הנושא עלה לסדר היום בעקבות החלטה של מזכיר המדינה היוצא פומפאו, בתקופה שאחרי הבחירות בארה"ב, להגדיר ארגונים התומכים ב-BDS כאנטישמים ואסורים מבחינת החוק האמריקאי. החלטה זו, ככל הנראה, לא תצא אל הפועל בשל מדיניות ממשל ביידן נגד ה-BDS מצד אחד, ונגד פגיעה בחופש הביטוי מהצד השני.

בנוסף לכך, קיימות יוזמות להפוך את ההגדרה לאנטישמיות של ה-IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה) לחוק שהתבטאה במכתב לממשל ביידן מוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים. לעומת זאת, עשרה ארגונים יהודיים פרוגרסיביים, שאליהם הצטרפה גם התנועה הרפורמית (שהיא התנועה הדתית הגדולה ביותר ביהדות אמריקה), יצאו בקריאה להימנע מכך. הסיקור התקשורתי בארץ מעוות את עמדת הארגונים הללו.

אין מדובר בהתנגדות להגדרה עצמה (למרות שיש בה סעיפים שלדעתי הם אכן בעייתיים, ואותם אפרט בהמשך), אלא באפשרות שהפיכתה לחוק תגרום לפגיעה בחופש הביטוי. חשוב לציין שגם מנסחי ההגדרה, וביניהם פרופסור דינה פורת ועורך הדין קנת' סטרן מתנגדים להפיכתה לחוק. קנת' סטרן אף יצא פומבית כנגד המגמה של ארגוני ימין להשתמש בהגדרה של האנטישמיות כנשק נגד ביקורת לגיטימית על ישראל.

לא סוגייה של שחור ולבן

רדידות השיח בסוגייה זו מזכירה סוגיות נוספות בהן הסיקור התקשורתי מתעלם ממורכבות העמדות ומציג אותן בצורה של שחור ולבן. כך, למשל, מי שחושבים שדיפלומטיה היא הדרך היעילה ביותר למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני מוצגים כתומכים במשטר האייתולות. כך גם מי שתומכים בדמוקרטיזציה בעולם הערבי מוצגים כתומכי "האחים המוסלמים" ומי שחושב שפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי פלסטיני הוא אנטי ישראלי.

בכל המקרים הללו ההיפך הוא הנכון, וכך גם בויכוח על הפיכת ההגדרה של אנטישמיות לחוק. התנגדות להפיכת ההגדרה לחוק אינה מבטאת לגיטימציה לאנטישמיות וגם אינה נובעת מסיבות של טהרנות מוסרית.

אם ההגדרה של אנטישמיות תהפוך לחוק, יהיה קשה לשכנע חוגים ליברלים ופרוגרסיביים להצטרף להתנגדות לאנטישמיות, היות שמבחינתם מניעת חופש הביטוי פוגעת בערכים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית, ועל כן באופן אינסטינקטיבי ינקטו עמדה הפוכה.

מחקרים מראים שהסכנה המרכזית האורבת למדינת ישראל בדעת הקהל היא התרחקות הציבור הליברלי מאתנו. התרחקות שנובעת מעמדות אנטי ליברליות של ממשלות ישראל האחרונות. מדובר בהתרחקות של חלק ניכר מהמפלגה הדמוקרטית שחזרה להיות מפלגת השלטון בארה"ב, של רוב יהדות ארה"ב, שמדינתנו אמורה בהגדרתה להיות גם מדינתם, ושל רוב המדינות הליברליות באירופה שהם בנות הברית הטבעיות שלנו. השימוש באנטישמיות כנגד כל מי שמתנגד לכיבוש ואפילו לציונות מרחיק אותם יותר.

אם התנגדות לציונות היא אנטישמיות, הרי חלק גדול מהעם היהודי בעבר היה אנטישמי, כולל ארגונים שנלחמים כיום באנטישמיות כמו AJC. גם שני הקצוות של הספקטרום בתנועות הדתיות היהודיות – החרדים מצד אחד והרפורמים מצד שני – התנגדו לציונות, ומגוחך יהיה לומר שהם היו אנטישמים.

ישנם גם רבים שמתנגדים ללאומיות מכל סוג כולל הציונות ורבים מהם יהודים קומוניסטים ואחרים. בתנועת ה-BDS נמצאים יהודים רבים והשימוש באנטישמיות כנגדם פוגע גם במאבק באנטישמיות וגם במאבק ב-BDS. האשמתם של מבקרי ישראל והציונות באנטישמיות דוחף לזרועות ה-BDS רבים שמתרעמים על השימוש המניפולטיבי בקורבָּנוּת יהודית כדי להימנע מוויכוח עקרוני על טענותיהם.

אנטישמיות אינה אקסלוסיבית

למרות שהטענה העיקרית שלי היא בגנות הפיכת הגדרת ה-IHRA לחוק, ישנם אכן סעיפים בעייתיים בדוגמאות של ה-IHRA לאנטישמיות. למשל הדוגמה -"האשמת אזרחים יהודיים שאינם חיים בישראל בהיותם נאמנים יותר למדינת ישראל ולעם היהודי מאשר למדינות בהן הם חיים". קשה לטעון טענה כזאת בשעה שרוב היהודים בישראל מאשימים את ערביי ישראל בכך שהם רואים עצמם פלסטינים ונאמנים קודם כל לעם הפלסטיני. אפשר להתווכח עם האשמה שכזאת, ובצדק, אבל היא לגמרי לגיטימית.

דוגמה בעייתית נוספת היא "יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל בדרישה ממנה לנהוג באופן שאינו נדרש ממדינות אחרות". אנחנו הרי רואים עצמנו כ"עם הנבחר" וכך גם רואים בנו תומכינו האוונגליסטים, ואם כך, מן הסתם לגיטימי לדרוש מהעם הנבחר יותר. כחילוני, איני מתחבר לטענה שאנחנו עם נבחר על ידי ישות אלוהית, אבל בהחלט מצפה שניקח על עצמנו את האחריות להיות עם נבחר מבחינת ערכינו והתייחסותנו למיעוטים וזרים. דווקא בשל מה שאנחנו עברנו. בנוסף לכך, היום שבו ישפטו את ישראל כפי ששופטים מדינות שאינן דמוקרטיות יהיה יום מאד עצוב, ה"סטנדרט הכפול" הוא מחמאה, שכן הציפייה מישראל ליותר מבטאת שרואים בנו חברה במועדון של המדינות הדמוקרטיות הליברליות שאמורות לתת דוגמא ומופת.

לסיכום, האנטישמיות היא רעה חולה, אבל הניסיונות לשמר אקסקלוסיביות לאנטישמיות ביחס למופעים אחרים של גזענות ושנאת זרים מונע מאתנו לייצר קואליציות עם מיעוטים וקורבנות אחרים. יתרה מזאת, הניסיון להשתמש בהאשמה באנטישמיות כדי למנוע ביקורת, גם כשהיא מוטעה או מרושעת, מזיק ופוגע ביכולתנו להילחם בתופעה המכוערת הזאת.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 31 בינואר 2021.

הפוסט הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA כחוק תזיק למלחמה באנטישמיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התקפות הרקטות על ישראל מתרחשות שוב ושוב, והשלכותיהן פוגעות גם בתושבי עזה במעין ריקוד קטלני אינסופי. לא מתקבל על הדעת שאזרחים ישראלים חיים בפחד ולא מתקבל על הדעת שאנשים (לרבות נשים וילדים) בעזה נפצעים או נהרגים. ילדים ישראלים הפסידו ימי לימודים חשובים ורבים העבירו את זמנם במקלטים. האלימות חייבת להיפסק. עלינו להיות מעשיים כמו גם מוסריים.

האיחוד האירופי פעל מיד עם פרוץ הסבב האחרון ועמדותיו ברורות. אנו מוקיעים מתקפות טרור מצד ארגוני טרור כמו חמאס והג'יהאד האיסלאמי. ירי הטילים חייב להיפסק וחובה להגן על אזרחים. הפתרון היחיד עבור עזה הוא מדיני, ועל מנת לקדם השגת שלום בעתיד – על כל השחקנים לחפש דרכים להתקדמות. התקדמות לעבר פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני תסייע למאמצים לפתור משברים אחרים באזור ולמניעת סבבי אלימות נוספים בעזה. אין די בניהול הסכסוך ובחיפוש אחר ניצחונות טקטיים. הרי כל תקרית קטנה יכולה, שלא בכוונה, להוביל להסלמה ואף למלחמה נוספת. אף אחד אינו רוצה לחזור לתסריט שהוביל למבצע "צוק איתן". הפתרון היחיד שיהיה בר-קיימא מצוי בגיבוש חזון משותף לעתיד, גם לישראל ולפלסטינים וגם לאזור כולו.

אנחנו נשאלים לעתים קרובות למה קידום סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני זה עניינו של האיחוד האירופי. אנו מייחסים לכך חשיבות משום שאנחנו שכנים. ההתרחשויות באזור משפיעות גם עלינו. אולם מעבר לכך, האיחוד האירופי הוא שותף קרוב הן של ישראל והן של הרשות הפלסטינית. בין ישראל לאיחוד יש שיתוף פעולה יוצא דופן במחקר וחדשנות. האיחוד הוא שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל וב-2018 הוא הסתכם מ-34 מיליארד אירו. ישראל תמיד היתה עבורנו מדינה חשובה, ולא שכחנו גם את הקשרים ההיסטוריים בינינו. בו בזמן, אנחנו המשקיעים הגדולים ביותר בבניית תשתית למדינה פלסטינית, על מנת שיתקיימו כאן, זו לצד זו, שתי מדינות שלוות, בטוחות ודמוקרטיות. אני עדיין משוכנעת כי סיום הסכסוך על בסיס החוק הבינלאומי ורצונם של שני הצדדים הוא הפתרון המעשי היחיד. חשוב להבטיח את ביטחונם של הישראלים והפלסטינים לטווח הארוך. יש לאפשר לישראל ליהנות משאיפותיה והישגיה עבור כל אזרחיה, ולהיות חלק מהאזור.

קיים פוטנציאל עצום בהעמקה נוספת של יחסי ישראל והאיחוד האירופי. במהלך הסבב האחרון של המשא ומתן לשלום, ב-2013, האיחוד הציע לישראל ולפלסטין מעמד של שותפות מועדפת מיוחדת לאחר שישיגו הסכם שלום ביניהם, באופן שיגביר משמעותית את שיתופי הפעולה עם אירופה, את הנגישות לשווקים האירופים ואת ההזדמנויות העסקיות. הצענו בכך לשני הצדדים אפשרות לדיאלוג מדיני מוגבר עם האיחוד ושיתוף פעולה ביטחוני גדול יותר עמו. ההצעה נועדה לעודד את שני הצדדים לפעול לקידום הסדר קבע, והמרכיבים הספציפיים של השותפות המועדפת המיוחדת יהיו תלויים ברצונותיהם של הצדדים עצמם.

האיחוד האירופי תרם בעשור האחרון למעלה מעשרה מיליארד אירו לטובת קידום השלום. תמיכתו הכלכלית בבניית מדינה פלסטינית מטיב עם הישראלים והפלסטינים כאחד. פתרון שתי המדינות לא יוכל להתקיים בלא מדינה פלסטינית, ואנו פועלים גם להבטיח שהמדינה הפלסטינית העתידית תהיה יציבה, דמוקרטית ושותפה לשלום. התמיכה הכלכלית של האיחוד קשורה במאמצים להשגת פתרון שתי המדינות. בהיעדר תמיכה מהאיחוד האירופי, ייתכנו קריסה של הרשות הפלסטינית, אסון הומניטרי בעזה, ובסופו של דבר חוסר ביטחון וסבל נוספים עבור הישראלים והפלסטינים גם יחד.

במידה שהאפשרות להשגת פתרון שתי המדינות תיעלם, או כבר לא תיראה מעשית או בת-קיימא, על האיחוד יהיה לבחון מחדש את גישתו מן היסוד. ואולם, אני רוצה לשאול את אלה שאינם מאמינים בפתרון שתי המדינות או שכבר אינם מאמינים בו, מה החזון שלהם. כיצד הם רואים את ארצם בעוד 50 שנה. צעדים חד-צדדיים לא יניבו יציבות רבה יותר. משא ומתן והסכמות הדדיות הם מרכיבים מרכזיים. הדבר לא יהיה קל, אולם זהו חזון שאליו יש לשאוף. אני מאמינה כי ניתן להשיג שלום בין ישראלים לפלסטינים. בחינה מדוקדקת של סקרים שנערכו בישראל ובפלסטין מראה כי אופציית שתי המדינות עדיין זוכה לתמיכתו של רוב הציבור (אם כי רוב קטן) בשני הצדדים.

האיחוד האירופי אינו מתכוון להחליף את הצדדים ולהגות הצעות חדשות או פתרונות במסגרת תהליך השלום, אולם אנו נכונים לעזור בכל מקום שנוכל. האיחוד גם מוכן להיות מעורב בתוכנית השלום – או חזון השלום – של ארה"ב, כאשר תוצג. הפרמטרים שצריכים לדעת האיחוד האירופי להנחות את פתרון הסכסוך ידועים לכל. אנו מאמינים שתוכנית שלום שלא תהיה מעוגנת באופן איתן בעקרונות החוק הבינלאומי, תיכשל בסופו של דבר.

בהקשר זה ניתן להבין גם את פסיקתו האחרונה של בית הדין לצדק של האיחוד האירופי לגבי סימון מוצרי התנחלויות. נראה שבישראל יש אי-הבנה גדולה לגבי זה. בית הדין אישרר למעשה את המדיניות הקיימת ולא קבע תקנות חדשות. הוא לא דרש להוסיף עוד סימון של מוצרים, אלא דרש שהסימון – כשהוא נעשה, מתוקף חוק או בצורה התנדבותית – יהיה מדויק. האיחוד האירופי אינו מכיר בשינויים בגבולות 1967 אלא אם כן הסכימו על כך הצדדים, והסכם הסחר בין האיחוד האירופי לישראל אינו מעניק מעמד מכסי מועדף למוצרים המגיעים מחוץ לישראל שבגבולות 1967. ההחלטה של בית הדין אינה חרם ואינה BDS, למרות שבישראל יש מי שמתייחסים אליה ככזו. בית הדין שקיבל את ההחלטה הוא מכובד ורציני מאוד, וההחלטה התקבלה על ידי 13 שופטים מ-13 מדינות שונות באיחוד.

מחויבות האיחוד האירופי לביטחונה של ישראל לא תיפסק עם השגת פתרון שתי המדינות. אנו יודעים שגם לאחר מכן יהיו איומים נוספים על ביטחונה, אולם ישראל תהיה אז במצב אזורי ובינלאומי טוב יותר על מנת להתמודד עמם. אנו מאמינים כי נורמליזציה עם העולם הערבי חשובה עבור ישראל, ואנחנו כבר מסייעים בקידום קשרים אזוריים. אני מאמינה שהדורות הבאים של ישראלים ופלסטינים מסוגלים לחיות בשלום וביטחון, וברצוני לקרוא לצדדים לשוב למשא ומתן משמעותי. אני יודעת כי בלב לבם, זה מה שאנשים בשני הצדדים באמת רוצים. זו משימה אדירה, אולם בסופו של דבר אין אופציה אחרת להתקדמות בתהליך השלום. בדרך לשלום, אתם יכולים לסמוך על המחויבות והתמיכה שלנו באיחוד האירופי.

המאמר פורסם בהארץ ב-12 בדצמבר 2019.

הפוסט אשרור התקנות האירופיות לסימון מוצרים מהתנחלויות אינו BDS הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט 2017 – 2018 הופיע לראשונה ב-Mitvim.