תשומת הלב של התקשורת הבינלאומית למלחמה בתימן נוטה להדגיש את ההקשר האזורי וליחס חשיבות מכרעת לשתי השחקניות המרכזיות שמעורבות בה: סעודיה ואיראן. אלא שמבלי להפחית בחשיבות השתיים, ראוי להפנות זרקור גם אל הדינמיקה בין תימן לאיחוד האמירויות, ובמיוחד לתפקיד שממלאת האחרונה במלחמה. ראוי גם לבחון את מעורבותה של אבו-דאבי בעיצוב הפוליטיקה התימנית ואת האינטרסים והיעדים של כל אחד מהצדדים, ובכלל זה להתייחס להשלכות האפשריות על הקשר האמירותי-ישראלי על המלחמה.

החותים, שיעים-זיידים שמקורם במחוז סעדה הצפוני, ייסדו תנועת תחייה דתית בשנות התשעים ובשנים 2009-2004 ניהלו סבבי לחימה נגד השלטון התימני המרכזי. הם דרשו ייצוג פוליטי, הקצאת משאבים לפריפריה ההררית הצפונית, וביקשו להילחם בהשפעות סלפיות שהגיעו מסעודיה. ניסיונות דיפלומטיים כושלים לפתור את ״בעיית סעדה״, ובכלל זה פתרון פדרטיבי לתימן כולה, דחפו את החותים בשלהי 2014 להשתלטות הדרגתית על חלקים מצפון תימן ומרכזה. גם שורת מינויים פוליטיים שנועדה לפייסם – לא הועילה, ובתחילת 2015 הם התקדמו לעבר צנעא והניסו את הנשיא עבד רבו מנסור האדי ואת ממשלתו.

המציאות החדשה שהתהוותה בתימן הובילה את סעודיה להתערב בנעשה, ולא בפעם הראשונה. הסעודים רואים בחותים "שלוחה איראנית" ומנסים למנוע מהרפובליקה האיסלאמית להפוך את תימן ל"שער הכניסה" שלה לחצי האי ערב. בניסיון להשיב את השלטון בצנעא על כנו, כוננו הסעודים קואליציה של מדינות ערביות ומוסלמיות בתמיכה מערבית. במארס 2015 הצטרפה אליה גם איחוד האמירויות והפכה לשותפה החשובה והבולטת בה, אחרי סעודיה כמובן.

המעורבות האמירותית התבטאה בלחימה, בעיקר בדרום, הן נגד החותים והן נגד כוחות המזוהים עם "אִסלאח" (מכונים גם "האחים המוסלמים" של תימן), פעילי אל-קאעדה ודאעש. עד לנסיגת כוחותיה בפברואר 2020, לחמה איחוד האמירויות בתימן עם הכוחות הרגליים, האוויריים והימיים שלה, וזאת בנוסף להעסקת שכירי חרב ותמיכה בכוחות בלתי סדירים שהצטרפו לקואליציה ומנו כמאה אלף איש. התמיכה האמירותית כללה העברת נשק, אימונים צבאיים, סיוע לוגיסטי, הקמת בסיסי צבא ותשלום משכורות. איחוד האמירויות גם בנתה נמלי ים לרשות הצי שלה, ניסתה להשפיע על המערכת הפוליטית בתימן ולעצב את ההסדרים שהתגבשו במדינה אחרי הדחת האדי וממשלתו.

ביטוי מובהק לכך היה תמיכת איחוד האמירויות ב״מועצת המעבר הדרומית״, שפרשה מהתנועה לשחרור דרום תימן. אבו-דאבי טיפחה את את השאיפות הבדלניות של מועצת המעבר והפכה אותה לגוף המוביל במאבק לעצמאות הדרום ולבעלת כוח לוחם שנמנה עם כוחות הלא-סדירים בשירות איחוד האמירויות. כל אלה הובילו במחצית 2017 למאבק בשלטון המודח של האדי ופתחו למעשה מלחמה נוספת בתימן, כזו שמתנהלת בתוך הקואליציה נגד החותים. המצב הזה שירת כמובן את החותים, אבל גם את האינטרסים האסטרטגיים והכלכליים של איחוד האמירויות בדרום תימן, והוביל ליצירת ממשלה משותפת בדצמבר 2020 בין אנשי המועצה לממשל המודח של האדי. אלא שההישג הגדול הזה חשף מתח קיימת בין מובילות הקואליציה: סעודיה – ששאפה להשיב את הסדר לתימן המאוחדת, ואיחוד האמירויות – שעודדה את הבדלנות הדרומית והעדיפה הקמת מדינה קטנה יותר שם.

עניינה של איחוד האמירויות בתימן נשען על מספר אינטרסים מרכזיים, חלקם הלמו את אלו של סעודיה ואחרים ביטאו תפישות עצמאיות, כמו בשאלת המדינה התימנית או בָּיחס כלפי המעורבות האיראנית. הברית עם סעודיה ובאמצעותה חיזוק הציר הפרגמטי נחשב למניע הראשוני והחשוב של אבו-דאבי בתימן. בשונה מהחשש הסעודי מהתפשטות איראן, איחוד האמירויות הדגישה את השמירה על יציבות האזור בפני גורמים קיצוניים, שיעים או סונים. אך ככל שהתארכה המלחמה התבררו אינטרסים נוספים של האמירויות, ובהם הרצון לאמן את צבאה בלחימה פעילה. מניע נוסף היה ההזדמנות האסטרטגית שניתנה לה לפתח את פעילותה הימית הענפה מחוץ לגבולותיה ולהשיג אחיזה בנקודות שליטה ימיות למטרות כלכליות, צבאיות ואסטרטגיות. השפעתה בדרום תימן ולאחר מכן באי סוקוטרה (ויתכן שגם באי פרים) הבטיחה לאבו-דאבי שליטה בנעשי במצר באב אל-מנדב, לצד ביסוס אחיזתה בקו החוף המקביל בקרן אפריקה.

בקיץ 2019 הכריזה איחוד האמירויות על נסיגת כוחותיה מתימן עקב התגברות האיומים בזירות נוספות והיעדר התועלת בהִשארותה. מהלך זה, שהושלם בתחילת 2020, הקנה לה שקט ביטחוני מפגיעות ימיות בעיקר וסייע לה להדק את יחסיה עם איראן, מה שהתבטא בחידוש הדיאלוג ביניהן ובחתימה על הסכם להגנת השיט במפרץ. נוסף על כך, מעל איחוד האמירויות הוסר החשש מסנקציות אמריקאיות בשל חלקה במלחמה. נוכחותה בתימן הפכה לעקיפה, ונסמכה על גורמים מקומיים שזכו לחסותה וסייעו לה לשמור על השפעה.

התייצבות חלקית של המצב בדרום תימן, בעקבות כינון הממשלה המשותפת, החזירה בהדרגה כוחות המזוהים עם עצמאות הדרום ואחרים שטיפחה איחוד האמירויות להילחם במסגרת הקואליציה. הללו רשמו הישגים צבאיים בשבועות האחרונים מול החותים בשבווה ומארב, שתי חזיתות חשובות שהן משאת נפשם של החותים בשנות הלחימה האחרונות. תגובת החותים לכך חרגה מגבולות תימן בהתקפות חסרות תקדים על אבו-דאבי.

המעורבות העקיפה של איחוד האמירויות הותירה אותה עדיין פגיעה ומאוימת. אלא שבניגוד לאופי התקיפות שהתרחשו בתוך תימן ובמרחב הימי נגד כוחותיה, התקיפות האחרונות פתחו חזית חדשה. הן צמצמו את המרחק הפיזי בין המדינות שלא חולקות גבול משותף ומרוחקות כ-1,500 ק״מ אחת מהשנייה, ובאופן פרדוקסלי הסבו את הפגיעה החמורה ביותר עד כה – סמלית, מורלית וממשית – לריבונות איחוד האמירויות. האיתות ששלחו החותים לאבו-דאבי מלמד כי בעיניהם האמירויות לא נסוגה מהמלחמה ומטרתו לדחוק בה לבחון מחדש את מידת מעורבותה בתימן.

סוגיית מעורבות איחוד האמירויות בתימן נחשבה לעניין רחוק מתשומת הלב הישראלית, ולא בהכרח בצדק. חוסנה של איחוד האמירויות מתבטא בבחירת בעלות בריתה, אלא שעצמאות פעולה זו עלולה להיפגע במצב של הסלמה ולדחוק בה לבחור בין היחסים עם ישראל לבין מדינות אחרות באזור. המחויבות ל"הסכמי אברהם" היא חלק מתפישה אסטרטגית אמירותית, אולם היא תלויה גם באינטרסים הלאומיים שלה ובנסיבות הגיאו-פוליטיות. ניסיון להנמיך את היקף החיכוך עם החותים או איראן עלול לכלול החלטה אמירותית לצנן את יחסיה עם ישראל.

כמו כן, האיום מתימן עלול להתרחב ולכלול את ישראל או את נתיבי השיט שלה כמטרה נוספת של החותים. המתקפה הכושלת בעת ביקורו של הנשיא יצחק הרצוג באבו-דאבי השבוע יכול להתפרש כצעד בכיוון זה. לצד התנגדותם ל"הסכמי אברהם", החותים מקפידים להציג עצמם כתומכי המאבק הפלסטיני ואף דרשו בעבר, במסגרת משא ומתן לסיום המלחמה, לשחרר אסירים פלסטינים. משום כך, ולאור השיפור המתמיד ביכולות הצבאיות של החותים, ראוי להסב את תשומת הלב במלחמה התימנית-מפרצית גם מחוץ להקשר של איראן וסעודיה הגדולות.

**המאמר פורסם בהארץ, 2 בפברואר 2022

הפוסט מה מחפשת איחוד האמירויות בתימן, ולמה צריך לשים לכך לב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אירועי האביב הערבי לא פסחו עליה, אף שעוד קודם לכן המדינה התמודדה עם מתחים ושסעים פנימיים חריפים. גלי המחאה במהלך 2011, שהתמקדו במצב הכלכלי הקשה, הביאו להתפטרותו של הנשיא עלי עבדאללה צאלח בפברואר 2012 והעברת הסמכויות לסגנו מנצור אל-האדי. למרות זאת, המתחים הדתיים, שבטיים ועדתיים שמאפיינים את תימן הוצפו וגרמו למערבולת דמים, שהנשיא החדש לא יכול היה להשתלט עליה.

המורדים החות'ים, הממוקמים בעיקר בצפון, השתלטו בספטמבר 2014 על הבירה צנעא, מה שחייב את הנשיא לברוח לסעודיה. אל החות'ים חבר הנשיא המודח צאלח, שראה בכך הזדמנות לשקם את מעמדו.

הצלחתם של החות'ים בשדה הקרב, ובעיקר השתלטותם באפריל 2015 על עיר הנמל חודידה, הנושקת למיצר באב-אלמנדב, אילצה את הזירה האזורית להיערך בהתאם על מנת להשיב מלחמה שערה.

סעודיה, שרואה בתימן את החצר האחורית שלה, הצליחה לגייס קואליציה אזורית מרשימה. זו כללה תשע מדינות נוספות: מצרים, ירדן, סודאן, מרוקו, סנגל, איחוד האמירויות, קטאר, כווית ובחריין.

במרץ 2015 החל מבצע "סערה נחושה", שמטרתו למנוע את השתלטות החות'ים, הנתמכים על ידי איראן, והשבת השלטון לידיו של הנשיא האדי. שני השחקנים העיקריים בקואליציה זו היו סעודיה ואיחוד האמירויות (או ליתר דיוק: שני יורשי העצר, MBS ו – MBZ). איראן, יש לציין, מעורבת בתימן מזה שנים רבות, אולם הגבירה את מעורבותה והסיוע לחות'ים מתחילתה של מלחמת האזרחים בספטמבר 2014. היא מספקת ייעוץ צבאי, אמצעי לחימה מתקדמים, כמו גם גיבוי מדיני.

תימן הפכה בכך להיות זירה נוספת בה נאבקות המדינות הערביות הסוניות מול ההשפעה האיראנית הגוברת במזרח התיכון. מיקומה האסטרטגי של תימן, ובעיקר השליטה על מיצרי באב אל-מנדב, אך מגבירה את החשש מפני השתלטות חות'ית–איראנית.

הלחימה בתימן לא עלתה יפה. הקואליציה, בהנהגת הסעודים, הצליחה אמנם להדוף את החות'ים מעדן ביוני 2015, אולם מגבלות הכוח האווירי הסעודי התבררו די מהר. ההתנהלות השגויה נסמכה על הערכת יתר באשר למידת התמיכה שסעודיה (והאמירויות) ציפו לקבל מבעלי בריתם, מרגישותם לנפגעים ומחוסר ניסיונם הצבאי, שהביא להסתמכות על כוח אווירי ושכירי חרב זרים.

החות'ים תקפו בספטמבר 2019 בטילים בליסטיים ובמל"טים מדויקים את מתקני הנפט של חברת "ארמקו" בסעודיה וגרמו נזק גדול. החל מן המחצית השנייה של 2019 המוטיבציה של הצדדים הלוחמים בקואליציה הסעודית פחתה.

איחוד האמירויות הודיעה על נסיגה מתימן (יוני 2019), והותירה את הסעודים לבד במערכה. נעשו אמנם מהלכים פנים-תימניים לייצר תהליך פוליטי, שלא ממש צלחו.

מה קורה עתה?

סעודיה, כאמור, נותרה במערכה לאחר שלא הצליחה להשיג הישגים משמעותיים בשטח, באופן שישפר את קלפי המיקוח המדיניים שלה מול השחקנים הניצים בשטח. פרישתה של איחוד האמירויות, והתגלעותם של חילוקי דעות בין שתי בעלות הברית ביחס למדיניות הרצויה, כמו גם הביקורת הגוברת בוושינגטון, ובעיקר לנוכח המשבר ההומניטרי הקשה השורר בתימן, מציבים את ריאד בצומת מורכבת.

ממשל טראמפ נקט במדיניות נוחה לריאד, כולל הגדרתם של החות'ים, יום לפני תום כהונתו, כארגון טרור. הצעד התקבל בביקורת לנוכח המשבר ההומניטרי הקשה, והחשש שארגוני הסיוע הבינלאומיים לא יוכלו להעביר סיוע הכרחי. ממשל טראמפ אמנם החריג אותם, אולם הביקורת על המהלך החפוז נותרה בעינה. ממשל ביידן בוחן כעת מחדש את המדיניות הראויה.

איחוד האמירויות נסוגה מן המערכה בזמן, לנוכח חוסר ההצלחה בשטח והביקורת בוושינגטון. האינטרסים האסטרטגיים מוסיפים לחפוף את אלו הסעודיים, אולם בעינה נותרה המחלוקת בדבר הטקטיקה הרצויה.

איראן שבעת רצון מיחסי הכוחות בשטח. התמיכה בחות'ים, שבתחילת הדרך לא הייתה מאד משמעותית, התגברה. כעת, איראן הוסיפה את הזירה התימנית לזירות האחרות בהן היא מעורבת, ומהווה שחקן משמעותי.

מה זה אומר לגבי ישראל?

מדובר אמנם בזירה מרוחקת ממוקד העניין הישראלי, אולם האינטרס הישראלי מחייב תשומת לב גוברת, במידה רבה כמו ביחס לזירה הלובית.

ראשית, לנוכח מעורבותן הישירה של בעלות בריתה החדשות מהמפרץ – סעודיה ואיחוד האמירויות. האמירויות הקדימו להיערך נכוחה לקראת ממשל ביידן. סעודיה נמצאת במצב מורכב וקשה יותר, בין השאר גם לנוכח פרשת רצח חשוג'י והביקורת על מצב זכויות האדם בממלכה.

שנית, חיזוק ההשפעה האיראנית בתימן, המתווספת לזירות המוכרות – לבנון, סוריה, עיראק – היא בבחינת חדשות רעות לישראל. מסתבר, שלמרות המאמץ האינטנסיבי לפגוע במדיניות החוץ האסרטיבית של איראן באזור הדברים אינם עולים יפה. סוגיה זו תקבל משנה תוקף לקראת המשא ומתן האמריקני – איראני הצפוי סביב המכלול הגרעיני.

שלישית, יש לצפות, שישראל תידרש להפעיל את יכולותיה ומעמדה בוושינגטון לטובת בעלות בריתה מן המפרץ. זו תידרש במכלול נושאים (עסקת ה F-35 לאיחוד האמירויות), וכאמור גם בהקשר זה. לא ברור האם וכיצד חילוקי הדעות בין ריאד ואבו ד'אבי ביחס לתימן ישליכו על כושר התמרון הישראלי בוושינגטון, הן בבית הלבן והן בקונגרס.

האם מתגבר איום ישיר יותר לישראל מכיוון תימן?

במהלך המחצית השנייה של 2019 הוחלפו איומים הדדיים בין ישראל לבין החות'ים. באוקטובר 2019 הזהיר רה"מ נתניהו, כי האיראנים מבקשים לפתח יכולת של טילים ארוכי טווח, וכבר החלו להציב אותם בתימן, במטרה להגיע משם לישראל. בתגובה, בדצמבר 2019 הזהיר "שר ההגנה" החות'י, כי לכוחותיו יש:

"בנק של יעדים צבאיים וימיים של האויב הציוני…שלא נהסס לתקוף אם ההנהגה תחליט לעשות זאת".

מה ישראל צריכה לעשות?

ישראל צריכה לעמוד לצד בנות בריתה מן המפרץ בוושינגטון, כולל תאום עמדות מול הממשל והקונגרס. יחד עם זאת, ישראל חייבת להפנים כי הממשל התחלף, והתחושות בוושינגטון כלפי סעודיה בכלל, ויורש העצר בפרט, קשות וביקורתיות.

הארסנל המדיני הישראלי בוושינגטון אמנם עשיר, אולם יש להשתמש בו בתבונה רבה, ובעיקר לנוכח חילוקי הדעות עם ממשל ביידן בסוגיה האיראנית. איראן הוסיפה, באמצעות ההצלחה של החות'ים בתימן, קלף נוסף לאלו בהם תשתמש מול וושינגטון.

בה בעת, חשוב להפנים את העובדה שישראל הפכה להיות שחקן אקטיבי ובעל ענין באזור. מערכות היחסים החדשות מהוות הישג משמעותי, אך טומנות בחובן גם דילמות לא פשוטות. אין צורך שישראל תציב את עצמה בעמדה קדומנית מדי בזירה התימנית. האם כושר התמרון המשופר שישראל הוכיחה בשנים האחרונות יעמוד לה גם כעת? נקווה שכן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 04 בפברואר 2021.

הפוסט המלחמה בתימן – האם (גם) מדרום תיפתח הרעה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.