השגריר בדימוס מיכאל הררי, עמית מדיניות במיתווים, במאמר על הפוטנציאל להעלאת היחסים בין ישראל ולבנון על מסלול יציב.

קראו את המאמר באתר מעריב

הפוסט הפוטנציאל להעלאת היחסים בין ישראל ולבנון על מסלול יציב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מלחמת "חרבות ברזל", וההתפתחויות הדרמטיות באזור ובזירה הבינלאומית, אינם מיטיבים עם מצרים. זו מתמודדת עם שורה ארוכה מאוד של אתגרים, שמצטברים להרבה סימני שאלה ביחס לטווח הזמן המתקדם.

מדובר ברצף, חסר תקדים למען האמת, מבחינתה של מצרים:

1. משבר כלכלי חמור שנמשך כבר מספר שנים, שהוחרף באופן משמעותי עקב המלחמה. אובדן ההכנסות מתעלת סואץ, לנוכח מהלכי החות'ים במיצרי באב אלמנדב, מהווה מכה קשה, ופתרון לא נראה באופק (למרות הצהרותיו הלוחמניות של הנשיא דונלד טראמפ). לסיוע הפיננסי החיצוני, אם ממדינות המפרץ או הסיוע האמריקאי מאז הסכם השלום, מחיר מדיני גובר ומכביד.

2. המשך המלחמה, ובדגש על רצועת עזה, וסירובה של ישראל למתווים שונים של הפסקת אש, ולא כל שכן מתווה מעשי של "היום שאחרי", מאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה של מצרים. סוגיית הטרנספר ("הריביירה האמריקאית"), שהוטלה לזירה ולמעשה עודנה שם, למרות אמירותיו של הנשיא טראמפ שלא מדובר בהגירה בכפייה, מדירים שינה מעיני המשטר בקהיר. "מקורות ערביים" עלומים דיווחו בימים האחרונים על הסכמה מצרית לכאורה לקלוט בסיני חצי מיליון פלסטינים, מה שגרר מיידית הכחשה כועסת מקהיר; וישראל מצידה כבר מקימה "מנהלת לעידוד הגירה מהרצועה".

3. המשטר החדש בסוריה, הנסמך על משנה אידיאולוגית אסלאמית-רדיקלית, מדאיג עד מאוד את המצרים, אף אם זה מגלה סימני פרגמטיות מעודדים. החשש המצרי מהתחזקותו, או שובו מחדש של האסלאם הפוליטי עמו הצליח משטר א-סיסי להתמודד בעקבות אירועי האביב הערבי, ממשי.

אין תמה על-כן, שקהיר התמהמהה ארוכות בטרם בירכה את אחמד א-שרע (מוחמד אל ג'ולאני), והשלימה עם מה שקורה כעת בדמשק. השתתפותו של א-שרע בפסגה הערבית בקהיר והפגישה עם הנשיא המצרי היו מחויבי המציאות, אולם לא הפחיתו את החששות בקהיר.

אגב, אירוח הפסגה הערבית בקהיר שיקף את מעמדה המרכזי של מצרים, אולם לא הסתיר את הפחת בו, ומעברו לכיוון המפרץ. היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה, אף אם החלטותיה התקבלו על דעתם וכלל המדינות, שיקף את המערך החדש של יחסי הכוחות בעולם הערבי.

4. החשש מן ההתפתחויות בסוריה מועצם לנוכח התחזקותה של טורקיה, ושאיפותיה לנצל את מערכת היחסים ההדוקה שלה עם א-שרע, כדי לחזק עוד יותר את מעמדה האזורי לכדי אולי "הגמוניה טורקית", שמאוד חביבה על רג'פ טאיפ ארדואן. מהלכיו בזירה הפנימית, שנועדו להבטיח לו המשך כהונה בניגוד למותר בחוקה (שאולי תשונה?) מבטיחים, כך נראה, שעידן ארדואן טרם הגיע לסיומו. קהיר משמרת את השיפור ביחסים עם אנקרה, שהושג בשנים האחרונות, אך כאמור עוקבת בדאגה אחר המדיניות הטורקית האזורית.

5. מבט מצרי דרומה ומערבה איננו מעודד, בלשון המעטה. המחלוקות עם אתיופיה (בדגש כמובן על סוגיית מי הנילוס), ההתפתחויות בסודאן, המשך הפיצול הפנימי בלוב ומעורבותם בזירה זו של שחקנים חיצוניים שאינם מקובלים על מצרים, מהווה אתגר של ממש וכאב ראש גדול.

משטר א-סיסי מתמודד אם-כן עם שורה ארוכה מאוד, כמעט חסרת תקדים, של אתגרים. לזכותה של מצרים עומדת תמיד חשיבותה העצומה ליציבות האזור ומעבר לו, ומעמדה המרכזי – המדיני, הצבאי, התרבותי – לעולם הערבי ולאזור בכלל.

אולם, וזה שונה מבעבר, האתגר מכיוונה של וושינגטון חדש ומאיים במיוחד. נכון הוא, שגם בעבר התגלעו מחלוקות ממשיות עם ארה"ב. זכורה תמיכתו, או נכונותו, של הנשיא ברק אובמה להשלים עם אתגר אסלאמי במצרים, אם יעלו "האחים המוסלמים" לשלטון, כפי שאכן קרה. א-סיסי, הצבא והמערכת הפוליטית הצליחו לחולל שינוי והשיבו את המושכות לידיהם לאחר שנה אחת של שלטון מוחמד מורסי. אולם בזמנו גם בישראל שררה חוסר שביעות רצון ממדיניות אמריקאית זו, שכאמור "תוקנה" לאחר שנה בלבד.

מה השתנה כעת? ובכן, אם מביטים על משולש היחסים ישראל-מצרים-ארה"ב התמונה המצטיירת מאוד מדאיגה מבחינתה של מצרים. לראשונה אולי היא מאותגרת על-ידי שתי הצלעות האחרות: ישראל מאיימת לדחוף את רצועת עזה לפתחה של קהיר, ואף מעבר לכך לסיני; הבית הלבן, כך נראה ובכך משוכנעים בקהיר, תומך בכך.

דבריו של סטיבן ויטקוף (בראיון הארוך והמאוד מעניין לטאקר קרלסון) ביחס למשבר הכלכלי במצרים וסימני השאלה שהעלה לגבי היכולת להכילו, מחריפים עוד יותר את התחושות בקהיר. אגב, וזה חשוב, ויטקוף התמקד אך ורק בקטאר, ובחיוב רב, כאשר דיבר ובהרחבה על ניסיונות התיווך מול רצועת עזה, מה ששב והמחיש את הפחת במעמדה של מצרים.

ומה באשר לישראל?

התחושה המדאיגה הינה, שבירושלים לא מפנימים די את מערכת הלחצים על מצרים, ואת האיום על האינטרסים החיוניים שלה, שאפשר וישליכו בהמשך הדרך על היחסים בין שתי המדינות.

כבר עתה, ולאורך כל המלחמה, שורר נתק בין המסדרונות המדיניים הבכירים – הנשיא וראש הממשלה. מערכת היחסים האינטנסיבית בין מערכות הביטחון נמשכת, כמו גם ניסיונות התיווך המצריים. אולם, וזה שונה וחמור מן העבר, דומה שבירושלים מוכנים לסכן את מערכת היחסים האסטרטגית הזו.

בין היתר, נערך בירושלים מסע הכפשה ביחס להפרות צבאיות מצריות, ושיח אודות הסכנות מהתעצמותו של הצבא המצרי. אמנם נשמעו הכחשות מקרב מערכת הביטחון בישראל ביחס להפרות, או למידת חומרתן, אולם הרושם שנוצר בציבור הרחב הינו של פחת בחשיבותו של השלום הישראלי-מצרי.

למדיניות הננקטת על-ידי הממשלה מאז ה-7 באוקטובר השלכות אזוריות משמעותיות וחמורות מאוד. ולענייננו – גם על שתי המדינות שחתמו עמנו הסכמי שלום – מצרים וירדן (ועליה בסיכום נפרד).

המאמר פורסם ב-27.3.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט מצרים נמצאת במצב פגיע וזה לא טוב לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השלטונות בסוריה האשימו את שרידי המשטר הישן בעימותים האלימים שהתרחשו במדינה וטענו ש"פעולות של יחידים" פגעו באזרחים. א־שרע הזהיר שכל מי שיפגע באזרחים ייענש בחומרה.

האתגר העומד בפני המשטר החדש נמצא בשלושה אזורים עיקריים: בצפון־מערב המדינה ובאזור החוף שוכן המיעוט העלאווי; בדרום־מזרח המדינה זהו המיעוט הדרוזי; ובצפון־מזרח נמצאים הכורדים. הם גם האתגר המורכב מכולם, בין השאר בגלל הזווית הטורקית. אנקרה השתלטה על שטחים בצפון סוריה ויצרה רצועה בשליטתה. במקביל, היא מעוניינת בהצלחתו של א־שרע כדי להבטיח את מערכת היחסים ההדוקה עימו.

מעניין במיוחד ההסכם שנחתם בין א־שרע ובין מנהיג ה־SDF הכורדי, מזלום עבדי. ההסכם קובע, בין השאר, שכל המוסדות האזרחיים והצבאיים בצפון־מזרח המדינה ישולבו בניהול המדינה הסורית, ושיוענקו זכויות חוקתיות לכורדים, שמצידם יסרבו ל"קריאות חלוקה" (שאיפות להתנתקות מהמדינה). ההסכם אמור להיכנס לתוקף תוך שנה. אנקרה הגיבה לו ב"אופטימיות זהירה".

לכך נוספו דיווחים על הסכם שנחתם בין הממשל לדרוזים במחוז סווידא. הדרוזים, ככלל, מבקשים להבטיח את ביטחונם תחת המשטר החדש, ומהותית אין להם אינטרס בהתפצלות מהמדינה. האיום מצד תומכי משטרו של אסד אינו מפתיע. השאלה המרכזית קשורה למעורבותה האפשרית של איראן. כך או כך, קיים חשש מפני היווצרות “המציאות העיראקית" שלאחר הפלת סדאם, בסוריה.

במקביל, כמובן, עומדים בעינם סימני השאלה בעניין א־שרע ומשנתו האסלאמית. ברור שדגם דמוקרטי מערבי איננו עומד לנגד עיניו. ברור גם שמשטר אסד, שפגע אנושות באסלאם הפוליטי במדינה, איננו עוד – ושכעת “האסלאם חזר למדינה". דמותו ומאפייניו, הפרגמטיים אם לאו, יתגבשו בעתיד הקרוב.

הפוסט הממשל הסורי במבחן: האינטרס הישראלי מול האתגר האזורי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנשיא עאון וראש הממשלה סלאם השמיעו בימים האחרונים מסרים שלא שמענו כמותם. סלאם הבהיר בנאומו בפרלמנט: “אנו רוצים מדינה שההחלטה על מלחמה ושלום תהיה בידה, שאינה מנהלת מנטליות תוקפנית אלא הגנתית”, והוסיף: “נפעל כדי להשיג את הנסיגה הישראלית לגבולות הבינלאומיים שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ב־1949”. הנשיא החרה החזיק אחריו ובריאיון נרחב לעיתון "אל־שרק אל־אווסט" הדגיש: “החלטות על מלחמה ושלום הינן בידי המדינה. לא נאפשר לאף אחד למלא תפקיד זה”.

ימים אחדים קודם לכן התקיימה הלווייתו של חסן נסראללה, חמישה חודשים לאחר הריגתו. ניתן היה לראות בה סגירת פרק היסטורי בדברי ימי הארגון. מאמר שהתפרסם בכתב העת NEW LINE MAGAZINE מאת כותב שיעי המחיש באופן מרתק את התחושה בעדה השיעית, שאותה כינה “הקתולים של העולם המוסלמי”. הכותב תיאר כיצד לקחה אותו אמו ב־1997, בהיותו ילד, לחזות בביקורו של האפיפיור בלבנון, במעין גזירה שווה עם הלווייתו של נסראללה, “הקדוש” של העדה השיעית. הוא התייחס בגלוי לחולשת הארגון, שאיבד את הנהגתו ואת כוחו הצבאי, ובזלזול מסוים להנהגה החדשה.

מבחינת ישראל, מדובר בתחילתו של תהליך שבו היא רצתה שנים רבות. כוחות צה”ל נסוגו מלבנון בהתאם להסכם הפסקת האש, להוציא חמש נקודות בקרבת הגבול. הזהירות וסימני השאלה בירושלים בעניין יכולתה של ממשלת לבנון ליישם במלואה את החלטה 1701, ולפרוק את חיזבאללה מנשקו, מובנים.

הארגון נחלש מאוד, אולם לא נעלם מהזירה הלבנונית. עם זאת, הנשיא וראש הממשלה בלבנון מזהים את שעת הכושר, ואינם מסתירים את כוונתם לנצלה ולהעביר את מושכות השליטה לידיהם. הם נהנים מתמיכה משמעותית מצד שחקנים חיצוניים כארצות הברית, צרפת וסעודיה, ומצד הציבור הרחב שקצה נפשו במשבר הכלכלי החמור ובמעורבותה של לבנון במלחמות לא לה.

המדיניות הישראלית המתבקשת חייבת לגלות בגרות, אורך רוח ואף נטילת סיכונים מחושבים, שלא יפגעו במאמצים הלבנוניים לייצב את המדינה. הקדנציה של הממשלה אומנם קצרה מאוד, כשנה, עד הבחירות לפרלמנט ב־2026, אבל כהונת הנשיא נמשכת שש שנים.

הנסיבות הפנים־לבנוניות והאזוריות מספקות מרחב תמרון ופעולה, אומנם לא בלתי מוגבל, לממשל הלבנוני. הקשיים רבים, אבל מדובר בפוטנציאל נדיר, שישראל חייבת לאפשר את מיצויו. ראוי שהיא תימנע ממהלכים שיביכו את הממשל החדש או את הציבור הלבנוני – מטס חיל האוויר בעת הלווייתו של נסראללה, למשל, לא היה נחוץ כדי להזכיר את עליונותה הצבאית של ישראל. ההישג הצבאי סיפק הזדמנות להישג מדיני. חבל לפספס אותה.

המאמר פורסם ב-10.3.25 באתר מעריב.

הפוסט פשוט אל תפריעו: לבנון משנה את פניה – ישראל צריכה לתת לזה לקרו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תחושות הלחץ בשתי המדינות המרכזיות שהוזכרו במפורש בוושינגטון קשות במיוחד. הנשיא סיסי דחה את ביקורו המתוכנן בוושינגטון (סביר שהוא מעדיף להגיע לבית הלבן מצויד בעמדה ערבית אחידה), והתקשורת המצרית הסירה את הכפפות ומתחה ביקורת על טראמפ, אף כי בנימה מבוקרת. כלפי ראש הממשלה נתניהו הביקורת במצרים חריפה הרבה יותר. בקהיר הופתעו כנראה מדברי השגריר לייטר, שלפיהם מצרים מבצעת “הפרות רציניות" בהסכם השלום, כמו גם מדיווחים ברוח זו בתקשורת הישראלית.

מעניינת וחריגה לא פחות ההבהרה שפורסמה על ידי מערכת הביטחון בישראל, שלפיה הפרסומים שנפוצו בשבועות האחרונים ברשתות החברתיות ובתקשורת וטענו כי צבא מצרים נערך בכוחות מוגברים בסיני באופן שמפר את הסכם השלום, אינם נכונים. הפרסומים שמצביעים על כך שוושינגטון עשויה להשתמש בסיוע הכלכלי למצרים כדי ללחוץ עליה נתפסים כדבר שעלול לערער את היציבות במדינה ואת שלטונו של סיסי, ולשחק לידי האחים המוסלמים.

בירדן התחושות קשות לא פחות, לבטח לאחר ביקורו של המלך בוושינגטון והחזרה של טראמפ בפומבי על רעיונות “הריביירה האמריקאית" בעזה. עמאן חשה השפלה, בעיקר כשהמלך שמר בוושינגטון על נימה מאופקת ודיפלומטית כמיטב יכולתו. מבחינת הממלכה ההאשמית, רעיונות מעין אלו מהווים איום קיומי על המדינה. מרוואן מעשר, לשעבר שר החוץ הירדני, הגדיר זאת היטב במאמר שכותרתו “טראמפ צריך לדעת שאיומים קיומיים אינם מובילים לעסקה".

דבריו של טראמפ ל־FOX NEWS, שלפיהם הוא סבור שמדובר ב"תוכנית טובה", אולם “אני לא הולך לכפות את זה. אני פשוט אמתין, ואמליץ על זה", עשויים אולי לשדר מסר מרגיע, אולם לבטח לא השקיטו את החששות בשתי המדינות.

כאמור, טרם ברור כיצד תנוסח התשובה הערבית. משלל דיווחים והערכות נראה שהיא תציג תוכנית מקיפה לשיקום עזה, בלי שיהיה צורך לפנות קודם לכן את התושבים, תוך מציאת נוסחה שלא תכלול את הישארות חמאס בשלטון. נקודה זו מייצרת קושי לא מבוטל לנוכח העובדה שחמאס נותר בשטח עם שליטה שהיקפה לא ברור אומנם, אולם בהחלט קיים, ולכן יהיה הכרח בהסכמתו. מצד שני, עומדת בעינה התנגדותה של ישראל להכללתה של הרשות הפלסטינית בשלטון בעזה.

מדינת המפתח בתהליך גיבוש העמדה הערבית היא סעודיה. השאלה היא כיצד סעודיה תתמרן בין התנגדותה לטרנספר וחובתה ל"סולידריות הערבית והפלסטינית", במיוחד כשזו מתמקדת באינטרסים החיוניים של שתי מדינות ערביות מרכזיות, מצרים וירדן, ובין מערכת היחסים שלה עם ממשל טראמפ. ריאד זוכה למעמד מרכזי בוושינגטון, שהומחש היטב בבחירתה של ריאד לארח את השיחות האמריקאיות־רוסיות בנושא המלחמה באוקראינה (בתקשורת הערבית היו שהקבילו את המפגש הזה לוועידת יאלטה בתום מלחמת העולם השנייה).

רעיונות הטרנספר של טראמפ התקבלו בהתלהבות מצד הממשלה בישראל, ובהסכמה מצד רוב גורמי האופוזיציה. מעבר לכשל המוסרי המובהק, ישראל חייבת להביא בחשבון את ההשלכות החמורות על מצרים וירדן. מהלכים שנתפסים כמאיימים על אינטרסים חיוניים ראשונים במעלה, סופם לייצר סדקים באמון ובמידת הנכסיות של הסכמי השלום עם ישראל.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר MSN.

הפוסט מענה ערבי לטראמפ: תוכנית שיקום עזה ללא טרנספר או חמאס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הטריגר העיקרי לכינוס היו רעיונותיו של הנשיא דונלד טראמפ בדבר "הריביירה האמריקאית" ברצועת עזה והעברת התושבים ליעדים אחרים. מלך ירדן, שביקר בוושינגטון, זכה לשמוע את טראמפ חוזר על הדברים, כולל בפומבי לצדו. הנשיא המצרי החליט מצדו לדחות את ביקורו המתוכנן בוושינגטון.

החלטות הפסגה

ראוי לשים לב למספר נקודות עיקריות בהחלטותיה של הפסגה:

1. סוגיית הטרנספר מרצועת עזה. הודגשה ההתנגדות הערבית הקולקטיבית, ובאופן חד-משמעי, לכל סוג של הוצאת הפלסטינים מהרצועה. מהלך מעין זה מנוגד לחוק הבינלאומי ומהווה פשע נגד האנושות וטיהור אתני. הפסגה הזהירה, שניסיונות לגרום ליציאת הפלסטינים מעזה או מהלכי סיפוח, יובילו את האזור ל"שלב חדש של סכסוכים, פגיעה ביציבות והרחבת הסכסוך באופן שיכלול מדינות נוספות באזור, ויהווה איום ברור ליסודות השלום באזור".

2. קריאה ליישום כל שלביה של הפסקת האש, ונסיגה ישראלית מלאה מהרצועה, כולל ציר פילדלפי. גינוי תקיף להפסקת העברתו של הסיוע ההומניטרי לרצועה, ולשימוש ב"נשק ההרעבה".

3. הקמתה של "ועדה לניהול רצועת עזה תחת המטריה של הממשלה הפלסטינית", שתורכב מאנשי מקצוע מעזה, לתקופת מעבר עד שהרשות הפלסטינית תוכל לשוב ולשלוט ברצועה. מצרים וירדן מוכנות לאמן את כוחות המשטרה הפלסטינית כדי שתוכל לבצע את משימותיה. פסקה נפרדת עוסקת בפירוט ברפורמות הנדרשות בהנהגה הפלסטינית, וקיומן של בחירות "בהקדם האפשרי כאשר הנסיבות יאפשרו אותן".

4. קריאה למועצת-הביטחון להקים "כוח בינ"ל לשמירה על שלומם של העם הפלסטיני והעם הישראלי בגדה המערבית ובעזה".

5. הדגשת הבחירה האסטרטגית בשלום צודק וכולל באזור. הפסגה שבה ומזכירה את העקרונות המוכרים, כולל היוזמה הערבית מ-2002 תוך הדגשת "המחויבות הערבית לפתרון כלל גורמי הסכסוכים באזור כדי להשיג שלום ודו קיום, וכינון יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל המדינות באזור". כמו כן, דחייתם של כל ביטויי הטרור, הקיצוניות והאלימות, שמזעזעים את היציבות באזור, ומנוגדים לכל העקרונות ההומניים והחוק הבינ"ל.

6. שתי פסקאות נפרדות מתייחסות למצב בלבנון ובסוריה, וקוראות לישראל לסגת משטחיהן, ליישם את החלטה 1701 ואת הסכם ההפרדה מ-1974.

הערות ראשוניות ביחס להחלטות הפסגה

א. ברור לחלוטין, שמה שהביא לכינוסה המהיר הם דבריו של הנשיא טראמפ ביחס לטרנספר מעזה, הזכרתן במפורש של מצרים וירדן כיעדים אפשריים, והשתלבותם של הרעיונות הלו בנרטיב העכשווי סביב המלחמה.

השאלה המרכזית בהקשר זה עומדת בעינה: האם יצליח הקולקטיב הערבי, שכידוע נחלש עד מאוד מאז האביב הערבי, לאחד את שורותיו ולגבש עמדה אסרטיבית דיה, שתשפיע על וושינגטון?

היעדרם של מנהיגי סעודיה והאמירויות מן הפסגה בקהיר לא פוגע בעמדה הערבית הקיבוצית, ולזכותם יש להזכיר את פסגת ההכנה המצומצמת שהתקיימה לפני כן בריאד, אולם לשם מראית העין לפחות עדיף היה שינכחו.

ב. שאלת הגורם שינהל וישלוט בהמשך בעזה, הוכרעה לטובת הרשות הפלסטינית. זה איננו מפתיע, שכן למרות הביקורת כלפי אבו מאזן – אין חלופה ל"כתובת הפלסטינית הלגיטימית והמוכרת על-ידי הקהילה הבינ"ל".

חמאס כלל לא הוזכר בשמו, אולם סביר לגמרי שיצטרך להסכים לכך על-מנת שניתן יהיה ליישם זאת. זאת ועוד, אין התייחסות לשאלת פירוקו של חמאס מנשקו, או לפירוז הרצועה, תנאי מוקדם אמריקאי וישראלי. אין זה מפתיע שבחמאס הגיבו בחיוב להחלטות הפסגה.

ג. להחלטות הפסגה צורפה תוכנית מפורטת מאוד שמצרים הכינה, לשיקום הרצועה. התוכנית, בת 91 עמודים, כוללת שלושה שלבים שעלותם מוערכת ב-53 מיליארד דולר. מאליו מובן, שניתן יהיה לדון ברצינות בתוכנית זו רק לאחר שייושבו המחלוקות בסוגיות הקשות – סיום המלחמה ונסיגת צה"ל מהרצועה, גורלו ומעמדו של חמאס ועוד. המצרים, מכל מקום, קראו לכינוסה של ועידה בינ"ל שתדון בתוכניות השיקום בקרוב.

ד. כדאי לשים לב לנסיגה בעמדה הערבית בסוגיית כוח בינ"ל ברצועה. אם בעבר ניתן היה להשתעשע ברעיון של כוח ערבי, או כוח מעין זה שישתלב בכלל כוח בינ"ל, הרי שכעת מדובר בכוח בינ"ל על בסיס החלטה של מועצת הביטחון, שמיועד להגן על שני העמים בגדה וברצועה(!). ברור לגמרי, שנרטיב הטרנספר והסיפוח בישראל גרם לשינוי בעמדה הערבית.

ה. ראוי לשים לב (לחומרה) לנאמר בנקודה הראשונה לעיל בדבר האיום על יציבות האזור ו"האפשרות להרחבת הסכסוך למדינות אחרות באזור". בעינה עומדת התהייה למה הכוונה, אולם סדקים באמון בין ישראל למצרים וירדן, ותחושת האיום הקיומי, במיוחד בירדן עקב רעיונות טראמפ, עומדים ברקע.

ו. בה בעת, הקולקטיב הערבי שב ומציע את היוזמה הערבית מבית המדרש הסעודי מ-2002, ואף מציע "נוסחת נורמליזציה" במילים הבאות: "יחסים טבעיים שמבוססים על שיתוף-פעולה בין כל מדינות האזור", כמובן בהינתן פתרון שתי המדינות.

ז. החלטות הפסגה מופנות בראש ובראשונה לבית הלבן. התקווה הערבית הינה, שהנשיא טראמפ ישקלל ויפנים את אחדות השורה הערבית ביחס ל"רעיונות הריביירה", וילחץ על ישראל לאמץ מדיניות קונסטרוקטיבית יותר, לאחר 15 חודשי מלחמה. מאליו ברור, שלמרות ההתמקדות בוושינגטון, גם הן עוקבות אחר הסדר העולמי המשתנה לעיני כולנו. חשוב מאד לעקוב אחר ההשלכות לכך בטווח הזמן הקרוב והבינוני.

ח. ומה ביחס לישראל? ובכן, מבטה מופנה, יותר בעבר, לעבר וושינגטון והבית הלבן. אולם, בשונה מבעבר, מרחב התמרון שלה שם פחות מרווח, למרות קרבת העמדות, כולל "הרעיונות היצירתיים", בין שני הממשלים.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם תצליח הפסגה הערבית להתמודד עם רעיונותיו של טראמפ? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בלבנון יהיה כעת בעל בית, לאחר יותר משנתיים שבהן לא צלחו הניסיונות לבחור נשיא חדש למדינה. עאון נתמך על ידי הציר הבינלאומי המתנגד לאיראן (ובעיקר על ידי ארצות הברית, ערב הסעודית וצרפת) ומגיע מתוך הממסד הצבאי שאמון על יישום הפסקת האש עם ישראל. אלו הן בשורות טובות, אך מימוש הפוטנציאל שבהן תלוי רבות באופן שבו תתנהל ישראל.

להמשיך להחליש את חיזבאללה

בשנה החולפת ישראל הכתה את חיזבאללה. הפעלת הכוח שלה בלבנון בקיץ-סתיו 2024 הביאה את הארגון – בסיוע מאמצי התיווך האמריקאיים – להסכים בחודש נובמבר להפסקת אש של 60 יום, ובכך לוותר על התחייבותו להמשיך בלחימה כל עוד ישראל מוסיפה להילחם בחמאס בעזה. היחלשות הארגון גם נתנה את האות למהלך המוצלח של האופוזיציה הסורית להפלת שלטון אסד, בעל בריתם של חיזבאללה ואיראן.

הפסקת האש עם חיזבאללה היא בין ההישגים המדיניים היחידים שישראל הצליחה להשיג מאז מתקפת הטרור של חמאס ב-7 באוקטובר, וחשיבותה רבה. מאז כניסתה של הפסקת האש לתוקף, חדל כמעט לחלוטין ירי הטילים על יישובי הצפון. אף שרבים מתושבי הצפון עדיין אינם מרגישים בטוחים דיים לחזור לביתם, סקרי דעת קהל מעידים שרוב בציבור הישראלי תומך בהפסקת האש. תמיכה זו ניכרת גם מצד מדינות האזור ובעלות בריתה של ישראל במערב.

האינטרס הישראלי צריך להיות להפוך את ההפוגה הזמנית בלחימה לקבועה, ולממש את ההזדמנויות שהיא יוצרת – ובהן החלשת חיזבאללה בזירה הפנים-לבנונית ושינוי הדרגתי באופי היחסים בין ישראל ללבנון. ואולם, ככל שסיום 60 ימי הפסקת האש מתקרב, מתרבים הספקות לגבי מחויבותה של ישראל להסכמות שהושגו ולסיום הלחימה בגזרה הצפונית. על ישראל לפעול בחוכמה, גם בזירה הצבאית וגם בזו המדינית, באופן שישרת בצורה מיטבית את יעדיה האסטרטגיים לאורך זמן.

זמזומים מעל ביירות

למרות שחיזבאללה הובס (בסבב הזה) על ידי ישראל, הוא טרם הובס בזירה הפנימית ופועל לנסות לשמר את נכסיו ומעמדו. חיזבאללה הוא מייצג אותנטי של חלקים משמעותיים מהציבור הלבנוני, והדבר בא לידי ביטוי גם בפרלמנט הלבנוני, שבו לארגון יש נציגים והשפעה. סקר של מכון אמריקאי מראשית 2024 הראה ש-93% מן השיעים במדינה – כרבע מאוכלוסיית לבנון – החזיקו בזמנו בדעה חיובית על חיזבאללה. לקראת הבחירות לנשיאות, המועמד המועדף על חיזבאללה בחר לפרוש מהמרוץ ולהכריז על תמיכה בעאון, מחשש לתבוסה אפשרית שתעיד על חולשת הארגון.

מנגד, מתנגדי חיזבאללה בלבנון מזהים שעת כושר לשנות את מאזן הכוחות, ופעלו בהצלחה מאז כינון הפסקת האש לבחור נשיא חדש למדינה. בעיניהם, מדובר היה בהזדמנות ליצור הנהגה חדשה, שמתנגדת לחיזבאללה ומקורבת למערב ולמדינות ערב המתונות. לישראל, למרות עוצמתה הצבאית, אין יכולת השפעה משמעותית על הזירה הפנים לבנונית, ועליה להימנע ממהלכים שיציירו אותה – כפי שכבר קרה בשנות ה-80 – כמי שמנסה להכתיב תהליכים ולהמליך מלכים שם.

עם זאת, מהלכיה של ישראל בהחלט יוצרים הקשר שמשפיע על התפתחויות הפנים בלבנון. בעבר זכה חיזבאללה לתמיכה גם מעבר לבני העדה השיעית במדינה, משהצטייר כמגן הריבונות הלבנונית הרמוסה מפני ישראל רבת העוצמה. ישראל צריכה כעת להפעיל את כוחה הצבאי בזהירות, כדי שלא להגביר מחדש את התמיכה הדועכת בחיזבאללה ברחוב הלבנוני.

יש לצמצם את טביעת הרגל הצבאית של ישראל בלבנון, לרבות טיסות של כלי טיס המזמזמים – על פי דיווחים מלבנון – מעל ביירות, ולהימנע ככל שניתן מעימותים עם חיילי צבא לבנון. אלה אמורים – לפי הסכם הפסקת האש – למלא תפקיד מרכזי בהחלפת חיזבאללה, ולישראל יש אינטרס להעצים אותם. ברמה הטקטית, המשך הפגיעה של צה"ל בצבא לבנון צפוי להחליש את נכונותו להתעמת עם חיזבאללה. ואילו ברמה האסטרטגית, המשך הפגיעה עלול להחליש את מעמדו של ג'וזף עאון, עת יעבור מתפקיד הרמטכ"ל לכס הנשיא.

לקחי מלחמת לבנון הראשונה

בלבנון מתלוננים על הפרות חוזרות ונשנות של הפסקת האש מצד ישראל ומדווחים על יותר מאלף הפרות שכאלו מאז סוף נובמבר. הדבר מעורר כעס, מצטייר כפעילות ישראלית דורסנית שפוגעת ללא צורך באזרחים, ומקשה על יצירת מנגנונים שיאפשרו קידום אינטרסים משותפים לשתי המדינות. על ישראל להפסיק את ההפרות הללו, בכפוף לזכות ההגדרה העצמית המוזכרת בהסכם הפסקת האש, ולעצור את ההרס השיטתי שהיא זורעת בכפרים שכבשה בדרום לבנון.

המשך ההתנהלות הישראלית הנוכחית הוא קרקע פורייה לתמיכה בחיזבאללה. הוא גם יוצר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון, שעשויים להיות בני שיח חשובים בניסיונות עתידיים להגיע להסכמות על סימון הגבול היבשתי בין המדינות ולהגדיר מחדש את אופי היחסים ביניהן.

ישראל צריכה ללמוד מחוויית מלחמת לבנון הראשונה. ההישגים הצבאיים המהירים שלה כורסמו אט אט נוכח המצב הפנימי בלבנון. את מקומו של הכוח הפלסטיני שהוגלה בזמנו לתוניסיה תפס כוח חזק עוד יותר, חיזבאללה, שהפך לבעיה אסטרטגית, בין היתר, נוכח הקשר שלו עם איראן. אל לנו להסתנוור מן ההישג הצבאי קצר הטווח שהושג לאחרונה. לבנון היא מדינה מורכבת וקשה להשפעה, אך תוצאות המלחמה כבר הניעו בה מהלכים פנימיים שעשויים לעלות בקנה אחד עם האינטרסים של ישראל.

על ישראל להימנע כעת מגרימת נזק ופגיעה בתהליך הפנימי בלבנון, להביע מחויבות למימוש הפסקת האש – כולל נסיגת צה"ל מדרום לבנון, להצהיר על רצונה בעתיד של שלום עם מדינת לבנון ולהשקיע מבחינה מדינית בהרחבת התיאום וערוצי הקשר עמה, בסיוע גורמים בינלאומיים דוגמת האו"ם, ארה"ב, צרפת ומדינות המפרץ. הדבר חשוב עוד יותר לאור השינויים הדרמטיים שמתחוללים בסוריה, שישפיעו בשנים הקרובות על עתיד האזור כולו.

שימוש מוגזם ומתמשך של ישראל בכוחה הצבאי מול לבנון עלול להביא לקריסה קרובה של הפסקת האש, להרחיק מתושבי הצפון את החזרה לביתם, להוביל לפגיעה נוספת בחיילי צה"ל, לחזק את חיזבאללה, להגביר עוינות כלפי ישראל בקרב גורמים מתונים בלבנון ולהעלים את ההישג הצבאי המרשים של ישראל. ישראל נדרשת כעת לפעול בחוכמה, מבחינה מדינית וצבאית, ולא לתת להזדמנות הלבנונית לחמוק. את הפסקת האש יש לממש, לשמר ולהפוך לקבועה.

המאמר נכתב על-ידי ד"ר אהוד ערן, ד"ר נמרוד גורן והשגריר בדימוס מיכאל הררי, ופורסם ב-16.1.25 באתר הארץ.

הפוסט בלי הפרות ובלי התערבות בפוליטיקה הפנימית: הפסקת אש בצפון היא אינטרס ישראלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קריסתו של משטר אסד בסוריה הציבה את טורקיה בעמדה אטרקטיבית, שיכולה להשפיע על דמותו של המשטר בדמשק, כמו גם על מפת יחסי הכוחות האזורית. אנקרה הפשילה שרוולים מייד עם כניסתו של אבו מוחמד אל-ג'ולאני וכוחותיו לדמשק.

שר-החוץ הטורקי פידאן וראש המודיעין קאלין ביקרו בדמשק והמחישו את האווירה החמימה והקרובה השוררת בין שני הצדדים. אנקרה הביעה נכונות לסייע לייצוב התהליך הפוליטי הסבוך בסוריה, כמו גם במכלול התחומים האזרחיים, וכאמור גם בתחום האנרגיה.

שר התחבורה הטורקי ציין (24.12) כי טורקיה מתכוונת לחתום על הסכם לתיחום המים הכלכליים בין שתי המדינות. עמיתו, שר האנרגיה הטורקי, הבהיר, שיש להמתין קודם להקמתה של "רשות שלטונית" בסוריה, אולם הסכם ימי בין שתי המדינות הינו לבטח על סדר היום.

משלחת של בכירים ממגזר האנרגיה צפויה להגיע בימים הקרובים לדמשק לבחון כיצד ניתן לסייע למדינה בתחום האנרגיה. כאמור, מעבר לסיוע הרב שסוריה צריכה בתחום התשתיות, המציאות החדשה פותחת אופקים חדשים לטורקיה, להם עשויות להיות השלכות אזוריות לא מבוטלות.

במה דברים אמורים?

1. הסכם לתיחום המים הכלכליים (EEZ) בין טורקיה וסוריה ישפיע באופן ישיר על שני שחקנים מרכזיים – יוון וקפריסין. מערכת היחסים בין אנקרה ואתונה מתאפיינת אמנם בשנים האחרונות באווירה נינוחה יותר, אולם סוגיית המים הכלכליים ביניהן סבוכה ביותר, וטרם נפתרה.

הסכם טורקי-סורי ישליך מיידית על יוון, בדומה להסכם הטורקי-לובי ב-2019, וסביר שיעכיר את האווירה ביניהן. רה"מ היווני צוטט, שהסכם טורקי-סורי הינו "סיוט עבור ההלניזם" באזור. היוונים כבר העלו את הסוגייה במוסדות האיחוד האירופי בריסל, והאופוזיציה באתונה משתמשת כבר בכך כדי לעקוץ את הממשלה.

2. ההשלכות על קפריסין, והסכסוך הלא פתור באי בעל החשיבות האסטרטגית, ברורות וחריפות לא פחות. יש להניח, שהסכם סורי-טורקי יתייחס גם לחלק הטורקי בקפריסין מהלך זה, לפחות בראיה הטורקית, עשוי לחזק את מעמדה העצמאי של "הרפובליקה של צפון קפריסין", שכידוע לא מוכרת על ידי אף מדינה, למעט טורקיה.

3. הזווית הלבנונית רלוונטית וחשובה גם-כן. כזכור, מייד לאחר החתימה על ההסכם הימי בין ישראל ולבנון, פנתה זו האחרונה לסוריה בניסיון לקדם הסכם דומה עימה. משטר אסד דחה זאת על הסף.

הסכם סורי-טורקי עשוי לפתוח את הדלת, בעידוד טורקי כמובן, גם להסכם לבנוני-סורי, באופן שיפתח פתח למגוון אפשרויות לשיתוף-פעולה, היה ויימצא גז במים הכלכליים הלבנוניים.

זה לא בהכרח שלילי עבור לבנון, אולם כאמור יש לכך השלכות אזוריות לא מבוטלות. ראוי להזכיר, שהלבנונים נמנעו לאשרר בזמנו הסכם ימי שנחתם עם קפריסין, בעיקר בשל לחץ טורקי עליהם.

4. זווית מרתקת נוספת נוגעת לצינור הגז הערבי. מדובר בפרויקט אזורי מעניין וחשוב, שאמנם לא הגיע למיצוי מלא של הפוטנציאל שבו. צינור זה עובר בין מצרים, ירדן וסוריה, ובזמנו עלה לכותרות כאשר נעשה ניסיון לסייע אנרגטית ללבנון, באמצעות הזרמת גז אליה דרך צינור זה. זה לא הצליח, הן מסיבות טכניות, אולם בעיקר עקב הסנקציות על משטר אסד וההתנגדות האמריקאית להחריג מהלך זה מהן.

זירה סורית יציבה, אם וכאשר, עשויה, על פני הדברים, לאפשר את החייאתו של צינור זה, כולל חיבורו לטורקיה באופן שייתר פרויקטים יומרניים אחרים, כמו ה-East Med Pipeline (שאמנם נדחק כבר הצידה עוד קודם וללא קשר להתפתחויות הנוכחיות).

חשוב להבהיר שמדובר בצעדים, או הצהרת כוונות, ראשוניים, שהיתכנותם תלויה בגיבוש שלטון מרכזי בסוריה, תהליך מורכב וסבוך מאוד, כמו גם בהתנהלות טורקית מושכלת. אולם, מדובר לבטח בהזדמנות אסטרטגית שעשויה להציב את טורקיה בנקודה מרתקת, שיכולה לפתוח בפניה אפשרויות לחיזוק מעמדה האזורי. כזכור, טורקיה נעדרה בשנים האחרונות מן הארכיטקטורה האזורית שנבנתה, שבמידה לא מבוטלת נועדה להחליש את מעמדה ואת הקלפים בידיה מול מזרח הים-התיכון.

ומה באשר לישראל?

ובכן, ישראל השכילה לנצל את גילויי הגז הטבעי במימיה הכלכליים הן במישור האנרגטי – עבור המשק המקומי, כמו גם לייצוא – והן במישור האסטרטגי-אזורי. קריסת משטרו של בשאר אסד וההזדמנויות שנפתחו בפני אנקרה יחייבו את ישראל לבחון לעומק ובשום שכל את מערכת היחסים שלה עם טורקיה. בעינו יעמוד האתגר האם ניתן יהיה לקרב את "העניין המשותף" ביניהן ביחס לסוריה לכדי "אינטרס משותף".

חשוב לזכור, שבידי ישראל קלפים ראויים, ובראשם מערכת היחסים ההדוקה והאסטרטגית, שנבנתה בשנים האחרונות, עם יוון וקפריסין. האופן בו תנוהל (תסתיים?) המלחמה בעזה, ובחזית הלבנונית, ישליך כמובן גם על הזירה הסורית.

המאמר פורסם ב-5.1.2025 באתר זמן ישראל.

הפוסט קריסת משטר אסד מייצרת גלי הדף אזוריים גם במפת האנרגיה במזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אנקרה ניסתה בשנה האחרונה לנרמל את יחסיה עם משטר אסד, לאחר שנדמה היה כאילו ייצב את מעמדו, בתקווה שניתן יהיה להשיב פליטים סורים למדינתם. במקביל, טורקיה שימרה את תמיכתה במורדים בסוריה ובגורמים נוספים שאותם טיפחה במהלך שנות המלחמה, כקלף מיקוח מול המשטר וכדי לשמר את הלחץ על הכורדים.

קריסתו המהירה של משטר אסד הפתיעה את המורדים, כמו גם את טורקיה. אולם ביום למחרת ניצבה אנקרה בעמדה נוחה מול הממשל החדש בדמשק. טורקיה מצטיירת כעת כמי שיכולה להשפיע על דמות המשטר בסוריה, באופן שיסייע לשמור על האינטרסים שלה ויחזק את מעמדה האזורי. שר החוץ הטורקי פידאן חש לדמשק לפגוש את א־שרע (אל־ג’ולאני), וקשה היה לפספס את החמימות בין השניים.

הפוסט אהבה בלתי אפשרית? קריסת משטר אסד יצרה אינטרס משותף לטורקיה וישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנקודת הזמן הנוכחית בולטות שתי תפיסות שונות. הצד הלבנוני מפרש את הפסקת האש במונחי חזרה להחלטה 1701, אומנם בנסיבות אחרות מאלו של 2006. כעת, מדובר במכה ניצחת שספג חיזבאללה, מכה שכבר מקרינה על הזירה הפנימית בלבנון. ניכר מאמץ אסרטיבי יותר לבחירת נשיא שאיננו מוכתב על ידי חיזבאללה. בעדה השיעית מדווח על קולות אופוזיציוניים לארגון, שיש לראות אם וכיצד יתפתחו.

מבחינת ישראל, מדובר אומנם בחזרה לנוסחת 1701, אבל החשיבה הישראלית רחוקה מזו של 2006 ונשענת הרבה פחות על הכלה. קריסת משטר אסד בסוריה מתווספת לכך. התמונה בדמשק איננה ברורה דיה, אבל השלכותיה על לבנון, איראן והאזור כולו משמעותיות וכבר ניכרות. מבחינה זו, השאלה מה יקרה ביום ה־61 להפסקת האש בלבנון מקבלת משמעות מיוחדת. חשוב לשים לב בעניין לשני מועדים חשובים: ישיבת הפרלמנט הלבנוני לבחירת נשיא ב־9 בינואר, וכניסתו של הנשיא טראמפ לבית הלבן ב־20 בינואר.

השאלה הקריטית היא, האם הזירה הפוליטית והחברתית בלבנון תצליח לגייס את תעצומות הנפש הנדרשות ותפעל בהצלחה ליישומו של תהליך סבוך ומורכב של חיזוק העצמאות של מוסדות המדינה? ובמקביל, האם לישראל יש אורך הרוח וההבנה המספיקים כדי לאפשר לתהליך זה לקרום עור וגידים?

ישראל חייבת להגדיר היטב את יעדיה האסטרטגיים מול הזירה הלבנונית. בה בעת, שומה עליה לאמץ איפוק באופן שלא יפגע, בטרם עת, בסיכויים לקיום תהליכים פנים־לבנוניים שמשרתים באופן ישיר את האינטרסים של ישראל. מיותר לומר שאל לה להיות מעורבת, או אף להיראות כזו, בתהליכים אלו. נדרש תיאום ציפיות ברמה המדינית, כמו גם מול דעת הקהל בישראל. אחרת, יש סכנה שנחזור למתכונת מוכרת מהשנה האחרונה.

המאמר פורסם ב-24.12.24 באתר מעריב.

הפוסט המבחן האמיתי: מה יקרה ביום ה־61 להפסקת האש בלבנון? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קריסת המשטר כעת היא פועל יוצא של כמה התפתחויות עיקריות: החולשה של איראן ושל חיזבאללה כתוצאה מפעילות ישראל מולן בחודשים האחרונים, ההתמקדות הרוסית במלחמה באוקראינה ותהליכי שחיקה פנימיים בסוריה בכל הקשור ליכולתו של המשטר לשרוד.

חוסר הבהירות בעניין המשטר החדש, שמוביליו הם גורמי אסלאם רדיקלי, כולל סימני שאלה מרובים בעניין יכולתו לגבש שלטון מרכזי, אפקטיבי ולגיטימי.

כל אלה הניעו את ישראל לפעול במהירות ולהשתלט על שטחים בטריטוריה הסורית, במטרה להשיג שליטה בחרמון הסורי ולגבש מעין רצועת ביטחון שתמנע התקפות על ישראל. מדובר במהלך נבון ומתבקש בנסיבות הנתונות. צה”ל גם תקף מערכי נשק אסטרטגיים כדי למנוע את נפילתם בידי גורמים קיצוניים.

מה שפחות מובן הוא אמירות ישראליות שלפיהן הסכם ההפרדה בין ישראל לסוריה מ־1974 קרס. ראש הממשלה עצמו אמר בשבוע שעבר במהלך ביקור בגבול סוריה: “האזור הזה נשלט במשך קרוב ל־50 שנה על ידי אזור חיץ שהוסכם עליו ב־1974, הסכם הפרדת הכוחות. ההסכם הזה קרס, חיילי סוריה נטשו את העמדות שלהם”.

לכך ניתן להוסיף אמירות נוספות, מפי קצינים בכירים שנמצאים בשטח הסורי, שלפיהן הכוונה היא להישאר שם תקופה לא קצרה. התפתחויות אלה גררו תגובות גינוי, בין השאר מצידן של מצרים, קטאר וירדן.

שר החוץ הירדני אמר: “אנחנו מגנים כל ניסיון לכיבוש שטח סוריה, ואת כניסתה של ישראל לכל חלק משטחה, ורואים בכך הפרה של החוק הבינלאומי”.

מדינות נוספות, כצרפת וגרמניה, קראו לשמור על שלמותה הטריטוריאלית של סוריה, וכיוונו את דבריהן לישראל וגם לטורקיה. חשוב להבהיר, הפעילות שנועדה למנוע את נפילתם של כלי נשק אסטרטגיים ומתקדמים, כולל נשק כימי, בידי המורדים שהשתלטו על סוריה, התקבלה בהבנה.

כך גם הכניסה הישראלית המיידית לשטח סוריה, לאחר נטישת הצבא הסורי את עמדותיו. אולם הרושם המתגבר הוא שישראל מתכננת נוכחות ארוכה יותר בשטח הסורי, והדבר מעלה סימני שאלה בעניין כוונותיה של ישראל.

הסכם הפרדת הכוחות שנחתם בין ישראל לסוריה ב־1974 הוא הסכם חשוב. ישראל נסוגה אומנם מקונטרה וביצעה תיקוני גבול מזעריים נוספים, אבל רמת הגולן נשארה בידיה.

למעשה, ישראל קיבלה אישור לא רשמי לכך בהסכם ההפרדה, והבטחה בעל פה ממזכיר המדינה דאז,הנרי קיסינג’ר, שארצות הברית לא תדרוש את נסיגתה מהגולן. במילים אחרות: הסכם ההפרדה משרת את יעדיה האסטרטגיים של ישראל. ישראל חייבת להבהיר שההסכם עומד בעינו, ושאין לה כל כוונה לנצל את הנסיבות הנוכחיות למעורבות טריטוריאלית בסוריה. ויפה שעה אחת קודם.

המאמר פורסם ב-16.12.24 באתר מעריב.

הפוסט אחרי ההסכם ההפרדה מ-1974, ישראל צריכה לזכור את הדבר החשוב הבא הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבחינת סוריה עצמה, משטרו של בשאר אסד החל את דרכו בשנת 2000 עם ציפיות גבוהות, והוא מסיים כעת שלטון ארוך של משפחתו. עד לאחרונה היה בשאר אסד יכול לטעון שהוא שרד את אירועי האביב הערבי, ובניגוד לעמיתיו, נאחז בהצלחה בקרנות המזבח.

כעת, עדתו העלאווית ניצבת מול איום ממשי על חיי אנשיה. מה שברור הוא, שתהליך ייצובה של סוריה כיחידה טריטוריאלית אחת יהיה ארוך ורצוף מכשולים. המדינה מחולקת בין שלל שחקנים שמייצגים את הפסיפס העדתי והדתי שבה. גם השפעתם של שחקנים חיצוניים לא מעטים היא משמעותית.

טורקיה, שתמכה במורדים, מצטיירת נכון לעכשיו כמרוויחה הברורה. ארדואן שב והציע בשנה האחרונה לאסד להתחיל בתהליך פיוס, אך נדחה, כשאסד הציב תנאי מוקדם של נסיגה טורקית מאדמת סוריה. טורקיה ממוקדת, רובה ככולה, בשאלת הכורדים, אולם היא תרצה להשפיע על דמות השלטון בדמשק. עדיין מוקדם לה להתבשם מדי מזרי ההצלחה.

איראן היא המפסידה הברורה, אך אין למהר ולהספידה. משטר אסד שנשען על תמיכתה קרס, ו”חגורת התמיכה” האזורית שהיא בנתה בלבנון ובעזה נחלשה מאוד. טהרן, שנערכת לכניסתו של טראמפ לבית הלבן, ניצבת באחת משעותיה הקשות. סביר להניח שהאופן שבו יתפתח הדיאלוג האיראני-אמריקאי בתקופה הקרובה יהיה קריטי לאזור, בעיקר בנושא הגרעיני.

רוסיה היא מפסידה נוספת. לאורך יותר מ-20 שנה היא תמכה נחרצות במשטר אסד, גם בתיאום מוצלח עם ישראל. סביר שהיא תבקש לשמור על אחיזתה בסוריה, ובמיוחד בבסיסים הימיים לחופי הים התיכון. ייתכן שרוסיה תשאף להשתמש בהשפעתה בזירה הסורית, גם אם זו פחתה מאוד, במקח וממכר שיתפתח עם ממשל טראמפ.

הקולקטיב הערבי נחלש מאוד מאז אירועי האביב הערבי. בשלב השברירי הנוכחי חשוב לעקוב אחר האופן שבו קריסת משטר אסד תתקבל בזירה הפנימית של כל מדינה.

המונרכיות הערביות השכילו לצלוח את האירועים ב-2011, וברור שיעקבו בשבע עיניים אחר זליגה אפשרית לעברן. ראוי לשים לב לתגובות הזהירות שנשמעות כעת מהבירות הערביות, ושמביעות אי-שביעות רצון מכך שגורמים אסלאמיים רדיקליים משתלטים על סוריה.

ישראל התלבטה, כזכור, בתחילת האירועים ב-2011 אם לתמוך בהפלתו של אסד, והחליטה להימנע מהכרעה בהבנה שהחלופות לאסד עלולות להיות גרועות יותר.

קריסת משטרו והמכה שאיראן סופגת הן חדשות טובות לישראל, ועדיין חשוב לא להתלהב מכך. בינתיים, החשש מגורמים אסלאמיים רדיקליים בסוריה מובן, אבל הזירה הסורית המפולגת לא תהווה אתגר מאיים בתקופה הקרובה. מודל מוצלח למדי של “שכנות טובה” התקיים ב-2016, ויכול לחזור על עצמו. ובנימה אישית: כיליד העיר חלב, שעלה ארצה כילד, לדרמה ההיסטורית בסוריה יש מבחינתי גוון אישי.

המאמר התפרסם ב-9.12.24 באתר מעריב.

הפוסט הפרדוקס הטורקי: הניצחון בדמשק עלול להתפוצץ לארדואן בפנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המעבר מה-7 באוקטובר, ההתקפה הברברית והרצחנית של חמאס וגילויי הזעזוע והסולידריות עם ישראל ברחבי העולם – ל-8 באוקטובר ולמלחמה הנמשכת גם כעת, לא נתפס מבחינת הדימוי של מדינת ישראל והתמיכה העולמית המתדרדרת והולכת בעמדותיה ואופן התנהלותה.

סקר מדיניות החוץ של מכון  "מיתווים", שנערך בסוף יולי 2024 ומתפרסם בימים אלה, העלה מספר ממצאים מעניינים, חלקם בהחלט מדאיגים. כך, בין היתר, כי רוב הציבור, 57 אחוז, מכיר בתהליך הקורה לנגד עיניו, ומגלה דאגה רבה מהפיכתה של ישראל ל"מדינה מצורעת", בעקבות התמשכות המלחמה ומדיניותה של הממשלה. זאת, לעומת 43 אחוז שמגלים דאגה מועטה או אינם מודאגים כלל.

נתון מדאיג במיוחד, בראייתי, נוגע לשאלת המעורבות הישראלית הרצויה במניעת משבר הומניטרי בעזה. 52 אחוז מן הנשאלים תומכים במאמץ ישראלי למניעת משבר, בעוד 48 אחוז סבורים ש"המצב ההומניטרי ברצועת עזה לא צריך לעניין את ישראל"(!). כלומר, כמחצית מן הנשאלים אינם חשים שום צורך, או חס וחלילה אמפתיה או אחריות, למנוע משבר הומניטרי מאוכלוסייה אזרחית.

אגב, 32 אחוז מאלו התומכים במאמץ ישראלי למנוע משבר הומניטרי מצדיקים את תמיכתם בשינוי מעמד ישראל בעולם ושמירה על בריאות הציבור בישראל, ורק 20 אחוז תומכים בכך מטעמים מוסריים.

הנתונים הללו, יש שיאמרו, אינם צריכים להפתיע אותנו, לנוכח אירועי ה-7 באוקטובר האיומים. לכך יש להוסיף את הסקפטיות העמוקה ביחס לסיכוייו של תהליך מדיני בין ישראל והפלסטינים לאורך השנים האחרונות ("אין פרטנר"), וחוסר האמון כי ניתן להגיע לפתרון שעונה על האינטרסים של שני הצדדים (כן, הסכם טוב ויציב פירושו ששני הצדדים סבורים שהשיגו את מרבית תאוותם, אך לא את כולה).

יש בזה משהו, כמובן. העניין הוא, שבהיעדר הבנה ביחס לצורך באימוץ נתיב מדיני, לצד זה הצבאי, קשה מאוד "להוכיח" לציבור הרחב, כי אנחנו נמצאים קרוב לקצהו של צוק חלקלק ומסוכן.

מדובר בתהליך ארוך, ללא "אבני דרך" ברורות, שניתן באמצעותן להמחיש לדעת הקהל כיצד ישראל מתדרדרת במהירות בכל הנוגע למעמדה המדיני והציבורי בעולם, עד הנחיתה הקשה. הושבתה של מדינת ישראל על ספסל הנאשמים בערכאות המשפטיים הבינלאומיים (ICC, ICJ) אינה דבר של מה בכך, תהא דעתנו על מידת האובייקטיביות וההוגנות של הפלטפורמות הללו אשר תהא.

ישראל עלתה על "מסלול המצורעות", והדרך היחידה לבלום את התקדמותה בו, או לרדת ממנו, היא באמצעות הצגת המציאות כפי שהיא בפני הציבור הישראלי: הכיבוש הישראלי את השטחים הוא "אם כל חטאת", וחובה על ישראל, אם ברצונה להישאר מדינה דמוקרטית ויהודית, לחתור להסכם עם הפלסטינים.

ניתן עדיין, ולמרות כל ההפחדות, להגיע להסכם שיבטיח את האינטרסים החיוניים של ישראל. אמנם תוך נטילת סיכונים מחושבים, כמו בכל הסכם. ישראל  – מעצמה אזורית ו"סטארט-אפ ניישן" – יכולה בהחלט להתמודד איתם.

על מנת להמחיש בקצרה, ודווקא בימים טרופים אלה, את המופרכות של תפיסת ה"אין פרטנר" – די לקרוא את המסמך המשותף שנחתם ב-17 ביולי השנה, בין רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, לבין נאסר אל-קודווה, מי שכיהן בזמנו כשר החוץ של הרשות הפלסטינית (ואחיינו של יאסר ערפאת). השניים מציגים מתווה משותף לסיום המלחמה בעזה, ואפילו להסכם קבע ישראלי-פלסטיני. המסמך לא קיבל חשיפה מספקת בתקשורת הישראלית, אולי מובן לנוכח התמשכות המלחמה.

ביחס למלחמה בעזה, השניים מתבססים על החלטת מועצת הביטחון 2735 שהובלה על ידי ארה"ב. בין היתר, הם קוראים לשחרור כל החטופים תמורת מספר מוסכם של אסירים פלסטינים; והקמתה של "מועצת נגידים" של אנשי מקצוע טכנוקרטים ללא שיוך פוליטי, שתנהל את רצועת עזה ותסתייע, בתיאום עם הרשות הפלסטינית, בכוח ביטחוני ערבי שיוצב זמנית ברצועה. זאת כדי למנוע התקפות על ישראל ולתאם עימה את הנסיגה הישראלית מעזה. כמו כן, אותה מועצת נגידים תכין את הקרקע לקיומן של בחירות בשטחים תוך 24 עד 36 חודש.

ביחס להסכם, המסמך מתבסס על מתווה אולמרט, שהוגש בזמנו לאבו מאזן. המסמך נותן מענה לשאלת הגבולות וגם לירושלים, אולם מותיר עדיין מספר סוגיות לא פתורות לחלוטין.

אין הכוונה לטעון כאן, כי ניתן להגיע על נקלה להסכם ישראלי-פלסטיני. אלא להבהיר, כי התפיסה שהתקבעה בקרב הציבור הישראלי, במידה לא מבוטלת באורח מובן, לפיה אין היתכנות, ואין בנמצא בני שיח בצד הפלסטיני עימם ניתן להגיע להבנות סביב הסוגיות המורכבות שעל הפרק – לכל הפחות איננה מדויקת, ואיננה בהכרח נכונה.

חשוב להזכיר, כי נאסר אל-קודווה הינו מתנגד בולט לאבו מאזן, שמותח ביקורת חריפה על השחיתות של הרשות תחת הנהגתו, ואינו מסתיר את שאיפותיו לקרוא תגר על מנהיגותו.

דווקא לנוכח זאת, מעניינת נכונותו להניח על המדוכה הציבורית הפלסטינית (והבינלאומית) את חתימתו על המסמך המשותף עם רה"מ לשעבר אולמרט. היא מעידה, כך נראה, על תחושתו שזה מצע שיכול לדבר למגזרים משמעותיים בקרב הציבור הפלסטיני, כמו גם בזירה האזורית והעולמית.

כך או כך, האחריות מוטלת עלינו. דרושה פלטפורמה פוליטית אמיצה, שתניח בפני הציבור הישראלי את דרך הפעולה הנדרשת כדי לשמור על צביונה היהודי, הדמוקרטי והליברלי של ישראל. זו מחויבות לחתור להסכם ישראלי-פלסטיני, המבוסס על העקרונות (למשל) של מסמך אולמרט-אלקודווה.

יתר על כן, הנסיבות האזוריות הנוכחיות, ההבנה הרחבה של האתגר (האיום) האיראני על כלל האזור, ההתנגדות לדרכו של האסלאם הפוליטי מבית מדרשו של האחים המוסלמים, וגלגולו הפלסטיני חמאס, מייצרים "רוח גבית" (נורמליזציה אפשרית עם סעודיה?) לעבר פתרון בר השגה לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ניתן לשער, שפלטפורמה מעין זו לא תזכה במספר מנדטים גדול מדי בטווח הזמן המיידי, אולם היא תזרע מחדש את ניצני התקווה, תציג את תוכנית העבודה, שתוציא את ישראל מן הבוץ בו היא מבוססת, ותסיט אותה מ"מסלול המצורעות" המאיים. סופו של מסלול זה, חשוב לזכור, שיכפה על ישראל פתרונות שלא ישרתו את האינטרסים החיוניים והלאומיים שלה.

מבחינה זו, ה-7 באוקטובר יכול להיות בגדר "קריאת השכמה", נוראית ואיומה, אולם כזו שתוביל אותנו לעבר פתרון של דו קיום, לאו דווקא אוטופי, למגינת ליבם של מתנגדי השלום. ישראל חייבת להוכיח ש"יש פרטנר", גם בצד שלה.

המאמר פורסם ב-21.8.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט האם ישראל עלתה על המסלול המוביל ל"מדינה מצורעת"? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במקביל לאצבע המופנית לעבר מערכת הביטחון והזירה הפוליטית, המבט נודד חיש מהר לעבר משרד החוץ, האמון על הזירה המדינית הבינלאומית. דא עקא, המבט איננו מופנה לכיוון הנכון. משרד החוץ הוחלש עד מאוד וסורס למעשה ממרבית סמכויותיו לאורך השנים בהן מכהן נתניהו כראש ממשלה. מדובר ב"משנה אידיאולוגית" של נתניהו. התוצאות בהתאם. המבט צריך, אם כן, להיות מופנה לעבר משרד ראש הממשלה כאחראי ראשי לבור העמוק בו מצויה ישראל.

ניתוח החודשים האחרונים בזירה המדינית עשוי להטעות. לכאורה, בהשוואה למלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, הנזק שנגרם לישראל איננו חריף כל כך. נרשמו פגיעה קשה במערכות היחסים עם מספר מדינות (טורקיה, קולומביה ובוליביה אם למנות חלק מהן) וביקורת חריפה ביותר כמעט מכל קצוות העולם. אין להקל בכך ראש, אולם בהתחשב בעומק המשבר בו אנחנו נתונים, ניתן היה לצפות לתגובות חמורות הרבה יותר. אולם, עיקר הנזק הינו לטווח הארוך יותר, ובזה סכנתו וחומרתו. יתר על כן, דומה כי הממשלה מבכרת להתעלם לגמרי מהמגמה המסוכנת ו"עושה כמיטב יכולתה" להחריפה עוד יותר.

על מנת להמחיש את האופן המזיק בו פועלת הממשלה בכל הנוגע למערכת היחסים של ישראל עם העולם הרחב, יש לעקוב אחר פעילותו של שר החוץ ישראל כ”ץ. הדעת נותנת ששר החוץ האמון על שימור והעמקת היחסים עם הקהילה הבינלאומית יעשה כמיטב יכולתו לבלום את המגמה השלילית הזו, לא כל שכן כאשר מדובר בשר מנוסה ובעל מעמד בכיר במפלגת השלטון. אולם בפועל קורה ההפך.

מאז כניסתו (המחודשת) למשרד החוץ נוקט כ”ץ צעדים מעוררי פליאה ותמיהה עקב הנזק שיש בהם. הוא נהנה, כך נראה, להתגושש עם הנשיא הטורקי בשפת רחוב במדיה החברתית (אומנם ארדואן "התחיל" ונוקט רטוריקה קשה ביותר, אולם אין הכרח לחקות את סגנונו), החזיר ארצה את השגרירים מאותן מדינות שהכירו במדינה פלסטינית וטרם ברור מה בכוונתו לעשות איתם, מתפאר ב"דיפלומטיית וואטסאפ" עם מספר עמיתים שלו ומפרסם את תשובותיהם אליו, מודיע על ביטול ההאמנה של הדיפלומטים הנורווגים לרשות הפלסטינית באופן שעלול לפגוע דווקא באינטרסים ישראליים, ועוד ידו נטויה.

כאמור, המען האמיתי לאחריות על חומרת מצבה המדיני של ישראל הוא ראש הממשלה. אין עוררין על כך שישראל הותקפה ב־7 באוקטובר באופן חסר תקדים, אולם צריך כנראה כישרון מיוחד כדי להתדרדר למצב הנוכחי דווקא בנסיבות אלו. הזלזול המוחלט בערכים שהיו מקובלים על ישראל מאז הקמתה, היעדר יעדים ברורים וריאליים למלחמה, היחס הפוגע כלפי החטופים וסבלם, והתנהלות "ילדותית" ומיותרת הביאו לבור העמוק בו אנו מצויים כיום אל מול העולם הרחב.

המאמר פורסם ב-14.8.24 באתר מעריב

הפוסט הזירה הבינלאומית כחזית נוספת: כשלי המדיניות של נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חיסולו של בכיר חיזבאללה הוא תגובה בעלת עוצמה ותחכום מבחינת היעד בו בוצעה והבכיר שכוונה כלפיו, ועל פני הדברים מדודה ומושכלת. כלל השחקנים באזור ומחוצה לו הבינו כי ישראל איננה יכולה לעבור בשתיקה על האסון במג’דל שמס, וקיוו (ואף פעלו בערוצים שונים) שהתגובה תהיה כזו שלא תגרור בהכרח הסלמה רחבה יותר. מבחינה זו, הדילמה עוברת כעת לצד השני.

אולם אם נישאר במישור הרציונלי, שגורס כי לכל השחקנים אין אינטרס להרחיב את הלחימה, הרי ששני החיסולים אינם מחייבים בהכרח תגובה רחבה מדי ולא־פרופורציונלית. ככלות הכל, עשרת החודשים האחרונים המחישו כיצד ניתן לנהל לחימה רב־זירתית מבלי להיגרר למלחמה כוללת, אף לאחר העימות הישראלי־איראני הישיר בחודש אפריל.

אבל, ומדובר באבל גדול, זה איננו משנה כלל וכלל את הדילמה הישראלית ביחס לצורך (או ההכרח) להגיע להסכם עם חמאס על הפסקת אש ושחרור החטופים. הזיקה בין הפסקת אש בעזה להפסקת הלחימה בשאר החזיתות, ולענייננו בלבנון, נותרה ואולי אף התחזקה. במילים אחרות: חיזבאללה, בהנחיית איראן, לא יפסיק את האש בגבול הצפון בטרם זו תיפסק בדרום.

האם ישראל מבינה זאת? האם הבנתה ביחס לנחיצותה של הפסקת אש בדרום התחדדה עוד יותר בעקבות ביקור נתניהו בוושינגטון? שוב, אם אנחנו עדיין במישור הרציונלי, התשובה צריכה להיות חיובית. ראש הממשלה שמע משלושת בני שיחו – הנשיא ביידן, סגנית הנשיא והמועמדת הדמוקרטית האריס, והנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני טראמפ – דברים אחידים וברורים, כל אחת ואחד בדרכו ובלשונו, בדבר ההכרח בסיום המלחמה במהרה. אולי המסר החשוב ביותר, מבחינת נתניהו, נשמע מפי טראמפ, דווקא לנוכח תקוותו שהוא ינצח בבחירות בנובמבר.

הנחיצות להגיע לעסקה בדרום, ואולי אף לסיום המלחמה, נובעת גם מכך שבסופו של יום לא לעולם חוסן. במילים אחרות: עד עתה כלל השחקנים הוכיחו, כאמור, שיש ביכולתם לנהל מערכה במספר חזיתות מבלי “לשבור את הכלים" לחלוטין, כלומר להיגרר למלחמה כוללת. מי לידנו יתקע שכך יקרה גם בהמשך, כשסביר להניח שייקרו בדרכנו תקריות נוספות מעין אלו?

האם ישראל מבינה שיהיו הבכירים שיחוסלו אשר יהיו, לא ניתן לחסל את הארגונים שבהם הם פעלו, חמאס וחיזבאללה? יש להניח שהתשובה חיובית, אולם הסכנה בפעולות מעין אלו היא שיש בהן כדי לבלבל ולסבור שאולי בכל זאת ניתן באמצעותן להביא לקריסת השחקן הלא־מדינתי המדובר. ההיסטוריה מוכיחה שרק צמיחת חלופה ראויה מסייעת להחלשת ארגוני טרור, ומעבר לדרך פוליטית, אם נרצה ואם לאו, הוא הדרך היחידה לפתרון סכסוכים.

הפוסט חמאס וחיזבאללה יישארו לנצח: החיסולים הממוקדים הוכיחו את זה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המגעים המדיניים והצבאיים בשטח מתמקדים בניסיון להגיע להסכמות, שיאפשרו לפחות את השלב הראשון של שחרור חלק מן החטופים והפסקת אש זמנית. ישראל מתמקדת ומתעקשת לאפשר לה מרחב תמרון, אם וכאשר תרצה לחדש את הלחימה.

הרכבה של הקואליציה, והעמדות הברורות של כלל מרכיביה נגד חלופה מעשית ומקובלת לשליטת חמאס ברצועה (הרשות הפלסטינית), אינם מאפשרים דיון רציני בסוגיות מרכזיות ביותר שעומדות על הפרק. אין תמה על-כן, שדוברים ישראליים בכירים, כולל רה"מ, מדברים על מלחמה ארוכה, כולל אפשרות לממשל צבאי ישראלי, באופן זה או אחר, ברצועת עזה.

סוגיה מרכזית וחשובה ביותר, שאינה מעסיקה כלל את הממשלה והציבור הישראלי, נוגעת לשיקומה של רצועת עזה. קשה אמנם לצפות, שלנוכח הטראומה של ה-7 באוקטובר, וכאמור הימשכותה של המלחמה, דעת הקהל הישראלית תוכל לייצר קשב לכך. אולם מאליו ברור, שהממשלה חייבת להידרש לכך, כחלק מרכזי ואינטגרלי לבניית התנאים והמציאות שתשרור בשטח באופן שיענה על האינטרסים הלאומיים של ישראל.

יתר על כן, ההרס הרב וכמות הנפגעים מקרב האוכלוסייה הפלסטינית, תהא המחלוקת לגבי היקפם אשר תהא, מהווים את המסד העיקרי לביקורת הבינלאומית החריפה כלפי ישראל, כולל הדיונים במוסדות המשפט הבינלאומיים, ה-ICC  ו-ICJ.

היערכות מעשית בזירה האזורית והבינלאומית, הממשלתית והציבורית כאחד, מחייבת הסכמה לגבי שני עקרונות מרכזיים:

סיום המלחמה

הסכמה פורמלית ביחס לסיומה של המלחמה הינה תנאי מוקדם והכרחי לתחילתו של תהליך שיקום. קשה יהיה להעריך את היקף הנזק כל עוד הלחימה נמשכת, אף אם בעצימות נמוכה. מאליו מובן, שהגברת המאמצים להעברת סיוע הומניטרי נחוצה גם טרם סיום המלחמה.

חלופה שלטונית אפקטיבית ברצועה

חלופה שלטונית אפקטיבית מחויבת המציאות על מנת שלקהילה הבינלאומית תהא כתובת מקובלת עימה יתקיים השיח המתחייב. זו חייבת להיות פלסטינית, הנתפסת כמקובלת, אף אם חלקית לפחות, בטווח הזמן המיידי-קרוב, על ידי הזירה הפלסטינית, האזורית והבינלאומית.

כתובת פלסטינית מעין זו יכולה להניע, בין השאר, תהליך – במסגרתו כוח בינלאומי יתפרס בשטח, על מנת לסייע לשלטון הפלסטיני לממש את שליטתו. ממשל צבאי ישראלי לא יתקבל על הקהילה הבינלאומית כחלופה שלטונית, אף אם זמנית, ולא יניע תהליך שיקום מסיבי הכרחי. ממשל צבאי, כפי שעולה בחלק מן השיח הישראלי, פירושו מטבע הדברים המשך (והעמקת) הכיבוש.

במילים אחרות: נדרש מתווה ברור ביחס ל"יום שאחרי", לבטח מעבר למה שרה"מ בנימין נתניהו (לא) סיפק בנאומו בקונגרס האמריקאי. רצועת עזה מפורזת, ודה-רדיקליזציה של האוכלוסייה הינם עקרונות חשובים ביותר, ויש להניח שניתן יהיה לצפות להסכמה סביבם, לבטח לטווח הזמן המתקדם – אולם אינם מהווים תכנית עבודה, או ראייה סדורה ומעשית, כיצד לעבור לשלב הבא.

האם נדרש אופק מדיני על מנת לשכנע את השחקנים הרלוונטיים להתגייס למאמץ עצום ויקר מבלי לקבל מושג לאן הסכסוך הישראלי-פלסטיני מייעד את דרכו? הדעת נותנת שהתשובה שלילית. אולם באופן אולי פרדוקסלי, נראה שהזירה הבינלאומית, רובה לפחות, עשויה להיות מוכנה לשנס מותניים, בהינתן מספר עקרונות ברורים יותר, ובעיקר סביב החלופה השלטונית, ולוח זמנים אמין ביחס לכוונתה של ישראל לצאת מרצועת עזה.

חוסר האמון כלפי נתניהו, לצד האנדרלמוסיה והפיצול בזירה הפלסטינית, מנמיכים במידה לא מועטה את רף הציפיות בזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, חשיבה אסטרטגית (אמנם מצרך קצת נדיר) ביחס לתוכנית שיקום מקיפה ברצועת עזה, מחויבת המציאות מכל בחינה שהיא, ויפה שעה אחת קודם.

זו חייבת להיעשות בשיתוף פעולה עם ארה"ב, האו"ם, האיחוד האירופי, ארגונים לא-ממשלתיים רלוונטיים, ומדינות בעלות עניין באזור. היא צריכה לכלול שורה ארוכה של תחומים מרכזיים, ובראשם: הסדרה של מפת המעברים להעברת הסיוע ההומניטרי, וחומרי הגלם הנדרשים לפעולות השיקום.

כישלונו של המזח שארה"ב הפעילה איננו מייתר בהכרח את חשיבותו של מסדרון ימי דרך קפריסין, אולם זה המחיש את נחיצותם של המעברים היבשתיים בשלב הנוכחי. ישראל חייבת לבסס את נמל אשדוד כשער המרכזי, ואת פתיחתם של המעברים הצפוניים לרצועה. הסוגיה של מעבר רפיח ואופן השליטה בציר פילדלפי יכולה לחכות, לפחות בהקשר זה כמובן, לנוכח הרגישות המדינית.

מעבר לשורה ארוכה של תחומים שידרשו תקציבים עצומים ומאמץ לוגיסטי רב – התשתית האורבנית, מוסדות הבריאות, אספקה סדירה של מים וחשמל ועוד, חיוני מאד לאוורר את החשיבה סביב פרויקטים אסטרטגיים, שחשיבותם לטווח הזמן הארוך יותר הינה לאין ערוך.

נמל ימי בעזה

הפרויקט הראשון נוגע לנמל הימי בעזה. רבות דובר, בעבר ובהווה, על סוגיית הנמל הימי (והאווירי בזמנו), תוך התנגדות ישראלית תקיפה לכך. הן כסמל ריבונות וכמובן מתוך חשש ביטחוני.

טרם המלחמה נבחן, די ברצינות, הרעיון להסתייע בנמל אל-עריש, באופן שישרת את האינטרסים של כלל השחקנים הרלוונטיים. הנסיבות הנוכחיות דוחקות הצידה את חלופת אל-עריש, בעיקר לנוכח חוסר האמון בין ישראל ומצרים סביב (היעדר) האופק המדיני, שלא להזכיר את החשש המצרי מכוונה ישראלית לדחוק את הפלסטינים מהרצועה לשטחם.

מבחינתה של ישראל, היום שאחרי המלחמה מחייב שידוד מערכות אסטרטגי ביחס לעתידה של רצועת עזה והסכסוך הישראלי-פלסטיני בכלל. מבחינה זו, נמל ימי בעזה, שבשלב ראשון (שיארך זמן רב, מן הסתם) יהיה נתון תחת פיקוח ביטחוני ישראלי – יכול להיות בשלב מתקדם יותר חלק מבנייתה של מערכת פלסטינית עצמאית, שמשתחררת מן הכיבוש הישראלי.

שדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה

הפרויקט השני נוגע לשדה הגז הפלסטיני מול חופי עזה. ממשלת ישראל הנוכחית ראתה בחיוב, עוד טרם ה-7 באוקטובר ותחת שליטת החמאס ברצועה, את פיתוחו האפשרי של השדה, בהובלה מצרית.

קידום פיתוחו של השדה מקבל חשיבות רבה לא פחות בנסיבות הנוכחיות: יש בכך כדי לתרום רבות כלכלית ומדינית (מעורבות הרשות הפלסטינית) מבחינת הפלסטינים, ולא פחות חשוב מכך מבחינתה של מצרים. יהיה בכך כדי לתרום גם למכלול שיתוף-הפעולה האזורי שהתעצם בעשור האחרון במזרח הים-התיכון.

מבחינות רבות, עיסוק עכשווי בסוגיית השיקום עלול להיתפס כלא מציאותי, לבטח בטרם קווי הסיום של המלחמה ברורים יותר. בה בעת, מדובר בשורה ארוכה של שאלות, שישראל תהא חייבת לעסוק בהן במוקדם או במאוחר, ועדיפה שעה אחת קודם. חשיבה אסטרטגית כעת מתבקשת ומתחייבת: היא תשרת את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל, כמו גם מדינית-הסברתית בטווח הזמן המיידי-קרוב.

המאמר פורסם ב-29.7.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרחי לחשוב על מתווה אסטרטגי לשיקום רצועת עזה כבר עתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל צריכה נאום בר אילן 2 הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעוד ששאלת "היום שאחרי” בעזה מקרטעת, מלאכת המשא ומתן הישראלי־לבנוני מצויה בעיצומה. זו מובלת ביד רמה על ידי השליח הוכשטיין. וושינגטון הבהירה, באופן אסרטיבי שגובה גם בהפגנת כוח, כי אין בכוונתה לאפשר הסלמה רחבה שתכלול את הזירה הלבנונית. הנימוקים ידועים: הסלמה בזירה הלבנונית עלולה להוביל להשתתפות איראנית ישירה, שתגרור את ארצות הברית עצמה למעורבות ישירה ונרחבת יותר.

האמריקאים מנסים לבנות על הצלחת המשא ומתן על הגבול הימי, על מנת לגבש חבילה שתענה על האינטרסים העיקריים של ישראל ולבנון, קרי חיזבאללה. אברהים אל־אמין, עורך “אל־אח’באר” הלבנוני, המקורב לחיזבאללה, מציג במאמר חמש נקודות עיקריות:

הגבול היבשתי: מדובר ב־13 נקודות (או 17, תלוי איך מחלקים אותן). נקודת המוצא הלבנונית: על ישראל להכיר בזכות של לבנון על נקודה B1, שלה יש משמעות גם ביחס לגבול הימי.

רג’ר: נסיגה ישראלית מן החלק הלבנוני של הכפר, והעברתו לממשלת לבנון, ללא צורך בהסדרים כלשהם עם אף גורם נוסף.

חוות שבעא: הכוונה לפנות למזכ”ל האו”ם כדי שיפעיל את סעיף 10 של החלטה 1701, כדי שישראל תיסוג מהאזור ותעבירו לשליטת האו”ם לפרק זמן שיהיה תלוי בעתיד הסכסוך הישראלי־סורי.

סוגיית הנשק בידי חיזבאללה איננה כלל על הפרק. על כן מודגש (ובמשתמע יכול להיות מקובל על חיזבאללה) הצורך בנסיגת כוחות חיזבאללה אל מצפון לליטני.

ההיבט הכלכלי והאנרגטי: אל־אמין מדגיש שקיימות שורה של סוגיות שלהן השלכות על יציבותה של לבנון – שאלת בחירת הנשיא והסנקציות הכלכליות על לבנון – שאינן קשורות ישירות למחלוקת עם ישראל. בהקשר האנרגטי מעניינת ה“התניה” שהוכשטיין יוצר בין זה להסכמות מדיניות. הוא עדכן שחברת "טוטאל" הצרפתית מתכוונת לבצע קידוח נוסף בבלוק 9 וגם לפעול בבלוקים 8 ו־10, ואישר ש”הפסקת הפעילות האנרגטית נבעה ממניע מדיני”.

מאליו מובן שהנקודות הללו כבר מהוות חלק מהמשא ומתן. הן משרטטות את הסוגיות שעל הפרק, וברור שמדובר במקח וממכר.

שתי נקודות הן “מחוץ למשא ומתן”: שאלת הנשק בידי חיזבאללה (זו תישאר לעתיד בטווח הארוך); והזיקה לסיום המלחמה. קרי זהו תנאי מוקדם והכרחי ליישום ההסכמות.

האם מדובר בסולם, אומנם מורכב, שעשוי לאפשר מניעת הסלמה נרחבת? הדעת נותנת שזה לא בלתי אפשרי. לשלושת הצדדים, ארצות הברית, ישראל וחיזבאללה (בגיבוי איראן), אין אינטרס (בוער מדי) להרחיב את העימות כעת.

הסכמות על “חבילת הסוגיות” שתיארנו משרתות עקרונית את האינטרס הישראלי. ישראל איננה חלוקה על הצורך לפתור את נקודות המחלוקת בגבול. עושה רושם שהסגת כוחות חיזבאללה, בדגש על כוח רדואן, אולי עד הליטני, מובנת כצעד מתבקש בלבנון. הזיקה בין התקדמות במישור האנרגטי למדיני מעניינת במיוחד.

השטן מצוי כמו תמיד בפרטים. המשא ומתן בעיצומו, אולם כמו תמיד, כל עוד מתנהלים קרבות, אף אם במסגרת “מחושבת” שתכליתה למנוע הסלמה, מיס־קלקולציה אפשרית בהחלט. שאלת הזיקה לסיום המלחמה בעזה מהווה מוקש בעייתי, אולם ייתכן שהיא עולה בקנה אחד, בכל מקרה, עם לוח הזמנים האמריקאי.

לקולות בישראל, שסבורים שיש לנצל את הנסיבות הנוכחיות כדי “לטפל בחיזבאללה” (טיעון שאיננו חסר היגיון), ניתן להשיב כי עדיף להמתין לשעת כושר אחרת, שבה ישראל יכולה, עם תכנון אסטרטגי מראש, להפתיע לשם שינוי את היריב. אין גם לדחות על הסף את האפשרות שמהלכים מדיניים ייתרו את הצורך בכך.

המאמר פורסם במעריב ב-10 לינואר.

הפוסט המשא ומתן בין ישראל ללבנון בעיצומו, אבל מיס־קלקולציה אפשרית בהחלט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כיום, שנינו מסכימים עם רוב הציבור הערבי והישראלי שאין פתרון צבאי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, כפי שהמלחמה הקטסטרופלית בעזה מוכיחה בבירור. ניסיון השלום המצרי-ישראלי, לעומת זאת, מראה לנו נתיב חלופי למימוש הזכויות הלאומיות הפלסטיניות ובו בזמן השגת ביטחון לישראל.

המלחמה בעזה נמשכת במלוא עוצמתה מאז המתקפה המחרידה שביצע חמאס ב-7 באוקטובר שבה נהרגו מאות אזרחים ישראלים. ההפצצות האוויריות והפעולה הקרקעית של ישראל יצרו משבר הומניטרי חמור ברצועה והרגו אלפי אזרחים פלסטינים.

בניגוד לטענות של כל צד, לא ניתן להשיג ניצחון ברור או להגדיר במדויק  מהו. הפוגות הומניטריות בלחימה מספקות פתרון חלקי בלבד לאסון הפלסטיני, להסרת האיומים הביטחוניים על ישראלים או לשחרור בני הערובה ושבויי המלחמה.

אנחנו מבקשים לקדם עסקת חבילה ארוכת טווח שתציל חיי חפים מפשע בשני הצדדים, תייצר תקווה לאופק מדיני לפלסטינים ותבטיח את ביטחון ישראל. ארה"ב תידרש לתפקיד מוביל כדי לפצות על היעדר נכונות פוליטית בשני הצדדים לחתימה על הסכם היסטורי כזה כבר היום.

כמהלך ראשון אנו מציעים הצהרה של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ("הצהרת ביידן") על משקל הצהרת בלפור, שבה הוא יציג תוכנית מעבר למשך שנה, כהכנה למשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית עצמאית בת-קיימא על בסיס השטחים שכבשה ישראל ב-1967, בליווי ערבויות ביטחוניות הוגנות ויישום בשלבים.

על הצהרה אמריקאית זו לסלול את הדרך לקבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם ובארגונים בינלאומיים נוספים. ארה"ב תוכל גם לקדם החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, שתעגן את הפרמטרים של הסדר הקבע הכלולים בהצהרה זו.

במהלך תקופת מעבר של שנה עד לסיום המלחמה בעזה, ישוחררו כל בני הערובה ושבויי המלחמה משני הצדדים, אש"ף/הרשות הפלסטינית יוזמן להקים גוף שלטוני בעזה, וייפרס כוח בינלאומי לשמירת השלום. כוח זה יפקח על נסיגת צה"ל מעזה והשמדת כל כלי הנשק הכבדים ברצועה ויפקח על כל היבוא והיצוא. יש להשיק מבצע בינלאומי לשיקום עזה ולהפוך אותה לדוגמה כלכלית פורחת של שיתוף פעולה אזורי ועולמי בדרכי שלום.

תוכנית זו תייצר תקווה פוליטית שכה חסרה לפלסטינים ותגשים את שאיפות הביטחון של העם בישראל. הפיכת עזה למודל מבטיח של שלום פלסטיני-ישראלי תשיג גם יעדים אסטרטגיים אחרים, כגון:

• מניעת ואקום ברצועת עזה, שמחד יקשה על ישראל לסגת ממנה, ומאידך עלול להצמיח גורמים רדיקליים ברצועה.
• הבטחת סיוע הומניטרי לתושבי רצועת עזה. יש עניין בפירוק החמושים מנשקם. עם זאת, אין כוונה לעשות זאת במחיר של יצירת משבר הומניטרי.
• שמירה על היציבות האזורית, תוך התמקדות מיוחדת בהסכמי השלום של ישראל עם מצרים וירדן. חיוני לשמר את הסכמי אברהם ואת תהליך ההפשרה האזורי, כולל האפשרות לתהליך נורמליזציה עם סעודיה. הדבר יתרום רבות לשלום עתידי בין ישראל לפלסטינים.
• מניעת הסלמה של המלחמה הנוכחית שעלולה לגרור מעורבות של שחקנים אזוריים ובינלאומיים נוספים כגון איראן, ארה"ב ורוסיה.

רק קיצונים משני הצדדים ירוויחו מחזרה לסטטוס-קווי-אנטה של ה-6 באוקטובר. שליטתה הצבאית של ישראל וכיבוש מיליוני פלסטינים על אדמתם לעולם לא יבטיחו את ביטחונה ולא יאפשרו את קיומה כמדינה דמוקרטית מתוקנת.

כפי שניסיון השלום המצרי-ישראלי הוכיח בבירור במשך למעלה מ-40 שנה, השלום הוא הערובה האולטימטיבית לביטחון. הוא גם סלל את הדרך להשתלבות מלאה של ישראל בסביבתה הקרובה ולהשתתפותה כגורם מרכזי בפרויקטים כלכליים, תרבותיים וביטחוניים אזוריים. השלום יעצים את המתונים בשני הצדדים ויאפשר להם להדגים לבני עמם את יתרונות היציבות, שיתוף הפעולה והצמיחה.

רבים עשויים לחשוב שבנסיבות הנוכחיות של מלחמה ושפיכות דמים, הרעיונות שלנו אופטימיים מדי. אולם יש לזכור שכל חזונות השלום הגדולים נראו, תחילה, כבלתי אפשריים. הם התממשו רק כאשר אומצו על ידי שוחרי שלום משני צדי הסכסוך ונתמכו על ידי המעצמות העולמיות הדומיננטיות.

העולם כולו צריך להתגייס לעבודה הקשה הנדרשת כדי ליצור אופק מדיני, שבו הפלסטינים והישראלים יחיו בדו-קיום בשלום, להשקיע בהפיכתו למציאות ולהתגבר על התנגדות הקיצונים משני הצדדים.

אנו עדיין משוכנעים שרוב הערבים, הישראלים ושאר העולם התרבותי יבחרו בדרך הנכונה כדי שהשלום ינצח.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-13 לדצמבר.

הפוסט השלום זקוק להצהרת ביידן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המהלכים האמריקאיים האסרטיביים והתקיפים מייד עם תחילת המלחמה, הבהירו באופן ברור מאד כי וושינגטון תפעל בנחרצות למנוע הסלמה אזורית רחבה. איראן הגיבה במשתמע, שההתקפה של חמאס לא תואמה עימה, ועל-כן היא פחות מחויבת להתגייס באורח נרחב מדי לצידה.

עם זאת, בימים שלאחר מכן התקבעה מעין מתכונת "מקובלת", על ידי כל הצדדים המעורבים – ארה"ב, ישראל, איראן והחזבאללה – לפיה בחזית הלבנונית מתנהל עימות עם "כללים וקווים אדומים", שפחות או יותר מובנים לכולם. במקביל, בשאר החזיתות, פועלים שחקנים (לא-מדינתיים) הקרובים לאיראן – בסוריה, עיראק ותימן – נגד מטרות אמריקאיות וישראליות (בעיקר על ידי החות'ים בתימן).

אולם כאמור, הזירה המרכזית והמועדת ביותר להסלמה נרחבת ומסוכנת, הינה זו הלבנונית. פינויים של ישובים רבים בצפונה של ישראל, ויציאתם של תושבים מבתיהם בדרום לבנון צפונה, העידו על החשש הרב והמוכנות בשני הצדדים.

ישראל ניצבת בפני דילמה מורכבת וסבוכה עד מאד: האם ההתמקדות בלחימה בעזה פירושה, שבסיומה (כך או אחרת) ניתן יהיה לחזור למצב ששרר בדרום לבנון ערב המלחמה. פירושו, יש להבהיר, הפרה של החלטה 1701, שנוגעת להימצאותם של כוחות חזבאללה חמושים מדרום לליטני, כולל על הגבול הישראלי-לבנוני. האם ניתן בנסיבות שלאחר ה-7 באוקטובר לקרוא ולשכנע את התושבים לשוב לבתיהם.

בימים האחרונים הזירה הדיפלומטית עדה לפעילות אינטנסיבית, שמתמקדת סביב החלטה 1701. זו הביאה, כזכור, לסיומה של מלחמת לבנון השנייה, ועיקרה פריסת הצבא הלבנוני וכוחות יוניפי"ל בדרום, והותרתו של החזבאללה מצפון לנהר הליטני. שר החוץ אלי כהן שיגר לפני כשבוע אגרת חריפה לנשיא מועצת הביטחון בדרישה לקיים דיון דחוף, שתכליתו להביא ליישום מלא של ההחלטה. כמו כן, שוחח עם עמיתיו מבריטניה וצרפת.

במקביל לפעילות הישראלית, ביירות אירחה בימים האחרונים מספר שליחים, בניסיון לבחון האם וכיצד ניתן ליישם, או לעדכן, את החלטה 1701. על-פי דיווחי התקשורת, הלבנונית בעיקר, שליח קטארי שוהה לשם כך באופן קבוע בביירות, שליח צרפתי הגיע בימים האחרונים, והשליח האמריקאי עמוס הוכשטיין, שתיווך סביב ההסכם הימי הישראלי-לבנוני, ביקר גם-כן זה לא מכבר בביירות, כמו גם בירושלים. סעודיה מעורבת גם היא.

עדות ממשית לפעילות הדיפלומטית האינטנסיבית, שמגיעה כמובן גם (ובעיקר) לפתחו של מנהיג חזבאללה, באה לידי ביטוי במאמרו של אברהים אל אמין, עורכו של העיתון "אלאח'באר" (עיתון המקורב לארגון). במאמר ארוך ומפורט (24.11), אל אמין הסביר, כי בחשיבה סביב "היום שאחרי" – הזירה הלבנונית תופסת מקום מרכזי ביותר, אולי אף יותר מעזה, מבחינתה של וושינגטון. זאת, לנוכח נפיצותה ולנוכח היותו של ארגון החזבאללה "המרכיב הראשי בציר ההתנגדות".

תום כהונתו של מפקד הצבא הלבנוני, ג'וזף עאון, מחריפה את הבעיה בלבנון ואת החשש מפני ואקום שעלול לפגוע בתפקוד הצבא. היא קשורה גם לסאגה סביב (אי) בחירתו של נשיא, כאשר שמו של עאון מככב ברשימת המועמדים המצומצמת. המערב, וכנראה גם הסעודים, מעוניינים במינויו של עאון. החזבאללה לא כל כך.

אל אמין מפרט אודות דרישותיה של וושינגטון ביחס ל "עדכון 1701":

– נסיגתם של כוחות החזבאללה מעמדותיהם לפני ה-7 באוקטובר (כלומר, צפונה), ומתן תפקיד נרחב יותר לכוחות יוניפי"ל באותן נקודות רגישות מבחינת ישראל.

– מתן סמכות לכוחות יוניפי"ל להיכנס למקומות ואתרים בהם יש חשש להימצאותם של כוחות החזבאללה. ארה"ב מבקשת גם להוסיף סעיף, שיעניק סמכות לטפל בחריגות ויהיה תחת פרק 7 (כלומר, סמכות לשימוש בכוח).

– מתן סמכויות נרחבות יותר לצבא לבנון, כולל בגבול עם ישראל, על מנת למנוע את נוכחותם של חמושים או כל גורם אחר.

– דיון מחודש, בזירה הפוליטית והציבורית במדינה, ביחס להימצאם של כוחות פלסטיניים חמושים בלבנון.

יש להתייחס בזהירות המתבקשת לנקודות המפורטות לעיל ולעד כמה הן מציגות נאמנה את מה שמתרחש מאחורי הקלעים. אולם ברור שהסוגייה נמצאת על המדוכה, ומבחינות מסוימות הפרטים הללו הינם כבר חלק מהמו"מ. מאליו מובן גם, שסוגייה זו איננה מנותקת מן הדיונים סביב אופן סיומה של המלחמה בעזה ושאלת "היום שאחרי" בהקשרה.

קשה מאד להעריך כיצד ניתן יהיה לטפל ב"תפוח האדמה הלוהט" הזה. הרבה תלוי בתוצאותיה של המלחמה בעזה ובמתכונת היום שאחרי בזירה הפלסטינית. הישגים מוחלטים מדי לישראל עלולים אולי להגביר את הסיכון להסלמה, אולם מנגד חולשה תקרין גם על מרחב התמרון, הצבאי והמדיני, בגבול הצפוני.

ניתן לשער, שיש בנמצא לא מעט "קח ותן" בין שתי הזירות, הלבנונית והפלסטינית, מבחינתם של השחקנים הראשיים: ארה"ב, איראן, ישראל והחזבאללה, וכמובן חמאס. לכל אחת מהן אג'נדה מורכבת ביותר.

ארה"ב תידרש להוכיח את יכולותיה הדיפלומטיים, ומעמדה כמעצמת העל, על מנת לרבע, ולו במקצת, את המעגל. כך גם מדינות כצרפת (לה השפעה על הזווית האנרגטית באמצעות חברת "טוטאל" הפועלת במים הכלכליים של לבנון), סעודיה וקטאר.

בשורה התחתונה, מתקיים כעת מו"מ סבוך ועקיף, בשאלת החלטה 1701 ואופן פריסתו של החזבאללה בדרום לבנון. אפשר, שדווקא המלחמה בעזה תסייע לתקן חלק מן ההפרות בלבנון מאז 2006. עוד דרך מצד שר ההיסטוריה לתרום את רישומו.

מאמר זה פורסם בזמן ישראל ב-5 בדצמבר.

הפוסט החלטה 1701 ביחס לפריסת חזבאללה בדרום לבנון על שולחן המו"מ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל מאבדת, אמנם לא באבחה, את אחד ממקורות העוצמה החשובים שלה: הדימוי של לאום קטן ונחוש שעשה את הבלתי ייאמן והקים מדינה יהודית ודמוקרטית – לא מושלמת אך לתפארת – בסביבה מורכבת ועוינת. על רקע זה ניתן להבין את הציפיה של רבים בקרב מתנגדי המהפכה להתערבות הקהילה הבינלאומית, קרי – להפעלת לחץ על הממשלה כדי שתשנה דרכה. ומובן שציפייה זו מופנית למחנה המערבי–דמוקרטי שאליו ישראל משתייכת, לפי שעה לפחות.

נכון לעכשיו נשמעת עיקר הביקורת, הדיסקרטית והפומבית כאחת, מצד ארה"ב. ממשל ביידן לא מסתיר את חוסר שביעות הרצון מהמתרחש בישראל ומהסדקים המעמיקים במסכת הערכים המשותפים. מדינות אירופה משמיעות אמנם מעת לעת ביקורת והודעות גינוי למהלכי הממשלה, אולם בקול ענות חלושה. רבים בישראל חשים אכזבה ממה שהם מגדירים כ"מעט מדי" מצידו של העולם הדמוקרטי ומקווים ללחץ משמעותי ואפקטיבי יותר על הממשלה. האם יש בסיס ריאלי לציפיות הללו?

יש לחלק את התשובה לשני מישורים וטווחי זמן. הראשון נוגע לנקודת המפגש בין ערכים ואינטרסים. אין חולק שמדינות המערב ובראשן ארה"ב תוהות מהי הדרך הראויה והאפקטיבית להשמיע את ביקורתן. קיים מתח בין עיקרון אי-ההתערבות בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית, לבין החובה (שהן חשות) להשמיע את קולן. ייקח זמן עד שנגיע לנקודת המפגש בין ההתרחקות מן הערכים המשותפים לבין פגיעה ממשית יותר, בראייתן, באינטרסים שלהן. במילים אחרות: רק כשמדינות המערב יחושו שההתפתחויות בישראל פוגעות באינטרסים ישירים שלהן, יש לצפות לביקורת ולחץ אסרטיביים יותר. פרשן הניו יורק טיימס תום פרידמן הסביר זאת בבהירות ביחס לארה"ב בראיון ל"ידיעות אחרונות" בסוף השבוע.

המישור השני קשור לנזק המוחשי כתוצאה מהפגיעה בדימויה של ישראל כמדינה דמוקרטית, ליברלית ומצליחה. מדובר בתהליך ארוך, עד שהמשמעויות העמוקות מחלחלות לדעת הקהל בזירה הבינלאומית, ומשם לדרג הפוליטי של מקבלי ההחלטות. מצבה ומעמדה של ישראל בקרב קהלים לא מעטים איננו מזהיר, לשון המעטה. בקמפוסים, בחוגים ליברליים, במפלגה הדמוקרטית, בקהילה היהודית בעולם ואף בסקטורים מרובים באירופה (גרמניה), שבהם החלה להיפרם המחויבות המיוחדת לישראל.

מה התובנה העיקרית הנובעת מכך? מתנגדי המהפכה צריכים להבין שתהליכים אלו אורכים זמן, והישועה, בוודאי המיידית, לא תבוא בהכרח מהקהילה הבינלאומית חרף דאגתה הכנה. שומה על הציבור שחפץ לשמר את ישראל דמוקרטית וליברלית להתמיד בגילויי המחאה והביקורת, כדי לאפשר לקהילה הבינלאומית לתמוך בו באורח אפקטיבי. הכרחי להפנים שהסוגייה הפלסטינית והמשך הכיבוש הם חלק אינטגרלי במשוואה זו. ככלות הכול, זהו חלק מרכזי מאוד הנוגע לשאלה אם ישראל היא אכן מדינה דמוקרטית וליברלית.

המאמר פורסם ב-YNET ב-3 לאוגוסט.

הפוסט האם נמאסנו על המערב? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה עומד בבסיס המתיחות? ככלות הכל, הפעילות הישראלית בכפר רג’ר איננה חדשה, וישראלים הורשו לבקר בחלק הצפוני שלו לפני כשנה, עוד במהלך המשא ומתן על הגבול הימי. דומה כי שני גורמים עיקריים עומדים בבסיס המהלכים כעת מצד חיזבאללה, כולל הקמת האוהלים בגזרת הר דב.

האחד, נוגע למצב הלא נוח שבו מצוי הארגון בזירה הלבנונית. המבוי הסתום סביב בחירת הנשיא, ומרחב התמרון המצומצם יותר שלו עקב תוצאות הבחירות לפרלמנט, אינם מאפשרים לו להכתיב את מינויו של נשיא כלבבו. אף התמיכה הצרפתית במועמד המועדף עליו, פרנג’יה, איננה מספקת.

הגורם השני נוגע להתפתחויות בזירה הישראלית. גילויי המחאה הנרחבים הנמשכים שבועות רבים, וההכרזות המתרבות מצד חיילי מילואים כי יפסיקו להתנדב לשירות צבאי, מספקים מצג חסר תקדים, שלפיו הזירה הישראלית – הפוליטית והחברתית – מפולגת ונחלשת.

זו יכולה להיות שעת כושר, בראייתו של חיזבאללה, להישגים, טקטיים בעיקרם, שבנסיבות הנוכחיות, נתפסים כאפשריים. אולם כתמיד, הסלמה מחושבת עלולה, לעתים קרובות מדי, לגלוש למדרון חלקלק ששני הצדדים, כך נראה, אינם מעוניינים בו כעת.

ההתנהלות הישראלית מעדיפה, כך נראה, לפעול בדרכים דיפלומטיות שקטות, וטוב שכך. המלינים על הפגיעה בהרתעה הישראלית והקוראים לתגובה תקיפה, ראוי שיתמקדו במה שקורה בזירה הפנימית, שם התנהלותה של הממשלה חסרת אחריות ומזיקה, בטווח הקצר והארוך כאחד.

ביקורו בישראל של עמוס הוכשטיין, שליחו של נשיא ארצות הברית, התקיים, יש להניח, על רקע אחר מזה הלבנוני (הנורמליזציה המתרחקת עם סעודיה אליבא דהנשיא ביידן?), אולם ברור שהוא האדם הנכון, ובזמן הנכון, לקפוץ לביירות על מנת להבטיח שהעקוב יהפוך למישור, קרי: המדרון החלקלק יישאר במצב מאוזן. קשה להניח שניתן כעת ליישב את חילוקי הדעות סביב הגבול היבשתי, ובמיוחד עת כלולות בהם גם סוגיות המחייבות את הזווית הסורית, כחוות שבעא ואף הכפר רג’ר.

סוריה עדיין מוקצית על אף חזרתה לליגה הערבית ולמרות תהליך הלגיטימציה של משטר אסד בחודשים האחרונים. ישראל העדיפה לא לכלול את סוגיית הגבול היבשתי במהלך המשא ומתן על הגבול הימי, ובצדק. ההסכמה שנשמעה כעת מירושלים להיכנס לכאורה למשא ומתן בנושא, מהווה מהלך טקטי, שנועד לאותת שהעדיפות הברורה נתונה למישור הדיפלומטי.

כאמור, הקידוח הצפוי בבלוק 9 הלבנוני הוא בעל חשיבות רבה. אומנם אין לתלות ציפיות גבוהות מדי בקידוח ראשון, אולם בנסיבות המשבריות בלבנון תוצאות לכאן או לכאן עשויות לקבל משמעות נרחבת יותר מפרשנות אנרגטית גרידא. חשוב להיערך לשתי תוצאות אפשריות: קידוח יבש יגרום לאכזבה בלבנון, ולקולות שימתחו ביקורת על ההסכם עם ישראל. הלחץ על החברה הצרפתית לבצע קידוח נוסף יגבר. מתבקשת היערכות למשבר הציפיות.

מהצד השני, קידוח מוצלח יחייב תיאום ציפיות, אומנם בהקשר חיובי. יתגבר הלחץ לבצע רפורמות הכרחיות במגזר האנרגיה הלבנוני. השאלה אם מדובר בשדה משותף עם ישראל תהפוך לאקטואלית, ואולי גם שאלות הנוגעות לייצוא אפשרי (אם מדובר בכמויות משמעותיות), או לזירה המקומית בלבד (אם הכמויות צנועות יותר). מדובר בחשיבה שצריכה להתקיים כבר עתה, הן בירושלים והן בביירות (ואולי גם בוושינגטון ובפריז).

ניתן ורצוי ליישב את המחלוקת הנוכחית במישור הדיפלומטי. לארצות הברית, למרות שנקעה נפשה מהממשלה הנוכחית, אחריות ויכולת לעשות כן.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-20 ליולי.

הפוסט יש לפתור את המתיחות עם חיזבאללה במישור הדיפלומטי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנתונים הכלכליים של שכנתנו מדרום מדאיגים ביותר. החוב הלאומי עומד על יותר מ־220 מיליארד דולר, מתוכו כ־155 מיליארד חוב חיצוני; מחצית מתקציב המדינה מיועדת להחזרת חובות; והלירה המצרית איבדה קרוב למחצית מערכה ושערה עומד סביב 30־32 לירה לדולר. מצרים נשענת באופן מסורתי על הלוואות מקרן המטבע ועל תמיכה מצד מדינות המפרץ בדגש על סעודיה והאמירויות. אלו האחרונות ניתנות באמצעות הפקדות מסיביות במצרים, שמשפרות את מאזן התשלומים וקופת המדינה, ובמתן ערבויות להלוואות ממוסדות בינלאומיים.

התמיכה מבוססת על חשיבותה העצומה של מצרים ליציבות האזורית, ועל כך שמשטרו של עבד אל־פתאח א־סיסי ניצב איתן מול האסלאם הפוליטי.האינטרסים הללו עומדים בעינם גם כעת. למרות זאת, לאחרונה ניתן לחוש ברמזים שמא חל שינוי בגישתן של מדינות המפרץ. שר האוצר הסעודי אמר במהלך הכינוס הכלכלי בדאבוס כי בעבר נהגו לסייע באמצעות מענקים והפקדות ללא תנאים, אולם כעת עובדים עם מוסדות מימון בינלאומיים, שברצונם לראות רפורמות. סימנים מדאיגים נוספים התעוררו לנוכח היעדרן של סעודיה וכווית מכינוס חירום שאיחוד האמירויות יזמה במחצית ינואר, שנועד לבחון דרכים לסייע למצרים ולירדן.

פרשנויות נוספות נתנו ביטוי נוקב ומדאיג למשבר הכלכלי במצרים. ד”ר ח’ליל אל־ענאני, במאמר שכותרתו “האם מנהיגי מדינות המפרץ נוטשים את מצרים?”, עמד על האינטרסים של מדינות המפרץ לתמוך בממשל המצרי, אולם תהה שמא אלו מפקפקים ביכולתו של א־סיסי להתמודד עם המצב. בנוסף מנה את הפרויקטים הגרנדיוזיים שהוא מוביל, כבנייתה של עיר הבירה המנהלית החדשה, ואת השליטה המעמיקה של הצבא במשק המצרי.

כותרת נוספת נוסח זו באתר הלבנוני DARAJ תהתה אם “ההיסטוריה חוזרת על עצמה” ואף השוותה בין חובותיה של מצרים בתקופתו של א־סיסי לאלו של החד’יב אסמעיל (!), ששלט במצרים במאה ה־19 והותיר חובות כבדים שהגבירו עד מאוד את התלות באימפריה הבריטית (השוואה היסטורית לא מחמיאה, עם קונוטציות בעייתיות).

יש להבין את נימות הביקורת כמעין קריאות השכמה לנחיצותן של רפורמות מתבקשות. אומנם שוררת דאגה מפני השלכות בעייתיות על הזירה הפנימית, אולם נראה שהציפייה להתנהלות שונה מצד הממשל המצרי מתחזקת.

באשר לישראל, מדובר באינטרס אסטרטגי מן המעלה הראשונה להבטיח יציבות במצרים ואת המשכה של מדיניות מצרית אחראית שמובילה אסטרטגיה אזורית משותפת מול האיומים הקיימים. בשנים האחרונות, מפגש האינטרסים האסטרטגיים בין שתי המדינות העמיק מאוד. כך גם האמון בין ההנהגות ללא קשר לזהות הממשלה. אלו באים לידי ביטוי מול רצועת עזה, במזרח הים התיכון ומול מדיניות החוץ האגרסיבית של טהרן.

ישראל חייבת לוודא מול הזירה האזורית והבינלאומית שחשיבות השמירה על היציבות במצרים תיוותר בעינה. שיתוף הפעולה בתחום האנרגיה, וייצוא הגז הישראלי למצרים שמהווה את אחד הערוצים העיקריים להכנסות עבור הקופה המצרית, חשובים מתמיד בנסיבות הנוכחיות.

אומנם אין ביכולתה של ישראל להשפיע על אופן ההתנהלות המצרית בביתה פנימה. אולם בירושלים חייבים לנהל מדיניות חוץ אחראית, שאינה מלבה הסלמה אזורית, בעיקר בזירה הפלסטינית, שבה מצרים, וירדן, ממלאות תפקיד חשוב ביותר. יעידו על כך פגישותיהם של ראשי המודיעין, המצרי והירדני, עם אבו מאזן במקביל לביקורו של מזכיר המדינה האמריקאי באזור.

המאמר פורסם ב"YNET", ב-5 בפברואר 2023.

הפוסט ישראל חייבת לוודא שחשיבות השמירה על היציבות במצרים תיוותר בעינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

● ארה"ב מנסה לנתק את רוסיה משוק האנרגיה העולמי. מדובר באתגר בסדר גודל היסטורי, לנוכח העובדה שאירופה תלויה בגז הרוסי, כ-40 אחוז מיבוא הגז מקורו מרוסיה, וכאשר ברור כי לא ניתן להבטיח אלטרנטיבות בטווח הזמן המיידי-קרוב, ובמחיר סביר. ארה"ב האיצה אמנם את יצוא הגז המונזל (LNG), ופועלת מול מדינות המפרץ, ואף מול ונצואלה, המצויה תחת משטר סנקציות עוד מימיו של ממשל טראמפ, על מנת לשמור על רמת מחירים נסבלת. נכון לעכשיו, נתקלת באתגרים של ממש.
● גרמניה, שתלותה בגז הרוסי, בולטת במיוחד נרתמה למערכה, על אף ההשלכות על שוק האנרגיה המקומי. הביטוי הבולט והדרמטי נוגע לצינור הגז נורד סטרים 2, עת גרמניה עצרה את השלמתו. השינוי במדיניות הגרמנית דרמטי, גם מעבר לתחום האנרגיה, עת הקנצלר שולץ הודיע על הגדלת תקציב הבטחון, ועל "כניסה לעידן חדש, העולם הוא לא זה שהיה לפני המלחמה".
● האיחוד האירופי מנסה, באופן מאתגר במיוחד, לאחוז במקל משתי קצותיו – לצמצם את היבוא מרוסיה, ספקית האנרגיה הגדולה ביותר עבורו, מבלי לסטות מיעדי האקלים (השאפתניים) שהציב לעצמו. סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) פרסמה תוכנית בת עשרה סעיפים, שתכליתה להקטין את התלות האירופית בגז הרוסי. שלשת הסעיפים הראשונים קוראים להימנע מחתימה על חוזים חדשים עם רוסיה; להחליף את הגז הרוסי בגז ממקורות אחרים (למשל נורבגיה ואזרבייג'ן); והפחתתה של כמות הגז המינימלית במחסנים (ובכך, לאפשר הזרמת גז לשווקים באופן מידי).
● מדינות המפרץ, בדגש על סעודיה ואיחוד האמירויות, אינן נענות לפי שעה ללחצים מוושינגטון. הן אינן שבעות רצון ממדיניותו של ממשל ביידן ביחס למורדים החות'ים בתימן, סביב הסכם הגרעין והוויתורים בראייתן לאיראן, ולדגש שהבית הלבן נותן לסוגיות הנוגעות לזכויות אדם. ביקורו של הנשיא אסד באיחוד האמירויות, לפני מספר ימים, מהווה מסר בוטה לוושינגטון בהקשר זה. יש לראות את הפסגה המשולשת בין נשיא מצרים, יורש העצר האמירתי ורה"מ בנט בהקשר זה. אגב, שר האנרגיה האמירתי הבהיר, שמקומה של רוסיה בארגון OPEC+ אינו ניתן לשינוי.

על רקע זה, אין פלא שהאטרקטיביות של מזרח הים-התיכון, כמקור פוטנציאלי נוסף לגז טבעי לאירופה, שבה ועולה. שרת האנרגיה אלהרר, ששבה ממפגש שרי אנרגיה בפריז, אף ציינה שאירופה אכן ביקשה להסתייע בגז הישראלי. אולם עדיין, התמונה מורכבת ביותר.

בטווח הזמן הקרוב נתיב היצוא המהיר הוא דרך מצרים, וליתר דיוק מתקני ההנזלה שלה. על פני הדברים, ניתן להגדיל את כמות הגז מישראל למצרים, ובמיוחד לאחר שדרוג הצינור בין שתי המדינות, שצפוי להיות מושלם בשנה הבאה. הקיבולת עדיין מוגבלת גם ביחס למתקני ההנזלה המצריים.

מקורות נוספים הם השדות במים הכלכליים של קפריסין: אפרודיטה-ישי (בהנחה ששתי המדינות יפסיקו לגרור רגליים ויפתרו את המחלוקת הנוגעת להיותו שדה משותף ישראלי-קפריסאי), כמו גם שדות נוספים בעלי פוטנציאל, שמחייב הוכחה אמנם, כ- Calypso ו-Glaucus. לא מדובר בדבר של מה בכך. על מנת להאיץ את ניצולם יש צורך בהיתכנות טכנית; בשלות כלכלית-פיננסית (רמת המחירים הנוכחית, הגבוהה מאד, לא תימשך לאורך זמן); ובתמיכה מדינית. זו האחרונה מאתגרת במיוחד לנוכח ניגודי האינטרסים בין חלק מהשחקנים הרלבנטיים, ובדגש על תורכיה (ובעיית קפריסין).

הזווית התורכית מפייסת מתמיד, הזווית הלבנונית מעניינת לא פחות

תהליך הפיוס המחודש בין ישראל ותורכיה העלה מחדש את הזווית התורכית. תורכיה מדגישה בימים האחרונים, וביתר שאת, את ענינה להעביר את הגז מישראל אליה ודרכה. שרי האנרגיה והחוץ ביקשו להגיע לישראל בימים הקרובים, אך נראה שהביקורים יתקיימו לאחר הרמדאן וחג הפסחא. הציפיות באנקרה הן גבוהות מדי, ומחייבות לדעתי תאום ציפיות מידי.

הזווית הלבנונית מעניינת לא פחות. מאליו ברור, שפשרה ישראלית – לבנונית סביב הקו הימי ביניהן חשובה ביותר, ותשגר מסר חיובי, כלכלי ומדיני, לזירה האזורית והבינלאומית, כמו גם לשווקים. עדיין, לא מדובר בעתודות מיידיות, בלשון המעטה.

התמונה, מבחינת ישראל ומזרח הימ"ת, עשויה להיות מבטיחה, אולם היא תלויה בשלוש נקודות עיקריות:
1. הובלה אמריקנית אסרטיבית ויצירתית כאחד, שתכליתה לרכוש מחדש את אמונן של השחקניות המז"תיות מחד גיסא (מדינות המפרץ), ולרתום את השחקנים באגן המזרחי של הימ"ת למדיניות אזורית קונסטרוקטיבית, ובדגש על אנקרה (שלוח הזמנים שלה לחוץ, לקראת הבחירות בשנה הבאה).
2. התנהלות ישראלית, שמפנימה את "גודל השעה" (או ההזדמנות), שתכליתה לתמרן, לחיוב, את כל הצדדים (הניצים) לארכיטקטורה אזורית, שמכניסה איכשהו את תורכיה גם-כן למשחק.
3. וכמובן, מניעת גלישתה של המלחמה באוקראינה לעימות רחב יותר, שיטרוף עוד יותר את הקלפים (הבעייתיים ממילא).

אתגרים כבדי משקל, אולם לשם שינוי עשויים להצביע על פוטנציאל מרתק וחיובי. פסגת הנגב המחישה, שבנסיבות הנוכחיות (כמעט) הכול אפשרי.

המאמר פורסם בגלובס במרץ 2022.

הפוסט המצב הגיאופוליטי מזמן הזדמנות מחודשת לגז הטבעי ממזרח הים-התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זכור לנו במיוחד חרם הנפט שהוטל בעקבות מלחמת יום-כיפור ב–1973, וההשלכות שלו על ישראל, כמו גם על הזירה העולמית בכלל.

מתבקש על-כן להציב כמה סימני שאלה (ואולי גם מעט תשובות) סביב מספר נקודות מרכזיות בהקשר זה כעת. הן מתייחסות הן לצד הרוכש, או התלוי, באספקת אנרגיה – ולענייננו אירופה – כמו גם לצד המוכר, או הספק, קרי – רוסיה. מספר הערות מתבקשות גם על מוכרים נוספים (ספוילר: מדינות המפרץ).

1. האיחוד האירופי

הבה נתחיל עם האיחוד האירופי. התלות האירופית בגז הרוסי ברורה ומובהקת. בין חברותיו – גרמניה בולטת בתלותה בגז הרוסי (ובאופן שונה מדינות במזרח אירופה).

החשש היה, שתלות זו תמנע מבריסל, ומברלין בפרט, להתנגד או לפעול אסרטיבית, מול הפלישה לאוקראינה, ולהימנע מצעדי עונשין משמעותיים. חשש זה שרר בוושינגטון שנים לא מעטות, והיה בבסיס המדיניות האמריקאית להפחית את התלות האירופית בגז הרוסי, ולגוון את מקורותיו.

ובכן, ראו זה פלא, התגובה האירופית הייתה מהירה ומרשימה, הגם שאותותיה צפויים להתממש בטווח הזמן הקרוב של מספר שנים. גרמניה הודיעה על הקפאתו של צינור הגז נורד-סטרים 2 (טרם ברור מה גורלו בהמשך), והאיחוד האירופי על שורה של צעדים לאיתור מקורות חלופיים לגז הרוסי, תוך ניסיון (יומרני, אולי) לא לסטות מהמדיניות שאימץ ביחס למעבר לאנרגיות מתחדשות.

האם ניתן לומר, שאירופה חצתה את הרוביקון בהתנהלותה מול מוסקבה, לפחות בהקשר זה? במידה לא מבוטלת התשובה חיובית. אולם נחיה ונראה. לפי שעה, התגובה כאמור מיידית ומרשימה.

2. רוסיה

נעבור כעת לצד המוכר – רוסיה. הנסיקה במחירי הגז והנפט מועילה כמובן למוסקבה, אולם מדובר בטווח הקצר בלבד. קשה להניח שרמת המחירים הגבוהה תישמר לאורך זמן.

אולם השאלה שעולה בהקשר זה שונה: מדוע מוסקבה לא השתמשה ב"נשק האנרגיה" כדי "להוריד את אירופה" על הברכיים? מדוע לא הפסיקה, או הפחיתה באופן דרמטי, את אספקת הגז לאירופה, עדיין בחודשי החורף, על מנת למנוע ממנה לנקוט, או להצטרף, לסנקציות נגדה?

מאליו ברור, שמוכרות יודעות כי מהלך מעין זה דוחף את הקונות למצוא חלופות במהירות. מאידך, דווקא לנוכח מה שמסתמן כחוסר הצלחה באוקראינה, האם לא ניתן היה לצפות למהלך רוסי אסרטיבי במיוחד מעין זה? האם זה עדיין אפשרי? שוב, נחיה ונראה. לפי שעה, מכל מקום, זה לא קרה.

3. מדינות המפרץ

ארה"ב פועלת, מאז תחילתה של הפלישה הרוסית, להבטיח אספקת גז מונזל נוסף לאירופה, כמו גם לוחצת על מדינות המפרץ להגביר את תפוקתן.

סעודיה ואיחוד האמירויות מגלות לפי שעה התנגדות, ממגוון שיקולים מדיניים שנוגעים לחוסר שביעות רצונן מן המדיניות האמריקאית. קטר, לעומת זאת, הגיבה בחיוב לפנייה הגרמנית להגביר את אספקת הגז המונזל.

סביר, שבוושינגטון מבינים שהתוצאות בשטח יבואו לידי ביטוי בשנים הקרובות, אולם מבחינתה המסר, המדיני והכלכלי (לשווקים), חשוב ביותר. גם הקיץ, שמתקרב ובא, אמור לסייע.

4. דעת הקהל במערב

גורם נוסף, שחשוב לא להתעלם ממנו, נוגע לציבור הרחב, דעת הקהל במערב. הפלישה הרוסית התקבלה בהפתעה ובהלם במערב באופן, ששב והזכיר את ימי המלחמה הקרה.

זה מסביר, במידה רבה, את התמיכה הציבורית המסיבית בממשלות ובצעדים המהירים נגד רוסיה, ולצד אוקראינה (כולל בנכונות לקלוט פליטים ביד רחבה).

לענייננו, תמיכה זו נתונה גם לנוכח החשש מהשלכותיה על מחירי האנרגיה (מחיר החשמל מטפס), בטווח הזמן המיידי, שצפוי כי יימשך תקופה לא מבוטלת עד אשר ההיערכות לאלטרנטיבות מעשיות תורגש בשווקים ובשטח.

מוקדם עדיין להסיק מסקנות חקוקות בסלע. הרבה מאד יהיה תלוי בהתפתחויות בשטח באוקראינה, ובמיוחד אם המערכה תתרחב (או להיפך). מכל מקום, נקודות חשובות למחשבה ולמעקב, שעשויות להשליך על מרחב התמרון המדיני-אסטרטגי של מדינות המערב מול הפלישה הרוסית.

המאמר פורסם בזמן במרץ 2022.

הפוסט "נשק האנרגיה" – תובנות ותהיות עדכניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ניתן להצביע על שלש נקודות עיקריות:

רוסיה הגבירה בשנים האחרונות את מעורבותה במזרח-התיכון, ובראש ובראשונה בסוריה. מאז התערבותה הישירה, שנועדה להציל את משטר אסד, היא הפכה להיות הגורם הדומיננטי ביותר בסוריה, כמובן לצד איראן. האינטרס הישראלי הברור למנוע התבססות איראנית נרחבת בסוריה, כמו גם העברת נשק מתקדם לחזבאללה בלבנון, חייב פעילות התקפית בזירה הסורית.

לנוכח הדומיננטיות הרוסית, הוקם מנגנון תאום מול מוסקבה, שפועל באופן אפקטיבי מזה מספר שנים, ושנועד להבטיח את מרחבי התמרון של שני הצדדים. חשוב לזכור, כי בבסיס התאום הישראלי–רוסי קיים מפגש אינטרסים, אמנם לא זהה, שתכליתו בשורה התחתונה בלימת ההשפעה האיראנית בסוריה בטווח הזמן המתקדם.

ארצות-הברית שינתה בשנים האחרונות, עוד בימיו של ממשל אובמה, את סדרי העדיפויות של מדיניות החוץ שלה. הפניה מזרחה, לעבר אסיה בכלל וסין בפרט, מהווה את אבן הראשה של המדיניות האמריקאית בזירה הבינלאומית. מעורבותה במזרח-התיכון פחתה.

חשוב יותר: בעלות בריתה באזור חוות את השינוי במדיניות האמריקאית בחשש ובחוסר נחת. סימני השאלה לגבי מידת מחויבותה של וושינגטון להתייצב לצידן, בין אם מדויקים ונכונים אם לאו, התעצמו.

הדברים אמורים בעיקר ביחס למדינות המפרץ, ודי ברור שאלו תרמו תרומה ניכרת להסכמי אברהם. אולם גם בירושלים לא רווים נחת מן הפחת באיכות הקשב האמריקאי לאזור.

הזירה הסורית מהווה נייר לקמוס מרתק, בה המעורבות האמריקאית בעיצוב שדה המערכה פחתה באופן משמעותי. זה הוביל, כאמור, להכרח בתאום הדוק עם מוסקבה, ול"נינוחות רבה יותר" בדו שיח אתה. החתירה הברורה של ממשל ביידן לחזור להסכם הגרעין עם איראן לא הוסיפה נחת, בלשון המעטה, בירושלים ובמפרץ.

הבטחון העצמי ביחס למרחב התמרון המדיני של ישראל השתפר לאין ערוך בשנים האחרונות. השלכותיו של האביב הערבי על כל השחקנים באזור; שיתוף הפעולה האזורי באגן המזרחי של הים-התיכון; וכאמור הסכמי אברהם, הן מול מדינות המפרץ והן עם מרוקו ו(במידה שונה) סודאן, הגבירו את הבטחון העצמי של ישראל, ושיפרו כמעט ללא הכר את היכולת לתמרן בין שחקנים שונים.

תיטיב להעיד על כך, כדוגמא מאלפת, מערכת היחסים עם קטר. למרות העובדה, שמדובר ביריבה בולטת של בעלות בריתה החדשות של ישראל במפרץ, ובדגש על סעודיה, שתי המדינות הצליחו לאתר מפגש אינטרסים אד-הוק מול שלטון החמאס ברצועת עזה. התמיכה הפיננסית, שמעניקה קטר לחמאס, שמשרתת את האינטרס הישראלי, לא פגעה במערכת היחסים ההדוקה (והמתהדקת) עם מצרים ומדינות המפרץ.

אף הניסיון המחודש לחמם את היחסים עם טורקיה נחווה בישראל, ובמידה לא מבוטלת של צדק, כמתקיים מנקודת עוצמה שלה.

הפלישה הרוסית לאוקראינה מתרחשת על רקע ההתפתחויות הללו. אין תמה על כן, שישראל חשה כי יש ביכולתה, וכאמור באורח שמשרת את האינטרסים שלה, לתמרן בין הקוטב הרוסי לזה האוקראיני, המערבי.

ראוי להדגיש שוב: מדובר בהבנה, כי שימורה של קרבה, אמנם ביקורתית במידה מסוימת, עם מוסקבה משרת את האינטרס הישראלי, וחשוב מכך, יש ביכולתה של ישראל לעשות כן. על רקע זה יש לראות את ניסיון התיווך הישראלי, כפי שבא לידי ביטוי בביקורו של רה"מ בנט במוסקבה, והמשך המגעים עם כל הצדדים. לא ברור אם ישראל סבורה שאכן יש ביכולתה לתווך, אולם התחושה בירושלים הינה, שזה משרת את "תכלית התמרון", כמתואר לעיל.

השאלות שעומדות על הפרק בהקשר זה מרכזיות וחשובות ביותר:

• האם מדיניות החוץ הישראלית אכן "עלתה מדרגה" בשנים האחרונות באופן שמאפשר לה כושר תמרון משופר.
• ומעבר לכך: האם ישראל מתרגמת את מעמדה כ"מעצמה אזורית" למדיניות פרו-אקטיבית יותר מול סכסוכים אחרים בזירה האזורית והבינלאומית.

נראה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית. ישראל מצליחה בשנים האחרונות לנהוג בתבונה ולנצל לחיוב את מערכות היחסים שטוותה, באופן שמשרת את האינטרסים שלה וכאמור את מרחב התמרון.

התשובה לשאלה השנייה מורכבת ומאתגרת הרבה יותר. מדיניות החוץ הישראלית מתאפיינת, למעשה מאז קום המדינה, במגננה מול איומים ואתגרים הניצבים לפתחה. ישראל "התמחתה" יותר בסיכולם של איומים, באמצעים מדיניים וצבאיים, ובבלימתן של יוזמות מדיניות בינלאומיות שחששה מהן.

המלחמה באוקראינה מציבה בפני ישראל אתגר שונה במהותו ובעוצמתו. יכולת התמרון נותרה חיונית ורלוונטית, אולם בעיקרו של דבר מדובר כעת בהתגוששות ב"ליגת המעצמות" שמאיימת על הסדר העולמי, כפי שהתגבש לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעקבות התפרקותה של ברית-המועצות.

מדובר בעימות מולו ישראל צריכה לנהוג אמנם באופן זהיר ומושכל, אולם בה בעת בהיר וצלול. במילים אחרות, ישראל שוגה כאשר היא מבלבלת בין כושר תמרון משופר (וכאמור, לאין ערוך), לבין יכולתה ועוצמתה הדיפלומטיות בעת שהיא מנסה להתמקם (שלא לומר, לתווך) בין שני קטבים מעצמתיים.

אוקראינה, חשוב לזכור, "מייצגת" במלחמה זו את המערב, ולא את המדינה האוקראינית גרידא, על אף שמדובר כמובן בטרגדיה למדינה ולעם האוקראינים. חיזוק מעמדה האזורי של ישראל, ובמידה מסוימת גם הבינלאומי, עלול לבלבל.

חיוני מאד להבחין בין יכולת תמרון משופרת ובטחון עצמי גובר, שני אלמנטים חשובים ביותר במישור המדיני-אסטרטגי, לבין יכולת אמיתית לתווך בסכסוך בין שני צדדים, ולפסוח על שתי הסעיפים, ולא כל שכן כאשר מדובר למעשה בניסיון לעצב סדר עולמי חדש.

המלחמה באוקראינה מחדדת, למי שצריך חידוד מעין זה, את מקומה של ישראל במחנה המערבי-דמוקרטי. גם במוסקבה מבינים את זה. האינטרס הלאומי-אסטרטגי של ישראל מחייב להבהיר את מה שברור לכולם, ובמהרה.

המאמר פורסם בזמן במרץ 2022.

הפוסט האם מדיניות החוץ הישראלית עלתה מדרגה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.