בלבנון יהיה כעת בעל בית, לאחר יותר משנתיים שבהן לא צלחו הניסיונות לבחור נשיא חדש למדינה. עאון נתמך על ידי הציר הבינלאומי המתנגד לאיראן (ובעיקר על ידי ארצות הברית, ערב הסעודית וצרפת) ומגיע מתוך הממסד הצבאי שאמון על יישום הפסקת האש עם ישראל. אלו הן בשורות טובות, אך מימוש הפוטנציאל שבהן תלוי רבות באופן שבו תתנהל ישראל.

להמשיך להחליש את חיזבאללה

בשנה החולפת ישראל הכתה את חיזבאללה. הפעלת הכוח שלה בלבנון בקיץ-סתיו 2024 הביאה את הארגון – בסיוע מאמצי התיווך האמריקאיים – להסכים בחודש נובמבר להפסקת אש של 60 יום, ובכך לוותר על התחייבותו להמשיך בלחימה כל עוד ישראל מוסיפה להילחם בחמאס בעזה. היחלשות הארגון גם נתנה את האות למהלך המוצלח של האופוזיציה הסורית להפלת שלטון אסד, בעל בריתם של חיזבאללה ואיראן.

הפסקת האש עם חיזבאללה היא בין ההישגים המדיניים היחידים שישראל הצליחה להשיג מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, וחשיבותה רבה. מאז כניסתה של הפסקת האש לתוקף, חדל כמעט לחלוטין ירי הטילים על יישובי הצפון. אף שרבים מתושבי הצפון עדיין אינם מרגישים בטוחים דיים לחזור לביתם, סקרי דעת קהל מעידים שרוב בציבור הישראלי תומך בהפסקת האש. תמיכה זו ניכרת גם מצד מדינות האזור ובעלות בריתה של ישראל במערב.

האינטרס הישראלי צריך להיות להפוך את ההפוגה הזמנית בלחימה לקבועה, ולממש את ההזדמנויות שהיא יוצרת – ובהן החלשת חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית ושינוי הדרגתי באופי היחסים בין ישראל ללבנון. ואולם, ככל שסיום 60 ימי הפסקת האש מתקרב, מתרבים הספקות לגבי מחויבותה של ישראל להסכמות שהושגו ולסיום הלחימה בגזרה הצפונית. על ישראל לפעול בחוכמה, גם בזירה הצבאית וגם בזו המדינית, באופן שישרת בצורה מיטבית את יעדיה האסטרטגיים לאורך זמן.

זמזומים מעל ביירות

למרות שחיזבאללה הובס (בסבב הזה) על ידי ישראל, הוא טרם הובס בזירה הפנימית ופועל לנסות לשמר את נכסיו ומעמדו. חיזבאללה הוא מייצג אותנטי של חלקים משמעותיים מהציבור הלבנוני, והדבר בא לידי ביטוי גם בפרלמנט הלבנוני, שבו לארגון יש נציגים והשפעה. סקר של מכון אמריקאי מראשית 2024 הראה ש-93% מן השיעים במדינה – כרבע מאוכלוסיית לבנון – החזיקו בזמנו בדעה חיובית על חיזבאללה. לקראת הבחירות לנשיאות, המועמד המועדף על חיזבאללה בחר לפרוש מהמרוץ ולהכריז על תמיכה בעאון, מחשש לתבוסה אפשרית שתעיד על חולשת הארגון.

מנגד, מתנגדי חיזבאללה בלבנון מזהים שעת כושר לשנות את מאזן הכוחות, ופעלו בהצלחה מאז כינון הפסקת האש לבחור נשיא חדש למדינה. בעיניהם, מדובר היה בהזדמנות ליצור הנהגה חדשה, שמתנגדת לחיזבאללה ומקורבת למערב ולמדינות ערב המתונות. לישראל, למרות עוצמתה הצבאית, אין יכולת השפעה משמעותית על הזירה הפנים לבנונית, ועליה להימנע ממהלכים שיציירו אותה – כפי שכבר קרה בשנות ה-80 – כמי שמנסה להכתיב תהליכים ולהמליך מלכים שם.

עם זאת, מהלכיה של ישראל בהחלט יוצרים הקשר שמשפיע על התפתחויות הפנים בלבנון. בעבר זכה חיזבאללה לתמיכה גם מעבר לבני העדה השיעית במדינה, משהצטייר כמגן הריבונות הלבנונית הרמוסה מפני ישראל רבת העוצמה. ישראל צריכה כעת להפעיל את כוחה הצבאי בזהירות, כדי שלא להגביר מחדש את התמיכה הדועכת בחיזבאללה ברחוב הלבנוני.

יש לצמצם את טביעת הרגל הצבאית של ישראל בלבנון, לרבות טיסות של כלי טיס המזמזמים – על פי דיווחים מלבנון – מעל ביירות, ולהימנע ככל שניתן מעימותים עם חיילי צבא לבנון. אלה אמורים – לפי הסכם הפסקת האש – למלא תפקיד מרכזי בהחלפת חיזבאללה, ולישראל יש אינטרס להעצים אותם. ברמה הטקטית, המשך הפגיעה של צה"ל בצבא לבנון צפוי להחליש את נכונותו להתעמת עם חיזבאללה. ואילו ברמה האסטרטגית, המשך הפגיעה עלול להחליש את מעמדו של ג'וזף עאון, עת יעבור מתפקיד הרמטכ"ל לכס הנשיא.

לקחי מלחמת לבנון הראשונה

בלבנון מתלוננים על הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד ישראל ומדווחים על יותר מאלף הפרות שכאלו מאז סוף נובמבר. הדבר מעורר כעס, מצטייר כפעילות ישראלית דורסנית שפוגעת ללא צורך באזרחים, ומקשה על יצירת מנגנונים שיאפשרו קידום אינטרסים משותפים לשתי המדינות. על ישראל להפסיק את ההפרות הללו, בכפוף לזכות ההגדרה העצמית המוזכרת בהסכם הפסקת האש, ולעצור את ההרס השיטתי שהיא זורעת בכפרים שכבשה בדרום לבנון.

המשך ההתנהלות הישראלית הנוכחית הוא קרקע פורייה לתמיכה בחיזבאללה. הוא גם יוצר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון, שעשויים להיות בני שיח חשובים בניסיונות עתידיים להגיע להסכמות על סימון הגבול היבשתי בין המדינות ולהגדיר מחדש את אופי היחסים ביניהן.

ישראל צריכה ללמוד מחוויית מלחמת לבנון הראשונה. ההישגים הצבאיים המהירים שלה כורסמו אט אט נוכח המצב הפנימי בלבנון. את מקומו של הכוח הפלסטיני שהוגלה בזמנו לתוניסיה תפס כוח חזק עוד יותר, חיזבאללה, שהפך לבעיה אסטרטגית, בין היתר, נוכח הקשר שלו עם איראן. אל לנו להסתנוור מן ההישג הצבאי קצר הטווח שהושג לאחרונה. לבנון היא מדינה מורכבת וקשה להשפעה, אך תוצאות המלחמה כבר הניעו בה מהלכים פנימיים שעשויים לעלות בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל.

על ישראל להימנע כעת מגרימת נזק ופגיעה בתהליך הפנימי בלבנון, להביע מחויבות למימוש הפסקת האש – כולל נסיגת צה"ל מדרום לבנון, להצהיר על רצונה בעתיד של שלום עם מדינת לבנון ולהשקיע מבחינה מדינית בהרחבת התיאום וערוצי הקשר עמה, בסיוע גורמים בינלאומיים דוגמת האו"ם, ארה"ב, צרפת ומדינות המפרץ. הדבר חשוב עוד יותר לאור השינויים הדרמטיים שמתחוללים בסוריה, שישפיעו בשנים הקרובות על עתיד האזור כולו.

שימוש מוגזם ומתמשך של ישראל בכוחה הצבאי מול לבנון עלול להביא לקריסה קרובה של הפסקת האש, להרחיק מתושבי הצפון את החזרה לביתם, להוביל לפגיעה נוספת בחיילי צה"ל, לחזק את חיזבאללה, להגביר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון ולהעלים את ההישג הצבאי המרשים של ישראל. ישראל נדרשת כעת לפעול בחוכמה, מבחינה מדינית וצבאית, ולא לתת להזדמנות הלבנונית לחמוק. את הפסקת האש יש לממש, לשמר ולהפוך לקבועה.

המאמר נכתב על-ידי ד"ר אהוד ערן, ד"ר נמרוד גורן והשגריר בדימוס מיכאל הררי, ופורסם ב-16.1.25 באתר הארץ.

הפוסט בלי הפרות ובלי התערבות בפוליטיקה הפנימית: הפסקת אש בצפון היא אינטרס ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך לדוגמה, במקום פיזור סוכנויות המודיעין, היעדר שיתוף פעולה ביניהן והתבססות על מודלים נוקשים של ניתוח מידע, הוקם המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS), שהיה למעשה הגוף המודיעיני המרכזי הראשון לאיסוף ולניתוח מידע אסטרטגי (לימים הפך לסוכנות ה־CIA); התפתחה בהדרגה מתודולוגיה חדשה לניתוח סימנים מעידים שהפכה מרכזית בתפיסת המודיעין האמריקאית; התגבשה תפיסה המעודדת באופן מוסדי חשיבה על תיאוריות מתחרות לגישה השלטת; התפתח מאוד הקשר בין זרועות הביטחון לאקדמיה, על מנת לפתח מומחיות בתחומים כמו ניתוח אסטרטגי, שפות זרות וטכנולוגיה, במטרה לתרום לביטחון הלאומי; ועוד.

מקרה פרל הארבור מדגים אפוא אמת כואבת: דווקא כישלונות קולוסליים, שמחירם קטלני, יכולים להצמיח ענפי ידע, לשנות פרדיגמות וארכיטקטורות ולשדרג את החשיבה והעשייה המודיעינית. וכמו בארצות הברית כך גם בישראל, הכישלון ההתרעתי הצורב שקדם למלחמת יום הכיפורים הוביל לשינויים מהותיים בקהילת המודיעין המקומית. כעת, משבר 7 באוקטובר 2023 מציב את ישראל בצומת דומה ומעלה שוב את השאלה האם תדע להפיק את הלקחים הנדרשים.

זה בדיוק הסנטימנט שעליו רוכבת, לכאורה, הצעת חוק חדשה שיזם ח"כ עמית הלוי (הליכוד), שעברה באמצע נובמבר בקריאה טרומית, להקמת "מחלקה לגיבוש תפיסת מודיעין חלופית מגופי המודיעין". על פי הצעת החוק, ראש המחלקה, שתוקם במשרד ראש הממשלה, ימונה על ידי ראש הממשלה וידווח ישירות אליו, והדבר יאפשר, לטענת מגיש ההצעה, גיבוש הערכה בלתי־תלויה בקהילת המודיעין.

חקירה מעמיקה של כישלונות מודיעיניים איננה מותרות: היא חיונית כדי ללמוד וליישם לקחים מהותיים. אולם דומה שמאחורי ההצעה להקים מחלקת מודיעין חלופית לא עומדים שיקולים ענייניים אלא מניעים פוליטיים גמורים. לראיה, לא קדמה לה חקירה מעמיקה ובלתי־תלויה של הכשל המודיעיני האסטרטגי של 7 באוקטובר, שהיא התנאי ההכרחי, כפי שנפרט לעיל, לשינויים מן הסוג הזה. תחת זאת, הצעת החוק נולדה במחשכים, קוּדמה בחיפזון וללא התייעצות עם גורמי המודיעין, ומתבססת על הנחות יסוד רעועות, אם לא הרסניות בכוונת מכוון.

לפני שנצלול לעומק הדברים, נבקש להדגיש כי בעוד חלק משמעותי מהאחריות על מחדל 23' רובץ על קהילת המודיעין הישראלית – לצד הנדבכים המדיני והמבצעי – אנשיה הם גם אלה שעומדים מאחורי ההצלחות המבצעיות המרשימות בעת האחרונה בזירה הצפונית. אולם אל לנו להסיק מאותן ההצלחות שהלקחים כבר נלמדו ותוקנו – הם לא. הנחת היסוד לאור הכישלון הנורא היא, אכן, שנדרשת למידה משמעותית ושינוי; השאלה היא מה לשנות ואיך.

תנאי הכרחי לרפורמה: ועדת חקירה

הגם שכישלונות מודיעיניים משמעותיים, כמו אלה שמנינו למעלה, מהווים הזדמנות לשידוד מערכות ולרפורמות מבניות ותפיסתיות – הן לבדן אינן ערובה להצלחה. לראיה, גם לאחר שנבנתה מחדש לאחר ההפתעה ב־1941, קהילת המודיעין האמריקאית הופתעה שוב ושוב, לרבות 60 שנה אחר כך, בסדרת פיגועי ה־11 בספטמבר 2001. בישראל, השינויים הארגוניים והתפיסתיים המהותיים שנרשמו בקהילת המודיעין לאחר מתקפת הפתע ב־1973, לא מנעו את ההפתעה האסטרטגית שחוללה התקפת הפתע של חמאס ב־2023. רפורמות גם עלולות לעתים דווקא להחליש את המודיעין, שכן הקמה של יחידות וגופים חדשים והגדלה של כוח האדם עלולות ליצור בעיות חדשות כגון כפילויות מיותרות, בזבוז משאבים וסרבול.

לכן, רפורמות עמוקות בתהליך המודיעיני, שאמורות לתרום להערכת מודיעין איכותית יותר, צריכות לצאת אל הפועל רק בתום תהליך חקירה מקיף של הכישלון אשר מלכתחילה הוביל לצורך בשינויים. ותהליך שכזה, ראוי שיתבצע על ידי ועדת חקירה עם סמכויות רחבות ככל האפשר לבדיקת התנהלותה של קהילת המודיעין, בד בבד עם בדיקה של הדרג המדיני העומד עמה בזיקה הדוקה. בישראל המנגנון הרלוונטי לאתגר מסוג זה היא ועדת חקירה ממלכתית.

מדוע הדבר הכרחי? ניתן דוגמה. בשנה החולפת התקבעה בשיח הציבורי סברה ולפיה גופי המחקר האסטרטגיים בארגוני המודיעין – אמ"ן, שב"כ, מוסד – כשלו במשימתם, מאחר שכולם כאחד פעלו תחת קונספציה מחקרית שגויה ולפיה חמאס המורתע לא ייזום התקפה על ישראל וכי מזוודות המזומנים ששולמו לו, בצד אישורי העבודה שסופקו לעזה, הצליחו במשימתם "לקנות שקט". חקירה עמוקה ובלתי־תלויה יכולה לעמוד על הבדלים שייתכן שכן היו בין שלושת הגופים הללו, ולהסיק מכך מסקנות להמשך – למשל, אימוץ המתודולוגיה של הגוף שהעריך נכונה את כוונות חמאס על פני זו של הגוף שכשל, וכדומה. התבססות על תחקירים עיתונאיים, מוצלחים ככל שיהיו, היא בעייתית, משום שהם נעדרים נגישות מלאה לכלל החומרים והגישות במערכת המודיעינית, ומוטים כתוצאה מהמקורות החלקיים שהם ניזונים מהם.

אולם, ועדת חקירה ממלכתית טרם קמה וספק אם תקום בימי חייה של הממשלה הנוכחית. חבריהּ מתרצים את התנגדותם בהתמשכות המלחמה, כמו גם בחוסר הלגיטימיות לכאורה של בית המשפט העליון (שנשיאה ממנֶה את חברי הוועדה) בעיני תומכיהם. דחיית הקמתה של הוועדה מייצרת קושי ממשי לחקור באופן יסודי ורציני את אירועי 7 באוקטובר. התעמעמות הזיכרון של המעורבים, היעלמותם של חומרים, והתקבעות נראטיבים דרך הדלפות בתקשורת ותחקירים פנימיים – מהווים כולם חסמים בדרך לחקר האמת וללמידה משמעותית. ודחיית חקר האמת מהווה בתורה חסם לשינויים המבניים הדרושים, אולי, לקהילת המודיעין. ואולי לא. אבל איך נדע?

פלורליזם ובקרה מודיעיניים

אחרי מלחמת יום הכיפורים לא היתה בעיה מן הסוג הזה. פחות מחודש לאחר כניסת הפסקת האש הראשונה לתוקף, כבר הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון שמעון אגרנט, על מנת לחקור את נסיבות פריצת המלחמה. בעקבות מסקנות הוועדה, בוצעו שינויים יסודיים בקהילת המודיעין, החל מחיזוק מחלקות המחקר בפיקודים, חיזוק גוף המחקר במשרד החוץ והקמת גוף מחקר במוסד – כולם נועדו להקטין את התלות בגוף הערכה אחד, קרי חטיבת המחקר באמ"ן – וכלה בהקמת יחידת הבקרה באמ"ן, שאף שלא נבעה ישירות מדוח ועדת אגרנט, הרי היא ברוחו של הדוח שקרא ל"הגברת הפלורליזם המודיעיני". שינוי נוסף היה ניסיון למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. על כך בהמשך.

יחידת הבקרה באמ"ן מכונה גם "מחלקת איפכא מסתברא" על שם הפונקציה העיקרית שמילאה (לפחות בשני העשורים הראשונים). היא נועדה להגביר את הפלורליזם ולמסד את האפשרות לשמוע "דעה אחרת" בקהילת המודיעין. שיטת האיפכא פירושה הצגת הערכה בעלת משקל לגבי שאלה מחקרית מרכזית, העומדת בניגוד לעמדת חטיבת המחקר, וניסיון להוכיח את תקפותה תוך שימוש סלקטיבי במידע מודיעיני ובהשערות מודיעיניות, גם כאשר אנשי הבקרה אינם סבורים שטענה זו נכונה. גישה זו נועדה להפרות את השיח הפנימי ולחייב את גורמי ההערכה לבסס את טיעוניהם ולבחון אם טעו בהערכותיהם.

מאחורי הקמת יחידת הבקרה ב־1974 – בשלב הראשון כענף של איש אחד שהיה חלק ממחלקת המחקר הבסיסית – עמד ראש אמ"ן דאז, האלוף שלמה גזית. הוא הושפע מאוד מהערכת המודיעין המדויקת שהשמיע ערב מלחמת יום הכיפורים סגן סימן טוב בנימין, קצין מחקר זוטר ביחידת המודיעין בפיקוד הדרום, שיצא באומץ נגד מפקדיו והעריך כי פני מצרים למלחמה, מעט בדומה לנגדת ו' שסברה כי פני חמאס לעימות, ערב הטבח בשמחת תורה.

עשור אחרי שהוקם ענף הבקרה, בשנת 1984, הפך אותו ראש אמ"ן דאז אהוד ברק למחלקת הבקרה, שעומדת על תִלה עד היום כמחלקה עצמאית הכפופה ישירות לראש אמ"ן ושתפקידה לבצע בקרה להערכות מודיעיניות באמ"ן, אך היא רשאית גם לכתוב ניירות עמדה מודיעיניים בעצמה, בהתאם לשיקול דעתו של העומד בראשה. על קורותיה של מחלקה זו נכתב בספר פרקליט השטן. ניתן לומר, בתמצית, שהיא לא הצליחה להציב משקל־נגד לחטיבת המחקר באמ"ן וניטשת מחלוקת אם בכלל עלה בידה לתרום תרומה משמעותית לשיח המודיעיני, ולביסוסה של רוח אחרת המעודדת ויכוח ופתיחוּת בפרט. רוב הזמן הערכותיה הלעומתיות היו צפויות ולכן לא נלקחו ברצינות וכמעט שלא השפיעו.

אחת הסיבות לכישלון מרבית ראשי מחלקת הבקרה באמ"ן היתה ניסיונם לשחק באותו המגרש של יחידות המחקר – קרי, להתמקד בהערכות המודיעיניות, ובהן בלבד. חלופה לכך יכלה להיות ניסיון להציג מתודולוגיה מחקרית שונה, לבחון את המבנה הלוגי של הערכות המחקר ולהציג נקודות עיוורון. גישה כזאת, ששמה דגש על תהליך המחקר ולא על התוצאה, יכולה לאפשר ויכוח ושיח מודיעיני ערים יותר. בנוסף, ההתמקדות של גופי הבקרה בתוצרי אמ"ן מחקר גרמה לצמצום נקודת המבט לנושא הצבאי בלבד ולהחמצת חלקים נרחבים משדה הראייה הלאומי, כמו למשל הערכות המודיעין של יחידות המחקר במשרד החוץ, במוסד ובשב"כ, גורמי התכנון האסטרטגיים דוגמת המל"ל, והשוואה למכוני מחקר האזרחיים.

 מה שלא עבד לאמריקאים

בכל אלה הצעת החוק הפרטית של ח"כ הלוי לא מטפלת. היא מעידה כי בכוונתה של הממשלה – שבמשמרת שלה קרה האסון – ליצוק קלקול חדש על מצעו של הקלקול ישן, מבלי להידרש לבדק הבית המעמיק של סוגיות היסוד של המודיעין הלאומי, המתחייבות מהכשל של 7 באוקטובר, ושל שנות העיוורון הארוכות שקדמו לו, לרבות בחינת תהליכי העבודה ויחסי הגומלין בין הדרג המדיני לביטחוני.

אבל הבעיה אינה רק במה שההצעה לא עושה, אלא גם במה שהיא כן עושה. גוף שהעומד בראשו ימונה ישירות בידי ראש הממשלה, ככל כנראה כמשרת אמון, ידווח אישית לראש הממשלה ויהיה תלוי בראש הממשלה עבור המשך כהונתו – הוא גוף אשר סביר להניח שלא יוכל לגבש עמדות עצמאיות דיין. הוא עלול לשמש ככלי שרת פוליטי. שהרי, במידה שלא יספק לראש הממשלה את ההערכות המצופות, הוא יודר או יפוטר. חשש נוסף הוא שכתוצאה מהקמת המחלקה עלול להיווצר מעקף, או אפילו נתק, בין הדרג המדיני לקהילת המודיעין, משום שהדרג המדיני יקבל נגישות מלאה למידע המודיעיני, וזאת מבלי שיזדקק לארגוני המודיעין האמונים על הפרשנות שלו והבקיאים ברזיו.

זה בדיוק מה שקרה ערב המלחמה בעיראק ב־2003. אחרי שארגוני המודיעין האמריקאיים המסורתיים מיאנו לספק הערכות שיתמכו בפלישה לעיראק, יזם הדרג הפוליטי במשרד ההגנה את הקמתו של גוף אשר יוכל לספק מודיעין שכזה, התפור למידותיו. תת־שר ההגנה לענייני מדיניות, דאג פיית', הקים בספטמבר 2002 יחידה חדשה, המשרד לתוכניות מיוחדות (office of special plans), באישורם – ויש החושדים, בהנחייתם – של שר ההגנה דונלד רמספלד וסגנו פול וולפוביץ. היחידה עסקה לכאורה במדיניות בנושא העיראקי, אך כפי שחשף דו"ח ביקורת משנת 2007 של מבקר הפנים של משרד ההגנה האמריקאי, היא "פיתחה, ייצרה והפיצה הערכות מודיעין חלופיות", שחלקן עמדו בסתירה לקונצנזוס של קהילת המודיעין. התוצאה היתה שהמחלקה של תת־שר ההגנה, בלשונו המעודנת של המבקר, לא סיפקה למקבלי ההחלטות הבכירים את "הניתוח המודיעיני המדויק ביותר".

לאחר הפלישה התברר כי הזהירות של ארגוני המודיעין המסורתיים היתה מוצדקת. הטעמים למלחמה – הקֶשר לכאורה בין משטרו של סדאם חוסיין לבין ארגון אל־קאעדה והימצאותם כביכול של כלי נשק להשמדה המונית בידי בגדאד – התבררו כמוטעים. המחיר האסטרטגי היה כבד: אמריקה שקעה במלחמה ארוכה ויקרה שהולידה את התנאים לעלייתו של אויב מסוכן עוד יותר ממשטרו של סדאם, המדינה האסלאמית (דאעש), ובחשבון אחרון גם חיזקה את איראן, שמיליציות שיעיות המזוהות איתה השתלטו על נתחים גדולים מהמדינה העיראקית.

הערכת מודיעין בהזמנה

הדגש בהצעת החוק של ח"כ הלוי הוא על גיבוש הערכת מודיעין חלופית. כלומר, גם אם לשיטתה של "המחלקה החלופית", הערכות המודיעין של גופי המחקר הנוכחיים ייתפסו כראויות – היא בכל זאת תציג להן חלופה. החשש הטמון בכך הוא שהערכות המחלקה מלכתחילה יהיו לעומתיות ולכן לא תהיה להן כל תרומה לשיח, בדיוק כפי שקרה להערכותיה של מחלקת הבקרה.

אבל מאחר שעל הפרק נמצאת הקמתו של גוף חדש עם אוריינטציה שונה ושיוך מוסדי שונה, שייתכן שגם יתחרה עם קהילת המודיעין על משאבים ועל קרבה לדרג המדיני, לא מן הנמנע שאף ייווצרו מתחים ו"דם רע" בינו לבינה. יחד עם זאת, יצוין כי גם הרמוניה בין ארגוני המחקר איננה דבר רצוי אלא שיח עירני וביקורתי, כמו גם ויכוח על הנחות היסוד המודיעיניות.

בנוסף, גוף מודיעיני הכפוף לראש הממשלה עלול לתפוס את תפקידו כמי שאמור לסייע לדרג המדיני לקדם מדיניות מוכתבת מלמעלה, גם אם טמונים בה סיכונים וסיבוכים. המשמעות היא פוליטיזציה של עבודת המודיעין. בעטייה, יוכל הדרג המדיני להתעלם מהצבעה של ארגוני המודיעין על סכנות במדיניות שהוא רוצה לקדם. זאת משום שתמיד יעמוד לרשותו גורם מודיעיני שיוכל לספק לו את ההערכה שבה הוא חפץ – בדיוק כפי שקרה בפרשת "הנשק להשמדה המונית" של רמספלד – או, לחילופין, לספק לו בדיעבד את האליבי המודיעיני שיצדיק את קידומה בעבר של מדיניות שגויה. בהקשר הישראלי הנוכחי, ניתן לדמיין איך המחלקה החדשה תוכל לספק, למשל, הערכות התומכות בהמשך המלחמה בעזה ומתנגדות לעסקת החטופים, כעמדתו של ראש הממשלה ונגד עמדת מערכת הביטחון. כבר היו דברים מעולם.

 מי אחראי על המודיעין הלאומי?

הצעת החוק החדשה גם מעלה שאלות מהותיות באשר למקומה של המחלקה העתידית בתוך מערך המודיעין הקיים. ראשית יש לבחון מדוע נדרשת הקמת מחלקת "איפכא" חדשה במקום להסתמך על גוף קיים המתמחה בהערכת מודיעין לאומית. בישראל, הגוף האמון על גיבוש הערכת המצב הלאומית (ודוק, לא הערכת המודיעין הלאומית) ועל הצגתה לממשלה ולקבינט הוא המטה לביטחון לאומי (המל"ל). אמנם קיים במל"ל אגף מודיעין אולם הוא לא אחראי על הערכת המודיעין הלאומית. הדבר אף אינו נכלל בחוק המל"ל.

לחילופין, בארצות הברית הוקם לאחר פיגועי 11 בספטמבר 2001 משרד ראש המודיעין הלאומי (ODNI – Office of the Director of National Intelligence), שמטרתו לשפר את התיאום והפיקוח על קהילת המודיעין האמריקאית. במסגרת ה-ODNI פועל ה-NIC (National Intelligence Council), גוף המופקד על הערכות מודיעין אסטרטגיות ארוכות־טווח עבור מקבלי ההחלטות הבכירים, תוך שילוב מידע מסוכנויות המודיעין השונות והצגת תחזיות גלובליות. זהו ללא ספק מודל שאפשר היה לשאת עיניים אליו.

לאמיתו של דבר, בישראל כבר נעשו ניסיונות בכיוון הזה. אחת מהמלצות ועדת אגרנט היתה, כאמור, למנות יועץ מודיעין לראש הממשלה. האלוף במיל' פרופ' יהושפט הרכבי, שכיהן כראש אמ"ן בשנות ה־50 ונחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר על המחקר המודיעיני בישראל, הוא היחיד עד היום שמילא את התפקיד. הרכבי מונה ב־1977 כיועץ ראש הממשלה למודיעין, אך כיהן בתפקיד שמונה חודשים בלבד תחת יצחק רבין ומנחם בגין. הגדרת תפקידו כללה יצירת פלורליזם בהערכות המודיעין והתרעה על סיכונים פוטנציאליים.

העובדה שבתום הקדנציה הקצרצרה שלו לא מונה מחליף להרכבי, חרף ההסכמה הרחבה על הצורך בגישה מודיעינית עצמאית ורעננה, מעידה על החסמים האינהרנטיים במערכת הישראלית – הן הפוליטית, הן המודיעינית. ארגוני המודיעין לא מעוניינים לוותר על מעמדם ועל הקשר הישיר עם הקברניט, ולדרג המדיני נוח מצדו שאין גורם אחד חזק המהווה מרכז כובד בקהילת המודיעין, בבחינת הפרד ומשול. בנוסף, במבנה המורכב ממשרד ראש הממשלה ומשרד הביטחון נוצר מאזן משתק שמקשה על אימוץ השינויים שהוצעו לאורך השנים.

ניסיון העבר מלמד אפוא, כי ב־50 השנים האחרונות הועלו הצעות רבות לפתרון הפער במודיעין האסטרטגי בישראל, הנדרש לגיבוש מדיניות והערכת מצב כוללת (להבדיל ממודיעין טקטי ומבצעי), אך רובן לא יושמו, או יושמו באופן חלקי בלבד. גם משרד המודיעין, שהוקם לפני למעלה מעשור, לא הצליח להתבסס כגורם משמעותי בקהילת המודיעין – לא בהיבט הפיקוח ולא בתחום ההערכות המודיעיניות. הראיה החזקה ביותר לכך היא סגירתו לאחרונה בקול ענות חלושה.

שרשרת הכישלונות הללו מחזקת את ההבנה כי נדרש תהליך מעמיק ויסודי לשינוי המצב הקיים. לאחרונה העלה פרופ' אורי בר־יוסף הצעה להקים גוף מחקר חדש ומצומצם שיתמקד במודיעין אסטרטגי. הצעתו כוללת הקמת יחידה עצמאית, בדומה למעמד היועץ המשפטי לממשלה או נגיד בנק ישראל, שתאויש בחוקרים ותיקים מהאקדמיה ותפעל בקדנציות ארוכות. בר־יוסף מצביע על האנומליה הטמונה בכך שהצבא נוטל על עצמו אחריות להערכה הלאומית, בשעה שקציניו הצעירים מבצעים קדנציות קצרות והם חסרי ניסיון מספק; לראיה, לשיטתו, הכישלונות הרבים במתן התרעה, שהיו נחלתה של קהילת המודיעין הישראלית ואמ"ן בראשה. למעשה, כבר בשנות ה־50 התייחס שר החוץ משה שרת לאמ"ן כ"מודיעין של המטכ"ל", אמירה שנועדה להדגיש את מגבלותיו בהבנת סוגיות אסטרטגיות גלובליות והיותו מוגבל לראייה צבאית משימתית. דומה שבמהלך השנים המגמה הזאת רק החריפה, כאשר לימים גם המל"ל, שנועד בדיוק לצורך הזה, רוּקן מתוכן – בעיקר על ידי נתניהו עצמו.

אירועי ה-7 באוקטובר מחייבים אכן, חשבון נפש מעמיק ושינוי מערכתי נרחב – הן בתחום המדיני והצבאי והן בקהילת המודיעין. עם זאת, הדרך הנכונה לביצוע שינויים כאלה היא באמצעות חקירת עומק עצמאית של ועדת חקירה ממלכתית, ולא דרך הצעות חוק פרטיות ומהירות. אחת ממסקנותיה של ועדת החקירה הממלכתית עשויה בהחלט לקרוא להקמת גוף בקרה מודיעינית ברמה הלאומית, אך זאת כחלק מראייה רחבה של המערך. ראייה כזו צריכה גם לקחת בחשבון את ניסיונות העבר בהקמת גופים כאלה בישראל, כמו את הפתרונות שאומצו בקהילות מודיעין במערב. בתוך כך חשוב להדגיש כי שינויים מבניים לבדם אינם מספיקים; נדרש שינוי עמוק בתרבות הארגונית, בערכי הארגונים המודיעיניים ובמקצועיות אנשי המודיעין.

כל זה איננו מנת חלקה של הצעת החוק של הלוי. נראה כי מטרת הצעת החוק להקמת "מחלקה להערכות חלופיות" היא אחרת. היא משתלבת היטב במגמה הכללית של שינוי המשטר: ריכוז סמכויות בידי ראש הממשלה, החלשת הגופים המקצועיים בשירות המדינה, ויצירת מנגנוני לגיטימציה חדשים בעיני הציבור, תוך פגיעה בערכים ממלכתיים ובתהליכי עבודה מסודרים. אם תרצו, זה עוד מאותה התרופה שהרעילה מדינה שלמה.

המאמר פורסם ב-2.12.24 במגזין תלם. המאמר נכתב בשיתוף דוד סימן טוב וד"ר אופק רימר.

הפוסט למי תועיל מחלקת המודיעין שהקואליציה רוצה להקים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

חמישים ושנה ויום לאחר ההתקפה המצרית על ישראל ב-1973, שבה הופתעה ישראל מדרום ב-2023. לא רק התאריך חזר על עצמו, גם ההתנהלות. כמו ב-1973, כך גם בשנה שעברה, עיוורון מדיני הוליך לשאננות של מנהיגי המדינה. כמו אז, תחושת ביטחון עצמי מופרזת של הצבא – הביאה לזלול באויב. וכמו אז, ארגוני המודיעין החמיצו שלל ידיעות שבישרו על ההתקפה הממשמשת לבוא.

הדמיון לימי מלחמת יום הכיפורים לא מסתיים שם. בקיץ הזה, אנו נעים אט אט לקראת הלך הרוח הישראלי בשנים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: הבנה בדבר מגבלות העוצמה הישראלית. המכה הקשה של מלחמת יום הכיפורים, הביאה את דעת הקהל להבין, כי עוצמה צבאית לבדה לא מספקת ביטחון. מכאן, נסללה הדרך להסכם הפרדת הכוחות ב-1974 ולהסכם הביניים ב-1975 עם היריבים ממלחמת יום הכיפורים.

כאז כן עתה, מחלחלת כעת ההבנה – מן הדרגים הצבאים ועד ליועץ לביטחון לאומי – כי היעד המוצהר של חיסול החמאס אינו אפשרי. כך גם אנו מבינים את האירועים בצפון: מתחדד כי למרות העוצמה הצבאית, צה"ל לא מסוגל לספק בטחון לתושבי הצפון. עשרות אלפים עודם מפונים, בעוד כטב"מים וטילים של חיזבאללה פוגעים בחיי אדם, ברכוש ובטבע בצפונה של ישראל.

בנסיבות אלה, שבה ועולה החלופה המדינית: הפסקת הלחימה בעזה במסגרת עסקה שתכלול את השבת החטופים והחטופות. סיום הלחימה בעזה, כך הבהיר חיזבאללה, תביא לקץ הסבב הזה של לחימה בצפון. המשך הלחימה עשוי לדרדר אותנו למלחמה כוללת עם חיזבאללה שמחירה יהיה כבד מאד לעורף הישראלי, ובסופה כלל לא ברור שנוכל לאיין את האיום של חיזבאללה.

כלומר, אם לא תסתיים המלחמה בדרום לא נוכל להגיע להסדר בצפון, ואם לא נגיע להסדר לשחרור כל החטופים לא נוכל להגיע, בנסיבות הנוכחיות, לסיום המלחמה בדרום. זו תוצאה לא קלה לעיכול. חובתה הבסיסית של המדינה לאזרחיה היא הסרת האיום מדרום, כדי שאירוע כמו השבעה לאוקטובר כזה לא יתרחש שוב. בנוסף, חלקים מדעת הקהל עדיין רוצים נקמה על אירועי היום הארור ההוא. לבסוף, האיום שהציב חיזבאללה על הצפון לא יעלם, ותושבי הצפון דורשים – ובצדק – כי חיזבאללה יפסיק להוות איום עליהם.

הערכות צבאית משמעויות יותר על בגבולות בדרום ובצפון הן חלק מן המענה, אך צבא לבדו לא יביא להשגת יעדים אלו. גם כניסה צבאית ישראלית ללבנון תישא מחירים כבדים לא רק לחיילי צה"ל אך גם לעורף האזרחי ויחסי החוץ של ישראל.

בנסיבות אלה, על ישראל לבחון מחדש מה הם יעדיה המלאים בעימות הנוכחי. גם במלחמת יום הכיפורים, המיקוד הציבורי היה בתוצאות הצבאיות, ורק ממרחק השנים התחוור כי לבסוף ישראל השיגה באמצעים מדיניים את יעד העל שלה – הסכם שלום עם מדינה ערבית, הגם שחלק מן היעדים הצבאיים, כגון הדיפת הצבא המצרי מצידה המזרחי של תעלת סואץ, לא הושג.

יעד על משמעותי הוא הסולידריות בציבור הישראלי והאחריות ההדדית שיש לנו איש כלפי רעהו: כלפי תושבי הצפון וכלפי החטופות והחטופים. סיום הלחימה בעזה יחזיר את אחרונים הביתה ויסלול את הדרך לייצוב החזית הצפונית. כל זאת ללא ראיה נאיבית: הקונפליקט עם שני אלה לא יסתיים. עלינו להיערך לעימות ארוך עם חמאס וחיזבאללה.

דווקא האופק של עימות ארוך מחייב את הפסקת הלחימה עכשיו. בעימות כזה יש מכות ותבוסות ויעדי ביניים שלא תמיד מושגים. כלי משמעותי בעימות הזה, היה ברית הגנה אזורית בין ישראל לבין מדינות ערב המתונות. לא נוכל לקדם הסכם כזה כל עוד נמשכת הלחימה בעזה. בנוסף, עימות ארוך מחייב גם סולידריות חברתית בכדי לקיים את אורח הנשימה הדרוש לו.

שחרור החטופים אם כן, הוא לא רק היענות לצו המוסרי של ערבות הדדית ופדיון שבויים. הוא בסיס חיוני להצלחה במאבק שלפנינו תוך הפנמת הלקח מן הימים שלאחר מלחמת יום הכיפורים: כוח לבדו, אינו המענה.

המאמר פורסם ב-9.7.24 באתר מעריב.

הפוסט השוואה בין 1974 ו-2024: מגבלות הכוח, עזה, לבנון והשבת החטופים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיקומה של עזה לחופי הים התיכון שימש לאורך השנים למגוון מטאפורות פוליטיות. לראש הממשלה יצחק רבין יוחסה האמירה כי אולי "הפתרון הטוב ביותר לעזה אילו היתה טובעת בים, אך משום שזה לא אפשרי צריך למצוא לזה פתרון"; ואילו יו"ר אש"ף יאסר ערפאת שלח את מי שלא קיבל את התביעה למדינה פלסטינית שבירתה ירושלים "לשתות מהים של עזה".

למרות שכל אורכה המערבי של רצועת עזה משתרע לחוף הים התיכון, הים שלה נותר, בהכללה, סגור. ולא רק במשבר הנוכחי. התוכניות לבניית נמל משמעותי שיחבר את עזה לעולם, כפי שנקבע בהסכמי אוסלו, לא מומשו. שדה הגז "עזה מארין", המצוי מול חוף הרצועה, לא פותח. מאז החלה המלחמה, גם פעילות הדיג המוגבלת שם נאסרה. חיל הים פועל במרחב הימי מול עזה, אך זו עדיין זירה משנית במלחמה.

בסוף השנה שעברה הציעה קפריסין להעביר סיוע הומניטרי לתושבי עזה דרך הים. ישראל תמכה ברעיון, ובדצמבר 2023 נסע שר החוץ אז, אלי כהן, לקפריסין, כדי לקדם את התוכנית ולבחון חלק מהיבטיה. ההצעה כללה העברת סיוע בינלאומי לנמל לרנקה שבקפריסין, שם יבדקו גורמים ישראליים את הסחורות, ומשם הן יועברו לעזה. במסגרת זו נבחנו כמה חלופות להשטת הסיוע מלרנקה: העברתו לנמל הדייגים הקטן בעיר עזה, המשמש גם את המשטרה הימית שם; ישירות לחופי עזה; למעגנה ליד אזור המואסי בדרום הרצועה, או השטה לנמל אל-עריש בסיני המצרית ומשם שינוע במשאיות לעזה.

היוזמה היתרגמה לעשייה בראשית ינואר 2024, עת העבירה ספינה של הצי הבריטי כמה עשרות טונות של סיוע לתושבי עזה לנמל פורט סעיד שבמצרים, ומשם הועברה האספקה לרצועה דרך מעבר רפיח. אולם המאמץ היה כרוך בקשיים מרובים. על פי דיווח אחד, האונייה המתינה בים כעשרה ימים עד שהושלמו הסידורים המלאים להעברת הסיוע.

מאז, ניכר כי המאמץ הבינלאומי לסיוע דרך הים התמקד דווקא בהעברתו לנמל אשדוד. לקראת סוף ינואר איפשרה ישראל את השטת האספקה לנמל אשדוד ומשם לתוך הרצועה. באמצע פברואר קראה בריטניה לישראל לאפשר את הגדלת הסיוע העובר בנתיב זה. פעילי ימין התנגדו למהלך וחסמו לפרקים מעבר של משאיות לרצועה. בתוך כך הפכה הסוגיה לפוליטית, משנטען כי המשטרה לא מונעת את חסימת העברת הסיוע כדי לרצות את השר הממונה, איתמר בן גביר.

באופן דומה ירדה מן הפרק, לפי שעה, האפשרות של הצבת ספינות בתי חולים אירופיות או אחרות לחופי עזה, כדי להושיט סיוע רפואי לתושבי הרצועה; הגם שהרעיון הועלה שוב על ידי גורמים ישראליים לקראת סוף פברואר, בהקשר של הקמת "רציף צף" לחופי הרצועה.

פה זה קרוב לאירופה

נראה, אם כך, שהים העזתי יישאר סגור. בה בעת, הרגע שבו בחנה ישראל את הרעיון של פתיחת הים מעלה כמה תובנות.

ראשית, נוכח המשבר בעזה, ישראל היתה מוכנה להסרה חלקית של הסגר הימי שהיא מטילה על הרצועה מ-2007. למרות שהפתיחה נועדה לאפשר בעיקר סיוע הומניטרי, התקדים יכול היה להיות חשוב; הוא עשוי היה לאותת כי הסגר מתחיל להתרופף גם לצרכים אחרים וכי יש בישראל נכונות לשנות חלק מהדפוסים שהתקבעו מול עזה ב-20 השנים האחרונות.

שנית, מסדרון הומניטרי מקפריסין יכול לסייע למצוקה ההולכת ומחריפה ברצועה. הצורך לספק שירותים בסיסיים לפליטים הרבים ילווה את עזה בשנים הקרובות; ראוי לייצר מנגנוני סיוע שמאפשרים גישה ישירה לאזורים מורכבים עם צרכים מסוימים, כמו אזור המואסי שבו מתגוררים בצפיפות רבה פליטים על רצועת החוף.

מסדרון הומניטרי דרך הים יוכל לספק ישירות לאזרחים מים ומזון, שירותי רפואה וציוד מחסה. אולי אף יועברו דרכו תשתיות off-grid דוגמת מתקנים לייצור אנרגיה מתחדשת, מתקנים קטנים לטיפול בשפכים או מתקני התפלה מקומיים. בה בעת, מסדרון כזה מאפשר שילוב של שחקנים נוחים יחסית לישראל, כמו האירופאים.

שלישית, ובהמשך לנקודה הקודמת, המעורבות של מדינות אירופיות בפיתוח הרעיון מזכירה כי הגם שאנו ממוקדים בדינמיקה הישראלית-פלסטינית במרחב המיידי, אזור הקרבות קרוב מאוד לאירופה. קפריסין – החברה באיחוד האירופי, ובה גם נוכחות צבאית בריטית קבועה – שוכנת רק כ-370 קילומטר מצפון מערב לעזה.

כפי שהודגם במקרה הזה, הקירבה הגיאוגרפית תאפשר – אם הצדדים ירצו בכך – מעורבות אירופית מעשית ואינטנסיבית יותר בכל הסדרה ברצועה, בדומה לפקחי האיחוד האירופי שהוצבו לאחר ההתנתקות במעבר הגבול בין עזה לרפיח. המסגרת המנהלית שהיתה אחראית על פקחי הגבול עודנה פועלת, ועשויה ליצור אפשרות מהירה להרחבת דריסת רגל אירופית, אם יידרש הדבר.

רביעית, המחיר הפוליטי שגובה העברת הסיוע דרך אשדוד מהממשלה הנוכחית עשוי ליצור תמריץ, בעתיד הלא-רחוק, לשוב ולנסות להעביר אספקה בדרך הים ישירות לעזה. מעניין גם כי שר החוץ עד לאחרונה, אלי כהן, הסביר כי התמיכה של ישראל ביוזמה נובעת מן הרצון להתנתק לחלוטין מעזה; זאת בניגוד מוחלט לעמדת גורמי הימין בממשלה, החותרים לנוכחות ישראלית קבועה בשטח.

חלום על ימים אחרים

העלאת הרעיון של השטת סיוע לעזה מזכירה שוב כי לרצועה ממד שלם – התווך הימי – שלא בא לידי ביטוי במציאות הנוכחית. בהכללה, במרחב הים תיכוני ערי חוף היו במשך השנים מתונות יותר פוליטית, קוסמופוליטיות וממוקדות בפרגמטיזם של חיי המסחר. זאת בשונה מאנשי ההר, שהמסגרת הכלכלית והערכית שלהם כיוונה יותר לאתנוצנטריות ומחויבות דתית.

עזה, מנקודת מבט זו, היא אנומליה. היא שוכנת לחופי הים התיכון, אך היא סגורה ומסוגרת. זאת, גם נוכח ההתנהלות של שחקנים מחוצה לה, בייחוד ישראל, אך גם בשל הנהגתה המחויבת לחזון דתי שפונה פנימה. עזה של העבר, לעומת זאת, היתה משולבת ברשתות בינלאומיות של רעיונות ומסחר.

במאה ה-17 רעיונות יהודיים משיחיים נדדו מעזה ועד לבלקנים דרך השבתאי נתן העזתי, שגר כמה שנים בעיר בטרם נדד הלאה. חבישת הבד הרפואי הקרויה באנגלית גוז, מקורה, על פי חוקרים אחדים, בעיר עזה, שם נעשה בה שימוש לראשונה. עוד בשנות ה-70 קלט נמל עזה סחורות שיועדו לישראל ואף שירת אוניות ישראליות. שר החוץ הנוכחי, ישראל כץ, העלה כבר לפני שנים רבות – ושוב בשבועות האחרונים – את האפשרות של בניית נמל ימי לרצועה על אי מלאכותי מול חופיה.

קשה לראות זאת כעת, עת רועמים התותחים ותחת שלטון חמאס. אך בנסיבות אחרות, המציאות הגיאוגרפית של חבל ארץ הפרוש על רצועת חוף ים תיכוני יוצרת לכל הפחות אפשרות לעזה אחרת, פתוחה יותר, יציבה יותר וכזו המשולבת במרחב שלידה ולא מצויה בעימות מתמיד עמו.

ד"ר אהוד ערן הוא חבר הוועד המנהל של מכון מיתווים, מרצה בכיר ליחסים בינלאומיים וראש התוכנית לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה (פכ"ם) באוניברסיטת חיפה

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-5 במרץ.

הפוסט רבין ייחל שיטבעו בו, ערפאת הציע לשתות ממנו. אבל דווקא הים של עזה עשוי להיות פתרון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסדר העולמי שעוצב לאחר מלחמת העולם השנייה כלל היבטים של כוח: דומיננטיות כלכלית, טכנולוגית וצבאית של ארה"ב ובעלות בריתה הדמוקרטיות מאז 1945 וביתר שאת אחרי התמוטטותה של בריה"מ ב-1991. הסדר הליברלי כולל גם מסד ערכי המציב את הערכים הדמוקרטיים כקווים מנחים ליחסים הבינלאומיים, לרבות השמירה על זכויות האדם. זאת, הגם שארה"ב לא תמיד עמדה ברף הערכי שהציבה.

עלייתה של סין והיחלשות העוצמה האמריקאית באופן יחסי מערערות את תוקפו של סדר זה. סין מציגה לעולם מודל של מדינה מצליחה – הן במישור הכלכלי והן בהתמודדות עם משבר הקורונה – למרות שאינה ליברלית, אינה פתוחה וגם כלכלת השוק שלה מצויה בעצם תחת שליטה ממשלתית. הדבר בוקע סדקים משמעותיים בליבת העולם הליברלי. בריטניה, ערש הליברליזם, פרשה מהאיחוד האירופי, הפרויקט הליברלי השאפתני ביותר של העשורים האחרונים. ארה"ב בחרה לעצמה באופן דמוקרטי את דונלד טראמפ, שהסתייג מהפרויקט הליברלי הן במישור הפנימי והן במישור הבינלאומי, ובתוך כך הזכיר את מגבלותיה של ארצו כמובילת המחנה.

אך גם באופן עמוק יותר, חלקים בציבור המערבי מעלים ספקות בדבר יכולתן של הדמוקרטיות הליברליות להתמודד עם אתגרים גלובליים מרכזיים כגון הגירה, פערים כלכליים, ומשברים בריאותיים. לצד זאת, המערב הפגין אזלת יד נוכח משברי זכויות אדם משמעותיים בשנים האחרונות, למשל מלחמת האזרחים בסוריה, וחלק מהפרויקטים הדמוקרטיים הבולטים שלו בעבר – הפלת משטר האפרטהייד בדרום אפריקה למשל – איבדו את עוצמתם המוסרית וטבעו במערבולות של שחיתות וחוסר תפקוד.

זאת ועוד, חלק מהפעילים הנלהבים ביותר של הסדר הליברלי באירופה ובארה"ב החלו להקדיש יותר ויותר זמן ומשאבים למאבקים שנתפסו כמשניים, אם לא איזוטריים, בראייה גלובלית. שילוט על בתי שימוש לטרנסג'נדרים ושיח התקינות הפוליטית – הן שתי דוגמאות לכך. רבים מהם איבדו מגע עם הסוגיות הגלובליות המהותיות שעומדות בפני המערכת הבינלאומית. נדמה כי השורות הנצחיות שכתב ויליאם באטלר ייטס מתאימות כאן: "הטובים נעדרים אמונה, בעוד הרעים מלאים בלהט מלא עוצמה".

המשבר באוקראינה מאתגר את הסדר הליברלי בשני ממדים לפחות: ראשית, המהלכים הרוסיים, ככל שיובילו לפלישה של ממש, מנוגדים לנורמות הבינלאומיות של איסור על יציאה למלחמה ואיום בשימוש בכוח (אלא לצורך הגנה עצמית) ואיסור על התרחבות טריטוריאלית בכוח הזרוע. שנית, עצם האיום במלחמה חיזק, לפי שעה, את מעמדה של רוסיה. מדינות העולם מחלות את פניהן במאמץ לבלום מלחמה וכנראה שוקלות ויתורים שונים. לא לחינם, הזהירים רבים כי ריח מינכן עולם באפם: חולשת הדמוקרטיות מול התוקפנות הלא דמוקרטית.

מה מקומנו בכל זה

לישראל היו יחסים דו-ערכיים כלפי סדר העולמי הליברלי. מחד, הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל נובעת מהחלטת האו"ם, מוסד מרכזי בסדר זה. יתר על כן, הברית עם מדינות דמוקרטיות (קודם צרפת ואחר כך ארה"ב וגרמניה) הייתה לאבן יסוד במדיניות הביטחון הלאומי של ישראל. מרכיב מהותי בברית, בייחוד עם וושינגטון, היה המסד הדמוקרטי של ישראל. ישראלים גם זיהו עצמם כחלק מהמחנה המערבי הדמוקרטי.

מאידך, בעשורים האחרונים התחדד המתח בין נושאי דגל הליברליות במערב לבין ישראל. זאת, נוכח המשך השליטה על ציבור ללא זכויות בגדה המערבית והלחץ הצבאי על רצועת עזה. דו"ח אמנסטי האחרון מחדד כי חלק מקהילת ארגוני זכויות האדם – מבצר חשוב של המחנה הליברלי הגלובלי – מטיל ספק בתוקף המוסרי של המודל הפוליטי של ישראל. האו"ם הפך בראייה ישראלית לזירה עוינת עוד בשנות השבעים, איבד בעיני רוב הישראלים את הדימוי המוסרי, ונתפס כמרחב בו מופעל כוח הרוב האנטי-ישראלי ללא הצדקה. חלק מהפעולות הישראליות, כמו חיסולים ברחבי העולם של גורמים צבאיים (מדינתיים ולא מדינתיים) שהיו מעורבים בפעילות נגד ישראל, אף היא מנוגדת לעולם הערכים הליברלי, הגם שהיא מתקבלת בפועל בהבנה על-ידי ממשלות רבות.

ערעור הדומיננטיות של הסדר הליברלי מעלה כעת ארבע שאלות בהקשר הישראלי:

ראשית, כיצד לשמר את הברית עם ארה"ב, מנהיגת העולם הליברלי, ובה בעת לקיים יחסים תקינים עם מדינות שמאתגרות סדר זה, בייחוד סין ורוסיה? האיזון הזה מתחדד נוכח הנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה והמגבלות המעשיות שנוכחות זו מטילה על חופש הפעולה שישראל שומרת לעצמה בשמי שכנתה. איזון זה נדרש גם נוכח הלחצים שמפעילה וושינגטון לצמצם את דריסת הרגל הכלכלית של סין בישראל. הסוגיה הופכת מורכבת עוד יותר, היות שרוב העם היהודי חי מחוץ לגבולות ישראל, בייחוד בארה"ב. לפיכך תידרש כאן לוליינות מתקדמת, להטוטנות דיפלומטית וניווט מדויק ורגיש. זהו אתגר משמעותי שמחייב הישענות על קאדר חזק של דיפלומטים מנוסים.

שנית, ישראל עשויה ליהנות בטווח הקצר מהיחלשות הלחץ עליה בנושא השליטה בפלסטינים. אך ככל שזו תהיה תוצאה של ירידת המערב, ישראל עלולה לעמוד בפני סיכונים לטווח הארוך. היחלשותה של ארה"ב תחליש גם את ישראל. חלק ניכר מהעוצמה החומרית והסמלית של ישראל נובע מקרבתה לוושינגטון. שקיעה אמריקאית תקרין גם עלינו. קשה להאמין כי ישראל תוכל לפתח ברית קרובה דומה עם בייג'ין.

שלישית, עולם ובו שני מוקדי כוח מתחרים – בייג'ין ו-וושינגטון – יהיה עולם סגור יותר. ישראל נהנתה מהגלובליזציה שהובילה ארה"ב – תהליך העל שאיפשר את פריחתו של ההיי-טק. עולם מפוצל יצמצם שווקים ויציע פחות הזדמנויות גלובליות ליזמים ישראלים. יתר על כן, הובלה טכנולוגית סינית (תרחיש סביר בהחלט) תיצור חסמי כניסה ליזמים ואנשי טכנולוגיה ישראלים שנהנו מגישה קלה לעולם האמריקאי.

ולבסוף, למחלוקות הגלובליות יש גם הדים בזירה הפנימית הישראלית. היחלשות הכוחות הליברלים מהדהת גם כאן את חולשת השמאל. עלייתן של מפלגות ימין לאומניות באירופה מזכירה מגמות דומות אצלנו. ממילא עולם לאומני יותר יחזק מגמות לאומיות כאן, משום שלציונות תמיד היה ממד של מענה לאומי יהודי פנימי לאיומים לאומניים חיצוניים. אחרי הכל, הייתה זו האנטישמיות הפולנית בשנות העשרים של המאה שעברה שהניעה את העליה הרביעית והלאומנות הנאצית שהביאה לעלייה החמישית עשור לאחר מכן. בעולם שבו כולם יתבצרו מאחורי חומות לאומיות, יש להניח שגם אנו נפעל באופן דומה.

הרגע המתוח באוקראינה הוא קצה קצהו של קרחון ענק שישפיע על ההיבטים המשמעותיים ביותר של חיינו כאן. חשוב לעקוב אחר ההתפתחויות המיידיות, הן מטרידות ביותר, אך הן עשויות להיות רק אינדיקציה ראשונה לסוג האתגרים שיעמדו בפני המערכת הבינלאומית ובפני ישראל בשנים הבאות.

**המאמר פורסם בהארץ, 16 בפברואר 202

הפוסט ארבע תהיות ישראליות על ערעור הסדר הליברלי בעולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

העובדה הזו בולטת אפילו בקרב קבוצות שמחויבות ביותר לאתוס פרטיקולרי יהודי מתבדל: החרדים והציונים הדתיים. הציבור החרדי נצמד לסגנון לבוש ששאול מאופנות שהיו מקובלות בקרב הציבור הלא יהודי במזרח אירופה של המאה ה-19. החרדים בחרו בלבוש הזה כדי לבדל עצמם מעולם מודרני שמאיים על ערכיהם, אך הלבוש הוא גם סימן מתמיד לקשר עם העולם ולהיסטוריה של העם היהודי בקרב האומות.

באופן דומה, גישה מרכזית בציונות הדתית העכשווית מסויגת מקשר הדוק מדי לאומות העולם, בשם ייחודו של עם ישראל. אך הציונות הדתית היא עצמה גישה אידיאולוגית חדשה שצמחה מתוך תגובה לרעיונות מודרניים של לאומיות וזכות ההגדרה העצמית.

יתר על כן, הנסיבות של העם היהודי מכתיבות קשר מתמיד לעולם. רוב ההיסטוריה היהודית התרחשה בגולה. כל מאמץ אמיתי להבין את ההיסטוריה שלנו מעוגן בתוך סיפור גדול יותר של אומות העולם, בייחוד באירופה, המזרח התיכון ובדורות האחרונים באמריקה.

גם כיום, כמחצית מבני עמנו חיים מחוץ לישראל ומצויים באינטראקציה מתמדת עם סביבה חומרית ורעיונית לא-יהודית. התנועה המתמדת של יהודים אלה (וגם של ישראלים) מכאן לשם, משמעה פתיחות מתמדת לעולם. ישראל – מדינת העם היהודי על פי חוק – חייבת להבין את העולם וללמוד ממנו אם היא חפצה להבין את חציו השני של העם היהודי.

יתר על כן, יהודים לא-ישראלים מסייעים לנו באינספור דרכים ואף מתבקשים למלא כאן תפקידי הנהגה, כמו ההצעה להעניק את הנשיאות לאלברט איינשטיין ב-1952, או מינויו של סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל ב-2005.

גם הביוגרפיות האישיות של ישראלים רבים משקפות מציאות זו: כך למשל, ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר בנט היו שניהם אזרחים אמריקנים בעברם.

ישראל גם נהנתה מן הקשר שלה לאומות העולם ומן היכולת של ההנהגה שלה להבין ולרתום שחקנים חשובים במערכת הבינלאומית להשגת יעדיה: מן ההצלחה הציונית לגייס את שתי המעצמות (העוינות אחת לשנייה) ארה"ב וברה"מ לתמוך בעצמאותה באו"ם ב-1947, ועד למהלכים המדיניים של שורת ממשלות ישראליות שהביאו לסיוע הכלכלי, המדיני והצבאי שארה"ב מגישה לישראל בעשורים האחרונים.

גם ההצלחה הכלכלית האדירה של "אומת הסטרט-אפ" תלויה כל כולה בקשר לעולם: בהכרת הטכנולוגיה, בפיתוחה ובייצוא שלה. כל זאת, דרך רשתות גלובליות של חינוך, כלכלה, וסחר בינלאומי.

בנסיבות אלה מוטב לוותר על היומרה להתבצר פנימה. יש לדחות על הסף רעיונות בדלניים כמו הימנעות מלשלוח את קציננו ללמוד במוסדות עילית בחו"ל משום  שהם חוזרים "עם רעיונות שלא מתאימים לייחודיות של מדינת ישראל".

האתגר, כפי שעמד ועומד בפני יהודים וישראלים כאחד, הוא עיצוב זהות המאזנת בין הייחודי לעולמי. זהות הממצה בצורה הטובה ביותר את השילוב בין השניים ולא דוחה מרחב אחד מפני השני.

האיזון היעיל הזה, הוא אחד מסודות ההצלחה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. הפרתו משקפת אי הבנה של העבר, תפיסה מצומצמת של הווה, ועשויה להציב איום של ממש על העתיד היהודי והישראלי.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל", ב-6 באוגוסט 2020

הפוסט אנחנו העולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חלק מסמכויות המשרד הועברו למעלה – ראש ממשלה בנימין נתניהו שהפך ל"מלך דיפלומט" – וחלק למשרדים חדשים יחסית, כמו המשרד לנושאים אסטרטגים. שכר הדיפלומטים במשרד החוץ נמוך, ואנשיו אף נאלצו באורח חסר תקדים לשבות בשנה שעברה. כניסתו של שר נמרץ כאשכנזי יוצרת תקווה לשינוי במגמה, הגם שהמסגרת הקואליציונית הרופפת מזכירה גם את מגבלות יכולתו של השר לשנות, וגם את העובדה כי ייתכן שהוא לא ישלים את כהונתו.

בבריטניה ובארה"ב – שתי מדינות שגם בהן משרדי החוץ המפוארים הוחלשו – היו אלה בתי המחוקקים שדחפו לחיזוק מחודש של מערכי החוץ. בארה"ב, בלמו המחוקקים את בקשות הנשיא דונלד טרמאפ לקצץ כ-30% מתקציב מחלקת המדינה. המיעוט הדמוקרטי בוועדה ליחסי חוץ של הסנאט אף פרסם לאחרונה דוח מקיף, שבו נותחו לעומק הקשיים שבפניהם עמדה מחלקת המדינה, והוצגו עשר המלצות קונקרטיות לשיקומה.

ובאנגליה – הוועדה המקבילה בפרלמנט הבריטי מנהלת פיקוח הדוק יחסית על משרד החוץ הבריטי. בימים אלה מתנהלות שמונה חקירות של הוועדה (הכוללות שמיעת עדים ועיון במסמכים) בסוגיות כמו יחסי בריטניה-איראן ותגובת המשרד למשבר הבריאות העולמי.

ונעבור לישראל. גם כאן הכנסת יכולה וצריכה למלא תפקיד משמעותי יותר בחיזוק מערך החוץ. הכנסת יכולה לסייע בחקיקה, פיקוח פרלמנטרי, מיצוי זכות הציבור לדעת, ובמתן בולטות ציבורית לסוגיות חשובות. באופן קונקרטי, מוצע כי ועדת החוץ והביטחון תבצע שימועים לשגרירים בכניסה וביציאה מן התפקיד, כדי לקבל תמונה טובה יותר על יחסיה של ישראל עם מדינות שונות. הוועדה יכולה גם לנצל את היכולות המחקריות הנתונות למחוקקים, כדי לבצע בדיקות מעמיקות יותר של סוגיות יסוד, כמו מקומו של משרד החוץ, חזון עתידי, והיערכות לשינויים גלובליים.

כן אפשר להזמין מחקרים מגוף המחקר של הכנסת, ולוודא שיש להם הד ציבורי. בהתאם לצורך, ניתן אף להקים ועדת חקירה פרלמנטרית לנושא מסוים. יש מקום לבחון את התיאום בין היבטי מדיניות-חוץ שמנהלת הכנסת בעצמה (כמו קשר בין פרלמנטים) לבין מדיניות-החוץ של הרשות המבצעת. יש מקום גם להתקין דיווח קבוע של משרד החוץ לוועדת החוץ והביטחון, בדומה לדיווחים של בכירי מערכת הביטחון. בכנסת הנוכחית הוקמה לאחרונה ועדת משנה ליחסי חוץ והסברה. זהו צעד חשוב, אך יש לוודא כי ענייני החוץ לא יותרו מגודרים שם, בין היתר, כי לצידה פועלות עוד שבע תת-ועדות העוסקות בייחוד בענייני בטחון.

באופן רחב יותר, יש לבחון אם ישנם ממדים נוספים של מדיניות-החוץ שניתן לחזק בחקיקה. במהלך השנים עלו מספר פעמים הצעות חוק שנועדו להסדיר את מעמדו של שירות החוץ, כמו הצעות של יוסי ביילין ב-1998 ושל עופר שלח ב-2018. אך אלו מעולם לא התקדמו. במקביל, הכנסת יכולה לנצל הזדמנויות חקיקה שהממשלה יוזמת, כמו החוקים שנחקקו בשנים האחרונות להסדרת השהות של אנשי צבא יוונים-קפריסאים בארץ, כדי להרחיב את היריעה ולבחון את מכלול היחסים עם המדינות שהחקיקה נוגעת להן.

לבסוף, יש מקום לוודא כי צוות ועדת החוץ והביטחון ישקף גם את החשיבות של מערך החוץ. למשל, מסורתית רבים ממנהלי הוועדה היו יוצאי מערכת הביטחון, וראשי התחומים בוועדה עסקו בייחוד בנושאים אלה. היות ש"היד הנעלמה" של הצוות כה משמעותית, חיזוק העיסוק בנושאי חוץ מחייב גם את חיזוק הצוות בתחומים אלה.

המאמר פורסם ב"גלובס", ב-26 באוגוסט 2020

הפוסט נדרשת התערבות הכנסת בחיזוק מערך החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, המשרד נחלש מאוד בעשורים האחרונים. במשך רוב כהונת הממשלה הקודמת לא היה שר במשרה מלאה, חלק מסמכויותיו הועברו למשרדים אחרים והוא נדחק מתהליכי קבלת ההחלטות. יוקרתו הידרדרה כך שמספר המועמדים לקורס הצוערים היוקרתי צנח בחצי בין השנים 2012 ו-2017.

שנית, המציאות המתהווה בשנים האחרונות יוצרת צורך חשוב במשרד חוץ חזק. הסדר העולמי שעוצב מאז מלחמת העולם השנייה מתערער. ארצות הברית נסוגה פנימה, בעוד שסין עדיין לא ביססה את מעמדה, תוך שהמתח בין השתיים גובר. בתוך כך, העולם האירו-אטלנטי, ממנו צמחנו ושבתוכו אנו פועלים, מאבד את הבכורה שהייתה לו בחצי המילניום האחרון. זאת, בעוד שאסיה, יבשת אותה אנו מבינים הרבה פחות – עולה.

כמדינה קטנה, שינויים מערכתיים אלה ישפיעו עלינו. כך למשל, צמצום היקפי הסחר הבינלאומי בעולם בו הגלובליזציה בנסיגה, עלול לפגוע בתעשיות המובילות במשק, בייחוד תעשיית ההייטק. יתר על כן, מרחב התמרון של ישראל במערכת הגלובלית נובע בין היתר מהברית הקרובה שלנו עם ארצות הברית זה חמישה עשורים.

היחלשותה של ארצות הברית, הסתייגות מישראל בקרב חלק מן האליטות הפוליטיות שלה, ועליית מעצמה מתחרה – צפויים בתורם לצמצם את מרחב התמרון שלנו. חלק ניכר מההצלחה של התנועה הציונית הייתה היכולת לנווט במציאות הבינלאומית הסוערת של המאה ה-20 ולהתאים עצמה במהירות לשינויים הדרמטיים שהתרחשו, בייחוד עם תום שתי מלחמות העולם. כך גם עתה. השינוי הגלובלי המשמעותי בו אנו מצויים, מחייב מערך חזק ובטוח בעצמו של דיפלומטים המסוגלים לנתח את המציאות המשתנה, ולמלא תפקיד מוביל בגיבוש מענה ישראלי.

ניצנים ראשונים להתחזקות מחודשת של משרדי החוץ כבר ניכרים בעולם. כך, אחרי שנים של ירידה במעמד משרד החוץ של בריטניה, לונדון נקטה בשורה של צעדים שנועדו לחזקו. זאת, לרבות הערכה מחודשת ומקיפה של היעדים והמוסדות בתחומי החוץ, וכן הביטחון והפיתוח הבינלאומי, האמורה להסתיים בסתיו הקרוב. לא פחות חשוב מכך, ראש הממשלה בוריס ג'ונסון הכריז באמצע יוני על קיפולו של המשרד לפיתוח בינלאומי לתוך משרד החוץ, כדי "לרתום את כל נכסינו הלאומיים לרבות תקציב הסיוע והמומחיות כדי להבטיח את האינטרסים והערכים הבריטיים מעבר לים".

שלישית, בתפקידו הראשון כנבחר ציבור במשרד מרכזי, נוצרה לאשכנזי הזדמנות להוביל שינוי אמיתי. עוצמתו האישית והפוליטית, כמו גם העובדה שהוא עמד בראש הארגון החשוב ביותר בממסד הביטחוני (וצפוי להתמנות לתפקיד שר הביטחון בהמשך) יאפשרו לו להחזיר את משרד החוץ למוקד תהליכי קבלת ההחלטות. יכולת העמידה שהפגין כרמטכ"ל מול ראש הממשלה בשאלת איראן, מוסיפה לו ולמשרדו עוצמה נוספת בגיבוש המדיניות בשאלות הקריטיות ביותר.

לבסוף, הרקע הממלכתי שלו וההערכה לה הוא זוכה בארצות הברית, יקלו עליו לסייע ברקימת היחסים עם ממשל דמוקרטי, בייחוד על רקע זיהויו של ראש הממשלה בנימין נתניהו עם הממשל הרפובליקני. להצלחה של אשכנזי בתפקיד שר החוץ יהיו כמובן נגזרות פוליטיות עבורו – כהונה משמעותית תסייע במסגור חיובי להמשך הדרך.

משרד חוץ חזק ומוביל חיוני למדינת ישראל. צירוף נסיבות פנימי-מוסדי, בינלאומי ופוליטי-אישי, מאפשר לראשונה זה שנים לעשות כן. אשכנזי שיקם את צה"ל – עכשיו לפניו ההזדמנות לשקם גם את משרד החוץ.

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-20 ביולי 2020

הפוסט לגבי אשכנזי יש הזדמנות לשקם את משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החרדה הבטחונית

ראשית, יש חרדה ביטחונית. רבים רואים בערבים אזרחי ישראל גייס חמישי פוטנציאלי. במציאות, ישראל חזקה מאד – פנימה והחוצה – ותוכל להתמודד עם האתגר. יתר על כן, פלסטינים אזרחי ישראל אולי מזדהים עם אחיהם, אך מעורבותם בפעילות נגד המדינה הייתה מצומצמת. בסמיכות להקמת המדינה מערכת הביטחון אפילו סברה שהציבור הערבי בישראל נאמן דיו כדי גיוס לצה"ל. ב-1953 הורה שר הביטחון לבון על הוצאת צווי גיוס לערבים-ישראלים. אלפים נהרו ללשכות הגיוס, בטרם בוטלה היוזמה.

מענה ביניים לפחד הביטחוני יכול להיות בניית קואליציה שתהנה מן היוקרה של אנשי הביטחון, אך תייצר סדר יום שהוא אזרחי בעיקרו. זוהי דרך רבין: רמטכ"ל ושר בטחון נערץ, שכראש ממשלה פעל רבות לקידום תחומים אזרחיים מובהקים כמו חינוך ובריאות.

הפחד האישי

החרדה האישית מקואליציה הכוללת חברי כנסת ערבים נובעת מהשלכה של הסתייגות תרבותית והרצון לשמור על מרחבים נפרדים (כפי שעולה גם מסקרים בקרב יהודים) גם בפוליטיקה. בפועל, חלק מן המרחבים, כמו המערכת הרפואית, משותפים לחלוטין. ההפרדה בת מאה השנה בין שני הציבורים הולכת ונשחקת אפילו בממדיה הסימליים. ב-2019 מונה ד"ר חג' יחיא ליו"ר הדירקטוריון של בנק לאומי, מוסד שהוקם במקור לשרת את התנועה הציונית.

החרדה הזהותית

החרדה הזהותית היא אולי המשמעותית ביותר. הכללתה של מפלגה ערבית לא-ציונית בקואליציה מבטאת, על פי ראיה זו, איום על זהותה היהודית והציונית של המדינה. מסיבת העיתונאים בה מנה בנימין נתניהו את מספר חברי הכנסת הציונים מול הלא-ציונים נגעה בחשש הזה בציבור היהודי-ישראלי.

אולם ברוב הגזרות של הפוליטיקה הישראלית נדמה כי האידאולוגיה אינה מרכזית כשהיתה. בנסיבות אלה, ההתעקשות על התחייבויות אידאולוגיות אולי אינה כה משמעותית. פתרון מעשי אפשרי הוא להותיר את השאלות האידאולוגיות פתוחות ומחוץ להסכם הקואליציוני.

שנית, ברובד המוסדי, כדי להקל על החרדות הזהותיות בקרב חלק מן הציבור היהודי יש מקום ליצירתיות: תמיכה חיצונית בממשלה, קואליציה עם חופש הצבעה בתחומים מסוימים, קביעת מנגנון בוררות חזק, או תמיכה של רק חלק מן הרשימה המשותפת בקואליציה.

שלישית, למוסדות הציונים יש היסטוריה של שיתוף גורמים לא-ציוניים בהנהגה: הסוכנות היהודית המורחבת, שהייתה הכלי המרכזי בפיתוח הציונות עד הקמת המדינה, הוקמה ב-1929 כשותפות עם גורמים לא-ציונים (הגם שהם פרשו בהמשך).

למעשה, רוב ממשלות ישראל כללו גורמים לא-ציונים, החרדים. בשנים האחרונות היה זה בנימין נתניהו ששיתף פעולה עם המפלגות הערביות במספר מהלכים פוליטיים כמו ההצבעה למינוי מבקר המדינה ב-2019.

יתר על כן, בניגוד לדימוי הציבורי, יש דווקא תקדימים לשיתוף מפלגות ערביות בקואליציות ממשלתיות. למעשה, עד שנות השבעים כמעט כל הקואליציות כללו רשימות ערביות כמו הרשימה הדמוקרטית לערביי ישראל ומפלגת הקידמה והפיתוח. רבים נטו לזלזל במפלגות הללו כלוויינים של מפא"י שלא יצגו קול ערבי אותנטי. עדיין, חלק מחבריהן (כמו אליאס נח'לה) לחמו באופן פעיל נגד ישראל במלחמת השחרור ותוך שנים ספורות נבחרו כחברי כנסת והובילו את מפלגותיהם לחברות בקואליציה. לכל הפחות, יש כאן תקדים סמלי חשוב.

לבסוף, יש להזכיר כי מנהיגים בולטים בהיסטוריה הציונית, כמו ז'בוטינסקי וגרינבוים, פעלו לבניית קואליציות של מיעוטים ברוסיה ובפולין. ז'בוטינסקי השליך את חזונו זה על המדינה היהודית העתידית וציפה לראות ערבים בצמרת הפוליטית.

קואליציה שתכלול חברי כנסת ערבים חשובה מאד גם ליחסי החוץ של ישראל, למשל לסייע בשיקומו של תהליך השלום ובקידום שיתוף פעולה איזורי. לקואליציה כזו יש אפילו ערך הסברתי, בדחיית הטענה בפורומים בינ"ל כי ישראל היא מדינה גזענית.

ניתן להבין את החרדות מהכללת פלסטינים-ישראלים בקואליציה. אלו הם חששות אמתיים. אך בנסיבות הנוכחיות ובהינתן מענה מסודר לפחדים האמתיים, מפלגת שלושה הרמטכ"לים צריכה ויכולה להושיט יד ולצור שותפות עם הרשימה המשותפת.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-13 במרץ 2020.

הפוסט ערבים – פנימה! (לקואליציה) הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, האירוע הוא מכה נוספת לחזון ולפרקטיקות של תהליך הגלובליזציה, שהיה מאותגר עוד לפני התפרצות הנגיף. שתי המעצמות שהובילו את התהליך – ארה"ב וסין – צמצמו את היקפי שיתוף הפעולה ביניהן ואת הפתיחות ההדדית; במדינות רבות נבחרו מנהיגים שמדגישים ערכיים מקומיים על פני ערכים ומוסדות גלובליים; והאיחוד האירופי – כתר של גלובליזציה ערכית ומעשית – חורק ונחלש.

אירוע הקורונה מוסיף אתגרים מעשיים וסמליים לגלובליזציה. עד כה דווח על הדבקות בכ-75 מדינות. בנסיבות אלה, התפשטות הנגיף תאט את הכלכלה הגלובלית המבוססת על שרשרת ייצור ואספקה בינלאומית. היקפי הטיסות בין מדינות – אולי החוויה האישית המיידית ביותר של הגלובליזציה – מצטמצמים באופן משמעותי והדבר יותיר נזק כלכלי עמוק במגזרי התעופה והתיירות גם כשהנגיף יחלוף. ההתפרצות מחדדת את ההבנה שלפיה לצד החירות הגלומה במעבר של אנשים וסחורות בין מדינות, המעבר הזה יכול לגרום גם להפצת סכנות כמו טרור ומחלות.

יש כאן דמיון רב למופע נוסף של העידן הגלובלי, האינטרנט: כלי המעניק גישה חופשית למידע ובכך מקדם את החירות האנושית, אך גם כזה שמצמצם את הפרטיות ומאפשר הפצת מסרים מסוכנים. בהקשר של בריאות הציבור, צמצום הגלובליזציה יכול להיתפס דווקא כחיובי. מחקר שבחן את מגפת השפעת העולמית של 1958-1957, הראה בברור כי המגבלות שהטילה המלחמה הקרה על תנועות בין המערב למזרח, צמצמו את היקף התפשטות המחלה במערב.

העובדה שהנגיף התפרץ בסין היא משמעותית במיוחד. המעצמה העולה ממזרח ממלאת תפקיד קריטי בכלכלה העולמית, בין היתר כבית הייצור של מרבית המוצרים שאנו צורכים. חגגנו את שרשרת הייצור העולמית הזו ואת המוצרים הזולים שהיא הביאה בכנפיה, ועתה – כשהמשבר בסין מונע ייצור וייצוא – יש להניח שמדינות רבות ינסו להשיב מרכיבים חיוניים של ייצור אליהן הביתה. ארה"ב של טראמפ ממילא ניסתה לעשות כן, הגם שמטעמים אחרים. יתר על כן, החלשות הפעילות הכלכלית בסין צפויה לפגוע בכלכלה העולמית, ובכך להחליש עוד יותר את הישגיה של הגלובליזציה.

הסוגייה השנייה שצפויה להתחדד היא התחרות האמריקנית-סינית. וושינגטון תחת הנשיא טראמפ נוקטת קו תקיף מול בייג'ינג. ארה"ב הטילה מגבלות על אנשים המגיעים מסין מטעמים של בריאות הציבור, אך ניתן להעריך שסין – שכבר הזהירה מפני "תגובת יתר" עולמית – חוששת כי חלק מן ההגבלות נובעות מטעמים פוליטיים או אולי אפילו גזעניים.

המשבר יוצר גם תנאים נוחים יותר להזרקת ממד אידאולוגי למתח האמריקני-הסיני. עד כה, התחרות בין וושינגטון לבייג'ינג התנהלה בייחוד סביב היבטים חומריים: מעמד עולמי, יכולות כלכליות ועוצמה צבאית. אבל משבר הקורונה הוא מבחן למשטר ולחברה בסין ובארה"ב.

מחד, נראה כי המאפיינים הסגורים וההיררכיים של החברה הסינית הביאו לאיחור באיתור ובטיפול במחלה. זהו אתגר ללגיטימציה של המפלגה הקומוניסטית בסין, וצפוי לשמש את ארה"ב בטענות עתידיות על היתרונות שבחברה הפתוחה האמריקנית מול החברה הסגורה (חלקית) הסינית.

בה בעת, ההתמודדות עם המחלה תעמיד את המודל האמריקני של חירויות פרט, שוק חופשי ורפואה פרטית מבוזרת, מול המודל הסיני המעדיף את הקולקטיב, בשוק שחלקו נשלט על ידי הרשויות ועם רפואה שעוצבה באתוס ציבורי, הגם שכיום חלקה פרטי. יכולתה של סין להטיל מגבלות חריפות על אזרחיה סייעה כנראה לבלימת ההתפרצות בסין, בעוד שאין עדיין תמונה ברורה על יכולתה של המערכת האמריקנית להתמודד עם האתגר.

אבל, בכל משבר יש גם הזדמנות. החרדה הגלובלית מזכירה לנו שמעבר למחלוקות, למלחמות ולשנאות, בסופו של יום, בני עמים שונים חולקים את אותן החרדות. כולנו בני אדם. מאמץ בינלאומי מתואם וחוצה גבולות למעקב, טיפול, פיתוח והפצה מהירה של חיסון יהיה קריטי לבלימת המגיפה. זהו לקח חשוב נוכח אתגרים גלובליים נוספים, בייחוד משבר האקלים. בשני המקרים – אקלים ובריאות הציבור – ההתגייסות להתמודדות עמם תהיה יעילה הרבה יותר אם נשכיל להתעלות מעל שיקולים לאומיים.

המאמר פורסם ב-ynet ב-10 במרץ 2020.

הפוסט התפרצות הקורונה היא מבחן משמעותי לגלובליזציה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמתה מאוימת ישראל על ידי סביבה שאינה מקבלת, בהכללה, את הלגיטימציה של מדינה יהודית במזרח התיכון. הצלחתה בעימותים המלחמתיים מבוססת על בניית מערכת צבאית אפקטיבית שבתורה בנויה גם על העוצמה הכלכלית של מדינת ישראל ועל יכולתה לקיים בריתות עם שחקנים בינלאומיים חשובים, ובראשם ארה"ב. בנוסף נהנית ישראל מנכונותם של רוב אזרחיה להקדיש לשם כך משאבים ניכרים, ולעתים את חייהם.

שלושת אלה: כלכלה חזקה, צבא אפקטיבי ונכונות האזרחים להתגייס, מבוססים על אמנה לא כתובה פנימית שלפיה המדינה מספקת סדר חברתי המעוגן בשלטון החוק.

שלטון החוק נדרש בכדי להביא לצמיחת הכלכלה. כך למשל, סדר משפטי שמאפשר חתימת וקיום חוזים הוא תנאי בסיס לכלכלה פורחת. ארגונים צבאיים יעילים מתנהלים בתוך מערכת של נורמות משפטיות פנימיות וחיצוניות, ולכן בדרך כלל צבאות מסודרים הביסו ארגונים שהפעילו אלימות אך פעלו בצורות שלא הוסדרו משפטית, ע"ע כנופיות.

שלטון החוק חשוב מאוד גם לפיקוח על הצבא ומערכת הביטחון. שחיתות כמו שעולה לכאורה בפרשת הצוללות מדגימה עד כמה חשובות מערכות חקירה והעמדה לדין בשמירה על הביטחון הלאומי.

ואולי יותר מכל, שלטון החוק הוא בסיס חשוב לנכונות של אנשים לתרום לשירות צבאי ואף להקריב את חייהם אם נדרש. ככל שנחוש שאנו חיים בחברה לא צודקת, חברה שלא מספקת יציבות וודאות משפטית, כן תפחת הנכונות שלנו להקדיש משאבים אישיים לשירות ביטחון.

מאז סוף שנות ה-60 נהנית ישראל מברית הדוקה עם המעצמה החזקה בעולם, ארה"ב. הברית נשענת בין היתר על קרבה רעיונית בין שתי מדינות המחויבות לשלטון החוק. כשישראל לא תמיד עמדה בסטנדרט המצופה ממדינה עם שלטון חוק – למשל בטיפול לא אפקטיבי בהברחת נשים ממזרח אירופה לתעשיית המין בישראל דרך סיני – האמריקנים לא הסתירו את דעתם וישראל פעלה לתקן את העניין.

שלטון החוק חשוב גם לביטחון האנושי שלנו. האמירה הנושנה עודנה בתוקף: "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו". המשנה מזכירה לנו כי התפקיד הבסיסי ביותר של המדינה היא לספק לאזרחיה ביטחון מפני איומים יום-יומיים. ישראל בחרה להרחיב את ההגנה הזו מעבר למניעת פשיעה, גם לאספקת שירותים אחרים שנוגעים לתחושת הביטחון האישי שלנו כמו רפואה ציבורית לכל. גם כאן, מערכת התביעה המדינתית, המערכת המשפטית שמסייעת לחקיקה, ובתי המשפט, לצד המשטרה והכנסת, הם הגופים המעניקים לנו ביטחון זה. אובדן האמון במערכות אלה יפגע בנו ברמה הבסיסית ביותר.

לבסוף, תחושת הביטחון שלנו נשענת גם על תחושה יציבה יחסית של זהות – אישית וקולקטיבית. הציונות חתרה להקמת מדינה נורמלית, המתנהלת בצורה צודקת ומספקת לאזרחיה מסגרת נאותה לחיים מלאים.

מן הסתם, גם מערכות המשפט יתפקדו יותר טוב אם יבחנו את עצמן ויעמדו תחת פיקוח, שממילא מתחזק עם הקמת נציבות הביקורת על מערך התביעה ומיצגיה, אבל התקפות משולחות רסן על גופים אלה מוליכות לערעור אמון הציבור באיבר לאומי חיוני ביותר ומהוות לפיכך סכנה אמתית לביטחון הלאומי, האנושי, והזהותי של כולנו.

המאמר פורסם בynet ב-12 בדצמבר 2019.

הפוסט תוקפים את הפרקליטות, ופוגעים בביטחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"וויאנט" ב- 5 ביוני 2019

הפוסט הדמוקרטיה חיונית לביטחון הלאומי של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחירות 2019 היו משאל עם על מנהיגותו של בנימין נתניהו. לקראתן, בחר ראש הממשלה להדגיש בייחוד את פועלו בזירת יחסי החוץ של ישראל כבסיס מרכזי ללגיטימציה להמשך שלטונו. שלטי ענק הציגו אותו לצדו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ואנשיו הצביעו על שורת ההישגים המדיניים שהושגו בתקופת שלטונו, לרבות ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, והקשר הקרוב שיצר עם מנהיגים חשובים כמו נשיא רוסיה פוטין וראש ממשלת הודו מודי.

הפוסט בעידן הפופוליסטי, הכירו את ה"מלך-דיפלומט" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פסימיסטים דוגמת ראש הממשלה בנימין נתניהו טוענים שהסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן רק יגביר את האיום האיראני, הואיל והוא יסיר את הסנקציות שהגבילו את הכלכלה האיראנית ושפגעו ביכולתה של איראן להקרין עוצמה באופן ישיר או דרך אלו הנתונים להשפעתה. בנוסף, הם קובעים, איראן תהיה מסוגלת לייצר נשק גרעיני לאחר שיפוג תוקף ההסכם, ואולי אף מוקדם יותר – במידה שתרמה ותפר את התחייבויותיה. ואולם, הרמטכ"ל גדי אייזנקוט הציג לאחרונה ניתוח מורכב יותר, בו הודה שלמרות שיש אמת באיומים אלו, סביר יותר בעת הזו שאיראן תמלא אחר חלקה בהסכם.

המאמר פורסם לראשונה (בגרסה מצומצמת) בניו יורק טיימס ב-21 בינואר 2016

הפוסט האיום מאיראן פחת משמעותית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אך דומה כי ימי הזוהר הללו של המשרד, ככל שהתקיימו במציאות, חלפו. מאז כוננה הממשלה האחרונה ב- 2015 אין שר חוץ במשרה מלאה. המשרד, שגם כך נאבק מאז ומתמיד על מקומו בתהליכי קבלת ההחלטות וביצוען נדחק עוד יותר מן המעורבות בשאלות המרכזיות של מדיניות החוץ והביטחון של ישראל. משכורות ל העובדים הידרדרו והן נמוכות, בוודאי ביחס למסלול המיון הקפדני ודרישות המשרה. במקביל, המשרד המשיך לאבד חלק מתחומי אחריותו למשרד אחרים כמו המשרד לעניינים אסטרטגים והמשרד לענייני תפוצות. המשבר במשרד מקרין גם החוצה ובשנים האחרונות נרשמה ירידה חדה במספר המתמודדים על הכניסה לקורס הצוערים. ב-2012 התמודדו 2,773 מועמדים על הכניסה לקורס, אך ב-2017 החלו רק 1,374 מועמדים ומועמדות את מסלול המיון. נוכח מצב עניינים עגום זה החלו עובדי המשרד לנקוט בצעדים חריגים בניסיון לשנות את מצב עניינים זה וב-2014 אף השביתו את מטה המשרד ואת השגרירויות, לראשונה בהיסטוריה של מדינת ישראל.

המאמר התפרסם, בגרסה מקוצרת, ב"וואיינט" בתאריך ה-28 באוגוסט 2018

הפוסט מדוע נחוץ משרד החוץ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בירושלים רוצים להרחיב את היצוא לסין, למשוך השקעות סיניות לישראל, ולהגדיל את מספר החברות הישראלית הפועלות בסין. שורה ארוכה של הסכמים לשיתוף פעולה בין ישראל וסין שנחתמו במהלך הביקור האחרון, אמורים לקדם מטרות אלו. הסינים מעוניינים לקדם את שיתוף הפעולה הכלכלי עם ישראל, בין היתר כדי לתמוך בחזון הכלכלי והאסטרטגי של יצירת "דרך משי" (המכונה "רצועה אחת, דרך אחת") חדשה מסין אל המערב, כשאחד מנתיביה עובר דרך המזרח התיכון.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-25 במרץ 2017

הפוסט טראמפ ודמוקרטיה: שלוש שאלות על הברית של ישראל וסין הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לעמדות הללו יש ממד ערכי וממלכתי. אבל יש בהם גם הגיון ביטחוני. הניסיון המצטבר של המאה ה-20
ושורה ארוכה של מחקרים מראים כי הדמוקרטיה ושלטון החוק הם מקורות עוצמה המעניקים יתרון משמעותי למדינות המצויות בעימות. זהו בוודאי אחד הלקחים מן המאה ה-20. בשתי מלחמות העולם, כמו גם במלחמה הקרה, המחנה הדמוקרטי ניצח, הגם שחבר, לעתים, לקואליציות קצרות טווח עם בעלות ברית שאינן דמוקרטיות. גם מלחמות "קטנות" יותר בין דמוקרטיות לבין לא-דמוקרטיות מסתיימות לרוב בניצחונן של המדינות הדמוקרטיות.

הפוסט הדמוקרטיה חיונית לביטחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אל תתנו לחוש ההומור של הנשיא אובמה בארוחת הערב השנתית של איגוד הכתבים של הבית לבן לבלבל אתכם (הנשיא התבדח באומרו: “ג‘ון ביינר כבר הזמין את נתניהו לדבר בהלוויה שלי!”). מקורה של המתיחות בין וושינגטון לבין ירושלים אינה רק בהיעדר הכימיה בין המנהיגים. קיימות מחלוקות מהותיות בין שתי המדינות בשאלות ממשיות הקשורות למדיניות.

המאמר פורסם לראשונה בניו-יורק טיימס ב-10 במאי 2015, ותורגם לעברית על ידי יונתן זלוטוגורסקי.

הפוסט ההידרדרות ביחסי ישראל-ארה"ב עלולה לפגוע בבסיס היחסים, ולא בפני השטח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חוסר היציבות הפנימית באזור יצר סוג חדש של איומים: לא כאלו הנובעים מעוצמתן של שכנותינו, אלא דווקא מחולשתן. השילוב של לחץ פנימי כבד על השלטון המרכזי במדינות כמו מצרים וסוריה, ושל הקושי המעשי של משטרים אלו להשליט את מרותם בשטחם, יוצר איומים אסטרטגיים, אופרטיביים וטקטיים חדשים על ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-17 בינואר 2012

הפוסט מזרח תיכון חלש, הכר את השכן החדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.