דיון זה מצטרף לשורה של אינדיקטורים נוספים שמשקפים את השינוי במידת הקשב והעניין הבינלאומי בנושא מאז הקמת הממשלה. ניתן לראות זאת היטב במעורבות הגוברת של ארצות הברית, שבאה לידי ביטוי בין השאר בביקורים של מזכיר המדינה בלינקן, היועץ לביטחון לאומי סאליבן, וראש ה-CIA ברנס, שנפגשו עם המנהיגות בירושלים וברמאללה, ובהצהרות תקיפות של בכירים אמריקאים (בין השאר של בלינקן ושל דוברת הבית הלבן) נגד החלטות הממשלה בנושא ההתנחלויות.

דאגה חמורה וחריגה

מעורבות זו כוללת צעדים חריגים שלא נראו פה בעשור האחרון – פעילות תיווך אמריקאית בין הצדדים על גיבוש הבנות כתנאי לביטול ההצעה הפלסטינית לגינוי ישראל במועצת הביטחון, והחלטה להשאיר באזור צוות של פקידים בכירים בממשל (בראשות ברברה ליף והאדי עמר) למעקב אחר האירועים לקידום הרגעה. כל זאת לאחר שבשנים האחרונות המעורבות האמריקאית בסכסוך ובפעילות תיווך בין הצדדים הייתה נמוכה מאוד, ובביקור של הנשיא ביידן באזור ובפגישתו עם ראש הממשלה דאז לפיד (ביולי 2022) הנושא נכח בשוליים בלבד.

דינמיקה דומה אפשר לזהות גם בהתנהלות של שחקנים בינלאומיים נוספים. שרי החוץ של צרפת, גרמניה, איטליה ובריטניה, הצטרפו למזכיר המדינה האמריקאי ופרסמו הודעה חריגה שמביעה "דאגה חמורה" ממדיניות הממשלה בנושא ההתנחלויות; בכירים מהאיחוד האירופי, סעודיה והליגה הערבית יזמו מפגש מיוחד בבריסל בנושא הפלסטיני; 94 מדינות חתמו על הצהרה נגד צעדי הענישה של הממשלה כנגד הרשות הפלסטינית; והצהרה של 15 חברי מועצת הביטחון (לראשונה זה שמונה שנים) שגינתה את ישראל ועסקה בנושא ההתנחלויות וירושלים. זאת במקביל לצעדים של שחקנים באזור – ובראשם ירדן ומצרים – שהעבירו מסרים פומביים וחשאיים של דאגה מהממשלה החדשה וחשש מהסלמה.

גם איחוד האמירויות, השותפה של ישראל להסכמי אברהם, ממלאת תפקיד חשוב בתהליך זה והיא זו שבעקבות הביקור של בן גביר בהר הבית יזמה דיון חירום במועצת הביטחון, ודחתה ביקור מתכונן של נתניהו, ולאחרונה גם עבדה בתיאום עם ההנהגה הפלסטינית על ניסוח הודעת גינוי לישראל במועצת הביטחון. נראה שהממשלה החדשה בישראל מסייעת למעשה לקרב בין האמירתיים והפלסטינים, לאחר הקרע שנוצר ביניהם בעקבות הסכמי הנורמליזציה.

הסכסוך חוזר אל הבמה

ביטוי בולט לתהליך הגברת המעורבות הבינלאומית בסכסוך ניתן היה לראות גם בכינוס פסגת עקבה, שנערכה בתחילת השבוע בהשתתפות נציגים ישראלים, פלסטינים, מצרים, ירדנים, ואמריקאים. מפגש פסגה פומבי של בכירים ישראלים ופלסטינים, בחסות אזורית או בינלאומית, לא התקיים מאז קריסת היוזמה של מזכיר המדינה ג'ון קרי (2013-2014), ו"מסמך עקבה", שהוסכם במפגש, הוא נייר הבנות מדיניות ישראלי-פלסטיני ראשון מאז תקופת קרי.

התפתחויות אלו מתרחשות כאשר במהלך העשור האחרון ניתן היה לזהות מגמה של חוסר מעורבות בינלאומית בסכסוך, וירידה במידת העניין הבינלאומי בנושא זה. העולם התייאש מסבבי המשא ומתן שלא הניבו הסכם, ולא זיהה נכונות פוליטית לפריצת דרך בשני הצדדים. נושאים ומרחבים אחרים משכו את תשומת הלב הבינלאומית – גם בזירה האזורית (איראן, סוריה, תימן, אפגניסטן) וגם בזירה הגלובלית (סין, קורונה, עליית הפופוליזם ולאחרונה כמובן גם המלחמה באוקראינה).

מגמה זו המשיכה ביתר שאת גם בתקופת הממשלה הקודמת. הדיאלוג שהוביל שר הביטחון גנץ עם ההנהגה הפלסטינית, גם אם התמקד בעיקר ב"צמצום סכסוך" ובהיבטים ביטחוניים, שכנע את העולם שהנושא נמצא בטיפול, לכאורה, ושאין צורך בהתערבות מיוחדת.

אך בתקופה האחרונה, במיוחד מאז הקמת הממשלה החדשה, התמונה השתנתה, והעולם מזהה יותר ויותר סימנים מדאיגים שמדליקים נורות אזהרה, ודוחפים להגברת המעורבות. גם בזירות סכסוך אחרות בעולם, ניתן לראות שהתערבות בינלאומית מתחילה, או גוברת, בדרך כלל כאשר מתפתחת הסלמה, או כשיש תחושה שהצדדים מתקרבים לעימות אלים.

בעולם מזהים שהזירה הישראלית-פלסטינית נפיצה ורגישה במיוחד, והסימנים לכך בשטח הם רבים. מוקדי החיכוך והעימות מתגברים ומצטברים: מהר-הבית/אל-חראם א-שריף, דרך בתי הסוהר, שכונות מזרח ירושלים (במיוחד מחנה הפליטים שועפאט ועיסאויה), שכם, ג'נין, וחידוש ירי הרקטות מעזה. האירועים האחרונים בחוארה הם הוכחה נוספת.

שחקנים בזירה הישראלית ששימשו כ"ספוילרים" שפעלו מחוץ למערכת לקידום הסלמה וחוסר יציבות, נמצאים עכשיו בתוך הממשלה ומחזיקים בעמדות מפתח. רעיונות קיצוניים, כמו סיפוח השטחים, חיסול הרשות הפלסטינית, ושבירת הסטטוס קוו בהר-הבית, נאמרים באופן גלוי על ידי דוברים בכירים בקואליציה, וצעדים שנחשבו חציית קו אדום, כמו הכשרת מאחזים, הופכים למדיניות רשמית. כל זה מצטרף לסימנים גוברים של חוסר יציבות בצד הפלסטיני, על רקע היחלשות וחוסר הלגיטימציה של הרשות הפלסטינית, לצד התגברות פעולות הטרור נגד ישראלים. לכל זה צריך להוסיף את החשש הקבוע מהסלמה על רקע חודש הרמדאן, ובמיוחד בנקודת המפגש שלו עם חג הפסח.

אצבע בסכר

בתקופת ממשלת בנט-לפיד הקפידו מתנגדיה מימין לטעון שהממשלה מחדשת את "התהליך המדיני" אחרי שנתניהו קבר אותו, אך המציאות היא שונה. בתקופת ממשלת השינוי לא היה שום ניסיון אמיתי להוביל מהלך מדיני עם הפלסטינים, והמגעים התמקדו בנושא הביטחוני ובצעדים כלכליים מוגבלים, והעולם כמעט ולא עסק בנושא. גורמים בינלאומיים, ובראשם ממשל ביידן, גם לא רצו לקדם יוזמה מדינית שתאיים על יציבות ממשלת השינוי. אך דווקא לאחר הקמת ממשלת נתניהו חל שינוי ושחקנים שונים החלו להגביר מעורבות מדינית.

רבים חשים שהזירה הישראלית-פלסטינית נמצאת בצומת דרכים קריטי ונעה במהירות לקראת פיצוץ. במערכת הישראלית ניתן לראות מדיניות דואלית כאשר יד אחת, שאותה מובילים בעיקר גורמים במערכת הביטחון, מנסה לסייע למאמצים המדיניים להרגעת הרוחות, ולחיזוק הרשות הפלסטינית, בעוד שהיד השנייה, שאותה מובילים גורמים ממפלגת הציונות הדתית, תורמת להתססה, נותנת גיבוי לאלימות של קבוצות מתנחלים, ומייחלת לפירוק הרשות ולניצול המצב עבור קידום מדיניות הסיפוח.

ניתן היה לראות השבוע שבעוד שיד אחת של הממשלה (ראש המל"ל צחי הנגבי) נשלחה לחתום על מסמך עקבה, היד השנייה (השרים סמוטריץ' ובן גביר) התכחשה להבנות בפומבי. בצד הפלסטיני, הנהגת הרשות פועלת לייצוב המצב, ולהגברת המשילות בשטח, אך היא פועלת אל מול לחץ ציבורי גובר שמתנגד לרשות ולהמשך התיאום הביטחוני עם ישראל (כפי שבא לידי ביטוי בתמיכה הרחבה ב"גוב האריות" והתגברות הפגנות המחאה), ואל מול מאמצים של תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי לנצל את חולשת הרשות כדי לחזק את כוחן.

על רקע זה, המעורבות הבינלאומית גוברת ושלושה שחקנים מרכזיים – ארצות הברית, מצרים וירדן – מנסים בכל כוחם למנוע את מה שנראה כמעט בלתי נמנע, וליצור מערכת הבנות מדינית וביטחונית שתמנע הידרדרות. הם מזהים שילוב מסוכן של אלמנטים שמייצרים פוטנציאל ל"סערה מושלמת" ומנסים למלא את התפקיד של הילד עם האצבע בסכר.

השאלה שנותרה פתוחה היא כיצד תפעל ישראל ואיזו יד תשלוט בהגה. הציבור הישראלי טרוד היום במאבק על המהפכה המשטרית, ומתקשה לעסוק בנושאים אחרים, אך אסור לו להעלים עין מההתפתחויות הדרמטיות שמתרחשות בזירה הפלסטינית (כאשר למדיניות הסיפוח יש קשר ישיר למהלכים שמקדמים בזירה המשפטית), במיוחד כשהסכנה של הסלמה חסרת תקדים נמצאת מעבר לפינה. צריך לברך על המאמצים של ידידינו בעולם ובאזור, שמנסים למלא את הוואקום בהיעדר "מבוגר אחראי", ולקוות שזה לא מעט מדי ומאוחר מדי, ושהם ימצאו בצד הישראלי שותפים שיעזרו להם לעצור את ההידרדרות לתהום.

הפוסט בעולם רואים את ישראל – ומחכים לסערה המושלמת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תקריות ומתחים במרחב הר הבית/אל-חרם א-שריף שימשו זרז לסבבים של עימותים ואלימות בזירה הישראלית-פלסטינית במהלך בעשור האחרון – בין השאר באירועים בירושלים ב-2014, 2015, 2017 ו-2021. בעבר, אירועי הסלמה דחפו את נתניהו לדיאלוג מדיני עם ירדן, ולהסכמה על הסדרי הרגעה שכללו את הדגשת המחויבות לסטטוס-קוו במקום, ולעתים גם הגבלות על ביקור חברי כנסת או פעילי תנועות המקדש (לדוגמה במסגרת "הבנות קרי" ב-2015). אך בקואליציה החדשה נראה שהאיזון הפוליטי השתנה. התלות של נתניהו באנשי "הציונות הדתית", הקוראים לשינוי משמעותי בסטטוס-קוו, גברה ומרחב התימרון של נתניהו הצטמצם.

על רקע זה, הזהירו השבוע גורמים בירדן שניסיון של הממשלה החדשה בישראל לשנות את הסטטוס-קוו בהר הבית, ולאפשר פרובוקציות במקום מצד איתמר בן גביר כשר עתידי לביטחון פנים, עלול לאיים על יחסי השלום עם הממלכה ולהבעיר את האזור כולו. בתקשורת דווח כי נתניהו כבר העביר מסרים מרגיעים לירדן, באמצעות הנשיא הרצוג, בנושא זה, אך ספק אם זה יספיק כדי להפיג את החששות הכבדים.

נוכח המתח הגובר בסוגייה זו בנקודת הזמן הנוכחית, ועל בסיס ההיסטוריה הארוכה של סבבי ההסלמה בהר, מתחדד הצורך בהגברת התיאום ושיתוף הפעולה בין השחקנים השונים, ומיסוד הערוצים הפועלים למניעת משברים והסלמה. הסקר השנתי של "מיתווים", שפורסם לאחרונה, חשף נתון מעניין בהקשר זה, לפיו 61% מהציבור הישראלי (כולל רוב בקרב מצביעי המרכז-ימין) תומכים ברעיון של הקמת מנגנון תיאום שיכלול את ישראל, ירדן והפלסטינים, ויפעל למניעת הסלמה ומתח במקומות הקדושים בירושלים. 20% בלבד הביעו התנגדות. נתון זה מראה שהציבור הישראלי מודע לרגישות הנושא, ולצורך לחזק את התיאום ואת הדיאלוג בין הצדדים.

לאחר מלחמת ששת הימים התגבש ערוץ תקשורת חשאי בין הרשויות הישראליות לבין אנשי מנהלת הווקף, שנמצאת תחת חסות ירדנית ועוסקת בניהול האתר, והתפתח מעין "מודוס וויונדי". פרופ' יצחק רייטר הראה במחקרו על הר הבית, שמנגנון התיאום ומערכת ההבנות השקטה קרסו בעקבות פרשת מנהרת הכותל ב-1996. הקרע הזה החריף בעקבות האינתיפאדה השנייה וסבבי ההסלמה סביב הר הבית. במהלך שנות שלטון נתניהו המתח עם ירדן העמיק, הקשר עם הווקף נחלש, וסבבי האלימות הובילו למעורבות אמריקאית במילוי הוואקום. כך היה למשל בנובמבר 2014 ובאוקטובר 2015, כאשר שר החוץ ג'ון קרי דילג בין ירושלים, עמאן ורמאללה, וגיבש הבנות שיביאו להרגעת הרוחות. בשנה האחרונה, בתקופת ממשלת בנט-לפיד, נעשה ניסיון להקדים תרופה למכה ועל רקע החשש מהסלמה בתקופת הרמדאן, יזמה ישראל מגעים אינטנסיביים עם ירדן והפלסטינים (שכללו מפגשים של יאיר לפיד, בני גנץ, ועמר בר לב עם בכירים ירדנים ופלסטינים). מהלך זה נעשה בהובלת הצדדים, ולא על-ידי שחקן חיצוני. הוא התאפשר על רקע שיפור היחסים עם ירדן והרשות הפלסטינית, ושיקף רצון לפעול לפני הסלמה ולא אחריה.

אך הרעיון שנבחן בסקר של מיתווים מציע מודל אחר: במקום מאמצי דילוג של גורמים חיצוניים לאחר שכבר פרצה האש, או מגעים אד-הוק בין בכירים לקראת מצב משברי – להקים מסגרת קבועה של דיאלוג, תיאום ושיתוף פעולה סביב הנושא הרגיש והנפיץ הזה. מנגנון שכזה יאפשר שמירה על ערוץ תקשורת קבוע, ישמש ככלי להחלפת מסרים ומידע ובניית אמון, ויקדם תיאומים והכנות לקראת רגעי משבר ופעולות להרגעת הרוחות. ההגיון מאחורי המודל הוא להימנע ממצב מוכר שבו מנסים לפעול רק בדיעבד, כשהצדדים מתקשים לרדת מהעץ, אלא לבנות מערכת קשרים דווקא בתקופות של שקט. התמיכה הציבורית ברעיון מראה שדעת הקהל בישראל מבינה את הרגישות המיוחדת בהר הבית, את הצורך בתיאום עם הצדדים האחרים, והכרה בתפקיד שלהם בניהול המקום. בצעד שכזה יש כמובן רגישות פוליטית, וצפויה לכך התנגדות בקרב גורמים שפועלים לשינוי הסטטוס-קוו, אך כאמור, נראה שרוב הציבור תומך בכך.

אם יוסכם על כיוון מדיניות זה, הצדדים יידרשו לדון באופי המנגנון, בגורמים שיהיו מעורבים בו, ובמנדט שלו. חשוב שיהיו מעורבים במנגנון זה גורמים שפועלים בשטח, ומכירים היטב את המצב בהר, אך יש לתת גם מקום לנציגים ברמה המדינית, שיפעלו בתיאום עם מקבלי ההחלטות, להבטיח גם ממד אזרחי-מדיני ולא רק ביטחוני. הצדדים יוכלו גם לדון בשילוב של גורמים נוספים, ובכלל זה אפשרות לקיום דיאלוג עם אנשי דת ונציגים קהילתיים. "יוזמת ז'נבה" (2003) הציעה בתוכנית שגיבשה לגבי ירושלים, הקמת מועצה בין דתית שתשמש כגוף מייעץ לגבי ניהול המקומות הקדושים.

במקביל, כיוון חשוב נוסף הוא שיתוף שחקנים מהרמה האזורית או הבינלאומית. בהקשר זה יש להזכיר את מרוקו, שמשמשת כיו"ר ועדת ירושלים בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, ואת סעודיה, שנושאת באחריות למקומות הקדושים לאיסלאם במכה ובמדינה. דיון זה מתחבר להצעות ורעיונות שעלו לאורך השנים באשר להקמת מנגנונים מיוחדים בניהול האתרים הקדושים. הצעת אולמרט (2008), למשל, דיברה על מסגרת שתורכב מחמש מדינות – ישראל, פלסטין, ירדן, סעודיה וארה"ב; תוכנית עמירב-חוסייני (2000) הציעה הרכב של 11 מדינות – ישראל, פלסטין, חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון ועוד ארבע מדינות ערביות.

תהליך אוסלו בחר לדחות את שאלת ירושלים לסוף המשא ומתן. אך המתיחות המתפרצת לעיתים בירושלים מבהירה שוב ושוב שהתעלמות מהנושא אינה אפשרית. כל פעם שהעיר בוערת, והתקשורת מראה את תמונות העימותים והאלימות, הציבור מופתע ומגלה מחדש את הבעיה ואת המורכבות שבה. לכן, בניית מנגנונים למניעת הסלמה בירושלים היא מהלך מיידי ודחוף, לא לסיום הדרך. יתר על כן, מנגנון בנושא המקומות הקדושים יכול להיות גם צעד ראשון שיאפשר להניח תשתית לקידום שיתופי פעולה גם בסוגיות נוספות, ואולי אף להתניע בעתיד מומנטום מדיני ותחילת שיח אמיתי בין הצדדים בשאלת ירושלים. השילוב בין חוסר היציבות בגדה המערבית, המתיחות במזרח ירושלים, לחששות ממדיניות קיצונית ומסוכנת של גורמים בממשלה החדשה, יוצר מצב נפיץ במיוחד. כל אירוע חריג בהר הבית עלול להיות טריגר להתלקחות.

המאמר פורסם בהארץ בנובמבר 2022.

הפוסט כל העיניים על הר הבית והגפרור ביד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה ניתן בעצם ללמוד מביקור ביידן על מדיניות הממשל בנושא הפלסטיני? הפרשנים באולפני הטלוויזיה בישראל הסבירו לנו שהנושא הפלסטיני נעלם ושבכירים ברמאללה הביעו אכזבה מהביקור. אלא שהזווית הפלסטינית מחייבת ניתוח מורכב יותר הואיל והיא מושפעת בין היתר מנקודת ההתייחסות: האם משווים את מדיניות ביידן למדיניות טראמפ או אובמה, לציפיות של ישראל או לאלה של הפלסטינים. כמו כן, קיים צורך להבחין בין הרמה ההצהרתית של הביקור לבין הצעדים שנדונו בו.

ניתוח הרטוריקה מלמד שהממשל האמריקאי מאשרר את תמיכתו בפתרון שתי המדינות ואת חשיבות קיומו של אופק מדיני. ביידן הדגיש בדבריו בבית לחם כי הפתרון צריך להתבסס על קווי 1967 עם חילופי שטחים מוסכמים. מדובר אפוא בחזרה למדיניות האמריקאית שקדמה לטראמפ, בה תמכו הנשיאים קלינטון, בוש ואובמה. ביידן הוסיף לכך גם הזדהות עם הסבל של הפלסטינים, התייחס בין השאר למגבלות על חופש תנועה והדגיש שלשני הצדדים יש זכות שווה לכבוד ולחופש.

מנגד, הצהרות ביידן הבהירו שוושינגטון לא רואה כרגע בשלות לחידוש המשא ומתן המדיני. בנאום שנשא עם נחיתתו נחיתתו בישראל, הצמיד הנשיא לדבריו על פתרון שתי מדינות הסתייגות לפיה הוא מודע לכך שזה לא יתגשם בטווח הקרוב. את חוסר הדחיפות של הנושא אפשר גם לזהות בפיסקה על הנושא הפלסטיני ב"הצהרת ירושלים" (הצהרת ביידן-לפיד) שהתאפיינה בניסוח מעורפל (התחייבות "לדון באתגרים ובהזדמנויות ביחסי ישראל-פלסטינים") ולא כללה התייחסות להתנחלויות ולכיבוש.

בשאלת ירושלים נקט ביידן בקו זהיר ודיבר על "עיר לכל תושביה", שנמצאת בלב החזון הלאומי של שני העמים. הוא ציין שארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, אך גבולות חלוקת הריבונות בעיר ייקבעו במשא ומתן. ביקורו בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, ללא ליווי ישראלי, היה יוצא דופן, אך ביידן הקפיד להציגו כביקור פרטי-הומניטרי. הוא גם לא חזר על הבטחתו לפתוח את הקונסוליה בירושלים, שהובילה את הקשר הדיפלומטי עם הפלסטינים ונסגרה בתקופת טראמפ.

לאן הולכים מכאן

על רקע זה, נשאלת השאלה: אם אין כוונה אמריקאית לקדם בטווח הקרוב מהלך מדיני, אז מה כן? בהצהרותיו ומעשיו של ביידן אפשר לאתר מספר כיווני מדיניות אפשריים: ראשית, עם כניסתו לבית הלבן חידש ביידן את הקשר בין וושינגטון לרמאללה והחזיר את הסיוע הכלכלי שהופסק. במסגרת זו, הוא הכריז בביקור על חבילת סיוע שמיועדת לבתי חולים במזרח ירושלים, לאונר"א ולסיוע בביטחון תזונתי. צעדים אלו הם חלק ממדיניות אמריקאית שמטרתה לשפר את חיי היום-יום של הפלסטינים. תמיכה ביוזמות לחיזוק הכלכלה הפלסטינית הופיעה גם ב"הצהרת ירושלים" והיא מתחברת לגישת "צמצום הסכסוך" שבה תומכים גורמים בכירים בממשלת ישראל.

בהקשר זה, ביידן ניצל את הביקור על מנת להכריז על מספר צעדים כלכליים, בהסכמה ישראלית, ובהם שדרוג רשת הסלולר בגדה המערבית וברצועת עזה לטכנולוגיית 4G, פתיחת מעבר אלנבי 24/7 והחייאת הוועדה הכלכלית הישראלית-פלסטינית (JEC). צעדים אלו ואחרים נדונו לאורך תקופה ארוכה, אך לא התממשו. בציבור הפלסטיני נשמעה ביקורת על ההתמקדות של ביידן בהקשר הכלכלי, ללא קידום של שינוי מבני במצב הקיים. אחות פלסטינית שנכחה בנאום הנשיא באוגוסטה ויקטוריה העירה לו בסיום דבריו, כי היא מודה לו על התמיכה בבית החולים, אבל "אנחנו זקוקים ליותר צדק, ליותר כבוד". לכך מתווסף הכעס על כך שהממשל לא פועל לפתיחת הקונסוליה (כפי שהבטיח) ולפתיחת משרדי אש"ף בוושינגטון.

שנית, ביידן הצביע על יעד ביניים נוסף של "קירוב" בין ישראלים ופלסטינים. בהקשר זה נכללים צעדים לקידום דיאלוג ברמת המנהיגים (כמו שיחה בין לפיד ואבו-מאזן), ובמקביל גם צעדים לעידוד קשרים בין העמים. ביידן הכריז על שני מענקים נוספים שניתנו במסגרת יוזמת MEPPA (Middle East Partnership for Peace Act) לשני פרויקטים משותפים של חברה אזרחית, אחד בתחום הבריאות והשני בתחום הטכנולוגיה.

כיוון מדיניות שלישי הוא שימוש בתהליכי הנורמליזציה באזור ככלי לחידוש תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. ביטוי מסוים לכך ניתן לראות במעורבות של מרוקו במגעים בין ישראל, ארה"ב והפלסטינים על הרחבת שעות הפעילות במעבר אלנבי, וגם בדיווח על כך שהאמריקאים פועלים לשלב את הפלסטינים בפורומים האזוריים שנרקמים בעקבות "הסכמי אברהם" ו"פסגת הנגב". מנגד, אבו-מאזן הדגיש בפני ביידן שהתהליך צריך להיות הפוך: להתחיל בהסכם ישראלי-פלסטיני ואז לעבור לשלום ישראלי-ערבי כולל, וזאת בהתאם ליוזמת השלום הערבית מ-2002. בסעודיה גיבו עמדה זו (על אף צעדי הנורמליזציה בתחום התעופה) והצהירו במהלך ביקור ביידן בממלכה שנורמליזציה תתאפשר רק לאחר הגשמת פתרון שתי המדינות. בכך שבה והדגישה ריאד את מחויבותה ליוזמת השלום הערבית, והבהירה שיש לה תקרת זכוכית ברורה ביחסים עם ישראל.

כיוון פעולה נוסף של הממשל נוגע לשרטוט קווים אדומים לגבי המדיניות בשטח. בעוד שביידן לא התבטא בנושא ההתנחלויות, הוא הבהיר בחדרים סגורים לעמיתיו בירושלים שהוא מצפה ל"אפס הפתעות" בנושא הפלסטיני, ובכלל זה צעדים במזרח ירושלים והרחבת התנחלויות בגדה. עמדה זו ממשיכה מעורבות של הממשל בנושאים כמו סיכול התוכנית להקמת שכונה בעטרות, או התערבות בסוגיית פינוי משפחות בשכונת שייח ג'ראח. ניתן לראות שממשל ביידן פועל בנושא זה בצורה שקטה, וזאת כנראה כלקח מההתנהלות בתקופת אובמה. כמו כן ביידן לא רוצה לפגוע פוליטית בממשלת לפיד, ולכן מעדיף לעסוק בנושאים אלו בחשאיות.

לסיכום, ממשל ביידן מאותת מיומו הראשון שהנושא הפלסטיני לא נמצא בעדיפות גבוהה בסדר היום שלו. בעוד שבנושאים מסוימים הוא מתגאה במפנה שעשה ביחס לטרמאפ, בתחומים אחרים הוא לא הביא לביטול של השינויים שעשה קודמו. הממשל מציג רגל אחת של קידום צעדים מדודים בתחומים אזרחיים-כלכליים ובפעולות למניעת הסלמה, ורגל שנייה של הצגת חזון מדיני רחוק על שתי מדינות ומידה שווה של חופש וכבוד. כעת, לאחר שהביקור הסתיים, על ממשל ביידן לפעול לחיבור בין שני המרכיבים. אנו נכנסים אמנם לתקופת בחירות נוספת, אך הממשל צריך לנצל תזמון זה לתרגום ההצהרות על אופק מדיני לתוכנית פעולה שתכשיר את הקרקע ליום שבו "התקווה וההיסטוריה יתחרזו".

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-20 ביולי 2022

הפוסט ביידן עזב, והפלסטינים ימשיכו לקוות שהתקווה וההיסטוריה יתחרזו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פעילות זו כללה בחודש האחרון מפגש בין שר החוץ לפיד למלך ירדן עבדאללה ועם השר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית חוסיין א-שייח'; פגישות של השר לביטחון הפנים עמר בר-לב עם א-שייח' ועם שר החוץ הירדני איימן ספאדי; ביקורים של שר הביטחון גנץ והנשיא הרצוג בעמאן, מפגש של המלך עבדאללה והנשיא הפלסטיני אבו-מאזן ברמאללה, ושיחת טלפון בין ראש הממשלה בנט למלך עבדאללה. לכך התווספו גם מפגשים של שר החוץ האמריקאי אנתוני בלינקן וסגנו לענייני ישראל והרשות הפלסטינית, האדי עמר, עם שלושת צדדי המשולש.

המאמצים המדיניים הללו מצביעים על שינוי מעניין מהדפוס לו הורגלנו בשנים האחרונות. נראה שהפעם המערכת המדינית מנסה להקדים את התרופה למכה ולמנוע משבר ופיצוץ לפני שהוא מתרחש, ולא אחרי. תופעה זו נקראת בספרות המחקרית "דיפלומטיה מונעת" (Preventive Diplomacy) או "מניעת סכסוך" (Conflict Prevention). במוקד עומד מאמץ לזיהוי מוקדם של מצב מסוכן שעלול להיות אלים והרסני, נקיטה בשורה של אמצעים ומהלכים שמטרתם למנוע התפרצות אלימה, והתמודדות עם הגורמים והתנאים שעלולים להביא להסלמה.

משברים ואירועים אלימים במזרח ירושלים, במיוחד סביב מתחם הר הבית, ובמיוחד בתקופה של הצטלבות רגישה בין מועדים דתיים מוסלמיים ויהודיים, הובילו שוב ושוב לסבבים הסלמה בסכסוך הישראלי-פלסטיני. במהלך העשור האחרון ניתן להצביע על ההסלמות שאירעו ב-2015-2014 (לאחר רצח הנער מוחמד אבו-חדיר), בקיץ 2017 (משבר המגנומטרים) וכמובן אירועי מאי 2021. בכולם ניתן לזהות דפוס מוכר: מתיחות גוברת בזירות שונות בירושלים משמשת כטריגר לפיצוץ ולאחר שהמשבר מאבד שליטה ונע לעבר הסלמה מסוכנת – הזירה המדינית מתעוררת ונכנסת לפעולה בניסיון להרגיע את הרוחות ולעצור את ההידרדרות.

כך קרה, למשל, בנובמבר 2014, כששר החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, נזעק למסע דילוגים בין ירושלים, רמאללה ועמאן וכינס פסגת חירום עם המלך עבדאללה וראש הממשלה בנימין נתניהו. מהלך זה חזר על עצמו באוקטובר 2015, כאשר משבר חריף נוסף סביב הר הבית הוביל לביקור נוסף של קרי ולסבב מפגשים אינטנסיבי עם נתניהו, עבדאללה ואבו-מאזן, וגיבוש של מסגרת הבנות. גם ההסלמה בקיץ 2017 דחפה למגעים מדיניים בין ישראל לירדן (שנגעו גם למשבר סביב תקרית הירי של המאבטח בשגרירות ישראל בעמאן). ההסלמה ב-2021 גררה את ממשל ביידן להתערבות מהירה.

הפוסט "דיפלומטיה מונעת" בירושלים – שינוי דפוס מעניין שיש להרחיבו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אירוע לא-דיפלומטי זה משקף היטב את הבדלי התפישה שהתפתחו בין ישראל לבין שחקנים מובילים בקהילה הבינלאומית, ובהם גם בני בריתה, ביחס למדיניות ממשלת בנט-לפיד בנושא הפלסטיני. ניתן להבין זאת במסגרת ניתוח רחב יותר של תמונת המצב באשר לשיח הבינלאומי על ההתפתחויות בזירה הישראלית-פלסטינית בכלל, ובמיוחד לגבי התנהלות ממשלת בנט-לפיד בהקשר זה. מאמר זה מסתמך על סדרת מפגשי דיאלוג מדיני שקיימו לאחרונה מומחים ב"מכון מיתווים" עם שורה של דיפלומטים ומומחים אירופאים, אמריקאיים, פלסטיניים ועם גורמי או"ם [1].

עם הקמתה, ביוני 2021, זכתה הממשלה החדשה בישראל לברכות חמות מצד גורמים רבים בעולם. נציגים בינלאומיים שהשתתפו במפגשי הדיאלוג המדיני שערכנו, בירכו על השינוי ברטוריקה של גורמים מרכזיים בממשלה בנושא הפלסטיני, וגם על השינוי בגישה הישראלית כלפי האיחוד האירופי והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב, וכן על התחממות היחסים עם מצרים וירדן. על רקע זה נראה שהקהילה הבינלאומית נתנה קרדיט לממשלה החדשה, והעניקה לה ימי חסד. גם ממשל ביידן ראה באופן חיובי את השינוי הפוליטי בישראל, במיוחד על רקע ההתנגשות בין נתניהו לבין המפלגה הדמוקרטית, ופעל לבנות מערכת יחסים קרובה וחמה עם הממשלה החדשה ולא לפגוע ביציבותה.

השינוי המשמעותי שחל בזירה הישראלית-פלסטינית נגע לחידוש ערוצי התקשורת בין בכירים משני הצדדים, לאחר שנים ארוכות של נתק כמעט מוחלט ברמה הפוליטית. יש לציין בהקשר זה את המפגשים בין שר החוץ גנץ לנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן), בין שר החוץ לפיד לבין השר הפלסטיני לעניינים אזרחיים חוסיין א-שייח', וכן את המפגשים של שר הבריאות הורוביץ והשרה להגנת הסביבה זנדברג עם מקביליהם/ן מהרשות. מהלכים אלו גררו הודעות תמיכה רבות. שליח האו"ם למזרח התיכון, תור ונסלנד, אמר בתדרוך שנתן במועצת הביטחון כי הוא מברך על צעדי הדיאלוג וקרא לעודד מעורבות של שרים נוספים. גם המחוות והצעדים בוני אמון עליהם הסכימו הצדדים זכו לברכות, ובכלל זה: הוספת 15 אלף היתרי עבודה בישראל לעובדים פלסטינים, אישור לבנייה של 1,300 יחידות דיור לפלסטינים בשטחי C, ורישום של 4,000 תושבים פלסטינים ללא מעמד במרשם הפלסטיני.

יחד עם זאת, הקהילה הבינלאומית מתקשה להבין מה העמדה המדויקת של ממשלת בנט-לפיד בנושא הפלסטיני, וזאת נוכח הסתירות בין ההצהרות והמעשים של גורמים שונים בממשלה המושכים לכיוונים סותרים. בעוד שלפיד מביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, ראש הממשלה בנט הצהיר שלא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים, ושרת הפנים שקד הצהירה שלא תקום מדינה פלסטינית.

הדאגה המרכזית שנשמעת מצד גורמים בינלאומיים נוגעת למצב בשטח, ונציגים שונים מצביעים על פער גדול בין השינוי בשיח של הממשלה, לבין המדיניות בשטח. גורמים אלו מציינים שתוכנית הסיפוח אומנם הוסרה מהשולחן, אבל בפועל תהליך הסיפוח הזוחל ממשיך ומאיים על היכולת העתידית לממש פתרון מדיני על בסיס פתרון שתי המדינות. ניתן לציין בהקשר זה את האישור שניתן לבנייה של 3,000 יחידות דיור בהתנחלויות, שגרר ביקורת ברחבי העולם ובכלל זה מממשל ביידן ומצד 13 מדינות באירופה. גורמים בינלאומיים מביעים התנגדות תקיפה במיוחד לקידום תוכניות הבנייה בשטח E1, סמוך למעלה אדומים, ובשכונת גבעת המטוס במזרח ירושלים. תוכניות אלו נתפשות כמהלכים אסטרטגיים שעלולים לטרפד פתרון עתידי שיתבסס על חזון שתי המדינות.

בנוסף לכך, הנושא של פינוי תושבים פלסטינים בשכונות שייח ג'ראח וסילואן, הפך לדגל אדום מבחינת הקהילה הבינלאומית ונקודת מבחן לממשלת בנט-לפיד. זאת, במיוחד לאחר שסוגייה זו תרמה להתלקחות האלימה במאי שעבר (מבצע "שומר החומות"). לאחרונה פרסמו שרי החוץ של גרמניה, צרפת, איטליה וספרד הודעת גינוי לפינוי משפחת סלאחיה בשייח ג'ראח.

גם התגברות המקרים של מעשי תוקפנות מצד מתנחלים נגד פלסטינים גוררת תגובה בינלאומית. שגרירת ארה"ב באו"ם, לינדה תומס גרינפילד, אמרה בדיון במועצת הביטחון כי הממשל "מודאג מאוד מהאלימות שנוקטים מתנחלים בגדה המערבית כלפי פלסטינים ורכושם" וקראה "לרשויות בישראל לחקור את האירועים האלה באופן מלא, כולל תגובת כוחות הביטחון הישראליים". לכך ניתן להוסיף את החלטת גנץ להכריז על שישה ארגונים פלסטינים כארגוני טרור. חרף ההסכמה בין ממשל ביידן והאיחוד האירופי בנושאים אלו, ניתן לראות שאירופה נוטה להשמיע ביקורת זו באופן פומבי יותר לעומת ארה"ב שמעדיפה לבטא אותה בעיקר בחדרים סגורים.

בקהילה הבינלאומית מבינים שממשלת בנט-לפיד לא מתכננת מהלכים מדיניים גדולים בנושא הפלסטיני, ואין גם כוונה להפעיל עליה לחצים לפעול בכיוון זה בטווח הזמן הקרוב. אך דווקא בשל כך, הקהילה הבינלאומית מדגישה מניעת צעדים מסלימים כדרישה מינימלית מישראל, ודורשת להימנע ממהלכים שיפגעו בהיתכנות של פתרון מדיני בעתיד. כמו כן, נטען שההתפתחויות המסוכנות בשטח הופכות את המחוות הכלכליות והאזרחיות כלפי הרשות הפלסטינית לחסרות ערך, וכי בסופו של דבר – כל עוד לא יהיה שינוי בשטח, כל המאמצים לבניית אמון ידונו לכשלון. ניתן גם לראות שצעדים שנתפשים בישראל כמחוות משמעותיות, ואף זכו לביקורות מימין, לא נתפסות כך בעולם. כך למשל, המספר המוגבל של אישורי בנייה לפלסטינים בשטחי C נתפש כטיפה בים אל מול צעדי הריסה נרחבים בשטח זה, והצורך באישור ישראלי לרישום תושבים פלסטינים במרשם האוכלוסין הפלסטיני רק ממחיש את השליטה הישראלית בחיי הפלסטינים. כמו כן, בעולם מצפים שצעדים בוני אמון ייעשו תוך קישור לאופק מדיני, וסלילת דרך לפתרון עתידי, ולא להסתפק רק בצעדים קוסמטים שמתעלמים מהבעיות המבניות.

לסיכום, חצי שנה לאחר כינון הממשלה, נראה שימי החסד שנתנו לה בעולם מסתיימים, ובני בריתה מצפים שהיא תגבש עמדה ומדיניות ברורה וקוהרנטית יותר בנושא הפלסטיני. לממשלת בנט-לפיד יש סדר יום עמוס ומגוון בזירת יחסי החוץ, ותוכניות רבות הנוגעות ליחסים עם מרחבים שונים. אולם, עליה להבין כי מדיניותה בנושא הפלסטיני צפויה להשפיע על הזירות הדיפלומטיות השונות וכי האינטרסים השונים שלה, כמו מניעת הסלמה בדמות אירועי מאי 2021, מצריכים התקדמות במסלול זה. לשם כך, ישראל יכולה וצריכה להסתייע בשחקנים בינלאומיים ואזוריים על מנת לקדם מהלכים מדיניים בנושא הפלסטיני.

[1] מפגשי הדיאלוג המדיני התקיימו תחת חוק צ'טהאם האוס, ולכן מאמר זה אינו כולל שמות ושיוך מרואיינים או ציטוטים ישירים שלהם. את המפגשים הובילו מטעם מיתווים: ד"ר ליאור להרס, ד"ר גיל מורסיאנו וד"ר נמרוד גורן. מאמר זה נכתב כחלק מיוזמה במימון ממשלת בריטניה, אך העמדות המבוטאות בו אינן מייצגות בהכרח את עמדותיה של ממשלת בריטניה.

**המאמר פורסם בהארץ, 26 בינואר 2022

הפוסט בעולם מאותתים: אם אין תהליך מדיני, אז לפחות בלי צעדים מסלימים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נייר זה ממפה את השיח הבינלאומי בנושא קידום שלום ישראלי-פלסטיני בתנאים הקיימים, והוא מהווה נייר המשך למסמך שפרסמנו באפריל 2021. הוא מבוסס על סדרת מפגשי דיאלוג מדיני שקיימו מומחים במכון מיתווים במהלך החודשים אוגוסט-ספטמבר 2021, עם שורה של דיפלומטים ומומחים אירופאים, אמריקאיים, ופלסטיניים ועם גורמי או"ם, וגם על סדרה של דיונים בקרב צוות מומחים ישראלי שהקים מכון מיתווים.[1] הנייר מציג ניתוח של עמדות ותובנות של גורמים בינלאומיים לגבי ההתפתחויות המדיניות האחרונות, ולגבי צעדים עתידיים.

[1] מפגשי הדיאלוג המדיני התקיימו תחת חוק צ'טהאם האוס, ולכן מאמר זה אינו כולל שמות ושיוך מרואיינים או ציטוטים ישירים שלהם. את המפגשים הובילו מטעם מכון מיתווים ד"ר ליאור להרס, ד"ר גיל מורסיאנו וד"ר נמרוד גורן.

הפוסט צעד קדימה, צעד אחורה: השיח הבינלאומי על קידום שלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראש שב"כ לשעבר, נדב ארגמן, התייחס למצב זה בדברים שנשא לרגל פרישתו. הוא טען שהיעדר השיח עם הרשות הפלסטינית תרם להחלשתה, בעוד שחמאס התחזק, וקרא להגביר את שיתופי הפעולה עם הרשות. גם גורמים מובילים בממשלה החדשה קראו לשנות כיוון: שר הביטחון גנץ אמר כי "ככל שהרשות הפלסטינית תהיה חזקה יותר, חמאס יהיה חלש יותר". גם שר החוץ לפיד קרא לפעול לחיזוק הרשות והצהיר שישראל "לא תחלק פרסים לארגון טרור רדיקלי ותחליש את הרשות שעובדת מולנו באופן סדיר".

הצהרות אלו מתחברות לקולות של גורמים בינלאומיים שונים, ובראשם ארה"ב, שמזהירים מפני מצבה הקשה של הרשות. סגן עוזר שר החוץ האמריקאי לענייני ישראל והפלסטינים, האדי עמר, דימה את המצב של הרשות ל"יער יבש שמחכה לעלות באש". משרדו של שליח האו"ם למזרח התיכון הזהיר בדו"ח מיוחד מהמשבר הכלכלי והפיסקלי ברשות וקרא לתגובה בינלאומית מתואמת. הגרעון התקציבי של הרשות צפוי לעמוד על 1.36 מיליארד דולר בסוף 2021. בשבוע שעבר התכנסה ועידת המדינות התורמות, ובה דנו המשתתפים בדרכים להתמודדות עם משבר זה.

מאז הקמת ממשלת בנט-לפיד אנו עדים לסימנים ראשוניים של שינוי מגמה ביחסים עם רמאללה, אך אלו טרם התגבשו לכלל מדיניות ברורה. מדיניות הממשלה מצטיירת כמבולבלת וכוללת סתירות פנימיות ומשיכות לכיוונים שונים. מחד, גנץ נפגש עם הנשיא הפלסטיני מחמוד עבאס (אבו-מאזן), שרי הבריאות והגנת הסביבה נפגשו עם עמיתיהם הפלסטינים, ובמקביל הוסכם על צעדים בוני אמון ובהם הוספת 15 אלף היתרי עבודה בישראל לעובדים פלסטינים והסדרת מעמדם של 4,000 תושבים פלסטינים ללא רישום במרשם הפלסטיני. יחד עם זאת, במקביל למחוות, נעשים בשטח מהלכים בכיוון הפוך, כמו מתן אישורי בנייה בהתנחלויות וקידום תוכנית E1 בין ירושלים למעלה אדומים. כך גם ברמה ההצהרתית – בעוד שמצד אחד נשמעות הצהרות על שיתוף פעולה ותמיכה בפתרון שתי המדינות, הממשלה מספקת גם הצהרות אחרות: ראש הממשלה בנט הבהיר שלא יהיה תהליך מדיני ושרת הפנים שקד הודיעה שלא תקום מדינה פלסטינית.

לאחרונה פרסם מכון מיתווים תוכנית מדיניות חוץ לממשלת ישראל וחלק מרכזי בה יוחד למאמץ לחיזוק אסטרטגי של הרשות הפלסטינית בכמה נדבכים מרכזיים. ראשית, לאחר שנים של נתק מדיני, הומלץ לממשלה לפעול להרחבה והעמקה של הקשרים עם הרשות ברמות השונות. יש מקום להמשיך לחזק ולמסד קשרים בין משרדיים, ובכלל זה בין שרים, מנכ"לים והפקידות המקצועית, ויש לשלב בתהליך משרדי ממשלה שונים (בהם גם משרד החוץ) ולגבש קו תקשורת ישיר בין ההנהגות הפוליטיות. חשוב שמהלכים אלו לא ימוצו במפגשים חד-פעמיים, אלא ביצירת מסגרת עבודה שתפעל לאורך זמן. למשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול להיות תפקיד חשוב בגיבוש וליווי התהליך.

שנית, על ישראל לקדם מסגרת מקיפה של צעדים שיביאו לשינוי משמעותי במצב הרשות ובמערכת היחסים בין הצדדים. צעדים אלו צריכים להתייחס לכלכלה, חברה, אנרגיה, בריאות ותיירות, ובכלל זה יכולים לכלול: תיקונים בפרוטוקול פריז (1994) במטרה לשפר את יכולת הייצוא והייבוא של הרשות; צעדים לחיזוק המגזר הפרטי הפלסטיני; בניית משק אנרגיה פלסטיני עצמאי; קידום תוכניות בנייה ופרויקטים כלכליים בשטחי C; סיוע למערכת הבריאות הפלסטינית על רקע משבר הקורונה; ושיתופי פעולה בתחומים של תיירות וסביבה. כמו כן, יש לדון במהלכים לטווח ארוך יותר, ובהם העברת סמכויות לרשות הפלסטינית בשטחי B ו-C. חשוב שמהלכים אלו ייעשו כחלק ממהלך רחב שמביט קדימה, וכצעדים שמכינים את הקרקע לקידום מהלך מדיני עתידי, ולא כצעדים בעלי השפעה קצרת טווח. יש ללוות אותם בהצהרות ישראליות שמציעות אופק מדיני, ומדגישות את המחויבות לפתרון שתי המדינות ולפתרון מדיני.

הפוסט זמן לשינוי כיוון: איך מחזקים את הרשות הפלסטינית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפסגה בקמפ-דיוויד הייתה אמורה להיות שיאו של משא ומתן שהתקיים בין ממשל טראמפ לטליבאן החל מ-2018. המשא ומתן הזה כלל מספר סבבי שיחות בדוחא, בירת קטאר, והוביל לבסוף לחתימה על "הסכם להבאת שלום לאפגניסטאן" בפברואר 2020 בנוכחות שר החוץ מייק פומפאו וראש הלשכה המדינית של טליבאן, מולא עבד אל-גאני בראדר. בעקבות השתלטות טליבאן ונסיגת ארה"ב מאפגניסטאן ערב יום השנה ה-20 לפיגועי 11 בספטמבר, נולד מחדש הדיון סביב ההסכם של ממשל טראמפ עם טליבאן ויש כמה לקחים שניתן ללמוד ממנו.

סוגיית המגעים עם טליבאן מתחברת לדיון הער בתחום היחסים הבינלאומיים סביב הדילמה שאותה כינה פרופ' רוברט מנוקין "התמקחות עם השטן" (Bargaining with the Devil). האם נכון לדבר עם ארגוני טרור או עם "מדינות סוררות" ומתי כדאי לנסות להגיע איתם להסכמים? החוקרים בתחום חלוקים בדעתם ומציירים תמורה מורכבת. בין היתר, הם מבחינים בין משא ומתן טקטי (למשל על חילופי שבויים) למשא ומתן אסטרטגי (למשל על הסכם פוליטי ארוך טווח) ומציעים הבחנות שונות בין ארגונים שיכולים להיות פרטנר לשיחות לבין ארגונים שלא.

המתנגדים למשא ומתן שכזה טוענים שמדובר בצעד שהוא גם לא מוסרי וגם מסוכן, משום שהוא נותן לארגוני טרור לגיטימציה ועלול רק לעודד שימוש באלימות. בנוסף לכך, אי אפשר לסמוך על הבטחות של ארגונים אלו, וגם אם גורמים בהנהגתו יסכימו לפשרות – הם לא יוכלו לכפות אותן על כל הפעילים. המצדדים, מנגד, טוענים שלפעמים המציאות מחייבת דיאלוג עם ארגוני טרור ושצריך להציע להם אלטרנטיבה פוליטית כדי שיניחו את נשקם, כפי שקרה למשל עם IRA בצפון אירלנד או FARC בקולומביה. התומכים בגישה זו מדגישים שהיא נכונה במיוחד כשמדובר בארגונים הזוכים לתמיכה ציבורית רחבה, וחלקם גם מציינים שטרוריסט בעיני האחד הינו לוחם חירות בעיני האחר.

הדילמה לגבי הדיאלוג עם טליבאן העסיקה את ארה"ב לאורך שנות המלחמה באפגניסטאן. כבר בתקופת ממשל אובמה היו גורמים (ובהם השליח לאפגניסטאן ריצ'רד הולברוק) שטענו שלצד הפעילות הצבאית, יש צורך גם בפעילות מדינית שסופה הסכם פוליטי הכולל את טליבאן ויאפשר נסיגה אמריקאית. טראמפ האמין שארה"ב צריכה לצאת מאפגניסטאן כמעט בכל מחיר, והצהיר על כך עוד לפני בחירתו. ממשלו יזם כאמור שיחות ישירות ופומביות עם טליבאן ובהסכם שנחתם הוא התחייב לנסיגה הדרגתית במשך 14 חודשים (עד מאי 2021), שחרור 5,000 אסירי טליבאן והסרת הסנקציות על בכירי הארגון. טליבאן התחייב מצדו להימנע מהתקפות נגד כוחות ארה"ב ונאט"ו ולא לאפשר לאל-קאעדה ודאעש לפעול בשטחים שיועברו לשליטתו.

ההסכם בין ארה"ב לטליבאן לא כלל את ממשלת אפגניסטאן. טליבאן אומנם הסכים לפתוח בשיחות עם קאבול, אבל לא הייתה התנייה של הנסיגה בבניית הסדרים פוליטיים פנימיים כמו חוקה או זכויות נשים. כמו כן, ההסכם נועד לעצור את ההתקפות על הכוחות הבינלאומיים, אבל הוא לא מנע הסלמה בפעולות הטרור של טליבאן ואת השתלטותו ההדרגתית על המחוזות. מבקרי ההסכם טענו שמרגע שנקבע המועד לנסיגה, טליבאן נערך להשתלט מחדש על אפגניסטאן והשיחות עם הממשלה בקאבול הפכו חסרות משמעות. תומכי ההסכם טענו שהוא יביא לסיום 20 שנות מלחמה.

הזירה האפגנית היא ייחודית ומורכבת במיוחד וצריך להיזהר מאוד מהשוואות ומהעתקת מסקנות לזירות אחרות בכלל, ולזירת ישראל-עזה בפרט. יחד עם זאת, האם ניתן בכל זאת למתוח קווים זהירים בין ההסכם של טראמפ עם טליבאן לבין ההסדרים של בנימין נתניהו עם חמאס בשנים האחרונות? ואם כן, איך הם מתחברים לוויכוח בשאלת המשא ומתן עם ארגוני טרור? נדמה שכן.

הן בזירה האפגנית והן בזירת עזה ניתן להצביע על שינוי רדיקלי ממדיניות של מלחמת חורמה ושאיפה להפלת משטר למדיניות של דיאלוג והסדרה. שני המקרים גם מלמדים אותנו על מגבלות הכוח ועל תהליכי למידה בזירות סכסוך (של שני הצדדים) ומדגימים את הפער בין הצהרות של ממשלות כנגד משא ומתן עם ארגוני טרור לבין מדיניותן בפועל. במקרה של נתניהו מדובר בפער גדול במיוחד, הואיל ובספריו הציג תפישת עולם עקרונית נגד דיאלוג עם ארגוני טרור. ערב ניצחונו בבחירות 2009 הוא הבטיח פומבית להפיל את שלטון חמאס.

בשונה מנתניהו, ששמר בחשאיות על המגעים ועל ההבנות שהושגו עם חמאס ומעולם לא הציג את תוכנן לציבור (מדיניות זו התאימה לשני הצדדים), טראמפ הפך את המגעים עם טליבאן למהלך פומבי, שכלל מפגשים בין נציגים בכירים. ההסכמות שהושגו פורסמו באופן רשמי (לצד טענות על קיומם של נספחים חשאיים). שני המקרים משקפים היטב גם את הדילמה שעולה מהמחקר: מצד אחד, טראמפ ונתניהו למדו להכיר בכך שחמאס וטליבאן הם חלק מהזירה ורצו לנסות לגבש עמם כללי משחק חדשים, אך מצד שני מבקריהם טוענים שהם העניקו לארגונים אלו לגיטימציה, העצימו אותם והגיעו להסדרים שקרסו במבחן התוצאה. בדיון זה חשוב להתייחס גם לשאלת האלטרנטיבה ולתהות אילו חלופות אחרות היו או לא היו בכל שלב, ולמה לא נבחרו.

גם ממשל ביידן וגם ממשלת בנט-לפיד עלו לשלטון כשההסדרים שהתגבשו היו כבר עובדה מוגמרת והם נדרשו להכריע לגבי המשך קיומם. אצל ביידן, ההסכם עם טליבאן כבר היה חתום. אצל בנט-לפיד, מדובר היה במסגרת הבנות שנתניהו תחזק וסביבה התגבשה גישה מסוימת ומערכת ציפיות. ביידן, כידוע, קיבל הכרעה: הוא אומנם עיכב את הנסיגה במספר חודשים אך השלים אותה במלואה, כפי שנקבע בהסכם. אצלנו, לעומת זאת, מבצע "שומר החומות" הוביל גורמים שונים בישראל ובעולם לקרוא לשינוי גישה. בעוד שאצל נתניהו נעשה ניסיון להשתמש במאמצי ההסדרה על מנת להגביר את הפיצול בין הגדה לעזה ואת החלשת הרשות הפלסטינית, גורמים בממשלת בנט-לפיד ובקהילה הבינלאומית מעוניינים כעת לחזק את הרשות ולהחזיר את מעורבותה ברצועת עזה.

המשא ומתן בין ארה"ב לטליבאן יכול ללמד את ישראל על הסיכונים שקיימים במהלכים מסוג זה, ועל כך שגם כשמובן שיש צורך בדיאלוג עם שחקנים "סוררים", חשוב שלא כל האסטרטגיה המדינית תתבסס רק על נדבך זה ושהמגעים יהיו כחלק ממהלך מדיני רחב יותר, הכולל גורמים בינלאומיים ומקומיים נוספים וחשיבה חשיבה מדינית ארוכת טווח.

**המאמר פורסם בהארץ, 14 בספטמבר 2021

הפוסט מה בין ההסכם עם טליבאן להסדרה עם חמאס? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניסיונות להתחמק מהדיון על ירושלים חזרו שוב ושוב לאורך התהליך המדיני. בהסכם אוסלו (1993) הוסכם שהנושא רגיש ולכן יש לדחות את הדיון על הפתרון בירושלים לשלב מאוחר יותר, להסכם הקבע. כשהחלו סבבי שיחות על הסכם הקבע, בתקופת ממשלת ברק, התקבלה הנחייה לדחות את הדיון על ירושלים עד לרגע האמת בפסגת המנהיגים והנושא עלה לבסוף רק בוועידת קמפ דיוויד ובאופן טבעי הפך לנקודת מחלוקת מרכזית בועידה. גם בתהליך אנאפוליס (2007-8) נעשה ניסיון להתחמק מהנושא ושרת החוץ ציפי לבני נדרשה לא לדבר על ירושלים בשיחות שקיימה עם הפלסטינים. כמו כן, נתניהו סירב לדיון רציני על ירושלים במגעים שהתנהלו בחסות מזכיר המדינה ג'ון קרי (2013-2014) והוא שב והדגיש שהנושא לא נתון למשא ומתן. הניסיונות להתעלם משאלת ירושלים ולדחות את הדיון בסוגיה הרגישה פגעו במשא ומתן גם כשהיו מנהיגים שרצו להתקדם לעבר הסכם.

את סבב האלימות הנוכחי בירושלים, כמו גם את הסבבים הקודמים, צריך לנתח בשתי רמות: מה השפיע באופן נקודתי על פרוץ האירועים ומהם גורמי העומק שנגזרים מהמצב המדיני והפוליטי של העיר בהעדר פתרון מדיני. בישראל נוטים להתמקד בגורמים המיידיים, לדון בהיבטים טקטיים ולהתעלם מהבעיות המבניות בעיר שיוצרות את התשתית למציאות הנפיצה. במצב הקיים, מזרח ירושלים נופלת בין הכיסאות, בלי אמא ואבא, והתושבים הפלסטינים במזרח ירושלים (40 אחוזים מתושבי העיר) נמצאים במצב שבו אין להם ייצוג ומוסדות פוליטיים, אין להם אזרחות ישראלית (מלבד מיעוט קטן שכולל ברובו אזרחים ערבים שעברו מהצפון למזרח ירושלים) או אזרחות פלסטינית והם סובלים ממדיניות מבנית של אפליה בנושאים שונים שנוגעים לשירותים, תשתיות ותכנון. בשל מעמדם כתושבי קבע, הם לא זכאים להשתתף בבחירות לכנסת והם כן יכולים להצביע בבחירות המוניציפאליות, אך מחרימים אותן ולכן מעולם לא הייתה להם נציגות במועצת העיר.

לאורך השנים, התפתחה הפרדה מלאכותית בשיח הציבורי הישראלי על ירושלים בין הדיון על "שיפור מצב התושבים" לבין התמודדות עם בעיות היסוד, אך כל מי שמכיר את המצוקות העמוקות במזרח העיר מבין שאי אפשר לנתק את מצב התושבים מהמצב האנומלי הבסיסי. בעשור האחרון, דובר רבות בתקשורת על תהליכי "ישראליזציה" של תושבי מזרח העיר, בעקבות הקמת גדר ההפרדה. אין ספק שניתן לזהות בשנים האחרונות התחזקות בזיקה של התושבים הפלסטינים למערב ירושלים בתחומים של תעסוקה, חינוך ובילוי, אך תהליכים אלו הם רק חלק מהתמונה המורכבת של העיר השסועה. מאז אירועי קיץ 2014, הבינה הממשלה שההתעלמות ממזרח ירושלים מסוכנת, והתקבלה החלטה על תוכנית חומש לצמצום פערים (תוכנית 3790). אך בעוד שיד אחת פועלת לקדם תעסוקה ולשפר את התשתיות, היד השנייה ממשיכה בצעדים כמו פינוי משפחות, הרס בתים ויצירת "שטח הפקר" בשכונות שמעבר לגדר.

המקרה של שייח ג'ראח הוא דוגמה טובה להתפתחות מסוכנת שנובעת מהבעיות המבניות של העיר. האיום של פינוי משפחות פלסטיניות בשכונה הוא תוצאה של מסגרת משפטית מפלה שהתגבשה לאחר 1967 ושמאפשרת "זכות שיבה" לאדמה יהודית של טרום 1948 במזרח ירושלים. זאת בעוד שתושבים פלסטינים ירושלמים (כולל התושבים שמפונים מבתיהם) לא יכולים לדרוש השבה דומה של רכוש במערב ירושלים. מצב זה חותר תחת העמדה של ישראל נגד התביעות ל"זכות שיבה" פלסטינית ונגד פתיחה מחדש של הדיון על הרכוש הנטוש ממלחמת 1948. כפי שניתן לראות בימים האחרונים, תהליך זה פוגע קשות גם במעמדה הבינלאומי של ישראל ומאיים על היחסים שלה עם בנות הברית החדשות בעולם הערבי. עמותות ימין מנצלות מסגרת משפטית זו ובתמיכה ממשלתית פועלות לקדם "חברונזיציה" של מזרח ירושלים ומניעה של פתרון מדיני עתידי.

השיח הציבורי בישראל השטיח את הדיון המדיני על עתיד ירושלים לשאלת "חלוקת העיר: כן או לא", אך מסגור זה מטעה והמטרה של מציאת פתרון מדיני בעיר היא להכיר בכך שיש בה גם ישראלים וגם פלסטינים ושהיא מכילה גם את ירושלים וגם את אל-קודס, ולמצוא דרך לשותפות בעיר שתבטיח ייצוג פוליטי ושוויון לכל התושבים, בניגוד למצב הקיים.

בספר שפורסם לאחרונה על מזכיר המדינה ג'יימס בייקר (שנכתב על ידי סוזן גלזר ופיטר בייקר) מסופר שכאשר בייקר מונה לתפקיד הוא הודיע שלא יעסוק בסכסוך במזרח התיכון, בניגוד לקודמו בתפקיד, ועל כך השיב לו הדיפלומט דניס רוס: "אתה יכול להתעלם מהמזרח התיכון – אבל הוא לא יתעלם ממך". משפט זה נכון גם לגבי ירושלים: גם אם הצדדים והקהילה הבינלאומית ינסו להתחמק מסוגייה רגישה זו – הבעיה לא תיעלם ותזכיר את קיומה שוב ושוב. לא ניתן עוד לדחות את הנושא והתמודדות מדינית עם המצב בעיר צריכה להתייחס לשתי הרמות – גם לטריגרים וגם לסוגיות היסוד.

בטווח המיידי, יש צורך בהרגעת הרוחות, מניעת הסלמה ועצירה של פרובוקציות מסוכנות. בהקשר זה הרחקת מצעד הדגלים משער שכם והתערבות היועץ המשפטי בדיון על הבתים בשייח' ג'ראח הם צעדים בכיוון הנכון. כמו כן יש לברך על המאמצים של גורמים בינלאומיים שונים, ובהם ממשל ביידן, להרגיע את הרוחות בהר הבית ולעצור את פינוי המשפחות בשייח' ג'ראח. ממשלים אמריקאים קודמים מילאו תפקיד דומה ברגעי משבר בעיר: מזכירת המדינה הילרי קלינטון תבעה להפסיק את פינוי המשפחות בשייח' ג'ראח כשהנושא התעורר בשנים 2009-2010, ומזכיר המדינה ג'ון קרי התערב למניעת הסלמה ולשימור הסטטוס קוו בהר הבית בשנים 2014-2015. אך מעבר לניהול המשבר הנוכחי, כדי שלא נמצא את עצמנו באותו מצב בסבב הבא, נדרשים גם מאמצים ומגעים לשינוי מדיני מהותי יותר לטווח הארוך והבנה שירושלים נמצאת על השולחן ואי אפשר עוד להתעלם ממנה.

הפוסט לא, ירושלים לא הוסרה מהשולחן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נייר זה ממפה את השיח הבינלאומי בנושא קידום שלום ישראלי-פלסטיני בנסיבות הקיימות. הוא מבוסס על סדרת מפגשי דיאלוג מדיני שקיימו מומחים במכון מיתווים במהלך החודשים פברואר ומרץ 2021, עם שורה של דיפלומטים ומומחים אירופאים, ערבים, אמריקאיים ועם גורמי או"ם.[1] הנייר מציג ניתוח של עמדות ותפיסות של השחקנים הבינלאומיים לגבי ההשפעה של ההתפתחויות המדיניות האחרונות  על הזירה הישראלית-פלסטינית, ותובנות ומסקנות שלהם לגבי הצעדים האפשריים והרצויים שהקהילה הבינלאומית יכולה להוביל לטובת קידום שלום ישראלי-פלסטיני.

[1] מפגשי הדיאלוג המדיני התקיימו תחת חוק צ'טהאם האוס, ולכן מאמר זה אינו כולל שמות ושיוך מרואיינים או ציטוטים ישירים שלהם. את המפגשים הובילו מטעם מכון מיתווים ד"ר ליאור להרס, ד"ר נמרוד גורן וויקטוריה סולקוביץ'.

הפוסט לאן הולכים מכאן? השיח הבינלאומי על עתיד תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שאלת תפקידו של הקוורטט עלתה בסדרת מפגשי דיאלוג מדיני שקיימו לאחרונה מומחים במכון מיתווים (ד"ר ליאור להרס, ד"ר נמרוד גורן וויקטוריה סולקוביץ') עם שורה של דיפלומטים ומומחים אירופאים, ערבים, אמריקאיים ועם גורמי או"ם, כחלק ממאמץ למפות את השיח הבינלאומי בנושא הישראלי-פלסטיני.  הדוברים השונים הדגישו כי הם מאמינים שהקוורטט הוא "ההצגה היחידה בעיר" וצריך לשמור עליו ולהחזיר אותו לפעולה. הקוורטט נתפס בזירה הבינלאומית כמנגנון עם לגיטימציה רחבה, שממלא תפקיד מכריע כמרכז הכובד של המאמצים הנוגעים לסכסוך, ושיש בו פוטנציאל שעוד צריך לנצל. לטענתם, הקוורטט נועד להבטיח שהגורמים המעורבים יישרו קו ויהיו מתואמים, ולמנוע ריבוי יוזמות ופעילויות לא מתואמות של שחקנים שונים ללא מסגרת משותפת.

לאורך השנים נשמעו טענות לגבי חולשתו וחוסר יעילותו של הקוורטט ועלו רעיונות לגבי שינויים במבנה של הקבוצה, ובכלל זה הוצע להוסיף לקוורטט חברים נוספים, ובראשם מדינות ערביות כמו מצרים וירדן. המבקרים טענו שהקוורטט נכשל בתפקידו וממשיך לפעול בצורתו הנוכחית רק בשל הנטייה של הקהילה הבינלאומית לשמר את הקיים. אך נראה שהשחקנים הבינלאומיים מסתייגים מהצעות לשינוי במבנה הקוורטט וטוענים שהרחבה תעורר בעיות ותפגע ביעילות. קיים חשש שהגדלת הקוורטט תהפוך אותו לבמה עבור הצהרות בלבד, ולקשה יותר לתפעול.

יחד עם זאת, ישנה הסכמה בדבר הצורך להגביר את התיאום ושיתוף הפעולה בין הקוורטט לבין מדינות הקוורטט הערבי (מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואיחוד האמירויות). מצרים וירדן רוצות להיות מעורבות בכל מהלך עתידי ולהראות שהן שחקן מפתח אזורי, ובמיוחד בהקשר הישראלי-פלסטיני. גם באיחוד האמירויות רוצים לגלות מעורבות ומדגישים שאם הצדדים ירצו בכך, הם ישמחו לסייע. בנוסף לכך, התפקיד של האיחוד האירופי בקוורטט נתקל לעתים באתגר שנובע מהמחלוקות הפנימיות בין מדינות האיחוד ביחס לסכסוך, והבדלים אלו התחדדו בתקופת טראמפ. המחלוקות בתוך האיחוד יכולות להוות קושי ולפגוע ביכולתו לשמש שחקן מוביל בתהליך, למרות שדיפלומטים אירופאים טוענים שהמדינות החברות מאוחדות ביחסן לנושאי היסוד של הסכסוך, ושזה בא לידי ביטוי בהתנגדות הגורפת באיחוד לתוכנית טראמפ ולכוונות הסיפוח.

בנסיבות הקיימות ניתן לזהות הזדמנות מיוחדת לשינוי בפעילות הקוורטט לאור נכונות רבה יותר מבעבר לפעילות רב-צדדית ביחס לסכסוך. בעוד שבעבר ארה"ב התעקשה להוביל את מהלכי השלום באופן כמעט בלעדי, ודחקה את השחקנים האחרים לשוליים, נראה שכעת המצב הוא שונה וארה"ב מעוניינת לשתף פעולה. ממשל ביידן מאמין בגישה של דיפלומטיה רב-צדדית (multilateral diplomacy) כאסטרטגיה גלובלית, גם ביחס לנושאים ואזורי סכסוך אחרים. על פי דיפלומטים אירופאים, הימים של תיווך בלעדי של ארה"ב הסתיימו, ולטענתם, ביידן לא יוכל, גם אם ירצה, למלא את התפקיד שארה"ב מילאה בימי קלינטון או אובמה, ויש צורך במסגרת תיווך רחבה יותר.

מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש אמר לאחר כניסתו של ביידן לתפקיד, שבמשך זמן רב לא ניתן היה לכנס את חברי הקוורטט אך הוא העריך שבעקבות חילופי השלטון בארה"ב הדרך נסללה לחידוש הפעילות של הקבוצה. הקוורטט אכן חידש את מפגשיו התדירים והודיע בסיום המפגש שהתקיים במרץ 2021 כי הוא דן במאמצים לחידוש המשא ומתן על פתרון שתי-המדינות וצעדים שיקדמו "חופש, ביטחון ורווחה" לפלסטינים וישראלים. במהלך המחצית הראשונה של 2021, שלושה מתוך ארבעה נציגים בקוורטט מתחלפים בתפקיד: הנציג האמריקאי החדש – האדי עמר (סגן עוזר מזכיר המדינה לנושא הישראלי-פלסטיני) – נכנס לתפקיד בעקבות שינוי הממשל, שליח האו"ם תור וונסלנד החליף את ניקולאי מלאדנוב, ובסוף אפריל מסיימת השליחה האירופית הנוכחית את תפקידה. שינויים אלו מבשרים על רענון בקוורטט ויכולים להביא אנרגיות חדשות וגם רעיונות וכיווני פעולה חדשים.

על רקע השיתוק בקוורטט בתקופת טראמפ, התגבשה בשנת 2020 קבוצה בינלאומית לא-פורמלית חדשה – "פורום מינכן" – הכוללת את גרמניה, צרפת, מצרים וירדן, שפעלה לשמר את עקרונות היסוד של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני ולשמר את פתרון שתי-המדינות אל מול תוכנית טראמפ וכוונות הסיפוח. שרי החוץ של הקבוצה המשיכו להיפגש גם לאחר ניצחון ביידן ופעלו בין השאר לקידום צעדים בוני אימון בין ישראל והפלסטינים. הדיפלומטים שעימם שוחחנו הדגישו שלא מדובר בניסיון לייצר תחליף לקוורטט, אלא במהלך שנועד למלא את הוואקום שנוצר בימי טראמפ. להערכתם, עם חזרת הקוורטט לפעילות סדירה, ככל הנראה לא יהיה עוד צורך בפורום החדש.

קבוצות בינלאומיות פעלו בזירות סכסוך שונות בעולם, בין השאר "קבוצת הקשר" הובילה מהלכים מדיניים ביחס לסכסוכים בבלקן ו"קבוצת מינסק" פעלה ליישוב הסכסוך בין ארמניה ואזרביג'ן. רבים קיוו שארגון הקוורטט ימלא תפקיד חשוב במאמצי השלום בזירה הישראלית-פלסטינית, אך עם השנים הוא הפך לשחקן חלש וחסר חשיבות. בנקודת הזמן הנוכחית לא ניתן לזהות בזירה הבינלאומית תחושה של דחיפות או תיאבון למהלך מדיני משמעותי וקיימת הסכמה שבתנאים הפוליטיים הנוכחיים, הסיכויים לפריצת דרך לקראת הסכם קבע נמוכים מאוד. יחד עם זאת, בקהילה הבינלאומית שוררת תחושה שלאחר שנים ארוכות של קיפאון ומבוי סתום בזירה הישראלית-פלסטינית, אנו ניצבים בפני תקופה של שינויים והתפתחויות ברמה הפנימית, האזורית והבינלאומית, שישפיעו בצורה משמעותית על הסכסוך, יצריכו התאמות של דפוסי הפעולה המדיניים, ויוכלו אולי גם לספק הזדמנויות וכלים חדשים במאמצים לקידום שלום. קיימת גם בשלות בינלאומית שלא הייתה בעבר, לשיתוף פעולה בין שחקנים שונים בנושא הישראלי-פלסטיני, וארגון הקוורטט יוכל לשמש כמסגרת פעולה למהלכים מדיניים משותפים.

הפוסט שובו של הקוורטט? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שחקנים בינלאומיים שונים הציעו לאורך השנים תמריצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. ניתן לציין בין השאר את יוזמת השלום הערבית של הליגה הערבית ב-2002, הצעת האיחוד האירופי לשותפות מועדפת מיוחדת (Special Privileged Partnership) לישראל ולמדינה הפלסטינית העתידית ב-2013, וחבילת הביטחון האמריקאית שגיבש הגנרל ג'ון אלן במסגרת המאמצים להשגת הסכם ישראלי-פלסטיני ב-2014. תמריצים אלו הוצעו בשלבים שונים ובאופן בלתי מתואם והשפעתם היתה נמוכה מזו לה ציפו הגורמים שהציעו אותם.

בשנים האחרונות, על רקע הקיפאון המדיני בין ישראל לפלסטינים, גורמים שונים – ובהם גם מועצת שרי החוץ של האיחוד האירופי – הצביעו על הצורך להציע לצדדים חבילת תמריצים מדיניים וכלכליים כדי לסייע בקידום פריצת דרך ויציאה מהמבוי הסתום. על רקע זה, מכון מיתווים כינס צוות של מומחי מדיניות ישראלים ופלסטינים שדן בגיבוש הצעה משותפת לחבילת תמריצים בינלאומית לשלום, בשיתוף קרן פרידריך אברט. על-פי ההצעה, שרואה אור בימים אלו, חבילת תמריצים בינלאומית תידרש לתת מענה לחמישה צרכים מרכזיים של שני הצדדים: ביטחון, הכרה ולגיטימציה, זכויות דתיות, שגשוג כלכלי וצרכי פנים. הצרכים משותפים גם לישראלים וגם לפלסטינים, אולם הם כוללים מרכיבים שונים ומשמעויות שונות לכל צד.

צרכי ביטחון הם צורך מרכזי של שני הצדדים בסכסוך, וערבויות בינלאומיות יוכלו לסייע להם להסכים לפשרות וליטול סיכונים בהסדר עתידי. ארה"ב מילאה תפקיד חשוב בהקשר זה בתהליכי שלום בעבר וסיפקה, למשל, תמריצי ביטחון במסגרת הסכם השלום בין ישראל למצרים. גם בהסכם ישראלי-פלסטיני, ארה"ב תוכל להציע לישראל ערבויות ביטחוניות דוגמת חבילת סיוע ביטחוני או נוכחות חיילים אמריקאים כחלק מהסדרי ביטחון מיוחדים בבקעת הירדן או באזורים אחרים. במקביל, שחקנים בינלאומיים, ובראשם ארה"ב והאיחוד האירופי, יוכלו להציע לפלסטינים ערבויות ביטחוניות שישמשו כפיצוי על הסכמתם למדינה מפורזת עם נוכחות של כוחות זרים. המדינות השכנות – מצרים וירדן – יוכלו להיות חלק מכל חבילת תמריצים ביטחונית.

גם צרכים של הכרה ולגיטימציה הם בעלי חשיבות רבה. מדינות ערב יוכלו להציע לישראל תמריצים משמעותיים בהקשר זה. מהלכים של הכרה אזורית ונורמליזציה יכולים לשמש כתמריץ מכריע מנקודת המבט של הציבור הישראלי. במקביל, הצד הפלסטיני מבקש הכרה של הקהילה הבינלאומית במדינה פלסטינית עצמאית ושחקנים בינלאומיים שונים, ובראשם החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם, יוכלו להציע תמריצים שייתנו לכך מענה, במקביל להתקדמות לעבר הסדר שלום. גם לסוכנויות האו"ם יכול להיות תפקיד חשוב בקידום תמריצים של הכרה ולגיטימציה.

ההיבט הדתי, ובכלל זה שאלת המקומות הקדושים, הוא תחום נוסף שבו יידרשו תמריצים. נושא זה היווה חסם מרכזי בשיחות השלום ונקודה רגישה. שחקנים בינלאומיים יוכלו להציע למשל מעורבות במסגרת של משטר מיוחד בעיר העתיקה בירושלים. מנהיגים דתיים ומוסדות דת בעולם יוכלו לקחת חלק במהלך ולסייע להתמודדות עם הממד הסמלי ולהציע תמריצים של הכרה ולגיטימציה בהקשר הדתי. ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו), הוותיקאן והארגון לשיתוף פעולה איסלאמי יוכלו גם הם לתרום את חלקם.

תמריצים כלכליים הם מרכיב חשוב ונדרש בקידום מאמצי שלום, ולאורך תהליך השלום הישראלי-פלסטיני נעשו מאמצים שונים להיעזר בהם. הדבר בלט במיוחד בתהליך אוסלו בשנות התשעים, במהלכו התקיימו ועידות כלכליות אזוריות. המשבר המדיני סיכל גם את המאמצים הללו. ממשל טראמפ הציע שורה של תמריצים כלכליים במסגרת "עסקת המאה", אך הדבר נעשה ללא תהליך של משא ומתן לשלום, על רקע המתח בין הממשל האמריקאי והרשות הפלסטינית, וללא הצגת אופק מדיני אמיתי שמבוסס על פתרון שתי המדינות. שחקנים שונים יוכלו לקחת חלק בחבילת תמריצים כלכלית, ובראשם האיחוד האירופי, ארה"ב, מדינות המפרץ וארגונים פיננסים בינלאומיים. החבילה תוכל לכלול, בין השאר, סיוע בבניית מעבר בין רצועת עזה והגדה המערבית, יצירת אי מלאכותי מול חופי עזה, וקידום מיזמי תיירות אזוריים.

בנוסף לכך, חבילת התמריצים צריכה לתת מענה גם לצרכים פנימיים של הצדדים, בין אם צרכים קולקטיביים או צרכים של קבוצות ספציפיות בכל צד. כך, למשל, בצד הישראלי תמריצים יוכלו להתייחס לשאלת הרכוש של יהודים שברחו לישראל ממדינות ערביות ומוסלמיות, ובצד הפלסטיני הם יוכלו להתייחס למעמד הפלסטינים במזרח ירושלים או הפליטים הפלסטינים.

את תהליך עיצוב והצגת החבילה צריך להוביל מנגנון שיורכב משחקנים בינלאומיים שונים, ובהם מדינות וארגונים שבכוחם להציע תמריצים רלוונטיים. יחד עם זאת, על המנגנון להיות אפקטיבי, גמיש ודינמי, עם יכולת לתאם בין כל השחקנים ולקדם את החבילה כתהליך ארוך טווח. כמו כן, מהלך של הצגת חבילת התמריצים צריך להתבסס על הבחנה בין קהלי יעד שונים. הוא צריך לפנות לגורמים שונים בכל צד בסכסוך – מקבלי החלטות, ארגוני חברה אזרחית, מנהיגי דת, כלי התקשורת – ולשחקנים שונים בזירה הבינלאומית. עיצוב תהליך הצגת התוכנית צריך לקחת בחשבון גם את שאלת הקשר לשלבים השונים בתהליך השלום. למשל, יהיה ניתן להציג חלק ממרכיבי חבילת התמריצים בתחילת המשא ומתן, ולחשוף מרכיבים אחרים רק אחרי שתהיה התקדמות בשיחות. כך או כך, התמריצים חייבים להיות תמיד בקשר הדוק לחזון פוליטי ברור ולמסלול התקדמות בתהליך השלום, אחרת הם יהיו לא אמינים ולא יעילים.

חידוש התהליך המדיני לא נראה באופק בימים אלו, ושלום ישראלי-פלסטיני לא נמצא בעדיפות גבוהה בסדר היום הבינלאומי. על רקע מאמצים ויוזמות שכשלו לאורך השנים, שחקנים בינלאומיים מתלבטים לגבי הדרך הנכונה להתקדם ומחפשים אחר רעיונות חדשים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. ההצעה לחבילת תמריצים בינלאומית מציגה כיוון פעולה אפשרי לשבירת המבוי הסתום, והדיון ברעיון זה יכול לסייע בקידום שיח אופטימי צופה-עתיד, העצמת שחקנים תומכי שלום וחיזוק נכונות ליוזמות שלום.

המאמר מבוסס על נייר מדיניות שכתב ד"ר להרס יחד עם מועין עודה, ד"ר נמרוד גורן והודא אבו-ערקוב, על סמך דיוני צוות מומחים ישראלי-פלסטיני שפועל במכון מיתווים בשיתוף קרן פרידריך אברט

**המאמר פורסם בהארץ, 24 בפברואר 2021

הפוסט נדרשת חבילת תמריצים בינלאומיים לשלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תמריצים הם כלי חשוב בתהליכי שלום והם יכולים לתרום למאמצים ליישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. צוות של מומחי מדיניות ישראלים ופלסטינים גיבש הצעה משותפת לחבילת תמריצים בינלאומית לשלום. ההצעה מגדירה את הצרכים המרכזיים של הצדדים שצריכים לקבל מענה בחבילת התמריצים, תוך התמקדות בצרכים של ביטחון, הכרה ולגיטימציה, זכויות דתיות, שגשוג כלכלי וצרכי פנים. כמו כן, הצוות בחן אלו גורמים בינלאומיים יכולים לסייע במתן מענה לצרכים אלה, וההצעה מתמקדת בתפקיד הפוטנציאלי של ארה"ב, האיחוד האירופי והעולם הערבי והמוסלמי. ההצעה נדרשת גם לשאלה מתי וכיצד יש לתכנן ולהציג חבילת תמריצים, ואיזה מנגנון בינלאומי דרוש לשם קידומה.

הפוסט הצעה לחבילת תמריצים בינלאומית לשלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הוא השתתף בועידת מדריד בשנת 1991 ובשיחות וושינגטון (1992-1993). הוא אומנם לא היה חלק מערוץ אוסלו, אבל בתהליך אוסלו, שהתפתח בשנות ה-90, הוא החל להוביל את צוות המשא ומתן הפלסטיני. בין השאר השתתף במשא ומתן על הסכם אוסלו ב' (1995), בועידת וואי פלנטיישן בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה (1998) ובשיחות על הסכם הקבע בשנים 2001-1999.

גם לאחר כישלון ועידת קמפ דיויד ביולי 2000, עריקאת ומקבילו בצד הישראלי גלעד שר המשיכו את המגעים להשגת הסכם, ועריקאת הוביל את המשלחת הפלסטינית במאמצים של הרגע האחרון שהתקיימו בועידת בולינג בדצמבר 2000 ושיחות בטאבה בינואר 2001.

בתקופת השלטון של אבו מאזן, עריקאת המשיך להוביל את המשא ומתן מהצד הפלסטיני, בין השאר בתהליך אנאפוליס (2007-2008), בשיחות של השליח האמריקאי ג'ורג' מיטשל (2010) וביוזמת ג'ון קרי (2013-14).

עריקאת הפך לאנציקלופדיה של תהליך השלום ולמי שנושא ב"זיכרון המוסדי" של סבבי המשא ומתן. הוא גיבש ומיסד את מחלקת המשא ומתן של אש"ף. לא במקרה בחרו כותבי הסדרה "היהודים באים" להיעזר בדמותו של עריקאת כנציג הפלסטיני הנצחי במערכון שעסק בהיסטוריה של תהליך השלום.

בשנת 2011, הודלפו אלפי מסמכים של מחלקת המשא ומתן של אש"ף, אשר חשפו פרטים רבים על השיחות עם ישראל ועל פשרות בנושאים כמו ירושלים והפליטים. ההדלפה הביכה מאוד את עריקאת והוא הודיע על התפטרותו, אך תוך זמן קצר חזר לתפקיד.

עריקאת לא היה חלק מההנהגה הותיקה של אש"ף שישבה בתוניס (מה שכונה "אש"ף-חוץ") אלא הגיע מתוך ההנהגה הפלסטינית המקומית בשטחים ("אש"ף-פנים").

הוא נולד באבו-דיס, ליד ירושלים, בשנת 1955 ורוב חייו התגורר ביריחו ונבחר כנציג של יריחו במועצה המחוקקת הפלסטינית. לעריקאת הייתה אזרחות אמריקאית והוא למד בארה"ב לתואר ראשון ושני ועשה דוקטורט בלימודי שלום באוניברסיטת ברדפורד באנגליה.

עריקאת הוביל קו של התנגדות לאלימות ובעד משא ומתן עם ישראל גם בתקופות קשות ומייאשות וגם אל מול התנגדות רחבה בציבור הפלסטיני לדיאלוג עם ישראל. הוא היה מעורב בפעילות של ארגוני חברה אזרחית תומכי-שלום, כמו "זרעים של שלום" ו"יוזמת ז'נבה", והשתתף באירועים וכנסים שונים של דיאלוג עם הציבור הישראלי. בין השאר, הוא הקליט סרטון הפונה לדעת הקהל הישראלית במסגרת קמפיין "הפרטנרים" של יוזמת ז'נבה, וגם על כך ספג ביקורת מבית.

בשנת 2019, הוא גם נשא דברים בכנס של ארגון ג'יי סטריט בוושינגטון. בתו, דלאל עריקאת, השתתפה בפעילויות משותפות לישראלים ופלסטינים במסגרת ארגון "זרעים של שלום" ופנתה למסלול אקדמי בתחום ההתמחות של יישוב סכסוכים.

עריקאת היה אחד האישים המקורבים ביותר לאבו מאזן והפך לדמות מוכרת היטב בזירה הבינלאומית, אך הוא לא זכה מעולם לתמיכה עממית רחבה. ב-2009, הצטרף לועד המרכזי של תנועת הפתח ומ-2015 הוא שימש בתפקיד מזכ"ל אש"ף.

הוא הפך לסמל של תמיכה בתהליך השלום ובפתרון שתי-המדינות בצד הפלסטיני, אך לאור כישלון התהליך וקריסת המשא ומתן, החל להוביל קו של מאבק מדיני מצד אש"ף להכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית ולהצטרפות לארגונים ואמנות בינלאומיות.

בתקופת טראמפ, הוביל עריקאת את ההסברה הפלסטינית נגד מדיניות טראמפ ו"תוכנית המאה". משנת 2012, מצבו הבריאותי הידרדר, הוא חלה במחלת ריאות ועבר התקף לב, וב-2017 עבר השתלת ריאות בארה"ב. לפני חודש נדבק במחלת הקורונה, וממנה נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

עריקאת ספג ביקורות רבות משני הצדדים לסכסוך לאורך חייו. הצד הישראלי ביקר אותו על עמדותיו התקיפות במשא ומתן, על התבטאויות שלו נגד ישראל ועל חלקו בכישלון תהליך השלום. בצד הפלסטיני, רבים תקפו אותו על התעקשותו להמשיך במסלול של דיאלוג עם ישראלים ועל ויתוריו במשא ומתן, וביקרו אותו על אחיזתו בתפקיד במשך שנים רבות.

אפשר בהחלט לבקר את עריקאת על מדיניותו ולחלוק על עמדותיו, אך אי אפשר לבטל את העובדה שהפך את תהליך השלום עם ישראל למפעל חייו ושהיה לאישיות הפלסטינית המזוהה ביותר עם השאיפה לפתרון של שתי-מדינות והסכם קבע ישראלי-פלסטיני.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 11 באוקטובר 2020.

הפוסט מותו של סאיב עריקאת – האיש שהפך את תהליך השלום למפעל חייו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עריקאת הפך לאנציקלופדיה של תהליך השלום ולמי שנושא ב"זיכרון המוסדי" של סבבי המשא ומתן. הוא גיבש ומיסד את מחלקת המשא ומתן של אש"ף. לא במקרה בחרו כותבי הסדרה "היהודים באים" להיעזר בדמותו של עריקאת כנציג הפלסטיני הנצחי במערכון שעסק בהיסטוריה של תהליך השלום. בשנת 2011, הודלפו אלפי מסמכים של מחלקת המשא ומתן של אש"ף, אשר חשפו פרטים רבים על השיחות עם ישראל ועל פשרות בנושאים כמו ירושלים והפליטים. ההדלפה הביכה מאוד את עריקאת והוא הודיע על התפטרותו, אך תוך זמן קצר חזר לתפקיד.

עריקאת לא היה חלק מההנהגה הותיקה של אש"ף שישבה בתוניס (מה שכונה "אש"ף-חוץ") אלא הגיע מתוך ההנהגה הפלסטינית המקומית בשטחים ("אש"ף-פנים"). הוא נולד באבו-דיס, ליד ירושלים, בשנת 1955 ורוב חייו התגורר ביריחו ונבחר כנציג של יריחו במועצה המחוקקת הפלסטינית. לעריקאת הייתה אזרחות אמריקאית והוא למד בארה"ב לתואר ראשון ושני ועשה דוקטורט בלימודי שלום באוניברסיטת ברדפורד באנגליה. עריקאת הוביל קו של התנגדות לאלימות ובעד משא ומתן עם ישראל גם בתקופות קשות ומייאשות וגם אל מול התנגדות רחבה בציבור הפלסטיני לדיאלוג עם ישראל. הוא היה מעורב בפעילות של ארגוני חברה אזרחית תומכי-שלום, כמו "זרעים של שלום" ו"יוזמת ז'נבה", והשתתף באירועים וכנסים שונים של דיאלוג עם הציבור הישראלי. בין השאר, הוא הקליט סרטון הפונה לדעת הקהל הישראלית במסגרת קמפיין "הפרטנרים" של יוזמת ז'נבה, וגם על כך ספג ביקורת מבית. בשנת 2019, הוא גם נשא דברים בכנס של ארגון ג'יי סטריט בוושינגטון. בתו, דלאל עריקאת, השתתפה בפעילויות משותפות לישראלים ופלסטינים במסגרת ארגון "זרעים של שלום" ופנתה למסלול אקדמי בתחום ההתמחות של יישוב סכסוכים.

עריקאת היה אחד האישים המקורבים ביותר לאבו מאזן והפך לדמות מוכרת היטב בזירה הבינלאומית, אך הוא לא זכה מעולם לתמיכה עממית רחבה. ב-2009, הצטרף לועד המרכזי של תנועת הפתח ומ-2015 הוא שימש בתפקיד מזכ"ל אש"ף. הוא הפך לסמל של תמיכה בתהליך השלום ובפתרון שתי-המדינות בצד הפלסטיני, אך לאור כישלון התהליך וקריסת המשא ומתן, החל להוביל קו של מאבק מדיני מצד אש"ף להכרה בינלאומית במדינה הפלסטינית ולהצטרפות לארגונים ואמנות בינלאומיות. בתקופת טראמפ, הוביל עריקאת את ההסברה הפלסטינית נגד מדיניות טראמפ ו"תוכנית המאה". משנת 2012, מצבו הבריאותי הידרדר, הוא חלה במחלת ריאות ועבר התקף לב, וב-2017 עבר השתלת ריאות בארה"ב. לפני חודש נדבק במחלת הקורונה, וממנה נפטר בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים.

עריקאת ספג ביקורות רבות משני הצדדים לסכסוך לאורך חייו. הצד הישראלי ביקר אותו על עמדותיו התקיפות במשא ומתן, על התבטאויות שלו נגד ישראל ועל חלקו בכישלון תהליך השלום. בצד הפלסטיני, רבים תקפו אותו על התעקשותו להמשיך במסלול של דיאלוג עם ישראלים ועל ויתוריו במשא ומתן, וביקרו אותו על אחיזתו בתפקיד במשך שנים רבות. אפשר בהחלט לבקר את עריקאת על מדיניותו ולחלוק על עמדותיו, אך אי אפשר לבטל את העובדה שהפך את תהליך השלום עם ישראל למפעל חייו ושהיה לאישיות הפלסטינית המזוהה ביותר עם השאיפה לפתרון של שתי-מדינות והסכם קבע ישראלי-פלסטיני.

הפוסט בעקבות מותו של ד"ר סאיב עריקאת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במוקד השינוי עומדות החלטותיו של טראמפ בסוגיות מפתח כמו מעמד ירושלים, ריבונות ישראלית ברמת הגולן, ההתנחלויות ורעיון הסיפוח. כמו כן, לראשונה מאז חתימת הסכמי אוסלו, נוצר במהלך שלטון טראמפ נתק בין ארה"ב להנהגה הפלסטינית. ארה"ב גם הודיעה על סגירת הנציגות של אש"ף בוושינגטון והפסקת הסיוע הכלכלי לפלסטינים.

בעת העברת השלטון מביל קלינטון לג'ורג' וו. בוש ב-2001, הוביל הממשל הרפובליקאי החדש קו שכונה ABC ("הכל חוץ מקלינטון", Anything but Clinton) והודיע שלא יהיה מעורב בתהליך השלום כמו קודמו. אבל, בסופו של דבר, קידם ממשל בוש את מפת הדרכים ותהליך אנאפוליס, שהתבססו על אותן עקרונות של הממשל הדמוקרטי הקודם, ובראשן פתרון שתי המדינות. גם המאמצים של ממשל אובמה, אותן הוביל בתחילה השליח ג'ורג' מיטשל ולאחר מכן שר החוץ ג'ון קרי, נשענו על אותה מדיניות.

העובדה שממשל טראמפ בחר להוביל שינוי דרמטי בשורה של נושאים במדיניות החוץ (בין השאר גם לגבי הסכם הגרעין עם איראן, מערכת היחסים עם רוסיה והסכם פריז בנושא האקלים), תאפשר לממשל הבא, אם ינצח ג'ו ביידן כמובן, להצדיק בקלות יחסית שינוי מדיניות דומה וחזרה לעידן טרום-טראמפ. מצד שני, ממשל בהובלת ביידן לא בהכרח יבטל בטווח הקצר את כל ההחלטות של טראמפ בנושא הישראלי-פלסטיני, וזה תלוי בין השאר גם בהליך הפורמלי-חוקתי שעומד מאחורי כל החלטה.

בנושא העברת השגרירות לירושלים, למשל, ביידן כבר הודיע שלא יחזיר אותה לתל-אביב, אך הבטיח שיפעל לפתוח מחדש את הקונסוליה במזרח ירושלים, אשר שימשה לאורך השנים כמוקד לקשר של וושינגטון עם הפלסטינים ומוזגה בתקופת טראמפ בתוך השגרירות. בשאלת ההתנחלויות, ממשל בראשות ביידן צפוי לחזור לקו של אובמה ולהוביל התנגדות תקיפה להרחבת ההתנחלויות. בהקשר זה ניתן להזכיר את המשבר שפרץ בין ישראל וארה"ב במארס 2010, כשבמהלך ביקורו בישראל של ביידן, כסגן הנשיא, פורסמה הודעה על אישור בנייה ברמת שלמה. ביידן גם צפוי לחזור למחויבות חד-משמעית לפתרון שתי מדינות, בשונה מממשל טראמפ שנקט בקו מעורפל ומגומגם בשאלה זו, ולדחות על הסף כל רעיון של סיפוח.

שאלה מעניינת אחרת היא אם ביידן צפוי, בהנחה שינצח, לפעול במרץ לחידוש תהליך שלום ישראלי-פלסטיני? כמובן שלא ניתן לחזות, אך אפשר להצביע על כמה נקודות: ראשית, על רקע המשבר הבריאותי והכלכלי הקשה בארה"ב, נראה כי הוא יצטרך למקד לפחות בתחילת הכהונה את מבטו פנימה ולהטיל על שר החוץ את העיסוק בכך. אגב, כך היה עם כניסת אובמה לבית הלבן במהלך המשבר הכללי של 2009. אלא שגם ללא המשבר הפנימי, הנושא הישראלי-פלסטיני לא צפוי להיות בסדר עדיפות גבוה במדיניות החוץ האמריקאית, לפחות לא בתחילת הכהונה. היה זה כבר ממשל אובמה שנטש למעשה את המאמצים בנושא הישראלי-פלסטיני במהלך הקדנציה השנייה. למינוי של שר החוץ תהיה השפעה חשובה ויהיה מעניין לראות אם יוחלט על מינוי של שליח מיוחד בנושא, כפי שהיה בעבר עם דניס רוס, ג'ורג' מיטשל וג'ייסון גרינבלט. שנית, אפשר להעריך שממשל דמוקרטי יזנח את "תוכנית המאה" ולא ידון בה.

שינוי מרכזי נוסף שצפוי בטווח הקצר, בתרחיש של ממשל בראשות ביידן, הוא בנייה מחדש של הדיאלוג בין וושינגטון להנהגה הפלסטינית. ברמאללה צפויה להיות היענות חיובית ליוזמה כזו. הצדדים יצטרכו להסכים על מתווה שיסלול את הדרך לכך, ושיוכל לכלול הצהרות אמריקאיות על חזרה למדיניות המסורתית, וצעדים כמו פתיחה מחדש של נציגות אש"ף בוושינגטון. ממשל ביידן צפוי גם ליישר קו עם מדינות אירופה בנושא הישראלי-פלסטיני ולפוגג את המתח שנוצר בתקופת טראמפ. זה יוכל לאפשר גם את חידוש פעילות של הקוורטט, או מנגנון בינלאומי אחר לקידום השלום.

מרכיב נוסף נוגע לתפקיד של העולם הערבי בתהליך. בעוד שממשל אובמה פעל לחבר בין המאמצים מול העולם הערבי לנושא הפלסטיני, ממשל טראמפ הפריד בין הערוצים. ביידן בירך על ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות, וצפוי לתמוך בכל צעד נוסף של נורמליזציה, אך הוא ככל הנראה יחזור למדיניות של חיבור בין המסלולים ברוח יוזמת השלום הערבית. במקרה של ניצחון ביידן, יהיה מעניין לעקוב אחר השפעת תהליכים פנימיים במפלגה הדמוקרטית על כיוון המדיניות. ביידן והמועמדת לתפקיד סגנית הנשיא, קמאלה האריס, משתייכים למחנה המרכזי והשמרני יותר במפלגה, גם ביחס לישראל. ואולם, בשנים האחרונות התחזקו במפלגה קולות פרוגרסיבים יותר, התובעים מדיניות יותר תקיפה כלפי ישראל בשאלת השטחים.

בתרחיש של ניצחון טראמפ, תעלה השאלה אם המדיניות הקיימת תימשך או שייעשו בה שינויים. שאלה זו תושפע גם מזהות האישים שימונו להוביל את הסוגיה והאם שליחו למזה"ת ג'ארד קושנר והשגריר בישראל דיוויד פרידמן ימשיכו בתפקידם. שאלה מרכזית בהקשר זה תהיה אם רעיון הסיפוח ישוב לסדר היום או שהממשל ירצה להרחיב את מאמצי הנורמלזיציה עם העולם הערבי. לאחרונה פורסמו בתקשורת דיווחים לפיהם טראמפ יתחייב שלא יתמוך בצעדי סיפוח של ישראל עד 2024. כמו כן, תעלה השאלה אם הממשל ינטוש באופן מוחלט את המאמצים בנושא הפלסטיני או שייעשה ניסיון לחדש את הקשר עם רמאללה. שאלה זו תלויה גם במידה שבה המדינות הערביות, שעמן ידונו על קידום צעדי נורלמיזציה, יתנו התקדמות עם ישראל בצעדים מול הפלסטינים.

ניצחון וקדנציה שנייה לטראמפ יהיו מכה קשה להנהגה הפלסטינית. קשה לחזות אם הם ידחפו את אבו-מאזן לחפש בכל זאת קשר לוושיגנטון, או להקצין ולפנות לעבר אחדות עם חמאס. כמו כן, יהיה מעניין לעקוב אם תוצאה זו תוביל שחקנים אחרים, ובראשם אירופאים, למלא את הוואקום המדיני שנוצר ולהוביל יוזמה בנושא. זה לא קרה עד כה אבל יכול להיות שניצחון נוסף של טראמפ יהווה זרז ממשי לכך.

התהליך המדיני בין ישראל והפלסטינים נמצא למעשה בקיפאון מאז כישלון מאמצי קרי ב-2014. בתקופת טראמפ, המבוי הסתום התעצם והיה זה הממשל הראשון מאז 1993 שלא ערך מפגש פסגה בהשתתפות מנהיגים ישראלים ופלסטינים. במקום זאת, טראמפ פנה לקידום היחסים בין ישראל ומדינות המפרץ. מדיניות ארה"ב היא כמובן לא משתנה יחיד וישנם גורמים נוספים המשפיעים על הזירה הישראלית-פלסטינית, ובהם משתנים פנימיים, אזוריים ובינלאומיים. עם זאת, לתוצאות הבחירות בארה"ב, בעיקר נוכח המדיניות החריגה של טראמפ, עתידות להיות השפעה משמעותית על הסוגיה הפלסטינית.

**המאמר פורסם בהארץ, 30 בספטמבר 2020

הפוסט הבחירות לנשיאות ארה"ב הן צומת דרכים ליחסי ישראל והפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סוגיית ההכרה הבינלאומית במדינה פלסטינית אינה חדשה והיא שבה ועלתה בשלבים שונים לאורך התהליך המדיני. מדובר בסוגייה שנמצאת בנקודת מפגש מורכבת בין משפט בינלאומי, דיפלומטיה ופוליטיקה. החלטה להכיר במדינה מושפעת מעמידה בקריטריונים הנדרשים על-פי המשפט הבינלאומי: אוכלוסייה, שטח, ממשל יעיל ויכולת לנהל יחסי חוץ, אך היא קשורה במידה רבה גם לנסיבות מדיניות הנוגעות למשל להשפעה של ההחלטה על יחסי החוץ ועל סכסוכים בינלאומיים, ולעתים גם לפוליטיקה פנימית.

באיחוד האירופי, כל מדינה חברה יכולה להחליט באופן עצמאי אם להכיר במדינה, וקיימים מקרים של מחלוקת פנים-אירופית בנושא (לדוגמה, בשאלת ההכרה בקוסובו). אך היו גם מקרים בהם מדינות האיחוד החליטו על "הכרה קולקטיבית", כמו למשל במקרים של יצירת מדינות אחרי קריסה של מסגרת רב-לאומית (למשל, מדינות יוגוסלביה לשעבר) או במקרים של עצמאות בהסכמה (למשל, מזרח טימור ודרום סודאן). היו גם החלטות קולקטיבית של אי-הכרה, כמו למשל לגבי צפון קפריסין, טייוואן וחצי האי קרים.

בנושא הפלסטיני, מדינות אירופה תומכות באופן עקבי, החל ב"הצהרת ונציה" מ-1980, בזכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית ובפתרון שתי המדינות. במהלך תהליך השלום, ההנחה באירופה היתה שהכרה במדינה פלסטינית תהיה מרכיב בהסדר הקבע ותמריץ להשגתו. בעקבות קריסת התהליך והקיפאון המדיני, התעוררה השאלה לגבי שימוש בצעד זה עוד לפני השגת הסכם.

המאמצים של אש"ף לזכות בהכרה בינלאומית במדינה פלסטינית החלו כבר בסוף שנות השמונים. ב-15 בנובמבר 1988 הכריז מנהיג אש"ף, יאסר ערפאת, בכנס המועצה הלאומית הפלסטינית באלג'יריה, על הקמת מדינה פלסטינית. בהצהרה זו אימץ אש"ף, לראשונה באופן רשמי, את עיקרון שתי המדינות ובמקביל לכך קיבל את החלטת מועצת הביטחון 242 המתבססת על קווי 1967. בעקבות ההכרזה, יותר ממאה מדינות בעולם הודיעו על הכרה במדינה הפלסטינית, והליגה הערבית והארגון לשיתוף פעולה איסלאמי הודיעו על קבלתה כחברה. יש לציין כי מדינות במזרח אירופה (ובהן הונגריה ופולין), החברות היום באיחוד האירופי, הכירו במדינה הפלסטינית כבר בשלב זה, כחלק מהתמיכת המחנה הסובייטי בהכרזה הפלסטינית.

בספטמבר 1993 חתמו ישראל ואש"ף על הכרה הדדית. אש"ף הכיר במדינת ישראל ובזכותה להתקיים בשלום ובביטחון, בעוד שישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני. אך, בהסכמי אוסלו לא דובר על מדינה פלסטינית והנושא נדחה למשא ומתן על הסכם הקבע. ב-2003 פורסמה "מפת הדרכים" של הקוורטט ובה נקבע כי בשלב השני של התוכנית תוקם מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, עם סממני ריבונות והכרה בינלאומית, וכי בשלב השלישי שתי המדינות ינהלו משא ומתן על הסכם הקבע. התוכנית אושרה במועצת הביטחון של האו"ם והתקבלה על ידי שני הצדדים, אך המתווה לא התממש וירד מסדר היום.

ב-2011, בעקבות כישלון המאמצים להגיע להסכם בתהליך אנאפוליס (2008) ובשיחות מיטשל (2010), החליטו הפלסטינים למקד את מאמציהם ביעד של הכרה בינלאומית במדינה פלסטינית. בספטמבר אותה שנה הם הגישו הגישו בקשה להצטרף כמדינה חברה באו"ם, אך המהלך נחסם בשל כוונת ארה"ב להטיל על כך וטו במועצת הביטחון. יחד עם זאת, ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (אונסק"ו) אישר את צירוף פלסטין כחברה, והעצרת הכללית של האו"ם החליטה על שדרוג מעמדה ל"מדינה משקיפה שאינה חברה". במקביל, מדינות רבות באמריקה הלטינית (בהן ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה) הודיעו על הכרה במדינה הפלסטינית בשנים 2010-2011.

במהלך מאמצי התיווך של שר החוץ האמריקאי ג'ון קרי (2013-2014) הפלסטינים נדרשו להקפיא את הפעילות בנושא, אך לאחר כישלון השיחות, בקיץ 2014, מאמצי ההכרה קיבלו תנופה ושורה של פרלמנטים באירופה (בין השאר בבריטניה, צרפת ואירלנד) קראו להכרה במדינה פלסטינית. גם הפרלמנט האירופי קיבל החלטה ברוח זו. אך בפועל, רק מדינה אירופית אחת – שוודיה – הודיעה באופן רשמי, באוקטובר 2014, על הכרה. מדינות שונות באיחוד הודיעו שיקדמו הכרה, אך "בעיתוי מתאים" וכחלק מפתרון מוסכם ישראלי-פלסטיני.

בדיון שהתפתח בסוגייה זו טענו מצדדי ההכרה (ובהם גם גורמים במחנה השלום בישראל) שצעד כזה יקדם את תהליך השלום ויאפשר מבנה יותר שוויוני של שיחות בין שתי מדינות עצמאיות. בנוסף לכך, נטען שבתקופה של מבוי סתום בתהליך, כשחזון שתי המדינות מאבד רלוונטיות וקיים חשש מהסלמה לאלימות, מהלך של הכרה ישמר את עיקרון שתי מדינות, יחזק את הגורמים המתונים בצד הפלסטיני ויבהיר לפלסטינים שיש אופק מדיני. מנגד, מבקרי המהלך טוענים שאסור להשתמש בכלי של הכרה בעיתוי לא נכון ושהכרה ללא הסכם תפחית את התמריץ של הפלסטינים להתקדם במשא ומתן. הדיון בנושא כולל גם ויכוח משפטי לגבי העמידה של הרשות הפלסטינית בתנאים הנדרשים להכרה בה כמדינה, ועוסק גם בשאלה אם הכרה תכלול התייחסות לגבולות המדינה הפלסטינית או תסתפק בהצהרה שהגבול ייקבע בהסכם (יש לציין שגם הכרזת העצמאות של ישראל נעשתה ללא הגדרת גבול).

לסיכום, בעוד שבעבר כלי ההכרה במדינה פלסטינית נידון במסגרת של השגת הסכם, היום הרעיון נבחן במספר בירות אירופאיות כתגובה לסיפוח. בשונה ממהלכים אחרים, החלטה על הכרה לא מצריכה קונצנזוס וכל מדינה באיחוד יכולה להחליט על כך בעצמה. אמנם, מדובר בצעד של מחאה נגד הסיפוח אך לא מדובר בסנקציה אירופית נגד ישראל, כי אם במהלך שנתפש כצעד מאזן שמטרתו לשמר את היתכנות חזון שתי המדינות ולחזק את הרשות הפלסטינית אל מול סכנה של קריסה והסלמה. צעד של הכרה הוא מצד אחד מהלך סמלי בעיקרו שלא מבשר בהכרח על שינוי מעשי בשטח, אך מצד שני, למהלך מורחב של כמה מדינות באיחוד, במיוחד אם יכלול מדינות מרכזיות כמו גרמניה וצרפת (ובריטניה שיצאה מהאיחוד), יכולה להיות משמעות מדינית חשובה במונחים של לגיטימציה בינלאומית לפלסטינים ולמדיניות ישראל בשטחים.

יש לקוות כי במקום לשכנע בצדקת מדיניות הסיפוח ולהתנער מחזון שתי המדינות, תמקד ישראל את הדיאלוג שלה עם הקהילה הבינלאומית בחשיבה על קידום הסדר שלום עם הפלסטינים. בהקשר זה, ניתן יהיה לדון עם מדינות העולם על שילוב של צעדי הכרה במדינה פלסטינית, אבל גם במערב ירושלים כבירת ישראל, כתמריצים שיעזרו להחזיר את הצדדים למסלול של הידברות לקראת פתרון מדיני מוסכם.

**המאמר פורסם בהארץ, 15 ביולי 2020

הפוסט הכרה של מדינות אירופאיות בפלסטין אינה סנקציה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך למשל בתחילת משבר הקורונה, הפצת הנגיף הובילה לתופעות של גזענות ושנאת זרים נגד סינים ברחבי העולם. זה בא לידי ביטוי גם בהתגברות של מתיחות אתנית במדינות עם מיעוט סיני. בקזחסטן נרשמו מקרי אלימות חסרי תקדים נגד המיעוט הדונגאני (מיעוט סיני-מוסלמי) במדינה, ובפיליפינים נציגי המיעוט הסיני התלוננו על מקרים של אפליה וגזענות. כמו כן, החשש מהנגיף מוביל להסתגרות ולסגירת גבולות ובאזורי סכסוך מדובר בנושא רגיש שיכול להגביר מתיחות. בקפריסין, לדוגמא, הגבול בין שני חלקי האי נפתח לראשונה ב-2003 אך בתחילת משבר הקורונה הוחלט על סגירה של מעברי גבול וצעד זה עורר מחאה.

מחקרים בתחום מצביעים על קשר בין התפשטות מחלות ומלחמות אזרחים. מחקר שפורסם ב-2017 מצא שחשיפה למחלות מדבקות מגבירה את הסיכון לסכסוך פנימי אלים. מחקר נוסף, שהתמקד במגיפת האבולה במדינות מערב אפריקה ב-15-2014, הצביע על קשר דומה. יש לציין כי בעקבות האבולה במערב אפריקה קיבלה מועצת הביטחון של האו"ם פה אחד החלטה שהגדירה את התפרצות המחלה באזור זה כסכנה לביטחון ולשלום הבינלאומי. המחקר קבע שבאזורי סכסוך, או באזורים שמחלימים ממלחמות פנימיות, צעדים ממשלתיים חריגים הנוגעים להתמודדות עם המגפה יכולים לשמש כר פורה להתגברות של מתח ועוינות ולהוביל לתסיסה ואלימות. במקומות בהם קיים חוסר אמון ומתח בין קבוצות או אזורים מסוימים לבין השלטון, אירוע שכזה יכול להצטייר כתירוץ להפעלת אמצעי שליטה ולהוביל להתנגדות ולתגובות נגד. במדינות שונות במרכז אסיה, ובהן גאורגיה, אוזבקיסטן וקירגיסטן, משבר הקורונה הביא לצעדי מחאה של תושבים נגד הצעדים בהם נקטו הממשלות.

בנוסף לכך, משבר הקורונה מושך את תשומת הלב של כל מדינות העולם, ובהן גם המעצמות המרכזיות, ומקשה על היכולת של הקהילה הבינלאומית לעסוק בנושאים אחרים ולהפנות לכך משאבים. גם המגבלות על תנועה פוגעות בכך. דו"ח של קבוצת המשבר הבינלאומית טוען שהמצב הנוכחי פוגע ביכולת של מוסדות בינלאומיים להעביר סיוע הומינטרי, לקדם יוזמות דיפלומטיות ולתפעל משימות של כוחות שמירת שלום. חשוב להדגיש שאזורי סכסוך ומלחמה פגיעים במיוחד ועל רקע זה קיים חשש כבד באשר להתפשטות המחלה במדינות כמו לוב, סוריה ואפגניסטן. המחשה לכך ניתן היה לראות בקושי של ארגונים בינלאומיים לחסל את תפוצת האבולה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו בשל מצב הלחימה שמנע גישה לאזורים נגועים והביא גם לפגיעה בצוותי רפואה.

אך לצד הסיכונים וההשלכות השליליות, אסונות ומגפות יכולים גם להראות לצדדים – כפי שטען הנשיא ריבלין – שהם עומדים בפני אויב משותף ושעליהם לשלב ידיים. הסכמה על שיתוף פעולה בנושא זה יכולה לגלוש לנושאים אחרים ולשמש צעד בונה אמון שיכול להוות נקודת מפנה ביחסים. אירועים אלו מדגישים את המשותף ואת הצורך המיידי בסיוע הומניטרי, שלא נוגע לפוליטיקה, ומשבר יכול להפוך להזדמנות. על רקע זה התפתחה תופעה של "דיפלומטיית אסונות" שבה גם צדדים יריבים מסייעים אחד לשני בעתות אסון  כמחווה של רצון טוב. במשבר הנוכחי, למשל, איחוד האמירויות העבירה לאיראן סיוע הומינטרי בעקבות התפרצות הקורונה במדינה, על אף המתח בין המדינות.

משברים שכאלו יכולים גם להוביל להסכמה על הפסקת אש. כך היה למשל כאשר "התולעת הגינאית" החלה להתפשט בסודן ב-1995 ושני הצדדים הלוחמים – הצפון והדרום – הסכימו על הפסקת אש לשישה חודשים על מנת לטפל במשבר הקשה שהכה בכפרים רבים. במשבר הנוכחי, מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש פרסם קריאה להפסקת אש גלובלית, על מנת להתמודד עם מחלת הקורונה, ובאזורי סכסוך שונים, ובהם תימן, לוב והפיליפינים, הצדדים היריבים הביעו תמיכה ביוזמה. דוגמא נוספת לאסון שהוביל למחוות בין צדדים יריבים ניתן היה לראות ב-2005 בין הודו ופקיסטן, אחרי שרעידת אדמה קשה פגעה באזור ובין השאר במחוז קשמיר השנוי במחלוקת. בעקבות האסון העבירה הודו משלוחים אדירים של סיוע לפקיסטן ונשיא פקיסטן הודה על כך בהודעה פומבית. תוך זמן קצר הצדדים קידמו יוזמות הנוגעות לחיבור בין שני חלקי קשמיר: בתחילה הוסכם על חיבור קווי הטלפון ולאחר מכן על מעבר חופשי על מנת לסייע במאמצי ההצלה. מהלכים אלו עוררו תקווה אך האלימות התחדשה ו"דיפלומטית האסונות" לא הביאה לפריצת דרך.

אך קיימים גם מקרים בהם אסונות הביאו למפנה אמיתי וארוך טווח. דוגמא מיוחדת לכך היא ההשפעה של רעידת האדמה ואסון הצונאמי באוקיינוס ההודי, בדצמבר 2004 ,על הסכסוך בין אינדונזיה למחוז אצ'ה. באסון נהרגו יותר מ-200 אלף איש ואצ'ה היה מוקד מרכזי. לאחר האסון הודיע נשיא אינדונזיה על הסרת מצב החירום ששרר במחוז ומנהיגי "התנועה לאצ'ה החופשית“ הכריזו על הפסקת אש. בתחילת 2005 ,אינדונזיה קראה לפתוח במשא ומתן והצדדים ניהלו שיחות בפינלנד שהובילו באוגוסט להסכם שלום. לא ניתן לטעון שהאסון הביא לשלום, ופריצת הדרך הושפעה מגורמים רבי משקל אחרים (בהם חילופי השלטון באינדונזיה ותיווך פיני מוצלח) אך האסון הכבד, ותשומת הלב העולמית שהוא משך, השפיע על הצדדים, דחף אותם להתפשר והיווה בסיס להזדמנות מדינית.

במבט חזרה לאזורנו, עם התפתחות המשבר נראו סימנים מעודדים של שיתוף פעולה בין ישראל והפלסטינים. הצדדים הקימו מנגנון מיוחד לתיאום הדוק ושוטף, שר האוצר כחלון נפגש עם עמיתו הפלסטיני בשארה לדון בהיבטים הכלכלי וישראל העבירה סיוע וציוד לגדה ולעזה. שליח האו"ם ניקולאי מלדנוב ציין לטובה את שיתוף הפעולה בין הצדדים. אך במקביל לכך הפלסטינים מחו על המשך הפעילות של צה"ל בערים ובכפרים הפלסטינים ובישראל מחו על הצהרות פלסטיניות שטענו שישראל פועלת להפצת הנגיף. כמו כן מנהיגי חמאס איימו שהתפשטות המחלה בעזה תביא להסלמה.

מוקדם לדעת בשלב זה כיצד משבר הקורונה יתפתח ומה יהיו השלכותיו על אזורי סכסוך. הדוגמאות בעולם מלמדות שחיבור של אסון הומינטרי או בריאותי עם מתח פוליטי עלול להיות מסוכן ולכן יש לברך על שיתוף הפעולה הישראלי-פלסטיני ולעשות כל מאמץ למנוע הידרדרות למשבר בריאותי או כלכלי חריף שיגביר את הסיכון להסלמה. כמו כן, מנהיגי שני הצדדים, בישראל וברשות הפלסטינית, יכולים ללמוד ממאמצים של צדדים יריבים בעבר לנצל משברים שכאלו על מנת לקדם שינוי מדיני.

ד"ר ליאור להרס הוא עמית מדיניות ומנהל התוכנית לקידום שלום ישראלי -פלסטיני במכון מיתווים. הוא עמית פוסט –
דוקטורט במכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית.

המאמר פורסם בהארץ ב-9 באפריל 2020.

הפוסט מה בין קורונה למלחמה ושלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החוקרים התלבטו בין היתר בשאלה כיצד להתמודד עם מקלקלי השלום: האם רק להיאבק בהם או לנסות לדבר איתם ולשלבם בתהליך. העמדה הישראלית בתקופת אוסלו היתה להידבר עם אש"ף, שהכיר בישראל, בשאיפה להגיע להסכם, לצד מאבק ללא פשרות בחמאס, שסירב להכיר בישראל ובהסכמי אוסלו. זה היה הקו שהובילו ממשלות השמאל והימין בשנות התשעים. הצעות של גורמים מסוימים בישראל, ובהם הרב מנחם פרומן וראש המוסד אפרים הלוי, לקדם דיאלוג עם חמאס, נדחו על הסף. רק עם השנים התבהר שקשה מאוד להמשיך להתעלם ולהדיר את הארגון מהתהליך וזאת נוכח עוצמתו בחברה הפלסטינית, במיוחד לאחר ניצחונו בבחירות 2006 וההפיכה בעזה שמה לאחר מכן.

אלא שגם לאחר הפיצול השלטוני בין פתח בגדה המערבית וחמאס ברצועת עזה, המשיכה ישראל במדיניות של "קו מקביל": תיאום ביטחוני ומגעים על הסכם (עד קריסת השיחות שהוביל ג'ון קרי ב-2014) מול הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן, לצד מצור על רצועת עזה וסבבי לחימה עם חמאס. ממשלות ישראל אף הבהירו שלא יסכימו אפילו לדיאלוג עם ממשלת אחדות פלסטינית שבה חמאס ייקח חלק. באוקטובר 2017, הקבינט המדיני-ביטחוני של ממשלת נתניהו חזר והדגיש עמדה זו בעקבות מאמצי פיוס בין פתח וחמאס, והודיע שישראל תסכים לדון עם ממשלה שכזו רק בתנאי שחמאס יכיר בישראל, יפסיק את הטרור, יפורק מנשקו ויתנתק מאיראן.

באופן אירוני, דווקא הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל, שלא כללה כלל נציגי מפלגות מרכז או שמאל, הובילה לבסוף לשינוי עמדה זו. ישראל וחמאס החלו במהלך 2018 לנהל משא ומתן אינטנסיבי עקיף על "הסדרה" בתיווך של מצרים ושליח האו"ם ניקולאי מלדנוב. קדמו לכך מהלכים של דיאלוג לא ישיר על שחרור גלעד שליט ועל הפסקות אש בסיום סבבי הלחימה, אך מאמץ זה הצביע על מהלך דרמטי ומשמעותי יותר.

ניתן לנתח את התהליך הזה כהבשלה של שני הצדדים לאחר עשור של סבבי עימות והכרה פרגמטית במציאות שנוצרה. אך כמו כן מדובר בתהליך שמבוסס על אינטרס משותף שהתפתח בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס סביב הרצון בניהול הסכסוך, לא במאמצים ליישבו, תוך החלשת הרשות הפלסטינית בראשות אבו-מאזן. ממשלת נתניהו לא מעוניינת להתקדם בתהליך שלום שיכלול ויתורים בגדה והקמת מדינה פלסטינית, ואילו חמאס מעוניין לשמר את כוחו ומעמדו. נתניהו הצהיר במארס 2019 שהמגעים עם החמאס משמרים את הפיצול בין הגדה לעזה ומונעים הקמת מדינה פלסטינית. גם יונתן אוריך, דובר הליכוד ודוברו האישי של נתניהו במערכות הבחירות האחרונות, התגאה בכך שראש הממשלה "הצליח להשיג ניתוק בין עזה ליו"ש, ובעצם ריסק את חזון המדינה הפלסטינית בשני האזורים הללו. חלק מההישג קשור לכסף הקטארי שמגיע כל חודש לחמאס".

מדובר בתפנית בעמדה הישראלית שדרשה לאורך השנים את החזרת השליטה של הרשות על רצועת עזה. כך נוצר מצב שבמשולש שבין ישראל, הרשות הפלסטינית וחמאס, מאמצי הדיאלוג בין ישראל והרשות קרסו, המגעים בין חמאס לרשות נקלעו למבוי סתום, ודווקא הערוץ בין ישראל לחמאס ממשיך ומתחזק. בתקופת תהליך אנאפוליס (2007-2008), היעד הישראלי היה לחזק את אבו-מאזן מול חמאס ולהגיע עמו להסכם, שבשלב הבא יתרחב גם לרצועת עזה. ואולם בשלב זה, ישראל פועלת לשמר את המבנה המפוצל ואינה שואפת לייצר זיקה בין סוגיית עזה לרשות הפלסטינית או לתהליך מדיני ישראלי-פלסטיני רחב יותר. אם לפני כשנתיים סירבה ישראל להידבר עם ממשלת אחדות פלסטינית רק בשל זיקתה לחמאס, היום היא מדברת עם חמאס בזמן שלא קיימים ערוצי דיאלוג מדיני עם הרשות, ובמקביל הטון הישראלי נגד רמאללה אף מחריף. המסר המצטייר מכך הוא שישראל מתגמלת את חמאס נוכח התנהלותו האלימה (ירי רקטות, בלוני תבערה) ומענישה את הרשות הפלסטינית, ששומרת על תיאום ביטחוני הדוק עם ישראל.

תהליך המשא ומתן וההבנות בין ממשלת נתניהו ושלטון חמאס נשמרים חסויים ושני הצדדים לא חשים מחויבים לדווח דבר לציבור ולספק דין וחשבון. בשום שלב במהלך המגעים וקידום ההבנות לא התייצב ראש הממשלה, או נציג ישראלי רשמי אחר, בפני הציבור על מנת לעדכן על הסוגיות המרכזיות, על עמדות הצדדים, על המחלוקות ועל ההסכמות שהושגו עד כה. התנהלות זו מבוססת על רצון של שני הצדדים לשמור על הפער שבין הרטוריקה התקיפה, שמסרבת להכיר ולדבר עם הצד השני, לבין הפרקטיקה בפועל.

החוקר הקנדי פיטר ג'ונס עסק במחקריו בדיפלומטיה חשאית וקבע כי חשאיות היא מרכיב נדרש בשלב ראשוני של משא ומתן וכי "ערוצים אחוריים" הם כלי יעיל בתחילת התהליך, על מנת לבדוק בזהירות היתכנות של הסכמות לפני דיווח לציבור. אך ג'ונס מזהיר שהרחבה של הערוץ החשאי הזמני למדיניות חוץ חשאית ממושכת לאורך זמן, תוך הסתרת המדיניות וההבנות, היא מסוכנת, לא אתית ולא דמוקרטית. עיקרון זה, שאוסר על הבנות חשאיות, הופיע במסמך 14 הנקודות שהציג נשיא ארה"ב וודרו וילסון לקראת סיום מלחמת העולם הראשונה.

יש לברך על כך שבשני הצדדים, במיוחד בקרב השחקנים שהובילו לאורך השנים קו תקיף, חלה התבגרות, התמתנות והכרה בכך שהפתרון בעזה הוא מדיני ולא צבאי. יש בכך גם הכשרה מסוימת של דעת הקהל למהלכים שנחשבו טאבו עד לאחרונה – משא ומתן והבנות עם ישראל מבחינת חמאס ומשא ומתן והבנות עם שלטון חמאס מבחינת ישראל. אך יש להזהיר מתהליך שכל מטרתו היא שימור של המצב הקיים בין סבב לסבב. על ישראל לפעול לכך שמגעים אלו יתחברו לפתרון ארוך-טווח ברצועת עזה ולדיאלוג מדיני מול הרשות הפלסטינית, במאמץ שיקדם יציאה מהמעגל הקיים ויציע אופק מדיני לשני העמים. כמו כן, על ההנהגה הישראלית לדבר עם הציבור בישראל ולהציג בפניו את האסטרטגיה שלה בשאלת עזה ואת ההסכמות שהושגו וההתחייבויות שניתנו במסגרת המגעים על ההסדרה. בכך, היא גם תקדם שיח ציבורי בוגר ואמיתי יותר שאינו מסתתר מאחורי סיסמאות ישנות והבנות חשאיות.

המאמר פורסם בהארץ ב-8 בינואר 2020.

הפוסט 'מקלקלי השלום' בעזה הפכו בשקט בשקט לבני השיח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-13 בספטמבר 1993 נערך טקס החתימה על הצהרת העקרונות בין ישראל לאש"ף ("הסכם אוסלו") במדשאות הבית הלבן. ביום למחרת – 14 בספטמבר 1993 – נחתם בטקס צנוע יותר במחלקת המדינה האמריקאית מזכר הבנות ישראלי-ירדני שהציג מתווה של סדר יום לדיון על הסכם שלום בין המדינות. לא מדובר בצירוף מקרים. קירבת התאריכים מלמדת על הקשר החזק בין שני המסלולים, וההשפעה של ההתפתחויות בהקשר הישראלי-פלסטיני על היחסים בין ישראל ירדן. המסמך המשותף היה מוכן כשנה לפני כן, אבל המלך חוסיין עיכב את החתימה, שהתאפשרה רק לאחר פריצת הדרך עם הפלסטינים. המלך חש שהנושא הפלסטיני מתקדם ושלכן הוא רשאי להתקדם במסלול נפרד עם ישראל.

הסכם אוסלו נתן את האות להאצה במגעים בין ישראל לירדן ושבועיים לאחר חתימתו נערך מפגש פסגה חשאי בין רבין וחוסיין בעקבה. בתחילת נובמבר 1993 חוסיין ושר החוץ פרס החלו לדון בפרטי הסכם השלום. אך גם בשלב זה, המלך היה עוד זהיר והמפגשים נותרו חשאיים. הסכם קהיר בין ישראל ואש"ף במאי 1994, ויישום הנסיגה מעזה ומיריחו (שנמצאת בסמוך לגבול עם ירדן), הובילו את המלך חוסיין לתת אור ירוק למפגש פומבי עם ההנהגה הישראלית ולהתקדם לקראת הסכם השלום. ב-25 ביולי 1994 ,רבין וחוסיין חתמו על "הצהרת וושינגטון", בה הוסכם על סיום מצב הלוחמה בין המדינות, ולאחר משא ומתן בין הצדדים נחתם הסכם השלום ב-26 באוקטובר 1994.

הזיקה החזקה בין הזירה הפלסטינית לבין יחסי ישראל-ירדן באה לידי ביטוי גם בכיוון ההפוך. ברגעים של משבר בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, שהתגברו לאחר הקמת ממשלת נתניהו ב-1996, הזליגה ליחסים עם ירדן הייתה מהירה וברורה. כך, למשל, המלך הגיב בחריפות לאירועי פתיחת מנהרת הכותל בירושלים בספטמבר 1996 ורק לאחר התערבותו של אפרים הלוי, איש המוסד שזכה למעמד מיוחד בירדן, הוא הסכים לחדש את הקשר עם ממשלת נתניהו. גם סוגיית הר חומה בתחילת 1997 (בעקבות החלטה ישראלית על הקמת שכונה יהודית חדשה במזרח ירושלים) הביאה למשבר ביחסים עם ירדן, שבמהלכו שלח חוסיין לנתניהו מכתב ארוך ותקיף. במקביל, המלך הירדני עשה ככל יכולתו להציל את מהלכי השלום בין ישראל לפלסטינים. באוקטובר 1998 ,כשהוא סובל מסרטן בבלוטות הלימפה ונמצא בטיפולי כימותרפיה בארה"ב, הוא התייצב בוועידת וואי פלנטיישן, בהשתתפות נתניהו וערפאת, כדי ללחוץ על הצדדים להתפשר בנקודות המחלוקת שנותרו וכדי להשתתף בטקס החתימה על ההסכם שהושג.

ההסלמה באירועים בזירה הישראלית-פלסטינית, בשנים שלאחר מכן, תורגמה להחרפה בצעדי המחאה של ירדן כלפי ישראל. בשלב זה המנהיג הירדני היה המלך עבדאללה, בנו של חוסיין. בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל-אקצא בספטמבר 2000, השגריר הירדני לישראל, שבדיוק מונה, לא נכנס לתפקידו. במשך יותר מארבע שנים לא היה בישראל שגריר ירדני. רק לאחר פסגת שארם א-שייח' וההכרזה על הפסקת אש ישראלית-פלסטינית (פברואר 2005), מינתה ירדן שגריר חדש שגם נשלח לישראל. ואולם, מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה (דצמבר 2008-ינואר 2009) גרם לירדן להחזיר את השגריר מישראל ושגריר חדש מונה רק ב-2012. במקביל, המלך עבדאללה היה אחד השחקנים הערבים המרכזיים שפעל לקדם לאורך השנים את "יוזמת השלום הערבית" ככלי לקידום הסכם שלום ישראלי-פלסטיני.

בנוסף, לירדן יש נגיעה ישירה כמעט בכל סוגיות הליבה שנמצאות בלב המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים ולכן לממלכה יש תפקיד חשוב בכל פתרון עתידי. כך, למשל, בסוגיית ירושלים, ובמיוחד בשאלת המקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ירדן היא שחקן מרכזי ושני הצדדים הכירו במעמדה המיוחד לגביהם. הכרה זו הופיעה בהסכם השלום בין ישראל לירדן (1994) ובהסכם בין אבו מאזן ועבדאללה בנושא ירושלים (2013). על רקע זה, ירדן מילאה תפקיד במהלכים מדיניים לניהול משברים שנגעו לירושלים. כך היה, למשל, במגעים לסיום המשבר שהתפתח סביב הר הבית/אל-חרם א-שריף בסוף 2014, שכללו מפגשים של המלך עבדאללה עם נתניהו, אבו מאזן ומזכיר המדינה האמריקאי קרי. ירדן הייתה מעורבת גם במהלכים המדיניים שנעשו במטרה לפתור את משבר גלאי המתכות סביב מסגד אל-אקצא (2017) ובמגעים במהלך המשבר שפרץ
סביב שער הרחמים (2019).

ישראל התחייבה בהסכם השלום עם ירדן לתת "עדיפות גבוהה" לתפקיד הירדני במקומות הקדושים כאשר ייערך משא ומתן על הסכם הקבע. ואכן, במשא ומתן בין אולמרט ואבו מאזן בתהליך אנאפוליס (8-2007) הציע אולמרט שירדן תהיה חלק ממשטר מיוחד שיוקם באזור האגן ההיסטורי בירושלים. גם סוגיית הפליטים, כמובן, נוגעת לירדן. בממלכה ההאשמית מתגוררים כשני מיליון פלסטינים עם תעודת פליט מטעם אונר"א. כל הסדר בעניין גורל הפליטים ישפיע באופן דרמטי על ירדן ולכן היא צריכה להיות חלק מדיונים עתידיים לפתרון הבעיה. סוגיה חשובה נוספת, שהיוותה נקודת מחלוקת מרכזית בשיחות השלום בעבר ושנוגעת גם היא לירדן, היא ההסדר העתידי בבקעת הירדן. במוקד הדיון עומדים הסדרי הביטחון בבקעה ובגבול עם ירדן, וגם בסוגיה זו ירדן צפויה להיות מעורבת בכל מנגנון עתידי עליו יוסכם. גם בנושא הכלכלי יש זיקה לירדן ולאורך תהליך השלום הישראלי-פלסטיני הועלו רעיונות שונים לפרויקטים כלכליים, תיירותיים, טכנולוגיים וסביבתיים שייעשו בשיתוף פעולה ישראלי-פלסטיני-ירדני.

ניתן לראות כיום שירדן מובילה את הקו התקיף ביותר בעולם הערבי נגד תכנית אמריקאית ("עסקת המאה") שלא תתבסס על הפרמטרים הבינלאומיים המקובלים של תהליך השלום (שתי מדינות על בסיס גבולות 1967 ושתי בירות בירושלים). ירדן הובילה גם את המחאה החריפה ביותר בעקבות הצהרת נתניהו, ערב בחירות ספטמבר 2019, על אפשרות של סיפוח בקעת הירדן לישראל. במקביל, נראה כי ירדן והרשות הפלסטינית מחזקות את שיתוף הפעולה ביניהן, כניסיון פלסטיני להוריד את התלות בישראל, ונציגי הצדדים חתמו לאחרונה על הסכמי שיתוף פעולה בנושאי אנרגיה, בריאות ותחבורה. בנוסף, ירדן והרשות הפלסטינית מובילות ציר של תיאום מדיני מול ישראל וארה"ב. גם ההחלטה הירדנית על הרחבת מועצת הווקף האסלאמי שאחראית על ניהול מתחם הר הבית/אל-חרם א-שריף, תוך שילוב של נציגים המקורבים לרשות הפלסטינית, מעידה על ניסיון לאחד כוחות במאבק כנגד שינוי הסטטוס קוו באתר.

ההחלטה הירדנית על הפסקת הסדר החכירה במובלעות צופר ונהריים (שנקבע בהסכם השלום לתקופה של 25 שנה), והדיווחים על סירוב ירדני למאמצי נתניהו ליזום מפגש עם המלך, מלמדים על ההידרדרות ביחסים בין המדינות. זאת, בין השאר, על רקע המשבר העמוק בזירה הישראלית-פלסטינית, לצד הלחץ בפרלמנט ובציבור הירדני נגד הקשרים עם ישראל, ומשברים נוספים כמו תקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן ב-2017, אי קידום פרויקט "תעלת הימים" ומעצר מנהלי של אזרחית ירדנית (אוגוסט 2019). כתמונת ראי ליחסי האמון והקשר האישי העמוק שהתפתח בין חוסיין ורבין, כשקידמו את מהלכי השלום באמצע שנות התשעים, נוצר כיום מצב של משבר אמון קשה בין המנהיגים. ממשלת ישראל הבאה תצטרך לפעול לשינוי מצב זה, להשקיע משאבים בחיזוק הדיאלוג עם ירדן ולקדם מהלך מדיני מול הפלסטינים שישפיע לטובה גם על היחסים עם הממלכה ממזרח.

הפוסט יחסי ישראל-ירדן תלויים בהתפתחויות בזירה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גרינבלט מונה לתפקיד זמן קצר לאחר שטראמפ ניצח בבחירות ובתחילת כהונתו נראה כי שני הצדדים מגלים נכונות לעבוד איתו. בחודשים הראשונים לכהונתו, גרינבלט נפגש מספר פעמים עם אבו מאזן ועם בכירים נוספים ברשות הפלסטינית ואף ביקר במחנה פליטים ונפגש עם סטודנטים ואנשי דת פלסטינים וישראלים. הוא אף ניסה לקדם בתחילה מהלכים של שיתוף פעולה ובין השאר היה מעורב במגעים בנושא תעלת המים שהובילו להסכמות בין השר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי וראש רשות המים הפלסטינית. אך התמונה השתנתה באופן חד בעקבות הצעדים שנקט ממשל טראמפ כלפי הפלסטינים החל בסוף 2017 ,ובהם העברת השגרירות לירושלים, קיצוץ בסיוע לפלסטינים, סגירת הנציגות הפלסטינית בוושינגטון, התנערות מעיקרון שתי המדינות – ונוצר נתק מוחלט וחסר תקדים בין הממשל ורמאללה. גרינבלט הפך לשליח האמריקאי הראשון בתולדות תהליך השלום הישראלי-פלסטיני שאיבד למעשה קשר עם אחד הצדדים ושאיבד את היכולת לשמש כמתווך בין הצדדים.

הפוסט פרישתו של ג'ייסון גרינבלט, השליח שלא תיווך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי להבין את התפתחות אזור המגורים בואדי חומוס, יש לציין כי לאורך השנים אדמות צור באהר הופקעו לטובת בנייה לשכונות היהודיות תלפיות מזרח והר חומה (וגם לטובת בניית הגדר ו"הכביש האמריקאי"). לצור באהר לא נותרו עוד אזורים להתרחב מלבד מזרחה לכיוון הגדה המערבית. כך התפתח אזור מגורים זה, אליו עברו להתגורר זוגות צעירים ומשפחות צעירות מבין תושבי השכונה. במהלך הדיונים לקראת הקמת הגדר, התושבים ביקשו שהיא לא תעבור בתוך השכונה אלא תאפשר לכל השכונה, כולל המבנים בואדי חומוס, להישאר כיחידה אחת וכך אכן היה. המצב המורכב באזור זה הוליד שאלות משפטיות שונות שנידונו לאורך השנים בבתי משפט, במיוחד בנוגע למעמד המשפטי של תושבי צור באהר המתגוררים באזור. מאחר שמתחם ואדי חומוס נמצא בשליטה, ותחת סמכות של הרשות הפלסטינית (שטחי A ו-B), התושבים ביקשו וקיבלו היתרי בנייה ממשרדי התכנון של הרשות.

הפוסט הרס בתים בצור באהר: מחוץ לירושלים ובתוך הגדר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-9 ביולי 2019

הפוסט גם לפי "מבחן התוצאה" של קושנר, ועידת בחריין היא כישלון עגום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בספטמבר 1978, במהלך ועידת השלום בקמפ דיויד, הציג נשיא ארה"ב קרטר לנציגי ישראל ומצרים מסמך אמריקאי שהיווה טיוטה להסכם בין שתי המדינות. המסמך היה בסיס לדיונים בוועידה ולאחר סבבים של שינויים ותיקונים הגיעו הצדדים לגרסה הסופית של ההסכם. 22 שנה לאחר מכן היה זה הנשיא קלינטון שניסה לקדם מהלך דומה ובדצמבר 2000 הציג בפני נציגי ישראל ואש"ף מתווה להסכם קבע. גם בסכסוכים אחרים הציגו מתווכים תוכניות שלום, דוגמת תוכנית ונס-אואן (1993) שגיבשו מתווכים מטעם מסגרת משותפת של האו"ם ואירופה (ICFY) לסיום המלחמה בבוסניה, ותוכנית אנאן (2004) של מזכ"ל האו"ם לשעבר קופי אנאן לפתרון הסכסוך בקפריסין.

המטרה בהצגת תוכנית שלום בתהליך תיווך היא להצביע על מרחב הסכמה אפשרי וללחוץ על הצדדים להתקדם להסכם, אך מדובר במהלך רגיש שטומן בחובו גם סיכונים רבים. לכן, הוא מצריך תנאים מתאימים, עבודת הכנה זהירה ורצינית והיכרות עמוקה עם עמדות הצדדים ועם המצב בשטח.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-17 באפריל, 2019

הפוסט האם 'עסקת המאה' של טראמפ היא אכן תוכנית שלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החלטת נתניהו, שהושפעה במידה רבה מלחץ פוליטי פנימי על רקע מערכת הבחירות, הובילה לשורה של תגובות גינוי ודאגה בקהילה הבינלאומית, בין השאר מצד המדינות החברות בכוח, כמו נורבגיה ואיטליה, וגם מצד גרמניה, האיחוד האירופי ומזכ"ל האו"ם. התגובות הבינלאומיות הדגישו כי כוח המשקיפים היה מרכיב בתהליך אוסלו ומילא תפקיד חשוב באזור כה נפיץ ורגיש כמו חברון, והזהירו מהשלכות המהלך. שינויים והתאמות בנוכחות הבינלאומית בעיר צריכים להיעשות תוך הידברות עם הרשות הפלסטינית והמדינות החברות ב-TIPH, ולא כהחלטה ישראלית פוליטית וחד-צדדית.

הפוסט החלטת נתניהו לבטל את מנדט כוח המשקיפים הבינלאומי בחברון (TIPH) הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יחד עם זאת, טראמפ הבהיר בנאומו שארה"ב לא נוקטת עמדה ביחס לסוגיות הליבה, ובכלל זה בשאלת גבולות הריבונות הישראלית בירושלים שתצטרך להיות מוסכמת על ידי הצדדים לסכסוך עצמם. בכך, הוא הדגיש שמשמעות ההצהרה שלו מוגבלת וכי למעשה גם הוא מחויב לעמדה המסורתית על פיה שאלת הגבולות בירושלים תלויה במשא ומתן ישראלי-פלסטיני.

המאמר התפרסם ב-NRG בתאריך ה-13 לדצמבר 2017

הפוסט האם טראמפ שינה את עמדת ארה"ב ביחס לירושלים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אירועי האביב הערבי עוררו בישראל שיח ציבורי ותקשורתי שהתאפיין במידה רבה במסגור שלילי, שבא לידי ביטוי בין השאר בהתנגדות למונח "האביב הערבי" ושימוש במינוח אלטרנטיבי כמו "חורף ערבי" או "חורף אסלאמי", אך תמונת השיח הייתה מורכבת יותר עם הבדלים בין שחקנים, זירות ושלבים בתהליך.

את הקו הרשמי ביחס לאירועים הוביל ראש הממשלה נתניהו, אשר שרטט בהצהרותיו הציבוריות תמונה שלילית המדגישה את הסכנות והאיומים הטמונים בתהליך. נתניהו תיאר תרחישים פסימיים וביקר את מי שזיהה באירועים סימנים חיוביים ("המזרח התיכון אינו מקום לתמימים"). קו זה שהוביל נתניהו שונה באופן מהותי מהעמדה שהציג בספרו ובהצהרותיו כשני עשורים לפני כן, בהם קרא למערב לקדם רפורמות דמוקרטיות במדינות ערב וקבע שהמכשול העיקרי לשלום באזור הוא היעדר דמוקרטיה. כמו כן, ניתן לראות כי במסרים שהשמיע נתניהו שכוונו כלפי הקהילה הבינלאומית, רוח הדברים הייתה במקרים רבים שונה מאלו שהושמעו כלפי פנים.

במערכות הישראליות היו גורמים (ביניהם שרים ובכירים בצבא) שחיזקו את המסגור השלילי של האירועים, אך היו גם גורמים שקראו על כך תיגר. חלקם (למשל הנשיא פרס ויו"ר הסוכנות שרנסקי) הציעו קריאה חיובית של האירועים בעולם הערבי, ואחרים (וביניהם בכירים לשעבר במערכת הביטחון, השר מרידור, אישים במשרד החוץ וגורמי אופוזיציה) קיבלו את מסגרת הניתוח השלילית אך מצאו בה זוויות נוספות וקראו לזהות בתהליכים גם הזדמנויות ולא רק סיכונים.

סקרי דעת קהל הראו שהיחס הישראלי לאביב הערבי לא היה חד משמעי. כך למשל 48% ראו באירועים התפתחות חיובית מבחינת ישראל (מרץ 2011) אך 44% טענו שמצב ישראל באזור גרוע יותר בעקבות השינויים (מאי 2011). מעניין לציין כי לאחר ניצחון מוחמד מורסי בבחירות לנשיאות מצרים הסקרים העידו דווקא על רגיעה בחששות הציבור וחלה עלייה בשיעור הישראלים שהעריכו שהסכם השלום יישמר גם תחת שלטון "האחים המוסלמים". עוד מלמדים הסקרים שהציבור הערבי הגיב לאירועים בצורה אופטימית יותר. בקרב הציבור היהודי אפשר לראות שמצביעי המפלגות הדתיות והחרדיות נטו אומנם לעמדה שלילית יותר ביחס לאביב הערבי, אך מנגד רוב משמעותי בקרבם טען כי תתכן באופן עקרוני ממשלה דתית שתשלוט בצורה דמוקרטית, בעוד שרוב המצביעים החילונים הטילו בכך ספק.

המסמך מראה כיצד האביב הערבי השתלב בשיח הפוליטי בישראל והפך לכלי בוויכוחים שונים, בין השאר לגבי תהליך השלום עם הפלסטינים, היקף תקציב הביטחון והיחסים עם תורכיה. כמו כן מצביע המסמך על הקשר שבין האירועים בעולם הערבי לבין המחאה החברתית בישראל בקיץ 2011.
המסמך קורא לקידום של שיח מורכב ורציני יותר ביחס לאירועים ופיתוח מסגרות ניתוח אלטרנטיביות. בכלל זה מוצגת קריאה לבסס את הדיון באירועים על אבחנה בין הזירות השונות; להגביר את היכרות הציבור עם מגוון רחב של שחקנים וכוחות בזירה ולהימנע מדיכוטומיה פשטנית (אסלאמי\לא אסלאמי); התייחסות למציאות מורכבת ולא להסתפק רק ב"שורה תחתונה"; התמודדות עם העובדה שכללי המשחק של הסיקור התקשורתי יוצרים תמונה חלקית ומעוותת של חברות בתהליכי שינוי; הנגשה של האירועים באמצעות האנשה ופרסוניפיקציה של התהליכים; וחשיבה מחדש ביחס לאסלאם הפוליטי בעולם הערבי.

***

עם תחילתם של אירועי המחאה בתוניסיה, במצרים, בתימן, בלוב ובמדינות נוספות החלו רבים בעולם להשתמש במונח "האביב הערבי" כמונח מסגרת המתאר את רצף האירועים בזירות השונות. מונח זה התבסס על המונח "אביב העמים" המתייחס לגל של מהפכות לאומיות שהתרחשו באירופה באמצע המאה ה-19. בישראל נראה כי לקח זמן רב יותר לקלוט מונח זה אל השיח בנושא וגם כאשר הוא נקלט רבים התקשו לקבלו והסתייגו מהניחוח החיובי והאופטימי שבו. כך למשל השר לעניינים אסטרטגיים משה (בוגי) יעלון קבע כי "האירוע הוא דרמטי והיסטורי וייתן לזה שם, אבל לא האביב הערבי". ראש המוסד לשעבר מאיר דגן גם טען שזו טעות להשתמש במונח "אביב ערבי" והסביר "מי שטבע את הביטוי שאב אותו מאירועים שהתחוללו באירופה ב-1848, אז רעיונות ליברלים התפזרו בעולם, האמת שאין שום בשורה ליברלית". גם ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין יצא נגד השימוש במונח ואמר כי "אנו מבינים כיום כי צמד המילים 'האביב הערבי' לא תיאר נכון את התופעה שהסעירה את המזרח התיכון בשנת 2011". אגף המודיעין של צה"ל דן בסוגיה והכריע כי המונח "אביב ערבי" איננו מתאים וקיבל החלטה להשתמש במונח "טלטלה" כמונח רשמי לתיאור האירועים בעולם הערבי. כמו כן רבים בישראל, כפי שיוצג בהמשך, החלו להשתמש במונחים כמו "חורף ערבי" או "חורף אסלאמי" כמינוח הקורא תיגר על המונח המקורי ומבטא קריאה שלילית של האירועים.

מאמר זה מעוניין להציג ניתוח של השיח הישראלי בעקבות אירועי האביב הערבי תוך התייחסות למרכיבים שונים ולזירות שיח שונות. המאמר מנתח את הדיון הציבורי והתקשורתי בישראל בהקשר זה וכולל ניתוח של הצהרות, מאמרים וסקרי דעת קהל ומתייחס לשחקנים שונים (פוליטיקאים, אנשי ציבור, עיתונאים ומפקדי צבא) ולסוגיות ושאלות שונות שעלו כנגזרת מהשיח בנושא.

"במזרח התיכון אין מקום לתמימים"

בשנת 1993 פרסם בנימין נתניהו את ספרו "A Place among the Nations" ובו הקדיש פרק לשאלת הקשר שבין דמוקרטיה לשלום. בפרק זה טען נתניהו שהמכשול העיקרי לשלום במזרח התיכון הוא העובדה שכל המדינות באזור – מלבד ישראל – הן לא דמוקרטיות. נתניהו קבע כי כל גורם במערב שמעוניין לקדם במזרח התיכון שלום "במודל מערבי" נדרש ראשית לכל להפעיל על המשטרים הערבים לחץ להתקדם לעבר דמוקרטיה. נתניהו טען כי לחצים שכאלו נעשו בעבר באזורים אחרים בעולם אך ביקר את המערב על כך שהם מעולם לא הופעלו כלפי העולם הערבי ועל כך שלא נעשה ניסיון לקשר בין הטבות למשטרים ערבים לבין דרישות לרפורמות דמוקרטיות.
דברים דומים אמר נתניהו בנאומו הראשון כראש ממשלה בקונגרס האמריקאי ביולי 1996.

ב-2011/2, כשני עשורים לאחר פרסום הספר, תגובתו של נתניהו כראש ממשלה לאירועי האביב הערבי הייתה שונה בגישתה באופן יסודי מהדברים שכתב. דווקא כאשר החלו במדינות ערב ביטויים מובהקים של תהליכי דמוקרטיזציה ודווקא כאשר מדינות המערב קיבלו מגמה זו בהתלהבות ופעלו לקדם אותה, נתניהו הציג עמדה שונה ושרטט בהתבטאויותיו בפני הציבור הישראלי תמונה שלילית מאוד, קשה ומאיימת ביחס להתפתחויות אלו אליהן פילל בעבר. בהתייחסותו הפומבית הראשונה של נתניהו למהפכה בתוניסיה (ב-16 בינואר 2011) נתניהו לא אזכר את ההיבט הדמוקרטי של האירועים אלא תיאר אותם רק כביטוי לאופיו הלא יציב של המזרח התיכון. "האזור שבו אנו חיים", אמר נתניהו, "הוא איזור בלתי יציב – אנחנו רואים את זה בכמה וכמה מקומות, במרחב הגיאוגרפי בו אנו חיים". גם תגובתו הראשונית למחאה במצרים (ב31 בינואר 2011) התעלמה מהקשרה הדמוקרטי והתמקדה בחשש מכך שהאירועים יובילו להקמתו של "משטר דיכוי של האסלאם הקיצוני". "במשטר כזה", אמר נתניהו. "רומסים זכויות אדם ובמקביל מהווים סכנה לשלום".

בדברים שנשא נתניהו בפתח מושב הכנסת ב-31 באוקטובר 2011 הוא התייחס בצורה מפורטת להתפתחויות בעולם הערבי וחידד את המסר בנושא זה. "ידידי," אמר נתניהו לחברי הכנסת, "אילו הייתי צריך לתמצת את מה שצפוי לנו באזור, הייתי משתמש בשני מונחים: אי-יציבות ואי-ודאות… מול האי-ודאות והאי-יציבות שלפנינו אנו זקוקים לשני דברים: עוצמה ואחריות". נתניהו קבע בנאומו כי "אם הקיצוניות הדתית לא תמתן את תפיסת עולמה, ספק אם התקוות הגדולות שפרחו עם פריחתו של האביב הערבי יתממשו, ייתכן שמימושן של תקוות אלו יידחה – יידחה לשנות דור".

כחודש לאחר מכן נתניהו נשא בכנסת נאום נוסף, תקיף יותר, ובו חזר על גישתו לגבי תמונת המצב בעולם הערבי ואף הוסיף נימה ביקורתית ונוזפת כלפי מי שראה באירועים סימן חיובי ואופטימי לעתיד. "המזרח התיכון איננו מקום לתמימים", אמר נתניהו, "בפברואר השנה אני עמדתי על הבמה הזאת, מיליוני אזרחים של מצרים נהרו לרחובות בקהיר. הסבירו לי אז, פרשנים וגם לא מעט מחבריי כאן באופוזיציה שאנחנו עומדים בפני עידן חדש של ליברליזם וקידמה שישטוף את הסדר הישן… אמרתי שאנחנו מקווים שהדברים הללו אכן יתממשו, אבל עם כל התקוות, רוב הסיכויים הם שגל אסלאמיסטי ישטוף את מדינות ערב, גל אנטי מערבי, גל אנטי ליברלי, גל אנטי ישראלי ובסוף גם גל אנטי דמוקרטי. אמרו לי שאני מנסה להפחיד את הציבור ואני לא רואה, אנחנו בצד הלא נכון של ההיסטוריה, אינני מבין לאיזה כיוון מתקדמים הדברים. הם מתקדמים אבל הם לא מתקדמים קדימה אל הקדמה, הם הולכים אחורה. אני בחרתי להתאים את המדיניות שלנו למציאות ולא למשאלות הלב. אני שואל היום, מי כאן לא הבין את המציאות? מי כאן לא הבין את ההיסטוריה?". גם בספטמבר 2012 שב נתניהו על דברים אלו ואמר כי "אני אחרון הדינוזאורים שלא טעה לראות באביב הערבי את הקדמה והאחווה דוהרות לעברנו בכל המהירות".

רוח הדברים באמירות נתניהו לאזרחי ישראל ברורה וחד משמעית אך ניתן לראות כי במקביל להצהרות אלו נתניהו השמיע גם הצהרות בעלות גוון שונה מאוד שהופיעו בעיקר במסרים שכוונו כלפי חוץ. בהצהרות אלו נתניהו הציג גישה יותר אופטימית כלפי השינויים בעולם הערבי וגילה הערכה ואמפטיה כלפי מחוללי השינוי. נדמה כי בהצהרות אלו נתניהו חוזר לרוח הדברים שאמר וכתב בשנות ה-90 על חשיבותה של הדמוקרטיה במזרח התיכון ועל הקשר שבין דמוקרטיזציה בעולם הערבי ותהליך השלום. כך למשל פורסם בפברואר 2011 כי נתניהו אמר בשיחות עם גורמים מדיניים כי "ישראל היא דמוקרטיה שמעודדת את קידומם של ערכים חופשיים ודמוקרטים במזרח התיכון וקידום ערכים אלה יועיל לשלום". בדיווחים על הצהרה זו "גורמים מדיניים בירושלים" הסבירו שנתניהו "חש שעליו לצמצם את הפער בינו לבין הקהילה הבינלאומית" וכי "ראש הממשלה, כמי שעומד בראש הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הבין שהוא לא יכול להתעלם מהביקורת הבינלאומית על מובארכ ולכן התייחס הפעם בדבריו לנושא קידום הדמוקרטיה באזור".

בנאום נתניהו בעצרת האו"ם בספטמבר 2011 התייחסותו לאביב הערבי הייתה חיובית והוא הכריז כי הוא מושיט יד "לעמים בלוב ובתוניס, בהערכה לאלה המנסים לבנות עתיד דמוקרטי…(ו)לאזרחי סוריה, לבנון ואיראן, בהתפעמות מאומץ ליבם של אלה הנלחמים בדיכוי אכזרי". דברים ברוח זו הופיעו גם בזירות בהן נתניהו פנה לקהל יעד ערבי. כך למשל כאשר נתניהו השיב לשאלות של גולשי אינטרנט מהעולם הערבי הוא אמר בתשובה לשאלה על האביב הערבי כי "הגדלת החופש בתוך המדינות תסייע לשגשוגן והגדלת חופש המידע יכול לסייע לשלום". דוגמא נוספת ניתן לראות בראיון שנתן נתניהו לרשת "אל ערביה" ביולי 2011. בראיון אמר נתניהו כי "אם תהיה דמוקרטיה אמתית בעולם הערבי, במדינות ערב, אז יהיה שלום אמיתי. כיוון שדמוקרטיה אמיתית משקפת את רצונם של העמים, ורוב העמים – ערבים, יהודים, כולם – אינם רוצים לראות את בניהם ובנותיהם מתים בשדה הקרב. הם רוצים שלום. לכן התפשטות הדמוקרטיה טובה לשלום. זה עלול להיות קשה. עלולה להיות תקופה של רעידות, של זעזועים, אולם בסופו של דבר זה יוביל לכיוון טוב". כאשר נשאל נתניהו על החשש מהתחזקות האסלאמיסטים בעקבות האביב הערבי הוא השיב כי להערכתו העמים הערבים "רוצים עולם של קידמה… (ו)עולם של רפורמה אמיתית, הם לא רוצים לחזור לימי הביניים החשוכים, הם רוצים עולם אחר". דברים אלו שונים מאוד מההערכות שהציג נתניהו בכנסת בהם טען כי "ברוב המדינות סביבנו התנועות האסלאמיסטיות הן הכוח המאורגן והחזק ביותר, ואילו הכוחות הליברליים, ששואפים לחירות ולקדמה, כפי שאנו מפרשים את המושגים הללו, הכוחות הללו מפוצלים וחלשים".

מעניין לראות כי גם אצל שר החוץ אביגדור ליברמן ניתן לזהות שניות מסוימת. כך למשל מצד אחד במכתב שכתב ליברמן לנתניהו באפריל 2012 – מכתב אשר הודלף לתקשורת – תיאר ליברמן תרחיש אימים באשר להשלכות האביב הערבי במצרים. "העניין המצרי מטריד בהרבה מהסוגיה האיראנית", כתב ליברמן והוסיף כי "לא מן הנמנע שלאחר שייבחר במצרים נשיא חדש, תפר מצרים את הסכם השלום באופן מהותי ותכניס לסיני כוחות משמעותיים". ליברמן אף קרא במכתב "לקבל החלטה פוליטית אמיצה, לבנות מחדש את פיקוד הדרום באמצעות הקמתו מחדש של הגיס הדרומי שפורק לאחר הסכם השלום". מנגד, בביקור בצרפת אמר ליברמן לשר החוץ הצרפתי לורן פביוס דברים ברוח שונה על פיהם "למרות התחזקות הגורמים הרדיקליים, האביב הערבי הביא איתו גם כוחות חדשים, צעירים, משכילים וליברליים". ליברמן ביקש את עזרתה של צרפת ביצירת דיאלוג בין ישראל לכוחות אלו שעשוי, לטענתו, "להביא ליצירת הבנות שיהיו מבוססות על ערכים הומניים ואוניברסאליים".

בהתבוננות על מערכת טיעוני ההסברה שהציגו הדוברים הישראלים הבכירים בהקשר של אירועי האביב הערבי ניתן לשרטט מסגרת הנעה סביב ארבעה טיעונים מרכזיים:

הטיעון הראשון קובע שהטלטלות במזרח התיכון מוכיחות כי מדובר באזור לא יציב ומדגישות שישראל היא אי של יציבות ואי של דמוקרטיה במרחב האזורי. נתניהו הציג למשל טיעון זה בראיון שנערך במרץ 2011 שבו הוצגו בפניו שאלות מכל העולם באמצעות אתר ה-YouTube. נתניהו הצהיר כי "האדמה רועדת בכל מקום, ממערב הודו עד מפרץ גיברלטר, הכל רועד ומתנדנד והמקום היציב היחידי, המדינה היציבה היחידה, היא ישראל הדמוקרטית".

הטיעון השני יוצא נגד טענות המצביעות על הסכסוך הישראלי-פלסטיני כלב הבעיה באזור וקובע כי האירועים מוכיחים שמקור הבעיה הוא פנים-ערבי ונוגע להיעדר דמוקרטיה ולבעיות כלכליות ולא לישראל או לסכסוך. כך למשל שר החוץ ליברמן אמר בועידת הנשיא ביוני 2012 כי ישראל סובלת בעולם מאי הבנות רבות ואחת מהן היא הטענה שהעימות בין ישראל והפלסטינים הוא לב הבעיה במזרח התיכון. "אני לא רואה קשר", אמר ליברמן, "בין העימות שלנו לפלסטינים לבין המהומות שקורות בבחריין, המרד בתוניסיה, מה שקורה בלוב או במקומות אחרים".

טיעון ההסברה השלישי נקשר לתהליך השלום, וללחצים שהופעלו בהקשר זה על ממשלת נתניהו. על פי טיעון זה אירועי האביב הערבי הובילו את האזור למצב של אי וודאות ובתנאים שכאלו ישראל לא יכולה לקחת סיכונים הנלווים למהלכים מדיניים מול הפלסטינים. כמו כן נטען כי המצב החדש מצדיק את ההתעקשות הישראלית על דרישות הנוגעות להסדרי ביטחון בכל הסדר עתידי. כך למשל הצהיר נתניהו לאחר המהפכה בתוניסיה כי "הלקח מההפיכה הוא שחשוב לשמור על הביטחון בכל הסדר שלום". ובעקבות ההתקפה האלימה על השגרירות הישראלית בקהיר אמר נתניהו כי "בזמנים האלה אנחנו צריכים לשמור על הביטחון. זהו עוגן הקיום שלנו, ובמיוחד בזמן הפכפך… אני מאמין שרבים היום בארץ ובעולם, כשרואים את המתרחש באזור, מבינים הרבה יותר טוב את העמידה המוצדקת שלנו להגן על צרכי הביטחון של ישראל בכל הסדר עתידי". בנאומו בוועידת הנשיאים של ראשי הארגונים היהודיים העיקריים בארה"ב אמר נתניהו כי "מופעל לחץ עצום על הביטחון שלנו, ולכן קשה יותר להגיע להסכם עם הרשות הפלסטינית".

הטיעון הרביעי הוא קישור בין האביב הערבי לשאלה האיראנית ואזהרה מפני התערבות איראנית בהתרחשויות וניצול האירועים לטובתה. כך למשל הצהיר נתניהו בראיון לרשת הצרפתית AFP כי "אנו יכולים למצוא את האביב הערבי הופך לחורף איראני".

לצד נתניהו ניתן להצביע על מספר גורמים במערכות שונות בישראל שאימצו את הקו הפסימי וחיזקו את המסגור השלילי שניתן לאירועים ובראשם שחקנים מצה"ל וממערכת הביטחון. כך למשל האלוף (במיל.) עמוס גלעד, ראש המטה הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, טען כי "האביב הערבי מוביל להקמת אימפריה אסלאמית" ואלוף פיקוד העורף אייל אייזנברג אמר כי "זה נקרא אביב העמים הערבי, אבל זה יכול להיות חורף אסלאמי רדיקלי, וזה מעלה את הסבירות למלחמה כוללת וטוטלית". דוגמא נוספת היא האלוף (מיל') יואב גלנט שאמר כי "האביב הערבי עלול להתברר כחורף אסלאמי מתמשך וקר". גלנט קבע כי "שבע השנים הטובות" של ישראל בתחום הביטחוני עומדות להסתיים וכי השינויים בעולם הערבי מסבכים את מצבה הביטחוני ויחייבו אותה להיערך לאפשרות של הידרדרות בחזית אחת או יותר. "כשאנו מסתכלים מה קורה סביבנו, נראה שצפויה לנו תקופה פחות טובה, לא יותר טובה". תחזית פסימית הציג גם ראש אמ"ן האלוף אביב כוכבי שאמר באוגוסט 2012 כי "מדינת ישראל תיפגש בשנה הקרובה בסביבה אזורית לא יציבה, מתוחה ואסלאמיסטית יותר מבעבר". "זו סביבה שמתמודדת עם שורה של משברים", אמר כוכבי, "אזוריים ופנימיים, אשר מעלים את סף הרגישות של כלל השחקנים ושעשויים להוביל, גם ללא תכנון מוקדם, להתלקחויות".

גישה דומה נשמעה מצד שרים וחברי כנסת מהקואליציה. סגן שר החוץ דני איילון (ישראל ביתנו) אמר כי "לא מדובר באביב אלא יותר בחורף ערבי. מי שסבר שהאביב הערבי עומד לתקן בעיות במדינות ערב, שוגה… משקיפים יכולים לשגות באשליה שהמפלגות האסלאמיות במדינות ערב הינן מתונות, אך מנהיגיהן אינם מתונים והציפיה שפגמים יסודיים המאפיינים את החברות הערביות, יתוקנו תחת שלטון המפלגות האסלאמיות, לא תתממש". גם השר יעלון השתמש במונח "חורף ערבי" וביקר את הגורמים שגילו התלהבות מהאירועים וטען כי "מדובר למעשה בקריסה של קונספציה מערבית. קונספציה שמבוססת על בורות, נאיביות ונטייה למשאלות לב… הקונספציה הזו מבוססת גם על פטרוניזם מערבי".

"יותר הזדמנות מסיכון"

מנגד ניתן לזהות במערכות הישראליות גם גורמים שקראו תיגר על המסגור ההגמוני השלילי שניתן לאירועי האביב הערבי. ניתן להבחין בהקשר זה בין שני סוגים: הסוג הראשון כולל גורמים המאתגרים בצורה רדיקלית את המסגרת ומציעים מסגור אלטרנטיבי חיובי ואופטימי יותר. בתוך המערכות הרשמיות והממסדיות בישראל ניתן להצביע על שתי דמויות מרכזיות המובילות גישה זו. הראשון שבהם הוא נשיא המדינה שמעון פרס. באפריל 2011 כתב פרס מאמר שפורסם בעיתון הגרדיאן שכותרתו "We in Israel welcome the Arab spring". במאמר כתב פרס כי ישראל "מברכת על רוחות השינוי ורואה בכך חלון של הזדמנות". דברים דומים אמר פרס בהזדמנויות שונות. כך למשל בנאומו בועידת הנשיא טען פרס כי האביב הערבי אינו בהכרח חורף ישראלי – "אביב של נעורים הוא ברכה לכולנו", אמר פרס, "אנו מוכנים להטות כתף ולתת יד להצלחתם, לא מתוך התנשאות אלא מפני שאנו חפצי חופש". בנאום בכנסת אמר פרס כי "אין ספק שטובת האזור כולו, כולל ישראל, היא שהיערכות חדשה תגיע, שיקום מזרח תיכון שיהיה בו מזון לאכול וחירות לנשום, המאבק הוא באִבו, אין לשופטו לפי המערכה הראשונה או לפי מערכה אחת". בכך פרס רומז לביקורת על מנבאי השחורות וקורא להערכת האירועים כתהליך ארוך טווח ולא לשפוט אותו רק בטווח הקצר. פרס העלה על נס בדבריו את הצעירים בעולם הערבי אשר מובילים את האירועים וקבע כי הם "משכילים יותר, פתוחים יותר, מודרניים יותר". הוא הודה כי קיים ספק לגבי יכולתם של צעירים אלו להשיג את מבוקשם "בזינוק אחד" וכי ייתכן שבסיבוב הראשון יזכו דווקא האחים המוסלמים אך הסביר שאם הם לא יספקו מענה אמיתי לבעיות ואם העוני והדיכוי ימשכו "הרעב יכריע ניצחון כזה… הצעירים לא יוכלו להירגע".

הדמות השנייה היא נתן שרנסקי – יו"ר הסוכנות היהודית. שרנסקי, בדומה לנתניהו, הוביל לאורך השנים קו שקרא לקידום דמוקרטיזציה בעולם הערבי וקישר בין דמוקרטיה במזרח התיכון לשלום. הוא שמר על עמדה זו גם לאור אירועי האביב הערבי. במאמר שפרסם בוושינגטון פוסט בדצמבר 2011 – שכותרתו "The West should bet on freedom in Egypt" – יצא שרנסקי נגד העמדה שקוראת לתמוך בדיקטטורים בשם היציבות וקרא למערב "להמר" על הדרישות והקריאות שעלו בכיכר תחריר לחופש. שרנסקי טען בדברים שאמר וכתב כי בפוליטיקה "שום דבר אינו מיידי" וקרא למערב לפעול לחיזוק החברה האזרחית והמבנים הדמוקרטים במדינות ערב ואף להשתמש בסיוע הכלכלי ככלי לקידום יעדים אלו. חשוב לציין כי דבריו של שרנסקי הופנו בעיקר כלפי חוץ, הופיעו רק בתקשורת הזרה, לא ניתן למצוא להם ביטויים בשיח בישראל וניתן גם לראות כי בדבריו התמקד במתן עצות למדינות המערב, ובראשן ארה"ב, באשר ליחסן אל האביב הערבי ולא התייחס כלל להקשר הישראלי.

הסוג השני כולל גורמים המקבלים במידה רבה את המסגור השלילי כמסגרת ניתוח נכונה אך מנסים להציע תמונה מורכבת יותר עם זוויות נוספות ומציעים קריאה אחרת לגבי ההשלכות והמסקנות הנגזרות. הנוקטים בגישה זו מצביעים למשל על כך שלאביב הערבי יש גם השלכות חיוביות על ישראל. דוגמא לכך ניתן למצוא בדבריו של עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן, שהצהיר כי גל המחאה בעולם הערבי הוא "יותר הזדמנות מסיכון". "מה שקורה היום בעולם הערבי", הסביר ידלין, "מחליש את הציר הרדיקלי שפעל כנגד מדינת ישראל". גם מאיר דגן, ראש המוסד לשעבר, טען כי בעקבות האביב הערבי האתגר הצבאי מול ישראל נעלם בטווח של שלוש עד חמש השנים הבאות. יש לציין כי דגן וידלין הציגו גישה ביקורתית כלפי ממשל נתניהו גם בהקשרים מדיניים ופוליטיים אחרים ויש לקרוא דברים אלו גם בהקשר זה.

בממשלת נתניהו ניתן להצביע גם על השר לענייני מודיעין דן מרידור כגורם המוביל גישה זו. כך למשל בראיון בדצמבר 2011 קרא מרידור "לחפש הזדמנויות בשינויים שעוברים על העולם הערבי" וטען כי "נוצרות גם הזדמנויות לבריתות, רובן חשאיות". אפשר גם לשייך גורמים במשרד החוץ כשחקן בקבוצה זו. כך למשל יצחק לבנון, שגריר ישראל במצרים עד נובמבר 2011, הסביר בראיון כי "אסור להסתכל רק על חצי הכוס הריקה" והצביע על כך שלראשונה נערכו במצרים בחירות שקופות וחופשיות ועל כך שמצרים עברה משלטון של מפלגה אחת לעידן של קואליציה. לבנון הציג בדבריו מסרי הרגעה: הוא קבע שהאחים המוסלמים "פחות מסוכנים והרבה יותר פרגמטיים מכפי שמציירים אותם בישראל" והעריך כי יכולה להיות להם השפעה חיובית על החמאס. בתקשורת נמסר כי הנהלת משרד החוץ דחתה את בקשתו של לבנון זמן קצר לאחר נפילת מובארכ, לפתוח בדיאלוג עם האחים המוסלמים, אך עמדה זו השתנתה לאחר הבחירות לפרלמנט במצרים ויורשו בתפקיד יעקב אמיתי קיבל אור ירוק למהלך שכזה. ביוני 2012 אף התגבשה יוזמה למפגש בוושינגטון של חברי כנסת ישראלים עם חברי פרלמנט מצרים, כולל נציגי האחים המוסלמים, אך הידיעה על כך דלפה ולבסוף המפגש בוטל. בדצמבר 2012 דווח שמשרד החוץ הקים צוותי עבודה לבחון אופציות של הידברות עם ממשלות ועם הציבור במדינות ערב.

קול נוסף שניתן להכליל בקטגוריה זו הוא קולה של ציפי לבני, אשר כיהנה כיו"ר האופוזיציה עד מרץ 2012. לבני בהתבטאויותיה קיבלה את הנחת היסוד הפסימית של נתניהו באשר לאביב הערבי אך ביקרה בתקיפות את ההתנהלות והמדיניות של נתניהו ביחס לאירועים. ניתן לראות זאת למשל בפנייתה של לבני לנתניהו בנאום בכנסת – "הרי כולנו מודעים לזה שהאביב הערבי יכול להיות תחילתו של חורף אסלאמי קיצוני וקר, אדוני ראש הממשלה, אבל מה אתה עושה בעניין הזה חוץ מלהזהיר את הציבור?".

האביב הערבי ודעת הקהל בישראל

סקרי דעת הקהל של "מדד השלום" מאפשרים לנו לנתח את עמדות הציבור בישראל ביחס לאירועי האביב הערבי. סקר שנערך במרץ 2011 הראה כי 48% מהישראלים ראו באירועים בעולם הערבי התפתחות חיובית מבחינת ישראל לעומת 30% שראו בכך התפתחות שלילית. 55% השיבו כי הם רואים בכך התפתחות חיובית מבחינת עמי האזור לעומת 29% שראו בכך התפתחות שלילית. הסקר הראה כי היחס בציבור הערבי היה חיובי יותר – 55% ראו בכך התפתחות חיובית מבחינת ישראל (לעומת 47% בקרב היהודים) ו-65% ראו בכך התפתחות חיובית מבחינת העמים באזור (לעומת 53%). אך לצד סקר זה ניתן למצוא תוצאות אחרות המעידות על סימנים של חששות ודאגה מפני ההשלכות על ישראל. בפברואר 2011 46% מהישראלים העריכו שהמהפכה במצרים תשפיע לרעה על היחסים עם ישראל, 21% העריכו שלא תהיה השפעה ורק 9% חזו השפעה לטובה; במאי 2011 השיבו 44% כי הם חושבים שמצבה של ישראל באזור גרוע יותר בעקבות שינויי המשטר בעולם הערבי, 41% השיבו שמצבה לא השתנה ורק 10% חשבו שמצבה טוב יותר; ובנובמבר 2011 68% טענו כי בעקבות השינויים בעולם הערבי הביטחון הלאומי של ישראל גרוע יותר. את השיעור הגבוה בנתון זה ניתן להסביר גם בעיתוי (לאחר ההתקפה האלימה על השגרירות הישראלית בקהיר וניצחון מפלגת אל-נהדה בבחירות בתוניסיה) וגם בניסוח השאלה שהתמקדה בזוית הביטחונית ואזכרה את עליית כוחם של הכוחות האסלאמיים.

ניתוח התגובות הראשוניות למהפכה במצרים מלמד על הבדלי גישה בין הציבור היהודי לציבור הערבי בישראל. כך למשל רוב גדול בקרב היהודים (70%) העריך בפברואר 2011 שהסיכוי שבמצרים יקום שלטון דמוקרטי בעתיד הנראה לעין הוא נמוך לעומת רוב גדול בקרב הערבים (74%) שטען שהסיכוי לכך גבוה. כמו כן מחצית מהיהודים העריכו שקיים סיכוי גבוה שבמצרים יקום שלטון אסלאמי קיצוני בעוד שבקרב הערבים רק 28% חשבו כך. הבדלים הופיעו גם ביחס למדיניותו של ממשל אובמה בנושא. בעוד ש-52% מהיהודים חשבו שארה"ב טעתה בתמיכתה במפגינים נגד מובארכ, 70% מהערבים חשבו שזה היה צעד נכון. את היחס הביקורתי בישראל להתנהלות של ממשל אובמה כלפי מובארכ ניתן היה לראות בשיח התקשורתי והציבורי. כך למשל בעיתון ידיעות אחרונות בחרו לתת לידיעה על הצהרת ממשל אובמה בימי המהפכה במצרים אודות תמיכתו ב"חילופי שלטון מסודרים במצרים" את הכותרת "ארה"ב מסובבת את הסכין"; השר לשעבר בן אליעזר הצהיר כי "האמריקאים עדיין לא מבינים את האסון שאליו הם דחפו את המזרח התיכון"; וביתד נאמן נכתב בתגובה – "האם מישהו באמת מאמין עדיין כי הממשל האמריקאי יעמוד לצדה של ישראל בשעת מבחן?".

לאחר ניצחונו של מועמד האחים המוסלמים מוחמד מורסי לנשיאות מצרים ביוני 2012 כותרות העיתונים בישראל שיקפו חששות כבדים – "חושך מצרים" (ידיעות אחרונות), "עוקבים בדאגה" (ישראל היום) ו"אימפריית האחים המוסלמים" (מקור ראשון). יחד עם זאת נתונים של סקר שנערך באותה עת מראים כי לאחר ניצחונו של מורסי ניתן לזהות דווקא רגיעה מסוימת בציבור בחששות לגבי השלכות לעתיד. ניתן לראות זאת באמצעות השוואה בין תשובות לשאלה לגבי עתיד הסכם השלום בין המדינות לאחר אפשרות של עליית האחים המוסלמים לשלטון במצרים שנשאלה גם בנובמבר 2011 – לפני הבחירות לפרלמנט ולנשיאות במצרים – וגם ביוני 2012 – לאחר ההישג של האחים המוסלמים בבחירות לפרלמנט וניצחון מועמד התנועה לנשיאות. ביוני 2012 שיעור הישראלים שהעריך שההסכם לא יבוטל עלה מ-63% (בנובמבר 2011) ל-74% (בקרב היהודים בלבד השיעור עלה מ-60% ל-74%). ובמקביל שיעור הישראלים שצפה את התרחיש הרע ביותר של ביטול ההסכם וחזרה למצב מלחמה ירד מ-13% ל-6% (בקרב היהודים בלבד הוא ירד מ-15% ל-5%). פילוח על פי דפוסי הצבעה מראה שמגמה זו חצתה קווים פוליטיים והתחוללה גם בימין וגם בשמאל. מעניין לראות כי העלייה בשיעור הנשאלים שהעריכו שההסכם לא יבוטל (יוני 2012 לעומת נובמבר 2011) הייתה דרמטית במיוחד בקרב מצביעי הימין: בקרב מצביעי המפד"ל הוא עלה מ-20% ל-82%, בקרב מצביעי האיחוד הלאומי הוא עלה מ-53% ל-92% ובקרב מצביעי ישראל ביתנו הוא עלה מ-47% ל-85%.

אפשר להעריך שהפיכת האפשרות של ניצחון האחים המוסלמים מתרחיש אימים ערטילאי, מאיים ולא ידוע למציאות קיימת, כמו גם מסרי הרגעה שהעביר הנשיא החדש מורסי ודמויות נוספות במצרים על מחויבות לשמירת הסכם השלום עם ישראל, השפיעו על הציבור וריככו את חששותיו.

באשר למדיניות של ישראל בעקבות האביב הערבי הסקרים מלמדים על תמיכה ציבורית חד משמעית בעד מדיניות של אי התערבות. 83% מהציבור צידד בכך שישראל לא הביעה תמיכה בזמן המהפכה במצרים לא במובארכ ולא במפגינים (פברואר 2011) ו-79% תמכו בגישה דומה של ישיבה שקטה מהצד ביחס למאבק בסוריה (פברואר 2012). באשר למדיניות הנדרשת מהמערב ניתן לראות שהעמדה הציבורית משתנה בהתאם לזירה. בנוגע לאירועים במצרים, כאמור, רוב בקרב היהודים (52%) התנגד למדיניות אמריקאית של תמיכה במפגינים ורוב בקרב הערבים (70%) תמך במדיניות זו, אך ביחס לאירועים בלוב הרוב גם בציבור היהודי (52%) וגם בציבור הערבי (62%) תמך בהתערבות של המערב לצד המורדים. ביחס לאירועים בסוריה, מחצית מהציבור הישראלי תמך בסיוע של המערב לאופוזיציה הסורית ושליש תמך באי התערבות (סקר מפברואר 2012). נראה כי נוכח מדיניותם האנטי ישראלית של קדאפי ואסד והתנהלותם האכזרית כלפי אזרחיהם, הציבור בישראל תמך יותר בסיוע מערבי להפלתם אך עם זאת מעניין לראות כי על אף כל זאת עדיין שיעור התמיכה בהתערבות של המערב עמד על מחצית מהציבור ולא יותר מכך. ייתכן שזה נובע מחשש שהפלתם תוביל למשטרים גרועים יותר. יש לציין כי לגבי סוריה הסקר נערך בפברואר 2012 וייתכן שהעמדות השתנו מאז.

עוד מראה הסקר כי 36% מהציבור הישראלי חשב שנפילת משטר אסד טובה מבחינת האינטרס הישראלי, 31% חשב שזה יהיה רע לאינטרס הישראלי ו-22% טענו שזה לא משנה. כמו כן רוב הציבור הישראלי (55%) חשב שישראל לא צריכה לקבל פליטים סורים גם אם חייהם יהיו בסכנה ממשית.

לסיום חלק זה מעניין לציין כי בשאלות רבות לגבי האביב הערבי פילוח על פי דפוסי הצבעה (הנתונים בהקשר זה מתייחסים רק לציבור היהודי) מעיד כי מצביעי המפלגות הדתיות והחרדיות נטו לפרש את האירועים בצורה שלילית יותר ממצביעי המפלגות האחרות. אך כאשר הוצגה שאלה עקרונית לגבי היתכנות של תרחיש שבו ממשלה עם רוב למפלגות דתיות תשלוט בצורה דמוקרטית תוך שמירה על זכויות המיעוט, חופש הביטוי והשוויון היו אלו מצביעי המפלגות הדתיות והחרדיות שהשיבו ברוב מובהק כי אפשרות שכזו תתכן (95% בקרב מצביעי ש"ס, 83% ממצביעי יהדות התורה ו-80% ממצביעי המפד"ל והאיחוד הלאומי) בעוד שבקרב מצביעי המפלגות החילוניות רוב הנשאלים השיב כי הוא לא מאמין כי תתכן אפשרות שכזו (הרוב הגבוה ביותר היה בקרב מצביעי מרצ – 91% – והנמוך ביותר היה בקרב מצביעי הליכוד- 53%).

האביב הערבי והשיח הפוליטי והציבורי בישראל

האירועים הדרמטיים בעולם הערבי השתלבו והשפיעו על השיח הפוליטי והציבורי בישראל בזירות ובהקשרים שונים. אחת הדוגמאות היא שאלת ההשלכות על הזירה הישראלית-פלסטינית. העיתונאי ארי שביט הגדיר את הדילמה בהקשר זה במאמרו בהארץ שבו כתב כי "כאשר המזה"ת רותח, אי אפשר לסיים את הכיבוש בשלום… ואולם כאשר המזה"ת רותח, גם אין שום אפשרות לדבוק בסטטוס קוו". סקרים בתחילת התהליך הראו שהציבור היה חלוק בהערכותיו בנושא: 35% העריכו שלא תהיה לאירועים השפעה על תהליך השלום עם הפלסטינים, 28% העריכו שתהיה השפעה שלילית ו-26% העריכו שתהיה השפעה חיובית. דוברים בימין, ובראשם כאמור נתניהו, הצביעו על האירועים כנימוק להצדיק הימנעות מיוזמה מדינית בהקשר הפלסטיני. נתניהו לגלג בדבריו בכנסת על מי שקרא לו "לנצל את ההזדמנות לעשות ויתורים חפוזים, לרוץ להסכם" והצהיר כי הוא לא מבסס את מדיניות ישראל על "אשליות". "יש פה טלטלה אדירה", אמר, "כל שטח שאנחנו מוסרים, איננו יודעים מי יתפוס אותו, לא מחר, היום אחר הצהריים… ישראל עומדת בפני תקופה של חוסר יציבות וחוסר ודאות באזור, זה בטח לא הזמן להקשיב למי שאומר… ללכת אחרי משאלות הלב". שר החינוך גדעון סער חיזק דברים אלו וטען שהטלטלה בעולם הערבי "מחייבת בדק בית בשיח המדיני בישראל" וכי "מרחבי הסיכון שישראל יכולה לקחת היום מאוד מצומצמים". העיתונאי דוד מרחב מהעיתון מקור ראשון כתב כי "בנפול מובארכ ננעץ המסמר האחרון בארון הקבורה של האשליות המדיניות של השמאל… ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה ולו הרפתקה מדינית אחת". בימין נשמעו גם קולות שהשתמשו באירועים ככלי לתקוף מנהיגים באזור: חה"כ אריה אלדד (האיחוד הלאומי) קרא למלך עבדאללה להכריז על ירדן כעל מדינת הלאום הפלסטינית והבהיר כי אם לא ייעשה כן "הוא עלול למצוא עצמו בעתיד הקרוב בפני המוני אזרחי ירדן שיתבעו זאת ממנו ברחובות ובכיכרות" (דבריו עוררו זעם בירדן ותגובת גינוי מצד משרד החוץ); והשר ליברמן הפנה את חציו כלפי אבו-מאזן ואמר – "ראינו שההימור על דיקטטורים במזה"ת לא עזר לאף אחד, גם את אבו מאזן יעיפו בסופו של דבר".

מנגד, דוברים משמאל קראו את המפה אחרת וטענו שהתהפוכות באזור מדגישות את הצורך בקידום הסכם עם הפלסטינים וחיזוק הבריתות עם גורמים מתונים באזור. ציפי לבני קבעה בנאומה בכנסת כי "התנועה הציונית בכל שנותיה תמיד יזמה מול מצבים קשים, התפישה של לא לעשות כלום כי המצב קשה ולא ודאי היא תפישת עולמו של נתניהו, הפסיביות שלו גורמת לכך שאנו מתקרבים במהירות למצב של אל חזור". הנשיא פרס נקט בעמדה דומה והסביר כי "אי הוודאות הנה חלק מחיינו, הנטייה לחכות בעיניים עצומות עד יעבור זעם היא נאיבית… מה שדרוש הוא תעוזה הדרושה גם להכריע במצבים של אי וודאות". בנאום אחר אמר פרס כי "עלינו לפעול כדי לחדש את המשא-ומתן עם הפלסטינים ולהגיע לקץ הסכסוך (ו)אז תוסר העילה להסתה ולהקצנה של הקנאים הקיצוניים". אנשי יוזמת ז'נבה גם קשרו בין הדברים וטענו שישראל בתנאים של הסכם שלום עם הפלסטינים תהיה במצב טוב יותר מול אירועי האביב הערבי. העיתונאי רון בן-ישי קרא במאמרו "לשמור על אבו מאזן ולצלוח את "האביב הערבי" וטען כי אחת המסקנות הנגזרות מהאירועים באזור היא שעל ישראל לעשות הכל כדי לשמור על יציבות שלטונו של אבו-מאזן ובכלל זה לשקול מחוות מדיניות כלפיו ולטפח את השגשוג הכלכלי בגדה.

אל מול קולות מימין שקראו להימנע מ"הרפתקאות מדיניות", בשמאל נטען כי נוכח האירועים, ונוכח התחזקות ההשפעה של הציבור בעולם הערבי, על ישראל להימנע מהרפתקאות צבאיות ולקדם צעדים שישנו את היחס של הרחוב הערבי לישראל. העיתונאי גדעון לוי כתב בהארץ כי "מעכשיו העמים מדברים והם לא יסבלו התנהגות אלימה או קולוניאליסטית כלפי ערבים ומנהיגיהם יאלצו להתחשב בכך… לישראל אין עוד אופציה לחיות רק על חרבה".

הוויכוח על הקשר שבין האירועים באזור לתהליך השלום העלו גם שאלה היסטורית לגבי החמצת השלום עם סוריה בסבבי משא ומתן שנערכו בין המדינות בתקופת ממשלות רבין, פרס, נתניהו, ברק ואולמרט. מצד אחד נשמעו קולות שטענו כי בדיעבד המאבק הפנימי בסוריה מוכיח כי טוב עשתה ישראל שלא חתמה על הסכם שלום עם סוריה. על פי עמדה זו אם היה נחתם הסכם עם משטר אסד ישראל הייתה ניצבת היום בפני מצב שבו פעילים של אל-קאעדה היו נמצאים בסמוך לכנרת וכל ההסכם היה בסימן שאלה. אל מול קולות אלו נטען כי אם היה נחתם הסכם שלום כל הנסיבות היו שונות – סוריה הייתה מתקרבת למערב ומשנה את האוריינטציה שלה וככל הנראה לא מגיעה למצב בו היא נמצאת. כמו כן נטען כי בתנאים של סוריה אחרי מהפכה לישראל עדיף להיות במצב של הסכם שלום, ועם נוכחות של כוח רב לאומי בגולן, מאשר במצב של היעדר הסכם שלום וספק לגבי היכולת להגיע אליו בנסיבות החדשות.

עוד בהקשר המדיני, אירועי האביב הערבי העלו גם לדיון מחודש בישראל את שאלת היחסים עם תורכיה וקולות רבים טענו כי נוכח חוסר היציבות באזור והתגברות בידודה של ישראל, יש צורך לשקם את היחסים עם תורכיה בשל היותה גורם חשוב ויציב באזור ובשל מפגשי אינטרסים רבים בין המדינות. מגמה זו התחדדה נוכח ההתנערות של תורכיה ממשטר אסד ועל רקע המתיחות בינה לבין איראן.

בזירות שיח שונות ובקבוצות שונות באוכלוסייה הדיון באביב הערבי זכה לדגשים ולהתייחסויות שונות והועלו סוגיות ושאלות שונות. כך למשל בעיתונות החרדית נשמעה ביקורת וזלזול כלפי פרשנים ומומחים שניסו להסביר את האירועים ולחזות מה יהיה ונטען כי "יהודים מאמינים בני מאמינים… מבינים כי יש לדברים משמעויות שהן מעל ומעבר להשגתם המיידית" (המודיע) וכי "הכל מתנהל על פי ההשגחה העליונה, זו לא פרשנות" (יתד נאמן). כמו כן במאמר מערכת ביתד נאמן נמצאה זווית חיובית ייחודית באביב הערבי בכך שעל רקע אירועים אלו מסתמנת רגיעה ב"מתקפה המתמשכת נגד ציבור היראים ולומדי התורה". מאמר נוסף שמעניין לציין הוא מאמר של יעקב שנפלד שהופיע בעיתון המודיע ובו שנפלד מנתח את התמונה העולמית ומבחין בין העולם הנוצרי – שהפך לטענתו אדיש לדתו ומצא בכסף אליל חדש – לבין העולם המוסלמי – שבו מתחוללת התעוררות דתית. שנפלד מקביל בין חלוקה זו למצב בעם ישראל שבו מצד אחד נמצא השמאל הנושא את "דגל התרבות המערבית… על כל מ"ט שערי טומאתה", ומצד שני נמצא "המון העם המצטרף בהמוניו אל שומרי משמרת הקודש ומקבל עליו אט אט עול תורה ומצוות ונוהר לבתי הכנסת". בציבור הערבי ניתן לראות שההתייחסות הכללית לאביב הערבי הייתה כאמור חיובית יותר, והיו גם שהשמיעו ביקורת על יחסה השלילי של ישראל לאירועים. התעוררו גם סוגיות ייחודיות כמו למשל ויכוח סוער שהתפתח בציבור הערבי סביב פרשנות האירועים בסוריה וסביב האפשרות של התערבות המערב במדינה. בחיפה נערך בפברואר 2012 כנס תמיכה במשטר הסורי בעוד שבטמרה ביוני 2012 נערכה הפגנה כנגד משטר אסד.

האירועים בעולם הערבי חלחלו גם לשיח הציבורי העוסק בסוגיות פנים-ישראליות. כך למשל על רקע הדיון בישראל על תופעות של הקצנה דתית והדרת נשים, ובעקבות אירועים כמו פעולות "תג מחיר" ו"מכתב הרבנים" נגד השכרת דירות לערבים, היו דוברים שהצביעו על קישור בין התחזקות האסלאם הפוליטי למגמות דומות בישראל. העיתונאי והבלוגר יוסי גורביץ למשל כתב כי "בעוד הישראלים מקדישים הרבה תשומת לב לחשש מפני עליית תנועת האחים המוסלמים במצרים, הם מתעלמים בעקביות מעלייתם של האחים היהודים". גורביץ הקביל בין השאר בין הקו שמובילים האחים המוסלמים ל"ניקוי החברה מאלמנטים לא אסלאמיים" לבין המאבק של האחים היהודים "להרחיק את הלא יהודים מהחברה".

הנושא השתלב גם בויכוח המסורתי על היקף תקציב הביטחון כאשר בשני הצדדים (שר הביטחון אהוד ברק מצד אחד ושר האוצר יובל שטייניץ מצד שני) נאחזו באירועי האביב הערבי ככלי להצדיק את טענותיהם. כמו כן יש שטענו שהנושא עתיד לשחק תפקיד במערכת הבחירות הקרובה ובכיר בליכוד ציין כי מפלגתו צפויה לעשות שימוש באירועים בתעמולת הבחירות. "אני מדמיין את הקליפ המרכזי של הליכוד בבחירות", הוא אמר לעיתונאי הארץ יוסי ורטר, "תמונה מאותו לילה בשגרירות ישראל בקהיר, תמונה של מובארכ בכלוב, תחריר, טבח בסוריה… והקריין ישאל "איזו ישראל אנו רוצים? ישראל חזקה מבוצרת ותקיפה או ישראל פייסנית מוסרת ומוותרת?".

מזרחנים ופרשנים למזרח התיכון שימשו בתקופה זו כגורם משמעותי בתהליך של הענקת משמעות ופרשנות לאירועים לציבור הרחב. אך המזרחנים לא דיברו בקול אחד והציגו כיוונים שונים ותשובות שונות לשאלת היסוד לגבי תוצאות והשלכות האביב הערבי והסיכוי לכך שיוביל לדמוקרטיה בעולם הערבי. בצד אחד של הויכוח היו מזרחנים שציירו תמונה קשה ופסימית והטילו ספק כבד באפשרות שהאירועים יובילו לדמוקרטיה. ניתן לשייך לקבוצה זו כדוגמא את ד"ר גיא בכור שהוביל קו ברור של תחזית שלילית, כמעט אפוקליפטית. במאמר שפרסם בדצמבר 2011 תיאר בכור שורה של מגמות ותוצאות שליליות לאביב הערבי וביניהן אובדן היציבות, התפוררות הלאומיות, הרס התרבות ואיבוד התקווה. "העולם הערבי הפך לעולם מדכא של מוות יומי" כתב בכור, "אין הנאה, אין שמחה, רק דאגה ערבית גוברת מפני המחר". דוגמא נוספת היא ד"ר אוריה שביט. שביט טען במאמרו כי "התוצאה הבלתי נמנעת" של ניצחון האחים המוסלמים היא "הקמתו של משטר תיאוקרטי שיכפה את שלטון חכמי ההלכה על העם בחסות התהליך הדמוקרטי ולא יאפשר את המהפכה המדעית והטכנולוגית שלה משוועות החברות הערביות". שביט קבע כי "האחים המוסלמים מתבטאים כמו דמוקרטים וליברלים ולעתים מתנהגים כמו דמוקרטים וליברלים – ובכל זאת, הם אינם דמוקרטים ואינם ליברלים".

יש לציין כי שביט הוביל לאורך השנים קו המטיל ספק כבד באפשרות של התפתחות דמוקרטית וליברלית במדינות ערב והוא קשר זאת למבנה החברתי והתרבותי הקיים במדינות ערב. דוגמא לכך ניתן לראות בספרו "שחר של יום ישן" שיצא לאור בשנת 2003. בספר זה התייחס שביט לסוגיית ההשפעה של האינטרנט על העולם הערבי והציג ביקורת כנגד גורמים שהעריכו כי רשת האינטרנט תקדם ערכים דמוקרטים במדינות ערב. "העיתונאים והחוקרים", כתב שביט, "שחזו השפעות אפשריות של התפתחות הרשת בעולם הערבי, כשלו בכך שהתעלמו מן ההבדלים הפוליטיים והתרבותיים בין המערב לבין מדינות ערב, הם קשרו את האינטרנט למושגים המתחייבים מתפיסת עולמם". שביט טען כי רשת האינטרנט אכן משרתת במערב רעיונות דמוקרטים וליברלים אך "בחברות אחרות,הנשענות על ערכים ומושגים אחרים, יכולה האינטרנט למלא תפקידים אחרים; בעולם הערבי לבשה האינטרנט פנים התואמות את מסורתו ואת מוסדותיו הפוליטיים והתרבותיים… (ו)הפכה אותה לכלי יעיל בשירותם של המשטרים הלא נבחרים… במקום בסיס פעולה לרעיונות צעירים, אנרכיסטים ורדיקלים, היא הייתה לזרוע נוספת במאמץ לשמר את המסורת ואת בסיסי הלגיטימיות של המשטרים הלא-נבחרים". "בשנים שחלפו מאז חדרה הרשת למזרח התיכון", סיכם שביט בספרו, "היא לא ערערה את הסדרים הקיימים, לעתים היא אף סייעה בחיזוקם".

בצד השני של המתרס בשיח המזרחנים ניתן להצביע למשל על פרופ' אלי פודה. פודה כתב ביולי 2012 כי "למרות הסקפטיות שאפיינה את היחס במערב, ובמיוחד בישראל, לאביב הערבי, אפשר אם כן להסיק שהעולם הערבי אכן ניצב בפתחו של העידן הדמוקרטי". בהתייחסות לתנועות האסלאמיות טען פודה כי נראה שהן משתלבות בשיח הדמוקרטי ולא רואות בהכרח ניגוד בין אסלאם ודמוקרטיה. גם ד"ר אורי גולדברג הציג גישה דומה. גולדברג יצא נגד אבחנה דיכוטומית פשטנית בין דמוקרטי ולא דמוקרטי והדגיש כי קיים "יריד של דמוקרטיות… הדמוקרטיה ההודית שונה מזאת הברזילאית ושתיהן שונות מאחותן האמריקאית". גולדברג ביקר את הגישה שרואה סתירה בין דתיות ודמוקרטיה וטען שהמפלגה הרפובליקאית בארה"ב מפריכה הנחה זו.

בהתייחסות לדיון בשיח הישראלי על הסיכוי שהתהליכים בעולם הערבי יובילו לדמוקרטיה טען אליוט אברמס- סגן היועץ לביטחון לאומי בממשל בוש ונציג ניאו קונסרבטיבי- ש"הישראלים לא מאמינים באוניברסליות של הדמוקרטיה… (הם) מאמינים במה ש'מומחים' אמריקניים נהגו להאמין בעבר, נאמר בשנות ה-50; כלומר שהדמוקרטיה מתאימה לנו (לאמריקנים) ולמערב אירופה, אבל לא ללטינים (יותר מדי תרבות קתולית) ולא לאסיינים (יותר מדי קונפוציוס). הישראלים מאמינים, שהתרבות הערבית אינה מתירה דמוקרטיה". העיתונאי עפר שלח סיפר כי נתקל באישים רבים שטענו בפניו כי "דמוקרטיה זה לא בשביל ערבים" וטען כי גישה זו נובעת מחששות ומהתנשאות. שלח תקף עמדה זו וקבע כי "מה שנכון עבורנו – חופש ביטוי, יוזמה ושלטון שנשען על פופולריות ולא על כוח – נכון לכל בני האדם". גם פרופ' יורם מיטל, יו"ר מרכז חיים הרצוג לחקר המזה"ת והדיפלומטיה, השמיע טענה דומה וקרא "להשתחרר מהתפיסה האוריינטליסטית האומרת שהאדם הערבי בזמננו אינו שואף לחופש ולזכויות אוניברסאליות".

האביב הערבי והקיץ הישראלי

עם ההתעוררות הציבורית בעולם הערבי החל להתפתח בשיח הישראלי דיון סביב השאלה האם אירועי מחאה שכאלו יכולים להתרחש גם בישראל. שאלה זו שבה ועלתה שוב ושוב בין אירועי המהפכה בתוניסיה ומצרים ועד אירועי המחאה בישראל בקיץ 2011. כך למשל כתב שוקי שדה בהארץ בפברואר 2011: " 'מתי ייצאו כאן לרחובות?' הוא משפט שחזר על עצמו שוב ושוב בווריאציות שונות בשבועיים האחרונים: בפייסבוק, במיילים, בשיחות סלון ובתוכניות הדיבורים ברדיו. האמרה הקצרה הזו כוללת את אווירת הייאוש וחוסר האונים הקיימת בשיח הציבורי העכשווי: מהממשלה כבר לא מצפים לדבר, אבל השכנים מדרום הציבו מראה וממנה עולה שגם עלינו, האזרחים, קשה לסמוך שניקח את גורלנו בידינו ונצא לרחוב כאשר, לדוגמה, הדלק מזנק למחיר אסטרונומי או כשקניית דירה נהפכת לחלום באספמיה". באתר החדשות Ynet חנכו בפברואר 2011 מדור שכותרתו "אז למה אנחנו לא יוצאים לרחובות?" ובו חיפשו הסברים לשאלה זו. בדברי הרקע הסביר יאיר נתיב: "תושבי מדינות ערב מוחים על תנאי המחיה שלהם ומבצעים מהפכות. וכאן? את רוב התלונות סופגת הטלוויזיה בזמן שידור החדשות. הפערים החברתיים גדלים, וזה בכלל לא מוציא אותנו משלוותנו".

שאלות דומות ניתן היה למצוא גם בעיתונות החרדית. כך למשל במאמר שכותרתו "התעללות בלי תגובה", שפורסם בעיתון יתד נאמן בפברואר 2011, נעשתה אנלוגיה בין התקוממות הציבור בתוניסיה ובמצרים לבין אפשרות של מחאה דומה בישראל בעקבות פעולות כמו עליית מחירי הדלק. מסקנתו של המחבר הייתה שהסיכויים לכך נמוכים – "האם יש סיכוי שתקום פעם מחאה רצינית נגד החלטות לא רציניות ולא מוצדקות ולא ראויות? ספק גדול". גם בעיתון החרדי המודיע נעשתה הקבלה בין ישראל לעולם הערבי ונכתב כי "יש בכל זאת דמיון כלשהו, גם כאן יש לא מעט מתיחות חבל יותר מדי". מחבר המאמר א. מרגלית אף סיים בהערכה כי "במרתפים עבשים מצטבר כאן מזה זמן זעם המונים המתקרב לשיאו והתפרצותו מאיימת בעוצמה על שלמות הרקמה החברתית".

סקר שנערך בפברואר 2011 הראה כי רוב של 86% בציבור הישראלי העריך שהסיכוי שבישראל הציבור ייצא להפגין וינקוט במרי אזרחי כדי לשנות את השלטון – נמוך. 39% נימקו הערכה זאת בכך שישראל היא דמוקרטיה, 24% הסבירו כי הציבור אדיש מדי, 19% טענו שהציבור מעריך שהדברים לא ישתנו גם אם השלטון יוחלף ו-11% השיבו שהמצב הכלכלי סביר ולא מצדיק שינוי של השלטון.

כאשר ביולי 2011 התעוררה בישראל מחאה ציבורית נרחבת בדרישה ל"צדק חברתי" ניתן היה לזהות בה ביטויים רבים להתכתבות עם המחאה בעולם הערבי בין השאר בשלטים שהונפו בהפגנות ועליהם נכתב "רוטשילד פינת תחריר", "מובארכ, אסד, נתניהו", "ارحل מצרים זה פה" ובהצהרות של פעילים שאיימו ב"תחריריזציה" של המאבק החברתי. גם הסיסמה המרכזית במחאה – "העם דורש צדק חברתי" – התכתבה עם הסיסמה שליוותה את ההפגנות בעולם הערבי – "העם דורש להפיל את המשטר". רבים הצביעו על הקשר בין האירועים – רועי ג'ערני כתב במאמר ב-Mako כי "אין לאיש ספק שמה שקרה בינואר 2011 במצרים העיר גם אותנו מתרדמת החורף שלנו, ובקיץ גם אנחנו היינו ברחובות"; ויונתן גור כתב במאמר בקומון גראונד כי "לי אין צל של ספק שללא מוחמד בועזיזי… וללא תחריר, גם השם רוטשילד היה מזוהה עדיין עם שדרה אופנתית ומנומנמת למדי כפי שהיה עד לפני זמן קצר כל כך". קשר זה היה גם נושא של תערוכה שהעלתה הצלמת יאירה יסמין בגלריה בתל-אביב תחת הכותרת "מהפכות: רוטשילד פינת תחריר" ובו הציגה צילומים בהם תיעדה את המחאה במצרים ואת מחאת האוהלים בישראל; והוא בא לידי ביטוי גם במכתב שכתבו פעילי מחאה ישראלים מתנועת "המעברה" לפעילים בעולם הערבי. כמו כן, לאחר שמשה סילמן הצית עצמו בהפגנה בתל אביב ביולי 2012 רבים בתקשורת בישראל ובעולם הערבי הקבילו בינו לבין מוחמד בועזיזי, הצעיר שהצית את עצמו בתוניסיה והחל את גל המחאה במדינה.

סיכום והצעות למסגרת שיח אלטרנטיבית

אירועי האביב הערבי יצרו בתחילה תחושה של שינוי בדפוסי השיח הציבורי והסיקור התקשורתי בישראל ביחס לעולם הערבי. דפוסים אלו נהגו לעסוק בעיקר בהקשרים שליליים של הסכסוך עם ישראל ובדרך כלל רק בהתייחסות למנהיגים, ולראשונה מיקדה ישראל את מבטה בהתרחשויות פנימיות במדינות ערביות שלא נוגעות בצורה ישירה לישראל ולראשונה התבוננה ישראל באזרחים בעולם הערבי ולעתים אף תוך גילויים של סימפטיה ואהדה. האירועים משכו בתחילה עניין רב ולראשונה צפה הציבור הישראלי בהמוניו בשידור ישיר מכיכרות העיר במדינות השכנות. סקר שנערך בתחילת האירועים במרץ 2011 הראה כי 76% מהציבור הישראלי התעניין באירועים.

התבוננות לאורך התקופה מראה כי הדיון על האביב הערבי התמקד רובו ככולו, באופן טבעי, בנקודות הממשק בין האירועים לבין ישראל והן ששיקפו ועיצבו לישראלי הממוצע את המשמעות של התהליך כולו. כך שהדיון על האביב הערבי התעורר בסדר היום בעיקר על רקע אירועים כמו פיצוץ צינור הגז בסיני או ההתקפה על השגרירות הישראלית בקהיר. כמו כן, האירועים במדינות המעגל הקרוב לישראל – מצרים וסוריה – עוררו עניין רב יותר מאשר אירועים במדינות רחוקות יותר כמו תוניסיה, לוב ובחריין.

ניתוח השיח בישראל מראה כי אומנם המסגור ההגמוני הוא שלילי בעיקרו אך התמונה מורכבת יותר ודינמית ויש לה מאפיינים שונים כשמתייחסים לשלבים שונים בתהליך (השפעה בהתאם לאירועים בנקודות ציון שונות); שחקנים שונים (נתניהו, פרס, מערכת הביטחון, משרד החוץ); קבוצות ומגזרים שונים (ימין לעומת שמאל, חילונים לעומת דתיים, ערבים לעומת יהודים); וזירות שונות של האירועים. כמו כן ניתן להבחין בין ניתוח של הערכות בהקשרים שונים: השלכות לטווח קצר לעומת השלכות לטווח ארוך; השלכות על סוגיות שונות (למשל: השפעה על מצב הביטחון, השפעה על הנושא האיראני, השפעה על הסיכוי להסכם עם הפלסטינים, השפעה על חופש הפעולה הצבאי של ישראל); וויכוח על מסקנות מעשיות (התבצרות או פתיחות? פסיביות או יוזמה?).

לסיכום, נוכח ההכרה במגבלות ובבעיות הקיימות בשיח הישראלי בנושא זה, יש מקום לשאול כיצד ניתן לקדם שיח מורכב ורציני יותר ולהציע מסגרות ניתוח אלטרנטיביות למסגור הקיים?

1. תופעה אזורית אבל זירות שונות: דיון מעמיק ורציני באירועי האביב הערבי מצריך הבנה שאומנם יש קשר והשפעה הדדית בין האירועים במדינות השונות אך מדובר בזירות פרטיקולאריות שונות וחברות שונות שעוברות תהליכים שונים. על כן יש להיזהר ממסקנות מכלילות ופשטניות לגבי האביב הערבי שלא מכירות בהבדלים אלו. דיון בתופעה דורש להדגיש שבכל זירה קיימת שונות בשחקנים הפעילים, בנושאים ובמניעים למחאה ובתנאים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים וכמובן גם בתוצאות וההשלכות. המודל התוניסאי שונה מהמודל הלובי והאירועים במצרים שונים מהאירועים בסוריה.

2. להכיר את השחקנים החדשים: יש לברך על כך שבעקבות האירועים החלה להבשיל בישראל הבנה (בין השאר גם באגף המודיעין) שהדיון בעולם הערבי צריך לעבור מהתמקדות במנהיג לניתוח שמכיר במגוון של שחקנים חדשים בזירה – פוליטיקאים, מפקדי צבא, מפלגות, תנועות חוץ פרלמנטריות. אך עם זאת הסתמנה מגמה של התכנסות השיח לראיה דיכוטומית ופשטנית של "אסלאמיסטים" מול "לא-אסלאמיסטים" ויש להיזהר מגישה זו ולפעול להגברת ההיכרות של הציבור עם מגוון רחב של שחקנים וכוחות. כך למשל תוניסיה היא כבר לא רק בן-עלי אבל היא גם לא רק "האסלאמיסיטים", כפי שהוצג בתקשורת, אלא היא כוללת שחקנים שונים כמו הנשיא מונצף מרזוקי – פעיל זכויות אדם ממפלגה חילונית, ראש-הממשלה חמאדי אל-ג'באלי – מהמפלגה הדתית המתונה א-נהדה, שר החינוך עבד אל-עטיף עביד – ממפלגת מרכז-שמאל, ויו"ר האופוזיציה מאיה ג'ריבי – העומדת בראש מפלגה חילונית ליברלית.

3. עובדות מורכבות: על אף הרצון המובן לפשט מציאות מורכבת והפכפכה יש צורך לתת מקום למידע ולעובדות שמסייעות לנתח את התמונה בצורה טובה יותר ולהכיר את המבנים והתהליכים המשפיעים ולא להסתפק רק בשורה התחתונה. כך למשל, לצד השורה התחתונה של ניצחון האחים המוסלמים בבחירות לנשיאות מצרים וראיית עובדה זו כסימן מובהק להתחזקות האסלאם הפוליטי בעולם הערבי, יש גם מקום להזכיר כי ניתוח תוצאות הבחירות לנשיאות במצרים מצייר תמונה מורכבת יותר. כך למשל, בסיבוב הראשון של הבחירות רוב המצביעים (כ-55%) הצביעו למועמדים חילונים (אחמד שאפיק, חמדין צבאחי ועמרו מוסא), ובסיבוב השני ניצח מורסי את יריבו שפיק ברוב קטן – 51.7% לעומת 48.3%.

4. פערי סיקור: מעקב אחר התפתחויות ומגמות בחברות שנמצאות בתהליכים של מעבר וחילופי משטר (transitional states) זו משימה קשה ומורכבת המצריכה בדיקה מעמיקה ואיטית של תהליכים ברמות ובתחומי חיים שונים. מדינות אלו חוות במקביל שורה של תהליכים מורכבים ורגישים של דמוקרטיזציה, בנייה של מערכות שלטון חדשות, טרנספורמציה של מערכת המשפט והחוק, שינויים במערכות החינוכיות והתרבותיות במדינה וניסיונות להתמודד כאומה עם אירועי העבר.

במקרים שכאלו, דיווח תקשורתי שנעשה על פי כללי המשחק וקנה המידה של כלי תקשורת, צפוי באופן טבעי לספק תמונה מעוותת וחלקית. התקשורת נוטה באופן אינהרנטי לסקר בהרחבה ובבולטות אירועי קיצון שכוללים בדרך כלל מעשים של אלימות והפחדה ומתקשה לסקר במידה דומה תהליכים איטיים ומורכבים שצפויים לזכות בפחות עניין ציבורי ולעתים גם קשה להנציחם בדימוי טלוויזיוני ברור. לכן מעשה רצחני של התקפה כנגד הקונסוליה האמריקאית בבנגאזי ורצח השגריר האמריקאי בלוב תזכה לכותרות ראשיות ותגיע לכל צורך חדשות ישראלי ממוצע, בעוד שאירועים מקבילים שהתרחשו בלוב – כמו ניצחון המפלגה הליברלית NFA ותבוסת האחים המוסלמים בבחירות, מינויו של נשיא מתון וליברלי לנשיא, גינוי והתנצלות של הנשיא בעקבות רצח השגריר והפגנות מחאה כנגד האירוע – כמעט ולא זכו לסיקור תקשורתי והגיעו רק למי שגילה עניין מיוחד בנושא. בסופו של דבר האירועים המסוקרים הם שיעצבו את מסגרת הפרשנות של דעת הקהל ויכולים להביא להתגבשות של תמונה חלקית ועל כן יש מקום לפעול לשילוב של אירועים ותהליכים נוספים בסדר היום התקשורתי, גם אם זו משימה לא פשוטה.

5. האנשה: הבנה והתעניינות בתהליכים היסטוריים גדולים יכולות להיעשות לעתים טוב יותר באמצעות פרסוניפיקציה של התהליך והאנשה של האירועים. התבוננות בתהליכים כמו מהפכות וחילופי משטר מזווית ראיה של אזרח פשוט מעניקה תרגום ממשי ופשוט לאירועים ומציעה דמות שניתן להזדהות עמה. כמובן שלא מדובר בתחליף לניתוח שיתבסס על מקורות וזוויות נוספות אך מפגש של הצופה הישראלי עם דמויות שכאלו יאפשר לו להכיר טוב יותר כיצד תהליכי מאקרו באים לידי ביטוי ברמת המיקרו.

6. חשיבה מחדש ביחס לאסלאם הפוליטי: תנועות האסלאם הפוליטי בעולם הערבי נתפסות בראייה הישראלית כגורם מסוכן וקיצוני שאסור להעניק לו לגיטימציה ולא ניתן להגיע עמו לשיג ושיח והן נקשרות בחשיבה הישראלית בצורה ישירה עם ארגוני טרור ועם איראן. בפועל התמונה מורכבת יותר. נוכח הפיכתן של תנועות אלו לשחקן מרכזי בזירה הערבית החדשה והמעבר שלהן מספסלי האופוזיציה למסגרות שלטוניות, יש מקום לפתח שיח חדש שיציע קריאה חדשה, רצינית ופחות חד ממדית בנושא ודיון בדרכים ובכלים להתמודד עם המציאות החדשה וקידום דיאלוג רשמי או לא-רשמי עם גורמים אלו. שיח שכזה יכול להתייחס למשל לכך ששילוב תנועות אלו בשלטון מוביל להתמתנותן ומאלץ אותן לוותר על רטוריקה קיצונית לטובת הכרה במציאות הקיימת, וגם לטענה על פיה דיאלוג ישראלי עם משטרים שיכללו גורמים אלו יזכה ללגיטימציה רחבה יותר ויעניק לתהליך המדיני תוקף משמעותי יותר.

הפוסט חושך מצרים או אביב של נעורים? השיח הישראלי על האביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.