הפוסט וכיתתו חרבותיהם לשופלים: כך מחמיצה ישראל הזדמנות להשתתף בעיצוב המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בצומת קבלת ההחלטות הנוכחי אנו נדרשים להפנים שהנסיבות השתנו. ראשית, משטר אסד כבר קרס – הסדר החדש כבר בפתח ועיצובו מתרחש בימים אלו ממש. שנית, ישראל היא חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מנרטיב השחרור של אזרחי סוריה מעוולות משטר אסד ופטרוניו האיראנים. על פי השיחות שקיימתי עם עמיתיי הסורים, השפעת הניצחון הישראלי על חיזבאללה על התמוטטות הצבא הסורי ברורה לכל ומקרינה על תפישת עוצמתה של ישראל ויכולתה להשפיע על המתרחש בעתיד.

ההספד מוקדם

אלא שהמנוחה על זרי הדפנה וההתענגות על מראות הבזיזה של השגרירות האיראנית בסוריה טומנות בחובן סיכונים רבים. מי שמספיד את האיראנים ומעורבותם העתידית בסוריה כנראה לא מכיר את המצב הכלכלי בסוריה, או את האיראנים.

כפי שעשתה בתימן, בעיראק, בסודאן וגם בסוריה עצמה בסוף העשור האחרון – איראן מתמחה בניצול של מצבי מעבר פוליטיים. נכון, היא נתפשת כעת כמי שקשרה מרכבתה לאסד, ומעשי הזוועות של גרורותיה עוד ניכרים בשטח. אלא שהאיראנים הראו בעבר יכולת ייחודית להסתגל למציאות המשתנה ולפתח מערכות בריתות, במיוחד היכן שקיימים ואקום שלטוני וצרכים כלכליים דוחקים. השתלטות המורדים על סוריה רק מגבירה צרכים אלו.

בשנים האחרונות הוכיחו האיראנים יכולת מרשימה לבנות בסוריה קשרים אסטרטגיים עם גורמים מקומיים שאינם שיעיים – לדוגמה עם סונים ודרוזים בגולן הסורי, ועם שבטים סוניים גדולים באזור הגבול עם עיראק. בנוסף לכך, במציאות הכאוטית צריך לזכור שלאיראנים חלק משמעותי בהחזקת משק האנרגיה והחשמל של סוריה בתפקוד בסיסי. גם בעידן של עוינות בסיסית, למשטר המולות יש קלפים ממשיים לנצל מול משטר חדש המנסה ליצור סדר חדש במדינה הרוסה. בימים האחרונים הביעו מנהיגי איראן רצון בפיתוח הקשר עם המשטר החדש בסוריה.

קשרים מקומיים ושיקום בינלאומי

ההכרה שהוואקום הקיים זמני בלבד דורשת מישראל גישה אקטיבית בהרבה מזו שנקטה בזמן מלחמת האזרחים בסוריה. היא כוללת שני צעדי מדיניות שפונים לכיוונים מנוגדים אך מבקשים להתמודד עם אי הוודאות הקיימת.

קודם כל, על ישראל לחזק את מערכת היחסים עם שחקנים פוליטיים מרכזיים בסוריה ביום שאחרי. הדגש הוא כמובן על הדרוזים בדרום ועל רוג'אווה – המדינה הכורדית המתהווה בעשור האחרון במרחב האסטרטגי של צפון מזרח סוריה. חיזוק הקשרים צריך להתבצע בדיאלוג שקט וזהיר. זאת מתוך הכרה ברגישות של בניית הקשרים בעת שסוגיית האחדות הפוליטית חוזרת למרכז הדיון בסוריה, ובשעה שתדמיתה הציבורית של ישראל באזור נמצאת בשפל מדרגה. במילותיו של חבר סורי-כורדי: זה הזמן הגרוע ביותר לקיים קשר פומבי עם ישראל, והזמן החשוב ביותר לקיים איתה דיאלוג שקט. ציוצים של שרים נמהרים בנושא לא מועילים למאמץ הרגיש הזה.

עם הדרוזים הקשר הבלתי רשמי כבר נוצר ופועל במשך שנים. הוא כרוך בשורה של הסכמות שבעל פה, שדוגמה להן ראינו בהגנה האקטיבית של צה"ל על תושבי הכפר אלח'דר בשבוע שעבר. עם הכורדים הקשר ראשוני ומורכב יותר – בין השאר בשל השלכתו על יחסי ישראל-טורקיה בעתיד. אלא שמודל לקשר אסטרטגי בלתי רשמי כבר קיים בקשר ארוך השנים עם כורדיסטאן העיראקית. הוא מתבסס על תפישתה ישראל בראיית הכורדים כמודל לחיקוי לאומה שנבנתה, שורדת ומשגשגת במרחב עוין.

בו זמן, על ישראל לעודד ולתמוך במאמץ בינלאומי-אזורי לשיקום כלכלי של סוריה, מאמץ שיזרז עיצוב של שלטון מרכזי מתון ביום שאחרי. ניתן להשפיע על אופי המשטר העתידי בסוריה באמצעות יצירת תלות מתמשכת שלו בסיוע אזורי ובינלאומי, תוך התניית הסיוע בהתנהלות מתונה של השלטון החדש מבית ומחוץ.

התמריץ לאירופה ולאזור להשיק תהליך שיקום רחב-היקף השתנה בין לילה – קודם לכן נמנעו שחקנים אלו מלעסוק בשיקום משום שלא רצו לחזק את משטר אסד. עתה מהלך השיקום משמש כלי לפתרון בעיה פוליטית פנימית – אמצעי לעידוד שיבה רחבת היקף של פליטים מאירופה ומדינות האזור לביתם. בנוסף לכך, דחיקת הרוסים והאיראנים מסוריה היא אינטרס משותף של מדינות המערב ומדינות ערב המתונות, ונקודת הזמן הנוכחית דוחקת.

תפקידה של ישראל בתהליך שיקום שכזה חלקי בלבד אך מהותי – הוא קשור בשלב הראשון במתן ביטחונות לכיבוד ריבונותה ושלמותה של סוריה והפסקת התקיפות בשטחה כל עוד מונע המשטר החדש את כניסת האיראנים לשטחו. בשלב שני הוא קשור באישור השימוש במרחב האווירי והיבשתי של ישראל לתמיכה לוגיסטית בתהליכי השיקום.

בעניין זה, השנתיים האחרונות לימדו אותנו שיעור על הקשר ההדוק בין מה שקורה בעזה או בירושלים לאירועים בדמשק, בגדד וטהרן. המשך המלחמה בעזה משליך ישירות על יכולת ההשפעה של ישראל בסוריה, משום שהוא פוגע אנושות בתדמיתה הציבורית הרחבה בעולם הערבי. הוא מקשה ליצור פעולה מתואמת עם מדינות האזור לשיקום סוריה ומשליך ישירות על הלגיטימציה של שחקנים מקומיים לשתף פעולה עם ישראל מעל או מתחת לפני השטח.

השנתיים האחרונות לימדו אותנו שיעור חשוב על כישלונה של גישת ה"וילה בג'ונגל" – הסכנה שבניתוק מרצון, טמינת הראש בחול והתעלמות מההתפתחויות האזוריות; הכשל הטמון באובדן היוזמה והשארתה לאויבי מדינת ישראל. בסבב הקודם של מלחמת האזרחים לפני עשור, ההתעלמות נגמרה בהשתקעות איראנית במרחב הסורי ושדרוג היכולות האסטרטגיות של חיזבאללה. לישראל אין ברירה אלא לנצל את ההזדמנות ולהשתתף אקטיבית בעיצוב המרחב – למנף את תרומתה הנדירה והמקרית לשחרור אזרחי סוריה מעוולות משטר אסד לבניית מערכת יחסים בלתי-עוינת ויציבה עם השכנה האסטרטגית מצפון.

הפוסט בזהירות ובאקטיביות: כך על ישראל לנהוג כדי לזכות בשכנה מתונה מצפון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הצורך בהכרעה מוביל את הציבור לצומת ברור בין שתי תפיסות שונות קיצונית זו מזו לגבי משמעות ההכרעה. הסקר חושף קיטוב ברור בין שני מחנות – מצד אחד, מחנה פרגמטי, בהיקף של 40%-50% מהציבור, התומך בהצבת אופק מדיני עם הפלסטינים במסגרת אזורית רחבה, מכיר במגבלות הכוח הצבאי ומסתמך על שיתוף פעולה דיפלומטי לפתרון בעיות הביטחון של ישראל. מצד שני, מחנה פונדמנטליסטי – מיעוט גדול (כ-30%) שמאמץ עמדות שהיו שמורות לפני המלחמה לימין הקיצוני. מחנה זה מצדד בסיפוח הגדה והתיישבות מחדש בעזה, הסלמה מכוונת מול איראן והסתמכות על כוח צבאי עצמאי, גם במחיר של עימות עם המערכת הבינלאומית.

ציון 4 לשר החוץ

הציבור הישראלי מסכים כמעט פה אחד לגבי התפקוד הלקוי של ממשלת ישראל, משרד החוץ ושר החוץ בניהול יחסי החוץ של ישראל. בסקר האחרון שלנו חודשיים לפני המלחמה סיכם הציבור את שמונת החודשים הראשונים של ממשלת ה"ימין על מלא" כתקופה כושלת בתחום יחסי החוץ. ממצאי הסקר לגבי תפקוד הממשלה כמעט שנה אחרי פרוץ המלחמה כבר מצביעים על הידרדרות דרסטית בהערכת הציבור אל שפל חסר תקדים. הציבור מספק את הערכת התפקוד הנמוכה ביותר מאז שהתחלנו לערוך את המדד ב-2013 – הערכה של 3.84 מתוך 10 – ירידה דרסטית מהציון הנמוך יחסית שהעניק הציבור בשנה שעברה (4.82).

יתרה מזאת, בשונה משנים קודמות, שבהן מידת שביעות הרצון מתפקוד הממשלה התקשרה ישירות לדעות הפוליטיות של המשיב, השנה חוסר שביעות הרצון חוצה מגזרים וכולל חלק ניכר ממצביעי הימין. 77% ממצביעי הימין-מרכז ויותר ממחצית מצביעי הימין נתנו לממשלה ציון נמוך יחסית (1-5). שר החוץ ישראל כ"ץ מקבל אף הוא ציון נמוך על תפקודו (4.02). חוסר ההערכה כלפיו ניכר גם בקרב יותר מחצי ממצביעי הימין, לרבות הליכוד. בהנהגתו, נרשם לחובתו של מצב משרד החוץ הציון הנמוך ביותר מאז שהתחלנו לקיים את המדד (3.94 לעומת 5 בשנה שעברה). כצפוי, המדד גם מבטא ירידה משמעותית בהערכת הציבור את מצבה של ישראל בעולם מהשנה שעברה (4.31 לעומת 5.03).

תמיכה, בלי לחץ

להתייצבות האמריקאית לצדה של ישראל מחד גיסא, וליחס העוין של רוסיה וסין כלפי ישראל מאידך גיסא, השפעה מכרעת על התפיסה הגיאופוליטית של הציבור הישראלי. המדד חושף שינוי בתפיסת הציבור את מערכת השותפויות והבריתות הרצויה לישראל בעולם בעידן של עימות מתגבר בין מזרח (סין ורוסיה) למערב (ארצות הברית ומדינות אירופה).

רוב גדול בציבור הישראלי (60%) מייחס חשיבות רבה להשתייכות ישראל למחנה הדמוקרטי-ליברלי העולמי, לעומת 18% בלבד המייחסים לכך חשיבות מועטה או אפסית. רוב מכריע גם מייחס חשיבות רבה לברית עם ארה"ב בהבטחת קיומה של ישראל. בשאלת שלוש המדינות החשובות ביותר לישראל (מלבד ארה"ב) ניכרות התרסקות בערכן הדיפלומטי של רוסיה (מ-32% בשנה שעברה ל-12%) וסין (מ-26% ל-7.5%) ועלייה חדה בחשיבותן של מדינות מערב אירופה – בריטניה (44%), גרמניה (41%) וצרפת (30%).

עם זאת, השינוי בתפישת חשיבותו של המערב לישראל אינו מבטא בהכרח פתיחות רבה יותר ללחץ או ביקורת בינלאומית מצד מדינות המערב על התנהלות ישראל. כך, הציבור דוחה את מעורבותם של שחקנים הנתפשים כביקורתיים כלפי מדיניות ישראל בסוגיה הפלסטינית. לדוגמה, אחרי שנים של שיפור הדרגתי, האיחוד האירופי נתפש על ידי אחוז גובר מן הציבור הישראלי כיריב ולא כידיד, ויותר ממחצית מהמשיבים דחו כל מעורבות אירופית בשיקום הרשות או בשיפור המצב בגדה.

מגמה זו בולטת גם ביחס למועמדים לנשיאות בארה"ב. רק 14% מהמשיבים (בניכוי חסרי הדעה – מסומן ב-* במאמר זה) רואים בקמלה האריס מועמדת שתשרת את האינטרסים הישראליים בצורה הטובה ביותר, לעומת רוב מכריע של 68% הרואים בדונלד טראמפ את המועמד המועדף לישראל.

תפישתה של האריס כביקורתית כלפי אופן ניהול הלחימה של ממשלת ישראל מרתיעה חלקים ניכרים בציבור הישראלי – כולל רבים במרכז הפוליטי שאינם מחסידי ממשלת נתניהו (רק חמישית ממצביעי המרכז תמכו בהאריס, לעומת שני שלישים בטראמפ). היא עשויה אף להעיד על הבדלי גישה בין מצביעי השמאל (כמעט 60% מהיהודים מצביעי שמאל תמכו בהאריס) למצביעי המרכז לגבי התמיכה בהגברת הלחץ האמריקאי כדי לשנות את מדיניות הממשלה.

כך, ניתן להבחין בקיטוב ברור בשאלות הליבה לגבי המשך המלחמה ומה שמעבר לה. המחנה הפונדמנטליסטי המתגבש – בין רבע לשליש מהמשיבים בערך – תומך בסיפוח של הגדה (29%) ובחידוש התיישבות ושליטה כוללת בעזה (29%), ומתנגד לסנקציות נגד אלימות מתנחלים כלפי פלסטינים (33%). המוטו של מחנה זה הוא שמה שלא עבד בכוח יעבוד ביותר כוח – שהגברת הפעלתה של העוצמה הצבאית צריכה להיות האמצעי העיקרי לקידום הכרעה במלחמה, גם במחיר של פגיעה בשיתוף הפעולה עם שותפות ושכנות. המשתייכים למחנה זה תומכים, למשל, בפתיחה במערכה צבאית עצמאית נגד איראן ושלוחותיה כאסטרטגיה מועדפת בהתמודדות עמה (32%).

בשורה לאופוזיציה

אחת המגמות הברורות, שאיתרנו כבר בנובמבר אשתקד והולכות וצוברות תאוצה בקרב הציבור הישראלי בכללותו, היא הדחייה המוחלטת של אופציית ניהול הסכסוך והמשך הקיים. בשאלת היעד האסטרטגי הרצוי ביחסים עם הפלסטינים רק 12% סבורים שישראל צריכה להימנע ממהלכים אסטרטגיים ולהמשיך במצב הקיים. רק 7% תומכים בהמשך המצב הקיים של לחימה מוגבלת מול איראן ושלוחותיה כאסטרטגיה המועדפת להתמודדות עם האיום האיראני. הציבור מבטא רצון עז בהכרעות. עם ירידת אופציית ה"ביניים" של ניהול זמני של הסכסוך או דחיית ההכרעה למועד מאוחר יותר, נע הציבור לעמדות מקוטבות בכל הקשור למהות ההכרעה שישראל צריכה ליצור.

מצד שני, המחנה המתון – רוב יחסי קטן בציבור (40%-50%) – מגלה נטייה ברורה לפרגמטיות בחשיבה לטווח ארוך על יחסיה של ישראל עם אויביה ובעלות בריתה. הוא תומך בעסקת חבילה של נורמליזציה וחסות ביטחונית אמריקאית עבור הקמת מדינה פלסטינית מפורזת (44%) ובפתרונות ארוכי טווח לסכסוך הכוללים ריבונות עצמית פלסטינית (50%). הוא מכיר במגבלות הפעלת הכוח הצבאי העצמאי של ישראל ורואה בהקמת קואליציה אזורית פתרון עיקרי לאיום האיראני (46%). הנמנים עליו תומכים בהצבת כוח רב-לאומי הכולל את מדינות ערב המתונות כפתרון זמני לאחר הפסקת הלחימה בעזה (46%), ובסנקציות הבינלאומיות נגד מתנחלים אלימים (50%).

מן המדד עולה כי המרכיב הברור המפריד בין המחנות הוא מרכיב הדת. בישראל של 2024 מידת הדתיות (במגזר היהודי) היא מרכיב קריטי בעיצוב עמדות לגבי התנהלותה האסטרטגית והדיפלומטית של ישראל. היא גורם מנבא אמין יותר מהשתייכות לימין/שמאל לסימון השתייכות המשיב/ה למחנה הפונדמנטליסטי או הפרגמטי. לדוגמה, בתמיכה בסיפוח הגדה ועזה כפתרון ארוך טווח – 67% מאלו המגדירים עצמם כדתיים (כולל חרדים) תמכו באופציה זו לעומת 56% מאלו שהגדירו עצמם ימנים.

לממצאי מדד מדינות החוץ 2024 בשורה של ממש לאופוזיציה המדינית בישראל. התגבשות של רוב פרגמטי בציבור שמדבר בצורה ברורה על הסדרה ארוכת-טווח עם הפלסטינים, על מדינה פלסטינית כחלק מעסקת חבילה ועל ברית דיפלומטית-אזורית להכלת איראן, צריכה לספק דחיפה למנהיגי האופוזיציה להציג חזון אמיץ וברור לעתידה של ישראל. היא הוכחה שיש מנדט ציבורי נרחב יחסית לא רק למאבק בממשלה אלא גם בתפישות שהיא מייצגת, ושיש דרישה ברורה – גם מצד המתונים – להכרעות מדיניות.

הסקר חושף כי בנושאי ליבה מהותיים הציבור לא רק מאמץ את עמדות האופוזיציה, אלא אף עוקף משמאל את השיח הזהיר יחסית של מנהיגיה. מנגד, נתוני הסקר גם מבהירים את חומרת הסכנה הטמונה באי עשייה מצד האופוזיציה. התגבשותו של מחנה פונדמנטליסטי רחב בציבור מדגימה כי ללא אלטרנטיבה אפקטיבית, עמוקה וחזונית – תוכל ממשלת המיעוט של נתניהו וסמוטריץ' להציג בסיס תמיכה ציבורי מוצק למהלכים קריטיים שרוב הציבור הישראלי מתנגד להם.

המאמר פורסם ב-23.9.24 באתר הארץ.

הפוסט האם רוב הישראלים שמאלנים יותר מהאופוזיציה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט בחסות הדשדוש הישראלי: איראן כבר מעצבת את המציאות האזורית ביום שאחרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחינת התנהלות מערך החוץ אל מול התפקידים והאתגרים המורכבים שמציב משבר האקלים לישראל ולאזור, מלמדת כי דרג מקבלי ההחלטות בנושאי מדיניות החוץ של ישראל ומתכנני מדיניות זו, טרם הפנימו את השינוי החריף שצפוי משבר האקלים לחולל בהתנהלות המדינית-דיפלומטית של מדינת ישראל בעשור הקרוב. תפיסת המחשבה הקיימת, ארעיות הפעולה, וההיקף המוגבל של המשאבים התפיסתיים והחומריים המוקצים לתחום מדגימים כי הנושא טרם זכה למעמד של נושא אסטרטגי מהותי בפעילות מערך החוץ הישראלי. כפועל יוצא, מערך החוץ פועל באופן מבוזר ובלתי מוסדר בנושאים הקשורים לשיתוף פעולה בינלאומי בנושאי אקלים.

התאמת מערך החוץ לאתגר של משבר האקלים מצריכה, בראש ובראשונה, שינוי תפיסתי עמוק – מעבר מהיגיון של עיסוק בנושא האקלים כ"אח חורג" – אלמנט חשוב אך צדדי ומשני לסוגיות האסטרטגיות העיקריות בהן עוסק מערך החוץ, לפיתוח גישה חדשה של דיפלומטיית אקלים2 הרואה במשבר האקלים משנה משחק מדיני אסטרטגי ונושא ליבה לאומי לעבודת מערך החוץ. העיסוק במשבר האקלים כסוגייה מדינית מאתגר את אופן המחשבה המסורתי על פרקטיקות של בניית יחסי חוץ, ועל השחקנים שאמורים להוביל את תהליך הבנייה. הוא למשל מגדיר מחדש את חשיבותם של גורמים לא-ממשלתיים – ארגוני חברה אזרחית, הקהילה המדעית-טכנולוגית והמגזר העסקי – וממצב אותם כמשתתפים פעילים בעיצוב מדיניות החוץ. בתפיסה רחבה יותר, אימוץ הגישה של דיפלומטיית האקלים יספק הזדמנות לבחינה מחודשת של היחסים בין המגזר הממשלתי והלא-ממשלתי בעיצוב יחסי החוץ של ישראל בכללותם.

באמצעות סקירת המבנה ופעילותו של מערך החוץ בישראל כיום בסוגיות אקלים וסקירת מקרי בוחן של מדינות וגופים בין-מדינתיים בחו"ל, מטרתו של מסמך זה היא לבסס המלצות לשינוי תפיסתי, שינויים מבנים-מערכתיים, וכן המלצות לפעילויות שונות בתחום האקלים אשר ישדרגו את התמודדותו של מערך החוץ אל מול שינויי האקלים. יישום השינוי התפיסתי בתחום דיפלומטיית האקלים ברמה הלאומית נשען על שלושה מרכיבים עיקריים: ראשית, עיגון והגדרת תפקידו של מערך החוץ בישראל במסגרת המאמץ הלאומי הישראלי להתמודד עם שינויי האקלים. שנית, שינוי מבני במערך החוץ עצמו – הגדרת גורם מתכלל אסטרטגי לטיפול בנדבך הבינלאומי של מדיניות האקלים של ישראל; חלוקת תפקידים פנימית ברורה בתוך המערך ושיפור התיאום הבין-משרדי בתחום באמצעות הקמת פורום ממשלתי קבוע; ושינוי מהותי בהיקף המשאבים והתשומות הניהוליות המוקדשות לתחום בתוך משרד החוץ. בהקשר זה, אנו רואים במשרד החוץ בבחינת מתכלל לאומי בכל הקשור לעיצוב הדיפלומטיה האקלימית של ישראל. שלישית, יצירת מערכות רב-מגזריות חדשות של שיתוף פעולה בין מערך החוץ הממשלתי והמערכות הלאומיות הלא- ממשלתיות בישראל.

הפוסט שדרוג מערך החוץ של ישראל להתמודדות עם משבר האקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אחת ההצלחות הגדולות של ממשלות נתניהו בעשור האחרון היא החתימה על הסכמי אברהם. קידום ההשתלבות הישראלית במזרח התיכון הוא תהליך מבורך וחשוב בעל פוטנציאל אסטרטגי, כלכלי וחברתי משמעותי. אלא שממשלות נתניהו ניצלו את התהליך הזה למן תחילתו לקידום מטרה אחרת לגמרי – דחיקת הסכסוך הישראלי־פלסטיני לקרן זווית, וכרסום היכולת לקדם את פתרון שתי המדינות.

עבור נתניהו, הסכמי אברהם בישרו תפיסה חדשה – "שלום תמורת שלום", במקום שלום המותנה בהתקדמות מדינית עם הפלסטינים. במרכז תפיסה זו ניצב הרעיון שהסכסוך הישראלי־פלסטיני איננו רלוונטי יותר, והאשליה שיחסיה של ישראל עם שכנותיה ואופי הביטחון הלאומי שלה ייקבעו בדובאי או במנאמה, בירת בחריין, ולא במעבר קלנדיה או בכרם שלום.

מדובר בגישה שתפורה למידות הימין – היא סיפקה לכאורה הוכחה שהימין יכול להוביל לפריצות דרך מדיניוֹת חרף התנגדותו לחזון שתי המדינות. ככלל, היא היתה מעין פרדיגמה חלופית לזו שקידם השמאל־מרכז במשך שנים ושלפיה השתלבות אמיתית של ישראל במזרח התיכון קשורה בטבורה בהסדרת הסכסוך עם הפלסטינים. בעטיים של הסכמי אברהם, ממשלות נתניהו הוכיחו לכאורה שאפשר לקדם שלום אזורי מבלי לשלם "מחירים" – תוך התעלמות מהסוגייה הפלסטינית, כאילו אינה קיימת. לכל היותר, כפי שנתניהו ציין לאחרונה בראיון שעסק בנורמליזציה עם סעודיה, מדובר "בתיבה שצריך להקליק עליה" באופן סמלי כדי להתקדם הלאה.

אשליית השליטה בגובה הלהבות

היכולת להפריד בשלוש השנים האחרונות בין הסכסוך הישראלי־פלסטיני ובין תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערביות, התאפשרה בשל מספר סיבות, ובראשן, המוטיבציות קצרות־המועד של השחקנים המעורבים. הפלסטינים סירבו להשתתף בתהליך שנתפס בראייתם (ודי בצדק) כמכירת המטרות הלאומיות שלהם על ידי מדינות המפרץ. האיבה האישית בין מחמוד עבאס ומנהיגי איחוד האמירויות רק העמיקה את סרבנות הרשות לנסות ולהציע גרסה משלה להתפתחות הנורמליזציה.

מאידך, גם השחקנים האזורים לא ששו לקפוץ לקלחת הפלסטינית. התועלת האסטרטגית והכלכלית שזיהו בחבירה לישראל, הן בבלימת איראן והן בקידום האינטרסים שלהן, שירתו את הרצון להימנע מעיסוק מהותי בסוגייה. לכן הסתפקו מדינות אלו בתשלום מס שפתיים, דוגמת הטענה האמירתית שחתימת הסכמי אברהם הצליחה למנוע את כוונת הסיפוח בגדה.

אך מעל לכל – מה שאִפשר את המשך ההפרדה המדומה בין הסכסוך לנורמליזציה היה השליטה בגובה הלהבות בסכסוך הישראלי־פלסטיני. אמנם הסכמי אברהם שרדו את אירועי "שומר החומות" (2021) בהצלחה, אך ההנחה האזורית היתה שישראל יכולה לנטרל גם התפרצויות משמעותיות בהרבה אשר יציבו את שליטי המפרץ ומדינות אחרות בפני דילמות קשות אל מול הקהל הביתי. מדיניות "צמצום הסכסוך" של ממשלת בנט־לפיד התאימה מאוד לתפיסה זו, והעובדה שלא נרשמה הסלמה אִפשרה לצדדים לדמיין שהסוגייה הפלסטינית "מנוטרלת" ושלא תשפיע על טיפוח היחסים.

הסדקים הופיעו עם השבעת הממשלה

הסדקים במציאות שעיצבו ההסכמים החלו להופיע עם השבעת ממשלת נתניהו־סמוטריץ. בנייר מדיניות שפרסמתי באפריל במסגרת מכון "מיתווים", הצבעתי על תהליך ראשוני בקרב מדינות הנורמליזציה, של הערכה־מחדש של ישראל כשותף אסטרטגי על רקע מדיניות הממשלה בנושאי הסיפוח, מעמד ירושלים ועליית הסיכוי להסלמה.

עבור האמירתים וכנראה גם עבור הסעודים, הנורמליזציה עם ישראל היתה ונותרה האופציה האסטרטגית המובילה, אולם לראשונה מאז החל התהליך, צעדי ממשלת ישראל הכריחו את מדינות הנורמליזציה לגישה אקטיבית יותר כלפי הסוגייה הפלסטינית. בד בבד, סקרי דעת קהל שנערכו במדינות האזור חשפו התנגדות חריפה בקרב הציבור לתהליך הנורמליזציה, שמקורהּ בעיקר באמונה שהמשטרים המנרמלים "מכרו את הפלסטינים".

הסדקים שהופיעו מאז השבעת הממשלה התנפצו בקול רעם ב-7 באוקטובר. שתי האשליות שתחזקו את ההפרדה בין הנורמליזציה לבין העניין הפלסטיני קרסו: ראשית, האשליה שניתן להחזיק את הסיר המבעבע של הסכסוך הישראלי־פלסטיני בשליטה. ושנית, ההבנה בישראל ובמדינות האזור שהסלמת הסכסוך משפיעה ישירות על היציבות האזורית כולה – קרי, על האינטרסים המהותיים של מדינות האזור. על כך יש להוסיף את ההשפעה של הנורמליזציה על הסכסוך עצמו – יש פרשנים ואנליסטים שסוברים כי להתקדמות הנורמליזציה בין ישראל וסעודיה היתה השפעה מסוימת על נכונות חמאס, ייתכן שבעידוד איראני, לגרום להסלמה שתפגע בתהליך.

"שלום תמורת השלום" הוא נחלת העבר

מוקדם להעריך את הנזקים ואת התמורות שתחולל המלחמה לתהליך הנורמליזציה בין ישראל והעולם הערבי, אך דבר אחד נראֵה ברור – גישת "השלום תמורת שלום" היא נחלת העבר. הסוגייה הפלסטינית תמלא חלק חשוב בהרבה בתהליך הנורמליזציה – אם לא באמצעות הצגה של יוזמות מחודשות לקידום הסכם שלום כולל דוגמת "יוזמה הערבית" (2002) הידועה, אז לכל הפחות בהסדרים אזוריים למניעת הסלמה.

עבור מדינות האזור, הסוגייה הפלסטינית הפכה פתאום מעניין הנוגע יותר למראית עין או למחוות סמליות – לנושא המשליך ישירות על האינטרסים הבסיסיים ביותר שלהן. היא נוגעת ישירות באפשרות של התנגשות כוללת מול איראן, משליכה על היקף המעורבות האמריקאית בזירה, ואף משפיעה על יציבות המשטרים המתונים באזור, לרבות הרשות הפלסטינית. התמונות המגיעות מעזה מטילות צד כבד על הפרויקט הנרמול השאפתני שנטלו על עצמם הסעודים והאמריתים. ירדן ומצרים מוצאות את עצמן נסחפות אף הן באירועים – כשהאחרונה אף מנסה לבלום כניסה של מאות אלפי פליטים פלסטינים אל תוך שטחה.

זרע של הזדמנות

בשינוי החשיבה האזורית על הנורמליזציה טמון גם זרע של הזדמנות – הזדמנות למינוף מדיני אמיתי של תהליך הנורמליזציה עם העולם הערבי לקידום שלום ישראלי־פלסטיני.

בעיקר, אירועי ה-7 באוקטובר מובילים שינוי בתפיסה הישראלית לגבי כדאיוּת שילוב השחקנים האזוריים בסכסוך. כמעט כל תוכנית המדברת על "היום שאחרי" בעזה כוללת בחינה של מעורבוּת אזורית, בין אם בכניסה לוואקום שייווצר אחרי שלטון חמאס ובין אם בסיוע כלכלי רחב היקף לשיקומה של עזה והשתתפות ביצירת הסדר החדש ברצועה.

מבעד לעננים השחורים שמעלינו, מתחדדת ההבנה שהנקמה הגדולה ביותר בחמאס היא ועידת פסגה ישראלית־סעודית־אמריתית־מרוקאית־מצרית־פלסטינית שתתכנס בקיבוץ בארי ותתכנן את הפיתוח הכלכלי רחב ההיקף של עזה ובד בבד השקעה רחבת היקף ביישובי העוטף. כל זאת במסגרת פתרון מדיני ארוך טווח.

אך לפני שאנחנו מפליגים בחלומות, ראוי לציין את המובן מאליו – מינוף נורמליזציה לשלום לא יוכל להתקדם עם הממשלה הנוכחית. קשה להאמין שמי שהתחייבה לזכות הבלעדית של העם היהודי על המרחב שבין הנהר לירדן, תוכל לספק ולוּ נימה של נכונות לתהליך מדיני. מדובר בממשלה שסירבה בימי שלום להציע אפילו מחוות סמליות בסוגייה הפלסטינית כדי לקדם את היחסים עם סעודיה; קשה אפוא להאמין שתימצא נכונות חדשה למהלך בקרבה ממשלת ה"ימין על מלא" בזמן מלחמה.

המאמר פורסם בתלם ב-14 בנובמבר.

הפוסט כך התנפצה אשליית השלום האזורי ללא הפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפסגה הזאת תהיה רכיב ראשון בתהליך של משא ומתן עם הרשות הפלסטינית. היא תאפשר את מה שחמאס, איראן וגרורותיה ניסו למנוע ב-7 באוקטובר – נורמליזציה בין ישראל והעולם הערבי, חידוש תהליך מדיני עם הכוחות המתונים בעם הפלסטיני המוכנים לחיות לצד ישראל, והקמת חזית אזורית רחבה נגד איראן בתמיכת ארצות הברית. תמונת הניצחון של המערכה הנוכחית היא תמונה של הכרעה מדינית.

הפוסט פסגת בארי: ישראל צריכה תמונת ניצחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדד מדיניות החוץ השנתי שעורך מכון מיתווים (בוצע על-ידי מכון רפי סמית בשיתוף עם קרן פרידריך אברט) חושף ב-2023 פערים משמעותיים בין עמדות הציבור הישראלי לבין היעדים, הצעדים ותפישת המחשבה של ממשלת ישראל בתחום יחסי החוץ. פער זה בא לידי ביטוי בהערכת ביצועים נמוכה ביותר – הנמוכה בשבע השנים האחרונות – שנתן הציבור לתפקוד הממשלה בנושאי חוץ. כפועל יוצא מכך, המדד משקף גם ירידה דרסטית בהערכת מצבה של ישראל בעולם ומצב יחסי ישראל-ארה"ב, ובמיוחד בהשוואה לציונים שקיבלו ממשלות נתניהו הקודמות. בתפישת הציבור, ישראל מצויה בשעת שפל מדינית.

בידוד דיפלומטי

אחת האסטרטגיות הבולטות של נתניהו בשנים עברו היתה להתמקד בזירת החוץ על מנת להרוויח נקודות במישור הפנימי. נתניהו ראה בעולם יחסי החוץ מרחב בטוח שבו הוא יכול לבטא יתרונות יחסיים על יריביו הפוליטיים, להבליט הישגים, ולצרוב בתודעה הציבורית את תדמיתו כ"מנהיג מליגה אחרת" – מדינאי בין מדינאים ברמה הגלובלית. השנה – בעטיה של "הרפורמה המשפטית", מאמצי ההמרה של הצלחות ביחסי החוץ לתמיכה פנימית נושאים חשיבות כפולה ומכופלת בגלל בעיות הלגיטימציה הקשות של הממשלה. הם מכוונים לא רק לחיזוק יוקרתו של העומד בראשה, אלא נועדו לספק לגיטימציה בסיסית לפעולתה – לשדר משילות ותחושת "עסקים כרגיל" כלפי פנימה, לציבור בישראל, באמצעות פעילות בחוץ.

הצורך לייצר תחושה של פעלתנות מדינית הוביל, בין השאר, לשורת ביקורים של חברי הממשלה והעומד בראשה בבירות העולם. אך ההתעקשות של נציגי הימין הקיצוני, והשר בצלאל סמוטריץ' בראשם, לחפש לגיטימציה דווקא בשדה הבינלאומי, הובילה לאפקט ההפוך – הבידוד הדיפלומטי של גורמי מפתח בממשלה דווקא הבליט את חריגותה וחוסר הלגיטימיות שלה. מתוצאות הסקר נראה כי הכתף הקרה לה זכו מנהיגי הממשלה – מוושינגטון ועד איחוד האמריויות – הפכה את זירת החוץ מנכס אלקטורלי עבור נתניהו למקור נוסף של אי-שביעות רצון ציבורית.

הפלסטינים

מעבר להערכת ביצועים נמוכה, מבט מעמיק בנתונים חושף פערי תפיסה מהותיים בין הגישה המוצהרת של ממשלת ישראל לעמדות הציבור בשורה של נושאי מפתח להתנהלותה האסטרטגית של ישראל. הפער הזה בולט קודם כל בנושא התנהלות מול הפלסטינים בגדה. ממשלת ישראל הנוכחית בידלה את עצמה בהתנגדותה המעשית וההצהרתית לפתרון שתי המדינות וקווי היסוד שלה כוללים התחייבות ל"זכות הבלעדית והבלתי ניתנת לערעור של העם היהודי" על כל מרחבי ארץ ישראל השלמה. הציבור, לעומת זאת, נחרץ הרבה פחות בשאלת האסטרטגיה המדינית הרצויה מול הפלסטינים. למעשה, חזון שתי המדינות עודנו מהווה את האופציה המובילה עבור הציבור בשאלה זו (36%), בעוד שרבע מהמשיבים לא גיבשו עמדה ברורה בנושא. רק 28% מהציבור תומכים במדיניות של קידום סיפוח הגדה תוך הענקת זכויות יתר ליהודים על פני שכניהם הפלסטינים.

הנתונים מגלים עוד כי רק 13% מהציבור תומכים בגישה שביטא לאחרונה סמוטריץ' לפיה המשך קיומה של הרשות הפלסטינית אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי. זאת, לעומת 43% שסבורים שהמשך קיומה משרת או אף קריטי לאינטרס הלאומי. פערים מהותיים דומים עולים גם בסוגיית ירושלים: אל מול התחייבות ממשלתית למחיקת כל נוכחות פוליטית פלסטינית בירושלים, רוב משמעותי מהציבור (61%) תומך בהקמת מנגנון תיאום למניעת הסלמה והורדת המתיחות במקומות הקדושים, בשיתוף עם הפלסטינים וירדן. רק 17% מתנגדים לרעיון זה.

סעודיה

"הסכמי אברהם" מהווים נכס תדמיתי קבוע וחשוב עבור נתניהו והימין בנוגע למדיניות החוץ. במרכזם מצויה ההוכחה, לטענת הימין, כי ניתן לקדם נורמליזציה עם מדינות ערב מבלי לשלם "מחירים" בתחום הפלסטיני ולנתק למעשה בין יחסי ישראל עם האזור והסכסוך בגדה ובעזה. בהתאם לכך, מנהיגי הממשלה נוטים להבליט את הנורמליזציה עם סעודיה כהצלחה שבדרך – עסקה הקרובה להגשמה והוכחה מחודשת ליכולתה של הממשלה הנוכחית לקדם יוזמות מדיניות מרחיקות לכת. במקביל, הם נוהגים להבליט את חוסר החשיבות של הסוגיה הפלסטינית בכל הקשור להתקדמות מול סעודיה – בבחינת "סעיף שיש למלא רק על מנת לומר שמילאת", כדברי נתניהו.

הציבור הישראלי רואה את הדברים אחרת לגמרי. רוב גדול בו (61%) סבורים שישראל צריכה לפעול אקטיבית על מנת למנף את הסכמי אברהם לקידום "שלום ישראלי-פלסטיני". יתר על כן, בסוגייה הסעודית, סקר מיתווים מראה שחלק ניכר מהציבור תומך בנקיטת צעדים ממשיים במטרה לקדם את הנורמליזציה עם סעודיה. 41% תומכים בעצירת הבנייה בהתנחלויות ופינוי מאחזים בלתי-חוקיים בתמורה לנורמליזציה (40% מתנגדים). קרוב למחצית ממצביעי הליכוד, כך לפי הסקר, תומכים בעסקה מסוג זה או מתלבטים לגבי כדאיותה.

הגרעין האיראני

בעשור האחרון, הפך נתניהו לסמן גלובלי של ההתנגדות להסכם עם איראן בסוגיית הגרעין. הוא תיפקד ככוח דוחף משמעותי מאחורי החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין (2018) ותומך נלהב של גישת "לחץ מקסימלי" (Maximum Pressure) של הממשל האמריקאי בהתמודדות עם הרפובליקה האיסלאמית. נראה כי כישלון גישה זו, אשר בא לידי ביטוי בהגעתה של איראן השנה למעמד של "מדינת סף גרעינית", נותן את אותותיו גם בתפישה הציבורית. בעוד שהממשלה ממשיכה לדבר על אופציות צבאיות, כמעט מחצית מהציבור נושא פניו אל המסלול הדיפלומטי כאסטרטגיה הרצויה במאמץ של הרגע האחרון לעצור את המירוץ האיראני לפצצה. רק רבע תומכים בתקיפת מתקני הגרעין של איראן.

הפיכה משטרית

המחלוקת בין הציבור לממשלה מגיעה גם לסוגיית הליבה של מדיניות ממשלה זו – "הרפורמה המשפטית", והחשש שהביעו חברי ישראל בעולם באשר להשפעתה על הדמוקרטיה הישראלית. בעוד שמנהיגי הממשלה בולמים ביקורת בינלאומית על "הרפורמה" בתואנה כי מדובר בעניין ישראלי פנימי (אחד מהם אף קרא לממשל ביידן "לדאוג לענייניו שלו"), הציבור דווקא רואה בביקורת מנהיגי המערב פקטור חשוב בעיצוב עמדותיו. רוב יחסי בציבור (45%) ציין כי לביקורת הנשמעת מעבר לים היתה השפעה רבה או רבה מאוד על עמדתם בנושא.

סיכום

ממצאי סקר מיתווים מדגישים את היותה של ממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר "ממשלת מיעוט מדינית" – ממשלה שקווי מדיניות החוץ שלה מנוגדים לעמדות הרוב בציבור הישראלי; שתפישת החשיבה שלה שונה בתכלית מזו המקובלת על חלקים נרחבים בעם; ושצעדיה בפועל זוכים עד כה לציון ציבורי נמוך ביותר. הפער אף הולך ומתרחב כשמשווים בין עמדות הציבור לרעיונות והחשיבה שמקדמים חברי האגף הימני-קיצוני של הממשלה.

אם נתניהו קיווה להשתמש בזירת יחסי החוץ כבסיס יציב להגברת התמיכה בממשלתו בקרב מצביעי ימין ומרכז-ימין, הרי שמאמץ זה כשל עד כה. יתר על כן, הופעותיהם של חברי הממשלה בזירה הבינלאומית מתבררות כחרב פיפיות בכל הקשור לתמיכה ציבורית. המאמץ להציג הישגים מהירים כדי לזכות בנקודות הוביל לשגיאות דיפלומטיות מביכות דוגמאת החלטת שר החוץ כהן לחשוף את פגישתו עם מקבילתו הלובית, אשר הסתיימה בהדחתה.

היחס החריג מצד המערכת הבינלאומית לחברי הממשלה הישראלית כ"מצורעים" משדרת לציבור הישראלי כי הממשלה השולטת בציון היא כל דבר חוץ מנורמלית. נתניהו וחברי ממשלתו יצאו לעולם כדי לאסוף לגיטמציה חיצונית שיהיה ניתן להמירה בתמיכה פנימית. אלא שהיחס של מנהיגי העולם אליהם דווקא חידד בפני הציבור הישראלי את הטבע הקיצוני של ממשלה זו והרעיונות שהיא מבקשת לקדם.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-14 בספטמבר.

הפוסט סקר: לישראל ממשלת מיעוט מדינית, ירידה דרסטית בהערכת יחסי ישראל-ארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז חתימת הסכמי אברהם, הצליחו ממשלות ישראל לבודד את תהליך הנורמליזציה מהמתרחש בזירה הישראלית-פלסטינית, באופן שאיפשר את התפתחות התהליך אך הגביל את היכולת להרחיבו ולהעמיקו. מדיניות שינוי הסטטוס-קוו בשטחים של ממשלת נתניהו-סמוטריץ', ובעטיה הגברת הסיכון להסלמה ישראלית-פלסטינית, הביאו בחודשים האחרונים לשינוי ביחס מדינות הנורמליזציה כלפי ישראל וכלפי הסוגיה הפלסטינית. הניסיון להימנע ככל הניתן ממעורבות בסוגייה הפלסטינית, התחלף בנקיטת עמדה חריפה נגד פעולות הממשלה בשטחים, ובמעורבות גוברת, בייחוד של איחוד האמירויות, בזירה הפלסטינית. יתרה מכך, אף נשקלת מחדש מדיניות הנורמליזציה ביחס לישראל, והערך שבהמשך פיתוח היחסים עמה, ככל שהממשלה תמשיך בקו ההסלמה הנוכחי. מיתוג תהליך הנורמליזציה בימין כסיפור הצלחה היסטורי, וחשיבותו בראיית הציבור הרחב, ומצביעי הימין המתון בפרט, הופכת את מדינות הנורמליזציה למנוף לחץ משמעותי לעצירת פעולות מיסוד הסיפוח וההסלמה של ממשלת ישראל. איום בהורדת דרג היחסים, ויצירת התניות בין המשך פיתוח היחסים לשינוי מדיניות ישראל, עשויים לשמש כתמריצים עבור הממשלה להימנע מהפרות הסטטוס-קוו בשטחים. בהמשך, המעורבות הנקודתית של מדינות הנורמליזציה בעצירת מגמות ההסלמה עשויה לשמש כמסד להרחבת מעורבותן המדינית הכוללת בסוגיה הפלסטינית, כמדינות נפרדות או כחלק מקואליציות בין לאומיות לקידום שלום. כך, דווקא החיכוך שיצרה ממשלת הימין בשטחים, הוא זה שמעניק הזדמנות למנף את תהליכי הנורמליזציה גם לקידום שלום ישראלי -פלסטיני.

הפוסט מינוף מתוך חיכוך: המשבר בין ממשלת הימין ומדינות הנורמליזציה יוצר הזדמנות לשלבן בקידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כאשר שאלנו מהי המדיניות שממשלת ישראל הבאה צריכה ליישם מול הפלסטינים, רק 36% תמכו בקידום אקטיבי של פתרון שתי המדינות, לעומת 39% שתמכו בהמשך המצב הקיים או נמנעו מלהביע דעה בנושא. אפילו בסוגיות מוגדרות יותר כמו אסטרטגיה ארוכת טווח להסדרה ברצועת עזה מתקשה הציבור לגבש דעה. הוא חלוק כמעט במידה שווה בין פתרונות של פיתוח כלכלי, פעולה למען השבת הרשות הפלסטינית לשליטה ברצועה וניהול משא ומתן על הסדרה ארוכת טווח עם חמאס. רוב בקרב המשיבים מעדיפים את המשך המצב הקיים של מתן גזרים לצד מקלות לחמאס, לפחות כל עוד הפתרון הזה עובד.

יש שיאמרו שחוסר ההחלטיות/מחויבות לגבי פתרונות ארוכי טווח לסכסוך הישראלי-פלסטיני מבטאים תנועה אידאולוגית של הציבור ימינה. אך התמונה הופכת מורכבת בהרבה שבוחנים לעומק את עמדות הציבור לגבי צעדי מדיניות מעשיים ומרחיקי לכת כלפי הפלסטינים. כך לדוגמה יותר מ-60% מהציבור, כולל רוב מכריע ממצביעי המרכז-ימין ושמאלה ממנו, תומך בהקמת מנגנון משותף לישראל, הפלסטינים וירדן למניעת הסלמה במקומות הקדושים בירושלים. מנגנון מסוג זה, אם יוקם, ישליך ישירות על סוגיית הריבונות הישראלית באגן הקדוש, שהינה אחת מסוגיות הליבה המרכזיות במשא ומתן בין ישראל והפלסטינים על שתי המדינות. גם אם נניח שחלק מהתומכים לא מודעים למשמעות המלאה של צעד זה, ואחרים לא יודו בפה מלא שהם מסכימים למגבלות על עצמאות קבלת ההחלטות של ישראל בירושלים, בפועל – בשם מניעת הסלמה – שיעור ניכר מהם מוכן לקדם פתרון מסוג זה.

נכונות דומה להשלים עם צעדים שמקדמים היגיון של שתי מדינות ניכר גם בתחום האנרגיה ומשבר האקלים. סקר מיתווים מגלה כי יותר ממחצית מהישראלים (54%, כולל רוב בקרב מצביעי המרכז-ימין) תומכים בסיוע ישראלי לפיתוח תשתיות אנרגיה ומים עצמאיות בגדה, שהן כלי מרכזי בפיתוח תשתיות למדינה פלסטינית ריבונית. יצירתו משליכה מהותית על יחסי הכוח בין ישראל והפלסטינים ועל היכולת להשתמש בהקצאות של חשמל ומים ככלי לשליטה בפלסטינים.

אז כיצד ניתן להסביר את "פיצול האישיות" הציבורי ביחס לפתרון מדיני עם הפלסטינים, כשמחד קיימת ספקנות/התנגדות לפתרונות של הסדרה ארוכת טווח, ומאידך קיימת תמיכה בצעדים מעשיים שיכולים לקדם פתרון מדיני? הסבר אחד יכול להיות קשור בכך שצעדים מעשיים אינם מציבים בפני הציבור הישראלי את הצורך לפתח אמון ארוך טווח בשותף הפלסטיני. הם מתייחסים לסוגיות מוגדרות ונפרדות. הסבר נוסף קשור במודעות הגוברת למחירים הפוליטיים ולמכשולים המבניים של חזרה למסלול המשא ומתן בעת הנוכחית – ביניהם היעדר של מנהיגות פוליטית בישראל המוכנה להתמודד עם קידום חזון שתי המדינות, הקצנה בקו הפלסטיני, משבר הלגיטימציה ברשות הפלסטינית, והמשך הפיצול הפוליטי בין הגדה לעזה.

בה בעת, ניתן לטעון כי מודעות הציבור לנפיצות הסוגיה הפלסטינית והסכנה לזליגתה לתוך שטחי ישראל גברה מאז מבצע "שומר החומות", וביתר שאת בחודשים האחרונים, עם התגברות החיכוך הביטחוני ושחיקת שליטת הרשות בצפון הגדה. עזה וירושלים עודם מהווים מוקדים אפשריים להסלמה בראיית הציבור הישראלי. הצורך למנוע הסלמה ולייצר דינמיקות חיוביות בשטח – נתפס ציבורית כהכרחי, גם ב"מחיר" של קידום צעדים שיש להם השלכה על בניית התשתיות של המדינה הפלסטינית או על חיזוק יכולתה לשלוט.

בהסתכלות אל הבחירות הקרובות, יש משמעות פוליטית חשובה להפרדה בין ספקנות הציבור בנושא פתרון הסכסוך לתמיכה בקידום צעדים מעשיים בעלי משמעות מדינית. מניתוח הממצאים עולה שהתמיכה בצעדים המעשיים הוא קו פרשת מים בין מצביעי הימין השורשי לבין מצביעים המגדירים עצמם כמרכז-ימין או מרכז. צעדים אלו זוכים לתמיכה ברורה בקרב מצביעי מרכז-ימין ושמאלה ממנו, ובה בעת נדחים באופן מובהק על-ידי אלו המתארים עצמם כמצביעי ימין. צעדיים מעשיים בעלי משמעות מדינית זוכים לתמיכה רחבה בדיוק באותו "מרכז שדה" שיכול לשמש כמשנה משחק פוליטי – במרכז הפוליטי בישראל, בדגש על הצד הימני שלו, בקרב נתח רחב מהמתלבטים בין הצבעה לליכוד למפלגות מרכז.

מול מגמות אלו בולטת חשיבותה של הצהרת ראש הממשלה, יאיר לפיד, בנאומו בעצרת האו"ם על מחויבותה של ישראל לפתרון שתי המדינות. לפיד הציב חזון רחב ודעות הציבור מציעות דרך כיצד למלא חזון זה בתוכן. הקמת מנגנון משותף ישראלי-פלסטיני-אזורי למניעת הסלמה בירושלים, ובניית עצמאות אנרגטית בגדה הם התחלה טובה. צעדים מעשיים בעלי השלכה מדינית כמו אישורי בנייה ותוכניות מתאר לפלסטינים בשטחי C ובמרחב ירושלים מציעים כיוון נוסף.

המרחב המרכזי שמסמן הציבור הישראלי בסקר למנהיגיו להתקדמות מעשית בתחום הפלסטיני, הוא המרחב האזורי. זו השנה השנייה שיותר ממחצית מהציבור הישראלי (57%) תומכים במינוף הקשרים עם מדינות הנורמליזציה לטובת קידום שלום ישראלי-פלסטיני. שלום. לא צמצום סכסוך, לא הגברת שיתוף פעולה, לא הנמכת מתחים. שלום. השאלה המהותית שנותרת פתוחה כמובן היא כיצד ממנפים את האזורי לטובת מרחב השלום.

אומנם, הציבור ספקן לגבי חזרה למודל היוזמה הערבית (נורמליזציה מלאה תמורת הסכם שלום כולל עם הפלסטינים) ורק 35% תומכים באפשרות תיאורטית של נורמליזציה מלאה עם סעודיה בתמורה להקפאת התנחלויות וחזרה למשא ומתן עם הפלסטינים (לעומת 46% מתנגדים), אך דעת הציבור המחברת בין התהליך האזורי ופתרון הסכסוך עם הפלסטינים פותחת כאן פתח ממשי למדיניות. היא מציגה תפיסת מחשבה ציבורית עקבית המאפשרת למנהיגים ומומחים להציע קשת של פתרונות מעשיים בנושא מינוף הנורמליזציה ליצירת מומנטום מדיני. הגברת מעורבות מדינות הנורמליזציה בתהליך השלום באמצעים שונים – כמו יצירת תת ועדה מיוחדת במסגרת "פסגת הנגב" לדון בשלום ישראלי-פלסטיני, או שילובן של מדינות הנורמליזציה בפרויקטים לפיתוח כלכלי ארוך טווח של רצועת עזה והגדה – יכולה להפוך אף היא לבסיס מעשי חשוב להתקדמות במישור המדיני.

חשוב בנקודה זה להפריד בין צעדים מעשיים להתקדמות מדינית לבין צעדים טקטיים של צמצום סכסוך (הגדלת מכסת האישורים או מכסות הקצאת מים). האחרונים, וכבודם במקומם מונח, מיועדים לסייע בניהול הסכסוך, ובמידה רבה נועדו לנטרל את המתיחות על מנת להימנע מעיסוק בסוגיה המדינית. אלא שהקולות המגיעים ממערכת הביטחון לאור ההסלמה של החודשים האחרונים מבהירים שישראל מיצתה את שלל הצעדים הטקטיים והמחוות שהיו ברשותה להנמכת מתיחות, וללא תמורה במישור המדיני – הסלמה נוספת הינה עניין של זמן.

צעדים מעשיים בעלי השפעה מדינית – בין אם במישור האזורי או האנרגטי, בין אם ביחס לירושלים, לשטחי C או לעזה – צריכים להפוך לרכיבים בגישה חדשה להתקדמות מדינית. זוהי גישה המבקשת לפתח את מה שעמיתי ד"ר רועי קיבריק הגדיר כ"שלום זוחל" – תהליך הדרגתי של שינוי בשטח שמתחבר ומסתכם לתוך יצירה של מומנטום מדיני מלמטה. ניכר שהציבור הישראלי כבר שם. הרחק מנאומים היסטוריים ורגעי לחיצות ידיים על מדשאות הבית הלבן, חלקים ניכרים של הציבור הישראלי מוכנים למצות את מה שנמצא כאן ועכשיו לקידום שלום.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-13 באוקטובר 2022

הפוסט סקר: נרתעים מפתרונות גדולים, מעדיפים פרקטיות מול הפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נקודת השפל הנוכחית מאתגרת את עקרונות היסוד של מדיניות המנע הגרעינית של ישראל. במרכזה עומדת "דוקטרינת בגין" המפורסמת, שבאה לעולם עם החלטתו לתקוף את הכור העיראקי "אוסיראק" ב-1981. דוקטרינה זו נתפסת מאז כעקרון היסוד של מדיניות ישראל כלפי מאמצי אויביה לפתח נשק גרעיני. היא מכתיבה למנהיגים לפעול ב"כל האמצעים" כדי למנוע התחמשות גרעינית מצד האויבות. בפועל, היא שמה יהבה על שתי מתודות עיקריות: 1. עבודה "כחול-לבן" – התבססות על פעולה עצמאית ישראלית מול האיום. 2. המקום המרכזי של הפעולה הצבאית – סיכול מאמצי הפיתוח באמצעים קינטיים, גם במחיר הסלמה צבאית אפשרית. מאז התקיפה בעיראק עברה התפיסה התאמות מסוימות למציאות המשתנה (לדוגמה, בהגברת התיאום המדיני והמבצעי בציר ארה"ב-ישראל) אך עקרונותיה נותרו דומים. חיזוק לכך קיבלנו במבצע "מחוץ לקופסה" (2007), בו הצליחה ישראל לגדוע באיבו מאמץ סורי-צפון קוריאני להקים כור גרעיני באמצעות תקיפה אווירית.

המדיניות הישראלית כלפי הגרעין האיראני מתבססת על אותה דוקטרינה. אומנם המרכיב המדיני – תמיכה בלחץ מקסימלי בינלאומי והתנגדות לפתרונות הסכמיים עם איראן – מהווה חלק מהותי במדיניות הישראלית, אך הוא משולב בפעילות "קינטית". דהיינו, בשימוש אינטנסיבי בשלל אמצעים צבאיים לבלימה פיזית של המאמץ האיראני. מדובר במאמץ רחב ממדים ויצירתי -מהנרחבים בתולדות הביטחון הלאומי של ישראל – לאתר נקודות תורפה ולפתח יכולות מבצעיות לפגיעה בתשתיות הפרויקט האיראני. המאמץ הניב עשור של הצלחות מבצעיות באמצעים מגוונים על-פי פרסומים זרים – מהחדרת וירוס המחשבים סטוקסנט (2011) למתקני העשרת האורניום, עבור בסדרת התנקשויות במדעני גרעין איראנים, ועד החבלה במתקן ההעשרה בנתאנז בשנה שעברה ועוד.

הצלחות אלו יצרו את התחושה שהסיפור האיראני יהיה חזרה על הסיפור העיראקי או הסורי. גם פה המוח היהודי (והאמריקאי) וכמה מאות ק"ג חומר נפץ מרסק ישימו לאל את פרויקט הגרעין. אלא שעל אף שישראל ניצחה בקרבות רבים, היא הפסידה במערכה עצמה – התקיפות אומנם עיכבו את ההתקדמות האיראנית, אך לא שינו את כיוונה. איראן מתקרבת כיום למעמד של "מדינת סף גרעינית" – יכולתה לפתח נשק גרעיני תלוי במידה רבה בהחלטות מנהיגיה, ולא בצורך לפתח יכולות חדשות. תרצה איראן – תפרוץ לפצצה, לא תרצה – תפעל לנצל ככל האפשר את קירבתה לכך על מנת לשפר את מצבה הגיאופוליטי.

זאת ועוד, הניסיון האיראני בשנים האחרונות יצר באיראן "בשלות" בלתי הפיכה להיכנס לשלב הצבאי-הגרעיני. מאמצי העשרת אורניום לרמות גבוהות (60%) שבוצעו לאחר פרישת ארה"ב מההסכם, העבירו את האיראנים לנקודת אל-חזור מנטלית ומקצועית. זוהי נקודה חשובה שההסכם המתגבש כבר לא יוכל לבטל. צנטריפוגות מתקדמות אפשר לנפץ, ואורניום מועשר אפשר להשיט לאחסון במדינה שלישית – אבל איך גורמים לאיראנים לשכוח את הידע שצברו? איך מסבים לאחור את המומחיות שנצברה בבניית צנטריפוגות משודרגות?

הצלחת הפרויקט האיראני חשפה חולשה בסיסית בדוקטרינת בגין: זו היא דוקטרינה שעובדת בעיקר על פגיעה ביכולות ולא על שינוי תנאים או מוטיבציות. כאשר הדוקטרינה פוגשת במאמץ לאומי-אסטרטגי של מדינה בעלת עוצמה, המקסימום שהיא יכולה לספק הוא את דחיית הקץ. רמז לכך ניתן לראות כבר בתקיפת הכור העיראקי – גם אז השמדת הכור לא מנעה מסדאם חוסיין להגיע, פחות מעשור לאחר מכן, קרוב מאוד ליכולת גרעינית ערב הפלישה לכווית (1990).

לכאורה, נקודת המשבר הנוכחית מהווה הזדמנות פז לבחון מחדש את תפיסת המנע הישראלית. אלא שהיכולת לבקר את הקו הקיים בתחום הגרעין האיראני ולדון במציאות המשתנה והשלכותיה העתידיות מוגבלת מאוד בדרג הפוליטי. לכל רוחב הספקטרום הפוליטי, מעטים מוכנים להודות בטעות הבסיסית של התפיסה הישראלית וכישלונה ולהציע חלופות. העם בציון לא חובב מוכיחים בשער והמחיר האלקטורלי גבוה מדי. יותר נוח להמשיך לדבר על אופציות צבאיות (בידיעה שאינן קיימות) ועל החמרת סנקציות (שאינן משיגות את היעד). כך, כמעט 50 שנה לאחר מלחמת יום כיפור, המערכת הישראלית מצויה שוב בדיסוננס קוגניטיבי – בחוסר יכולת פוליטית, מקצועית ונפשית לקרוא תגר על תפיסת מחשבה (קונספציה) שהשתרשה לעומק במשך ארבעה עשורים. כיצד יהיה ניתן להסביר לציבור ולעצמנו מדוע השקענו כל-כך הרבה כסף, הון מדיני וסיכון חיי אדם בקידום מדיניות כושלת? קל יותר להיצמד לתפיסה הקיימת ולהציג שיפורים טקטיים מאשר לשנות את תפיסת המחשבה כולה.

מה שדרוש לישראל כעת הוא לא פחות מדיון מחודש בהנחות יסוד של המדיניות הישראלית כלפי האיום האיראני. פורום אסטרטגי חדש ושונה שיכלול הצבת שאלות חדשות שאנו חייבים לשאול גם אם אין ברצוננו לשאול. בראש ובראשונה עומדת השאלה הקשה ביותר לעיכול – שאלת היום שאחרי איראן כמדינת סף גרעינית. במקביל לניסיונות עצירה של הרגע האחרון, אנו נדרשים לשאלה אילו שינויים צריכה ישראל לעשות במדיניותה האסטרטגית במצב של התגרענות איראנית. קיים הכרח לקיים דיון מדיני-אסטרטגי על תכנון מהלכיה המדיניים של ישראל במציאות עגומה אך לא בלתי אפשרית זו. אין הכוונה כמובן שישראל תחדל מניסיונתיה לבלום את איראן מלהשלים את ההגעה למתקן גרעיני שמיש, אך העיסוק בשאלת "היום שאחרי" מהותית גם למעשינו ביום הזה, וחשוב לעסוק בה על אף הקושי המנטלי.

אתגור הנחות יסוד דורש דיון בשאלות שאנו חושבים שאנו כבר יודעים את התשובה להן. מרכזית ביניהן היא השאלה אם איראן היא יחידה אחת קשיחה ומונוליטית או שיש בתוכה גוונים והבדלי אינטרסים בין גורמי השפעה שונים. חלק מהותי מהדיון הזה צריך להיות מכוון למישור המדיני-הפרקטי. הוא צריך לבחון את הפוטנציאל למנף את המערכות הבינלאומית והאזורית כשותפות למערכה מדינית מתואמת מול איומים איראנים משותפים.

ראשית, יש לבחון מחדש את מערכות היחסים האסטרטגיות של ישראל עם שותפותיה האסטרטגיות – בדגש על חשיבה מחודשת על הסכמי הגנה בין ישראל וארה"ב, וכן שדרוג משמעותי של מערכת היחסים עם נאט"ו. שנית, יש לעסוק בהתפתחות המשמעותית ביותר לישראל מאז התמוטטות הסכם הגרעין הקודם – הסכמי הנורמליזציה, והפוטנציאל החדש לבניית מערכת שותפויות ביטחוניות אסטרטגיות עם מדינות האזור מתחת ומעל לפני השטח. זהו תחום שהעיסוק הישראלי כבר החל בו, בעיקר בתחום ההגנה האווירית, אבל טמון בו עוד פוטנציאל רב להתרחבות. במסגרת זו, דרושה בניית אסטרטגיה משותפת לתסריטים אפשריים כמו הגברת פעילותה צבאית אזורית מצד איראן או התפתחות מרוץ חימוש אזורי.

הקמת פורום אסטרטגי חדש דורשת את גיוון במעגל המשוחחים והזרקת ידע חדש ושונה. בתוכם בל יפקד מקום המומחיוּת הדיפלומטית האזורית והבינלאומית, והמומחיוּת הפנים-האיראנית בתחומי החברה, הכלכלה והתרבות. גם לחברה האזרחית צריך להיות מקום מרכזי בדיון כמקור לחשיבה שאינו מוגבל מאילוצים פוליטיים או מערכתיים.

האתגר הנתון בפני ישראל בפיתוח חשיבה מחודשת ומותאמת מציאות בתחום האיראני הוא מהמורכבים מולם ניצבה בתולדותיה. האומה שהפגינה יצירתיות במציאת דרכים לחדור עשרות מטרים מתחת לאדמה למתקני הצנטריפוגות בנתאנז, תידרש עתה להפגין יצירתיות דומה גם בתחום המדיני והתפיסתי. נקודת ההתחלה היא להודות בפני עצמנו שתפיסת המחשבה הקיימת כבר אינה רלוונטית.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-15 בספטמבר 2022

הפוסט ״דוקטרינת בגין״ כשלה באיראן הגיע העת לכיוון חדש, מורכב, אך חיוני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יש שיאמרו שאין בהסכמי אברהם שינוי משמעותי, שהרי עוד לפניהם התקיים שיתוף פעולה מודיעיני בין ישראל למדינות המפרץ מתחת לפני השטח. אלא שהפיכת היחסים לפומביים אינה רק הזדמנות לשיתוף פעולה דיפלומטי, היא מאפשרת בניית "מטריות הגנה" – מסגרות שיתוף פעולה ביטחוני רב-צדדיות עם מדינות האזור. וכך, בוועידה שהתקיימה השבוע בנגב עלתה מחדש השאיפה הישראלית להקים ברית הגנה אזורית. בהקשר זה יש שאף דיברו על "נאט"ו מזרח תיכוני".

אין ספק שברית אסטרטגית בין ישראל למדינות האזור יכולה להניב פירות משמעותיים לישראל – לא רק בהכלת השפעתה של איראן, אלא גם ובעיקר בהעמקת השתלבות ישראל במרחב והוצאת מושג המלחמה מיחסיה עם מדינות ערב המתונות. עם זאת, ברור לחלוטין שהדיבורים על נאט"ו אזורי אינם מחזיקים מים. עקרון ההגנה הקולקטיבית אינו רלוונטי ביחסי ישראל ושותפותיה המזרח תיכוניות בטווח הנראה לעין משום שהוא מחייב את השותפות להגיב על כל התקפה על אחת מחברות הברית כאילו הותקפו בעצמן. תסריט שבו חיל האוויר הישראלי פועל נגד יעדים חותים בתימן במענה על תקיפות כטב"מים על איחוד האמירויות או שמטוסי חיל האוויר המצרי תוקפים יעדי חמאס בעזה במענה על שיגור רקטות לישראל – מופרך מיסודו.

ביטחון קולקטיבי מבוסס לא רק על זהות אינטרסים, אלא על מרכיבי זהות משותפים. שילובה של ישראל במזרח התיכון התקדם מאוד בשנתיים האחרונות, אך הוא רחוק מאוד מתפישת זהות משותפת. בכל מקרה, הוא לא רלוונטי כל עוד קיימת אי-הסכמה בסיסית בין ממשלת ישראל לשותפותיה הפוטנציאליות בשאלה היכן צריכים לעבור גבולותיה של ישראל.

חוסר הרלוונטיות של ברית הגנה קולקטיבית, מעלה אפשרויות צנועות יותר. בהקשר זה עלה המודל של מסגרת הסכמית הכוללת דיאלוג אסטרטגי מתמשך, תיאום ביטחוני-מדיני, שיתוף פעולה מודיעיני, תרגילים משותפים ואספקת נשק מתקדם. הרעיון שהעלה ראש הממשלה, נפתלי בנט, על שיתוף פעולה בתחום ההגנה האווירית יכול להיות נדבך ראשון בהקשר זה. במבט ראשון נראה המודל הזה כניתן ליישום במצב הנוכחי. הבסיס לבריתות הגנה אזוריות מסוג זה הוא קיומו של איום משותף. בעניין זה, אין ספק שישראל ומדינות המפרץ חולקות שלושה מתארי איום משותפים: איראן, איראן ואיראן. מאמציה של הרפובליקה האיסלאמית לפתח יכולות גרעיניות צבאיות; הניסיון להגביר את השפעתה האזורית מעיראק, דרך סוריה ולבנון ועד תימן ובחריין; ופעילותה הצבאית הימית בעיקר במפרץ הפרסי והים האדום.

אלא שבעוד שישראל ומדינות המפרץ חולקות איום משותף, מערך האילוצים ושיטות הפעולה שלהן שונות בתכלית. בישראל נוטים לעתים לחלק את האזור למחנות ברורים שהקווים המפרידים ביניהם נוקשים ובלתי מתפשרים. כך, אנו נוטים לשים את איחוד האמירויות וסעודיה (לצד מצרים) ב"צד שלנו" במאבק סכום אפס מול איראן. עם זאת, בחינה מעמיקה של האסטרטגיה המפרצית כלפי איראן במהלך השנה האחרונה מציגה תמונה מורכבת בהרבה – מאמץ של מדינות המפרץ ללכת בין הטיפות, לשמר ערוצים פתוחים עם טהראן ואף לנסות להגיע להבנות עמה. ביקור היועץ האמירותי לביטחון לאומי באיראן בדצמבר האחרון וחידוש הדיאלוג בין סעודיה לאיראן מדגימות את העקרון המרכזי של האסטרטגיה המפרצית – לעבוד עם כל השחקנים על המגרש, כולל ובמיוחד עם איראן, כדי להנמיך סיכונים.

אפשר להבין את המפרציות – משחק סכום האפס של ישראל מול איראן הוא לא משחק שמדינות המפרץ יכולות להרשות לעצמן במצב הקיים. איחוד האמירויות היא אומנם מעצמה אזורית שהשפעתה בולטת מהאוקינוס ההודי ועד קרן אפריקה, אבל גם מדינה קטנה, בעלת יכולת צבאית מוגבלת אשר חולקת גבול ימי ארוך עם איראן. מתקני הפקת האנרגיה ונתיבי הסחר הימי שלה פגיעים עד מאוד. האמירותים והסעודים גם מכירים היטב במגבלות ההתערבות האמריקאית במקרה של הסלמה עם איראן. התגובה המוגבלת של ממשל טראמפ על תקיפת מתקני "אראמקו" בסעודיה ב-2019 הבהירה להם שבמקרה של התקפה צבאית המקסימום שארה"ב יכולה להציע הוא סנקציות כלכליות.

כניסה לברית ביטחונית עם ישראל תפגע ביכולת האמירותית לאזן סיכונים, תסיים את המשחק הרב-צדדי שלה ותציב אותה במסלול התנגשות ישיר מול איראן. לכן, ניתן להבין מדוע באיחוד האמירויות (ועל אחת כמה וכמה בסעודיה) יש מי שיחשבו פעמיים לפני שיצרו נדבך ביטחוני רשמי להסכמי אברהם.

מול אילוצים אלו עולה חשיבותה של חסות אמריקאית פעילה כתנאי מרכזי לקיומה של ברית הגנה אזורית בין ישראל למדינות המפרץ. הדרך לברית אזורית ביטחונית עוברת בוושינגטון וערבויות ביטחוניות אמריקאיות הן הפקטור המרכזי אליה. ארה"ב היא השחקנית היחידה שבאמתחתה הנכסים האסטרטגיים לשנות את התמריצים המפרציים לשיתוף פעולה ביטחוני גלוי: מבסיסי פיקוד המרכז (סנטקום) במפרץ, לנוכחות הימית הקבועה של הצי החמישי, לחסות על המסגרת הבינלאומית לאבטחת השייט הממוקמת בבחריין, ועד לנוכחות הסמלית אך החשובה של הכוחות האמריקאים במזרח סוריה.

אלא שחסות אמריקאית לברית אזורית מצריכה שינוי מהותי – כמעט היפוך מוחלט של הגישה האמריקאית במזרח התיכון. השנה האחרונה הדגישה את הנמכת המחויבות האמריקאית, אם נסיגתה ממש, מהזירה במסגרת הקצאת המשאבים המחודשת לעימות עם רוסיה וסין. הגישה בוושינגטון נדמית לעתים לכזו שמנסה לסגור פינות במזרח התיכון כדי להתעמק במטרות חשובות יותר. הנכונות האמריקאית לשקול את ביטול הגדרת משמרות המהפכה כארגון טרור במסגרת ההסכם המתגבש רק מחזקת רושם זה.

לצד זאת, דווקא חתימת הסכם הגרעין בקרוב מספקת הזדמנות להגדרה מחודשת של יחסי ארה"ב עם מדינות האזור. בהיעדר התייחסות לסוגיה האזורית במסגרת הסכם הגרעין, מטרת מדינות האזור וישראל צריכה להיות השגת ערבויות ביטחוניות נפרדות מצד ארה"ב והמערכת הבינלאומית להכלת מעורבות איראן באזור. האינטרס האמריקאי ברור – איראן תוקפנית תוביל לערעור היציבות האזורית ותפתח את השער לסכסוך אזורי כולל שישפיע על הפקת האנרגיה ונתיבי הסחר הגלובליים. בעקיפין היא תאפשר גם ליריבותיה הגלובליות – רוסיה וסין – להגביר השפעתן בזירה.

לישראל תפקיד מיוחד ביצירת הקשר האסטרטגי בין ארה"ב למדינות האזור. מהסכמי קמפ דיוויד ועד הסכמי אברהם, אחד התמריצים המהותיים לרקימת יחסים עם ישראל עבור מדינות האזור היה הקשר האסטרטגי וההשפעה הפוליטית שלה בוושינגטון. פסגת הנגב הדגישה את התפקיד הייחודי של ישראל במשוואה כגורם מקשר בין מדינות המפרץ לבין ארה"ב, במיוחד לאור ההתקררות המתמשכת של היחסים עם ממשל ביידן. כך התהפכו היוצרות – אם ארה"ב הייתה השושבין שנתן חסותו להתפתחות היחסים בין ישראל למפרציות בהסכמי אברהם, עכשיו זו ישראל שמתחזקת ומחזקת את הקשר ביניהן לארה"ב. אם לא למענן – למענה.

הסכם הגרעין הנרקם בווינה רחוק מלהיות מושלם, אך הוא כנראה הרע במיעוטו שישראל תיאלץ לקבל לאור הפרישה הפזיזה של טראמפ מההסכם המקורי. עם זאת, אך הוא פותח פתח לשיתוף פעולה אסטרטגי חסר תקדים בין ישראל, ארה"ב ומדינות המפרץ כאלמנט משלים למה שלא קיים בהסכם הגרעין. הדיאלוג האסטרטגי שהחל השבוע מגדיר מחדש את היותה של ישראל נכס עבור האזור ואת הערך בשילובה בו. על ישראל למסד את הקשר הזה, לא כרכיב לעומתי מול ארה"ב, אלא כברית שמשלבת את ארה"ב בארכיטקטורה האזורית.

המאמר פורסם בהארץ במרץ 2022.

הפוסט הדרך לברית הגנה אזורית עוברת בוושינגטון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למהלכי ישראל מול ההפרה החריגה והדרמטית של ריבונות מדינה בכוח צבאי יש השלכה מהותית לגבי האופן שבו היא תיתפש במערכת הבינלאומית בהמשך הדרך. צריך לבחון את הנעשה באוקראינה כ"סיפתח" בהתפתחות גלובלית שתעצב את המערכת הבינלאומית בשנים הבאות – מציאות של חיכוך גובר בין המחנה הליברלי לבין קוראות תגר א-ליברליות, ובראשן רוסיה וסין. זוהי שעת מבחן למדינות המערב והיא דורשת מהן לאשש את השתייכותן למחנה, גם אם תוך תשלום מחיר. מול פאסיביות הרסנית באירועים קודמים, בולטת נכונות העולם הליברלי להתייצב באופן ברור נגד הצעד הרוסי, גם בקרב אלו שישלמו מחירים כבדים כמו גרמניה ובריטניה.

העימות תופס את ישראל כמותג המצוי בשחיקה מתמשכת בעולם הליברלי – תוצר מדיניות ממשלות נתניהו ושינויים פנימיים בעולם המערבי. מדיניות ישראל בשנים האחרונות הבליטה את הפער בין ערכי ישראל לערכי המחנה הליברלי. חוק הלאום שיצר תעדוף של הזהות היהודית לפני הזהות הדמוקרטית של ישראל, המשך מפעל ההתנחלות, ומעל הכול – התמיכה בממשל טראמפ ובבעלות בריתו הא-ליברליות פגעו במעמד ישראל בקרב בעלות בריתה המסורתיות של ירושלים בארה"ב ובאירופה.

נוסף על כך, המלחמה באוקראינה תופס את המחנה הליברלי בעימות פנימי כלפי ישראל בין המיינסטרים המסורתי – ממשל ביידן וממשלות אירופה – שרואה בישראל בעלת ברית חשובה על אף מגרעותיה, לבין החלק הרדיקלי – הכולל חלק מהמחנה הפרוגרסיבי בארה"ב וגורמים בולטים בקהילת ארגוני זכויות האדם – המטיל ספק במוסריות המודל הפוליטי הישראלי. בנסיבות אלה, התייצבות ישראלית ברורה בצד הליברלי היא הזדמנות לישראל לאשש מחדש את הברית המחודשת עם ידידותיה במחנה זה.

הצורך בעמדה ברורה נובע גם מהכרה במעמדה המתגבר של ישראל כמעצמה אזורית בעלת השפעה גלובלית. יכולתה של מדינה לשלב ערכים במדיניותה היא פועל יוצא ממרחב התמרון שלה, קרי ממעמדה ועוצמתה. האינסטינקט הישראלי ברור: לישראל אין פריבילגיה להתחשב בערכים. היא מדינה קטנה ומוקפת אויבים שחייבת להתמקד מעל הכל בהישרדות. הרגעים האפלים ביותר בהיסטוריה של יחסי החוץ שלנו – הקשרים עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה בשנות השבעים – באו בימי הבידוד הדיפלומטי שאחרי מלחמת יום כיפור. ישראל עודנה קטנה ואויבים סביב לה, אך מעמדה שונה לחלוטין מאותם ימים קשים. כיום, היא ציר מרכזי באגן הים התיכון, חברה בקואליציית מדינות האזור מול האיום האיראני ומערכות המעקב מתוצרתה משפיעות על המציאות הפוליטית במדינות קרובות ורחוקות. ישראל, בטובתה או שלא, היא שחקנית ברמה הגלובלית. לכן, ההתלבטות הממשלתית כיצד להגיב לפלישה באוקראינה נובעת מהעובדה שבניגוד לעבר – יש לנו ברירה לבחור מוסרית.

עמדה ישראלית ברורה נגד הפלישה הרוסית אינה בבחינת הקרבת האינטרסים על מזבח הערכים. היא בחירה רציונלית להבטחת האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל. ראשית, מול תפישת "ירח הדבש" הישראלי-רוסי בסוריה, חשוב להפריד בין שותפויות ערכיות אסטרטגיות ארוכות שנים לבין שותפות אינטרסים צרה. התיאום הישראלי-רוסי המבורך בסוריה הוא נכס זמני התלוי באינטרסים משתנים וקצרי מועד. הוא לא יכול לשמש תחליף אסטרטגי לשותפות המהותית עם ארה"ב. דווקא מול תפישה שארה"ב נסוגה מאזורנו, חשוב שישראל תפעל  להבטיח את המשך קיום הנכסים האמריקאיים בזירה בכל תסריט – התמיכה בשותפויות באגן הים התיכון, נוכחותה הצבאית בסוריה והתמיכה בתהליך הנורמליזציה עם מדינות האזור.

שנית, אל לישראל להצטייר כחוליה החלשה במחנה הליברלי. כבר ראינו באזורים אחרים (לדוגמה המדינות הבלטיות) שחלק מהאסטרטגיה הרוסית היא לחץ על מתלבטים במחנה שמנגד. דווקא אמביוולנטיות ישראלית עלולה להזמין לחץ נוסף. סיורים אוויריים רוסים-סורים בקרבת קו הפסקת האש והתרגיל הימי-אווירי הנרחב שקיימו הרוסים בחוף הסורי הם איתותים ברורים בכיוון זה.

באימרתו "לישראל אין מדיניות חוץ אלא מדיניות פנים בלבד" פספס הנרי קיסינג'ר אמת אחת גדולה: כל מדיניות חוץ סופה לעצב גם מדיניות פנים. הערכים שאנו בוחרים להקרין לעולם – ממדיניות נתניהו ועד אישור יצוא תוכנות ריגול כמו "פגסוס" – משפיעים מהותית על הערכים שאנו מהדהדים פנימה אל הציבור ונורמות ההתנהלות שלנו. העמדה הישראלית בנקודת מבחן גלובלית זו היא הצהרה פנימית חשובה על זהותנו, במיוחד לאור אתגרים לזהות זו מבית ומחוץ. "לעולם אל תחקור לדעת עבור מי צלצולי הפעמון: לך הוא מצלצל".

הפוסט הזמנים השתנו, במלחמה הזו לישראל יש ברירה מוסרית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתקפה על המכלית "מרסר סטריט" הייתה פעולה נוספת בשרשרת של חילופי מהלומות ימיות בין איראן וישראל, המתפרשות בשנתיים האחרונות ממרחבי הים הערבי דרך הים האדום ועד לים התיכון. אך בעוד שמרבית הפעולות עד עתה הסתכמו בנזק טכני, התקיפה האחרונה במתכוון או שלא, גרמה למותם של אזרח בריטי ואזרח רומני ובכך מהווה הסלמה משמעותית – לא רק בראייה ישראלית אלא גם בתפישה גלובלית. איראן ניסתה לעצב מחדש את כללי המשחק של המערכה מול ישראל – להגיב על תקיפות ישראליות בסוריה ובאיראן בהתקפות על ספינות בבעלות ישראלית – אך במו ידיה יצרה בתזמון רגיש זיקה בין המאבק הישראלי בפעילותה לבין סדר היום הבינלאומי והאזורי. האיראנים התעסקו עם הנושא הלא נכון בזמן הלא נכון.

נושא חופש השייט משמש הוא נקודת הסכמה נדירה במערכת הבינלאומית כולה – ממזרח למערב. איומים על נתיבי הסחר הגלובליים מייצרים שותפויות מפתיעות בין מתחרים, כשהדוגמה הבולטת היא הקואליציה שנוצרה למאבק בפיראטים בקרן אפריקה. היה זה שיתוף פעולה יחיד מסוגו בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון של האו"ם, והוא התקיים למרות התחרות הגלובלית הנמשכת ביניהן. ההגנה על חופש השייט היא זרז לפעולה גם בקרב הזהירים שבשחקנים הבינלאומים, וכך הוביל המאבק בפיראטיות גם להקמת צוות משימה ימי ראשון בהיסטוריה של האיחוד האירופי.

חופש השייט במרחבים הרלוונטיים לישראל – בים הערבי, בים האדום ובים התיכון – משמש נקודת חיבור גיאו-פוליטית בין אינטרסים אזוריים ובינלאומיים. מה שקורה בים לא נשאר בים. מוקדי הסיכון אומנם מצויים במצרי הורמוז או בבאב אל-מנדב, אבל השפעתם בתחום הסחר מורגשת בשנגחאי, המבורג, ניו-ג'רזי וסנט-פטרבורג. ההתקפה האיראנית באה בשעה שמגפת הקורונה הגבירה הדרסטית את הביקוש לשינוע ימי ובה בעת גרמה להגבלות על פעילות נמלים. התוצאה היא עומס חריג ועלייה משמעותית של מאות אחוזים בעלות ההובלה הימית. המערכת הגלובלית מצויה במצב של תלות גוברת בסחר הימי ובה בעת מודעת לפגיעות של נתיבי ההובלה.

הדגמה חיה קיבלנו במארס האחרון כשספינה בודדת שנתקעה בתעלת סואץ במשך שישה ימים גרמה לחוסרים זמניים בציוד ברחבי העולם. עבור מדינות המערב, וארה"ב בראשן, חשיבות שימור חופש השייט בזירתנו אף חורגת מההקשר המזרח-תיכוני – היא משליכה על עקרונות שהן שואפות לקדם בזירות אחרות, לדוגמה בהתמודדות עם סין בים סין הדרומי או עם רוסיה בים השחור. זו אחת הסיבות לגינוי המהיר של ההתקפה האיראנית על "מרסר סטריט" בידי מדינות G7 והפניית האצבע הברורה לעברה.

ההזדמנות המדינית העיקרית שמזמנת ההתקפה האיראנית מצויה בחיזוק הקשר עם מדינות המפרץ והים האדום. רבות דובר על הקושי ליצור קואליציה ישראלית-אזורית מול איראן כי לכל אחת מהמדינות סדר עדיפויות שונה ביחס לאיומים האיראניים. בחריין מודאגת מחתרנות פנימית, איחוד האמירויות ממל"טים וטילי שיוט, סעודיה מתמיכת איראן בחותים בתימן, וישראל מהפעילות האיראנית בסוריה ובלבנון. חופש השייט הוא מרחב של אינטרס משותף עבור כולן. עבור מדינות המפרץ מדובר בקו חיים של ממש. מערכות הסחר, ייצוא האנרגיה והתקשורת שלהן עם המערכת הבינלאומית – תלויות בו. יש להזכיר כי ב-2019, בעקבות התקפות איראניות במצרי הורמוז, קמה המסגרת הבינלאומית לביטחון ימי (IMSC). המטה שלה הוצב בבחריין ולוקחים בה חלק שחקנים אזוריים כסעודיה ואיחוד האמירויות לצד מעצמות ימיות מערביות כארה"ב ובריטניה.

ההסלמה במרחב הימי מספקת לישראל הזדמנות לבחון את מתודות הפעולה שלה מול האיום האיראני. עד עתה עיקר היצירתיות במערכה מול איראן הושקעה במבצעים צבאים חשאיים. הגיע הזמן להשקיע מידה שווה של יצירתיות גם במעשה המדיני של בניית קואליציות. הגיע הזמן ליצור איזון שונה בין פעילות במסגרות רב-צדדיות ובין פעולות "כחול-לבן". אם ישראל תשכיל להתחבר למערכה הבינלאומית והאזורית להבטחת חופש השייט יהיה זה מרכיב חשוב לא רק בשמירה על ביטחון האינטרסים שלה. ממש כמו במקרה של "הסכמי אברהם", בפעילותיה ההתקפיות איראן מספקת לישראל הזדמנות לקידום שילובה האזורי. על ישראל לעלות על הגל ולנצל את ההרמה האיראנית להנחתה.

מה ישראל יכולה וצריכה לעשות ברמה הקונקרטית? ראשית, להגביר את רמת מעורבותה ב-IMSC באופן פורמלי או בלתי פורמלי. מדובר בנקודת מפגש בין שחקנים גלובליים ואזוריים ולכן היא בעלת חשיבות כפולה לישראל. שנית, להגדיר את חופש השייט כנושא מרכזי במכלול של נושאים אסטרטגיים לדיאלוג עם המסגרות הרב-צדדיות במזרח ובמערב הים האדום – מועצת המדינות הערביות והאפריקאיות הגובלות בים האדום והרשות הבין-ממשלתית לפיתוח בקרן אפריקה (IGAD). בעתיד, שיתוף פעולה בנושא חופש השייט גם יוכל להוות נקודת פתיחה לדיאלוג אזורי, הכולל את ישראל, על גיבוש חזית מדינית אזורית משותפת כנגד פעילותה האזורית של איראן.

מינוף נושא חופש השייט כנושא לשיתוף פעולה עם האזור יוצרת לישראל הזדמנות כפולה: ראשית, כמסגרת מדינית לחיזוק השותפות עם מדינות הנורמליזציה, ושנית, בשיפור ההתמודדות עם איומים איראנים. חלק מרכזי מהאתגר שבמעבר לשלב הבא ב"הסכמי אברהם" כרוך באיתור מסגרות פוטנציאליות ארוכות טווח לשיתוף פעולה. שיתוף פעולה מדיני ומבצעי בנושא חופש השייט הוא נושא בעל נפח פעילות אסטרטגי ששותפות האינטרסים בו צפויה רק לגדול. פוטנציאל שיתוף הפעולה בנושא זה הוזכר בשבוע שעבר על-ידי תת שר החוץ הבחרייני בעת ביקורו בישראל. הוא דאג להדגיש את דאגת מדינות האזור מהפגיעה בחופש השייט בנשימה אחת עם חשיבות הפעולה הרב-צדדית. בהסתכלות עתידית, שיתוף פעולה בנושא יכול לסייע בקידום "נורמליזציה זוחלת" ואף ליצור מרחב לצירוף שותפות למחנה הנורמליזציה – בראש ובראשונה סעודיה, אך גם עומאן וכוויית.

**המאמר פורסם בהארץ, 19 באוגוסט 2021.

הפוסט איראן העניקה לישראל מתנה מן הים. זה הזמן לנצלה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אלא שהשנים האחרונות הוכיחו את כישלון המב“מ להשיג את יעדיו המבצעיים מרחיקי הלכת בזירה הפלסטינית. כל אחד מסבבי הלחימה האחרונים הציב את ישראל בעמדה נחותה ביחס לקודמו. כל אירוע חדש מציג שינוי לרעה בשני ממדים – התחזקות מעמדו הפוליטי של חמאס בזירה הפלסטינית והידרדרות תדמיתה הבינלאומית של ישראל. ניתן לראות זאת גם בהחלטת בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג לחקור את אירועי "צוק איתן", ועתה גם במרקם היחסים בין אזרחיה היהודים והערבים במדינת ישראל.

גם במישור המבצעי, על אף הצלחות מבצעיות מרשימות, מחוללי האיום הצליחו לשדרג את יכולתם להסב נזק לעורף הישראלי במרכיבי כמות ואיכות. במקום שהמב"מ תעצב את המציאות במהלך סבבי הלחימה, סבבי הלחימה מעצבים את המציאות הכוללת וישראל חווה הידרדרות הדרגתית. המרדף הנואש אחר "תמונת ניצחון“ בסיום מבצע "שומרי החומות", במאמץ "לצרוב" את תודעת הציבור הישראלי יותר מאשר את תודעת מנהיגי חמאס, היא עדות טרגית לכשל המתמשך הזה.

אבל הכשל העיקרי של המב“מ אינו באי השגת יעדיו המבצעיים, כי אם באימוץ ההיגיון הבסיסי שלו על-ידי הדרג המדיני בישראל כתחליף לעשייה מדינית. המב"מ מכתיב היגיון של הקפאת מציאות בכל מחיר והשלמה עם כרוניקה של הידרדרויות ידועה מראש תוך ויתור על ניסיון ממשי לעצב את המציאות. זהו ניסיון נואש להקפיא את הסטטוס-קוו. התרחיש האופטימי ביותר שלו הוא שלא יהיה גרוע יותר בעתיד. כתוכנית שצמחה מתוך הדרג הביטחוני בישראל כתגובה לשינויים במאפייני האיום – המב“מ פועל לצמצם יכולות ולהשפיע על שיקולים מיידים במקום להשפיע על מוטיבציות ארוכות טווח. לכן, האשמה אינה בדרג הביטחוני. כתוכנית צבאית לניהול סכסוך, המב"מ נועד מלכתחילה לעכב זמנית החמרה במתאר האיום ולא לשנות תנאים מערכתיים או לספק תמריצים מדיניים אסטרטגיים.

המב"מ נולד ממערכת ביטחונית שכפופה להנהגה פוליטית נעדרת חזון או רצון לעסוק ביוזמות מדיניות לשלום. אימוצה כתוכנית עבודה לאומית קשור לעובדה שהגישה הזו מתאימה ככפפה לגישת האנטי-פתרון (Anti Solutionism) שאימצה ישראל בעשור האחרון. ממשלות נתניהו הפכו את ההחלטה שלא להחליט לאסטרטגיה – הן נמנעות במפגיע מדיון בפתרונות ארוכי טווח ובמקום אלו יוצרות מציאות זוחלת – בין אם מדובר בסיפוח שטחי C, בהתנהלות מול חמאס או ביחסי המדינה עם הציבור הערבי. גם ההתפתחויות המשמעותיות במישור המדיני בשנים האחרונות – תוכנית טראמפ ו"הסכמי אברהם" אינם תוצרים של יוזמה ישראלית לשלום, אלא בעיקר ניצול הזדמנויות נסיבתיות.

המב"מ יוצר תחושה מזויפת של עשייה. זו מדיניות שמקדשת יצירתיות ויוזמה מבצעית בבניית בנק מטרות איכותי, אבל מאפשרת לדרג הפוליטי להימנע מחשיבה על מהלכים מדיניים. כך הפכנו בעשור האחרון לאומה של ציידי מחבלים במקום של מדינאים ודיפלומטים המצטיינים במעשה הצבאי, אבל מבזבזים את הישגיו היקרים שוב ושוב ללא תוחלת, מאחר שאין לנו סדר יום מדיני כולל או אפילו יעדים מדיניים ספיציפיים. אשליית העשייה המדומה מתנפצת פעם אחר פעם בהסלמות – בעוד שאנו מנסים לשמר את הקיים ונמנעים מיוזמה מדינית, איראן, חמאס, חיזבאללה נוטלים את היוזמה – לומדים, מסתגלים ומשפרים את תנאי הפעילות שלהם לקראת הסיבוב הבא.

השיתוק המדיני תופס את ישראל בנקודת זמן קריטית לעתיד הסכסוך. מצד אחד, מול מרחב הזדמנות חסר תקדים במישור האזורי, ומצד שני מול מרחב סיכון משמעותי במישור הלאומי-פלסטיני. מחד, מערך האינטרסים המשותף נותן לישראל הזדמנות לעשות שימוש בשותפות עם מדינות האזור (בדגש על מצרים, ירדן, סעודיה ואיחוד האמירויות) הן כמנוף להתנעה מחדש של התהליך המדיני מול הרשות, והן ככלי זמני למניעת סכסוך באמצעות פיתוח כלכלי של עזה. מאידך, ישראל ניצבת מול תקופת הדמדומים של אבו-מאזן – עידן של תיאום ביטחוני ישראלי-פלסטיני יוצא דופן שמנע פעם אחר פעם התגבשות של תשתיות טרור בגדה וחידוש פיגועים נגד ישראל משטחה.

המציאות החדשה של פתח כתנועה מוחלשת פוליטית, מפוצלת, ששותפיה הערבים נטשו וממשלת ישראל עושה בה כרצונה, מטילה צל כבד על המשך התיאום ביטחוני עם הרשות ומגדילה את הסיכוי להתחזקות חמאס בגדה. סבב ההסלמה הבא עלול להציב בפני ישראל מציאות חדשה שבה הגדה משמשת חזית פעילה.

לאחר עשור של שיתוק מרצון, ישראל חייבת לתעדף מחדש את המסלול המדיני ולחדש את חתירתה לשלום עם הפלסטינים. עליה לספק אלטרנטיבה מדינית למדיניות סבבי ההסלמה תוך ניצול השינויים האזוריים והמקומיים. השינויים הטקטוניים הצפוים לאחר סיום תקופת אבו-מאזן מחייבים אותה להציג תוכנית מדינית חדשה להסדרת יחסיה עם הרשות, שבמרכזה הפסקת פעילות ההתנחלות ובניית מנגנונים משותפים להורדת מפלס המתח בירושלים וסביבתה. יוזמה כזו תעצב את מערכת היחסים עם יורשיו של אבו-מאזן, תעניק תקווה לציבור הפלסטיני, תבטיח את המשך התיאום הביטחוני, ותהווה בהמשך בסיס לבניית אמון משותף בין המנהיגים ולחידוש התהליך המדיני.

בהקשר זה, על ישראל להפוך את "הסכמי אברהם" לשובר שוויון אסטרטגי, באמצעות שילוב מדינות האזור בחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים. שילוב זה יועיל גם להעמקת מערך שיתוף הפעולה האזורי אל תחומים אסטרטגיים משמעותיים אחרים, כמו גיבוש בריתות הגנה מול איראן ושלוחותיה ושילובה של סעודיה בהסכמי הנורמליזציה.

במסגרת חידוש התהליך המדיני, על ישראל להתחייב לתהליך משותף עם הקהילה הבינלאומית, כולל עם השותפים האזוריים, במטרה לקדם פרויקטים רחבי היקף לפיתוח עזה. רעיונות ויוזמות לא חסרות בעניין. אלא שתשומת הלב הישראלית והבינלאומית בנושא מחזיקה בדרך כלל שבועיים-שלושה לאחר כל סבב הסלמה ולאחר מכן דועכת עם שינוי סדר היום התקשורתי. חיבור סוגיית העלאת איכות חיי תושבי עזה לתהליך מדיני כולל תיצור מחויבות ארוכת טווח ישראלית, פלסטינית ובינלאומית להשגת יעד זה.

המב"מ שימש בעשור האחרון כמינימום ההכרחי לקיום נסבל של ישראל במרחב דינמי של איומים. אך המגבלות של תפישה צבאית זו בהבטחת ביטחונה של ישראל מחזקות את המסר שמהדהד בשבועות האחרונים מעזה ועד גבול הצפון – לצד מאבק עיקש בשלוחות ציר ההתנגדות, המערכה העיקרית שישראל צריכה לעסוק בה בכדי למנוע מלחמות, היא המערכה על השלום.

**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים באתר הארץ, 2 ביוני 2021

הפוסט תבוסת המערכה בין המלחמות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם במערכות בחירות קודמות נרשמה תמיכה בינלאומית במועמדים ישראלים. דוגמה בולטת לכך היתה ועידת שארם א-שייח, שאותה ארגן נשיא ארה"ב ביל קלינטון ב-1996 כדי לתמוך במועמדותו של שמעון פרס לראשות הממשלה. אולם, מרבית התקדימים היו מאופקים יותר ושונים מהמתרחש השנה, שבה התמיכה בנתניהו הפכה מפורשת ונרחבת. בנוסף, בעוד שמאמצים בינלאומיים קודמים נועדו לתמוך בסדר יום פוליטי של מועמד, המעורבות בתקופה האחרונה נוגעת בעיקר לפן האישי ולא לאידאולוגי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-21 באוגוסט 2019

הפוסט השבר בין ליברלים לא-ליברלים מרוח על כרזותיו של נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.