החשדנות לא פסקה גם אחרי הפלת סדאם ב-2003. עיראקים רבים ברחו לסוריה, ואילו מלחמת האזרחים שהחלה בסוריה ב-2011 השפיעה על עיראק בשני אופנים מנוגדים. מצד אחד, מיליציות עיראקיות נשלחו לסוריה כדי להגן על משטר אסד. אחת מהן, "כתאאב סייד אלשוהדא", הוקמה בדמשק כדי להגן על קבר הקדושה זיינב, אתר קדוש לשיעים, מפני המורדים.

חלקים מהמיליציות נשארו בסוריה עד לנפילת המשטר, והשתמשו בשטחה, בין היתר, גם לשיגורים לעבר ישראל. מצד שני, עיראקים סונים קיצוניים ניצלו את אובדן השליטה של המשטר על אזורים במזרח סוריה כדי להשתלט עליהם, ולהתכונן לחזרה לשטח עיראק. ארגון דאעש קם אף הוא בסוריה, וממנה הוא פלש לעיראק ביוני 2014.

נוכח הפלת משטרו של אסד, החשש מחזרתו של דאעש לעיראק דרך הגבול הארוך עם סוריה עומד בראש דאגותיה של ממשלת עיראק, שהגבירה כוננות לאורך הגבול (שחלקו מגודר). החזרה של דעאש למשחק יכולה לקרות כתוצאה מאובדן השליטה של דמשק באזור, ובייחוד אם יקרסו גם הכוחות הכורדיים בצפון מזרח סוריה, שנלחמים בדאעש ומחזיקים את מחנה המעצר הגדול אלהול סמוך לגבול עיראק, ובו אלפי עצורים מדעאש ובני משפחותיהם.

עיראק מודאגת, ולכן כבר ב-24 בדצמבר, כשבועיים אחרי נפילת אסד, ביקר בדמשק ראש המח'אבראת (המודיעין) העיראקי חמיד אל-שטרי, ונפגש עם מנהיג המורדים אחמד אל-שרע. שטרי, איש המיליציות בעברו, נשלח על ידי ראש ממשלת עיראק מחמד שיאע אלסודאני לחוש את השלטון החדש ולהעלות בפני בן שיחו כמה חששות עיראקיים. ב-31 בדצמבר ערך שר החוץ העיראקי פואד חסיין (כורדי) שיחה עם עמיתו הסורי, ואילו סודאני צפוי לערוך בקרוב ביקור בטהראן, אותו יקדיש בעיקר לנושא הסורי.

משקעים משני צדי הגבול

בעיראק עוקבים במיוחד אחר הנטיות העדתיות הסוניות והאנטי-שיעיות שמלוות את המרד הסורי. אחת הדוגמאות לכך היא סוגיית קבר הקדושה זיינב. במהלך הכניסה לקבר נשמע אחד ממנהיגי מהמורדים מצהיר כי כל שיעי שיעלה לרגל לקבר יחויב לעלות לרגל לקברי האומיים השנואים על השיעה. לאחרונה שונה שם הרחוב בו שוכן הקבר לרחוב "פארוק", כינויו של הח'ליף עומר השנוא על השיעה.

צעדים אלה זוכים לאהדה וחיקוי באזורים הסוניים בעיראק השכנה. קבר זיינב יקר במיוחד למיליציות השיעיות בעיראק; כל פגיעה בו עלולה להוביל לחזרתם לפעילות בסוריה, והוא אף היה אחד הנושאים המרכזיים בביקורו של אל-שטרי.

כמו בישראל, גם בעיראק נוהגים להדגיש את עברו הג'יהאדיסטי של אל-שרע. מנהיג המורדים, המכונה אבו מחמד אל-ג'ולאני, לחם בעיראק כחבר בארגונו של אבו מסעב אלזרקאווי. הוא היה עצור בכלא עיראקי על מעורבות בפעולות טרור קטלניות בהן נהרגו אזרחים רבים, רובם שיעים. שטרי נשלח כדי להעריך אם השינוי שעבר אל-שרע אמיתי או לא. הוא הצליח להביא לשחרורם של עשרות לוחמי מיליציית "נוג'באא" הפרו-איראנית שנעצרו על ידי המורדים, כמחווה של רצון טוב מצדם.

משקעים קיימים גם בצד הסורי. המיליציות שלחמו נגד המורדים משולבות במשטר העיראקי, ואנשיהן ממשיכים להביע עוינות כלפי המשטר החדש בסוריה ותומכיו. כך, למשל, מפקד מיליציית "כתאאב סייד אלשוהדאא" העיראקית אבו ולאא אלוולאאי תקף בחריפות את טורקיה, הפטרונית של המשטר החדש, על חלקה במלחמה בסוריה.

לפי כמה מקורות, מאהר אסד, אחיו של בשאר שהיה מפקד הדיוויזיה הרביעית של צבא סוריה, ברח מסוריה לעיראק דרך הגבול ושהה בה. ממשלת עיראק הכחישה את הידיעות, ולא ידוע היכן הוא שוהה כיום. בעיראק נטען כי עשרות בכירים בשירותי המודיעין והביטחון של המשטר הסורי המודח ברחו לעיראק ונקלטו בשורות שירות הביטחון "אלאמן אלווטני".

התנהלות עניינית

עוד במהלך הקרבות שקדמו לבריחת בשאר, הבהיר אל-שרע לממשלת עיראק כי אין לו כוונה לאיים על עיראק. הבהרה זאת הרגיעה את הרוחות בבגדאד ותרמה לביקור ראש המח'אבראת. השחקנים העיראקים הם ממשלת סודאני והפוליטיקאים הבכירים בעיראק, ובעיקר ראש הממשלה לשעבר נורי אלמאלכי – הנחשב לאיש החזק בעיראק. גם מסעוד ברזאני, האיש החזק בחבל הכורדי בעיראק, הפגין קורת רוח מעמדותיו של אל-שרע, למרות החיכוכים בין כוחות המורדים והמיליציה הכורדית בסוריה.

הרוב בעיראק לא התלהב מהיותה חוליה ב"ציר השיעי", ולכן לא התאבל על אובדן סוריה. פעילות הציר הפכה לעול ואיום על עיראק, שנמצאת בעידן של פיתוח והתאוששות, לנוכח חשש מתקיפה ישראלית או מפעולה איראנית נגד ישראל משטח עיראק. נפילת משטר אסד שיחקה לידי ממשלת עיראק בכך שהחלישה משמעותית את המיליציות הסוררות שנאלצו להודיע על הפסקת השיגורים לעבר ישראל, בקושרן זאת בין היתר לשינוי המצב בסוריה.

בהשוואה לשכנותיה, עיראק מתנהלת בענייניות מול ההנהגה הסורית החדשה. היא לא השתלטה על שטחים מסוריה, כפי שעשו טורקיה וישראל, ולא מיהרה לארגן ביקורים של בכירי שריה ולהבטיח הבטחות למימון השיקום, כפי שעשו טורקיה וקטר – אלא שלחה לסוריה פקיד בכיר מהדרג המקצועי המודיעיני. זאת כאשר שתי הממשלות מחזיקות סכינים מתחת לשרוול: עיראק ואיום המיליציות השיעיות, וסוריה ואיום עידוד התודעה הסונית וחידוש פעילות דאעש.

עיצוב מחדש

בשנים 2003–2005 עברה עיראק תהליך דומה למה שקורה כעת בסוריה: השתחררות מדיקטטורה, דה-בעת'יזציה, הקמת מערכת פוליטית דמוקרטית פרלמנטרית, שינוי זהות ועיצובה מחדש של המדינה מנקודת האפס.

רוב המומחים לסוריה מתעלמים מניסיונה של המדינה השכנה ומהפוטנציאל הטמון בו; לא כך אחמד אל-שרע. הוא היה בעיראק בזמן שהדברים קרו, והוא כנראה לומד מהניסיון העיראקי – אלא שהוא כנראה עושה זאת על דרך השלילה. ב-30 בדצמבר הוא אמר: "לא נחלק משרדי ממשלה למרכיבי החברה כמתנות כפי שהיה במדינות השכנות. 'מחאצצה' פירושה חורבן סוריה".

בכך התייחס אל-שרע להיבט חשוב בהסדר הפוליטי בעיראק: הקצאת תפקידים על בסיס עדתי-לאומי. היבט זה מאחד את הצמרת הפוליטית העיראקית על אף חילוקי הדעות בין שיעים, סונים וכורדים. בעיראק נמתחת ביקורת חריפה על המושג, המעוגן בשחיתות. אל-שרע מתכוון כנראה לכך שממשלת טכנוקרטים, מסוג הממשלה שהקים באדליב, עדיפה על הקצאת משרות. הסיכון בממשלה כזאת כולל ביקורת על כך שאין בה ייצוג מספק לקבוצות נוספות, מה שילבה מתחים בקרב המודרים ממנה. מנגד, סוריה עשויה להפיק תועלת מניסיונה של עיראק בדה-בעת'יזציה ובגיבוש האוטונומיה הכורדית.

מרגע הקמתן קיימו עיראק וסוריה יחסים מורכבים. אלו כללו בין היתר קריאות לאיחוד, מעורבות פנימית, חתרנות, פעולות צבאיות, ואף תמיכה באויבים בזמן מלחמה. ייתכן שכעת הגיע הזמן בו יפנו שתי המדינות לנורמליזציה של היחסים. נורמליזציה שפירושה הפגת המתחים העדתיים, אבל מעל הכל קבלת המדינה האחרת בגבולותיה וזהותה הייחודית.

המאמר פורסם ב-13 בפברואר 2025 באתר הארץ.

הפוסט אחרי נפילת אסד: האם עיראק וסוריה יחתרו לנורמליזציה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בישראל התקבלה הידיעה בדבר הוועידה בשמחה גלויה ואולי קצת מוגזמת. ראש הממשלה בנט ושר החוץ לפיד מיהרו לברך והאחרון אף ציין כי בירושלים הופתעו. הידיעה קבלה סיקור תקשורתי נרחב וגם ברשתות החברתיות נוצר הרושם כאילו עיראק מושיטה יד לשלום. ולא כך הוא. הצהרת באי הוועידה זכתה לגינוי נרחב: מלשכת ראש הממשלה מוסטפא אל-כאט'מי, דרך פוליטיקאים ועד לציבור.

ספר החוקים בעיראק – אחת המדינות הערביות היחידות אשר לא הכירו מעולם בישראל – כולל עדיין שריד מתקופת שלטון מפלגת הבעת', הדן למוות כל מי ששיבח את הציונות. אל-כאט'מי חזר בהודעת הגינוי על עמדתה הרשמית של בגדאד בזכות הקמת מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים ופתרון צודק לבעיה הפלסטינית. המפלגות השיעיות הדתיות היו קיצוניות יותר ואיימו על משתתפי הוועידה. המיליציות השיעיות אף איימו לשגר טילים לעבר ארביל.

רוב משתתפי הוועידה היו מהמיעוט הסוני בעיקר. בעיקר בלטו בה בני השבטים. בנאומו בוועידה (ובמאמר בעיתון) קישר אל-חרדאן את הנורמליזציה לצורך במתן מעמד פדרלי למחוזות הסונים בעיראק, נושא רגיש מאוד שהיה מקובל עד 2014 ונדמה היה שעבר מהעולם. כך שאין תמה שהביקורת על הוועידה גלשה מהר לביטויים של איבה עדתית בין שיעים לסונים. יש לציין כי לבאי ומארגני הוועידה לא היו קשורים בשום אופן לפוליטיקאים הסונים הבכירים. הפוליטיקאי העיראקי המזוהה ביותר בקשרים עם ישראל, חבר הפרלמנט לשעבר מית'אל אל-אלוסי, המתגורר בארביל, לא הוזמן.

קיום הוועידה בסמוך לבחירות בעיראק (ב-10 אוקטובר) אילצה את הפוליטיקאים הסונים לגנות במילים חריפות את באי הוועידה, תוך ניסיון "לנקות" את העדה הסונית מכל מעורבות ביוזמות נרמול היחסים עם ישראל. אפילו השבטים הסונים פרסמו התנערות מהוועידה ומשתתפיה. גם הכורדים, מארחי הוועידה, נאלצו להכחיש שנתנו אישור לאירוע כזה להיערך. חשיפתו העמידה אותם במצב לא נוח ערב הבחירות והגבירה את האיום הביטחוני מצד המיליציות השיעיות עליהם. עם זאת, לא צפוי שהכורדים יסגירו את מארגני הוועידה, כפי שהתבקשו לעשות.

הלך הרוח מאחורי הוועידה מוכר היטב לכל מי שעוקב אחר עיראק, ובמיוחד לפעילים ברשתות החברתיות. היחס לישראל בציבור העיראקי הוא בעיקר פועל יוצא של החשש מאיראן. ישראל מבחינתם היא המזור לאיום האיראני, בבחינת "האויב של האויב שלי הוא ידידי". משום כך, האהדה לישראל בולטת במיוחד כשיש מחאה ברחובות ואיראן ותומכיה פוגעים במפגינים. הואיל ורחובות עיראק שקטים לאחרונה, ירדה רמת העוינות לאיראן. המוטיבציה של משתתפי הכנס נבעה בעיקר מהעוינות לאיראן, אלא שבעיתוי הנוכחי עמדתם לא נתפשה כרלוונטית.

**המאמר התפרסם ב"הארץ", 6 באוקטובר 2021

הפוסט ועידת ארביל – הדרך לנורמליזציה עם עיראק ארוכה ומורכבת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עיראק נשלטת מאחורי הקלעים על ידי גושים פוליטיים ובראשם אישים שאינם מתמודדים בבחירות. אלה מחלקים ביניהם את משאבי המדינה ומעסיקים פולי טיקאים שישמרו על השיטה. מאז 2018 ,הסנדקים העיקריים הם האדי אלעאמרי (העומד בראש גוש המפלגות "פתח" ומפקד מיליציית "בדר") ואיש הדת מוקתדא אל-סדר. השושבין והפטרון של הברית הזאת היא איראן. במקביל, נמשכה ההסלמה בין המיליציות השיעיות לבין הכוחות הצבאיים האמריקנים השוהים בעיראק. העילה הייתה נקמה מתמשכת על הריגת שני הבכירים, בעיקר על ידי ארגון "חזבאללה אלעראק" שאלמוהנדס עמד בראשו. ההסלמה המשיכה "ספין" שיזם סלימאני להסטת תשומת הלב הציבורית מהמחאה לעבר יעד "פטריוטי" של השגת נסיגה אמריקנית. כך נגררה עיראק לעבר סכסוך אזורי איראני-אמריקני שרק מעטים בה רוצים בו.

למעשה, עד מרץ 2020 שרר בעיראק סטטוס קוו שהיה נוח יחסית עבור האיראנים: המחאה דעכה והמדינה נשלטה על ידי ראש הממשלה בפועל עאדל עבד אלמהדי החלש, שהתפטר בדצמבר 2019 .אז נכנס לתמונה מועמד חדש שהעיב על המצב הקיים ואיים על המיליציות ואיראן. עדנאן אלזורפי קבל את תמיכת הממסד הדתי השיעי (ה"מרג'עיה") ואת תמיכת ארה"ב (הוא אזרח אמריקני). נשיא עיראק הכורדי ברהם צאלח מיהר לאשר בהתלהבות את המינוי. זורפי כ יהן בעבר כמ ושל מחוז נג'ף. במהלך כהונותיו שם הוא לחם בנחישות נגד המפלגות והמיליציות ששלטו במחוז לפניו. רבים בעיראק ראו בו את המועמד האידיאלי וקיוו שיצליח להרכיב ממשלה. אם היה מתמודד בבחירות, אין כמעט ספק שהיה נבחר לתפקיד. במהלך התקופה, פרסם זורפי מספר פעמים את עקרונותיו: הוא יפעל לריכוז כל הנשק בידי המדינה, יעמיד לדין את מי שאחראי להרג המפגינים, ינהיג מדיניות של "עיראק תחילה" וישמור על עיראק ממעורבות בסכסוכים אזוריים. מועמדותו הטרידה מאד את עמודי התווך של השיטה הפוליטית בעיראק והם מיהרו לפעול.

בתחילה, תמכו רבים במערכת הפוליטית הזאת בזורפי. זאת ככל הנראה כתוצאה משילוב בין האשליה שיוכלו לשלוט באמצעותו והרצון להחליש גורמים מתחרים בתוך המערכת. משנוכחו כי "הגולם" עלול "לקום על יוצרו", מיהרו לשנות דעתם. ראשית, ביקרו בעיראק פקידים איראנים בכירים ואחר כך נערכה פגישה בין נציגי כל המפלגות השיעיות שבה הוחלט להסיר תמיכה מזורפי ולתמוך, בברכת איראן כמובן, באלכאט'מי. מיד בעקבות זאת הודיעו הסונים והכורדים על שינוי בעמדתם ותמיכה באלכאט'מי. ב -9 באפריל הודיע זורפי על משיכת מועמדותו וייחס זאת ל"גורמים פנימיים וחיצוניים".

משמעויות לישראל:

עיראק היא המדינה הערבית הגדולה והמאוכלסת ביותר ממזרח לישראל. רבים בציבור העיראקי רוצים בקשר עם ישראל. הסיבות לכך מגוונות: עניין מחודש בקהילה היהודית שנכחדה, הערצת ישראל בשל היותה דמוקרטיה והישגיה המדעיים וגם היותה האויבת של איראן (ולכן בעלת ברית לרבים שעוינים את איראן בעיראק).

ישראל הרשמית, מצידה, החלה לגלות לאחרונה את הלך הרוח הזה בקרב העיראקים ולתקשר עמו, בעיקר דרך התקשורת החברתית. בשנה האחרונה הצטרף משרד החוץ הישראלי אל הניסיון לעודד מגע ושיח. במהלך 2019 ביקרו בארץ כמה משלחות מעיראק ואורחים עיראקים הי ו חלק ממשלחת נוספת. דפי המשרד בערבית זוכים למעקב מצד מאות אלפי עיראקים שרובם הגדול מבטא עמדות חיוביות. אחד הדפים, "ישראל בלהג העיראקי" , מיועד במיוחד לדיאלוג ישראלי-עיראקי. בנובמבר 2019 ,גינה ראש הממשלה נתניהו את הטבח שערכו תומכי איראן במפגינים בעיראק ולפניו הביע שר החוץ ישראל כץ תמיכה במפגינים ודרישותיהם. בכך הפכה ישראל למדינה האזורית היחידה שהביעה הזדהות עם המפגינים בעיראק.

מצטפא אלכאט'מי הוא מועמד ראוי לתפקיד ראש הממשלה ומינויו יוכל לייצר הזדמנות תקדימית לקשר עם הצמרת הפוליטית העיראקית. אלכאט'מי ביסודו הוא פרו מערבי, ליברל אמיתי, דובר אנגלית שוטפת ובסביבתו פוטנציאל רב ליצירת ערוצי הידברות עם ישראל. איראן ותומכיה נאלצו להמליץ לראשות הממשלה על אדם שרק בחודש ינואר הואשם כי מילא חלק בחיסולו של סלימאני וזכה לכינוי "סוכן אמריקני". לפני מספר שבועות הוא ניצל את מעמדו כראש המח'אבראת ושלח אנשים לעצור מפקדים במיליציית "חזבאללה אלעראק". אלכאט'מי עומד בפני חודש בו הוא אמור להרכיב ממשלה ולזכות באמון הפרלמנט. אם יצליח, הוא אמור לכהן כשנה עד לעריכת בחירות.

אולם צריך לזכור היטב שכאט'מי לא נבחר לתפקיד, אלא מונה על ידי תומכי איראן בפוליטיקה העיראקית. הוא יצטרך להיות ה"ילד הטוב" ולא להסתכן. תומכי איראן יעמידו אותו במהלך החודש הקרוב במספר מבחנים, למשל על ידי חימום הזירה מול הכוחות האמריקנים. הוא יצטרך כנראה להבליג. ויש להם גם תוכנית מגירה למקרה שלא יהיה רופס מספיק: הם לא יאשרו את ממשלתו ויפעלו להשארת ראש הממשלה בפועל עאדל עבד אלמהדי עד הבחירות. אם יצליח אלכאט'מי בשלב כלשהו, כלומר לאחר המינוי הרשמי, להשתחרר מ"יוצריו", תיפתח בפני ישראל הזדמנות אמיתית ואופק חדש. זה לא יוכל לקרות מעצמו וללא מעורבות אמריקנית (ואולי גם ישראלית) רבה יותר בפוליטיקה העיראקית.

ד"ר רונן זיידל הוא חוקר עיראק במרכז דיין שבאוניברסיטת תל אביב וחבר צוות חשיבה במכון מיתווים.

המאמר פורסם בזמן ישראל, 15 באפריל 2020

הפוסט המצב הפוליטי בעיראק היום: האם הזדמנות לישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

2019 לא הביאה לשינויים משמעותיים ביחסי ישראל-עיראק. עם זאת, חלה עלייה הדרגתית ביחסה של ישראל לעיראק כאל אתגר ביטחוני, שכן היא רואה בה חוליה חשובה בשרשרת העברת אמצעי הלחימה ונשק אל החזית בגבול הצפון. בישראל עוקבים בדריכות אחרי הקמת הבסיס הצבאי אבו-כמאל הסמוך לגבול עיראק-סוריה. לפני מספר חודשים בוצעו בעיראק מספר תקיפות מל"טים נגד בסיסי המיליציות השיעיות. תקיפות אלה בתוך השטח העיראקי, לראשונה מאז תקיפת הכור אוסיראק ב-1981, יוחסו לישראל. קודם לכן, תקפה ישראל מספר פעמים יעדים של אותן מיליציות בסוריה.

ממשלת עיראק מינתה ועדת חקירה וזו קבעה, באיחור רב, כי ישראל אחראית לתקיפות. השלטון בבגדאד נמנע מלאיים בתגובה, אך המיליציות השיעיות פתחו "חשבון דמים" עם ישראל והחריפו את טון ההתבטאויות נגדה. האוכלוסייה העיראקית, לעומת זאת, גינתה ברובה את האופן שבו איראן הופכת את ארצם לזירת התגוששות עם ארה"ב וישראל. בשולי השיח הזה, ועוד לפני שפרץ גל ההפגנות, הופיעו ברשתות החברתיות גם ביטויי שמחה על הפגיעה בכוחות הפרו-איראניים השנואים.

למחוז הכורדי האוטונומי שבצפון עיראק, ההפגנות נגד איראן לא הגיעו. שם עמלים דווקא עם תיקון הקשרים עם טהראן, בתהליך שמתרחש באופן מובן תוך צמצום הקשרים עם ירושלים. בשנה החולפת לא היו ביקורים של אישים משמעותיים בכורדיסטאן וגם לא נשמעו הצהרות מעניינות בנוגע ליחסים. ניתן בהחלט לומר כי בעוד שבשנים קודמות עסקה ישראל בעיקר בהזדהות עם הכורדים ושאיפותיהם, ב-2019 היא "גילתה" את עיראק הערבית ואת העובדה שהתחום האזרחי (התרבותי-זהותי) הוא בעל פוטנציאל לביסוס יחסים עם בגדאד. היהדות משחקת תפקיד חשוב בהקשר זה, שכן מדובר באפיק "לגיטימי" יותר מבחינת עיראק לקשר עם ישראל.

חשוב להדגיש, הצמרת הפוליטית של עיראק כבולה לאיראן בנושא הישראלי. עם זאת, היא לא מונעת את מודל "הכשרת הלבבות מלמטה", וזה אף התגבר עם פרוץ ההפגנות. מדובר ביחסים שמתקיימים באופן פרטי, בעיקר באמצעות הרשתות החברתיות. עיראקים רבים מביעים תקווה כי לאחר שיחול בארצם השינוי המיוחל, היא תכונן יחסים עם ישראל. זאת ועוד, הם מייחלים שישראל תפעל לטובת העם העיראקי ותפגע באיראן. הזדהות זו אינה באה לידי ביטוי באופן פומבי, אך לצד זאת ביטוי השנאה לישראל שוליים ביותר בהפגנות.

משרד החוץ זיהה את המגמה הזו עוד בשלהי 2018 והקים קבוצת פייסבוק ייחודית בשם "ישראל בלהג העיראקי", המיועדת לשיח עם עיראקים. הקבוצה צברה תאוצה בשנה החולפת ומונה כיום כ-273 אלף עוקבים. בנוסף, במהלך 2019 ביקרו בישראל ארבע משלחות עיראקיות כאורחות של משרד החוץ. עיראקים נכללו גם במשלחת ערבית אחרת שהגיעה לארץ. באפריל, אחרי שדבר הביקורים הודלף לתקשורת, התקיים בעיראק דיון בשאלת הנורמליזציה עם ישראל. ועם זאת, האיום על עיראקים שמשתתפים במפגשים שכאלה הוא רציני ומוחשי.

ביולי 2019 נרשמה קפיצת מדרגה נוספת, כששר החוץ ישראל כ"ץ פרסם ברכה כללית לעם העיראקי ובה הביע רצון בהגברת שיתוף הפעולה בין העמים. אחרי פרוץ גל המחאה, פרסם כ"ץ הודעת תמיכה "בעם העיראקי ובדרישותיו הצודקות". חודש לאחר מכן גינה ראש הממשלה בנימין נתניהו טבח שביצעו המיליציות השיעיות בבגדאד והאשים את איראן באחריות לו. נכון כי הדרגים הבכירים בישראל ראו בכך הזדמנות לנגח את איראן, אך אין בכך כדי לבטל את העובדה שישראל היא המדינה היחידה באזור עד כה שהביעה הזדהות עם המפגינים.

עיראק עומדת כעת בפני פרשת דרכים שתשפיע בוודאות על יחסיה עם ישראל. אם ידוכאו ההפגנות, בסיוע איראני פעיל, היא תהפוך למדינת חסות של הרפובליקה האיסלאמית ובבגדאד תשב ממשלת בובות בעלת יכולת התנגדות מצומצמת מאוד לדרישות מטהראן. אם הסטטוס קוו יישמר, ממשלת עיראק תיחלש בהדרגה, עיראק תישקע לשיתוק פוליטי, תאבד עוד יותר מחשיבותה האזורית ומהיותה יעד עבור ישראל. לעומת זאת, אם יצליחו המפגינים להפיל את המשטר, תיווצר לישראל הזדמנות של ממש. במצב שכזה, הסנטימנט האנטי-איראני יוביל את הממשלה החדשה לחפש בעלות ברית חדשות שיכבדו את השינוי שהתחולל בה. בעלות ברית שכאלה יהיו רחוקות מטהראן, דבר שעולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 19 בפברואר 2020.

הפוסט עבור ישראל, עיראק היא אתגר ביטחוני אך גם יעד להתקרבות אזרחית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

סוף שנת 2019 עמדה בסימן הפגנות מחאה נרחבות ומתמשכות ברחבי עיראק, שהחלו באוקטובר. מרכז ההפגנות היה בבגדאד, והן כוונו נגד האליטה הפוליטית השלטת והמדינה העומדת מאחוריה: איראן. בסוף נובמבר התפטר ראש הממשלה, עאדל עבד אל-מהדי, ונכון לתחילת 2020 עדיין לא נמצא לו מחליף. כתוצאה מכך, עיראק הרשמית נמצאת בוואקום פוליטי וכל ממשלה שתקום תחשב לממשלה זמנית. ממשלה כזאת לא תהיה מקובלת על חלק ניכר מהאוכלוסייה ותזכה לתמיכה בעיקר מצד האליטה הפוליטית המוחלשת.

במחקר שנכתב בשנת 2018 על יחסי ישראל-עיראק, במסגרת פרויקט של מכון מיתווים על הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב, הודגש כי לא צפויה התקרבות בין עיראק הרשמית וישראל. הטענה המרכזית בו היתה כי יחסי שתי המדינות אינם מושפעים כמעט ממצב הסכסוך הישראלי-פלסטיני או הישראלי-ערבי וכי הגורם המשפיע על היחסים הוא הסכסוך בין ישראל (ואולי גם ארה"ב) ואיראן. אירועי החודשים האחרונים הוכיחו כי כך הדבר. איראן ומשתפי הפעולה שלה מקרב השלטון בעיראק מאשימים את המערב וישראל בליבוי ההפגנות. בקרב המיליציות השיעיות, נושאי הדגל של שיתוף הפעולה עם איראן בעיראק, חלה החרפה במלל האנטי-ישראלי, אפילו עוד טרם פרוץ ההפגנות. במצב עניינים מקוטב זה, מתחזקת מגמה נוספת שהובלטה במחקר הקודם – סולידריות רחבה בין מספר גדל של עיראקים לישראלים סביב נושא העוינות לאיראן והקשר לעבר היהודי, שבאה לידי ביטוי ברשתות החברתיות. משרד החוץ הישראלי וגורמים פוליטיים בכירים אחרים תרמו רבות לחיזוק מגמה זו השנה.

מאמר זה סוקר את השינויים שחלו במהלך 2019 במאפייני שיתוף הפעולה בין ישראל ועיראק, ומתייחס לתחומים המדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי.

ב. פירוט שיתופי הפעולה

בתחום המדיני, לא חלו בשנת 2019 שינויים משמעותיים ביחסים בין המדינות. לפני פרוץ ההפגנות, חזר שר החוץ העיראקי מחמד סעיד אל-חכים, אישיות חסרת חשיבות בממשלה היוצאת, על עמדת מדינתו התומכת ביוזמת השלום הערבית. לפני כן, ביולי 2019, צוטט שגריר עיראק בארה"ב ד"ר פריד יאסין, ללא ידיעתו, כמי שסבור שבין עיראק לישראל אמורים להיות יחסים (אולם מבין שהדבר אינו ריאלי במצב הנוכחי).

מנגד, במהלך שנת 2019 חלה עליית מדרגה בהתייחסות הישראלית אל עיראק כאל אתגר בטחוני. ישראל רואה בעיראק חוליה חשובה במסלול העברת נשק בליסטי ואחר מאיראן אל החזית עם ישראל. ישראל עוקבת בדריכות אחר הקמת הבסיס הצבאי באלבו כמאל שבסוריה, סמוך מאד לגבול עם עיראק. ראש הממשלה בנימין נתניהו ובכירים במערכת הביטחון התייחסו לעיראק כאל אתגר ביטחוני, אחרי שנים של התעלמות מהמדינה. בקיץ 2019 בוצעו מספר תקיפות מזל"ט, המיוחסות לישראל, נגד בסיסי המיליציות השיעיות בבגדאד ובעומק השטח העיראקי, והיו הרוגים. קודם לכן, תקפה ישראל מספר פעמים, מבלי לקחת אחריות, יעדים של המיליציות העיראקיות בשטח סוריה וגרמה לאבדות בנפש. התקיפות בעומק שטח עיראק הן הראשונות מאז תקיפת הכור העיראקי בשנת 1981. ממשלת עיראק עמדה במצב מביך: היא הוצגה כחלשה מכל הכיוונים. האמריקנים דרשו ממנה להפסיק להעלים עין מההתחמשות האיראנית בשטחה, ואילו איראן והמיליציות דרשו שתגיב למתקפות בשטחה. הממשלה העיראקית מינתה ועדת חקירה שקבעה, באיחור רב, כי ישראל אחראית לתקיפה. אולם לא התחייבה להגיב. המיליציות מצידן החלו לנהל "חשבון דמים" עם ישראל והחריפו את טון ההתבטאויות נגדה. האוכלוסייה העיראקית, ברובה, גינתה את האופן שבו איראן הופכת את עיראק לזירת התגוששות שלה עם ארה"ב וישראל. בשולי השיח, ועוד לפני גל ההפגנות, הופיעו ברשתות החברתיות גם ביטויי שמחה על הפגיעה במיליציות השנואות.

החבל הכורדי אינו משתתף בהפגנות ברחבי עיראק, אך הוא מושפע מהן בהיותו תלוי בנעשה בבגדאד. לפני תחילת ההפגנות באוקטובר 2019, הצליח הממשל הכורדי, שעדיין נתון לשליטת משפחת ברזאני וה"מפלגה הדמוקרטית הכורדית" לגבש מערכת יחסים טובה עם ממשלת עאדל עבד אל-מהדי, למרות נטייתה הפרו-איראנית הגוברת של ממשלה זו. הכורדים מובילים מערכה ל"תיקון הנזקים" בעקבות משאל העם שערכו בספטמבר 2017 בשאלת עצמאות החבל. הם מנסים למקסם מחדש את מקומם ומעמדם בעיראק כחבל אוטונומי. עבד אל-מהדי היה עבורם שותף קשוב יותר מאשר קודמו, חיידר אל-עבאדי. על רקע זה יש לנתח ולהבין גם את ההתקרבות בין משפחת ברזאני והאיראנים. עדות לכך ניתן למצוא בקיומם של טכסי אזכרה שנערכו לקאסם סולימני ברחבי כורדיסטן בחסות הממשל המקומי ובהשתתפות בכירי המפלגות הגדולות. תהליך זה תרם באופן מובן להנמכת דרג הקשרים של הכורדים עם ישראל. השנה לא היו ביקורים משמעותיים של אישים כורדים בישראל או הצהרות מעניינות בנוגע ליחסים. מזווית זאת ניתן גם לקבוע כי השנה "גילתה" ישראל הרשמית את עיראק הערבית, בעוד שבשנים קודמות הצהרות ההזדהות הישראליות היו בעיקר עם הכורדים ועם שאיפותיהם.

בדומה לתחום המדיני, גם בתחום הכלכלי לא נצפו שינויים מרחיקי לכת, ועדיין אין יחסים בין שתי המדינות. לאחר הפגנות המים בבצרה בקיץ 2018, נשקלה במשרד החוץ הישראלי האפשרות לסייע לעיראק, ובייחוד לבצרה, בתחום זה על בסיס עזרה הומניטרית וניסיון לטפל בבעיה התשתיתית, אולם לא נמצאו לכך אפיקים מתאימים. נבחנה גם אפשרות לסייע בפיתוח תעשיית הייטק בעיראק. אחד האקורדים המלווים את גל ההפגנות הוא היוזמה להתנתק מאספקת סחורה איראנית, המציפה את השווקים העיראקים וחונקת את החקלאות והתעשייה, ולעודד את הייצור המקומי. במצב זה, עיראק לא תהיה פתוחה לייצוא ישראלי, אולם יתכן שייבוא צנוע של מוצרים עיראקיים ייחודיים (וגם איכותיים וזולים) יסייע בעתיד לרקימת קשרים כלכליים בין המדינות. על פי הוראת קבע של משרד הכלכלה הישראלי משנת 2003, המתחדשת מידי חצי שנה, עיראק מוחרגת מהגדרתה כמדינת אויב וניתן לסחור עמה.

כפי שהודגש במחקר שפורסם ב-2018, דווקא בתחום האזרחי (התרבותי-זהותי) ישנו פוטנציאל לביסוס יחסים בין ישראל ועיראק. הודגשה החשיבות הרבה של הממד היהודי ברקימת קשרים, ובהיותו אפיק "לגיטימי" יותר, מהבחינה העיראקית, לקשר עם ישראלים. שתי יוזמות מעניינות עמדו על הפרק בתחילת 2019: (1) יוזמה של אדוין שכר, סגן יו"ר הפדרציה של יהודי אירו פה, יהודי בריטי יליד עיראק, שניסה לקדם את החזרת האזרחות העיראקית לכל יהודי עיראקי שיהיה מעוניין בכך. יוזמתו זכתה להד חיובי בדעת הקהל העיראקית, אולם לא הגיעה אל הפרלמנט והממשלה; (2) יוזמה לאפשר ביקורי יהודים ממוצא עיראקי, בעלי דרכון ישראלי, בעיראק לפי ה"מודל התוניסאי", כלומר רק סביב ארוע דתי יהודי חשוב (חג שבועות) ולא במהלך כל השנה. גם יוזמה זאת לא קודמה.

יחד עם זאת, מגמת התפתחות היחסים בין מספר גדל והולך של עיראקים וישראלים נמשכה. הצמרת הפוליטית של עיראק אמנם כבולה לאיראן בנושא היחס לישראל, אך לא מנעה בחינת מודל חדש של יחסים: "הכשרת לבבות" מלמטה, במודל של עם-לעם. מגמה זאת נמשכה ואף התגברה לאחר תחילת ההפגנות. באופן פרטי, דרך הרשתות החברתיות ובביקורים נדירים, עיראקים רבים מביעים רצון שארצם, לאחר שיחול בה השינוי המיוחל, תכונן יחסים עם ישראל. הם גם מתחננים שישראל תפעל לטובת העם העיראקי ומתכוונים שתפגע באיראן. מצד שני, בשל טענת השלטונות כי המפגינים נתמכים וממומנים על ידי ישראל, אין בהפגנות הבעת הזדהות פומבית עם ישראל. ואולם, התבטאויות אנטי-ישראליות בהפגנות הן שוליות ביותר.

מגמה זאת זכתה השנה לגיבוי בולט בישראל עם הצטרפות משרד החוץ הישראלי לעשייה באופן משמעותי הרבה יותר מאשר בעבר. קבוצת הפייסבוק הייחודית לשיח עם העיראקים "ישראל בלהג העיראקי" (إسرائيل باللهجة العراقية), הראשונה המיועדת לשיח עם בני מדינה ערבית מסוימת ושאותה השיק משרד החוץ בשלהי 2018, תפסה תאוצה רבה במהלך שנת 2019. נכון לראשית 2020 ,הקבוצה מונה כבר כ-273 אלף עוקבים. לאחר פרוץ גל ההפגנות בעיראק, הביע הדף אהדה חד-משמעית למפגינים ואלה הגיבו בהערכה, ומספרם עלה. במהלך שנת 2019 ביקרו בישראל, כאורחי משרד החוץ, ארבע משלחות מעיראק, ובמשלחת ערבית אחרת נכללו משתתפים עיראקים. לאחר הדלפת הביקורים באפריל, על ידי משרד החוץ, החל דיון בעיראק בשאלת הנורמליזציה (تطبيع) עם ישראל. המיליציות נקטו את הקו הקיצוני ביותר ובהיותן חמושות, האזינו להן. בתחילת ספטמבר התפרסמה בפייסבוק רשימת עיראקים שהואשמו בפעילות למען נורמליזציה עם ישראל וביניהם פרשנים פוליטיים, חוקרים אקדמיים ואינטלקטואלים. ככל הידוע, איש מהם לא היה מעורב בקשרים עם ישראלים ולא קרא לנורמליזציה. בספטמבר העלה עיתונאי תומך המיליציות פוסט מאיים שעסק בהשתתפותם המתוכננת של אנשי רוח עיראקים בכנס בלונדון בנושא יהודי עיראק שבו השתתפו גם ישראלים. האיום המופנה כלפי עיראקים אשר נפגשים עם ישראלים הוא רציני ומוחשי.

ביולי 2019 נרשמה קפיצת מדרגה נוספת: שר החוץ ישראל כץ פרסם ברכה כללית לעם העיראקי. השר הביע רצון לראות את הגברת שיתוף הפעולה בין ישראל לבין העם העיראקי. הפנייה לעם העיראקי נועדה לעקוף או להימנע מפנייה לממשלת עיראק. ב-4 נובמבר, לאחר תחילת גל המחאה, פרסם השר כץ הודעת תמיכה ב"עם העיראקי" ודרישותיו הצודקות. ב-8 בדצמבר, גינה ראש הממשלה נתניהו את הטבח שבצעו המיליציות במפגינים בבגדאד והאשים את איראן באחריות לו. הדרגים הבכירים בישראל רואים בהפגנות הזדמנות לנגח את איראן, אך זה לא מבטל את העובדה שישראל היא המדינה האזורית היחידה עד כה שהביעה הזדהות עם המפגינים ודרישותיהם.

ג. סיכום

במחצית השנייה של שנת 2019, הפכה עיראק לאתגר ביטחוני עבור ישראל כחוליה בציר העברת נשק איראני לאזורי החזית. לראשונה מאז התקפת הכור בשנת 1981, הותקפו יעדים עיראקים בעומק שטח עיראק וממשלתה הטילה את האשמה באופן רשמי על ישראל. מנגד, מגמת הסולידריות ההדדית בין עיראקים לישראלים נמשכה ולאחרונה קיבלה גיבוי מישראל הרשמית, על רקע גל ההפגנות במדינה. דרגים בכירים בישראל הביעו תמיכה בדרישות המפגינים העיראקיים, תוך הבנה של הרגש האנטי-איראני שעומד מאחורי ההפגנות.

עיראק עומדת היום בפני פרשת דרכים שתשפיע בוודאות על היחסים עם ישראל. אם ידוכאו ההפגנות, בסיוע איראני פעיל, תהפוך עיראק ל"מדינת החסות" האיראנית הראשונה באזור. במצב זה, כאשר השולט האמיתי בבגדאד יהיה מפקד כוח "אל-קודס" של משמרות המהפכה, יכולת ההתנגדות של ממשלת הבובות בבגדאד לדרישות איראניות, למשל בתחום הצבאי, תהיה מצומצמת ביותר. ההשלכות יורגשו בעיקר בתחום הבטחוני. איראן תוכל, למשל, לנייד באין מפריע ציוד בליסטי לעבר סוריה ואולי אף להשתמש בעיראק כמקור לשיגורים. אם הסטטוס קוו בין הממשלה למפגינים יימשך לאורך זמן, תיחלש הממשלה, שכבר כעת נאלצת להישען על איראן כמקור התמיכה היחיד שלה. הלגיטימיות המעטה שלה תיעלם. עיראק תשקע במצב של שיתוק פוליטי ותעסוק בעצמה, ותאבד עוד יותר מחשיבותה כגורם ויעד לשיפור יחסים עם ישראל. לעומת זאת, אם יצליחו המפגינים להפיל את המשטר בעיראק, תיווצר הזדמנות עבור ישראל. הרגש האנטי-איראני העמוק מאחורי ההפגנות יוביל את שליטי המדינה החדשים הרחק מטהראן. עיראק החדשה תחפש בעלות ברית אזוריות שיכבדו את השינוי שהתחולל בה, וזה עולה בקנה אחד עם האינטרס הישראלי.

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל לעיראק ב-2019: בין אתגר ביטחוני להתקרבות אזרחית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט שרית חדד בבגדד: הבסיס האזרחי לשיתוף פעולה ישראלי-עיראקי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האם עיראק היא מדינה מלאכותית? רבים סבורים שכן ורואים במצב השורר בה כיום הוכחה לכך. מכאן נובע שכל פתרון לבעיה העיראקית חייב לכלול את חלוקת המדינה. אולם השאלה הזו איננה רלוונטית. עיראק איננה מדינה "מלאכותית" יותר מרוב המדינות הקיימות בעולם היום, וגבולותיה הגיוניים יותר אפילו מגבולות ישראל של 1949 או 1967. המדינה העיראקית עשתה כברת דרך מאז שהוקמה, על בסיס המנהל העות'מאני ובחסות המנדט הבריטי, בשנים 1920—1921. הטענה שהמדינה נוצרה כתוצאה מאיחוד מלאכותי של שלושה מחוזות עות'מאניים איננה מדוייקת, שכן שניים מהם (בסרה ומוסול) היו כפופים למחוז בגדאד, הגדול והמרכזי יותר.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם באפשר לחשוב ב-10 בינואר 2015

הפוסט המזור היחיד לבעיות היסוד של עיראק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מסלול אלטרנטיבי למפגשים בין ישראלים לערבים הופיע לראשונה ב-Mitvim.