גם כדי להסביר מדוע בחר ראש הממשלה דווקא בצרפת כיעד ראשון למסעותיו בעולם בקדנציה הזו, נדמה כי נדרשת הערכה פסיכולוגית. בעיצומה של סערה הולכת וגוברת בזירת הפנים בנוגע למהותה של המדינה והמשך קיומם של מאפייניה הדמוקרטיים בעתיד, ובעודו נישא על אדי שיכרון חושים של קואליציה המצמקת את המושג "דמוקרטיה" לרודנות הרוב, נסע בנימין נתניהו לפריז ובבהילות בלתי מוסברת. צרפת היא הרי מולדת זכויות האדם, ומי שטוענת – ולא תמיד בצדק – למעמד של מודל לחיקוי בכל הנוגע לערכי הדמוקרטיה במובן הרחב ביותר של המושג, כולל כל "הרעות החולות" הליברליות בעיני נתניהו ושותפיו.

לפני שהתייצב בחצר ארמון האליזה, בין שורות של חיילי המשמר הרפובליקאי עם חרבות שלופות ונוצצות, ביקשה לשכת רה"מ להבטיח שמארחו לא יביך אותו בנושא הכאוב הזה של הרפורמה המשטרית שהולכת ומתרקמת תחת עינו הפקוחה. הנשיא, עמנואל מקרון, אכן עמד בכך בכל הנוגע להצהרות פומביות, ודוברו הסתפק בהודעה יבשושית בדבר הצורך למנוע נשק גרעיני מאיראן ולשמור על יציבות אזורית. המחיר היה שלא פורסמה הודעה משותפת ולא נערכה מסיבת עיתונאים, כי מקרון מוכן אולי לשמור על כבוד אורחיו, אבל הוא לא מוכן לשקר עבורם לעיני כל.

בתוך החדר, סביב שולחן ארוחת הערב, כך הודלף לעיתון "לה-מונד", נאמרו דברים הרבה יותר ברורים: אם הרפורמה המשפטית תעבור כמות שהיא, פריז תצטרך להסיק מכך שישראל מסתלקת מתפיסת המושג דמוקרטיה שהיתה עד כה משותפת לשתי המדינות. עם הפרסום, שהעיב על הצילומים המחויכים, מיהרו בסביבתו של נתניהו להסביר בנימה מעט מזלזלת, שמקרון "לא בקי בפרטי הרפורמה".

לרשות נשיאי צרפת לדורותיהם עומד גוף בשם "התא הדיפלומטי" (La Cellule Diplomatique), מעין משרד חוץ פרטי, אין-האוס, המורכב מטובי הדיפלומטים בהתאם להתמחותם הגיאוגרפית. לצרפת יש גם שגרירות גדולה ומקצועית לעילא בתל-אביב, כך שאפשר בהחלט לצאת מתוך הנחה שחברי התא דווקא ידעו להכין את נשיאם היטב לפגישה, גם בנושא הרפורמה המשפטית. מצד שני, אין להוציא מכלל אפשרות שאילו מקרון היה מכיר עוד יותר פרטים של הרפורמה, התגובה שלו היתה חריפה עוד יותר.

אולי פסיכולוג יידע לקבוע אם התייצבותו של נתניהו אצל נשיא צרפת כדי לקבל תעודת כשרות לרפורמה המשפטית שלו מ"הבד"ץ של זכויות האדם", היתה תוצאה של חישוב מפוכח או שהתת-מודע שלו היתל בו. שאלה דומה יכולה להישאל בנוגע לניסיון המעט פתטי להפגיש אותו עם בכירי המגזר העסקי של צרפת, הכלכלה השביעית בעולם, בניסיון שקוף לסתור את תחזיות ג'יי. פי מורגן ומיטב כלכלני ישראל בדבר הסכנה האורבת לכלכלה שלנו בשל הרפורמה. גם אילו חפצה הצמרת העסקית בצרפת להתייצב ולהצהיר נאמנות לסטארט-אפ ניישן, האופן החפוז והחובבני שבו אורגן המפגש הזה הפך אותו לחסר סיכוי. כמה מהמשתתפים סיפרו שבחדר נכחו אולי עשרה אנשי עסקים בדרג בינוני-גבוה וכל השאר היו מעולם העסקים הקטנים היהודי. כלומר, גם הניסיון הזה לקבל לגיטימציה הפך לירייה ברגל שאילצה את לשכת רה"מ להסתיר את רשימת הנוכחים וכל תיעוד אחר, ולהסתפק בהפרכת מספרי מיליארדים שאין להם שחר.

כך או כך, לא רק שנתניהו יצא בידיים ריקות, אלא שאחרי ביקור שר החוץ האמריקאי בלינקן בירושלים, כבר די ברור שלתפריט הנושאים לדיון בין ראש הממשלה לעמיתיו, ראשי המדינות הדמוקרטיות הליברליות, נוסף סעיף חדש והוא עתיד להיות קבוע ומעיק במיוחד: אופי המשטר של ישראל. מאמציו של מקרון לקדם הקמת "קהילה אירופית פוליטית" (European Political Community) אשר תבחן את השותפות עם שכנותיה של אירופה, בין השאר, על-פי מחויבותן לערכים ליברלים-דמוקרטיים היא דוגמה טובה, גם אם לעתים בלתי עקבית, לפרמטר החדש הזה.

יש לומר, ישראל תמיד היתה תחת עינו הפקוחה של העולם, אפשר אפילו לומר שבצורה לא מידתית. אבל העין הזאת, לפחות מצד חברותיה למועדון הדמוקרטיות, עסקה במעשיה ולא במהותה. בעידן של קיטוב גלובלי הולך ומעמיק בין ליברלים לאנטי-ליברלים, ולאור המלחמה באוקראינה, עינה של קהילת המדינות הליברליות-דמוקטיות פקוחה וביקורתית יותר מתמיד.

עמיתיי לשעבר, שגרירי ישראל ברחבי העולם לדורותיהם, הבינו שהחברות במועדון הדמוקרטיות הליברליות היא נכס יקר. לא רק מבחינה תדמיתית, אלא מבחינה אסטרטגית ממש. זהו מועדון קטן, רק שלושים ומשהו מדינות מתוך כמעט מאתיים חברות באו"ם, אבל כוחו הכלכלי, המדיני והצבאי עצום. בעיני מדינות רבות שלא משתייכות אליו, יש לו גם מעמד של מצפן מוסרי ומודל לחיקוי. ישראל הצליחה לחסות בצילו של המועדון האקסקלוסיבי הזה בזכות לידתה כדמוקרטיה על-פי מגילת העצמאות ויכולתה לשמר את סממניה למרות מלחמות, כיבוש, טרור ועוד. היא בהחלט לא חברה אופיינית במועדון, אבל חברותיה העלימו עין. ואולם, אם תהיה פגיעה של ממש באושיות הדמוקרטיה וישראל תאמץ את המודל ההונגרי, היא צפויה לשלם על כך מחיר יקר. הונגריה (וגם פולין) נדחקה לשולי המועדון בדיוק בגלל אותן רפורמות שמתוכננות בישראל, והיא חווה לחצים כבדים מצד חברותיה לאיחוד האירופי. אלמלא הסרבול של האיחוד והצורך בקונצנזוס על כמעט כל החלטה, היא היתה כבר מוצאת עצמה תחת סנקציות כבדות או אפילו מושעית.

ישראל לא חברה באיחוד האירופי, אבל היא נהנית מרבים מהמנעמים שלו וכדאי שתיקח בחשבון שלא לעולם חוסן. במובנים רבים אנחנו הרבה יותר פגיעים מהונגריה ופולין משום שאנו מדינה קטנה במצב של סכסוך מתמשך וזקוקים לשותפים אסטרטגיים, למטריה דיפלומטית ולשותפים כלכליים כמו אוויר לנשימה. רוב רובה של המטריה הזאת נמצא במחנה הדמוקרטי. עוד בקדנציה הקודמת העדיף נתניהו לא פעם את חברתם של המנהיגים הפופוליסטים האי-ליברלים משום שהיא היתה ללא תנאי. הם לא בלבלו לו את המוח עם זכויות אדם ופתרון שתי המדינות. אלא שוולדימיר פוטין הוא כבר לא מישהו שנעים להיראות איתו בחברה מהוגנת, ז'איר בולסונארו ברח לפלורידה לאחר שהפסיד בבחירות בברזיל, וגם עתידו של תושב פלורידה אחר, דונלד טראמפ, לוט בערפל סמיך.

יריב לוין ושמחה רוטמן צריכים להבין שלרפורמה המשפטית שהם רוקחים יהיו השלכות הרבה מעבר למעמד בג"ץ או עתידו הפוליטי של אריה דרעי. על הכף מונח מקומה של ישראל בקהילת העמים. טוב יהיה שחסידי ה"עם לבדד ישכון" ייזהרו מפני מה שהם מייחלים לו. הגבול בין חברות במועדון הכי יוקרתי למוקצה מחמת מיאוס הרבה יותר דק משחושבים. ראש הממשלה עצמו צריך להבין שהצ'ק הפתוח שהוא נתן לשר המשפטים שלו ויו"ר ועדת החוקה בכנסת עתיד להפוך את התנהלותו הבינלאומית להרבה יותר קשה מבעבר ושארוחת הערב עם מקרון היתה רק ארוחת טעימות.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-9 בפברואר 2023.

הפוסט לתפריט של נתניהו ועמיתיו במערב נוסף סעיף חדש: אופי המשטר בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זו ההזדמנות השלישית שמקבלת משפחת לה-פן להתמודד בסיבוב השני של הבחירות לנשיאות צרפת. האב, ז'אן-מארי, עורר סנסציה ב-2002 כשעלה בדוחק לסיבוב השני, שם פגש את ז'אק שיראק, שידע לגייס סביבו קואליציה מקיר לקיר כדי לנצחו בנוק-אאוט מהדהד (82%-18%). חלפו 15 שנה והיורשת, מארין, הצליחה להתברג לסיבוב השני מול עמנואל מקרון הצעיר. חרדת הימין הקיצוני בשילוב עם עימות טלוויזיוני קטסטרופלי עבור לה-פן החזירו לקלפי את מה שהצרפתים מכנים "החזית הרפובליקאית", זו שקמה, משמאל ומימין, להגן על ערכי הרפובליקה. הניצחון היה שוב משכנע, אבל הפער הצטמצם באופן ניכר (66%-34%).

את חמש השנים האחרונות הקדישה לה-פן לבניית תדמית מתונה, נגישה ואימהית יותר. היא נהנתה מרוח גבית מכיוונים לא צפויים, כמו גל ההפגנות של "האפודים הצהובים", שביטאו את חוסר שביעות הרצון של חלקים נרחבים בחברה הצרפתית שמרגישים שקופים, בעיקר לנוכח נשיא שהצטייר כאליטיסט. היא רכבה היטב גם על כל המורכבויות הכלכליות והחברתיות שהביאה עמה מגפת הקורונה, וכמובן על גלי הפליטים המוסלמים לאירופה מהמזה"ת ומאפריקה.

לפני כמה חודשים הופיע על המגרש הפוליטי אריק זמור, יהודי מאלג'יריה שבאופן חד-צדדי הכריז על עצמו כמגן הגאווה הלאומית והמורשת הנוצרית של צרפת. כוכבו דעך באותה מהירות שהוא דרך, ומאיום של ממש על מנהיגותה של לה-פן במחנה הימין הלאומני הוא הפך לקוריוז שסיים הרחק מאחוריה. בדרך הלכו התבטאויותיו והקצינו, מה ששירת היטב את מאמציה להצטייר כמתונה יותר, ולמשוך אליה עוד ועוד מאוכזבים מכל הקשת הפוליטית.

בשבוע הבא תעלה לה-פן לקרב גומלין מול מקרון על נשיאות צרפת. הפעם, גם אם סיכוייו של הנשיא המכהן עדיין נראים טובים יותר, יש לו (וגם לנו) סיבות לדאגה. שני נתונים מיטיבים לספר את סיפור הסיבוב הראשון של בחירות 2022 בצרפת: כ-55% מהבוחרים נתנו את קולם למפלגות קיצון מימין ומשמאל, כלומר לשלוש מפלגות ימין קיצוני ולזו משמאל של ז'אן-לוק מלאנשון. מצד שני, שתי המפלגות המסורתיות, "הגדולות", אלה שחלקו ביניהן את הישיבה בארמון האליזה מאז יסד שארל דה-גול את הרפובליקה החמישית – מפלגת הימין המתון הקרויה כיום "הרפובליקאים" והמפלגה הסוציאליסטית – זכו ביחד רק בכ-6.5% מהקולות.

מקרון אחראי במידה רבה לשני הנתונים האלה. בשעה שהוא כבש בסערה את הבימה הפוליטית הצרפתית ב-2017, הוא גרם לרעידת אדמה של ממש, שהפכה את מפלגות המיינסטרים המסורתיות לעיי חורבות. מאז, שתי המפלגות המפוארות האלה מלקקות את פצעיהן והולכות מדחי אל דחי. הוסיפו לכך בחירה לא מוצלחת של מועמדים לנשיאות ואת המגמה הכלל-עולמית של ערעור מעמדן של מפלגות ממסד ותיקות, והרי לכם התוצאה. מקרון עצמו יצא מהסיבוב הראשון בשן ועין. נוכח תחזיות על קרב צמוד עד כדי שוויון מול לה-פן, פער של כמעט 5% נחשב הישג. לא כל 9,784,985 הצרפתים שבחרו בו מאוהבים בו. רחוק מזה. אבל נוכח התרסקות הזירה הפוליטית המוכרת ועלייתם המטאורית של מועמדי הקצוות, הם סתמו את האף וראו בו ברירת מחדל הכרחית על מנת לשמור על ארצם כפי שהם מכירים אותה.

את האסטרטגיה שלו לסיבוב השני ביסס מקרון בדיוק על התחושה הזאת, בשילוב עם ניסיון להחיות את אותה "חזית רפובליקאית", שהפכה לחמקמקה הרבה יותר. הוא קיבל את תמיכתן של רוב המפלגות שאינן ימין קיצוני כבר בליל הסיבוב הראשון, אבל מכולן, תמיכתו המרומזת של מלאנשון, מנהיג השמאל הרדיקלי וכוכב הסיבוב הראשון, שבינו לבין הסיבוב השני היה כפסע, כתובה על קרח. הנואם המבריק הזה, נצר למפלגה הסוציאליסטית, שפרש ממנה כדי להקים את השמאל של השמאל, הלך והקצין בדעותיו וכיום הוא תובע רפורמה בחוקה והקמתה של רפובליקה שישית המושתתת, בין השאר, על חלוקה מחדש של משאבי המדינה, שוויון חברתי, עידוד מגוון אתני והתרחקות מהאיחוד האירופי ומנאט"ו.

מלאנשון הוא פוליטיקאי כועס ועל כן הוא מושך אליו כמו מגנט בוחרים כועסים, וכאלה יש רבים. יש הרבה מן המשותף בין בוחרי לה-פן וזמור לבין בוחרי מלאנשון, לפחות אותו הנתח שלא מגיע אליהם מטעמים אידאולוגיים מובהקים. מסתבר שההפרדה בין שני המחנות האלה היא לא חומה בצורה, אלא יותר מסננת שמאפשרת מעבר מצד לצד. החשש של מקרון הוא שיותר ממחצית מבוחרי מלאנשון, שזכה ב-22% מהקולות, עלולים לפנות ללה-פן בסיבוב השני, או לא להצביע כלל. האסטרטגיה של לה-פן מכוונת במיוחד אל קהל זה. בוחרי הימין הקשה כבר נמצאים בכיסה, על כן הקו המנחה שלה יהיה "מאוכזבי מקרון התאחדו" והקמפיין שלה ינסה לפתות את אלה שמשמאל דווקא.

כישראלי וכיהודי אני לא יכול שלא להקדיש כמה שורות לתופעה של ההצבעה היהודית לזמור. השם לה-פן הצליח להרתיע כל השנים בוחרים יהודים בעלי דעות ימניות מאוד מלהצביע עבור האב או הבת, למעט מספרים שוליים. והנה הגיע מועמד בעל דעות זהות שאינו מוכתם בשם המאוס הזה ובתור בונוס – הוא אפילו יהודי! בעיני יהודים רבים, שנאתו למוסלמים מחפה על הגנתו התמוהה על משטר וישי או על דבריו מעוררי הקבס על קורבנות הפיגוע בטולוז, שכביכול לא נועדו להיות צרפתים אמיתיים משום שבחרו להיקבר בישראל. אין נתונים על דפוסי ההצבעה של יהודי צרפת, אבל מי שהיה קשוב לשיח שהתנהל ברשתות החברתיות מבין את גודל הבושה. בישראל הוא זכה לרוב מוחלט, לא פחות, בקרב מיעוט העולים שהלכו להצביע. הם אמנם רחוקים מלייצג את הקהילה היהודית בכללותה, אבל הכיוון ברור. האם עכשיו יאזרו אומץ ויעבירו את קולם ללה-פן? נחיה ונראה.

צרפת היא בעלת ברית חשובה לישראל, עם שותפויות בכמעט כל תחום בחיינו. משפחת לה-פן היתה תמיד מוחרמת על-ידי הממסד הישראלי, וטוב שכך. החרם הזה יעמוד בפני מבחן קשה אם לה-פן תיבחר. השאלה אם ישראל יכולה להחרים נשיאה של מעצמה כמו צרפת, כפי שעשתה עם יורג היידר האוסטרי בזמנו, מציבה דילמה דיפלומטית קשה ביותר, מה עוד שכדרכן של מפלגות ימין קיצוני במדינות אחרות ביבשת, גם זו של לה-פן מחזיקה בעמדות נוחות לישראל בסוגיות מסוימות. לשר החוץ, יאיר לפיד, נותר כרגע רק לייחל לניצחונו של ידידו מקרון, מה שיחסוך את הדילמה.

הימים שנותרו עד לסיבוב השני מבטיחים קרב סוער וצמוד. אני מקווה שאני לא שוגה באופטימיות יתרה אם אומר שאני מאמין שבסוף הסדר הקיים ימשך ומקרון יזכה בקדנציה נוספת. אבל אם חמש השנים הבאות לא יחזירו את מפלגות המיינסטרים למסלול של לידה מחדש, אז בבחירות הבאות ארמון האליזה ייפתח בפני נשיאה או נשיא ממפלגה קיצונית.

הפוסט צרפת ברגע הכרעה: לסתום שוב את האף או סדר פוליטי חדש? הופיע לראשונה ב-Mitvim.