ברקע ההסלמה בין ישראל לאיראן והמעורבות ההולכת וגוברת של ארה"ב, ד"ר עזיז אלע'שיאן, חוקר מדיניות חוץ סעודית ועמית מחקר בכיר במכון מיתווים, מציע זווית שונה מזו שמוכרת לרבים בישראל.
בריאיון שקיים איתו מנהל המחקרים של המכון ד"ר רועי קיבריק, מזהיר אלע'שיאן מהשלכות ארוכות הטווח של ההתדרדרות הביטחונית וקורא למאמץ דיפלומטי מתואם.

"זה לא הזמן לשמחה – זה הזמן לדאגה"
לדבריו של אלע'שיאן, בניגוד לדימוי הרווח במערב ובישראל, מדינות המפרץ אינן צופות בעימות בשמחה נסתרת או בציפייה לנפילת המשטר האיראני. להפך: "אנחנו חרדים מאוד ממה שקורה. כל טיל שנורה לכיוון ישראל, אנחנו תוהים – מה היה קורה אם הוא היה מכוון אלינו? זה קרה בעבר, ואנחנו מבינים היטב את גודל האיום."
הוא מוסיף: "יש מי שחושב שבסעודיה שמחים לראות את איראן מותקפת – זו שטות. גם אם יש בינינו מתיחות, אנחנו מבינים שמה שקורה עכשיו מסכן את כולנו."

"דיפלומטיה היא הדרך היחידה קדימה"
אלע'שיאן מדגיש כי ערב הסעודית בחרה כבר לפני שנים בדרך אחרת – זו של דיפלומטיה, גם מול יריבים כמו איראן. "אנחנו יודעים שעימות ישיר עם איראן הוא מתכון למלחמה אינסופית. היא סיבכה את הזירה האזורית בכוונה – ואי אפשר להכריע אותה צבאית בלבד. אנחנו צריכים הסדרים, לא התקפות."
לדבריו, החשש המרכזי בסעודיה הוא מהשלכות התקיפות האחרונות על המרוץ הגרעיני: "יש פחד אמיתי שזה יאיץ את פרויקט החימוש האיראני, לא יבלום אותו."

המבט לעשורים הבאים – לא רק לשבוע הקרוב
המנהיגות הסעודית, כך אומר אלע'שיאן, חושבת במונחים של עשורים קדימה. "מוחמד בן סלמאן בן 39. בעוד 20 שנה הוא רק בן 59 – צעיר במונחי מנהיגות אזורית. הוא מבין שהאינטרס שלנו הוא לא בהסלמה אלא ביציבות. איראן לא תיעלם, ונצטרך לחיות איתה. לכן נורמליזציה מוקדמת עם ישראל על רקע של לחימה – בלתי מתקבלת על הדעת."

לא תהיה מנהיגות אחת – אלא מאמץ משותף
מי יכול להנהיג את המזרח התיכון החדש? לדברי אלע'שיאן, איש לא באמת יכול. "זו לא תהיה ישראל, לא סעודיה, ולא ארה"ב. המערכת האזורית כיום היא חסרת הנהגה – וזו דווקא הזדמנות. נדרש מאמץ קולקטיבי כדי לבנות סדר אזורי חדש. אבל זה לא יקרה אם ישראל תתעקש על פתרונות צבאיים או אם תכפה נורמליזציה תחת אש."

"כדי לבנות שותפות אזורית – חייבים קודם לפתור את הסכסוך הפלסטיני"
לדבריו, כל ניסיון לבנות ארכיטקטורה אזורית חדשה מחייב מענה לשאלה הפלסטינית. "אי אפשר לצפות ממדינות ערב לשתף פעולה עם ישראל כשבו בזמן יש כיבוש בגדה, הרס בעזה והסלמה אזורית. זה לא יתפס כברית שלום – אלא כברית כפויה."
הוא מזכיר דוגמה היסטורית: במלחמת המפרץ, ישראל נמנעה מתגובה צבאית למרות התקפות סקאדים – וסעודיה העריכה זאת מאוד. "דווקא הריסון ההוא יצר תחושת שותפות. היום אין תחושת ריסון – אלא התלהמות, וזה מסוכן."

"כולנו שייכים לאותו מרחב – הגיע הזמן שנבנה עתיד משותף"
את הריאיון סיכם אלע'שיאן במסר אישי לישראלים: "אני לא רוצה לראות אנשים רצים למקלטים – לא בישראל, לא בעזה, לא בלבנון. די. כולנו חיים במרחב אחד. אם לא נבין שאנחנו תלויים זה בזה, ונפעל יחד – נידרדר כולנו יחד. חייבים לעצור, להתעשת, ולבחור בדרך אחרת."

הפוסט "אנחנו כולנו חלק מהאזור – וכדאי שנתחיל לפעול יחד": ד"ר עזיז אלע'שיאן מזהיר מפני הסלמה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זו גם היתה התקופה של מערכת בחירות בארה"ב, שהקפיאה מהלכים דיפלומטיים משמעותיים עד לבחירת נשיא חדש. ובאירופה, ממשלות מרכזיות איבדו את יציבותן.

בחודשים האלו המשיכה ישראל לנהל מלחמה בעצימות נמוכה בעזה, תוך התבססות הצבא בשטח והימנעות פעילה מקידום עסקת חטופים שתסיים את המלחמה ומדיון במציאות הרצויה ביום שאחרי המלחמה. במקביל האיצה הממשלה את מהלכי הסיפוח דה-פקטו בגדה המערבית, וכל זאת אל מול האשמות גוברות כלפיה בשדה הדין הבינלאומי.

מהלכים צבאיים אפקטיביים הביאו לפגיעה משמעותית בחיזבאללה ולהסכם הפסקת אש בצפון, וכן לפגיעה ביכולות ההגנה האיראניות תוך הפגנת הפוטנציאל שבשיתוף פעולה אזורי.

ישראל מוצאת את עצמה בעמדה אמביוולנטית: לטווח הקצר המציאות האסטרטגית-ביטחונית שלה השתנתה לטובה עם היחלשות איראן, חיזוק מחודש של ההרתעה והצגת היכולות לעולם. מנגד, היא הופכת בקרב ציבורים רבים למדינה כמעט-מצורעת, המסרבת לקדם תהליך מדיני הכרחי מול הפלסטינים, וסובלת מירידת ערך ומפוטנציאל לנזק ארוך טווח. להלן הפירוט של המגמות המרכזיות:

1. ממשלת ישראל מכשילה את מאמץ המדינות המתווכות לסיים את המלחמה ולקדם עסקת חטופים לאור מתווה ביידן, ומסמנת כי בכוונתה להישאר בעזה גם ללא קבלת החלטה פורמלית בנוגע ל"יום שאחרי המלחמה".

ישראל השתתפה בסבבי השיחות בקטאר ובמצרים, אך סירבה לדרישת החמאס לצאת מעזה ולסיים את המלחמה, והתנגדה לכניסת הרשות הפלסטינית שתחליף את חמאס גם לאחר ביצוע רפורמות. אל מול הזדמנויות לסגור עסקה היא אף הוסיפה מכשלות על ידי הצגת דרישות חדשות (כגון נוכחות ב"ציר פילדלפי") למתווה שכבר הסכימה לו בעבר. הימנעותה של ישראל מדיון ומהצגת תמונה ליום שאחרי המלחמה העמידה אותה בעמדה מנוגדת לעולם, תרמה להמשך שליטתו של חמאס ברצועה, מנעה השלמתה של עסקת חטופים וסיום המלחמה, ותמכה בתהליך שבו צה"ל מתכונן לנוכחות ארוכת טווח בעזה.

2. פעילות ישראל בעזה והכיבוש המעמיק בגדה המערבית מביאים אותה להתמודד עם צווי מעצר נגד ראש ממשלתה ושר הביטחון, עם טענות בינלאומיות גוברות לביצוע פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות וטיהור אתני ועם הפיכתה בציבורים רבים למדינה כמעט-מצורעת.

ישראל פעלה לפנות את צפון רצועת עזה מאוכלוסייה פלסטינית, תוך צמצום משמעותי של כניסת סיוע הומניטרי למרחב והרס אזורי מגורים. קשיים בהעברת הסיוע ההומניטרי שנבעו מהיעדר חלופה לחמאס, ביזת משאיות הסיוע והיעדר ביטחון של צוותי הסיוע, יחד עם תנאי החורף – החריפו את האסון ההומניטרי. על רקע ממדי ההרג וההרס בעזה, האשימו דו"חות בינלאומיים את ישראל בפשעים נגד האנושות, טיהור אתני ואף רצח עם. בית הדין הבינלאומי לצדק קבע כי הכיבוש הישראלי אינו חוקי ויש לסיימו בהקדם האפשרי, ובית הדין הבינלאומי לעניינים פליליים הוציא צווי מעצר לנתניהו וגלנט. בנוסף לכך, הימנעות ישראל מהקמת ועדת חקירה ממלכתית וטיפול משפטי בהפרות הדין הבינלאומי עודדה מאמץ להעמיד לדין חיילים ישראלים בבתי משפט בעולם.

3. ממשלת ישראל מאיצה תהליכי סיפוח בגדה המערבית ותומכת במאמצי המתנחלים לקבוע עובדות בשטח, מבלי להידרש לדיון וקבלת החלטה ציבורית.

ממשלת ישראל קידמה צעדים רבים המכוונים להעמיק את סיפוח הגדה המערבית. אלה כללו, בין היתר, הכרזה על אלפי דונמים כאדמות מדינה, קידום בנייה בהתנחלויות והקמת מאחזים, העברת מיליוני שקלים לפיתוח ההתנחלויות והקמת תשתיות, החלשה של הרשות הפלסטינית, חקיקה נגד אונר"א, התעללות וגירוש קהילות פלסטיניות על ידי אלימות מתנחלים בגיבוי הצבא, לקיחת סמכויות אזרחיות על שטחי B ושינוי הסטטוס קוו בירושלים. מדינות המערב הטילו סנקציות על אישים וארגונים מתנועת ההתנחלות ותקפו את מדיניות הסיפוח של ממשלת ישראל, אך ללא הצלחה במניעת פעולות הסיפוח.

4. ישראל פועלת לשנות את כללי המשחק בגבולותיה הצפוניים, ולאחר פעולות צבאיות מוצלחות מגיעה להסכם הפסקת אש עם חיזבאללה תוך ניסיון ליישום טוב יותר של החלטה 1701, ונוכח קריסת משטרו של אסד תופסת שטחים לאורך הגבול ופוגעת ביכולות הצבאיות של צבא סוריה.

ישראל יזמה מתקפה על חיזבאללה, הרגה את מזכ"ל הארגון נסראללה ואת שרשרת הפיקוד המרכזית ופגעה אנושות בארגון. בתיווך אמריקאי וצרפתי, ובמנותק מהמלחמה בעזה, הסכימו ישראל וחיזבאללה על הפסקת אש ויישום הסדר מחודש לאור החלטה 1701 של האו"ם (שקראה להפסקת אש במלחמת לבנון השנייה) והחלו ביישומה. עם נפילת משטרו של אסד, תפסה ישראל רצועת ביטחון לאורך הגבול בשטח סוריה, וניצלה את ההזדמנות להשמיד יכולות צבאיות רבות של הצבא הסורי. לא נצפו מצד ישראל מאמצים לנצל הזדמנות זו למהלכים מדיניים כחלק מהעיצוב מחדש של האזור.

5. המאבק בין ישראל לאיראן מתעצב מחדש באמצעים צבאיים נוכח אובדן השלוחות האיראניות המרכזיות שסביב ישראל, מוביל לתקיפות ישירות בין הצדדים ודוחף את איראן לכיוון הכרעה בסוגיית הגרעין.

מצב החמאס בעזה, היחלשות חיזבאללה והסכם הפסקת האש בלבנון, נפילת משטר אסד ויציאת רוסיה מסוריה ונצירת האש מעיראק – כל אלה השאירו את איראן עם יכולת מוגבלת לתקוף או להרתיע את ישראל בסיוע שלוחים, למעט החותים בתימן. איראן וישראל תקפו זו את זו באופן ישיר, וידידותיה של ישראל עמדו לצדה בשנית בהדיפת המתקפה וביטאו את הפוטנציאל האסטרטגי של שיתוף פעולה אזורי.

6. מדינות השלום והנורמליזציה מתוסכלות ממדיניות ישראל בשטחים ומהמשך המלחמה, אך משתפות פעולה עמה אל מול האתגרים הביטחוניים.

מצרים ניסתה לתווך ללא הצלחה לסיום הלחימה בעזה ועסקת חטופים, והאשימה את ישראל בשיקולים פוליטיים; ירדן שמרה על שיתוף פעולה ביטחוני הדוק עם ישראל, אך הביעה דאגה משינוי הסטטוס קוו בירושלים ובגדה המערבית; איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו לא ניתקו את היחסים עם ישראל, אך נמנעו מקידום פרויקטים פורצי דרך, ואילו ערב הסעודית חזרה והדגישה כי היא לא תקדם נורמליזציה עם ישראל ללא סיום המלחמה בעזה וקידום תהליך מדיני שבסופו מדינה פלסטינית. מדינות השלום והנורמליזציה סייעו לישראל מול איראן ואף גילו נכונות לסייע ביום שאחרי המלחמה ובתהליכי השיקום, אם תיבחר הדרך המדינית לפתרון הסוגיה הפלסטינית.

7. ישראל נהנית מהיעדר קונסנזוס אירופי ביחס למתחולל בעזה ומהשינויים הגיאופוליטיים, ועל אף ביקורות חריפות זוכה להכלה. ישראל מרחיקה עצמה מביקורות ומחפשת מקומות נוחים יותר לקשרים בקרב גורמים קיצוניים, כאשר המלחמה בעזה הופכת לסוגיה פוליטית במדינות השונות.

האיחוד האירופי ומדינות אירופה ניסו למלא תפקיד חיובי ולתרום לסיום המלחמה ולקידום שלום אזורי, לצד ביקורת שהופנתה כלפי ישראל על התנהלותה בעזה ובגדה המערבית והבעת מחויבות לדין הבינלאומי. ישראל סגרה את שגרירותה באירלנד וציננה את יחסיה ואת שיתופי הפעולה שלה עם נורווגיה, וחברי ממשלה חיפשו קשרים ותמיכה במדינות מזרח אירופה ובקרב מפלגות ומועמדים ימנים-קיצונים. החלפת הנציג העליון של האיחוד לענייני חוץ ז'וזפ בורל בקאיה קאלאס עוררה תקווה לשינוי מערכת היחסים עם האיחוד, וישראל פעלה לקדם מפגש של מועצת האסוציאציה – הגוף המנהל את הסכם שיתוף פעולה בינה לבין האיחוד האירופי.

8. המשבר עם טורקיה מעמיק נוכח דומיננטיות אזורית גוברת שלה, וקפריסין ויוון מהוות עורף אסטרטגי לישראל.

חרם הסחר ההדדי עם טורקיה העמיק, וארדואן יצא נגד מדיניות ישראל בעזה ובסוריה ופעל לבודד אותה בעולם. מנגד, חיזקה ישראל את יחסיה עם יוון וקפריסין. שתי המדינות אמנם הביעו מחויבותן לדין הבינלאומי ולזכויות הפלסטיניות, אך גם קידמו שיתוף פעולה ביטחוני וסחר בנשק עם ישראל.

9. ישראל נהנתה מתמיכה ביטחונית אמריקאית מלאה ומטרייה מדינית במוסדות הבינלאומיים, ומיסמסה דרישות אמריקאיות בעודה מחכה לכהונתו של טראמפ.

ממשל ביידן המשיך לתמוך במאמצים הביטחוניים של ישראל, פרש כוחות להרתעה והקים קואליציה בינלאומית לבלימת ההתקפות האיראניות. ארה"ב גם אימצה את עמדת ישראל ביחס להחלטות בית הדין הפלילי הבינלאומי. ואולם, ישראל נענתה באופן חלקי בלבד ללחצים האמריקאיים לשפר את הסיוע ההומניטרי ברצועה, והממשל נכשל בקידום עסקת חטופים ויישום תוכניתו המדינית הכללית. על אף תמיכתו חסרת התקדים של ביידן בישראל, חברי הממשלה תמכו בטראמפ במהלך הקמפיין.

10. העולם מתרחק מישראל וישראל מתרחקת מהעולם.

על אף קשרים פורמליים-ממשלתיים חיוביים בין ישראל למדינות רבות, ישראל סבלה ממאזן הגירה שלילי, והידרדרה במדדי הדמוקרטיה העולמיים לדמוקרטיה אלקטורלית בלבד. חברות דירוג האשראי המרכזיות הורידו את הדירוג של ישראל וסיפקו תחזית שלילית למצב המשק שלה, וחלה ירידה גדולה בהשקעות בה. ארגוני זכויות אדם ובתי הדין הבינלאומיים בהאג יצאו נגד פעילותה בעזה ובשטחים, וגבר המאמץ המאורגן בעולם לאיתור ומעצר חיילים בחו"ל.

חברות התעופה המרכזיות בעולם ביטלו פעילותן מישראל בגין המצב הביטחוני ורבות טרם שבו, וקריאות רבות נגד שיתופי פעולה עם ישראל נשמעו בקרב קהלים בעולם ובארגונים ציבוריים. לצד המשך הפריחה של הסחר בנשק, גברו קריאות לאמברגו נשק על ישראל. משרד החוץ הישראלי – שהמשיך להיחלש תוך כדי חילופים נוספים של שר ומנכ"ל ופרישות של דיפלומטים ותיקים – בחר לאמץ לרוב גישה אגרסיבית ולעומתית.

הפוסט שיפור בטווח הקצר, נזק בטווח הארוך: כך ישראל מכשילה את עצמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נמנעת בתוקף מהצגת תוכנית ליום שאחרי המלחמה. העולם רוצה להביא לסיום המלחמה וליישום פתרון שתי המדינות במסגרת הסדר אזורי – ארצות הברית, אירופה ומדינות האזור דוחפות לסיום המלחמה ובניית אלטרנטיבה לחמאס בעזה, בדמות מדינה פלסטינית עצמאית בניהול רשות פלסטינית משודרגת, וחיבור המהלך להסדר אזורי. הן אף הביעו נכונות להתגייס לכך. ממשלת ישראל מצדה מביעה התנגדות תקיפה לפתרון שתי המדינות, מסרבת לקדם חלופה לחמאס בדמות הרשות הפלסטינית, ודבקה בהימנעותה מהצגה של תמונת המציאות הרצויה ביום שאחרי המלחמה. נוכח ההימנעות הישראלית, נקטו מדינות צעדים עצמאיים, שבמסגרתם מדינות אירופיות נוספות הכירו במדינת פלסטין.

עסקת החטופים תקועה. ישראל לא מוכנה לשלם את המחיר המבוקש של הפסקת המלחמה, בעוד חמאס נהנה מהימשכות המלחמה והפגיעה הרב-ממדית שישראל חווה בגינה – ארצות הברית, קטאר ומצרים עושות מאמצים לתיווך עסקת חטופים שתביא לסוף המלחמה ולשחרורם. על אף תמיכה בציבור הישראלי ובמערכת הביטחון בקידום עסקה, ומאמצי משפחות החטופים בזירה המדינית, ממשלת ישראל מתנגדת לעסקת חטופים שתביא לסוף המלחמה, תוך הקניית עדיפות לאינטרסים פוליטיים.

ישראל משלימה עם מלחמת התשה. המלחמה מסלימה ומתמשכת עם חיזבאללה בגבול הצפון, ותולה תקוות בהרתעה ובמאמצים דיפלומטיים של ארצות הברית וצרפת שימנעו מעבר למלחמה כוללת – ישראל וחיזבאללה המשיכו לנהל חילופי אש, תוך ניסיון ללמוד את חוקי המשחק החדשים ולזהות את הקווים האדומים של כל צד, כך שלא ייחצו ותפרוץ מערכה כללית. ישראל משתפת פעולה עם המאמצים של השליח האמריקאי עמוס הוכשטיין ושל נשיא צרפת עמנואל מקרון, להביא לפתרונות דיפלומטיים ללחימה בצפון, ובד בבד מאיימת בפתיחה של מבצע צבאי נרחב.

ישראל מעמיקה את סיפוח הגדה המערבית. בחסות המלחמה בעזה, ישראל פועלת להחליש את הרשות הפלסטינית – ממשלת ישראל קידמה התיישבות יהודית בגדה, תמכה בגירוש קהילות פלסטיניות, נתנה גיבוי מלא לאלימות מתנחלים והעבירה את הניהול האזרחי של הגדה מהצבא למשרד הביטחון. בד בבד פעלה הממשלה להחליש את הרשות הפלסטינית, בייחוד בתחום הכלכלי, על ידי עצירת העברות כספים. ההחלטות הספורדיות יוצאות הדופן של הממשל האמריקאי ומדינות נוספות, להטיל סנקציות על כמה מתנחלים וגופים בולטים, טרם הביאו לשינוי ההתנהלות של ישראל.

הממשלה מנסה למתוח את החבל מול הממשל האמריקאי. היא מבקשת חופש פעולה נרחב יותר, מבלי לקרוע את החבל ולשלם באובדן התמיכה המדינית והצבאית ההכרחית – ארצות הברית השתמשה בסיוע הקריטי שהיא מעניקה כדי לעצב את ההתנהלות הישראלית ולמנוע התלקחות אזורית. היא התנגדה לפעולה מסיבית ברפיח ואף עיכבה משלוח נשק, דרשה סיוע הומניטרי רב יותר ומתחה ביקורת על נתניהו בטענה שהתנהלותו בעניין המלחמה בעזה ועסקת החטופים מונעת משיקולים פוליטיים. ארצות הברית גם ביקרה את הפגיעה ברשות הפלסטינית והטילה לראשונה סנקציות על מתנחלים. עם זאת, על אף הביקורת הרבה כלפי ממשלת ישראל ולחצים של אופוזיציה פנימית, נעמדו ממשל ביידן והקהילה היהודית לצדה של ישראל. ארצות הברית סיפקה לה חימוש, סייעה בהרתעת חיזבאללה והובילה את ההתארגנות האזורית להדיפת ההתקפה האיראנית. בה בעת תקפו נתניהו ושריו את ממשל ביידן בטענה שהוא מונע מהם לנצח, ונתניהו קידם עם הרפובליקאים נאום נוסף בבית הנבחרים בשנת בחירות על אפו וחמתו של הנשיא המכהן, אשר אף הזמינו לפגישה בבית הלבן.

הלגיטימציה למלחמה בחמאס, ואף למדינת ישראל עצמה, נפגעה. ההכרה הבינלאומית בצורך במלחמה בחמאס והתמיכה בזכות ישראל להגן על עצמה התחלפו בביקורת חריפה בעולם. המלחמה בעזה הביאה את ישראל ומנהיגיה לבתי הדין הבינלאומיים בהאג להשיב להאשמות בדבר רצח עם, פשעים נגד האנושות ופשעי מלחמה. מאמצים לשמירה על הדין הבינלאומי, הצדקות לפעולה צבאית ומאמצים להעברת סיוע הומניטרי לעזה – נפלו קורבן להתבטאויות והתנהלויות ישראליות שנגזרו משיקולים פוליטיים ואידיאולוגיה קיצונית, והביאו להגברת הביקורת הבינלאומית במקום לצמצומה. לכך הצטרפו הפעולות הנמשכות של שרי הממשלה להחלשת מערכת המשפט הישראלית, אף שנשענו עליה בהדיפת הביקורות הבינלאומיות, והימנעותה של זו מעמידה על שמירת הדין במלחמה בעזה ובשטחים הכבושים.

ישראל מטפחת שיתופי פעולה אזוריים. מצרים מסייעת במאמץ ההומניטרי, בניהול הגבול הדרומי של עזה ובתיווך עסקת חטופים; ירדן וישראל שיתפו פעולה בהכנסת סיוע הומניטרי ירדני לעזה ובהדיפת מתקפת הכטב"מים של איראן על אף העוינות הגלויה בירדן כלפי ישראל; קטאר סייעה בתיווך לעסקת חטופים; מרוקו שלחה סיוע הומניטרי לעזה, ואיחוד האמירויות הפכה לשותפה הקרובה ביותר במתן סיוע כזה בעזה ונהנתה מאמון ושיתוף פעולה ישראלי ששחקנים אחרים לא זכו להם. הקשר ושיתופי הפעולה התבססו בעיקר על מגעים של אנשי כוחות הביטחון והמודיעין של המדינות, בעוד שבדרג המדיני נרשמה לפחות מתיחות, ולעתים אף עוינות גלויה.

המלחמה בלמה את תהליך הנורמליזציה האזורי. התמשכות המלחמה בעזה מאתגרת את שיתוף הפעולה הנחוץ להתמודדות עם איראן – היחסים האזוריים של ישראל גילו חוסן ולא נותקו פורמלית על אף התמונות מעזה והלחץ שבא עמן, אולם אופיים השתנה והתנופה לקידומם התחלפה בהשהיה והמתנה. בעוד שישראל תמכה במאמץ של איחוד האמירויות להפוך לשחקנית דומיננטית בשדה ההומניטרי בעזה, שתי המדינות הורידו פרופיל בחשיפת יחסיהן ופרויקטים כלכליים לא קודמו. היחסים הפומביים עם בחריין ומרוקו הוקפאו, המסגרות האזוריות הרב-צדדיות שצמחו בתהליך הנורמליזציה לא כונסו, וקידום נורמליזציה עם סעודיה, שהיה על הפרק טרום המלחמה, תלוי כעת בנכונותה של ישראל לסיים את המלחמה ולקדם את פתרון שתי המדינות. מנגד, ההכרח והפוטנציאל לשיתוף פעולה אזורי הודגמו בהדיפת המתקפה הישירה של איראן על ישראל.

אירופה עומדת לצד ישראל, לצד ביקורת על ניהול המלחמה והכיבוש. אירופה נעמדה לצד ישראל במאבקה בחמאס, אך התמיכה במלחמה נגדו התחלפה בביקורת על אופן ניהולה, דאגה מהפגיעה בדין הבינלאומי והתמודדות עם ביקורת ציבורית גוברת הכוללת גם קריאות לחרם. כמה מדינות, שנעמדו לצד ישראל במאבקה באיראן, בחרו לקדם הכרה במדינה פלסטינית, סייעו בהבטחת המימון לרשות הפלסטינית והטילו סנקציות על מתנחלים כמו גם על ארגוני הטרור הפלסטיניים. ממשלת ישראל מצדה פעלה לחזק את יחסיה עם גורמי הימין ביבשת, וזאת על רקע שינויים נרחבים בעמדות הציבור ובדפוסי ההצבעה למוסדות הלאומיים ולאיחוד.

שיא חדש במשבר עם טורקיה, לצד התקרבות לקפריסין ויוון. לראשונה הסחר בין המדינות הושפע במידה ניכרת מהמשבר המדיני, וארדואן התנה יצוא סחורה לישראל בהפסקת אש בעזה. בתגובה צימצמה ישראל את היצוא שלה לטורקיה, ונרשמו ירידות משמעותיות ביחסי הסחר. יוון סייעה במעקף של אתגרי הסחר הישיר עם טורקיה, וקפריסין לקחה חלק במאמצים בינלאומיים והיתה לערוץ להעברת סיוע הומניטרי לעזה ולמאמצים מודיעיניים, מדיניים וצבאיים המכוונים למערכה בעזה ובצפון.

העולם מתנתק מישראל? ישראל טרם הפכה למדינה מצורעת; מרבית ההסכמים ושיתופי הפעולה הפורמליים נשמרו, על אף התמונות מעזה ופעולות הממשלה שמתעדפות פוליטיקה מקומית על פני מעמדה של ישראל בעולם. עם זאת, דירוג האשראי של ישראל צנח וקרנות השקעה חיצוניות משכו השקעות, חברות תעופה השהו את חידוש הטיסות לישראל, קולומביה ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עמה, צרפת וקנדה הכריזו על אמברגו נשק על ישראל, נמנעה השתתפותה בתערוכות בינלאומיות מרכזיות, בוטלו תערוכות של אמנים ישראלים, שיתופי פעולה אקדמיים נפגעו, וישראל הידרדרה במדדי דמוקרטיה עולמיים, שעל פיהם היא מאבדת את אופיה הליברלי.

המאמר פורסם ב-15.8.24 באתר הארץ

הפוסט עוד לא מצורעת, אבל כמעט: כך מחבלת ממשלת ישראל במעמדה של המדינה בעולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיקום הנגב המערבי ושיקום רצועת עזה תלויים זה בזה, כפי שהשיקום הפיזי והמדיני תלויים זה בזה. ניתן להשקיע רבות בבניית חוסן חברתי וסביבתי בנגב המערבי, אבל כל עוד התשתיות הפיזיות של עזה מפורקות, והיא נשלטת על-ידי ארגון טרור או נמצאת בכאוס, תושבי הנגב המערבי יחיו בלב סכסוך, ולא יזכו לביטחון. מאמצי השיקום הפיזיים והסביבתיים לא יוכלו לצאת לפועל ללא יצירת מציאות מדינית אחרת שתאפיין את המערכת המשותפת. מדינות המפרץ כבר הצהירו כי לא ישקיעו דולר אחד בעזה, אם לא יתבסס פתרון מדיני שיבטיח שההשקעה הכל כך נחוצה שלהן לא תרד לטמיון בסבב אלימות נוסף בעוד זמן קצר. היות שכך, הסדר מדיני בין הנהגות פלסטיניות וישראליות מתונות לצד גיבוי וערבויות בין-לאומיות הוא הכרח לכל שיקום חברתי-סביבתי-אקלימי. הוא יניח בסיס של כבוד, הכרה הדדית ושוויון בין הקהילות, יפתח הזדמנות לגייס ולרתום את המערכת האזורית, ויאפשר פתרונות סביבתיים מקומיים ואזוריים.

התלות בין הפיזי-סביבתי למדיני הדדית. לא ניתן להגיע להסדר מדיני בר-קיימא, אם לא תוענק תשומת לב מספקת להיבט הסביבתי. ישנם מרכיבים סביבתיים הכרחיים לעיצוב ולייצוב של יחסי שלום במערכת המשותפת ולהבטחת חוסנו של הסדר מדיני, הרלוונטיים לשתי החברות החולקות את המערכת, וגם לתוכן פנימה: זמינות של משאבים חיוניים לחיים, חלוקה צודקת בין משאבים, חיזוק העצמאות והיצרנות המקומיות, הגדלת מגוון מקורות התעסוקה, האנרגיה, המים והמזון, החלפת ידע וסחורות וכן הלאה. נוסף על כך, הצורך לדאוג להיבטים הפיזיים-סביבתיים ולנהל אותם במשותף יכול לסייע לצדדים השותפים למערכת להתנסות בדפוסי פעולה מדיניים של תיאום, פעולה משותפת ויחסי גומלין חיוביים גם בתוך המערכת, וגם בינה לבין האזורים שסביבה.

התלות ההדדית בין המדיני לסביבתי היא שעומדת בבסיס התפיסה של "קיימות מדינית-סביבתית". הפנמת התלות ההדדית הזו מאפשרת לעצב מערכת שיש בה יציבות, איזונים וחוסן, מערכת שנמדדת באמצעות יכולתה לתמוך בשוויון, במגוון אנושי וביולוגי ובמערכות יחסים מיטיבות בין הקהילות, האנשים וסביבתם הפיזית. התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית מציעה לבחון את שאלת פיתוח הנגב המערבי בהסתכלות רב-ממדית הכוללת בחינה של המרחב שאינה כפופה לגבולות פוליטיים; לגזור את הפעולות מתמונת העתיד הרצוי; לנהל את המשאבים באופן שיאפשר הגדלה של המשאבים הזמינים לכול; להתאים לכל גורם את התפקיד המתאים לו בהתאם ליכולותיו, ועוד.

את התפיסה הזו יש לתרגם לפעולות קונקרטיות, שבמציאות הנוכחית עשויות להיתפס כדמיוניות. למשל, הקמת ועדת תכנון משותפת לשיקום הנגב המערבי ורצועת עזה, שישבו בה נציגים של הקהילות המקומיות והנהגה ישראלית ופלסטינית המוכנות לשתף פעולה. ועדת תכנון שכזו, שתושק במסגרת תהליך מדיני, ותתקיים בחסות מדינות האזור, ארה"ב והאיחוד האירופי, תוכל להתייחס למרחב הגאוגרפי כיחידה אחת, להתבסס על תכנון ארוך-טווח, לחסוך "מאמצים כפולים" ולקדם פעולות משותפות.

דוגמה קונקרטית נוספת הממחישה את תפיסת הקיימות המדינית-סביבתית היא הגדרת אזורים מפורזים צמודי-גדר ברצועת עזה ובנגב המערבי כשמורות ביוספריות או שמורות שלום. בדרך זו, בליבת המערכת המשותפת, במקום גדרות נבנים שטחים "אקס-טריטוריאליים", שחלים בהם קודים בין-לאומיים, ותפקידם לספק שירותי מערכת אקולוגית לקהילות מצידי הגבול, בדגש על גידול מזון, אנרגיה ממקורות מתחדשים ופעילות פנאי ורווחה. מימוש הרעיון מחייב פינוי של השטח מפגעי המלחמה, שיקום של הקרקע, והפיכת האזור לשמורה טבעית המקיימת מגוון ביולוגי. לכך יש להוסיף נדבך של פעילויות חינוך המחברות בין ערכים סביבתיים ואנושיים. בטווח הארוך יהפכו המרחבים האלה גם לאזורי מפגש בין-קהילתי.

ישנן דוגמאות רבות לפעולות קונקרטיות שניתן לעשות לאור התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית: הקמת שדה סולארי בניהול מקומי המחבר את ישראל והפלסטינים לרשת אנרגיה אזורית הכוללת את מצרים, ערב הסעודית ואגן הים התיכון; הקמת מרכזי כלכלה מעגלית חדשניים לטיפול בהריסות המבנים והשבת החומר לשימוש, הקמת תחנות ניטור ואיסוף ידע על היבטי הבריאות באזור עבור ניהול מושכל של החלטות בריאות, קידום חיבור תעסוקתי משלים מעודד שוויון, ניהול ופעולה משותפת לניצול מיטבי של משאבי המים והאנרגיה ויצירת מקורות חדשים, ועוד ועוד.

הדוגמאות נשמעות מופרכות ותלושות מהמציאות, כאשר צה"ל והחמאס נלחמים בעזה, ותושבי עזה והנגב המערבי עקורים מביתם. אולם בחירה לשקם בנפרד את הנגב המערבי ואת עזה תביא אותנו בחזרה לשישה באוקטובר – למערכת שאינה בת-קיימא. נכון, התפיסה של קיימות מדינית-סביבתית קשה להגשמה, ואפילו לדמיון, אבל זו הדרך היחידה לבנייה של מערכת בת-קיימא ולשיקום אמיתי של הנגב המערבי.

מאמר זה פורסם ב"אקולוגיה וסביבה" ב-27 במרץ.

הפוסט שיקום מדיני-סביבתי בר-קיימא: הנגב המערבי ועזה יכולים לפרוח רק יחד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיתופי פעולה אלה כללו גם מיזמים עסקיות וחילופי תרבות וספורט. התפתחויות אלה הובילו להשתלבותה של ישראל בתמרונים צבאיים אזוריים במסגרת פיקוד המרכז האמריקני, וכן להקמת פורום הנגב, בהשתתפות ארצות הברית, האמירויות, בחריין, מרוקו ומצרים, שהניח תשתית לפעילות אזורית בין חברות הפורום בתחומים אזרחיים מגוונים. בפברואר 2023 אף סוכם על חתימת הסכם עם סודאן.

היעד הבא במדיניות האזורית היה נורמליזציה עם ערב הסעודית. לאחר חתימת הסכמי אברהם, שנעשו ללא התקדמות משמעותית בפתרון הבעיה הפלסטינית, דומה היה כי יעד זה נמצא בהישג יד.

ואז, בהפתעה, החלה ממשלת הימין החדשה בראשות בנימין נתניהו לקדם שני מהלכים מרכזיים הכרוכים זה בזה: האחד, הפיכה משטרית שנועדה לשנות את מאזן הכוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת ובין הרשות השופטת, ולהכפיף את האחרונה לשתיים האחרות. השני, העמקת הכיבוש והסיפוח. מהלך זה בא לידי ביטוי בפרובוקציות בהר הבית, באלימות מתנחלים גוברת הזוכה לעידוד ולגיבוי של ממשלת ישראל, בהתבטאויות גזעניות של שרי ממשלה ובמהלכי חקיקה דוגמת ביטול חוק ההתנתקות המאפשר למתנחלים לחזור לאזורים מהם ישראל התפנתה ב-2005. שני המהלכים הללו שממשלת ישראל מקדמת – ובמיוחד ההסלמה מול הפלסטינים – פוגעים ביחסיה של ישראל עם מדינות באזור.

כך, למשל, בעקבות ביקורו של השר בן-גביר בהר הבית, האמירויות ביטלה את ביקורו המתוכנן (הראשון) של נתניהו שנועד לחגוג את הישגיו במישור האזורי; כחברה זמנית במועצת הביטחון של האו"ם, האמירויות קידמה גינויים לישראל על פעילותה הפרובוקטיבית בשטחי יהודה ושומרון; היא העניקה סיוע כספי לתושבי חווארה בעקבות הפוגרום של המתנחלים ביישוב; עצרה הגעה של משלחות ישראליות ויהודיות; וביטלה או השהתה עסקאות לרכש ביטחוני.

כך, למשל, מרוקו דחתה ביקורי שרים ישראלים; דחתה למועד לא ידוע את פורום הנגב שהיה אמור להיפגש במרוקו החודש; שר החוץ בוריטה הביע דאגתו מההצהרות המסיתות של בכירים ישראלים; ואילו המלך מוחמד ה-6, לנוכח ביקורת הולכת וגוברת מצד האופוזיציה נגד הנורמליזציה בצל הסוגיה הפלסטינית, נאלץ לפרסם הודעות חריגות המגינות על היחסים עם ישראל.

כך, למשל, ירדן גינתה בחריפות את דברי השר סמוטריץ' על כך שאין עם פלסטיני ואת הופעתו לצד מפה של ארץ-ישראל הכוללת גם את ירדן; זימנה את השגריר הישראלי לשיחת נזיפה, והפרלמנט הירדני קרא – שוב יש להדגיש – לגרש את השגריר הישראלי מעמאן; משרד החוץ הישראלי נדרש להגיב במהירות ופרסם הודעה האומרת שישראל "מכירה בשלמות הטריטוריאלית של הממלכה".

אלו רק דוגמאות ממכלול רחב יותר של תגובות אזוריות למהלכי ממשלת ישראל. משרד החוץ המצרי למשל, אמר כי הצהרותיו של סמוטריץ' "המתכחשות לקיומו של העם הפלסטיני מסיתות ובלתי מתקבלות על הדעת, מפני שהן מגלמות גזענות שמתכחשת להיסטוריה ולגיאוגרפיה, ומעוררות זעם בקרב העם הפלסטיני ושאר העולם החופשי". גם ערב הסעודית גינתה בחריפות את דברי סמוטריץ', המפיצים "שיח של אלימות ושנאה". נראה אפוא שמדינות ערב לחצו על הברקס בתהליך הנורמליזציה.

המדיניות וההצהרות של בכירים בממשלת ישראל פוגעות ביחסיה ובמעמדה של ישראל באזור, וזאת מכמה סיבות: ראשית, כל עוד הסטטוס-קוו עם הפלסטינים נשמר, לפחות למראית עין, יכלו מדינות ערב לקדם בשקט את היחסים עם ישראל ולהעמיקם. ואולם, ככל ששרים בכירים בממשלה מקדמים מדיניות פרובוקטיבית בשטחים, מעניקים גיבוי והכשר לאלימות של המתנחלים כלפי הפלסטינים וכופרים בזהותם העצמית, מנהיגי מדינות ערב – בוודאי החברה הערבית – אינם יכולים לעמוד מנגד. לא זו בלבד, אלא שבמצב הנוכחי הם חוששים שקידום מדיניות משותפת עם ישראל תערער את הלגיטימציה שלהם, שאינה חזקה ממילא לנוכח הקשיים הכלכליים מבית בעקבות האביב הערבי והפלישה הרוסית לאוקראינה.

שנית, האמינות של ישראל כמי שמכבדת הסכמים ומסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה מתערערת. בעוד המל"ל ומשרד החוץ מקדמים הסכמות עם ירדן, מצרים, הפלסטינים, וארצות הברית בעקבה ובשארם א-שיח' כדי למנוע התלקחות בשטחים, שרי ממשלה פועלים במודע על מנת להפר הבנות אלה. יתרה מזו, צעדים מסוימים והצהרות שונות נתפסות כמנוגדות לרוח הסכמי השלום עם מדינות ערב, ואילו ביטול חוק ההתנתקות מהווה הפרה של התחייבות ישראלית כלפי ארצות הברית (ובשל כך אף זומן השגריר לשיחת נזיפה).

שלישית, התפיסה של מדינות האזור שהדרך לוושינגטון עוברת דרך ישראל מתערערת אף היא. תפיסה זו הייתה אחד הנכסים המרכזיים של מדיניות החוץ הישראלית לאורך השנים. כעת, כאשר ישראל מתרחקת מהערכים המשותפים שעמדו בבסיס "היחסים המיוחדים", כאשר נתניהו לא מוזמן לוושינגטון, ושר האוצר הוא פרסונה נון גרטה בארצות הברית – נפגעת יכולתה של ישראל להשתמש בכלי הזה.

ולבסוף, הסיכוי לקידום נורמליזציה עם ערב הסעודית הולך ומתפוגג. הסעודים כבר הבינו שדרישותיהם – ערבויות ביטחון אמריקניות והסכמה לפיתוח אנרגיה גרעינית לצורכי שלום – לא יתקבלו על ידי ארצות הברית וישראל, ולכן בחרו לאבטח את אגפם המזרחי באמצעות חידוש היחסים עם איראן. מהלך זה, יחד עם המדיניות הישראלית הנוקשה, הורידו מהפרק לעת עתה את האפשרות של נורמליזציה עם ישראל.

הפוטנציאל הנפיץ של חודש הרמדאן על רקע ההסלמה הישראלית עלול להוביל לפיצוץ עם הפלסטינים ולהחמרה נוספת ביחסי ישראל עם המדינות השכנות. מעבר לגינויים ונזיפות, מדינות ערב יכולות להחריף את החרם נגד ישראל, לקרוא לשגריריהן בחזרה, ואולי אף – אם הדברים יגיעו לקיצוניות כמו באינתיפאדה השנייה – להשעות או לנתק את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל. ישראל עלולה למצוא עצמה שוב מבודדת באזור. זה לא מחויב המציאות; במקום מדיניות לא שקולה וחסרת מעצורים המנוגדת לאינטרסים של ישראל באזור, יש לקדם מדיניות אחראית שאינה מערערת את היציבות האזורית.

המאמר פורסם ב"N12" ב-26 במרץ.

הפוסט ישראל שמה מקלות בגלגלי הנורמליזציה עם מדינות האזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסדר העולמי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, והחזיק גם בימי המלחמה הקרה, מתבסס על רעיונות ליברליים – בין היתר, על מוסדות בינלאומיים שפועלים לקדם את השלום ושיתופי פעולה, על רעיון זכויות האדם והאזרח, על חוק בינלאומי, על מדע, על חופש השייט ועל האיסור לכבוש שטח ואוכלוסייה לא לך.

זהו סדר עולמי שעל בסיסו אפשר בכלל לדמיין פעולה משותפת של עמי העולם אל מול אתגרים משותפים כמו מגפות או משבר האקלים. וכל זה עומד למבחן עם הפלישה של פוטין לאוקראינה.

נכון, זה לא האתגר הראשון לסדר העולמי הזה. תמיד הוא עמד בפני אתגרים – מלחמות, מאבקים, פגיעה בזכויות אדם, מדינות כובשות (כן, גם הכיבוש שלנו הוא אתגר לסדר העולמי). אולם לאחרונה נדמה שלקחי מלחמת העולם השנייה נשכחו ואנו עדים להתגברות האיומים על הסדר בדמות התחזקותם של שליטים אוטוריטריים ופופוליסטיים הניזונים משנאת זרים, פוגעים בדמוקרטיה, יוצאים נגד הרעיון של החוק, מטפחים לאומנות, ומקדמים "עובדות אלטרנטיביות".

המאבק על הסדר העולמי אינו מתנהל בין מדינות שונות, אלא בין תפיסות עולם שונות. הפלישה של פוטין לאוקראינה היא צעד מרכזי במאבק הזה, שתוצאותיו יכולות להשליך על העולם בו נחיה בשנים הקרובות והחוקים לפיהם הוא ואנחנו נתנהל.

הפלישה של פוטין לאוקראינה יכולה להיות מסוג הרגעים הללו שאנשים ישאלו את חבריהם בעוד שנים: "איפה אתה היית כשפוטין פלש לאוקראינה?". זו שאלה פשוטה שיכולה לתמצת במילה את הזהות שלך ומיקומך בעולם. הפעולות והעמדות שמציגים ברגעים מכוננים מקבלים משמעות רבה, ומלווים אותך לתקופה ארוכה.

למדינות יש זיכרון היסטורי. מדינות זוכרות מי עמד לצדן בעת צרה והושיט יד (תשאלו את הטורקים שזוכרים עד היום כיצד ישראל סייעה להם ב-1999 בעקבות רעידת אדמה); בישראל זוכרים עד היום מי הצביע איך בתכנית החלוקה של 1947, וישראלים רבים עדיין גוזרים את יחסם למדינות רבות בהתאם להתנהגותן בזמן השואה (לא כך?).

אז איפה ישראל היתה כשפוטין פלש לאוקראינה?

בינתיים, ישראל מנהלת פנקס חשבונות.

בטרם הפלישה, היא ניסתה להוריד פרופיל ולא להידרש לתגובה זו או אחרת. כשלא יכלה להתעלם עוד, הבהירה כי היא תומכת בשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה מבלי להזכיר כלל את רוסיה.

לאחר הפלישה שר החוץ לפיד הוציא הודעה ברורה יותר, אך במקביל שמר ראש הממשלה בנט על העמימות ככל שיכול היה. להזמנה של ארה"ב למדינות העולם לתמוך בהצעת הגינוי שלה את רוסיה במועצת הביטחון, ישראל לא הצטרפה.

שיקולים רבים יש לישראל – חופש הפעולה בשמי סוריה, היחסים עם רוסיה ואוקראינה, ביטחון הקהילות היהודיות במדינות אלו, מערכת הבריתות מול מדינות המערב, ההשלכות הכלכליות האפשריות, ועוד כהנה וכהנה שיקולים.

אחד השיקולים בעלי המשקל הרב הוא שמירה על היכולת של ישראל להיענות לבקשת אוקראינה ולתווך בינה לבין רוסיה (ככל שזה נשמע מופרך, זו אולי הסיבה היחידה לשמור על עמימות).

החשבונות הקטנים והטקטיים אכן מורכבים, ויש להם חשיבות – אבל דווקא התמונה הגדולה היא פשוטה. ולפעמים, כמו הפעם, כל מה שצריך זה לגזור ממנה את הפעילות הרצויה, כי במצב שכזה להחלטה כיצד לנהוג יש השלכות אסטרטגיות ארוכות טווח.

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכות ארוכות טווח על יחסיה עם ארה"ב ואירופה, שמהוות הלכה למעשה הידידות הגדולות של ישראל, ואלו שמעניקות לה את העורף הביטחוני, הכלכלי והזהותי המשמעותי ביותר לקיומה. גם הן שואלות עכשיו, איפה ישראל עומדת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מעמדה המוסרי-נורמטיבי בעולם ועל עוצמתה הרכה. ישראל, שקמה על חורבות השואה, מיצבה עצמה לאורך שנים כמי שמובילה את המאבק על הטמעת הלקחים ממלחמת העולם השנייה, כ"דמוקרטיה" היחידה במזרח התיכון, כמדינה מערבית-ליברלית מפותחת. האם מדינת ישראל רוצה להמשיך ולטפח את זהותה המוסרית לאור ערכים אלו?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה על מערכות היחסים ההדדיות עם מדינות אחרות. ברגעים מכוננים מזדקקות ובאות לידי ביטוי התכונות העיקריות של כל מדינה. מלבד ארה"ב ואירופה, אוקראינה ורוסיה, גם קפריסין ויוון, מצרים וירדן, טורקיה ואיחוד האמירויות – מסתכלות על ישראל, ולומדות מתגובתה היכן היא נמצאת ביחס לסדר העולמי. האם היא מדינה שניתן לסמוך עליה בעת צרה? מה הקווים האדומים שלה? לאיזה מחנה היא שייכת?

לבחירה של ישראל כיצד לנהוג יש השלכה גם על זהותה פנימה. גם האזרחים של ישראל מסתכלים על ההתנהגות, על סולם הערכים וההעדפות שבאים לידי ביטוי בהתנהגות של המדינה, ומבינים איפה הם חיים. ההחלטות של ממשלת ישראל בהקשר של פלישת פוטין לאוקראינה, הן החלטות שמעצבות זהות – האם הן יחזקו את הדמוקרטיה הישראלית השברירית, או ידחפו אותה קרוב יותר אל עבר המחנה השני?

כן, חישובים ושיקולים טקטיים רבים יש לישראל – כמו לכל מדינה שמקבלת החלטה. כך זה תמיד. אבל לפעמים יש לקבל הכרעות אסטרטגיות ברורות. נדמה שכאן, גם עם קורה גדולה בין העיניים (הכיבוש "שלנו"), על ישראל לאמץ עמדה אסטרטגית ולהכריע – באיזה צד היא במאבק על הסדר העולמי? בצד שטוען כי כל ד'אלים גבר, או בצד שמקדם שלום ושיתופי פעולה?

גם מוסרית וגם משיקולי ריאל-פוליטיק, על ישראל להתייצב באופן ברור והחלטי לצד אוקראינה, לצד אירופה וארה"ב, לצד הרוסים המתנגדים למלחמה, לצד הפולנים שמסייעים לפליטים, לצד השלום.

המאמר פורסמם בזמן בפברואר 2022.

הפוסט פוטין מאיים להכרית את הסדר העולמי שאנו מכירים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לרגל יום הים התיכון הבינלאומי הראשון, שצוין ב-28 לנובמבר 2021, התכנסה קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון המשותפת למכון מיתווים, מכון דיוויס והמרכז לחקר הביטחון הלאומי, למפגש מיוחד על ההזדמנויות והאתגרים שניצבים בפני ישראל במזרח אגן הים התיכון לקראת שנת 2022. בשיחה הודגשה המורכבות של האזור, ומגוון תחומי העשייה והפעילות שאפשריים בו, ונידונו המטרות והיעדים הרצויים למדיניות הישראלית בשנה הקרובה. מסמך זה מציג את ההזדמנויות וההמלצות שעלו במפגש בתחומים שקשורים להרחבה והעמקה של היחסים עם מדינות האזור, הרחבת שיתופי הפעולה האזוריים, קידום יחסי שלום ונורמליזציה, אימוץ ראייה אזורית נוכח פעילות המעצמות ומדינות זרות, ונקיטת מדיניות חוץ שחותרת ביעילות לשיתופי פעולה.

א. הרחבה והעמקה של היחסים עם מדינות האזור

בניית שלום חם עם מרוקו – השנה הראשונה של היחסים המחודשים בין ישראל ומרוקו התאפיינה בהנחת תשתית דיפלומטית והסכמית בתחומים המדיני, הביטחוני והאזרחי. הנציגויות הדיפלומטיות בשתי המדינות נפתחו ואוישו, הסכמי תעופה נחתמו וקווי טיסה ישירים החלו לפעול, שרים ובכירים קיימו ביקורים במרוקו וחתמו על הסכמים לשיתופי פעולה בתחומים רבים, בכללם חתם שר הביטחון על מזכר הבנות לשיתוף פעולה ביטחוני. על בסיס תשתית זו, המתווספת לקשר האזרחי-תרבותי הבלתי-פורמלי, יש לקדם בשנה הקרובה מערכת יחסים חמה המבוססת על קשרים אזרחיים, ולא רק על קשרי ביטחון ומדיניות בין האליטות. מגבלות הקורונה מקשות ויקשו על רקימת וחיזוק הקשרים הבינאישיים, אך התמודדות עם הנגיף מהווה נושא נוסף לשיתוף פעולה וחיזוק הקשר בין המדינות. הקשר של שתי המדינות עם האיחוד האירופי – והעובדה שהן נכללות במדיניות השכנות האירופית – יכול להוות אף הוא נושא לשיתופי פעולה ולמידה הדדית, ולאפשר פעילות משותפת במסגרת תכניות של האיחוד.

הידוק היחסים עם מצרים והרחבתם לתחום האזרחי – הקשר בין המנהיגים בישראל ובמצרים התהדק במהלך השנה האחרונה, וכך גם שיתופי הפעולה הכלכליים, בייחוד בתחום האנרגיה. נחנך קו טיסות חדש בין נתב"ג לקהיר, וישראל הפחיתה את רמת האיום באזהרת המסע למצרים. בפני ישראל עומדת ההזדמנות להרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני הטוב, אל תחומים אזרחיים וכלכליים נוספים, ולחמם את מערכת היחסים בין החברות. בפני השגת משימה זו עומדת הרתיעה המצרית מחימום היחסים האזרחיים, ועל ישראל לפעול לצמצום ההתנגדות המצרית למהלך שכזה. ככל שניתן להרחיב את הייבוא ממצרים לישראל, ולהקל על אנשי העסקים הישראלים והמצרים לנוע בחופשיות בין המדינות, יש לעשות זאת.

חיזוק היחסים עם תורכיה, וחיבורה לאזור – מאז 2018, היחסים בין ישראל ותורכיה התקררו ואינם מתקיימים עוד בדרג שגרירים. במהלך השנה החולפת, תורכיה אותתה כי היא מעוניינת בחימום היחסים, אך נתקלה באדישות ישראלית. מקרה המעצר של זוג ישראלי בתורכיה, ששוחרר במעורבותו של ארדואן, פתח הזדמנות לחיזוק הקשרים, הכוללת גם אפשרות להשבת השגרירים. על ישראל לזכור שתורכיה היא מדינה שהיתה ותהיה מרכזית מאוד באגן הים התיכון ובמזרח התיכון, גם בלי קשר לזהות העומד בראשה, ונכון לקדם עמה דיאלוג רציף ורם דרג ככל שניתן. שיפור היחסים עם תורכיה נושא בחובו תועלות כלכליות, מדיניות ואזרחיות, וניתן לעשות זאת גם בלי לערער את מערכות היחסים החשובות של ישראל באזור, עם מצרים, יוון וקפריסין.

ב. הרחבת שיתופי הפעולה האזוריים

הרחבה והעמקה של תהליכי המיסוד האזוריים במזרח אגן הים התיכון – פורום הגז של מזרח אגן הים התיכון פועל זה שלוש שנים, אך טרם יצר תפוקות משמעותיות. יש להרחיב את המנדט של פורום הגז לעיסוק באנרגיות מתחדשות, ולפעול להכללת החברה האזרחית כחלק ממנו לצד המגזר העסקי והמדיני. יש לקדם מוסדות אזוריים נוספים שיעסקו בין היתר בהתמודדות משותפת עם משבר האקלים, קידום שיתופי פעולה כלכליים, ושיתוף פעולה ביישוב סכסוכים, ולפעול כך שיכילו גם מדינות באזור שאינן חברות בפורום הגז (תורכיה ולבנון).

הגברת הקישוריות התשתיתית בין מדינות האזור – קישוריות תשתיתית בתחומי החשמל, הגז והמים מניחה גם תשתית לשיתופי פעולה מדיניים וכלכליים, תורמת ליציבות הפוליטית האזורית, ולביטחון האנרגטי של ישראל ושכנותיה, ומכאן גם ליחסי שלום. בתחום החשמל, ראוי לציין את ההסכם הישראלי-ירדני-אמירתי בדבר ייבוא אנרגיה סולארית מירדן בתמורה לאספקת מים מותפלים מישראל, קידום כבל החשמל בין ישראל ליוון וקפריסין (Euro-Asia Interconnector), ובחינת קישוריות חשמל למצרים. בתחום הגז הטבעי, מלבד בחינה של כמות ואופי חיבורי הגז למצרים, יש לקדם את חיבור הרשות הפלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה לאנרגיית הגז. בתחום המים, יש לקדם שיתופי פעולה מחקריים וטכנולוגיים אזוריים. יש לחבור למאמץ ולתוכניות של האיחוד האירופי לחיזוק הקישוריות באגן הים התיכון בתחומי התחבורה, האנרגיה, המים, הסביבה, הדיגיטציה, התעסוקה ועוד.

התמודדות אזורית עם משבר האקלים – משבר האקלים מהווה איום גדול על מזרח אגן הים התיכון והמזרח התיכון, אך גם הזדמנות לקידום שיתופי פעולה. תחום זה, אשר מייצר עתות משבר וחירום, מאפשר גם יצירה של בריתות אד-הוק לטיפול בנושא מסוים ובנייה של מסגרות אזוריות. משרד האנרגיה מוביל סקר אסטרטגי סביבתי לבחינת האפשרות לפתח אנרגיות מתחדשות ואגירת אנרגיה בים. יש להתקדם בבחינה של האפשרויות השונות, לשתף בידע את המדינות השכנות, ולגבש מדיניות והנחיות רגולטוריות למתן זכויות חדשות לניצול האנרגיה בים. אחד האתגרים הגדולים הניצבים בפני ישראל הוא התחזוקה והקידום של מערכת היחסים האזורית שהתגבשה סביב אנרגיית הגז, תוך כדי מעבר מהיר ככל הניתן להישענות על אנרגיות מתחדשות.

חיזוק מערכת היחסים המשולשת עם יוון וקפריסין – מערכת היחסים המשולשת עם יוון וקפריסין מהווה נכס אסטרטגי חשוב לישראל, ויש להמשיך לחזק, לפתח ולקדם את שיתופי הפעולה והקרבה בין המדינות. יש לפעול להרחבת מנעד שיתופי הפעולה אל מעבר לתחומי הביטחון והאנרגיה. תחומים נוספים בהם ניתן לחזק את הקשרים כוללים בין היתר את המוכנות והמענה לשעת חירום ומשבר, ההתמודדות עם הקורונה והשלכותיה הכלכליות והחברתיות, ופיתוח ושיקום ענף התיירות. שינוי האקלים הוא סוגיה מרכזית שדורשת התייחסות גם במסגרת המשולשת הזו. שיתוף הפעולה המשולש מעניק לישראל ממד התייחסות וערוץ קשר נוסף גם אל מול שחקנים נוספים כמו איחוד האמירויות, ארה"ב והאיחוד האירופי.

ג. קידום יחסי שלום ונורמליזציה

רתימת אגן הים התיכון לקידום שלום ישראלי-פלסטיני – בעוד תומכי-שלום מחפשים בתקופה זו את האפשרות והדרך לרתום את הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין לקידום שלום ישראלי-פלסטיני, יש לזכור ולהדגיש כי הזדמנויות רבות טמונות גם ביכולתם של ישראל והפלסטינים לרתום את אגן הים התיכון לטובת מטרה זו. תורכיה, קפריסין, האיחוד האירופי ומצרים יכולות לסייע בקידום פתרונות למשבר הקבוע בעזה, מרוקו רלבנטית להסדרה וניהול המרחב של ירושלים והמקומות הקדושים, הארגונים הרב-צדדיים שפועלים במרחב הים תיכוני יכולים לשמש כפלטפורמה טובה למפגשים וקידום שיתופי פעולה בין ישראל והפלסטינים, וככלל לשחקנים בים התיכון יש אינטרס בקידום יציבות ויחסי שלום. על ישראל לזהות את היכולות והמוטיבציות של שחקנים שונים באזור ואת הכלים שהאזור מציע, ולרתום אותם לטובת קידום יחסי שלום עם הפלסטינים.

הסכמה עם לבנון על הגבול הימי – ישראל ולבנון מנהלות משא ומתן על הגבול הימי ביניהן בתיווך אמריקאי. לשתי המדינות אינטרס לסיים בהצלחה את המשא ומתן ולהגיע להסכם שיאפשר להן, ובייחוד ללבנון הנמצאת במשבר כלכלי עמוק, לפתח ולנצל את המשאבים הטמונים במים הכלכליים שלהן. עצם קיום המשא ומתן הוא חשוב, והצלחה בו יכולה להניח תשתית מסוימת לקשר בין ישראל ללבנון לליבון סוגיות נוספות.

הרחבת מעגל הנורמליזציה אל צפון אפריקה – קרבתה של תוניסיה למרוקו ולאיחוד האירופי, המורשת היהודית, והתהליכים הדמוקרטיים במדינה הצפון אפריקאית, מאפשרים לראות בה מועמדת טובה להמשך תהליך הנורמליזציה של היחסים בין ישראל ומדינות ערב, גם אם הדרך לכך עוד ארוכה. בנוסף, יש לבחון כיצד להיעזר ביחסים עם מרוקו לטובת קידום היחסים בין ישראל לבין המדינות והמוסדות באפריקה.

ד. אימוץ ראייה אזורית נוכח פעילות המעצמות ומדינות זרות

גיוס ארה"ב לקידום מהלכים באזור – ישראל צריכה לקדם ככל יכולתה את התפיסה האמריקאית הרואה באגן הים התיכון מרחב פעילות חשוב. על ארה"ב לראות את מהלכיה של ישראל במרחב – החיבור עם יוון וקפריסין ועם מצרים ומרוקו, חיזוק הקשרים עם אירופה, ואפילו ההתקרבות לתורכיה – כמהלכים שמשרתים את האינטרסים האמריקאיים, ולתמוך בהם ככל שהיא יכולה.

התמודדות אזורית עם חוסר יציבות באזור – הקריסה הכלכלית והמוסדית בלבנון, מלחמת האזרחים בסוריה והמעורבות הרוסית בה, המעורבות האיראנית בזירות רבות באזור, כמו גם זו הסינית, כולם תהליכים המציבים אתגר בפני המדיניות הישראלית. על ישראל לזכור שאתגרים אלה משותפים לשחקנים נוספים במערכת האזורית, ושייתכן שניתן להתמודד עמם בהצלחה יתרה דרך שיתופי פעולה אזוריים, ולא רק באופן עצמאי. על ישראל לזכור שהמעצמות הגדולות באגן הים התיכון, האחראיות על שלושה רבעים מהתוצר הלאומי הגולמי (GDP) הים-תיכוני הן ספרד, צרפת ואיטליה. לאור זאת, עליה להקדיש תשומת לב מיוחדת לחיזוק הקשר עמן, במקביל לחיזוק היחסים עם מדינות אחרות במזרח אגן הים התיכון, באירופה ובצפון אפריקה.

ה. נקיטת מדיניות חוץ שחותרת ביעילות לשיתופי פעולה

שמירה על צניעות ונכונות לשיתופי פעולה – ישראל צריכה לשמור על צניעות בפעולתה באזור. אל לה להיתפס כמעצמה אזורית שפועלת כראות עיניה, ובכך לעורר התנגדויות רבות. עליה להמשיך ולהתנהל כמדינה המעוניינת לקדם שיתופי פעולה, ונכונה לקחת בהם חלק ולתרום את חלקה.

חיזוק שיתופי הפעולה בין משרד האנרגיה ומשרד החוץ – סוגיות רבות במרחב אגן הים התיכון משלבות היבטים אנרגטיים ומדיניים כאחד – הגבול הימי עם לבנון, היחסים עם מצרים, יוון, קפריסין, תורכיה והאיחוד האירופי, פורום הגז האזורי, החיבוריות האנרגטית והביטחון האנרגטי, ומשבר האקלים. כדי להתמודד בהצלחה רבה יותר עם שלל האתגרים ולנצל היטב את ההזדמנויות, יש לקדם חשיבה משותפת ועבודה מתואמת בין משרד האנרגיה ומשרד החוץ. כמובן, היכן שיש צורך בכך, יש לשלב בחשיבה ובעשייה גם את המשרדים להגנת הסביבה, הכלכלה, החקלאות, ואחרים.

הפוסט מדיניות ישראל במזרח אגן הים התיכון: מבט לשנת 2022 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זה מעודד לראות כיצד הציבור בישראל מעניק חשיבות רבה לטיפול במשבר האקלים. כפי שעולה בסקר השנתי של מכון מיתווים, זה אחד הנושאים החשובים לציבור בישראל, והוא זוכה לתמיכה גם בימין וגם בשמאל. יותר מכך, מתוצאות הסקר, נדמה שהציבור גם מבין שהדרך היחידה לטפל במשבר האקלים היא דרך שיתוף פעולה אזורי, וכי ישראל אינה יכולה להצליח במשימה הזו לבדה. היא לא יכולה לספק את כל צרכי המזון שלה בעצמה, למנוע לבדה התפשטות מחלות או זיהום, להתמודד לבדה עם אסונות ומשברי אקלים, או לעבור לאנרגיות מתחדשות, ללא שיתוף פעולה עם שכניה באזור.

לכן, זה די מפתיע לראות באותו הסקר, שפתרון הסכסוך עם הפלסטינים כמעט ולא מעניין אף אחד. או לפחות שאין לרבים ציפייה מהממשלה שלנו שתפעל באופן נחרץ לקידום שלום עם הפלסטינים.

יש כאלו שטוענים שלא צריך שלום עם הפלסטינים כדי להשיג שיתוף פעולה עם מדינות האזור. יש שיצביעו על הסכמי הנורמליזציה של השנה האחרונה ויגידו, אתה רואה, מי צריך את הפלסטינים בכלל? אפשר להתחבר לאזור, מבלי לפנות התנחלויות, מבלי להתפשר בירושלים. אבל זו טעות, או הטעיה.

ראשית, גם הפלסטינים הם שכנים שלנו. יותר מכך, הם גרים איתנו באותו הבית. אם לא נשתף איתם פעולה – לא נטפל יחד במים, בביוב, באוויר, בתעסוקה, בחקלאות, בביטחון, בפיתוח בר-קיימא, בחינוך, בבריאות – בקיצור, אם לא נחיה איתם בשלום, אז הטיפול שלנו במשבר האקלים יהיה מוגבל ונדון לכישלון.

שנית, שיפור היחסים עם הפלסטינים קריטי ליכולת הישראלית לשלב ידיים עם האזור בהתמודדות עם משבר האקלים. בניגוד לטענה שניתן "לדלג" על הסוגייה הפלסטינית, לדחוק אותה הצידה ולעבור במסלול ישיר לשיתוף פעולה אזורי, אנו רואים שהסוגייה הפלסטינית ושיתוף הפעולה האזורי עדיין תלויים זה בזו. מדינות הנורמליזציה והשלום קשרו קשרים ופועלות לחזק את היחסים עם ישראל במישורים רבים, אך גם הן נשארות נאמנות לתמיכתן בתביעות הפוליטיות של הפלסטינים להגדרה עצמית (ראה ערך התביעה האמירתית לעצירת תכנית הסיפוח כתנאי לנורמליזציה). הן תובעות מישראל לקדם את תהליך השלום, והמשכו של הסכסוך צפוי להעיב על פיתוח היחסים.

גם אם נעזוב את התחזיות לעתיד, הסכסוך עם הפלסטינים ממשיך ומונע מישראל שיתופי פעולה אזוריים. ראו למשל את היוזמה הסעודית. לא זו שמבטיחה לנו נורמליזציה אם נעשה שלום עם הפלסטינים, אלא היוזמה הירוקה של ערב הסעודית. היוזמה כוללת בין היתר פרויקט ייעור אזורי של נטיעת 50 מיליארד עצים, התייעלות אנרגטית והפחתה של 60% מפליטות הפחמן באזור, שיתופי פעולה במחקר וחדשנות, סלילת אלפי קילומטרים של מסילות רכבת, וקידומה של פלטפורמה לסחר אזורי בעודפי פחמן. ב-25 באוקטובר התכנסו בריאד מנהיגים מכל האזור כדי להשיק את שיתוף הפעולה האזורי למאבק בשינויי האקלים. ישראל? ובכן, היא לא הייתה שם. חבל. חבל מאוד.

משכך פני הדברים, עלינו לחבר את הנקודות, ולראות את התמונה השלמה – כדי שנצליח להתמודד עם משבר האקלים והשלכותיו, עלינו לשנות את דפוסי חיינו מהייסוד – לעבור לכלכלה מעגלית ולאנרגיות מתחדשות, לצרוך פחות, לשנות דפוסי חיים אישיים, וכן, לעשות שלום עם שכנינו הפלסטינים. ממילא זה אינטרס שלנו, ואת כל המשאבים שמופנים כרגע לתחזוקו של הסכסוך, ניתן וצריך להפנות ליצירה, לרווחה ולבריאות של כולנו.

**המאמר פורסם ב"וואלה", 31 באוקטובר 2021

הפוסט לחבר את הנקודות בין גלזגו ורמאללה: שלום עם הפלסטינים הוא המפתח למאבק במשבר האקלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם תחושת השותפות הזו לא מחלחלת אל החברה המצרית והירדנית, להיפך, תחושות האנטי-נורמליזציה הן שמקבלות ביטוי רב יותר. במקרה של היחסים עם מרוקו, התמונה היא אחרת. היחסים האזרחיים נמשכו והחזיקו מעמד, גם כאשר היחסים המדיניים נותקו.

חידוש היחסים המדיניים עם מרוקו הביא עמו הזדמנויות רבות:

1. הזדמנות לחיזוק הקשר הבילטרלי במישור הכלכלי-עסקי והביטחוני-מודיעיני.
2. הזדמנויות לפעול יחד עם מרוקו באגן הים התיכון ולקדם אינטרסים משותפים עם אירופה.
3. אפשרות להסתייע במרוקו לקידום דיאלוג ושיח בין ישראל והפלסטינים
4. הזדמנות להסתייע במרוקו לפתיחת הדלת לאפריקה.

כל אלו הן הזדמנויות נפלאות וחשובות, שהיחסים עם מרוקו יכולים להעניק לישראל ולישראלים.

אולם נדמה כי התרומה הגדולה ביותר בחיזוק היחסים עם מרוקו היא האפשרות להציג לעצמנו ולאזור דגם אחר של מערכת יחסים עם מדינה ועם חברה מוסלמית – יחסים אזרחיים-תרבותיים. זו הזדמנות שנמצאת לכאורה מחוץ לשדה המדיני-פוליטי, בתוך השדה של הזהות והיחסים האנושיים, אבל יש לה פוטנציאל משנה מציאות.

אמת היא' שמערכת היחסים עם מרוקו כוללת גם היבטים מדיניים, כמו התמיכה האמריקאית בתביעות הריבונות של מרוקו במערב סהרה, שבאה יחד עם ההכרזה על חידוש היחסים הדיפלומטים עם ישראל. אך מערכת היחסים עם מרוקו אינה מדינית בעיקרה. היא אינה נשענת על תפיסת איום משותפת, כפי שהאיום האיראני מהווה נדבך חשוב ביחסים עם מדינות ערביות אחרות. אין אלו עסקאות נשק גדולות שמניעות את הגלגלים. לשמחתנו, בשנים האחרונות אלו לא אנשי הצבא ומערכת הביטחון שנותנים את הטון.

בבסיס היחסים החמים עם מרוקו עומדות התרבות והזהות. עוד לפני שהוכרז על חידוש היחסים עם מרוקו, התקיימו יחסים בין ישראלים ומרוקאים. בישראל חיים קצת פחות ממיליון אזרחים מרוקאים. זו הקהילה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם מחוץ למרוקו (אחרי צרפת).

תיירים ישראלים ביקרו במרוקו, רבים מהם בביקורי שורשים, אבל גם אחרים. אמנים ישראלים ותזמורות הופיעו וניגנו בפסטיבלים במרוקו. סרטים הופקו ביצירה משותפת. מרוקו קידמה את ההכרה בתרבות היהודית כחלק מהמורשת של המדינה, וגילתה נכונות לעסוק בזכר השואה. המימונה הפכה בישראל לחג לאומי שיצא את גבולות הקהילה המרוקאית.

כפי שניתן לראות, קשרים תרבותיים-אזרחיים-זהותיים נרקמו ונשמרו גם בתקופה בה לא היו יחסים דיפלומטיים בין המדינות, במידה רבה על בסיס הקרבה והקשר התרבותי-אזרחי-אנושי. וקשרים אלו מהווים בסיס איתן לבניית דגם של מערכת יחסים אחרת בין ישראל למדינות מוסלמיות, עכשיו כאשר יש יחסים רשמיים.

בפני לפיד ומשרד החוץ עומדת משימה חשובה – לבנות את התשתית הפורמלית והארגונית שתאפשר לאזרחים הישראלים והמרוקאים לרקום את הקשרים האזרחיים, התרבותיים והכלכליים הטובים ביותר. יש להגדיל את המשלחת הדיפלומטית לרבאט, לפעול לשדרוג הנציגות לדרג שגרירות, ולהניח תשתית הסכמית לשיתופי פעולה.

על משרד החוץ לבנות את הבמה עליה אמנים, תיירנים, ארגוני הסביבה, חקלאים, ארגוני נשים, מדענים, מכוני מחקר, משוררים ואחרים יכולים לעמוד בביטחה, לשלב ידיים ולפעול יחד כל אחד בתחומו, כל אחת בתחומה.

ואז, על משרד החוץ לבנות ולהציג את הסיפור של היחסים האזרחיים-תרבותיים כסיפור העיקרי של היחסים עם מרוקו. כסיפור האפשרי ליחסים בין יהודים ומוסלמים במרחב המזרח תיכוני.

להצגת דגם תרבותי-אזרחי של יחסים בין ישראל והסביבה המוסלמית יש פוטנציאל משנה מציאות לא רק בהקשר של היחסים בין ישראל ומרוקו. יחסים אזרחיים חיוביים וחמים בין ישראלים ומוסלמים במרחב זהו ניסיון שיכול להביא לשינוי תפיסות בקרב ישראלים לגבי האוכלוסייה המוסלמית בתוך המדינה ובאזור.

עדות לכך זיהינו גם במהלך כינון היחסים עם איחוד האמירויות. האמונה שניתן לחיות יחד, ליצור יחד, לשתף פעולה, היא בעלת כוח גדול. היא יכולה לסייע גם מול הפלסטינים. כבונוס נפלא, יחסים אזרחיים חמים עם מרוקאים יכולים לתרום גם למערכת היחסים בין היהודים עצמם, יוצאי מדינות ערב ויוצאי תרבויות אחרות, ולסייע לחברה הישראלית לבנות סיפור פנימי חדש גם בין חלקיה השונים.

**המאמר פורסם בזמן ישראל, 11 באוגוסט 2021

הפוסט היחסים עם מרוקו: דגם חדש וטוב של יחסים עם מדינה מוסלמית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מפלגת יש עתיד מתארת במצעה את משבר האקלים כאתגר הגדול ביותר הניצב כיום בפני האנושות. גם ימינה התייחסה במצעה למשבר וכך עשו גם מרצ, כחול-לבן, ישראל ביתנו ותקווה חדשה. בטיוטות ההסכמים הקואליציוניים שפורסמו השבוע יש אזכור למשבר האקלים, אבל בהתאם למדיניות ממשלות נתניהו – גם אצל "ממשלת השינוי" הוא מופיע בשורות האחרונות, איפשהו סביב סעיף 21.

ישראל אינה מתכחשת למשבר האקלים ומיישרת קו עם הקהילה הבינלאומית סביבו. היא משתתפת בכינוסים העולמיים, הממשלה מחליטה על יעדים לצמצום פליטת גזי חממה, ודנה בנושא מדי פעם במפגשים עם מדינות האזור. ישראל עושה את מה שצריך כדי לצאת ידי חובה. אולם, ממדינה שאוהבת לראות את עצמה כפורצת דרך, חדשנית, יוזמת, מובילה, ומשמעותית בעולם – לא זאת ההתנהגות המצופה. לא בנושא הזה. משבר האקלים אינו "עוד נושא" שצריך לטפל בו. הוא אחד ממרכיבי הבסיס של מציאות חיינו. עם המציאות הזו אנו צריכים להתמודד, אותה עלינו להבין, ובתוכה עלינו לנסח מדיניות ולהוציאה לפועל.

כשבוחנים את ספרי תוכניות העבודה של הממשלה ושל משרד החוץ מהשנים האחרונות, משבר האקלים לא נמצא שם. הוא לא בולט גם כשבוחנים את תקציב המדינה ואת ביצוע תוכניות הממשלה. הוא נתפש על-ידי הממשלה כמרכיב נחמד, שלא ניתן להתעלם ממנו לחלוטין, אבל הוא לא מרכזי ולא הכרחי. כתוצאה מכך, אין תמה איפוא, שישראל גם לא עומדת ביעדים שהציבה לעצמה והתחייבה עליהם בפני הקהילה הבינלאומית.

יש כמה סיבות שניתן להציע כהסבר לעובדה שמשבר האקלים אינו נמצא במוקד השיח והפעולה הישראלית. ראשית, המבנה הפוליטי הישראלי לא מעודד תכנון ולקיחת אחריות ארוכי טווח. הצורך לגזור דיווידנדים פוליטיים מיידיים בטרם תסתיים הכהונה, מכתיב במידה רבה את ההחלטות ואת העבודה הממשלתית. החלשתה של השדרה המקצועית במשרדים לא תורמת אף היא לפעולה לטווח ארוך.

שנית, המבנה הכלכלי בישראל מוטה לגזירת רווחים מיידיים ושימוש יתר במשאבים הקיימים. אנו חיים במשק ניאו-ליברלי בערכיו ותפישותיו, שנשען על שאריות סוציאליסטיות המנסות לעמוד בפרץ. רעיון הצמיחה התמידית והבלתי נגמרת מניע את הכלכלה הישראלית, אך משבר האקלים דורש מאיתנו לעבור לחשיבה אחרת ולאמץ כלכלה מעגלית ופיתוח בר קיימא.

שלישית, הדומיננטיות של השיח הביטחוני מקשה על אימוץ מדיניות חוץ מבוססת אקלים, משום שהוא נוטה לבחון את המציאות דרך העיניים הצבאיות. בעיניים אלו, משבר האקלים אינו אלא משתנה רקע שיכול להצמיח איומים צבאיים חדשים או להעצים קיימים, אך הוא לא עומד בפני עצמו.

רביעית, משבר האקלים סובל מההטייה האנושית להתמודד עם האיומים הקרובים והמיידיים לפני שמתפנים להתמודד עם האיומים הרחוקים (גם אם הם המשמעותיים יותר). דחיינות והדחקה זו לא המצאה ישראלית בהכרח. הם שני מנגנונים שעובדים מצוין בכל העולם, וגם כאן.

ולבסוף, אימוץ מדיניות מבוססת אקלים והתייחסות רצינית למשבר האקלים יעניקו לישראל הזדמנויות רבות ואפשרויות טובות להשיג מטרות ויעדים אחרים. למשל, מדיניות חוץ מכוונת אקלים מחייבת ומאפשרת יצירת שותפויות אזוריות חוצות גבולות פוליטיים ובנייה של יציבות פוליטית. כל זה נחוץ להשגת ביטחון תזונתי או כדי להשיג ביטחון אנרגטי בעידן של אנרגיות מתחדשות. מדיניות חוץ מכוונת אקלים תבליט את חשיבותן של יכולותיה המדעיות והטכנולוגיות של ישראל ותתרום למיצוב מעמדה הבינלאומי באזור ובעולם כולו ככוח חיובי. היא תתרום לצמצום הפערים הכלכליים והחברתיים במרחב ולחיזוק הדמוקרטיה והשלום, כי אלו מרכיבים הכרחיים לבניית חוסן רב יותר להתמודדות עם המשבר והשלכותיו.

זה לא דיון תיאורטי או ערכי בלבד. ישנם דברים קונקרטיים על הפרק שישראל תצטרך להכריע בהם: האם להשקיע בחיבור רשת החשמל של ישראל לאירופה ולמפרץ כך שנוכל לסחור בעודפים של אנרגיה מתחדשת ולהגביר את הביטחון האנרגטי? האם לשתף פעולה עם קפריסין ומצרים בהפקת חלבון מהים כדי להבטיח את ביטחון המזון שלנו? האם לבנות מוסדות אזוריים משותפים כדי שנוכל להתמודד בהצלחה רבה יותר עם משברים ומצבי חירום? כיצד למצוא פתרונות פוליטיים לסכסוכים של זהות ודת כדי שנוכל לצמצם אלימות וסכסוכים ולהפנות את המשאבים לבנייה של חיים משותפים השומרים על העולם שלנו. אלו שאלות שניצבות בפני הממשלה החדשה לכשתקום. הפיכת מדיניות החוץ הישראלית למדיניות אקלים היא המטרה המרכזית כדי להבטיח חיים טובים לנו ולילדינו, אבל היא גם האמצעי, דרכו ניתן להשיג מטרות נוספות לבניית חיים טובים – שיתופי פעולה אזוריים ובינלאומיים וחיי שלום.

**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים בהארץ, 9 ביוני 2021

הפוסט ממשלת השינוי, מדיניות אקלים היא כרטיס כניסה לעולם החדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה מתמקד ביחסים בין ישראל וקפריסין ובמדיניות ישראל הרצויה ביחס אליהם. הוא מבוסס על המפגש התשיעי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-17 במרץ 2021, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מציג בקצרה את התגבשות היחסים בין המדינות, את ההזדמנויות והאתגרים הניצבים לפתחם, ואת הכיוונים אליהם כדאי לקח את היחסים. המסמך אינו מציג הסכמות בין כלל המשתתפים במפגש.

א. יחסי ישראל-קפריסין

מבחינות רבות, מדינת ישראל וקפריסין דומות זו לזו – שתיהן מחזיקות מאפיינים של אי (גיאוגרפי או מנטלי), בבעלותן מאגרי גז טבעי, ובקרבן מתחולל סכסוך לאומי מורכב ומתמשך. שתי המדינות מקיימות ביניהן יחסים הדדיים, ושותפות בנוסף למסגרות ובריתות רב-צדדיות באגן הים התיכון, אשר הבולטות שבהן הן הברית המשולשת בין ישראל, יוון וקפריסין, ופורום הגז של מזרח אגן הים התיכון שמושבו בקהיר. ישראל וקפריסין משתפות פעולה בתחומים רבים ומגוונים, דוגמת ביטחון, צבא, תיירות, אנרגיה ונישואין אזרחיים. ליחסיהן יש השלכה ישירה על יכולתה של ישראל להבטיח את האינטרסים שלה באגן הים התיכון ולהגשים את מטרותיה כמו ביסוס יציבות מדינית וביטחונית באזור, קידום שיתוף פעולה אנרגטי, עידוד ושיקום ענף התיירות, התמודדות עם השלכות הקורונה, התמודדות עם משבר האקלים, התמודדות עם התעבורה הימית הגוברת בנתיבי השייט, ועוד.

התפתחויות בשלוש זירות שונות הביאו לחיזוק הקשרים בין ישראל וקפריסין בעשור האחרון. ראשית, גילוי מאגרי הגז בשטחן ובמזרח אגן הים התיכון, וההבנה ששיתופי פעולה יועילו לשני הצדדים, הביאו את ישראל וקפריסין לחתום על הסכם לסימון המים הכלכליים שלהן בדצמבר 2011 ולהמשיך לפעול יחד בתחום האנרגיה. שנית, הדעיכה והקרירות שהתפתחו ביחסים בין ישראל ותורכיה, בייחוד בעשור האחרון בעקבות תקרית המשט לעזה, והמתיחות בין קפריסין ותורכיה שגברה לאחר כשלון המשא ומתן לפתרון הסכסוך בצפון האי ב-2017, אפשרו ועודדו את ישראל וקפריסין לקדם את היחסים ביניהן. ושלישית, חוסר היציבות האזורי שנבע מהאביב הערבי הביא את ישראל וקפריסין לחפש שיתופי פעולה שיתרמו ליציבות האזורית.

תהליך הידוק היחסים בין המדינות, בא לידי ביטוי בחתימה מהירה על הסכמים, יצירת הסדרים והסכמות על רגולציה משותפת. נוכח ההכרה הגוברת בקרב שתי המדינות בדבר הצורך והחשיבות שבקשרים אלו, הן ניצלו את ההתפתחויות האזוריות לטובת המשימה. על אף שנשיא קפריסין בזמנו קריסטופיאס (כיהן בין 2008-2013), לא היה נלהב במיוחד מקידום היחסים עם ישראל ואף נטה לצדד בצד הפלסטיני בהתאם לעמדה המסורתית של קפריסין, הוא הבין שהאינטרס של קפריסין הוא בהידוק היחסים עם ישראל ופנה להגשים זאת. מהצד הישראלי, נתניהו היה ראש הממשלה הראשון לבקר באי השכן, כאשר הגיע לקפריסין בפברואר 2012. על בסיס היחסים ההדדיים שנרקמו, צמח גם משולש היחסים עם יוון בשנת 2016 עת החליטו מנהיגי המדינות למסד את הקשרים בצורה של ברית אסטרטגית.

ב. אינטרסים ואתגרים ביחסי ישראל-קפריסין

לישראל מספר אינטרסים מרכזיים ביחסים עם קפריסין, אשר נובעים בין היתר ממיקומה האסטרטגי  של קפריסין ומחברותה באיחוד האירופי. המדינות רואות זו בזו עורף ביטחוני אסטרטגי מסוים, ומקדמות שיתופי פעולה צבאיים בין המדינות, תוך הקפדה הדגשה ישראלית כי שיתוף הפועלה בתחום זה אינו פונה נגד גורם שלישי. ישראל מבינה ששיתוף פעולה עם קפריסין הכרחי כדי לנצל את מאגרי הגז הטבעי, בכל הקשור להפקה של הגז ובייצוא שלו. קפריסין היא לבנה חשובה ברצון של ישראל לחזק את היציבות במזרח אגן הים התיכון דרך הגברה של שיתופי פעולה אזוריים. בנוסף, מנקודת המבט הישראלית, חברותה של קפריסין באיחוד האירופי יכולה לסייע לישראל להשפיע על החלטות האיחוד ביחס לישראל או לפחות למנוע החלטות לא רצויות מבחינתה. לצד האינטרסים הפוליטיים, האנרגטיים, הביטחוניים והכלכליים המשותפים לישראל ולקפריסין, נמצאים אינטרסים אזרחיים רבים המובילים לשיתופי פעולה בתחומים של תיירות, תקשורת, סביבה, תרבות ועוד, ושותפות בערכים הדמוקרטים.

האינטרסים של ישראל הביאו אותה לבחור בחיזוק הקשר ושיתופי הפעולה עם קפריסין, אך יש לזכור שלפתחם של יחסים אלו עומדים גם אתגרים. התקרבות מחודשת בין ישראל ותורכיה עשויה לעורר מתחים עם קפריסין. התלקחות אלימה של הסכסוך בצפון קפריסין או בין קפריסין ותורכיה על הגבול הימי או בין ישראל והפלסטינים, יכולים אף הם להשפיע לרעה על היחסים בין המדינות, אשר משתדלות מאוד בינתיים לעקוף את סוגיית הסכסוכים הלאומיים בהם הן מעורבות. אתגרים לא פשוטים יכולים לצמוח גם מלב ליבו של שדה שיתוף הפעולה העיקרי – האנרגיה. הפוטנציאל האנרגטי והציפייה המשותפת לגזור רווחים הדדיים בתחום זה, עשויים להתברר כאתגר ליחסים ככל שהמימוש בפועל לא יגשים את הציפיות הגבוהות. כבר כעת, עולים קולות ספקניים בנוגע להיתכנות חלק מהתוכניות המשותפות להפקה וייצוא הגז הטבעי לאירופה על ידי ישראל וקפריסין, ובראשן תכנית צינור הגז, ועל המדינות לבחון חלופות נוספות. שינויים גיאופוליטיים, אפילו חיוביים דוגמת התקרבות בין ישראל ומדינות המפרץ, עשויים לאתגר את הקשר עם קפריסין, ככל שהם יבואו על חשבון הברית בין המדינות אם בכל הקשור להפניית משאבים פנויים מחיזוק הקשר לקפריסין לטובת חיזוק הקשר עם מדינות אחרות, ואם כתוצאה ממחויבות ישראלית לשחקנים נוספים אשר יכולים להחזיק בסוגיות מסוימות באינטרסים שונים או מנוגדים.

ג. הזדמנויות ביחסי ישראל-קפריסין

במידה מסוימת, תמונת ההזדמנויות ביחסי ישראל-קפריסין, שהן רבות, משמעותיות ומגוונות, היא תמונת מראה של האתגרים אשר ניתן להפוך אותם להזדמנויות. על ישראל וקפריסין לנצל את היחסים הטובים ביניהן על מנת להעמיק את השורשים ולהרחיב את מניפת שיתופי הפעולה ככל שניתן בכל תחום ולתחומים נוספים, וזאת כדי לייצר יחסים בעלי חוסן רב יותר נוכח שינויים תכופים.

בכל הקשור לתחום האנרגיה, ההזדמנויות הן מגוונות וכוללות העמקה של שיתופי הפעולה מעבר לתחום הגז הטבעי, גם לפרויקטים של חיבוריות אנרגטית כמו פרויקט הכבל החשמלי אירו-אסיה, ופיתוח תחום האנרגיות המתחדשות. פורום הגז האזורי יכול להוות כר נוח למיסוד שיתופי הפעולה גם בתחומי האנרגיה המתחדשת ואף להתרחב יותר אל עבר תחומים נוספים כמו מסחר ורגולציה ימית. ישראל וקפריסין יכולות לשתף פעולה יחד עם שאר החברות בפורום בהרחבת המנדט שלו.

מארג שיתופי הפעולה באזור אמנם עשוי להוות אתגר ככל ששחקנים שונים מחזיקים באינטרסים שונים, אך גם פותח הזדמנויות רבות. הכנסת שחקנים נוספים ומשמעותיים וצירופם למגוון שיתופי הפעולה האזוריים בין ישראל וקפריסין, עשויים דווקא לחזק ולהעניק משקל רב יותר ליחסים בין המדינות, ולהגביר את סיכויי ההצלחה כמו גם סיכויי ההשפעה של שיתופי הפעולה. צירוף איחוד האמירויות לפרויקטים של אנרגיה, או צירוף מרוקו לפרויקטים של התמודדות עם שינויי האקלים או חקלאות ימית, מהווים הזדמנות טובה גם לקידום הפרויקטים עצמם וגם לחיזוק הקשרים ושיתופי הפעולה באזור. חימום היחסים בין ישראל ומרוקו, עשוי לפתוח הזדמנות עבור ישראל להעמיק את השתתפותה בארגונים האזוריים בים התיכון בהם לוקחת חלק גם קפריסין. כאשר מצרפים את האיחוד האירופי לתמונה, ומחויבותו לקידום אנרגיה וכלכלה ירוקה, ואת ארה"ב, הפוטנציאל האזורי לשיתופי פעולה אף גובר. החיבור הפוליטי לאירופה דרך קפריסין הוא משמעותי, וניתן לנצל אותו לא רק לסיוע של קפריסין במניעת החלטות לא נוחות לממשלת ישראל של האיחוד, אלא גם להגברת שיתופי פעולה. השקתה של התכנית האירופית החדשה לשכונה הדרומית, המבקשת בין היתר לקדם שיתופי פעולה חוצי גבולות באזור אגן הים התיכון מהווה הזדמנות אחת שכזו.

אמנם ישראל וקפריסין נמנעות מלעסוק באופן ישיר בסכסוכים בהם הן מעורבות, אולם גם הם מהווים זירות בהן המדינות יכולות לתרום אחת לשנייה. ישראל וקפריסין יכולות לסייע אחת לשנייה להתקדם ליישוב סכסוכים ושלום, בסיוע למימוש צעדים ופתרונות מעשיים בשטח, בתמיכה פוליטית נחוצה בתהליך השלום, ובלמידה הדדית מתהליכי השלום בכל אחת מהמדינות.

הפוסט ישראל וקפריסין: ידידות עם פוטנציאל לגדול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ד"ר מיכאל פייגה ז"ל, שנרצח בפיגוע בשרונה ב-2016, תיאר בתבונה את המאבק הפוליטי והאידיאולוגי בין אלה הטוענים ש"יש"ע זה כאן", לבין אלה שמתעקשים ש"השטחים זה שם". אלו הקוראים שיש"ע זה כאן טוענים למעשה שאין הבדל בין השטחים לבין מדינת ישראל ופועלים למחוק את הקו הירוק. אם יו"ש זה כאן (העי"ן נפלה בהתנתקות), אז יש להחיל את החוק הישראלי על השטחים, להעביר לשם יותר יהודים, להקים יותר יישובים יהודיים, לבנות יותר תשתיות יהודיות, להיאבק מול העולם שאין הבדל בין מוצרים מהשטחים לבין מוצרים מישראל, לתאר את הישראלים שנאבקים בכיבוש כמי ש"בוגדים" בישראל, ואת הזרים שנאבקים בכיבוש כאנטישמים. אם יו"ש זה כאן, אז לקו הירוק אין שום משמעות. הכול זה ישראל.

מולם ניצבים אלו שטוענים שיש קו ירוק, וחשוב להבדיל בין ישראל לבין השטחים. אנשי השמאל הציוני פועלים לבנות את הקו הירוק כקו המפריד בין ישראל לבין מדינת פלסטין העתידית. לכן הם נאבקים בבנייה של התנחלויות חדשות, בניסיון למנוע רצף טריטוריאלי סביר בשטחים, בגירוש פלסטינים מבתיהם, בהחלת החוק הישראלי ובשאר תהליכי הסיפוח הזוחל. "השטחים", הם טוענים, זה לא ישראל, והכיבוש משחית ומה שקורה "שם" מחלחל לתוך המדינה.

השמאל הציוני מתבסס על בניית הפרדה מרחבית-פוליטית – אנחנו כאן, הם שם, ובינינו הקו הירוק (ויחסי שלום בינינו). גם תנועת המתנחלים שמתאמצת למחוק את הקו הירוק מתבססת על הפרדה כפתרון לחיים בארץ ישראל. רק לדידם ההפרדה אינה מרחבית-פוליטית, אלא אתנית: יהודים למעלה וערבים למטה.

במאבק הזה על הקו הירוק, יש גם רוב ישראלי דומם. אנשים רבים שמעדיפים שהקו הירוק יישאר, והפתרון הפוליטי המועדף עליהם הוא שתי מדינות לשני עמים, רק בלי המחיר שצריך לשלם על כך. הם לא רוצים מדינה אחת משותפת ושוויונית והם לא רוצים מדינת אפרטהייד. למעשה, הם רוצים את הקו הירוק כמחסום בלתי-עביר. הם לא רוצים לדעת מה קורה "שם". זו מציאות אחרת שלא קשורה אלינו. כפי שנורית גלרון שרה: "אל תספר לי על ילדה שאיבדה את עינה, כי זה עושה לי רע". זאת הסיבה שקשה לחברה הישראלית לקבל את הפעילות של "שוברים שתיקה", כי הם מספרים לנו מה קורה "שם", וזה לא נעים בכלל.

בימים האחרונים, בדמדומי שלטונו של נתניהו, כאשר הוא תלוי פוליטית יותר מאי פעם בשותפיו המתנחלים הקיצוניים – הוא העניק להם אור ירוק למחוק את הקו הירוק ולהביא את השטחים "לכאן". במאמר מוסגר, חשוב לציין שגם חמאס מתאמץ למחוק את הקו הירוק במערכה האחרונה. שוב נתניהו והחמאס שותפים לאותה מטרה.

מעבר לקו הירוק, "שם", אין זה מחזה נדיר שיהודים פוגעים בחקלאים פלסטינים. כך גם אלימות כלפי פעילי שמאל ועיתונאים היא שכיחה. כך גם החסות והגיבוי שכוחות הביטחון מעניקים. אתם יכולים לשאול את פעיל השמאל הרב אריק אשרמן, את חקלאי ג'אלוד והר-חברון, או את אוהד חמו מערוץ 12.

הפוסט הקו הירוק נמחק בדרך לבת ים ולוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות מושך אליו אגן הים התיכון תשומת לב גוברת מצד מעצמות ומדינות באזור. הזדמנויות כלכליות חדשות והתפתחויות גאו-פוליטיות אזוריות תורמות למגמה זאת והופכות את האזור למרכזי יותר גם עבור מדיניות-החוץ הישראלית. לצד הבריתות המדיניות והיחסים הבילטרליים שמקדמת ישראל באגן הים התיכון, ניכר שגם הציבור הישראלי החל מתייחס לאזור זה כמרחב חדש לשייכות אזורית. במדד מדיניות-החוץ הישראלית לשנת 2020 של מכון מיתווים, 25 אחוזים מהנשאלים ציינו שישראל שייכת בראש וראשונה לאזור הים התיכון (לעומת 29 אחוזים שציינו את המזרח התיכון, ו-24 אחוזים שציינו את אירופה).

אגן הים התיכון עמד פעמים רבות לאורך ההיסטוריה בליבם של תהליכים פוליטיים, כלכליים וחברתיים עולמיים. הוא עובר לאחרונה תהליכים ושינויים מרחיקי לכת, אשר חוזרים ומעמידים אותו כאזור מובחן ומרכזי בזירה הבינלאומית. סוגיות סביבתיות, תנועת פליטים, מאבקים בין מעצמות על שליטה בנתיבי מסחר, סכסוכים פוליטיים בתוך המדינות וביניהן, שיתופי פעולה כלכליים, התגבשותן של קהילות ביטחון, וגילוי מצבורי גז טבעי – כולם תהליכים הקושרים את השחקנים השותפים לאזור הגיאוגרפי של הים התיכון. לסוגיות חדשות אלו ניתן וצריך לצרף גם סוגיות ותיקות המאפיינות את האזור – היסטוריה משותפת, אקלים דומה, תפוצות, שותפות בערכים, ותרבות ים-תיכונית.

מדינת ישראל פעילה ודומיננטית באזור הים התיכון, בייחוד בחלקו המזרחי של האגן. מדיניותה של ישראל באזור הים התיכון מאופיינת בגיוון של יחסים, ובגישה לא-טיפוסית של מדיניות לא-אקסקלוסיבית. ישראל שואפת, ובהצלחה לא מבוטלת גם מצליחה, לקיים ולקדם יחסים עם מדינות שונות המחזיקות באינטרסים שונים או מנוגדים, מבלי שהיחסים עם אחת יבואו בהכרח על חשבון היחסים עם השנייה. היא שותפה לבריתות אזוריות (כגון הברית ההלנית עם יוון וקפריסין ופורום הגז של מזרח אגן הים התיכון – EMGF) , מקיימת יחסים בילטרליים עם מדינות רבות באופן גלוי ופורמלי, ומנהלת קשרים בלתי פורמליים עם מדינות אחרות. גילוי מצבורי הגז הטבעי במים הכלכליים של ישראל, מעניקים לה עוצמה כלכלית ופוליטית באזור ומאפשרים לה מנעד רחב יותר לפעילות פוליטית. יחד עם זאת, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובכלל זה הנעשה ברצועת עזה שלחופי הים התיכון, מגביל את יכולתה למצות את הפוטנציאל שטומן עבורה אזור זה.

התהליכים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים באגן הים התיכון הם תהליכים מתמשכים ומתהווים. תהליך התגבשותו של האזור מלווה במאבק ובשיתופי פעולה על מאפייניו הרצויים, על המקום והעוצמה הפוליטית של השותפים השונים, על הערכים המכוננים אותו, על המוסדות האזוריים שניתן להקים בו, ואפילו על גבולותיו הגיאוגרפיים. תהליך התגבשותו של אזור הים התיכון כולל הזדמנויות רבות עבור ישראל, כמו גם אתגרים לא מבוטלים.

על מנת להעריך את ההתפתחויות האפשריות, לזהות את ההזדמנויות והאתגרים ומכאן גם את הצעדים המדיניים הרצויים, יש צורך להבין את הזירה, לזהות את המגמות והתהליכים, את הסוגיות השונות והשחקנים הפעילים על האינטרסים השונים שלהם. לשם כך הקימו בשנת 2019 מיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית, המכון ליחסים בינלאומיים ע"ש לאונרד דיוויס באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה קבוצת מחקר ומדיניות שמתמקדת בהבנת הזירה הים-תיכונית ומקומה של ישראל בתוכה, בגיבוש עקרונות והמלצות למדיניות, וקידום דיאלוג מדיני עם גורמים שונים באזור.

מסמך זה מסכם את סדרת הפגישות הראשונה של קבוצת המחקר והמדיניות, שהתקיימה בשנים 2020-2019, ומציג את התובנות המרכזיות שעלו במהלכה. סדרת הפגישות התמקדה בפעילותם של השחקנים האזוריים, פעילות המעצמות, סוגיות של אנרגיה וסביבה, השפעת מגיפת הקורונה, סכסוכים ושיתופי פעולה, ושאלות של זהות ונורמות. סיכומי הדיונים המאוגדים במסמך זה מציגים תמונת מצב עכשווית של המתרחש במזרח אגן הים התיכון בתחומים אלו, את ההזדמנויות והאתגרים העומדים בפני ישראל, כמו גם התייחסות לעקרונות המנחים וכיווני פעולה רצויים עבור מדיניות החוץ הישראלית.

הפוסט ישראל ואגן הים התיכון: מרחב חדש לשייכות אזורית <br> סיכום דיוני קבוצת מחקר ומדיניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ועדת הפרס עתרה לבג"ץ וגולדרייך הצהיר בבית המשפט כי הוא עומד מאחורי חתימתו על העצומה, אם כי הבהיר שאינו תומך בתנועת ה-BDS. למרות זאת קיבל בג"ץ את עמדת השר והיועמ"ש שלפיה יש מקום לבחון אם ניתן לערב שיקולים שאינם מקצועיים במקרה זה נוכח קיומו של חוק החרם.

לא אכנס לדיון המשפטי בשאלה אם בג"ץ פסק נכון. בדומה למתמטיקה, גם במשפט הישראלי אני מבין קטן מאוד. אולם בכל הקשור לתנועת החרם, לחוק החרם ולמדיניות האיחוד האירופי, חשוב להדגיש את העובדה שפרופ' גולדרייך דייק בתשובתו לבית המשפט בהבחנה שהוא עושה בין תנועת החרם לבין מדיניות ההבדלה האירופית.

אם תרצו, ואם לא, העולם כולו מפריד בין מדינת ישראל לבין השטחים הכבושים, ולא מתייחס אליהם כאל חלק ממנה. גם האיחוד האירופי מבדיל בין ישראל לבין השטחים: הוא החליט לסמן מוצרים מההתנחלויות והכניס סעיף גיאוגרפי בהסכמי שיתוף הפעולה בינינו שמבהיר שהשטחים הכבושים אינם חלק ממנו. גם רשויות המכס של ארה"ב מבדילות בין תוצרת מישראל ובין תוצרת מהשטחים. כך גם ממשלת סין, שדרשה שאזרחיה העובדים בישראל לא יועסקו מעבר לקו הירוק.

הפוסט הממשלה קרובה ל-BDS יותר מפרופ' גולדרייך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מטבע הדברים הקורונה נמצאת במרכז תשומת הלב. אמנם, המפלגות מתייחסות בעיקר לניהול המשבר בתוך ישראל, אך חלקן מדגישות גם היבטים של מדיניות חוץ. הליכוד למשל משתמש בהבאת החיסונים ככלי, כמו גם ברעיון של הקמת מפעל לחיסונים משותף למדינות אירופה והמפרץ בישראל. כחול-לבן יצאה נגד התוכנית של בנימין נתניהו להעביר חיסונים למדינות אחרות, משום שהתקבלה שלא בנוהל תקין. הרשימה המשותפת ומרצ הדגישו את חובתה של ישראל לסייע לחיסון האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים מתוקף אחריותה ככובשת. בימינה ובציונות הדתית כרכו את אספקת החיסונים לפלסטינים בהשבת גופות החיילים שבידי חמאס, ובתקווה חדשה ביקשו לסיים ראשית כל לחסן בישראל ורק אחר כך לאפשר העברת חיסונים לרשות הפלסטינית והטילה עליה את האחריות והמימון לך.

גם הסכם הגרעין עם איראן זוכה להתייחסות בקמפיינים נוכח בחירתו של ג'ו ביידן לשוב למסלול הדיפלומטי. בעוד שבתקופת טראמפ כמעט כל המפלגות יישרו קו עם עמדת הליכוד ונתניהו, הפעם המצב שונה. הליכוד מתנגד לחזרה להסכם ותומך בהמשך משטר הסנקציות החד-צדדיות גם במחיר של עימות עם הממשל האמריקאי. מאידך, ימינה, תקווה חדשה, ישראל ביתנו, כחול-לבן ויש עתיד מדגישות את החשיבות שבדיאלוג עם הממשל, ואילו העבודה ומרצ מדגישות את העובדה שהסכם הגרעין היווה אסטרטגיה טובה יותר להרחקת הגרעין האיראני, וקוראות לשוב לנתיב הדיפלומטי בתיאום עם האמריקאים.

החלטת התובעת בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לפתוח בחקירה נגד ישראל, הפכה אף היא לסוגייה שנדונה בקמפיינים השונים. הליכוד, ימינה וישראל ביתנו תיארו את ההחלטה כאנטישמית, תקווה חדשה הדגישה את הפוליטיזציה של בית הדין, יש עתיד, כחול-לבן והעבודה הדגישו את היעדר הסמכות של בית הדין, ואילו הציונות הדתית ביקשה לפנות את חאן אל-אחמר בתגובה. מרצ והרשימה המשותפת בחרו להדגיש כי בית הדין בהאג פועל בהתאם לחוק הבינלאומי, וזו האחריות והאינטרס של ישראל להפסיק את הכיבוש ואת מפעל ההתנחלויות.

זיהום הזפת בחופים זימן עבור המפלגות הזדמנות להתייחס למשבר האקלים, שמהווה את אחת הסוגיות המרכזיות בשיח הבינלאומי. יש עתיד ניצלה זאת כדי להציג את תוכניותיה לטיפול בנושא דרך שיתופי פעולה עם שאר מדינות העולם. נתניהו בחר להדגיש את השאיפה להקים איגוד מדינות אזורי להתמודדות עם מקרים שכאלה. במרצ הבליטו את הצורך להגיע ליעד של אפס פליטות פחמן, וכך גם בתקווה חדשה, שהדגישה את התרומה האפשרית שישראל יכולה להרים למאבק העולמי.

סוגיית השטחים הכבושים אשר בעבר עמדה בליבן של מערכות בחירות, זוכה הפעם לתשומת לב מועטה יותר בקמפיינים. הליכוד, ימינה, תקווה חדשה והציונות הדתית ממשיכות לבטא תמיכה בבנייה בהתנחלויות וירושלים וחיזוק הריבונות על רמת הגולן, אך למעט הציונות הדתית, אף אחת לא מדברת על סיפוח מוצהר או החלת ריבונות. העבודה, שתומכת בפתרון שתי המדינות על בסיס קווי 67' ובפינוי המאחזים הבודדים, קוראת להפסיק את הבנייה מחוץ לגושי ההתנחלויות, להצהיר על חתירה להסכם מדיני, ולפתוח ערוצי הידברות עם הפלסטינים ועם מתווכים. אבל, הנושא הפלסטיני מוצנע בקמפיין שלה. מרצ היא המפלגה שמדגישה באופן הבולט ביותר את תמיכתה בפתרון שתי המדינות והתנגדותה להתנחלויות. היא קוראת גם לנצל את כניסתו של ביידן לבית הלבן כדי לשוב למשא ומתן עם הפלסטינים.

סוגיות חוץ נוספות אשר מופיעות בקמפיינים אך לא נמצאות בהכרח בלבו של סדר היום הציבורי, כוללות את הצורך לשקם ולחזק את משרד החוץ. יש עתיד, כחול-לבן וישראל ביתנו מעניקות לכך תשומת לב במצעים שלהן. בכל הנוגע לאיחוד האירופי – ימינה מתארת אותו כאויב לישראל, ואילו בעבודה, במרצ ויש עתיד מדגישים את היותו שותפה נאמן.

באופן מפתיע, סוגיית הנורמליזציה עם מדינות ערב לא תופסת מקום נרחב בקמפיינים. כמעט כל המפלגות מברכות על הקשרים החדשים. חלקן משתמשות בהם כדי לטעון שאין צורך להתקדם עם הפלסטינים, וחלקן טוענות כי ניתן להיעזר בהם כדי לקדם את תהליך השלום. עם זאת, המפלגות אינן מדגישות את הפוטנציאל הגדול הקיים בקשרים עם מדינות ערב. ייתכן שהליכוד נמנע מכך מכיוון שהציבור מקשר בין איחוד האמירויות ומחדלי הקורונה (הטיסות ההמוניות לדובאי). מפלגות אחרות נמנעות מכך כדי לא להעניק קרדיט למהלך שנתניהו הצליח לנכס לעצמו. מי שזוכה מההפקר היא מרוקו, אשר היחסים עמה נתפשים על ידי כולם כחיוביים. אין זה מפתיע שש"ס, שלא מתמקדת בסוגיות חוץ בדרך כלל, מצאה לנכון לשלב קשרים אלו בקמפיין שלה.

מפלגות נוטות להתייחס בקמפיין לסוגיות חוץ כשיש להן רצון לקדם נושא חוץ הנמצא בליבת סיבת קיומן (הכיבוש עבור מרצ או ההתנחלויות עבור הציונות הדתית), כשאירועים במציאות זוכים לתשומת לב ציבורית ומחייבים במידת מה את המפלגות להגיב (החלטת התובעת בהאג), או כששיח סביב סוגיית חוץ ישרת את מיצובה של המפלגה (הבאת החיסונים עבור הליכוד). גם הבחירה לא להדגיש נושא מסוים אינה סתמית, אלא באה לשרת את קמפיין הבחירות.

הקמפיינים רגישים מאוד לאירועים המתרחשים כעת ומושכים את תשומת הלב הציבורית. אולם, המציאות משתנה כל הזמן, וחיינו ואיכותם תלויים במה שיקרה מחוץ לגבולות המדינה גם לאחר הקמפיינים – יהיו אלה מגפה חדשה, הסכם שלום, אסון אקולוגי, מלחמה, התפתחויות מדעיות או משבר כלכלי. יש לקרוא היטב את המצעים והתוכניות המפורסמות על-ידי המפלגות השונות, ויש לשוב ולבחון את פעילותן בעניינים אלה לאורך זמן בכנסת ובממשלה. מה עמדתן לגבי חיזוק מערך החוץ? כיצד הן רואות את פתרון הסכסוך עם הפלסטינים? האם חשוב להן לחזק את השלום עם ירדן ומצרים? האם הן רואות באיחוד האירופי ידיד או יריב? כיצד לבנות את מערכות היחסים עם מדינות האזור והעולם הערבי? האם לדעתן יש לישראל תפקיד בקידום הערכים הדמוקרטים-ליברלים בעולם? מה צריך להיות מקומה של ישראל באזור ובעולם?

**המאמר פורסם באתר הארץ, 10 במרץ 2021.

הפוסט המקום של יחסי החוץ בקמפיינים משני, אך אינו בגדר נוכח-נפקד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ולמי שתוהה, כן זה "ייבוש" חריג. לבוש האב לקח 6 ימים להתקשר לשמיר. קלינטון התקשר לרבין אחרי 4 ימים, וזה הזמן שלקח לבוש הבן להתקשר לברק. יומיים בלבד חלפו לפני שהתקשר אובמה לאולמרט. ושלושה ימים חלפו בין השבעתו של טראמפ והטלפון שלו לנתניהו. חלפו כבר 12 יום מאז ביידן הושבע, והטלפון בבלפור – אינו מצלצל. לא ביידן, ולא משיח.

החשיבות בשיחות אלו היא בקיומן. פחות חשוב מה נאמר בהן. המהירות והסדר בהם מרים הנשיא הנכנס טלפון, מהווים בקודים הדיפלומטים איתותים ומסרים לגבי מערכות היחסים החשובות של ארה"ב, והנושאים המרכזיים בהם יעסוק הממשל. ולכן, כן, את הייבוש של נתניהו, גם אם בסופו של דבר תגיע השיחה, אנו צריכים להבין כאיתות משמעותי, שביידן לא רואה בנתניהו (לפחות) בן ברית חשוב.

נתניהו הימר על הרפובליקנים ועל טראמפ באופן חסר תקדים לראש ממשלה ישראלי. הוא התערב בפוליטיקה הפנימית בארה"ב, כפי שאף ראש ממשלה ישראלי לא עשה לפני כן.

הוא הימר, וזכה בארבע שנים של תיאום מוחלט עם הממשל של טראמפ. אבל כפי שהזהרנו לאורך כל הדרך, להימור הזה יש מחיר. ההימור הזה פגע באחד הנכסים הגדולים ביותר של מדינת ישראל – התמיכה הדו-מפלגתית בארה"ב בישראל.

בגלל נתניהו, במקום שהמפלגות יריבו ביניהן מי אוהבת יותר את ישראל, ישראל הפכה להיות מזוהה עם המפלגה הרפובליקנית. לבושתנו, בהתקפה של תומכי טראמפ על גבעת הקפיטול, לצד הדגלים והסמלים הניאו-נאצים, הונף בגאון גם דגל ישראל.

וכמו מהמר שלא יודע מתי לעצור, נתניהו המשיך להמר על הרפובליקנים עד הרגע האחרון, גם כאשר כבר היה ברור שאנו עומדים בפני ממשל דמוקרטי. מי מכם שזוכר, נתניהו התעכב באופן חריג להתקשר ולברך את ביידן על נצחונו.

כן, גם זה איתות דיפלומטי. אבל יותר חשוב מכך, נתניהו ניסה לנצל את חודשי הממשל האחרונים של טראמפ לטובת האינטרסים הפוליטיים שלו – גם במחיר של "תקיעת אצבע בעין" לממשל ביידן. כך למשל, ערב ההשבעה של ביידן, פעל נתניהו לקדם אישורי בנייה בגבעת המטוס. כן, יש לו צורך פוליטי בגיוס התומכים המתנחלים והימנים האידיאולוגיים, אז מה אם ממשל ביידן יראה בכך פגיעה חמורה בפתרון שתי המדינות ובחוק הבינלאומי.

ונתניהו ממשיך גם עכשיו, הוא משתמש למשל בהבטחה לאשר עוד בנייה בהתנחלויות סביב ירושלים, כאתנן פוליטי לשכנוע סמוטריץ' ובן-גביר להתאחד ולרוץ יחד. אז מה אם בן-גביר מהווה סדין אדום ליהודים הדמוקרטים-ליברלים בארה"ב שמתנגדים לגזענות, ואז מה אם בנייה נוספת בירושלים תעורר התנגדות בממשל האמריקאי. לנתניהו יש חישובים אלקטורליים, גם אם הם באים על חשבון האינטרסים של ישראל.

ראו, ביידן וממשלו מחויבים לישראל. מזכיר ההגנה אוסטין כבר שוחח עם גנץ. מזכיר המדינה בלינקן כבר שוחח עם אשכנזי, והודיע כי ארה"ב תתייעץ עם ישראל בהתמודדות מול איראן. היועץ לביטחון לאומי סליבן כבר שוחח עם ראש המל"ל בן-שבת. אולם, ככל שנתניהו ימשיך לתקוע לביידן "אצבע בעין" משיקולים פוליטיים צרים, ייתכן שלא רק נתניהו ישלם את המחיר, אלא מדינת ישראל כולה.

אנו רואים שגם בזירת החוץ ובשאלת הביטחון הלאומי האינטרסים של נתניהו אינם זהים לאינטרסים של ישראל. שוב, זה מדינת ישראל מול הנאשם נתניהו, ואנחנו נצטרך להכריע בקרוב, האם לבחור בנתניהו, או במדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 בפברואר 2021.

הפוסט ביידן "מייבש" את נתניהו: נקווה שזה יסתכם בזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ככה מצאה אורלי לוי-אבקסיס את עצמה במפלגת העבודה, והאוזר והנדל בשותפות עם יאיר לפיד. לכן גם לא תשמעו במערכת הבחירות הקרובה את בנט מתייחס לעמדות מפלגתו כלפי זכויות הלהט"ב, ולא תראו את סער מבליט את עמדותיו כלפי סיפוח השטחים, תמיכתו בפסקת ההתגברות, או סגירת המרכולים בשבת. במקום לקבל תפריט של מגוון מפלגות המייצגות עמדות ברורות, אנו מקבלים נשף תחפושות. לקראת הבחירות הקרובות, הגיע הזמן להסיר מסיכות ולתת בימין הישראלי סימנים.

ביביזם

לא ניתן להבין את הימין הישראלי מבלי להתייחס למקומו של נתניהו כמנהיג המחנה. נתניהו נתפס בקרב תומכיו כמנהיג העליון, אשר לא לגיטימי לקרוא עליו תיגר, וגורלו האישי זהה לגורל מפלגתו וגורל ממשלת הימין. מי מתוך המחנה המנסה לקרוא עליו תיגר נתפס כבוגד. אמנם, סער ובנט הרימו ראש לאחרונה, אך ייתכן כי הכל מסתכם מבחינתם בניסיון לשיפור עמדות לצד ביבי.

נגד נתניהו הוגשו בינואר 2020 מספר כתבי אישום בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים. מהות ההאשמות היא מעילה בתפקיד וקביעה שהוא שירת את האינטרסים האישיים שלו על חשבון האינטרסים של הציבור. לא היה די בעובדה זו כדי שמפלגת הליכוד תבחר מנהיג אחר, או שמפלגות הימין יסירו את תמיכתן בליכוד. מציאות זו מייצגת במידה רבה את בחירתו של הימין הישראלי במנהיג על פני שלטון החוק והמדינה.

ניאו-ליברליזם קפיטליסטי

הימין הישראלי הוא ימין מדיני השולל ויתור על שטחים תמורת שלום, והוא גם ימין כלכלי שאימץ את התפיסה הקפיטליסטית הניאו-ליברלית. לאורך שנות שלטונו הדבר מתבטא בתהליכי הפרטה גוברים, בצמצום המגזר הציבורי, בהחלשת כוחם של איגודי העובדים, ובעלייה גוברת במדדי אי-השוויון. ההון הלך והתרכז בידיים של משפחות פרטיות מועטות, ומקומם של בעלי ההון בעיצוב פני המשק, התקשורת, הפוליטיקה והחברה הישראלית הלך וגבר. בהקשר זה, אין זה מפתיע כי במרכז אישומיו הפליליים של נתניהו, מופיעים קשריו עם אילי-הון ותקשורת.

זניחת הרעיונות הליברלים

הימין (ברובו) אמנם אימץ את הכלכלה הניאו-ליברלית, אך זנח את הרעיונות הליברליים עצמם. הרעיון הבסיסי של זכויות אדם ואזרח, אשר היווה בעבר חלק מהותי במשנה הרעיונית של תנועת הליכוד, נדחק החוצה.

בבסיסו של תהליך זה עומדים שיקולים אידיאולוגיים ופוליטיים. דחיקת רעיון זכויות האדם והאזרח מאפשרת ביתר קלות להצדיק את הכיבוש, מאפשרת לקעקע את הלגיטימיות של קולות אזרחי ישראל הערבים אשר ביחד איתם השמאל יכול להוות אלטרנטיבה לשלטון הימין, ומניחה תשתית ליצירת קואליציה בימין של מפלגות שאינן ליברליות.

רעיון זכויות האדם והאזרח הפך למרכיב שמזוהה עם השמאל בלבד. הקולות הליברלים בתוך הליכוד נדחקו החוצה מהתנועה. ארגוני זכויות האדם והאזרח סומנו על ידי ממשלות הימין כאויבים, והן פעלו בחקיקה ובשיח לפגוע בלגיטימיות, במקורות המימון, וביכולת שלהם לפעול בזירה הציבורית.

קעקוע שלטון החוק

עקרון ליברלי בסיסי נוסף הזוכה למתקפה מצד הימין הוא רעיון שלטון החוק. החוק הישראלי והחוק הבינלאומי מפריעים לימין. החוק מפריע למפעל ההתנחלויות ולכיבוש הישראלי.

אמנם בית המשפט הישראלי הצליח ועדיין מצליח להכשיר בתרגילים אלו ואחרים את מפעל ההתנחלויות, ומבחין בין התנחלויות חוקיות ללא-חוקיות, ובכך מעניק לגיטימיות למפעל בכללותו – אך זה לא מספק את חסידי ארץ-ישראל השלמה. בייחוד כאשר בית המשפט ממשיך להעניק סעד לפלסטינים.

החוק גם מפריע לקשרי הון-שלטון; הוא גם פועל להבטיח את זכויות הפרט אל מול עוצמתו של הרוב; הוא נאבק בשחיתות, ומשכך מאיים באופן אישי על מנהיגים בימין הנמצאים תחת הליכים משפטיים.

מכל הסיבות הללו ונוספות, פועל הימין בישראל להחליש ולפגוע בלגיטימיות ובעצמאות של בתי המשפט, המשטרה והפרקליטות, ולהכפיף אותם לשלטון.

עליונות אתנית

זניחת הערכים הליברלים מניחה תשתית לבניית הקואליציה הימנית השולטת בישראל שנים רבות: הליכוד, מפלגות המתנחלים המייצגות את הזרם הדתי-לאומי, המפלגות החרדיות הלא-ציוניות, ומפלגת ישראל ביתנו.

המפלגות החרדיות פועלות בהתאם להלכה הדתית ורעיון זכויות האדם והאזרח זר להן, כמו גם הרעיון הבסיסי של ריבונות העם. המפלגות של הציבור הדתי-לאומי העמידו את רעיון ארץ ישראל השלמה וההתנחלויות בראש סדר העדיפויות שלהן. רעיון הפוגע בזכויות האדם של הפלסטינים בשטחים, ומייצר היררכייה בין יהודים ופלסטינים בתוך ישראל. ישראל ביתנו היא מפלגה חילונית במהותה, אך אינה בהכרח ליברלית. בניגוד למפלגות החרדיות והדתיות, היא מכירה ומקדמת את סמכותה של המדינה, אך יוצאת כנגד הרעיון של זכויות מיעוט ושוויון אזרחי.

אמנם, יש גוונים שונים בימין, וניואנסים מבדילים בין המפלגות, אולם הציר האידיאולוגי המחבר את המפלגות הללו יחד, הוא תפיסה בסיסית של עליונות אתנית יהודית (דתית, תרבותית או היסטורית) והתנגדות לרעיון האזרחות הרפובליקני.

שמאלני? הצבע לשמאל!

מאבק איתנים מתחולל כעת בכל רחבי העולם בין הימין הפופוליסטי לבין תומכי הרעיון הדמוקרטי-ליברלי. במוקד נמצא הצורך להכריע בין אידיאולוגיה וערכים לסמכותו של מנהיג, בין ערכים ליברלים ורפובליקנים ללאומנות ועליונות אתנית, בין סמכותו של המדע לסמכות ה"לייקים" ברשתות, בין דמוקרטיה מבנית ומהותית ל"משילות" והענקת עוצמה בלעדית לרשות המבצעת. לכך יש לצרף את המאבק הקבוע בין תפיסת העולם הימנית-שמרנית לתפיסת העולם השמאלנית השואפת שלום, צדק ושוויון.

בכל רגע נתון, ובוודאי בעת שלשול הפתק בבחירות הקרובות, על כל אחד ואחת מאיתנו לבחור לאיזה צד להעניק את התמיכה. בתהליך זה, כדאי להיזהר מתחפושות. בניגוד לסיסמת הבחירות שמנסה לטשטש זאת – יש ימין, ויש שמאל. שמאלני.ת? הצבע.י לשמאל!

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 29 בדצמבר 2020

הפוסט סמכותנות ועליונות אתנית – קווים לדמותו של הימין הישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לחרדתנו, נוכח האסון בלבנון היו דמויות פוליטיות בימין דוגמת חבר הכנסת לשעבר מהליכוד פייגלין, אשר הביעו שמחה לאיד הלבנונים. לחרדתנו, הפעם, המחווה של חולדאי, עוררה התנגדויות בקרב פוליטיקאים ימנים אחרים. חבר הכנסת סמוטריץ' קרא לא לרחם על הלבנונים, ח"כ איילת שקד טענה שהקרנת דגל לבנון שהיא מדינת אויב מבטאת "עולם הפוך", והשר פרץ טען שזה צעד שמבטא "בלבול מוסרי". הם לא היו היחידים שהתבטאו ברוח זו. נדמה שחל בלבול מוסרי וליקוי מאורות דווקא בקרבם.

הסולידריות היא רגש ופעולה המבטאים יחסים חברתיים הקושרים אנשים זה לזה. הסולידריות נשענת על תפיסה של דומות – העובדה שבסופו של דבר כולנו בני אנוש, ועל תפיסה של תלות הדדית – ההבנה שקיומה של החברה האנושית תלוי באמונות משותפות בדבר הטוב והראוי. תחושת הסולידריות היא שמאפשרת לנו לפעול יחד למען מטרות משותפות.

נוכח אסונות טבע או אסונות ידי אדם, אנשים מכל העולם מתגייסים לעזור לנזקקים ולאלו שנפגעו. כי הם דומים להם, ורגש האמפתיה מתעורר באופן טבעי. כי אנשים מבינים שגם הם היו יכולים להיות בצד הנזקק, ואולי יום אחד יצטרכו עזרה. וגם, כי קיימת אמונה משותפת שזה הדבר הראוי והנכון לעשות – להושיט יד לנזקק, להציל חיים, לתקן עולם.

לעיתים, הסולידריות באה לידי ביטוי בפעולה ממשית – משלחות חילוץ, משלוחי מזון ותרופות, בניית בתי חולים, הצטרפות להפגנות, ואפילו לחימה מול כוחות שחור דכאניים. פעמים רבות, הבעת הסולידריות באה לידי ביטוי במחוות אחרות – בהצהרות לתקשורת, במיצגי אמנות, בהפגנות תמיכה ברחוב, בשימוש ציבורי בסמלים (דוגמת כריעת הברך או האגרוף המורם, או שימוש בדגלים), ובהקשר זה לאחרונה אנו עדים רבות להארת מבני ציבור מרכזיים בדגלה של המדינה או הקהילה שנפגעה.

היסטוריית יחסי החוץ של ישראל שזורה בהפגנת סולידריות עם נזקקים. ישראל הוציאה עשרות משלחות סיוע הומניטרי לכל רחבי העולם, כמעט מיום הקמתה. משלחות רשמיות אשר יצאו לסייע לנפגעי שטפונות, מלחמות, רעידות אדמה או שריפות באלבניה, אתיופיה, ברזיל, נפאל, האיטי, הודו, הפיליפינים, ירדן, מקסיקו, ועוד ועוד.

הבעת הסולידריות של ישראל אינה מוגבלת רק למדינות ידידות והופנתה גם כלפי מדינות עמן יש מתח מדיני או אפילו מדינות אויב. ישראל סייעה לפליטים סורים, הביעה סולידריות עם איראן ועיראק בעקבות רעידת אדמה, והציעה עזרה לתורכיה לאחר רעידות אדמה גם בתקופות של משבר עמוק ביחסים.

לא רק הגופים הרשמיים של המדינה מביעים סולידריות עם נזקקים ברחבי העולם. עשרות גופים, ארגונים ואף אזרחים ישראלים פרטיים פועלים כך לאורך השנים; מאייבי נתן והתנועה הקיבוצית, דרך תנועות הנוער, ארגוני סטודנטים ומועצות אזוריות, עבור בארגוני זכויות אדם וכלה באנשים פרטיים שפשוט אכפת להם. וגם הם, לא מסתפקים במדינות רחוקות, ומסייעים לפליטים סורים בירדן, מקימים בתי ספר באי לסבוס, מנתחים ילדים מעיראק, ועוד, ועוד.

הבעת הסולידריות מופנית כלפי שלושה קהלים מרכזיים. ראשית, כלפי הנפגעים, כדי שידעו שהם לא לבד בעולם. יש מי שחושב עליהם, יש מי שדואג להם, יש מי שרוצה בטובתם, יש מי שמזדהה עם כאבם וצרתם, יש מי שמוכן לעזור. להבעת סולידריות על ידי עזרה ממשית, ישנה כמובן חשיבות מעשית לשיפור ההתמודדות עם הפגיעה, אך גם משמעות בהדגשת עוצמתה של הסולידריות.

קהל היעד השני של הפגנת הסולידריות הוא אנחנו. כלומר, מי שמביע סולידריות עם האחר. הבעת סולידריות נעשית ממקום של עוצמה כלפי מי שמקופח או נפגע. אם גם אתה נפגעת אז לא מדובר בסולידריות, אלא בשותפות גורל. הבעת הסולידריות היא מחווה של אחווה מצד מי שאינו חלק מהמשוואה ולא נפגע או מקופח. לכן, היכולת להביע סולידריות היא אישוש למצבך הטוב. היא מעידה במידה רבה על היכולת והעוצמה שיש לך. יותר מכך, הבעת הסולידריות, מחזקת את תפיסת העצמי הראוי – ומעמידה את מי שמביע סולידריות בצד הנכון של ההיסטוריה, בצד של "הטובים".

קהל היעד השלישי הוא הקהילה הבינלאומית. הנורמות הבינלאומיות שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה, באות לידי ביטוי בשורה ארוכה של מוסדות בינלאומיים, חקיקה, אמנות, פעולות משותפות המכוונות להגברת שיתופי פעולה, והענקת סיוע לנזקקים. במסגרת הנורמות הבינלאומיות הבעת סולידריות עם כאב או צרה של אחרים נתפסת כהתנהגות ראויה להערכה. הבעת סולידריות עם מישהו שנפגע מעניקה נקודות אשראי למי שעושה זאת אשר תורמות לתדמית ולמוניטין, ומתדלקות את העוצמה הרכה של המדינה.

משכך, הבעת הסולידריות של ישראל עם אסונם של אחרים אינה צריכה להיות דילמה – היא צעד מוסרי מתבקש, והיא צעד פוליטי-מדיני חכם. לא אחת בדיאלוגים שמכון מיתווים מקיים בשנים האחרונות עם תורכיה, חוזר ועולה בקרב התורכים זיכרון הסיוע המשמעותי שישראל העניקה לתורכיה לאחר רעידת האדמה ב-1999. יותר מעשרים שנה לאחר מכן, אותו צעד אותנטי של סולידריות עדיין משחק תפקיד משמעותי ביחסים בין המדינות, עדיין מהווה מרכיב בתפיסה של ישראל ובמוניטין שלה. כך משחקות תפקיד גם תמונות בית החולים הישראלי שנפרש בהאיטי או בנפאל, כמו התמונות מכל מקום אליו הגיעה משלחת ישראלית שביקשה לעשות טוב ולעזור. הרווח כאן הוא כפול ומשולש.

נכון הדבר, שלא כל הבעת סולידריות מתקבלת ברצון על ידי הנפגע. הבעת סולידריות על ידי מי שנתפס כשותף לפוגעים או כמי שבהזדמנות אחרת בעצמו פוגע, אינה נתפסת כנאמנה ואמינה. במידה מסוימת כך ניתן להסביר תגובות צוננות של לבנונים למחוות הסולידריות הישראלית. אולם, גם תגובות אלו אין בהן כדי למנוע את הבעת הסולידריות ככל שהיא אמיתית וכנה. הבעת הסולידריות משרתת היטב את שאר קהלי היעד ומהווה הזדמנות להתחיל ולשנות את התמונה גם בקרב הלבנונים. זה יהיה נכון בעיקר אם אל המחווה הסמלית יצטרפו גם צעדים מעשיים ומתמשכים לאורך זמן – כמו טיפול בפצועים, העברת ציוד, והכשרת צוותים רפואיים – אשר הסיכויים לממשם דרך החברה האזרחית גבוהים יותר מאשר דרך הממשלה. זה יהיה נכון אם ישראל תשכיל לבצע את ההבחנה בין העם הלבנוני לבין ארגון החיזבאללה, כפי שהיא עושה זאת היטב בנוגע לעם האיראני ולמשטר האייתולות. בביטוי האחווה האנושית אנו זוכים בפנים האנושיות, וזורעים טוב.

המאמר פורסם בבלוג של מיתווים באתר "הארץ", 26 באוגוסט 2020.

הפוסט סולידריות היא לא רק רגש, אלא צעד פוליטי-מדיני חכם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מסמך זה מתמקד בסכסוכים הקיימים במזרח אגן הים התיכון ובמדיניות ישראל הרצויה ביחס אליהם. הוא מבוסס על המפגש השביעי של קבוצת המחקר והמדיניות על ישראל באגן הים התיכון שהתקיים ב-28 ביולי 2020, ביוזמת מכון מיתווים, מכון דיוויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית והמרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. המסמך מציג בקצרה את מאפייני הסכסוכים במזרח אגן הים התיכון, ובוחן את האינטרסים והמדיניות של ישראל כלפיהם, שעיקרן שאיפה ליציבות, למימוש רווחים ממצבורי הגז, ולשיתוף פעולה אזורי בים התיכון. המסמך אינו מייצג הסכמות בין כלל המשתתפים במפגש.

א. מאפייני הסכסוכים במזרח אגן הים התיכון

ריבוי סכסוכים וריבוי שחקנים – לצד שיתופי פעולה רבים הצומחים באגן הים התיכון, מתנהלים  באזור גם סכסוכים רבים – חלקם מתמשכים, חלקם חדשים באופן יחסי, חלקם אלימים וחלקם דיפלומטים-כלכליים. הסכסוכים הבולטים הם אלה שבין תורכיה ויוון וקפריסין, הישראלים והפלסטינים, תורכיה ומצרים, ישראל ולבנון, מלחמת האזרחים בסוריה, והמלחמה מרובת השחקנים בלוב. נוסף על ריבוי הסכסוכים קיימת זיקה וזליגה בין הסכסוכים השונים (לוחמים, נשק, אינטרסים ובריתות). אחד המאפיינים המרכזיים של סכסוכים אלו הוא ריבוי השחקנים שלוקחים בהם חלק. מלבד הצדדים הישירים שנמצאים במחלוקת, מעורבים בהם גם קבוצות מקומיות, מדינות אחרות מהאזור, המעצמות העולמיות וחברות אנרגיה גלובליות.

תורכיה מול האזור – תורכיה מצאה עצמה מבודדת במידה רבה במזרח אגן הים התיכון. יש לה סכסוכים עם יוון על סימון קווי הגבול הימיים, וסכסוך עם קפריסין על סימון המים הכלכליים כמו גם הסכסוך המתמשך בצפון קפריסין. היא מסוכסכת עם מצרים על רקע אידיאולוגי ומתחרה בה כמרכז אנרגיה אזורי, והמתיחות עם ישראל הלכה וגברה ככל שהסיכוי לקידום צינור הולכת גז מישראל לתורכיה ירד, ויחסי ישראל עם מצרים, קפריסין ויוון הלכו והתחזקו. בנוסף, תורכיה התערבה במלחמת האזרחים בסוריה, שם היא נאבקת בעיקר בכוחות הכורדים, והתערבה במלחמת האזרחים בלוב, שם היא נלחמת לצידו של משטר סראג' בטריפולי. היא אף חתמה עמו על הסכם סימון גבולות ימיים המבטל את תביעת זכויות המים הכלכליים של יוון, ועוררה בכך התנגדות רבה מצד שאר המדינות באזור. בידודה בא לידי ביטוי גם בהיעדרה מפורום הגז של מזרח אגן הים התיכון (EMGF). על מנת לצאת מהבידוד ולחזק את מעמדה האזורי, מפעילה תורכיה מדיניות אסרטיבית, תחת אסטרטגיה בשם "המולדת הכחולה", ומנצלת את עוצמתה הימית ונכונותה להפעיל כוח צבאי על מנת לאלץ את השחקנים האחרים להתייחס לקיומה ולהתחשב באינטרסים שלה באזור. במצב עניינים שכזה, נדמה שפתיחה מחדש של תהליך השלום בצפון קפריסין אינה עומדת על הפרק בזמן הקרוב.

סוריה ולבנון – מדינות אלו הן מוקד של אי-יציבות אזורית, ומהוות מרחב השפעה של איראן. סוריה כשלה לתוך מלחמת אזרחים בה לוקחות חלק גם איראן, רוסיה ותורכיה, לצד כוחות נוספים מהאזור. תנועת הפליטים הפנימית והאזורית בעקבות המלחמה מערערת את היציבות מעבר לגבולותיה. בלבנון, נדמה שארגון החזבאללה פועל לשרת את האינטרסים של איראן, יותר מאשר את אלו של לבנון. ככלל, איראן משקיעה מאמצים רבים להפוך את שטחי סוריה ולבנון לגשר יבשתי בינה ובין הים התיכון. ללבנון סכסוכי גבול יבשתי וימי עם ישראל.

האנרגיה כמקור לשיתופי פעולה ולסכסוכים – מרכיב חשוב בשיתופי הפעולה בין ישראל, מצרים, קפריסין ויוון הוא הגז הטבעי שהתגלה במימי הים התיכון. בעבר הלא רחוק, גם שיפור היחסים בין ישראל ותורכיה נשען על הפוטנציאל לשיתוף פעולה בתחום האנרגיה. דוגמה בולטת לתרומת האנרגיה לקידום שיתופי פעולה ניתן לזהות בהקמת ה-EMGF בקהיר בתחילת 2019. דוגמה נוספת היא הסכמי ייצוא הגז שנחתמו בין ישראל ומצרים, ובין ישראל וירדן. יחד עם זאת, המרכיב האנרגטי נמצא גם בליבם של סכסוכים רבים. הוא מרכיב מרכזי בסכסוכים בין תורכיה ויוון וקפריסין על סימון הגבולות הימיים, הוא מרכיב נוסף בתחרות בין תורכיה ומצרים על הפיכתן למרכז אנרגיה אזורי, והוא מרכזי מאוד בסכסוך בלוב, שם שחקנים מקומיים, אזוריים ומעצמות רבים על גישה למקורות הנפט במדינה.

מאזן הכוחות והמאבק הגלובלי באים לידי ביטוי במזרח הים התיכון – בחירתה של ארה"ב לצמצם את נוכחותה באזור אגן הים התיכון, אשר מתבטאת בין היתר בצמצום הנוכחות של הצי השישי, מייצרת ואקום אליו נכנסים שחקנים אחרים. רוסיה נהנית מנסיגתה של ארה"ב ומרחיבה את פעילותה והשפעתה באזור, וכך גם הצי התורכי שזוכה לחופש פעולה רב יותר. נסיגתה של ארה"ב מהאזור, מלווה בהתרחקות בין ארה"ב ותורכיה, מתיחות מתמשכת וגדלה בין תורכיה ונאט"ו, והתקרבות בין תורכיה ורוסיה. הדבר בולט בעסקאות נשק שמקדמת תורכיה ובשאלת המעורבות שלה בפרויקטים ביטחוניים של נאט"ו. בלוב, מאידך, תורכיה ורוסיה נמצאות משני עבריו השונים של המתרס. הסכסוכים באגן הים התיכון מאתגרים את הקונצנזוס האירופי. למדינות אירופיות שונות יש אינטרסים שונים בנוגע לסכסוכים באגן הים התיכון. צרפת, למשל, מחזיקה באינטרסים המנוגדים לאיטליה בזירה הלובית ומול תורכיה. לעומת זאת, גרמניה, לאור מרכזיותה באיחוד האירופי וקשריה עם תורכיה, מובילה מהלכים של גישור בין תורכיה ויוון וקפריסין.

ב. האינטרסים והמדיניות של ישראל ביחס לסכסוכים באזור

ישראל כמדינה מייצבת באגן הים התיכון – האינטרס הישראלי הוא שמזרח אגן הים התיכון יתבסס כאזור יציב של שיתופי פעולה. לכן, היכן שישראל יכולה לסייע ביישוב סכסוכים ובתיווך בין ניצים, עליה לעשות זאת תוך הישענות על הניסיון שצברה מהסכסוכים בהם היא עצמה מעורבת. עליה לגוון את מערכות היחסים שלה באור, לייצר קשרים עם כמה שיותר שחקנים ולהרחיב את תחומי שיתופי הפעולה. על ישראל גם לשתף פעולה עם ארגונים ומוסדות אזוריים – ברמה הממשלתית והחברה האזרחית – לסייע בקידומם ולעודד את הפיכתם לכמה שיותר מכלילים.

ישראל לא מהאו"ם ועליה לעמוד לצד בעלות בריתה הקרובות יותר – בניהול המערכה מול מלחמת האזרחים בסוריה, התבססות איראן במרחב ואי-היציבות בלבנון, אחד הנכסים של ישראל הוא היכולת לקיים שיח ודיאלוג עם הרוסים ועם הסינים, אשר מעמיקים את מעורבותם במדינות אלו ושמהווים גורמים שעל ישראל לגייס לטובת שמירה על האינטרסים שלה. על ישראל לשאוף ולשפר גם את יחסיה עם תורכיה, וזאת מבלי לפגוע באינטרסים של בנות בריתה העיקריות באזור – קפריסין, יוון ומצרים. כך, לצד הרצון לשמור על מדיניות לא-אקסקלוסיבית ולהתרחק מהסכסוכים ככל שהיא יכולה, על ישראל לעמוד לצד בעלות בריתה הקרובות, ולדאוג לאינטרסים שלה בסבך הסכסוכים. עליה לתמוך במצרים אשר חשובה לה מבחינה אסטרטגית, ולתמוך ביוון וקפריסין עמן היא מתחזקת ומפתחת מערכת יחסים קרובה. אסור לישראל לקבל את המהלך התורכי לסימון גבול ימי משותף עם לוב.

המשך ניצול מרכיב האנרגיה לקידום שיתוף פעולה אזורי – הפוטנציאל הגלום במצבורי הגז הטבעי שבמימיה הכלכליים של ישראל הולך ופוחת נוכח משבר האנרגיה, תנאי השוק והחלופות הקיימות. ישראל נמצאת היום בעודף כושר הפקה לשוק המקומי, וכניסתם של מאגרי תנין וכריש לשוק, שנדחתה כרגע לרבעון האחרון של 2021, מטילים ספק נוסף בנוגע לכדאיות הכלכלית של הקידוחים. בה בעת, הדבר מעניק הזדמנויות נוספות לייצוא הגז. גם סימני השאלה סביב כדאיות צינור הולכת הגז מישראל לאירופה (צינור EastMed) הולכים ומצטברים. אולם, בינתיים על ישראל להמשיך ולהחזיק ברעיון צינור הגז, כערוץ אשר מחזק את הקשרים עם קפריסין ויוון, וייתכן שגם איטליה. ה-EMGF סובל אף הוא ממשבר הקורונה ומשבר האנרגיה הנלווה לו, אך הוא ממשיך להחזיק בפוטנציאל גדול לחיזוק שיתופי הפעולה האזוריים. על ישראל לפעול שהפורום יתרחב ויכלול גם את שרי החוץ של המדינות המשתתפות, ולא רק את שרי האנרגיה שלהן, ויעסוק בכלל נושאי האנרגיה (ולא רק בגז טבעי), תוך דגש על אנרגיה מתחדשת. ובכל מקרה, על ישראל להיערך למעבר לאנרגיה מתחדשת ולנצל את מאגרי הגז שלה לטובת ייצוא של מוצרים מתקדמים (למשל, מימן).

גיוס כוחות מייצבים מחוץ לאזור – אחד הנכסים המרכזיים שעומד לרשותה של ישראל הוא היחסים המיוחדים שלה עם ארה"ב. יחסים אלה מעצימים את כוחה האזורי של ישראל, והיא יכולה בעזרתם לסייע לבעלות בריתה באזור. על ישראל לעודד את ארה"ב להישאר נוכחת באזור. לשם כך, עליה לטפח את הקשר הדו-מפלגתי עם ארה"ב, ולקחת בחשבון כי ייתכן שבינואר 2021 יכנס לבית הלבן נשיא דמוקרטי. שחקניות נוספות עמן צריכה ישראל לעבוד בשיתוף פעולה באזור הן צרפת, אשר עומדת לצידן של יוון וקפריסין מול תורכיה, וגרמניה שמסוגלת להוביל לדיאלוג אזורי ולהביא להסכמות. ניתן ורצוי לשתף פעולה עם גורמים בינלאומיים נוספים שפועלים לייצב את האזור, או שיש להם פוטנציאל לעשות כן.

הפוסט ישראל והסכסוכים במזרח אגן הים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לחרדתנו, נוכח האסון בלבנון היו דמויות פוליטיות בימין דוגמת חבר הכנסת לשעבר מהליכוד פייגלין, אשר הביעו שמחה לאיד הלבנונים. לחרדתנו, הפעם, המחווה של חולדאי, עוררה התנגדויות בקרב פוליטיקאים ימנים אחרים. חבר הכנסת סמוטריץ' קרא לא לרחם על הלבנונים, ח"כ איילת שקד טענה שהקרנת דגל לבנון שהיא מדינת אויב מבטאת "עולם הפוך", והשר פרץ טען שזה צעד שמבטא "בלבול מוסרי". הם לא היו היחידים שהתבטאו ברוח זו. נדמה שחל בלבול מוסרי וליקוי מאורות דווקא בקרבם.

הסולידריות היא רגש ופעולה המבטאים יחסים חברתיים הקושרים אנשים זה לזה. הסולידריות נשענת על תפיסה של דומות – העובדה שבסופו של דבר כולנו בני אנוש, ועל תפיסה של תלות הדדית – ההבנה שקיומה של החברה האנושית תלוי באמונות משותפות בדבר הטוב והראוי. תחושת הסולידריות היא שמאפשרת לנו לפעול יחד למען מטרות משותפות.

נוכח אסונות טבע או אסונות ידי אדם, אנשים מכל העולם מתגייסים לעזור לנזקקים ולאלו שנפגעו. כי הם דומים להם, ורגש האמפתיה מתעורר באופן טבעי. כי אנשים מבינים שגם הם היו יכולים להיות בצד הנזקק, ואולי יום אחד יצטרכו עזרה. וגם, כי קיימת אמונה משותפת שזה הדבר הראוי והנכון לעשות – להושיט יד לנזקק, להציל חיים, לתקן עולם.

לעיתים, הסולידריות באה לידי ביטוי בפעולה ממשית – משלחות חילוץ, משלוחי מזון ותרופות, בניית בתי חולים, הצטרפות להפגנות, ואפילו לחימה מול כוחות שחור דכאניים. פעמים רבות, הבעת הסולידריות באה לידי ביטוי במחוות אחרות – בהצהרות לתקשורת, במיצגי אמנות, בהפגנות תמיכה ברחוב, בשימוש ציבורי בסמלים (דוגמת כריעת הברך או האגרוף המורם, או שימוש בדגלים), ובהקשר זה לאחרונה אנו עדים רבות להארת מבני ציבור מרכזיים בדגלה של המדינה או הקהילה שנפגעה.

היסטוריית יחסי החוץ של ישראל שזורה בהפגנת סולידריות עם נזקקים. ישראל הוציאה עשרות משלחות סיוע הומניטרי לכל רחבי העולם, כמעט מיום הקמתה. משלחות רשמיות אשר יצאו לסייע לנפגעי שטפונות, מלחמות, רעידות אדמה או שריפות באלבניה, אתיופיה, ברזיל, נפאל, האיטי, הודו, הפיליפינים, ירדן, מקסיקו, ועוד ועוד.

הבעת הסולידריות של ישראל אינה מוגבלת רק למדינות ידידות והופנתה גם כלפי מדינות עמן יש מתח מדיני או אפילו מדינות אויב. ישראל סייעה לפליטים סורים, הביעה סולידריות עם איראן ועיראק בעקבות רעידת אדמה, והציעה עזרה לתורכיה לאחר רעידות אדמה גם בתקופות של משבר עמוק ביחסים.

לא רק הגופים הרשמיים של המדינה מביעים סולידריות עם נזקקים ברחבי העולם. עשרות גופים, ארגונים ואף אזרחים ישראלים פרטיים פועלים כך לאורך השנים; מאייבי נתן והתנועה הקיבוצית, דרך תנועות הנוער, ארגוני סטודנטים ומועצות אזוריות, עבור בארגוני זכויות אדם וכלה באנשים פרטיים שפשוט אכפת להם. וגם הם, לא מסתפקים במדינות רחוקות, ומסייעים לפליטים סורים בירדן, מקימים בתי ספר באי לסבוס, מנתחים ילדים מעיראק, ועוד, ועוד.

הבעת הסולידריות מופנית כלפי שלושה קהלים מרכזיים. ראשית, כלפי הנפגעים, כדי שידעו שהם לא לבד בעולם. יש מי שחושב עליהם, יש מי שדואג להם, יש מי שרוצה בטובתם, יש מי שמזדהה עם כאבם וצרתם, יש מי שמוכן לעזור. להבעת סולידריות על ידי עזרה ממשית, ישנה כמובן חשיבות מעשית לשיפור ההתמודדות עם הפגיעה, אך גם משמעות בהדגשת עוצמתה של הסולידריות.

קהל היעד השני של הפגנת הסולידריות הוא אנחנו. כלומר, מי שמביע סולידריות עם האחר. הבעת סולידריות נעשית ממקום של עוצמה כלפי מי שמקופח או נפגע. אם גם אתה נפגעת אז לא מדובר בסולידריות, אלא בשותפות גורל. הבעת הסולידריות היא מחווה של אחווה מצד מי שאינו חלק מהמשוואה ולא נפגע או מקופח. לכן, היכולת להביע סולידריות היא אישוש למצבך הטוב. היא מעידה במידה רבה על היכולת והעוצמה שיש לך. יותר מכך, הבעת הסולידריות, מחזקת את תפיסת העצמי הראוי – ומעמידה את מי שמביע סולידריות בצד הנכון של ההיסטוריה, בצד של "הטובים".

קהל היעד השלישי הוא הקהילה הבינלאומית. הנורמות הבינלאומיות שהתפתחו לאחר מלחמת העולם השנייה, באות לידי ביטוי בשורה ארוכה של מוסדות בינלאומיים, חקיקה, אמנות, פעולות משותפות המכוונות להגברת שיתופי פעולה, והענקת סיוע לנזקקים. במסגרת הנורמות הבינלאומיות הבעת סולידריות עם כאב או צרה של אחרים נתפסת כהתנהגות ראויה להערכה. הבעת סולידריות עם מישהו שנפגע מעניקה נקודות אשראי למי שעושה זאת אשר תורמות לתדמית ולמוניטין, ומתדלקות את העוצמה הרכה של המדינה.

משכך, הבעת הסולידריות של ישראל עם אסונם של אחרים אינה צריכה להיות דילמה – היא צעד מוסרי מתבקש, והיא צעד פוליטי-מדיני חכם. לא אחת בדיאלוגים שמכון מיתווים מקיים בשנים האחרונות עם תורכיה, חוזר ועולה בקרב התורכים זיכרון הסיוע המשמעותי שישראל העניקה לתורכיה לאחר רעידת האדמה ב-1999. יותר מעשרים שנה לאחר מכן, אותו צעד אותנטי של סולידריות עדיין משחק תפקיד משמעותי ביחסים בין המדינות, עדיין מהווה מרכיב בתפיסה של ישראל ובמוניטין שלה. כך משחקות תפקיד גם תמונות בית החולים הישראלי שנפרש בהאיטי או בנפאל, כמו התמונות מכל מקום אליו הגיעה משלחת ישראלית שביקשה לעשות טוב ולעזור. הרווח כאן הוא כפול ומשולש.

נכון הדבר, שלא כל הבעת סולידריות מתקבלת ברצון על ידי הנפגע. הבעת סולידריות על ידי מי שנתפס כשותף לפוגעים או כמי שבהזדמנות אחרת בעצמו פוגע, אינה נתפסת כנאמנה ואמינה. במידה מסוימת כך ניתן להסביר תגובות צוננות של לבנונים למחוות הסולידריות הישראלית. אולם, גם תגובות אלו אין בהן כדי למנוע את הבעת הסולידריות ככל שהיא אמיתית וכנה. הבעת הסולידריות משרתת היטב את שאר קהלי היעד ומהווה הזדמנות להתחיל ולשנות את התמונה גם בקרב הלבנונים. זה יהיה נכון בעיקר אם אל המחווה הסמלית יצטרפו גם צעדים מעשיים ומתמשכים לאורך זמן – כמו טיפול בפצועים, העברת ציוד, והכשרת צוותים רפואיים – אשר הסיכויים לממשם דרך החברה האזרחית גבוהים יותר מאשר דרך הממשלה. זה יהיה נכון אם ישראל תשכיל לבצע את ההבחנה בין העם הלבנוני לבין ארגון החיזבאללה, כפי שהיא עושה זאת היטב בנוגע לעם האיראני ולמשטר האייתולות. בביטוי האחווה האנושית אנו זוכים בפנים האנושיות, וזורעים טוב.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-26 באוגוסט 2020

הפוסט סולידריות היא לא רק רגש, אלא צעד פוליטי-מדיני חכם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט יולי 2020: 11 מגמות חצי שנתיות במדיניות החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ולפתע, קורונה. העולם עצר. המשאבים לא מספיקים. התחרות לא עוזרת. אי-השוויון פוגע בכולם. הפחד ניצח את החופש. יש מי שמציע בעת הזו, לשוב ולהסתגר. לנעול את הדלת. להקים מחדש את הגבולות החוסמים. להעלות מכסים. לעצור כניסה של זרים. לשמור את המשאבים הקיימים לשימוש המדינה. שכל מדינה תדאג לעצמה.

אבל, על אף ההנחיות לשמור מרחק זה מזה, מה שדרוש כעת זה שיתוף פעולה בשמירת המרחק. כאן התחרות לא עוזרת. לא ניתן להתמודד עם משבר האקלים, הסחר בסמים או הפשע הטראנס-לאומי לבד, ולא ניתן לעצור את הקורונה לבד. גם לא ניתן לעצור את הגלובליזציה. מעולם לא ניתן היה לעצור מג יפות בעזרת התבדלות מהעולם. ההיסטוריה מראה לנו כי גם בעולם העתיק, ללא תהליכי גלובליזציה אינטנסיביים, מגיפות עולמיות פרצו, והשמידו אחוזים ניכרים מהאוכלוסייה האנושית. וזאת, על אף שהפעילו בידוד ככלי ההתמודדות העיקרי.

כך היה במאה השנייה, כאשר מגיפה פשטה ברחבי האימפריה הרומית ופירקה את הצבא החזק ביותר. כך קרה במאה ה-6 ,כאשר המגיפה היוסטיניאנית נפוצה בכל רחבי אגן הים התיכון, הרגה כ-25 מיליון איש, השמידה כמחצית מאוכלוסיית אירופה וסימנה את סופה של העת העתיקה. כך קרה במאה ה-14 ,כאשר המגיפה השחורה נפוצה באסיה, השמידה מאות מיליונים וכשליש מאוכלוסיית אירופה. כך קרה גם במהלך המאה ה-16 ,כאשר סדרה של מגיפות שהביאו האירופאים השמידו עשרות מיליונים מהילידים באמריקה.

המגיפות מלוות את החברה האנושית משחר ההיסטוריה, אך במקביל היכולת של החברה האנושית להתמודד עמן רק השתפרה. החברה האנושית למדה מההיסטוריה שהטיפול היעיל ביותר נשען על שיתוף פעולה ועל המדע. הכחדת נגיף האבעבועות השחורות במהלך המאה העשרים היא דוגמא מאלפת. אותו נגיף שלאורך 3,000 שנה קטל מיליוני בני אדם, והביא להתמוטטותן של ממלכות ולשינוי סדרי עולם, הוכחד מהעולם במאה העשרים. כ-150 שנה עבד המדע על פיתוח חיסון לנגיף. כשלבסוף פותח החיסון, פעולה משותפת של בדיקות, בידוד וחיסונים בהובלה של ארגוני הבריאות העולמיים הביאה להכחדת הנגיף. המדע ושיתוף הפעולה הצליחו להפוך גם את נגיף האיידס, אשר הרג כ-25 מיליון איש, למחלה כרונית ופחות קטלנית.

המאמר פורסם בהארץ ב-1 באפריל 2020.

הפוסט משבר הקורונה מדגיש את הצורך במוסדות בינלאומיים חזקים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפחד מהמוות והאמונה שיש ביכולתו של האדם לנצח אותו – העניקו לנגיף הקורונה עוצמה אדירה.

תחת הצל המאיים של הנגיף, דפוסי ההתנהגות הבסיסיים ביותר שלנו השתנו, האמונה בסדר הקיים מתערערת – לא בטוח ש"מה שהיה הוא שיהיה" ולא בטוח שמה שהיה "היה טוב כפי שחשבנו".

הקורונה מזיזה אותנו. היא מניחה אותנו במקום חדש ומכניסה אי-ודאות רבה לחיינו.

בה בעת הקורונה מעניקה לנו פרספקטיבה, זמן והזדמנות לבחון את העולם בו אנו חיים. היא חושפת את החוזקות ואת הכשלים של המבנים האישיותיים, החברתיים, הכלכליים, התרבותיים והפוליטיים שלנו. ובכך היא מעניקה לנו מתנה נדירה, שיעורים חשובים והזדמנות ללמוד על עצמנו ולהשתפר.

בשורות הבאות אציג בקצרה כמה שאלות ושיעורים ראשונים שמלמדת אותנו הקורונה בתחום הפוליטי.

שיעור 1: חוזקה של מדינה

השיעור הראשון שהקורונה מלמדת אותנו מניח זרקור על עוצמתה ותפקידה של המדינה.

לנוכח המגיפה, כולם מחפשים ומבקשים עזרה מהמנגנונים הציבוריים של המדינה. אותו "איש שמן" שהכלכלנים הניאו-ליברלים מבית מדרשו של מילטון פרידמן ביקשו להרזות. כלומר, להפריט את מנגנוני המדינה, לשמור על מדינה מצומצמת שנותנת מעט שירותים חיוניים, כדי שלא יצטרכו לשלם הרבה מיסים, ולתת ל"יד הנעלמה" לטפל בכל השאר.

אולם כעת לפתע אנו בוכים ומתלוננים ש"האיש השמן" כבר לא כל-כך שמן – אין לו מספיק מיטות בבית החולים, אין מספיק רופאים, אין תשתיות ללמידה מרחוק, אין מערך הסברה לאומי, הביטוח הלאומי על סף גרעון, ומשרד החוץ חלש ומוחלש ולא יכול למלא את ייעודו.

זו היתה החלטה פוליטית "להרעיב" את המנגנונים הציבוריים, להפריט את השירותים שהמדינה מספקת – זו הגישה הניאו-ליברלית, שגורסת שכל אחד יכול וצריך להסתדר בעצמו. וירוס הקורונה חושף את העובדה הפשוטה שהאדם לא יכול לשרוד לבדו. גם אם הוא עשיר מופלג. בשביל זה הקימו את המדינה – כדי לתאם פעולה משותפת, ולבנות יסודות חזקים להתמודדות עם אתגרים גדולים.

כאשר מרעיבים את המדינה, ולא משקיעים בשעת שגרה במערכת בריאות ציבורית, בתשתיות למידה, בשירות חוץ חזק ואפקטיבי, בכבישים, בניקוז, במערכת רווחה וביטחון סוציאלי – אז יכולתה של החברה להתמודד עם אתגר גדול נפגעת באופן משמעותי. למזלנו, הסוציאליסטים הם שהקימו את המדינה, ושאריות של מערכת ציבורית מפוארת עדיין עמנו.

מרכיב חשוב בתפיסה הניאו-ליברלית מתייחס להעברת עוצמה מהמדינה אל השוק הפרטי. הדומיננטיות של תפיסה זו בעשרות השנים האחרונות, ותהליכי ההפרטה שהיא כוללת, הביאה לכך שגופים פרטיים – בעלי הון, תאגידים וחברות טרנסלאומיות – צברו עוצמה כלכלית, נורמטיבית ואפילו פוליטית על חשבון המדינה. אמזון לבדה שווה יותר ממדינות רבות בעולם. אולם כעת לנוכח המשבר, אף אחד לא פונה לאמזון שתספק תשובה ותסייע. יש לזכור זאת גם לעת שגרה, ולוודא שחלוקת העוצמה בין המדינה והתאגידים העסקיים, מאפשרת למדינה להתכונן למילוי תפקידה בשעת חירום.

שיעור 2: אופייה של המדינה

משבר הקורונה מאפשר לבצע השוואות בין מדינות שונות ומשטרים שונים, ולבחון לא רק את עוצמתה של המדינה אל מול המשק הפרטי, אלא גם את אופי המשטר, והדרך בה הוא מגייס את האזרחים לפעולה.

אנו רואים כי ניתן להשיג שיתוף פעולה על ידי פחד. פחד מהסנקציות של השלטון אם לא נשתף פעולה. פחד מהקורונה עצמה ומאפשרות של מוות. ולכן משטרים רבים משתמשים בהפחדה. מנהיגים רבים הופכים את הקורונה לעניין של ביטחון לאומי, מתארים את הקורונה כאיום קיומי, ובכך מאפשרים לעצמם חופש פעולה חסר תקדים, דילוג על בקרה ומנהל תקין, ואף קעקוע של מסגרת המדינה עצמה (כן, כן, בישראל שלנו).

אבל, יש גבול לפחד. פחד הוא לא רציונלי וקשה לנווט אותו. יש להשקיע משאבים רבים כדי לשמר את הפחד, וזה בא על חשבון הטיפול בבעיית הקורונה. יותר שוטרים ברחובות – פחות בדיקות בקהילה. וכשהפחד מהלא-מוכר חולף, כך גם שיתוף הפעולה.

מאידך, במדינות דמוקרטיות, פועלים לייצר שיתוף פעולה של האזרחים מתוך בחירה והבנה של חשיבות הצעדים הנחוצים. זאת עושים בעזרת שקיפות, סיפוק מידע זמין, השכלה, ושיח מתמשך בין האזרחים לבין השלטון. גישה זו אפקטיבית לאורך זמן.

משתנים רבים משפיעים על שיתוף הפעולה של האזרחים. חוסן חברתי ולכידות חברתית הוא אחד מהם. לכן למשל, אי-שוויון גדול בין חלקי האוכלוסייה פוגע בפעולה המשותפת ובתפיסה של חברה מלוכדת. היעדר שסעים חברתיים הוא משתנה נוסף. לכן, ראש מממשלת המעבר נתניהו, שריו, ואנשי תקשורת רבים המשתפים פעולה עמם ומכנים את הרשימה המשותפת כתומכי טרור – פוגעים בלכידות החברתית.

והנקודה החשובה ביותר הנחוצה לגיוס האזרחים לשיתוף פעולה – אמון במוסדות הפוליטיים. אם האזרחים לא מאמינים לשלטון, הם לא מתגייסים לפעולה המשותפת, האפקטיביות והיעילות של ההתערבות נפגעת, ההתמודדות פחות טובה ולעתים אף כושלת. פה בישראל, נתניהו זכה ביושר לחוסר האמון הציבורי נוכח הרקורד האישי שלו. המחשבה כי ייתכן והחלטותיו נגועות בשיקולים זרים הקשורים למצבו הפוליטי והמשפטי, די בה כדי לבסס חוסר אמון. התנהלותו תוך כדי המשבר, הכוללת הימנעות ממתן תשובות לשאלות, סגירת בתי המשפט באמצע הלילה, מניעת עבודת הכנסת והקמת הוועדות, רק מחזקת את חוסר האמון.

שיעור 3 – אופייה של הגלובליזציה

השיעור השלישי קשור לתהליכי הגלובליזציה.

בחסות מעצמות המערב ותפיסת עולמם הכלכלית הפכה הגלובליזציה את העולם למשק קפיטליסטי אחד גדול. גבולות נפתחו, מכסים ירדו, והסחר החופשי והתחרות הפכו לערכים המכוננים. בדומה למנגנון של המדינה עצמה, גם בשוק הגלובלי, אי-השוויון גדל ושחקנים פרטיים צברו עוצמה. תרבות הצריכה הבלתי נגמרת הניעה את גלגלי השיניים של כלכלה, המבוססת על תפיסה של משאבים בלתי נגמרים.

משבר הקורונה מציב אתגרים לרעיונות המרכזיים של הגלובליזציה הזו – לפתע המשאבים מוגבלים. לפתע יש לשים מחסומים בפני התנועה החופשית. לפתע אי אפשר להשיג כל מה שאתה רוצה בעזרת כסף. הפחד שיתק את הכלכלה.

יש מי שרוצה להיצמד לסדר הקיים שקרס, וקורא למדינות לשוב ולהסתגר. להקים מחדש את הגבולות החוסמים, להעלות מכסים. לעצור כניסה של זרים. לשמור את המשאבים הקיימים לשימוש המדינה. שכל מדינה תדאג לעצמה.

אבל כאן התחרות לא עוזרת, ומה שנדרש זה שיתוף פעולה. לא ניתן לעצור את הגלובליזציה, ולא ניתן לעצור את הקורונה לבד. מעולם לא ניתן היה לעצור את המגיפות בעזרת התבדלות מהעולם. כפי שמציינים בפנינו ההיסטוריונים, גם במאה ה-14 וה-16, לפני שהיו בכלל מדינות, ומכוניות ומטוסים, ובידוק ביומטרי, התפשטו המגיפות והגיעו לכל רחבי העולם.

מה שכן ניתן לעשות זה להיאבק על אופייה של הגלובליזציה. מה שההיסטוריה מלמדת הוא שדווקא שיתוף פעולה בינלאומי, הוא זה שהביא לתוצאות טובות יותר בהתמודדות עם מגיפות.

גם כעת לנוכח איום הקורונה, אנו פונים לחפש ולבקש אחר מנגנונים חזקים ואפקטיביים ברמה העולמית, שיוכלו לנהל את המשבר הזה.

שנים העולם מייבש את המנגנונים הבינלאומיים שקמו כלקחי מלחמת העולם השנייה. המוסדות הבינלאומיים זוכים בשנים האחרונות לזלזול ולפגיעה ביכולתם לעבוד. באוקטובר 2019, כחודשיים לפני התפרצות הקורונה, חשף מזכ"ל האו"ם גוטיירש כי כמעט שליש מהמדינות החברות לא שילמו את דמי החבר השנתיים שלהן, וכי פעילות האו"ם לאורך השנה התאפשרה רק נוכח קיצוץ בהוצאות החירום.

כן, גם מדינת ישראל לא שילמה לאו"ם. ראש הממשלה החליט לקצץ את התשלומים שישראל מחויבת להם כיוון שלא אהב כמה החלטות שקיבל הארגון ולא היו נוחות למדיניות שלו.

וראו איזה פלא, כעת יש שעת חירום, והמוסדות הבינלאומיים נקראים לתפקד בצורה מיטבית. האם בעת הזו אזרחי ישראל, ואזרחי העולם היו נהנים ממוסדות בינלאומיים חזקים ומתפקדים? בוודאי! כדאי לזכור זאת גם לעת שגרה.

שיעור 4: מקורות הידע והסמכות

השיעור הרביעי והאחרון לטקסט קצר זה – אף הוא פוליטי, הכי פוליטי – ומתמקד בשאלת מקור הידע והסמכות. מה שאנו חושבים שאנו יודעים – הידע שלנו – מסייע לנו להבין את העולם סביבנו, לנסח עבור עצמנו מה טוב ומה רע, ולתכנן את הפעילות הפוליטית כדי להשיג את הטוב. לכן מקור הידע והסמכות היא הסוגיה הפוליטית העוצמתית ביותר.

החברה האנושית הצליחה להגיע להישגים כבירים בעזרת הישענות על המדע כמקור הידע. המתודה המדעית, היא שזכתה בלגיטימיות ובסמכות לקבוע מה קיים ומה נכון. המציאות הטכנולוגית ביססה את הסמכות של המדען, של המשכיל, של המלומד. הידע הנכון נוצר בתהליכי חשיבה ובקרה ועיבוד והופץ לאחר עריכה בכלי תקשורת ההמונים – הספרים, העיתונים ומאוחר יותר הרדיו והטלוויזיה.

אולם היום, הקו המבחין בין ידע, דעה ואמונה החל להיטשטש. כל אחד ואחת מאתנו קיבל כרטיס כניסה חופשי לשיח הציבורי, ללא מסננים, ללא צורך לעבור עריכה, ללא שום צורך להוכיח שמה שאנו אומרים מבוסס על תהליך כלשהו של חשיבה רציונלית, בקרה, ניסוי אמפירי או מומחיות מקצועית. זה לא שאין היגיון לערער על מבני הכוח שנוצרו יחד עם המדע, בהחלט יש, אך ההשלכות של זניחת המתודה המדעית, היא מותה של האמת. אין יותר אמת ושקר, אלא רק דעות השוות זו לזו.

זו תחושת כח אדירה לחשוב שהדעות של כל אחד ואחת שוות לדעות של המומחה שלמד כל כך הרבה שנים. ואם בנוסף לכך אנחנו גם יודעים לכתוב בצורה מעניינת ולא לשעמם עם נתונים וגרפים מעצבנים, אז אולי הן אפילו יותר משפיעות משלו.

תחושה נעימה, אך גם מסוכנת. זהו גם הבסיס לידיעות הכזב – הרי לא חשוב אם הידיעה היא נכונה או לא, מה שחשוב הוא כמה קוראים אותה, והאם היא מכניסה כסף רב לתשתית הווירטואלית שתומכת בה. ערכו וקרנו של המדע ירד, ערכם של המדענים ירד, ערכה של האמת ירד. ערכו של הבידור הוא שניצח.

אבל הנה מגיעה מגיפת הקורונה. ולפתע כולנו מנסים לחפש ידע מוסמך. ידע המבוסס על מחקר ומתודה מדעית. פתאום חשוב לנו מאוד להבחין בין דעה ואמונה לבין ידע. אנו חוזרים לערוצי התקשורת המסורתיים, ומבקשים לשמוע ידע שעבר מערכת של בקרה ונבחן כידע שיכול להיחשב כמהימן. כאשר מדובר על שאלת חיים ומוות, אנו בכל זאת רוצים את הרופאים המלומדים, ולא את "חברינו" בפייסבוק.

סיכום שיעור זמני

הקורונה מלמדת אותנו שיעורים חשובים. האם נלמד מהם או שנשכח אותם מיד עם תום המבחן?

משבר הקורונה לא יהיה האחרון. משבר האקלים כבר כאן. האם נהיה מוכנים יותר להתמודד עם השלכותיו?

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 01 באפריל 2020.

הפוסט חשופים לקורונה – אתגרים, כשלים והזדמנויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולי כל העולם במה, אבל אנחנו לא חיים בהצגה. הצוותים הרפואיים, השוטרים, צוותי החירום, הם לא זקוקים למחיאות כפיים. הם זקוקים לציוד, הם זקוקים לשכר ולתנאי עבודה, הם זקוקים למערך תומך, הם זקוקים לידע זמין. הם זקוקים שנפסיק רגע למחוא כפיים, ונכניס את היד לכיס. כן, זו מהותה של סולידריות.

גם באיטליה, לא זקוקים למילים חמות, גם, אבל בעיקר למכונות הנשמה וציוד רפואי.

משבר הקורונה מעלה את שאלת הסולידריות החברתית שלנו – בתוך המדינה, ובין המדינות. הסולידריות היא העובדה שאכפת לנו אחד מהשני. היא מתייחסת לכך שאנו משתמשים בידיים כדי לתמוך אחד בשני, להרים את מי שנופל, לתת כתף למי שקשה לו לסחוב, לחבק את מי שזקוק לחיבוק.

כאשר מתרגמים את הסולידריות למישור החברתי, היא באה לידי ביטוי דרך התקציב. היכולת שלנו לשמור על חברה בריאה ומלוכדת, באה לידי ביטוי בהפניית משאבים לפעולות הללו – לסיוע לקשישים, מעוטי יכולת, מובטלים, חולים – למי שקשה לו.

במישור הבינלאומי, היא באה לביטוי בסיוע הדדי ובהפניית משאבים מהמדינות למוסדות בינלאומיים משותפים, אשר יוכלו להוביל לפעולה משותפת אל מול אתגרים משותפים.

גם אופן חלוקת המשאבים מבטא את רמת הסולידריות. אי-השוויון הגדול בישראל פוגע בסולידריות. הוא פוגע בתפיסה שאנחנו חיים בכלל באותה מדינה, ערבים זה לזה. האם מתי מעט השתלטו על משאבי הטבע של המדינה? כן. האם יש מספר משפחות מצומצם השולט כמעט בכל המשק הישראלי? כן. אבל האם העשירים והעניים בישראל רואים את עצמם כשייכים לאותה מדינה?

כך גם ברמה הבינלאומית, אי השוויון הגדול בין המדינות, ובין אוכלוסיות שונות ברחבי הגלובוס, פוגע ביכולת של החברה האנושית לפעול יחד. אי-השוויון עצמו הוא מקור לסכנה, כי כולנו תלויים זה בזה, והחוליה החלשה במערכת יכולה לגרור את כולנו מטה.

גם גיוס המשאבים מצביע על מידת הסולידריות. למשל, מה החלק של מיסים דיפרנציאליים אל מול מיסים זהים? בחברה סולידרית, מי שיש לו יותר משלם יותר ותורם יותר לכלל, בידיעה שאם יום אחד יהיה לו פחות, יהיה מי שידאג לו. זו משמעותה של סולידריות.

כך גם ברמה הבינלאומית. מצופה ממי שיש לו משאבים רבים, שיעניק סעד למי שיש לו פחות. אירופה שהתעשרה על חשבון הילידים באפריקה ואסיה, צריכה לתרום את חלקה בחזרה לעולם. ארה"ב החזקה, צריכה לתת כתף למאבק המשותף באתגרים. מבלי סולידריות, כפי שאנו רואים כעת, גם החזקים נופלים.

בחברה סולידרית, לא כולם אותו דבר, אבל כולם שותפים. כולם צריכים להיות שותפים שווים בחברה בישראל – הערבים, החרדים, האתיופים, הילדים, הקשישים, הנשים – אפילו מהגרי העבודה שעובדים אצלנו בשדות או מטפלים בסבים שלנו – כולם שייכים לחברה בישראל, וביחד עלינו לדאוג שלכולם יהיה טוב.

הסולידריות אינה ערך כלכלי, אך היא עיקרון כלכלי וחברתי משמעותי. זנחנו את הערך הזה, בישראל ובעולם, לפני שנים. אמצנו במקומו את התחרות החופשית. היו מי שחשבו שכך ניתן להביא את הכלכלה להצלחות מרשימות. אבל התחרות החופשית היא רעה חולה – אזרחים צריכים לטפס זה על גבו של זה, לנצל חולשות של אחרים, למצוא בקיעים בשיטה כדי לנצל אותה ולהרוויח, לנצל היום את המשאבים כמה שאפשר מבלי לחשוב על ההשלכות למחר.

יש מחיר לתחרות. אנו רואים אותו עכשיו נוכח משבר הקורונה שפקד אותנו. לא השקענו במערכת הבריאות הציבורית, אלא חיזקנו את הרפואה הפרטית כדי שלחזקים יהיה יותר. ועכשיו אין מספיק לכולם – אין מספיק מיטות, אין מספיק מכונות הנשמה, לעזאזל, אין מספיק מקלות עם צמר גפן בקצה.

לא השקענו מספיק – בישראל ובעולם – במדע ובמחקר ציבורי, בתוכניות ארוכות טווח לשעת חירום ובניית חוסן קהילתי, במנגנוני רווחה וביטוח לאומי, במערכת החינוך שלנו, במשטרה, בקידום המיעוטים. ככה זה, היינו שקועים בתחרות, וכל אחד נלחם להיות קצת מעל אחרים.

ברוסיה האוליגרכים קונים לעצמם מכונות הנשמה לקראת בואה של הקורונה. הם יהיו מוכנים. בגרמניה יש יותר מכונות הנשמה מאשר באיטליה. אבל כמה מאתנו הם אוליגרכים? וכמה הגרמנים יכולים להיות מנותקים מאסון באיטליה המחוברת אליה גיאוגרפית, כלכלית, חברתית ופוליטית? לא, חברים, אי אפשר לבד. בשביל להתמודד כיאות אנחנו צריכים לפעול יחד, בסולידריות. כלומר, להפסיק רגע למחוא כפיים, ולשלב ידיים לפעולה משותפת.

המאמר פורסם בשיחה מקומית ב-27 במרץ 2020.

הפוסט סולידריות אינה רק מחיאות כפיים מהמרפסות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עבור מדינת ישראל, מאבק זה אינו מאבק היסטוריוגרפי אלא מאבק פוליטי מרכזי – על מקומה בעולם, על עוצמתה, על זהותה ועל זכות קיומה. השאלות בנוגע למה שקרה בזמן השואה אינן תיאורטיות, ולתשובות הניתנות יש השלכות פוליטיות ובינלאומיות מרחיקות לכת.

מדינת ישראל קמה מתוך ועל חורבות השואה, וההיגיון הבסיסי בעזרתו מצדיקה ישראל את קיומה כבית לאומי ליהודים נשען במידה רבה עליה ועל לקחיה. לאורך השנים, הצליחה ישראל למקם עצמה בעולם כקול המוסרי המוביל את המאבק באנטישמיות. לצערי, פעמים רבות מדי הדבר נעשה רק בנוגע לאנטישמיות ולא כקול היוצא באופן נחרץ מול כל תופעה של גזענות ושנאת זרים, אולם כך או כך, הפך מרכיב זה לחלק מעוצמתה הרכה של ישראל.

פטירתם בשיבה טובה של הניצולים ששרדו את התופת, של החיילים ששחררו את המחנות ושל הפולנים והגרמנים המבוגרים שהיו עדים ושותפים למתרחש, מסייעת לגורמים פוליטיים לפעול לשינוי הסיפור ההיסטורי בנוגע למה שקרה בשואה. בנוסף, נחלש והתעמעם הקונצנזוס סביב הסיפור שהובילה ישראל. מאבק חריף נפתח על הזיכרון ההיסטורי כדי להצדיק פעילות פוליטית עכשווית.

לישראל לקח זמן לזהות את התהליכים. בתחילה למשל, הייתה המדינה סלחנית כלפי ממשלת פולין וניסיונותיה להוביל לעיצוב נרטיב אחר בנוגע לשואה ולתפקיד הפולנים בה, היות והאחרונים סייעו לממשלת ישראל למנוע מהאיחוד האירופי לקבל החלטות המגנות את ישראל בגין הכיבוש וההתנחלויות. לכן נתניהו קידם משא ומתן עם הפולנים בנוגע לחוק המבקש לקדם את הנרטיב שלהם, וחתם עם ראש הממשלה הפולני על הצהרה משותפת אשר משרתת את הנרטיב הפולני. ביקורת רצינית מבית, לצד משברים בין המדינות סביב הנושא, הביאו את ישראל להבין כי עליה למתוח קו ברור. בשנה האחרונה חלה התרחקות בין ישראל ופולין גם על רקע נושא זה.

לא פשוט לישראל להציב קו מוסרי ברור אשר יתמוך בנרטיב שלה, יצדיק את קיומה של המדינה כפועל יוצא של מאורעות השואה ויהלום את המסרים האוניברסליים להם שותפים היהודים בתפוצות, המוסדות הבינלאומיים, מדינות המערב והכוחות הדמוקרטים-ליברלים ברחבי העולם. לא פשוט לעשות זאת בזמן שישראל עצמה מתחזקת כיבוש מתמשך של הפלסטינים בשטחים. יכולתה של המדינה לטעון למוסריות אוניברסלית נפגעת, כמו גם עוצמתה הרכה, חוזק טיעוניה בנוגע לזיכרון השואה ויכולתה להיאבק באנטישמיות.

לא פשוט לישראל כי היא בעצמה פועלת בימים אלה לשנות את הנרטיב ההיסטורי והקונצנזוס הבינלאומי אותו היא עצמה חתרה לייצר. במהלך השנים האחרונות ראינו כיצד ממשלת ישראל מנסה להתמודד עם הביקורת הבינלאומית על הכיבוש בעזרת קידום הגדרה חדשה של אנטישמיות, שקובעת כי גם ביקורת על ישראל ומדיניותה היא סוג חדש של אנטישמיות. הגדרה זו זוכה לביקורת רבה מצד יהודים, היות והיא מעקרת ומסלפת את המסרים האוניברסליים שהיוו חלק חשוב מהלקחים שצמחו לאחר השואה, ומעצימה דווקא את המרכיבים הלאומיים.

המאבק על הסיפור ההיסטורי נמשך: בטקסים המתרחשים על אדמת אירופה, אשר לצערי ישראל נעדרה לאחרונה מחלקם והשאירה את הבמה לפולנים; במאמצי חקיקה של ממשלים במזרח אירופה; ובפעילותם של מכחישי שואה ושל אנטישמים ברחבי העולם.

על ישראל לקחת חלק פעיל ודומיננטי במאבק זה. קיומו של הטקס ביד ושם הוא חלק מפעילות זו, וטוב שהוא מתרחש. נכון יהיה להשאיר את הבמה בטקס לחוקרים, לניצולים ולנציגי המשחררים של המחנה, שיציגו את הלקחים האוניברסליים שצמחו מתוך הפלנטה של אושוויץ ושמחייבים אותנו לוודא ש"לעולם לא עוד". כבר עייפנו מפוליטיקאים, בישראל או בפולין, שמנצלים ניצול ציני את השואה כדי לקדם רעיונות לאומניים ומעוררים ספק האם למדנו היטב את השיעור ההיסטורי.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 ביואר 2020.

הפוסט פוליטיקאים, הסירו ידיכם מהשואה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

1. מעבר מקידום סיפוח זוחל בגדה המערבית להצהרת כוונות על סיפוח רשמי – כחלק מהקמפיינים הפוליטיים, הכריז בנימין נתניהו על כוונתו לספח את בקעת הירדן. בהמשך, הרחיב את כוונת הסיפוח גם לכלל ההתנחלויות בגדה המערבית. בעקבות זאת, התרבו ההצהרות בשיח הציבורי הישראלי שתומכות בכך. בעוד הממשל האמריקאי נמנע מלאתגר את נתניהו בנושא, גורמים בינלאומיים רבים – כולל מועמדים דמוקרטיים לנשיאות ארה"ב – יצאו נגד כוונות הסיפוח. במקביל, המשיכה ממשלת ישראל לקדם סיפוח זוחל בגדה המערבית, שבא לידי ביטוי בבנייה מתמשכת, הפניית משאבים ושינויים רגולטוריים.

2. מאמצים למניעת עימות צבאי ברצועת עזה ולהסדרה ארוכת טווח עם חמאס, לצד שימור חולשת הרשות הפלסטינית מבלי שתקרוס – ישראל וחמאס קיימו מגעים עקיפים בעזרת קטאר, מצרים והשליח המיוחד של האו"ם, על הבנות לביסוס תקופת שקט ארוכה ולשיקום ופיתוח הרצועה. למרות המשך חילופי אש מעת לעת בין ישראל לחמאס, ישראל בחרה להימנע מיציאה לסבב לחימה נרחב בעזה והעדיפה להתקדם בהשגת ההבנות וביישומן. במקביל, ישראל העבירה לרשות הפלסטינית כספים שקיזזה ממנה בעבר, וזאת במטרה למנוע את קריסתה תוך הימנעות מחיזוקה המדיני ושימור הפיצול הפנים-פלסטיני.

3. התנגדות לביקורת בינלאומית על הכיבוש וההתנחלויות, תוך הישענות על ממשל אמריקאי חלש יותר – ישראל המשיכה להיאבק בתנועת החרם (BDS) על ידי פעילות משפטית, פעילות ברשתות החברתיות ומניעת כניסה לארץ. היא התמודדה עם ביקורת גוברת על הכיבוש וההתנחלויות, שכללה את החלטת בית הדין האירופי בדבר מוצרי התנחלויות ואת החלטת התובעת בבית הדין בהאג בנושא חקירה על פשעי מלחמה. ההתנגדות הישראלית כללה מתקפות אישיות נגד המבקרים, ערעור על הסמכות שלהם, דה-לגיטימציה לטענות שהשמיעו והישענות על ממשל טראמפ, שהשפעתו הבינלאומית נמוכה משהיתה לארה"ב בעבר.

4. משברים ביחסים עם ירדן ונתק בין המנהיגים, ללא מענה משמעותי מצד ממשלת ישראל  – בין ישראל לירדן התפתח משבר אמון חריף, שכולל נתק בין המנהיגים והצהרות של מלך ירדן כי היחסים עם ישראל נמצאים בשפל של כל הזמנים. השטחים המיוחדים בצופר ונהריים שבו לריבונות ירדנית מלאה, ובציבור ובפרלמנט בירדן מחו נגד הסכם ייצוא הגז מישראל לירדן ונגד עצם יחסי השלום. מעצר מנהלי בישראל של שני אזרחים ירדנים החריף את המתיחות, ואילו הצהרת נתניהו על רצונו לספח את בקעת הירדן, נתפשה בירדן כשבירת כלים משמעותית. הנשיא ריבלין נרתם לסייע לשיקום האמון ולהרחבת ערוצי השיח.

5. ניסיונות להעלות את רף הקשרים עם מדינות המפרץ הפרסי ולתת להם פומבי – ישראל פעלה לתת ביטוי פומבי להתפתחויות ביחסים עם נסיכויות הנפט: ביקורי בכירים ישראלים באירועים בינלאומיים במפרץ, שיח חיובי ברשתות החברתיות, השתתפות בתחרויות ספורט וביקורי משלחות. ישראל נערכה להשתתפותה בתערוכת אקספו 2020 בדובאי ולניצול ההזדמנויות שנובעות מכך. שר החוץ, ישראל כ"ץ, הצהיר על כוונתו לקדם הסכמי אי-לוחמה עם מדינות במפרץ, שמצדן הדגישו את הצורך בהתקדמות בין ישראל לפלסטינים כתנאי לנורמליזציה. זאת, על רקע תוקפנות איראנית גוברת כלפי מדינות המפרץ, ללא מענה אמריקאי משמעותי.

6. מאמץ מדיני וצבאי נגד התבססות איראן על גבולותיה של ישראל ונגד הסכם הגרעין – ישראל פעלה מול מדינות במערב אירופה כדי שיחריפו את מדיניותן כלפי איראן ויתמכו בהשבת הסנקציות הכלכליות עליה – ללא הצלחה משמעותית. היא השתתפה בניסיון להקים כוח אבטחה בינלאומי במפרץ הפרסי, ופעלה בהצלחה מסוימת לעודד מדינות נוספות להכיר בחיזבאללה ובמשמרות המהפכה כארגוני טרור. במישור הצבאי, ישראל המשיכה לתקוף מטרות איראניות בסוריה, והרחיבה את תקיפותיה ללבנון ולעיראק. אל מול ביקורת רוסית גוברת על תקיפות אלו, פעלה ישראל לשמר את מנגנון התיאום הביטחוני עם מוסקבה.

7. ישראל ואירופה מתמרנות בין שיתוף פעולה למחלוקות, בעוד הקשר עם מדינות וישגרד מוריד הילוך – האיחוד האירופי ממשיך להיות שותף הסחר הגדול ביותר של ישראל, ונחתמו הסכמים נוספים עמו. באיחוד נכנסה לתפקידה הנהגה חדשה, שהביעה המשך מחויבות לפתרון שתי המדינות ולשדרוג יחסים עם ישראל לכשיושג השלום. ממשלת ישראל התייחסה באופן שלילי ולעומתי לעמדות האיחוד, והדבר חלחל גם לדעת הקהל שרואה באיחוד יותר יריב של ישראל מאשר ידיד. הקשרים החמים שהוביל נתניהו מוקדם יותר השנה עם מדינות וישגרד נעלמו מהשיח הציבורי, בעוד המתיחות עם פולין גברה סביב נושא זיכרון השואה.

8. ביסוס בריתות במזרח אגן הים התיכון סביב נושא האנרגיה, תוך מאמץ לשמירת ערוץ פתוח גם לטורקיה – ישראל הוסיפה לבסס ולהעמיק את שיתוף הפעולה שלה עם קפריסין, יוון ומצרים במזרח אגן הים התיכון, גם דרך השתתפות בפורום הגז המזרח ים תיכוני, שהוקם בתחילת 2019 בקהיר. הבידוד הגובר של טורקיה באזור ותוצאותיו, החלו להשפיע על מדיניות ישראל. למרות שנמנעה מכך בעבר, גיבתה ישראל את יוון וקפריסין – ובאופן שהלך והתעצם – בסכסוכים הימיים שלהן עם אנקרה. במקביל, ישראל שמרה על ערוץ תקשורת עם טורקיה, למרות מתיחויות בנושא הפלסטיני, ובייחוד סביב ירושלים, רצועת עזה ופעילות חמאס בטורקיה.

9. ראש הממשלה רותם סוגיות חוץ לקמפיין הבחירות, אך דימויו בעולם נפגע – כפי שעשה בראשית 2019, גם לקראת בחירות ספטמבר 2019 פעל נתניהו להציג הצלחות בזירה הבינלאומית. הוא קבע (ולעתים גם ביטל) ביקורים מדיניים ופגישות בינלאומיות כדי לנסות לשפר את הישגיו בקלפי ולסייע למאמציו להקמת ממשלה. הוא הדגיש סוגיות כמו סיפוח בקעת הירדן, המאבק באיראן ובעזה, העברת שגרירויות לירושלים, ורעיון ברית ההגנה עם ארה"ב. ואולם, מנהיגים זרים – ובהם טראמפ ופוטין – נענו פחות מבעבר לצרכים הפוליטיים של נתניהו, לאור הירידה בכוחו הפוליטי. תהליך השלום לא היה נושא מרכזי במערכת הבחירות.

10. למרות מינוי שר חוץ במשרה מלאה, משרד החוץ מתמודד עם משבר מחריף במעמדו – לאחר ארבע שנים, מונה שר חוץ במשרה מלאה. הדבר לא סייע לפתור את המשבר ממנו סובל המשרד. המחסור התקציבי החריף וסכסוכי העבודה עם משרד האוצר נמשכו. מצב זה, שהושפע גם מהמציאות הפוליטית החריגה, פגע בעבודת משרד החוץ וביכולתו לעמוד במשימותיו. ישראל לא מינתה שגרירים חדשים למקומות מרכזיים דוגמת צרפת, רוסיה, קנדה והאו"ם, והותירה את השגרירות במצרים ללא ממונה קבוע (למרות שמינוי שגרירה כבר אושר במשרד החוץ). מערכת הביטחון מוסיפה למלא תפקיד דומיננטי בנושאי מדיניות חוץ.

המאמר פורסם בהארץ ב-21 בינואר 2020.

הפוסט 10 מגמות חצי-שנתיות במדיניות-החוץ של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם האם צינור הגז במזרח הים התיכון הוא אכן רעיון טוב כל כך? גם אם נשים בצד את האתגרים הטכנולוגיים הכרוכים בבניית צינור כה ארוך במעמקי הים, לתכנית הזאת חסרונות רבים יותר מאשר נראה לעין בתחילה. טעמים פוליטיים, כלכליים וסביבתיים מביאים אותנו לטעון כי יש לשקול ברצינות חלופות – ובייחוד את השימוש במתקני הנזלה של גז טבעי. הבה ונסביר מדוע.

ראשית כל, צינור הגז במזרח הים התיכון מכתיב מסגרת נוקשה מבחינה פוליטית, ו"נועל" יחד את המדינות המעורבות במיזם תוך ניכורן של אלה המודרות מממנו. כיום, תכנית הצינור מדירה את תורכיה ומגבירה את המתחים בין תורכיה לבין קפריסין, יוון וישראל. אלו מצטרפים למתחים בין תורכיה ומצרים המונעים את השתתפותה של תורכיה בפורום הגז של מזרח הים התיכון, שמושבו בקהיר. כתוצאה, אנקרה אמצה מדיניות לעומתית ונוקטת צעדים נגדיים. אחד האחרונים הינו החתימה על הסכם סימון גבולות המים הכלכליים (EEZ) בינה לבין ממשלת לוב (זו המוכרת על ידי האו"ם). לפי הסכם זה מסלולו המתוכנן של תוואי צינור הגז יחצה מים כלכליים תורכים , ותידרש הסכמתה לכך. בנוסף, תורכיה הציגה מיזם לבניית צינור גז טבעי בין שטחה לבין הרפובליקה התורכית של צפון קפריסין. בתגובה לצעדים אלו, ישראל ובעלות בריתה קיימו טקס חתימה נוסף על מזכר הבנות בנוגע לצינור הגז במזרח אגן הים התיכון. ניתן לראות בדוגמאות אלו כיצד תורם הצינור להסלמת המתחים הפוליטיים באזור.

לעומת זאת, המספר ההולך וגדל של מתקני הנזלת גז טבעי קטנים, המאפשר אחסון ושינוע ישיר לשווקים שונים, ללא אקסקלוסיביות יכול לסייע בצמצום המתחים. עלותם של מתקנים מסוג זה נמוכה בהרבה מצינור הגז וניתן למקם אותם באזורים שונים ובכך להגביר את הגמישות הטמונה בהפעלתם. המתקנים הימיים לרה-גזיפיקציה המשלימים את המערך, כגון אסדות שעליהן ניתן להפוך גז נוזלי חזרה למצבו הטבעי ולאחסן אותו, הופכים יותר נפוצים ככל שעלותם פוחתת. בכך, חלופת הגז הנוזלי מאפשרת סחר אזורי ועולמי על ידי חברות פרטיות, שאינן מוגבלות במעבר בין מדינות. היכולת לשנע גז נוזלי במסלולים מגוונים תוכל לדחות לעת עתה את הצורך להתמודד עם הסכם הגבולות הכלכליים הימיים שנחתם בין תורכיה ולוב, אשר מסבך את בנייתו של צינור הגז במזרח הים התיכון.

הסחר בגז יכול לעודד שיתופי פעולה, גם בין מדינות הנתונות במחלוקות פוליטיות, ופרויקטים משותפים של יוון ותורכיה (TAP+TANAP) מדגימים זאת היטב. על מנת לקדם את הרעיון שהסחר בגז יתמוך בשיתופי פעולה ולא יגביר סכסוכים, יש להקים מוסד אזורי שיקדם רגולציה משותפת, בדומה להקמת קהילת הפחם והפלדה שביצעה רגולציה בתחומים אלו באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, והיוותה את הבסיס לצמיחתם של המוסדות האירופיים ושיתופי הפעולה בין מדינות שהיו רק זה מכבר אויבות בנפש.

אל לישראל להקריב את היחסים עם תורכיה ולהביאם לנקודת אל-חזור על חשבון יחסים טובים עם מדינות אחרות. כיום אמנם שוררים חילוקי דעות עם תורכיה, והיא חשה מבודדת במזרח הים התיכון, אבל המצב עשוי להשתנות מחר. ייתכן ובעתיד, ירצו שחקנים אזוריים נוספים לחבור יחדיו וליצור מרקם בר-קיימא של שותפות אזורית. אם ישראל ומדינות אחרות באזור מתכוונות לקדם אסטרטגיה שאינה אקסקלוסיבית במזרח הים התיכון, מן הראוי להבטיח חלופות גמישות בתחום הסחר באנרגיה.

אנו ממליצים לבחון את חלופת הנזלת הגז לא רק בגלל יתרונותיה הפוליטיים, אלא גם בגין יתרונותיה הכלכליים. בניית צינור הגז לאירופה כרוכה בהשקעת משאבים רבים ועלותו מוערכת בכ-7 מיליארד דולר. גם אם המחיר שאירופה מוכנה לשלם עבור הגז מבטיח רווחים בתחילת הדרך, מה יקרה אם וכאשר אירופה תממש את יעדיה לעבור לאנרגיות מתחדשות? חוסר הוודאות באשר להחזר ההשקעה מעורר שאלות לגבי כדאיותו הכלכלית של הצינור. ישראל עלולה למצוא עצמה מחויבת למיזם תובעני שאינו מניב החזר – בדומה לאדם המתקן את מכוניתו הישנה המתקלקלת שוב ושוב במקום לקנות מכונית חדשה רק משום שכבר השקיע בה כל כך הרבה כסף.

יתרונות כלכליים ומגמות גלובליות תומכים בחלופת מתקני הנזלת הגז, אשר הופכת ליותר ויותר תחרותית . מתוך 3.943 מיליארד מטרים מעוקבים של גז שנסחרו בעולם ב-2018 ,431 (שהם 7.45%) היו גז נוזלי. לפי סוכנות האנרגיה הבינלאומית, חלקו של הגז הטבעי בסחר הגלובלי הוכפל בין השנים 2000 ל-2018, מה שמצביע על המשך מגמת הצמיחה.

בנוסף על המתחים הגיאופוליטיים והחסרונות הכלכליים, יש להעניק משקל משמעותי גם להשלכות הסביבתיות של הולכת הגז. ישראל נסמכת רבות על התפלת מי ים; לכל סכנה או תאונה בצינור הגז שתזהם את המים עלולות להיות השפעות שליליות. הדבר אמנם נכון גם באשר למתקני הנזלת הגז, אולם מדובר בקנה מידה מצומצם יותר. אולם, השיקול החשוב יותר בהיבט זה נובע מכך שפיתוח מתקני הנזלת גז קטנים לצד פיתוח מקורות אנרגיה מתחדשים הולמים יותר את המאמצים להתמודדות עם השלכות שינויי האקלים. שלא כמו צינור הגז התת ימי שעלול לשעבד את כלכלתה של ישראל למיזם אדיר שאינו בר קיימא מבחינה כלכלית, ולשעבד אותה לאנרגיה שאינה בת קיימא מבחינה סביבתית, את מתקני הגז הנוזלי ואסדות הרה-גזיפיקציה, שהיקפם קטן יותר, ניתן יהיה לצמצם בבוא הזמן, ככל שמקורות אנרגיה מתחדשים יהפכו לדומיננטיים יותר.

המגמות הגלובליות מחייבות בחינה רצינית של חלופת הנזלת הגז על פני צינור הגז. פריסת מתקני הנזלת גז קטנים ואסדות רה-גזיפיקציה תסייע בהפיכת הגז הטבעי לסחורה במקום למשאב גאופוליטי, ובכך תשרת את האזור בצורה טובה יותר מבחינה מדינית, כלכלית וסביבתית. מתקני הנזלת גז קטנים יאפשרו קידום עסקאות בין חברות ישראליות, תורכיות, יווניות, קפריסאיות ומצריות. מסגרת בין-ממשלתית שתאפשר
לחברות פרטיות לבצע עסקאות תסייע אף היא למאמצים לקרב בין מדינות האזור. בסופו של דבר, היחסים הכלכליים בין ישראל, תורכיה ויוון ממשיכים לצמוח על אף המתחים בין הממשלות גם כעת. כך, למשל, פועל איגוד לשכות הסחר התורכי (TOBB) להקמת אזור תעשייה פלסטיני בג'נין במסגרת מיזם בשם "תעשייה למען שלום".

ממשלות יכולות לקבוע מסגרת ידידותית יותר לשוק מאשר הנחת צינור הגז השאפתני על ידי פיתוח מתקני הנזלת גז קטנים באופן יחסי. אל להן לחברות אנושיות להיות מוגבלות על ידי מיתווים (של צינורות) שאותם הניחו ממשלות עבר שבחרו להסלים בעיות עתידיות במקום לפנות לחלופות חיוביות יותר כגון פיתוח חלופת מתקני הנזלת הגז ומקורות אנרגיה מתחדשים. ברצוננו להזמין את כל הממשלות לבחון חלופות שיעודדו מעורבות חיובית באזור כהחלטה שלהן לשנת 2020 החדשה.

המאמר פורסם ב-ynet ב-15 ביואר 2020.

הפוסט תשכחו מהצינור: יש לשקול חלופות להעברת גז בים התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

צילום: יוסי זמיר

הפוסט הצהרת נתניהו על סיפוח בקעת הירדן: צעד פוליטי חסר אחריות, שפוגע ביחסים עם ירדן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנימין נתניהו התהדר עוד לפני בחירות אפריל, אך גם כעת, בהצלחות לכאורה בתחום מדיניות החוץ. ואולם, בו-בזמן, משרד החוץ עליו היה מופקד בארבע השנים האחרונות הידרדר לשפל חדש. כוחו הוחלש, סמכויותיו בוזרו ויכולתה של ישראל לממש מטרות מדיניות ולשדרג את יחסיה הבינלאומיים נפגעה. משרד החוץ נמצא בגירעון תקציבי של יותר מ-300 מיליון שקל, עובדה שמקשה על הדיפלומטים לבצע בפועל את עבודתם. ראינו לאחרונה כיצד הם אינם יכולים לסייע למשל לקהילה יהודית שסובלת מאירועים אנטישמיים, פשוט כי לא היה להם כסף להגיע למקום.

להמשך קריאה

המאמר התפרסם בהארץ ב-17 ביולי 2019

הפוסט הרפורמה של כץ אינה הנוסחה הנכונה לתיקון משרד החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עבור מי שמעוניין לקדם שלום בין ישראל והפלסטינים המצב הנוכחי עשוי לייאש. הוא אכן מייאש רבים, ותפיסה שגויה ש"אין פתרון" הולכת וקונה לה אחיזה בקרב קהלים גדלים. מי שאינו מעוניין להתבוסס בייאושו ולשגות באשליה כי כבר ניסינו הכול, ואין תקווה, מוזמן להרים את ראשו, להביט סביבו, וללמוד ממקרים אחרים בעולם – דרכם ניתן לגייס תובנות חדשות ולמצוא נתיבים חדשים לשלום. אמנם, כל מקרה שונה, אך ניתן ללמוד ממקרים דומים ולקבל השראה. כזה הוא למשל תהליך השלום שנרקם בשנה האחרונה בקרן אפריקה.

תהליך השלום בין אתיופיה ואריתריאה הינו משל שבא לעורר תקווה. לו חזרנו שנה אחורה, הייאוש בקרן אפריקה היה דומה לשלנו – שנים ארוכות של סכסוך דמים נמשך ללא תוחלת, הסכמי עבר שלא כובדו, חברות קרועות בסכסוכים אתניים וטריטוריאליים, ותקווה לשינוי שלא נראית באופק. אולם, בתהליך מדהים, מהיר מאוד, הצליחו הצדדים בקרן אפריקה לשנות את מציאות חייהם ולעלות על נתיב לשלום. באפריל 2018 עלה לשלטון באתיופיה אבייה אחמד, ותוך כמה חודשים חתמו הצדדים על הסכם שלום בתיווך ארה"ב, ערב הסעודית, איחוד האמירויות והאו"ם. בעקבות כך, תהליכי שלום נוספים פרצו בקרן אפריקה, ויחסים עוינים הוחלפו במשא ומתן וברקימת קשרים.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה-15 במאי, 2019

הפוסט מה יכולה ישראל ללמוד מתהליך השלום בין אתיופיה לאריתריאה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השיח הביטחוני שולט בחברה ובממשלה הישראלית. בקמפיין הבחירות האחרון כמעט כל מפלגה ניפנפה בגנרל זה או אחר. סופרים כמה שנות שירות ביטחון או כמה מחבלים כל אחד הרג. כולם בישראל מכירים את הרמטכ"ל ואת אלופי הפיקוד. אבל מי יודע לנקוב בשמו של מנכ"ל משרד החוץ או שגריר ישראל בבריטניה?

זהו רק ביטוי קטן (ופחות חשוב) לדומיננטיות המוחלטת של השיח הביטחוני. הדומיננטיות הזו היא בעיה! ישראל בוחנת פעמים רבות מדי את המציאות דרך כוונת הרובה ומחפשת איומים, כמו שעושים בצבא, וזאת במקום להרים את הראש, לזהות הזדמנויות, לחפש שותפים ולהימנע מלהיכנס לבורות או מלחמות מיותרות. לכן, כפי שמראה גם דו"ח מבקר המדינה, מוצאת עצמה ישראל בסבבי לחימה בלתי נגמרים בעזה, בלבנון ובהר הבית, כשבסוף כל אחד מהם חוזרים לנקודת ההתחלה. וכאשר כבר בוחרת ישראל לפעול בכלים מדיניים ומנהלת משא ומתן עם חמאס כדי לדחות את הסבב הבא, אנשי הביטחון הם אלו שמובילים את המהלך, ההישגים הם קצרי מועד ופוגעים באינטרס המדיני-ביטחוני ארוך הטווח של ישראל לחיזוק המתונים באזור וביסוס אפשרות לבניית חיי שלום.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-14 באפריל, 2019

הפוסט פושטים חליפה ויוצאים לגמלאות: הדיפלומטים לשעבר הם משאב מבוזבז הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט תובנות מתהליך השלום בין אתיופיה לאריתריאה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

על אף הדימוי הנחמד, עזה אינה סיר לחץ אותו ניתן לווסת על ידי הרמה רגעית של המכסה. את הפיצוץ בעזה לא ניתן יהיה למנוע לאורך זמן רק על ידי פתיחה לסירוגין של מעבר ארז, והגדלה לסירוגין של מרחב הדייג לתשעה מיילים ימיים. אולי רבים היו רוצים לראות את עזה נעלמת. שוקעת אל תוך תהום הנשייה והשכחה. נדמה שאף אחד לא אוהב את עזה, אף אחד לא רוצה את עזה. נתניהו עצמו אמר לאחרונה, שאם היה למי למסור את עזה, אולי היה תומך בכיבוש שלה מחדש. השמועה אומרת שהאזרחים בעזה טוענים שאפילו אלוהים לא אוהב את עזה. אבל, עזה כאן. היא לא נעלמת. וככל שירצו בכך, וינסו לבודדה מאחורי גדרות גבוהות וחומות עבות של הדחקה, עזה חוזרת ומוצאת עצמה בלב ליבה של הפוליטיקה האזורית – עזה היא סוגיה אזורית – וכיוון שכל תבערה בעזה עשויה להצית את האזור כולו, כך שחקנים רבים מוצאים עצמם מעורבים במתרחש בעזה. כל אחד מתוך האינטרסים והשיקולים שלו, לא מתוך אהבת מרדכי (עזה) אלא מתוך דאגה לעצמם.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-8 בנובמבר 2018

הפוסט רתימת האינטרסים הזרים לטובת החיים בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כאשר בוחנים את עמדות הציבור הערבי אל מול כלל הציבור היהודי יש כמה הבדלים משמעותיים. הציבור הערבי פחות שבע רצון ממצבה של ישראל בעולם ומתפקודה של הממשלה ומשרד החוץ. בעוד הציבור היהודי מעניק ציון ממוצע של 5.37 מתוך 10, לתפקוד הממשלה ביחסי החוץ, הציבור הערבי מעניק רק 4.2. הציבור הערבי העניק חשיבות רבה לתהליך השלום ו-35% בחרו בו כנושא החוץ החשוב ביותר. גם הציבור היהודי בחר את תהליך השלום כסוגית החוץ החשובה ביותר עם 25% תמיכה, לצד נושאים אחרים שזכו באותו אחוז תמיכה. אולם, בעוד הציבור הערבי מגבה תפיסה זו בתמיכה רבה של 70% הקוראים לקיום משא ומתן לשלום עם הפלסטינים, בציבור היהודי רק 46% תמכו במהלך שכזה. בניגוד לציבור היהודי המשיבים הערבים לא ראו באיום האיראני (2% בלבד) או בהתמודדות עם תנועת החרם (1% בלבד) כנושאים חשובים בכלל.

המאמר פורסם באתר "שיחה מקומית" בתאריך ה-8 בנובמבר 2018

הפוסט למה לערבים בישראל אין דעה בנושאי מדיניות-חוץ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החודש יצאה משלחת של חברי כנסת מהרשימה המשותפת לפרלמנט בבריסל. אליהם הצטרף גם מנהל ארגון החברה האזרחית מרכז מוסאוא. הם נסעו כדי לקרוא לחברי הפרלמנט האירופי להתערב ולפעול למניעת קידום חוק הלאום, שמבחינתם הוא חוק גזעני אנטי-דמוקרטי. מבריסל עברה המשלחת לפריס כדי להיפגש עם מזכ"ל ה-OECD במטה הארגון. בפגישה זו פנו חברי המשלחת למזכ"ל בבקשה שיפעיל לחץ על מדינת ישראל, ליישם את המלצות הארגון כלפי המיעוט הפלסטיני בישראל בכל הקשור לשילובו בשוק העבודה ולהשקעה הנחוצה בתשתיות, בחינוך ובהכשרה. הם התלוננו שהתכניות עליהן הוחלט אינן מספקות, וגם מה שהוחלט אינו מתבצע כפי שצריך. בהמשך החודש סגן יו"ר הכנסת, ח"כ אחמד טיבי היה אחד מהדוברים המרכזיים בוועידת פלסטין שהתכנסה באו"ם. בנאומו יצא טיבי כנגד חגיגות כ"ט בנובמבר שנערכו יום קודם לכן, אשר התעלמו מקיומם של הפלסטינים, ויצא כנגד חוק הלאום המתגבש בכנסת ישראל. היה זה חודש נוסף בו המיעוט הפלסטיני בישראל פעל בחוץ לארץ על מנת להשפיע על מה שקורה כאן בארץ.

המאמר פורסם ב"שיחה מקומית" ב-21 בדצמבר 2017

הפוסט גם להם מותר: פעילות הנהגת המיעוט הערבי בזירת החוץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל נהגה לבטא התנגדות נחרצת להסכמים דומים ותהליכי פיוס בין הרש"פ והחמאס. בשנת 2014 עת הצליחו הפלסטינים להקים ממשלת אחדות, ישראל גינתה את המהלך באופן חריף, ולא הכירה בממשלת האחדות (אולם שיתפה עמה פעולה, בייחוד לאחר תום מבצע צוק איתן). הפעם, ממשלת ישראל לא מיהרה לגנות באופן חריף, הייתה יותר זהירה בביקורתה, ובעיקר התמקדה ב"חישוק" האפשרות לפתיחתו של משא ומתן לשלום, עת הציבה תנאים רבים לממשלה החדשה: שחמאס יכיר בישראל ויפסיק את הטרור בהתאם לתנאי הקוורטט, שחמאס ישיב את גופות החיילים והאזרחים המוחזקים אצלו, שהרש"פ תפגין שליטה ביטחונית מלאה על עזה ותמשיך לפעול כנגד תשתיות הטרור של החמאס בגדה, שינותק הקשר בין החמאס ואיראן, ושהזרמת כספים וציוד לעזה יתבצע רק דרך הרש"פ והמנגנונים שהוקמו לכך.

הפוסט התועלות האפשריות לישראל מתהליך הפיוס הפנים-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נהוג לכנות את התכנסות מנהיגי מדינות העולם בעצרת הכללית של האו"ם בתור "הסופרבול הדיפלומטי". אולם, זו רק הטיה לעולם המושגים האמריקאי. למעשה המפגש הדיפלומטי המרכזי דומה יותר לאולימפיאדה, שעמוסה באירועים שונים, כפי שמסכים גם ד"ר חן קרצ'ר, חוקר האו"ם וסכסוכים בינלאומיים. במשך שבוע שלם אנו עדים למשחקים דיפלומטיים ברמה הגבוהה ביותר.

המשחק הבולט ביותר, וזה שמושך את מרב תשומת הלב התקשורתית, הוא זירת הנאומים של ראשי
המדינות. מנהיגי המדינות מקבלים את ההזדמנות לשאת נאום בפני כל העולם, בפני מדינות ספציפיות או הקהל בביתם – ללמד יופי על מדינתם, לתקוף אויבים, להתגונן, להצדיק, להזהיר, לקרוא לפעולה, לאיים, לבקש סיוע, להשוויץ, להתגאות, להכריז על תכניות – להגיד את מה שחשוב להם.

הדברים שנישאים מעל פני במת הנאומים הזו אינם רק דיבורים, אלא מקבלים תוקף של פעולת-דיבור
(Act-Speech). בפעולת-דיבור, בעצם הביטוי והמבע יש כבר מעשה המתכוון להתממש. המעשה הדיפלומטי בכללותו בנוי על דיבורים שיש להם ממד משמעותי של פעולה. חישבו למשל על פעולת-דיבור של התנצלות, או של אזהרה, אשר כה נפוצות ביחסים הבינלאומיים. מרכזיותה של הבמה באו"ם הופכת את הנאומים של המנהיגים לבעלי יכולת להשפיע ולשנות את המציאות הפוליטית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: ישראל והעצרת הכללית של האו"ם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אנגלה מרקל זכתה בכהונה רביעית, ולכאורה, עולם כמנהגו נוהג, ומה שהיה הוא שיהיה. אולם התחזקותו של הימין הקיצוני, והשינויים הצפויים בהרכב הקואליציה השלטת בגרמניה, מבטאים מגמות שינוי רחבות בזירות הפוליטיות ברחבי העולם, ומצביעים על הפוטנציאל לשינוי בפעולתה של גרמניה בהובלת האיחוד האירופי וביחסי החוץ שלה.

התחזקותו של הימין הקיצוני – קולות מן העבר? מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" זכתה ב-12.6 אחוזים מהקולות, והפכה להיות המפלגה השלישית בגודלה. דעות קיצוניות קיבלו בעבר ביטוי במסגרתן של המפלגות האחרות בעבר, ומפלגות ימין קיצוניות וגזעניות המבוססות על שנאת זרים כבר הצליחו להיכנס לפרלמנטים המקומיים בגרמניה, אבל בכל זאת יש כאן שינוי: לראשונה, מאז מלחמת העולם השנייה, הצליחה מפלגת ימין קיצוני להיכנס בצורה מאורגנת לבונדסטג. מאורע זה מבטא את הלגיטימציה ההולכת וגוברת לעמדות, לאנשים ולמפלגות ימין קיצוניות פופוליסטיות המבטאים רעיונות גזעניים בכל רחבי העולם.

המאמר פורסם ב-NRG בתאריך ה-26 בספטמבר 2017

הפוסט תוצאות הבחירות בגרמניה חורגות מגבולותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתקרבות בין ישראל לרוסיה בשנתיים האחרונות איננה מאחז עיניים. אכן, על בסיס של אינטרסים משותפים וצורך משותף, השכילו בישראל וברוסיה להתקרב, לשתף פעולה וליצור מערך של תקשורת ותיאום. לרוסיה אינטרסים רבים באזור המזרח התיכון, כולל בקשר שלה עם איראן, בקשר עם תורכיה ומלחמת האזרחים בסוריה. לישראל, בוודאי, יש אינטרסים רבים במזרח התיכון. מעורבותה ההולכת וגדלה של רוסיה במלחמת האזרחים בסוריה הביאה את ישראל ורוסיה להבין כי עליהן לעמוד בקשר רציף לתיאום, ואף לשתף פעולה היכן שהאינטרסים חופפים. ישראל הצליחה להגיע להסכמות עם רוסיה בנוגע לפעילות חיל האוויר וכוחות הביטחון הישראליים בסוריה, והמדינות הגדירו מנגנוני תיאום וקווים אדומים. שר החוץ הרוסי, סרגיי לברוב, אף הצהיר כי רוסיה תעשה הכל כדי להתחשב באינטרסים הביטחוניים הישראליים ברוסיה. ובעקבות פגישות קודמות בין נתניהו לפוטין, הצליחה ישראל אף לעכב משלוחי נשק מסוימים מרוסיה לסוריה שכללו טילי S-300 להגנה אווירית.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: תקרת הזכוכית של בריתות מבוססות-אינטרסים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה לישראל להתמודד עם ביקורת. לאף אחד לא קל. זה בייחוד קשה כאשר מישהו אחר מצביע על חלקים בך, שאתה לא אוהב לראות במראה, ועושה כמיטב יכולתך להסתיר. ישראל לא אוהבת שמבקרים אותה על שליטתה בשטחים הכבושים ועל שליטתה על אוכלוסייה אזרחית משוללת זכויות שוות. היא מנסה להסתיר מעצמה את הכיבוש – כי ככה היא יכולה להמשיך להרגיש טוב עם עצמה, צודקת, מוסרית, יהודית, דמוקרטית – אולם, הביקורת המופנית כלפיה מחייבת אותה להתמודד עם החלקים הפחות טובים שלה.

המאמר פורסם ב"מעריב" בתאריך ה-6 באוגוסט 2017

הפוסט ישראל ו(אי-)התמודדותה עם ביקורת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היחסים אינם רק ירח דבש מתמשך. גם לפני הסכם השלום, וגם לאחריו, לעיתים האינטרסים של שתי המדינות התנגשו, לעיתים נוצרו מתיחויות ואף עימותים צבאיים. אין צורך לחזור למעורבות ירדן במלחמת 1948, למלחמות המים בשנות ה-60 'או למלחמת 1967 .מספיק שניזכר בתקופה האחרונה שלאחר הסכם השלום, על מנת להיווכח שגם בין ישראל לירדן, כמו בכל יחסים בין מדינות, ישנם גם משברים. אחת הדוגמאות למשבר שכזה הוא הטבח בנהריים שבוצע על ידי חייל ירדני, כנראה מעורער בנפשו, אשר רצח שבע נערות ישראליות, במרץ 1997 .הפיגוע הגיע שלוש שנים לאחר החתימה על הסכם השלום. בעקבות הפיגוע קטע המלך חוסיין את ביקורו בספרד, והגיע לביקור מיוחד בישראל, כאשר הוא עובר בין שבע המשפחות היושבות שבעה, כורע ברך ומבקש בשם ירדן מחילה. לתפקודו של המלך באותה סיטואציה היתה השפעה מרחיקת לכת לשמירה על היחסים בין ישראל וירדן, ואף לחיזוק הקשרים בין שוחרי השלום בשתי המדינות אל מול אלו שהתנגדו לו.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: חשיבות היחסים עם ירדן ודרכים לשיקומם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בסיפור הציוני מדינת ישראל צריכה לקום, וקמה, על מנת לתת פתרון לבעיה היהודית המרכזית – חוסר הביטחון של היהודים במדינות מוצאם. מדינת ישראל נהגתה ונוסדה ככלי שבא להעניק ליהודים בעולם מקום מפלט בטוח, בית בו הם חופשיים להגדיר את עצמם ולנהל את חייהם בעצמאות. בהקשר הפוליטי של סוף המאה התשע-עשרה והמאה העשרים, כאשר העולם כולו גובש תחת הסדר המדיני-ריבוני, דרכו של העם היהודי להתמודד עם האתגרים המופנים כלפיו היתה דרך הקמת מדינת ישראל.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: משבר בין עם ומדינה: מתווה הכותל וחוק הגיור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמתה, רוצה ישראל לבסס את ירושלים כעיר הבירה שלה, ולזכות בהכרה בינלאומית בכך. הרעיון של "ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראלית לנצח נצחים" הפך להיות מטבע לשון השגור על שפתו של כל פוליטיקאי מתחיל. אולם, אל מול מאמצים אלו, מבהירה הקהילה הבינלאומית שוב ושוב כי היא אינה מכירה בירושלים כבירת ישראל.

הפוסט הנספח הדיפלומטי: סינדרום ירושלים הופיע לראשונה ב-Mitvim.