוך זמן קצר חזר לתפקיד.

עריקאת לא היה חלק מההנהגה הותיקה של אש"ף שישבה בתוניס (מה שכונה "אש"ף-חוץ") אלא הגיע מתוך ההנהגה הפלסטינית המקומית בשטחים ("אש"ף-פנים").

הוא נולד באבו-דיס, ליד ירושלים, בשנת 1955 ורוב חייו התגורר ביריחו ונבחר כנציג של יריחו במועצה המחוקקת הפלסטינית. לעריקאת הייתה אזרחות אמריקאית והוא למד בארה"ב לתואר ראשון ושני ועשה דוקטורט בלימודי שלום באוניברסיטת ברדפורד באנגליה.

עריקאת הוביל קו של התנגדות לאלימות ובעד משא ומתן עם ישראל גם בתקופות קשות ומייאשות וגם אל מול התנגדות רחבה בציבור הפלסטיני לדיאלוג עם ישראל. הוא היה מעורב בפעילות של ארגוני חברה אזרחית תומכי-שלום, כמו "זרעים של שלום" ו"יוזמת ז'נבה", והשתתף באירועים וכנסים שונים של דיאלוג עם הציבור הישראלי. בין השאר, הוא הקליט סרטון הפונה לדעת הקהל הישראלית במסגרת קמפיין "הפרטנרים" של יוזמת ז'נבה, וגם על כך ספג ביקורת מבית.

בשנת 2019, הוא גם נשא דברים בכנס של ארגון ג'יי סטריט בוושינגטון. בתו, דלאל עריקאת, השתתפה בפעילויות משותפות לישראלים ופלסטינים במסגרת ארגון "זרעים של שלום" ופנתה למסלול אקדמי בתחום ההתמחות של יישוב סכסוכים.

עריקאת היה אחד האישים המקורבים ביותר לאבו מאזן והפך לדמות מוכרת היטב בזירה הבינלאומית, אך הוא לא זכה מעולם לתמיכה עממית רחבה. ב-2009, הצטרף לועד המרכזי של תנועת הפתח ומ-2015 הוא שימש בתפקיד מזכ"ל אש"ף.

הוא הפך לסמל של תמיכה בתהליך השלום ובפתרון שתי-המדינות בצד הפלסטיני, אך לאור כישלון התהליך וקריסת המשא ומתן, החל להוביל קו של מאבק מדיני מצד אש"ף להכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית ולהצטרפות לארגונים ואמנות בינלאומיות.

בתקופת טראמפ, הוביל עריקאת את ההסברה הפלסטינית נגד מדיניות טראמפ ו"תוכנית המאה". משנת 2012, מצבו הבריאותי הידרדר, הוא חלה במחלת ריאות ועבר התקף לב, וב-2017 עבר השתלת ריאות בארה"ב. לפני חודש נדבק במחלת הקורונה, וממנה נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

עריקאת ספג ביקורות רבות משני הצדדים לסכסוך לאורך חייו. הצד הישראלי ביקר אותו על עמדותיו התקיפות במשא ומתן, על התבטאויות שלו נגד ישראל ועל חלקו בכישלון תהליך השלום. בצד הפלסטיני, רבים תקפו אותו על התעקשותו להמשיך במסלול של דיאלוג עם ישראלים ועל ויתוריו במשא ומתן, וביקרו אותו על אחיזתו בתפקיד במשך שנים רבות.

אפשר בהחלט לבקר את עריקאת על מדיניותו ולחלוק על עמדותיו, אך אי אפשר לבטל את העובדה שהפך את תהליך השלום עם ישראל למפעל חייו ושהיה לאישיות הפלסטינית המזוהה ביותר עם השאיפה לפתרון של שתי-מדינות והסכם קבע ישראלי-פלסטיני.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 11 באוקטובר 2020.

הפוסט מותו של סאיב עריקאת – האיש שהפך את תהליך השלום למפעל חייו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבר יותר מעשור מתקיים, ללא הצלחה ממשית, דיאלוג בין התנועות לאיחוי המערכת הפוליטית הפלסטינית, ובין פת"ח לחמאס שורר משבר אמון. ואולם, הניסיונות לפיוס בעת הזאת הם בעלי מאפיינים שונים מניסיונות העבר. הפעם המגעים בין פת"ח לחמאס מתנהלים כאשר התנועה הלאומית הפלסטינית נמצאת באחד מרגעי השפל שלה, כאשר מדינות בעולם הערבי מפנות לה את גבה, והיא נדרשת לחשיבה מחודשת על השאלה לאן מועדות פניה.

משבר מדיני זה מתרחש בזמן שהנהגות פת"ח וחמאס נמצאות בתקופת מעבר. בפת"ח החלו מאבקי כוחות פנימיים סביב שאלת מחליפו של מחמוד עבאס, ובחמאס ישנו תהליך בחירות פנימי שאמור להכריע מי ינהיג את התנועה בארבע השנים הקרובות. קיום שיחות הפיוס בין הצדדים הניצים בטורקיה מעיד על עומק המשבר שבו נתונה הרשות הפלסטינית, שחשה כי ידידותיה המסורתיות במזרח התיכון מפנות לה עורף.

מותו בחודש ספטמבר של השייח' סבאח אל־אחמד א־סבאח, מנהיג כווית מאז 2006 ומי שהיה אמון על יחסי החוץ של המדינה המפרצית זה כ־50 שנה, המחיש באופן סמלי את תחושת הבדידות שחשים הפלסטינים מכיוון מדינות המפרץ. א־סבאח היה מי שהוביל את תיקון היחסים בין כווית לאש"ף לאחר המשבר הגדול שנוצר לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, שבה התייצב יאסר ערפאת לצדו של סדאם חוסיין.

הדור הצעיר שלוקח לידיו את מושכות ההנהגה במדינות המפרץ אינו חש את המחויבות שגילה הדור של הוריו ביחס לסוגיה הפלסטינית. הדור הצעיר בחר לזנוח את "שלושת הלאווים" של ועידת חרטום משנת 1967 (לא למשא ומתן עם ישראל, לא להכרה בה, ולא לשלום עמה) לטובת כינון שלום אזרחי וכלכלי עם מדינת ישראל.

אך למרות ההתקרבות לישראל, מדינות המפרץ לא זנחו את הסוגיה הפלסטינית. איחוד האמירויות קבעה את ביטול תוכניות הסיפוח כתנאי לחתימת ההסכם. ערב הסעודית, אשר יזמה ב־2002 את יוזמת השלום הערבית על בסיס פתרון שתי המדינות, אומנם מתקרבת בצעדים מדודים לעבר ישראל, אך עדיין מתנה את הנורמליזציה המלאה בהסדר קבע בין ישראל והפלסטינים.

אילולא צעדי הנורמליזציה בין ישראל והמדינות במפרץ, לא היינו רואים שוב את ניסיונות הפיוס בין פת"ח וחמאס. לאור ההתפתחויות באזור, התנועות מרגישות חובה להראות לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה כי הן מנסות לתת מענה מדיני ופוליטי לבעיות החוץ והפנים הרבות.

ההתקרבות בין פת"ח וחמאס, שנעשית בחסות הציר טורקיה־קטאר־איראן, איננה טבעית עבור הנהגת הרשות הפלסטינית. מחמוד עבאס נושא את עיניו לעבר 3 בנובמבר ומקווה כי חילופי שלטון בארצות הברית יאפשרו לו להשתחרר מהדיאלוג עם חמאס ומקווה לנסות להניע בחסות ממשל אמריקאי חדש תהליך מדיני עם ישראל על בסיס תוכנית שלום חדשה.

זהו רגע האמת של מנהיגי הדור הוותיק של אש"ף. עליהם להחליט אם הם חוזרים לשולחן המשא ומתן עם ישראל ופועלים להגשמת חזון שתי המדינות, או ממשיכים בסטטוס קוו הנוכחי. בחירה בשימור הסטטוס קוו עלול להסתיים בשחיקת שארית הלגיטימציה שנותרה לרשות הפלסטינית ובעליית חמאס כגורם הדומיננטי בתנועה הלאומית הפלסטינית על חשבון פת"ח. זה לא האינטרס הישראלי. טוב תעשה ממשלת ישראל אם תייצר אופק מדיני ותביע תמיכה בפתרון שתי המדינות. בכך היא תסייע לחזק את המתונים בזירה הפלסטינית, ולא את הקיצונים.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 12 באוקטובר 2020.

הפוסט אתגר הנורמליזציה: הסכמי השלום הביאו את ההנהגה הפלסטינית לשפל עמוק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לדוקטרינה הזו שתי בעיות:

1. האחת, היא לא חדשה. למעשה, ראש הממשלה יצחק שמיר, הקיצוני מכל ראשי הממשלה בישראל מבחינה מדינית, טבע אותה כבר לפני שנים רבות. כזכור, שמיר נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דיוויד ונמנע בהצבעה על הסכם השלום עם מצרים. הוא לא התנגד באופן עקרוני לחתימת הסכמי שלום עם אויבי ישראל אולם הוא התנגד לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה ב-1967, ועל כן קידם מדיניות של "שלום תמורת שלום".

2. הבעיה השנייה של דוקטרינת "שלום תמורת שלום" היא שאינה רלוונטית במרבית הסכסוכים של ישראל עם שכנותיה. ישראל לא יכולה הייתה לחתום על הסכם שלום עם מצרים אם לא הבטיחה לסגת באופן מלא מסיני ופינוי ההתנחלויות. גם את פיסת טאבה נאלצה ישראל לבסוף להחזיר לאחר בוררות בינלאומית. במבט לאחור, דומה כי אף פוליטיקאי בישראל אינו חושב כי נעשתה טעות בחתימה על שלום עם מצרים תמורת נסיגה מלאה מסיני. בין ישראל ובין ירדן לא עמדו בעיות טריטוריאליות או אחרות משמעותיות, אולם גם כאן נאלצה ישראל לפנות שטחים מסוימים בערבה (ואותם קיבלה בהחכרה), להעניק מכסות גבוהות ממימי נהר הירדן (ואף להגדיל אותם בהמשך), להעניק לירדן מעמד מיוחד במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ולבסוף לפנות את נהריים וצופר בתום 25 שנה. הסכמי אוסלו כבר כללו וויתורים טריטוריאליים בעזה וביהודה ושומרון. ואילו המשא ומתן לשלום עם סוריה נכשל בשל עניין התמורה שישראל הייתה אמורה להעניק כנגד הסכם השלום. לאחר שוויתרה על כל הגולן, רצועה צרה של בין 50-400 מטר על גדות הכנרת מנעה את ההסכם. בקיצור, ההיסטוריה של הסכסוך "הקרוב" מלמדת כי אין שלום חינם.

גם הסכם השלום בין ישראל והאמירויות לא ניתן בחינם; ישראל למעשה העניקה שני וויתורים, או שני הישגים, לאמירויות תמורת הסכמתה: האחד, וויתור על סיפוח חלקים מהגדה המערבית; והשני, הסכמה לאספקת מטוסי אפ-35 המתקדמים לאמירויות. עם-זאת, נכון הוא כי הסכמי שלום או כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות המרוחקות גיאוגרפית מישראל שלא היו עמן מלחמות, אינם בהכרח דורשים "כופר". כך, למשל, היחסים שכוננו עם מרוקו, תוניסיה, קטאר, עומאן ומאוריטניה בשנות ה-90 היו בבחינת "שלום תמורת שלום". ואולם, כל המדינות הללו (למעט קטאר באופן חלקי) ניתקו את יחסיהם הדיפלומטיים עם ישראל לאחר פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית בשנת 2000. הסכם השלום עם בחריין נמצא בקטגוריה זו

דוקטרינת "שלום תמורת שלום" הייתה קיימת אפוא כבר בעבר והיא יושמה באזורי הפריפריה של המזרח התיכון. מבחינה זו, גם עומאן, בחריין, סודאן ואולי גם מדינות נוספות – יכולות באופן פוטנציאלי לחתום על שלום תמורת שלום. בעבר היה קל יותר למדינות ערב לנקוט צעד כזה בשל חתימת הסכמי אוסלו, אשר העניקו את עלה התאנה הדרוש כדי לרצות את דעת הקהל הערבית. אולם הכשר זה לא מצוי עתה ולכן התהליך נתקל גם בקשיים, כפי שאנחנו למדים מתגובתן של ערב הסעודית, מרוקו, עומאן, ואולי גם מועמדות נוספות לחתימת הסכם שלום.

אולם הנקודה המהותית והעיקרית היא שרבים בחברה היהודית-ישראלית עלולים להיתפס לסיסמה של "שלום תמורת שלום" כמדיניות אפשרית מול הפלסטינים, ואולי גם מול הסורים בעתיד. אך הסכסוך עם הפלסטינים נסוב על נושאי ליבה מוחשיים, כמו גבולות, ירושלים, פליטים, מים, התנחלויות ועוד, וכן נושאי ליבה בלתי מוחשיים כמו הכרה הדדית, סמלים, אשמה ועוד. הסכם בנושאים אלה דורש לא רק סבלנות ומיומנות, אלא גם יכולת להעניק וויתורים לצד השני. וויתורים אין משמעם כניעה אלא הכרה כי הגעה לפתרון דורשת יצירת מרחב גמישות בעמדות.

לפיכך, אימוצה של דוקטרינת "שלום תמורת שלום" ביחסינו עם הסביבה הקרובה היא מרשם למבוי סתום ולאי-פתרון הבעיה הפלסטינית. יכול להיות כי זו בעצם כוונתה של הדוקטרינה: למקסם את הישגיה של ישראל בזירת הפריפריה של המזרח התיכון בתמורה להקפאה של הסכסוך הקרוב.

הקפאה זו מאפשרת, לאמיתו של דבר, לקבוע עובדות בשטח באמצעות התנחלויות, אשר מעניקות לגיטימציה בתהליך ארוך להשתלטות נוספת על שטחים שנכבשו ב-1967. תכנית טראמפ, המעניקה הכשר לסיפוח של 30% מהגדה לישראל, היא הכרה במציאות החדשה ומתן לגיטימציה למדיניות זו.

ההסכם עם האמירויות וההתנגדות בעולם למהלך זה הצליחו לטרפד – בינתיים יש להדגיש – את הסיפוח, אולם תהליך ההתיישבות בשטחים הכבושים נמשך ללא הפרעה וסופו הכשלה סופית של פתרון שתי המדינות.

הישגים – גדולים ככל שיהיו – טומנים לעתים בתוכם זרעים של פורענות. כזו הייתה מלחמת 1967, אשר שחררה את ישראל מטבעת החנק שאפפה אותה, אבל באותה שעה הכניסה אותה לתוך הפלונטר הפלסטיני ממנה לא הצליחה ישראל להשתחרר זה למעלה מחמישים שנה.

גם ההצלחות של מדיניות החוץ הישראלית בפריפריה המזרח תיכונית – ובמיוחד ההסכם עם האמירויות – טומן בחובו את הזרע של אימוץ דוקטרינת "שלום מול שלום", אשר תחזק את עמדתם של המתנגדים לוויתורים בסוגיה הפלסטינית. זהו מרשם להנצחת הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים; זו למעשה דוקטרינה של "שלום ולהתראות" לנושא הפלסטיני.

בכך ישראל דומה לבת יענה הטומנת את ראשה בחול. עם שוך תרועת הפסטיבלים עם האמירויות, ואולי גם עם מדינות נוספות, ישראל תצטרך להידרש לבעיה הפלסטינית.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 13 בספטמבר 2020.

הפוסט דוקטרינת השלום ולהתראות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך למשל בתחילת משבר הקורונה, הפצת הנגיף הובילה לתופעות של גזענות ושנאת זרים נגד סינים ברחבי העולם. זה בא לידי ביטוי גם בהתגברות של מתיחות אתנית במדינות עם מיעוט סיני. בקזחסטן נרשמו מקרי אלימות חסרי תקדים נגד המיעוט הדונגאני (מיעוט סיני-מוסלמי) במדינה, ובפיליפינים נציגי המיעוט הסיני התלוננו על מקרים של אפליה וגזענות. כמו כן, החשש מהנגיף מוביל להסתגרות ולסגירת גבולות ובאזורי סכסוך מדובר בנושא רגיש שיכול להגביר מתיחות. בקפריסין, לדוגמא, הגבול בין שני חלקי האי נפתח לראשונה ב-2003 אך בתחילת משבר הקורונה הוחלט על סגירה של מעברי גבול וצעד זה עורר מחאה.

מחקרים בתחום מצביעים על קשר בין התפשטות מחלות ומלחמות אזרחים. מחקר שפורסם ב-2017 מצא שחשיפה למחלות מדבקות מגבירה את הסיכון לסכסוך פנימי אלים. מחקר נוסף, שהתמקד במגיפת האבולה במדינות מערב אפריקה ב-15-2014, הצביע על קשר דומה. יש לציין כי בעקבות האבולה במערב אפריקה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד החלטה שהגדירה את התפרצות המחלה באזור זה כסכנה לביטחון ולשלום הבינלאומי. המחקר קבע שבאזורי סכסוך, או באזורים שמחלימים ממלחמות פנימיות, צעדים ממשלתיים חריגים הנוגעים להתמודדות עם המגפה יכולים לשמש כר פורה להתגברות של מתח ועוינות ולהוביל לתסיסה ואלימות. במקומות בהם קיים חוסר אמון ומתח בין קבוצות או אזורים מסוימים לבין השלטון, אירוע שכזה יכול להצטייר כתירוץ להפעלת אמצעי שליטה ולהוביל להתנגדות ולתגובות נגד. במדינות שונות במרכז אסיה, ובהן גאורגיה, אוזבקיסטן וקירגיסטן, משבר הקורונה הביא לצעדי מחאה של תושבים נגד הצעדים בהם נקטו הממשלות.

בנוסף לכך, משבר הקורונה מושך את תשומת הלב של כל מדינות העולם, ובהן גם המעצמות המרכזיות, ומקשה על היכולת של הקהילה הבינלאומית לעסוק בנושאים אחרים ולהפנות לכך משאבים. גם המגבלות על תנועה פוגעות בכך. דו"ח של קבוצת המשבר הבינלאומית טוען שהמצב הנוכחי פוגע ביכולת של מוסדות בינלאומיים להעביר סיוע הומינטרי, לקדם יוזמות דיפלומטיות ולתפעל משימות של כוחות שמירת שלום. חשוב להדגיש שאזורי סכסוך ומלחמה פגיעים במיוחד ועל רקע זה קיים חשש כבד באשר להתפשטות המחלה במדינות כמו לוב, סוריה ואפגניסטן. המחשה לכך ניתן היה לראות בקושי של ארגונים בינלאומיים לחסל את תפוצת האבולה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בשל מצב הלחימה שמנע גישה לאזורים נגועים והביא גם לפגיעה בצוותי רפואה.

אך לצד הסיכונים וההשלכות השליליות, אסונות ומגפות יכולים גם להראות לצדדים – כפי שטען הנשיא ריבלין – שהם עומדים בפני אויב משותף ושעליהם לשלב ידיים. הסכמה על שיתוף פעולה בנושא זה יכולה לגלוש לנושאים אחרים ולשמש צעד בונה אמון שיכול להוות נקודת מפנה ביחסים. אירועים אלו מדגישים את המשותף ואת הצורך המיידי בסיוע הומניטרי, שלא נוגע לפוליטיקה, ומשבר יכול להפוך להזדמנות. על רקע זה התפתחה תופעה של "דיפלומטיית אסונות" שבה גם צדדים יריבים מסייעים אחד לשני בעתות אסון  כמחווה של רצון טוב. במשבר הנוכחי, למשל, איחוד האמירויות העבירה לאיראן סיוע הומינטרי בעקבות התפרצות הקורונה במדינה, על אף המתח בין המדינות.

משברים שכאלו יכולים גם להוביל להסכמה על הפסקת אש. כך היה למשל כאשר "התולעת הגינאית" החלה להתפשט בסודן ב-1995 ושני הצדדים הלוחמים – הצפון והדרום – הסכימו על הפסקת אש לשישה חודשים על מנת לטפל במשבר הקשה שהכה בכפרים רבים. במשבר הנוכחי, מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש פרסם קריאה להפסקת אש גלובלית, על מנת להתמודד עם מחלת הקורונה, ובאזורי סכסוך שונים, ובהם תימן, לוב והפיליפינים, הצדדים היריבים הביעו תמיכה ביוזמה. דוגמא נוספת לאסון שהוביל למחוות בין צדדים יריבים ניתן היה לראות ב-2005 בין הודו ופקיסטן, אחרי שרעידת אדמה קשה פגעה באזור ובין השאר במחוז קשמיר השנוי במחלוקת. בעקבות האסון העבירה הודו משלוחים אדירים של סיוע לפקיסטן ונשיא פקיסטן הודה על כך בהודעה פומבית. תוך זמן קצר הצדדים קידמו יוזמות הנוגעות לחיבור בין שני חלקי קשמיר: בתחילה הוסכם על חיבור קווי הטלפון ולאחר מכן על מעבר חופשי על מנת לסייע במאמצי ההצלה. מהלכים אלו עוררו תקווה אך האלימות התחדשה ו"דיפלומטית האסונות" לא הביאה לפריצת דרך.

אך קיימים גם מקרים בהם אסונות הביאו למפנה אמיתי וארוך טווח. דוגמא מיוחדת לכך היא ההשפעה של רעידת האדמה ואסון הצונאמי באוקיינוס ההודי, בדצמבר 2004 ,על הסכסוך בין אינדונזיה למחוז אצ'ה. באסון נהרגו יותר מ-200 אלף איש ואצ'ה היה מוקד מרכזי. לאחר האסון הודיע נשיא אינדונזיה על הסרת מצב החירום ששרר במחוז ומנהיגי "התנועה לאצ'ה החופשית“ הכריזו על הפסקת אש. בתחילת 2005 ,אינדונזיה קראה לפתוח במשא ומתן והצדדים ניהלו שיחות בפינלנד שהובילו באוגוסט להסכם שלום. לא ניתן לטעון שהאסון הביא לשלום, ופריצת הדרך הושפעה מגורמים רבי משקל אחרים (בהם חילופי השלטון באינדונזיה ותיווך פיני מוצלח) אך האסון הכבד, ותשומת הלב העולמית שהוא משך, השפיע על הצדדים, דחף אותם להתפשר והיווה בסיס להזדמנות מדינית.

במבט חזרה לאזורנו, עם התפתחות המשבר נראו סימנים מעודדים של שיתוף פעולה בין ישראל והפלסטינים. הצדדים הקימו מנגנון מיוחד לתיאום הדוק ושוטף, שר האוצר כחלון נפגש עם עמיתו הפלסטיני בשארה לדון בהיבטים הכלכלי וישראל העבירה סיוע וציוד לגדה ולעזה. שליח האו"ם ניקולאי מלדנוב ציין לטובה את שיתוף הפעולה בין הצדדים. אך במקביל לכך הפלסטינים מחו על המשך הפעילות של צה"ל בערים ובכפרים הפלסטינים ובישראל מחו על הצהרות פלסטיניות שטענו שישראל פועלת להפצת הנגיף. כמו כן מנהיגי חמאס איימו שהתפשטות המחלה בעזה תביא להסלמה.

מוקדם לדעת בשלב זה כיצד משבר הקורונה יתפתח ומה יהיו השלכותיו על אזורי סכסוך. הדוגמאות בעולם מלמדות שחיבור של אסון הומינטרי או בריאותי עם מתח פוליטי עלול להיות מסוכן ולכן יש לברך על שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני ולעשות כל מאמץ למנוע הידרדרות למשבר בריאותי או כלכלי חריף שיגביר את הסיכון להסלמה. כמו כן, מנהיגי שני הצדדים, בישראל וברשות הפלסטינית, יכולים ללמוד ממאמצים של צדדים יריבים בעבר לנצל משברים שכאלו על מנת לקדם שינוי מדיני.

ד"ר ליאור להרס הוא עמית מדיניות ומנהל התוכנית לקידום שלום ישראלי -פלסטיני במכון מיתווים. הוא עמית פוסט –
דוקטורט במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית.

המאמר פורסם בהארץ ב-9 באפריל 2020.

הפוסט מה בין קורונה למלחמה ושלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצד שני, גם השלום, פתרון הסכסוך ואפילו חזרה למשא ומתן לא נמצאים מעבר לפינה. רבים בישראל חושבים שהנמנום הזה, הסטטוס קוו שמאפשר לישראלים לטוס לחו"ל, ללכת לבחירות שלישיות, לשבת בבית-קפה ולקלל את הפוליטיקאים תוך כדי לגימה של הפוך ונגיסה של קרואסון טעים, זה בעצם, הפתרון. לא לזעזע את הספינה, לא לעשות צעדים נמהרים, בכלל – עדיף לא לגעת, כדי שלא יהיה יותר גרוע.

מי שמאמין בכך שאפשר לשמר את הסטטוס קוו לנצח, מוזמן לעשות ניסוי קטן: להיכנס לאותו הנהר פעמיים, להפסיק להזדקן ולגרום לכדור הארץ להפסיק להסתובב. כי במציאות אין סטטוס קוו, המציאות משתנה בכל רגע ומה שהיה הוא לעולם לא מה שיהיה.

בשלב הזה כבר ברור לכל שתכניתו של טראמפ היא נון-סטארטר לחזרה למשא ומתן. הפלסטינים דוחים אותה, הערבים – בלחץ של הפלסטינים שהפעילו את כל כובד משקלם – "תומכים במאמציו של טראמפ לחדש את מו"מ" אך מצביעים נגד התוכנית בכינוס של הליגה הערבית.

ברור שאם בנובמבר השנה ייבחר בארה"ב נשיא אחר – התוכנית הזאת תובא לקבורה באופן רשמי. אך במידה והדייר הנוכחי של הבית הלבן ישמור על כוחו ויזכה לעוד ארבע שנים של כהונה, לא תבוא תוכנית אחרת על פני "עסקת המאה", גם אם בפועל אין ולא תהיה שום עסקה. מה יקרה אז, בהעדר ההתקדמות במו"מ בין ישראל לפלסטינים?

כמה דברים יכולים לקרות: בישראל רבים מאמינים שיוזמתו של טראמפ היא הדרך הבטוחה לסיפוח של הגדה. הם חושבים שהידיד הגדול של ישראל יתמודד עם זה שבהעדר שיתוף הפעולה מהצד הפלסטיני – ירושלים תאמץ רק את החלקים ביוזמת טראמפ שנוחים לה.

גם אם חלומות הסיפוח לא ימומשו, שיח הסיפוח שמתנהל בקול רם משפיע גם על הפלסטינים. הדור הצעיר תומך ברובו בפתרון של מדינה אחת, מתנגד לכל אפשרות של נורמליזציה עם ישראל והופך ליותר מיליטנטי. המצב בגדה מורכב, והדרדרות יכולה להיות מהירה מאוד.

הכישלון של אבו-מאזן לקדם את הקמת המדינה הפלסטינית באמצעים דיפלומטיים כבר נתפס ככישלון של "האופציה הלא-אלימה" ונותן רוח גבית לקיצונים. גם אם לא נחזור לחלום בלהות של האינתיפאדה השנייה, גל האלימות בגדה, צעידות לעבר הגדר, הפסקת השיתוף הפעולה הביטחוני – כל אלה עלולים לזעזע את עולמו של "מחנה הסטטוס קוו".

היום לישראל יותר משבע שנים "שמנות", כלומר רגועות, בהן כולם היו בטוחים שתושבי הגדה למדו על בשרם שאלימות פוגעת בהם יותר מאשר בישראלים ושאין סיכוי להתקוממות נוספת. נראה שהשנים הללו עומדות להסתיים.

מה אפשר לעשות היום כדי לשנות את הנתיב שמביא אותנו ואת הפלסטינים למבוי סתום? במהלך 18 שנים האחרונות מונחת לה על השולחן שלנו היוזמה הערבית לשלום, אותה גיבש והציג במהלך הכינוס של הליגה הערבית בביירות יורש העצר הסעודי דאז, הנסיך עבדאללה בין עבד אל-עזיז.

היא הוצגה בשיאה של האינתיפאדה, כשמדי יום התפוצצו כאן אוטובוסים ובתי מלון, ולא זכתה בתהודה גדולה. האינתיפאדה הסתיימה, ברש"פ כבר 15 שנים ישנה הנהגה שלא מאמינה בשימוש באלימות למען השגת מטרות פוליטיות, אך ממשלות ישראל לדורותיהן טרם הגיבו ליוזמה הערבית שאומצה על ידי כל המדינות הערביות.

לא מדובר ביוזמה מפורטת וארוכה, כגון יוזמת טראמפ או יוזמת ג'נבה. היוזמה הערבית היא יותר בסיס נוח שמאפשר חזרה למשא ומתן ותמיכה וגורפת של האזור (להוציא את מדינות שנמצאת תחת השפעה איראנית, כגון סוריה, לבנון ואולי עיראק).

כיוון שעברו 18 שנים מאז שהוצעה לראשונה, התוכנית הזאת זקוקה לעדכון מסוים: היא כוללת התייחסות לנסיגה מרמת הגולן, ואחרי תשע שנים של מלחמת האזרחים המדממת בסוריה גם בריאד מבינים היטב שישראל לעולם לא תיסוג מהרמה.

בנימין נתניהו מאמין שניתן לקדם יחסים עם העולם הערבי בלי לשלם כל מחיר במישור הפלסטיני. כמובן שמדובר באשליה מסוכנת. נתניהו הוא האיש הקלאסי של סטטוס קוו. במהלך אחד עשרה שנות שלטונו הוא לא סיפח שעל אחד מאדמת הגדה, אך גם עשה כל מה שביכולתו על מנת לא לקדם את המו"מ עם הפלסטינים.

הוא מכיר את היוזמה הערבית לשלום בעל פה, וקרוב לודאי שגם דן בה עם המנהיגים בעולם הערבי. אלה לא לוחצים את ישראל יותר מדי לעבר מו"מ עם הפלסטינים, אך גם אומרים בפה מלא שלא תהיה נורמליזציה אם ישראל לא תחזור לשולחן המו"מ.

אם חה"כ בני גנץ יוכל להרכיב את הממשלה, הוא חייב לבחון שוב את האפשרות של שיתוף פעולה אזורי רחב, שבמרכזו חידוש המו"מ עם הפלסטינים על בסיס היוזמה הערבית.

בסופו של דבר, ישראל חייבת להגיב ליוזמה הערבית ואף לאמץ אותה כבסיס למו"מ בשביל ישראל, ולא בשביל אף אחד אחר. אנחנו זקוקים לפתרון, כי לאחר שבע שנים שמנות בהכרח יבואו שבע שנים רזות ומסוכנות. לא צריכים להגיע לשם כדי להבין שסטטוס קוו לא קיים – או שזזים קדימה, או שמדרדרים אחורה. בינתיים הבחירה נמצאת בידינו.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 23 בפברואר 2020.

הפוסט הגיע הזמן לחזור ליוזמה הערבית לשלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אפשר להתווכח על מידת החשיבות של הסוגייה הפלסטינית בעיני המדינות הערביות הסוניות. מבט חטוף בחדשות הערב בערוצים הפאן-ערביים – כגון אל-ג'זירה או אל-ערביה או הערוצים המקומיים ממרוקו ועד בחריין – מראה בבירור שהחדשות מעזה ומהגדה בקושי נכנסות לליין-אפ. עם זאת, אין צל של ספק בכך שללא התקדמות בפתרון הסוגייה הזאת, גם לא תהיה התקדמות משמעותית בכיוון נרמול היחסים בין ישראל לריאד, אבו-דאבי ומדינות ערביות האחרות באזור.

במהלך שלוש מערכות הבחירות הביזאריות בתולדות מדינת ישראל, ניסה נתניהו פעם אחר פעם לייצר מפגש או פסגה עם מנהיגים ערבים. גיששו עם מלך מרוקו, בדקו עם מלך ירדן, התחננו בפני הנשיא המצרי, דרשו ממלך בחריין והתעקשו עם יורש העצר הסעודי. כלום לא עבד. במקרה של מלך ירדן, פגישה עם נתניהו שמפזר את בלוני הסיפוח היא לא משהו שיעלה על הדעת בכל מקרה, וגם האחרים, אפילו במדינות שלא מפסיקות לאותת לישראל על נכונותן לחמם את היחסים, לא התלהבו מהרעיון.

בבירות הערביות יודעים היטב שמי שמרוויח מהפגישות הללו הוא נתניהו, בעוד שמבחינתם פגישה כזאת, שלא תהיה כרוכה בחזרה למו"מ עם הפלסטינים או בסימן לכך שזה עלול לקרות בקרוב, היא במקרה הטוב חסרת ערך, ובמקרה הפחות טוב – מתנה נהדרת לאופוזיציה שלהם בבית.

לפני כמה חודשים, כשנתניהו הגיע בהפתעה לכנס בכנסת המוקדש לציון 25 שנה לשלום עם ירדן, שאורגן על ידי ח"כ מרב מיכאלי, הוא הסביר במה שונה הביקור המדיני שקיים בעומאן מהביקור שקיים שם בשנות ה-90 ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. "רבין נאלץ לשלם באוסלו, אני אינני צריך לשלם בוויתורים", הסביר לקהל שבו נכחו פרופ' איתמר רבינוביץ' ושמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה של רבין.

נראה שנתניהו מאמין בכל מאודו שהעולם הערבי התייאש מהפלסטינים, התפנה לעיסוקיו וכעת הוסר כל מחסום לשיתוף הפעולה. הרי הספורטאים שלנו משתתפים באירועים בינלאומיים בדובאי ובדוחא, השרים נוסעים לפורום הגז בקהיר ולוועידות בינלאומיות באבו-דאבי, וברקע מתנהל דיאלוג ביטחוני משמעותי בין ישראל למדינות הערביות, ובראשן מדינות המפרץ.

לכאורה הכול נכון: האיום האיראני מקרב בין ישראל לבין מדינות האזור שנואשו מהפלסטינים והפנימו שישראל איננה האויבת שלהם. יחד עם זאת, בלי שהנושא הפלסטיני יבוא אל פתרונו, ישראל תישאר בגדר פילגש עבור המדינות הללו, ולא תהפוך לאישה חוקית.

מנהיגי העולם הערבי חוזרים ואומרים את הדבר הזה פעם אחר פעם, כך שבדבריו של שר החוץ הסעודי אין למעשה כל חידוש. אפשר שיהיו עוד צ'ופרים נעימים בדרך שניתן יהיה להציג אותם כ"פריצת דרך ביחסים", אבל לא מעבר לכך. העניין הפלסטיני משול לתקרת זכוכית שמגבילה את התפתחות היחסים בין ישראל למדינות הערביות, וכפי שגילה נתניהו על בשרו – אי אפשר לפרוץ אותה בלי לשלם את המחיר.

היחסים עם מדינות האזור הם חשובים ביותר. לא ניתן להפריז במשמעות היחסים התקינים עם ירדן, מצרים, ערב הסעודית והאחרות. יחד עם זאת, ברור שישראל חייבת לחתור לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים קודם כל בשביל עצמה. קידום היחסים עם המדינות הערביות ואינטגרציה של ישראל באזור הם בונוס משמעותי ביותר. מי שחולם על קיצור דרך שיאפשר לו להגיע לריאד מבלי לבקר ברמאללה, שיחשוב שוב.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 בפברואר 2020.

הפוסט ישראל נשארת הפילגש של העולם הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשעה שבוושינגטון מנסים לשרטט באופן שרירותי את מפות המזרח התיכון, האם לאנשי רוח, פוליטיקאים, אנשי דת ועיתונאים ערבים שחולמים על שינוי עמדות עקרוני ועל שלום בין עמים, ולא רק בין מנהיגים, יש סיכוי אמיתי להצליח? הכינוס הראשון של היוזמה הזו זכה לסיקור רחב, אך גם לביקורת נוקבת בעולם הערבי, ובמיוחד ברשות הפלסטינית, מצרים וירדן. לכאורה הדבר סותר את מבול הידיעות על בואו של עידן חדש ליחסי ישראל ומדינות ערב. ישראל דנה עם בחריין על הסכם אי-לוחמה ומתירה לאזרחיה לבקר בסעודיה; איחוד האמירויות מאשרת לישראל להשתתף ביריד הבינלאומי "אקספו 2020"  בדובאי; ושרים ישראלים מדלגים בין בירות שעד לאחרונה היו סגורות בפניהם ומקדמים את שיתופי הפעולה אנרגטיים וביטחוניים.

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, סבור כי הגיעה השעה שישראל תהנה מיחסים נורמליים עם שכנותיה באזור. כשנתניהו נאם בכנסת על השלום עם ירדן, הוא אמר שבעידן זה ישראל מצליחה לקדם את מעמדה בעולם הערבי מבלי "לשלם את המחיר", כלומר – מבלי לחדש את המשא ומתן עם הפלסטינים ולחתום על הסכם שלום הכרוך בוויתורים משמעותיים וכואבים. עם זאת, כשמנתחים את המציאות העכשווית במזרח התיכון הדברים נראים אחרת, והם פחות זוהרים ואופטימיים.

אין ספק שההתקרבות אל ישראל היא אינטרס אסטרטגי עבור אליטות השלטון במספר מדינות ערביות, במיוחד במפרץ הפרסי. הן חשות בדידות גוברת והולכת לנוכח היפרדותה ההדרגתית של ארה"ב מהאזור והתגברות ההשפעה האיראנית עליו. אלא שבמקביל למהלכים האסטרטגיים הללו, גוברת גם השפעתה של תנועת האנטי-נורמליזציה עם ישראל, וביתר שאת במדינות שכבר חתומות עמה על חוזי שלום. יצויין כי גם במפרץ הפרסי הדברים אינם פשוטים כפי שהם משתקפים בתקשורת, וגם שם האליטות נתקלות במגבלות לא פשוטות. הסוגייה הפלסטינית אולי לא נמצאת כיום בראש סדר העדיפויות האזורי, אך היא עדיין מכתיבה את קצב ההתקרבות לישראל. במקביל, הרגש האנטי-ישראלי, ולעתים גם האנטישמי, ממשיך להיות נוכח מאוד במזרח התיכון.

האם לאור זאת באמת יתאפשר לחברות הערביות לקבל את ישראל ולנרמל את היחסים עמה? היוזמה החדשה, שמאחוריה עומד ג'וזף בראודה, איש תקשורת, חוקר וסופר יהודי-אמריקאי, העומד בראש המרכז לתקשורת השלום (Center for Peace Communications), שואבת השראה מהתמורות שחלו בשנים האחרונות ביחסי ישראל ומדינות המפרץ ומתמורות אחרות ביחס אליה מעיראק ועד מרוקו, אך היא מעוניינת בשיתוף פעולה בין עמים ולא רק בין מנהיגים.

בראודה (דובר עברית, ערבית ופרסית) הוא אורח קבוע באולפני הרשתות הערביות ומשמש כיועץ במכון המחקר "אל-מסבר" בדובאי. בספרו החדש, "כינון מחדש: מדיניות תרבותית לשותפות ערבית-ישראלית", הוא מציג אסטרטגיה סדורה שמבקשת לפוגג את השפעות ההסתה, האנטישמיות והאנטי-ישראליות הרעילה. בין היתר הוא קורא לשינוי משמעותי בגישתם של אמצעי התקשורת בעולם הערבי, להקמת רשת תמיכה בשוחרי שלום ערביים, המצדדים בקשרים עם ישראל והיהודים, ולהקטנת השפעתם של ערוצי התעמולה האיראנית והג'יהאדיסטים.

ספרו של בראודה משמש, במובן מסוים, כמניפסט של המועצה הערבית לאינטגרציה אזורית. משימת העל היא תיקון החברות הערביות והתגברות על מחסומים פנימיים של פילוג ואי-אמון. בפועל, מרבית המפגש הוקדש לנושאים שמעסיקים את הישראלים והיהודים, ובראשם המאבק בתנועת החרם, הפוגעת לדעת המשתתפים בראש ובראשונה במדינות ערב. היוזמה של בראודה מקבילה ליוזמות דומות בישראל ששמות במרכז את הצורך בשינוי עמדות בתוך החברה הישראלית ואת קבלת האחר לפני שמתחילים בסבב שיחות נוסף עם הצד הערבי.

משימתה של המועצה מסובכת וחשובה. היא רוצה להשפיע על השיח, על עמדות ועל דימויים בתקשורת. היא רוצה לקדם סט חדש של ערכים אידאולוגיים שיחליפו דעות ישנות שאמנם כשלו בעבר, אך עדיין מצליחות להכתיב את הטון בחברות הערביות ביחס ל"אחר". הכשרת הלבבות הזו היא הכרחית, בעיני המועצה, אך האם היא תצליח לשנות את חוקי המשחק או שתהיה פרק נוסף בתולדות הסכסוך המדמם במזרח התיכון? כך או כך, אין ספק כי מדובר בצעד מבורך גם אם לפעמים נדמה שמדובר בקרב עם טחנות רוח.

ישראל היתה יכולה כמובן להפיק תועלת מהצגת יוזמה דומה, המבקשת לקדם השקפה מתונה ומאוזנת ביחס לפלסטינים ולעולם הערבי והמוסלמי בתקשורת, בפוליטיקה ובחברה. הרי כדי לקדם יחסים צריכים שני הצדדים להנמיך את רף השנאה. הגיע הזמן שגם אצלנו יבינו ויאמינו שאנחנו חלק בלתי נפרד מהמזרח התיכון, לא מתקיימים על אי בודד ושניתן לקדם שיתופי פעולה אזוריים, וקודם כל עם אלה שכבר שותפות לשלום עמנו: מצרים וירדן.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 12 בפברואר 2020.

הפוסט ישראל אינה אי בודד, השלום עובר דרך עמים ולא רק מנהיגים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ברם, התוכנית המדינית שפרסם ממשל טראמפ נוגדת את האינטרסים של מדינת ישראל, מרחיקה אותנו מפתרון שתי המדינות ומתפרסמת בעיתוי בעייתי מאוד מבחינה פוליטית. לכן, היא צפויה להביא יותר נזק מתועלת.

פתרון שתי מדינות לשני עמים הוא אינטרס קיומי של ישראל על מנת לשמר את החלום הציוני, שבו ישראל היא גם מדינת העם היהודי וגם דמוקרטיה שבה מתקיים שוויון מלא לכל אזרחיה. אי אפשר להגיע לפתרון שתי המדינות תוך התעלמות מהאינטרסים הפלסטיניים ובלי מעורבותם בתהליך. הייתי מצפה למנהיגות ישראלית שמסוגלת להבהיר זאת לנשיא אמריקאי.

ראש הממשלה שרון ניסה בזמנו להשפיע על ממשל בוש שלא לבחור בעיראק המפולגת בניסיון להביא דמוקרטיה בכוח למזרח התיכון; אולמרט ניסה להשפיע על אותו ממשל שלא לערוך בחירות לרשות הפלסטינית בתזמון שבו נערכו. שניהם לא הצליחו לשכנע, אבל לאור התוצאות, עשו את הדבר הנכון.

הפלסטינים דוחים על הסף את תוכנית טראמפ ולכן היא לא תוביל להסדר. יחד עם זאת, עלינו לנסות למצות מהתוכנית את האלמנטים שיסייעו להשיג הסדר בעתיד, בעיקר את העובדה שמדינה פלסטינית קום תקום ושמדינה שכזאת חייבת בירה במזרח ירושלים עם שגרירות אמריקאית.

דם שלום אמיתי גבוהה מאי פעם. יש לישראל כיום פרטנרים טובים יותר מבעבר. מנהיגי הרשות ברמאללה מבינים שהטרור פגע בהם לא פחות מבישראל והם מנסים להשיג עצמאות באמצעים לא אלימים. גם ההקשר האזורי הרבה יותר נוח ורוב מדינות ערב רואות בישראל חלק מהפתרון לבעיות האזור ולא את הבעיה כבעבר. ביטוי לכך הוא יוזמת השלום הערבית, שמאושררת פעם אחר פעם בפסגות מדינות ערב ולא הייתה קיימת בזמן אוסלו וקמפ דייוויד.

בנוסף, יש גם רוב בציבור הישראלי לפתרון שתי המדינות, כפי שעולה בסקרים שנעשו ב־20 השנים האחרונות, למרות שלא היה לכך ביטוי בתוצאות הבחירות.

במידה שתוכנית טראמפ תוביל לסיפוח, היא לא רק תרחיק אותנו מפתרון שתי מדינות לשני עמים, אלא גם תפגע ביציבות האזורית, ביחסינו עם ירדן ובתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, שהוביל לשקט יחסי וירידה משמעותית בטרור.

מכיוון שכך, המנהיג הישראלי שייבחר בבחירות הקרובות צריך להוביל מהלך שיספק לנו תוכנית שלום אמיתית בתיאום עם הקהילה הבינלאומית, במקום להיגרר אחרי יוזמות שווא. מנהיג ישראלי חייב להבהיר לידידינו האמריקאים שזו לא הדרך לסייע לאינטרסים ארוכי הטווח של מדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 30 בינואר 2020.

הפוסט צריך להוביל מהלך שיספק תוכנית שלום אמיתית בתיאום עם הקהילה הבינלאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרסומה של תוכנית שלום מהווה הזדמנות יוצאת דופן לקדם את פתרון הסכסוך. פרסומה, בדרך כלל, בא בעקבות מאורע מכונן, כמו מלחמות, מהפכות ושינויי משטר. אין זה פלא שתוכנית רוג'רס פורסמה אחרי מלחמת ששת הימים; קיסינג'ר החל לאחר מלחמת יום כיפור בדיפלומטיית הצעד-אחר-צעד שהובילה להסכמי הפרדה בין ישראל לסוריה ב-1975-1974; רייגן הציג את תוכניתו אחרי מלחמת לבנון; שולץ הציג את יוזמתו לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה; ועידת מדריד כונסה ב-1991 לאחר מלחמת המפרץ והתמוטטותה של בריה"מ; "מפת הדרכים" באה אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה.

פרסום תוכנית השלום המזוהה עם נשיא ארה"ב ונושאת את חותמו, אמור אפוא להיות סיבה לחגיגה. ואולם, כפי שאומר הפתגם, "השטן נמצא בפרטים", ופרטי התוכנית של דונלד טראמפ מלמדים כי היא רחוקה מלהוות הזדמנות לפתור את הסכסוך. למעשה, קריאה מדוקדקת של התוכנית מובילה להערכה כי היא נועדה לכישלון, וזאת מכמה סיבות: ראשית, האמריקאים – כמתווך הוגן – היו אמורים להתייעץ לא רק עם ישראל וחלק ממדינות ערב, אלא גם עם הרשות הפלסטינית ומחמוד עבאס. ואולם, מאז 2017 שורר נתק בין ארה"ב לרשות. סילוק הנציגות הפלסטינית מוושינגטון והפסקת הסיוע לאונר"א יצרו משקעים עכורים בין וושינגטון לרמאללה. העובדה שארה"ב יכולה היתה להשיק תוכנית שלום בנוכחות צד אחד בלבד וללא הפלסטינים מלמדת שהמתווך משוחד.

שנית, פרטי התוכנית מלמדים על חד-צדדיות בולטת בכל הנוגע לאימוץ עמדות ישראליות, ובמיוחד אלה הנתמכות על ידי הימין והמתנחלים. אין זה המקום להיכנס לכל הפרטים, אולם ישראל קיבלה "אור ירוק" לספח את בקעת הירדן ואת אזורי ההתנחלויות אשר יקושרו לישראל במערכת כבישים מסועפת. המפה המצורפת לתוכנית מלמדת כי המדינה הפלסטינית, לכשתקום, לאחר שעמדה בכל התנאים המוצגים בתוכנית, תהיה דומה לגבינה שוויצרית מחוררת.

בנוסף, השטח המוצע למדינה הפלסטינית קטן באופן משמעותי מכל הצעה קודמת. יש לזכור כי בהסכמי אוסלו הסכימו הפלסטינים לגבולות 1967, המהווים 22% בלבד מגבולות פלסטין ההיסטורית. מבחינתם, זה היה ויתור גדול ומקסימלי. עתה הם נדרשים לקבל עוד פחות מכך. יתרה מכך, התוכנית קובעת כי הבירה הפלסטינית תוקם במזרח ירושלים, מעבר לחומה, באזור אבו-דיס, כשישראל ממשיכה לשלוט במקומות הקדושים. בתמורה לוויתורים בסוגיות הטריטוריה, ירושלים ופליטים, מוצע לפלסטינים פיתוי – סיוע כספי נדיב בסך 50 מיליארד דולר במשך עשר שנים, אם כי לא ברור מהיכן יגיע הכסף.

תוכניתו של טראמפ עומדת בניגוד מוחלט לכל התוכניות והיוזמות שהועלו עד כה, למעט נושא הפליטים. בהצגת תוכנית חדשה, השונה מקודמותיה, אין בהכרח רע, אולם אם היא מייצגת את האינטרסים של צד אחד בלבד בסכסוך, אז אין לה סיכוי להתקבל. הסכמי שלום הם בדרך כלל פשרה שמחייבת כל צד לוותר על דברים שנתפשו בעיניו בעבר כהכרחיים וחיוניים. בתוכנית טראמפ אין סימטריה בין הוויתורים ששני הצדדים נדרשים להם. יותר מכך, התוכנית מנוסחת בלשון תכתיב לפלסטינים.

לכאורה, תוכנית טראמפ מהווה את "החלום הרטוב" של כל ישראלי, לפחות של כל אחד המצוי מהמרכז ימינה מבחינה פוליטית. ואולם, הצגתה – לא כל שכן מימושה – לא תשרת את מטרות ישראל, וזאת כמה סיבות: ראשית, היא תחזק את עמדת סרבני השלום בצד הערבי שממילא טוענים כי ישראל, הלובי היהודי וארה"ב עושים יד אחת. שנית, היא תחליש עוד את המתונים בצד הפלסטיני המאמינים בפתרון של שלום דרך משא ומתן אך לא כזה. במצב הזה, הסלמת הסכסוך מול חמאס ברצועת עזה מצד אחד, ויציאת המונים לרחובות בגדה המערבית מצד שני, אינם תרחישים דמיוניים. למעשה, "סיר הלחץ" המבעבע בגדה (סיבות כלכליות וחברתיות, כמו גם כעס על השחיתות של הממשל הפלסטיני) עלול להתפרץ עתה מול ישראל. הערכה זו תקבל חיזוק אם ממשלת ישראל תחליט באופן מיידי וחד-צדדי לספח את בקעת הירדן ואזורי ההתנחלויות, החלטה שתיתפש כהכרזת מלחמה על ידי הפלסטינים.

שלישית, מצרים וירדן, החתומות על הסכם שלום עם ישראל, יתקשו לעמוד מול הלחץ העממי אם ישראל תממש את רעיון הסיפוח. החזרת השגריר והקפאת המגעים הבילטרליים הם צעדים שכבר נעשו בעבר וניתן בקלות לממשם. ולבסוף, הנורמליזציה "הזוחלת" ביחסי ישראל עם מדינות המפרץ עלולה להיפגע. גם אם הבעיה הפלסטינית אינה בראש מעייניהם, תחושת הסולידריות עם הפלסטינים תחייב את המשטרים הללו להנמיך פרופיל בכל הנוגע ליחסיהן עם ישראל.

נוהגים לצטט את אבא אבן שאמר כי "הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אמירה זו, למען האמת, אינה מדויקת מבחינה היסטורית, אבל גם אם היתה נכונה, הרי שהפעם הפלסטינים לא יחמיצו את ההזדמנות, משום שהתוכנית פשוט לא מהווה עבורם הזדמנות לפתרון הסכסוך. נהפוך הוא: החשש עתה הוא שהתוכנית תהווה הזדמנות להסלמה, הן מול הפלסטינים והן מול מדינות ערב.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 30 בינואר 2020.

הפוסט תוכנית טראמפ – הזדמנות להחמיץ אי-הזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתקופה של קפאון מתמשך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ושל מתיחות גוברת על רקע כוונות הסיפוח של נתניהו, הנכונות של ישראל והרשות הפלסטינית לקחת חלק, במשותף, בייסוד ארגון חדש היא נקודת אור ודבר שאינו מובן מאליו. העובדה שה-EMGF משלב גם מדינות מאירופה ומהעולם הערבי כחברות מלאות, כמו גם את ארה"ב, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים (דוגמת הבנק העולמי) כמשקיפים, מדגישה עוד יותר
את ייחודיות המהלך.

הארגון החדש נולד למען מטרה כלכלית. המדינות החברות בו מעוניינות לשתף פעולה כדי להפיק את המקסימום ממצבורי האנרגיה שהתגלו בעשור האחרון במימי הים התיכון. ישראל נוטה להירתע לרוב מארגונים בינלאומיים, מחשש שתהיה נתונה בהם ללחצים על מדיניותה כלפי הפלסטינים. ואולם, למרות נטייתה הראשונית להותיר את הפורום כגוף בלתי-מחייב, הסכימה לבסוף ישראל למיסוד הפורום והפיכתו לארגון, כנראה על פי רצונה של מצרים. בעוד ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה דנות באפשרות בנייתו של צינור גז מישראל לאירופה – שהיתכנותו הכלכלית, הטכנית והמדינית מוטלת מאוד בספק – הארגון החדש ממצב את מצרים, בה יש מתקנים להנזלת גז שיכולים לאפשר ייצוא לאירופה שלא באמצעות צינור, כמובילה אזורית בתחום האנרגיה.

הרכב המשתתפים הנוכחי של הארגון הוא ייחודי, אך אינו צריך להיות סופי. לבנון ותורכיה הן שתי מדינות בעלות חשיבות באזור שכרגע נפקד מקומן מה-EMGF – בשל סכסוכים ועימותים עם חברות בארגון. ואולם, על מנת לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, מן הראוי יהיה לפעול בעתיד לשילובן בארגון. גם האו"ם, שממלא תפקיד במשימות תיווך באזור מזרח הים התיכון – בין ישראל לחמאס, בין
התורכים והיוונים בקפריסין, ובין ישראל ולבנון בעניין סימון הגבול הימי – יכול להיות מיוצג בארגון כמשקיף.

בכך, הארגון יהפוך לבעל פוטנציאל מדיני, ולא רק כלכלי, כולל במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות אין בנמצא גופים רב-לאומיים שפועלים ביעילות למען מטרה זו. תחת ממשל טראמפ, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) איבד מחשיבותו, שהייתה מוגבלת עוד קודם לכן. מאמצים שהובילה צרפת להקים קבוצת תמיכה בינלאומית לתהליך השלום, לא צלחו. היעדר גוף רב-לאומי בעל משקל מקשה, למשל, על הקהילה הבינלאומית להוציא לפועל את כוונתה לגבש חבילת תמריצים פוליטיים וכלכליים לשלום, שיוצגו במתואם לישראל ולפלסטינים.

עבור הנהגה ישראלית חדשה, שתהיה מעוניינת בהתנעה מחודשת של תהליך השלום ושתשאף לחבר בין הקשרים האזוריים לסוגיה הפלסטינית, ה-EMGF יוכל להיות נכס. עד שכך יקרה, ומעבר להיותו ערוץ קשר נוסף לרשות הפלסטינית, הארגון החדש יכול לסייע בקידום יחסי השלום עם מצרים וירדן. ייצוא הגז למצרים וביקורי שר האנרגיה בקהיר למפגשי הפורום כבר מחוללים שינוי ביחסים. ואולם, בקהיר אין כיום לישראל שגריר, זאת למרות שמשרד החוץ כבר אישר לפני כשנה וחצי את מינויה של אמירה אורון לשגרירה. הממשלה נמנעה שוב ושוב מאישור המינוי, ואיוש התפקיד מחכה לממשלה הבאה.

בכל הנוגע לקשר עם ירדן, שיתוף הפעולה בתחום הגז לא הצליח לייצר עד כה מומנטום חיובי משמעותי ביחסים. הוא נענה בהפגנות והתנגדות פוליטית וציבורית בירדן, ומתרחש בתקופה של משבר אמון חריף בין הצדדים. מלך ירדן הצהיר לאחרונה שהיחסים מצויים בנקודת השפל שלהם, וניכר כי רק שינוי מדיניות ישראלי ביחס לנושא הפלסטיני כמו גם מתן עדיפות גבוהה לשיקום היחסים עם ירדן יוכלו לשנות זאת. בני גנץ כבר השמיע מסרים ברוח זו בדברים שנשא בנהריים בטקס לציון 25 שנה להסכם השלום. מעבר לכך, הארגון החדש גם יוכל לסייע לשיפור היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, לאחר כמה שנים קשות. ה-EMGF מחבר בין ישראל למדינות באירופה, באופן שזוכה לברכת האיחוד ושלא מצטייר בבריסל כמהלך ישראלי לפצל ולהחליש את האיחוד, כפי שהצטיירה הברית שקידם נתניהו עם מדינות וישגראד, ובראשן הונגריה. הצטרפות צרפת עשויה גם לסייע – בהינתן הנהגה ישראלית חדשה – להסרת חסמים שמונעים את חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג )מועצת האסוציאציה( בין ישראל לאיחוד האירופי.

על מנת שישראל תשכיל להפיק את המיטב מההזדמנות שמייצר הארגון החדש, עליה ללמוד לקחים מהתנהלותה בארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. קשיים תקציביים היו בין הגורמים שמנעו ממנה עד כה לנצל את מלוא האפשרויות הגלומות בכך. למשל, בארגון ה-Mediterranean the for Union, היה לישראל תפקיד של סגן מזכ"ל, עליו היא ויתרה, והמשבר במשרד החוץ הביא לקיצוץ בתשלום הישראלי לארגון. גם לאו"ם ישראל חייבת כספים. חיזוק משרד החוץ ועיבוי התקציב שלו יסייעו לפתרון הבעיה ולמימוש הפוטנציאל. למרות הרלבנטיות הגבוהה של משרד האנרגיה לארגון החדש, בכל הנוגע להשתתפות ישראל בארגונים בינלאומיים, צריך משרד החוץ למלא תפקיד מוביל.

הקמת הארגון החדש בים התיכון היא הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק כלכלית. טוב תעשה הממשלה הבאה אם תפעל למנף את ה-EMGF לקידום שלום ושיתוף פעולה עם שכנינו, מעבר להפקת רווחים כספיים ממצבורי הגז.

המאמר פורסם בדה מרקר ב-28 בינואר 2020.

הפוסט פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הטמיע טראמפ לראשונה את המונח "עסקת המאה" פינתה לו הקהילה הבינלאומית את הזירה, גם כשהיה ברור שהוא מקשה על יישוב הסכסוך. היא לא נקטה יוזמה משמעותית ושמרה ברובה על שתיקה. מדינאים מהעולם, כולל כאלה שמחויבים לקידום השלום, נימקו זאת בשלל טיעונים: אין תחליף להובלה האמריקנית בנושא הישראלי-פלסטיני, הם אמרו. אנו מנסים להשפיע על תוכן התוכנית מאחורי הקלעים, הם גמגמו. לא נשפוט את התוכנית לפני שראינו אותה, הם חרצו. כשתפורסם התוכנית, נסתכל על חצי הכוס המלאה, הבטיחו. בהמשך הם גרסו שאין טעם להתווכח עם טראמפ על הנושא, כי הוא לא רלבנטי או כי התוכנית עשויה בכלל שלא להתפרסם.

וכך, בשיאו של השיח הישראלי על סיפוח שטחים, הגיעו השבוע לישראל יותר מ-40 מנהיגים לפורום השואה, ורובם ככולם התעלמו מהנושא. לפחות באופן פומבי. טראמפ ונתניהו לא יכלו לבקש תנאים טובים יותר לפרסום התוכנית. הם עמלו בשנים האחרונות על מנת להגיע למצב זה, ומבחינתם – נחלו הצלחה.

ממשל טראמפ נקט צעדים שהשפיעו על המציאות בשטח וקידמו את עקרונות התוכנית טרם פרסומה: הנשיא לא הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, שינה את עמדת ארה"ב בנושא ירושלים וטען שגורל העיר אינו עוד על שולחן המשא ומתן. הוא יצא נגד הנהגת הרשות, קיצץ כספים ותמיכה במוסדות פלסטיניים, ארגוני שלום וגופים בינלאומיים, נתן הכשר למפעל ההתנחלויות, כינס ועידות ללא הרשות ונטרל את פעילות הקוורטט. ארה"ב איבדה מגע עם הצד הפלסטיני, ובכך את תפקידה כמתווך בין הצדדים.

שחקנים בינלאומיים אחרים התקשו לפעול נגד מגמות אלו, או שנמנעו במכוון מכך. האיחוד האירופי סובל ממחלוקות פנימיות שמקשות עליו לפעול בנושא וליישם החלטות שכבר קיבל. מדינות אירופה מושקעות בסוגיות בוערות יותר מבחינתן (כמו הברקזיט והפליטים). מדינות בעולם הערבי קידמו יחסים עם ישראל, אמנם תחת מגבלות הקיפאון בתהליך השלום, אך תוך שיתוף פעולה עם מהלכי טראמפ ומתיחות עם הרשות הפלסטינית.

רוסיה וסין, שאליהן פנו הפלסטינים כדי שיובילו מהלכי תיווך במקום ארה"ב, לא ששו לעשות כן. שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב הפך לשחקן הבינלאומי הלא-אמריקני המשמעותי בזירה בדבריו נגד סיפוח ברקע עקרונות הסדר הקבע ומשמעות ההתפתחויות בשטח. הוא גם תיווך ביעילות למניעת מלחמה בעזה.

אבל ההנהגה הפלסטינית, שקיבלה החלטה אסטרטגית לקדם את המאבק הלאומי שלה בשדה הדיפלומטי במקום הצבאי, נותרה בפועל ללא בעלי ברית משמעותיים בעולם.

בתנאים אלה יכלו טראמפ ונתניהו לרקוח תוכנית כרצונם, אולם פרסומה צריך לחולל שינוי. כעת, תומכי השלום בקהילה הבינלאומית לא יכולים להסתתר עוד מאחורי תקוות מדומות להצעה אמריקנית מועילה. עליהם להשמיע בבירור את עמדתם נגד התוכנית החד-צדדית, להציג פרמטרים חלופיים שיכולים באמת לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לייצר תיאום בין מדינות וגופים שמחויבים לשלום ומוכנים להשקיע למען קידומו, ולחבור לגורמים בישראל וברשות שמסרבים לקבל את תכתיבי טראמפ.

בעוד כשנה יושבע בארה"ב נשיא, אולי חדש. עד אז, יש להבטיח שרעיונות הסיפוח שמופיעים בתוכנית טראמפ לא יהפכו למציאות בפועל.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 25 בינואר 2020.

הפוסט נקווה שהקהילה הבינ"ל תגיד "לא" לטראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החוקרים התלבטו בין היתר בשאלה כיצד להתמודד עם מקלקלי השלום: האם רק להיאבק בהם או לנסות לדבר איתם ולשלבם בתהליך. העמדה הישראלית בתקופת אוסלו היתה להידבר עם אש"ף, שהכיר בישראל, בשאיפה להגיע להסכם, לצד מאבק ללא פשרות בחמאס, שסירב להכיר בישראל ובהסכמי אוסלו. זה היה הקו שהובילו ממשלות השמאל והימין בשנות התשעים. הצעות של גורמים מסוימים בישראל, ובהם הרב מנחם פרומן וראש המוסד אפרים הלוי, לקדם דיאלוג עם חמאס, נדחו על הסף. רק עם השנים התבהר שקשה מאוד להמשיך להתעלם ולהדיר את הארגון מהתהליך וזאת נוכח עוצמתו בחברה הפלסטינית, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות 2006 וההפיכה בעזה שמה לאחר מכן.

אלא שגם לאחר הפיצול השלטוני בין פתח בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה, המשיכה ישראל במדיניות של "קו מקביל": תיאום ביטחוני ומגעים על הסכם (עד קריסת השיחות שהוביל ג'ון קרי ב-2014) מול הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, לצד מצור על רצועת עזה וסבבי לחימה עם חמאס. ממשלות ישראל אף הבהירו שלא יסכימו אפילו לדיאלוג עם ממשלת אחדות פלסטינית שבה חמאס ייקח חלק. באוקטובר 2017, הקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת נתניהו חזר והדגיש עמדה זו בעקבות מאמצי פיוס בין פתח וחמאס, והודיע שישראל תסכים לדון עם ממשלה שכזו רק בתנאי שחמאס יכיר בישראל, יפסיק את הטרור, יפורק מנשקו ויתנתק מאיראן.

באופן אירוני, דווקא הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, שלא כללה כלל נציגי מפלגות מרכז או שמאל, הובילה לבסוף לשינוי עמדה זו. ישראל וחמאס החלו במהלך 2018 לנהל משא ומתן אינטנסיבי עקיף על "הסדרה" בתיווך של מצרים ושליח האו"ם ניקולאי מלדנוב. קדמו לכך מהלכים של דיאלוג לא ישיר על שחרור גלעד שליט ועל הפסקות אש בסיום סבבי הלחימה, אך מאמץ זה הצביע על מהלך דרמטי ומשמעותי יותר.

ניתן לנתח את התהליך הזה כהבשלה של שני הצדדים לאחר עשור של סבבי עימות והכרה פרגמטית במציאות שנוצרה. אך כמו כן מדובר בתהליך שמבוסס על אינטרס משותף שהתפתח בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס סביב הרצון בניהול הסכסוך, לא במאמצים ליישבו, תוך החלשת הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן. ממשלת נתניהו לא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שיכלול ויתורים בגדה והקמת מדינה פלסטינית, ואילו חמאס מעוניין לשמר את כוחו ומעמדו. נתניהו הצהיר במארס 2019 שהמגעים עם החמאס משמרים את הפיצול בין הגדה לעזה ומונעים הקמת מדינה פלסטינית. גם יונתן אוריך, דובר הליכוד ודוברו האישי של נתניהו במערכות הבחירות האחרונות, התגאה בכך שראש הממשלה "הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש, ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלסטינית בשני האזורים הללו. חלק מההישג קשור לכסף הקטארי שמגיע כל חודש לחמאס".

מדובר בתפנית בעמדה הישראלית שדרשה לאורך השנים את החזרת השליטה של הרשות על רצועת עזה. כך נוצר מצב שבמשולש שבין ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס, מאמצי הדיאלוג בין ישראל והרשות קרסו, המגעים בין חמאס לרשות נקלעו למבוי סתום, ודווקא הערוץ בין ישראל לחמאס ממשיך ומתחזק. בתקופת תהליך אנאפוליס (2007-2008), היעד הישראלי היה לחזק את אבו-מאזן מול חמאס ולהגיע עמו להסכם, שבשלב הבא יתרחב גם לרצועת עזה. ואולם בשלב זה, ישראל פועלת לשמר את המבנה המפוצל ואינה שואפת לייצר זיקה בין סוגיית עזה לרשות הפלסטינית או לתהליך מדיני ישראלי-פלסטיני רחב יותר. אם לפני כשנתיים סירבה ישראל להידבר עם ממשלת אחדות פלסטינית רק בשל זיקתה לחמאס, היום היא מדברת עם חמאס בזמן שלא קיימים ערוצי דיאלוג מדיני עם הרשות, ובמקביל הטון הישראלי נגד רמאללה אף מחריף. המסר המצטייר מכך הוא שישראל מתגמלת את חמאס נוכח התנהלותו האלימה (ירי רקטות, בלוני תבערה) ומענישה את הרשות הפלסטינית, ששומרת על תיאום ביטחוני הדוק עם ישראל.

תהליך המשא ומתן וההבנות בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס נשמרים חסויים ושני הצדדים לא חשים מחויבים לדווח דבר לציבור ולספק דין וחשבון. בשום שלב במהלך המגעים וקידום ההבנות לא התייצב ראש הממשלה, או נציג ישראלי רשמי אחר, בפני הציבור על מנת לעדכן על הסוגיות המרכזיות, על עמדות הצדדים, על המחלוקות ועל ההסכמות שהושגו עד כה. התנהלות זו מבוססת על רצון של שני הצדדים לשמור על הפער שבין הרטוריקה התקיפה, שמסרבת להכיר ולדבר עם הצד השני, לבין הפרקטיקה בפועל.

החוקר הקנדי פיטר ג'ונס עסק במחקריו בדיפלומטיה חשאית וקבע כי חשאיות היא מרכיב נדרש בשלב ראשוני של משא ומתן וכי "ערוצים אחוריים" הם כלי יעיל בתחילת התהליך, על מנת לבדוק בזהירות היתכנות של הסכמות לפני דיווח לציבור. אך ג'ונס מזהיר שהרחבה של הערוץ החשאי הזמני למדיניות חוץ חשאית ממושכת לאורך זמן, תוך הסתרת המדיניות וההבנות, היא מסוכנת, לא אתית ולא דמוקרטית. עיקרון זה, שאוסר על הבנות חשאיות, הופיע במסמך 14 הנקודות שהציג נשיא ארה"ב וודרו וילסון לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה.

יש לברך על כך שבשני הצדדים, במיוחד בקרב השחקנים שהובילו לאורך השנים קו תקיף, חלה התבגרות, התמתנות והכרה בכך שהפתרון בעזה הוא מדיני ולא צבאי. יש בכך גם הכשרה מסוימת של דעת הקהל למהלכים שנחשבו טאבו עד לאחרונה – משא ומתן והבנות עם ישראל מבחינת חמאס ומשא ומתן והבנות עם שלטון חמאס מבחינת ישראל. אך יש להזהיר מתהליך שכל מטרתו היא שימור של המצב הקיים בין סבב לסבב. על ישראל לפעול לכך שמגעים אלו יתחברו לפתרון ארוך-טווח ברצועת עזה ולדיאלוג מדיני מול הרשות הפלסטינית, במאמץ שיקדם יציאה מהמעגל הקיים ויציע אופק מדיני לשני העמים. כמו כן, על ההנהגה הישראלית לדבר עם הציבור בישראל ולהציג בפניו את האסטרטגיה שלה בשאלת עזה ואת ההסכמות שהושגו וההתחייבויות שניתנו במסגרת המגעים על ההסדרה. בכך, היא גם תקדם שיח ציבורי בוגר ואמיתי יותר שאינו מסתתר מאחורי סיסמאות ישנות והבנות חשאיות.

המאמר פורסם בהארץ ב-8 בינואר 2020.

הפוסט 'מקלקלי השלום' בעזה הפכו בשקט בשקט לבני השיח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התקפות הרקטות על ישראל מתרחשות שוב ושוב, והשלכותיהן פוגעות גם בתושבי עזה במעין ריקוד קטלני אינסופי. לא מתקבל על הדעת שאזרחים ישראלים חיים בפחד ולא מתקבל על הדעת שאנשים (לרבות נשים וילדים) בעזה נפצעים או נהרגים. ילדים ישראלים הפסידו ימי לימודים חשובים ורבים העבירו את זמנם במקלטים. האלימות חייבת להיפסק. עלינו להיות מעשיים כמו גם מוסריים.

האיחוד האירופי פעל מיד עם פרוץ הסבב האחרון ועמדותיו ברורות. אנו מוקיעים מתקפות טרור מצד ארגוני טרור כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי. ירי הטילים חייב להיפסק וחובה להגן על אזרחים. הפתרון היחיד עבור עזה הוא מדיני, ועל מנת לקדם השגת שלום בעתיד – על כל השחקנים לחפש דרכים להתקדמות. התקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני תסייע למאמצים לפתור משברים אחרים באזור ולמניעת סבבי אלימות נוספים בעזה. אין די בניהול הסכסוך ובחיפוש אחר ניצחונות טקטיים. הרי כל תקרית קטנה יכולה, שלא בכוונה, להוביל להסלמה ואף למלחמה נוספת. אף אחד אינו רוצה לחזור לתסריט שהוביל למבצע "צוק איתן". הפתרון היחיד שיהיה בר-קיימא מצוי בגיבוש חזון משותף לעתיד, גם לישראל ולפלסטינים וגם לאזור כולו.

אנחנו נשאלים לעתים קרובות למה קידום סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה עניינו של האיחוד האירופי. אנו מייחסים לכך חשיבות משום שאנחנו שכנים. ההתרחשויות באזור משפיעות גם עלינו. אולם מעבר לכך, האיחוד האירופי הוא שותף קרוב הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית. בין ישראל לאיחוד יש שיתוף פעולה יוצא דופן במחקר וחדשנות. האיחוד הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל וב-2018 הוא הסתכם מ-34 מיליארד אירו. ישראל תמיד היתה עבורנו מדינה חשובה, ולא שכחנו גם את הקשרים ההיסטוריים בינינו. בו בזמן, אנחנו המשקיעים הגדולים ביותר בבניית תשתית למדינה פלסטינית, על מנת שיתקיימו כאן, זו לצד זו, שתי מדינות שלוות, בטוחות ודמוקרטיות. אני עדיין משוכנעת כי סיום הסכסוך על בסיס החוק הבינלאומי ורצונם של שני הצדדים הוא הפתרון המעשי היחיד. חשוב להבטיח את ביטחונם של הישראלים והפלסטינים לטווח הארוך. יש לאפשר לישראל ליהנות משאיפותיה והישגיה עבור כל אזרחיה, ולהיות חלק מהאזור.

קיים פוטנציאל עצום בהעמקה נוספת של יחסי ישראל והאיחוד האירופי. במהלך הסבב האחרון של המשא ומתן לשלום, ב-2013, האיחוד הציע לישראל ולפלסטין מעמד של שותפות מועדפת מיוחדת לאחר שישיגו הסכם שלום ביניהם, באופן שיגביר משמעותית את שיתופי הפעולה עם אירופה, את הנגישות לשווקים האירופים ואת ההזדמנויות העסקיות. הצענו בכך לשני הצדדים אפשרות לדיאלוג מדיני מוגבר עם האיחוד ושיתוף פעולה ביטחוני גדול יותר עמו. ההצעה נועדה לעודד את שני הצדדים לפעול לקידום הסדר קבע, והמרכיבים הספציפיים של השותפות המועדפת המיוחדת יהיו תלויים ברצונותיהם של הצדדים עצמם.

האיחוד האירופי תרם בעשור האחרון למעלה מעשרה מיליארד אירו לטובת קידום השלום. תמיכתו הכלכלית בבניית מדינה פלסטינית מטיב עם הישראלים והפלסטינים כאחד. פתרון שתי המדינות לא יוכל להתקיים בלא מדינה פלסטינית, ואנו פועלים גם להבטיח שהמדינה הפלסטינית העתידית תהיה יציבה, דמוקרטית ושותפה לשלום. התמיכה הכלכלית של האיחוד קשורה במאמצים להשגת פתרון שתי המדינות. בהיעדר תמיכה מהאיחוד האירופי, ייתכנו קריסה של הרשות הפלסטינית, אסון הומניטרי בעזה, ובסופו של דבר חוסר ביטחון וסבל נוספים עבור הישראלים והפלסטינים גם יחד.

במידה שהאפשרות להשגת פתרון שתי המדינות תיעלם, או כבר לא תיראה מעשית או בת-קיימא, על האיחוד יהיה לבחון מחדש את גישתו מן היסוד. ואולם, אני רוצה לשאול את אלה שאינם מאמינים בפתרון שתי המדינות או שכבר אינם מאמינים בו, מה החזון שלהם. כיצד הם רואים את ארצם בעוד 50 שנה. צעדים חד-צדדיים לא יניבו יציבות רבה יותר. משא ומתן והסכמות הדדיות הם מרכיבים מרכזיים. הדבר לא יהיה קל, אולם זהו חזון שאליו יש לשאוף. אני מאמינה כי ניתן להשיג שלום בין ישראלים לפלסטינים. בחינה מדוקדקת של סקרים שנערכו בישראל ובפלסטין מראה כי אופציית שתי המדינות עדיין זוכה לתמיכתו של רוב הציבור (אם כי רוב קטן) בשני הצדדים.

האיחוד האירופי אינו מתכוון להחליף את הצדדים ולהגות הצעות חדשות או פתרונות במסגרת תהליך השלום, אולם אנו נכונים לעזור בכל מקום שנוכל. האיחוד גם מוכן להיות מעורב בתוכנית השלום – או חזון השלום – של ארה"ב, כאשר תוצג. הפרמטרים שצריכים לדעת האיחוד האירופי להנחות את פתרון הסכסוך ידועים לכל. אנו מאמינים שתוכנית שלום שלא תהיה מעוגנת באופן איתן בעקרונות החוק הבינלאומי, תיכשל בסופו של דבר.

בהקשר זה ניתן להבין גם את פסיקתו האחרונה של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי לגבי סימון מוצרי התנחלויות. נראה שבישראל יש אי-הבנה גדולה לגבי זה. בית הדין אישרר למעשה את המדיניות הקיימת ולא קבע תקנות חדשות. הוא לא דרש להוסיף עוד סימון של מוצרים, אלא דרש שהסימון – כשהוא נעשה, מתוקף חוק או בצורה התנדבותית – יהיה מדויק. האיחוד האירופי אינו מכיר בשינויים בגבולות 1967 אלא אם כן הסכימו על כך הצדדים, והסכם הסחר בין האיחוד האירופי לישראל אינו מעניק מעמד מכסי מועדף למוצרים המגיעים מחוץ לישראל שבגבולות 1967. ההחלטה של בית הדין אינה חרם ואינה BDS, למרות שבישראל יש מי שמתייחסים אליה ככזו. בית הדין שקיבל את ההחלטה הוא מכובד ורציני מאוד, וההחלטה התקבלה על ידי 13 שופטים מ-13 מדינות שונות באיחוד.

מחויבות האיחוד האירופי לביטחונה של ישראל לא תיפסק עם השגת פתרון שתי המדינות. אנו יודעים שגם לאחר מכן יהיו איומים נוספים על ביטחונה, אולם ישראל תהיה אז במצב אזורי ובינלאומי טוב יותר על מנת להתמודד עמם. אנו מאמינים כי נורמליזציה עם העולם הערבי חשובה עבור ישראל, ואנחנו כבר מסייעים בקידום קשרים אזוריים. אני מאמינה שהדורות הבאים של ישראלים ופלסטינים מסוגלים לחיות בשלום וביטחון, וברצוני לקרוא לצדדים לשוב למשא ומתן משמעותי. אני יודעת כי בלב לבם, זה מה שאנשים בשני הצדדים באמת רוצים. זו משימה אדירה, אולם בסופו של דבר אין אופציה אחרת להתקדמות בתהליך השלום. בדרך לשלום, אתם יכולים לסמוך על המחויבות והתמיכה שלנו באיחוד האירופי.

המאמר פורסם בהארץ ב-12 בדצמבר 2019.

הפוסט אשרור התקנות האירופיות לסימון מוצרים מהתנחלויות אינו BDS הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"בעשור האחרון של המאה העשרים שוב אין האטלסים וספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה מציירים את תמונת המצב העדכנית. חומות איבה נפלו, גבולות נמחקו, מעצמות קרסו, אידאולוגיות התמוטטו. חובתנו, כלפינו וכלפי בנינו, היא לראות את העולם החדש כפי שהוא עכשיו, לבחון את הסכנות, לבדוק את הסיכויים, לעשות הכל כדי שמדינת ישראל תשתלב בעולם המשנה את פניו. אין אנו עוד בהכרח עם לבדו ישכון, ואין זה נכון שכל העולם נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבינלאומי הדוהר בימים אלה על פני הגלובוס כולו, שאם לא כן נשאר אחרונים ובודדים בתחנה".

במלים האלה פתח ראש הממשלה יצחק רבין את הנאום שבו הציג את ממשלתו לכנסת לפני 27 שנה. דווקא במלים אלה, שנגעו למקומה של ישראל בעולם, בחר איש צבא, רמטכ"ל לשעבר, לפנות אל נבחרי העם ואל העם כולו. לא על האיומים מאיראן או מעיראק הוא דיבר, ולא על הצורך לחזק את צה"ל. אלא על הצורך להיפתח לעולם ולהשאיר מאחורינו את הקורבנות הנצחית. ולכן, הוא אמר שהממשלה החדשה שבראשה הוא עומד שמה לה למטרה מרכזית לקדם את עשיית השלום ולפתוח בצעדים נמרצים כדי להוליך לסיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי. מעתה, אמר, לא נעסוק יותר בתהליך השלום אלא בעשיית השלום. בבנייתו. ביושר, באומץ לב, בנחרצות.

יצחק רבין החליט לשנות את סדר העדיפויות הלאומי. רבין לא היה יונה צחורה. הוא לא התייצב בטכס החתימה על הסכמי אוסלו מתוך האידיאולוגיה של השמאל. הוא לא חתם על הסכם העקרונות בוושינגטון בקלות ראש, אלא מתוך שיקול דעת וראייה אסטרטגית רחבה. הוא היה איש פרגמטי ותכליתי, שידע לקרוא את המפה, לזהות הזדמנויות, ולקבל החלטות קשות. הוא הבין אז שאש"פ נחלש, וידע שאם לא ינסה להגיע להסדר עמו, יצטרך לעמוד מול חלופה קשה יותר – החמאס.

רביו ניתח את הסיכונים ואת ההזדמנויות, והחליט שזהו העיתוי הנכון לנסות לפתור את הסכסוכים במעגל הקרוב יותר לגבולותיה של ישראל, כדי שבבוא העת תוכל המדינה להשקיע את כל משאביה בעימות אפשרי עם האויבים הקשים והמסוכנים יותר – עיראק ואיראן. הוא היה מודע לחלוטין שבדרך בה הוא ילך ייערמו קשיים ומכשולים, יפרצו משברים, תהיינה אכזבות, דמעות וכאב. אבל הוא החליט שתקפידו הוא להשאיר לבנים ולנכדים עולם אחר, עולם של תקווה ושל חיים נורמליים.

בחרתי לפתוח את דברי בראייתו של יצחק רבין את העולם ואת מקומה של ישראל בו, על הבנתו את מצבה המשתנה של ישראל במציאות החדשה שנוצרה אחרי מלחמת המפרץ ופירוק הגוש המזרחי. בחרתי באמונתו שלא כל העולם נגדנו, בהחלטתו למצב את מדינת ישראל במקום אחר בעולם, כיוון שזהו הנושא בו אנחנו עוסקים במכון מתווים.

הייתה לי הזכות לשרת את מדינת ישראל ולהימצא בקרבתו של רבין באותן השנים בהן הוא כיהן כראש ממשלה בפעם השנייה בחייו, כאשר הוא הגיע לתפקיד מוכן ומגובש. הייתה לי הזכות להימצא בקרבתו בימי הסכמי אוסלו ולהיות עדה לשינויים שעברו עליו, ולפריצת הדרך האדירה במערך יחסי החוץ של ישראל באותם ימים. ממדינה שהתעמתה חודשים ספורים קודם לכן עם ארה"ב בנושא הערבויות למלווה קליטת העולים, הפכה ישראל לשותפה ובת ברית רצויה. היחסים עם ארה"ב השתנו אז מן הקצה אל הקצה: הם הפכו לקרובים ואינטימיים. כל מהלך מדיני בו נקטה ישראל באותם ימים תואם עם הממשל בוושינגטון, וקיבל את ברכתו ואת הגיבוי האמריקאי המלא.

ראיתי וחוויתי באופן אישי כיצד העולם נפתח בפנינו, כיצד מדינות שאתן לא היו לנו יחסים דיפלומטים, ואף לא הכירו בנו, שינו את עמדתן. מסין והודו ועד למרוקו, תוניסיה ומאוריטניה. בביתי הצטופפו נציגי ירדן, קטאר, מצרים, תוניסיה, ומרוקו כדי לפגוש את רבין. וגם החלום הישן נושן של הקמת היחסים הרשמיים עם ירדן התגשם אז, וכולנו זוכרים את המפגשים עם המלך חוסיין, את התרגשותו של רבין מכך, ואת יחסי הקרבה והאמון האמיתיים שנרקמו בין שני המנהיגים.

המזרח התיכון החל להיפתח בפנינו, ונבחנו דרכים וערוצים חדשים לשיתופי פעולה, כאשר ארגנו, שנה אחרי שנה, ועידות כלכליות רבות משתתפים במרוקו, ובירדן. גם אירופה פתחה בפנינו אז ערוצי הדברות שונים וחתמה אתנו על הסכמים חדשים, שנתנו לנו עדיפות על פני מדינות אחרות בתחום הסחר וכשותפה היחידה מחוץ לגבולות אירופה בתכנית האירופית למחקר ופתוח.

הייתה לי הזכות הגדולה להימצא לצדו של יצחק רבין כאשר הוא נאם באו"ם, ב-24 באוקטובר 1995, כעשרה ימים לפני הרצח. האולם היה מלא מפה לפה. רוב ראשי המדינות שהיו נוכחים במקום הריעו לו דקות ארוכות בסוף הנאום, וזאת לא רק בגלל תוכנו אלא בגלל שהעריכו את רבין ואת מנהיגותו. הם עמדו שעה ארוכה בתור ארוך כדי ללחוץ את ידו. זה היה אחד מרגעי האושר בחיי, כאשר חשתי את אהדת העולם עוטפת אותנו מכל עבר. זאת הייתה גם ההוכחה הטובה ביותר שכאשר אנחנו נפתחים לעולם, גם העולם נפתח אלינו. ולא, העולם לא היה ואינו כולו נגדנו.

רבין החייל ושר הביטחון לשעבר לחם בחורמה נגד הטרור. ראיתי אותו מאבד את שלוותו הנפשית, ראיתי אותו כועס וכואב כאשר הודיעו לו על פיגוע, ראיתי אותו חסר פשרות כאשר היה עליו לקבל החלטות, ושמעתי אותו צועק על ערפאת כאשר הדבר התבקש. אבל, הוא הנחיל לנו גם מושגים חדשים כאשר הגדיר לנו שביטחון איננו רק הטנק והמטוס, וספינת הטילים. הביטחון הוא קודם כל ביטחון חברתי: החינוך של האדם, הבית שלו, הרחוב והשכונה שלו, וקורת גג מעל ראשו של העולה החדש. הביטחון טמון בעיקר בתקוות האדם.

על הסכם ההכרה ההדדית עם אש"פ על מדשאות הבית הלבן רבין לא חתם בקלות. רבין האדם והמפקד ביטא שם את הלבטים ואת הכאב: "באנו מארץ מיוסרת, מעם, מבית, ממשפחה שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד, בחייהם שבו לא בכו אמהות על בניהן. אבל באנו כאן, "הוא הוסיף, "כדי לשים קץ לשנאה, כדי שבנינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמה."

ודווקא בימים האלה של אבדן התקווה, אני רוצה לזכור ולהזכיר לכולנו את מילותיו של רבין על מדשאות הבית הלבן: "די לדמעות ודי לדם. די. אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה. אנו כמוכם אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות לצדכם בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין."

יצחק רבין היה איש צנוע, לעתים מופנם, אך גם בטוח בעצמו. איש שלא אהב שיחות חולין ולא הייתה לו סבלנות לטיפשים, לשקרנים, לחצאי אמיתות, לחנופה ולהפחדה. רבין הג'ינג'י אמר בצורה ישירה ולפעמים בוטה את מה שהיה על ליבו. במובן הזה, הוא לא ניחן בתכונותיו של דיפלומט. אבל דווקא סגנונו הישיר, קולו העמוק, ומבטו הביישן כבשו את ליבם של רבים בעולם.

בימינו אלה חשוב לזכור את דבקותו בדמוקרטיה הישראלית, את אמירתו שהוא שם את האזרח בראש דאגות הממשלה, את מדיניותו ומעשיו למען השוויון האזרחי, את אמירתו על העוול המתמשך שנעשה לאוכלוסייה הערבית במדינה ואת פועלו הממשי ואת התקציבים שהוא הקדיש לתיקונו. חשוב לזכור את יושרו ואת הגינותו, גם בחייו האישיים – את קבלת האחריות ואת התפטרותו המידית כאשר התגלה כי אשתו לאה נהגה בניגוד לחוק והחזיקה חשבון דולרים בארה"ב.

לרבין האיש עם המוח האנליטי הייתה משנה סדורה ודעות מוצקות. אבל הוא ידע לשנות את עמדתו כשהמציאות חייבה זאת. הוא לא שכח לרגע את רגעי ההכרעה הקשים כאשר הוא שלח נערים לקרב, וידע שחלקם לא יחזרו. הוא לא שכח לרגע את כאבן של המשפחות השכולות.

ובין הרגעים המרגשים החרוטים בלבי, אזכור את דבריו בנאום אותו הוא נשא בוושינגטון: "אני מספר אישי 30743, רב אלוף במילואים יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה של ישראל וחייל בצבא השלום, אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר לכם: אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם ולא סבל, זו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום."

רבין ידע לחלום אך ידע גם לבצע. עבור רבין תמצית הציונות, כפי שהוא ביטא אותה, הייתה הקמת מקלט בטוח לעם היהודי. עבורי זוהי מורשת רבין: המלחמה על השלום. בית לעם היהודי. כיבוד זכויותיהם של עמים אחרים. והחיים עם תקווה.

המאמר פורסם בהארץ ב-6 בנובמבר 2019.

הפוסט כשישראל נפתחה לעולם, העולם נפתח אליה בחזרה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גרינבלט מונה לתפקיד זמן קצר לאחר שטראמפ ניצח בבחירות ובתחילת כהונתו נראה כי שני הצדדים מגלים נכונות לעבוד איתו. בחודשים הראשונים לכהונתו, גרינבלט נפגש מספר פעמים עם אבו מאזן ועם בכירים נוספים ברשות הפלסטינית ואף ביקר במחנה פליטים ונפגש עם סטודנטים ואנשי דת פלסטינים וישראלים. הוא אף ניסה לקדם בתחילה מהלכים של שיתוף פעולה ובין השאר היה מעורב במגעים בנושא תעלת המים שהובילו להסכמות בין השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי וראש רשות המים הפלסטינית. אך התמונה השתנתה באופן חד בעקבות הצעדים שנקט ממשל טראמפ כלפי הפלסטינים החל בסוף 2017 ,ובהם העברת השגרירות לירושלים, קיצוץ בסיוע לפלסטינים, סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, התנערות מעיקרון שתי המדינות – ונוצר נתק מוחלט וחסר תקדים בין הממשל ורמאללה. גרינבלט הפך לשליח האמריקאי הראשון בתולדות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני שאיבד למעשה קשר עם אחד הצדדים ושאיבד את היכולת לשמש כמתווך בין הצדדים.

הפוסט פרישתו של ג'ייסון גרינבלט, השליח שלא תיווך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הזהות המורכבת של הפלסטינים אזרחי ישראל יכולה להציע נקודות חיבור חדשות ופחות שגרתיות בקשר בין הקהילות, ולאפשר פעילות מוגברת בתחום הדיפלומטיה הציבורית. הדבר יכול לבוא לידי ביטוי, למשל, בהעלאת מודעות בקרב הקהילה היהודית בבריטניה לאתגרים עמם מתמודד המיעוט הערבי פלסטיני בישראל. הדבר יוכל לסייע לגיוס דעת הקהל הבריטית – על כל גווניה העדתיים והדתיים – לתמיכה והבעת סולידריות עם אותו מיעוט. הוא גם עשוי להוביל לדרישה ציבורית גדולה יותר מהפוליטיקאים וההנהגה בבריטניה להפעיל לחץ על ממשלת ישראל ועל הרשות הפלסטינית לשבת לשולחן המשא ומתן.

המאמר פורסם באתר הארץ ב-31 ביולי 2019

הפוסט החשיבות של חיזוק הקשר בין הפלסטינים אזרחי ישראל לקהילות יהודיות בתפוצות: מבט מבריטניה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משאים ומתנים אינם מצליחים או נכשלים רק בשל אישיותו של המתווך. יש סיבות רבות לכך שסבבי השיחות בין ישראל והפלסטינים נכשלו לאורך השנים. אולם, ההיסטוריה מלמדת כי קיומו של מתווך ששני הצדדים ראו אותו כהוגן והגון, הוא נכס שסייע בהשגת ההסכם. כך היה קיסינג'ר, כאשר תיווך בין ישראל ומצרים, מצד אחד, ובין ישראל וסוריה, מצד שני, בהשגת שלושה הסכמי הפרדה ב-1975-1974. יהדותו של קיסינג'ר מעולם לא נתפסה בצד הערבי כגורם המשפיע לרעה על יכולת התיווך שלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-23 ביולי 2019

הפוסט ארצות הברית: מתווך לא הוגן בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-9 ביולי 2019

הפוסט גם לפי "מבחן התוצאה" של קושנר, ועידת בחריין היא כישלון עגום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-20 ביוני 2019

הפוסט טראמפ מרחיק שלום, ובחריין היא רק קצת הקרחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עבור מי שמעוניין לקדם שלום בין ישראל והפלסטינים המצב הנוכחי עשוי לייאש. הוא אכן מייאש רבים, ותפיסה שגויה ש"אין פתרון" הולכת וקונה לה אחיזה בקרב קהלים גדלים. מי שאינו מעוניין להתבוסס בייאושו ולשגות באשליה כי כבר ניסינו הכול, ואין תקווה, מוזמן להרים את ראשו, להביט סביבו, וללמוד ממקרים אחרים בעולם – דרכם ניתן לגייס תובנות חדשות ולמצוא נתיבים חדשים לשלום. אמנם, כל מקרה שונה, אך ניתן ללמוד ממקרים דומים ולקבל השראה. כזה הוא למשל תהליך השלום שנרקם בשנה האחרונה בקרן אפריקה.

תהליך השלום בין אתיופיה ואריתריאה הינו משל שבא לעורר תקווה. לו חזרנו שנה אחורה, הייאוש בקרן אפריקה היה דומה לשלנו – שנים ארוכות של סכסוך דמים נמשך ללא תוחלת, הסכמי עבר שלא כובדו, חברות קרועות בסכסוכים אתניים וטריטוריאליים, ותקווה לשינוי שלא נראית באופק. אולם, בתהליך מדהים, מהיר מאוד, הצליחו הצדדים בקרן אפריקה לשנות את מציאות חייהם ולעלות על נתיב לשלום. באפריל 2018 עלה לשלטון באתיופיה אבייה אחמד, ותוך כמה חודשים חתמו הצדדים על הסכם שלום בתיווך ארה"ב, ערב הסעודית, איחוד האמירויות והאו"ם. בעקבות כך, תהליכי שלום נוספים פרצו בקרן אפריקה, ויחסים עוינים הוחלפו במשא ומתן וברקימת קשרים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה-15 במאי, 2019

הפוסט מה יכולה ישראל ללמוד מתהליך השלום בין אתיופיה לאריתריאה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בספטמבר 1978, במהלך ועידת השלום בקמפ דיויד, הציג נשיא ארה"ב קרטר לנציגי ישראל ומצרים מסמך אמריקאי שהיווה טיוטה להסכם בין שתי המדינות. המסמך היה בסיס לדיונים בוועידה ולאחר סבבים של שינויים ותיקונים הגיעו הצדדים לגרסה הסופית של ההסכם. 22 שנה לאחר מכן היה זה הנשיא קלינטון שניסה לקדם מהלך דומה ובדצמבר 2000 הציג בפני נציגי ישראל ואש"ף מתווה להסכם קבע. גם בסכסוכים אחרים הציגו מתווכים תוכניות שלום, דוגמת תוכנית ונס-אואן (1993) שגיבשו מתווכים מטעם מסגרת משותפת של האו"ם ואירופה (ICFY) לסיום המלחמה בבוסניה, ותוכנית אנאן (2004) של מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן לפתרון הסכסוך בקפריסין.

המטרה בהצגת תוכנית שלום בתהליך תיווך היא להצביע על מרחב הסכמה אפשרי וללחוץ על הצדדים להתקדם להסכם, אך מדובר במהלך רגיש שטומן בחובו גם סיכונים רבים. לכן, הוא מצריך תנאים מתאימים, עבודת הכנה זהירה ורצינית והיכרות עמוקה עם עמדות הצדדים ועם המצב בשטח.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-17 באפריל, 2019

הפוסט האם 'עסקת המאה' של טראמפ היא אכן תוכנית שלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לישראל חסרה תפישת מדיניות חוץ סדורה והדבר נותן את אותותיו על מעמדה בעולם, על תפקידו של מערך החוץ בתהליכי קבלת החלטות ועל התנהלות הדיפלומטיה הישראלית. מדיניות החוץ הישראלית מוצאת עצמה פעמים רבות כפופה לשיקולי ביטחון ומרוכזת במאמצי הסברה, במקום לקדם מהלכים מדיניים שיאפשרו לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים, שייכות אזורית, מיצוי פוטנציאל, שלום, ביטחון ושגשוג.

צוותי חשיבה רב-תחומיים שפעלו במסגרת מכון מיתווים בשנים האחרונות גיבשו הצעה לתפישת מדיניות חוץ חדשה לישראל – מדיניות תומכת שלום, רב-אזורית, עם הפנים לעולם, מודרנית ומכלילה – וזיהו צעדי פעולה לחיזוק מערך החוץ ולהעצמת הדיפלומטיה הישראלית. ערב הבחירות לכנסת ה-21 ולקראת כינונה של ממשלה חדשה בישראל, מסמך זה מציג את עיקרי ההמלצות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-3 באפריל, 2019

הפוסט כך צריכה להיראות מדיניות-החוץ החדשה של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תובנות מתהליך השלום בין אתיופיה לאריתריאה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה להגזים בחשיבות ההסכם. הוא פרץ את חומת האיבה הערבית והעניק לגיטימציה לישראל. יתרה מזו, יציאתה של מצרים מהמעגל הערבי החלישה את המדינות השכנות ומנעה מלחמה כוללת נוספת. במבט לאחור, ההסכם סלל את הדרך להכרה ערבית – גם אם לא מקיפה – בישראל. הסכמי אוסלו ויוזמת השלום הערבית הן המשכו של תהליך שהחל עם הסכם השלום הישראלי-מצרי.

לפני שנים רבות טבע שר המדינה המצרי לענייני חוץ, בוטרוס ע'אלי (לימים מזכ"ל האו"ם) את המונח "שלום קר" כדי לתאר את היחסים עם ישראל. משמעות המונח היא שהשלום מתקיים בין ממשלות ולא בין העמים; שהסוגיות העומדות בין המדינות עדיין לא נפתרו לחלוטין (למשל, הסוגיה הפלסטינית), ואפשרות המלחמה לא נגוזה, כפי שבא לידי ביטוי בתכניות מלחמה מצריות שרואות בישראל אויב. האם מונח זה עדיין מתאים?

השלום מעולם לא עמד בסכנה. מצרים אמנם החזירה את שגרירה לקהיר בתקופות משבר (למשל במלחמת לבנון ב-1982 או באינתיפאדת אל-אקצא בשנת 2000), אולם מעולם לא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים. אפילו בתקופת שלטון האחים המוסלמים (2013-2012) קיבלה ישראל איתותים ברורים שההסכם לא בסכנה.

מצרים גם כיבדה תמיד את ההסכמים הצבאיים. כאשר הכניסה כוחות לסיני מעבר למותר, היה זה בהסכמה מוקדמת עם ישראל. היא גם מונעת כמיטב יכולתה הסתננויות או התקפות טרור משטחה על ישראל.

בין המדינות מתקיים סחר מינימלי במסגרת הסכם Qualified Industrial Zone. היחסים התהדקו עם חתימת הסכם בסך 15 מיליארד דולר לעשר שנים לאספקת גז ישראלי למצרים. זאת ועוד, קיים שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני בכל הנוגע לאיומים בסיני ובעזה, שהתחזק לאחר עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון ב-2013. למעשה, היחסים בתחום זה הם "חמים". ולבסוף, ישראל והלובי היהודי בארה"ב – לעתים כמענה לבקשה מצרית – פעלו בקונגרס כדי להבטיח אי-קיצוץ הסיוע הביטחוני למצרים.

מנגד, הסכם השלום סובל מכמה חולשות בסיסיות: קיימת תקשורת עוינת, שתוקפת לא רק את ישראל ומדיניותה (דבר לגיטימי כשלעצמו), אלא גם מבטאת לעיתים נימות אנטישמיות כלפי יהודים. הפרלמנט המצרי, האיגודים המקצועיים והאקדמיה מתנגדים לכל סממן של נורמליזציה ביחסים. אין כל שיתוף פעולה אקדמי בין אוניברסיטאות ישראליות ומצריות. מרבית האינטלקטואלים במצרים, מכל גווני הקשת הפוליטית, מבקרים בחריפות את ישראל. אמנם לאורך השנים היו כמה אינטלקטואלים אמיצים, אולם הם זכו לקיתונות של ביקורת.

מצרים מתירה תיירות לישראל, אולם בפועל היא מערימה קשיים רבים על אזרחים מצרים הנדרשים להשיג אישור ביטחוני מיוחד, דבר המכניס אותם ל"רשימה מסומנת". ולבסוף, מערכת החינוך המצרית, באמצעות ספרי הלימוד, ממשיכה ללמד תכנים המחזקים את הדימוי השלילי של היהודי והישראלי.

אם בודקים את השלום לפי הטמפרטורה שלו, הרי בתחומים מסוימים – כמו ביטחון ומודיעין – השלום הוא "חם". אולם בתחומים אחרים – תקשורת, חינוך, אקדמיה וקשרי חברה אזרחית – הוא "קר". בשקלול הסופי ניתן לתאר את השלום כ"פושר". אם בודקים את השלום לפי רמת היציבות שלו, הרי הוא עמיד. הוא מחזיק מעמד 40 שנה ושרד משברים שונים. תקופת העוינות בין שתי המדינות – שכללה חמש מלחמות – נמשכה רק 25 שנה (1973-1948). יתרה מזו, הבעיות הכלכליות והחברתיות – ובעיקר אלה הנובעות מהגידול הדמוגרפי של מצרים המונה כיום כמעט 100 מיליון איש – מלמדות כי השלום הוא לא רק צורך מצרי, אלא הכרח.

מה אפשר לעשות עוד כדי לחמם את השלום? ישראל צריכה לפתור את הבעיה הפלסטינית (שהוא אינטרס שלה ממילא). מצרים, מצדה, צריכה להעמיק את יסודות השלום באמצעות התקשורת והחינוך. יש לקוות כי עד יובל ה-50 יחול שיפור נוסף ביחסי ישראל-מצרים, אולם גם לשלום במצבו הנוכחי הפושר יש חשיבות אסטרטגית.

המאמר פורסם ב"וואיינט" בתאריך ה- 18 במרץ, 2019

הפוסט השלמנו 40 שנה בלי מלחמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המשבר ברצועת עזה – המדיני, הביטחוני, ההומניטרי והכלכלי – עומד על המדוכה הישראלית, האזורית והבינלאומית, זה שנים ארוכות. עם זאת, מאז ההתנתקות בקיץ 2005 והשתלטות חמאס על הרצועה בקיץ 2007, נוצר מצב שמסכן את האינטרס הישראלי ומחייב קבלת החלטות אמיצה.

מחד גיסא, המצב ברצועה אינו לכאורה מעניינה של ישראל, שהרי ישראל יצאה מעזה. מאידך גיסא, בתוכנית ההתנתקות נקבע כי ישראל תמשיך לספק לעזה מים, חשמל, גז ודלק וכן תשלוט במעבר סחורות אליה. זאת ועוד, מאז השתלטות חמאס, ישראל מטילה סגר יבשתי וימי, שאמנם משתנה בהתאם להתפתחויות ורמת העימות, אולם מותיר את ישראל כמי שמחזיקה, במידה רבה, ב"מפתח הכלכלי-הומניטרי" לנעשה ברצועה.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-18 במרץ, 2019

הפוסט את הפתרון למשבר בעזה צריך לחפש בשכונה הים תיכונית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הצעד הראשון הוא השקת מהלך לקידום שלום עם הרשות הפלסטינית, על בסיס הסכמים והחלטות בינלאומיים קודמים, בהתאם לפרמטרים המקובלים של פתרון שתי המדינות, ותוך הצהרת כיוון כללית על היעד הסופי של המשא ומתן כהוכחה לרצינותו. השקת המהלך יכולה להתבצע באמצעות הצהרה פומבית, פגישה עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, ויצירת ערוץ שיחות דו-צדדי (עם מרכיב חשאי בשלב הראשון) אשר ילווה וייתמך על ידי מנגנון רב-צדדי מעודכן (בהשתתפות מדינות מהמזרח התיכון ואירופה, ולא רק ארה"ב, וכשיפור למודל הקיים של הקוורטט). במהלך קידום יוזמה שכזו, חשוב שממשלת ישראל הבאה תכיר בנחיצות של חיבור פוליטי מחודש בין רצועת עזה לגדה המערבית, כדי להתגבר על המכשול המשמעותי שמציב הפיצול הקיים בדרך לפתרון שתי המדינות.

הצעד השני, שיגיע בעקבות הראשון, הוא מינוף המהלך מול הפלסטינים למימוש הפוטנציאל האזורי הבלתי-ממומש. בפני ישראל עומדות בשנים האחרונות הזדמנויות היסטוריות לשדרוג משמעותי של מעמדה האזורי במזרח התיכון, באגן הים התיכון ובאירופה, שנותרות בחלקן הגדול בלתי-ממומשות בגלל הקיפאון בתהליך השלום. התקדמות עם הפלסטינים תאפשר לממשלה הבאה לצקת תוכן חדש, מגוון יותר ופומבי יותר לקשרים המתפתחים עם מדינות ערב; תהפוך את התמריצים האזוריים לשלום – יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לכינון שותפות מועדפת מיוחדת עם ישראל, שמהם התעלמה הממשלה הקודמת – לרלוונטיים; תאפשר למנף את שיתוף הפעולה הכלכלי במזרח אגן הים התיכון לתחומים מדיניים, אזרחיים וביטחוניים; ותסיר חסמים משמעותיים בפני שדרוג היחסים עם האיחוד האירופי.

הצעד השלישי הוא חיזוק המרכיב הדמוקרטי ביחסי החוץ של ישראל. ממשלת נתניהו שחקה בשנים האחרונות עקרונות בסיס בדמוקרטיה הישראלית ולצד השלכות על החברה פנימה, הדבר השפיע גם על יחסי החוץ של המדינה. שר החוץ הבא יצטרך לתת עדיפות לכינון קשרים ובריתות עם מדינות דמוקרטיות, גם אם הן ביקורתיות כלפי מדיניות ישראל. ככלל, יש להכיר בלגיטימיות של ביקורת ולנהל דיאלוג עם מי שמשמיע אותה, ולא מסע דה-לגיטימציה נגדו. שר החוץ החדש צריך יהיה לעצור את תהליך ההתקרבות לגורמי ימין קיצוני באירופה, שחלקם נגוע באנטישמיות. במקום להשתלח באיחוד האירופי ולפעול עם מדינות באירופה שרוצות בהחלשתו, צריך לראות בו שותף של ישראל – בממד הפרקטי והערכי גם יחד. במקום להזמין את ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן לירושלים, צריך יהיה – לאחר הבחירות לפרלמנט האירופי – להזמין לארץ את מי שיחליף את פדריקה מוגריני בהובלת מדיניות החוץ האירופית.

מדיניות חוץ יעילה מחייבת משרד חוץ חזק ומתפקד, והכרה בדיפלומטיה ככלי מרכזי בקידום הביטחון הלאומי. לשם כך, במהלך הרביעי שנדרש ממנו יצטרך שר החוץ החדש לגבש תפיסת מדיניות חוץ לאומית, להחזיר את משרד החוץ לליבת העשייה המדינית, לשפר את מעמד מערך החוץ ביחס למערכת הביטחון בגיבוש והובלת מדיניות החוץ הישראלית, להשיב למשרד החוץ סמכויות שפוזרו בין משרדי ממשלה אחרים, לשתף פעולה עם הכנסת על מנת להגביר את העיסוק בה בענייני חוץ (בראש ובראשונה בוועדת החוץ והביטחון), לחזק את מטה משרד החוץ ולחולל שינוי בתרבות הארגונית שלו, להגביר את המודעות הציבורית לחשיבות מדיניות חוץ ולעשייה של המשרד, ולפעול לעיגון מעמד משרד החוץ בחקיקה.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-10 במרץ, 2019

הפוסט מימוש הפוטנציאל האזורי, תוך מחויבות לדמוקרטיה ופתיחות לביקורת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הראשונה – קידום תהליך ישראלי-פלסטיני, בשילוב עם אסטרטגיה אזורית, לקידום פתרון שתי המדינות לשני עמים. מדובר בנושא קיומי, שכן הסטטוס קוו מוביל לקטסטרופה דו-לאומית, שתסכן את יכולתה של ישראל להיות הבית הלאומי והדמוקרטי של העם היהודי. מסיבה זו, הנושא צריך להימצא בעדיפות הגבוהה ביותר של הממשלה ושל משרד החוץ.

יש כיום הזדמנות אדירה, שכן המעטפה האזורית מעולם לא הייתה כל כך חיובית להסדר טוב לישראל. כמו כן, מעולם לא היה פרטנר פלסטיני אמיתי להסכם כפי שיש היום (ברשות הפלסטינית, אך עדיין לא ברצועת עזה), שמקבל את עקרון שתי המדינות ואת ההסדר של חילופי שטחים ופירוז המדינה הפלסטינית. יש להגיב קונסטרוקטיבית ליוזמה הערבית מ-2002 ולהיעזר בברית האינטרסים שנוצרה בהקשר האיראני כדי לקדם את הנושא החשוב ביותר לעתיד הציונות.

המשימה השנייה – איחוי הקרע עם יהדות התפוצות. מדינת ישראל נועדה להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי; עניין זה עומד בשורש התנועה הציונית. אך היחסים עם יהדות התפוצות נמצאים כיום במשבר חסר תקדים, שכן הרוב הגדול של יהודי העולם, ובעיקר בצפון אמריקה, מתרחקים מישראל בשל מגמת ההסתגרות שלה, ההקצנה ואי-הקבלה של הזרמים השונים ביהדות.

על שר החוץ הבא לפעול לשנות את פרדיגמת היחסים מהמגמה החד-צדדית והאינסטרומנטלית ליחסים של הדדיות ולעשייה משותפת. שינוי זה דורש פעולה לחיבור בלתי אמצעי בין אנשים, אך לא רק דרך הממסד והארגונים היהודיים, שמנותקים כיום מה-"grass roots" של יהדות העולם. יש למסד פרויקט לאומי של "תגלית הפוכה", שבו כל תלמיד תיכון בישראל ישהה בקהילה יהודית בתפוצות וייחשף להווייתה ולחשיבות הקשר.

כמו כן, יש לקדם פרויקטים של עשייה משותפת ל"תיקון עולם", תוך מינוף החדשנות היהודית והישראלית לטובת טיפול בבעיות שמולן ניצבת האנושות. יש להפוך את האגף לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ (מש"ב) לפרויקט משותף של ישראל והעם היהודי.

המשימה השלישית – החזרת ישראל למועדון הדמוקרטיות הליברליות. מדיניות הממשלה מרחיקה את מדינת ישראל מן הדגם אליו שאפה הציונות – חברת מופת שבה כל האזרחים שווים, שזכויות המיעוטים מוגנות ושהגורמים החלשים בה מועצמים ומחוזקים. זה אינו רק עניין פנים, אלא מהווה את הבסיס הערכי לבריתות הטבעיות של ישראל עם המדינות והמפלגות הדמוקרטיות-ליברליות. המגמה של ממשלות ישראל האחרונות להעדיף בבירור בריתות עם מדינות המונהגות על ידי דיקטטורים, לאומנים וגזענים – ביניהם כאלו שהיו או עודם אנטישמים – מעמיד בסכנה ישירה את הקהילות היהודיות בארצות אלה, שבהן זכויות המיעוט הן קריטיות ליהודים.

יתר על כן, מדובר בשגיאה מוסרית וגם אסטרטגית, אשר פוגעת בעתיד היחסים עם מדינות שהן חשובות הרבה יותר לישראל, גם מסיבות כלכליות. בהקשר זה, שר החוץ הבא צריך לקדם חזרה למדיניות דו-מפלגתית (bi-partisan) כלפי הממסד הפוליטי בארה"ב. גישה שמוציאה את ישראל ככל האפשר מהפוליטיקה הפנימית של בעלת בריתנו העיקרית הכרחית לאיחוי הקרע עם יהדות ארה"ב, אך גם למדיניות חוץ שמסתכלת לטווח הארוך ואינה מצמצמת את האינטרס הישראלי לתקופת כהונתו של ממשל כזה או אחר – כאן או שם.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-1 במרץ, 2019

הפוסט לשבור את הסטטוס קוו שמוליך אותנו למדינה דו-לאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אין ספק, שהיעלמות הסוגיה הפלסטינית מסדר היום היא הצלחה גדולה של הימין, שהצליח להסיט את תשומת הלב מסוגיה האמורה להיות החשובה ביותר במערכת הבחירות. גם הפלסטינים סייעו לתהליך הזה — על ידי רטוריקה מתלהמת, שחיזקה את המנטרה המוכרת של נתניהו ואחרים, ולפיה "אין עם מי לדבר".

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-24 בפברואר 2019

הפוסט מישהו בכלל זוכר שיש פלסטינים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט כיוונים אסטרטגיים לישראל אל מול מזרח תיכון מתפורר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט כיצד להפוך את יוזמת השלום הערבית לתמריץ יעיל יותר לשלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדנת מדיניות שכינס מכון מיתווים בעקבות פרסום הדו"ח בחנה האם וכיצד ניתן ליישם המלצה זו בצורה יעילה במסגרת התנאים הפוליטיים הקיימים. הסדנה התמקדה בשאלות הבאות: (1) כיצד יכול להתנהל שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני ברמת החברה האזרחית בהיעדר מנהיגות פוליטית בעלת מחויבות לנושא; (2) כיצד שיתוף פעולה שכזה יכול לתרום לפתרון הסכסוך ולא לשימור הסטטוס קוו.

בסדנה לקחו חלק מומחים, נציגי ארגונים ודיפלומטים. נשאו בה דברים השגריר ג'ון הנסן-באואר, שגריר נורבגיה בישראל ולשעבר מנהל תכנית ה"עם-לעם" לשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני; ד"ר נד לזרוס, חוקר ומעריך של שיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני ברמת החברה האזרחית מאוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון (ארה"ב); ואליאס זנאנירי, סגן יו"ר הועדה שהקים אש"ף לאינטראקציה עם החברה הישראלית. מסמך זה מסכם את הנקודות וההמלצות שהועלו במהלך הסדנה.

הפוסט כיצד להגביר את שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני, בהתאם להמלצת דו"ח הקוורטט? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט כיווני מדיניות אפשריים לקהילה הבינלאומית לקידום תהליך השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף המכשולים הפוליטיים הקיימים ליחסים בין שתי המדינות, יש תקדים ליחסים טובים בין ישראל לתוניסיה ולשיתוף פעולה בין השתיים, וקיימת אפשרות להרחיב את שיתוף הפעולה בעתיד. בינתיים, טוב יהיה לקדם יחסים חיוביים ברמה הבין-אישית, התרבותית והאזרחית, אשר יהוו תשתית לבניית היחסים המדיניים והפוליטיים בהינתן שינוי במפה הפוליטית האזורית והתקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני.

הפוסט תוניסיה בעקבות האביב הערבי ויחסיה עם ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שליח האו"ם לתהליך השלום ניקולאי מלדנוב נשא את דברי הפתיחה, בהם הוא סקר כיצד יכולים שחקנים אזוריים לשפר את המצב בעזה מבלי לפגוע בסיכוי להסכם שלום ישראלי- פלסטיני כולל. המשך הכינוס כלל סקירה של המצב בעזה ושל הפעולות שנוקטות מדינות שונות ביחס אליו, וזיהוי הזדמנויות ואפיקי פעולה אפשריים לשיפור המצב. מסמך זה מסכם את הנקודות העיקריות שעלו במהלך הכינוס.

הפוסט הזדמנויות אזוריות לשיפור המצב בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יוזמת השלום הערבית מציעה לישראל יחסים נורמליים עם העולם הערבי בתמורה להגעה להסכם שלום. היא הוצגה לראשונה על ידי הליגה הערבית ב-2002, ומאז זוכה באופן קבוע לאשרור מחדש בוועידות הפסגה של הליגה. ישראל בחרה לאורך השנים שלא להגיב באופן רשמי ליוזמת השלום הערבית. בשנים האחרונות מנסה ההנהגה הישראלית להציג מודל חלופי ליוזמה, לפיו ניתן לשפר משמעותית את היחסים עם העולם הערבי ללא התקדמות בתהליך השלום. מודל זה נדחה באופן פומבי על ידי מנהיגי ערב, אך זוכה לבולטות גוברת בשיח הציבורי בישראל.

הפוסט 15 שנה ליוזמת השלום הערבית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט סיכום פאנל של מכון מיתווים ומכון דיוויס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי החוץ של ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למעשה, המתרחש לנגד עינינו הוא מימושו של תהליך שהחל לפני למעלה מעשור, בתקופתו של אריאל שרון כראש ממשלה. שרון הורה לראש המוסד דאז מאיר דגן לחפש דרכים להדק קשרים עם מדינות ערב הסוניות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וזאת במטרה ליצור חזית משותפת מול איראן השיעית, החותרת לפתח נשק גרעיני. העובדה שארה"ב כבשה את עיראק באפריל 2003, הפילה את משטרו של צדאם חוסיין והעלתה משטר שיעי חדש לשלטון, טרפה את מאזן הכוחות במפרץ לטובת איראן ולרעת מדינות המפרץ. השינוי האזורי בלט במיוחד במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, כאשר ירדן ומצרים, מדינות ערב הסוניות במפרץ, תקפו את ארגון החזבאללה השיעי שנתמך ע"י איראן – ובכך עמדו באופן לא פורמלי לצדה של ישראל במלחמה.

המאמר פורסם באתר "דבר ראשון" ב-10 בדצמבר 2018

הפוסט אביב ערבי ביחסי ישראל עם שכנותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מעורבות הערבים הפלסטינים אזרחי ישראל בעיצוב והשפעה על יחסי חוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרת דיונים עם בני שיח טורקים הדגישה כי גם בשיאה של המתיחות בין ישראל לטורקיה לפני כמה חודשים נמנעו שתי המדינות מהכרזה על הורדה פורמלית של דרג היחסים, וכי עובדה זו תקל על פתרון המשבר בהינתן רצון פוליטי בכך. ניתן יהיה להציג את החזרת השגרירים כמהלך טכני בעיקרו, ולא ככזה שמבשר על שלב חדש ביחסים. שימו לב, אמרו לנו באיסטנבול, שארדואן נמנע לאחרונה מלתקוף בחריפות את ישראל. זה אינו אופייני לו, ויכול להשתנות במהרה, אך כך נהג בעבר בתקופות של מגעים שקטים בין המדינות או של רצון לשקם אמון עם ישראל ו/או ארצות הברית.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-25 בנובמבר 2018

הפוסט המתיחות בעזה והמשבר הישראלי-תורכי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מטרת מאמר זה היא לתאר את מערך היחסים בין ישראל ומצרים, בדגש על השנים שמאז מהפכת ינואר 2011, ,לבחון את הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין המדינות ואת שיתוף הפעולה הקיים. המאמר יבחן את ההתייחסות לנושא בישראל ובמצרים גם יחד, וידון בהשפעה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על מימוש הפוטנציאל לשיתוף פעולה בין שתי המדינות.

הפוסט ישראל ומצרים: שותפות אסטרטגית, ריחוק אזרחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי מתקשה בשנים האחרונות להטביע חותם על הסוגיה הישראלית-פלסטינית. פערי עמדות בין המדינות החברות באיחוד – ובייחוד בין המדינות במערב אירופה לאלה במרכז ובמזרח היבשת – מונעות בשנתיים האחרונות מהאיחוד לקבל החלטות משמעותיות בנושא הישראלי-פלסטיני. הפערים באים גם לידי ביטוי בהצבעות אחרונות באו"ם, למשל בנושא העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, בהן לא היה עוד קונצנזוס אירופי.

המאמר פורסם "מעריב" בתאריך ה-20 בספטמבר, 2018

הפוסט פגישת שרת החוץ האירופית עם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אא"ע קמה בשנת 1971 כמדינה פדרטיבית עצמאית. יסודות אא"ע נשענים על מספר שבטים שהתקיימו באזור והיו בעלי מאפיינים הומוגניים, כגון שיוך אתני ערבי משותף והזדהות דתית עם האסלאם הסוני והאסכולה המשפטית המאליכית.

הפוסט ישראל ואיחוד האמירויות הערביות: הזדמנויות בהמתנה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערכת היחסים בין ישראל למרוקו לא נחקרה כראוי מאז אוקטובר 2000, עת נותקו היחסים הרשמיים בין המדינות, ומאמר זה בא לתרום ולו במעט לבירור תמונת היחסים הקיימת והאפשרית. במאמר זה אבקש להאיר מחדש את מערכת היחסים שבין ישראל למרוקו, היסודות המרכיבים אותה והאופן שבו המשיכה להתפתח על אף ניתוק היחסים. המאמר כולל ארבעה חלקים: החלק הראשון כולל רקע היסטורי, חברתי ופוליטי על מרוקו והידידות הישראלית-מרוקאית כפי שהתגבשה לאורך השנים; החלק השני עוסק באינטרסים ובמאפיינים של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות וניתוח הפוטנציאל העתידי, תוך התייחסות לתחום המדיני, הביטחוני, הכלכלי-עסקי והאזרחי; החלק השלישי כולל מיפוי של שיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל למרוקו; והחלק האחרון עוסק בהשפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני על יחסי המדינות.

הפוסט ישראל ומרוקו: שיתופי פעולה עם שורשים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבוגרת מחנה השלום הישראלי וכמי שהשתתפה ואף ארגנה לא מעט מפגשים בין ישראלים לפלסטינים, אפשר לומר שאני מגיעה למפגשים מסוג זה עם תמהיל של התרגשות ותקווה לצד סקפטיות וציניות. שמחה בכל פעם מחדש על ההזדמנות שניתנת לי לפגוש ולדבר עם צעירים "מהצד השני" ועצובה לגלות כיצד משנה לשנה וממפגש למפגש רף הציפיות שלנו, הצעירים בשני צדי המתרס, הולך ויורד. שלום? מילה גדולה מדי. הסכם מדיני? לאף מנהיג אין את האומץ. תהליך מדיני? אף אחד לא מרגיש שיש לו את הפרטנר המתאים. צעדים בוני אמון? המציאות בשטח מראה אחרת.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-17 בדצמבר 2017

הפוסט כשישראלים ופלסטינים נפגשים בפרלמנט האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך עשו מאז ועדיין עושים ראשי ממשלות ומפלגות בישראל, חלקם מתוך אמונה עיקשת ברעיון ירושלים המאוחדת כבירתה הנצחית של מדינת ישראל, אך חלקם מתוך חשש שנקיטת עמדה אחרת תגבה מהם מחיר פוליטי. לאורך השנים, מצאו עצמם גם מנהיגי מפלגות אופוזיציה מביעים תמיכה בירושלים המאוחדת. זאת לעתים במקביל להצהרות שלהם כי הם מקבלים את מתווה קלינטון משנת 2000, שקורא לפשרה בעיר ולבירה פלסטינית במזרחה.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-14 לדצמבר 2017

הפוסט עתיד ירושלים לא ייקבע על ידי טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נתניהו התגאה בתוצאות סקר בינלאומי שערך משרד החוץ ב-54 מדינות בעולם, שהעלו יחס חיובי לישראל בקרב תושבי רוב המדינות. "47 מתוך ה-54, כולל במדינות ערביות, רוצות להדק את הקשרים עם ישראל" אמר ראש הממשלה, "כשאנחנו עוברים מרמה של ממשלות לרמה של ציבורים, יש פה שינוי, שלדעתי הוא גם טומן בסופו של דבר את הברכה הגדולה ביותר וגם את התקווה הגדולה ביותר, בייחוד בשינויים שאנחנו מתחילים לראות בעולם הערבי שהם באמת חסרי תקדים. יכול להיות שיש פה תקווה לדרך חדשה, שבסופו של דבר תניב לנו גם פירות בתחום השלום".

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-5 בדצמבר 2017

הפוסט נתניהו מתגאה בסקר האהדה לישראל ומתעלם מהמשברים ביחסי החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין הפלסטינים שלא התנגדו לחלוקה היו בני משפחת נשאשיבי ותומכיהם, היריבים של בני משפחת אל-חוסייני שעמדו בראש המוסדות הפלסטיניים החשובים. היו גם קומוניסטים פלסטינים שאימצו את עמדת בריה"מ, שתמכה בתוכנית החלוקה. ואולם, ברגע האמת כל התומכים בסתר נעלמו, או יותר נכון, נאלמו. כנראה שהם העדיפו להיסחף עם "הרחוב" הזועם, ובלבד שלא לאבד את הלגיטימציה לשלטונם. גם למעשי רצח ואיומים נגד משתפי פעולה עם הציונים היתה השפעה .

המאמר התפרסם בעיתון "הארץ" ב-3 בדצמבר 2017

הפוסט דחיית תכנית החלוקה ב-1947 : ההחמצה הפלסטינית הגדולה ביותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההרשעה מסמנת את רגע השיא של בית המשפט המיוחד שהוקם בהאג, וגם את התקרבותו לסופו. בית המשפט המיוחד נוסד ב–1993 כדי להעמיד לדין את החשודים בפשעי מלחמה ביוגוסלביה המתפרקת של שנות ה–90. בסוף השנה הנוכחית יסיים בית המשפט את עבודתו, לאחר 87 הרשעות, 5,000 עדויות, 11 אלף ימי משפט ומעבר על יותר ממיליון מסמכים של ראיות. עד סוף השנה, יפסקו השופטים בעוד ערעור אחד ובעניינם של עוד כמה חשודים, ולאחר מכן יסגור בית המשפט את דלתותיו.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-24 בנובמבר 2017

הפוסט בהאג מדברים על צדק, אף אחד לא מדבר על שלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נהגה לבטא התנגדות נחרצת להסכמים דומים ותהליכי פיוס בין הרש"פ והחמאס. בשנת 2014 עת הצליחו הפלסטינים להקים ממשלת אחדות, ישראל גינתה את המהלך באופן חריף, ולא הכירה בממשלת האחדות (אולם שיתפה עמה פעולה, בייחוד לאחר תום מבצע צוק איתן). הפעם, ממשלת ישראל לא מיהרה לגנות באופן חריף, הייתה יותר זהירה בביקורתה, ובעיקר התמקדה ב"חישוק" האפשרות לפתיחתו של משא ומתן לשלום, עת הציבה תנאים רבים לממשלה החדשה: שחמאס יכיר בישראל ויפסיק את הטרור בהתאם לתנאי הקוורטט, שחמאס ישיב את גופות החיילים והאזרחים המוחזקים אצלו, שהרש"פ תפגין שליטה ביטחונית מלאה על עזה ותמשיך לפעול כנגד תשתיות הטרור של החמאס בגדה, שינותק הקשר בין החמאס ואיראן, ושהזרמת כספים וציוד לעזה יתבצע רק דרך הרש"פ והמנגנונים שהוקמו לכך.

הפוסט התועלות האפשריות לישראל מתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיצול הפנים-פלסטיני, שבא לידי ביטוי ביצירת שתי ישויות פוליטית נבדלות זו מזו גיאוגרפית ותרבותית – ברצועת עזה ובגדה הערבית – נמשך מזה כעשור. לאורך התקופה, הקושי בגישור על הפערים בין פת"ח לחמאס נבע ממחלוקות בתפיסת העולם הפוליטית והחברתית כלפי דמותה של החברה והמדינה הפלסטינית העתידית, אך גם מהנסיבות האלימות בהן נוצר הפיצול ב-2007 – מעשי הרג ומאבק אלים בין שתי התנועות ברצועת עזה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-15 באוקטובר 2017

הפוסט הסכמות, אך עוד לא הסכם; מבט על תהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר הוא שעשה את אחת ההשוואות הבולטות הראשונות בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני לדרום אפריקה. בספרו "שלום ולא אפרטהייד", שהתפרסם ב-2006, העלה קרטר את הכיבוש הישראלי לדרגת חומרה דומה למשטר האפרטהייד הידוע לשמצה. עצם ההשוואה עוררה בזמנו הלם בקרב רבים, ואולם מקץ עשור נראה כי הדיון בנושא נשחק. השימוש במילה "אפרטהייד" הפך לסמל הזדהות עם עמדה פוליטית מסוימת יותר מאשר תיאור של המצב בשטח. הוויכו ח סביב השאלה האם הכיבוש הוא אפרטהייד או לא, מאפיל על תובנות משמעותיות אחרות שניתן לשאוב מדרום אפריקה בדבר האופן בו סכסוך יכול להיחלש, להשתנות, ואף להסתיים.

המאמר התפרסם באתר "שיחה מקומית" בתאריך ה-15 בספטמבר 2017

הפוסט שיעורים, אזהרות ותקווה מדרום אפריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההנחה הרווחת שהמנהיגות הנוכחית בישראל וברשות הפלסטינית אינה מסוגלת ורוצה לספק את הסחורה המדינית הדרושה לשם יישוב הסכסוך, מובילה לשימת דגש מחודש על פעילות תומכת-שלום של ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הצורך בעידוד פעילויות משותפות לישראלים ולפלסטינים מופיע כעת שוב ושוב במסמכים בינלאומיים: בדו"ח הקוורטט מקיץ 2016 בהצהרת הסיכום של ועידת השלום בפריז מינואר 2017, ובהחלטת הפרלמנט האירופי בנושא הישראלי-פלסטיני ממאי 2017.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-14 בספטמבר 2017

הפוסט השדרוג המדיני של מחנה השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה לישראל להתמודד עם ביקורת. לאף אחד לא קל. זה בייחוד קשה כאשר מישהו אחר מצביע על חלקים בך, שאתה לא אוהב לראות במראה, ועושה כמיטב יכולתך להסתיר. ישראל לא אוהבת שמבקרים אותה על שליטתה בשטחים הכבושים ועל שליטתה על אוכלוסייה אזרחית משוללת זכויות שוות. היא מנסה להסתיר מעצמה את הכיבוש – כי ככה היא יכולה להמשיך להרגיש טוב עם עצמה, צודקת, מוסרית, יהודית, דמוקרטית – אולם, הביקורת המופנית כלפיה מחייבת אותה להתמודד עם החלקים הפחות טובים שלה.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-6 באוגוסט 2017

הפוסט ישראל ו(אי-)התמודדותה עם ביקורת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבחינת מלחמה ואלימות, המצב די יציב מאז שנת 1974 .אז, היה ניסיון הפיכה (כושל) ביוזמת לאומנים יוונים נגד ממשלה קפריסאית-יוונית בשאיפה לספח את האי ליוון בכוח. תורכיה פלשה לאי על מנת לסכל את הסיפוח ולהגן על התורכים-קפריסאים שחיים שם. אבל תורכיה התלהבה וכבשה שליש משטח האי, והשאירה את הצבא שם עד היום. מאז, האי מחולק בין "הדרום" היווני, כשני שליש מהשטח, ו"הצפון" שם גרים בעיקר תורכים-קפריסאים, בנוסף למספר גובר של תורכים מתורכיה, או לפי הדיבור המקומי "מתנחלים". ואפשר אולי להגיד שההפרדה בין העמים הגיונית יותר מאשר איחוד ביניהם.

המאמר פורסם ב-Ynet בתאריך ה-17 ביולי 2017

הפוסט כישלון המשא ומתן לשלום בקפריסין הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היחסים אינם רק ירח דבש מתמשך. גם לפני הסכם השלום, וגם לאחריו, לעיתים האינטרסים של שתי המדינות התנגשו, לעיתים נוצרו מתיחויות ואף עימותים צבאיים. אין צורך לחזור למעורבות ירדן במלחמת 1948, למלחמות המים בשנות ה-60 'או למלחמת 1967 .מספיק שניזכר בתקופה האחרונה שלאחר הסכם השלום, על מנת להיווכח שגם בין ישראל לירדן, כמו בכל יחסים בין מדינות, ישנם גם משברים. אחת הדוגמאות למשבר שכזה הוא הטבח בנהריים שבוצע על ידי חייל ירדני, כנראה מעורער בנפשו, אשר רצח שבע נערות ישראליות, במרץ 1997 .הפיגוע הגיע שלוש שנים לאחר החתימה על הסכם השלום. בעקבות הפיגוע קטע המלך חוסיין את ביקורו בספרד, והגיע לביקור מיוחד בישראל, כאשר הוא עובר בין שבע המשפחות היושבות שבעה, כורע ברך ומבקש בשם ירדן מחילה. לתפקודו של המלך באותה סיטואציה היתה השפעה מרחיקת לכת לשמירה על היחסים בין ישראל וירדן, ואף לחיזוק הקשרים בין שוחרי השלום בשתי המדינות אל מול אלו שהתנגדו לו.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: חשיבות היחסים עם ירדן ודרכים לשיקומם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החזית המצרית היא דוגמא קלאסית לניצחון ישראלי. "ניצחון" נמדד לא רק בתוצאות הצבאיות של הקרב, אלא בתוצאות המדיניות של המערכה הכוללת. במקרה המצרי הן הביאו לחתימתו של הסכם שלום עם מצרים, אשר שריר וקיים עד עצם היום הזה. עם זאת, יש להדגיש כי הצלחה זו אינה תולדה רק של ההישג הצבאי ב-1967 ,אלא גם של הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, אשר גרמה להנהגה ולציבור להכיר במגבלות הכוח הצבאי. מאידך, התבוסה המצרית הובילה את מצרים – במיוחד לאור ההתעקשות של ממשלת גולדה מאיר שלא להיענות ליוזמת השלום של סאדאת ב-1971 – לצאת למלחמה מוגבלת, שהחזירה את הכבוד שאבד למצרים ב-1967 והקל עליהם לפנות לדרך השלום.

הפוסט ביוני 1967, ישראל גם הפסידה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מחמוד עבאס והטעויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדיווחים מגיעים כחודשיים לאחר שהליגה הערבית אשררה שוב, הפעם בפסגה השנתית שלה בעמאן, את יוזמת השלום הערבית. חמש עשרה שנה עברו מאז הציעה הליגה הערבית להכיר בישראל ולכונן יחסים נורמליים עמה לאחר השגת שלום בין ישראל לשכנותיה. ישראל עדיין נמנעת, משום מה, ממתן תגובה רשמית כלשהי להצעה, אך מדינות ערב מקפידות לאשרר אותה מחדש ולהבהיר לישראל שהיא עדיין רלבנטית. גם שחקנים בינלאומיים מרכזיים – דוגמת האו"ם, האיחוד האירופי וארה"ב – חוזרים ומדגישים את חשיבות יוזמת השלום הערבית ואת הפוטנציאל הרב שטמון בה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-21 במאי 2017

הפוסט הצעת מדינות המפרץ לצעדי נורמליזציה: היוזמה האזורית הופכת מוחשית יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשיבותו של האירוע הראשון טמונה בהחלטה התקדימית של ועדת פיל, שיש להפריד בין שני העמים מבחינה טריטוריאלית. החלטה זו שימשה בסיס להחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 ,אם כי בגבולות אחרים. מאז ועד היום לא ירד רעיון שתי המדינות מעל הפרק. מה שהשתנה בו הוא שאלת השטח שיוקצה למדינה הפלסטינית, אשר הולך ומצטמק עם השנים כתוצאה מהתיישבות יהודית.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-26 באפריל 2017

הפוסט היובל של האחד הוא אסונו של האחר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקיפאון בתהליך המדיני בין ישראל להנהגת אש"ף, והמשך הפיצול בין פתח לחמאס, זורעים ייאוש עמק בקרב הפלסטינים בגדה וברצועה. התחושה הרווחת היא שאנו נמצאים בסופה של תקופה, והדור המייסד של התנועה הלאומית הפלסטינית – דור שיצר זהות שנשענה על מאבק בפזורה וניסה להקים מדינה בשטחי 1967 כחלק ממהלך של פשרה היסטורית – קרוב לסיים את תפקידו ללא הצלחה יתרה. ניתן להניח, שהמאבקים הפנימיים המאפיינים את המרחב הפוליטי ברשות הפלסטינית יזלגו למקומות נוספים שבהם יש קהילות פלסטיניות. על רקע זה, הכנס באיסטנבול נתפש כקריאת תיגר של הפזורה על תפקידו ההיסטורי של אש"ף ומוקדי הכוח הפוליטיים בשטחי הרשות, שנוצרו כתוצאה מהסכמי אוסלו.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-19 במרץ 2017

הפוסט קריאת התיגר של הפזורה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ועידת הפסגה בעקבה: עוד החמצה ישראלית לאוסף הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שרים בממשלה הלכו בעקבותיו, ופיזרו הצהרות מלאות תקווה לגבי התפתחויות אזוריות שאוטוטו מבשילות. בקיץ 2016 הצהיר סגן השר לשיתוף פעולה אזורי דאז, איוב קרא, שבתוך שבועות או חודשים "תשמעו עוד בשורות מכמה מדינות באזור". שמונה חודשים חלפו, ללא פריצות דרך משמעותיות, אך האופטימיות נותרה. ב-19 בפברואר אמר השר ישראל כץ שהקשר בין ישראל למדינות המפרץ "יכול להשתדרג והולך להשתדרג מאוד". חברי הממשלה מספרים תדיר לציבור הישראלי שהיחסים העכשוויים בין ישראל לעולם הערבי הם חסרי תקדים וטובים מאי-פעם. עם זאת, הם בדרך כלל מסרבים לפרט ולתת דוגמאות, בטענה שיש הכרח במעטה חשאיות סביב יחסים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-26 בפברואר 2017

הפוסט פריצת דרך אזורית מחייבת התקדמות בערוץ הפלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההבטחות של טראמפ להעביר את השגרירות התקבלו בשמחה על ידי שרים ישראלים בכירים ופוליטיקאים מהימין. ראש עיריית ירושלים אף השיק קמפיין שנועד להודות לנשיא החדש טראמפ ולעודד אותו לממש את ההתחייבות שלו בנושא. לעומת זאת, שכנותיה של ישראל בעולם הערבי פרסמו אזהרות חמורות לגבי ההשלכות האפשריות של מהלך אמריקאי שכזה. מנהיגים פלסטיניים הזהירו שהדבר יוביל לכאוס, יפגע בסיכויי השלום, וייתכן אף שיגרום לפלסטינים לבטל את הכרתם בישראל. גם בירדן נשמעה ביקורת חריפה בנושא.

המאמר פורסם באנגלית בעיתון "הארץ" ב-24 בינואר 2017

הפוסט העברת השגרירות האמריקאית לירושלים צריכה לחכות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2013 חתמו קוסובו וסרביה על הסכם עקרונות להמשך המשא ומתן לקראת נורמליזציה. גם בקוסובו ובסרביה, יריבות מרות, המילה שלום לא משקפת את השיח המקובל. ב-2016 חתמו ממשלת קולומביה וארגון המורדים FARC על הסכם שלום. כמה חודשים לאחר שהופל במשאל עם, השכילה הממשלה בבוגוטה לעקוף את משאל העם ולאשר את ההסכם. ובז'נבה נפגשים בימים אלה הצדדים הנצים בקפריסין כדי לנסות ולהגיע לפתרון הסכסוך שמחלק את האי הקסום זה יותר מארבעה עשורים, בין קפריסאים-יוונים בדרום לבין קפריסאים-טורקים בצפון.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-12 בינואר 2017

הפוסט עבדו על הכימיה. השיעור הקפריסאי לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החלטת מועצת הביטחון 2334 אמנם לא נולדה בארה"ב, אולם אין ספק כי היא קיבלה רוח גבית מהממשל האמריקני; אמנם אובמה עצמו לא נשא נאום, אולם נאומו של קרי, מזכיר המדינה, נשא את חותמו של הנשיא וביטא במדויק את התסכול והאכזבה של הממשל משני הצדדים, אך עם דגש מיוחד על הצד הישראלי.

המאמר פורסם באתר "שיחה מקומית" ב-30 בדצמבר 2016

הפוסט הפרמטרים של ג'ון קרי לשלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במידה שאובמה יעשה כן – ואין לכך כרגע כל ודאות – הוא יוכל לשאת נאום נשיאותי, ולהסתפק בכך; הוא יוכל להביא את תוכן הנאום לאשרור בלתי-מחייב בגוף או פורום רב-לאומי (דוגמת הקוורטט או ועידה בינלאומית); והוא יוכל להעלות את הפרמטרים כהצעת החלטה מחייבת במועצת הביטחון של האו"ם. הוא יוכל גם לבחור האם לבחור בנוסח פרמטרים כללי ומרוכך או בנוסח מורכב שיאתגר את הצדדים לסכסוך.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-29 באוקטובר 2016

הפוסט 16 שנים אחרי קלינטון: זה הזמן למתווה אובמה לשלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדוע נכשל משאל העם? מה ניתן להסיק מהכישלון הזה לגבי משא ומתן עתידי, שיתוף הציבור ותהליכי שלום עתידיים? אלו הן שאלות מטרידות. אולם ההתפתחויות בקולומביה טומנות בחיקן גם לקחים משמעותיים עבור ישראל, הפלסטינים וסכסוכים ממושכים אחרים בעולם.

המאמר פורסם באנגלית בעיתון "הארץ" ב-7 באוקטובר 2016

הפוסט אזהרה מקולומביה למחנה השלום בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדו"ח אמור היה להיות נקודת שיא בתהליך ריענון שעבר הקוורטט, שכלל פגישות והתייעצויות קבועות עם מדינות מרכזיות בעולם הערבי. תהליך זה נועד גם להעביר את המסר שהקהילה הבינלאומית לא איבדה עדיין עניין ביישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מטרת הדו"ח הייתה להצביע על המכשולים המונעים התקדמות בתהליך השלום, ולגבש המלצות לצעדים שייצרו תנאים לחידוש המשא ומתן ושיישמרו את האפשרות להגיע לפתרון שתי המדינות.

הפוסט דו"ח הקוורטט – דו"ח ללא שיניים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היוזמה הבריטית לעריכת ועידה ב-1939 פתחה את עידן הוועידות הבינלאומיות. בעקבות ביטול תכנית החלוקה לאחר המרד הערבי ובחשרת ענני המלחמה המתקרבת, התנועה הציונית השתתפה בוועידה יחד עם משלחת פלסטינית ועוד חמש משלחות ערביות (ממצרים, עיראק, ירדן, סעודיה, תימן). לאור הסירוב הערבי/פלסטיני לשבת יחד עם המשלחת הציונית, נאלצה בריטניה לנהל משא ומתן נפרד עם שני הצדדים. עם-זאת, יהודים וערבים נפגשו מאחורי הקלעים באופן בלתי רשמי. כישלונה של וועידה זו הביא לפרסומו של הספר הלבן של 1939.

הפוסט למה ישראל מפחדת מועידה בינלאומית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מעבר למנהיגות יהודית מקומית במרוקו, הוזמנו להשתתף בכנס הרב הפרופסור ברטון ויסוצקי, מבית המדרש לרבנים באמריקה, והרב דוד רוזן מישראל, הרב הראשי של אירלנד לשעבר, המשמש כיום כראש המחלקה הבין-דתית בוועד היהודי האמריקני. כמו-כן, נכחה שרון רוזן, שהיא אשתו של הרב רוזן, והאחראית על הדסק הבין-דתי בארגון הגדול בעולם ליישוב סכסוכים, Ground Common for Search. בין המשתתפים המוסלמים היו נציגים סעודיים כמו סלאח בן חומייד, חבר מועצת השורא הסעודית ויועץ למלך בענייני דת; עבדאללה אל-הידאן, היועץ לשר הדת הסעודי, וכן מזכ"ל המרכז לדיאלוג לאומי בסעודיה, פייסל אל-מועמר. בכנס נכחו מספר רב של דיפלומטים, כולל שישה נציגים של מחלקת המדינה האמריקאית. בוועידה הייתה גם נוכחות מרשימה של נשים.

המאמר פורסם בהארץ ב-19 באפריל 2016

הפוסט הצהרת מראקש – יש אסלאם אחר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אם 2016 מסתמנת כשנה מבוזבזת מבחינת תהליך השלום, 2017 עלולה להיות שנה פיצוץ, תרתי משמע, מכמה סיבות. הסיבה הראשונה מקרית: ביוני תציין ישראל (או תחגוג, תלוי בהשקפת העולם) 50 שנה לכיבוש השטחים (או לשחרורם, תלוי בהשקפת העולם). מדינות ומנהיגים אוהבים לציין תאריכים "עגולים" כדי לפאר, ולשבח את האומה או את עצמם. נראה שמקבלי ההחלטות בימין הקדימו להבין את הפוטנציאל הגלום בתאריך זה: שר החינוך, נפתלי בנט, הודיע, ששנת הלימודים הבאה, המציינת 50 שנה למלחמה, תהיה בסימן אחדות ירושלים, ואילו סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, הודיעה, ש–2017 תהיה שנה חגיגית, שבה יודגשו נראטיב שלמות הארץ והעובדה שאין כיבוש. לרשימת החגיגות אפשר להוסיף גם חגיגת 100 שנה להצהרת בלפור בנובמבר 2017.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה-6 במרץ 2016

הפוסט 2017 תהיה פיצוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות החוץ המסורתית של סעודיה נטתה להישען על מעצמה מערבית —בריטניה בתחילה, ארה"ב לאחר מכן — וזאת כדי לענות על צורכי הביטחון שנובעים מגבולות ארוכים ופרוצים, היוצרים קושי להגן על שדות הנפט. במקביל, סעודיה חתרה לשמירה על יציבות אזורית, כדי למנוע זעזועים בשוק הנפט. לשם כך, פעלה הממלכה בעיקר באמצעים דיפלומטיים וכספיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-16 בינואר 2016

הפוסט מלך סעודיה עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הדרך קדימה ביחסי ישראל והפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שריד היה השר הישראלי הראשון שביקר באופן רשמי באחת ממדינות המפרץ. באוקטובר 1994, עת כיהן כשר לאיכות הסביבה בממשלתו של יצחק רבין, הוא הגיע לבחריין כדי להשתתף בשיחות אזוריות בנושאים סביבתיים, ונפגש גם עם שר החוץ של בחריין. הנסיעה הייתה חלק מתהליך השלום הרב-צדדי, שהושק בעקבות וועידת מדריד ב-1991, והשתתפו בה אנשי המשרד לאיכות הסביבה, חברי המשלחת הישראלית לשיחות הרב-צדדיות, ונציגי משרד החוץ.

המאמר פורסם בגרסה אנגלית בהארץ ב-22 בדצמבר 2015

הפוסט זיכרונות מבחריין: יוסי שריד ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה מציג תגובות ופרשנויות לאירועים אלו מאת מומחים במכון מיתווים: ד"ר עילי זלצמן, קולט אביטל, ד"ר נמרוד גורן, וד"ר עידו זלקוביץ'.

הפוסט העצרת הכללית של האו"ם לשנת 2015 ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני: תגובות ופרשנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעבור רבים סימלו מהפכות האביב הערבי שינוי אמיתי בכל הנוגע למקומו של האזרח בתרבות הפוליטית הערבית, וראשיתו של גל רביעי של דמוקרטיזציה בעולם. והנה, ארבע שנים וחצי מאוחר יותר, לוב, תימן וסוריה קורסות כתוצאה ממלחמת אזרחים אלימה; בחריין דיכאה את המחאה בכוח הזרוע, עם עזרה צבאית ממדינות המפרץ; מצרים חזרה לעמדת הפתיחה טרם המהפכה, ורק בתוניסיה יש ניצנים של משטר דמוקרטי. אפשר לומר שהתקווה למזרח תיכון חדש נענתה ב"מזרח תיכון חדאעש", המזוהה עם ארגוני האיסלאם הג'יהאדיסטי. השאלה היא, מה השתבש.

המאמר פורסם בהארץ ב-30 בספטמבר 2015

הפוסט אל תספידו את האביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגם שאיננו מברכים על פרוץ סכסוכים אלו, הם העמידו אותנו בפני צורך להתמודד עם קשיים, ויצרו עבורנו הזדמנות לנסות להתגבר על העוינות לישראל ולהחליף אותה בחתירה ליציבות, שלום ושיתוף פעולה. האינטרסים המשותפים שנוצרו לאור המצב החדש יוכלו לשנות בהדרגה את מצב העוינות בינינו, במידה ששני הצדדים ירצו לתרום לכך באופן שווה ומועיל.

הפוסט ישראל וסוריה: שכנות ועוינות שנויים במחלוקת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל בעיני העולם הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הצעדים הבאים לקראת יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ הישראלית מוצאת עצמה פעמים רבות כפופה לשיקולי ביטחון ומרוכזת במאמצי הסברה, במקום לקדם מהלכים מדיניים שיאפשרו לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים, שייכות אזורית, מיצוי פוטנציאל, ביטחון ושגשוג.

מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית פועל לשנות זאת. בשנים 2014-15 גיבש צוות חשיבה רב-תחומי של המכון הצעה לתפיסת מדיניות-חוץ חדשה לישראל, אשר מסמך זה מציג את עיקריה.

התפיסה החדשה היא של מדיניות-חוץ תומכת-שלום, רב-אזורית, עם הפנים לעולם, מודרנית ומכלילה, אשר נשענת על מספר אבני יסוד: בניית יחסים, נקיטת יוזמה, הדגשת סיכויים, גמישות ורב-ממדיות, וערכיות.

הפוסט עקרונות מנחים לתפיסת מדיניות-חוץ חדשה לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תוצאות הבחירות לכנסת ה-20 ויחסי החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט הפיוס בין מצרים לקטאר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יחסי ישראל-תורכיה בעקבות המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבעירה במזרח התיכון היא תולדה של כמה תהליכים שהבשילו בשנים האחרונות: ראשית, ההשלכות של הכיבוש האמריקאי של עיראק ב–2003 .מצד אחד תוקנה הטעות ההיסטורית של הבריטים, והרוב השיעי הועלה לשלטון. אולם "תיקון" זה נעשה במחיר של הדרה ופגיעה במיעוט הסוני, שהגיב באלימות. הכאוס יצר חלל שאליו נשאבו כוחות טרור איסלאמיים בדמות אל־קאעדה ודאעש.

הפוסט דווקא כשהכל בוער צריך לדבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה לדעת מתי והיכן הומצא המונח לראשונה; ארכיון "הארץ", המאפשר בדיקה סטטיסטית רק מסוף 2001 ,מלמד אותנו כי מאז אותה שנה הוא הופיע מאות פעמים בעיתון, בהקשרים מדיניים שונים. במאמר המערכת מ–5 במאי 2002— בעת מבצע "חומת מגן" בשיאה של האינתיפאדה השנייה — נכתב תחת הכותרת "תוכנית פעולה מדינית", כי "בשנה האחרונה השתרש המונח 'אופק מדיני' כביטוי לצורך ללוות את המאמץ המבצעי נגד האלימות הפלשתינית בתוכנית מדינית שיש בה סיכוי. מאחורי הביטוי הזה מסתתרת ההכרה שיש להציג לפלשתינאים חזון, יעד, המסוגל לענות לכיסופיהם לעצמאות. יוזמה כזו נעדרה עד כה ממאגר הרעיונות של ראש הממשלה (שרון)". סביר אפוא להניח, כי היעלמותה של האופציה המדינית — כישלון שיחות קמפ־דייוויד (יולי 2000), מתווה קלינטון (דצמבר 2000), שיחות טאבה (ינואר 2001) והחרפתה של האינתיפאדה הפלסטינית — יצרה את הצורך ליצור איזו שהיא תקווה בדמות "אופק מדיני".

הפוסט עדיף בלי "אופק מדיני" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני אולי אינו הסוגיה החשובה ביותר באיחוד האירופי ערב כניסתה של מוגריני לתפקיד — קרוב לוודאי שהיא תתמקד בפתרון המשבר באוקראינה ובשיחות הגרעין עם איראן. אך בשנה האחרונה ניכר מאמץ להגביר את המעורבות האירופית במאמצים לקדם את תהליך השלום. ביוני 2013 פירסם האיחוד את הנחיותיו בנושא ההתנחלויות, וכעבור חצי שנה הוגשה לישראל ולפלסטינים הצעה לשדרג את מעמדם ל"שותפות מועדפת מיוחדת" באיחוד, לאחר חתימה על הסכם שלום. במהלך מבצע "צוק איתן" הביע האיחוד האירופי נכונות לקחת חלק בשיקום הרצועה ובפיקוח על מעבר רפיח למניעת הברחות נשק.

הפוסט אירופה יכולה לעשות יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אצלנו, במקום שנדון במציאות שיכולה לייצר הידברות, אנחנו נסוגים לאמירות שמשאירות אותנו בתחום ניהול הסכסוך: ישראל חייבת להגן על עצמה, ישראל חייבת להילחם בחמאס, ישראל צריכה לכתוש את חמאס.

אמירות אלו נוגעות למה שמסופר לציבור הישראלי על הדרך שהובילה לסבב הלחימה הנוכחי, או בעצם למה שלא מסופר לו. חסר לנו החוט המקשר בין הפעימה הרביעית של שחרור האסירים הפלסטינים שלא התבצעה, לבין סגירת המעברים וההתנכרות המצרית לחמאס מאז עלייתו של א-סיסי לשלטון. לא מספרים לציבור הישראלי שהצדדים נגררו לתוך הסבב הזה כדי לשמר את המצב הקיים תוך ניהול הסכסוך.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-29 באוגוסט 2014

הפוסט הגיע הזמן לדבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם ספק רב אם ניתן לממש מטרה זו בדרך צבאית ולטווח ארוך. צה"ל אכן מסוגל לכבוש את הרצועה, להרוג את מפקדי החמאס ולהרוס את התשתיות הצבאיות שלהם. אולם מעבר למחיר הכבד בחיי אדם ובהרס אצלם ואצלנו, כיצד תשלוט ישראל ב–1.8 מיליון פלסטינים, הזקוקים למזון, חינוך ורפואה, וכן לחופש, לכבוד ולתקווה? האם תוכל ישראל לשלוט במאוויים הפוליטיים ובשאיפות הלאומיות של תושבי הרצועה, ובעיקר של הצעירים בקרבם? רבים מהם תומכי החמאס, והם עשויים להתנגד בכל דרך לכיבוש ישראלי חוזר.

המאמר התפרסם ב"הארץ" בתאריך ה-4 באוגוסט 2014

הפוסט לדבר עם חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לא תמיד זה היה ככה. בסיבובי לחימה קודמים בין ישראל לחמאס, נוסחת התיווך הכללית הייתה ברורה למדי. היו אלו המצרים, בגיבוי אמריקאי, שסיפקו את הסחורה. בשנת 2012, לאחר מבצע "עמוד ענן", מצרים אף זכתה למעמד של ערבה להבנות שהושגו בין ישראל לחמאס.

ישראל מעוניינת בהמשכו של מודל זה. לכל אורכו של מבצע צוק איתן, התבטאו בכירים ישראלים בזכות התיווך המצרי, לצד פסילה על הסף של אפשרויות אחרות. השר יובל שטייניץ, למשל, טען שישראל אינה זקוקה שכל העולם יהיה מעורב, כי זה מפחית מהסיכויים להשגת הפסקת אש.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-30 ביולי 2014

הפוסט צריך לשנות פרדיגמה במאמצי התיווך בין ישראל לחמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסדנה עסקה בהזדמנויות לקידום יציבות אזורית ושלום ישראלי-פלסטיני לאחר כינונה של הפסקת אש בעזה, והתמקדה במספר סוגיות ליבה: הדינמיקה המשתנה במזרח התיכון; מנגנונים אזוריים ובינלאומיים לתיווך וליישומה של הפסקת אש; הצורך לעבור מניהול הסכסוך ליישוב הסכסוך; הקשיים המגולמים בפירוז רצועת עזה; הבנייה מחדש של הכלכלה העזתית; עתידה של ממשלת האחדות הפלסטינית, ויוזמת השלום הערבית.

מסמך זה מסכם את התובנות וההמלצות העיקריות שעלו בסדנה.

הפוסט ישראל, עזה והאזור: הזדמנויות בעקבות הפסקת האש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות ארה"ב ביחס לישראל ולאזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מדיניות ארה"ב ביחס לישראל ולאזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, מההודעה שפרסם ועד העובדים של משרד החוץ עם סיום השביתה, נראה שסדר העדיפויות שלהם שונה: "מחר יחזרו לוחמי החוץ של ישראל לשרת את המדינה בקו החזית העולמי". לוחמים, נכתב שם, לא דיפלומטים. קו חזית, ולא תהליך שלום. "לוחמים". לכל אורך השביתה ניסו הדיפלומטים להציג עצמם כחלק ממערך הביטחון הלאומי, העוסקים בסיכול יוזמות דיפלומטיות עוינות ובהגנה על ישראל מפני מהלכים בינלאומיים שמטרתם החלשת ישראל, ודרשו להשוות את תנאי העבודה שלהם לאלה של מערכת הביטחון…

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"על צד שמאל" ב-14 באפריל 2014

הפוסט מדוע הדיפלומטים הישראלים אינם מסייעים להצלת שיחות השלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בסדנה השתתפו כעשרים מומחים יהודים וערבים, אשר הציעו המלצות למדיניות ולכיווני פעולה ביחס לשלוש זירות הפעילות של אזרחי ישראל הערבים-פלסטינים בנושאי חוץ: מדיניות-החוץ הרשמית של מדינת ישראל; מדיניות-חוץ נבדלת של החברה הערבית; ופעילות חברה אזרחית לקידום שלום והשתלבות אזורית.

הפוסט הפלסטינים אזרחי ישראל ויחסי ישראל עם האזור: המלצות למדיניות ולכיווני פעולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.