ממשלת ישראל החדשה מפרקת בחדווה משרדים פעילים ומנוסים ומפוררת אותם לנחלות קטנות ומוחלשות. כך היא שואפת לעולל לשידור הציבורי; כך היא עושה למערכת הביטחון בכל הקשור לניהול השטחים; כך היא עושה למערכת החינוך בקילוף חלקים משמעותיים מן התוכנית החינוכית ומסירתם לח"כ קיצוני ותמוה; וכך היא עושה למערך המדיני שלה באמצעות העברת פונקציות אסטרטגיות ממשרד החוץ לגורמים אחרים. הדבר בא בראש ובראשונה לידי ביטוי ברעיון המוזר של רוטציה בתפקיד שר החוץ.

שר החוץ הוא שאמור מחד גיסא להנחות את מטה משרד החוץ ואת הנציגויות לבצע את מדיניות הממשלה. מאידך גיסא, הוא אמור לתווך לקבינט את המצב בשטח ואת השלכותיה של המדיניות הננקטת וליזום מהלכים. מעבר לתפקידו המקצועי, השר הינו מדינאי. הוא אמור לגלם באישיותו את מדינת ישראל, כפי שעשו משה שרת ("האב המייסד"), גולדה מאיר ("האם הגדולה") או אבא אבן. על האחרון אמר דוד בן-גוריון כי מלכתחילה התנגד לפעולת צה"ל בכנרת בדצמבר 1955, אך לאחר ששמע את נאומו של "אוֹבְּרִי" (שמו הפרטי מלידה של אבן) בעצרת האו"ם השתכנע בצדקת הפעולה הישראלית.

רעיון הרוטציה בתפקיד שר החוץ מאיין את ההמשכיות הנחוצה לקידום מהלכים מדיניים. הוא מזמן לתפקיד אישים נעדרי משקל פוליטי, שלא כשרת החוץ לבני (למשל) שיכלה בתוקף כוחה הפוליטי ומעמדה לקדם את השימוש בערך הסגולי של המשרד. אם וכאשר ייזום השר אלי כהן מהלך מדיני מבריק, מי לידו יתקע שמחליפו ישראל כ"ץ ימשיך בו?

מעבר לזאת, כל שר יכול להביא עמו לא רק נהג/ת, ראש/ת לשכה ודובר/ת אלא גם מנכ"ל כמשרת אמון. המנכ"ל הוא המפעיל את אגפי המשרד ונציגויותיו. אין בעיה עקרונית במינוי מנכ"ל פוליטי ובתולדות המשרד כיהנו גם מנכ"לים פוליטיים מעולים. אבל גם מנכ"ל מעולה עלול להיות מוחלף בחילופי השרים. מה יקרה כשהמנכ"ל החדש יוחלף תוך שנה, בבוא השר כ"ץ? ימתין שנתיים על הספסל עד לשובו של השר כהן, ברוח הרוטציה?

זאת ועוד, בחודש שעבר נתבשרנו שהשר כהן החליט למנות מקורב פוליטי, פעיל הליכוד יוסי דיין, לתפקיד המשנה למנכ"ל. עד כה המשנה למנכ"ל היה דיפלומט שצמח במערכת מאז היותו צוער, והוא יכול לייעץ למנכ"ל (הפוליטי) ולשר כיצד לקדם את מדיניותם. בהינתן מנכ"ל פוליטי שאינו מכיר את העובדים ואת הנציגויות, חשיבותו של מינוי איש מקצוע כמשנה למנכ"ל מתחדדת משום שהוא הבכיר בוועדות המינויים והוא שמכיר היטב את השטח. לכן, מינוי משנה פוליטי מהווה טעות ניהולית קשה.

הפרטה – או פוליטיזציה שכזו – אינה מתאימה למערך החוץ, המתנהל כארגון היררכי האמון על סולם דרגים וערכים. זהו משרד קטן שסגל העובדים הדליל שלו פרוס על פני יותר ממאה נציגויות בחמש יבשות. בנציגויות רבות ניתן למצוא רק ראש נציגות, סגן וקצין מנהלה המכהן גם כקונסול. לידם מסייע סגל מקומי בן עשרה עד עשרים איש, אך אלו אינם שליחים מאומנים. ניתן היה לשער שלאור כובד המשימות וקשיי המימון תפעל המדינה לכנס את המנגנונים העוסקים בנושאי חוץ ותיצור אגרוף מדיני משמעותי. בפועל, אנו חווים תלישת איברים והפרטה שאינה במקומה.

כך, למשל הוקם משרד התפוצות (ב-2009, עוד לפני הממשלה הנוכחית), בעוד שבפועל מי שמקיים את הקשר עם הקהילות השונות, בעיקר בארה"ב, הן הנציגויות הדיפלומטיות של ישראל. שר התפוצות יכול לנדוד מוועידה לוועידה, אבל הוא לא יוכל לפקוד את כל הקהילות ולקיים קשר רציני עם המנהיגים היהודים שסייעו בשעתם בבחירתם של ג'ורג' וו. בוש או ברק אובמה. הקונסולים הכלליים יכולים ואף עושים זאת. הממשלה היא זו שצריכה לקבוע את היעד אבל משרד החוץ הוא האמון על שקלול ההשפעות ההדדיות השונות בשטח על היעדים המדיניים של ישראל ותעדוף הפעולות. למשל, אם בארה"ב סאנטור מסוים מתבלט ברמה הלאומית – יפעל מולו הקונסול הכללי האזורי ויניח כך את היסודות ליחסים בעתיד.

באופן דומה, הוקם משרד לעניינים אסטרטגיים. לכולם היה ברור שעיקר יעדו הוא לספק "מקום חניה מיניסטריאלי" נוח למי שראש הממשלה צריך לפצות או רוצה לפנק. שוב, הממשלה היא שתחליט על היעדים, אבל שקלול האפשרויות לפעולה ותרגום היעדים להנחיות לפעולה צריך להיעשות על-ידי מטה משרד החוץ והנציגויות, ובהחלט לא בפעילות ישירה של המשרד מול בני שיח בחו"ל. לדוגמה, כשבמדינה מסוימת הופיעו כרזות אנטי-ישראליות על אוטובוסים יזם המשרד לעניינים אסטרטגיים קמפיין מכתבים מישראל להנהלת אותה חברה, שלא הבינה מי הם כל אותם אנשים הנושאים שמות מוזרים ומדוע עליה לשנות את התקשרויותיה בגללם. השגרירות הישראלית היתה ערה לרגישויות המקומיות, בדקה ומצאה מיהם המנופים הכלכליים המשפיעים על אותה חברה וסללה דרך אליהם, ואכן הכרזות הוסרו.

בממשלה הקודמת הוחזרו העניינים האסטרטגיים (והתקציבים) למשרד החוץ, אבל בממשלה הנוכחית מונה רון דרמר, מקורבו של רה"מ נתניהו לתפקיד השר, ולמעשה לשר החוץ בפועל. הדעת נותנת שאם היה דרמר מתמנה לתפקיד שר החוץ גם בתואר, הוא היה מתקשה לתפקד מול ממשל דמוקרטי בעל זכרון ארוך. יש לשער שסמכויות חשובות בתחומים אסטרטגיים שוב יקולפו (יחד עם התקציבים) ומשימות ממשרד החוץ ויועברו לטובת המשרד החדש-ישן. הנטל ייפול כתמיד על הנציגויות וניסיון העבר גם מלמד שתשומותיהן החשובות לא יילקחו בחשבון על-ידי מטה ישראלי המונע בעיקר משיקולים פוליטיים.

דוגמה קלאסית נוספת למשרד מיותר היא כמובן משרד ההסברה, אשר שב ועלה כעוף החול. אם מדובר בהסברת פנים הרי שנסתתמו טענותי. אבל בכל הקשור בדברור ישראל במדינות השונות רק משרד החוץ ונציגויותיו יודעים איך לעשות זאת לאור רגישויות שונות. מה שמתאים לבלגיה אינו עולה בהכרח בקנה אחד עם סולם הערכים של ארגנטינה. משרד החוץ הוא הגוף הממשלתי היחיד הפרוס כך שיוכל לתכלל סיטואציות ולשקלל את סך האילוצים והאפשרויות. קיים חשש שבתקציב הבא יינטלו משאבים ממשרד החוץ לטובת משרד ההסברה, אבל שוב – המלאכה בפועל תוטל על הנציגויות בחו"ל. קרי, המשרד יידרש להתמודד עם אותה המשימה (או משימה קשה יותר לאור מדיניות הממשלה) אבל עם אותם משאבים או עם משאבים פחותים.

תקווה מסוימת מפציעה מכיוון המטה לביטחון לאומי (מל"ל), שבראשו הועמד איש רציני שיש לו מעמד פוליטי עצמאי ובאמתחתו שנים רבות בסוגיות החוץ והביטחון של ישראל. יש לקוות שצחי הנגבי וצוותו יידעו לשקול את המצבים והלחצים ולתעדף ולתאם את פעולות המשרדים בשום שכל. ועדיין, קיימת שאלה מהותית לגבי מעמדו של מל"ל בתהליך קבלת ההחלטות ותכנון המדיניות האסטרטגית. כבר ראינו ממש לאחרונה כיצד ראש הממשלה שלנו מתקפל בסוגיית הנוכחות הצבאית בשטחים מול פוליטיקאים קיצוניים, ושב נזוף למאורתו.

לסיכום, המצב הנוכחי מעורר חשש. משרד החוץ בּוּתַּר ונתחיו הושלכו לשני פוליטיקאים בעלי ניסיון מדיני והשפעה פוליטית מוגבלת. מי שיתפקד בפועל כשר חוץ יהיה כנראה השר לעניינים אסטרטגיים. במקביל, מתחזק כוחם של משרדים שב-DNA שלהם לא כלול ממד התיאום עם מי שאמון לכאורה על מדיניות החוץ, ושיהיה לכולנו בהצלחה.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-2 בפברואר 2023.

הפוסט ביתור משרד החוץ הוא ההיפך הגמור מיצירת אגרוף מדיני משמעותי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עד כה, הדברים לא עלו בידיו של נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. משום מה האוקראינים לא הריעו לכוחות הרוסיים ונחישותם אפשרה למערכת הבינלאומית את הזמן להתעשת. נשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, התנער מדימויו הרפה וארגן את ברית נאט"ו כדי שתספק תמיכה מסיבית לאוקראינה. בחודשיים הראשונים למערכה, ארה"ב לבדה סיפקה לאוקראינה סיוע בסדר גודל של 11.2 מיליארד דולר; בריטניה וגרמניה סיפקו 2.2 מיליארד דולר כל אחת; וקנדה סיפקה 2.1 מיליארד דולר. עד סוף אפריל הסיוע המערבי הסתכם בכמעט 30 מיליארד דולר, ועוד היד נטויה.

מעבר לכך, אם פוטין חשב שיחזק את מעמדו הגלובלי כשחקן שווה מעמד לצד סין וארה"ב, הרי בפועל הוא סיפק לברית הצפון אטלנטית ולמדינות נוספות קריאת השכמה וקריאה אל הדגל הביטחוני הוותיק. זהו אותו דגל שכמעט נשכח יחד עם סרטי ג'יימס בונד. בוועידת וויילס ב-2014 התחייבו חברות נאט"ו להשקיע 2% מהתוצר שלהן בביטחון והגנה, אבל למעט ארה"ב, בריטניה, פולין ויוון רובן לא עמדו בכך. כעת, בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה, נאט"ו פועלת כגוש למימוש המחויבות להגדלת תקציבי ההגנה. די בכך שחברותיה יקפידו על השקעות בגובה הסף שנקבע כדי לנאט"ו תהיה קופה ביטחונית העוברת את הסכום הדמיוני של טריליון דולר. אין לרוסיה שום דרך בה תוכל להתקרב לעוצמות אלה. "זו הכלכלה, טמבל!" דרש נשיא ארה"ב לשעבר, ביל קלינטון. ואכן, ארה"ב היא עדיין מעצמת העל של דורנו ומשקיעה לבדה יותר מ-750 מיליארד דולר לשנה בביטחון – יותר מסך כל ההשקעות של 11 המדינות הבאות אחריה ברשימה הגלובלית בתחום.

עם זאת, אל לנו לחשוב שהמערכה האוקראינית תמה ונשלמה. רוסיה טרם הובסה, יכולותיה ועוצמותיה הן רבות והיא יכולה עדיין לנצח. היא גם יכולה לנקוט מהלכים מטורפים. כשהעומד בראשה מפזר רמיזות גרעיניות ושר החוץ שלו משגר האשמות מגוחכות באנטישמיות כלפי ישראל, זהו טפח להלך רוח מסוכן.

למלחמת רוסיה-אוקראינה צפויות להיות השלכות מזרח-תיכוניות, הן עבור ישראל והן עבור ארה"ב. ניצחון רוסי עלול להוביל שחקנים קיצוניים כגון איראן ושלוחיה להגברת הפעילות החתרנית בתימן, ברצועת עזה או בסוריה-לבנון ובמקומות אחרים. מנגד, איום כזה עשוי לקרב בין שחקנים מתונים, כגון מדינות המפרץ, מצרים, מדינות המגרב, טורקיה וישראל. אמנם חלפו הזמנים בהם יכלה מעצמת עבר כבריטניה לכונן בריתות כמו "ברית בגדאד" (התפרקה הן משום שמכונניה המערביים איבדו את הדחף, את האינטרס ואת היכולת לקיימה לאורך זמן והן משום שלא היתה למרכיביה האזוריים הסכמה על מטרות משותפות), אך כיום יש אולי מקום לשיתופי פעולה מקומיים ובילטרליים.

למקום הזה עשויה ארה"ב להיכנס כעת. ביקורו הצפוי של ביידן באזורנו בחודש הבא עשוי לבשר הכרה אמריקאית חדשה בצורך להגביר את פעילותה. בדרך כלל, וושינגטון אינה ששה למעורבות כזו, ואכן על בסיס הסתייגות זו פעלו כל הממשלים האחרונים שהשתדלו להימנע מ"ביקורים" במזרח התיכון. אלא שהמזרח התיכון מצדו לא בהכרח נמנע מ"ביקורים" בארה"ב, כשם שרוסיה לא נמנעה מ"ביקור" באוקראינה (המכונה בשם המכובס "מבצע צבאי מיוחד"). ה"ביקור" האיסלאמי במגדלים התאומים ב-2001 היה מטאפורה כואבת מאוד. על רקע זה אפשר שכיום יש לארה"ב הזדמנות לקדם מערך אזורי מחודש ושונה של הסכמי הגנה או שיתופי פעולה אל מול איום איראני בגיבוי רוסי, איום אותו מזהים גם השחקנים האזוריים המתונים. כך או אחרת, נראה שהמזרח התיכון ימשיך לשמש מרכיב בתמונת העולם האמריקאית.

לישראל שמור תפקיד במהלך אמריקאי מחודש, אך על מנת שתפקידה יהיה בר-קיימא ויציב עליה לנקוט כמה מהלכים מקבילים. בסוגיית המלחמה באוקראינה מומלץ שישראל תתגבר על החשש הקמאי שלה מנוכחות רוסיה בסוריה ותביע תמיכה מפורשת יותר בשלטון בקייב. בזירה המזרח-תיכונית יכולה ישראל להציע העמקה של "הסכמי אברהם", כך שיוליכו להסכמים נוספים והבנות אד-הוק בתחום שיתוף הפעולה האסטרטגי. ישראל יכולה לסייע גם ביצירת בריתות אזוריות במעורבות אמריקאית הנובעות מהצרכים האזוריים, במקום בריתות מכותבות מבחוץ הנושאות ניחוח קולוניאליסטי.

לצורך כך, יהא על ישראל לחדש את השיח והמאמצים לקדם את רעיון שתי המדינות. זאת, הן משום שידידותיה באירופה ורוב גורמי התמיכה שלה בארה"ב דבקים בפתרון זה, והן (ובעיקר) משום שההיפרדות מהפלסטינים היא אינטרס ישראלי קיומי. מהלך ישראלי משולב כשזה עשוי לשפר מאד את יחסיה עם בעלת בריתה העיקרית, ארה"ב, אשר ידעו מהמורות רבות בתקופת ממשלות נתניהו. מרכיב נוסף בו יש לטפל הוא הצורך לצלוח ולסיים את המשבר שחווינו בתקופת טראמפ-נתניהו ביחסינו עם הקהילה היהודית האמריקאית החשובה כל-כך לביטחון ישראל ולהמשכיות היהודית הכללית לה מחויבת ישראל מעצם הגדרתה. משבר זה היה מיותר לחלוטין ופגע קשות במעמדה הדו-מפלגתי (והעל-מפלגתי) של ישראל בפוליטיקה האמריקאית, אך הוא ניתן לתיקון.

עדיין לא מאוחר מדי שישראל תיטול לידיה את ההגאים של מדיניותה בנושא המלחמה באוקראינה ותפעל להוציא מתוק מעז. מהלכים מוסריים, נכונים וצודקים של תמיכה ברורה יותר באוקראינה, לצד שיבה לשיח שתי המדינות, יעלו בקנה אחד עם הצרכים המעשיים, המדיניים והאסטרטגיים של ישראל. כך היא תוכל להתייצב מחדש בשורה אחת עם ארה"ב ובעלות בריתה, להסיר מעל עצמה לחצים בינלאומיים, ולהרגיע את כלל המערכת בה היא פועלת כמדינה וכחברה.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-11 במאי 2022

הפוסט המלחמה באוקראינה פותחת בפני ביידן אפשרויות חדשות במזה״ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ומה עכשיו? המערכת המשפטית והחוקתית בארה"ב תצא מן המשבר, שכן ארה"ב איננה עוד מדינה אחת מני רבות שיש להן חוקה כתובה בלשון נמלצת, אלא היא בפועל חוקה שיש לה מדינה. והחוקה תתגבר. המערכת האנגלית התגברה על מלחמת אזרחים בה הוצא המלך להורג, והמערכת האמריקאית התגברה על מלחמת אזרחים בה נהרגו יותר מ-600,000 איש. אבל לפני הנשיא ביידן מלאכה קשה בדרך לשיקום.

בעיניה שלה, ארה"ב היא "העיר הבוהקת על הגבעה", שעיני העולם נשואות אליה. מנהיגים אמריקניים רבים, כולל רונלד רייגן וברק אובמה, השתמשו בדימוי זה, השואב עוד מימי ההגירה הפוריטנית ומעניק תוקף מוסרי לתביעת הבכורה האמריקנית. אמנם לאמריקה יש אינטרסים כמו לכל מעצמה, אך היא מנהיגה את העולם החופשי לא רק בתוקף עוצמתה הכלכלית והצבאית, אלא גם בתוקף מעמדה המוסרי. דימוי זה נפגע כעת והוא עלול לדרדר את מעמדה הבינלאומי של ארה"ב, שמוצאת את עצמה בשנים האחרונות בעימות תלת-מעצמתי מול רוסיה וסין, אבל תאלץ לעסוק כעת יותר בענייניה שלה.

עבור ישראל, אלו הן חדשות לא-טובות. על אף השיפור הכללי במעמדה, ישראל היא מדינה קטנה הקשורה בטבורה למעצמת-העל האמריקנית. ישראל משדרת לסביבתה הגיאו-אסטרטגית כי עוצמתה מבוססת על שני עמודי תווך: יכולותיה העצמיות במדע, בכלכלה ובכוח צבאי, אך גם היחסים המיוחדים שהשכילה לטוות עם מעצמת-העל של דורנו, וזאת גם על רקע מוסרי. אולם כשמעצמת-על זאת נחלשת מבפנים, האם לא ישליך הדבר גם על מעמדה של ישראל?

אנו זקוקים לארה"ב חזקה באזורנו. הנשיאים בוש, אובמה וטראמפ, אשר שאפו להתנתק מהמזרח התיכון, גילו כי אם הם אינם נמצאים במזרח התיכון, המזרח התיכון מגיע לבקר אצלם. ואכן, על אף מדיניותה המוצהרת, ארה"ב ממשיכה להיות מעורבת באירועים מזרח תיכוניים רבים המשפיעים על ישראל: סוריה, לבנון, עיראק, תורכיה, תימן, לוב, איראן ועוד.

המורשת שמשאיר ממשל טראמפ היא מעורבת-עד-בעייתית. וושינגטון אמנם סייעה רבות בקידום יחסי ישראל עם מדינות המפרץ, אך יחסים אלו זקוקים לתמיכה וגיבוי אמריקניים גם בהמשך, ואלו אינם מובטחים. תורכיה מחציפה פניה, סוריה הפכה לזירת עימות רוסי-אמריקני בה מתנהגת ארה"ב בהססנות, וכך גם לוב ובמידה מסוימת תימן.

מעל לכל מרחף הכישלון האמריקני מול איראן. מדיניות "הלחץ המרבי" של טראמפ, שהתקבלה בירושלים בצהלות רמות, לא צלחה והולידה הקצנה איראנית כשבעצם הימים האלה מאשרת טהראן כי היא מגבירה את העשרת האורניום שלה לרמה של 20 אחוזים, וזוהי קפיצת דרך אל יכולת גרעינית צבאית. זאת ועוד, ללא המטריה המדינית האמריקנית, ישראל עלולה להיות מוקעת באו"ם עד כדי סנקציות נגדה.

השיקום האמריקני יתחיל מבית ויתרכז בריפוי פצעי טראמפ. אך על ארה"ב יהיה לשקם גם את הנזק הרב שהממשל היוצא גרם למעמדה הבינלאומי של ארה"ב. בראש ובראשונה, יפעל ממשל ביידן לחזרה למסגרות הבינלאומיות שטראמפ בעט בהן ברגל גסה, בהפכו את מדיניות "אמריקה תחילה" של טראמפ (מבית מדרשו של הטייס הפרו-נאצי צ'ארלס לינדברג), שהפכה חיש מהר ל"אמריקה לבדה".

ביידן לא ייתפס בבורות כמו טראמפ, אשר לא ידע כלל כי לבריטניה, בעלת הברית הראשונה של ארה"ב, יש כוח גרעיני עצמאי. אפילו אמריקה לא יכולה להישאר לבדה, והיא צריכה להחזיר את האמון בנאט"ו ולקומם את הסכמי איכות הסביבה, הסחר ומערכות נוספות. לשם כך, יהיה עליה לשלם מחיר כלשהו לטובת בעלות הברית האירופיות, והמזרח התיכון נראה תשלום סביר.

בימים כתיקונם, בהם שמרה על מעמד על-מפלגתי, יכלה ישראל למנוע או לצמצם תשלום במטבע ישראלי עבור טובין מדיניים. אולם ממשלה שהעומד בראשה נטע את עצמו בחוזקה בערוגתו של טראמפ עלולה להתקשות להבטיח זאת בעתיד. ההפיכה הכושלת בגבעת הקפיטול, בה נישאו גם דגלים ישראליים, עלולה להיות למהפכה של ממש במעמדה של ישראל.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 11 בינואר 2021.

הפוסט השלכות ניסיון ההפיכה בגבעת הקפיטול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נתניהו מנער מעליו בזלזול מופגן את הטענה, שחיבל בתמיכה הדו-מפלגתית ממנה נהנתה ישראל בארה"ב בעשורים האחרונים, ומלגלג על מבקריו באמרו כי לא הם שילמדו אותו על המפלגה הדמוקרטית. ניתנת האמת להיאמר שהוא מכיר היטב את המערכת האמריקנית, דבר המחמיר עוד יותר את משמעות העדפתו הבוטה וחסרת האחריות את הצד הרפובליקני תוך הזנחת הדמוקרטים.

השגריר לשעבר מרטין אינדיק התבטא לאחרונה שנתניהו מכיר היטב את ביידן, אבל שהצד השני של מטבע זה הוא שגם ביידן מכיר היטב את נתניהו. הנשיא-הנבחר ביידן אישר כי הוא "אוהב את ביבי", אך הקדים לדברי האהבה הללו את האמירה כי "אינו מסכים עם מילה אחת במדיניותו". ביידן עתיד לנקוט מדיניות חוץ שונה מאד מזו של קודמו, דונלד טראמפ.

הממשל האמריקני היוצא פירש את הציווי הטראמפי של America First ל-America Alone, ונסוג משורה ארוכה של אמנות, חוזים והסכמים בינלאומיים. בין היתר, נסוגה ארה"ב מארגון הבריאות העולמי (WHO) והסכם פריס על שינוי האקלים. בעניינים הקרובים לישראל יש להזכיר את נטישת מועצת זכויות האדם (UNHRC) ואונסק"ו שבאמת הוכיחו עצמם כעוינים לישראל, או סוכנות הסעד והתעסוקה (UNRWA). אך מעל לכל מרחף ביטול הסכם הגרעין עם איראן (JCPOA), ממנו נסוגה ארה"ב במאי 2018.

בעלות בריתה של ארה"ב, כולל בריטניה, צרפת וגרמניה, לא הלכו בעקבותיה ושמרו על ההסכמים, ואפילו על ה-JCPOA, למרות שלאיש מהן אין אשליות ביחס לאיראן. צעדי הנטישה האמריקניים מהסכמים ואמנות הנוגעים גם לישראל, ובראש ובראשונה הסכם הגרעין עם איראן, זכו לתשואותיה של ממשלת ישראל בראשות בנימין נתניהו.

סביר שממשל ביידן יתחיל במהלכים לשוב לפחות לכמה מהמכשירים הבינלאומיים שבהם בעט טראמפ ברגל גסה, ובהם אמנת האקלים והסכם הגרעין עם איראן, אם כי בתצורה שונה ותוך הקפדה על מניעת פעילותה החתרנית והטילאית של איראן. גם השמחה המובנת על גדות הירדן והפוטומק על ההסכמים עם האמירויות, תזכה לתבלין של חזון שתי המדינות בין ישראל לפלסטינים, עת ממשל ביידן יבקש לפעול לקידום משא ומתן בין ישראל לפלסטינים. חזון שהוא לצנינים לרבים ממרכיביה של ממשלתה הנוכחית של ישראל.

בנימין נתניהו הוא ראש וראשון למתנגדים וכבר נשא בעניין דברים רמים, אולם ההיסטוריה מוכיחה כי יש לו יכולת התקפלות מרשימה מול לחצים חיצוניים או פנימיים. התקפלותו אומנותו, כפי שנוכחנו לדעת מאז העברת חברון לפלסטינים, השחרור המסיבי של מחבלים תמורת גלעד שליט ואף, בעצם הימים הללו, בסוגיית פתיחת מוסדות הלימוד לחרדים תוך סגירת השאר. זה ארחו וזה רבעו.

יש לשער כי לא ישמח להתעמת עם ממשל אמריקני נחוש. בייחוד לאור העדפתו את הצד הרפובליקני במערכת האמריקנית. הדעת נותנת שיהיו בממשל הדמוקרטי מי שלא ימהרו לשכוח זאת ואף "פרוגרסיביים" שיתבעו מביידן את ליטרת הבשר (הישראלית) שלהם לאור נצחונו, שהם תופסים אותו כניצחונם.

אפשר גם, שבשונה מבעבר, לא כל חלקי הקהילה היהודית רבת ההשפעה יאוצו לתרץ את מהלכיה התמוהים של ממשלת ישראל ולרפד את מערכת היחסים בין ממשלת ימין ישראלית לממשל דמוקרטי בוושינגטון. על נתניהו יהיה לבצע מהלך רציני של תיקון גדרות מול הממשל הנכנס.

חיוכה של ההיסטוריה עשוי ללמד, מעבר לדמותו של נתניהו האיש, כי מדינת ישראל זקוקה לממשלת שמאל, או שמאל-מרכז, כדי לנקוט במדיניות לוחמנית, ולממשלת ימין כדי לקדם מהלכי שלום. כך, הימין הישראלי נכנס בחפץ לב תחת האלונקה הקיבוצית שלנו לצורך מהלכים מלחמתיים (כגון במלחמת ששת הימים), אך קיצר, תרתי משמע, את ימיה של ממשלת השמאל שניסתה להגיע להסכמים עם הפלסטינים. ואנו זוכרים דווקא בימים דומעים אלה של ראשית נובמבר את הרצח הפוליטי לפני 25 שנים. מנגד, ממשלת ימין שתכוף את ראשה בפני לחץ אמריקני להסכמי שלום תזכה, ולו בחריקת שיניים, לתמיכת השמאל הישראלי, וראה את הסכמי קמפ-דייויד מ-1979.

סביר שאם תעלה ממשלת מרכז-שמאל שתפעל לחידוש התהליך המדיני, ישטוף אותה הימין בניצוחו של מר נתניהו באש וגופרית. אולם אם תשלוט ממשלת ימין, יש מקום להעריך שמר נתניהו יוכל להנפיק "נאום בר אילן 2", ולו כדי לעכב או להקל לחצים. במקרה כזה הוא יזכה לתמיכת השמאל, בעוד הימין, למעט חוגים אפוקליפטיים והזויים, יהסס מלתקוף את משיחו ("ביבי המלך!"). בחוגים אלו יטפל, על פי חוק, שירות הביטחון הכללי עתיר הניסיון, וישראל תוכל להמשיך בנתיב המדיניות הקדמה וההֶזְנֶק שלה.

מר נתניהו יצטרך לעמוד מול שופטיו ולהשיב על האישומים שהוטחו בו, אבל בינתיים הוא יכול לשמש בתור ראש ממשלה, גם אם ללא חוט שדרה של ממש, אשר יירתע מלחבל במהלכים מדיניים אותם ירצה ממשל ביידן להוביל. על הדרך, יוכל מר נתניהו לפעול (אם ירצה) גם להרגעת הכאוס הפוליטי-חברתי שאותו קידם בישראל בשנים האחרונות.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 17 באוקטובר 2020.

הפוסט בא לשכונה בחור ישן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאחר מתקפת הטרור על מגדלי התאומים ב-2001 הוא הגיב בעוצמה וחילות האוויר של ארה"ב ובריטניה כתשו את הרי טורה-בורה. הנחשול הפטריוטי הגואה של אותם ימים השכיח את העובדה שבוש כמעט הפסיד לאל גור בבחירות 2000. אבל אז באו הפלישה האמריקנית המיותרת לעיראק ב-2003, על אלפי חלליה וצלילת הכלכלה, ובוש החל להיתפס כנשיא של כהונה אחת. יריבו קרי, גיבור מלחמת וייטנאם, היה אמור לנצח.

הפוסט אם הדילר מהבית הלבן ילך הביתה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זה אינו המקרה האמריקני, ואולי ארה"ב אינה מדינה שיש לה חוקה, אלא, כפי שאני מאמין, חוקה שיש לה מדינה. כשהתכנסו האבות המייסדים בפילדלפיה הם נטלו את כל מה שיכלו מן המסורת השלטונית האנגלית ומרעיונותיהם של הוגי הדעות של התקופה. הם לא רצו להיקלע למשבר חוקתי ושלטוני מהסוג שהביא למלחמת האזרחים האנגלית במאה ה-17 ולעריפת ראשו של המלך. הם קבעו הפרדה בין הרשות המבצעת, המחוקקת והשופטת, ומערכת חזקה של בלמים ואיזונים בין שלוש הרשויות. החוקה קובעת נורמות פוליטיות וסולם ערכים לפיו מתנהגת המדינה האמריקנית, למרות סטיות כאלה ואחרות. חוקים ותקנות נמדדים באמת המידה של תאימות לחוקה ולרוחה, ולעתים נפסלת כך חקיקה.

לבריטניה אין חוקה כתובה אבל יש לה מסורת פוליטית ומשפטית בת למעלה מאלף שנים, שממנה צמחה גם החוקה האמריקנית. תאמר לאנגלי שמעשה כלשהו אינו יאה (it's not done) ובדרך כלל שלחת את הרעיון למיתת נשיקה פרלמנטרית. ככה זה בדמוקרטיות מובילות: או שיש חוקה חיה ונושמת או שיש מסורת פעילה, ולעתים יש שילוב בין שני המרכיבים.

לישראל אין חוקה או מסורת משפטית ופוליטית של ממש. אדרבא, אנו עדים למאמצים ניכרים שעושה הממשלה הנוכחית לניתוץ חוקי היסוד העובריים שהצליחו להתגנב לספר החוקים שלנו, ולהשתלטות של ראש הממשלה על כל הרשויות והכפפתן אליו. באין חזון ייפרע עם ובאין חוקה או מסורת שלטונית יכול ראש ממשלה משולח רסן לכוף את הרשויות האחרות.

כאשר הפוליטיקה האמריקנית הצמיחה גידול פרא כגון ריצ'רד ניקסון, שאמנם טען בלהט שאיננו פושע (I am not a crook!), המערכת האמריקנית ידעה להוקיעו ולהקיא אותו מתוכה. הוא כמובן לא היה היחיד שמוסריותו הוטלה בספק אך פוגענותו כוונה אל עצם המערכת הפוליטית ולא לעלמה זו או אחרת. וכך שלחו אותו הביתה עם חנינה וכרטיס יציאה מהכלא כדי שישב בשקט ויכתוב זיכרונות. כיום, רבים משוכנעים כי דונלד טראמפ הוא איש מסוכן הפוגע באושיות המערכת האמריקנית ופועלים להחלפתו.

גם במפלגה הרפובליקנית נשמעים קולות רמים נגד אישיותו של טראמפ. ביניהם מדינאים מן השורה הראשונה (קולין פאואל, צ'אק הייגל, סינדי מק'קיין – אלמנתו של ג'והן מק'קיין, מיט רומני שהודיע שלא יצביע בעד טראמפ או הנרי קיסינג'ר שהביע דאגתו), מפקדים (ג'יימס מאטיס שכיהן כמזכיר ההגנה של טראמפ, וג'והן קלי ששירת כראש מטה הבית הלבן). כך גם מחוקקים, פרשנים ואנליסטים (כגון ג'ורג' וויל הוותיק) ושגרירים, או אסטרטגים רפובליקניים שהביאו את בוש הבן לנשיאות שניה (מפתיעה) וכיום נקעה נפשם מטראמפ. כ-50 מהם התאגדו תחת "פרויקט לינקולן" (The Lincoln Project) הקרוי על שמו של הנשיא הרפובליקני הראשון. הם קובעים כי דונלד טראמפ מסוכן לביטחונה של ארה"ב ולכן הם תומכים בג'ו ביידן.

"פרויקט לינקולן" מבטא בעיני את רוחה האמיתית של ארה"ב הרפובליקנית, האחראית והיסודית, שאינה הולכת שולל אחרי פרא אדם שהגיע בדרך כלשהי לבית הלבן אלא מסתכלת קדימה לרוחה הפטריוטית של "המפלגה הוותיקה והמפוארת" (Grand Old Party, הלא היא המפלגה הרפובליקנית. זוהי תולדה של מערכת היונקת מחוקה פעילה ונושמת אשר לא לקתה בנמק פוליטי).

משהו כזה ממש חסר כעת למפלגת הליכוד. מייסדה של תנועת החרות, זאב ז'בוטינסקי קבע בשעתו את חמשת המ"מים: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. אלו הן מצוות עשה במלוא מובן המילה שהוריש לנו מייסד הגדודים העבריים ואביו של הליברליזם הישראלי. במשנתו של ז'בוטינסקי אלו הם חובותיה של הממשלה לאזרחיה ואפשר להוסיף גם את המם השישי: משפט.

לא חסרים בליכוד אנשים היודעים שז'בוטינסקי איננו רק שם של רחוב ארוך, אלא המנהיג והסופר שקבע כי על העברים "לאסוף ברזל, להמליך מלך וללמוד לצחוק" (בספרו "שמשון"). אני תופס זאת כציווי סימבולי להיות חזקים, להקים משטר יעיל ולחיות ברוח טובה.

יש בליכוד אישים הגונים שתומכים במשנתו של האב הגדול ז'בוטינסקי, אבל קולם נאלם. בהעדר חוקה לישראל או מסורת פוליטית שורשית ומחייבת, אין להם גדרות אליהן ניתן להצמיד את רוחו הפרועה וחסרת האחריות של נתניהו ולומר לו באורח משכנע: This is not done.

אני תוהה, מדוע שותקים אישים כגון אבי דיכטר, עוזי דיין, יובל שטייניץ, גדעון סער, יואב קיש, שרן השכל ואחרים? האם עד כדי כך רב פחדם מבלפור ואימתם מן היושבים בו? האם טחו עיניהם מראות את הדרך הפתלתלה והמסוכנת בה מוביל אותנו בנימין נתניהו? הם בוודאי מבינים את גודל המצוקה ועומק הצרה. עליהם לייסד את "פרויקט לינקולן" הישראלי ולהקים את "פרויקט ז'בוטינסקי" שיחזיר שפיות לליכוד ולמערכת הפוליטית הישראלית כולה.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 23 בספטמבר 2020.

הפוסט מה שחסר לליכוד היום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתחתית העמוד הראשון בגיליון "הארץ" התפרסמה השבוע מודעה מטעמה של תנועת "רגבים", שלפי התיאור באתר שלה "פועלת להוביל לקביעת סדר יום יהודי וציוני בהיבטי קרקע, סביבה וזכויות אדם". המודעה המציבה את דמותו של בנימין נתניהו בין דיוקנותיהם של ווינסטון צ'רצ'יל ונוויל צ'מברליין. צ'רצ'יל מוצג כמי שאומר "כן לריבונות" (כלומר, כן לסיפוח) וצ'מברליין כמי שאומר "לא למדינה פלסטינית".

מאחר שאיש לא יכול לשאול אותם לעמדותיהם העדכניות בנושא הסיפוח, אפשר רק לנתח את פועלם מן העבר. צ'רצ'יל היה פוליטיקאי "ציוני", אבל גם מי שבשבתו כשר המושבות של בריטניה הוביל לניתוק עבר הירדן המזרחי מהמנדט הארצישראלי ובכך יצר את הישות המדינית שנהפכה בהמשך לממלכת ירדן. ואילו צ'מברליין אמנם הפקיר את צ'כוסלובקיה לאדולף היטלר, אך השכיל לנצל את תקופת היעדר הסכסוכים שהרוויח בכך.

עצם ההשוואה של נתניהו עם אישים אלו היא מופרכת. צ'רצ'יל היה גדול מנהיגי העולם החופשי במאה ה–20. נתניהו אינו צ'רצ'יל. הוא גם אינו צ'מברליין, שידע לקבל החלטות נכונות למען ארצו ולפרוש בכבוד. נתניהו הוא פוליטיקאי מזרח־תיכוני, העומד בראש מערכת מיוזעת בעלת ערכים משונים, או לפחות לא־מערביים. הוא נצמד לקרנות המזבח של כהונתו גם כאשר עשה, לכאורה, דברים שלא ייעשו. טענתו כאילו "זה מותר בחוק" (למשל, לקבל מתנות מחברים) אינה עולה בקנה אחד עם הגינות בסיסית הנדרשת ממנהיג לאומי.

צ'מברליין, לדוגמה, על אף שלא היה אחראי לתבוסה הבריטית בנורווגיה, נאלץ להיענות לקריאת חבר הפרלמנט ליאו אמרי (היהודי), שקרא לו: "למען השם, לך!" — והלך. מישהו מאמין שנתניהו ייענה לכללים כאלה של הגינות בסיסית ויפרוש?

פורסם בהארץ בתאריך 4 ביולי 2020

הפוסט נתניהו בהחלט אינו צ'רצ'יל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראש וראשון לראשי הממשלה "האמריקאיים" היה ווינסטון צ׳רצ׳יל, אביה-מולידה וגם מנסחה של התופעה האסטרטגית החשובה ביותר במאה העשרים – ברית העמים דוברי האנגלית, שנודעה בשם "יחסים מיוחדים".

אימו של צ׳רצ׳יל הייתה אמריקאית, ובנאום בפני שני בתי הקונגרס בוושינגטון התבדח באמרו שלוּ נסיבות לידתו היו הפוכות, כלומר אבא אמריקאי ואמא בריטית, היה מגיע לקונגרס בכוחות עצמו. נטייתו הפרו-אמריקאית הייתה כה מודגשת, עד שכשתכנן את פקודת המבצע של הלווייתו שלו (תחת שם הקוד "מבצע לעולם-לא") בחר בהמנון אמריקאי. וכך ראשי הממלכה והמנהיגים הזרים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון בכנסיית ווסטמינסטר, שרו את "המנון הקרב של הרפובליקה" (שיר ממלחמת האזרחים האמריקאית), אותה רפובליקה שמרדה בכתר הבריטי.

צ׳רצ׳יל היטיב להבין כי בסיטואציה ההיסטורית החדשה השתנתה מקבילית הכוחות, וכי הובלת המערב עוברת מלונדון לוושינגטון. כך, בנאומו המפורסם התחייב כי בריטניה תוסיף להילחם ״בגבעות ועל חופי הנחיתה״ עד שבעזרת האל יקום העולם החדש להציל ולשחרר את העולם הישן.

היחסים המיוחדים בין בריטניה לארה"ב היו בתחילה שוויוניים למדי. עיקר הכוח הצבאי היה ברובו בריטי, עד שארה״ב התגייסה, התחמשה, נטלה את הפיקוד והובילה לניצחון על גרמניה. צ׳רצ׳יל השכיל לקיים מערכת יחסים הדוקה הן עם נשיא ארה"ב רוזוולט והן עם אגפיה השונים של המערכת הפוליטית בארה״ב, והצליח לשמר את מעמדה המעצמתי של בריטניה לצד ארה״ב ובריה״מ.

ראש הממשלה "האמריקאי" השני כיהן  גם הוא בבריטניה. היה זה  הרולד מקמילן, אשר בא ממשפחה שהקימה הוצאת ספרים ענקית, אשר התפשטה במרחב האנגלו-אמריקאי.

כמו ווינסטון צ'רצ'יל, גם אימו של מקמילן הייתה אמריקאית (ממדינת אינדיאנה) והיא השפיעה רבות על חינוכו וראיית העולם שלו. מקמילן קיים יחסים מצוינים עם נשיא ארה"ב אייזנהאואר, עמו התיידד עוד בתקופת המערכה באיטליה (כאשר אייזנהאואר כיהן כמפקד העליון של כוחות הברית), ובעיקר עם הנשיא קנדי שכיהן אחריו.

הוא קיבל את ראשות הממשלה בתקופה של מתיחות אנגלו-אמריקאית קשה שסיכנה את "היחסים המיוחדים" עם ארה"ב לאחר משבר סואץ, אשר בעקבותיו חסמה ארה"ב הזועמת את נתיבי העברת הנפט של בעלות בריתה. אך מקמילן הצליח לשקם את הברית ובמידת-מה גם לשמר את מעמדה המעצמתי של בריטניה ולהביאה למצב בו הייתה אחת משלוש מייסדות האמנה למניעת תפוצת נשק גרעיני, יחד עם ארה"ב ועם בריה"מ. זאת, למרות שלאיש לא היו עוד אשליות ביחס למשקלה האמיתי.

יחסים מיוחדים אלה נשמרו בעשורים שלאחר מכן, כפי שראינו בימי נשיא ארה"ב רייגן וראש ממשלת בריטניה ת'אצ'ר, ובעמידתה של בריטניה לצידה של ארה"ב במלחמות בעיראק ובאפגניסטן.

לכאורה, ראש הממשלה "האמריקאי" השלישי אינו בריטי, אלא ישראלי ושמו בנימין נתניהו. אבל, רק לכאורה. גילוי נאות: כותב שורות אלה שירת תחת הנהגתו של נתניהו והיה מלא הערצה ליכולותיו כשגריר.

נתניהו, אשר לא נולד לאם אמריקאית, בילה חלקים ניכרים מבחרותו בארה"ב (בעיר פילדלפיה) ואף סיים בהצלחה אוניברסיטת עלית אמריקאית (המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס). הוא גם אימץ לעצמו בזמנו שֵם שעבר אמריקניזציה, בן ניתאי. האנגלית שבפיו טובה מאוד והוא יודע כיצד להשתמש בה. רעייתו אף טוענת, לפי המדווח, שאם היה נולד באמריקה היה נעשה שם לנשיא.

נראה שנתניהו חש הזדהות עמוקה עם צ'רצ'יל, שהציל את העולם החופשי במלחמת העולם השנייה. בוויכוח בין המועמדים לסגנות הנשיא ב-1988 השווה המועמד הרפובליקני קווייל את עצמו לנשיא קנדי. יריבו הדמוקרטי בנטסן סנט בו באמרו:

"סנטור, אני צעדתי עם ג'ק קנדי, ואתה אינך ג'ק קנדי".

אמירה זו הפכה למטבע לשון בפוליטיקה האמריקאית, ובפרפרזה ניתן להשאילה לנתניהו ולומר לו שאינו צ'רצ'יל.

כשנשאל איך הוא רוצה שיזכרו אותו, ענה נתניהו שהוא מבקש להיזכר בתור המגן (protector) של ישראל. בהיותו איש משכיל בעל מודעות היסטורית גבוהה, אפשר שנתניהו מתכתב כאן עם דמותו של אוליבר קרומוול, ה-Lord Protector היחיד של אנגליה.

כמו קרומוול, שהציף את אירלנד הכבושה (והקתולית) במתנחלים פרוטסטנטים רבים מסקוטלנד ובכך הוביל לסכסוך דמים שאנגליה לא נחלצה ממנו במשך למעלה מ-250 שנה (ואולי עדיין לא סיימה אותו סופית), גם נתניהו מקדם את ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון ותורם בכך לקיבועו של סכסוך דמים בין ישראל לבין הפלסטינים.

כמו קרומוול, נתניהו מגמד את הפרלמנט שלו. נתניהו  ערף מטאפורית את ראשה של כל אופוזיציה שקמה מולו ופירק אותה לגורמים חסרי משקל, אולי כשם שקרומוול ערף (ולא באופן מטאפורי) את ראשו של המשטר המלוכני שקדם לו.

אני נזכר כיצד אחד מנספחי ההגנה של ישראל בוושינגטון אמר פעם שעלינו להעביר את מערכת היחסים שלנו עם ארה"ב תהליך של "בריטניזציה" ולהגיע לאותה מידה של אינטימיות שיש לבריטניה עם מעצמת העל של דורנו. זהו רעיון מעולה, אבל ישראל היא מדינה קטנה שאינה ולא תהיה בריטניה (זו אשר תוך כדי מלחמת העולם השנייה או מיד אחריה הקימה יחד עם ארה"ב מוסדות כגון הבנק העולמי, קרן המטבע הבינלאומית ונאט"ו).

וכאמור לעיל, על אף רקעו האמריקאי, נתניהו אינו צ'רצ'יל או מקמילן. שלא כמותם,  הוא נעדר הומור ואירוניה עצמית; הוא בחר צדדים בפוליטיקה האמריקאית והימר על הסוס הרפובליקני ואף על הסייח הכי פרוע והכי קיצוני בימין האמריקאי (האוונגליסטים).

שלא כמו צ'רצ'יל ומקמילן, שעשו כל שהיה לאל ידם לשמר את מעמדה המעצמתי של בריטניה ואת "היחסים המיוחדים" שלה עם ארה"ב, נתניהו בהתנהלותו הפוליטית חסרת האחריות כיום פוגע במעמדה של ישראל כנושא דו-מפלגתי ועל-מפלגתי בארה"ב. תשאלו את ג'ו ביידן.

תניהו אינו באמת ראש ממשלה "אמריקאי". רקעו האמריקאי היה לו לעזר רב בייצוג ישראל ועשה אותו לשגריר מוצלח, אך כיום הוא משתמש ביכולות הפוליטיות-מכניות שרכש שם כדי לפרום בפועל את הקשר הכל-כך חיוני של מדינת ישראל עם ארה"ב. חבל.

** הטקסט פורסם ב"זמן ישראל", 2 ביולי 2020

* צילום: יוסי זמיר

הפוסט האם בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה אמריקאי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ברכות לכניסתך לתפקיד. אני מקווה, שכמו עמיתך מר יעלון הצטיידת בזוג נעלי גולני לקראת הדיונים עם האוצר ועם יתר הגורמים עמם תבוא במגע. הכשתם ארסית, ואתה מקבל משרד מסורס עם מערכת חיסונית מוחלשת )תודה למר נתניהו(. משימתך היא לשקם אותו, ומנגד, מצבו כל כך קשה עד שמכאן אפשר רק לעלות. אל תניח שראש הממשלה ייתן לך לעבוד, כולל בתחומים עליהם אתה עדיין מופקד, אלא אם כן תפגין עוצמה. אל תהסס לדפוק על השולחן ואפילו לאיים – ראש הממשלה של כולנו כבר הפגין לא אחת יכולת התקפלות מרשימה. ובכן, אדוני, להלן כמה רעיונות שעלו במוחו של שגריר לשעבר ששירת את ארצו למעלה מארבעים שנה והוא פטריוט של ישראל ושל משרד החוץ שלה.

בתחום הפנים-משרדי, הנהלת משרד החוץ היא גוף מקצועי ייחודי, רציני ומסור, אבל כדאי למנות בראשה מנכ"ל חזק מקרב עובדי המשרד, אשר כבר ראה דבר או שניים במערכות המדינה. אל תזניח את ההנהלה כפי שעשו כמה מקודמיך; כדאי שתקפיד על ישיבה שבועית ותשתדל לקיים פגישות אישיות קצרות גם עם הסמנכ"לים. הם ישתוקקו לשתף אותך בכל מה שקורה בתחומי אחריותם והקשר עמך יעצים את אמינותם כלפי חוץ. אולי תשקול גם הקמת ״מועצת זקני השבט״ שתורכב משגרירים בדימוס שיוכלו לספק נקודת מבט ייחודית ושקטה. אנא דרוש בכל התוקף ובאופן חד משמעי השבת התקציבים שנגזלו. סביר שלא תצליח אבל אם לא תנסה – לא תדע (אני יודע שהייתה קורונה ואין כסף, אבל המגפה שאיכלה את משרד החוץ הייתה כאן קודם). חובה קדושה היא לפתור את משבר השכר ותנאי השרות ולהפסיק, אחת ולתמיד, את התעמרות האוצר בעובדי שרות החוץ. כך תוכל גם לגייס קאדר של עובדים רעננים – כמובן רק דרך קורס הצוערים.

בתחום הבין-משרדי, כדאי למזג את האגף לסחר-חוץ במשרד הכלכלה עם משרד החוץ, כפי שהדבר קיים במדינות כקנדה, אוסטרליה (שם הוא נקרא DFAT – Trade & Affairs Foreign of Department), דנמרק ואחרות. אפשר לקלוט במשרד החוץ את בוגרי קורס הנספחים המסחריים, המקביל לקורס הצוערים. פעילות כלכלית היא נשמת אפן של הנציגויות וממילא יש דלתות ממשלתיות בארצות כהונה שרק שגריר/ה – ולא נספח – יכול/ה לפתוח.

המשרד לעניינים אסטרטגיים הוא יציר פוליטי לצרכים קואליציוניים , ומומלץ למזגו במשרד החוץ. הוא ממילא אינו יכול לפעול בחו"ל שלא דרך הנציגויות (וכשהוא מנסה, לא פעם נדרשות השגרירויות והקונסוליות "לנקות אחריו"). השרה פרקש-הכהן יכולה להתמנות לתפקיד ״שרה לעניינים אסטרטגיים במשרד החוץ״ (ראו להלן). זה לא פטנט שהמציא השר גנץ במשרד הביטחון. הבריטים המציאו זאת מזמן ואפילו בדנמרק מכהן מעת לעת במסגרת משרד החוץ שר לפיתוח בינלאומי. גם את משרד התפוצות מומלץ למזג במשרד החוץ, ואת השרה ינקלביץ' אפשר למנות לשרה במשרד החוץ.

מה שהיה טוב לאלוף עזר וייצמן שכיהן כשר במשרד ממשלתי עשוי להתאים גם לשרות פרקש-הכהן וינקלביץ'. ואשר לסמכויותיהן, מוצע לאחד את המרכז למחקר מדיני (אגף המודיעין של משרד החוץ), החטיבה לתכנון מדיני, האגף לעניינים אסטרטגיים (האמון גם על פירוק נשק, איראן וכדומה) יחד עם עובדים נבחרים מהמשרד הנוכחי לעניינים אסטרטגיים. כך ייווצר אגף אסטרטגי חזק ומשמעותי תחת אחריות השרה לעניינים אסטרטגיים במשרד החוץ. את משרד התפוצות כדאי למזג עם המערך לדיפלומטיה ציבורית, תחת אחריות השרה לדיפלומטיה ציבורית במשרד החוץ.

נושאים מדיניים צריכים להיקבע מול ראש הממשלה. אולם, יש להפנים מלכתחילה כי סוגיית הסיפוח היא הפיל הגדול שבחדר העשוי לרמוס את החדר (ואת כל הבית). זה פשוט לא יעבוד בזירה הבינלאומית, ואפילו לא בארה"ב, אם יתחלף הדייר בבית הלבן בעוד מחצית השנה. גם הקהילה היהודית לא תתמוך בנו בסוגיה זו (ראה את מאמרו של אלאן סולו, מבכירי הקהילה המקורב לנשיא אובמה). אני ממליץ בחום גם על קריאה חוזרת בספרו של האלוף יהושפט הרכבי, ״חזון, לא פנטזיה״ (על מרד בר-כוכבא). את הביקורים הראשונים שלך בחו"ל, כדאי יהיה לקיים בירדן ומצרים. מיד אח ר כך, בארה״ב, האיחוד האירופי, גרמניה, בריטניה, פריז, וככל שניתן – גם בנסיכויות המפרץ. גם בביקורים אלה רצוי להתנער מרעיון הסיפוח. שיקום הקשר עם המפלגה הדמוקרטית בארה״ב הוא חיוני. מומלץ שתבקר בהקדם בוושינגטון ותיפגש הן עם הממשל (הרפובליקני) והקונגרס והן עם ג׳ו ביידן, הצמרת הדמוקרטית, והמנהיגות היהודית הלא- אורתודוכסית, וזאת גם במטרה לאחות את השסע הנורא עם מחצית העם. כל טוב לך ובהצלחה.

המאמר פורסם במעריב ב-24 במאי 2020.

צילום: יוסי זמיר

הפוסט מכתב לשר החוץ מאת השגריר בדימוס ברוך בינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנים האחרונות מתנערת ממשלת ישראל ברגל קלה מהמחויבות לעם היהודי. ראו את הבריחה המבוהלת ממתווה הכותל, האפליה כלפי הלא-אורתודוקסים (פחות מחמישית מהקהילה היהודית בארה"ב אורתודוכסים), אימוץ הימין הקיצוני על ידי נתניהו והתרחקותה הכללית של ישראל מן הנאורות. כל אלה מעיבים על הזדהות הקהילה עם ישראל. יש לכך משמעות עצומה בהתפתחות ההיסטוריה היהודית בדורנו, אך גם השלכות מדיניות.

הפוסט הדמוקרטים מעבר לפינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ישראל מאבדת את העם היהודי הופיע לראשונה ב-Mitvim.