בלבנון יהיה כעת בעל בית, לאחר יותר משנתיים שבהן לא צלחו הניסיונות לבחור נשיא חדש למדינה. עאון נתמך על ידי הציר הבינלאומי המתנגד לאיראן (ובעיקר על ידי ארצות הברית, ערב הסעודית וצרפת) ומגיע מתוך הממסד הצבאי שאמון על יישום הפסקת האש עם ישראל. אלו הן בשורות טובות, אך מימוש הפוטנציאל שבהן תלוי רבות באופן שבו תתנהל ישראל.

להמשיך להחליש את חיזבאללה

בשנה החולפת ישראל הכתה את חיזבאללה. הפעלת הכוח שלה בלבנון בקיץ-סתיו 2024 הביאה את הארגון – בסיוע מאמצי התיווך האמריקאיים – להסכים בחודש נובמבר להפסקת אש של 60 יום, ובכך לוותר על התחייבותו להמשיך בלחימה כל עוד ישראל מוסיפה להילחם בחמאס בעזה. היחלשות הארגון גם נתנה את האות למהלך המוצלח של האופוזיציה הסורית להפלת שלטון אסד, בעל בריתם של חיזבאללה ואיראן.

הפסקת האש עם חיזבאללה היא בין ההישגים המדיניים היחידים שישראל הצליחה להשיג מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, וחשיבותה רבה. מאז כניסתה של הפסקת האש לתוקף, חדל כמעט לחלוטין ירי הטילים על יישובי הצפון. אף שרבים מתושבי הצפון עדיין אינם מרגישים בטוחים דיים לחזור לביתם, סקרי דעת קהל מעידים שרוב בציבור הישראלי תומך בהפסקת האש. תמיכה זו ניכרת גם מצד מדינות האזור ובעלות בריתה של ישראל במערב.

האינטרס הישראלי צריך להיות להפוך את ההפוגה הזמנית בלחימה לקבועה, ולממש את ההזדמנויות שהיא יוצרת – ובהן החלשת חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית ושינוי הדרגתי באופי היחסים בין ישראל ללבנון. ואולם, ככל שסיום 60 ימי הפסקת האש מתקרב, מתרבים הספקות לגבי מחויבותה של ישראל להסכמות שהושגו ולסיום הלחימה בגזרה הצפונית. על ישראל לפעול בחוכמה, גם בזירה הצבאית וגם בזו המדינית, באופן שישרת בצורה מיטבית את יעדיה האסטרטגיים לאורך זמן.

זמזומים מעל ביירות

למרות שחיזבאללה הובס (בסבב הזה) על ידי ישראל, הוא טרם הובס בזירה הפנימית ופועל לנסות לשמר את נכסיו ומעמדו. חיזבאללה הוא מייצג אותנטי של חלקים משמעותיים מהציבור הלבנוני, והדבר בא לידי ביטוי גם בפרלמנט הלבנוני, שבו לארגון יש נציגים והשפעה. סקר של מכון אמריקאי מראשית 2024 הראה ש-93% מן השיעים במדינה – כרבע מאוכלוסיית לבנון – החזיקו בזמנו בדעה חיובית על חיזבאללה. לקראת הבחירות לנשיאות, המועמד המועדף על חיזבאללה בחר לפרוש מהמרוץ ולהכריז על תמיכה בעאון, מחשש לתבוסה אפשרית שתעיד על חולשת הארגון.

מנגד, מתנגדי חיזבאללה בלבנון מזהים שעת כושר לשנות את מאזן הכוחות, ופעלו בהצלחה מאז כינון הפסקת האש לבחור נשיא חדש למדינה. בעיניהם, מדובר היה בהזדמנות ליצור הנהגה חדשה, שמתנגדת לחיזבאללה ומקורבת למערב ולמדינות ערב המתונות. לישראל, למרות עוצמתה הצבאית, אין יכולת השפעה משמעותית על הזירה הפנים לבנונית, ועליה להימנע ממהלכים שיציירו אותה – כפי שכבר קרה בשנות ה-80 – כמי שמנסה להכתיב תהליכים ולהמליך מלכים שם.

עם זאת, מהלכיה של ישראל בהחלט יוצרים הקשר שמשפיע על התפתחויות הפנים בלבנון. בעבר זכה חיזבאללה לתמיכה גם מעבר לבני העדה השיעית במדינה, משהצטייר כמגן הריבונות הלבנונית הרמוסה מפני ישראל רבת העוצמה. ישראל צריכה כעת להפעיל את כוחה הצבאי בזהירות, כדי שלא להגביר מחדש את התמיכה הדועכת בחיזבאללה ברחוב הלבנוני.

יש לצמצם את טביעת הרגל הצבאית של ישראל בלבנון, לרבות טיסות של כלי טיס המזמזמים – על פי דיווחים מלבנון – מעל ביירות, ולהימנע ככל שניתן מעימותים עם חיילי צבא לבנון. אלה אמורים – לפי הסכם הפסקת האש – למלא תפקיד מרכזי בהחלפת חיזבאללה, ולישראל יש אינטרס להעצים אותם. ברמה הטקטית, המשך הפגיעה של צה"ל בצבא לבנון צפוי להחליש את נכונותו להתעמת עם חיזבאללה. ואילו ברמה האסטרטגית, המשך הפגיעה עלול להחליש את מעמדו של ג'וזף עאון, עת יעבור מתפקיד הרמטכ"ל לכס הנשיא.

לקחי מלחמת לבנון הראשונה

בלבנון מתלוננים על הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד ישראל ומדווחים על יותר מאלף הפרות שכאלו מאז סוף נובמבר. הדבר מעורר כעס, מצטייר כפעילות ישראלית דורסנית שפוגעת ללא צורך באזרחים, ומקשה על יצירת מנגנונים שיאפשרו קידום אינטרסים משותפים לשתי המדינות. על ישראל להפסיק את ההפרות הללו, בכפוף לזכות ההגדרה העצמית המוזכרת בהסכם הפסקת האש, ולעצור את ההרס השיטתי שהיא זורעת בכפרים שכבשה בדרום לבנון.

המשך ההתנהלות הישראלית הנוכחית הוא קרקע פורייה לתמיכה בחיזבאללה. הוא גם יוצר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון, שעשויים להיות בני שיח חשובים בניסיונות עתידיים להגיע להסכמות על סימון הגבול היבשתי בין המדינות ולהגדיר מחדש את אופי היחסים ביניהן.

ישראל צריכה ללמוד מחוויית מלחמת לבנון הראשונה. ההישגים הצבאיים המהירים שלה כורסמו אט אט נוכח המצב הפנימי בלבנון. את מקומו של הכוח הפלסטיני שהוגלה בזמנו לתוניסיה תפס כוח חזק עוד יותר, חיזבאללה, שהפך לבעיה אסטרטגית, בין היתר, נוכח הקשר שלו עם איראן. אל לנו להסתנוור מן ההישג הצבאי קצר הטווח שהושג לאחרונה. לבנון היא מדינה מורכבת וקשה להשפעה, אך תוצאות המלחמה כבר הניעו בה מהלכים פנימיים שעשויים לעלות בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל.

על ישראל להימנע כעת מגרימת נזק ופגיעה בתהליך הפנימי בלבנון, להביע מחויבות למימוש הפסקת האש – כולל נסיגת צה"ל מדרום לבנון, להצהיר על רצונה בעתיד של שלום עם מדינת לבנון ולהשקיע מבחינה מדינית בהרחבת התיאום וערוצי הקשר עמה, בסיוע גורמים בינלאומיים דוגמת האו"ם, ארה"ב, צרפת ומדינות המפרץ. הדבר חשוב עוד יותר לאור השינויים הדרמטיים שמתחוללים בסוריה, שישפיעו בשנים הקרובות על עתיד האזור כולו.

שימוש מוגזם ומתמשך של ישראל בכוחה הצבאי מול לבנון עלול להביא לקריסה קרובה של הפסקת האש, להרחיק מתושבי הצפון את החזרה לביתם, להוביל לפגיעה נוספת בחיילי צה"ל, לחזק את חיזבאללה, להגביר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון ולהעלים את ההישג הצבאי המרשים של ישראל. ישראל נדרשת כעת לפעול בחוכמה, מבחינה מדינית וצבאית, ולא לתת להזדמנות הלבנונית לחמוק. את הפסקת האש יש לממש, לשמר ולהפוך לקבועה.

המאמר נכתב על-ידי ד"ר אהוד ערן, ד"ר נמרוד גורן והשגריר בדימוס מיכאל הררי, ופורסם ב-16.1.25 באתר הארץ.

הפוסט בלי הפרות ובלי התערבות בפוליטיקה הפנימית: הפסקת אש בצפון היא אינטרס ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארה"ב שואפת להשיג נורמליזציה ישראלית-סעודית עד סוף השנה, כזריקת מרץ למסע הבחירות של ביידן, אך מסתמן שהיא אינה מתנה זאת בפריצת דרך לקראת פתרון שתי המדינות. האיחוד האירופי, לעומת זאת, פועל למען שלום ישראלי-פלסטיני, באמצעות קידום תפיסת "שלום אזורי כולל" עם הסעודים והליגה הערבית, המשרטטת חזון אזורי לעידן שאחרי הסכסוך על מנת להפוך את השלום לאטרקטיבי יותר עבור ישראלים ופלסטינים.

חוסר התיאום האמריקאי-אירופי אינו מפתיע. באופן מסורתי, ארה"ב רואה את האיחוד האירופי כמי שתפקידו לתמוך במאמצי יישוב הסכסוך שהיא מובילה – על ידי הענקת סיוע כספי לפלסטינים, מתן לגיטימציה בינלאומית ליוזמות אמריקאיות והצגת הצעה לישראל ולפלסטינים להעמקה מוסדית של הקשר עם האיחוד כתמריץ לשלום. אפילו כשבוושינגטון הפנימו לכאורה את הצורך במהלכים רב-צדדיים לקידום שלום, בשנים האחרונות של ממשל אובמה פעלה ארה"ב לשמור על הדומיננטיות שלה. כאשר צרפת קידמה יוזמת שלום בינלאומית משלה בשנים 2017-2015, התגובה האמריקאית אליה היתה קרירה.

בתקופת ממשל טראמפ חוסר התיאום בציר וושינגטון-בריסל רק הלך וגבר, גם בגלל הבדלי מדיניות עמוקים. טראמפ פיתח תוכנית שלום משלו, אשר חרגה מהקונצנזוס האמריקאי-אירופי הקודם בדבר פתרון שתי המדינות. האיחוד מצא עצמו בשוליים, בהמתנה לראות לאן יובילו המהלכים האמריקאיים. בשל מחלוקות פנימית בין המדינות החברות בו, הוא לא יכול היה להגיב לתוכנית טראמפ עם יוזמת שלום משלו. במקביל, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, האו"ם ורוסיה) הפסיק להיפגש בתקופת טראמפ. התגובה האירופית העיקרית לכך היתה הקמת "קבוצת מינכן", הכוללת את גרמניה, צרפת, מצרים וירדן, ומקדמת מסרים בדבר חשיבות פתרון שתי המדינות.

בחירתו של ביידן לנשיאות עוררה תקוות לחידוש התיאום בין ארה"ב לאיחוד האירופי בנוגע לתהליך השלום, אך הציפיות טרם התממשו. במהלך ההסלמה סביב מבצע "שומר החומות", ארה"ב לקחה את ההובלה בקידום (מוצלח) של הפסקת אש, ועשתה זאת תוך חסימת יוזמות והחלטות שקידמו מדינות אירופיות במועצת הביטחון של האו"ם ומחוצה לה. פגישות הקוורטט, שהתחדשו לזמן מה לאחר חילופי הגברי בבית הלבן, נעצרו בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. מאז, נציגי ארה"ב, האיחוד האירופי והאו"ם קיימו מספר פגישות נפרדות, לעתים בשולי מפגשים רב-צדדיים (דוגמת מפגשי המדינות התורמות).

ארה"ב והאיחוד האירופי לא גילו מעורבות משמעותית בסוגיה הישראלית-פלסטינית בשנים האחרונות, והתערבו רק כאשר היה צורך במניעת הסלמה או בתגובה להתפתחויות מדאיגות בשטח. עם זאת, השנה הן כן האיצו במידת מה הפעילות הדיפלומטית בנושא. ארה"ב הובילה את כינוסן של שתי ועידות ביטחון אזוריות (בפברואר-מרץ 2023, בירדן ובמצרים), בהשתתפות ישראל, הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן וארה"ב. הפסגות תרמו להפחתת המתיחות לקראת הרמדאן והסתיימו בהסכמה על מפגשי המשך, שטרם קרו.

ארה"ב גם ניסתה (ללא הצלחה) לצרף את הפלסטינים ל"פורום הנגב" ולקבל הבהרות לגבי הדרישות הסעודיות (מארה"ב בעניין ערבויות ביטחון ותוכנית גרעין אזרחית, אבל גם מישראל בנושא הפלסטיני) בתמורה לנורמליזציה עם ישראל. ככלל, אירופה לא היתה מעורבות במהלכים אלו.

בצד האירופי, במקביל להמשך פגישות מזדמנות של "קבוצת מינכן", החל להתבשל רעיון חדש. שר החוץ האירופי ז'וזפ בורל, שפעל עם כניסתו לתפקיד להחזיר את הנושא הישראלי-פלסטיני לסדר היום האירופי, ביקש לצקת תוכן לרעיון "השלום האזורי הכולל" ולקדם אותו. לאור זאת, החל הנציג המיוחד של האיחוד לתהליך השלום במזרח התיכון, סוון קופמנס, לפנות לגורמים באזור כדי לבחון מה יכול האיחוד להציע כדי לתמוך בשלום. המהלך הואץ בעקבות מפגש בינלאומי סגור שיזמה סעודיה בשולי עצרת האו"ם בספטמבר 2022 ובהשתתפות אירופית ואמריקאית, לציון 20 שנה ליוזמת השלום הערבית וכדי לקדם את השקתה מחדש.

כהמשך לכך, בורל נפגש לפני כארבעה חודשים עם שר החוץ הסעודי פייסל בן פרחאן, ועם מזכ"ל הליגה הערבית אחמד אבו אל-רייט. השלושה דנו כיצד להחיות את מאמצי השלום באמצעות חבילה צופה פני עתיד של תמריצים אזוריים, המבוססת על יוזמת השלום הערבית וההצעה של האיחוד האירופי מ-2013 להעניק לישראל ולמדינה הפלסטינית העתידית "שותפות מועדפת מיוחדת" עם האיחוד האירופי.

הצדדים הסכימו להקים קבוצת עבודה בנושא. בורל הרחיב על הרעיון במאמר שפרסם במרץ, ובו גם הצהיר כי בעוד ארה"ב נותרה חיונית לתהליך, "איננו יכולים עוד להותיר את רוב העבודה הקשה לדיפלומטים אמריקאים. במקום זאת, אנו זקוקים למאמצים קולקטיביים אמיתיים הכוללים את מדינות ערב, אירופה, ארה"ב ואחרים".

מאמץ קולקטיבי כזה עדיין לא נראה באופק. פקידים אמריקאים טסו לאחרונה לריאד וממנה, תדרכו את עמיתיהם הישראלים על סיכויי הנורמליזציה עם סעודיה והעבירו רושם שהסעודים – בניגוד להצהרותיהם הפומביות – מוכנים להסתפק בנושא הפלסטיני בפחות מאשר דורשת יוזמת השלום הערבית, אם תיעתר ארה"ב לדרישותיהם הביטחוניות.

בה בעת, האיחוד האירופי מקדם כאמור מהלך עם סעודיה שמבוסס על התפיסה שפריצת דרך לקראת פתרון שתי המדינות היא מרכזית להמשך מאמצי הנורמליזציה האזורית. "אנחנו עובדים עם הליגה הערבית וסעודיה ומתכננים להמשיך בכך, תוך נקיטת צעדים קונקרטיים בחודשים הקרובים", אמר בורל במסיבת עיתונאים שקיים עם אבו אל-רייט בקהיר החודש.

החודשים הקרובים יהיו מכריעים לגבי עתיד היוזמות האמריקאיות והאירופיות הללו. הסעודים שומרים לגביהן על שתיקה בדרך כלל. מאידך, המתיחות הישראלית-פלסטינית והאלימות המתעצמת מקשה על קידום שיתופי פעולה אזוריים (ולראייה, הדחיות החוזרות ונשנות של מפגש "פורום הנגב").

לוח הזמן הפוליטי בארה"ב מאפשר לממשל עוד כשישה חודשי השקעה משמעותית בקידום נורמליזציה ישראלית-סעודית, טרם יעבור מוקד העניין למסע הבחירות של ביידן. האיחוד האירופי מצפה מצדו שקבוצת העבודה המובטחת עם הליגה הערבית וסעודיה תוקם בקרוב, אולי לקראת כינוסה של פגישה רב-צדדית נוספת בשולי העצרת הכללית של האו"ם בספטמבר.

חוסר התיאום בין היוזמה האמריקאית – המעניקה עדיפות לנורמליזציה ישראלית-סעודית על פני התקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני, ויוזמת האיחוד האירופי – שרואה בקידום שלום ישראלי-פלסטיני מפתח לנורמליזציה נוספת – עשוי למנוע משתיהן גם יחד להצליח ולהשפיע. המפסידים הגדולים מכך יהיו הישראלים והפלסטינים, שמשלמים מחיר יום-יומי בשל המשך הסכסוך והתגברותו, ועלולים לראות כיצד פרק נוסף של פעלתנות מדינית בינלאומית מסתיים ללא התקדמות מוחשית לעבר השלום.

במקום לבצע מאמצים מקבילים ולחכות לראות איזה מהם (אם בכלל) תעדיף ההנהגה הסעודית בסופו של דבר, ארה"ב והאיחוד האירופי צריכים לשלב ידיים בכל הנוגע ליחסי ישראל-ערב ולקידום שלום ישראלי-פלסטיני. מינוי שליח אמריקאי מיוחד לנורמליזציה במזרח התיכון, עניין שמקודם בימים אלה בוושינגטון, יוכל לסייע לכך, במיוחד אם השליח הנבחר יהיה מחויב לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, ולא רק להעמקת "הסכמי אברהם".

לארה"ב ולאיחוד האירופי יש כעת הזדמנות להדגים כיצד ניתן למנף את הנורמליזציה באזור לקידום פתרון שתי המדינות. ביכולתם לעודד את הליגה הערבית לעדכן את יוזמת השלום הערבית בהתאם להתפתחויות שחלו באזור בשני העשורים האחרונים; לחבר את יוזמת השלום הערבית לתמריצים אירופיים ואמריקאים משופרים; לקדם מנגנון בינלאומי חדש לתמיכה ביישוב הסכסוך הישראלי-הפלסטיני, במקום הקוורטט שאיבד רלוונטיות; ולייצר אופק מדיני חדש, שיאפשר הרחבה הדרגתית של הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה במקביל לנקיטת צעדים משמעותיים לקידום פתרון שתי המדינות.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב29 ביוני.

הפוסט כשמדובר בקידום יחסי ישראל-סעודיה, ארה"ב ואירופה לא באותו קו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות נוסף לשיח הישראלי על טורקיה מרכיב חדש – הדאגה שתהליכי שחיקת הדמוקרטיה בטורקיה מתחילים להראות סימנים גם בארץ, תחת ממשלות נתניהו. כבר לפני שבע שנים השמיעה האופוזיציה בישראל אזהרות מפני "הפיכת ישראל לטורקיה" וב-2020 אף הוביל בני גנץ קמפיין תחת הסיסמה "זה כחול-לבן או ארדואן".

מאז הקמת הממשלה הנוכחית ואל מול מהלכי החקיקה שהיא מקדמת, גורמים פרו-דמוקרטים בישראל פונים יותר ויותר לעמיתיהם בטורקיה כדי ללמוד על ההתפתחויות שקרו שם ועל דרכים שבהם נקטו. זאת, כחלק מפתיחות גוברת לשותפויות בינלאומית, ללמידה מחוויותיהם של בעלי ברית ערכיים במדינות אחרות ובשיתופם בתובנות מהארץ. זוהי מגמה ברוכה, שמגבירה את הסיכויים שהקולות שעולים בימים אלו מהבחירות בטורקיה, אכן יישמעו בישראל.

את מערכת הבחירות הנוכחית בטורקיה אפשר לבחון גם תחת עדשת ההתחדשות הפוליטית, שהופכת רלוונטית כאן בישראל. בתקופה בה מקיימים גורמי אופוזיציה בישראל דיונים על רענון, חידוש ויצירה של מסגרות פוליטיות מפלגתיות (דוגמת מאמרו של ח"כ גלעד קריב על הצורך באיחוד כוחות בשמאל), ניתן לזקק תובנות מהניסוי הפוליטי שעשתה האופוזיציה הטורקית במאמציה להחליף את ארדואן.

גושים ואיחודים

לקראת הבחירות לנשיאות, מרבית האופוזיציה הטורקית השכילה להתאחד מאחורי מועמד אחד – מנהיג מפלגת העם הרפובליקאית (CHP), כמאל קיליצ'דראולו. היה זה שדרוג של מהלכים לגיבוש חזית אחידה, שהחלו לקראת הבחירות לנשיאות ב-2018 והניבו תוצאות מרשימות בבחירות המוניציפליות שנה לאחר מכן, כשמועמדי האופוזיציה זכו בניצחונות בערים הגדולות.

שש מפלגות מרחבי הקשת הפוליטית והחברתית ניהלו קמפיין משותף לנשיאות, בו קראו להשיב את הסדר הדמוקרטי ולחזור לשיטת המשטר הפרלמנטרית. לצד קיליצ'דראולו, התייצבו ראשי חמש המפלגות האחרות כמיועדים לתפקיד סגני הנשיא, וכך גם ראשי הערים של איסטנבול ואנקרה שלקחו חלק מרכזי בקמפיין. החזית המגוונת מבחינה אידיאולוגית תפקדה היטב במהלך הקמפיין, אם כי במבחן התוצאה, לא עמדה בציפיות. דווקא מצד המיעוט הלאומי הכורדי, שלא היה חלק מהחזית האופוזיציונית המרכזית אך הגיע עמה להסכמות – התמיכה בקיליצ'דראולו היתה מובהקת. זו נקודה מעודדת ביחס ליכולת ליצור בריתות פוליטיות מועילות עם אזרחי ישראל הערבים, גם אם יהיה קשה לצדדים להתמודד תחת קורת גג פוליטית אחת.

נוסף על כך, הקמפיין המשותף לנשיאות טורקיה שידר אחדות, נחישות ונכונות לשים מחלוקות בצד לטובת השגת מטרה לאומית נעלה. הידיעה מראש מה תהיינה הקואליציות העתידיות בפרלמנט – על סמך הסיכומים המוקדמים שהשיגו מפלגות האופוזיציה – אפשרו להן לרקוח מהלכים פוליטיים משותפים באזורי בחירה שונים, כדי למקסם את יתרונם היחסי ביום הבחירות. מצד שני, הגיוון האידאולוגי בגוש היה כה גדול, עד כי לא היה ברור איזה מדיניות תנקוט האופוזיציה אם תיבחר ומאלו מפלגות ימונו בעלי התפקידים המרכזיים.

הדבר בלט, למשל, בתחום מדיניות החוץ. גוש האופוזיציה כלל גם את אחמט דבוטאולו, לשעבר שר החוץ של ארדואן, שחידש את מעמד טורקיה במרחב הערבי והמוסלמי; וגם את נאמיק טאן, לשעבר שגריר טורקיה בישראל ובארה"ב, שנוקט קו פרו-מערבי מובהק. מי מביניהם היה נותן את הטון המדיני לו היתה מנצחת האופוזיציה? לבוחרים קשה היה לדעת זאת מראש. הניסיון לכפר על כך באמצעות פרסום מצע בחירות מקיף (דבר יוצא דופן בטורקיה) נתן לסוגיה זאת מענה חלקי בלבד. ובהקשר הישראלי, ריצה נפרדת של מפלגות בעלות פערים אידאולוגיים ניכרים (לצד איחודים בין מפלגות שקרובות יותר זו לזו), תוך התחייבות ציבורית מראש ליצירת קואליציה עתידית לאחר הבחירות, נראית כמודל נכון יותר.

בחזית הפרלמנטרית, מפלגת העם הרפובליקאית, הגדולה בגוש, ויתרה מראש על חלק מהייצוג העתידי שלה כדי לאפשר איחוד עם כמה מפלגות קטנות. לאחר הבחירות, כשהתבהר שהמפלגה לא הגדילה את כוחה בעקבות האיחוד, ועוד נאלצה להעביר מושבים למפלגות שזכו לאחוזי תמיכה זניחים ושרחוקות ממנה אידאולוגית, התעוררה ביקורת על המהלך. בעת איחוד פוליטי, יש לחשוב, אם כן, לא רק על מקסום רווחים ביום הבחירות, אלא גם על האינטרסים ארוכי הטווח שיאפשרו עשייה פרלמנטרית יעילה לכל אורך הכהונה.

כמו כן, ההסתמכות של האופוזיציה הטורקית על דמויות מפתח (ראשי הערים) שהיו מיועדים לתפקידים בכירים במקרה של ניצחון, אך לא יכהנו כחברי פרלמנט במקרה של הפסד – יצרה מצב בו בכירי הקמפיין לא יכהנו בעצם בפרלמנט, והסיעה תהיה בפועל חלשה יותר. הלקח לישראל הוא שכניסה לפוליטיקה הארצית צריכה להיעשות בלב שלם, ומתוך נכונות לוותר על תפקידים נוכחיים, גם עבור עשייה פרלמנטרית אופוזיציונית.

מומנטום ותקווה

יום הבחירות בטורקיה התאפיין באופטימיות רבה ב"מחנה השינוי". כבר היו תוכניות למסיבות ניצחון ליליות ברחבי העיר. זה אינו דבר של מה בכך, למול האכזבות החוזרות ונשנות שספג המחנה הזה ואל מול תחושת חוסר האונים שהצטברה לאורך שלטונו המתמשך של ארדואן. זהו שיעור חשוב לגבי הקלות היחסית בה ניתן לעורר תקווה, ועד כמה הצמא לשינוי יכול להיות משאב פוליטי חשוב כשהציבור מרגיש שמנהיגיו מתנהלים באחריות וכשותפים אמיתיים לדרך.

הגוש המשותף, הקמפיין החיובי, השיח הלאומי המאחד, הנכונות לשבור טאבואים חברתיים ולתת לגיטימציה למיעוטים לאומיים ודתיים – כל אלו רתמו את תומכי האופוזיציה ונתנו תחושה שמהפך הוא אפשרי. תחושה זו הגבירה מוטיבציה לצאת ולהצביע, וגם לקחת אחריות ולהתנדב לפיקוח בקלפיות – נדבך מרכזי באסטרטגיית יום הבחירות של האופוזיציה.

גם לממד הגלובלי שנוסף לבחירות הללו היתה חשיבות. באופוזיציה היו שהדגישו שניצחון בבחירות ימצב את טורקיה כמודל ממנו ילמדו במדינות אחרות, וחשו אחריות לאור תשומת הלב שקיבלו. בסופו של דבר, המומנטום החיובי והסקרים המפרגנים סנוורו ויצרו אופטימיות יתר, שייתכן שהובילה לפספוס מגמות אלקטורליות בפריפריה והרחק מהרשתות החברתיות, ולאי-מתן מענה הולם מספיק עבורם בקמפיין. זו תופעה שקרתה בעבר גם בישראל וגם במדינות אחרות במערב, ויש להקפיד לשים אליה לב בעתיד.

התפקיד שמילאו ראשי הערים בקמפיין הצביע על כוחה של הזירה המוניציפלית בטורקיה. במציאות פוליטית בה המנהיגות הלאומית האופוזיציונית סופגת הפסדים שוב ושוב (דוגמת קיליצ'דראולו מאז נבחר לראשות מפלגתו ב-2010), המנהיגות העירונית מייצרת סיפורי הצלחה. אקרם אימאמאולו (ראש העיר איסטנבול) ומנסור יאבאש (ראש העיר אנקרה) נתפסו כווינרים וכמי שפיצחו את הנוסחה לניצחון על מועמדי ארדואן. הם גם הצטיירו כמנהיגים שמחוברים לצרכי היום-יום של התושבים ונוכחותם בקמפיין הוסיפה רוח רעננה למנהיגות המפלגתית. הן אימאמאולו והן יאבאש מילאו גם תפקיד מרכזי בליל הבחירות. הם הופיעו בציבור יחד מדי כמה שעות לעדכן על מצב העניינים ולנסות לשמור על מורל מצביעיהם. הדבר רלוונטי בהקשר הישראלי לאור הבחירות המוניציפליות שבפתח. מידת היכולת של המחנה הדמוקרטי ליצור נרטיב של הצלחה וניצחון בבחירות אלו, ולהצמיח מנהיגים צעירים ומבטיחים – תהיה משמעותית לקראת הפעם הבאה שתתקיימנה בחירות לכנסת, ייתכן בהשתתפות מסגרות פוליטיות חדשות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-18 במאי.

הפוסט כיצד יכול הקמפיין נגד ארדואן לסייע למהלכי ההתחדשות הפוליטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדבר נבע ממגוון סיבות: תחושה שהמקרה הישראלי הוא ייחודי ושאין מה ללמוד מהעולם; הפנמת הדה-לגיטימציה לעשייה פרוגרסיבית בינלאומית שעשה הימין וחשש מ"מה יגידו"; סדרי עדיפויות שונים בארגונים עם משאבים מוגבלים; והסתכלות על המרחב הבינלאומי בעיקר דרך עדשת גיוס הכספים. ואולם, מאז הקמת הממשלה הנוכחית, ישנו שינוי של ממש. עיסוק גובר בתהליכי שחיקה דמוקרטית במדינות אחרות ובדרכי התנגדות לכך, ועניין נרחב בתגובות בעולם לנעשה בישראל. ארגונים וגופים שונים יוזמים מהלכים שונים עם נופך בינלאומי, אבל – הדבר נעשה לרוב באופן ספורדי, וללא תשתית ואסטרטגיה סדורה.

לשם מימוש הפוטנציאל הבינלאומי שקיים עבור המחאה, מוצע לאמץ אסטרטגיה שמתמקדת בשלושה ממדים: תגובות מהעולם, מחאות אחרות, תשתית וייעוץ.

תגובות מהעולם התומכות במחאה הפרו דמוקרטית

מיפוי המגיבים והתגובות – מי השחקנים הרלבנטיים בזירה הבינלאומית שצריכים להשמיע קול ביחס לשחיקת הדמוקרטיה בישראל? מה ריאלי ואפשרי שיעשו? מי מהם מגיב ועושה? מי לא עושה בכלל? ומי לא עושה מספיק? מה הם עושים? יש צורך בבניית מאגר מידע, מתעדכן באופן שוטף, שיהיה נגיש לכלל העוסקים במלאכה בישראל.

רתימת בעלי ברית – להבהיר לשותפים לדרך קיימים ופוטנציאליים בעולם שמה שקורה בארץ הוא חשוב ואמיתי. להדביק אותם בתחושת הדחיפות שקיימת בארץ, לתמוך במאבק הפרו דמוקרטי, אל מול תחושות קיימות בקהילה הבינלאומית שמוקדם מדי להתערב כי החקיקה עדיין נמצאת בדיונים ולא בטוח אם ואיך תקרה, או שבמחאה מגזימים בתיאור חומרת המצב וההשלכות. ניתן לעשות זאת על ידי הנגשת מידע – באמצעות מאמרים, וובינרים, פרסום סרטונים ומידע באנגלית ברשתות החברתיות (כפי שהתחילו לעשות בתקווה), נוכחות תקשורתית והפגנות בערים מרכזיות בחו"ל – שיציגו מהלכים אנטי-דמוקרטיים בהם נוקטת הממשלה וידגישו גם מהלכים חיוביים שעושים תומכי הדמוקרטיה. הדבר יסייע לרתום תמיכה ומתן גיבוי מממשלות ידידותיות, קהילות יהודיות, ראשי ערים, ארגוני חברה אזרחית, גורמים עסקיים, פוליטיקאים, ועוד. ההתנגדות של מנהיגים וארגונים יהודים בארה"ב להופעתו של סמוטריץ' בכנס הבונדס היא דוגמה לכך.

הכוונה לעשייה – יש רבים בעולם שהדמוקרטיה הישראלית חשובה להם ושמעוניינים לפעול כדי לסייע בשימורה וקידומה, אבל לא יודעים איך. לעתים קרובות, הם חוששים לנקוט פעולות שיזיקו או שלא יועילו, ומצפים להכוונה מעמיתיהם הישראלים. יש בישראל – כולל בדרגים פוליטיים גבוהים – חשש מלעשות זאת, אבל חשוב בכל זאת לגבש רשימת הצעות קונקרטיות, ישימות ומועילות, ולהציג אותן למקבלי החלטות ולגורמי השפעה בקהילה הבינלאומית – דרך פרסום בתקשורת, או דרך ארגונים שותפים ואנשי קשר במדינות השונות. ניתן גם לעודד לפעולה גורמים בינלאומיים שמהססים דרך הרשתות החברתיות (כפי שפעלה ד"ר מאיה שיאון-צדקיהו בהקשר האירופי) ועל ידי העלאת הנושא בשיחות שמקיימים איתם על נושאים אחרים.

מחאות אחרות

חשוב להבין חוויות של מדינות אחרות שעברו תהליכים דומים, בייחוד לגבי השלבים הבאים של השחיקה הדמוקרטית. שותפים לדרך מהונגריה ופולין אומרים לעתים קרובות שלא ידעו מראש לאן הדברים הולכים, ולו ידעו – היו מנהלים את ההתנגדות אחרת. לנו יש את הפריבילגיה ללמוד מהם, ולהתכונן בהתאם. עד כה התהליכים במדינות השונות דומים למדיי אלו לאלו.

במקביל, חשוב גם להבין כיצד מחאות במקומות אחרים הצליחו בפועל לחולל שינוי: מה היו מרכיבי המפתח בהצלחת המאבקים, למשל, הלקחים ששיתפו לאחרונה בני שיח תורכיים של מכון מיתווים או מהמחאה בסרביה עליה כתב שגריר ישראל לשעבר בסרביה ארתור קול. ומה היו המודלים הארגוניים שהוכחו כמוצלחים ביצירת השפעה לאומית ומקומית, כמו למשל, המאמר שכתבה מיכל אשכנזי על תנועת Indivisible מארה"ב.

לצד זאת, חשוב לייצר ולשמר סולידריות עם מחאות דמוקרטיות אחרות, ולייצא להם את הידע הנרחב שנצבר בישראל בתחום השינוי החברתי ושעשוי להיות מועיל עבורם, גם תוך כדי המאבק המקומי בארץ. למשל, לקראת הבחירות האחרונות בהונגריה, התייעצו גורמים פוליטיים שם עם מקבילים בישראל ללמידה על המחאה והמהלכים הפוליטיים שתרמו להחלפת נתניהו בממשלת בנט-לפיד.

תשתית וייעוץ

מומלץ להקים התארגנות מדינית בתוך מטה המאבק, שתרכז ותתכלל את המרכיבים השונים של העבודה הבינלאומית ושתהיה מקור לידע, מידע והכוונה. להקמתה ותפעולה, ניתן להסתייע בארגוני חברה אזרחית בעלי ניסיון בינלאומי עשיר וביוצאי מערך החוץ הישראלי (יותר מ-100 שגרירים לשעבר חתמו לאחרונה על מכתבי תמיכה בדמוקרטיה).

מעבר לכך, יש לסייע ליוזמות חדשות, ארגונים קיימים ודמויות מפתח במחאה לאמץ הלך רוח חיובי יותר ביחס לעבודה במרחב הבינלאומי ולשפר את יכולותיהם לפעול במרחב הזה. כדאי להעניק להם: ליווי וייעוץ כדי שיכירו בחשיבות המרחב הבינלאומי, ברלבנטיות שלו למחאה, ובלגיטימיות שבעבודה בו; לעזור לארגונים שהורגלו עד כה בעבודה פנים-ישראלית לרכוש ארגז כלים לפעולה בינלאומית; להצביע על הזדמנויות בינלאומיות שלעתים לא מוכרות מספיק בארץ, כמו ברית הערים החופשיות, או קריאת ראשי ערים בעולם למען הדמוקרטיה, אליה הצטרף ראש עיריית הוד השרון אמיר כוכבי; ולתמוך ביצירת חיבורים עם גורמים בחו"ל, בייצור שותפויות, ובקידום הצלחתן.

***

המאבק למען הדמוקרטיה הוא מאבק גלובלי. ישראל הופכת לאחרונה לאחד המוקדים שלו, אבל אינה נמצאת בו לבדה. במדינות מסוימות כבר הצליחה מחאה ציבורית לעצור ולהפוך מגמות א-ליברליות ולהחליף מנהיגים לאומנים ופופוליסטים. במדינות אחרות – טרם. חיבור טוב יותר של ישראל לעולם גם בהקשר הפרו-דמוקרטי יהיה מהלך מלמד, מעצים, מכפיל כוח ומייצר תקווה. הוא שווה את ההשקעה.

הפוסט אסטרטגיה לפעילות בינלאומית לקידום המחאה הפרו-דמוקרטית בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת נתניהו השישית נכנסה לתפקידה אחרי כשנתיים בהן יחסי ישראל-ירדן היו במגמת שיפור. ממשלת בנט-לפיד הוקירה את החשיבות האסטרטגית של הממלכה ההאשמית עבור ישראל, השכילה לבנות מחדש אמון הדדי ויחסי עבודה טובים עם המלך, והרחיבה את מסגרת שיתוף הפעולה בין המדינות. התפתחויות חיוביות אלו עמדו בניגוד לנתק ששרר בין נתניהו לעבדאללה בשנים האחרונות, ועל רקע זה הצהיר המלך ב-2019 שהיחסים בין המדינות הגיעו לנקודת שפל היסטורית. חוסר האמון של ירדן בנתניהו מושתת על סדרת חוויות שליליות, החל בניסיון החיסול הכושל של חאלד משעל על אדמת ירדן ב-1997 (במהלך כהונתו הראשונה של נתניהו) ועד החיבוק החם והפומבי שהעניק נתניהו ב-2017 למאבטח הישראלי שהיה מעורב בתקרית הירי בשגרירות ישראל בעמאן.

ואולם, החשש הירדני מממשלת נתניהו הנוכחית אינו נובע רק מזהות ראש הממשלה. הוא נוגע גם להרכב הקיצוני שלה, ולעובדה שלתפקידי מפתח בה מונו פוליטיקאים שתומכים בעמדה ש"ירדן היא פלסטין" ושמעוניינים לשנות את הסטטוס-קוו בירושלים, כולל באמצעות פרובוקציות. ירדן מודאגת במיוחד מהסלמה ישראלית-פלסטינית הואיל והיא המדינה שמושפעת באופן המובהק ביותר – לטוב ולרע – ממצב העניינים בזירה זו. באותו אופן בו ההגעה להסכמי אוסלו אפשרה לירדן לחתום כעבור שנה על הסכם שלום עם ישראל, כך מתיחות בין ישראל לפלסטינים מעוררת שוב ושוב הפגנות ומחאות ציבוריות בירדן, הנתפסות על-ידי המשטר כאיום על היציבות.

עבור ירדן, הסוגייה הפלסטינית אינה רק עניין דיפלומטי, היא גם עניין ביטחוני מהמעלה הראשונה. לאורך השנים, הדבר הוביל את ירדן לנסות מספר פעמים לסייע לשיפור יחסי ישראל והפלסטינים. היה זה המלך חוסיין שסייע למאמצי התיווך של ארה"ב בין נתניהו ליאסר ערפאת בפסגת וואי פלנטיישן ב-1998; היה זה המלך עבדאללה שרתם ביעילות התנגדות בינלאומית לכוונות הסיפוח של נתניהו ב-2020 ושהוביל מהלכים למניעת התלקחות בירושלים סביב חודש הרמדאן בשנה שעברה. ירדן – יחד עם מצרים, צרפת וגרמניה – היא גם חלק מ"קבוצת מינכן", התארגנות בלתי רשמית שהושקה ב-2020 כדי לשמור על היתכנות פתרון שתי המדינות בתגובה לתוכנית טראמפ. מאז, מקיימת הקבוצה פגישות תקופתיות.

עם חזרתו של נתניהו ללשכת ראש הממשלה, ולמרות החששות העמוקים ומשקעי העבר, החליטה ירדן להושיט יד לקשר. עבדאללה בירך את נתניהו לרגל ניצחונו ואירח אותו בעמאן בחודש שעבר (ביקורו הראשון של נתניהו בחו"ל בקדנציה זו). ברמה המעשית, ירדן משמרת בשלב זה את היקף הקשרים עם ישראל, ובכלל זה ממשיכה ביישום הסכם החשמל והמים ששתי המדינות חתמו יחד עם איחוד האמירויות. גם התקרית סביב מסגד אל-אקצא בין השגריר הירדני לאיש ביטחון ישראלי לא הובילה לשינוי במגמה זו.

שיתוף פעולה עם ישראל משרת צרכים כלכליים וביטחוניים מרכזיים של ירדן (כשם שהוא משרת גם צרכים דומים של ישראל). עמאן מעוניינת לשמר זאת כל עוד לא מתרחשת הידרדרות ישראלית-פלסטינית שמחייבת אותה להוריד את דרג היחסים. השאיפה למניעת הסלמה עמדה במרכז ביקורו האחרון של עבדאללה בוושינגטון, בפעם השלישית במהלך כהונת ג'ו ביידן. הביקור התקיים על רקע עלייה בהיקף התקריות האלימות בין ישראלים לפלסטינים ועצם קיומו שיקף את התפקיד החשוב שהממשל מייחס לירדן בקידום היציבות האזורית והעיד על רצון אמריקאי בשיתוף פעולה. פגישת ביידן-עבדאללה היתה גם הזדמנות עבור ארה"ב להדגיש את מחויבותה לשימור הסטטוס-קוו בירושלים ולתפקידה של ירדן כשומרת המקומות הקדושים לאיסלאם בעיר. ארה"ב גם הדגישה בעקבות הפגישה את המחויבות המשותפת לה ולירדן לקידום פתרון שתי המדינות.

פגישת עבדאללה-ביידן יצרה פוטנציאל לצעדי המשך ממשיים שיוכלו לתרום ליציבות, לשלום ולשיתוף פעולה באזור. ראשית, ארה"ב וירדן צריכות להיערך במשותף לחפיפה הנפיצה הצפויה בחודש אפריל בין הרמדאן לפסח. עליהן לתאם מהלכים ולפעול עם ישראל והרשות הפלסטינית בהתאמה, במטרה לצמצם את סיכויי ההסלמה. הן יכולות גם לקדם משותף התארגנות חדשה של גורמים בינלאומיים בעלי עניין בנושא הישראלי-פלסטיני, שמחויבים לעשייה למניעת הסלמה וקידום שלום. הקוורטט – שמורכב מארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי והאו"ם – אינו יעיל כבר שנים. מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, הוא אפילו לא מתכנס.

מנגנון בינלאומי חדש לקידום שלום הוא הכרחי, גם אם באופן בלתי-פורמלי תחילה. ירדן תוכל להביא למנגנון כזה את שותפותיה ב"קבוצת מינכן" (צרפת, גרמניה ומצרים) ואילו ארה"ב תוכל להזמין את בעלות בריתה בקוורטט – האיחוד האירופי והאו"ם. שווייץ ונורווגיה, שהשליחים המיוחדים שלהם לאזור ביקרו בירושלים לאחרונה, רלוונטיות אף הן למהלך, כמו גם טורקיה – לאור נרמול היחסים שלה עם ישראל וקשריה הטובים עם הפלסטינים. גיבוש מנגנון שכזה ומיסודו יידרשו תהליך סדור של תכנון מדיניות באשר למטרות, הרכב והתנהלות המנגנון, על מנת להבטיח שהשפעתו תהיה רבה יותר מאשר יוזמות עבר.

ברמה האזורית, טוב תעשה ארה"ב אם תחדל מלנסות לשכנע את ירדן להצטרף ל"פורום הנגב". עליה לכבד את ההחלטה הירדנית להישאר מחוצה לו עד שתחול התקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני ולהשתמש בכך כזרז להתקדמות בערוץ זה. בינתיים, ארה"ב יכולה לפעול כדי שהאינטרסים הירדנים והפלסטינים יילקחו בחשבון בפסגת הנגב הבאה, שצפויה להתקיים בחודש מארס במרוקו. נוסף על כך, וושינגטון צריכה לפעול לחיבור ירדן והפלסטינים לפרויקטים אזוריים חדשים שמתאפשרים הודות ל"הסכמי אברהם" ומניבים תועלות ממשיות למדינות המעורבות בהם.

כיוון פעולה נוסף עבור ארה"ב הוא עידוד ירדן וסעודיה לפעול יחדיו לעדכון יוזמת השלום הערבית, על מנת להתאים אותה למציאות האזורית המשתנה ולהפוך אותה לתמריץ יעיל יותר לשלום. התנאים נראים בשלים לכך. ירדן מילאה תפקיד מרכזי בניסוח היוזמה, לפני יותר מ-20 שנה, וסביר שתסכים לעשות כן פעם נוספת. סעודיה, מצדה, חוזרת ומצהירה על מחויבותה ליוזמה ואף כינסה בשולי עצרת האו"ם האחרונה מפגש רב-לאומי בנושא עדכונה. מהלך שכזה יכול גם להתחבר לשאיפתו של נתניהו לקדם את יחסי ישראל-סעודיה.

לבסוף, חשוב שארה"ב תסייע לישראל ולירדן ליצור מנגנון ניהול סכסוכים משותף שיסייע לשתיהן להכיל ביעילות השלכות שליליות של הסלמה ישראלית-פלסטינית אפשרית ולמנוע את קריסת היחסים הבילטראליים. מנגנון דומה יוכל להועיל גם ליחסי ישראל-טורקיה, ובאפשרות ארה"ב לסייע גם למימוש הצורך הזה. ישראל מצדה צריכה להדגיש את מחויבותה להסכם השלום עם ירדן ולשימור הסטטוס-קוו, ולהבטיח שבעיות האמינות שפגעו ביחסים בעבר – לא יחזרו על עצמם מצדה.

לאחרונה הודיע ביידן כי בחר ביעל למפרט לשגרירת ארה"ב הבאה בירדן. על מנת שוושינגטון ועמאן יוכלו לפעול במשותף למניעת הסלמה ישראלית-פלסטינית וקידום שלום, חשוב שהסנאט יאשר במהירות את המינוי הראוי הזה. חשוב שבתקופה משמעותית כל-כך ליציבות האזורית לא יוותר ואקום דיפלומטי אמריקאי בירדן.

הפוסט ארה"ב וירדן צריכות להיערך יחד לחפיפה הנפיצה בין רמדאן לפסח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתורכיה יש ניסיון ארוך יותר בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. הדבר מאפשר להפנות תשומת לב לא רק למהלכים בעייתיים שנקט ארדואן ולהזהיר מפניהם, אלא גם לדרכים בהן הגיבו לכך תומכי דמוקרטיה בחברה האזרחית ובמערכת הפוליטית בתורכיה – מימי המחאה בפארק גזי ב-2013 ,דרך הניצחונות המרשימים של מועמדי האופוזיציה בבחירות המוניציפליות באיסטנבול ואנקרה ב-2019, ועד למחאת סגל אוניברסיטת בוספורוס באיסטנבול, שנמשכת מאז 2021 נגד מינויים פוליטיים  בקמפוס.  

סוגיות אלו עלו לא אחת במסגרת הדיאלוג המדיני שמקיים מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית עם שותפים תורכים מאז 2011 ובפעילות פורום החברה אזרחית התורכי-ישראלי. כעת, לאור ההתרחשויות בישראל, הן מקבלות דגש במיוחד. לאחרונה, ביקשנו מבני שיח התורכים – ובהם שגרירים לשעבר ומומחים – להשיא עצות לנו הישראלים כיצד להתמודד עם תהליכי שחיקה דמוקרטית ולהתנגד להם. להלן העצות המרכזיות שקיבלנו, שניתנו תוך הכרה תורכית במגבלות המאבק שלהם.  

א. תורכיה אינה עדיין סיפור הצלחה בתחום המחאה. עד כה, האופוזיציה בתורכיה נכשלה בהתמודדות עם שחיקה דמוקרטית. היו הצלחות פה ושם, אבל בסך הכול, ארדואן מצליח לקדם את השינויים בהם הוא חפץ והתהליכים שהוא מוביל נמשכים. ואולם, עדיין קיימת אמונה ביכולת לחולל שינוי בבחירות הקרובות, שצפויות במאי 2023 ,ושלקראתן חברו מפלגות האופוזיציה השונות להתמודדות בגוש אחד.  

ב. קצב הידרדרות מהיר יכול דווקא לסייע למחאה. ההדרגתיות בה התבצע תהליך השחיקה הדמוקרטית בתורכיה הקשתה על התמודדות יעילה איתו. בשנים הראשונות לשלטונו, ארדואן קידם רפורמות חיוביות ונתפס כמנהיג לגיטימי גם על ידי מתנגדיו והקהילה הבינלאומית. השינוי קרה בהדרגה, ולא לווה תמיד בתחושת הדחיפות הציבורית שהייתה נחוצה להתנגדות יעילה. בהקשר זה, התהליך המהיר בישראל יכול להיות גורם מסייע ברתימת אזרחים לפעולה.  

ג. למנף את התרבות הפוליטית הישראלית של מחאה. בתורכיה אין תרבות של הפגנות. התורכים מורגלים למנהיגים חזקים ונוטים להיות ממלכתיים וממסדיים. הם סומכים על המדינה, ולא נוטים להחצין חוסר שביעות רצון ממנה. בנוסף, ארדואן פעל לצמצם את מרחב המחאה בפני אלה שעוד היו מוכנים לעשות זאת. בישראל, זה אחרת. הציבור מורגל להפגין ולהשמיע את קולו, וזה יתרון.  

ד. להסתמך בעיקר על תהליכי שינוי מבפנים. הניסיון התורכי מראה שאין מה לצפות לסיוע משנה-משחק מהקהילה הבינלאומית. האיחוד האירופי השמיע הרבה ביקורת על השחיקה הדמוקרטית בתורכיה, אבל לא עשה מהלכים משמעותיים שישנו כיוון ולא הציע תמריצים לכך. למרות הקשיים הפנימיים, הכוח לשינוי טמון בתוך החברה עצמה. גם אם זה לוקח זמן, צריך להמשיך במאבק. שום דבר אינו נצחי, וחשוב לשמור על תקווה.  

ה. לפעול לחיזוק כלי תקשורת חיוביים. כלי התקשורת הם בעלי חשיבות מרכזית במהלך התנגדות. צריך לעשות מאמצים לשמור על תקשורת חופשית ולשמור את הכלים שיש לתקשורת כדי לבקר ולפקח. ככל שהאחיזה של השלטון על התקשורת המרכזית הופכת חזקה יותר, הכלים מצטמצמים והדה-לגיטימציה הציבורית לביקורת מצד התקשורת מחריפה, חשוב לייצר ערוצים עצמאיים לקבלת והעברת מידע ולהדהוד מסרים ברשתות החברתיות. במקביל, חשוב לגבות ולהעצים את אותם  עיתונאים בכלי התקשורת המרכזיים שמתעקשים לעשות מלאכתם נאמנה, למרות המגבלות.  

ו. לא לפסול את המיעוט הלאומי. חשוב לכלול את האזרחים הערבים בישראל במחאה ולראות בהם שותפים ראויים לאופוזיציה הנוכחית ולשלטון עתידי. בלי הקולות שלהם, לא יהיה רוב לשינוי. בתורכיה, האופוזיציה מדירה את הכורדים, תורמת לדה- לגיטימציה שלהם וחושבת שיצביעו לה רק מתוקף התנגדותם לארדואן – ובכך היא טועה ומקטינה את סיכויי ההצלחה שלה. גם שם, מדובר באחוז משמעותי מקולות המצביעים, שאינו ממצה את הפוטנציאל שלו במאבק לשינוי.  

ז. לצמצם קיטוב בעם. הקמפיין המוניציפלי שהוביל לניצחון אופוזיציוני מרשים באיסטנבול היה מבוסס על התעלמות מארדואן ועל הרעפת אהבה על תומכיו. יש נטייה בתורכיה לראות בתומכי השלטון נחותים אינטלקטואלית ומוסרית, בוגדים בערכי המדינה ובמייסדיה, וקבוצה שצריך לשמור מרחק ממנה. אבל, זה מגביר קיטוב, ובסוף פוגע באופוזיציה. ככל שיש יותר קיטוב ופוליטיקת זהויות, למנהיג יש יותר כוח, כי קבוצת הזהות שלו גדולה יותר משל האופוזיציה. במקום זאת, צריך להימנע משנאה או פסילה גורפת של מגזרים תומכי משטר, לבנות גשרים אליהם, ולנסות להעביר אותם צד.  

ח. לייצר תקווה. תנועת המחאה מפחדת מגורל המדינה ומנסה להימנע ממימוש תסריטים שליליים. אבל, כדי לרתום תמיכה בשינוי מצד אוכלוסייה צעירה, חשוב להעביר מסרים של תקווה ולא של פחד;  לספר כיצד המדינה יכולה להראות טוב יותר, אם דברים ייעשו אחרת, ולא רק כמה גרוע צפוי להיות תחת המשך השלטון הנוכחי.  

ט. להישאר מעורבים ונוכחים. בתורכיה, אנשים הרגישו שאין להם איך להשפיע, שמהלכי הממשלה לא משפיעים מדי על חיי היומיום שלהם, ושאם ינקטו צעדי מחאה הם עשויים לשלם על כך מחיר אישי. לכן, העדיפו להתנתק מההתרחשויות ולהמשיך את חייהם בבועה. זה מחליש את יכולת השינוי, כמו גם עזיבה למדינות אחרות. לישראלים יש יותר אפשרויות הגירה מאשר לתורכים, ויש לעשות מאמץ  לשמור את האוכלוסיות החזקות והמשפיעות בארץ, ומעורבות במחאה.  

לפני מספר שנים, בעת ביקור בישראל, ציין דיפלומט תורכי לשעבר עד כמה תורכיה וישראל דומות ועד כמה הן עוברות תהליכים פנימיים דומים. עם זאת, הוא אמר, תורכיה מקדימה את ישראל בכעשור. בזמנו, ציין זאת כהזדמנות שיש עדיין לישראל לשנות כיוון. כיום, משלא הצלחנו לעשות כן, הדבר מייצר הזדמנות ללמוד מניסיונם של אחרים.

לא מכך לבדו יבוא השינוי, אך ככל שהתנועה הדמוקרטית בישראל תשקיע בלימוד תובנות ממחאות אחרות, בייצור שותפויות בינלאומיות עם ארגונים וקואליציות דומים, ברתימת גורמים דמוקרטים ליברלים בעולם למתן גיבוי והבעת תמיכה, ובשיתוף אחרים בידע בשינוי חברתי שנצבר בארץ – סיכויי  ההצלחה של המאבק למען הדמוקרטיה, בישראל ובמדינות אחרות, לבטח יגדלו. בתורכיה יש מי שיכולים להיות שותפים טובים לכך.

הפוסט עצות משותפים תורכים לשמירה על הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

העשור האחרון התאפיין במגמה גלובלית של נסיגה דמוקרטית. מגוון גורמים ומנהיגים פופוליסטים וא-ליברלים הטילו ספק במוסדות מרכזיים של הדמוקרטיה הליברלית, כגון מערכת משפט עצמאית וחירויות אזרח. במדינות מסוימות, מוסדות אלו עברו פירוק של ממש. הסדר הליברלי הבינלאומי נתון תחת מתקפה, לא רק מצד אלה המבקשים לשנות את מוסדות השלטון והחוקים שלו ולהתאימם למאזן כוחות עולמי משתנה, אלא גם מצד אלה המערערים על עצם היסודות שלו, ובבסיסם החוק הבינלאומי והרב-צדדיות.

המגמה הזו לא חסה על אירופה וישראל: הפופוליזם הימני השתרש, ערכי הדמוקרטיה הליברלית עורערו, השיח הלאומי-אתני והביטחוני צברו תמיכה רחבה, והיסטוריוגרפיה רשמית עברה פוליטיזציה למטרות עיצוב זהות וחיזוק ריבונות וביטחון. הנסיגה הזו גבתה מחיר גם מיחסי ישראל-אירופה. בתקופת כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה נוצרו בריתות בין מנהיגים פופוליסטים ממפלגות א-ליברליות ימניות ישראליות ואירופיות. זאת, מתוך אינטרס משותף בהחלשת האיחוד האירופי ובהגברת הפיצול בין המדינות החברות בו.

ישראלים ואירופאים פרו-דמוקרטים – אשר חלקם הגיעו לתפקידי ממשל במהלך השנתיים האחרונות – מנסים להתמודד עם מגמה זו, אך עושים זאת עד כה באופן מוגבל למדי ואד-הוקי. זאת, על אף שאיום הנסיגה הדמוקרטית לא מוגר כלל: ישראל ניצבת בפני סבב בחירות נוסף שעלול להעלות לשלטון קואליציה ימנית בהשתתפות גורמים קיצוניים ביותר. ובאירופה, למלחמה באוקראינה ולסנקציות שהוטלו על רוסיה צפויות להיות השלכות חברתיות-כלכליות הרסניות, שעלולות להחמיר סכסוכים חברתיים ולחזק כוחות פופוליסטים.

על כן, על ישראל ואירופה לאחד כוחות ולפעול במשותף לחיזוק הדמוקרטיה הליברלית ולעצירת מגמות הנסיגה הדמוקרטית. בהקשר זה, על האירופאים – כחלק מרצונם לחזק יחסים עם ישראל – להדגיש את החשיבות שבחיזוק הדמוקרטיה הישראלית, ולא להתעלם מהתפתחויות פנימיות שמובילות לכיוון ההפוך. עליהם להתערב במקרה שממשלת ישראל תקדם (דה-יורה או דה-פקטו) סיפוח שטחים או חקיקה אנטי-דמוקרטית, ולתמוך באופן פעיל בצעדים פרו-דמוקרטים כשאלה ננקטים על-ידי ההנהגה הישראלית. על האיחוד האירופי להציג את היתרונות הטמונים בחיזוק הדמוקרטיה ואת ההשלכות השליליות של שחיקה דמוקרטית. במקביל, הממשלה, חברי כנסת ונציגי החברה האזרחית בישראל צריכים לאמץ תפיסת מדיניות חוץ שמבוססת על ערכים ולא רק על אינטרסים ויחסי תן וקח, להדגיש את רצונם בחיזוק הדמוקרטיה הליברלית ברחבי אירופה ולהתנער מגורמים א-ליברלים ביבשת.

בבואם לתמוך בדמוקרטיה הישראלית, על האירופאים להדגיש את יחסי הגומלין בין חיזוק הדמוקרטיה, קידום שלום ועידוד חברה משותפת – שהרי ללא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני וללא שוויון בין יהודים לערבים בתוך ישראל, יוסיף להירשם גירעון דמוקרטי בישראל. אירופה יכולה למלא תפקיד פעיל ויעיל יותר במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, לא כל שכן כאמצעי להבטחת עתידה של הדמוקרטיה הישראלית. גם כאשר ניצבים קשיים גוברים והולכים לפתרון שתי המדינות, וכאשר נושאים דחופים יותר שולטים בסדר היום האירופי, על האירופאים להגביר את מעורבותם בקידום השלום, תוך התגברות על מחלוקות פנים אירופיות, מתן מענה על הצרכים האמיתיים של שני הצדדים לסכסוך, ושיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים נוספים. ישראל, מצדה, צריכה לעודד מעורבות שכזאת.

על האירופאים גם לבחון את הפוטנציאל הגלום ב"הסכמי אברהם" להשגת התקדמות במסלול הישראלי-פלסטיני ולתמוך בצעדים חיוביים בכיוון זה. במקביל, עליהם לנסות למתן תופעות לוואי שליליות של הנורמליזציה הישראלית-ערבית, דוגמת מכירת טכנולוגיות מעקב ישראליות למשטרים ערביים. ולבסוף, על מנת להיות בעמדת השפעה טובה יותר לסיוע בקידום שלום, על האיחוד האירופי לפעול כדי לשפר את תדמיתו בישראל, בין היתר דרך השקעת מאמצים רבים יותר בדיפלומטיה ציבורית ובהבהרת עמדותיו בפני הציבור הישראלי.

בכירים אירופאים צריכים להיפגש באופן קבוע עם גורמים פרו-דמוקרטים – מהפוליטיקה והחברה האזרחית – כאשר הם מבקרים בישראל, ולא לקחת אותם כידידים מובנים מאליהם. נוסף על כך, עליהם לנסות לתת נראות גבוהה לפועלם של גורמים אלה – להזמין אותם לנאום בכנסים בפרלמנט האירופי, להזכיר את עבודתם בנאומים וברשתות החברתיות, ולשמש כמליצי יושר שלהם באירופה. רוח גבית מסוג זה חשובה לארגונים ולפוליטיקאים ישראלים, במיוחד אלה השוחים נגד הזרם. פורום קבוע, המכנס בכירים באיחוד האירופי עם גורמים פרו-דמוקרטים ישראלים יוכל לשמש כלי נוסף להעצמה ופיתוח שותפויות בינלאומיות.

לארגוני חברה אזרחית בישראל הפועלים לקידום ערכי הדמוקרטיה הליברלית חסרות על-פי רוב יכולות ארגוניות לחולל את השינוי שהם שואפים אליו. הם זקוקים למשאבים נוספים ולתמיכה כספית. אירופה – בהיותה תורמת מרכזית בנושאי דמוקרטיה – יכולה להרחיב ולגוון את תוכניות המימון שהיא מציעה בהקשר זה. המימון האירופי צריך להיות נגיש יותר ליוזמות חדשות, קטנות וחדשניות, במקביל להמשך התמיכה בארגונים מבוססים המקדמים ביעילות שינוי חיובי ארוך טווח. כיוון שארגונים המקדמים חברה משותפת, שלום ישראלי-פלסטיני וזכויות אדם, היו נתונים במשך שנים תחת לחץ מצד הימין האידאולוגי, על האיחוד האירופי וחברותיו לתת להם גם גיבוי פוליטי וחופש פעולה. במקביל, הגורמים הפרו-דמוקרטים בישראל צריכים לסייע בחיזוק עמיתיהם באירופה, במיוחד אלה שמתמודדים עם נטיות א-ליברליות בארצותיהם או פועלים להחליף מנהיגים פופוליסטים.

אירופאים וישראלים יכולים לשתף פעולה על-מנת לחזק את הבסיס הדמוקרטי-ליברלי של יחסי ישראל-אירופה באמצעות קביעת סדר יום חדש. במארס 2022, האיחוד האירופי החליט להאריך את תוכנית הפעולה שלו עם ישראל לשלוש שנים נוספות, כדי "לתת לצדדים הזדמנות לקדם את שיתוף הפעולה שלהם לשנים הקרובות, בין היתר באמצעות משא ומתן אפשרי על סדרי עדיפויות לשותפות ביניהם". יש למנף צעד זה, כמו גם את המדיניות החדשה שאימץ האיחוד האירופי ביחס לאגן הים התיכון בשנה שעברה ואת הנכונות האירופית לכינוס מחדש של "מועצת האסוציאציה" עם ישראל, כדי לשרטט נתיבים חדשים לשיתוף פעולה בין ירושלים לבריסל, שיתבססו על עמודי תווך של דמוקרטיה ושלום.

בתוך כך, יש גם למנוע מהנושא הביטחוני לתפוס את המקום המרכזי ביחסי ישראל-אירופה. בעוד שהיקף שיתוף הפעולה הביטחוני עשוי לגדול על רקע המלחמה באוקראינה, חשוב לוודא שהדבר נעשה תוך חיזוק של ערכים דמוקרטים ליברלים, ולא על חשבונם. יש לתעדף שיתוף פעולה ישראלי-אירופי בתחומי המדע, החינוך, הסביבה, התיירות והתרבות ולמקסם את הקשרים האזרחיים באמצעות תוכניות אירופיות כגון Erasmus plus, Horizon Europe ו-Creative Europe. הסכמים ותוכניות אלו כוללים סעיפים טריטוריאליים שמבטיחים שכספים אירופים לא יגיעו להתנחלויות, ועל ישראל להמשיך ולהסכים לכך.

בתקופה בה ישראל והאיחוד האירופי פועלים במשותף להעמקת היחסים ביניהם, מאמץ ישראלי-אירופאי לשים את הדמוקרטיה הליברלית בלב מערכת היחסים בין הצדדים ולחזק גורמים פרו-דמוקרטים הוא דרך פעולה מועדפת לחיזוק היחסים.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-8 בספטמבר 2022

הפוסט בלב יחסי ישראל-אירופה צריכים לעמוד הערכים הדמוקרטיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אבל, משהו חסר במשחקי הים התיכון. בזמן שהם מצליחים להפגיש בין ספורטאים ממדינות יריבות, ובזמן שמספר המדינות המשתתפות הולך וגדל וכולל אף כאלה שאינן לחופי הים התיכון – הספורטאים הישראלים והפלסטינים נותרים בחוץ. לא אלה ולא אלה הוזמנו עד כה לקחת חלק במשחקים.

לאירועי ספורט יש את היכולת לצמצם פערים בין צדדים לסכסוך, ולאורך השנים נעשה בהם שימוש כדי למתן מתיחויות פוליטיות (לדוגמה, "דיפלומטיית טניס השולחן" בין ארה"ב לסין), לעודד את צמיחתם של יחסים דיפלומטיים חדשים (לדוגמה, השתתפות ספורטאים ישראלים בתחרויות במרוקו ובמפרץ, טרם כינון היחסים) ולתרום להכרה בינלאומית בישויות שנויות במחלוקת (לדוגמה, השתתפות פלסטין במשחקים האולימפיים).

ואולם, באגן הים התיכון, הספורט נמצא בפיגור בהשוואה להתפתחויות הדיפלומטיות. ישראל והרשות הפלסטינית כבר משתתפות במנגנונים אזוריים דוגמת האיחוד למען הים התיכון, פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, והאסיפה הפרלמנטרית של הים התיכון. הסכסוך הישראלי-פלסטיני אומנם בא לידי ביטוי במסגרות אלו, ומעורר לעתים קשיים, אבל שני הצדדים מסכימים לשבת זה לצד זה, והשתתפותם מקובלת גם על מדינות אזוריות שאינן מכירות במדינה פלסטינית או בישראל.

בשנות החמישים והשישים ניסתה ישראל להצטרף למשחקי הים התיכון, כדרך להביע התנגדות לחרם הערבי כלפיה. היא נקטה אז מאמצי שתדלנות מול הוועד האולימפי הבינלאומי ומול מדינות ידידותיות שנבחרו לארח את המשחקים. היא אפילו ביקשה סיוע מחברי קונגרס אמריקאים, והיו ביניהם כאלה שאף התערבו בפומבי לטובת העניין. עם זאת, המאמצים לא הניבו פירות. מדינות ערב התנגדו, והדגישו שאם יכפה עליהן להתחרות לצד ספורטאים ישראלים, זה יהיה סופם של משחקי הים התיכון.

הזמנים השתנו, וההתקדמות שחלה ביחסי ישראל-ערב בשנות התשעים, בעקבות הסכמי אוסלו, הובילה למסגור שונה של העניין. זו כבר לא היתה רק סוגיה שקשורה לישראל, אלא גם לפלסטינים. מאז שהפלסטינים התקבלו למשחקים האולימפיים (באטלנטה, 1996), עלתה האפשרות שישראל והרשות יתקבלו במקביל למשחקי הים התיכון, כאות של שלום. ואולם, התנגדות מדינות ערב להשתתפות ישראל נמשכה, ולא חלה התקדמות. לקראת המשחקים של 2005 בספרד, הצהיר שר החוץ הספרדי דאז, מיגל מוראטינוס, במסיבת עיתונאים משותפת עם שר החוץ דאז סילבן שלום, כי יעשה ככל יכולתו לאפשר לישראלים ולפלסטינים להשתתף. מוראטינוס אכן ניסה להשיג לשני הצדדים הזמנה, אבל לדברי בכיר ישראלי, מצרים חסמה את המהלך כדי להבהיר לישראל שעליה לקדם קודם לכן את תהליך השלום.

המהדורה הבאה של המשחקים, ב-2009, התקיימה באיטליה, שבאופן מסורתי תומכת בהשתתפות ישראלית ופלסטינית. לקראת המשחקים, שגם אליהם לא הוזמנו שני הצדדים, אמר שר החוץ האיטלקי דאז, פרנקו פראטיני, שאלו המשחקים האחרונים שיתקיימו ללא השתתפות שכזו, ושהשתתפותם במשחקים הבאים "תשלים אזור של שלום". פראטיני קיווה לארגן מפגש פומבי בין ראשי הוועדים האולימפיים של ישראל והרשות הפלסטינית במהלך טקס הפתיחה של משחקי 2009, במסגרתו יצהירו על רצונם המשותף להשתתף במשחקים הבאים.

הדבר לקח יותר זמן מהצפוי, אך בסופו של דבר חלו התפתחויות בכיוון זה במסגרת משא ומתן שנערך ב-2011 בין הוועדים האולימפיים של ישראל והרשות. השיחות, שהתנהלו ברובן בשווייץ, עסקו בעיקר במגבלות התנועה שהציבה ישראל בפני ספורטאים פלסטינים, אבל גם במשחקי הים התיכון. "ישראל והפלסטינים מעוניינים להשתתף במשחקי הים התיכון שיתקיימו בטורקיה ב-2013", דיווחה התקשורת לאחר סבב המשא ומתן השני. עוד קודם לכן, זכו ראשי שני הוועדים האולימפיים להוקרה ברומא במסגרת קונצרט "ספורט לשלום".

מאוחר יותר באותה שנה, בכל זאת ניצת זיק של אופטימיות. הוועד הבינלאומי של משחקי הים התיכון הביע תמיכה בהשתתפות ישראלית ופלסטינית במשחקי 2013, וקרא לחבריו לקדם זאת. נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי כינה זאת "צעד אדיר קדימה" והדגיש שלוועד יש "תפקיד מוסרי להיעזר בספורט ככלי לקידום שלום ופיתוח". החלטה בדבר השתתפות ישראלית ופלסטינית היתה אמורה להתקבל ביוני 2012, אבל הנושא נדחק ברגע האחרון מסדר היום של הוועד הים תיכוני, כנראה בשל מאבקי כוח פנימיים שלא היו קשורים לעצם העניין. בעשור שחלף מאז, לא חלה התקדמות והנושא לא עלה כמעט על סדר היום. הקיפאון בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני, הקמפיין הבינלאומי שהובילה הרשות להכרה במדינה פלסטיניות, והמדיניות הנצית שהוביל בנימין נתניהו השפיעו גם על היחסים בין הוועדים האולימפיים של שני הצדדים. את מקומם של משא ומתן וניסיונות לשיתוף פעולה, החליפו נתק, ריבים וחרמות.

נראה שכעת נפתח סוף סוף חלון הזדמנויות להתקדמות: הרצון העקרוני של ישראל והפלסטינים להשתתף במשחקים נותר ככל הנראה על כנו; תחת ממשלת ישראל הנוכחית חודשו הקשרים בין בכירים ישראלים ופלסטינים ובין משרדי ממשלה; ויחסיה של ישראל עם מספר מדינות בים התיכון השתפרו (מצרים, ירדן וטורקיה) או חודשו (מרוקו). נראה שמבשילים התנאים להצלחה אפשרית של מהלך ההצטרפות למשחקים.

לאור זאת, הגיע הזמן להעלות הילוך במאמצים הרשמיים. המטרה צריכה להיות השתתפות מלאה במשחקי 2026, שיתקיימו באיטליה. התמיכה האיטלקית ארוכת השנים בהשתתפות ישראלית ופלסטינית, והעובדה שנשיא הוועד הבינלאומי של משחקי הים התיכון הוא איטלקי (דוידה טיזאנו), אמורים לסייע לקידום העניין. אפשר גם לקדם השתתפות סמלית במשחקי החוף (Beach Games) הים תיכוניים, שיתקיימו ב-2023 ביוון, אבל, קודם כל, על ישראל והרשות הפלסטינית להגיש בקשה רשמית להצטרפות למשחקים. בלי זה, לא תוכל להתקבל החלטה והנושא לא יעלה כלל לדיון. כאשר תוגש הבקשה, יהיה צורך ברוב של 75% מבין המדינות המשתתפות. ההתפתחויות הגיאו-פוליטיות האחרונות באזור, הופכות יעד זה לריאלי יותר מאי-פעם בעבר.

בוועד האולימפי הישראלי יכולים כבר להתחיל לנסח את מכתב הבקשה, ולנסות לרתום לטובת העניין גם את הפלסטינים. זאת, גם כדי להבטיח כניסה משותפת למשחקים, וגם כדי להבטיח שכשזה יקרה – האינטראקציה במשחקים תהיה חיובית, ולא כזו של סירוב להתחרות וללחוץ ידיים. מהלכים תומכי שלום מצד ממשלת ישראל יתרמו להצלחת המהלך, ויהפכו אותו לקל וטבעי הרבה יותר. הרוח האולימפית, בגרסתה הים תיכונית, לא תביא אומנם לבדה את השלום הישראלי-פלסטיני, אך יש בה פוטנציאל לחזק קשרים אזרחיים, לטפח תחושת שייכות וזהות אזורית משותפת, ולהראות למדינות הים התיכון שביכולתן להשפיע לטובה על יחסי ישראל והפלסטינים.

כשיעמדו להם ספורטאים ישראלים ופלסטינים על הפודיום הים תיכוני, עם מדליות בוהקות, דגלים מתנופפים והמנונים מתנגנים, תהיה זו הוכחה נוספת לכוחו של הספורט לקרב בין עמים. לא במקום תהליך מדיני, אלא כתוספת לו. כך היה עם מרוקו. כך היה עם איחוד האמירויות. כך יכול להיות גם עם הפלסטינים.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-4 באוגוסט 2022

הפוסט אל הפודיום הזה, כדאי לישראל והפלסטינים להתחיל להתאמן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין לפיד ועמנואל מקרון שוררת קרבה אידיאולוגיות, כשותפים לתפיסת המרכז הפוליטי. השניים מיודדים, ומקרון אף קיבל את לפיד בארמונו ימים ספורים לפני בחירות 2019, כמענה לשורת המפגשים הבינלאומיים שקיים אז נתניהו כחלק מקמפיין הבחירות שלו (רובם מפגשים עם מנהיגים פופוליסטים או סמכותניים). לפיד נפגש עם מקרון בפריז גם כשר חוץ בשלהי 2021 וכחלק ממאמץ לשפר את יחסי ישראל-אירופה, לבסס מחדש בריתות עם המחנה הדמוקרטי-ליברלי, ולקדם את עמדת הממשלה בנושא האיראני.

לפיד מכנה את מקרון "ידיד ישראל", וזו הגדרה שמקרון מסכים עמה. ואכן, מאז יציאתו של נתניהו מלשכת ראש הממשלה והקמת ממשלת בנט-לפיד – כולל במהלך כהונת צרפת כנשיאה התורנית של האיחוד האירופי, עד לסוף חודש יוני השנה – ניכר שינוי בגישה הצרפתית כלפי ישראל.

ספציפית, צרפת הביעה נכונות, לאחר שנים של התנגדות, לתמוך בכינוס מחדש של מועצת האסוציאציה ישראל-האיחוד האירופי, המסגרת הרשמית לדיאלוג רם-דרג בין הצדדים שכונסה לאחרונה לפני כעשור.

הביקור בצרפת, כמו גם ביקורו בישראל של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן בשבוע הבא, יסייעו ללפיד גם פוליטית, במיצובו כמנהיג ראוי ובעל יכולת פעולה והשפעה בזירה הבינלאומית. סביר שנראה בחודשים הקרובים מפגשים נוספים בין לפיד למנהיגים אזוריים ובינלאומיים. מפגשים כאלה התקיימו עת כיהן לפיד כשר החוץ, וימשיכו ביתר שאת עד לבחירות, גם לאור הרצון של ידידי ישראל בעולם לסייע להמשך כהונת הנהגה פרו-דמוקרטית בישראל.

אל לפיד התלוו לפריז גם יועציו הביטחוניים. ואכן, הכוונה המוצהרת הייתה לעסוק בביקור בנושא האיראני, כולל באיומים שמציב חזבאללה. הקשיים במשא ומתן בין המעצמות לאיראן בדבר חידוש הסכם הגרעין, והביקורת שהשמיעה צרפת לאחרונה על הקשחת התנאים האיראניים, מייצרים מרחב נוח יותר לדיאלוג ואולי אף ליותר הסכמות מאשר בעבר, למרות חילוקי הדעות הבסיסיים.

אולם יש נושאים נוספים שלפיד ומקרון יוכלו לשוחח עליהם בפגישותיהם הבאות, שיקדמו אינטרסים ישראלים ויסייעו לקידום מהלכים מדיניים.

נושא אחד הוא לבנון. לאחרונה ניכרת התקדמות במגעים שמקיים השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין בין ישראל ללבנון בעניין סימון הגבול הימי. במקביל, צינור הגז הערבי ממצרים ללבנון אמור להעביר גם גז שמקורו בישראל, כדי להקל על הבעיות האנרגטיות של לבנון.

ניכר שבישראל יש הכרה שמצב כלכלי משופר בלבנון יסייע ליציבות ולביטחון. לצרפת יש יחסים מיוחדים עם לבנון מאז ומתמיד וגם כיום, אותם הדגיש מקרון בפגישתו עם לפיד, וישראל יכולה לרתום אותה כשותפה למגעים העקיפים עם שכנתנו מצפון ולקידום הגעה להסכמות.

צרפת היא שחקן משמעותי גם בצפון אפריקה. כשמרוקו וישראל מחממות ביניהן יחסים, וצפויות לשדרג באופן פורמלי את הנציגויות שלהן לדרג שגרירויות בהמשך הקיץ, ישנו מרחב לשיתופי פעולה משולשים – ישראלים-מרוקאים-צרפתים, ודרך זה גם עם האיחוד האירופי כולו. הדבר עולה בקנה אחד עם המדיניות החדשה שפרסם האיחוד האירופי בשנה שעברה בנוגע לאגן הים התיכון, גם במטרה לחבר את הסכמי הנורמליזציה לשיתופי פעולה עם אירופה.

צרפת היא אחת המדינות האירופיות שמחויבות לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, והיא אף הובילה יוזמה בינלאומית בנושא לפני מספר שנים. הדבר בא לידי ביטוי גם בדברים שאמר מקרון ללפיד השבוע, לפיהם "אין אלטרנטיבה למשא ומתן עם הפלסטינים".

לפיד יכול להיעזר במקרון לשדרוג המגעים עם הרשות הפלסטינית, כולל פגישה משותפת עם אבו מאזן (אפשרות שלפיד התייחס אליה, ולא פסל, במהלך ביקורו בפריז), ולגיבוש דרכים בהן יוכלו מדינות אירופה לסייע באופן משמעותי יותר לקידום שלום.

מקרון, מצדו, יכול לדרוש ביתר שאת מלפיד לקדם מהלכים משותפים עם הפלסטינים, שייצרו תשתית טובה יותר לתהליך שלום עתידי, ובכל מקרה – להימנע ממהלכים שיקשו עוד יותר על השגת פתרון שתי-המדינות.

ולבסוף, לאחרונה הציג מקרון חזון להקמת קהילה פוליטית אירופית חדשה, שתאפשר למדינות דמוקרטיות אירופיות – חברות ושאינן חברות באיחוד האירופי – לפעול ביחד ולקדם מטרות משותפות. כחלק מחיזוק יחסי ישראל-אירופה ועיגון ישראל במשפחה הדמוקרטית-ליברלית, יכול לפיד להציע למקרון השתתפות ישראלית כלשהי במיזם שאפתני זה.

מקרון מצדו, יוכל לבקש מלפיד שישראל תעלה את דרג הייצוג שלה בארגון האיחוד למען הים התיכון (UfM), אותו הגה נשיא צרפתי אחר, סרקוזי, ושתצטרף ל-Alliance for Multilateralism, אותה הקימו צרפת וגרמניה לפני מספר שנים, ושלפעילותה הצליחו לרתום מספר רב של מדינות.

ישראל וצרפת הן בעלות ברית ותיקות. בימי נתניהו, הן ידעו מתיחויות רבות. ואולם, כעת – כשהן מובלות על ידי מנהיגים שמחויבים לערכי הדמוקרטיה הליברלית ובתקופה של שינויים מדיניים אזוריים מפליגים – נפתחות הזדמנויות חדשות. ביקור לפיד בפריז, והחיבוק החם שקיבל ממקרון, היה צעד בדרך למימושן האפשרי.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-6 ביולי 2022

ֿ

הפוסט ביקור לפיד בפריז השאיר טעם של עוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חימום היחסים צפוי לכלול הגברה מחודשת של שיתופי פעולה בתחומים בהן המדינות עבדו יחד בעבר – דוגמת סחר, תיירות, ודיאלוג אסטרטגי. ואולם, לצד זאת, הוא גם מייצר הזדמנות לשיתופי פעולה בתחומים חדשים ובעלי חשיבות, ובראשם – תחום הסביבה והאקלים, שהופך לסוגיה מרכזית יותר בטורקיה ובישראל. הממונה על שגרירות ישראל באנקרה, אירית ליליאן, נתנה לכך ביטוי לאחרונה כשאמרה לסוכנות הידיעות הטורקית ששיתוף פעולה בתחומי קיימות יכול לשדרג קשרי כלכלה ומסחר בין שתי המדינות.

שינוי האקלים כבר נותן את אותותיו בטורקיה, בצורה של שריפות, בצורת, הצפות וזיהום בים המרמרה. לפי התחזיות, המגמה תחריף בעשורים הקרובים, בהם תחווה טורקיה יותר אירועי קיצון אקלימיים לצד מגמות מתמשכות של התחממות, התייבשות ופגיעה במקורות מים, ועלייה במפלס הים. ואולם, נשיא טורקיה ארדואן לא שידר בשנים האחרונות דחיפות בנושא האקלים. בין היתר, הוא קידם את פרויקט התעלה החדשה באיסטנבול שנטען שיש לו השלכות סביבתיות שליליות, ונעדר מוועידת COP26 בגלזגו. עם זאת, ארדואן ייחד חלק נכבד מנאומו בעצרת האו"ם ב-2021 לשינוי האקלים, קרא לפעולה בינלאומית נמרצת והדגיש את מחויבות טורקיה לנושא.

טורקיה אשררה לאחרונה (אוקטובר 2021) את ההצטרפות לאמנת פריז, והייתה למדינת ה-G-20 האחרונה לעשות כן. מאז האשרור, טורקיה הגיעה להסכם עם הבנק העולמי, צרפת וגרמניה על קבלת סיוע כספי ניכר שיסייע לה לעמוד בהתחייבויות הנגזרות מההצטרפות לאמנה. טורקיה מתכננת להפחית את היקף הפליטות ב-21 אחוזים עד שנת 2030, ולהגיע לאפס פליטות עד שנת 2053. במקביל, פועלת בה – בתמיכת האיחוד האירופי – רשת ערים להתמודדות עם שינוי האקלים, ובחודש פברואר הוקמה בטורקיה מועצת אקלים, שקיימה מפגש ראשון בעיר קוניה, בתמיכה ממשלתית ועם נציגים מכל רחבי המדינה.

טורקיה גם אימצה בשלהי 2021 תכנית בשם “Green Development Revolution”, שמקדמת, בין היתר, שימוש באנרגיות מתחדשות, הרחבת מערך הרכבות והתחבורה הימית, העלאת היקף השימוש ברכבים חשמליים והיברידים, הגנה על יערות ומקורות מים, ושימוש גובר בחומרים ממוחזרים. נושא הסביבה צפוי להפוך מרכזי יותר במערכות הבחירות לפרלמנט ולנשיאות שמתוכננות בטורקיה ב-2023. זאת, כתוצאה מהשיח הגלובלי הגובר על הנושא, השפעות שינוי האקלים שמורגשות בטורקיה, הצעדים האחרונים שנקט ארדואן, וביקורת האופוזיציה עליו בנושא.

בינואר 2022 הפנה ראש האופוזיציה קיליצ'דאראולו מכתב לאזרחי טורקיה הצעירים, בו התחייב שהגוש הפוליטי בראשותו יוביל שינוי ממשי בתחום האקלים, ו"יפעל להציל את העתיד האקולוגי של טורקיה והעולם". במקביל, ארדואן מנסה למתג את עצמו מחדש בתחום האקלים, ממנהיג שספג ביקורת על התעלמות מהנושא לכזה שמוביל תכניות לאומיות חדשניות ושקורא לקהילה הבינלאומית לפעול בצורה צודקת ויעילה יותר. ככל שתתקרבנה הבחירות בטורקיה, צפוי להיות לו עניין להגביר את העיסוק בנושאי אקלים – גם עם שותפות בינלאומיות, דוגמת ישראל – ולזכות להכרה בפועלו.

החזון שמציג הנשיא הרצוג בדבר "מזרח תיכון מתחדש", פעילות פורום האקלים בראשותו, ודבריו – טרם ביקורו באנקרה – על הצורך בשותפות אזורית להתמודדות עם שינוי האקלים, מעוררים עניין בטורקיה. זאת, גם לאור העובדה שהמסגרות האזוריות בהן ישראל לוקחת חלק בים התיכון אינן כוללות כיום את טורקיה. מדובר על פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF) ועל "יוזמת ממשלת קפריסין לתיאום פעולות בתחום שינוי האקלים במזרח אגן הים התיכון ובמזרח התיכון". בעיני טורקיה, יוזמות אלו מבודדות אותה במרחב האזורי ואין בהן כוונה אמיתית להכללתה. גם הצעה קפריסאית חדשה להקמת מסגרת אזורית להתמודדות עם שריפות הקיץ, הוצגה עד כה ליוון וישראל, ולא לטורקיה.

בישראל, מתקיים לאחרונה שיח על הפיכת ה-EMGF לפורום שיעסוק באנרגיות מתחדשות, או באנרגיה באופן כללי, ולא רק בגז הטבעי. זאת, על רקע הקשיים בשיתוף פעולה רווחי בתחום הגז הטבעי והעלייה בחשיבות האנרגיות המתחדשות. עד כה, ה-EMGF הניב אמנם תועלות מדיניות למדינות החברות בו והקל על שיתופי פעולה ביניהן, אך לא נשא פירות ממשיים בנוגע לייעודו המקורי – מקסום רווחים מתגליות הגז הטבעי.

ב-EMGF יש לכל מדינה חברה זכות וטו על צירוף חברים או משקיפים חדשים. כך, למשל, טרפדה הרשות הפלסטינית את בקשת איחוד האמירויות להתקבל כמשקיפה בפורום. טורקיה לא צופה אפשרות שיוון וקפריסין תסכמנה לצירופה. במידה פחותה, שוררת תפיסה דומה גם לגבי מצרים. גם אם הייתה נכונות הלנית לצירוף טורקיה, סביר שטורקיה הייתה דורשת הבטחת ייצוג בפורום גם לקפריסאים-טורקים, שכרגע מודרים ממנו, וזה תנאי שקפריסין ויוון לא צפויות להסכים לו.

לאור זאת, הרעיון לשדרג את ה-EMGF לכדי מסגרת אזורית מכלילה שעוסקת גם בנושא סביבה, אינו נראה ריאלי בשלב זה. מודל עם סיכויי הצלחה גבוהים יותר הוא הקמה של פורום חדש, שייבנה מלכתחילה כשותפות בין כלל המדינות במרחב, ושהקמתו לא תיתפס כמהלך ישיר או עקיף נגד גורם כלשהו. או אז, תוכלנה טורקיה וקפריסין להתגמש מבחינת התנאים הפוליטיים, כפי שעשו במסגרות אזוריות אחרות שקמו בהשתתפותן מההתחלה, דוגמת האיחוד למען הים התיכון (UfM).

דרך להתניע מהלך כזה הוא ליזום מפגש ישראלי-טורקי-מצרי בנושאי סביבה ואקלים. הניסיונות הזהירים של מצרים וטורקיה לשפר את יחסיהן, מייצרים כיום היתכנות לצעד מסוג זה, שעד לאחרונה היה נתפס כבלתי אפשרי. ישראל יכולה למלא תפקיד בקידומו, גם אם בשלב ראשון בדרג בלתי-רשמי ובמטרה לקדם שיח אזורי לקראת COP27 במצרים.

אפשרות חדשה נוספת לקדם שיתוף פעולה אזורי בנושא סביבה היא חימום היחסים המקביל בין ישראל לטורקיה ובין טורקיה לאיחוד האמירויות. בהיבט הכלכלי, כבר דווח שנבחנים פרויקטים משולשים, ויש ליזום גם מפגש ישראלי-טורקי-אמירתי בנושאי סביבה ואקלים. בשונה מהמקרה המצרי, כאן הרגישות פחותה יותר – בייחוד לאור ביקורו המוצלח של ארדואן באמירויות – וניתן יהיה כבר בשלב ראשון לקיים מפגש בין גורמים רשמיים משלוש המדינות.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-24 במאי 2022

הפוסט שינוי האקלים: תחום חדש לשיתוף פעולה בין ישראל לטורקיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הצהרות הסיכום של שרי החוץ כללו מסרים של שלום חם, שנעדרו במשך שנים מיחסי ישראל עם מדינות ערב. האורחים מאיחוד האמירויות, מצרים, מרוקו ובחריין דיברו על שדרוג יחסים דיפלומטיים, יצירת קשרי עם לעם, סקרנות ולמידה הדדית, העמקת חיבורים בין אנשים, הרחבת שיתופי פעולה, מימוש פוטנציאל, והשגת שגשוג. הם סקרו תחומים רבים ומגוונים של שיתופי פעולה מדיניים, ביטחוניים, כלכליים ואזרחיים, והדגישו את החשיבות של מהלכים קונקרטיים שיניבו תועלת ממשית לאנשים מן השורה.

הפיכת הפורום למסגרת קבועה, כפי שהצהיר שר החוץ לפיד, היא מהלך חיובי. ישראל, וגם מצרים, התנסו בשנים האחרונות ביצירת מנגנונים אזוריים של שיתוף פעולה בים התיכון – דרך פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, יחסים משולשים ומרובעים עם יוון וקפריסין, והשתתפות בארגונים אזוריים דוגמת האיחוד למען הים התיכון. כעת, נראה שהגיע הזמן ובשלו התנאים ליישם מודלים ותובנות מתהליכים אלו גם לזירה המזרח תיכונית.

בטווח הארוך יותר, יש לנסות להפיק מפסגת הנגב מהלך רחב יותר מאשר פסגת שרי חוץ תקופתית, ולמסד פורום של ממש, עם מטרות קונקרטיות, קבוצות עבודה ופרויקטים משותפים.

על מנת להפיק מפורום שכזה את המרב, חשוב שהוא יכלול גם את ירדן והפלסטינים, בדומה לחברותן בפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון. שם, הסכימה ישראל לייצוג שוויוני של הפלסטינים בדרג מדינה, וכך ניתן יהיה לעשות גם בפורום מזרח תיכוני, אם יוקם.

טרם מינוף ושדרוג פסגת הנגב, מדובר כבר עתה בהישג מדיני משמעותי של הממשלה, של שר החוץ ושל אנשי משרד החוץ. שר החוץ קיווה להשיג בשנתו הראשונה בתפקיד הסכמי נורמליזציה עם מדינות נוספות. את זה הוא טרם השיג, אך השדרוג וההעמקה של יחסי הנורמליזציה הקיימים, והצירוף של מצרים למועדון "השלום החם", הם הישגים עם פוטנציאל משמעותי.

מצרים, שבמשך שנים הגבילה את שיתוף הפעולה עם ישראל לתחומים ביטחוניים בעיקרם, מגלה יותר ויותר פתיחות לשותפות בתחומים נוספים. שר החוץ המצרי כבר דיבר על זה בבירור בדבריו בפסגה.

סביב הפסגה ולכל אורך מהלך שדרוג יחסי הנורמליזציה, בולטים הדיפלומטים הישראלים בעבודה מדינית מקצועית ובעשייה ציבורית ותקשורתית. כפי שתפקידם ותרומתם של הדיפלומטים בלטו בחודשים האחרונים סביב הפלישה לאוקראינה וחימום היחסים עם טורקיה, כך גם בקידום היחסים עם מדינות ערב ממלאים השגרירים במדינות אלו ואנשי המטה בירושלים תפקיד מרכזי, וקולם גם נשמע בראיונות תכופים לציבור הישראלי. זאת, בניגוד לשנים האחרונות בהן שמרו במשרד החוץ על פרופיל תקשורתי נמוך. בכך הם מסייעים לא רק לשיפור היחסים האזוריים אלא גם להנחיל לאזרחי ישראל הבנה לגבי חשיבות הדיפלומטיה והערך שבמערך חוץ חזק.

ככל שיצטברו תועלות ממשיות משיתוף הפעולה האזורי – ופסגת הנגב צפויה להגביר זאת – וככל שאינטראקציה חמה ופתוחה בין בכירים ישראלים וערבים תהפוך לנורמה, סביר שמדינות נוספות באזור יפעלו גם הן להעמיק קשרים – בגלוי ובחשאי – עם ישראל.

וככל שהדבר יהיה מלווה במהלכים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, תוך הסתייעות במדינות ערב ובאמון ההדדי שנרקם עמן, הרווח יהיה גדול פי כמה. גם לישראל ולפלסטינים, שיתקדמו לעבר סיום הסכסוך ביניהן, גם למדינות מרכזיות באזור שיוכלו ביתר קלות להצטרף לעגלת הנורמליזציה, וגם לרווחת תושבי האזור. החום ששרר בפסגת הנגב, צפוי להוסיף ולחמם את המזרח התיכון – והפעם, בהקשר החיובי.

המאמר פורסם בזמן במרץ 2022.

הפוסט המזרח התיכון מתחמם – והפעם זה לטובה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היוזמה, אותה הגתה ערב הסעודית, הציעה לישראל אופק של שייכות אזורית, יחסים נורמליים עם כלל מדינות ערב, ותחושת ביטחון, וזאת בתמורה לסיום הסכסוך עם שכניה הפלסטינים והסורים. היא הציגה בפני ההנהגה והציבור בישראל תמריץ אמיתי לשלום, שנתן מענה לכמיהה הישראלית ארוכת-השנים לצאת מהבידוד ומהסכנה הביטחונית, ולהתקבל באמת לאזור.

אבל, שלום היא לא הביאה. רוב גדול של הישראלים לא שמעו עליה. אם שמעו, לא ידעו מה התוכן שלה. ואם ידעו, התמקדו בסיבות לדחות אותה או לפקפק באמינותה. ממשלות ישראל מעולם לא הגיבו ליוזמה באופן רשמי. על אף גישושים מדי פעם מאחורי הקלעים – מנהיגי ישראל בחרו על פי רוב להתעלם ממנה. חלקם אף יצאו במפורש נגדה, עקב התנגדותם לפתרון שתי-המדינות.

שוב ושוב אשררה הליגה הערבית את יוזמת השלום הערבית והדגישה את מחויבותה לה. זאת, גם בתקופות של הסלמה ישראלית-פלסטינית, של חוסר יציבות בעולם הערבי, ושל עליית האסלאם הפוליטי במזרח התיכון וצפון אפריקה. אבל, מדינות ערב נמנעו מנקיטת צעדי שיווק משמעותיים כלפי הציבור בישראל, והראו נכונות מוגבלת בלבד להתאים את נוסח היוזמה למציאות המשתנה לאורך השנים.

הקהילה הבינלאומית, מצדה, בירכה על היוזמה וראתה בה פוטנציאל, אך לא השכילה לעמוד במשימה שלקחה על עצמה ולשלב את היוזמה בחבילת תמריצים בינלאומית לשלום, שהייתה אמורה גם לכלול הבטחות מצד ארה"ב והאיחוד האירופי לגבי פירות השלום וערבויות ביטחון.

וכך, לאורך 20 שנה, הפכה יוזמת השלום הערבית להזדמנות שהוחמצה, עם סימני שאלה גוברים לגבי הרלבנטיות שלה. ראשית, הייתה זו מלחמת האזרחים בסוריה, שהפכה את הסעיף ביוזמה שקורא לנסיגה מרמת הגולן ללא ריאלי בנסיבות הקיימות; ושנית, היו אלו הסכמי הנורמליזציה בין ישראל לכמה מדינות ערביות, ששיקפו את מאמצי ממשלות הימין לנתק את קידום היחסים עם מדינות ערב מקידום השלום עם הפלסטינים.

"פסגת הנגב" שהתקיימה בדיוק ביום השנה ה-20 להצגת היוזמה, ביטאה הלכה למעשה את אותם יחסים נורמליים שהבטיחה יוזמת השלום הערבית. אך, בפסגה לא השתתפו פלסטינים והנושא הפלסטיני לא עמד במרכזה, והדבר מנע את השתתפות ירדן. היא גם התקיימה בתקופת שפל לפלסטינים – תקופה בה סיוע אירופי לרשות הפלסטינית מעוכב, בה ארה"ב קוראת לרפורמות פנימיות ברשות הפלסטינית, בה הציבור הפלסטיני מביע אי אמון גורף בהנהגתו, ובה הפיצול בין הגדה המערבית לרצועת עזה נשמר גם כשבירושלים מכהנת ממשלה שאינה מעוניינת עוד בשימורו.

אבל, זו לא סיבה לחגיגה ואין לראות בכך ניצחון ישראלי על רוח יוזמת השלום הערבית. לצד כל התמריצים והמאמצים הבינלאומיים, שלום ישראלי-פלסטיני הוא קודם כל אינטרס של שני העמים החיים בסכסוך. אם העולם מתעניין פחות בנושא, ישראל צריכה לנסות ולרתום אותו לכך. קודם כל, כי זה משרת את מטרותיה, את ביטחונה, את יכולתה לפרוץ תקרות זכוכית מדיניות נוספות, ואת הפוטנציאל לשגשוג כלכלי לאומי ואזורי.

יוזמת השלום הערבית צריכה להתעדכן. זאת, כמו מסמכי יסוד אחרים שקשורים לתהליך השלום הישראלי-פלסטיני שנכתבו לפני כ-20 שנה ומוזכרים עד היום – דוגמת הפרמטרים של קלינטון ומפת הדרכים של הקוורטט. המציאות שהשתנתה מחייבת גם תכניות מדיניות חדשות. גם אם היעד של השגת פתרון שתי-המדינות נשאר כשהיה, הדרכים אליו צריכות להיות רלבנטיות למזרח התיכון המשתנה והמתחדש של ימינו.

תכנית שלום חדשה שתגובש על ידי הליגה הערבית, יכולה הפעם להתבסס גם על התייעצויות מקדימות עם ישראל. מה שלא היה אפשרי במציאות שלפני 20 שנה, הוא בהחלט ישים כיום. שיח ישראלי-ערבי על הצעה ערבית חדשה, יוכל להבטיח שהיא תיתן מענה טוב יותר מקודמתה לצרכים, רגישויות ויכולות פוליטיות.

יוזמת שלום ערבית חדשה יכולה להגדיר באופן מדויק יותר את תקרת הזכוכית ביחסי ישראל-ערב שמציב המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא יכולה להציג לישראל מפת דרכים להרחבה והשלמה של מעגל הנורמליזציה עם מדינות ערב, ולהרחבתו גם למדינות נוספות בעולם המוסלמי. והיא יכולה גם לכלול תמריצים לפלסטינים, במטרה שחילופי השלטון ביום שאחרי אבו מאזן יובילו להנהגה תומכת-שלום ומתונה ולא לחיזוק הקיצוניים.

היחסים המתהווים בין ישראל למדינות ערב הם מבורכים. כינוס הפסגה בנגב הוא אכן היסטורי, ומסמל מציאות אזורית חדשה ושונה בתכלית מזו שישראל הורגלה אליה במשך עשורים. את השינויים האלה יש למנף כעת גם לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, בעזרתן הפעילה של מדינות ערב. גם אם רבות מהן אינן מתעדפות זאת כיום, סביר שבעתיד יחול בכך שינוי, בשאיפה לא כתוצאה מסבב הסלמה אלא מעליית הנהגה פלסטינית חדשה.

יוזמת השלום הערבית סבלה מחוסר האמון של ישראל בעולם הערבי ומתחושה שמדובר במלכודת. כיום, במציאות של אמון גובר ותחושת שותפות לדרך בין ישראל למדינות ערביות, ניתן להסיר את המכשול הזה. יוזמת שלום ערבית חדשה תצטייר באור שונה, ותוכל להציג את החתירה לשלום ישראלי-פלסטיני כמטרה משותפת שתשלים את שינוי פני המזרח התיכון ואת השדרוג העמוק במעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל.

המאמר פורסם ב-Ynet בחודש מרץ 2022.

הפוסט אחרי 20 שנה, זמן ליוזמת שלום ערבית חדשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בזמן שבנט ביקר את פוטין במוסקבה, התכונן ארדואן לשיחה משלו עם הנשיא הרוסי. ארדואן יקרא לפוטין "לסיים את המלחמה מיד, לתת הזדמנות להפסקת האש ולמשא ומתן, ולייצר מסדרון הומניטרי", אמר יועצו הבכיר של נשיא טורקיה, והדגיש שארדואן מעוניין לארח במדינתו מפגש בין מנהיגי אוקראינה ורוסיה. זאת, בעוד שר החוץ הטורקי צ'אבושולו מנסה לרקום פגישה בין שרי החוץ של רוסיה ואוקראינה, במסגרת פורום הדיפלומטיה של אנטליה, שיתכנס בשבוע הבא. כבר בביקורו באוקראינה בתחילת פברואר, כשברקע איומים בפלישה רוסית לאוקראינה, הציע ארדואן לשמש כמתווך. כך עשה גם בהמשך אותו החודש, כשהציע לארח פסגה בין המנהיגים וכשהזמין את פוטין לביקור בטורקיה.

מאמצי התיווך הטורקים עולים בקנה אחד עם מדיניות שנקט ארדואן בשלהי העשור הראשון לשלטונו, עת כיהן תחתיו דאבוטולו כשר החוץ. השניים קידמו בזמנו את טורקיה כמדינה מתווכת, באזור ובעולם, והדגישו זאת כאחד מאבני היסוד של מדיניות-החוץ הטורקית החדשה. התיווך הטורקי אמנם לא הניב בזמנו פירות ממשיים רבים, אך נותר בארגז הכלים של הדיפלומטיה הטורקית. במשבר הנוכחי, השימוש בכלי זה משרת היטב את שאיפתה של טורקיה להלך בין הטיפות ולשמר את היחסים החשובים שיש לה עם רוסיה ועם אוקראינה כאחד. אמנם מאז הפלישה הרוסית, נוטה טורקיה יותר ויותר לצד האוקראיני ומגלה סימני התרחקות מרוסיה – כפי שהתבטא בהצהרות פומביות ובהגבלת מעבר אוניות מלחמה במיצרי הבוספורוס והדרדנלים – אבל, הדבר נעשה בזהירות, ולצד אמירות חוזרות של ארדואן שטורקיה לא מעוניינת לוותר על יחסיה עם רוסיה.

היחסים עם רוסיה רחוקים מלהיות טלית שכולה תכלת עבור טורקיה. כשהחליטו הרוסים להתערב משמעותית במלחמה בסוריה במחצית העשור הקודם, הדבר עורר חששות בטורקיה, ואף הוביל למשבר ממשי לאחר הפלת מטוס רוסי על ידי טורקיה. לשתי המדינות יש עמדות מנוגדות בסוגיות אזוריות מרכזיות, ובראשן סוריה ולוב, שעלולות בראייה טורקית להוביל למהלכים רוסיים שיסבו פגיעה ממשית בטורקיה – למשל, פעילות צבאית בחבל אידליב בסוריה שתוביל לגל פליטים מחודש לטורקיה. ערוץ השיחות שהתנהל באסטנה, בהשתתפות רוסיה, טורקיה ואירן, ניסה לייצר מסגרת לתיאום מדיני בנושא סוריה.

במקביל למחלוקות, מתקיימים שיתופי פעולה חשובים בין טורקיה לרוסיה. טורקיה מייבאת חלק ניכר מהגז הטבעי שלה מרוסיה, וכנ"ל לגבי חיטה. טורקיה גם מקיימת מגעים עם רוסיה בשנים האחרונות בנוגע לרכש ביטחוני (מערכת S-400), וזאת למרות חברותה בנאט"ו והתנגדות ארצות הברית. טורקיה נסמכת על התיירות הרוסית, שמהווה נתח משמעותי מהתיירות הנכנסת. לא מקרה הוא שאחד הנושאים בהם בחר לאיים שגריר רוסיה בקפריסין על מארחיו, בעקבות התנגדותם לפלישה הרוסית, היה התיירות. "הקיץ בפתח. אתם סגרתם את המרחב האווירי שלכם. איך יגיעו התיירים הרוסים לקפריסין? הם לא יגיעו. הם יילכו לטורקיה. הם יבזבזו שם את כספם. אתם יריתם לעצמכם ברגל", אמר השגריר. ב-2021 ביקרו בטורקיה למעלה מ-4 וחצי מיליון תיירים רוסים, וזהו נכס עליו טורקיה לא מעוניינת לוותר.

עם זאת, אוקראינה חשובה אף היא לטורקיה, שמיהרה להכיר בעצמאות האוקראינית בשנות ה-90. גם מאוקראינה מגיעים תיירים רבים לטורקיה (כשני מיליון ב-2021), וגם איתה עושה טורקיה עסקים – בין היתר, במכירת הכטב"מים מסוג באיראקטאר, שמככבים בימים אלו בתקיפות האוקראיניות על הרוסים. מאז הפלישה הרוסית, מביעה טורקיה תמיכה בשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה, מספקת לה סיוע הומניטרי, וקוראת לנאט"ו ולמערב לשדרג את תמיכתם בה. שרי החוץ והביטחון של טורקיה ואוקראינה קיימו שיחות ביניהם, וטורקיה הגיבה לבסוף בחיוב לבקשה האוקראינית בנוגע לתנועה במיצרים. ואולם, במקביל, טורקיה מתנגדת להטלת סנקציות על רוסיה, בטענה שהדבר לא יועיל ורק ידחה את פתרון הבעיות האמיתיות בין הצדדים.

ארדואן נערך לשנת בחירות ב-2023, וזאת במצב פוליטי לא פשוט ובמקביל למשבר כלכלי במדינתו. משבר עם רוסיה, עלול להוביל לצעדי-נגד רוסיים שיפגעו בכלכלה הטורקית ויקשו על ארדואן. חרם התיירות הרוסי על טורקיה, לאחר הפלת המטוס הרוסי בסוריה, היה דוגמה לכך, וארדואן מעוניין להימנע מהישנות הדבר. אבל, ארדואן מעוניין גם להפגין נכסיות כלפי נאט"ו והמערב, ולחזור ולהציג הישגים בתחום מדיניות-החוץ, לאחר שנים קשות בתחום זה.

בהקשר זה, מאמצי התיווך שמפגינה טורקיה סביב הפלישה הרוסית לאוקראינה, עולים בקנה אחד עם מהלכים מדיניים אחרים שמוביל ארדואן באזור, שעיקרם קידום דיאלוג וחיפוש אחר אג'נדות חיוביות. זו גישה שונה מזו שהתרגלנו לראות מנשיא טורקיה, שנהג בשנים האחרונות להדגיש סוגיות שבמחלוקת ועורר מתחים עם המדינות סביבו. הגישה החדשה באה לידי ביטוי לאחרונה בביקור ארדואן באיחוד האמירויות, בדיאלוג הטורקי עם ערב הסעודית ועם מצרים, ובחימום היחסים עם ישראל. זהו מכלול חיובי, שיאפשר לישראל להפיק תועלות מגוונות יותר מבעבר משיקום יחסים עם טורקיה – גם ברמה הדו-צדדית, גם ברמה האזורית, ומי יודע – אולי גם בהפיכת ישראל וטורקיה למדינות שמקדמות את תהליכי השלום שלהן ושמתווכות בסכסוכים של אחרים.

**המאמר פורסם ב-7 במרץ 2022 באתר N12

הפוסט ארדואן, בין הפטיש לסדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אמון הדדי היה מצרך חסר ביחסי ישראל-טורקיה בשנים האחרונות, ובהיעדרו נרתעה ישראל בשנה האחרונה מלהיענות לרמיזות מאנקרה בדבר נכונות לשפר יחסים. בחודשים האחרונים, במקביל לקשר שנוצר בין הנשיאים, הרמיזות הפכו מפי ארדואן עצמו לאמירות ברורות.

הפוסט טוס לטורקיה, כבוד הנשיא, ותחזור עם שגריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשיתו של המשרד לשיתוף פעולה אזורי, ב-1999, היתה משיקולים פוליטיים, כתפקיד שמצא ראש הממשלה דאז אהוד ברק לאיש השלום שמעון פרס, אותו לא היה ברק מעוניין למנות כשר חוץ. פרס פעל אז ממשרדו החדש לקדם את חזון המזרח התיכון החדש שלו ולרקום קשרים עם מדינות האזור, וזאת במקביל לקיומו של תהליך שלום ישראלי-פלסטיני, בהובלת ראש הממשלה.

מאז, המשרד לשיתוף פעולה אזורי נסגר (2003), ולאחר שהוקם מחדש בשנת 2009, מתוקף החלטת ממשלה, עמדו בראשו – עד למחצית שנת 2021 – שרי ליכוד, שקידום פתרון שתי-המדינות לא היה על סדר יומם. את עיקר מרצם הפנו שרים אלו לניסיונות, עקרים לרוב, לקדם פרויקטים עם ירדן. "המשרד שלי הוקם בחטא, הוא היה צריך להיסגר מזמן," אמר ב-2021 אופיר אקוניס, עם סיום כהונתו כשר לשיתוף פעולה אזורי.

מינויו של עיסאווי פריג' ממרצ לשר לשיתוף פעולה אזורי ביוני 2021 היה משב רוח מרענן. לראשונה מזה שנים, מכהן במשרד שר שמזוהה באופן מלא עם קידום שלום ישראלי-פלסטיני ועם קידום היחסים עם מדינות ערביות ומוסלמיות. "הנושא הפלסטיני הוא המרכזי ביותר לישראל וצריך לשים עליו את מלוא הדגש", קבע פריג' זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד. לדבריו, למרות שהמשרד אחראי מכוח החלטת ממשלה מ-2009 על סוגיות כלכליות מרכזיות בקשר עם הפלסטינים, שרי הליכוד שכיהנו בו לפניו לא התעניינו בכך והזניחו זאת.

ואכן, פריג' הודיע לאחר כינון הממשלה כי בכוונתו לבקר ברמאללה ולחדש את פעילות הוועדה הכלכלית המשותפת עם הפלסטינים (JEC), שהוקמה במסגרת הסכמי אוסלו ושנמצאת מאז שנת 2009 תחת סמכות משרדו. המשרד שם לו למטרה לגבש ולבצע "מהלכים להסרת חסמים וחיזוק הקשרים הכלכליים, האזרחיים, החברתיים והתרבותיים עם הרשות הפלסטינית ולהגברת האמון בין ישראל לרשות הפלסטינית." ובאופן ספציפי יותר, הגדיר המשרד את ייעודו באופן שכלל גם ניהול וליווי פרויקטים בתחומי תשתית, סביבה, תיירות, כלכלה וסחר, תרבות, חינוך וספורט; ייזום וקידום תוכניות להשקעה; ואיתור והסרת חסמי מעבר סחורות ואנשים, ובתחום התשתיות.

הימנעות משרד החוץ מעיסוק משמעותי ביחסים עם הרשות הפלסטינית, הותיר למשרד לשיתוף פעולה אזורי כר נרחב לפעולה, באופן שזכה לאור ירוק מראש הממשלה נפתלי בנט ושר החוץ יאיר לפיד, אם כי יצר מתיחות מסוימת עם שר הביטחון בני גנץ. פועלו של פריג' בחצי השנה הראשונה לכהונתו התמקד בהיבטים כלכליים הקשורים לרשות הפלסטינית וליחסי ישראל עמה. זהו תחום אותו הובילו בעבר שרי האוצר והכלכלה, ושבו ממלאים תפקיד מרכזי גם היום משרד הביטחון ומתאם הפעולות בשטחים. פעילות המשרד בתחום זה כללה עשייה פנים-ישראלית, מהלכים בזירה הבינלאומית, וצעדים בילטראליים עם הרשות הפלסטינית.

העשייה הפנים-ישראלית כללה ניסיונות להעלאת מודעות ציבורית ופוליטית בישראל למשבר הכלכלי החמור ברשות הפלסטינית, ולצורך של ישראל לפעול למען שינוי המצב, גם כדי למנוע זליגת השלכות שליליות לתחומה. פריג' העלה את הנושא גם מול גנץ – לקראת נסיעתו של שר הביטחון לרמאללה לפגישה עם אבו מאזן, קידם הלוואות ישראליות לרשות הפלסטינית שיוחזרו מכספי הסילוקין שישראל גובה עבור הרשות, התבטא בדבר ההכרח שבחיזוק הרשות אל מול סכנת קריסתה, והכריז על כוונה לעודד את לשכות המסחר להמריץ את הפעילות הכלכלית עם הפלסטינים וירדן.

בזירה הבינלאומית, יצג פריג' את ממשלת ישראל בוועידת המדינות התורמות שהתכנסה באוסלו בנובמבר 2021, ושם עודד את המדינות המשתתפות לתמוך כספית ברשות הפלסטינית. פריג' גם קרא למשקיעים זרים לבצע השקעות בכלכלה הפלסטינית, בשיתוף פעולה עם ישראל, וקיים פגישות עם גורמים בינלאומיים על סוגיות כלכליות.

המהלכים הבילטראליים עם הרשות הפלסטינית שנקט המשרד בתחום הכלכלי – לרוב בשיתוף גורמים נוספים בממשלה – כללו הכנות לחידוש הוועדה הכלכלית המשותפת ולמימוש פרוטוקול פריז (הנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו), סידור 500 אישורי עבודה לפלסטינים בחברות הייטק ישראליות, הגדלת מכסת האשרות לעובדי בנייה פלסטינים בישראל, ניסיונות להקל על מעבר אנשים וסחורות במעברי הגבול היבשתיים, ותמיכה בהקמת אזורי תעשייה בשטח הרשות.

עם כניסתו לתפקיד, קבע השר פריג' ש"צריך לעשות כל מה שניתן – בממשלה, ברמה האזרחית וברמה ההסברתית – כדי להביא לחידוש המשא ומתן ולקידום פתרון שתי-המדינות." בתחום הכלכלי, נראה, אם כן, שהמשרד לשיתוף פעולה אזורי אכן מנסה לקדם שיפור ביחסים עם הפלסטינים. אמנם, בחצי שנה של כהונה קשה לייצר היקף גדול של הישגים, אולם נראה כי למשרד יש סדר יום מגובש בתחום זה, ושהדבר יוכל לתת את אותותיו במהלך שנת 2022.

ואולם, קידום שלום מחייב את המשרד ואת העומד בראשו ליותר מכך, ובייחוד מחייב עשייה מוגברת בתחומים הפוליטי-ציבורי, המדיני והאזרחי, כולל חיבור בין תהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב לנושא הישראלי-פלסטיני. בתחומים אלה, פעילות המשרד עודנה מוגבלת והיא התמקדה ב-2021 בחידוש הקשר בין שרים (ובהם פריג', הורוביץ, זנדברג, בר לב וגנץ) ובכירי הרשות הפלסטינית, קיום פגישות עם דיפלומטים זרים ושליחים מיוחדים, ופרסום קולות קוראים למימון פעילות של רשויות מקומיות וארגוני חברה אזרחית – גם עם מדינות שכנות וגם עם הרשות הפלסטינית. בשנת 2022, יהיה צורך במיצוי מהלכים אלה ובהוספת אפיקי פעולה חדשים.

בתחום הפוליטי-ציבורי, צריך פריג' להוסיף ולהשמיע קול מובהק – בתוך הממשלה ובהתבטאויות בתקשורת – בעד פתרון שתי-המדינות ובדבר הצורך הדחוף להתקדם בכיוון זה. ראוי שהשר יבקש מוועדת החוץ והביטחון (ומוועדת המשנה למדיניות חוץ והסברה) לקיים דיונים תקופתיים קבועים על היבטים מרכזיים בנושא הישראלי-פלסטיני – למשל, על המצב בעזה, המשבר הכלכלי ברשות הפלסטינית, דרכים לעודד אינטראקציה חיובית בין החברות, חלופות מדיניות לקידום שלום, התייחסות למעורבות בינלאומית כולל עמדת ישראל ביחס לתמריצים לשלום (דוגמת יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לכינון שותפות מועדפת מיוחדת). בנוסף, המשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול להשיק ולרכז פורום שרים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, להוביל עבודת מטה שתכין את הקרקע לחידוש עתידי של תהליך השלום, לעקוב דרך קבע אחר מהלכים בשטח והשפעתם – לטובה או לרעה – על סיכויי השלום, ולהקים פורום מומחים שיגבש המלצות לרתימת הסכמי הנורמליזציה לקידום שלום ישראלי-פלסטיני (פורום האקלים שהקים הנשיא הרצוג, יכול להיות דוגמה לכך).

בתחום המדיני, חשוב שהמשרד לשיתוף פעולה אזורי ימשיך וירחיב את מסגרת המפגשים בין שרים בממשלת ישראל למקביליהם הפלסטינים. באופן ספציפי, יש לעודד את שר החוץ ואת אנשי משרדו לפתח קשרים עם בני שיח פלסטינים, וכן את שרי הכלכלה והאוצר. פריג' וצוותו יכולים למלא תפקיד יוזם ומסייע בכך. לאחר פגישות ראשונות בין שרים, יש להבטיח את רציפות הקשר, לזהות מטרות ויעדים קונקרטיים להשגה, לחבר בין מנכ"לי המשרדים ודרגי העבודה בשני הצדדים, ולהבטיח תיאום בין משרדי הממשלה שפועלים עם הפלסטינים. מומלץ שהמשרד ימנה שליח מיוחד לקשר המדיני עם הרשות הפלסטינית, למשל בדרג שגריר שיושאל ממשרד החוץ. זאת, כדי למלא את הוואקום שנוצר מהיעדר קשר מדיני רשמי בין משרדי החוץ של ישראל והרשות הפלסטינית. המשרד לשיתוף פעולה אזורי יכול גם ליזום מהלך משותף עם משרד התפוצות, שיחזק את השותפות עם יהודים בעולם שפועלים לקדם שלום ישראלי-פלסטיני וקשרים עם מדינות האזור. בעשור האחרון, יהודים אלו הותקפו על ידי ממשלת הימין, וכיום יש להושיט להם יד ולראות בהם שותפים לדרך לשלום.

ברמה האזורית, המשרד לשיתוף פעולה אזורי צריך לייצר ממשקים בין הקשר עם מדינות ערב לקידום שלום עם הפלסטינים. כך, למשל, פריג' צריך להעלות את הנושא הפלסטיני ואת חשיבותו בפגישותיו עם נציגי מדינות ערב, לפעול לצירוף הפלסטינים לשיתוף הפעולה הישראלי-ירדני-אמירתי בתחום המים והחשמל, ולהיפגש דרך קבע עם השליחים הבינלאומיים המיוחדים שעוסקים בנושא הישראלי-פלסטיני. בפגישותיו המדיניות, טוב יעשה פריג' אם יעודד ממשלות נוספות ללכת בדרכה של ארה"ב ולהגביר את התמיכה הכספית שלהם בארגוני שלום ישראלים ופלסטינים. בנוסף, המשרד צריך לקדם את מימוש הפוטנציאל של מסגרות אזוריות בהן משתתפות  ישראל והרשות הפלסטינית – דוגמת פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, האיחוד למען הים התיכון (שם ניתן לבצע שדרוג של הייצוג הישראלי והפלסטיני לדרג סגן מזכ"ל), מוסדות האו"ם, ופורומים של דיפלומטיה פרלמנטרית. הארגונים הבינלאומיים משמשים לעתים כזירת התגוששות בין הנציגים הישראלים והפלסטינים, ויש להפוך אותם למרחב לקידום שיתוף פעולה.

בתחום האזרחי, צריך המשרד לשיתוף פעולה אזורי לשמש מקור סיוע ותמיכה לארגוני חברה אזרחית שפועלים לקידום שלום. תחת ממשלות נתניהו, נעשתה דה-לגיטימציה לארגונים מסוג זה ונעשו ניסיונות להגביל את חופש פועלם. פריג' צריך להוביל את הגישה ההפוכה ולשמש משענת לחברה האזרחית – להסיר חסמים, לתמוך בארגונים, לסייע ליזמים, לקדם מהלכים שיקלו על עשייה משותפת, לעודד שיתופי פעולה מקצועיים, להדהד בציבור פרויקטים מוצלחים וארגונים משפיעים, ולייצר מסגרת שיח עם ארגוני שלום. מודל דומה נקט בזמנו שליח האו"ם מלאדנוב בהתייחסותו לארגוני שלום ישראלים ופלסטינים, וניתן ללמוד מכך. הדבר יכול גם לקבל ביטוי בהתנהלות הפנים-משרדית – למשל, בהענקת עדיפות (או ניקוד נוסף) במכרזים שמפרסם המשרד להצעות שכוללות משתתפים פלסטינים, בהשקת אפשרויות למימון קטן-היקף ונטול-בירוקרטיה לארגוני שלום עבור פעולות ספציפיות שהם זקוקים לסיוע בהוצאתן לפועל, ובעידוד המעורבות של אזרחי ישראל הערבים בקידום שלום. בנוסף, המשרד יכול לקחת על עצמו משימות נקודתיות דוגמת סיוע לוועדים האולימפיים של ישראל והרשות הפלסטינית במאמציהן לסיים את ההדרה של ישראלים ופלסטינים ממשחקי הים התיכון – ה"אולימפיאדה של האזור", וקידום אירוע משותף – בתחילת 2022 – בין הדוכנים של ישראל והרשות הפלסטינית בתערוכת אקספו בדובאי.

לסיכום, למרות המגבלות המבניות בהן פועל המשרד לשיתוף פעולה אזורי, יש למשרד כיום הזדמנות יוצאת דופן להפוך לגורם שמשפיע לחיוב על יחסי ישראל והרשות הפלסטינית ושתורם לקידום שלום. בראשות המשרד עומד – באורח נדיר – שר שמחויב לפתרון שתי-המדינות, שמזהה צורך דחוף בקידום העניין, שקשוב לצרכי הצד הפלסטיני, שמגיע מתוך האוכלוסייה הערבית בישראל, ושמוקף באנשי צוות שמכירים היטב את ארגוני השלום הישראלים. מעבר לכך, פריג' מכהן בתקופה ייחודית בה הנסיבות הפוליטיות, האזוריות והבינלאומיות מאפשרות לקדם מגוון יוזמות חדשות ומשמעותיות עם הפלסטינים. לא רק בתחום הכלכלי, אלא גם בתחומים הפוליטי-ציבורי, המדיני והאזרחי. זאת המשימה שעל המשרד לקחת על עצמו בשנת 2022, כמובן תוך הקפדה שהיוזמות השונות תעשנה בהקשר של קידום שלום ואופק מדיני, ולא תשמשנה עלה תאנה שיכסה מהלכי הרחבת התנחלויות וסיפוח זוחל מצד חברי הממשלה שמתנגדים לפתרון שתי-המדינות. בעבר, גורמים בחברה האזרחית ניהלו קמפיין להקמתו של "משרד לענייני שלום" בממשלת ישראל. לשר פריג' יש כיום הזדמנות ליישם זאת הלכה למעשה, גם אם באופן חלקי, במשרדו שלו.

הפוסט כיצד יכול המשרד לשיתוף פעולה אזורי לתרום לקידום שלום ישראלי-פלסטיני? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, הזיכרון הציבורי של ועידת מדריד, ככל שהוא קיים, מתמקד לעתים קרובות בנאומים המתלהמים שנשאו בה דוברים ישראלים וערבים. בין נאומים אלה לבין בשורת השלום שהגיעה בהמשך העשור, לאחר עליית יצחק רבין לשלטון, שרר מרחק רב. הזיכרונות של ישראלים שהשתתפו בוועידה כוללים גם תיאורי גבורה כיצד הפריעו לנציגים הסורים לדבר על-ידי הרעשה – לא ארטילרית, אלא באמצעות נקישות של כפיות בכוסות.

ועידת מדריד אכן ראויה להיזכר, אבל גם באור שונה. יש הרבה מה ללמוד ממנה בנוגע לקידום תהליכי שלום, והלקחים רלוונטיים גם לימינו: כיצד שינויים גלובליים ואזוריים יוצרים הזדמנויות מדיניות חדשות; כיצד ממשל אמריקאי נחוש יכול לרקוח מהלך בינלאומי פורץ דרך למרות התנגדויות עזות; כיצד מנהיג ישראלי ימני וסרבן-שלום יכול להשתכנע להשתתף באירוע שמנוגד להשקפת עולמו; וכיצד מדינות ערב שאינן מכירות בישראל יכולות לגלות נכונות לנהל שיח עמה.

השנה, רלוונטי להוסיף גם את ההיבט המולטילטראלי לזיכרון הקולקטיבי של ועידת מדריד. מולטילטראליות, או רב-צדדיות, הפכה בשנים האחרונות למילת קסם בשיח המדיני הבינלאומי. משמעותה, פעולה משותפת של מספר מדינות למען השגת מטרה מסוימת. עליית השיח המולטילטראלי הייתה תחילה תגובת נגד לדונלד טראמפ ולגישתו הבדלנית כלפי העולם. צרפת וגרמניה הקימו את Alliance for Multilateralism וצירפו אליהן כ-70 מדינות (ישראל לא הייתה ביניהן) שקראו למצוא פתרונות משותפים לבעיות גלובליות. התעצמות משבר האקלים ומגפת הקורונה הטמיעו עוד יותר את ההבנה שהאתגרים בפניהם ניצבת האנושות מחייבים שותפויות בינלאומיות. לאור זאת, התרבו הקריאות לחזק את המוסדות המולטילטראליים הקיימים (ובראשם, האו"ם), ולהקים חדשים – ממשלתיים ולא-ממשלתיים כאחד.

ועידת מדריד הייתה אולי הפעם הראשונה בה נהנתה ישראל מפירות המולטילטראליות. הוועידה הובילה לפתיחת שני ערוצי שיחות – דו-צדדיות ורב-צדדיות. בשיחות הדו-צדדיות ניהלה ישראל משא ומתן עקר עם שכנותיה. פריצת הדרך האמיתית לא נעשתה בשיחות אלו, אלא בערוץ החשאי המקביל שהתקיים באוסלו. השיחות הרב-צדדיות היו מועילות הרבה יותר. כשלושה חודשים לאחר ועידת מדריד, בוועידת המשך במוסקבה, הוחלט על הקמת חמש קבוצות עבודה בתחומים בעלי עניין למדינות האזור ולקהילה הבינלאומית – סביבה, פיקוח נשק וביטחון אזורי, מים, פיתוח כלכלי ופליטים. קבוצות העבודה התכנסו עד לרצח רבין באופן קבוע ולקחו בהן חלק מדינות עמן לא היו, ועדיין אין, לישראל יחסים דיפלומטיים.

כך, עוד לפני הסכמי אוסלו, כבר היו ישראל, סעודיה, כוויית, תוניסיה, קטאר ועוד שותפות לתהליך עבודה משותף. אפילו היום – בשיאה של רוח הנורמליזציה – הדבר עדיין לא קורה. ישראל, שעל-פי רוב התנגדה למסגרות מולטילטראליות מחשש שיהפכו למסגרת של הטחת ביקורת והפעלת לחצים נגדה, גילתה לפתע את פירות העשייה הרב-לאומית – גם מבחינת היכולת לנהל יחסים לא-פורמליים עם מדינות ערב וגם מבחינת היכולת לקדם אינטרסים עם שותפים מהעולם.

התהליך המולטילטראלי לא שרד את המהמורות שעמדו בפני תהליך השלום, אם כי עד היום פועל בעומאן גוף מים אזורי שהוקם במסגרת שיחות אלו. ב-1997, בתקופת כהונתו הראשונה של בנימין נתניהו כראש ממשלה, החליטה הליגה הערבית על הקפאת השיחות המולטילטראליות בניגוד לעמדת ארה"ב ורוסיה. גם ניסיון בינלאומי לחדש אותן בשנת 2000, עוד טרם ועידת קמפ דייוויד, לא צלח. 15 שנים לאחר כינוס הוועידה הובילו ארגוני חברה אזרחית בינלאומיים מעין מפגש שחזור שלה. 19 שנים לאחר כינוסה אמר ח"כ אופיר אקוניס מהליכוד ש"נכון תעשה ארה"ב אם תביא את הצדדים לוועידה חד-פעמית, בנוסח ועידת מדריד, שתחזיר את הצדדים למו"מ ישיר". בנוסף, התקיימו לאורך השנים וגם השנה (למשל, על-ידי מכון מיתווים ו-UCLA) כנסים ואירועים על אודותיה, אבל באופן כללי, ועידת מדריד והשיחות שהתנהלו בעקבותיה הלכו ונשכחו.

30 שנה לוועידת מדריד היא נקודת ציון שיכולה לשנות מגמה זאת, הואיל ונראה שהתנאים הבשילו להתנעה של מסגרת אזורית חדשה לשיחות מולטילטראליות. "הזרעים של הסכמי אברהם נזרעו בתהליך מדריד", אמר לאחרונה נשיא המדינה יצחק הרצוג בכנס מכון טרומן באוניברסיטה העברית. ואכן, היחסים בין ישראל למדינות ערב עברו כברת דרך ארוכה לאחרונה – יחסים כוננו עם מדינות נוספות, וגם מדינות שטרם נרמלו יחסים עם ישראל עשויות להיות מעוניינות לקחת חלק בקבוצות עבודה משותפות עמה. ישראל, מצדה, עושה תחת הנהגת ממשלת בנט-לפיד צעדים לאימוץ ויישום התפיסה המולטילטראלית. היא נרתעת כיום הרבה פחות ממסגרות רב-לאומיות, לעתים אף לוקחת תפקיד מוביל בהקמתן והובלתן – בתחומי דיפלומטיה, ביטחון, אנרגיה, סביבה ועוד – ומעידה על שאיפתה לשדרג את מעורבותה במסגרות וארגונים רב-לאומיים.

הזיכרון והלקחים של ועידת מדריד יכולים לסייע לממשלה החדשה בהרחבת מעגל הנורמליזציה עם מדינות ערב, שיפור מעמדה הבינלאומי של ישראל, וחיזוק תפקידה בהתמודדות עם סוגיות גלובליות. אבל, כשזוכרים את מדריד, לצד ההכרה בפירות שמניבה הגישה המולטילטראלית, חשוב גם להבין שהצלחה לאורך זמן של תהליך אזורי רחב ואמיתי, מצריכה גם הקשר של חתירה לשלום ישראלי-פלסטיני.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 10 בנובמבר 2021

הפוסט 30 שנה אחרי ועידת מדריד, המולטילטרליות שוב באופנה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחודשים שלאחר הסכמי אברהם, מדד מדיניות-החוץ הישראלית של מכון מיתווים הציב את ערב הסעודית כמדינה הערבית שלישראל הכי חשוב לקדם שיתוף פעולה עמה. וזאת בפער ניכר ממצרים ואיחוד האמירויות שדורגו אחריה; וסקר יוזמת ז'נבה הראה שהציבור הישראלי מדרג את ערב הסעודית והפלסטינים ראשונים, בפער ניכר ממדינות ערב האחרות, בשאלה עם מי ישראל צריכה לקדם את הסכם השלום הבא.

לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב בנובמבר 2020, לפני יציאתו של טראמפ מהבית הלבן בינואר 2021, ולפני הבחירות האחרונות לכנסת במרץ 2021 שררו בישראל תקוות שהסעודים יבצעו מהלך דרמטי, ויצטרפו לעגלת הנורמליזציה. הדיווחים מנובמבר על קיומה של פגישה משולשת בערב הסעודית בין נתניהו, בן סלמאן ופומפאו, נתנו רוח גבית לתקוות אלה, ויצרו רושם שמדובר בעניין של זמן.

אבל, הסעודים לא באו. ובחודשים האחרונים, ניכר שהמהלך מתרחק. בבית המלוכה הסעודי בלטו עוד יותר המחלוקות הקיימות בעקבות הפגישה עם נתניהו, ממשל ביידן שומר על מרחק מבן סלמאן על רקע מעורבותו בפרשת חשוקג'י, וערב הסעודית מקיימת ערוצי דיאלוג עם איראן שמעידים על גישה שונה מזו של ישראל. האם משמעות הדבר שאבד המומנטום לכינון יחסים ישראלי-סעודי? לא בהכרח, אבל ההצהרות הסעודיות החוזרות ונשנות שקושרות בין התקרבות לישראל להתקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני מעידות על מה שנדרש כדי להביא לפריצת הדרך.

המחויבות הסעודית לסוגייה הפלסטינית אינה רק מס שפתיים. היא באה לידי ביטוי ביוזמות השלום שגיבשה וקידמה ערב הסעודית על פני עשורים – יוזמת המלך פאהד לפני 40 שנה (1981), ויוזמת השלום הערבית לפני כ-20 שנה (2002). בתקופתו כראש ממשלה, נתניהו קיווה אמנם שהסעודים ישנו כיוון ויגלו נכונות להתקדם עם ישראל גם ללא הפלסטינים, אך למרות סימנים שהעידו שהדבר אולי ייתכן – במבחן התוצאה, זה לא קרה. עם זאת, בעשור האחרון הלכו הסעודים כברת דרך לכיוונה של ישראל. שורה של צעדים הדרגתיים יצרו מציאות חדשה בין שתי המדינות, באופן שמזכיר את התהוות היחסים בין איחוד האמירויות לישראל במהלך אותן שנים.

הצעדים הסעודים כללו, בין היתר, שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל בנושא איראן; ראיונות הדדיים לכלי תקשורת והעברת מסרים חיוביים בבלוגים וברשתות החברתיות; השתתפות של בכירים סעודים לשעבר בכנסים ודיאלוגים אסטרטגיים עם עמיתים מישראל; הגעת משלחות לירושלים ולמסגד אל-אקצא; צעדים בוני אמון מצד מנהיגי דת (כולל ביקור בבתי כנסת בחו"ל ובאושוויץ); הדגשת זכותם של היהודים למדינה ואזכור פומבי של הפוטנציאל הכלכלי ביחסים עמה; היתר טיסות לישראל וממנה מעל שטח ערב הסעודית (ראשית, עבור אייר אינדיה, ולאחר הסכמי אברהם – באופן נרחב יותר); ולאחרונה, באולימפיאדת טוקיו, התמודדות ספורטיבית ראשונה בין המדינות (בג'ודו).

הפוסט במלאת שנה להסכמי אברהם, איך לצרף את הסעודים לחגיגה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, מעבר להיבט הבילטראלי, היחסים המתהדקים עם מדינות מרכזיות בעולם הערבי פותחים בפני ישראל הזדמנויות אזוריות חדשות ומשמעותיות. מיקומה הגיאופוליטי של ישראל הוא רב-אזורי, בצומת בין המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון. כל אחד מאזורים אלו – שמקיימים בינם לבין עצמם קשרי גומלין עזים – מעמיד בפני ישראל אפשרויות להשתלבות ושייכות.

ישראל, שהתרגלה במשך עשורים לראות עצמה מבודדת ופיתחה מנטליות של אי מוקף אויבים, טרם הסתגלה למצב החדש ולא גיבשה עדיין יעדים מדיניים בנוגע לשייכותה האזורית הרצויה. סקרי דעת קהל מהשנים האחרונות מראים שגם הציבור מבולבל בסוגיה זו, וחלוק בדעתו – כמעט שווה בשווה, ועל פני שנים – בשאלה האם ישראל שייכת יותר לאירופה, למזרח התיכון או לאגן הים התיכון.

הנורמליזציה עם מדינות ערב, ובהן מרוקו, מאפשרת לישראל דבר מה נוסף – חיבוריות רב-אזורית. לא רק מינוף יחסים עם מדינה מסוימת לטובת קידום יחסים עם אזור ספציפי בו היא נמצאת, אלא גם הסתייעות במערך הקשרים המתרחב של ישראל כדי לייצר שיתופי פעולה חוצי-אזורים. זהו אופק חדש לדיפלומטיה הישראלית.

כך, למשל, כינון היחסים עם איחוד האמירויות, אפשר את כניסת האמירתים למזרח אגן הים התיכון ולשילובם במערך הקשרים האסטרטגי שיש לישראל עם יוון, קפריסין ומצרים. מפגש שרי החוץ המרובע שנערך בקפריסין, בהשתתפות שרי החוץ של יוון, קפריסין, ישראל ואיחוד האמירויות מהווה דוגמה מבוהקת לכך, כמו גם הניסיון האמירתי (שלא צלח עד כה) להצטרף כמשקיפה לפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, שמקום מושבו בקהיר.

הזדמנויות מסוג זה יתאפשרו גם בהקשר של מרוקו, ככל שהיחסים עמה ילכו ויעמיקו. בהשוואה לקשרים עם איחוד האמירויות, ליחסי ישראל-מרוקו יש היסטוריה ארוכה הרבה יותר של אינטראקציות חיוביות – עשורים של שיתוף פעולה אסטרטגי מאחורי הקלעים, שנים של יחסים מדיניים פורמליים וגלויים, וקשר רציף בין עמים שמבוסס על שורשים ומורשת, תרבות ותיירות, ושהניב שיתופי פעולה בתחומים כלכליים ואזרחיים.

מטרתו הראשית של לפיד צריכה להיות חיזוק יחסים אלו ושדרוג שלהם לקשרים דיפלומטים מלאים בדרג שגרירויות (כרגע, הנציגות הדיפלומטית של מרוקו בישראל מוגדרת כמשרד קישור). הדגשת ההזדמנויות האזוריות והרב-אזוריות שביחסי ישראל-מרוקו, עשויה להקל את דרכו של לפיד לעבר יעד זה ותייצר מרחב תוכני חדש לפיתוח היחסים.

**המאמר פורסם ב"וואלה", 11 באוגוסט 2021

הפוסט ברבאט, לפיד צריך להציג סדר יום אזורי ליחסים עם מרוקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות עסקו נתניהו, שרי הליכוד ושותפיו בימין בדה-לגיטימציה של האיחוד האירופי. הם השתלחו בו, הציגו אותו בתור עוין לישראל, החרימו נציגים בכירים שלו, נזפו בשגרירים, זלזלו במאמצי אירופה לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, עודדו פיצול פנימי בין חברות האיחוד כדי למנוע החלטות קולקטיביות בנושא, וכרתו בריתות עם מנהיגים אירופיים שיוצאים נגד האיחוד, מחלישים את הדמוקרטיה במדינותיהם, נגועים בפופוליזם, לאומנות ולעתים אף אנטישמיות.

כך, נוצר פער אדיר בין המרכזיות של האיחוד האירופי עבור ישראל ושיתוף הפעולה ההדוק עמו בתחומי המדינאות, הביטחון, הכלכלה, המחקר והפיתוח, התרבות והספורט, התיירות ועוד, לבין השיח הפוליטי הישראלי כלפי האיחוד. השיחה הזה חלחל גם לדעת הקהל והוביל לתפישה הרווחת לפיה האיחוד הוא יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. לכך יש להוסיף את חוסר האמון של מנהיגים מרכזיים באירופה (בראשם אנגלה מרקל ועמנואל מקרון) בנתניהו. ההתנגדות התקיפה שלהם לכוונות הסיפוח ולמדיניותו של ראש הממשלה לשעבר כלפי הפלסטינים, יצרה שבר ביחסים.

כניסתו של גבי אשכנזי לתפקיד שר החוץ במאי 2020 סימלה תחילת השינוי. כבר ביומו הראשון בתפקיד הדגיש אשכנזי את חשיבות האיחוד האירופי עבור ישראל ואת הצורך לשפר יחסים עמו. הוא השקיע בקיום פגישות עם שורה ארוכה של שרי חוץ אירופיים, יצר מערכת יחסים חיובית עם שר החוץ של האיחוד ז'וזפ בורל, והוזמן למפגש לא-רשמי של שרי החוץ האירופיים. כהונתה של גרמניה כנשיאה התורנית של האיחוד במחצית השנייה של 2020 תרמה אף היא לשיפור האווירה והובילה לבחינת האפשרות לחידוש הדיאלוג המדיני רם הדרג ("מועצת האסוציאציה") בין הצדדים. הפעם האחרונה שהמועצה הזו התכנסה הייתה ב-2012.

ואולם, תקרת הזכוכית של אשכנזי הייתה נמוכה למדי. בכל זאת, לא זו בלבד שכהונתו הייתה קצובה בזמן על-פי ההסכמים הקואליציוניים, הוא גם שירת תחת נתניהו. על כן, מעבר לחיבוק האישי שיקבל מעמיתיו האירופים – גם כדי להדגיש את חוסר הנחת שלהם מנתניהו – כל תמורה ממשית הייתה מוצגת על-ידי נתניהו כהישג שלו. את זה לא היו מעוניינים באירופה לראות. נתניהו, מצדו, הגביל את יכולתו של אשכנזי לחולל שינוי של ממש במערך החוץ הישראלי, גם בכך שעיכב במשך כחצי שנה את מינויים של כ-35 שגרירים וקונסולים כלליים, ובהם השגריר הישראלי המיועד לאיחוד האירופי חיים רגב.

לפיד המשיך מהנקודה שבה עצר אשכנזי, אך בתנאים טובים בהרבה. בשונה מאשכנזי, שהנושא האירופי היה חדש לו עם כניסתו לתפקיד, לפיד פועל במרחב האירופי כבר זמן רב. גישתו המדינית, שליוותה אותו בשנותיו באופוזיציה עת בנה עצמו כמועמד טבעי לשר חוץ, הייתה של דיאלוג ושיח, גם עם גורמים בינלאומיים ביקורתיים. נתניהו, לעומת זאת, נהג בגישה אגרסיבית של חרמות וגידופים כלפי גורמים אלה. לפיד נפגש תדיר עם שגרירים, אורחים ושליחים מיוחדים מאירופה. הוא עורך עמם תדרוכים, פגישות וסיורים ומקיים קשר רציף, גם כשיש אי הסכמות.

בנוסף לכך, בניגוד ליחסים החמים שטיפח נתניהו עם ראש ממשלת הונגריה למשל, לפיד הדגיש גם לאחר כניסתו לתפקיד את חשיבות הקשר עם המדינות הדמוקרטיות והליברליות באירופה ואת שותפות הערכים בין ירושלים לבריסל. "אני רוצה לבסס את היחסים בינינו על משהו נוסף, שבדרך כלל לא מדברים עליו בדיפלומטיה בינלאומית: על אופטימיות. על כך שאני מאמין בכוח החיים של הדמוקרטיות הליברליות. בכוח הכלכלי שלהן. בכוח הרעיונות שלהן ליצור עולם טוב יותר".

לקראת הביקור בבריסל, הראה לפיד שהוא והממשלה מוכנים גם לקבל על עצמם את כללי המשחק בנוגע להתייחסות לשטחים הפלסטיניים. הנכונות הישראלית להיכנס לתוכנית התרבות האירופית (Creative Europe) תוך הסכמה לסעיף שמחריג את ההתנחלויות מהתוכנית היא טובה ונכונה. ישראל צריכה להיות חלק מתוכניות אירופיות רבות ככל שניתן, הואיל והדבר מניב תועלות ממשיות למגזרים שונים בחברה ולמדינה בכללותה. ממשלות נתניהו זגזגו בעניין זה – לרוב הן הסכימו לסעיף הטריטוריאלי שדרשו האירופים ולעתים התנגדו לו – ובכך החמיצה ישראל הזדמנויות רבות במרחב האירופי. לפיד יכול לפעול למשל בעניין ההשתתפות הישראלית בתוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון", שיוצאת השנה לדרך חדשה.

החלטת לפיד לקיים את ביקורו האירופי הראשון בבריסל – ולא בברלין, פריז או לונדון – משדרת גם היא מסר של שינוי. ממשלות ישראליות קודמות העדיפו לקדם יחסים בילטראליים עם מדינות אירופאיות ספציפיות, ולדחוק הצדה ככל שניתן את האיחוד. ביקורי בכירים ישראלים בבריסל היו דבר נדיר לאורך השנים. על אף שלפיד מכיר בחשיבות היחסים עם בעלות הברית של ישראל ביבשת, ועם כמה משרי החוץ שלהן הוא נפגש בנפרד במהלך הביקור בבריסל, החלטתו מעידה על שדרוג החשיבות של האיחוד במדיניות החוץ הישראלית.

טוב יעשה לפיד אם יזמין כעת את בורל לביקור גומלין בישראל. ניסיונותיו של שר החוץ האירופי לקיים ביקור שכזה נדחו תחת ממשלת נתניהו, וגם זה מצריך שינוי. בנוסף לכך, עליו לפעול לחידוש דיוני מועצת האסוציאציה במהלך כהונתה של צרפת כנשיאה התורנית במחצית הראשונה של 2022, וזאת לאור יחסיו הטובים עם מקרון, לעודד את האיחוד האירופי לסייע לשיפור יחסי ישראל והפלסטינים ולקידום פתרון שתי המדינות, ובכלל זה הבעת גישה ישראלית חיובית להצעה האירופית מ-2013 לכונן שותפות מועדפת מיוחדת עם ישראל והרשות הפלסטינית בעת שלום, עליה ישראל טרם הגיבה רשמית.

לפיד יכול גם לנסות ולרתום את יחסי ישראל-אירופה גם לטובת זירות אחרות שחשובות לישראל – אגן הים התיכון, המפרץ, צפון אפריקה והים האדום. האיחוד האירופי פרסם לאחרונה עדכון למדיניות שלו ביחס לשכנותיו בים התיכון, שכולל אפשרות לשותפות אירופית בפרויקטים מולטילטראליים שכוללים את ישראל ואת מדינות הנורמליזציה. האיחוד משמש גם כמשקיף בפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF), בו חברות ישראל והרשות הפלסטינית, והוא גם ממלא תפקיד מרכזי בארגון איחוד הים התיכון (UfM), בו ישראל זכאית לתפקיד בכיר, שנותר בשנים האחרונות בלתי מאויש בגלל סדרי עדיפויות מדיניים ומגבלות תקציביות של משרד החוץ.

ממשלת בנט מגלה פעלתנות מדינית רבה בשבועות הראשונים לכהונתה. בין היתר, הדבר כולל שיפור משמעותי במערכות יחסים שנפגעו במהלך כהונת נתניהו – עם הדמוקרטים בארה"ב, עם ירדן ועכשיו גם עם האיחוד האירופי. ביקור לפיד בבריסל מהווה נקודת פתיחה מצוינת לשיפור משמעותי של הקשר עם שותף אסטרטגי חשוב לישראל. בתחום זה הממשלה מאותתת בינתיים שבכוונתה לספק את הסחורה.

**המאמר פורסם בהארץ, 14 ביולי 2021

הפוסט לפיד ממשיך בשיפור היחס לאיחוד האירופי, ובתנאים טובים בהרבה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לא רק שישרדו. הסכמי אברהם יוכלו כעת לפרוח ולהגיע לשיאים חדשים. נתניהו מילא תפקיד מרכזי בהגעה להסכמים ובחתימה עליהם, אך התנהלותו בחודשים שחלפו מאז הגבילה את מימוש הפוטנציאל האדיר שבהם. הנורמליזציה הגיעה לא רק בזכות מהלכי ראש הממשלה, אלא כתוצאה של עבודה מדינית מאומצת, שקטה ורבת-שנים, שהחלה עוד לפני כהונת נתניהו, ושהתקדמה בהדרגה ובבטחה לאורך כל העשור שחלף. היו אלו משרד החוץ וגורמי מודיעין שהוסיפו נדבך על נדבך ביחסים; היו אלו אינטרסים משותפים – בביטחון, בכלכלה, במדע ובמחקר – שקירבו את ישראל ומדינות המפרץ; והייתה זו החלטה אסטרטגית באיחוד האמירויות שנרמול יחסים עם ישראל הכרחי למימוש השאיפות האמירתיות מרחיקות הלכת באזור ובקהילה הבינלאומית. טראמפ ונתניהו מילאו את חלקם, ובהצלחה, אבל המהלך היה גדול מהם.

לאחר שהושגה פריצת הדרך ושככה ההתלהבות הראשונית, החלו לצוץ המכשולים. ביקור נתניהו במפרץ נדחה שוב ושוב. התנהלותו עוררה לבסוף את כעסם של האמירתים, שהביעו מחאה פומבית על ניסיונו של נתניהו לנכס את איחוד האמירויות לטובת קמפיין הבחירות שלו. לא רק שנתניהו לא ביקר בעצמו במפרץ, הוא גם הטיל וטו על ביקורי שרים אחרים ותבע שייסעו רק אחריו. בכך, נמנעו ביקורים רשמיים של שר החוץ אשכנזי ושר הביטחון גנץ, ונמנעה העמקת הקשרים והגעה להסכמי שיתוף פעולה נוספים. בנוסף, מדיניות נתניהו במזרח ירושלים ובמסגד אל-אקצא, וסבב ההסלמה בעזה, הובילו לתגובות-נגד מצד מדינות המפרץ, שהבהירו היטב שהדרדרות בערוץ הפלסטיני מגבילה את פיתוח הקשרים עם ישראל. לכך, ניתן להוסיף גם את המהלך הכושל שניסה להוביל טראמפ, להקמת קרן השקעות שתממן פרויקטים שקשורים בהסכמי אברהם ואת אי-מימוש ההבטחות שהשמיע נשיא ארה"ב בדבר מדינות ערביות נוספות שאוטוטו מצטרפות לחגיגת הנורמליזציה.

אם כך, בנקודת הסיום של כהונת נתניהו, יחסי ישראל ומדינות המפרץ היו רחוקים מההבטחות הגדולות ומהצהרות הקמפיין. לממשלה החדשה, לעומת זאת, יש את כל התנאים לפרוץ קדימה במימוש הפוטנציאל שביחסים. כבר בימים הראשונים לכהונתם, הדגישו בנט ולפיד את החשיבות של הקשרים עם מדינות המפרץ, הביעו מחויבות לקדם אותם, והחליפו מסרים עם בכירים באיחוד האמירויות. בהיעדר הוטו של נתניהו על ביקורי שרים, ועל רקע הסרת מגבלות הקורונה, סביר שבחודשים הקרובים יעשו את דרכן מישראל למפרץ שורת משלחות ממשלתיות רמות-דרג, על מנת לצקת תוכן ביחסים המתהווים. הממשלה החדשה צפויה גם לשפר את אופן ניהול היחסים עם מדינות ערב, לאור חיזוק משרד החוץ תחת לפיד וריכוז סמכויותיו ולאור הדומיננטיות המחודשת שיקבלו שיקולים מדיניים ומקצועיים (ולא אינטרסים אישיים) בקבלת החלטות. כוונתו של השר לשיתוף פעולה אזורי פריג' להגביר את מעורבות אזרחי ישראל הערבים ביחסים עם מדינות הנורמליזציה מבטיחה גם היא טובות, ואם תשכיל הממשלה לקדם ערוצי הידברות עם הרשות הפלסטינית – זה יועיל מאוד ליחסים עם העולם הערבי.

ארה"ב בהנהגת ביידן מחויבת גם היא לקידום היחסים, וזאת במסגור טוב יותר מטראמפ – לא כדרך לעקוף את הסוגייה הפלסטינית, אלא כמהלך שניתן למנף אותו גם לשיפור יחסי ישראל והפלסטינים. אם אכן ימנה ביידן את השגריר לשעבר דן שפירו כשליח מיוחד לקידום הסכמי הנורמליזציה, תהיה בכך תועלת רבה לישראל ולמדינות האזור, וייתכן שגם לניסיונות להפשיר את הקרח בין איחוד האמירויות להנהגה הפלסטינית, שהצלחתם תסלול דרך לפרויקטים משותפים לישראל, למפרציות ולרשות הפלסטינית. הדבר יאפשר לישראל גם לממש הזדמנויות חדשות שמציג האיחוד האירופי במדיניות החדשה שאימץ לאחרונה ביחס למדינות השכנות לו. במדיניות החדשה, האיחוד מתייחס במפורש להסכמי הנורמליזציה, ומביע נכונות להשתתף בפרויקטים שנובעים מהסכמים אלו ולסייע בקידומם.

למציאות הפוליטית והמדינית הזו נוספת גם התשתית האזרחית והכלכלית ליחסי ישראל עם המפרציות שביססו בחודשים האחרונים מכוני מחקר ומדיניות, אוניברסיטאות, מוסדות תרבות, חברות עסקיות, ארגוני חברה אזרחית ועוד. שיתופי פעולה חדשים מתהווים כמעט מדי יום, גם אם עדיין בהיקף מוגבל, והדבר מעביר מסר לממשלה החדשה בדבר הפוטנציאל הגדול שמחכה למימוש, ומעודד אותה לפעולה.

ב-1 באוקטובר תפתח בדובאי תערוכת אקספו הבינלאומית, בעיכוב של שנה בגלל הקורונה ועם דוכן רב-רושם שיציג את מרכולתה של ישראל. בשנה שעברה, תוכננה התערוכה להיות האירוע בו תושק הלכה למעשה הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות. השנה, בהתנהלות נכונה של הממשלה החדשה, היא תוכל להפוך לפסטיבל של ממש, שלא רק חוגג את ההסכמים שהושגו אלא גם סולל את הדרך לעיצוב מחדש של יחסי ישראל במזרח התיכון.

**המאמר פורסם בוואלה, 19 ביוני 2021

הפוסט בלי נתניהו ההסכמים עם מדינות המפרץ צפויים דווקא לפרוח הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עצם סיום תפקידו של נתניהו כראש ממשלה ייצר מומנטום מדיני חיובי עבור ישראל. לצד הבריתות שכרת נתניהו עם מנהיגים בעולם וההישגים שניפק (ובראשם הסכמי אברהם והקשרים במזרח אגן הים התיכון), דרך התנהלותו המדינית יצרה אנטגוניזם כבד, בייחוד בקרב מנהיגי מדינות דמוקרטיות וליברליות, שחשיבותן עבור ישראל רבה. ראו בו את מי שמערער על עקרונות הממשל התקין והדמוקרטיה, שנותן הכשר למפלגות גזעניות – גם בישראל וגם בחו"ל, ושפועל לקעקע כל סיכוי להשגת פתרון שתי-מדינות בעתיד. נתניהו גם נתפס – בוושינגטון, בפריז, בעמאן ואולי בבירות נוספות – כמנהיג בלתי אמין, והדבר גבה מישראל מחיר ממשי. בנוסף, נתניהו נקט בגישה של "דיפלומטיה אגרסיבית", שיצרה עימותים קולניים עם גורמים ביקורתיים, גם אם הם ידידותיים לישראל בייסודם. ולבסוף, נתניהו הצטייר בשנות המשבר הפוליטי בישראל כמי שפועל בזירה הבינלאומית קודם כל למען שרידותו הפוליטית, ורק לאחר מכן לקידום אינטרסים לאומיים. הביקורות האלו נשמעו בדרך כלל בחדרים סגורים, אם כי לעתים צצו מעל פני השטח ויצרו משברים מתוקשרים. עצם ירידתו של נתניהו מהבמה תהיה מהלך סמלי של פתיחת דף חדש, שהממשלה החדשה תוכל לקטוף את פירותיו המדיניים ביחסים עם מדינות כמו ירדן, צרפת, ארה"ב ואפילו טורקיה.

ואולם, הפוטנציאל של הקואליציה החדשה בתחום יחסי החוץ אינו מסתכם בעובדה שנתניהו לא עומד בראשה. יאיר לפיד, שיכהן כשר חוץ עד לכניסתו הצפויה ללשכת ראש הממשלה, מכין עצמו כבר תקופה ארוכה לתפקיד, ומגיע עם ניסיון, קשרים, ותכניות בתחום המדיני. בעיקר, ניכר שיש בו רצון לחזק את משרד החוץ ואת מעמדו הציבורי, להחזיר אותו למוקדי קבלת ההחלטות, להתאים אותו לדיפלומטיה המודרנית, ולרכז מחדש סמכויות שנושלו ממנו לאורך השנים. האג'נדה המדינית באה לידי ביטוי בשנים האחרונות גם בפועלם של אחרים במפלגתו, שהקימו והובילו בכנסת את השדולה לחיזוק מערך החוץ, קידמו ניסיונות להסדיר את מעמד משרד החוץ בחקיקה (חוק מערך החוץ), והובילו דיונים בוועדה לביקורת המדינה על סוגיות שקשורות למשרד החוץ. באופן סמלי, אחת ההחלטות הראשונות שצפויה לקבל ממשלת שינוי תהיה אישור מינויים של כ-35 שגרירים, שנתניהו מעכב מזה יותר מחצי שנה.

שובה של הדיפלומטיה למלא מקום מרכזי בתהליכי קבלת ההחלטות יתאפשר גם הודות לחברותם בממשלה של מפלגת העבודה ומרצ. ח"כים ממפלגות אלו קראו תיגר בשנים האחרונות על האופן בו התנהל נתניהו בתחום מדיניות-החוץ, ופעלו לקדם פרדיגמות ועקרונות מנחים חדשים למדיניות-חוץ ישראלית תומכת-שלום, רב-אזורית, עם הפנים לעולם, מודרנית ומכלילה. בממשלה החדשה, מפלגות אלו יובילו את המשרד לשיתוף פעולה אזורי ואת משרד התפוצות – שניהם בעלי מרכיב מדיני מובהק, וגם את משרדי הבריאות והגנת הסביבה – שעוסקים בסוגיות שנמצאות בראש סדר היום הגלובלי, ושלישראל יש הרבה מה לתרום בהן למדינות האזור ולקהילה הבינלאומית. קולן צפוי גם להישמע ולהשפיע בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית. ובנוסף, כניסתו של יצחק הרצוג לתפקיד נשיא המדינה – מנהיג מדיני, תומך שלום, דמוקרט וליברל, בעל קשרים בינלאומיים ענפים והערכה רבה בעולם – תחזק את הנכסים המדיניים שבידי ההנהגה הישראלית ואת יכולת הפעולה שלה בזירה הבינלאומית.

שיפור מדיניות-החוץ היא מטרה שגם יתר המפלגות בקואליציה יכולות להירתם אליה. כך, למשל, כחול לבן כבר פעלו בנושא בממשלה היוצאת, במהלך כהונתו של אשכנזי כשר חוץ; בראש ישראל ביתנו עומד מי שכיהן כשר חוץ בעבר (ליברמן), וברשימה נמצא הח"כ היחיד בכנסת ששירת במשרד החוץ (אבידר); ובתקווה חדשה התבטאו לקראת הבחירות בדבר הצורך לאתחל את היחסים עם ארה"ב ולתקן את ההסתמכות הבלעדית של נתניהו על המפלגה הרפובליקאית.

אין סיבה שמפלגות השמאל, המרכז והימין שבקואליציה לא יגיעו להסכמות בדבר שורת יעדים דחופים במדיניות-החוץ הישראלית: בניית אמון מחודש עם בית המלוכה הירדני ושיקום הקשרים בעלי החשיבות האסטרטגית עם הממלכה; העמקת הקשרים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב להבטחת תמיכה דו-מפלגתית בישראל; מינוף הסכמי הנורמליזציה עם מדינות ערב לכדי שיתופי פעולה בילטרליים ואזוריים; שיפור היחסים עם האיחוד האירופי וחידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג איתו, שקפוא מאז 2012; מינוף ההזדמנויות לישראל במזרח אגן הים התיכון, כולל החזרת יחסים עם טורקיה לדרג שגריר וקידום המשא ומתן על הגבול הימי עם לבנון; וחיזוק הגורמים המתונים בהנהגה הפלסטינית, על חשבון החמאס, תוך חידוש ערוצי הדיאלוג עמם וקידום אינטרסים משותפים.

שלום עם הפלסטינים אולי לא יושג בכהונת ממשלת השינוי, אבל ביכולתה של ממשלה שכזאת להוביל לתיקון משמעותי במדיניות-החוץ הישראלית ולהותיר אחריה מורשת מדינית משמעותית, שתציב את ישראל במקום טוב יותר באזור ובעולם.

**המאמר פורסם בוואלה, 14 ביוני 2021

הפוסט ישראל משתחררת ממעמדה כ"חצי סיכה על מפת העולם" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנה האחרונה, פעל אשכנזי לשפר את מצבו של משרד החוץ, ובתחומים מסוימים – הצליח. בין היתר, משרד החוץ הפך שחקן משמעותי יותר בניהול הקשרים עם מדינות ערב, גם אם הודר מהשלבים הסופיים שלקראת החתימה על הסכמי אברהם. מעבר למעורבות גוברת בניהול הקשרים עם מצרים – גם הודות למינויה של אורון כשגרירה בקהיר – אשכנזי ושר הביטחון גנץ פעלו לשקם את היחסים עם ירדן, שהידרדרו בעקבות חוסר האמון החריף של הירדנים בנתניהו.

ואולם, בעוד חשבון הטוויטר של אשכנזי התמלא דיווחים בחודשים האחרונים על שיחות ופגישות שקיים עם עמיתים מרחבי העולם הערבי – ובהם נציגי מדינות עמן אין לישראל יחסים דיפלומטיים – זירה אחת נפקדה מהעשייה המדינית של אשכנזי ושל משרד החוץ – הזירה הפלסטינית.

שר החוץ לא פגש את אבו מאזן. וגם לא את שר החוץ הפלסטיני אל-מליכי. לפחות לא בפומבי, ולמרות שפגישה כזו תוכננה לינואר השנה (אך נדחתה). אשכנזי התבטא אומנם בדבר חשיבות הדיאלוג עם הרשות הפלסטינית, אך בפועל – לא עשה מספיק בנידון. בהיעדר ערוצי קשר מדיניים וישירים לפלסטינים, נאלץ משרד החוץ להסתמך פעמים רבות על מידע שמגיע ממערכת הביטחון בדבר הנעשה בצד הפלסטיני. זה מייצר הבנה מוגבלת בלבד של המתרחש אצל שכנינו.

אין סיבה מדוע לא ייפגש אשכנזי עם בכירים ברשות הפלסטינית. בממשלה הקודמת, היו אלו שר האוצר כחלון ושר הכלכלה כהן שהיו נפגשים תדיר עם מקביליהם הפלסטינים – כולל פגישות גלויות וביקור של שר האוצר ברמאללה. הקשרים הכלכליים, כמו גם התיאום הביטחוני בין הצדדים, קידמו אינטרסים משותפים לישראל ולרשות הפלסטינית, בלי לאמץ פתרון מדיני כזה או אחר.

בממשלה הנוכחית, פעילות בדרג שרים צומצמה. שר האוצר כ"ץ, שלא נפגש עם פלסטינים עת כיהן קודם לכן כשר החוץ, לא עשה זאת גם בתפקידו החדש. ואילו שר הכלכלה פרץ, למרות היותו איש מחנה השלום, לא קיים פגישות פומביות עם שרי הרשות. היה זה שר האנרגיה שטייניץ שלקח חלק במפגשים משותפים עם מקבילו הפלסטיני, במסגרת פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון, בו חברות ישראל והרשות הפלסטינית גם יחד.

משרד החוץ נותר על פי רוב מחוץ לעשייה הזאת, וחבל שכך. ישראל צריכה להיות מעוניינת לחזק את המתונים בזירה הפלסטינית. והנהגת הרשות הפלסטינית בהחלט עונה על הגדרה זאת. ההנהגה הפלסטינית ברמאללה מחויבת לפתרון שתי-המדינות, דוחה את דרך האלימות, ויריבה פוליטית מרה של החמאס. עליה להיחשב כבת שיח ראויה לישראל, בטח לאחר סיום הסבב בעזה והרצון לחזק את הרשות הפלסטינית על חשבון החמאס.

אשכנזי יכול עוד לעשות מהלך של תיקון בזמן שנותר לו במשרד החוץ. במקום לנוח על זרי הדפנה ולהסתכל בסיפוק על שנה רוויית עשייה מדינית (אם כי מינוי למעלה מ-30 שגרירים עדיין מעוכב על ידי נתניהו), הוא יכול לעשות מהלך אחד אחרון בתפקיד. מהלך שייתן מענה לחסך מרכזי בפועלו בשנה החולפת, שיסמל התנעה מחודשת של שיח מדיני עם השכנים הקרובים, שיעלה בקנה אחד עם המדיניות שמוביל ממשל ביידן, ושיטפח תקווה לשלום ולמניעת סבב הסלמה נוסף.

סע לרמאללה, אשכנזי. היפגש שם עם מקבילך ברשות הפלסטינית; תעביר לו מסר של שותפות, תקווה וכמיהה לשלום; חפש יחד איתו הזדמנויות לשיתוף פעולה וקידום אינטרסים; תשדר לציבור שיש לישראל פרטנרים ברמאללה; ותכין לשר החוץ הבא תשתית חשובה לדיאלוג עם הפלסטינים. כבר הותרת, אשכנזי, חותם חיובי בשנה החולפת על יחסי ישראל עם המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון. הושטת יד לפלסטינים תשלים את התמונה.

**המאמר פורסם ב"וואלה", 31 במאי 2021

הפוסט סע לרמאללה, אשכנזי. היא לא פחות חשובה מקהיר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל זקוקה לשגרירים חדשים באיחוד האירופי? בקפריסין? בהודו? באוסטרליה? שתחכה. כי נתניהו, לדבריו, לא מעוניין לתת פרס לבני גנץ. למרות ששגרירויות מאוישות ומתפקדות, שמקדמות את האינטרסים של ישראל, הן פרס למדינה, ולא לראש מפלגה כזו או אחרת.

נדמה שאנשי משרד החוץ נתפסים לעתים כנטל, ולא כנכס. וזה לא לגמרי חדש. גם השגרירות בקהיר נותרה מיותמת תקופה ארוכה, לאחר שנתניהו סירב במשך זמן רב לאשר את מינוי אמירה אורון כשגרירה. תפקידים בפריז, מוסקבה, ניו יורק, אוטווה לא אוישו אף הם, ייתכן כדי לאפשר שימוש בהם כקלף פוליטי במידת הצורך.

נתניהו מציג עצמו כדיפלומט מליגה אחרת, אבל בהשאירו שגרירויות מרכזיות של ישראל בחו"ל ריקות הוא חוטא לדיפלומטיה ומחליש את מדיניות-החוץ הישראלית. הוא מחזיר לאחור את משרד החוץ, דווקא לאחר שנה שבה מעמדו השתפר.

מאז מינוי אשכנזי כשר חוץ, המשרד זקף גבו במידת מה. המורל של הדיפלומטים עלה, תקציבים נוספו, מספר הנרשמים לקורס צוערים זינק, מינויים מקצועיים בוצעו, וההשפעה המדינית גדלה (למשל, בשיפור היחסים עם אירופה ובתהליכי הנורמליזציה עם מדינות ערב). זאת, למרות המשך ניסיונות למדר את המשרד ולהצר צעדיו.

מדיניות חוץ היא מרכיב קריטי בביטחון הלאומי של ישראל. היא תמיד הייתה, אך הדבר הופך נכון יותר ויותר, וכך משתקף גם מדו"ח מבקר המדינה על מערך החוץ שפורסם ב-2020. מרב הסוגיות שנמצאות לפתחה של ישראל כיום הן בעלות מרכיב מדיני מובהק – הסכם הגרעין איראן, הסכסוך עם הפלסטינים, החקירה בהאג, היחסים עם ממשל ביידן, הנורמליזציה עם מדינות ערב, ועוד.

על מנת שישראל תשיג את יעדיה בזירה הבינלאומית – ולפני כן, עליה להגדיר באופן ברור מהם יעדים אלה – היא זקוקה למשרד חוץ משפיע, שממלא תפקיד מרכזי בעיצוב מדיניות ולא רק ביישומה, שמתוקצב כראוי וזוכה מחדש לסמכויות שהושלו ממנו לטובת משרדים אחרים, שנהנה מהערכה מקצועית. וגם, שהשגרירים שהוא ממנה לא נתקעים לבסוף בארץ, שלא בגלל מגבלות הקורונה.

הגיע הזמן לשחרר את הכבלים מעל ידי הדיפלומטיה הישראלית

פעלתנות דיפלומטית אישית של ראש ממשלה אינה תחליף לעבודה מדינית מתמשכת, מקצועית ומאומצת. גם בארצות הברית הבינו זאת. בתקופת טראמפ הוחלש משמעותית מעמד מחלקת המדינה, בתהליך דומה לזה שעבר על משרד החוץ הישראלי. חודש לאחר כניסתו לתפקיד, כבר הכריז ביידן כי "הדיפלומטיה חוזרת לעמוד במרכז מדיניות-החוץ שלנו", והתניע תהליך להעצמת שירות החוץ.

גם בתקופת אובמה חוותה הדיפלומטיה האמריקאית קשיים שמוכרים ממחוזותינו. הסנאט הרפובליקאי סירב ב-2014 לאשר מינויים של 43 שגרירים חדשים, בגלל יריבות פוליטית עם הממשל. "אנחנו לא יכולים להנהיג, אם אנחנו לא נוכחים בשטח", אמר אז מזכיר המדינה ג'ון קרי, והוסיף ש"דיפלומטיה טובה לא קושרת יד אחת מאחורי הגב".

הדבר נכון גם אצלנו. הגיע הזמן לשחרר את הכבלים מעל ידי הדיפלומטיה הישראלית. לתת לאנשי מערך החוץ למלא את מלאכתם, למצות את הפוטנציאל המקצועי שלהם, לבנות קשרים, לייצר ולמנף הזדמנויות, לפתוח דלתות, לעודד דיאלוג, להשיג הסכמים, ולקדם שלום.

עיכוב מינוי השגרירים משמש תזכורת לנושאים ונותנים על הרכב הממשלה הבאה, שמשרד החוץ צריך להיות יותר מתחנת המתנה לראש ממשלה מיועד שמחכה לתורו ברוטציה. כהונה כשר חוץ היא שליחות לאומית, וחשוב להפקידה בידיים מתאימות ומחויבות. ועד שתורכב ממשלה שכזו, יש לאשר במהירות את מינוי השגרירים ולתת לדיפלומטיה הישראלית להמשיך לחתור קדימה.

**המאמר פורסם באתר וואלה! חדשות, 11 באפריל 2021.

הפוסט נתניהו מציג עצמו כדיפלומט מליגה אחרת, אבל השגרירויות ריקות וישראל נפגעת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיפור יחסים עם טורקיה תהיה התפתחות חיובית, וישראל צריכה לעודד זאת. ואולם, אל לישראלים ולטורקים לתלות את גורל יחסי המדינות רק על רצון מנהיגיהן ועל עבודה מאומצת מצד דיפלומטים. ארדואן ונתניהו הרי סיכמו כבר ב-2016 על חילופי שגרירים (לאחר חמש שנות שנמוך היחסים בעקבות משט המרמרה), אולם הסכם הפיוס שהשיגו החזיק מעמד שנתיים בלבד. העברת שגרירות ארה"ב לירושלים וההרוגים הפלסטינים בהפגנות ליד גבול רצועת עזה הובילו את טורקיה לגרש משטחה את שגריר ישראל. זאת, מבלי להוריד פורמלית את דרג היחסים. ישראל נקטה בתגובה בצעד דומה. תחת תנאים שכאלה, גורמים אזרחיים ולא-רשמיים יכולים למלא תפקיד חשוב בפיתוח הקשרים.

טורקיה וישראל מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים רצופים מאז 1949. חרף עליות ומורדות רבים לאורך השנים, היחסים הוכיחו מידה רבה של חוסן. שתי המדינות הצליחו להתגבר על תקופות משבר והשכילו להתאים את הקשרים ביניהן לנסיבות המשתנות. עשורים ארוכים של יחסים רציפים, ובהם גם עשור של פריחה בשנות התשעים, הובילו ליצירת קשרים ושיתופי פעולה בין רבדים מגוונים של החברה הישראלית והטורקית. המנהיגים הפוליטיים הם אומנם אלה שקובעים את הטון הרשמי, אך היחסים גדולים יותר מהאופן בו המנהיגים מתייחסים זה לזה. שיתופי פעולה בתיירות ועסקים, באירועי ספורט ותרבות, כמו גם חילופים אקדמיים, שימשו אפיקים להתפתחות מערכת יחסים מגוונת שהשכילה להתגבר על נקודות שבר פוליטיות. החברה האזרחית היא שחקן חשוב במרחב זה.

הדיפלומטיה המודרנית של המאה ה-21 מקלה על שיתופי פעולה בין ארגונים חוץ-ממשלתיים במדינות שונות ופותחת בפניהם מרחב רב יותר להשפיע על מדיניות ולקדם שינוי חברתי. למרות ההבדלים בין ישראל וטורקיה, כולל מבחינת מעמד החברה האזרחית בכל אחת מהן, יש להן גם אתגרים דומים, שארגונים יכולים להתמודד עמם במשותף. מדובר, למשל, באתגרים גלובליים, כגון שינויי אקלים; אתגרים אזוריים, כגון פתרון סכסוכים במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון; ואתגרי פנים, כגון הצורך בחיזוק הדמוקרטיה והערכים הליברלים, והפגת מתחים בין דת למדינה. שיתופי פעולה בין ארגוני חברה אזרחית בישראל ובטורקיה בתחומים אלו ועוד, יוכלו לשפר את אופן ההתמודדות, לייצר מסגרת ללמידה הדדית על שיטות פעולה יעילות, להצמיח מיזמים משותפים חדשניים, להרחיב קשרים בין אנשי מקצוע ושותפים לדרך, ולשפר את הדימויים ההדדיים בציבור.

ככל שהעבודה המשותפת ברמת החברה האזרחית תצבור תאוצה, כך יהיו שתי המדינות תלויים פחות בפוליטיקאים, וייתכן שהדבר ישפיע גם לטובה על היחסים הרשמיים. לפוליטיקאים בישראל יהיה יותר נוח לפעול לשיפור היחסים אם יסיקו שהדבר תואם את תחושות הציבור. למרות השיח הלעומתי שרווח בישראל כלפי טורקיה, מדד מדיניות החוץ הישראלית של מכון מיתווים לשנת 2020 הראה כי 56% מהישראלים תומכים בניסיון לשפר את היחסים עמה, לעומת 32% בלבד שאינם מעוניינים בכך. ב-2018, היה רוב למתנגדים.

גם החברה האזרחית יכולה לתת לכך רוח גבית. קיימים מספר אפיקים חדשים להגברת שיתוף הפעולה בין שתי המדינות במישור זה, גם בהינתן השוני שיש במרחב הפעולה שניתן לארגונים חוץ-ממשלתיים בכל אחת מהמדינות:

1. מגפת הקורונה מעוררת צרכים חדשים ופותחת הזדמנויות לשיתופי פעולה בתחומים חדשים, דוגמת בריאות הציבור (תחום שבו המעיטו ישראל וטורקיה לשתף פעולה בעבר), כלכלה ורווחה. לדוגמה, באפריל 2020 טורקיה שלחה ציוד רפואי לישראל כמחווה הומניטרית להתמודדות עם המגפה.

2. המעבר לדיונים וכנסים מקוונים כתוצאה מהקורונה, מאפשר למכוני מחקר ואוניברסיטאות משתי המדינות להגביר חילופי ידע וערוצי דיאלוג מדיני בין חוקרים ומומחים. הוא גם מאפשר השתתפות בערוצי הידברות אלו של ישראלים וטורקים המתגוררים במדינות שלישיות.

3. השיח העולמי הגובר בדבר מולטילטראליות ושיתוף פעולה בינלאומי יכול לאפשר לישראלים וטורקים לפעול יחד במסגרות רב-לאומיות, סביב תחומי עניין משותפים, דוגמת משבר האקלים וזכויות נשים.

4. החשיבות הגוברת של השלטון המקומי והעובדה שראשי ערים מרכזיות בישראל ובטורקיה הם ליברלים בהשקפותיהם יוצרות הזדמנויות לשיתופי פעולה ברמה המוניציפאלית, ולצקת תוכן מחודש בהסכמי ערים תאומות.

5. האתגרים הגוברים לדמוקרטיה יכולים לעודד ארגונים תומכי-דמוקרטיה בישראל ובטורקיה להחליף מידע על פרקטיקות מיטביות ולפתח יוזמות משותפות, למשל בתחום התקשורת, החברה האזרחית וזכויות אדם.

6. השינויים הגיאו-פוליטיים במזרח התיכון ובמזרח אגן הים התיכון מגבירים את הצורך בערוצי שיח ודיאלוג מדיני בין מומחים ישראלים וטורקים לניתוח התפתחויות, זיהוי הזדמנויות, יישוב סכסוכים באזור, וקידום היחסים הבילטראליים.

מערך ההזדמנויות הזה כולל נושאים חדשים לשיתוף פעולה וכלים חדשים לקשר בין הצדדים. הוא מייצר הזדמנות לרתום ארגונים חדשים בישראל ובטורקיה לשיתופי פעולה, ולהרחיב ולהעמיק את המיזמים המשותפים שכבר קיימים. אין זה תפקידן של ממשלות לייצר חיבורים בין ארגוני חברה אזרחית, למרות שביכולתן לסייע. מה שכן, עליהן להבהיר שהן רואות ערך בפעילות משותפת ברמה האזרחית ולהימנע מהצבת מכשולים.

על ארגוני החברה האזרחית להדגיש את הצורך בהגברת שיתופי פעולה בין אזרחים ושחקנים חוץ-מדינתיים ואת היתרונות שעשויים לצמוח מכך לשני הצדדים, ולהוביל את הדרך. בתהליך שכזה, יש ערך לקיומו של גוף מתאם, כגון פורום החברה האזרחית ישראל-טורקיה, בדומה לאופן שבו מועצת העסקים ישראל-טורקיה מסייעת לפריחת שיתוף הפעולה הכלכלי בין המדינות. ישראלים וטורקים שהיחסים בין שתי המדינות חשובים להם ושחפצים בשיפורם אינם צריכים רק לחכות שהמנהיגים ישנו כיוון ויתפייסו. הם יכולים לזהות סוגיה שהיא בנפשם, לאתר שותפים במדינה השנייה וליזום עשייה. כבר היום מתקיימות שותפויות מגוונות שכאלה, ובהחלט יש מקום לעוד.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 17 בפברואר 2021.

הפוסט יחסי ישראל-טורקיה אינם תלויים רק בנתניהו וארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על המחנה הפרוגרסיבי בישראל להתנער מהדה לגיטימציה שעשה הימין לשיתוף פעולה בינלאומי ולנהוג בדיוק כפי שנוהג הימין עצמו: לטוות רשתות קשרים בינלאומית על בסיס אידיאולוגי וכך למקסם את כוחו ולהגדיל את השפעתו הפוליטית.

המחנה הפרוגרסיבי בישראל מחפש כבר שנים ארוכות את דרכו חזרה למוקדי שלטון והשפעה. בינתיים, ללא הצלחה. פעמים רבות, בדיונים על אסטרטגיות וטקטיקות לשינוי, עולה השאלה אם הפתרון לבעיותיה של ישראל יבואו מבחוץ – באמצעות מהלכים ולחצים מצד גורמים בינלאומיים, או מבפנים – באמצעות שכנוע הציבור ובניית מחנה מקומי. במקום הדיכוטומיה בין שתי האופציות, צומחת לה בשנים האחרונות אפשרות חדשה – למהלך משולב ומתואם, שכולל גם עשייה בתוך החברה הישראלית פנימה וגם שיתופי פעולה עם בעלי ברית בחו"ל. תגובות הנגד שאנו עדים להן ברחבי העולם לעליית הלאומנות, הפופוליזם והימין הקיצוני מעודדות חיבורים בין גורמים פרוגרסיביים ממדינות שונות, יצירת מסגרות משותפות, ועשייה מתואמת. הדבר קורה בזירה הפוליטית ובחברה האזרחית כאחת. מצבו העגום של המחנה הפוליטי הפרוגרסיבי בישראל מקשה על מימוש הפוטנציאל שקיים בקשר עם מפלגות ומנהיגים ממדינות אחרות, אך בחברה האזרחית הישראלית – שבה החידוד הרעיוני הפרוגרסיבי מובהק יותר ובה קיים מגוון רחב של ארגונים ופעילים חדורי להט לשינוי – צומחים להם שיתופי פעולה בינלאומיים רבי-משמעות. נדבך מרכזי בהתחדשות המחנה הפרוגרסיבי בישראל והתעצמותו צריך להיות שימת דגש גדול יותר על כינון שותפויות בינלאומיות – למען קידום מטרותיו של המחנה בארץ אך גם למען סיוע לשותפים לדרך ממדינות אחרות בפעילותם בחו"ל. מאמר זה יציג התפתחויות, מגמות, צרכים ואפשרויות שרלוונטיים לסוגיה זאת ויכולים לעודד שינוי.

תגובת הנגד הפרוגרסיבית

נקודת המפנה היתה ב-2016. ההחלטה על הברקזיט במשאל העם בבריטניה ביוני וניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות בארצות הברית בנובמבר סימנו מגמה חדשה בפוליטיקה העולמית. עליית הפופוליזם והימין הקיצוני החלה במדינות מסוימות עוד קודם לכן (לראיה, כהונתו של ויקטור אורבן כראש ממשלת הונגריה מאז 2010), אך ההתפתחויות בבריטניה ובארצות הברית הדגישו את התופעה, העניקו לה בולטות ונראות בינלאומית, וסימלו עליית מדרגה. הן גם נתנו רוח גבית למפלגות ומנהיגים באזורים אחרים בעולם – מרודריגו דוארטה בפיליפינים, דרך מתיאו סלביני ומארין לה פן באירופה, ועד ז'איר בולסונארו בברזיל. נוצרה רשת תמיכה וסיוע הדדי של מנהיגים אלה ושותפיהם לדרך. דוגמה מובהקת לכך היא הסיוע הנרחב שהעניק סטיב באנון, מקורבו של טראמפ ואחד המובילים הרעיוניים של הימין הקיצוני בארצות הברית, לבעלי ברית פוליטיים במדינות אירופה השונות לקראת הבחירות לפרלמנט האירופי במאי 2019. עליית הימין הקיצוני לוותה במשבר שחוו דמוקרטיות ליברליות ברחבי העולם. האתגר המשותף הוליד רצון לתגובת נגד מתואמת.

הסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס, שיצר יש מאין תנועת צעירים פרוגרסיבית נלהבת סביב הקמפיין שניהל מול הילרי קלינטון על המועמדות הדמוקרטית לנשיאות ב-2016, היה לנושא הדגל העיקרי של התגובה הזאת. בספטמבר 2018 פירסם סנדרס מאמר בעיתון הבריטי "גרדיאן" ובו טען כי הציר האוטוריטרי העולמי החדש דורש את הקמתה של חזית פרוגרסיבית בינלאומית. "גורלו של כדור הארץ – מבחינה כלכלית, חברתית וסביבתית – נמצא על כף המאזניים", כתב סנדרס. הוא הצביע על כמה מאפיינים משותפים למשטרים שנגדם יצא: עוינות לנורמות דמוקרטיות, אנטגוניזם כלפי תקשורת חופשית, היעדר סובלנות ביחס למיעוטים אתניים ודתיים, ואמונה שהממשלה צריכה לשרת את האינטרסים הכלכליים האנוכיים . במאמר הזכיר סנדרס כמה דוגמאות לגל האוטוריטרי, ששוטף את העולם ומאיים לשנות את הסדר העולמי שנוצר לאחר מלחמת העולם השנייה, וכלל בתוכן גם את אישור חוק הלאום על ידי ממשלתו של בנימין נתניהו חודשים ספורים לפני כן. אל מול מגמה זו קרא סנדרס לכל מי שמאמינים בתפיסת עולם פרוגרסיבית, המבוססת על סולידריות, הומניזם, דמוקרטיה וחלוקה שווה של העושר, לפעול יחד במאבקם לעולם טוב יותר. קריאתו של סנדרס עוררה עניין בקהילה הבינלאומית. יאניס ורופאקיס, לשעבר שר האוצר מטעם מפלגת סיריזה ביוון, היה בין התומכים הנלהבים. גם ח"כ לשעבר סתיו שפיר, שכיהנה אז בכנסת מטעם מפלגת העבודה, טענה בכנס שקיימו מכון מיתווים ומכון דיוויס באוניברסיטה העברית שפרוגרסיבים מרחבי העולם צריכים להקים תנועה משותפת להגנה על ערכי הדמוקרטיה הליברלית, ובכלל זה לסייע לישראלים ולפלסטינים להתגבר על מכשולי הסכסוך ביניהם.

למחנה הפרוגרסיבי העולמי כבר היתה תשתית ארגונית קיימת, אם כי רחוקה מלהיות יעילה. הוותיק בארגונים הוא האינטרנציונל הסוציאליסטי (Socialist International), שהוקם פורמלית ב-1951 אך למעשה המשיך ארגון שנוסד עוד במחצית השנייה של המאה ה-19. הארגון כולל כיום 135 מפלגות וארגונים ומיוצגות בו כל היבשות בעולם. ב-2013 הקימו מפלגות וגורמים שעזבו את האינטרנציונל הסוציאליסטי את הברית הפרוגרסיבית (Progressive Alliance) כרשת גלובלית של יותר מ-140 מפלגות וארגונים סוציאל-דמוקרטיים ופרוגרסיביים, שבסיסה בגרמניה. הברית הפרוגרסיבית מצהירה על עצמה כעוסקת בסוגיות המרכזיות של הפוליטיקה הפרוגרסיבית – שלום, דמוקרטיה, זכויות אדם, צדק חברתי, עבודה הוגנת, שוויון מגדרי וקיימות. קיים גם ארגון צעירים בשם האיגוד הבינלאומי של צעירים סוציאליסטים (International Union of Socialist Youth – IUSY), שהוקם ב-1907 וכולל כיום כ-136 ארגונים חברים (ובהם צעירי מרצ ומפלגת העבודה) מיותר מ-100 מדינות. ואולם, המגמות של השנים האחרונות הולידו מסגרות ארגוניות חדשות. במאי 2020 השיקו סנדרס (דרך מכון סנדרס) וּורופאקיס (שייסד את התנועה הפאן-אירופית DiEM25) את האינטרנציונל הפרוגרסיבי (Progressive International), ארגון שמטרתו לאחד פעילים וארגונים סוציאל-דמוקרטיים ופרוגרסיביים מכל העולם, בתגובה לעליית הגל הלאומני. דרכי הפעולה של הארגון החדש, שעל הקמתו העתידית הוכרז עוד בנובמבר 2018, כוללות רישות ויצירת תנועה אזרחית רחבה, גיבוש חזון ותפיסת עולם משותפים, ופרסום והדהוד של תכנים פרוגרסיביים.

לארגון החדש שהקימו סנדרס וורופאקיס יש אמנם שם דומה לשני הארגונים האחרים שבזירה, אך הרכבו שונה – הוא אינו פונה למפלגות, אלא לרמת השטח והפעילים. שם כוחו של סנדרס, ומשם צמחה מפלגת סיריזה של ורופאקיס. מה גם שניכר כי המענה הפוליטי המוביל לעליית הימין הקיצוני אינו מגיע דווקא מהמחנה הפרוגרסיבי. מנהיגים כמו אנגלה מרקל (גרמניה), עמנואל מקרון (צרפת) וג'סטין טרודו (קנדה), שהצטיירו בעולם כתקווה הגדולה לבלימת הגל הלאומני, אינם אנשי שמאל, אלא קרובים יותר למרכז – כל אחד מהם בדרכו. המחויבות שלהם לערכי הדמוקרטיה הליברלית, ולא לתפיסה פרוגרסיבית, היא שהציבה אותם בחזית המחנה. כך קרה גם עם ניצחונו של ג'ו ביידן, המרכזי יותר, על סנדרס בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית לקראת הבחירות לנשיאות שיתקיימו בנובמבר 2020. ברמה הבינלאומית, תופעה זו באה לידי ביטוי ביוזמה רשמית גרמנית-צרפתית, שהובילו משרדי החוץ של שתי המדינות והביאה באפריל 2019 להקמת הברית המולטילטרלית (Alliance for Multilateralism). מדובר ברשת לא-פורמלית של מדינות, שנועדה בין היתר "להגן ולשמר נורמות, הסכמים ומוסדות בינלאומיים שנמצאים תחת לחץ או בסכנה", ומדגישה את חשיבות האו"ם כגוף הבינלאומי המוביל. באירוע שקיימה הברית בספטמבר 2019, בשולי העצרת הכללית של האו"ם, כבר הצטרפו אל צרפת וגרמניה מדינות נוספות, ובהן קנדה, מקסיקו, צ'ילה, סינגפור וגאנה. בסיכומו של דבר, אירועי השנים האחרונות בעולם מצביעים על סוגי מענה שונים לעליית הימין הקיצוני – ברמת השטח והחברה האזרחית: אקטיביזם פרוגרסיבי; ואילו ברמת המערכת הפוליטית: מנהיגי מפלגות שקרובות מימין ומשמאל למרכז. יש לכך רלוונטיות ומשמעויות גם לישראל, הגם שהשפעתן של המסגרות הרב-לאומיות השונות שהוקמו עדיין נמוכה יחסית ומשמשת בעיקר לרישות בין שותפים לדרך ממדינות שונות.

חריקות בשיתופי הפעולה

מערכות הבחירות שהתקיימו בישראל ב-2019 הראו עד כמה הרשת הא-ליברלית העולמית מתפקדת כברית פוליטית הלכה למעשה. בעלי בריתו של נתניהו בעולם – טראמפ, ולדימיר פוטין, נרנדרה מודי, בולסונארו, אורבן וסלביני – התגייסו בזה אחר זה לסייע לו במאמציו הפוליטיים למצב עצמו כמדינאי-על ולזכות בתמיכת הציבור. פגישות, הזדמנויות צילום, מחוות מדיניות והצהרות ידידותיות היו כולן חלק מהחבילה הזאת. אותם מנהיגים לא חששו להיות מואשמים בהתערבות בענייניה הפוליטיים הפנימיים של ישראל ונרתמו לסייע לידידם נתניהו. התנהלות זו עולה בקנה אחד עם התרחשויות שקרו טרום-בחירות גם במדינות אחרות, אך היא היתה יוצאת דופן עבור המערכת הפוליטית והציבור בישראל. ההתפתחויות הללו שיקפו גם את מערכת היחסים שהלכה והתהדקה בשנים האחרונות בין גורמי ימין בישראל לגורמי ימין קיצוני באירופה. לא היה זה רק קשר בין מנהיגים, כפי שהתבטא באופן המובהק ביותר ביחסים שפיתח נתניהו עם מנהיגי קבוצת וישגראד (הונגריה, צ'כיה, פולין וסלובקיה), אלא גם קשרים בין מפלגות ופוליטיקאים.

נציגי מפלגות אירופיות בעלות שורשים אנטישמיים ניסו לקבל לגיטימציה ציבורית בארצותיהם דרך קשרים עם גורמים בישראל. לשם כך, הם היו מוכנים להביע תמיכה במפעל ההתנחלויות ובמדיניות ישראל, ואף מצאו שפה משותפת עם פוליטיקאים מהימין הישראלי בכל הנוגע לעוינות כלפי ערבים ומוסלמים. בעוד משרד החוץ המליץ להחרים מפלגות אירופיות מסוג זה, דוגמת מפלגת החירות מאוסטריה, חלק מחברי הכנסת מהימין נהגו אחרת ואף הביעו לעתים תמיכה במועמדים פוליטיים מהימין הקיצוני האירופי. מי שנהג אחרת באופן מובהק היה נשיא המדינה ראובן ריבלין. בצעד יוצא דופן הוא הביע בפומבי את שאיפתו לניצחון של מקרון על לה פן בבחירות בצרפת, והוא גם נמנע – באופן רשמי משיקולים של לוחות זמנים – מפגישה עם סלביני במהלך ביקורו בארץ. בכך נתן הנשיא מענה גם למאוויי הקהילות היהודיות במדינות אירופה, שקראו לישראל להימנע מתמיכה במנהיגים הנגועים באנטישמיות. ניצן הורוביץ, כיום יו"ר מרצ, סיכם מאמר שכתב ב-2017 במכון מיתווים על יחסי ישראל עם הימין הקיצוני באירופה, באומרו כי: "חלק נכבד מהטיעון הפוליטי באירופה כלפי הימין הקיצוני הוא שדרכו כבר הובילה את היבשת לאסון נורא. אם דווקא ישראל, מדינתו של העם היהודי, תחבק מפלגות הדוגלות בשנאת זרים ואפליה, זו תהיה 'הוכחה' כי המפלגות הללו השתנו כביכול. משום כך בדיוק הן כמהות ללגיטימציה ישראלית, ומשום כך אסור לישראל להעניק להן אותה. הדבר עלול לגרום לפגיעה חמורה במעמד ישראל".

מובילי מחנה המרכז והשמאל בישראל התנגדו לקשרים שרקמו גורמי הימין עם מפלגות ימין קיצוני באירופה. בפברואר 2018 זימן ח"כ עמיר פרץ כינוס מיוחד של קבוצת הידידות הפרלמנטרית ישראל-אוסטריה לדיון ביחס למפלגת החירות האוסטרית. בדיון טען פרץ כי "זיכרון קורבנות השואה וקולות הניצולים חשובים יותר מכל ברית טקטית למדינת ישראל". קסניה סבטלובה, שכיהנה אז כח"כית מטעם מפלגת התנועה, טענה בדיון כי "אישים ומפלגות הנגועים באנטישמיות ופשיזם אינם יכולים להיות חברים של ישראל ואת ביקוריהם פה צריך למנוע". ואולם, לצד התנגדות זו, נזהרו בשנים האחרונות ראשי מחנה המרכז והשמאל מעידוד מעורבות מצד ידידיהם הבינלאומיים ערב בחירות. הם חששו מהאשמות כי הם מנסים להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ וכי הם מעודדים התערבות זרה בפוליטיקה הפנימית. הם גם חששו שהתבטאויות ומעשים של גורמים בינלאומיים כלפי ישראל ערב בחירות לא ישפיעו על הציבור, או במקרה גרוע יותר – ישיגו דווקא תוצאה הפוכה וירחיקו בוחרים לזרועות הימין. כך, בעוד גורמים פרוגרסיביים ברחבי העולם העבירו מסרים לעמיתיהם במערכת הפוליטית בישראל כי ברצונם לעזור וביקשו המלצות לפעילויות שיעודד שינוי, הצד הישראלי הגיב לרוב בדחייה או בהימנעות ממענה. במקרה אחד החליטו פוליטיקאים זרים להתערב על דעת עצמם. ימים אחדים לפני בחירות אפריל 2019 הטיחו שורת מועמדים לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית ביקורת חסרת תקדים בנתניהו והאשימו אותו בגזענות ובשחיתות. סנדרס אמר אז בגלוי כי הוא מקווה שנתניהו יפסיד. הרקע לכך לא היה רק תרעומת על נתניהו, אלא גם על הברית ההדוקה שלו עם טראמפ.

אף על פי כן, בהיעדר מתחרה פרוגרסיבי בעל משקל לנתניהו, הביקורת מארצות הברית כלפי ראש הממשלה לא הגיעה לכדי תמיכה מפורשת באחד מיריביו. היתה זו טענה שחזרה על עצמה גם בשיחות עם גורמים במחנה הפרוגרסיבי האירופי. חולשתו הפוליטית של השמאל הישראלי הגבילה את יכולתם להתייצב בבירור לצד מועמד לראשות הממשלה בישראל. הרי יריביו של נתניהו הגיעו מהמרכז ופעלו להרחיק עצמם מכל זיהוי עם השמאל, אז מדוע שיזכו בתמיכת הפרוגרסיבים? והאם תמיכה שכזו בכלל תועיל למועמדים בישראל? לכן, אין זה מקרי שהמהלך האירופי היחיד לטובת יריבי נתניהו הגיע דווקא מכיוונו של מקרון, שמוביל את מחנה המרכז הפוליטי באירופה. היה זה מהלך מוגבל, שאי אפשר להשוותו למהלכים המדיניים שיזם נתניהו לקראת הבחירות: מקרון נפגש בפרופיל נמוך למדי מצדו עם יאיר לפיד בארמון האליזה ארבעה ימים לפני הבחירות של אפריל 2019. ובכל זאת, היה כאן איתות, שבאמצעותו קיוו במפלגת כחול לבן לשדרג את תדמיתם בנושאים מדיניים ולתת מענה כלשהו למהלכים הבינלאומיים של נתניהו.

הקושי בקשרים של הגורמים הפרוגרסיביים בעולם עם מקביליהם הישראליים לא נבע רק מזהות מועמד המחנה לראשות הממשלה ומסיכויי בחירתו, אלא גם מעמדות שביטאו מנהיגי שמאל בישראל ומהחלטות פוליטיות שקיבלו. התבטאויות של חברי כנסת ממפלגת העבודה – בתקופה שבה עוד מילאה המפלגה תפקיד משמעותי בזירה הפוליטית – הצביעו על פער פוליטי וערכי משמעותי: אותם ח"כים השוו בין הקריאה האירופית לסימון מוצרי התנחלויות לתנועת BDS, בעוד המחנה הפרוגרסיבי האירופי מדגיש את מדיניות ההבחנה בין ישראל שבקווי 1967 ובין השטחים הפלסטיניים, והם גם הדגישו בפני קהלים אמריקאים את הצורך להיאבק ללא פשרות בתנועת BDS, בעוד המחנה הפרוגרסיבי האמריקאי נאבק בניסיונות להגביל מבחינה משפטית את מרחב חופש הביטוי של תומכי החרם. הימנעותם של בכירים במפלגת העבודה מזיהוי עצמי כאנשי שמאל ומהצגת תפיסת עולם אלטרנטיבית בתחומי חוץ וביטחון יצרה תחושת תסכול והיעדר שפה משותפת בקרב פוליטיקאים פרוגרסיבים מחו"ל שנפגשו עמם. גם הנכונות החוזרת ונשנית של מפלגת העבודה להצטרף לממשלות בהנהגת נתניהו יצרה מתחים עם השותפים הטבעיים במחנה הפרוגרסיבי העולמי, ובמיוחד הכניסה שהוביל ח"כ פרץ לממשלת נתניהו החדשה המתעתדת להוביל מהלכי סיפוח.

בתגובה לכוונות הסיפוח של הממשלה החדשה ולכניסת מפלגת העבודה אליה פירסמו גורמים פרוגרסיביים ברחבי העולם הודעות גינוי והבעת דאגה. האינטרנציונל הסוציאליסטי קבע ש"החלטת מפלגת העבודה הישראלית להצטרף לממשלה שמתעתדת להתנהל בצורה שכזאת [לספח שטחים] מנוגדת לעקרונות האינטרנציונל הסוציאליסטי, שדורשות מחברי הארגון לתמוך בעשייה בינלאומית לקידום שלום, סובלנות, הבנה ושיתוף פעולה בין עמים. האינטרנציונל הסוציאליסטי מצטער עמוקות על כך שמפלגה עם היסטוריה ארוכה ועשירה במשפחה העולמית של מפלגות עבודה סוציאליסטיות וסוציאל-דמוקרטיות בחרה ללכת בדרך שסותרת את הערכים והעמדות הבסיסיים שלה וגורמת נזק לסיכויי השלום במזרח התיכון". נשיאת קבוצת הסוציאליסטים והדמוקרטים (S&D Group) בפרלמנט האירופי, איראטקסה גרסיה פרז, פירסמה הודעה שעל פיה "האפשרות לסיים את עידן נתניהו היתה בהישג יד. אנו מצטערים על ההחלטה שקיבלה מפלגת העבודה הישראלית להצטרף לקואליציה, ולפספס את ההזדמנות ההיסטורית לתרום לסתימת הגולל על הפרק האומלל הזה בפוליטיקה הישראלית".

לעתים הביקורת הגיעה מהכיוון ההפוך. ביולי 2018, במחאה על החלטה של האינטרנציונל הסוציאליסטי שצידדה ב-BDS, הודיע ח"כ חיליק בר, המזכיר הבינלאומי של מפלגת העבודה, כי היא משעה את חברותה בארגון עד לשינוי ההחלטה. בהמשך, בהובלת נציגות מרצ בארגון, התקבלה החלטה שמסתייגת מכל חרם על ישראל, וביולי 2019 אף קיים האינטרנציונל הסוציאליסטי כנס משותף עם עמיתים ישראלים ופלסטינים בתל אביב וברמאללה לתמיכה בפתרון שתי המדינות. לצד הביקורת, היו גם מקרים של הפגנת סולידריות בין פוליטיקאים פרוגרסיבים. כך, למשל, ב-2015, נפגש ח"כ איימן עודה בוושינגטון עם ראש המפלגה הפרו-כורדית בטורקיה סלהאטין דמירטאש; ב-2016 התייצבה ח"כ תמר זנדברג לצדו של קית אליסון מהמפלגה הדמוקרטית, ויצאה נגד האשמות שייחסו לו אנטישמיות ואנטי-ישראליות; ב-2017 נפגשו פוליטיקאים מהשמאל הישראלי עם סנדרס במסגרת כנס ג'יי סטריט בוושינגטון; ב-2018 נפגשו עודה וח"כים נוספים מהרשימה המשותפת עם שרת החוץ האירופית פדריקה מוגריני בבריסל; וב-2019 מתח ח"כ ניצן הורוביץ ביקורת על התנגדות שר החוץ ישראל כ"ץ לאשר כניסה לישראל לחברות הקונגרס הדמוקרטיות אילהאן עומאר ורשידה טליב. הסולידריות באה לידי ביטוי גם בשיתופי פעולה בין מפלגות. קבוצת הדמוקרטים והסוציאליסטים בפרלמנט האירופי רואה במפלגת העבודה, מרצ ורע"ם-תע"ל "מפלגות אחיות" ומקיימת עמן שיתופי פעולה בדמות הסכמים, ביקורים והשתתפות הדדית באירועים. גם הקרנות הפוליטיות הגרמניות שמזוהות עם מפלגות השמאל בגרמניה – קרן פרידריך אברט, קרן היינריך בל וקרן רוזה לוקסמבורג – מקיימות שיתופי פעולה שוטפים עם מפלגות השמאל בישראל וכן עם ארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים.

החברה האזרחית מרימה ראש

בעוד הקשרים המפלגתיים הוכחו כמורכבים ולא הניבו תועלת ממשית בשנים האחרונות, בזירת החברה האזרחית ניכרה התקדמות של ממש בעבודה המשותפת. זו נבעה מכמה גורמים: שינוי תפיסתי בקרב ארגונים ישראליים בנוגע לקשרים עם מקבילים בחו"ל, מציאות שוויונית יותר בין ארגונים ישראליים לארגונים במערב, וחיבורים חדשים עם ארגונים במדינות שבהן הדמוקרטיה נשחקת – ובראשן מדינות מרכז אירופה ומזרחה.

1. שינוי תפיסתי בקרב ארגונים ישראליים בנוגע לקשרים עם מקבילים בחו"ל – ארגונים שעוסקים ביחסי חוץ ובהיבטים שונים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מורגלים זה שנים בעבודה עם שותפים בינלאומיים ומכירים בערכה. בקרב ארגונים שעוסקים בנושאים פנים-ישראליים, המצב שונה. לא תמיד הם זיהו תועלת בשיתופי פעולה בינלאומיים, ובמשך שנים ניכרה בדבריהם ועשייתם התפיסה שהמציאות בארץ והאתגרים בה ייחודיים ואין הרבה מה ללמוד משיתוף פעולה וחילופי ידע עם ארגונים ממדינות אחרות. זאת ועוד, הדה-לגיטימציה שעשו בכירים בממשלות הימין לארגונים ישראליים שפועלים בזירה הבינלאומית – בעיקר, לבצלם ושוברים שתיקה – חילחלה לארגונים שעשייתם אינה שנויה במחלוקת פוליטית באותה המידה ויצרה רתיעה משותפויות עם ארגונים זרים, מהופעה בזירות בינלאומיות ומהכוונה של גורמים פרוגרסיביים פוליטיים במדינות אחרות (דוגמת חברים בפרלמנט האירופי) שרצו לנקוט מהלכים ביחס למצב בישראל וביקשו עצה. מעבר לכך, כל סוגי הארגונים – אלה שפעלו בנושאי חוץ ואלה שפעלו בנושאי פנים – נטו להסתכל על קשרים עם גורמים בינלאומיים מבעד לפריזמה של גיוס כספים ולא של שותפות בנושאי תוכן. בשנים האחרונות החל תהליך שינוי תפיסתי, שמוביל יותר ארגונים להתייחס בצורה חיובית יותר לעשייה בינלאומית ולשותפויות עם ארגונים בחו"ל. הדבר נובע, בין היתר, מהכרה בכך שגורמים פרוגרסיביים במדינות שונות מתמודדים עם אתגרים דומים; מהתעצמות האיום על ערכי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, שהובילה לחיפוש דרכי התמודדות חדשות; מהכרה בכך שבהיעדר אלטרנטיבה פוליטית משמעותית לשלטון הקיים, מוטל על החברה האזרחית למלא חלל אופוזיציוני; מהדרך שבה הרשתות החברתיות מנגישות מידע על פעילות ארגונים בארץ ובחו"ל ומקילות על יצירת קשרים; וכן מייצוג גובר של ישראלים בפורומים בינלאומיים ובארגוני-גג רב-לאומיים.

2. מציאות שוויונית יותר בין ארגונים ישראליים לארגונים במערב – הממשק בין ארגונים פרוגרסיביים מישראל ובין שותפים מארצות הברית ומערב אירופה לא נטה להיות שוויוני. מעבר לכך שהארגונים הזרים היו בדרך כלל גדולים יותר, מבוססים יותר ועשירים יותר, נציגיהם הגיעו למפגשים עם נציגי ארגונים ישראליים בעיקר מתוך רצון לתרום ולא להיתרם. המציאות הפוליטית שהשתנתה הביאה עמה שינוי בכיוון הרוח. לפני כחמש שנים התכנסו בברלין נציגי גופים פרוגרסיביים מישראל, גרמניה וארצות הברית כדי לבנות תוכנית פעילות רב-שנתית משותפת בנושאים מדיניים. הדיון נסב בעיקרו על השאלה כיצד יכולים הארגונים הזרים לסייע לעמיתיהם בישראל לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לחזק את הדמוקרטיה ולהגיע לעמדות כוח פוליטיות. שנתיים לאחר מכן, כשהפרויקט הגיע לשלב הביצוע, המציאות כבר היתה שונה בתכלית. בחירתו של טראמפ ועליית הימין הקיצוני באירופה יצרו שיח שוויוני. לכולם היו בעיות דומות שדורשות התמודדות משותפת, ודווקא הארגונים הישראליים – שמורגלים להיות במקום אופוזיציוני ולהתמודד עם שלטון הימין – היו יכולים כעת לייעץ ולסייע לעמיתיהם בחו"ל, שנאלצו להסתגל למצב פוליטי חדש. גם ברמת החברה האזרחית ניכר לעתים הפער בשפה הרעיונית ובסדרי העדיפויות בין ארגונים מישראל לאלה ממדינות המערב, אם כי במידה פחותה מאשר ברמה המפלגתית.

3. חיבורים חדשים עם ארגונים במדינות שבהן הדמוקרטיה נשחקת – מרכז אירופה ומזרחה לא היו במשך השנים על הרדאר של ארגוני החברה האזרחית הישראליים. המדינות שנמצאות באזורים אלה לא מילאו תפקיד מרכזי באיחוד האירופי בנושאי מדיניות חוץ, לא היו להן משאבים כספיים לחלק לארגונים באזורנו והן לא גילו פעלתנות רבה בנעשה בזירה הישראלית. שני תהליכים מצטלבים הובילו בשנים האחרונות לשינוי  – השחיקה הדמוקרטית מחד גיסא והברית הפוליטית של מנהיגי אותן מדינות עם נתניהו מאידך גיסא. מנהיגים לאומניים, שהבולטים בהם היו מנהיגי הונגריה ופולין, הובילו דפוסי שלטון ריכוזיים במדינות במרכז אירופה ובמזרחה. מדדים בינלאומיים הצביעו על מגמת השחיקה הדמוקרטית במדינות אלה, תוך שימוש בדפוסים דומים לאלה שהיו בישראל. הדבר עורר תשומת לב של ארגונים ישראליים ויצר מוטיבציה לחיבורים, חילופי ידע וכלים ושיתופי פעולה. לעתים יוזמות מסוג זה הגיעו גם מצדם של ארגונים במדינות האחרות, שחיפשו שותפים במחנה הפרוגרסיבי הישראלי. במקביל, ההנהגות של אותן מדינות ממש יצרו בריתות חזקות עם נתניהו, ששיאן בהשתתפותו בפסגה של קבוצת וישגראד שהתקיימה ביולי 2017 בבודפשט. יחסים אלה משמשים את ישראל מאז 2016 לבלימת יוזמות והצהרות באיחוד האירופי, באמצעות ידידותיה, ומשרתים את החלשת האיחוד האירופי והגברת הפיצול בין חברותיו. בכך, מדינות מרכז אירופה ומזרחה נהפכו למקור עניין לא רק עבור ארגונים ישראליים שמקדמים דמוקרטיה, אלא גם עבור ארגוני שלום שראו כיצד נפגעת יכולתו של האיחוד האירופי לגלות מעורבות בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני. והיה גם מי שקרא תיגר על ההתרחשויות במרכז אירופה ובמזרחה באופן שהיה רלוונטי גם לארגונים ישראליים: ג'ורג' סורוס, יהודי ממוצא הונגרי ופילנתרופ פרוגרסיבי שהקים את Open Society Foundations, פעל בנחישות לקדם דמוקרטיה באותן מדינות גם באמצעות יצירת רשתות רב-לאומיות חדשות, שבהן גם ארגונים ישראליים היו יכולים לקחת חלק. סורוס אמנם אינו מגלה פעלתנות פילנתרופית רבה בישראל עצמה, אך הקרן שלו תומכת גם בארגונים ישראליים שמקדמים זכויות אדם ושוויון יהודי-ערבי והדבר מסייע ליצירת חיבורים בינלאומיים. עם הזמן, ארגונים ישראליים, שהיו רגילים לשתף פעולה עם גופים בארצות הברית ובמערב אירופה, החלו מגלים אזורים חדשים בעולם. שותפויות החלו לקרום עור וגידים גם עם ארגונים פרו-דמוקרטיים במדינות אחרות שהתמודדו עם אתגרים דומים, ובהן טורקיה וברזיל.

לאור המגמות הללו החלו להתגבש צורות שונות של שיתופי פעולה בין ארגוני חברה אזרחית – בתחומים ארגוניים, רעיוניים, תוכניים ופוליטיים. בזירה הארגונית, המגמה התחילה מוקדם יחסית, עם בחירתו של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית בנובמבר 2008. האופן שבו פעלו תומכי המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית בשנות נשיאותו של ג'ורג' ו' בוש כדי לבנות מחדש תשתית רעיונית (Center for American Progress), פיננסית (Democracy Alliance), תקשורתית (Media Matters) ואקטיביסטית (MoveOn) משך תשומת לב של גופים פרוגרסיביים בישראל – ובהם הקרן החדשה לישראל – והשפיע על תהליכי הקמה של ארגונים חדשים, בהם מכוני מחקר ומדיניות דוגמת מיתווים ומולד (ובהמשך – גם על גופים רעיוניים קיימים וחדשים, דוגמת קרן ברל כצנלסון ואידאה). גם הצמיחה של ארגון ג'יי סטריט בארצות הברית אירועה באותן שנים; העובדה שהוא סיפק בית חדש ליהודים פרוגרסיבים אמריקאים וחיבר נציגי ארגונים בישראל למקביליהם בארצות הברית ולמקבלי החלטות בוושינגטון נתנה את אותותיה, בבניית קשרים ושיתופי פעולה חדשים. הכנסים הגדולים של ג'יי סטריט בוושינגטון, שאליהם הגיעו דרך קבע ראשי ארגונים פרוגרסיביים ישראליים, נהפכו גם לזירה למפגשי צד חשובים בין מכונים, ארגונים ואנשי מדיניות מישראל ומארצות הברית, כמו גם לניסיונות לקדם שותפויות בין ארגונים יהודיים פרוגרסיביים במדינות שונות, כולל ישראל. עם יוזמות אלה נמנות, למשל, SISO, שהוקמה על ידי פרופ' דניאל בר-טל לקראת שנת ה-50 לכיבוש; הרשת הפרוגרסיבית למען ישראל, שהקימו עשרה ארגונים יהודיים בארצות הברית; ורשת J-Link, שכוללת כ-50 ארגונים פרוגרסיביים יהודיים מ-17 מדינות ומפרסמת כיום גילויי דעת נגד הסיפוח.

דוגמאות נוספות לשיתופי פעולה ברמת החברה האזרחית הן "פורום החברה האזרחית ישראל-טורקיה" בהובלת אריק סגל וקרן פרידריך נאומן, שבו נוצרו קשרים בין המשרוקית, מכון מיתווים, הפורום לחשיבה אזורית וארגונים ישראליים נוספים לארגונים מקבילים בטורקיה; המעורבות של ארגון זזים ברשת ארגונים תומכי דמוקרטיה ומעורבות אזרחית, שכוללת שותפים ממדינות מרכז אירופה ומזרחה; והרשת המשותפת לארגוני זכויות אדם מישראל וממדינות אגן הים התיכון (EuroMed Rights). גם מכון זולת, שהקימה חברת הכנסת לשעבר זהבה גלאון ב-2020, הגדיר את הפעילות הבינלאומית בין אפיקי הפעילות המרכזיים שלו, וניסח זאת כך: "עבודה עם ארגונים לא-ממשלתיים ישראליים ובינלאומיים, יצירת בריתות עם שותפים פרוגרסיביים לשם מאבק באג'נדה האנטי-ליברלית גם בבית וגם בחו"ל".

איחוד כוחות ומאבקים

בין הקשיים שביצירת שיתופי פעולה פרוגרסיביים בינלאומיים בזירה המפלגתית ובין ההצלחות המתרבות שנוחלים ארגוני חברה אזרחית ישראליים ביצירת שיתופי פעולה שכאלה, ישנו מרחב ביניים בעל חשיבות. מדובר במרחב שכולל שותפויות פרוגרסיביות, שאינן רק בינלאומיות אלא גם חוצות מגזרים. מדובר בשותפויות שמחברות גורמים פוליטיים, מדיניים ואזרחיים גם יחד; במדינות אחרות – דוגמת ארצות הברית ובריטניה, שבהן השילוב הזה הוא מסורת רבת שנים שכבר נטועה בתרבות הפוליטית המקומית – שותפויות כאלה מוכיחות עצמן כמרכזיות לחזרה של גורמים פרוגרסיביים לעמדות השפעה, כוח ורלוונטיות. מפלגות, פוליטיקאים ומדינאים ניזונים באופן רשמי וישיר מארגוני שטח וממכוני מחקר ומדיניות, בעלי תפיסת עולם רעיונית, שמייצרים רעיונות ופעולות. צורת עבודה זו עדיין אינה רווחת מספיק בישראל, ודאי שלא בצדו השמאלי של המפה הפוליטית, אך ניכר שהיא הולכת ומתפתחת ושחיבורים בינלאומיים יכולים לסייע לה לצמוח.

אפשר כבר להצביע על כמה דוגמאות המשקפות את הפוטנציאל שבפעילות בינלאומית חוצת מגזרים ואת האופן שבו פעילויות כאלה מתנהלות. כך, למשל, חבר פרלמנט אירופי מקבוצת הסוציאליסטים והדמוקרטים השתתף בפרויקט של מכון מיתווים, קרן אברט מגרמניה ומכון המזרח התיכון (Middle East Institute) מארצות הברית, שמטרתו היתה לחבר בין גורמי מדיניות פרוגרסיביים משלוש המדינות ולהוליד תובנות ומהלכים משותפים. ההשתתפות של אותו פוליטיקאי בפרויקט הניעה אותו, יחד עם שלושה חברים נוספים בפרלמנט אירופי, להפנות מכתב רשמי ב-2016 לנתניהו במחאה על מהלכי חקיקה שפוגעים ביכולת הפעולה של החברה האזרחית. משתתף נוסף באותו פרויקט מונה בהמשך ליועצו של סנדרס למדיניות חוץ ובתפקידו זה נפגש בישראל עם ראשי ארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים. ארגוני שלום, ובהם יוזמת ז'נבה ושלום עכשיו, נמצאים בקשר שוטף עם דיפלומטים זרים במטרה לקדם צעדים בינלאומיים למען פתרון שתי המדינות. קשרים פרוגרסיביים נוצרו גם בין יועצים פוליטיים שפעלו במשותף לסייע למועמדים פרוגרסיביים שהתמודדו במערכות בחירות במדינות שונות ובין אנשי מדיניות שלמדו לקחים מניצחונות שהשיגו ברמה המוניציפלית (למשל, בבודפשט ובאיסטנבול) מועמדים שקראו תיגר על נציגי מפלגות שלטון א-ליברליות. שותפויות נוצרו גם בין קרנות פרוגרסיביות בחו"ל ובין ארגונים בישראל, ובין תנועות ואישים במדינות שונות שהחליפו רעיונות על בניית כוח פוליטי ושינוי בכיווני מדיניות.

ככל שפעילות מסוג זה גדלה, כך גוברים גם הקולות מצדה השני של המפה הפוליטית שמנסים לערער עליה – למשל, באמצעות ניסיונות להגביל פעילות בינלאומית של גורמי חברה אזרחית ולהקשות על קבלת תמיכה כספית ממקורות מימון זרים. חלק מהשותפות הפרוגרסיבית הנדרשת היא גם לתת מענה לניסיונות אלה ולטענות שמופצות במסגרתם על ידי גורמים ממשלתיים (דוגמת המשרד לעניינים אסטרטגיים בשנים 2015-2019) ולא-ממשלתיים (דוגמת NGO Monitor). כך עשו, למשל, ב-2019 קבוצת העבודה המדינית בראשות השגריר בדימוס אילן ברוך וקרן רוזה לוקסמבורג מגרמניה בדו"ח משותף שפירסמו.

ברית עולם

יצירת שותפויות בינלאומיות היא מטרה בעלת חשיבות עליונה עבור המחנה הפרוגרסיבי הישראלי, והיא צריכה להיות חלק מרכזי מתהליך ההתחדשות הרעיונית, הפוליטית והארגונית שלו. הזירה הבינלאומית בשלה לכך היום יותר מתמיד, לאור ההתמודדות הגלובלית עם משבר הדמוקרטיות הליברליות ועליית הפופוליזם, הלאומנות והימין הקיצוני. הזירה הישראלית בשלה לכך גם היא, עם היחלשות המסגרות המפלגתיות של השמאל והפניית העורף של חלקן לערכים ולאמונות שאותם הן אמורות לייצג. מפלגות וארגוני חברה אזרחית פרוגרסיביים בישראל צריכים להביא זאת בחשבון. שותפים לדרך אפשר למצוא לא רק בארץ אלא גם בחו"ל, והשקעה בפיתוח הקשר איתם תניב תועלת גם בקידום שינוי מקומי וגם בהעצמת גל הנגד הגלובלי לעליית הלאומנות והימין הקיצוני. המחנה הפרוגרסיבי בישראל צריך להתנער מהדה-לגיטימציה שעושה הימין לאלה בשמאל שעוסקים בפעילות בינלאומית. הרי זה בדיוק מה שעושה הימין, ובהצלחה לא-מבוטלת. בזירה הבינלאומית יכול להיות לשמאל יתרון מובהק, לאור המציאות הפוליטית הגלובלית, ויש לפעול לממש את הפוטנציאל הנרחב שטמון בה. מפלגות וארגונים פרוגרסיביים ישראליים, שיתנהלו עם הפנים לעולם ויציגו אלטרנטיבה רעיונית סדורה למדיניות הנוכחית, יגלו קשת רחבה של אפשרויות ושורה ארוכה של דלתות שייפתחו בפניהם. התנהלות כזאת לא תביא לבדה את השינוי המיוחל, אבל היא תספק רוח גבית משמעותית למאמצים לחולל אותו, וביכולתה לתרום להנחלת רעיונות פרוגרסיביים בדעת הקהל, לקידום פתרונות פרוגרסיביים לבעיות השעה ולהגעת מנהיגים פרוגרסיבים לעמדות הנהגה.

תפיסה כזאת גם מתכתבת היטב עם המגמה של inter-sectionality, שצוברת תאוצה במחנה הפרוגרסיבי האמריקאי ובבסיסה ההנחה שארגונים שונים – שפועלים כל אחד בתחום שונה ולמען מטרות שונות, אך תחת מצפן ערכי משותף – צריכים לסייע אלה לאלה בהתמודדות עם נושאים משותפים. בישראל, עדיין שוררת על פי רוב הפרדה בין ארגונים שמקדמים דמוקרטיה, זכויות אדם, שלום, שוויון יהודי-ערבי וצדק חברתי וכלכלי, אך אפשר כבר לאתר ניצנים של שיתופי פעולה ורישות מול אתגרים משותפים כמו איום הסיפוח. גם משבר הקורונה והשפעותיו על המחנה הפרוגרסיבי – שעיקרן הגברת תחושת הסולידריות, ההכרה בצורך לפעול במשותף מול אתגרים גלובליים והרצון לחזק מוסדות ומנגנונים רב-לאומיים לשיתוף פעולה – צפוי לעודד מגמה זאת, בישראל ומחוצה לה.

הפוסט שמאלני כל העולם – התאחדו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כניסתו של ממשל אמריקאי חדש מהווה הזדמנות לשינוי כיוון. לשם כך, על ישראל לפעול בראש ובראשונה לחיזוק המחויבות שלה לערכי הדמוקרטיה הליברלית ולקידום פתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

חיזוק המחויבות של ישראל לערכי הדמוקרטיה הליברלית

רבות דובר לאורך השנים על הערכים המשותפים שבבסיס הברית בין ישראל לארה"ב. מנהיגים משתי המדינות התייחסו לכך כמעט בכל ביקור ומפגש. ואולם, בשנים האחרונות חלה נסיגה במחויבות של ההנהגה הישראלית לערכי הדמוקרטיה הליברלית, והדבר מעורר ביקורת גוברת בקרב קהלים מגוונים בארה"ב, בהם גם ידידים ותיקים של ישראל שנמנעו עד כה מלצאת נגד התנהלותה.

כוונות הסיפוח והמדיניות בשטחים, בריתות פוליטיות שכרת נתניהו עם מפלגות גזעניות, הדה-לגיטימציה למערכת המשפט וליריבים פוליטיים, היחס למהגרי עבודה ועוד משנים את הדימוי של ישראל בקרב רבים בארה"ב ומרחיקים ממנה קהלי יעד משמעותיים – בקהילה היהודית, במפלגה הדמוקרטית, בקרב הצעירים ובקבוצות מיעוטים. השאיפה של ישראל להשתייך למועדות המדינות הדמוקרטיות הליברליות הייתה תמיד מקור לגאווה עבור בעלי בריתנו בארה"ב. הממשל החדש בארה"ב יאתחל את המצפן הערכי האמריקאי לאחר ארבע שנות כהונתו של טראמפ, וחשוב שבארה"ב יראו בישראל שותפה לדרך, ולא כמי שהולכת בדרכם של מנהיגים פופוליסטים ובלתי-ליברלים.

קידום פתרון שתי-המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני

ישראל צריכה לקדם שלום עם הפלסטינים בראש ובראשונה כיוון שהוא מרכזי ונחוץ עבורה. אך מעבר לתועלות מבית, אימוץ מדיניות-חוץ תומכת שלום על ידי ממשלת ישראל תניב פירות גם בזירת יחסי החוץ, ובכלל זה ביחסים עם ארה"ב.

הנושא הפלסטיני, גם אם לא יעמוד בראש סדר העדיפויות של ביידן, יהיה אחד מתחומי מדיניות החוץ שבהם הממשל החדש עתיד לשנות כיוון ממדיניות טראמפ. ביידן צפוי לחזור ולתמוך בפתרון שתי המדינות, לחדש את האמון והיחסים שנפגעו עם ההנהגה הפלסטינית ולתת לכך ביטוי בצעדים קונקרטיים. בעוד מדיניות שכזו מצד הנשיא לא תהיה שונה מהותית מזו של הנשיאים האמריקאיים שקדמו לטראמפ, בקונגרס ובציבור האמריקאי השינוי גדול יותר. בקרב חוגים ליברליים ופרוגרסיביים, שהשפעתם נמצאת במגמת עלייה, גוברת הביקורת על מדיניות ישראל בשטחים והתמיכה בדרישת הפלסטינים להגדרה עצמית, שוויון וזכויות.

מיצוב מחדש של ישראל כמדינה שוחרת שלום, שחותרת לפתרון שתי המדינות, שמחפשת אפיקי הידברות עם ההנהגה הפלסטינית ושנכונה לפשרות טריטוריאליות תוך שמירה על אינטרסים ביטחוניים, יסייע לא רק לקידום השלום, אלא גם לחיזוק היחסים של ישראל עם גורמים פוליטיים וציבוריים מגוונים בארה"ב.

**המאמר פורסם באתר הזירה – דיפלומטיה ויחסי חוץ, 13 בינואר 2021.

הפוסט קידום הדמוקרטיה והשלום הוא המפתח לחיזוק מעמד ישראל בארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות חלה החלשה משמעותית ומכוונת של משרד החוץ, שנבעה ממניעים פוליטיים ושפגעה ביכולתו למלא את ייעודו. משרד החוץ תמיד היה בעמדת נחיתות מול גורמי מערכת הביטחון, אולם נוספו לכך בעיות נוספות, שכללו מחסור בתקציבים וכוח אדם, פיזור סמכויות, ובמשך מספר שנים – היעדר שר במשרה מלאה. הדבר פגע בביטחון הלאומי של מדינת ישראל. כיום, למרבית ההזדמנויות והאתגרים של ישראל יש מרכיב מדיני בולט. זה נכון לגבי ההסכמים עם מדינות במפרץ, היחסים עם הממשל החדש בארה"ב, המצב בעזה, ואפילו המאבק בקורונה. לשם כל אלו, דרוש מערך דיפלומטי חזק ויעיל.

הדיפלומטיה העולמית משתנה. הזירה המדינית כבר לא נשלטת רק על ידי מוסדות ממשלתיים. כיום, יש ריבוי שחקנים שפועלים להשפיע – חברות עסקיות, גורמי חברה אזרחית, ארגונים בינלאומיים, יזמים פרטיים ועוד. התחרות קשה והאינטרסים רבים.

אל מול זאת, תקציב משרד החוץ הלך וקוצץ, תקנים בנציגויות מרכזיות בחו"ל נותרו בלתי-מאוישים, דיפלומטים הודרו מצמתי קבלת החלטות, והירידה במוטיבציה של אנשי משרד החוץ נתנה את אותותיה. חצי השנה האחרונה התאפיינה בתחושה טובה יותר בתוך המשרד תחת כהונתו של גבי אשכנזי, אולם מדובר בתקופת כהונה קצובה בזמן, שלכל היותר שליש ממנה כבר עבר.

ההבנה בדבר הנזק שגורמת חולשת מערך החוץ מחלחלת, ומתבטאת בדיוני ועדות ושדולות בכנסת, בהצעות שגיבשו מכוני מחקר להעצמת הדיפלומטיה הישראלית, בעבודת מטה של משרד החוץ להתאים את עצמו לעידן החדש, ובדאגה שמצביע הציבור הרחב בסקרים ממצב מדיניות-החוץ ומשרד החוץ. גם מבקר המדינה נדרש לנושא, והשנה פרסם דוח שסקר את אתגרי מערך החוץ, אם כי נמנע מלהצביע על הגורמים הפוליטיים שאחראיים לכך.

למעלה מ-30 גופים פועלים בתחום – בלי תיאום

אחד הממצאים המרכזיים בדוח המבקר הוא שלמעלה מ-30 גורמים ממשלתיים פועלים כיום בנושאי מדיניות-חוץ, ללא תיאום וללא גורם מתכלל. ריבוי הגורמים כשלעצמו הוא לא הבעיה המרכזית. יחסי חוץ נוגעים כמעט לכל תחום בחיינו, ולכן טבעי הדבר שברוב משרדי הממשלה יהיו אנשי מקצוע שאמונים על קשרי חוץ. פיזור סמכויות משרד החוץ – לעתים בין משרדי ממשלה שאין הצדקה מדינית לקיומם – והיעדר תיאום ותכלול בין הגורמים השונים, זו הבעיה. בסקר השנתי של מכון מיתווים שפורסם בחודש שעבר, 61 אחוזים מהציבור טענו שפיזור הסמכויות פוגע במדיניות-החוץ במידה רבה או במידה רבה מאוד, לעומת 18 אחוזים שטענו אחרת.

את ההשלכות אנחנו רואים בימים אלו בתהליך כינון היחסים עם מדינות במפרץ. משרד החוץ, שמילא לאורך השנים תפקיד מרכזי בפיתוח הקשר עם איחוד האמירויות ובחריין, הודר מהשלבים הסופיים של החתירה להסכם ושר החוץ לא עודכן במתרחש. משרדים ממשלתיים שונים עומלים בימים אלו על פיתוח קשרים עם מקביליהם המפרץ, ולעיתים בוחרים במודע לפעול לבדם ולעקוף את משרד החוץ. גורם אחד במדינה ערבית עשוי לקבל פניות ממספר גופי ממשל ישראלים, כל אחד עם הצעות אחרות, לעיתים אפילו סותרות. הדבר קרה גם ביחסים עם מדינות אחרות באזור, דוגמת ירדן. ההתנהלות הממשלתית פוגעת ביכולת לממש את פוטנציאל היחסים עם מדינות ערב.

ההתפתחות עם המפרץ מהווה הזדמנות לבחון את תפקוד מערך החוץ מחדש, לעדכן דפוסי פעולה (גם בתוך משרד החוץ), ולחולל שינויים מבניים שיעניקו למשרד החוץ את ההובלה, ויאפשרו לו לתאם, לתכלל, למנף ולשדרג את פעילות גורמי הממשל השונים. לשם כך, דרושה גם בהירות לגבי המטרות והיעדים של הדיפלומטיה הישראלית, ויש לגבש אסטרטגיה לאומית בתחום מדיניות-החוץ. וכדי להבטיח שמערך החוץ ממלא את ייעודו ופועל ביעילות, נדרש גם פיקוח משמעותי יותר עליו מצד הכנסת. לא ייתכן, למשל, שוועדת החוץ והביטחון מקדישה למעלה מ-90 אחוזים מדיוניה לנושאי ביטחון, ולא עוסקת כמעט בתחום מדיניות-החוץ.

בקיץ הבא ייכנסו בשערי משרד החוץ הצוערים החדשים. זה הזמן לפעול כדי שהדיפלומטים הבאים של ישראל יוכלו לצמוח ולעצב את עתידה המדיני של המדינה מתוך משרד חוץ חזק, מוערך ומשפיע.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 28 בנובמבר 2020.

הפוסט לדיפלומטים הבאים של ישראל מגיע משרד חוץ משודרג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת ישראל הקודמת עסקה בניגוח האיחוד, בהצגתו כעוין לישראל, ובעידוד הפיצול בין המדינות החברות בו, כדי למנוע החלטות ביקורתיות נגד ישראל. זאת, למרות שיתוף הפעולה הנרחב שמתקיים בין ישראל לאיחוד, כמעט בכל תחומי החיים.

השיח הממשלתי לווה גם במעשים, דוגמת השתתפות ישראל בפסגת מדינות וישגרד, שבה השמיע נתניהו ביקורת נוקבת נגד האיחוד, ובדוחות שפרסמה ממשלת ישראל שהאשימו גורמים אירופיים במימון ארגונים תומכי חרם וטרור. המסר חלחל לציבור הישראלי, שעל פי הסקרים חושב שהאיחוד הוא יותר יריב של ישראל מאשר ידיד.

כוונות הסיפוח איימו לדרדר את היחסים עם האיחוד האירופי עוד יותר. מנהיגים אירופים השמיעו אזהרות מפני הסיפוח. הם קראו לישראל להימנע ממהלך שיפגע ביציבות האזורית, בסיכויי השלום, בחוק הבינלאומי, בזכויות הפלסטינים, ביחסי ישראל-אירופה, ובקשרים המתפתחים של ישראל עם מדינות ערב.

אירופה אומנם לא הצביעה על השלכות קונקרטיות שתהיינה לסיפוח, אך נרמז על פגיעה אפשרית בהשתתפות ישראל בתוכניות אירופיות, ובהן תוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון".

שינוי הגישה של אשכנזי

מאז כניסתו לתפקיד, חזר והצהיר אשכנזי על חשיבות הקשר עם אירופה ועל כוונתו לפעול לחיזוק היחסים עמה. לאחר השהיית הסיפוח, זה נהיה יותר אפשרי. אשכנזי קיים פגישות ושיחות עם שרי חוץ אירופים, כולל עם ג'וזף בורל, הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי.

בורל, שעם כניסתו לתפקיד הובע חשש שיאמץ גישה עוינת כלפי ישראל, דווקא הביע לאחרונה תמיכה בחידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג בין ישראל לאיחוד ("מועצת האסוציאציה") שמוקפא מאז 2012.

ליחסים בין ישראל לאיחוד האירופי יש פוטנציאל רב. שני הצדדים יכולים להרוויח משיתוף הפעולה ומהידוק החיבור המוסדי של ישראל לאיחוד. ואולם, שדרוג היחסים קשור להתרחשויות עם הפלסטינים. ממשלות ישראל האחרונות ניסו למחות על כך, ואולם הזיקה בין הדברים בהחלט קיימת.

גם אם ישראל לא מספחת לבסוף שטחים, ככל שהיא ממשיכה לבנות בהתנחלויות ולהרחיק את פתרון שתי-המדינות – הדבר משפיע לרעה על היחסים עם אירופה. נכון, הפיצול בין המדינות החברות באיחוד מונע בשנים האחרונות הודעות ביקורת משותפות לכלל המדינות נגד ישראל. אך, גם שדרוג לא קורה.

האיחוד האירופי דווקא הציע ב-2013 לישראל (ולמדינה הפלסטינית העתידית) לכונן "שותפות מועדפת מיוחדת" לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. ההצעה אומנם נותרה עמומה, ובכך נפגעה היעילות שלה, אך ישראל נמנעה עד היום מלהגיב אליה.

באירופה גם הדגישו שהביקורת על ישראל בנושא הבנייה בשטחים, כולל הדרישה לסימון מוצרי התנחלויות, אינה קריאה לחרם על ישראל, כפי שנטען על ידי גורמי ימין, וכי שדרוג יחסים יתאפשר ברגע שתשנה ישראל את מדיניותה.

השהיית הסיפוח יצרה תנאים להתקדמות, בדמות ההזמנה לאשכנזי לפגוש את שרי החוץ האירופים והנכונות באיחוד לבחון את כינוסה של מועצת האסוציאציה. הדיאלוג הישראלי-אירופי התמקד בשנים האחרונות בעיקר בסוגיות ביטחוניות כמו איראן וחיזבאללה, אבל חשוב שהגלגול החדש של הדיאלוג יעסוק גם בחיזוק יחסי ישראל-אירופה ובדרכים בהם יכול האיחוד לקדם שלום ישראלי-פלסטיני ושיתוף פעולה אזורי.

בימים אלו, ישראל והאיחוד האירופי מגלים מחדש האחד את השני מבחינה פוליטית ומדינית. אם בעבר שמענו את שר האנרגיה הישראלי אומר לאיחוד האירופי "שילכו לאלף אלפי עזאזל", הרי שכיום אומר שר החוץ ש"אירופה היא שחקן מרכזי בעולם והיא חשובה לישראל".

זו התפתחות חיובית, גם עבור מדיניות-החוץ הישראלית וגם עבור השאיפה לקרב מחדש את ישראל למועדון המדינות הדמוקרטיות הליברליות. יש לעודד אותה, ולהבטיח שלא תהיה קצרת-מועד.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 07 בספטמבר 2020.

הפוסט חלון הזדמנויות ביחסי ישראל-אירופה נפתח, האם נדע לנצל זאת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת ישראל הקודמת עסקה בניגוח האיחוד, בהצגתו כעוין לישראל, ובעידוד הפיצול בין המדינות החברות בו, כדי למנוע החלטות ביקורתיות נגד ישראל. זאת, למרות שיתוף הפעולה הנרחב שמתקיים בין ישראל לאיחוד, כמעט בכל תחומי החיים.

השיח הממשלתי לווה גם במעשים, דוגמת השתתפות ישראל בפסגת מדינות וישגרד, שבה השמיע נתניהו ביקורת נוקבת נגד האיחוד, ובדוחות שפרסמה ממשלת ישראל שהאשימו גורמים אירופיים במימון ארגונים תומכי חרם וטרור. המסר חלחל לציבור הישראלי, שעל פי הסקרים חושב שהאיחוד הוא יותר יריב של ישראל מאשר ידיד.

כוונות הסיפוח איימו לדרדר את היחסים עם האיחוד האירופי עוד יותר. מנהיגים אירופים השמיעו אזהרות מפני הסיפוח. הם קראו לישראל להימנע ממהלך שיפגע ביציבות האזורית, בסיכויי השלום, בחוק הבינלאומי, בזכויות הפלסטינים, ביחסי ישראל-אירופה, ובקשרים המתפתחים של ישראל עם מדינות ערב.

אירופה אומנם לא הצביעה על השלכות קונקרטיות שתהיינה לסיפוח, אך נרמז על פגיעה אפשרית בהשתתפות ישראל בתוכניות אירופיות, ובהן תוכנית המחקר והפיתוח "הורייזון".

שינוי הגישה של אשכנזי

מאז כניסתו לתפקיד, חזר והצהיר אשכנזי על חשיבות הקשר עם אירופה ועל כוונתו לפעול לחיזוק היחסים עמה. לאחר השהיית הסיפוח, זה נהיה יותר אפשרי. אשכנזי קיים פגישות ושיחות עם שרי חוץ אירופים, כולל עם ג'וזף בורל, הממונה על יחסי החוץ של האיחוד האירופי.

בורל, שעם כניסתו לתפקיד הובע חשש שיאמץ גישה עוינת כלפי ישראל, דווקא הביע לאחרונה תמיכה בחידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג בין ישראל לאיחוד ("מועצת האסוציאציה") שמוקפא מאז 2012.

ליחסים בין ישראל לאיחוד האירופי יש פוטנציאל רב. שני הצדדים יכולים להרוויח משיתוף הפעולה ומהידוק החיבור המוסדי של ישראל לאיחוד. ואולם, שדרוג היחסים קשור להתרחשויות עם הפלסטינים. ממשלות ישראל האחרונות ניסו למחות על כך, ואולם הזיקה בין הדברים בהחלט קיימת.

גם אם ישראל לא מספחת לבסוף שטחים, ככל שהיא ממשיכה לבנות בהתנחלויות ולהרחיק את פתרון שתי-המדינות – הדבר משפיע לרעה על היחסים עם אירופה. נכון, הפיצול בין המדינות החברות באיחוד מונע בשנים האחרונות הודעות ביקורת משותפות לכלל המדינות נגד ישראל. אך, גם שדרוג לא קורה.

האיחוד האירופי דווקא הציע ב-2013 לישראל (ולמדינה הפלסטינית העתידית) לכונן "שותפות מועדפת מיוחדת" לאחר השגת הסכם שלום ישראלי-פלסטיני. ההצעה אומנם נותרה עמומה, ובכך נפגעה היעילות שלה, אך ישראל נמנעה עד היום מלהגיב אליה.

באירופה גם הדגישו שהביקורת על ישראל בנושא הבנייה בשטחים, כולל הדרישה לסימון מוצרי התנחלויות, אינה קריאה לחרם על ישראל, כפי שנטען על ידי גורמי ימין, וכי שדרוג יחסים יתאפשר ברגע שתשנה ישראל את מדיניותה.

השהיית הסיפוח יצרה תנאים להתקדמות, בדמות ההזמנה לאשכנזי לפגוש את שרי החוץ האירופים והנכונות באיחוד לבחון את כינוסה של מועצת האסוציאציה. הדיאלוג הישראלי-אירופי התמקד בשנים האחרונות בעיקר בסוגיות ביטחוניות כמו איראן וחיזבאללה, אבל חשוב שהגלגול החדש של הדיאלוג יעסוק גם בחיזוק יחסי ישראל-אירופה ובדרכים בהם יכול האיחוד לקדם שלום ישראלי-פלסטיני ושיתוף פעולה אזורי.

בימים אלו, ישראל והאיחוד האירופי מגלים מחדש האחד את השני מבחינה פוליטית ומדינית. אם בעבר שמענו את שר האנרגיה הישראלי אומר לאיחוד האירופי "שילכו לאלף אלפי עזאזל", הרי שכיום אומר שר החוץ ש"אירופה היא שחקן מרכזי בעולם והיא חשובה לישראל".

זו התפתחות חיובית, גם עבור מדיניות-החוץ הישראלית וגם עבור השאיפה לקרב מחדש את ישראל למועדון המדינות הדמוקרטיות הליברליות. יש לעודד אותה, ולהבטיח שלא תהיה קצרת-מועד.

המאמר פורסם ב"גלובס", ב-7 בספטמבר 2020

הפוסט חלון הזדמנויות ביחסי ישראל-אירופה נפתח, האם נדע לנצל זאת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקביל, הלך וגבר המשבר בין איחוד האמירויות לרשות הפלסטינית. כך למשל התמיכה האמירתית במוחמד דחלאן, יריבו של אבו מאזן, שעוררה תרעומת ברמאללה. לכך נוספו צעדי נורמליזציה כלפי ישראל, שחלקם נעשו על גבם של הפלסטינים – דוגמת המטוס האמירטי שנחת לאחרונה בנתב"ג, עם סיוע רפואי שיועד כביכול לרשות הפלסטינית, שסירבה בכלל לקבלו.

בהודעה בעקבות פריצת הדרך עם ישראל, הביעו באמירויות תמיכה בפלסטינים ומחויבות לקידום הקמת מדינה פלסטינית, אך זה לא תורגם לדרישות מעשיות מישראל. בעבר, הציבו מדינות המפרץ כתנאי לנורמליזציה צעדים קונקרטיים שיעידו על התקדמות ממשית לעבר פתרון שתי-המדינות ולמחויבות ישראלית להשגתו. נראה שאיחוד האמירויות ויתרה על כך, לעת עתה.

אין עדיין ודאות עד כמה תהיה מוכנה איחוד האמירויות להגביה את תקרת הזכוכית שמציב המשך הסכסוך עם הפלסטינים על יחסיה עם ישראל. אבל, כן ברור שאם ישראל הייתה מביעה נכונות להתקדם בתהליך השלום עם הפלסטינים, מה שאנו רואים עם איחוד האמירויות היה משכפל עצמו למספר רב של מדינות ערב אחרות.

כפי שהסכמי אוסלו הולידו גל של הסכמים, ועידות אזוריות ופתיחת נציגויות מצד מדינות האזור, כך פריצת דרך עם אבו מאזן הייתה מובילה לעיצוב מחדש דרמטי של יחסי ישראל עם מדינות ערב והאסלאם. התנאים לכך בשלים כיום, אבל – בהיעדר מדיניות חוץ ישראלית תומכת שלום, ההישגים יישארו מוגבלים והזדמנויות עלולות להיות מוחמצות.

לקשר של ישראל עם איחוד האמירויות, שהתפתח בשנים האחרונות בצורה עקבית, יש אמנם מרכיבים חשאיים וביטחוניים, אבל ייחודו גם במרכיב האזרחי המשמעותי שבו – שנעדר מהיחסים בין ישראל למדינות אחרות באזור, כולל כאלה עמן יש הסכם שלום. ספורטאים ישראלים מתחרים באיחוד האמירויות עם סמלי הלאום, שרים ישראלים מבקרים שם בכנסים בינלאומיים וישראל מיוצגת בסוכנות האנרגיה המתחדשת של האו"ם שנמצאת באמירויות.

בנוסף, אלמלא הקורונה, היה נפתח באוקטובר בדובאי דוכן ישראלי רב רושם בתערוכת אקספו. נציגים רשמיים של איחוד האמירויות כתבו בעברית בטוויטר ובתקשורת הישראלית כשרצו להעביר מסרים לישראל נגד הסיפוח, ועוד. הפוטנציאל האזרחי, המדיני והכלכלי שביחסים ניכר לעין, ויכול לייצר מודל חדש ליחסים בין ישראל למדינות ערב, בו למשרד החוץ – ולא לגורמי הביטחון – יהיה התפקיד המוביל.

ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות מביא אל קיצו את חלום הסיפוח הרשמי של הימין הישראלי. לא בטוח שראש הממשלה בנימין נתניהו היה בכלל מתקדם לעבר סיפוח, ובשבועות האחרונים ניכר היה כי הרעיון נגנז ואינו זוכה לתמיכה האמריקנית הדרושה. מה גם, שאפילו בלעדי סיפוח, מצליח נתניהו בעקביות לעבות את השליטה הישראלית בשטחים.

ובכל זאת, ירידתו של הסיפוח מעל סדר היום מאפשרת לחזור ולקדם שיח של שלום ותקווה – לא רק עם שכנים רחוקים במפרץ, אלא גם עם שכנים קרובים בגדה המערבית וברצועת עזה. את הקשרים המתפתחים עם מדינות המפרץ – איחוד האמירויות, וכאלה שאולי עוד תלכנה בדרכה (בחריין?) – יש לרתום לטובת קידום שלום עם הפלסטינים, ולא לראות בהם מסלול עוקף. השגת פתרון שתי-המדינות היא אינטרס ישראלי לאומי, עם או בלי טיסות ישירות לדובאי.

המאמר פורסם ב"וואלה", ב-14 באוגוסט 2020

הפוסט פריצת הדרך עם איחוד האמירויות צריכה לשמש מנוף לשלום עם הפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תגובות הנגד שאנו עדים להן ברחבי העולם לעליית הלאומנות, הפופוליזם והימין הקיצוני מעודדות חיבורים בין גורמים פרוגרסיביים ממדינות שונות, יצירת מסגרות משותפות, ועשייה מתואמת. הדבר קורה בזירה הפוליטית ובחברה האזרחית כאחת. מצבו העגום של המחנה הפוליטי הפרוגרסיבי בישראל מקשה על מימוש הפוטנציאל שקיים בקשר עם מפלגות ומנהיגים ממדינות אחרות, אך בחברה האזרחית הישראלית – בה החידוד הרעיוני מובהק יותר ובה קיים מגוון רחב של ארגונים ופעילים חדורי להט לשינוי – צומחים להם שיתופי פעולה בינלאומיים רבי-משמעות. כחלק מהתחדשות המחנה הפרוגרסיבי בישראל והמאמצים להעצמתו, צריך לשים דגש גדול יותר על כינון שותפויות בינלאומיות.  

מערכות הבחירות האחרונות שהתקיימו בישראל הראו עד כמה הרשת הא-ליברלית העולמית מתפקדת כברית פוליטית הלכה למעשה. בעלי בריתו של נתניהו בעולם – טראמפ, פוטין, מודי, בולסונארו, אורבן וסלביני – התגייסו בזה אחר זה לסייע לו למצב עצמו כמדינאי-על ולזכות בתמיכת הציבור. פגישות, הזדמנויות צילום, מחוות מדיניות והצהרות ידידותיות היו חלק מהחבילה הזאת. אותם מנהיגים לא חששו להיות מואשמים בהתערבות בענייניה הפוליטיים הפנימיים של ישראל ונרתמו לטובת ידידם נתניהו.

מובילי מחנה המרכז והשמאל בישראל, לעומת זאת, נזהרו בשנים האחרונות מעידוד מעורבות מצד ידידיהם הבינלאומיים ערב בחירות. הם חששו מהאשמות כי הם מנסים להפעיל לחץ על ישראל מבחוץ וכי הם מעודדים התערבות זרה בפוליטיקה הפנימית. הם גם חששו שהתבטאויות ומעשים של גורמים בינלאומיים כלפי ישראל ערב בחירות לא ישפיעו על הציבור, או במקרה גרוע יותר – ישיגו דווקא תוצאה הפוכה וירחיקו בוחרים לזרועות הימין.

בחברה האזרחית, לעומת זאת, ניכרת התקדמות בשיתוף הפעולה בין פרוגרסיביים מישראל לשותפים לדרך בחו"ל. זאת, כתוצאה מכמה גורמים: 

ראשית, בשנים האחרונות החל תהליך שינוי תפיסתי, שמוביל יותר ארגונים ישראלים להתייחס בצורה חיובית לעשייה בינלאומית ולשותפויות עם ארגונים בחו"ל. הדבר נובע, בין היתר, מהכרה בכך שגורמים פרוגרסיביים במדינות שונות מתמודדים עם אתגרים דומים; מהתעצמות האיום על ערכי הדמוקרטיה הליברלית בישראל, שהובילה לחיפוש דרכי התמודדות חדשות; מהכרה בכך שבהיעדר אלטרנטיבה פוליטית משמעותית לשלטון הקיים, מוטל על החברה האזרחית למלא חלל אופוזיציוני; מהדרך שבה הרשתות החברתיות מנגישות מידע על פעילות ארגונים בארץ ובחו"ל ומקילות על יצירת קשרים; וכן מייצוג גובר של ישראלים בפורומים בינלאומיים ובארגוני-גג רב-לאומיים.

שנית, היווצרות מציאות שוויונית יותר בין ארגונים ישראליים לארגונים במערב. הממשק בין ארגונים פרוגרסיביים מישראל ובין שותפים מארה"ב ומערב אירופה לא נטה בעבר להיות שוויוני. מעבר לכך שהארגונים הזרים היו בדרך כלל גדולים יותר, מבוססים יותר ועשירים יותר, נציגיהם הגיעו למפגשים עם נציגי ארגונים ישראליים בעיקר מתוך רצון לתרום ולא להיתרם. המציאות הפוליטית שהשתנתה הביאה עמה שינוי בכיוון הרוח. בחירתו של טראמפ ועליית הימין הקיצוני באירופה יצרו שיח שוויוני. לכולם היו בעיות דומות שדורשות התמודדות משותפת, ודווקא הארגונים הישראליים – שמורגלים להיות במקום אופוזיציוני ולהתמודד עם שלטון הימין – היו יכולים כעת לייעץ ולסייע לעמיתיהם בחו"ל, שנאלצו להסתגל למצב פוליטי חדש.

שלישית, היווצרות חיבורים חדשים עם ארגונים במדינות שבהן הדמוקרטיה נשחקת. מרכז אירופה ומזרחה לא היו במשך השנים על הרדאר של ארגוני החברה האזרחית הישראליים. המדינות שנמצאות באזורים אלה לא מילאו תפקיד מרכזי באיחוד האירופי בנושאי מדיניות חוץ, לא היו להן משאבים כספיים לחלק לארגונים באזורנו והן לא גילו פעלתנות רבה בנעשה בזירה הישראלית. שני תהליכים מצטלבים הובילו בשנים האחרונות לשינוי  – השחיקה הדמוקרטית באותן מדינות והברית הפוליטית של מנהיגיהן עם נתניהו. הדבר עורר תשומת לב של ארגונים ישראליים ויצר מוטיבציה לחיבורים, חילופי ידע וכלים ושיתופי פעולה. לעתים יוזמות מסוג זה הגיעו גם מצדם של ארגונים במדינות האחרות, שחיפשו שותפים במחנה הפרוגרסיבי הישראלי.

לאור המגמות הללו החלו להתגבש צורות שונות של שיתופי פעולה בין ארגונים – בתחומים רעיוניים, תוכניים ופוליטיים. בנוסף, נוצר מרחב ביניים של שותפויות פרוגרסיביות שאינן רק בינלאומיות אלא גם חוצות מגזרים. מדובר בשותפויות שמחברות גורמים פוליטיים, מדיניים ואזרחיים גם יחד. בארה"ב ובריטניה, למשל, שותפויות כאלה מוכיחות עצמן כמרכזיות לחזרה של גורמים פרוגרסיביים לעמדות השפעה, כוח ורלוונטיות. מפלגות, פוליטיקאים ומדינאים ניזונים באופן רשמי וישיר מארגוני שטח וממכוני מחקר ומדיניות, בעלי תפיסת עולם רעיונית, שמייצרים רעיונות ופעולות. צורת עבודה זו עדיין אינה רווחת מספיק בישראל, ודאי שלא בצדו השמאלי של המפה הפוליטית, אך ניכר שהיא הולכת ומתפתחת ושחיבורים בינלאומיים יכולים לסייע לה לצמוח. ככל שפעילות מסוג זה גדלה, כך גוברים גם הקולות מצדה השני של המפה הפוליטית שמנסים לערער עליה – למשל, באמצעות ניסיונות להגביל פעילות בינלאומית של החברה האזרחית ולהקשות על קבלת תמיכה כספית ממקורות מימון זרים.

יצירת שותפויות בינלאומיות היא מטרה בעלת חשיבות עליונה עבור המחנה הפרוגרסיבי הישראלי, והיא צריכה להיות חלק מרכזי מתהליך ההתחדשות הרעיונית, הפוליטית והארגונית שלו. הזירה הבינלאומית בשלה לכך היום יותר מתמיד, לאור ההתמודדות הגלובלית עם משבר הדמוקרטיות הליברליות ועליית הפופוליזם, הלאומנות והימין הקיצוני. הזירה הישראלית בשלה לכך גם היא, עם היחלשות המסגרות המפלגתיות של השמאל והפניית העורף של חלקן לערכים ולאמונות שאותם הן אמורות לייצג. שותפים לדרך אפשר למצוא לא רק בארץ אלא גם בחו"ל, והשקעה בפיתוח הקשר איתם תניב תועלת גם בקידום שינוי מקומי וגם בהעצמת גל הנגד הגלובלי לעליית הלאומנות והימין הקיצוני.

המחנה הפרוגרסיבי בישראל צריך להתנער מהדה-לגיטימציה שעושה הימין לאלה בשמאל שעוסקים בפעילות בינלאומית. הרי זה בדיוק מה שעושה הימין, ובהצלחה לא-מבוטלת. מפלגות וארגונים פרוגרסיביים ישראליים, שיתנהלו עם הפנים לעולם ויציגו אלטרנטיבה רעיונית סדורה למדיניות הנוכחית, יגלו קשת רחבה של אפשרויות ושורה ארוכה של דלתות שייפתחו בפניהם. התנהלות כזאת תוכל לסייע להנחלת רעיונות פרוגרסיביים בדעת הקהל, לקידום פתרונות פרוגרסיביים לבעיות השעה ולהגעת מנהיגים פרוגרסיבים לעמדות השפעה.

תפיסה כזאת גם מתכתבת היטב עם המגמה של inter-sectionality, שצוברת תאוצה בעולם ושבבסיסה ההנחה שארגונים שונים – שפועלים כל אחד בתחום שונה ולמען מטרות שונות, אך תחת מצפן ערכי משותף – צריכים לסייע אלה לאלה בהתמודדות עם נושאים משותפים. בישראל, עדיין שוררת על פי רוב הפרדה בין ארגונים שמקדמים דמוקרטיה, זכויות אדם, שלום, שוויון יהודי-ערבי וצדק חברתי וכלכלי, אך אפשר כבר לאתר ניצנים של שיתופי פעולה ורישות מול אתגרים משותפים כמו איום הסיפוח. משבר הקורונה והשפעותיו – הגברת תחושת הסולידריות, ההכרה בצורך לפעול במשותף מול אתגרים גלובליים והרצון לחזק מוסדות ומנגנונים רב-לאומיים לשיתוף פעולה – מייצר הזדמנות לעודד מגמה זאת.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-12 באוגוסט 2020

הפוסט מה צריך המחנה הפרוגרסיבי בישראל עבור תחייה מחודשת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יולי 2020: 11 מגמות חצי שנתיות במדיניות החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדגש המדיני הגובר ששמה ישראל על מזרח אגן הים התיכון בעשור האחרון נשען על תגליות הגז הטבעי במימי ישראל ונעשה על רקע מתיחות מתמשכת עם טורקיה. ישראל שיתפה פעולה עם יוון וקפריסין כדי להקים ברית משולשת חדשה, במודל דומה לבריתות משולשות אחרות שהמדינות ההלניות פיתחו (למשל, עם מצרים). ברית זו זכתה לנראות ציבורית ולמיתוג, בעיקר דרך מפגשי פסגה חוזרים ונשנים של מנהיגי שלוש המדינות. האיחוד האירופי נרתם והביע נכונות לסייע במימון מחקר היתכנות של פרויקט צינור גז שאפתני מישראל, דרך המדינות ההלניות, לאירופה. בתחילת 2019 הוקם בקהיר פורום הגז המזרח ים־תיכוני (EMGF), שכיום מתמסד לקראת הפיכתו לארגון בינלאומי מוכר.

מלבד ישראל, חברות בו כיום הרשות הפלסטינית, מצרים, ירדן, איטליה, קפריסין ויוון. גם צרפת ביקשה להצטרף כחברה, בעוד ארצות הברית, האיחוד האירופי והבנק העולמי משמשים משקיפים. ישראל תוכל עקרונית להרוויח משיתופי פעולה מכלילים יותר במזרח אגן הים התיכון ומהצטרפות טורקיה ולבנון ל־EMGF (שתייצר אפשרויות דיאלוג חדשות עמן), אך זה לא צפוי בקרוב.

בשנים האחרונות הדגישה ישראל שהבריתות המתהוות שלה במזרח אגן הים התיכון אינן מכוונות נגד מדינה אחרת. כשישראל חתמה על הסכם פיוס עם טורקיה ב־2016 (שלא החזיק זמן רב מעמד), היא הצליחה לעשות זאת במקביל לקידום יחסים עם מצרים ועם המדינות ההלניות, שלהן סכסוכים עמוקים עם טורקיה. באחרונה החלה ישראל לקחת צד במתיחויות הגיאופוליטיות באזור, והביעה תמיכה ביוון וקפריסין אל מול הפעולות והשאיפות של טורקיה באזור. ואולם, לישראל יש גם אינטרס גיאופוליטי בשיפור יחסיה עם טורקיה. בעניין לבנון, ניסיונותיה של ארצות הברית לתווך בינה לבין ישראל על מנת לפתור את סכסוך הגבול הימי ביניהן טרם נחלו הצלחה.

בראש ובראשונה, ישראל צריכה למנף את ההתפתחויות החיוביות במזרח אגן הים התיכון כדי לקדם את פתרון הסכסוך עם הפלסטינים. התנעה מחדש של תהליך השלום – ולא מהלכי סיפוח בגדה המערבית – צריכה לעמוד בראש סדר העדיפויות של הממשלה החדשה. מעבר לתיירות בצל הקורונה, הזווית הים־תיכונית יכולה להביא לחשיבה חדשה ורעיונות רעננים לשיפור המצב ההומניטרי בעזה, לקידום שלום ושיתוף פעולה אזורי ולסייע ביישוב סכסוכים אחרים.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 14 ביוני 2020.

הפוסט ישראל צריכה למנף את ההתפתחויות החיוביות באזור כדי לקדם את פתרון הסכסוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי הוא שותף אסטרטגי של ישראל – במסחר וכלכלה, בדיפלומטיה וביטחון, בטכנולוגיה ותיירות, במחקר ובתרבות. הביקורת שהוא משמיע כלפי ישראל מכוונת למדיניותה כלפי הפלסטינים, ואינה אנטי-ישראלית מיסודה כפי שיש שמציגים זאת. האיחוד מתנגד להתנחלויות ולכוונות הסיפוח, הוא מעודד הבחנה בין השטחים לבין ישראל, אך בשום אופן אינו קורא לחרם על ישראל.

בשנים האחרונות סובל האיחוד האירופי מפיצול גובר בין המדינות החברות בו, שמונע קונצנזוס במגוון סוגיות של מדיניות-חוץ, ובכללן הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תומכי בנימין נתניהו באירופה, ובראשם ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן – שמרחיק את מדינתו מהדמוקרטיה, פועלים לסכל ביקורת על מדיניות ישראל בשטחים. מאז מחצית 2016 לא קיבלה מועצת שרי החוץ של האיחוד החלטות משותפות ביחס לישראל. העובדה שאירופה מתמודדת עם אתגרים חשובים יותר מבחינתה – פליטים, ברקזיט, ועכשיו הקורונה – תרמה לכך גם היא.

ואולם, באירופה לא מוכנים להבליג על כוונות הסיפוח. ראשי האיחוד ומדינות מרכזיות בו מוצאים דרכים לעקוף את הפיצול על מנת להביע מחאה, התנגדות ואזהרות בפני ממשלת ישראל: אמירות תקיפות של שר החוץ האירופי החדש ג'וזף בורל, הצהרות משותפות של מדינות שחברות במועצת הביטחון של האו"ם, מחאות מתואמות בפני משרד החוץ הישראלי מצד שגרירים אירופים ושיתוף פעולה עם גורמים בינלאומיים אחרים – דוגמת הליגה הערבית – שמתנגדים גם הם לסיפוח.

בשבועות האחרונים עשו נציגי האיחוד שימוש בכל הכלים האלה. הם הביעו התנגדות חד-משמעית לסיפוח, הדגישו שמדובר בהפרה של החוק הבינלאומי, המליצו לישראל להימנע מכך, וחלקם הזהירו מפני פגיעה ביחסים והשלכות משפטיות. יחד עם זאת, ניכר שבאירופה מעדיפים קודם כל לראות איזה סוג והיקף של מהלך סיפוח יחליט נתניהו לקדם, בטרם יציגו צעדי תגובה קונקרטיים ותג מחיר ממשי.

הבדלי הגישות בין מדינות אירופה בולטים בניסוחי ההצהרות שלהן. צרפת, אירלנד ושבדיה, למשל, מתבטאות באופן החריף ביותר. גם שר החוץ האירופי בורל מגיב בבוטות, אך העובדה שאינו מייצג עמדה אחידה של כלל מדינות האיחוד מחלישה בשלב זה את משמעות דבריו. במקביל הוא מקפיד לחזק את הקשר בין האיחוד לבין ירדן.

בישראל התרגלו לראות באירופה גורם מוחלש בזירה הבינלאומית, שאין צורך לקחת ברצינות את מחאותיו. אולם הדבר עלול להתגלות כשגוי במידה שיוחלט על סיפוח, שמשנה בעיניים אירופיות את כללי המשחק. מנהיגים בולטים ביבשת עלולים להוביל מהלכים – בתוך מוסדות האיחוד ומחוצה להם – שיגבו מחיר מישראל.

ואולם, מעבר לאיום ב"מקלות", האיחוד גם מציע "גזרים" במידה שתבחר ישראל להתקדם לעבר פתרון שתי המדינות. בפני ישראל עומדת מאז 2013 הצעה אירופית לשדרוג משמעותי של היחסים למעמד של שותפות מועדפת מיוחדת. את ההצעה הזאת – שלה ישראל טרם ענתה – הגיע הזמן לבחון בחיוב.

"יום אירופה" שמצוין השבוע ביבשת, הוא הזדמנות טובה לשר החוץ המיועד גבי אשכנזי לשדר בימיו הראשונים בתפקיד מסר חדש של שותפות וידידות, מחויבות לערכים דמוקרטיים, מוכנות לדיאלוג ופתיחות לביקורת. זאת במקביל לפעילות מצדו למניעת סיפוח – לא רק בגלל ההתנגדות האירופית, אלא בראש ובראשונה מתוך דאגה לאינטרסים האזוריים של ישראל, לאופייה כמדינה ולסיכויי השלום.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 13 במאי 2020.

הפוסט לפני הסיפוח, מוטב שאשכנזי יתקשר לאירופים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תחת הממשלה היוצאת, חלה ירידה עקבית במעמדו של משרד החוץ, ואתגרים ארוכי-שנים לדיפלומטיה הישראלית קיבלו ממדים חמורים יותר. סמכויות הועברו ממשרד החוץ למשרדי ממשלה אחרים, ובראשם המשרד לעניינים אסטרטגיים; המשבר התקציבי של משרד החוץ החריף, באופן שהוביל לקשיי תפקוד ועיצומים; והדרתם של אנשי מערך החוץ מצמתי קבלת החלטות הפכה משמעותית עוד יותר, עד כי דיפלומטים קבלו על חוסר רלבנטיות והשפעה. כל זאת, בעוד ראש הממשלה (ושר החוץ בפועל – פורמלית עד לפני כשנה, ובאופן מעשי גם כיום) ריכז בידיו ובידי אנשי אמונו את מרבית העשייה המדינית.

לאורך השנים האחרונות, השמיעו גורמים שונים בציבוריות הישראלית קול צעקה נגד הירידה במעמד המשרד, והדגישו את הנזק שהדבר מסב לביטחון הלאומי של ישראל. חברי כנסת התבטאו בנידון במליאה, בוועדות, בשדולות, במסיבות עיתונאים, כבסיס להצעת חקיקה ובמאמרי דעה; מכוני מחקר ומדיניות הצביעו על הצורך בהעצמת הדיפלומטיה הישראלית והציגו דרכים כיצד לעשות זאת; שגרירים בדימוס החלו לפעול במשותף כדי להעלות את נושא מעמד המשרד על סדר היום הציבורי; גורמים מתוך משרד החוץ ניהלו מאבקים ומחאות, גם בזירה הציבורית; נציגי חברה אזרחית ותרבות שפועלים בזירה הבינלאומית הצביעו על הקשיים שמציבה בפניהם חולשת המשרד; והציבור הישראלי הביע בסקרי דעת קהל את חוסר שביעות הרצון שלו מהתנהלות העניינים הזאת.

האתגרים שעומדים כיום לפתחה של ישראל הם מדיניים יותר, וצבאיים פחות. כך גם ההזדמנויות, שעיקרן אפשרויות רבות יותר לישראל להגביר את השייכות שלה באזורים סביב לה – המזרח התיכון, אירופה ואגן הים התיכון.

כפי שמראה משבר הקורונה, העידן הנוכחי גם דורש התנהלות דיפלומטית מוגברת סביב סוגיות גלובליות. רק בימים האחרונים, למשל, מילא משרד החוץ תפקיד מרכזי במהלכים מדיניים שאפשרו הבאת מסיכות וציוד לבדיקות קורונה ממדינות זרות לישראל.

המעורבות הישראלית בסוגיות מסוג זה אינה מסתכמת רק בקידום טובתה של ישראל, אלא גם כוללת (וצריכה לכלול יותר) היבטים של ערבות הדדית בינלאומית – הצבת הידע, הנכסיות והמשאבים הישראלים לטובת מדינות ועמים אחרים, שמתמודדים עם תופעות גלובליות מאתגרות.

במציאות שכזו, חשיבותה של הדיפלומטיה גוברת. יותר מתמיד, על ישראל לאמץ מדיניות-חוץ עם הפנים לעולם. כזו שלא מתמקדת עוד בהסתגרות, הדיפת ביקורת, הסברה וסיכול יוזמות, אלא שרואה את ישראל כשחקן מרכזי יותר בזירה הגלובלית, שמגבירה את המעורבות של ישראל בארגונים בינלאומיים ובסיוע חוץ, ושמגלה פתיחות לדיאלוג עם קהלים רחבים (גם ביקורתיים) תוך מחויבות למערכת הערכים הדמוקרטית.

הצלחתה של ישראל בעידן הנוכחי תהיה תלויה במידה רבה ביכולתה לפעול יחד עם מדינות אחרות כדי לאתר ביחד פתרונות לאתגרים, לקדם אינטרסים משותפים, ולייצר מסגרות חדשות לפעולה. לשם כך, דרוש משרד חוץ בעל יכולות והשפעה, ומרכיב מרכזי בכך הוא זהות שר החוץ הבא.

הממשלה הבאה תצטרך למנות שר חוץ במשרה מלאה מיום הקמתה, בשונה ממה שעשה נתניהו כשהרכיב את ממשלתו היוצאת. ואולם, המינוי כשלעצמו אינו הפתרון. חשוב שיהיה זה שר עם עוצמה פוליטית לצד מוטיבציה ויכולת לשנות. שר שינקוט צעדים מהירים לחיזוק המשרד – ובראשם החזרת סמכויות והגדלת תקציב, שיוביל רפורמה במבנה המשרד ובאופן פעילותו, שישפר את הממשק בין המשרד לבין הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל, ושיקדם שינוי מדיני.

יהיה עליו לבחון את ההישגים והכישלונות של ישראל בתחום החוץ בשנים האחרונות; לשים לב להזדמנויות שפוספסו, לשלום שהתרחק, לאיומים שהתעצמו, לערכים שנשחקו ולמערכות היחסים שנפגעו; לגבש תפיסת מדיניות-חוץ לאומית חדשה ולהבטיח את תמיכת הממשלה בה; ולצאת למסע מדיני שיוציא את משרד החוץ מהבידוד ויצעיד את ישראל לעתיד של שלום, שגשוג וביטחון, בו תמצא את מקומה הראוי באזורים סביב לה ובמשפחת העמים.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-17 במרץ 2020

הפוסט להוציא את משרד החוץ מהבידוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

א. מבוא

במשך כמעט ארבע שנים לא היה לישראל שר חוץ במשרה מלאה. מה-14 במאי 2015 ועד ה-17 בפברואר 2019 כיהן ראש הממשלה נתניהו גם כשר החוץ. היו אלו שנים בהן מעמד משרד החוץ הלך ונחלש ושבהן אתגרים ארוכי-שנים לדיפלומטיה הישראלית קיבלו ממדים חמורים יותר – סמכויות הועברו ממשרד החוץ למשרדי ממשלה אחרים, ובראשם המשרד לעניינים אסטרטגיים; המשבר התקציבי של משרד החוץ החריף, באופן שהוביל לקשיי תפקוד ועיצומים; והדרתם של אנשי מערך החוץ מצמתי קבלת החלטות הפכה משמעותית עוד יותר, עד כי דיפלומטים קבלו על חוסר רלבנטיות והשפעה. כל זאת, בעוד ראש הממשלה (ושר החוץ בפועל) ריכז בידיו ובידי אנשי אמונו את מרבית העשייה המדינית, בה הפגין פעלתנות רבה ושבהישגיה הוא מתהדר לקראת הבחירות.

לאורך השנים, השמיעו גורמים שונים בציבוריות הישראלית קול צעקה נגד הירידה במעמד המשרד, והדגישו את הנזק שהדבר מסב לביטחון הלאומי של ישראל. חברי כנסת התבטאו בנידון במליאה, בוועדות, בשדולות, במסיבות עיתונאים, כבסיס להצעת חקיקה ובמאמרי דעה; מכוני מחקר ומדיניות הצביעו על הצורך בהעצמת הדיפלומטיה הישראלית והציגו דרכים כיצד לעשות זאת; שגרירים בדימוס החלו לפעול במשותף כדי להעלות את נושא מעמד המשרד על סדר היום הציבורי; גורמים מתוך משרד החוץ ניהלו מאבקים ומחאות, גם בזירה הציבורית; גורמים בחברה האזרחית ובעולם התרבות שפועלים בזירה הבינלאומית הצביעו על הקשיים שמציבה בפניהם חולשת המשרד; והציבור הישראלי הביע בסקרי דעת קהל את חוסר שביעות הרצון שלו מהתנהלות העניינים הזאת.

הנזק שנגרם כתוצאה מהיעדר שר חוץ במשרה מלאה היה טיעון מרכזי בשיח הציבורי על הידרדרות מעמד משרד החוץ בשנים 2015-19. מובן היה לאנשי המקצוע העוסקים במלאכה שתהליך חיזוק המשרד מחייב שר שיקדיש את עיקר מרצו וזמנו לטיפול בענייני משרד החוץ, לקידום מעמדו של המשרד אל מול גורמי ממשל שונים (ובראשם משרד האוצר ומערכת הביטחון) ולהובלת מדיניות-החוץ הישראלית. מינוי שר נתפס כתנאי הכרחי, גם אם לא מספק, להעלאה מחודשת של הדיפלומטיה הישראלית על הפסים.

והנה, בפברואר 2019, הגיעה ההזדמנות. בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ בעקבות ריבוי התפקידים אותם מילא נתניהו במקביל לתפקידו כראש הממשלה, החליט נתניהו למנות את שר התחבורה ישראל כ"ץ כממלא מקום שר החוץ. "זה רגע מרגש עבורי, אני נכנס היום ברגל ימין למשרד החוץ כשתחושת שליחות גדולה מלווה אותי," אמר כ"ץ בעקבות המינוי. הבחירות של אפריל 2019 היו מעבר לפינה, ונראה היה שהמינוי הוא קצר-מועד. ואולם, המשבר הפוליטי המתמשך, הוביל גם להתארכות כהונתו של כ"ץ, שמקץ שלושה חודשים הפכה ב-29 במאי 2019 – כנדרש על פי החוק – למינוי של קבע. "כבן להורים ניצולי שואה, אני רואה בזה רגע מיוחד ומרגש," הגיב לכך כ"ץ. ואכן, נושא השואה מילא תפקיד משמעותי בכהונתו בתפקיד עד כה.

בחלוף שנה מאז מינוי כ"ץ לשר החוץ, ניתן לבחון את השפעת מינויו ותפקודו על מעמד משרד החוץ ועל מדיניות-החוץ הישראלית. זאת, גם על מנת להעריך באילו תנאים יכול מינוי שר חוץ במשרה מלאה להעצים את הדיפלומטיה הישראלית, ועל מנת לסייע בהכוונת הממשלה הבאה לנקיטת צעדים מועילים לחיזוק משרד החוץ. מסמך זה מסכם את שנת כהונתו של כ"ץ כשר החוץ, על בסיס מידע שפורסם בכלי התקשורת ובאתר משרד החוץ. הוא בוחן היבטים פנים-משרדיים ומדיניים כאחד, תוך הכרה בכך שבתקופת כהונה קצרה, ועוד בשנה בה מתקיימות שלוש מערכות בחירות, יכולת הפעולה וההשפעה היא מוגבלת.

ב. בצילו של נתניהו

מינוי של כ"ץ לא שינה את הדומיננטיות של נתניהו בניהול יחסי החוץ של ישראל. נתניהו המשיך להוביל את העשייה המדינית של ישראל בשנה שחלפה, לא רק ברמת קבלת ההחלטות אלא גם בביצוען בפועל. נתניהו נסע, נתניהו נפגש ונתניהו נאם. כל זאת, על רקע שלוש מערכות בחירות, שבכולן בחר ראש הממשלה להדגיש את פעילותו הבינלאומית ולייצר מהלכים בזירה זאת ערב בחירות. מקומו של שר החוץ נפקד מרוב רובה של עשייה זאת, וניכר שהדבר התקבל על ידו בהבנה וללא קריאת תיגר. יוצא הדופן העיקרי בכך היה החלטתו של נתניהו לוותר – לראשונה אחרי תשע שנים, ובגלל הנסיבות הפוליטיות – על הנאום השנתי שלו בעצרת הכללית של האו"ם, ולהטיל את המשימה על כ"ץ.

המשך הבולטות של נתניהו בזירת יחסי החוץ במהלך שנת כהונתו של כ"ץ בתפקיד באה לידי ביטוי מובהק דווקא באתר משרד החוץ. אתר המשרד באנגלית כולל חלק בולט של הודעות לתקשורת, אליו מועלות באופן שוטף הודעות לעיתונות (של המשרד ושל הממשלה), הצהרות ועדכוני חדשות. מבין כלל ההודעות שהועלו לאתר מאז מינוי של כ"ץ – שמספרן גבוה מ-350 – הכותרת של כ-250 עוסקת בנתניהו (למעלה מ-70%), ורק של כ-20 בשר החוץ כ"ץ (כ-6%). גם הנשיא ריבלין (כ-80 ידיעות) כיכב באופן משמעותי יותר משר החוץ.

עיקר הידיעות שעסקו בשר כ"ץ, פורסמו בשלושת החודשים האחרונים, ונתון זה מצביע על התנהלות שונה מצד המשרד ו/או השר בכל הנוגע למיצובו הציבורי. עם זאת, עיון בידיעות שפורסמו מעיד על כך שבשנת כהונתו קיים השר כ"ץ כמות נמוכה יחסית של פגישות מדיניות וביקורים מדיניי ם. עיקר הידיעות באתר משרד החוץ על אודות פועלו עסקו בתגובות שלו – חיוביות ושליליות – למהלכים שנקטו מדינות אחרות ושיש להם רלבנטיות לישראל ולעם היהודי, עם דגש על נושא המלחמה באנטישמיות.

באופן כללי, ניכר שכ"ץ קיבל על עצמו גם את סגנון ההתנהלות של נתניהו בזירה הבינלאומית – תגובות אגרסיביות כלפי גורמים ביקורתיים, ובראשם האיחוד האירופי וגופים רב-לאומיים – ושהייתה הלימה בין סדר היום המדיני שהוביל ראש הממשלה לבין זה של שר החוץ. הלימה שכזו לא תמיד מתרחשת במערכת היחסים בין ראש ממשלה לשר החוץ שלו, שלעתים קרובות בהיסטוריה הישראלית עמדו בראש מפלגות יריבות והיו
בעלי אינטרסים פוליטיים שונים.

מקרה חריג בו סטה כ"ץ מהקו אותו הכתיב נתניהו הייתה האמירה שלו נגד פולין בנושא זיכרון השואה, מיד עם כניסתו לתפקיד, שהובילה לביטול פסגת מדינות וישגראד (צ'כיה, הונגריה, פולין וסלובקיה) בישראל, לה ייחס נתניהו חשיבות רבה ערב הבחירות. כ"ץ " מודר מיד על ידי ראש הממשלה מטיפול בנושא, ונראה כי נתניהו הרחיק אותו מטיפול גם בנושאים אחרים" נטען בתקשורת. ראש המל"ל בן שבת וראש המוסד כהן היו אלו שביצעו עבור נתניהו שליחויות מדיניות מגוונות.

ג. הצהרות על מהלכים לאומיים

במהלך כהונתו כשר התחבורה, קידם כ"ץ שתי יוזמות אזוריות שהפכו עם השנים מזוהות עימו וזכו לתהודה תקשורתית – היוזמה להקמת אי מלאכותי מול חופי רצועת עזה ויוזמת "מסילות לשלום" לחיבור מדינות המפרץ לנמל חיפה באמצעות מסילות רכבת. גם בכהונתו כשר חוץ, ניסה כ"ץ להטביע חותם באמצעות הכרזה על תכניות שאפתניות ורפורמות מבית מדרשו.

כך, ניתן לציין את הידיעות מיולי 2019 על רפורמה שמקדם השר כ"ץ " להסיט את משרד החוץ לעניינים כלכליים". לפי הדיווחים, בעקבות הרפורמה שירות החוץ יתמקד בעיקר בקידום יחסיה הכלכליים של ישראל בעולם, ונציגויות ישראל בעולם יימדדו לפי הישגיהן בתחום הסחר. במשרד החוץ ובקרב מומחים לא – ממשלתיים הובע חשש שהמהלך ירחיק את משרד החוץ עוד יותר ממוקדי קבלת ההחלטות הדיפלומטיות.

בתחום המדיני, פורסם ביולי 2019 כי השר כ"ץ הוביל במשרד החוץ את גיבושה של תכנית לאומית להעברת שגרירויות לירושלים, אותה התכוון להציג לממשלה ושהייתה אמורה לכלול חבילת תמריצים שתעודד מדינות להעביר את שגרירותיהן. " חיזוק מעמדה של ירושלים בעולם הוא היעד החשוב ביותר שהצבתי לעצמי כשר החוץ," טען כ"ץ, והמשיך בכך את הקו שהובילה קודם לכן סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי, שהדגישה פעמים רבות את עבודת המטה שהיא מובילה בנושא במשרד. עוד בנושא ירושלים, באוקטובר 2019 פורסם כי כ"ץ הורה להנהלת משרדו להכין תוכנית "לעצירת פעילות ממשלת תורכיה בירושלים," שתובא לדיון בקבינט לאור הרגישות המדינית של הנושא.

הצהרות שאפתניות מצד השר כ"ץ נשמעו גם בקשר ליחסי ישראל עם מדינות ערב. בעת ביקורו באבו דאבי ביולי 2019, הצהיר כ"ץ שהוא "שמח לקדם ביחד עם ראש הממשלה את מדיניות ה'נורמליזציה מתוך עוצמה'." בחשבון הטוויטר שלו הרחיק לכת עוד יותר וקרא לכונן "שלום מתוך עוצמה" שלושה חודשים מאוחר יותר, דווח כי כ"ץ החל לקדם – בתמיכת ראש הממשלה – השגת הסכמי אי-לוחמה עם מדינות בעולם הערבי, בעיקר במפרץ, שיסיים את הסכסוך עמן.

היוזמות הנ"ל יצאו ברובן לאוויר העולם בעיתוי דומה – קצת יותר מחודש לאחר מינויו של כ"ץ לשר חוץ קבוע. הן נראו כניסיון של השר החדש לייצר סדר יום ושיח ציבורי, בזמן קצר ובנושאים שונים, אך לא ברור האם התקבלו לאחר עבודת מטה או תכנון מדיני. בחלוף החודשים, רעיונות הרפורמה "הדיפלומטיה הכלכלית" והתכנית לעצירת תורכיה בירושלים נעלמו מהשיח, ללא הבשלה למהלך רחב-ההיקף שתוכנן; הניסיונות לשכנע מדינות להעביר שגרירויות לירושלים נמשכו כמקודם, ללא אישור תכנית לאומית והקצאת משאבים; והמהלכים לקידום הסכמי אי-לוחמה עם מדינות ערב התנהלו מאחורי הקלעים והעלו ככל הנראה הילוך, אך לא הניבו עד כה את התוצאות המיוחלות.

ד. אוזלת יד מול המשבר במשרד החוץ

באוגוסט 2019, התכנסה הוועדה הזמנית לענייני חוץ וביטחון של הכנסת לדיון מיוחד בהשתתפות השר כ"ץ, מנכ"ל משרד החוץ יובל רו תם (שמכהן בתפקידו מאז אוקטובר 2016 ,הכהונה הארוכה ביותר של מנכ"ל במשרד מאז שנת 2000) ובכירים מהמשרד. בדיון, התייחס כ"ץ גם למצב המשרד, ואמר ש" לפני חצי שנה מוניתי לתפקיד ממלא מקום שר החוץ ונכנסתי למשבר קיים […] היו שתי סוגיות עיקריות: סוגיית שכר חו"ל שהוסדרה כבר, וסוגיית תקציב המשרד שאני בטוח שתיפתר."

חצי שנה נוספת חלפה, והמשבר התקציבי במשרד החוץ לא נפתר. הוא רק הלך והעמיק. חלק מהסיבה לכך נעוץ במשבר הפוליטי, היעדר ממשלה והיעדר תקציב מדינה מאושר. משרד החוץ, שגם כך היה שרוי במשבר תקציבי, מיצה בשלב מוקדם את התקציב שעמד לרשותו לשנת 2019, מתוך ציפייה לתקציב מוגדל לאחר הבחירות שנערכו בחודש אפריל. ואולם, לא כך קרה. המשרד נותר ללא המשאבים הכספיים שדרושים לשם פעילויות בסיסיות ויומיומיות, ונאלץ להתמודד עם קיצוצים נוספים.

המשבר התקציבי זכה לסיקור תקשורתי, שהבליט כל פעם היבט פרקטי אחר שלו: ביולי 2019, דווח על ראשי נציגויות בחו"ל שקובלים על כך שאין להם כסף מהמשרד לנסיעה ברכבת או לכוס קפה בפגישות עבודה; באוגוסט דווח שלמשרד אין כסף לקנות יומנים לדיפלומטים, שעולים 15 ₪ כל אחד, ולמימון כיבוד עבור אירוח משלחות מחו"ל ואורחים מהארץ. נסיעות ופגישות עבודה בארץ ובחו"ל בוטלו. גם כנס השגרירים השנתי, אליו מגיעים ראשי נציגויות ישראל מחו"ל לשבוע של דיונים ותדרוכים, בוטל לראשונה מזה עשור בגלל הגרעון התקציבי.

למשבר התקציבי היו גם השלכות על תנאי העבודה של הסגל הדיפלומטי ועל הדרישות שהוצבו בפני נציגויות ישראל בחו"ל. במהלך שנת כהונתו של כ"ץ התרחשו משברים ספציפיים סביב כוונה להקפיא תשלום על שעות נוספות לעובדי משרד החוץ, למסות את דמי הייצוג המשמשים את הדיפלומטים לכיסוי הוצאות אירוח, ולצפות מנציגויות ישראל בחו"ל שיגייסו כספים ויקבלו תרומות לגיוס וקבלת תרומות לצורך קיום אירועי יום העצמאות וציון מועדים חשובים נוספים.

המשבר התקציבי החמור הוביל בחודש ספטמבר 2019 את החשב הכללי של משרד החוץ להוציא לכל עובדי המשרד מסמך הנחיות שהקפיא הלכה למעשה כמעט את כל פעילות המשרד. בנוסף, מינויים במטה המשרד בירושלים הוקפאו, ולשגרירים שסיימו את תפקידם ושבו ארצה לא מונו מחליפים, בין היתר בגלל מגבלות ממשלת המעבר ובגלל טענות על רצון נתניהו לשמור תפקידים פנויים למינויים פוליטיים עתידיים. כך, ישראל נותרה ללא שגרירים קבועים במקומות מרכזיים כמו קהיר, מוסקבה, פריז ואוטווה.

השר כ"ץ לא הצליח לתת מענה למשבר התקציבי, זולת פתרונות ביניים נקודתיים. ביוני 2019, לאחר השגת סיכום בין משרד החוץ למשרד האוצר שמנע שביתה בנציגויות על רקע משבר דמי הייצוג, אמר כ"ץ שזהו "צעד חשוב בדרך לחיזוק שירות החוץ" . את הציפייה מהדיפלומטים הישראלים לגייס כספים לאירועים בימים לאומיים הצדיק השר כ"ץ באומרו ש" מדינות דמוקרטיות ונאורות רבות, כגון ארה"ב, בריטניה וגרמניה, נשענות על תרומות וחסויות למימון אירועים של מדינתם." לאחר מכן, כנראה לאור עוצמת ההתנגדות למהלך, כ"ץ הנחה את מנכ"ל משרד החוץ למצוא פתרון שיאפשר את קיום הטקסים. " סיכמתי עם ראש אגף התקציבים מרידור שיוקצו כספים לפעילויות חיוניות, ויש לפעול בהתאם לסיכום זה," הוא אמר.

אל מול המשבר המעמיק, החריפו עובדי משרד החוץ את מחאתם. זו כללה איומים בהשבתה ובהפסקת הטיפול במסעות ראש הממשלה לחו"ל, הצהרות שמדגישות את חומרת המצב במשרד ואת הפגיעה החמורה בביטחון הלאומי וביחסי החוץ של ישראל, אזהרות מפני " פשיטת רגל מוסרית" לאור הדרישה לגיוס כספים לקיום טקסים והצהרות על סירוב לפעול על פי הנוהל, פניה של כ-90 ראשי נציגויות וצירים ליו"ר הועד המדיני במשרד, מכתב מחאה מאת כ-70 דיפלומטים בדימוס ופרסום פוסט מחאה בדף הרשמי של שגרירות ישראל באתונה לקראת ביקור נתניהו שם.

עיקר חיצי הביקורת של עובדי המשרד כוונו נגד ראש הממשלה ומשרד האוצר, אך גם מקומו של השר כ"ץ לא נפקד. בכירים במשרד החוץ טענו באוזני כתבים שהשר לא הצליח לתת מענה למשבר התקציבי, אינו מעורב בתחומים רבים בהם פועל המשרד, ומשמש כ"בובה" של נתניהו שממשיך לנהל את מדיניות-החוץ. ועד עובדי המשרד אפילו קיים הפגנה מול לשכתו. בקשת השר לאשר לרעייתו לטוס עמו לביקורים רשמיים בחו"ל במימון הממשלה וההתמהמהות שלו במתן גיבוי לשגריר רדא מנצור שעוכב בנתב"ג לא סייעו בשיפור הגישה כלפי השר בקרב עובדי המשרד. "מעבר לחידלון התקציבי, השר כ"ץ גם לא פעל להשבת סמכויות שנלקחו מהמשרד, כגון סוגיית ה-BDS", הוסיף השגריר בדימוס ברוך בינה, לשעבר סמנכ"ל משרד החוץ.

ה. חתירה לפריצת דרך עם המפרץ

בזירה המדינית, ההשפעה המשמעותית ביותר של כ"ץ הייתה ביחסים עם מדינות המפרץ. כאמור, פיתוח הקשר עם המפרץ (באמצעות יוזמת "מסילות לשלום") עמד על סדר יומו של כ"ץ עוד בתקופת כהונתו כשר התחבורה. במשרד החוץ הוא המשיך לפעול באותו כיוון, בתיאום עם המאמצים שהוביל נתניהו ובמקביל לנכונות גוברת מצד כמה מדינות ערב להתקדם במידת-מה ביחסים עם ישראל, ולתת לכך גם ביטוי פומבי.

בראשית יולי, לאחר הסדנה בבחריין בה חשף הממשל האמריקאי – ללא נוכחות ישראלית ופלסטינית רשמית – את החלק הכלכלי של תכנית השלום של טראמפ, ביקר כ"ץ באיחוד האמירויות. הוא השתתף שם בגלוי בוועידה של האו"ם שדנה בענייני סביבה, פרסם משם סרטון בו קרא לקדם נורמליזציה עם מדינות המפרץ בתחומים ביטחוניים, כלכליים ואזרחיים, ונפגש עם בכיר באיחוד האמירויות שאת זהותו לא חשף. את דרכו לאבו דאבי עשה כ"ץ, על פי התקשורת, במטוס פרטי שמסלולו עבר בשמי ערב הסעודית, בהסכמת הממלכה.

שבועיים לאחר מכן, במסגרת ביקור בוושינגטון בו השתתף בוועידה לחופש דת שארגנה מחלקת המדינה האמריקאית, נפגש כ"ץ עם מקבילו הבחרייני אל-חליפה )שכמה שבועות קודם לכן העניק ראיון טלוויזיה היסטורי לברק רביד וחדשות 13). הפגישה, שהתקיימה בסיוע הממשל האמריקאי, הניבה גם תמונה משותפת. ייתכן שהעובדה שבישראל יש שר חוץ במשרה מלאה, מאפשר לבכירים ערבים – שלא היו רוצים להתרועע עם נתניהו – לעשות זאת ביתר חופשיות עם כ"ץ. חודש לאחר הפגישה בוושינגטון, באוגוסט 2019, חשף כ"ץ שישראל לוקחת חלק במאמץ לאבטחת נתיבי השייט במפרץ מפני הפעילות האיראנית באזור. ובאוקטובר, השתתפה דנה בנבנשתי ממשרד החוץ בוועידה בינלאומית בבחריין שעסקה באותו נושא.

בין לבין, בשולי העצרת הכללית של האו"ם שהתכנסה בספטמבר 2019 בניו יורק, נפגש כ" ץ עם שר חוץ ערבי, שזהותו לא פורסמה. הפגישה נועדה ככל הנראה לקדם את היוזמה להסכמי אי-לוחמה בין ישראל לכמה מדינות ערביות, לה מסייע הממשל האמריקאי. את קיומה של יוזמה זו אישר כ"ץ בחודש אוקטובר. לדבריו, היוזמה עתידה לסיים את מצב הסכסוך עם מדינות אלו, לאפשר שיתוף פעולה אזרחי עמן עד לכינון שלום, ולקדם חזית משותפת נגד איראן. כ"ץ הדגיש גם בהזדמנויות נוספות את הצורך בברית ערבית-מערבית משותפת נגד איראן. זאת, במקביל לציוצים ואמירה בפרסית, בטוויטר ובנאומו באו"ם, שנועדו לאוזני העם והמשטר באיראן.

הפנייה לתושבי האזור בשפתם ניכרה גם בפעילותו של כ"ץ ברשת הטוויטר. לא אחת, צייץ כ"ץ בערבית – בין אם כדרך לאיים על החזבאללה, או כאמצעי להעברת מסרים חיוביים למדינות המפרץ. הדבר עלה בקנה אחד עם הדגש המוגבר ששמו דיפלומטים ממשרד החוץ בשנים האחרונות על פנייה דרך הרשתות החברתיות, בערבית, לציבור במדינות ערב – בייחוד במפרץ ובעיראק. דפים ייעודיים שהקים המשרד בפייסבוק ובטוויטר זכו למספר עוקבים גבוה, לעלייה בכמות התגובות החיוביות וליצירת ערוצי שיח חדשים לעולם הערבי. משרד החוץ החל ממלא תפקיד משמעותי יותר בקשר עם מדינות ערב עמן אין לישראל קשרים דיפלומטיים, והדבר בא לידי ביטוי גם באירוח משלחות ממדינות ערב, ובהובלת ההכנות לתערוכת אקספו 2020 שתיערך בדובאי ושבה יוצג דוכן ישראלי. כ"ץ עצמו תוכנן לבקר בדובאי בינואר 2020 במסגרת ההכנות לתערוכה ובהמשך לביקור מנכ"ל המשרד שם, אך הביקור נדחה.

לצד הפעלתנות של כ"ץ בקשר עם המפרץ, בלטה היעדרותו מזירות אחרות במזרח התיכון. כך, למשל, מי שביקר בשנה האחרונה מספר פעמים בקהיר היה שר האנרגיה שטייניץ, במסגרת פורום הגז של מזרח הים התיכון, ולא שר החוץ. כ"ץ גם לא מילא תפקיד משמעותי בקשר עם ירדן. עת הגיעו המתיחות והנתק בין נתניהו למלך עבדאללה לשיאם, מי שנפגש עם נציג בית המלוכה הירדני היה הנשיא ריבלין, ולא שר החוץ. גם את הקשר עם הרשות הפלסטינית לא הוביל כ"ץ, אלא שר האוצר כחלון. כלפי תורכיה, השמיע כ"ץ מסרים סותרים. מצד אחד, תקף את ארדואן באו"ם (" מי אתה שתטיף לישראל; אתה לא סולטן. תתבייש לך"), ומצד שני, קרא להגביר את היקף הסחר עמה. כ"ץ גם הביע התנגדות להסכם התורכי-לובי בנושא הגבול הימי ביניהן, בהתאם לעמדת יוון וקפריסין, אך הדגיש שהדבר לא צפוי להביא לעימות עם תורכיה.

ו. מעט פגישות מדיניות, הרבה ברכות וגינויים

במהלך שנת כהונתו, מיעט כ"ץ בנסיעות מדיניות ובפגישות עם בכירי מדינות אחרות. הוא רעייתו זכו אומנם לתמונה עם הזוג טראמפ, במסגרת קבלת הפנים שעשה נשיא ארה"ב למשלחות האו"ם בניו יורק. אולם, כשביקר כ"ץ בארה"ב ביולי 2019 לטובת הוועידה על חופש דת ורצה להיפגש עם מזכיר המדינה פומפאו, נאמר לו שלוח הזמנים של פומפאו לא מאפשר פגישה שכזו. זאת, למרות שמזכיר המדינה נפגש במהלך הוועידה עם שרי החוץ של יוון, בחריין, תוניסיה וקולומביה, ולמרות שכ"ץ הכריז לקראת נסיעתו על פגישתו הצפויה עם מקבילו האמריקאי. בהמשך כהונתו, באוגוסט 2019 חתם כ"ץ על מזכר הבנות בין סוכנויות הסיוע של ארה"ב (USAID) וישראל (מש"ב), ובנובמבר נפגש עם סגניות היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב.

דווקא עם שר החוץ הרוסי לברוב כ"ץ נפגש בשולי שני אירועים בינלאומיים בהם השתתפו שניהם – עצרת האו"ם בניו יורק (ספטמבר 2019) וכנס על אזור הים התיכון ברומא (דצמבר 2019 ,שם פגש גם בכירים נוספים). על פי הדיווחים, השיחות ביניהם נסובו על האיום האיראני ועל נעמה יששכר. כ"ץ קיים ביקורים גם בבריטניה (אוגוסט 2019), שוויץ (ספטמבר 2019) ויוון (אוקטובר 2019), שם נפגש עם שרי החוץ המקומיים לדיונים שהתמקדו באיראן, חזבאללה וחקיקה שוויצרית שמאפשרת לעצור קציני ם ומדינאים ישראלים. פורום השואה הבינלאומי, שהתכנס בישראל בינואר 2020 ,ושאותו הגדיר כ"ץ "האירוע המדיני הגדול ביותר מאז קום המדינה", סיפק לשר החוץ הזדמנויות להיפגש עם מנהיגים עולמיים נוספים, על פי רוב בעת קבלת פניהם בשדה התעופה. שם פגש כ"ץ את נשיא רוסיה פוטין, נשיא צרפת מקרון וסגן נשיא ארה"ב פנס.

בשיחתו עם פוטין בנתב"ג, רמז כ"ץ כי הוא מקבל את הנרטיב הרוסי לגבי שחרור המחנות במלחמת העולם השנייה, ולא את זה הפולני. היה זה שלב נוסף במשבר בין כ"ץ לפולין על נושא זיכרון השואה, שבא לידי ביטוי בביקורת של נשיא פולין דודה (שהחרים את פורום השואה) כלפי כ"ץ, גם בהקשר של המתיחות בין רוסיה לפולין סביב חלקן במלחמת העולם השנייה. עוד קודם לכן, האשים דודה את כ"ץ כי התבטאותו על כך ש"הפולנים ינקו את האנטישמיות מחלב אימם" הובילה לעלייה במספר התקריות האנטישמיות בפולין. ככלל, נושא האנטישמיות קרוב לליבו של כ"ץ, ובשלושה מקרים פרסם הודעות ברכה למדינות שנקטו צעדים בנושא – לארה"ב בעקבות צו שפרסם טראמפ שמטרתו מלחמה באנטישמיות, לפורטוגל על הצטרפות לברית הבינלאומית לזכר השואה (IHRA), ולצרפת על החלטתה לאמץ את הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA. גם בפגישתו עם נשיאת קרואטיה (במהלך ביקורה בארץ ביולי 2019, בו נפגשה גם עם נתניהו וריבלין), העלה כ"ץ את נושא המלחמה באנטישמיות והודה לנשיאה על הפעילות שעושה ארצה בנידון.

כ"ץ הרבה במהלך שנת כהונתו להוציא הודעת ברכה למדינות על צעדים שנקטו שהיו לרוחה של ממשלת ישראל. מעבר להצהרות בנושא הלחימה באנטישמיות, משרד החוץ בראשות כ"ץ פרסם גם הצהרות שבירכו את הונגריה על עמדתה בנושא החלטת התובעת בית הדין בהאג, את בוליביה על החלטתה לחדש יחסים עם ישראל, את ברזיל על פתיחת לשכת סחר בירושלים, את בוריס ג'ונסון על נצחונו בבחירות בבריטניה (לאחר שקודם לכן הביע כ"ץ תקווה שקורבין יפסיד), את ארה"ב על הצהרתה בדבר חוקיות ההתנחלויות, את מזכ"ל האו"ם על דו"ח שפרסם בדבר יישום החלטה 1701 של מועצת הביטחון בעניין לבנון, ואת המדינות שהתנגדו באו"ם להחלטה אנטי-ישראלית (כולל מדינות באירופה ששינו את הצבעתם המסורתית).

לצד הברכות, כ"ץ גם עסק לא מעט בפרסום גינויים, לעתים בשפה תוקפנית וחריפה. כ"ץ נזף בשגריר צ'ילה בעקבות ביקור שקיים נשיא במסגד אל-אקצא בלוויית בכירים פלסטינים, הביע דאגה ממצאי חקירה על אונר"א וקבע שאונר"א היא חלק מהבעיה ולא מהפתרון, הזהיר את ממשלת לבנון שאם לא תגביל את פעולות חזבאללה אז כל לבנון תסבול מהתוצאות, ועשה דה-לגיטימציה להודעת התובעת בבית הדין הבינלאומי בהאג שקבעה שיש עילה לפתוח בחקירת פשעי מלחמה מצד ישראל. כ"ץ גם חשף שהחשש מבית הדין בהאג הוא הסיבה להחלטת נתניהו להימנע עד כה מפינוי חאן אל-אחמר.

כ"ץ נקט קו לעומתי גם כלפי ביקורת של האיחוד האירופי על מדיניות ישראל בנושא הפלסטיני. בתגובה להחלטת בית הדין האירופי בדבר סימון מוצרי התנחלויות, אמר כ"ץ בנובמבר 2019 שההחלטה "פסולה ערכית ומוסרית" שיפעל למנוע את יישומה. בינואר 2020, כששר החוץ האירופי החדש בורל הזהיר את ישראל מפני השלכות של סיפוח שטחים, תקף אותו כ"ץ בסגנון לא-דיפלומטי: "בורל הוא לא הפריץ, ואנחנו לא יהודי הגלות שמרכינים ראש. סגנונו אינו ראוי. חלפו הימים שמישהו מאיים על יהודים ועל מדינת היהודים." בכך, המשיך כ"ץ את הקו האגרסיבי של נתניהו נגד בריסל, שמצייר את האיחוד האירופי כיריב של ישראל ולא כידיד (למרות שיתוף הפעולה רחב ההיקף עמו). כ"ץ לא נפגש עם בכירי האיחוד האירופי, אך כן הדגיש בראיון רדיו את חשיבות פגישתו עם ראש האופוזיציה האיטלקי סלביני, אחד המבקרים הגדולים של האיחוד.

ז. סיכום

מזה שנה יש לישראל שר חוץ במשרה מלאה, אך הדבר לא הוביל לחיזוק מעמדו של משרד החוץ. המשבר התקציבי של המשרד נמשך, פיזור סמכויותיו בין גורמי ממשל שונים נותר כשהיה, והשפעתו של המשרד על תהליכי קבלת החלטות עודנה נמוכה. הנסיבות הפוליטיות יוצאות הדופן עיכבו לבטח את יכולתו של השר כ"ץ לקדם שינוי, אך ניכר שלא רק בכך טמונה הבעיה. השר החדש בחר שלא לאתגר את אופן ההתייחסות של ראש הממשלה למשרד החוץ, והותיר את המשרד חלש.

כ"ץ חסה בצילו של נתניהו גם בכל הנוגע לעשייה המדינית, בה המשיך ראש הממשלה לתת את הטון, כפי שעשה במשך כמעט ארבע השנים בהן היה אחראי על משרד החוץ. העשייה הבינלאומית של נתניהו העלתה הילוך סביב מערכות הבחירות החוזרות, לאור רצונו לקדם במהלכן את תדמיתו כמדינאי-על. אל מול זאת, לשר כ"ץ לא נותר מרחב גדול לעשייה משלו. הוא ניסה למצב עצמו באמצעות פרסומים בתקשורת על רפורמות ותכניות לאומיות, שלא ברור עד כמה גובשו ביסודיות טרם הצגתן ושרובן לא הבשילו לכדי מהלכים של ממש.

זירה אחת בה בלטה עשייתו המדינית של כ"ץ היא ביחסים עם מדינות המפרץ, אותם הוא רצה לקדם עוד בתפקידו כשר התחבורה. ביקורו הפומבי של כ"ץ באבו דאבי, הצילום המשותף עם שר החוץ הבחרייני, ורתימת ארה"ב לניסיונות לקדם הסכמי אי-לוחמה היו המהלכים הבולטים בזירה זאת. הם התכתבו היטב עם מהלכים שמובילים הדרגים המקצועיים במשרד החוץ בנוגע ליחסים עם המפרץ (דוגמת, השתתפות ישראל באקספו 2020 והדפים בערבית ברשתות החברתיות). ואולם, ביחסים עם השכנים במצרים, ירדן והרשות הפלסטינית לא מילא כ"ץ תפקיד משמעותי, והיו אחרים בממשלה שנתנו בהם את הטון. גם את הברית המתחזקת עם יוון וקפריסין במזרח אגן הים התיכון הובילו אחרים.

כ"ץ מיעט יחסית בפגישות מדיניות ובנסיעות במסגרת תפקידו. הוא זכה אומנם לנאום בעצרת הכללית של האו"ם – שם נפגש עם בכירים ממדינות שונות – והוזמן לכמה ועידות בינלאומיות, אך לא נראה שהייתה לכך השפעה מדינית משמעותית. היחסים עם ארה"ב הוסיפו להתנהל דרך ערוצים שהוביל נתניהו, ובקשתו של כ"ץ לפגישה עם מזכיר המדינה פומפאו לא נענתה. וביחס לאירופה, המשיך כ"ץ – בהיקף פעילות מוגבל – את הקו האגרסיבי של נתניהו מול האיחוד האירופי ואת הניסיון לקדם יחסים עם מדינות ומנהיגים באירופה שמגלים אהדה כלפי ישראל. כ"ץ שם דגש בפועלו הבינלאומי על התנגדות לאנטישמיות, והדבר בלט במיוחד בהתבטאויותיו החריפות ביחס למעורבות פולין בשואה, שהובילו לביטול פסגת וישגראד שתוכננה להתקיים בישראל.

לא בכדי אמורה כהונת שר להימשך ארבע שנים. אין די בשנה אחת כדי להטביע חותם ולחולל שינוי, על אחת כמה וכמה כשמדובר על שנה בה מתנהלות שלוש מערכות בחירות. ואולם, ניכר כי שנת הכהונה של כ"ץ לא חוללה את השינוי המיוחל במדיניות-החוץ הישראלית. ממשלת ישראל הבאה תצטרך למנות שר חוץ במשרה מלאה מיום הקמתה. ואולם, כפי שהוכיחה השנה החולפת – המינוי כשלעצמו אינו הפתרון. חשוב שיהיה זה שר עם עוצמה פוליטית לצד מוטיבציה ויכולת לשנות. שר שינקוט צעדים מהירים לחיזוק המשרד – ובראשם החזרת סמכויות והגדלת תקציב, שיוביל רפורמה במבנה המשרד ובאופן פעילותו, שישפר את הממשק בין המשרד לבין הציבור ומקבלי ההחלטות בישראל, ושיקדם שינוי מדיני. יהיה עליו לבחון את ההישגים והכישלונות של ישראל בתחום החוץ בשנים האחרונות; לשים לב להזדמנויות שפוספסו, לשלום שהתרחק, לאיומים שהתעצמו, לערכים שנשחקו ולמערכות היחסים שנפגעו; לגבש תפיסת מדיניות-חוץ לאומית חדשה ולהבטיח את תמיכת הממשלה בה; ולצאת למסע מדיני שיצעיד את ישראל לעתיד של שלום, שגשוג וביטחון, בו תמצא את מקומה הראוי באזורים סביב לה ובמשפחת העמים.

הפוסט השר החדש הותיר את משרד החוץ חלש: שנה לכהונת ישראל כ"ץ כשר החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתקופה של קפאון מתמשך בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני ושל מתיחות גוברת על רקע כוונות הסיפוח של נתניהו, הנכונות של ישראל והרשות הפלסטינית לקחת חלק, במשותף, בייסוד ארגון חדש היא נקודת אור ודבר שאינו מובן מאליו. העובדה שה-EMGF משלב גם מדינות מאירופה ומהעולם הערבי כחברות מלאות, כמו גם את ארה"ב, האיחוד האירופי וגופים בינלאומיים (דוגמת הבנק העולמי) כמשקיפים, מדגישה עוד יותר
את ייחודיות המהלך.

הארגון החדש נולד למען מטרה כלכלית. המדינות החברות בו מעוניינות לשתף פעולה כדי להפיק את המקסימום ממצבורי האנרגיה שהתגלו בעשור האחרון במימי הים התיכון. ישראל נוטה להירתע לרוב מארגונים בינלאומיים, מחשש שתהיה נתונה בהם ללחצים על מדיניותה כלפי הפלסטינים. ואולם, למרות נטייתה הראשונית להותיר את הפורום כגוף בלתי-מחייב, הסכימה לבסוף ישראל למיסוד הפורום והפיכתו לארגון, כנראה על פי רצונה של מצרים. בעוד ישראל, יוון, קפריסין ואיטליה דנות באפשרות בנייתו של צינור גז מישראל לאירופה – שהיתכנותו הכלכלית, הטכנית והמדינית מוטלת מאוד בספק – הארגון החדש ממצב את מצרים, בה יש מתקנים להנזלת גז שיכולים לאפשר ייצוא לאירופה שלא באמצעות צינור, כמובילה אזורית בתחום האנרגיה.

הרכב המשתתפים הנוכחי של הארגון הוא ייחודי, אך אינו צריך להיות סופי. לבנון ותורכיה הן שתי מדינות בעלות חשיבות באזור שכרגע נפקד מקומן מה-EMGF – בשל סכסוכים ועימותים עם חברות בארגון. ואולם, על מנת לממש את פוטנציאל שיתוף הפעולה במזרח אגן הים התיכון, מן הראוי יהיה לפעול בעתיד לשילובן בארגון. גם האו"ם, שממלא תפקיד במשימות תיווך באזור מזרח הים התיכון – בין ישראל לחמאס, בין
התורכים והיוונים בקפריסין, ובין ישראל ולבנון בעניין סימון הגבול הימי – יכול להיות מיוצג בארגון כמשקיף.

בכך, הארגון יהפוך לבעל פוטנציאל מדיני, ולא רק כלכלי, כולל במאמצים לקידום שלום ישראלי-פלסטיני. בשנים האחרונות אין בנמצא גופים רב-לאומיים שפועלים ביעילות למען מטרה זו. תחת ממשל טראמפ, הקוורטט (ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם) איבד מחשיבותו, שהייתה מוגבלת עוד קודם לכן. מאמצים שהובילה צרפת להקים קבוצת תמיכה בינלאומית לתהליך השלום, לא צלחו. היעדר גוף רב-לאומי בעל משקל מקשה, למשל, על הקהילה הבינלאומית להוציא לפועל את כוונתה לגבש חבילת תמריצים פוליטיים וכלכליים לשלום, שיוצגו במתואם לישראל ולפלסטינים.

עבור הנהגה ישראלית חדשה, שתהיה מעוניינת בהתנעה מחודשת של תהליך השלום ושתשאף לחבר בין הקשרים האזוריים לסוגיה הפלסטינית, ה-EMGF יוכל להיות נכס. עד שכך יקרה, ומעבר להיותו ערוץ קשר נוסף לרשות הפלסטינית, הארגון החדש יכול לסייע בקידום יחסי השלום עם מצרים וירדן. ייצוא הגז למצרים וביקורי שר האנרגיה בקהיר למפגשי הפורום כבר מחוללים שינוי ביחסים. ואולם, בקהיר אין כיום לישראל שגריר, זאת למרות שמשרד החוץ כבר אישר לפני כשנה וחצי את מינויה של אמירה אורון לשגרירה. הממשלה נמנעה שוב ושוב מאישור המינוי, ואיוש התפקיד מחכה לממשלה הבאה.

בכל הנוגע לקשר עם ירדן, שיתוף הפעולה בתחום הגז לא הצליח לייצר עד כה מומנטום חיובי משמעותי ביחסים. הוא נענה בהפגנות והתנגדות פוליטית וציבורית בירדן, ומתרחש בתקופה של משבר אמון חריף בין הצדדים. מלך ירדן הצהיר לאחרונה שהיחסים מצויים בנקודת השפל שלהם, וניכר כי רק שינוי מדיניות ישראלי ביחס לנושא הפלסטיני כמו גם מתן עדיפות גבוהה לשיקום היחסים עם ירדן יוכלו לשנות זאת. בני גנץ כבר השמיע מסרים ברוח זו בדברים שנשא בנהריים בטקס לציון 25 שנה להסכם השלום. מעבר לכך, הארגון החדש גם יוכל לסייע לשיפור היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי, לאחר כמה שנים קשות. ה-EMGF מחבר בין ישראל למדינות באירופה, באופן שזוכה לברכת האיחוד ושלא מצטייר בבריסל כמהלך ישראלי לפצל ולהחליש את האיחוד, כפי שהצטיירה הברית שקידם נתניהו עם מדינות וישגראד, ובראשן הונגריה. הצטרפות צרפת עשויה גם לסייע – בהינתן הנהגה ישראלית חדשה – להסרת חסמים שמונעים את חידוש הדיאלוג הפוליטי רם-הדרג )מועצת האסוציאציה( בין ישראל לאיחוד האירופי.

על מנת שישראל תשכיל להפיק את המיטב מההזדמנות שמייצר הארגון החדש, עליה ללמוד לקחים מהתנהלותה בארגונים אזוריים ובינלאומיים אחרים. קשיים תקציביים היו בין הגורמים שמנעו ממנה עד כה לנצל את מלוא האפשרויות הגלומות בכך. למשל, בארגון ה-Mediterranean the for Union, היה לישראל תפקיד של סגן מזכ"ל, עליו היא ויתרה, והמשבר במשרד החוץ הביא לקיצוץ בתשלום הישראלי לארגון. גם לאו"ם ישראל חייבת כספים. חיזוק משרד החוץ ועיבוי התקציב שלו יסייעו לפתרון הבעיה ולמימוש הפוטנציאל. למרות הרלבנטיות הגבוהה של משרד האנרגיה לארגון החדש, בכל הנוגע להשתתפות ישראל בארגונים בינלאומיים, צריך משרד החוץ למלא תפקיד מוביל.

הקמת הארגון החדש בים התיכון היא הזדמנות מדינית לישראל, ולא רק כלכלית. טוב תעשה הממשלה הבאה אם תפעל למנף את ה-EMGF לקידום שלום ושיתוף פעולה עם שכנינו, מעבר להפקת רווחים כספיים ממצבורי הגז.

המאמר פורסם בדה מרקר ב-28 בינואר 2020.

הפוסט פורום הגז האזורי הוא הזדמנות מדינית, ולא רק כלכלית, לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הטמיע טראמפ לראשונה את המונח "עסקת המאה" פינתה לו הקהילה הבינלאומית את הזירה, גם כשהיה ברור שהוא מקשה על יישוב הסכסוך. היא לא נקטה יוזמה משמעותית ושמרה ברובה על שתיקה. מדינאים מהעולם, כולל כאלה שמחויבים לקידום השלום, נימקו זאת בשלל טיעונים: אין תחליף להובלה האמריקנית בנושא הישראלי-פלסטיני, הם אמרו. אנו מנסים להשפיע על תוכן התוכנית מאחורי הקלעים, הם גמגמו. לא נשפוט את התוכנית לפני שראינו אותה, הם חרצו. כשתפורסם התוכנית, נסתכל על חצי הכוס המלאה, הבטיחו. בהמשך הם גרסו שאין טעם להתווכח עם טראמפ על הנושא, כי הוא לא רלבנטי או כי התוכנית עשויה בכלל שלא להתפרסם.

וכך, בשיאו של השיח הישראלי על סיפוח שטחים, הגיעו השבוע לישראל יותר מ-40 מנהיגים לפורום השואה, ורובם ככולם התעלמו מהנושא. לפחות באופן פומבי. טראמפ ונתניהו לא יכלו לבקש תנאים טובים יותר לפרסום התוכנית. הם עמלו בשנים האחרונות על מנת להגיע למצב זה, ומבחינתם – נחלו הצלחה.

ממשל טראמפ נקט צעדים שהשפיעו על המציאות בשטח וקידמו את עקרונות התוכנית טרם פרסומה: הנשיא לא הביע תמיכה בפתרון שתי המדינות, שינה את עמדת ארה"ב בנושא ירושלים וטען שגורל העיר אינו עוד על שולחן המשא ומתן. הוא יצא נגד הנהגת הרשות, קיצץ כספים ותמיכה במוסדות פלסטיניים, ארגוני שלום וגופים בינלאומיים, נתן הכשר למפעל ההתנחלויות, כינס ועידות ללא הרשות ונטרל את פעילות הקוורטט. ארה"ב איבדה מגע עם הצד הפלסטיני, ובכך את תפקידה כמתווך בין הצדדים.

שחקנים בינלאומיים אחרים התקשו לפעול נגד מגמות אלו, או שנמנעו במכוון מכך. האיחוד האירופי סובל ממחלוקות פנימיות שמקשות עליו לפעול בנושא וליישם החלטות שכבר קיבל. מדינות אירופה מושקעות בסוגיות בוערות יותר מבחינתן (כמו הברקזיט והפליטים). מדינות בעולם הערבי קידמו יחסים עם ישראל, אמנם תחת מגבלות הקיפאון בתהליך השלום, אך תוך שיתוף פעולה עם מהלכי טראמפ ומתיחות עם הרשות הפלסטינית.

רוסיה וסין, שאליהן פנו הפלסטינים כדי שיובילו מהלכי תיווך במקום ארה"ב, לא ששו לעשות כן. שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב הפך לשחקן הבינלאומי הלא-אמריקני המשמעותי בזירה בדבריו נגד סיפוח ברקע עקרונות הסדר הקבע ומשמעות ההתפתחויות בשטח. הוא גם תיווך ביעילות למניעת מלחמה בעזה.

אבל ההנהגה הפלסטינית, שקיבלה החלטה אסטרטגית לקדם את המאבק הלאומי שלה בשדה הדיפלומטי במקום הצבאי, נותרה בפועל ללא בעלי ברית משמעותיים בעולם.

בתנאים אלה יכלו טראמפ ונתניהו לרקוח תוכנית כרצונם, אולם פרסומה צריך לחולל שינוי. כעת, תומכי השלום בקהילה הבינלאומית לא יכולים להסתתר עוד מאחורי תקוות מדומות להצעה אמריקנית מועילה. עליהם להשמיע בבירור את עמדתם נגד התוכנית החד-צדדית, להציג פרמטרים חלופיים שיכולים באמת לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לייצר תיאום בין מדינות וגופים שמחויבים לשלום ומוכנים להשקיע למען קידומו, ולחבור לגורמים בישראל וברשות שמסרבים לקבל את תכתיבי טראמפ.

בעוד כשנה יושבע בארה"ב נשיא, אולי חדש. עד אז, יש להבטיח שרעיונות הסיפוח שמופיעים בתוכנית טראמפ לא יהפכו למציאות בפועל.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 25 בינואר 2020.

הפוסט נקווה שהקהילה הבינ"ל תגיד "לא" לטראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הטמיע טראמפ לראשונה את המונח "עסקת המאה" ב-2017, פינתה לו הקהילה הבינלאומית את הזירה, גם כשנהיה ברור שמהלכיו של טראמפ רק מקשים על יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא לא נקטה שום יוזמה משמעותית משל עצמה, ושמרה ברובה על שתיקה. מדינאים ופוליטיקאים ממדינות העולם, כולל כאלה שגילו בעבר אכפתיות ומחויבות לקידום השלום, נימקו זאת בשלל טיעונים: אין תחליף להובלה האמריקאית בנושא הישראלי-פלסטיני, הם אמרו. אנו מנסים להשפיע על תוכן התוכנית מאחורי הקלעים, הם טענו. לא נשפוט את התוכנית מראש ולפני שראינו אותה, הם קבעו. כשתפורסם התוכנית, נסתכל על חצי הכוס המלאה וננסה להתקדם, הם הבטיחו. ובהמשך, גרסו שאין טעם להיכנס עם טראמפ לוויכוח על הסוגייה הישראלית-פלסטינית, כי הנושא לא רלבנטי או כי התוכנית האמריקאית עשויה בכלל שלא להתפרסם. וכך הגענו למצב בו בשיאו של השיח הישראלי על סיפוח שטחים בגדה המערבית, מגיעים לישראל יותר מ-40 מנהיגים לפורום השואה, ורובם ככולם מתעלמים לחלוטין מהנושא.

טראמפ ונתניהו לא יכלו לבקש תנאים טובים יותר לפרסום התוכנית. הם עמלו בשנים האחרונות על מנת להגיע למצב זה, ומבחינתם – נחלו הצלחה.

ממשלת נתניהו הצליחה להרחיק את הקהילה הבינלאומית מעיסוק בנושא הפלסטיני. היא תקפה גורמים בינלאומיים (וגם הישראלים) שהביעו ביקורת על מדיניותה, ציירה את הנושא הישראלי-פלסטיני ככזה שאיבד מחשיבותו בעיני העולם, ונקטה צעדים שיקשו על הקמה עתידית של מדינה פלסטינית. האופוזיציה הישראלית לא אתגרה זאת. האופוזיציה האידיאולוגית הלכה ונמוגה בשנים האחרונות, והעדיפה לעסוק יותר בסוגיות חברתיות-כלכליות מאשר במדיניות. ואילו, האופוזיציה הלא-אידיאולוגית לנתניהו נגררת שוב ושוב אחרי הממשלה בניסיון לפנות לקהל בוחרים ימני. דעת הקהל הושפעה בהתאם – התמיכה בפתרון שתי המדינות יורדת, אבו מאזן אינו נתפס כפרטנר, וקידום השלום מדורג נמוך בסדר העדיפויות של הציבור.

ממשל טראמפ פעל גם הוא לשם מטרות דומות, ולא רק על ידי גיבוש התוכנית מאחורי הקלעים ויצירת מסך עשן לגבי מועד פרסומה. הממשל נקט שורת צעדים שהשפיעו על המציאות בשטח ושכבר קידמו הלכה למעשה את עקרונות התוכנית, עוד טרם פרסומה: טראמפ לא חזר על המחויבות האמריקאית לפתרון שתי המדינות, שינה את העמדה האמריקאית המסורתית בנושא ירושלים וטען שגורל העיר אינו עוד על שולחן המשא ומתן, יצא נגד הנהגת הרשות הפלסטינית ועשה לה דה-לגיטימציה, קיצץ כספים ותמיכה במוסדות פלסטינים, ארגוני שלום וגופים בינלאומיים, נתן הכשר למפעל ההתנחלויות, כינס דיונים וועידות ללא השתתפות הרשות הפלסטינית, ונטרל את פעילות הקוורטט (בה חברים ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה והאו"ם). ארה"ב איבדה מגע עם הצד הפלסטיני, ובכך את תפקידה כמתווך בין הצדדים.

שחקנים אחרים בקהילה הבינלאומית התקשו לפעול נגד מגמות אלו, או שנמנעו במכוון מכך. האיחוד האירופי סובל ממחלוקות פנימיות חריפות שמקשות עליו לפעול בנושא וליישם החלטות שכבר קיבל (דוגמת סימון מוצרים מההתנחלויות). מדינות אירופה בחרו להשקיע בסוגיות בוערות יותר מבחינתן (ברקזיט, פליטים ועוד). מדינות מרכזיות בעולם הערבי עסקו בקידום יחסיהן מול ישראל, אומנם תחת מגבלות הקפאון בתהליך השלום אך באופן ששידר נכונות לשתף פעולה עם מהלכי טראמפ ושיצר מתיחות עם הרשות הפלסטינית. רוסיה וסין, אליהן פנתה הרשות הפלסטינית בבקשה שיובילו מהלכי תיווך במקום ארה"ב, לא ששו לעשות כן. שליח האו"ם ניקולאי מלאדנוב הפך לשחקן הבינלאומי הלא-אמריקאי המשמעותי בזירה. הוא השמיע קול ברור נגד סיפוח, בדבר עקרונות הסדר הקבע העתידי, ועל משמעות ההתפתחויות בשטח. הוא גם תיווך ביעילות למניעת מלחמה בעזה. אבו מאזן וההנהגה הפלסטינית, שקיבלו לפני כמה שנים החלטה אסטרטגית לקדם את המאבק הלאומי שלהם בשדה הדיפלומטי במקום בשדה הקרב, נותרה ללא בעלי ברית משמעותיים בעולם, וללא הישגים.

בתנאים אלה, יכלו טראמפ ונתניהו לרקוח תכנית כרצונם. ואולם, פרסום תכנית טראמפ צריך לחולל שינוי. כעת, תומכי השלום בקהילה הבינלאומית לא יכולים להסתתר עוד מאחורי תקוות מדומות לתוכנית אמריקאית מועילה. עליהם להשמיע בבירור את עמדתם נגד התוכנית החד-צדדית, להציג פרמטרים חלופיים שיכולים באמת לקדם שלום ישראלי-פלסטיני, לייצר תיאום בין מדינות וגופים שמחויבים לשלום ומוכנים להשקיע למען קידומו, ולחבור לגורמים בישראל וברשות הפלסטינית שמסרבים לקבל את תכתיבי טראמפ. בעוד כשנה יושבע בארה"ב נשיא, אולי חדש. עד אז, יש להבטיח שרעיונות הסיפוח שמופיעים בתוכנית טראמפ לא יהפכו למציאות בפועל.

הפוסט הקהילה הבינלאומית צריכה להגיד 'לא' לתוכנית טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גם במערכות בחירות קודמות נרשמה תמיכה בינלאומית במועמדים ישראלים. דוגמה בולטת לכך היתה ועידת שארם א-שייח, שאותה ארגן נשיא ארה"ב ביל קלינטון ב-1996 כדי לתמוך במועמדותו של שמעון פרס לראשות הממשלה. אולם, מרבית התקדימים היו מאופקים יותר ושונים מהמתרחש השנה, שבה התמיכה בנתניהו הפכה מפורשת ונרחבת. בנוסף, בעוד שמאמצים בינלאומיים קודמים נועדו לתמוך בסדר יום פוליטי של מועמד, המעורבות בתקופה האחרונה נוגעת בעיקר לפן האישי ולא לאידאולוגי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-21 באוגוסט 2019

הפוסט השבר בין ליברלים לא-ליברלים מרוח על כרזותיו של נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנימין נתניהו התהדר עוד לפני בחירות אפריל, אך גם כעת, בהצלחות לכאורה בתחום מדיניות החוץ. ואולם, בו-בזמן, משרד החוץ עליו היה מופקד בארבע השנים האחרונות הידרדר לשפל חדש. כוחו הוחלש, סמכויותיו בוזרו ויכולתה של ישראל לממש מטרות מדיניות ולשדרג את יחסיה הבינלאומיים נפגעה. משרד החוץ נמצא בגירעון תקציבי של יותר מ-300 מיליון שקל, עובדה שמקשה על הדיפלומטים לבצע בפועל את עבודתם. ראינו לאחרונה כיצד הם אינם יכולים לסייע למשל לקהילה יהודית שסובלת מאירועים אנטישמיים, פשוט כי לא היה להם כסף להגיע למקום.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם בהארץ ב-17 ביולי 2019

הפוסט הרפורמה של כץ אינה הנוסחה הנכונה לתיקון משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-20 ביוני 2019

הפוסט טראמפ מרחיק שלום, ובחריין היא רק קצת הקרחון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בימים אלו מתחילים 120 חברי כנסת ותיקים וחדשים את עבודתם בכנסת ה-21. בתקופה הקרובה הם יבנו לעצמם סדר יום פרלמנטרי, יאיישו את הלשכות, הוועדות והמליאה, יקימו שדולות ויחלו לקדם דיונים והצעות חוק. בין שלל העיסוקים הללו, יוכלו חברי הכנסת גם לסייע לאורך כהונתם לשיפור מדיניות החוץ הישראלית, לשיקום מערך החוץ ולקידום עבודת הכנסת מול מדינות אחרות.

הפוסט איך חברי הכנסת יכולים לתרום לשיפור מדיניות החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לישראל חסרה תפישת מדיניות חוץ סדורה והדבר נותן את אותותיו על מעמדה בעולם, על תפקידו של מערך החוץ בתהליכי קבלת החלטות ועל התנהלות הדיפלומטיה הישראלית. מדיניות החוץ הישראלית מוצאת עצמה פעמים רבות כפופה לשיקולי ביטחון ומרוכזת במאמצי הסברה, במקום לקדם מהלכים מדיניים שיאפשרו לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים, שייכות אזורית, מיצוי פוטנציאל, שלום, ביטחון ושגשוג.

צוותי חשיבה רב-תחומיים שפעלו במסגרת מכון מיתווים בשנים האחרונות גיבשו הצעה לתפישת מדיניות חוץ חדשה לישראל – מדיניות תומכת שלום, רב-אזורית, עם הפנים לעולם, מודרנית ומכלילה – וזיהו צעדי פעולה לחיזוק מערך החוץ ולהעצמת הדיפלומטיה הישראלית. ערב הבחירות לכנסת ה-21 ולקראת כינונה של ממשלה חדשה בישראל, מסמך זה מציג את עיקרי ההמלצות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-3 באפריל, 2019

הפוסט כך צריכה להיראות מדיניות-החוץ החדשה של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שבע פעמים פקדו אזרחי טורקיה את הקלפיות בחמש השנים האחרונות: הם הצביעו בבחירות לנשיאות, בבחירות לפרלמנט, בבחירות לרשויות המקומיות ובמשאלי עם. פעם אחר פעם הייתה ידם של רג'פ טאיפ ארדואן ומפלגתו על העליונה. כך היה, למעשה, בכל מערכות הבחירות שהתקיימו בטורקיה מאז עלתה מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) של ארדואן לשלטון בנובמבר 2002.

ממערכת בחירות אחת לשנייה נאלצה האופוזיציה בטורקיה להתמודד עם יריבים פוליטיים המבצרים את שלטונם ואת אחיזתם, וגם עם מגבלות הולכות וגדלות לנוכח השלטון הריכוזי שביסס ארדואן. במערכות הבחירות האחרונות נסדקה בקרב קבוצות מרכזיות בטורקיה האמונה בטוהר הבחירות ובהיתכנות של מהפך פוליטי.

ועדיין, הציבור הטורקי לא איבד את אמונו בהליך הדמוקרטי, ויותר מ-80 אחוזים מאזרחי טורקיה הגיעו אתמול לקלפיות כדי להצביע בבחירות המקומיות, ולפי התוצאות שהתפרסמו לפנות בוקר – הפעם ראו מתנגדי ארדואן שאפשר גם להשיג ניצחונות.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-1 באפריל, 2019

הפוסט אולי מכאן יצמח יריב לארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הצעד הראשון הוא השקת מהלך לקידום שלום עם הרשות הפלסטינית, על בסיס הסכמים והחלטות בינלאומיים קודמים, בהתאם לפרמטרים המקובלים של פתרון שתי המדינות, ותוך הצהרת כיוון כללית על היעד הסופי של המשא ומתן כהוכחה לרצינותו. השקת המהלך יכולה להתבצע באמצעות הצהרה פומבית, פגישה עם נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס, ויצירת ערוץ שיחות דו-צדדי (עם מרכיב חשאי בשלב הראשון) אשר ילווה וייתמך על ידי מנגנון רב-צדדי מעודכן (בהשתתפות מדינות מהמזרח התיכון ואירופה, ולא רק ארה"ב, וכשיפור למודל הקיים של הקוורטט). במהלך קידום יוזמה שכזו, חשוב שממשלת ישראל הבאה תכיר בנחיצות של חיבור פוליטי מחודש בין רצועת עזה לגדה המערבית, כדי להתגבר על המכשול המשמעותי שמציב הפיצול הקיים בדרך לפתרון שתי המדינות.

הצעד השני, שיגיע בעקבות הראשון, הוא מינוף המהלך מול הפלסטינים למימוש הפוטנציאל האזורי הבלתי-ממומש. בפני ישראל עומדות בשנים האחרונות הזדמנויות היסטוריות לשדרוג משמעותי של מעמדה האזורי במזרח התיכון, באגן הים התיכון ובאירופה, שנותרות בחלקן הגדול בלתי-ממומשות בגלל הקיפאון בתהליך השלום. התקדמות עם הפלסטינים תאפשר לממשלה הבאה לצקת תוכן חדש, מגוון יותר ופומבי יותר לקשרים המתפתחים עם מדינות ערב; תהפוך את התמריצים האזוריים לשלום – יוזמת השלום הערבית והצעת האיחוד האירופי לכינון שותפות מועדפת מיוחדת עם ישראל, שמהם התעלמה הממשלה הקודמת – לרלוונטיים; תאפשר למנף את שיתוף הפעולה הכלכלי במזרח אגן הים התיכון לתחומים מדיניים, אזרחיים וביטחוניים; ותסיר חסמים משמעותיים בפני שדרוג היחסים עם האיחוד האירופי.

הצעד השלישי הוא חיזוק המרכיב הדמוקרטי ביחסי החוץ של ישראל. ממשלת נתניהו שחקה בשנים האחרונות עקרונות בסיס בדמוקרטיה הישראלית ולצד השלכות על החברה פנימה, הדבר השפיע גם על יחסי החוץ של המדינה. שר החוץ הבא יצטרך לתת עדיפות לכינון קשרים ובריתות עם מדינות דמוקרטיות, גם אם הן ביקורתיות כלפי מדיניות ישראל. ככלל, יש להכיר בלגיטימיות של ביקורת ולנהל דיאלוג עם מי שמשמיע אותה, ולא מסע דה-לגיטימציה נגדו. שר החוץ החדש צריך יהיה לעצור את תהליך ההתקרבות לגורמי ימין קיצוני באירופה, שחלקם נגוע באנטישמיות. במקום להשתלח באיחוד האירופי ולפעול עם מדינות באירופה שרוצות בהחלשתו, צריך לראות בו שותף של ישראל – בממד הפרקטי והערכי גם יחד. במקום להזמין את ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן לירושלים, צריך יהיה – לאחר הבחירות לפרלמנט האירופי – להזמין לארץ את מי שיחליף את פדריקה מוגריני בהובלת מדיניות החוץ האירופית.

מדיניות חוץ יעילה מחייבת משרד חוץ חזק ומתפקד, והכרה בדיפלומטיה ככלי מרכזי בקידום הביטחון הלאומי. לשם כך, במהלך הרביעי שנדרש ממנו יצטרך שר החוץ החדש לגבש תפיסת מדיניות חוץ לאומית, להחזיר את משרד החוץ לליבת העשייה המדינית, לשפר את מעמד מערך החוץ ביחס למערכת הביטחון בגיבוש והובלת מדיניות החוץ הישראלית, להשיב למשרד החוץ סמכויות שפוזרו בין משרדי ממשלה אחרים, לשתף פעולה עם הכנסת על מנת להגביר את העיסוק בה בענייני חוץ (בראש ובראשונה בוועדת החוץ והביטחון), לחזק את מטה משרד החוץ ולחולל שינוי בתרבות הארגונית שלו, להגביר את המודעות הציבורית לחשיבות מדיניות חוץ ולעשייה של המשרד, ולפעול לעיגון מעמד משרד החוץ בחקיקה.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-10 במרץ, 2019

הפוסט מימוש הפוטנציאל האזורי, תוך מחויבות לדמוקרטיה ופתיחות לביקורת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במחצית דצמבר נפגשו בשוויץ נציגים משתי המדינות כדי להתקדם לעבר הסכם שיביא לנורמליזציה ביחסים. על פי הדיווחים, הצדדים אכן גיבשו מתווה להסכם פיוס חרף העובדה שנותרו נושאים שנויים במחלוקת – ובראשם הסגר על רצועת עזה.

ישראל ותורכיה כמעט והגיעו להסכם פיוס מספר פעמים מאז משבר משט המאווי מרמרה ב-2010. הפעם האחרונה הייתה באביב 2014. ואולם, בזמן שהדיפלומטים הצליחו להגיע לנוסחאות פשרה שיגשרו על הפערים בין המדינות, ההנהגות הפוליטיות באנקרה ובירושלים היססו להוציא לפועל את ההסכם המוצע. הפעם, נראה כי ישנה התכנסות של אינטרסים משותפים בתחומי הביטחון והכלכלה, וכן רצון פוליטי בקרב שני הצדדים לשקם את היחסים.

המאמר פורסם ב-Ynet ב-11 בינואר 2016 ,ב-News Daily Hürriyet (אנגלית) ב-17 בינואר 2016, ובמכון ללימודי ישראל בירדן (ערבית) ב-12 בינואר 2016

הפוסט לחתום על ההסכם הישראלי-תורכי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפני שבע שנים הזהיר שר הביטחון דאז, אהוד ברק, מפני צונאמי מדיני שאיתו תצטרך ישראל להתמודד אם יימשך הקיפאון המדיני. בהמשך, גם ציפי לבני הזהירה בקמפיין הבחירות שלה מפני בידוד מדיני ממשמש ובא. והנה לאחרונה אנחנו שומעים מראש הממשלה, בנימין נתניהו, שישראל דווקא חווה פריחה מדינית ונהנית ממעמד בינלאומי חסר תקדים. היחסים החמים עם הממשל האמריקאי, הבריתות שמתחזקות עם מדינות באגן הים התיכון, והקשרים המתהדקים עם אלה שהמפרץ הפרסי, יכולים להעיד שאולי זה אכן המצב. אלא שאז נכנסו לתמונה גם הקיפאון בתהליך השלום, חוסר ההצלחה מול חמאס בעזה, המתיחות עם האיחוד האירופי, המשברים עם רוסיה וטורקיה, הפגישות הלבביות עם מנהיגים בעייתיים מהונגריה, ברזיל, הפיליפינים, איטליה ועוד.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-6 בפברואר 2019

הפוסט דרושה אלטרנטיבה למדיניות החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סדרת דיונים עם בני שיח טורקים הדגישה כי גם בשיאה של המתיחות בין ישראל לטורקיה לפני כמה חודשים נמנעו שתי המדינות מהכרזה על הורדה פורמלית של דרג היחסים, וכי עובדה זו תקל על פתרון המשבר בהינתן רצון פוליטי בכך. ניתן יהיה להציג את החזרת השגרירים כמהלך טכני בעיקרו, ולא ככזה שמבשר על שלב חדש ביחסים. שימו לב, אמרו לנו באיסטנבול, שארדואן נמנע לאחרונה מלתקוף בחריפות את ישראל. זה אינו אופייני לו, ויכול להשתנות במהרה, אך כך נהג בעבר בתקופות של מגעים שקטים בין המדינות או של רצון לשקם אמון עם ישראל ו/או ארצות הברית.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-25 בנובמבר 2018

הפוסט המתיחות בעזה והמשבר הישראלי-תורכי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיחוד האירופי מתקשה בשנים האחרונות להטביע חותם על הסוגיה הישראלית-פלסטינית. פערי עמדות בין המדינות החברות באיחוד – ובייחוד בין המדינות במערב אירופה לאלה במרכז ובמזרח היבשת – מונעות בשנתיים האחרונות מהאיחוד לקבל החלטות משמעותיות בנושא הישראלי-פלסטיני. הפערים באים גם לידי ביטוי בהצבעות אחרונות באו"ם, למשל בנושא העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, בהן לא היה עוד קונצנזוס אירופי.

המאמר פורסם "מעריב" בתאריך ה-20 בספטמבר, 2018

הפוסט פגישת שרת החוץ האירופית עם חברי הכנסת מהרשימה המשותפת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בלהט האירועים, לצד קידוש הגאווה הלאומית, הכעס על האחר, והרצון להחזיר מהלומות ולהסלים, נשכחת חשיבות היחסים בין המדינות. יחסים שמתקיימים ברציפות, למרות כל הקשיים, מאז שנת 1949, ושהניבו לישראל ולטורקיה לאורך השנים תועלות ביטחוניות, מדיניות, כלכליות, ואזרחיות.

לא בכדי החליטו נתניהו וארדואן, למרות הדם הרע שזורם ביניהם ולמרות הביקורת הציבורית, להגיע ב-2016 להסכם לשיקום היחסים. זה לא מובן מאליו עבור ישראל לקיים יחסים דיפלומטים מלאים – גם אם בעייתיים – עם מדינה אזורית חשובה בעלת אוכלוסיה מוסלמית. אין לוותר על היחסים הללו כבדרך אגב. בתקופה הקרובה יש לפעול להכיל את המשבר הישראלי-טורקי ולמנוע הידרדרות נוספת, שתוביל להורדה פורמלית של דרג היחסים אותה יקח זמן לתקן. צריך לעשות זאת באמצעות דיפלומטיה שקטה, מקצועית ויעילה ולהימנע ממהלכים מתסיסים שמטרתם לרצות את הקהל בבית.

ישנם רבים בישראל ובטורקיה – ובהם אנשי עסקים, מחקר, מדיניות ותרבות – שהיחסים בין המדינות חשובים להם, ושיהיו מוכנים להירתם ולסייע כפי שעשו בתקופות משבר בעבר. אפשר גם לנסות לרתום את ארה"ב לטובת המהלך. גם היא צד לסיפור, לאחר שטורקיה החזירה את שגרירה בוושינגטון להתייעצות על רקע העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. ויש גם לקח רחב יותר עבור ישראל, שהמשך הקיפאון בתהליך השלום וההסלמה מול הפלסטינים מקשים על ניהול יחסים דיפלומטים תקינים עם מדינות האזור.

המאמר פורסם ב"מעריב", 21 במאי 2018.

הפוסט המשבר הישראלי-טורקי: דיפלומטיה שקטה תסייע להרגעת המצב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך עשו מאז ועדיין עושים ראשי ממשלות ומפלגות בישראל, חלקם מתוך אמונה עיקשת ברעיון ירושלים המאוחדת כבירתה הנצחית של מדינת ישראל, אך חלקם מתוך חשש שנקיטת עמדה אחרת תגבה מהם מחיר פוליטי. לאורך השנים, מצאו עצמם גם מנהיגי מפלגות אופוזיציה מביעים תמיכה בירושלים המאוחדת. זאת לעתים במקביל להצהרות שלהם כי הם מקבלים את מתווה קלינטון משנת 2000, שקורא לפשרה בעיר ולבירה פלסטינית במזרחה.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-14 לדצמבר 2017

הפוסט עתיד ירושלים לא ייקבע על ידי טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נתניהו התגאה בתוצאות סקר בינלאומי שערך משרד החוץ ב-54 מדינות בעולם, שהעלו יחס חיובי לישראל בקרב תושבי רוב המדינות. "47 מתוך ה-54, כולל במדינות ערביות, רוצות להדק את הקשרים עם ישראל" אמר ראש הממשלה, "כשאנחנו עוברים מרמה של ממשלות לרמה של ציבורים, יש פה שינוי, שלדעתי הוא גם טומן בסופו של דבר את הברכה הגדולה ביותר וגם את התקווה הגדולה ביותר, בייחוד בשינויים שאנחנו מתחילים לראות בעולם הערבי שהם באמת חסרי תקדים. יכול להיות שיש פה תקווה לדרך חדשה, שבסופו של דבר תניב לנו גם פירות בתחום השלום".

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-5 בדצמבר 2017

הפוסט נתניהו מתגאה בסקר האהדה לישראל ומתעלם מהמשברים ביחסי החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאי המדד השנה מעידים עד כמה חשובים לציבור יחסי ישראל עם העולם הערבי .קידום היחסים עם מדינות ערב המתונות דורג כעדיפות הראשונה עבור מדיניות החוץ הישראלית בתקופה הקרובה, וכינון יחסים נורמליים עם העולם הערבי דורג כיעיל יותר מהתמריצים האמריקאים והאירופיים להגברת התמיכה בתהליך השלום .הציבור לא רק מייחס לנושא זה חשיבות, הוא גם חושב שיש לכך היתכנות.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-16 בנובמבר 2017

הפוסט קידום מדיניות-חוץ רב-אזורית יאפשר לישראל התחלה חדשה במשפחת העמים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההנחה הרווחת שהמנהיגות הנוכחית בישראל וברשות הפלסטינית אינה מסוגלת ורוצה לספק את הסחורה המדינית הדרושה לשם יישוב הסכסוך, מובילה לשימת דגש מחודש על פעילות תומכת-שלום של ארגוני חברה אזרחית ישראלים ופלסטינים. הצורך בעידוד פעילויות משותפות לישראלים ולפלסטינים מופיע כעת שוב ושוב במסמכים בינלאומיים: בדו"ח הקוורטט מקיץ 2016 בהצהרת הסיכום של ועידת השלום בפריז מינואר 2017, ובהחלטת הפרלמנט האירופי בנושא הישראלי-פלסטיני ממאי 2017.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-14 בספטמבר 2017

הפוסט השדרוג המדיני של מחנה השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לישראל ולתורכיה יש יחסים דיפלומטיים רציפים מאז 1949 ,ותורכיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שהכירה בישראל. לאורך העשורים, התפתח בין המדינות שיתוף פעולה אסטרטגי, פעמים רבות הרחק מעיני הציבור. הקשר ידע עליות וירידות, כולל שנים של הורדת דרג היחסים. עם זאת, הוא מעולם לא נותק, גם בתקופות של מלחמות ומשברים בין ישראל לשכנותיה.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-11 באוגוסט 2017

הפוסט יש עתיד ליחסי ישראל-תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדיווחים מגיעים כחודשיים לאחר שהליגה הערבית אשררה שוב, הפעם בפסגה השנתית שלה בעמאן, את יוזמת השלום הערבית. חמש עשרה שנה עברו מאז הציעה הליגה הערבית להכיר בישראל ולכונן יחסים נורמליים עמה לאחר השגת שלום בין ישראל לשכנותיה. ישראל עדיין נמנעת, משום מה, ממתן תגובה רשמית כלשהי להצעה, אך מדינות ערב מקפידות לאשרר אותה מחדש ולהבהיר לישראל שהיא עדיין רלבנטית. גם שחקנים בינלאומיים מרכזיים – דוגמת האו"ם, האיחוד האירופי וארה"ב – חוזרים ומדגישים את חשיבות יוזמת השלום הערבית ואת הפוטנציאל הרב שטמון בה.

המאמר התפרסם באתר NRG בתאריך ה-21 במאי 2017

הפוסט הצעת מדינות המפרץ לצעדי נורמליזציה: היוזמה האזורית הופכת מוחשית יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היחסים בין ארדואן לאירופה לא תמיד היו שליליים. בשנים הראשונות לאחר שעלתה מפלגתו של ארדואן לשלטון ב-2002 ,הכריזה הממשלה התורכית שההצטרפות לאיחוד האירופי היא הפרויקט הלאומי החשוב ביותר מאז הקמת הרפובליקה ב-1923 ,ותהווה את השלמת מורשת אתאתורכ. ארדואן הוביל בזמנו רפורמות דמוקרטיות, שקירבו את תורכיה לאיחוד האירופי יותר משעשה כל מנהיג תורכי אחר.

ואולם, עם השנים המגמה התהפכה. ההתנגדות באירופה להצטרפות תורכיה לאיחוד הלכה והתחזקה. מדיניות-החוץ התורכית פנתה לבניית קשרים והרחבת השפעה באזורים אחרים, בהם המזרח התיכון. ארדואן החל נוקט מדיניות ריכוזית יותר ויותר, שהגבילה את מרחב הפעולה של האופוזיציה והדליקה נורות אזהרה באירופה.

הפוסט המשבר התורכי-אירופי וחשיבותה של הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החל ב-2012 יכולים אזרחים טורקים המתגוררים מחוץ למדינה להצביע ממקום מושבם לבחירות בטורקיה. בבחירות 2015 מדובר היה על קרוב ל-3 מיליון בעלי זכות בחירה. בעוד שבטורקיה עצמה ההשתתפות במערכות בחירות היא גבוהה, ועומדת באופן מתמשך על כ-80 אחוזי הצבעה, הרי שהטורקים בחו"ל לא הראו עד כה להט פוליטי גדול במיוחד. רק כשליש מהם מימשו את זכות ההצבעה שלהם ב-2015, ובבחירות לנשיאות טורקיה שנה קודם לכן – השיעור היה אפילו נמוך יותר, ובאופן משמעותי. לקראת הבחירות לפרלמנט ב-2015, ארדואן עצמו ביקר בגרמניה וקיים עצרת בפני אזרחים טורקים שם. כבר אז ניכר היה שהדבר יוצר מתיחות עם ההנהגה הגרמנית, אך בהיקף זניח לעומת המשבר לו אנו עדים בימים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-13 במרץ 2017

הפוסט טורקיה נגד אירופה – ולהיפך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שרים בממשלה הלכו בעקבותיו, ופיזרו הצהרות מלאות תקווה לגבי התפתחויות אזוריות שאוטוטו מבשילות. בקיץ 2016 הצהיר סגן השר לשיתוף פעולה אזורי דאז, איוב קרא, שבתוך שבועות או חודשים "תשמעו עוד בשורות מכמה מדינות באזור". שמונה חודשים חלפו, ללא פריצות דרך משמעותיות, אך האופטימיות נותרה. ב-19 בפברואר אמר השר ישראל כץ שהקשר בין ישראל למדינות המפרץ "יכול להשתדרג והולך להשתדרג מאוד". חברי הממשלה מספרים תדיר לציבור הישראלי שהיחסים העכשוויים בין ישראל לעולם הערבי הם חסרי תקדים וטובים מאי-פעם. עם זאת, הם בדרך כלל מסרבים לפרט ולתת דוגמאות, בטענה שיש הכרח במעטה חשאיות סביב יחסים אלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-26 בפברואר 2017

הפוסט פריצת דרך אזורית מחייבת התקדמות בערוץ הפלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההבטחות של טראמפ להעביר את השגרירות התקבלו בשמחה על ידי שרים ישראלים בכירים ופוליטיקאים מהימין. ראש עיריית ירושלים אף השיק קמפיין שנועד להודות לנשיא החדש טראמפ ולעודד אותו לממש את ההתחייבות שלו בנושא. לעומת זאת, שכנותיה של ישראל בעולם הערבי פרסמו אזהרות חמורות לגבי ההשלכות האפשריות של מהלך אמריקאי שכזה. מנהיגים פלסטיניים הזהירו שהדבר יוביל לכאוס, יפגע בסיכויי השלום, וייתכן אף שיגרום לפלסטינים לבטל את הכרתם בישראל. גם בירדן נשמעה ביקורת חריפה בנושא.

המאמר פורסם באנגלית בעיתון "הארץ" ב-24 בינואר 2017

הפוסט העברת השגרירות האמריקאית לירושלים צריכה לחכות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ הישראלית סובלת כיום מחולשות מסוגים שונים: חולשת המדיניות עצמה, בייחוד בנושא הפלסטיני, שיוצרת חיץ בין ישראל לבעלות בריתה במערב ומגבילה את היכולת הישראלית לממש הזדמנויות לשיתוף פעולה אזורי; חולשת מעמד משרד החוץ, שבאה לידי ביטוי בהיעדר משרד חוץ במשרה מלאה, בהדרת משרד החוץ מנושאי הליבה המדיניים, ובפיזור סמכויות משרד החוץ; חולשה בהתנהלות, שבאה לידי ביטוי בהחרמת פורומים בינלאומיים ומנהיגים זרים, ושל "פעולות תגמול" בלתי-דיפלומטיות כלפי אלו בעולם שמאמצים עמדות שונות משל ישראל.

הפוסט דרכי פעולה להגברת שקיפות משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פיגועי הטרור בתורכיה מבוצעים בשנים האחרונות על-ידי שני גורמים עיקריים: ארגון המדינה האסלאמית, במחאה על המאבק שתורכיה מנהלת נגדו בסוריה ועל שיתוף הפעולה של תורכיה עם הקהילה הבינלאומית במאבק זה; המחתרת הכורדית, בקריאה לעצמאות כורדית ובמחאה על המהלכים הצבאיים של תורכיה להרחקת הכורדים מגבול תורכיה-סוריה. בעוד הפיגועים שמבוצעים על-ידי המדינה האסלאמית מכוונים לרוב כנגד אזרחים ותיירים, הפיגועים שמבצעת המחתרת הכורדית מכוונים לרוב כנגד אנשי כוחות ביטחון תורכיים.

המאמר פורסם ב"ישראל היום" ב-2 בינואר 2017

הפוסט הטרור מכה בתורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החלטת מועצת הביטחון 2334 אמנם לא נולדה בארה"ב, אולם אין ספק כי היא קיבלה רוח גבית מהממשל האמריקני; אמנם אובמה עצמו לא נשא נאום, אולם נאומו של קרי, מזכיר המדינה, נשא את חותמו של הנשיא וביטא במדויק את התסכול והאכזבה של הממשל משני הצדדים, אך עם דגש מיוחד על הצד הישראלי.

המאמר פורסם באתר "שיחה מקומית" ב-30 בדצמבר 2016

הפוסט הפרמטרים של ג'ון קרי לשלום ישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במידה שאובמה יעשה כן – ואין לכך כרגע כל ודאות – הוא יוכל לשאת נאום נשיאותי, ולהסתפק בכך; הוא יוכל להביא את תוכן הנאום לאשרור בלתי-מחייב בגוף או פורום רב-לאומי (דוגמת הקוורטט או ועידה בינלאומית); והוא יוכל להעלות את הפרמטרים כהצעת החלטה מחייבת במועצת הביטחון של האו"ם. הוא יוכל גם לבחור האם לבחור בנוסח פרמטרים כללי ומרוכך או בנוסח מורכב שיאתגר את הצדדים לסכסוך.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-29 באוקטובר 2016

הפוסט 16 שנים אחרי קלינטון: זה הזמן למתווה אובמה לשלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדו"ח אמור היה להיות נקודת שיא בתהליך ריענון שעבר הקוורטט, שכלל פגישות והתייעצויות קבועות עם מדינות מרכזיות בעולם הערבי. תהליך זה נועד גם להעביר את המסר שהקהילה הבינלאומית לא איבדה עדיין עניין ביישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. מטרת הדו"ח הייתה להצביע על המכשולים המונעים התקדמות בתהליך השלום, ולגבש המלצות לצעדים שייצרו תנאים לחידוש המשא ומתן ושיישמרו את האפשרות להגיע לפתרון שתי המדינות.

הפוסט דו"ח הקוורטט – דו"ח ללא שיניים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז פרסומה לראשונה על ידי פסגת הליגה הערבית במרץ 2002, ישראל מעולם לא פרסמה תגובה רשמית ליוזמת השלום הערבית; יתרה מזו, במשך תקופה ארוכה ישראל התעלמה מהיוזמה או פשוט התנגדה לה. הגדיל לעשות ליברמן ב-2009, כאשר כינה אותה "מרשם להשמדת ישראל". לא פחות. אולמרט היה היחיד שניסה לקדם את היוזמה בשלהי הקדנציה שלו, אולם היה זה מעט מדי ומאוחר מדי; במרחב הפוליטי היו אישים שונים שהתבטאו באופן חיובי כלפי היוזמה, אך גם הם נטו על פי רוב לאזן זאת על ידי אזכור מגרעותיה, ולא הצליחו לייצר מסה קריטית, אשר תוביל למהפך בגישה הישראלית כלפי היוזמה.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-22 ביוני 2016

הפוסט "לא" כמדיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבר 14 שנים לא כיהנה בטורקיה ממשלה קואליציונית והדבר נותן את אותותיו. תרבות פוליטית של פשרות וגמישות פינתה את מקומה לשלטון ריכוזי יותר ויותר, שנוקט צעדים תקיפים נגד יריבים פוליטיים ופועל להשתיק קולות ביקורתיים בתקשורת ובחברה האזרחית. ארדואן שואף להשגת שליטה מלאה על טורקיה. את שינוי שיטת המשטר מפרלמנטרית לנשיאותית אין כרגע ביכולתו לממש, עקב היעדר הרוב הדרוש לכך בפרלמנט. אך הלכה למעשה הדבר כבר קורה. המהלך שהוביל ארדואן להחלפתו של דבוטאולו הוא צעד נוסף בשינוי כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-6 במאי 2016

הפוסט ארדואן ממשיך לשנות את כללי המשחק של הפוליטיקה הטורקית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך, למשל, רעידות האדמה החמורות שפקדו את טורקיה ויוון בקיץ 1999, והמהלכים הדיפלומטיים שהובילו שרי החוץ משתי המדינות בעקבותיהן, שינו לבלי היכר את מערכת היחסים בין ההנהגות והציבור של היריבות המרות. זכור לנו גם הביקור בישראל של מלך ירדן חוסיין לאחר הטבח בנהריים בשנת 1997, במסגרתו קיים ביקורי תנחומים אצל משפחות ההרוגים, כרע ברך, והתנצל. בכך הפך המלך חוסיין אירוע שאיים לפגוע ביחסי ישראל-ירדן לכזה שתרם לדימוי החיובי של המלך ושל העם הירדני בעיני הציבור הישראלי.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-21 במרץ 2016

הפוסט דיפלומטית אסונות. הפיגוע שקירב בין ישראל לטורקיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שריד היה השר הישראלי הראשון שביקר באופן רשמי באחת ממדינות המפרץ. באוקטובר 1994, עת כיהן כשר לאיכות הסביבה בממשלתו של יצחק רבין, הוא הגיע לבחריין כדי להשתתף בשיחות אזוריות בנושאים סביבתיים, ונפגש גם עם שר החוץ של בחריין. הנסיעה הייתה חלק מתהליך השלום הרב-צדדי, שהושק בעקבות וועידת מדריד ב-1991, והשתתפו בה אנשי המשרד לאיכות הסביבה, חברי המשלחת הישראלית לשיחות הרב-צדדיות, ונציגי משרד החוץ.

המאמר פורסם בגרסה אנגלית בהארץ ב-22 בדצמבר 2015

הפוסט זיכרונות מבחריין: יוסי שריד ושיתוף פעולה אזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, בזמן שתשומת הלב התמקדה בזמנו בהישג של ארדואן, את ניצני השינוי שהתרחש בטורקיה בבחירות אתמול (יום א') בישר דווקא המועמד שסיים שלישי ואחרון בבחירות לנשיאות – מנהיג המפלגה הכורדית, סלהאטין דמירטאש, שגרף כעשרה אחוזים מקולות הבוחרים.

ההישג המפתיע של דמירטאש עורר תיאבון ב"מפלגת העם הדמוקרטית" (HDP) הכורדית, ויצר תחושה שלראשונה יש למפלגה כורדית סיכוי לעבור את אחוז החסימה הגבוה (10%) ולהיכנס לפרלמנט. הדבר הוביל לבסוף להחלטת המפלגה להתמודד בבחירות הכלליות, ולהימנע מהמנהג הקודם שבו מועמדים כורדים היו מתמודדים כעצמאיים במחוזות בחירה ספציפיים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-8 ביוני 2015

הפוסט הדמוקרטיה ניצחה. ארדואן בא גדול ויצא קטן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני אולי אינו הסוגיה החשובה ביותר באיחוד האירופי ערב כניסתה של מוגריני לתפקיד — קרוב לוודאי שהיא תתמקד בפתרון המשבר באוקראינה ובשיחות הגרעין עם איראן. אך בשנה האחרונה ניכר מאמץ להגביר את המעורבות האירופית במאמצים לקדם את תהליך השלום. ביוני 2013 פירסם האיחוד את הנחיותיו בנושא ההתנחלויות, וכעבור חצי שנה הוגשה לישראל ולפלסטינים הצעה לשדרג את מעמדם ל"שותפות מועדפת מיוחדת" באיחוד, לאחר חתימה על הסכם שלום. במהלך מבצע "צוק איתן" הביע האיחוד האירופי נכונות לקחת חלק בשיקום הרצועה ובפיקוח על מעבר רפיח למניעת הברחות נשק.

הפוסט אירופה יכולה לעשות יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארדואן זכה בכ-52% מקולות הבוחרים, מעט יותר מ-50 האחוזים הדרושים לניצחון בסיבוב הראשון ומעט פחות מההישג שניבאו לו הסקרים. מסוף החודש הוא יכהן כנשיא ה-12 של טורקיה. ארדואן הקדים בבחירות את אקמלאדין איהסאנולו, המועמד המשותף של שתי מפלגות האופוזיציה החילוניות הגדולות, אשר זכה בכ-38% מהקולות, ואת סלהאטין דמירטאש, מועמד צעיר וכריזמטי שהתמודד מטעם המפלגה הפרו-כורדית ושזכה בכ-10%.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-11 באוגוסט 2014

הפוסט בדרך לעוד 10 שנות ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לא תמיד זה היה ככה. בסיבובי לחימה קודמים בין ישראל לחמאס, נוסחת התיווך הכללית הייתה ברורה למדי. היו אלו המצרים, בגיבוי אמריקאי, שסיפקו את הסחורה. בשנת 2012, לאחר מבצע "עמוד ענן", מצרים אף זכתה למעמד של ערבה להבנות שהושגו בין ישראל לחמאס.

ישראל מעוניינת בהמשכו של מודל זה. לכל אורכו של מבצע צוק איתן, התבטאו בכירים ישראלים בזכות התיווך המצרי, לצד פסילה על הסף של אפשרויות אחרות. השר יובל שטייניץ, למשל, טען שישראל אינה זקוקה שכל העולם יהיה מעורב, כי זה מפחית מהסיכויים להשגת הפסקת אש.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-30 ביולי 2014

הפוסט צריך לשנות פרדיגמה במאמצי התיווך בין ישראל לחמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, מההודעה שפרסם ועד העובדים של משרד החוץ עם סיום השביתה, נראה שסדר העדיפויות שלהם שונה: "מחר יחזרו לוחמי החוץ של ישראל לשרת את המדינה בקו החזית העולמי". לוחמים, נכתב שם, לא דיפלומטים. קו חזית, ולא תהליך שלום. "לוחמים". לכל אורך השביתה ניסו הדיפלומטים להציג עצמם כחלק ממערך הביטחון הלאומי, העוסקים בסיכול יוזמות דיפלומטיות עוינות ובהגנה על ישראל מפני מהלכים בינלאומיים שמטרתם החלשת ישראל, ודרשו להשוות את תנאי העבודה שלהם לאלה של מערכת הביטחון…

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"על צד שמאל" ב-14 באפריל 2014

הפוסט מדוע הדיפלומטים הישראלים אינם מסייעים להצלת שיחות השלום? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מחאה חברתית, פרשיות שחיתות, הדלפות של הקלטות מביכות, מאבק מר מול בעל-ברית לשעבר, חסימת רשתות חברתיות, וכישלונות במדיניות-החוץ המזרח-תיכונית – כל אלה היו מנת חלקם של ארדואן ושל "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP) שלו מאז קיץ 2013.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-31 במרץ 2014

הפוסט בולדוזר טורקי. ארדואן לא עוצר באדום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות נעשים מהלכים מצד גורמים בימין הפוליטי במגמה לקעקע את הלגיטימיות של מעורבות המיעוט הערבי בתהליכים כלל-ישראליים, כולל קבלת החלטות בנושאי מדיניות חוץ. מהצד השני, רצונם של כמה ארגוני שלום להציג עצמם כיהודיים וכציוניים מדירה את ערביי ישראל גם מזירה זאת, שבה יכולתם לתרום היא משמעותית.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"על צד שמאל" ב-12 בפברואר 2014

הפוסט הקול הערבי חסר במדיניות-החוץ הישראלית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממצאיו של סקר שערך לאחרונה מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, מגלים שהישראלים רוצים שינוי, ושלמעשה יש להם עמדות מגובשות למדי לגבי האופן בו צריכה להיראות מדינות החוץ הישראלית. את הסקר ערך מכון רפי סמית ב-28-29 באוקטובר 2013, בקרב 500 איש/ה, יהודים וערבים, כמדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-16 בנובמבר 2013

הפוסט לישראל מגיעה מדיניות-חוץ אחרת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראש ממשלת תורכיה ארדואן, ביטא את מורת הרוח התורכית בשורת התבטאויות חריפה. הדבר הצטייר במצרים כהתערבות בלתי-ראויה בפוליטיקה הפנימית המצרית וכקריאת תיגר על השלטון. מצרים יזמה שורה של צעדי ענישה כנגד תורכיה, שגירוש השגריר היה האחרון שבהם עד כה.

המחאה התורכית על הדחת מורסי לא נבעה רק מהתסכול של ארדואן מהדחת בעלי הברית שלו מהאחים המוסלמים. היא נבעה גם ממדיניות-חוץ המבוססת על ערכים, שבה מתגאה תורכיה. זוהי מדיניות-חוץ שלכאורה אינה מושפעת משיקולי ריאל-פוליטיק. "האזור השתנה," קבע שר החוץ התורכי אחמט דאבוטולו, "אך מדיניות-החוץ התורכית נותרת כשהייתה."

הפוסט הלך עוד שגריר: תורכיה ומצרים, עקרונות וגמישות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תקרית המרגלים החמורה התרחשה, על פי הדיווח הראשון ב"וושינגטון פוסט", בתקופת השפל של יחסי ישראל-טורקיה. בחודשים שאחרי פרסום דו"ח ועדת פאלמר של האו"ם ואחרי סירובה של ישראל לאשר את טיוטת הסכם הפיוס שהושגה בין הנושאים ונותנים של שתי המדינות. הייתה זו תקופה של עוינות, של הצהרות חוזרות ונשנות של ראש הממשלה הטורקי רג'פ טאיפ ארדואן נגד ישראל ושל ניסיונות טורקיים להטיל סנקציות שונות על ישראל. טורקיה רצתה להבהיר לישראל את גובה המחיר שאותו היא משלמת על הסירוב להתנצל על פרשת המרמרה, אותה פשיטה של "שייטת 13" על המשט הטורקי לעזה שבה נהרגו 9 אזרחים טורקים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-20 באוקטובר 2013

הפוסט ההתנצלות לארדואן דווקא עשתה טוב לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואולם, השנה לאירוע יש חשיבות נוספת. לא רק בגלל הביקורת שהטיח האיחוד האירופי בממשלת תורכיה על שימוש מוגזם בכוח אל מול המחאה החברתית האחרונה, אלא גם כי בסתיו 2016 מציינים חמישים שנה לחתימת ההסכם התורכי-אירופי הראשון. מציינים. לא חוגגים.

כל שנה שחולפת גורמת לעוד תורכים להתפכח מהחלום האירופי. המשבר הכלכלי האירופי הופך את החלום לאטרקטיבי פחות. השנה הוא גם הפך לישים פחות, לאור בחירתה מחדש של מרקל בגרמניה. מרקל מתנגדת להצטרפות תורכיה כחברה מלאה, ומנסה לקדם במקום זאת מודל של "שותפות מועדפת". ללא תמיכת גרמניה, המדינה המרכזית באירופה כיום, אין לתורכיה סיכוי להתקבל לאיחוד.

הפוסט החלום ושברו: חמישים שנה ליחסי תורכיה והאיחוד האירופי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לארדואן היה דרוש שינוי, בייחוד כשבטורקיה כבר אפשר לחוש במערכות הבחירות המתקרבות – לרשויות המקומיות, לנשיאות ולפרלמנט. ואכן, השבוע חזר ארדואן לקחת יוזמה ולנסות לעצב סדר יום לאומי לטורקיה. הוא הציג חבילת רפורמות רחבת היקף, שמטרתה המוצהרת היא חיזוק הדמוקרטיה הטורקית. המרכיבים העיקריים בחבילה הם אפשרות הורדת אחוז החסימה הגבוה העומד כיום על 10%; ביטול האיסור על חבישת כיסוי ראש במרבית מוסדות הציבור; והרחבה משמעותית בזכויות המיעוט הכורדי.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"וואלה" ב-5 באוקטובר 2013

הפוסט שלוש הקריצות של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ארדואן חיכה, ציפה וקיווה לתקיפה האמריקנית. לראשונה זה זמן רב הסתמן סיכוי כלשהו שהרטוריקה האנטי-סורית שלו ושל וממשלתו תזכה לגיבוי צבאי משמעותי מגורם בינלאומי, שיצמצם את הפער בין הכמיהה הטורקית להפלת הנשיא בשאר אסד, לבין חוסר היכולת לגרום לזה לקרות. בימים בהם תקיפה אמריקנית הצטיירה ככמעט ודאית, דאגו דוברי ממשלת טורקיה להעביר מסר ברור לאמריקנים. טורקיה אינה מסתפקת בתקיפה מוגבלת או כירורגית, הם אמרו. היא מעוניינת במהלך רחב שיוביל להפלתו של אסד.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"וואלה" ב-28 בספטמבר 2013

הפוסט מי יעזור עכשיו לארדואן להפיל את אסד? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

והנה, עם תום קיץ 2013 – אין לתורכיה שלום בבית, אין לה שלום בעולם, וסכסוכים עם השכנים – יש ויש. הדבר מציב קשיים רבים בפני ארדואן. לראשונה מזה כעשר שנות כהונה – מסתמן שהוא כבר אינו מנהיג כל-יכול בזירה הפוליטית התורכית. התבטאויותיו של ארדואן בחודשים האחרונים מראות כי לא קל לו להסתגל למצב החדש. כרגע, תקוותו היא שתקיפה אמריקאית בסוריה תשיב לידיו את המומנטום.

הפוסט אור אמריקאי בקצה המנהרה של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שנתיים חלפו, וארדואן הפך לאורח בלתי רצוי במצרים, לפחות מצד השלטונות. לאחר הפלת מורסי, השמיעו ארדואן ושרים בממשלתו הצהרות משתלחות נגד הצבא המצרי ומדיניותו. ארדואן התייחס להפלת מורסי כאל פגיעה בדמוקרטיה ובגידה ברצון העם, קבע כי טורקיה לא תוכל לשבת בשקט לנוכח המתרחש במצרים, והתייצב בבירור לצדם של האחים המוסלמים.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם ב"וואלה" בתאריך ה-25 באוגוסט 2013

הפוסט מצרים וטורקיה: סופו של ירח הדבש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נמצאת בימין. הסיכויים לפריצת דרך במשא-ומתן הנוכחי הם נמוכים. הפלסטינים לקחו סיכון בהסכמתם להיכנס למשא-ומתן מבלי שישראל הודיעה על הקפאת הבנייה בירושלים ובהתנחלויות. המשא-ומתן נועד לבחון אם יש מוכנות ישראלית להגיע להסדר. ואולם, הפלסטינים אינם תולים בו תקוות גדולות. ממשלת ישראל והציבור הישראלי נתפסים כבעלי עמדות ימניות וניציות. ההצעות הטריטוריאליות שישראל מציעה עד כה בשיחות הן לא רציניות, ולא כוללות את שטחי C או את בקעת הירדן. כרגע יש לקהילה הבינלאומית אינטרס לקדם את המשא-ומתן, אך אם יושג הסדר בסוריה והמצב במצרים יירגע? הפלסטינים מטילים ספק אם גם אז תהיה ארה"ב מחויבת לקידום התהליך.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"על צד שמאל" ב-14 באוגוסט 2013

הפוסט תהליך השלום בעיניים פלסטיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במילים אלו הגיב ארדואן להדחתו של מורסי מנשיאות מצרים. ארדואן דיבר על מצרים, אך כיוון גם לטורקיה. גזר הדין החמור בתיק ארגנקון הוא נקודת שיא במהלך שמוביל ארדואן בעשור האחרון לשנות מן היסוד את מעמד הצבא בטורקיה, ולהביא לתום עידן ההפיכות הצבאיות במדינה. רבים בטורקיה רואים בכך מהלך חיובי שמחזק את הדמוקרטיה. ואולם, תיק ארגנקון מעלה חששות כבדים שהמהלך הלך רחוק מדי, ומשמש כלי בידי הממשלה לסתום פיות לאופוזיציה לגיטימית.

הצבא הטורקי היה רגיל לתמרן את הדרג המדיני, להפיל ממשלות מכהנות, למנות ראשי מדינה, ולנסח חוקות. הוא עשה זאת בשורה של הפיכות צבאיות והתערבויות פוליטיות, ששיאן ב-1960, 1971, 1980 ו-1997. כל זאת, בשם ההגנה על עקרונותיו של כמאל אטאטורק. בעשור האחרון ארדואן פעל ביסודיות, בעקביות אך בעיקר בהדרגה כדי להביא להחלשת מעמד הצבא מבחינה פוליטית, ציבורית ומשפטית.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב-Ynet ב-6 באוגוסט 2013

הפוסט המשחק הכפול של ארדואן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. יצירת קשרים עם האסלאם הפוליטי – בניגוד לתחזיות המדאיגות, המשטרים האסלאמיים החדשים הפגינו עד כה פרגמטיות במדיניות החוץ והפנים שלהם, כולל ביחסם לישראל. הדבר פותח בפני ישראל הזדמנויות להתקשר עם משטרים חדשים אלה. מצרים, שהיא מבחינת ישראל המדינה החשובה ביותר באזור, הוסיפה לכבד את הסכם השלום גם תחת הנהגת האחים המוסלמים; הנשיא מוחמד מורסי לא רק שפיתח יחסים טובים עם ארה"ב, אלא אף מינה שגריר חדש לישראל, החליף ברכות עם הנשיא פרס, הביע את רצונו לקדם את פתרון הסכסוך הישראלי- פלסטיני ושיתף פעולה עם ישראל בהשגת הסכם בלתי רשמי עם החמאס (בעקבות מבצע עמוד ענן) ובמאמציו להילחם בגורמי טרור בחצי האי סיני.

דווקא תחת המשטר האסלאמי יש למצרים השפעה רבה יותר על החמאס במגעיו עם ישראל מאשר למשטר הקודם בראשות חוסני מובארכ. לא פחות חשובה היא העובדה כי האחים המוסלמים מכבדים את הסכם השלום ובכך שולחים מסר חשוב לכל רחבי העולם המוסלמי כי שלום עם ישראל אינו מוקצה מחמת מיאוס. לכן, למרות שיחסי ישראל-מצרים כנראה יישארו קרים, סביר שהקשרים מאחורי הקלעים (במיוחד בין גורמי הצבא והביטחון) ימשיכו לשגשג ואולי אף יפתחו אפיקים חדשים להתקדמות בערוץ הישראלי-פלסטיני.

2. הפקת תועלת מהמשבר בסוריה – המשבר בסוריה יכול להוביל, בטווח הארוך, לעליית משטר רוב סוני  לגיטימי, שאולי יהיה מתון יותר ביחסו כלפי ישראל. בטווח הקצר יותר, האירועים בסוריה מלמדים על היחלשותו של הציר האנטי-ישראלי שמובילות איראן וסוריה. יכולתה של איראן להקרין עוצמה על סביבתה המידית של ישראל ללא ספק פחתה. המשבר בסוריה גם יצר לישראל הזדמנויות לשפר את יחסיה עם ירדן ועם תורכיה. הזדמנויות אלו כבר ייושמו באופן חלקי בחודשים האחרונים. ישראל וירדן מתאמות מאחורי הקלעים את המדיניות שלהן מול סוריה, בעוד שישראל ותורכיה נמצאות בעיצומו של תהליך שיקום היחסים ביניהן.

3. קואליציה סונית חדשה – האביב הערבי שינה את מאזן הכוחות בין הסונה והשיעה. ההשפעה האיראנית הגוברת במזרח התיכון ספגה מהלומה מידי האביב הערבי. כתוצאה מכך, נראה כי קואליציה סונית חדשה החלה לצמוח באזור, אשר מצרים ותורכיה משחקות תפקיד מרכזי בה, ואשר שותפות לה גם המונרכיות המתונות של ערב-הסעודית, ירדן ומרוקו. לציר סוני זה ולמדינת ישראל ישנם כמה אינטרסים משותפים באזור: סילוק או הפחתת האיום הגרעיני האיראני, בלימת האיומים המגיעים מכיוון סוריה, ושימת קץ למבוי הסתום בחזית הפלסטינית, אשר עלולה להידרדר לכדי אינתיפאדה שלישית.

4 .יצירת קשר עם הרחוב הערבי – בעבר, ישראל התנהלה בעיקר מול האליטות במדינות ערב. עם זאת, האביב הערבי הדגיש את תפקידו של ההמון בקבלת ההחלטות. יצירת ערוצי קשר אל הציבור הערבי – בין אם הוא חילוני או אסלאמי – הינה משימה קשה עבור ישראל. עם זאת, לאור השינוי האזורי ישראל צריכה לנסות – באופן גלוי ומאחורי הקלעים – להושיט יד אל גורמים בחברה האזרחית במזרח התיכון. האביב הערבי העצים את האזרחים הפשוטים, והעניק לקבוצות וקהילות שונות יותר אפשרויות לביטוי עצמי. בעולם הערבי "החדש", קיימת סקרנות גוברת ונכונות לאתגר את הנחות היסוד של המשטרים הישנים. נסיבות אלו עשויות לאפשר שיח חדש על ישראל ועם ישראל. התקדמות בתהליך השלום הישראלי-פלסטיני תתרום באופן משמעותי ליכולת לממש הזדמנות זו.

5. קידום שלום – האביב הערבי סיכל את האפשרות להגיע לשלום עם סוריה, לפחות בטווח הקצר. המסלול הישראלי-פלסטיני נותר המסלול האפשרי היחידי למשא ומתן. בהעדר פריצת דרך בי-לטראלית במסלול זה, ישראל צריכה לנצל את יוזמת השלום הערבית בכדי לשבור את הקרח. הטענה כי חילופי המשטרים באביב הערבי למעשה הפכו את היוזמה הערבית לחסרת משמעות אינה נכונה. הפסגה הערבית, שהתכנסה בקטאר במרץ 2013 ואשררה את היוזמה, כמו גם תוצאות פגישת מזכיר המדינה האמריקני עם מנהיגי הליגה הערבית במאי 2013,הוכיחו זאת. על ישראל להגיב בחיוב ליד המושטת מהעולם הערבי והמוסלמי.

לסיכום, האביב הערבי – בניגוד לדעה הישראלית הרווחת – לא מציב רק סיכונים בפני ישראל, אלא גם מספק לה הזדמנויות מדיניות. מקבלי ההחלטות בישראל צריכים לנצל את מכלול ההתפתחויות בעולם הערבי על מנת לחולל שינוי של ממש במדיניות הישראלית המסורתית כלפי המזרח התיכון, ולעבור ממדיניות של מגננה למדיניות של יוזמה.

הפוסט חמש הזדמנויות לישראל באביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התנצלות של נשיא מדינת ישראל על הרג תשעת האזרחים התורכים על המרמרה ופיצויים למשפחותיהם תסלול את הדרך לשיקום היחסים עם תורכיה. בתמורה יצטרך ארדואן לוותר על התביעה כי ישראל תסיר את המצור מעל עזה.

אוזדם סאנברק, מבכירי הדיפלומטים התורכים ומי שהיה נציגו של רג'פ טאיפ ארדואן לוועדת החקירה של האו"ם בעניין המשט, מבקש להעביר מסר לציבור ולמקבלי ההחלטות בישראל: סאנברק חושש ש"אם לא יהיה פתרון קרוב למשבר הישראלי-תורכי, המשבר עלול להגיע לנקודה בה יהיה בלתי-הפיך. הדברים מתקשים כמו אבנים, ואסור לתת לזמן לעשות זאת. אם נאחר, ההבדלים בין המדינות יגברו ויאפילו על האינטרסים המשותפים. כבר לא נוכל להתגבר על כך, והדבר עלול להוביל להידרדרות נוספת ביחסים".

הדברים נאמרו במהלך מפגש דיאלוג מדיני שהתקיים בספטמבר 2012 באיסטנבול בין מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית למכון (התורכי) למגמות פוליטיות גלובליות – GPoT Center. במפגש שעסק באביב הערבי, במשבר בסוריה, וביחסי ישראל-תורכיה השתתפו מהצד התורכי חוקרים, עיתונאים בכירים, שגרירים וגנרלים בדימוס. המפגש עורר עניין תקשורתי רב בתורכיה, והעיד על רצון ונכונות בתורכיה לנהל דו-שיח עם גורמים ישראליים ולהבין טוב יותר את עמדותיה וכוונותיה של ישראל.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בפורום לחשיבה אזורית ב-12 באוקטובר 2012

הפוסט הדרך לשיקום היחסים עם תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רוב הישראלים אינם מבינים את המזרח התיכון לאשורו. הדברים אמורים הן באשר לציבור הרחב והן באשר למקבלי ההחלטות. הישראלים מקבלים את המידע שברשותם אודות המציאות האזורית משליחים מסוימים, המדגישים מסרים מסוימים, המועברים דרך פריזמות מסוימות. הסכסוך הוא חזות הכול, הביטחון הוא חזות הכול.

ככלל, ישראל רואה בעולם הערבי איום קיומי. אותן מדינות והתפתחויות שנדמה לנו שמסכנות את ביטחון ישראל במידה הרבה ביותר זוכות לכיסוי תקשורתי נרחב ומעוררות עניין ציבורי. יש נטייה לתאר התפתחויות אזוריות במושגים פשטניים של שחור ולבן: האם הן טובות או רעות לישראל? כמעט תמיד מתקבלות התפתחויות מסוג זה, ובהן האביב הערבי, בדאגה ואף בחשש. סטריאוטיפים ודימויים שליליים של האסלאם והערבים נפוצים ומהווים אתוס ישראלי דומיננטי בסכסוך. העולם הערבי נחזה לעתים קרובות כהומוגני. אין מבחינים בדקויות ומורכבויות, או בהבדלים בין מדינות, חברות ותרבויות. ישראלים רבים אינם רואים במזרח התיכון אזור אליו הם רוצים להשתייך ואף אינם מאמינים שאזור זה יהיה מוכן אי פעם לקבל את נוכחותם בו. הם מפקפקים בכך שהסיכוי להשיג שלום עם הערבים שווה את הוויתורים שיידרשו לשם כך, ובכך שניתן בכלל להשיגו אי פעם.

אמנם השקפות אלה אינן נחלתם של כל הישראלים, אך הן הופכות בהדרגה לנחלת הזרם המרכזי, כאשר ישראל נעשית ניצית יותר ומרוכזת יותר בענייניה הפנימיים, ויחסיה עם העולם הערבי מידרדרים והולכים. ההיסטוריה הארוכה והאלימה של הסכסוך הישראלי-ערבי וחוסר הזרימה של רעיונות, סחורות ואנשים בין ישראל לעולם הערבי מחזקים אף הם תפיסות אלה. אך גם המקורות מהם רוכשים הישראלים מידע על האזור תורמים לכך.

אנשי ביטחון (בפועל ובדימוס) לצד מכוני מחקר, מומחים וכלי תקשורת ימניים ממלאים תפקיד גדל והולך בעיצוב התפיסות הישראליות של המזרח התיכון. מערכת הביטחון בישראל משפיעה הרבה יותר מהמערכת המדינית. אנשיה נחשבים בעלי ההבנה הטובה ביותר של האינטרסים הביטחוניים הלאומיים. הם מאד מבוקשים כפרשני תקשורת וכמשתתפים בתהליכי קבלת החלטות רשמיים. הם נוטים לייצג את שדרת ההנהגה הוותיקה של החברה הישראלית והינם בעלי קשרים הדוקים עם מערכות השלטון. הם אמנם מחזיקים לעיתים בגישות מתונות, אך השיח שלהם מעוצב בדרך כלל דרך הפריזמה הביטחונית הצרה.

לישראל חסרים מכוני מדיניות המחויבים לקידום השלום וההשתלבות האזורית. ישנם ארגוני שלום רבים אך רובם מתרכזים ברמת פעילות השטח ולא במדיניות. יש גם מספר בלתי מבוטל של מכוני מחקר אקדמיים העוסקים בעניינים אזוריים, אך הם נוטים להתרחק מסוגיות פוליטיות שבמחלוקת ונמנעים גם מפעולות קידום מדיניות. לא חסרים מכונים מסוג זה בימין, חלקם ממומנים היטב. יש ביניהם מכוני מחקר וחוקרים המספקים ניתוחים ניציים להתפתחויות אזוריות. את פעילותם משלימים מוסדות שמרניים העוקבים אחר התקשורת הערבית, ספרי לימוד ערביים ואף אחרי ארגוני שלום וזכויות אדם, וכן ארגוני שטח וכלי תקשורת ימניים (כגון העיתון היומי הנקרא ביותר, "ישראל היום").

אלה הם מקורות מרכזיים שבאמצעותם מעצבים הישראלים את תפיסותיהם על האזור. דרוש שינוי כדי להתקדם ולאפשר לישראל לפתוח דף חדש ביחסיה הבינלאומיים. יש להציג בפני הציבור הישראלי והאליטה המדינית פרדיגמות חדשות וקולות חדשים. יש לפתח פרדיגמת מדיניות חוץ סדורה הדוגלת בשלום ובהשתייכות אזורית. בעודה מכירה באיומי הביטחון הקיימים, על מסגרת זו לקדם את ההידברות ושיתוף הפעולה, להדגיש את ערכי הפלורליזם והסובלנות, לחפש דרכים להפיק תועלת ממיקומה הרב-אזורי הייחודי של ישראל, להיות פתוחה כלפי הקהילה הבינלאומית, לראות בשלום ובהשתייכות האזורית פרויקטים לאומיים מהמעלה הראשונה, ולזהות הזדמנויות מדיניות לשיפור היחסים האזוריים ולפלס נתיבים למימושן.

על הישראלים לשמוע אוצר מילים חדש ומערכת טיעונים חדשה ביחס לאזור. על שיח זה להתמקד ברעיונות גדולים, פרויקטים לאומיים חדשים, תקווה, חזונות לגבי העתיד, סדר-יום לעידן שאחרי הסכסוך ושלום. עליו להיות שיח מרחיב אופקים, המבוסס על ידע וכבוד להיסטוריה, למסורות, לשפות ולתרבויות המקומיות והאזוריות; שיח המנתח את מורכבויות המזרח התיכון אך מתרכז גם בעמי האזור ולא רק במנהיגיהם; שיח היוצר סקרנות אמתית להכיר ולהבין יותר את העולם הערבי והאסלאם; שיח המספק מבט מורכב, אנושי ורב-גוני של המזרח התיכון.

על מנת לחולל את השינוי הדרוש נחוצים שליחים חדשים. אסור לתת למומחי ביטחון לקעקע את קולותיהם של מומחים למדיניות חוץ, דיפלומטים ופעילי החברה האזרחית. אסור לתת לגוורדיה הישנה של פקידי ממשל להאפיל על הדור הצעיר העולה של הוגים, מומחים ומעצבי מדיניות. יתר על כן, על אזרחים פלסטינים של ישראל לשחק תפקיד מרכזי בהסברת האזור לישראלי הממוצע. יש להשמיע לציבור הישראלי את מגוון הקולות הנשמעים בעולם הערבי, ובכלל זה אלה הנשמעים בבלוגים וברשתות החברתיות. האביב הערבי מספק הקשר ייחודי לקידום מטרות אלה. יש לעשות זאת לטובת ישראל ולטובת האזור. יש לעשות זאת למען השלום.

הפוסט פרדיגמות חדשות, קולות חדשים על המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"על ישראל לגבש מפת דרכים כדי להתמודד עם התמורות באזור ועם הבידוד הגובר שלה". מקורה של המלצה זאת אינה באחד מגורמי ההערכה או המדיניות בישראל. היא הגיעה דווקא מתורכיה – מכיוונו של מכון המדיניות המקורב לשלטון SETA, בנייר שחיבר עמית המכון אופוק אולוטאש בספטמבר 2011, בשיאו של המשבר בין המדינות לאחר פרסום דו"ח פאלמר. אולוטאש טען עוד שממשלת ישראל לוקה בקוצר-רואי ואינה קוראת כהלכה את המתרחש באזור. במציאות שכזאת, קבע אולוטאש, המשבר עם תורכיה רק מגביר את הבידוד של ישראל ותהיינה לו השלכות רציניות עבורה בטווח הארוך.

והנה, חלפו להם כמה חודשים, ושוב מגיעים קולות מכיוונה של תורכיה המתייחסים למציאות המשתנה במזרח התיכון כמקור אפשרי לשיקום היחסים בין ישראל לתורכיה. ד"ר טארק אואוזלו ממכון ORSAM למחקר אסטרטגי של המזרח התיכון, טוען בפברואר 2012 כי "בדינמיקה שנוצרת במזרח התיכון יש אפשרות לקרב את תורכיה לישראל בעתיד הקרוב. היחסים הקרים של תורכיה עם סוריה של אסד, עם עיראק של אל-מאליכי ועם איראן של אחמדיניג'אד, יוכלו לגרום לתורכיה ולישראל להתקרב זו לזו באצטלה של גורמים ריאל-פוליטיים".

בשבועות האחרונים ישנו שקט תקשורתי יחסי בכל מה שנוגע ליחסי ישראל ותורכיה. ארדואן הפנה את הצהרותיו הלוחמניות לכיוונה של פריז ולא לירושלים; חילות האוויר של שתי המדינות חידשו את מנגנון התיאום ביניהם; וגורמים בינלאומיים שמצויים בקשר עם אנקרה מדווחים על רצון אצל הדרגים הדיפלומטיים שם בשיקום היחסים.

ואולם, תורכיה לא ויתרה על דרישתה להתנצלות ולתשלום פיצויים מצד ישראל. הקשרים בין הדרגים הרשמיים בשתי המדינות הם מצומצמים ביותר, לאור הנחיה תורכית להמעיט במגע עם ישראל. במקביל, ארדואן מוסיף להצטייר בעיני רבים ממנהיגי ישראל כגורם עוין התורם להקצנה באזור. זאת בתקופה בה יחסי תורכיה וארה"ב זוכים לעדנה, ובה מכריז נשיא ארה"ב על ראש ממשלת תורכיה כעל אחד מבעלי בריתו הקרובים ביותר.

ההתרחשויות האזוריות מספקות תנאים שיכולים לסייע לשיפור היחסים, כפי שטען אואוזלו. גם התנאים הפוליטיים שנוצרו בתורכיה לאחר ניצחון ארדואן בבחירות יוני 2011 סיפקו הזדמנות לכך. ואכן, באוגוסט 2011 הצדדים היו קרובים מאוד להסכם פיוס, שגובש בתיווך אמריקאי, שענה על מרבית הצרכים הישראלים ושזכה לתמיכת מערכות ממשלתיות מרכזיות בישראל. החלטת נתניהו לצדד לבסוף בעמדתם של יעלון ושל ליברמן כנגד ההסכם סתמה את הגולל עד כה על אפשרות הפיוס עם התורכים.

וכך, בעוד השינויים האזוריים מדגישים בפני ישראל ותורכיה את האינטרסים המשותפים להן באזור ואת התועלת שהן יכולות להניב מתיאום ומשיתוף פעולה ביניהם, התנאים הפוליטיים בישראל אינם מאפשרים למהלך שכזה לקרום עור וגידים. הרכב הקואליציה הנוכחית בישראל והגישה השולטת כיום במדיניות-החוץ הישראלית, המצדדת בפאסיביות אל מול האביב הערבי ובהדגשת הסכנות והאיומים ולא ההזדמנויות והסיכויים, מוביליםלקיפאון מול תורכיה.

ההזדמנות לשיקום היחסים עודנה קיימת. בהינתן רצון פוליטי, טיוטת הסכם הפיוס שגובש יכולה עוד לשוב ולהניב תועלת. ישנם גורמים רבים שישמחו להתוות דרך ולעזור לצדדים לרדת מהעץ. אך האם יימצא בירושלים מי שירים את הכפפה?

 *** המאמר פורסם לראשונה באתר "אפשר לחשוב"

Ufuk Ulutaş,"A Raid from the Sea: The Gaza Flotilla Attack and Blockade under Legal Scrutiny," SETA Policy Brief no. 55, September 2011.

Tarık Oğuzlu, "The Limits of Turkish-American Rapprochement In The Middle East During The Election-Season In The United States," ORSAM, 1 February 2012.

"Obama names Turkish PM Erdoğan among trusted friends," Hurriyet Daily News, 20 January 2012.

נחום ברנע, "מצעד הגאווה," ידיעות אחרונות – המוסף לשבת, 9 בספטמבר 2011, עמ' 2.

הפוסט שיפור יחסי ישראל-תורכיה: מי ירים את הכפפה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אבו מאזן חזר מנצח מהאו"ם, למרות התפיסה הישראלית שהפלסטינים הפסידו באו"ם. הגשת הבקשה להכרה במדינה פלסטינית, נאום אבו מאזן באו"ם, ומוכנותו להתעמת בעניין עם ארה"ב נתפסים בעת הנוכחית כאירוע מרכזי במאבק הלאומי הפלסטיני. הם הביאו לזינוק בפופולריות של אבו מאזן ברחוב הפלסטיני, בהמשך למגמת התעצמותו בתקופה האחרונה. הרש"פ לבשה חג סביב מושב עצרת האו"ם, ואבו-מאזן הופך למעין גיבור לאומי ברחוב הפלסטיני.

אבו מאזן מודע לכוחו. למרות אזהרות חוזרות ונשנות על פרישה קרובה מהחיים הפוליטיים, אבו-מאזן אינו מכשיר יורשים ומנטרל את הדור הצעיר. הוא פועל למען עיצוב מורשתו. יודע שאין לו תחליף כרגע, ושהחלופה היחידה לו היא חמאס, בה לא רוצים לא בארה"ב, לא בישראל, ולא באש"פ. לכן, הוא מרשה לעצמו לומר לכולם Take it or I leave. יודע שאין רצון בחלופת החמאס, ושלכן יקבלו בסופו של דבר כמעט כל מדיניות בה ינקוט ואותה יוביל.

אבו-מאזן יוצר אתוס חדש, הדוגל באי-אלימות. אבו-מאזן בחר באסטרטגיה של מאבק פוליטי-מדיני בלתי-אלים, ופועל בשיטתיות לשנות את אתוס המאבק של ערפאת. המדיניות החדשה מדגישה שהכוונה הפלסטינית היא להפסיק את הכיבוש ולהשיג מדינה בגבולות 1967, ולא לפגוע בישראל. האסטרטגיה החדשה קונה לה אחיזה בקרב מנהיגי הפת"ח ופעיליו. לא ברור מידת התמיכה בה בקרב הרחוב הפלסטיני, ובייחוד בקרב הדור הצעיר. הבחירה בדרך הבלתי-אלימה תורמת לדימוי עצמי חיובי בקרב הפלסטינים, שכמה מהם משווים עצמם להודו ולגנדי. זה נתפס כמהלך שמבטא את השמירה על האינטרסים הלאומיים הפלסטינים ושמגביר את תמיכת העולם בפלסטינים ובמאבקם. ניכר כי בינתיים זו רק טקטיקה, שטרם השרישה את אתוס המאבק האלים. אם ירגישו חסרי אונים ויחשבו שיש דרך יעילה יותר, נראה שהפלסטינים יהיו נכונים לפנות אליה.

הפלסטינים מרגישים שהם מוכנים וזכאים למדינה. אבו מאזן שיקם את הרש"פ – את הכלכלה, את הביטחון האישי, ואת המוסדות. הפלסטינים מרגישים טוב יותר עם עצמם מאשר בעבר. הם במגמת התקדמות, לוקחים יוזמה ומקדמים מהלכים בזירה הבינלאומית. זוכים לאהדה (תורכיה סיפקה ייעוץ משפטי לרש"פ טרם הפנייה לאו"ם) ומוכנים למדינה משלהם. שכם כמודל – היה בה כאוס ביטחוני בעבר וכיום המצב שונה בתכלית. עברה פיתוח רב, התקדמות כלכלית, יציבות ביטחונית, סדר אזרחי. האבטלה ירדה מ-65% ל-11%, יש ניצני תיירות וגיבוש תכניות למסלולי תיירות לצליינים, פיתוח מסחרי משמעותי, פיתוח נדל"ן, מסעדות, בורסה ועוד. מתקיים שם שת"פ ביטחוני עם ישראל, הידוע לכל (גם לגבי מתחם קבר יוסף, ששופץ ע"י הרש"פ), שהוביל להסרת מחסומים סביב העיר ולהגברת חופש התנועה.

קודם מדינה, ואחר כך הסדר קבע. נראה שהשיח הפלסטיני מתמקד כיום בכינון מדינה ולא בהשגת הסדר קבע או הסכם שלום עם ישראל. יש חוסר אמון ביכולת להתקדם במו"מ עם ממשלת נתניהו, יש תכנית אופרטיבית להתקדמות מדינית לקראת הקמת המדינה, ויש אמונה שיהיה טוב יותר (גם לישראל) לנהל את המו"מ על הסדר הקבע במעמד של מדינה-מול-מדינה. אז אולי יהיה קל יותר לפלסטינים לדבר על פשרות בנושאים רגישים. יחד עם זאת, מסתמנת הבנה שמתווה השלום, על פי קווי 1967, ידוע פחות או יותר, שניתן להגיע להסכמה על כל נושאי הליבה, ושלו ישראל הייתה רצינית אפשר היה להתקדם במו"מ לעבר הסדר קבע כבר כיום, עוד טרם הקמת המדינה.

בעקבות עצרת האו"ם, הפלסטינים סבלנים ומפוכחים. הפלסטינים אינם מצפים שמחר תקום המדינה. הם יודעים שיש דרך ארוכה, ומצהירים שיש להם סבלנות רבה. מדגישים שכמה וכמה מדינות (כולל ישראל) פנו לאו"ם מספר פעמים עד שהתקבלו כחברות, ושהם גם יעשו זאת. אם יהיה וטו אמריקאי, יגישו בקשה נוספת, וחוזר חלילה, עד שיתקבלו. מאמינים שיש פה מהלך היסטורי שלא ניתן לעצור אותו, ושספטמבר מהווה את תחילתו של שלב חדש במאבק המדיני הפלסטיני. מרגישים שהמומנטום פועל לטובתם, ואינם חוששים מעימות מדיני עם ישראל וארה"ב. דבקים בטקטיקה של פניה לקהילה הבינלאומית, של מאבק דיפלומטי, ושל הפגנות בלתי-אלימות. גיבשו לאחרונה נייר עם שבע אופציות כיצד להמשיך הלאה לאחר מושב עצרת האו"ם. מרגישים שאין להם מה להפסיד.

אינתיפאדה מצד העולם, לא מצד הפלסטינים. הפלסטינים שילמו מחיר כבד באינתיפאדה השנייה, ואינם חפצים בסיבוב אלים נוסף. מדגישים שמהלך הפנייה לאו"ם הועיל להם יותר מהאינתיפאדה השנייה, ושמי שכל הזמן מפחיד מפני אינתיפאדה שלישית הם הישראלים, בזמן שהמנהיגות הפלסטינית שוללת זאת. עובדה ששום עימותים אלימים לא פרצו בספטמבר. במקום שהפלסטינאים יעשו אינתיפאדה נגד ישראל, העולם עושה זאת עבורם. ישראל נקלעת לבידוד בינלאומי, ומאבדת תמיכה גם באזור וגם במערב – תורכיה, מצרים, אובמה, ומרקל.

אין טעם במשא ומתן עם ממשלת נתניהו. ועידת הפת"ח שהתכנסה לפני כשנתיים הסיקה שאין סיכוי להסדר עם נתניהו, ושיש לקיים מאבק בזירה הבינלאומית. לפלסטינים אין טיפת תקווה מנתניהו, ורואים את תכלית מדיניותו כקרב פוליטי בתוך מחנה הימין מול ליברמן. הפלסטינים חשים שאין טעם לנהל מו"מ סתמי, רק לשם המו"מ. הם מחכים שממשלת ישראל תגיד מה היא רוצה ולאן פניה. זה לא קורה. הפתרון הוא להתעמת עם ממשלת ישראל בזירה הבינלאומית.

 יש חלופות, והן פחות טובות לישראל. אם לא תחול כל התקדמות במהלך הפלסטיני להקמת מדינה, ולא תהיה התקדמות במו"מ, רעיון שתי המדינות יוסיף לאבד גובה ברחוב הפלסטיני. מזהירים ממצב בו אבו-מאזן יכריז על פירוק הרש"פ ועל רצון בפתרון של מדינה אחת. אם ישראל תדחוף את הפלסטינים לפינה – לא מן הנמנע שיהיה עימות אלים. זה יכול להתחיל בהפגנות בסגנון האביב הערבי. בצעדות מדי יום שישי אל הגדרות. כמה אנשים הצהירו שהפלסטינים רוצים שלום צודק, על בסיס 1967, אך שאם ישראל תדחוף אותם לפינה – יש גם אופציות נוספות. מרגישים שישראל מנסה לדחוף אותם לברית עם איראן, למרות שהפלסטינים מתנגדים לניסיונות של איראן ושל השיעים להתערב במה בקורה באזור. אבל אם כל הדלתות תיסגרנה, אולי "ילכו גם עם השטן".

 הבעיה היא ישראל, והיא נמצאת בעמדת נחיתות. ישראל לא רואה ולא מבינה את השינויים שחלים במרחב. השינויים הללו משרתים את האינטרס הפלסטיני, ולא את הישראלי. ישראל מאבדת את ידידותיה באזור – תורכיה, מצרים. ישראל כבר לא מרכזית בקביעת תהליכים אזוריים. ישראלים ברחו מהשגרירות בקהיר עם כאפיה – זה מסמל את שינוי מאזן הכוחות. השאלה היא לא כמה סבלנות יש לפלסטינאים טרם יפנו לאלימות, אלא כמה זמן ישראל תחכה עד שתקדם פתרון לסכסוך. ההידרדרות היא בישראל. היא הופכת מחברה ליברלית, פתוחה לחברה פשיסטית יותר, פחות דמוקרטית, וקנאית אידיאולוגית. ישראל נקלעת לבידוד בינלאומי גובר, ונהיית מדינה שהמערב מתרחק ממנה. אין כיום מנהיג פלסטיני שניתן להאשימו כמכשול לשלום. אין טרור פלסטיני. הבעיה היא בישראל. יש טרור של מתנחלים, שהמדינה לא משתלטת עליו. המתנחלים הם אלה שיהרסו את מדינת ישראל ושיביאו לפיצוץ אלים. הפלסטינים לא מבינים איך ישראל לא פועלת לעצירת אלימות המתנחלים. ישראל לא צריכה לפחד ממדינה פלסטינית, אלא מאיראן. פתרון הבעיה הפלסטינית קודם כל ישרת את ישראל, ואת מעמדה באזור ובעולם. הקמת מדינה פלסטינית היא אינטרס ישראלי, וברש"פ מאמינים שכמחצית מהישראלים תומכים במדינה פלסטינית, בניגוד לעמדת הממשלה.

ארוכה הדרך לפיוס פת"ח-חמאס. יש אמירות לפיהן המשבר עם חמאס הוא זמני, שבקרוב ימומש הסכם הפיוס שנחתם בקהיר, שיהיה איחוד פלסטיני, שיתקיימו בחירות ושיטה דמוקרטית, ושהפירוד הפלסטיני אינו מכשול לשלום (מציינים שחאלד משעל הסמיך את אבו מאזן לנהל מו"מ ולקבל את תוצאות המו"מ, ושגם בחמאס מכבדים את החלטת אבו-מאזן על אי-אלימות). עם זאת, יש הבנה שאין אפשרות לחתימת הסכם עם ישראל בלי עזה, ושהדרך לפיוס היא ארוכה. העם הפלסטיני רוצה אחדות פלסטינית, וייתכן שייצא להפגין ברחובות לשם כך. 56% מהתקציב של אבו מאזן מועבר לרצועת עזה. יש שם כ-60,000 אנשים שאבו מאזן משלם להם משכורת מדי חודש מבלי שיעבדו בפועל. פת"ח שומר את המנגנון שלו ואת מוקדי הכוח שלו שם. בפת"ח מאמינים שהם חזקים כיום בעזה, ושהיו מנצחים שם בבחירות לו היו נערכות כיום. חמאס לא אפשרו לקיים עצרות תמיכה באבו-מאזן במהלך הנאום באו"ם, ואיימו לירות במי שיפגין. פת"ח הורה לאנשיו לא לקיים אירועים בעזה. לא רצו להתסיס.

לעומת זאת, החמאס חזק בגדה. מותר לו לפעול בגדה כארגון פוליטי, רק אם הוא פועל על פי חוק הרש"פ. פת"ח לא פועל ישירות נגד החמאס (אבו מאזן אף נפגש לאחרונה עם ראשי החמאס משכם), לא רוצה להביך אותו, אך פועל לכרסם בכוחו. למשל, כל מוסדות הצדקה והרווחה של החמאס בגדה הועברו לידי הרש"פ, שכעת מספקת את כל הצרכים החברתיים של התושבים. לפת"ח יש בעיה בגדה – הדור הפלסטיני הצעיר שנולד לתוך תקופת אוסלו מנותק מהווית המאבק שקדמה לאוסלו. ותיקי הפת"ח, שהיו בעבר מבוקשים גדולים ע"י ישראל וביצעו פיגועים רבים, נראים בעיני הצעירים כעסקנים מושחתים, שנוסעים במכוניות יוקרה ושזוכים לתעודות אח"מ מישראל. הצעירים לא יודעים על העבר הלוחמני של אנשים אלה, ואילו וותיקי הפת"ח לא יכולים להתהדר בעברם, כי זה לא יתקבל טוב ע"י הישראלים איתם הם משתפים פעולה כיום. זה מוביל לאיבוד לגיטימציה, ולחיזוק מעמד אנשי החמאס.

הפוסט ממשיכים בדרך אל המדינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נייר עמדה / ד"ר נמרוד גורן / אוגוסט 2011

בחודשים האחרונים התנהלו מספר סבבי מו"מ בין נציגים רשמיים של ישראל ושל תורכיה לשם גיבוש הסכם פיוס בין המדינות, שיסיים את המשבר החריף שפרץ ביניהן לאחר אירועי המשט במאי 2010. המהלך זוכה לסיוע מצד ארה"ב, שמעוניינת בשיפור היחסים בין שתי בנות בריתה באזור. על פי דיווחים, הניב המו"מ טיוטה של הסכם פיוס, אך זה טרם אומץ על ידי ממשלת ישראל והעומד בראשה.

לקראת מועד פרסום דו"ח ועדת החקירה הבינלאומית לבדיקת אירועי המשט (דו"ח פאלמר), שמינה מזכ"ל האו"ם, חלה התקדמות במו"מ. דו"ח פאלמר עתיד להיות ביקורתי הן כלפי ישראל והן כלפי תורכיה. הדבר מהווה תמריץ לשתי המדינות להגיע להסכם מהיר שיהפוך את פרסום הדו"ח למיותר. הדו"ח עתיד להתפרסם ב-20 באוגוסט 2011, לאחר שהאו"ם דחה מועד פרסום קודם על מנת לאפשר לצדדים למצות את תהליך המו"מ.

עד למועד פרסום הדו"ח, בין אם ב-20 באוגוסט ובין אם במועד אחר שייקבע,נדרש "פורום השמינייה" לקבל החלטה בנושא ההסכם המתגבש. הישיבות שקיים הפורום עד כה טרם הובילו להחלטה. קיימים חילוקי דעות בין חברי הפורום. השרים ברק ומרידור מכירים בחשיבות שיקום היחסים עם תורכיה ותומכים במהלך, ואילו השרים ליברמן ויעלון מתנגדים למתווה המוצע, ומטילים ספק באפשרות לשפר את היחסים עם ממשלת ארדואן.

ישראל כבר הביעה בעבר מוכנות לשלם פיצויים למשפחות הקורבנות התורכים ולהביע צער על אובדן חיי האדם. המחלוקת היא סביב דרישת תורכיה להתנצלות מצד ישראל. האם התנצלות היא התנהלות נאותה בין מדינות ידידותיות או פגיעה מיותרת בכבוד הלאומי הישראלי? האם התנצלות תימנע תביעות משפטיות כנגד חיילי צה"ל שהשתתפו בהשתלטות על המשט, או דווקא תעודד תביעות שכאלו? האם התנצלות אכן תשפר את יחסי תורכיה-ישראל או רק תשמש כלי בידי תורכיה להשפיל את ישראל ולזכות בתמיכת העמים הערבים?

הדיון הפוליטי והציבורי בנושא מתנהל כבר מזה מספר חודשים, בין היתר תוך חיפוש מינוח מתאים שיפורש בתורכית כהתנצלות, אך לא בעברית. ואולם, החלטה פוליטית עדיין אין. הזמן הולך ואוזל. הדחיות החוזרות ונשנות של פרסום דו"ח פאלמר אמנם מעניקות לממשלת ישראל שהות נוספת לדון בנושא ולקבל החלטות מושכלות, אך הן גובות מחיר. הן מגבירות את התסכול התורכי מחוסר ההחלטיות הישראלי, ומובילות לשורת התבטאויות וצעדים מדיניים מצד תורכיה שנועדו להציג לישראל את המחיר שבאי-ההגעה להסכם.

השגת הסכם פיוס לאחר פרסום דו"ח פאלמר תהיה קשה עוד יותר. פרסום הדו"ח צפוי להוביל לדינמיקה שלילית ביחסים ההדדיים – לחילופי האשמות, להקשחת עמדות, ולשיח ציבורי עוין. על ממשלת ישראל, אם כך, לקבל החלטה בנוגע להסכם הפיוס ולהימנע מהשתהות נוספת. זו גורמת עוד נזק מדיני.

***

הדרישה להתנצלות ישראלית אינה גחמה של ארדואן ושל מפלגתו, ומטרתה אינה ניגוח ישראל. זו דרישה המשותפת למכלול המגזרים בציבוריות התורכית, גם בקרב ידידי ישראל. אין להמעיט מערך הפגיעה שחשים אזרחי תורכיה לאור אירועי המשט. בקונצנזוס התורכי, אירועי המשט הם הפעם הראשונה בתולדות המדינה בה אזרחים תורכים נהרגים על ידי צבא זר. וזאת עוד על ידי צבא של מדינה הנחשבת כידידותית. בכל שדרות החברה התורכית יש ציפייה כנה להתנצלות ישראלית. יש קושי להבין מדוע ישראל מסרבת לעשות כן,אפילו אם יש לה ביקורת על תורכיה על שאפשרה למשט לצאת לדרכו.

הדרישה להתנצלות לא תיעלם בקרוב. גם לא ממשלתו של ארדואן. הכמיהה בקרב רבים בישראל שהצבא התורכי ייצא כנגד ארדואן ויחזיר על כנו את הסדר הישן אותו ישראל כה אהבה, היא משוללת כל יסוד. התפטרות ראשי הצבא התורכי ב-29 ביולי 2011 על רקע חילוקי דעות עם ארדואן מוכיחה כי הדרג האזרחי הוא השולט כיום בתורכיה. הצבא אינו עוד המושך בחוטים במערכת הפוליטית. אם קציניו אינם מסכימים עם המנהיגות הפוליטית הנבחרת, הם מניחים את המפתחות על השולחן ולא מתניעים את הטנקים לעבר קריית הממשלה. הגעגוע הישראלי לצבא תורכי חזק המנתב כרצונו את הדרג המדיני, מעוררים תרעומת בתורכיה. האם ישראל אינה מקדמת בברכה את הפיכתה של תורכיה לדמוקרטית יותר, תוהים שם. ארדואן הוא הפרטנר, והוא כאן כדי להישאר. ארדואן אינו בהכרח עוין את ישראל, גם אם אינו מידידיה. לצד ביקורתו החריפה על מדיניות ישראל, הוא ביקר בירושלים, ניהל מערכת יחסים תקינה עם ראשי השלטון בישראל, ותיווך בין ישראל לסוריה. ניתן להגיע אתו ועם ממשלתו להסכם פיוס על אירועי המשט, וניתן לצפות שהסכם כזה ימומש ויכובד.

תורכיה היא מעצמה אזורית בעלת עוצמה כלכלית, פוליטית וצבאית, ושחקן עולה בזירה העולמית. חברה בנאט"ו, ב-OECD, ב-G-20, ובארגון המדינות האסלאמיות. תורכיה מועמדת להצטרפות לאיחוד האירופי, חברה לשעבר במועצת הביטחון של האו"ם, ונהנית מכלכלה בעלת אחוזי צמיחה מהגבוהים בעולם. די בכל הנ"ל כדי להצדיק חתירה ליחסים טובים עמה. לתורכיה יתרונות נוספים עבור ישראל. תורכיה מחויבת לקידום יציבות אזורית במזרח התיכון ולקידום תהליך השלום הישראלי-ערבי, לו היא מוכנה לסייע באופן פעיל. תורכיה גם שותפה לדאגה הישראלית מהתעצמותה של איראן, מהרחבת ההשפעה שלה במרחב, ומתכנית הגרעין שלה. בכירים תורכים התבטאו ברוח זאת לא אחת. יחסי השכנות בין תורכיה ואיראן ונטייתו האסלאמית של ארדואן אינם מעידים על היות שתי המדינות באותו מחנה אזורי. המתיחות ביניהן לאור המתרחש בסוריה, והתיאום התורכי הגובר עם ארה"ב לאור האביב הערבי ממחישים זאת היטב.

לישראל ולתורכיה אינטרסים אסטרטגיים משותפים באזור, ושיפור היחסים עם תורכיה הוא אינטרס לאומי עליון של ישראל. חתימה על הסכם שיסדיר את אירועי המשט הוא הדבר הנכון לעשות בנקודת הזמן הנוכחית כדי להביא לשיפור ביחסים. הביטחון הלאומי של ישראל חשוב משיקולי כבוד לאומי. ישראל נקלעת לבידוד גובר בזירה הבינלאומית, שעלול עוד להחריף אם יפנו הפלסטינים לאו"ם בחודש ספטמבר הקרוב. במציאות שכזו, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לוותר על הזדמנויות לשיפור יחסים עם מדינה כה מרכזית בסביבתה הקרובה. נוסף על כך, בתקופה בה יחסי ישראל-ערב נמצאים בהקפאה, ואף נמצאים בסכנה להידרדרות נוספת, שמירה על יחסים דיפלומטיים מלאים ותקינים עם מדינה בעלת אוכלוסייה מוסלמית כמו תורכיה היא נכס ממשי. גם העובדה שארה"ב מעוניינת בהסדרת היחסים בין ישראל לתורכיה צריכה להיות מרכיב בהחלטה הישראלית בנושא.

אך פריחה מחודשת ביחסי ישראל-תורכיה תתאפשר באמת רק כשתחזור ישראל לפסוע בדרך השלום. הבעיות ביחסי ישראל-תורכיה החלו עוד קודם לאירועי המשט, ועל כן אין לצפות שהתנצלות ותשלום פיצויים מצד ישראל יחזירו את מערכת היחסים לאותה דרגה בה היו בעבר. היחסים עם תורכיה נמצאים מאז ומעולם בזיקה ליחסים בין ישראל לפלסטינים. גם ראשי ממשלה חילונים בתורכיה לא חסכו ביקורת על ישראל בנושא. בולנטאג'וויט, למשל, טען לאור מבצע חומת מגן שישראל מבצעת ג'נוסייד כלפי הפלסטינים. דפוס התנהלות זה נשמר אצל ארדואן, אם כי בתקופתו הביקורת חריפה ועקבית הרבה יותר, וכך גם תרגום הביקורת לכדי מדיניות של ממש. חילוקי הדעות בעניין הפלסטיני צפויים להישאר גם לאחר שיושג הסכם ישראלי-תורכי, ויוסיפו להעיב על טיב היחסים בין המדינות. אך אין משמעות הדבר שהסכם פיוס עם תורכיה הוא מיותר.

עצירת ההידרדרות בדרג היחסים הדיפלומטים בין המדינות והחזרתם לרמתם המלאה (בישראל אין שגריר תורכי מאז אירועי המשט) בעקבות הסכם הפיוס, תאפשר לשתי המדינות לדון במחלוקות ביניהן בצורה חיובית ובונה יותר – "בין ידידים", כפי שמגדירים זאת גורמים בתורכיה. ההסכם לא רק יחזיר את השגריר התורכי לתל אביב, אלא צפוי לאפשר גם את חידושו של הדיאלוג האסטרטגי בין המדינות, ויסייע לישראל להיעזר בתורכיה למניעת הסלמה ביטחונית עם מדינות ערב ולקידום הידברות עמן. בתורכיה מנסים להפיג את חששות ישראל ומדגישים שהתנצלות תוביל לנורמליזציה ביחסים, למרות חילוקי הדעות שיישארו בהקשר הישראלי-ערבי. דוברים תורכיים מדגישים את הערך שביחסים תקינים עם ישראל לאור מדיניות "אפס-הסכסוכים עם השכנים" של תורכיה, לאור היותה של ישראל מדינה יציבה באזור משתנה, לאור העוצמה הכלכלית הישראלית, ולאור היחסים הטובים בין ישראל לארה"ב והשפעתם על טיב היחסים בין תורכיה לארה"ב.

על ישראל להפנים שמתכונת היחסים הקודמת עם תורכיה, אשר התבססה על שיתוף פעולה ביטחוני הדוק, לא תחזור ושיש לפעול לבניית סוג יחסים חדש עמה, אזרחי יותר באופיו. תורכיה השתנתה בשנים האחרונות. האליטה החילונית הישנה, עמה היו לישראל קשרים טובים, ירדה מגדולתה. במקביל צומחים כוחות חברתיים חדשים, הקרובים יותר למפלגת הצדק והפיתוח – ארגונים חברתיים, מכוני מדיניות, ארגוני סחר, אוניברסיטאות, גופי תקשורת, ומוסדות תרבות. בעשור האחרון, ישראל לא השכילה לפתח רשת קשרים עם גורמים אלו והתמקדה ביחסים עם האליטות הישנות. בפרוץ המשבר עם תורכיה, ישראל שילמה על כך את המחיר. לא הייתה רשת ביטחון אזרחית למערכת היחסים הרשמית. הסכם הפיוס יספק לחברה האזרחית בישראל הזדמנות לתקן ולפתח קשרים עם מקבילים רלוונטיים בצד התורכי. כיום, לארגונים ולמוסדות ישראלים ותורכים קשה לקיים שיתופי פעולה. האווירה הפוליטית והציבורית עוינת לכך. לאחר הסכם הפיוס תהיה להם לגיטימציה רבה יותר לעשות כן, וזאת גם אם היחסים בין הממשלות יישארו צוננים.

היעדר הסכם פיוס, לעומת זאת,צפוי להוביל להידרדרות משמעותית נוספת ביחסי ישראל-תורכיה, וזאת בנקודת זמן מדינית בה ישראל אינה זקוקה לכך. בתורכיה מזהירים שאם ישראל לא תביע התנצלות על אירועי המשט היא לא רק תאבד מדינה ידידותית, אלא היא "תרוויח" מדינה עוינת. ארדואן כבר הזהיר את ישראל מפני השלכות הדבר. בלא הסכם, ניתן לצפות שדרג היחסים הדיפלומטי יוסיף לרדת; שתורכיה תחריף את הביקורת שלה על מדיניות ישראל כלפי הפלסטינים; שארדואן ינקוט צעדים פומביים להבעת תמיכתו בפלסטינים ובמאבקם לכינון מדינה, דוגמת ביקור מתוקשר בעזה; שתורכיה תיזום גל תביעות נגד חיילי בצה"ל שהשתתפו באירועי המשט; שהיחסים הביטחוניים-אסטרטגיים יוקפאו עוד יותר; ששיתוף פעולה אזרחי יהפוך לכמעט בלתי אפשרי; ושיחסי הסחר, ששרדו בהצלחה את המשבר האחרון ביחסים, לא יישארו עוד חסינים מפני פגיעה. מערכת היחסים בין ישראל לתורכיה תהפוך דומה יותר ויותר לכזו שבין מדינות עימות. הרבה מונח עכשיו על כף המאזניים.

***

טיוטה להסכם הפיוס כנראה כבר יש. כעת נדרשת החלטה פוליטית. לאחרונה גברו בישראל הקולות התומכים בהגעה להסכם. אלה כוללים את שר הביטחון ברק, את השר לענייני מודיעין מרידור, את הפרקליטות הצבאית הראשית, גורמים במערכת הביטחון, ואת היועץ המשפטי לממשלה. הדבר מעניק לגיטימציה משפטית וביטחונית להסכם הפיוס, ומבטיח שהוא אינו מפקיר את חיילי צה"ל ואינו מסכן אינטרסים ישראלים. יש בכך משום תרומה להכשרת דעת הקהל הישראלית והמערכת הפוליטית לקראת אישור ההסכם. ואולם, אין בכך די. ההחלטה בעניין מתעכבת, וקולות המתנגדים לכל התנצלות בפני תורכיה נשמעים בבירור. ביניהם שר החוץ ליברמן, הגם שהצהיר שלא יפרק על כך את הממשלה, והשר לנושאים אסטרטגיים יעלון, שליחו הבכיר של נתניהו למו"מ עם התורכים.

חסרים עוד קולות ציבוריים שייתנו רוח גבית להחלטה ממשלתית בעד הסכם הפיוס. קולות שיביעו תמיכה ברורה בהסכם מבחינה ערכית ואסטרטגית כאחד. ניכר שראש הממשלה מעוניין בשיקום היחסים אך חושש מההשלכות הפוליטיות של התנצלות בפני התורכים. ואולם, המהלך יניב גם רווח פוליטי עבור נתניהו. הסכם הפיוס יעורר בתחילה תרעומת כנגדו מצד גורמי ימין. אך בהמשך יוכל להקנות לראש הממשלה כמה נקודות זכות בבית הלבן ויאפשר לו להדוף במקצת טענות על חוסר מעש מדיני ועל התנהלות בלתי-אחראית לקראת "הצונאמי המדיני".

בסופו של דבר על האינטרסים הלאומיים להכריע. התועלת הגלומה בשיפור היחסים עם תורכיה, החשיבות האסטרטגית שבכך, והנזקים שייגרמו מהידרדרות נוספת ביחסים בעת שמעמדה הבינ"ל של ישראל שברירי ממילא, צריכים להוביל להחלטה בעד הסכם הפיוס. את ההזדמנות לשיפור היחסים עם תורכיה אסור להחמיץ. הרבה מונח כעת על כף המאזניים.

הפוסט בעד הסכם הפיוס עם תורכיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.