חמאס לא רק תקף, רצח ואנס ישראלים, אלא גם הצליח לגרום ליהודים רבים לאבד את האמון בעתיד שבו ישראל יכולה להתקיים כמדינה יהודית ודמוקרטית לצד מדינה פלסטינית. מבחינת חמאס, זהו ניצחון אסטרטגי עצום. הרי מטרתו מעולם לא הייתה עצמאות פלסטינית, אלא חיסול הרעיון הציוני. אם ישראל תדחה לחלוטין את רעיון שתי המדינות, היא תיתקע במלכודת שבה היא לא יכולה להיות דמוקרטית ויהודית באופן בר־קיימה.

העמדה של הרב הירש היא גם תוצאה של שנים של מסרים פוליטיים שיטתיים מהימין הישראלי ומהממסד היהודי־אמריקאי השמרני, שהצליחו לערפל את ההבדל בין הפלסטינים כתנועה לאומית, לבין חמאס כתנועה אסלאמיסטית קיצונית.

בנימין נתניהו, בגיבוי ארגונים בממסד היהודי בארה"ב, קידם נרטיב המזהה כל פלסטיני עם חמאס, והתוצאה היא שגם קולות מתונים כמו הרב הירש מאמצים כעת פרשנות שמוחקת את האחריות הישראלית לכישלון תהליכי השלום.

הצד הפלסטיני לא פטור מאחריות כמובן, אך מתן פטור לממשלות ישראל לדורותיהן מאחריות משותפת לכישלון אינו ציוני, שכן הציונות תכליתה לקיחת אחריות של העם היהודי על גורלו. היא גם מעצימה את העמדה ההרסנית של אסכולת ה"אין עם מי לדבר", שהיא נבואה שמגשימה את עצמה. אלו הטוענים שהבעיה היא רק בצד הפלסטיני ומתעלמים ממדיניות הכיבוש, הסיפוח בפועל וחיזוק חמאס שהובילו כל ממשלות נתניהו ב־16 השנים האחרונות, עושים נזק חמור לעתידנו.

אני מוצא נחמה בכך שהקהילה היהודית האמריקאית מחזיקה עדיין ברובה בעמדה שונה. רוב היהודים בארה"ב תומכים בפתרון שתי המדינות ומבינים שהשליטה הבלתי נגמרת בפלסטינים אינה מתכון לשגשוג ציוני, אלא להפך – מתכון להתדרדרות המוסרית והאסטרטגית של ישראל.

גם בישראל, הסקרים מלמדים שרוב הציבור יתמוך בפתרון הכולל מדינה פלסטינית מפורזת כחלק מהסכם אזורי. ישראל יכולה להוביל מציאות של יחסי שלום מלאים עם מדינות ערב הסוניות, כשהיא חלק מגוש מזרח־תיכוני מתון שעומד מול איראן והג'יהאדיסטים השיעים והסונים גם יחד. סעודיה מובילה מהלך של מדינות ערב ברוח הזאת, וייתכן שגם אינדונזיה ומדינות מוסלמיות אחרות שאינן ערביות יצטרפו אליו.

ג'ו ביידן ניסה לקדם את החזון הזה, אבל נכשל משום שנזהר בכבודו של נתניהו, אבל גם דונלד טראמפ רוצה להגיע להסכם כזה, משיקולים אחרים של יוקרה וכסף – מה שיכול להפוך את מימושו לריאלי יותר. הסדר שכזה אינו פותר רק את הבעיה המוסרית והדמוגרפית בשליטה בעם זר, אלא הוא גם הפתרון לבעיית הביטחון של ישראל, כפי שמעידים רוב המפקדים הבכירים לשעבר בצבא, במוסד ובשב"כ, וכן בכירים לשעבר במשרד החוץ.

אל ייאוש

בהסתכלות היסטורית, אנחנו יודעים שלעיתים דווקא אחרי זעזועים קשים מגיעה פריצת דרך מדינית. לאחר מלחמת יום הכיפורים הציבור הישראלי הפך לניצי יותר – אך דווקא כעבור זמן לא רב נחתם השלום עם מצרים. אחרי האינתיפאדה הראשונה, שהיוותה טראומה קשה בעבור הציבור הישראלי, נולד הסכם אוסלו, שסלל גם את הדרך לשלום עם ירדן. המשבר של היום אינו בהכרח סימן לאובדן הדרך – הוא יכול להוות קרש קפיצה לפתרון חדש, אם רק יימצא המנהיג הנכון שיידע לתרגם את הכאב לתקווה.

המציאות אכן קשה. הדינמיקה הנוכחית מקשה על קידום פתרון שתי המדינות, והשיח הפוליטי בישראל נעשה קיצוני יותר. אבל אין לנו פריבילגיה להתייאש. הציונות מעולם לא הייתה פרויקט קל. כל הישג משמעותי שהשגנו כעם וכמדינה, הושג מתוך נחישות, למרות התנגדויות ולמרות פחדים.

מי שדבק בחזון הציוני, חייב להיאבק על כך שישראל תישאר גם יהודית וגם דמוקרטית. זה אומר להמשיך לדחוף לפתרון מדיני, גם אל מול הטרור האכזרי, וגם כשנדמה שהציבור פונה ימינה. אני מכבד ומעריך מאוד את הרב הירש, אבל אני חולק עליו בתפיסה.

אין לנו הפריבילגיה להתייאש מהמשך החתירה להסדר מדיני. אם נרים ידיים, חמאס ינצח. ואם נתעקש, נוכל יום אחד להגיע לאופק מדיני שישריין את עתידנו כמדינה יהודית ודמוקרטית בטוחה, לצידה של מדינה פלסטינית.

המאמר פורסם ב-21.3.25 באתר מעריב.

הפוסט המטרה הנוספת של חמאס שהושגה ב-7.10: ריסוק תמונת העתיד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדען המדינה האמריקאי ג'וזף ניי טבע את הביטוי "עוצמה רכה", Soft Power, לתיאור היכולת להשיג יעדים במדיניות חוץ גם באמצעים לא כוחניים. ניי היה דיקן בית הספר לממשל על שם קנדי באוניברסיטת הרווארד, שם זכיתי ללמוד ממנו שיעור חשוב מאוד בכוחה של הדיפלומטיה ומרכיבים נוספים להשפעה על הבטחון הלאומי.

USAID היא התגלמות העוצמה הרכה של ארצות הברית. הנשיא ג'ון קנדי, שבתקופתו הוקמה הסוכנות, אמר בשעתו: "האנשים שמתנגדים לסיוע צריכים להבין שזהו מקור רב עוצמה עבורנו. הוא מאפשר לנו להפעיל השפעה למען שמירת החירות". 64 שנה לאחר מכן יושב בבית הלבן נשיא שצמא להשפעה עולמית, אבל מסרב להקשיב להגיון הבסיסי של הנשיא קנדי ונשיאי ארצות הברית מאז.

פירוק סוכנות הסיוע מנוגד גם למושג ה"exceptionalism", הרואה את ארצות הברית כמדינה עם משימה ייחודית וייעוד להוביל את העולם מבחינה מוסרית ופוליטית, לקידום עקרונות החופש ושלטון החוק שבחוקה האמריקאית. דווקא טראמפ, מייסד תנועת ה-MAGA, המבקשת "להשיב לאמריקה את גדולתה", מוביל לניתוץ התפישה הזו של שליחות מוסרית וערכית אמריקאית, המגיעה גם עם מחויבות לערכי "תיקון עולם".

פירוק ה-USAID הוא מהלך מסוכן, שיפגע קשות באוכלוסיות עניות ברחבי העולם ויחזיר כמה צעדים לאחור את המאבק ברעב ובמחלות, אבל גם יביא לערעור היציבות הגלובלית בכלל ובמזרח התיכון במיוחד. ההשלכות של צעדים כאלו על ישראל, על ביטחונה ועל שותפותה האסטרטגית עם ארה"ב, עלולות להיות הרסניות.

סיוע החוץ של ארצות הברית הוא חלק בלתי נפרד מהאינטרסים הביטחוניים של וושינגטון ומהיכולת לשמור על יציבות ביטחונית באזורנו. התקציבים שמועברים לעזה ולגדה המערבית, כמו גם למדינות מפתח כגון ירדן ולבנון, אינם בגדר "פילנתרופיה". מדובר בכלים אסטרטגיים למניעת סבבי אלימות נוספים, לחיזוק ההשפעה האמריקאית, להבטחת קיומן של ממשלות פרגמטיות ולהגנה על מדינות מפני נפילה לידי גורמים קיצוניים. מדינות אחרות כמו סין או איראן ישמחו למלא את הואקום שעלול ממשל טראמפ להשאיר, וצפויה פגיעה משמעותית באינטרסים של ישראל ושל המדינות הפרו אמריקאיות האחרות באזור.

עניין של ביטחון לאומי

נכון להיום, הסיוע ההומניטרי המועבר לעזה תורם לא רק לרווחת האוכלוסייה המקומית, אלא גם מסייע בשמירה על הפסקת האש השברירית – תנאי הכרחי להחזרת החטופים וליצירת תחליף אזרחי לשלטון חמאס. בלבנון, הסיוע האמריקאי מחזק את הממשל החדש בניסיונו למנוע התחזקות נוספת של חיזבאללה. כל קיצוץ משמעותי במימון האמריקאי עלול להשיב את האזור למעגל הדמים.

המהלך של ממשל טראמפ-מאסק מבטל למעשה את מחויבותה של ארה"ב לביטחון בעלות בריתה. אם הקונגרס לא יתערב ויבטל את הגזירה, ישראל תמצא את עצמה לבד במאבק מול איומים מתעצמים בגבולותיה. המשמעות תהיה פחות תקציבים לפרויקטים של שיתוף פעולה אזורי, פחות שקט במזרח התיכון ויותר מרחב פעולה לאיראן, לחיזבאללה ולחמאס.

סיוע אמריקאי למדינות האזור נועד לייצר השפעה לבת הברית החשובה ביותר שלנו ולמנוע הפתעות אסטרטגיות, ובכך להקטין את הצורך בהתערבות צבאית רחבת היקף. המאבק על המשך הסיוע האמריקאי אינו עניין פוליטי – הוא עניין של ביטחון לאומי.

על ההנהגה היהודית וידידי ישראל בארצות הברית לדרוש מהממשל ומחברי הקונגרס לפעול במהירות לעצור את המהלך המסוכן הזה. תמיכה דו-מפלגתית בישראל צריכה להישען על ההבנה כי סיוע חוץ אינו בזבוז תקציבי, אלא השקעה באינטרסים אמריקאיים וישראליים כאחד; "עוצמה רכה", שבלעדיה תאבד ארצות הברית חלק ניכר מהשפעתה באזור.

דווקא בשעה בה אנו מצפים לתחילתו של תהליך נורמליזציה, פירוק ה-USAID יעמיד אותו בסכנה עוד טרם נוצר. הממשל האמריקאי צריך לזכור כי כל פגיעה בסיוע עלולה להביא להסלמה קשה ולפגוע במעמדה של ארצות הברית כמתווכת וכגורם מייצב, ואיתה לפגיעה בלתי הפיכה בסיכוי לצעוד אל עבר עתיד של יציבות והסדרים מדיניים במזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-6.2.25 באתר הארץ.

הפוסט מאסק מפרק, איראן צוחקת: המהלך שיערער את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יש קווים משותפים בין וויטקוף לג'ייסון גרינבלט, שליחו של טראמפ בקדנציה הקודמת, אבל גם הבדלים משמעותיים. שניהם עורכי דין יהודים מניו יורק, אוהבי ישראל בכל ליבם. אך על אף הדמיון בנקודת המוצא שלהם, ההבדלים בין השניים עשויים לשקף שינוי מהותי בתפיסתו של טראמפ בין שתי כהונותיו.

גרינבלט קיבל את תפקידו בשל מעמדו כעורך דין בעסקיו של טראמפ המתמחה במו"מ. לעומתו, וויטקוף הוא אומנם עורך דין בהכשרתו, אך עזב את עולם המשפט במהרה לטובת עולם העסקים. לאורך הקריירה שלו הוא התבלט כאחד מאנשי הנדל"ן המובילים במנהטן, עם עסקאות גדולות שכוללות בניינים מפורסמים כמו וולוורת' וה"דיילי ניוז" במנהטן. הונו מוערך בחצי מיליארד דולר.

ההבדלים התרבותיים והאידיאולוגיים ביניהם בולטים. גרינבלט, יהודי אורתודוקסי שבנו למד ב"ישיבת הכותל", משדר מחויבות עמוקה לערכים מסורתיים.

מנגד, וויטקוף מייצג סוג אחר של יהדות – בעבר סופר עליו כי הוא מחזיק על שולחנו את הספר "יהודים קשוחים", המספר על מאיר לנסקי ובאגסי סיגל וחבריהם למאפיה היהודית של שנות ה־40 בניו יורק. וויטקוף מעריץ כוח, עוסק בסגירת עסקאות קצרות וממוקדות, ופחות מחבב משאים ומתנים ארוכים ומתישים.

הבדל מהותי נוסף בין השניים טמון באינטרסים שהם מביאים עימם. גרינבלט שירת את טראמפ מתוך נאמנות מוחלטת לבוס, והביא עימו קשר רגשי לישראל.

לעומתו, וויטקוף מגיע עם היסטוריה עסקית מורכבת, ולצידה אינטרסים אישיים רבים ומגוונים. השקעתו במלון פארק ליין במנהטן לפני מספר שנים הסתבכה בעקבות האשמות הונאה נגד שותפו, מה שהוביל לכך שתוכניות להפוך את המלון למלון דירות יוקרה נתקעו.

הפתרון הגיע מכיוון בלתי צפוי – קרן העושר של דובאי ורשות ההשקעות של קטאר, שהשקיעו מאות מיליוני דולרים ושחררו את וויטקוף מההשקעה הבעייתית.

וויטקוף הוא איש עסקים ממולח עם קשרים ואינטרסים בעולם הערבי. הוא מעריץ את הכוח היהודי מחד, אך גם מבין את הפוטנציאל העסקי של מדינות המפרץ.

טראמפ הכיר את שני הצדדים הללו לפני שמינה אותו. מחד, קשריו החמים לישראל, ומאידך, קשריו העסקיים בעולם הערבי. שילוב זה הופך את וויטקוף לשליח אידיאלי – דמות שכל צד יכול לראותה כמי שחשה אהדה כלפיו. זאת בניגוד לדימויו החד־צדדי של גרינבלט, שלמרות מאמציו לשדר פתיחות, לא נתפס כאובייקטיבי בעיני המתדיינים הערבים.

וויטקוף הגיע לאזור ל"ביקור פרטי" עוד לפני השבעת טראמפ, ושידר שהוא כאן כדי לעשות עסקים. אין לו סבלנות למשיכת זמן מיותרת בנושאים מהותיים כמו סוגיית החטופים או הנורמליזציה עם סעודיה.

טראמפ, שחולם על זכייה בפרס נובל לשלום, לא מינה את וויטקוף כדי לערוך סבבי נסיעות חסרות תוחלת, אלא כדי לסגור עסקאות – חטופים, נורמליזציה והמשמעות שכרוכה בה לגבי האופק המדיני לפלסטינים.

הגישה הנוכחית של טראמפ משדרת מיקוד בתוצאות ולא בסנטימנטים. באמצעות השיתוף לאחרונה של אמירותיו של ג'פרי סאקס, פרופסור לכלכלה שביקר בבוטות את נתניהו, הבהיר טראמפ שהוא לא מחויב לאף צד באופן מוחלט. מבחינתו, מי שלא ישתף פעולה עם קידום עסקאות השלום, עלול למצוא עצמו בצד הדרך.

בסופו של דבר, וויטקוף מגלם בגישתו ובדמותו את השינוי המהותי במדיניות טראמפ – גישה ממוקדת, ישירה ובלתי סנטימנטלית, שמכוונת לסגור עסקה ולייצר תוצאות ברורות בשטח.

את המילים המחבקות תזכה ממשלת נתניהו לקבל מהשגריר המיועד מייק האקבי ואולי גם ממזכיר המדינה מרקו רוביו, אבל את הדרישות הבלתי מתפשרות היא תקבל בלי סנטימנטים מטראמפ ושליחיו בבית הלבן.

המאמר פורסם ב-18.1.25 באתר מעריב.

הפוסט מעריץ הכוח ושונא המו"מ הארוכים: הכירו את האיש שינהל את המזרח התיכון – מאמריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

באוסלו ובקמפ דיוויד וגם בשיחות המאוד מתקדמות של ראש הממשלה דאז אהוד אולמרט עם אבו מאזן, הייתה חסרה ההבנה של ההכרח במהלך אזורי רחב, שיאפשר לפלסטינים להעמיס על כתפיים רחבות יותר את הפשרות הנדרשות מהם ויספק לישראלים את התמריץ של פירות השלום האזוריים.

הימין הישראלי ניסה לנצל את הכישלון כדי לקדם גישות הפוכות – אריאל שרון ניסה את החד צדדיות בעקבות קביעת אהוד ברק שאין פרטנר להסדר, ובנימין נתניהו שיווק את האשליה שאפשר להשיג שלום אזורי ללא מרכיב פלסטיני. שתי הגישות הללו התפוצצו לנו בפנים באופן טרגי ב-7 באוקטובר.

אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז פגעו אנושות בפנטזיות של רוב הפלסטינים להשגת רוב במדינה אחת דמוקרטית, לאחר שנואשו מהתקוות למדינה משלהם. הטבח הנורא ב-7 באוקטובר הקשה את ליבם של ישראלים רבים שהאמינו בעבר בשלום מהסיבות המוסריות של הצורך לסיום השליטה בעם זר. חומות הפחד והעוינות גבהו בקרב הישראלים והפלסטינים גם יחד, שני עמים ששילמו בשנה ושלושת החודשים האחרונים מחיר כבד מנשוא.

עלינו להפנים שבציבור הישראלי הנושא החשוב ביותר הוא ביטחון. התעלמות מכך, כמוה כטמינת הראש בחול אל מול המציאות שהשתנתה. אחרי השבעה באוקטובר, הציבור הישראלי מפוחד יותר, חשדן יותר ופחות מוכן לשקול שיקולים מוסריים. על כן גם לאלו בינינו, כולל הח"מ, שמאמינים שיש לסיים את הכיבוש כדי להימנע מהפגיעה המוסרית והאסטרטגית בדמוקרטיה הישראלית, יש להציע לאזרחי ישראל הסדר שמאפשר את הדבר לו הם מייחלים יותר מכל, ביטחון.

ביטחון שמביאים הסדרים מדיניים כפי שיש לנו עם ירדן ומצרים. ביטחון ביצירת חזית אזורית מאוחדת אל מול הציר של הג'יהאדיזם השיעי בהובלת איראן ושל הג'יהאדיזם הסוני שעלול להיווצר בגיבוי טורקיה לאחר נפילת משטר אסד בסוריה.

סקרי מרכז אקורד לפסיכולוגיה חברתית באוניברסיטה העברית, שנערכו גם בתקופות הקשות ביותר של הלחימה, מגלים שהציבור הישראלי מוכן לקבל מדינה פלסטינית, באם היא תגיע בדמות הסכם נורמליזציה כולל של ישראל עם מדינות ערב. רוב הציבור הישראלי (כ-61%) מעדיף היפרדות מהפלסטינים על פני סיפוח.

נתונים אלו מצביעים על כך שבסופו של דבר, גם כשרוחות המלחמה נושבות, הציבור הישראלי ריאלי הרבה יותר ממנהיגותו הנוכחית ומבין שהדרך לביטחון עוברת בנורמליזציה, שתכלול הקמתה של מדינה פלסטינית לצד הכרה כלל ערבית במדינת ישראל.

המציאות כיום מחייבת קידום הסדר אזורי של פתרון 23 המדינות, שכולל את מדינות ערב, מדינה פלסטינית מפורזת וישראל כחלק אינטגרלי במרחב. לצערי הרב, רוב גדול של אזרחי ישראל אינו מתעניין בסיום הכיבוש מהסיבות המוסריות. אבל ההסכמים שיביאו לישראלים את פירות הביטחון והשגשוג, יזכו לתמיכה ציבורית.

האתגר של מחנה השלום הוא להביא ליישום היוזמה הערבית שהוצגה לראשונה ב-2002 כיוזמה סעודית, אך הפכה למעשה ליוזמה של הליגה הערבית על כל חברותיה. היוזמה מציעה נורמליזציה מלאה בין מדינות ערב לישראל בתמורה לפתרון כולל לסכסוך הפלסטיני על בסיס קווי 1967. בתקופת נשיאותו של ברק אובמה הוסיפו מדינות ערב את עקרון חילופי השטחים ליוזמה לבקשת מזכיר המדינה ג'ון קרי.

הסכמי אברהם אמנם פתחו דלת לנורמליזציה אזורית ולשיתופי פעולה כלכליים, אך התעלמותם מהסוגיה הפלסטינית הגבילה אותן למספר מוגבל של מדינות והם לא פתרו את סוגיית היסוד של הסכסוך הערבי-יהודי. כיום, לאחר ה-7 באוקטובר, אף אחת ממדינות ערב לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והסעודים מאד ברורים שנורמליזציה חייבת לכלול מדינה פלסטינית.

הלקח החשוב מהסכמי אברהם הוא שהציבור הישראלי העדיף את הנורמליזציה על הסיפוח, שנמנע בזכות דרישת איחוד האמירויות מדונלד טראמפ. בנוסף, מאז ההסכמים למדו ישראלים רבים את יתרונות הנורמליזציה ורבים מאלו שראו בערבים אויבים בלבד מצאו באיחוד האמירויות, בבחריין ובמרוקו את היעדים התיירותיים המועדפים עליהם, ונהנו מהיכולת לטוס בזול ובזמן מופחת למזרח הרחוק.

המתווה האזורי, כולל המדינה הפלסטינית, נבנה על ידי ממשל ג'ו ביידן יחד עם מדינות ערב גם כדי לסיים את המלחמה בעזה והשגת חלופה שלטונית לחמאס. המתווה הזה הוא גם אינטרס מובהק של ממשל טראמפ ושל כל העולם הסוני בהובלת סעודיה, ולהם יש סיכוי להצליח לטפל בהתנגדויות של הימין הישראלי יותר טוב מאשר ממשל ביידן היוצא.

על מחנה השלום הישראלי לאמץ את שיח התועלת שבהשתלבות במרחב. שיח שיציב לצד השלום את הערכים של חיזוק הביטחון, הכלכלה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, מדבר לכלל הישראלים.

את הממשלה הנוכחית, עליה השתלטו הגורמים הקיצוניים ביותר בימין הישראלי, זה לא ישכנע, אבל אם זה יהיה רצון הציבור, בסופו של יום תוקם כאן ממשלה שפויה שתפעל כדי להוציאו אל הפועל.

יש לייצר מענים שמתאימים לישראל של 2025 – פתרונות מעשיים לבעיות היומיום, להיעדר הביטחון, ולכלכלה הזקוקה לדחיפה. להפוך את הסכסוך הישראלי פלסטיני ממוקש בפני ההשתלבות ישראלית במרחב, למפתח לקידומה.

המאמר פורסם ב-10.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט מדינה פלסטינית היא כרטיס הכניסה של ישראל למרחב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ועידת קמפ דייוויד, אותה יזם, הייתה פרויקט אישי שלו. קרטר פעל בהתמדה ובנחישות, נע בין חדרי המשלחות, הציע פשרות, ולחץ להגיע להסכם ההיסטורי בין ישראל ומצרים – המדינה שהייתה אז מנהיגת העולם הערבי.

כבר אז הבין קרטר שפתרון אמיתי לסכסוך חייב לכלול את הסוגיה הפלסטינית, ודחף להכרה ישראלית באוטונומיה פלסטינית כחלק מההסכם, הכרה שבסופו של דבר הגיעה רק בהסכמי אוסלו 15 שנה מאוחר יותר.

המחויבות של קרטר לקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, המשיכה ללוות אותו לאורך עשרות השנים מאז עזב את הבית הלבן ב-1980. רבים בישראל לא קיבלו בברכה את הביקורת שלו על מדיניות ההתנחלויות ושימור הכיבוש. ביקורת נוקבת, אך כזו שנבעה מדאגה כנה ורצון אמיתי לקדם את השלום.

בספרו "פלסטין: שלום ולא אפרטהייד" (Palestine: Peace, Not Apartheid), שפורסם ב-2006, ביטא קרטר גישה שלא הייתה פשוטה לעיכול, אך שיקפה הבנה עמוקה של המציאות כאן. קרטר הציב משוואה שמאז הפנימו כאן רבים: ללא שלום, הופך הכיבוש את ישראל למדינת אפרטהייד, שבה מתקיימות שתי מערכות חוק שונות לאנשים החיים באותו שטח.

באוקטובר 2010, הגיע להפגנה השבועית בשיח' ג'ראח בירושלים נגד השתלטות עמותות המתנחלים על בתים בשכונה, ואמר בצדק  למפגינים: "אינני חושב שניתן לטעון שהריסת בתים או הפקעה של בית שבו חיה משפחה במשך מספר דורות היא מעשה צודק או הגון או שוחר שלום".

קרטר היה ככל הנראה הנשיא הפרוגרסיבי ביותר שידעה ארצות הברית, תפיסת עולם שבגינה גם הרגיש מחויבות עמוקה לישראל, מחויבות שגרמה לו לעשות מאמצי על לקדם כאן פתרונות של שלום ולמנוע מישראל להידרדר למציאות של אפרטהייד. הוא היה אוונגליסט שונה מאלו שהשתלטו על המפלגה הרפובליקאית וחושבים שמלחמה תביא גאולה, הוא האמין שדווקא השלום הוא הגאולה.

לעיתים הפגין נאיביות, שגרמה לו להאמין כי בכוחה של דיפלומטיה בלבד לשנות תפיסות בסיסיות של ארגונים כמו חמאס – הנחה שהוכחה כמוטעית. גם בהקשר האיראני נכשל לצפות את השלכות המהפכה החומייניסטית ולאחר מכן לחלץ את האמריקאים שהיו בשבי.

עם זאת, האמונה של קרטר בדיפלומטיה ככלי לפתרון סכסוכים לא הייתה מוטעית. דיפלומטיה אכן זקוקה לעיתים לתמיכה בכלים צבאיים וכוחניים, אך בסופו של דבר, אין לה חלופה. הישגו הגדול ביותר – הסכם השלום עם מצרים – הוא לא רק ההוכחה לעוצמתה של הדיפלומטיה, אלא גם המתנה הגדולה ביותר שנתן קרטר לכולנו: הסכם שפתח את הדלת להשתלבותה של ישראל באזור ולהסכמים הנוספים שבאו אחריו.

טוב היו עושים מנהיגינו לאורך השנים אם במקום להתנצח עם קרטר, היו מנסים להקשיב לו יותר. להקשיב לאזהרותיו לגבי השלכות הכיבוש על מעמדה המוסרי והבינלאומי של ישראל, ולתפיסתו שפתרון שתי המדינות הוא הדרך היחידה להבטיח – הן את המשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, והן את זכויותיהם של הפלסטינים.

ג'ימי קרטר נפטר בשיבה טובה כמעט 45 שנים לאחר שעזב את הבית הלבן. אך דווקא עכשיו, המפלגה הדמוקרטית, שכמו רבים בארצות הברית התקשתה לעכל אותו ואת תפיסותיו בתקופת נשיאותו, מאמצת יותר מתמיד את ערכיו האידיאולוגיים, כמו גם את תפיסותיו ביחס לסכסוך.

גם אחרי מותו, ראוי שנשכיל להקשיב למורשתו של ג'ימי קרטר ביחס לאזורנו. מורשת, שבבסיסה התזכורת כי מדינת ישראל צריכה לבחור את עתידה: להיות מדינת אפרטהייד, או להישאר דמוקרטיה וביתו הלאומי הבטוח והמשגשג של העם היהודי.

המאמר פורסם ב-6.1.25 באתר זמן ישראל.

הפוסט ג'ימי קרטר – לעולם נהיה חייבים לך את השלום עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחמת זעמו, הותיר שר החוץ גדעון סער את אזרחי ישראל באירלנד ללא שגרירות שתסייע להם, כי רצה "לשים את אירלנד בפינת האנטישמיות".

האפיפיור פרנציסקוס, אוהב ישראל, מצא את עצמו בליבה של האשמה באנטישמיות, כי במיצג בוותיקן שבו צפה – פסלו של ישו התינוק הונח על כאפייה. נתניהו, הסבור כמו לואי ה־14 ש"המדינה זה אני", האשים גם את בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג באנטישמיות בגלל צו המעצר האישי נגדו – והיו מי שטפלו אנטישמיות אפילו על ידיד ישראל, נשיא צרפת עמנואל מקרון.

שוודיה הוכרזה כאנטישמית כשהכירה במדינה פלסטינית – ואז בן לילה הפכה לחסידת אומות עולם כשהפסיקה את המימון לאונר"א. נורווגיה, ספרד וסלובניה הפכו לאנטישמיות, משום שעשו את מה שמדינת ישראל הייתה צריכה לעשות כבר מזמן: להכיר במדינה פלסטינית כדי למנוע את הידרדרותנו למציאות דו־לאומית מדממת.

אל מול כל ביקורת, תמיד יישלף קלף האנטישמיות, משום שכשאין תשובות – בורחים לסיסמאות. ההאשמה באנטישמיות היא כמו פלסטר על דימום – מנסה להסתיר, אך לא מצליחה, כי הדימום חזק מדי.

בשנה האחרונה, בשעה שאזרחי ישראל עדיין מנסים להתגבר על טראומת 7 באוקטובר, כואבים את הנרצחים והנופלים ומייחלים לשחרור החטופים, העולם רואה את תמונות הפלסטינים הסובלים. הוא רואה את גופות הילדים, את הנשים הנמחצות בתור למזון, והוא קורא על מניעת המים והמזון ועל גירוש תושבי צפון הרצועה. התמונות האלו, שבישראל אדישים להן – בעולם מגיבים להן. לא בגלל האנטישמיות, בגלל האנושיות.

לרוב כלי התקשורת הישראלית תפקיד מרכזי "בהגנה" על הציבור הישראלי מהזוועות בעזה ובהצטרפות לנרטיב השקרי והמסוכן, שהעולם כולו נגדנו בלי קשר למעשינו. בכך משתפים כלי תקשורת מרכזיים פעולה עם אותה ממשלה שמנסה לחסל את התקשורת החופשית במדינה.

עבור רבים בעולם, תמונות הזוועה המגיעות מעזה אינן משאירות מקום לפרשנות; הן מציגות סבל אנושי. מחוץ לחממה של התקשורת הישראלית, קשה להתחמק מהמראות. הן, ולא אנטישמיות, מניעות את הזעם הבינלאומי. תגובה אנושית טבעית, לא שנאת יהודים.

אין סתירה בין ההזדהות עם הכאב הישראלי על הטבח הברברי של 7 באוקטובר ועל גורל החטופים, ובין הזדהות עם סבל האוכלוסייה האזרחית בעזה. אני בקשר עם כל השגרירים האירופים בארץ, וכולם פעלו לשחרור החטופים ומזדהים עם הסבל והטראומה שלנו.

אף אחת מהמדינות הללו לא ערערה על הזכות שלנו להגן על עצמנו כנגד חמאס, חיזבאללה ואיראן. אבל הם מצפים מאיתנו לעשות זאת כמו שדמוקרטיות ליברליות אמורות להגן על עצמן. זאת דרישה מובנת לאור הערכים שעומדים בבסיס היחסים שלנו איתן.

ישראל, אשר נתפסה בעבר כמגדלור דמוקרטי במזרח התיכון, "וילה בג'ונגל", הפכה בעיני רבים ברחבי העולם ל"מלכת הג'ונגל". זה לא קרה בגלל שנאת יהודים, אלא משום שמדיניותה נתפסת כסותרת ערכים אוניברסליים של זכויות אדם וצדק. סותרת גם את ערכי "תיקון עולם" היהודיים.

השימוש המופרז במונח "אנטישמיות" מטשטש את הגבול בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל לבין שנאה גזענית אמיתית כלפי יהודים. יש אכן לא מעט אנטישמים בעולם, אבל כשמשתמשים בהאשמת האנטישמיות כדי למנוע שיח אמיתי על הסיבות לביקורת, מחלישים את המשמעות האמיתית של אנטישמיות ופוגעים בהתמודדות איתה.

במקום להשתמש בהאשמות באנטישמיות כדי להתחמק מביקורת, על ישראל להתמודד עם השאלות הקשות ולהציע תשובות אמיתיות. להבין כי המענה לביקורת צריך להינתן בעצירת המלחמה, שחרור החטופים ושיקום הרצועה, בהובלת הנהגה פלסטינית חדשה ובסיוע בינלאומי. לא בזעקות האנטישמיות, שלא משכנעות אף אחד בעולם.

רבים מדי מאיתנו מתקשים להבין כמה השתנתה המדינה תחת ממשלות הימין. השינוי הזה משפיע גם על הצבא שלנו, שכולנו מרגישים חלק ממנו ומתקשים להשלים עם העובדה שלא כל חייליו מזדהים עם "רוח צה"ל". גם חיילים מוסריים יפעלו באופן שאינו מוסרי כשהממשלה מגדירה יעדים בעייתיים, עם כל כמה שקשה להודות בזה משום שמדובר בילדים שלנו.

במקום להמשיך במשחק ההאשמות שרק מעמיק את בידודה של ישראל בעולם, עלינו להתחיל להתמודד עם המציאות כהווייתה, זאת שכל העולם רואה חוץ מאיתנו. לחדול משיח הסיסמאות ולנהל עם ידידינו הביקורתיים בעולם שיח מבוסס עובדות. האשמת האחר מנוגדת לאתוס הציוני של לקיחת אחריות. אולי זה מרגיע ייסורי מצפון, אבל זה לא מאפשר את שיפור המצב בשטח, ובטח שלא בדעת הקהל הבינלאומית.

המאמר פורסם ב-5.1.25 באתר מעריב.

הפוסט שיפור בדעת קהל? הגיע הזמן לחדול מסיסמאות ולעבור לעובדות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפעם פגשתי אותם חוששים ודואגים יותר מתמיד. לא רק מהעתיד הצפוי להם בארצות הברית תחת ממשל טראמפ, לא רק בשל המלחמה המתמשכת בישראל, החטופים שלא חוזרים והתמונות הקשות, אלא גם מסיבה הרבה יותר אישית – בתם, סטודנטית באוניברסיטה עילית, הצטרפה לאחרונה לתנועת JVP – קול יהודי לשלום. למרות שמה הנעים לאוזן של התנועה, היא ארגון BDS אנטי-ציוני, שהפך את המאבק ל"שלום" למאבק נגד עצם קיומה של מדינת ישראל.

כאוהבי ישראל, חבריי מוצאים את עצמם מתקשים לדבר עם הבת שלהם, ובאותו זמן מזועזעים כשארגונים בקהילה היהודית מאשימים את הבת שלהם כאנטישמית, כשהיא מפגינה נגד המלחמה ונגד מדיניות ממשלת ישראל.

המקום שאליו הגיעה בתם, מאפיין הרבה מבני הדור הצעיר בארצות הברית, שהתחנכו כציונים, אך רבים מהם מתקשים להמשיך להתייחס לישראל כמו הוריהם. זאת משום שישראל השתנתה ואינה עומדת בסטנדרטים הערכיים שלמדו בבית ושנובעים מהאתוס היהודי שלהם.

כישראלים, חובה עלינו להישיר מבט לתופעה המסוכנת הזו, להבין אותה ולחשוב על יצירת מענים. לתת לחבריי את הכלים להסביר לבתם וחבריה שישראל ראויה לביקורת, אבל לא לערעור על עצם קיומה.

בסבב מפגשים שערכתי במיין, ניו המפשיר, מסצ'וסטס, פנסילבניה, ניו יורק, מרילנד, וושינגטון הבירה וג'ורג'יה, פגשתי יהודים שחוששים לעתיד הדמוקרטיה בשתי המדינות שהם אוהבים – ארה"ב וישראל. הם נחשפים מדי יום בתקשורת שלהם לזוועות בעזה, שנגרמות מהמשך המלחמה ומוטרדים מאוד מההשלכות המוסריות והאסטרטגיות על ישראל. באותו הזמן הם עדיין כואבים את תוצאות התקפת הטרור הברברית של השבעה באוקטובר, מזדהים עם משפחות החטופים, עם המפונים ועם הורי החיילים שממשיכים להיהרג ללא תכלית ברורה.

רובם חוששים מהשלכות בחירתו של דונלד טראמפ, שמייצג ערכים הפוכים מהערכים בהם מחזיקה רוב רובה של הקהילה היהודית האמריקאית. 71 אחוז מיהודי ארה"ב תמכו בקמלה האריס בבחירות והם מזועזעים שכ-80 אחוז מיהודי ישראל העדיפו את טראמפ.

הם חוששים לעתיד החזון הציוני תחת ממשלת הימין "על מלא" שלנו, עם גיבוי הימין האמריקאי של טראמפ. חוששים מהעלייה בגילויי האנטישמיות בארה"ב, שמחנה ה-MAGA Republicans סביב טראמפ נותנת לה רוח גבית, אבל גם ממסרים אנטישמים בהפגנות השמאל.

הם מאוד מתוסכלים מהבורות של צעירים רבים מדי בשוליים של התנועה הפרוגרסיבית, שרואים בציונות תנועה קולוניאליסטית וגזענית. מתקשים לדבר עם הדור הצעיר שלא הכיר את הציונות המקורית, הפרוגרסיבית והחילונית של מקימי המדינה, שהקהילה היהודית כל כך הזדהתה עמה. דור צעיר שמה שהוא שומע ורואה זה את ממשלת ישראל הנוכחית.

באותו הזמן הם נחרדים מהשימוש שהימין האמריקאי והימין הישראלי עושים בהאשמה באנטישמיות גם כלפי מי שמשמיעים ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלת בנימין נתניהו, או כלפי אלו שפשוט בורים, אבל ממש לא אנטישמים.

רבים מהם אינם מוצאים מענה בפדרציות היהודיות, בבתי הכנסת ובארגונים הוותיקים שדורשים מהם ליישר קו עם ממשלת ישראל גם בסוגיית המאבק על הדמוקרטיה בארץ, וגם בסוגיה הפלסטינית.

כישראלים, חובה עלינו להיות רגישים לתחושות האלו ולא לוותר על הדור הצעיר בארצות הברית. לפעול יחד עם השותפים שלנו בארה"ב כדי לייצר שינוי. הציבור הליברלי בישראל הוכיח את עוצמתו במחאה חסרת התקדים נגד הממשלה. את הניסיון הזה עלינו להעביר גם לחברים שלנו בצדו השני של האוקיינוס – לסייע להם לקום מ"השבעה" על תוצאות הבחירות ולהתגייס לעשייה פוליטית. עשייה פוליטית, שתבטא את השאיפה של רוב יהודי ארה"ב להציל את ישראל מקטסטרופה של מדינה דו-לאומית, אליה היא צועדת בהיעדר הסדר מדיני וכמובן להיאבק על הדמוקרטיות משני צדי האוקיינוס שנמצאות תחת איום.

יש לנו, הישראלים הליברלים, הרבה שותפים לדרך בארצות הברית ועלינו לפעול יחד אל מול האיומים המשותפים. לעודד פעולה שלהם שתשתלב ותעצים את שלנו בארץ במאבק להציל את הדמוקרטיה של מדינת הלאום של העם היהודי שהיא גם מדינתם.

חיזוק הקשר בין הציבור הליברלי בישראל ובארצות הברית, יסייע גם להראות לציבור האמריקאי את פניה המגוונים של החברה בישראל ולהרחיק אותם מאלו שמשתמשים במדיניות ממשלת נתניהו כדי לייצר דה-לגיטימציה למדינת ישראל ודוחקים צעירים יהודיים לצד האנטי ציוני.

המאמר פורסם ב-16.12.24 באתר זמן ישראל.

הפוסט יומן מסע בקהילות יהודיות בארה"ב לאחר הבחירות לנשיאות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אונר"א – סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם – (UNRWA – UNITED NATIONS RELIEF AND WORKS) הוקמה ב-1949 לאחר מלחמה העצמאות, בתמיכת מדינת ישראל, כדי לתת מענה מהיר לפליטים הפלסטינים. היא הוקמה כתשובה זמנית עד לפתרון בעיית הפליטים הפלסטינים, ועוד לפני שהוקמה ב-1950 סוכנות הפליטים הכללית של האו"ם (UNHCR – UNITED NATIONS HIGH COMMISSION FOR REFUGEES).

לאורך השנים, וביתר שאת מאז 1967, הפכה אונר"א למעסיקה ולמממנת הגדולה ביותר בחברה הפלסטינית. סוכנות אונר"א היא בעייתית, משום שבעצם קיומה היא משמרת את האינטרס להנצחת הפליטות הפלסטינית ומהווה יעד קל להשתלטות ולבחישה על ידי גורמים פלסטיניים פנימיים, חלקם מקושרים לחמאס.

תכני הלימוד במוסדות הלימוד שאונר"א מפעילה אף הם בעייתיים, ומבין 30,000 עובדיה היו לא מעטים שלקחו חלק בפעולות טרור, גם במעשי הזוועה של השבעה באוקטובר. לישראל אסור להשלים עם כך ויש לא מעט פעולות בנושא שחשוב לנקוט בתיאום עם המדינות התורמות.

אך הבעייתיות של אונר"א אינה המניע המרכזי של המבקשים להביא לסגירתה. ומשום שאין לה תחליף בטווח הקרוב, הנטל או הקטסטרופה ההומניטרית ייפלו על כתפינו.

לאחר אירועי ה-7 באוקטובר והעדויות על מעורבותם בהם של עובדי אונר"א, מדינות רבות השעו את תמיכתן באונר"א, אך רובן המוחלט (פרט לארצות הברית בשל הרוב הרפובליקאי בבית הנבחרים) חידשו אותה. מדינות העולם הבינו כי נכון להיום אין ארגון אחר שיכול להתמודד עם האתגר העצום הקיים ממילא ברצועה ושהוחרף בסדרי גודל בעקבות המלחמה.

גם אם מדובר בארגון לא פשוט לעיכול, הן מיסודו והן בהתנהלותו – ללא אונר"א, וללא מי שיוכל להיכנס לנעליו, שירותי החינוך, הבריאות והרווחה, לא רק בעזה, אלא גם בגדה המערבית ובמזרח ירושלים – יהיו בסכנת קריסה. הסכנה האסטרטגית, המוסרית, ואפילו האפידמיולוגית לישראל צריכה להיות ברורה לממשלת ישראל ולאזרחיה.

כאילו לא למדה כל לקח מהתנהלותה לפני השבעה באוקטובר, עת חיזקה את חמאס על חשבונה של הרשות הפלסטינית, ממשיכה הממשלה ומגבירה את מאמציה בכיוון הזה.

בכובעו כשר אוצר עושה בצלאל סמוטריץ' כל שניתן בכדי לעכב את החזרי המס שמגיעים לרשות, ובכובעו כשר במשרד ביטחון הוא השתלט על המנהל האזרחי והפך אותו לזרוע לקידום ההתנחלויות ולדחיקת הפלסטינים משטחי C.

במקביל ממשיכה הממשלה בשלילת היתרי העבודה לפלסטינים, לכאורה בשל צרכי ביטחון, אך בפועל כעוד צעד לניוונה של הכלכלה הפלסטינית ולהעצמת העוני בערי הגדה.

אלו המבקשים להביא להפסקת פעילותה של אונר"א אפילו לא מעסיקים את עצמם במחשבה מי יבוא במקומה, כנראה שרובם מעדיפים שהתשובה תהיה – אף אחד. למרבה הצער גם חברים במפלגות המרכז נסחפים אחריהם, מתקשים להבין את כוונותיהם של המציעים ואת ההשלכות של צעד כזה על ישראל, או שבאווירה הנוכחית הם פשוט לא מעזים לומר את האמת למצביעיהם.

לא אונר"א מפריעה לימין הישראלי. לא את הארגון מבקשות הממשלה והקואליציה לגדוע, אלא את יכולת הקיום בכבוד של החברה האזרחית הפלסטינית.

לאחרונה שאל שר החוץ הירדני איימן ספדי במסיבת עיתונאים בעצרת האו"ם בניו יורק, מה ה-END GAME של ישראל? למה היא חותרת? למרבה הצער התשובה היא שהמטרה העומדת לנגד עיניהם של הגורמים המשפיעים ביותר בקואליציה, היא העצמת הייאוש הפלסטיני, כחלק מפנטזיות הטרנספר אותן מעולם לא זנחו.

בסופו של דבר, כשתקום מדינה פלסטינית, יהיה בכך גם פתרון לפליטים הפלסטינים בדיוק כפי שמדינת ישראל פתרה את בעיית הפליטים היהודיים ואז לא יהיה עוד צורך באונר"א. הפליטים בעזה, בגדה ובמזרח ירושלים יטופלו על ידי המדינה הפלסטינית, שתתוגבר במשאבים שהיום מועברים לאונר"א. הפליטים הפלסטינים בסוריה, לבנון וירדן, שלא יקבלו אזרחות מהמדינות המארחות, יטופלו על ידי ה-UNHCR.

עד אז, ראוי שכולנו נשכיל להבין את המניעים האמיתיים שמאחורי ניסיונות הימין להביא לסגירת אונר"א – החלשת החברה הפלסטינית וזריעת ייאוש במחיר נטל כלכלי מוסרי ותדמיתי נוסף על מדינת ישראל לצד חיזוק חמאס.

חשוב ונחוץ שחברי מפלגות המרכז שבאופוזיציה יחדלו להיגרר אחרי היוזמות ההרסניות של הימין המשיחי ויבינו ששום דבר טוב לא יצא לישראלים מהעמקת הייאוש והמצוקה של הפלסטינים.

המאמר פורסם ב-29.10.2024 באתר זמן ישראל.

הפוסט החקיקה נגד אונר"א אינה משרתת את האינטרסים של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הציון הממוצע שמעניקים הישראלים ליחסי ישראל-ארצות הברית כיום הוא 5.7 מתוך 10 – גבוה במעט מ-5.3 שניתן בשנה שעברה, אך נמוך משמעותית מהציונים בתקופת נשיאותו של טראמפ. למרות הסיוע הביטחוני הנרחב, שיתופי הפעולה בהגנה מפני טילים איראניים, המחויבות לשחרור החטופים, וה-"Don't" המפורסם – הישראלים עדיין נוטים לתפוש את יחסי ישראל-ארצות הברית בעיקר דרך פריזמת היחסים בין המנהיגים. כאשר הממשל האמריקאי מותח ביקורת על ממשלת נתניהו, רבים מפרשים זאת כחוסר תמיכה בישראל, אף שהמציאות מורכבת יותר ולמעשה פעמים רבות הפוכה.

מצד אחד, הציבור מבין את חשיבות היחסים עם ארה"ב ואת הצורך בהסדר מדיני. מצד שני, הוא מעריך שטראמפ טוב יותר לישראל. והפער בין שתי העמדות האלה בולט מאוד. מאחר שהציבור מכיר בכך שהאינטרס הישראלי הוא לתמוך ב"דוקטרינת ביידן", להפוך את הטרגדיה של 7 באוקטובר להזדמנות לחזק את ביטחונה של ישראל באמצעות הסדרים אזוריים – החשש מהאריס והתמיכה בטראמפ הם בעייתיים מאוד ודורשים תיקון.

מי היא באמת

הפער נובע מחוסר ידע לגבי טראמפ והאריס, בשילוב עם הצלחת הימין הישראלי והאמריקאי להציג את האריס כחלק מהאגף הפרוגרסיבי הקיצוני במפלגה. למעשה, המציאות הפוכה. האריס הוכיחה את מחויבותה לביטחון ישראל לאורך הקריירה שלה כתובעת כללית, סנאטורית וסגנית נשיא. מדיניות החוץ שלה צפויה להיות דומה לזו של ביידן: מחויבות מלאה לביטחון ישראל, לצד הבנה שמדיניות הממשלה הימנית ביותר בתולדות ישראל פוגעת באינטרסים הישראליים והאמריקאיים. זוהי עמדת הזרם המרכזי במפלגה הדמוקרטית ובקהילה היהודית האמריקאית.

ההתנהלות של קמפיין האריס בזמן הוועידה הדמוקרטית בשיקאגו הוכיחה, שגם מבחינה פוליטית אין להאריס כוונה לתת לחברי המפלגה הדמוקרטית שמתנגדים לתמיכה של ממשל ביידן בישראל להשפיע על הוועידה ועל מדיניות המפלגה. כך גם עולה בבירור מהמצע של המפלגה, שבו הודגשה בבירור המחויבות לביטחון ישראל.

הפוסט הפרדוקס הישראלי: תמיכה במדיניות ביידן, העדפה למנהיגות טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שותפות הגורל של היהודים והארמנים צריכה היתה להפוך את ישראל וארמניה לבעלות ברית. ניסיון משותף הוא בסיס לעתיד משותף. אך מדינת ישראל בחרה בדרך אחרת. דווקא כעם שנאבק בתופעת הכחשת השואה, בזילות האסון שעברנו, היה מצופה מאיתנו לעמוד לצדו של העם הארמני, ולהכיר בעובדה ההיסטורית שבין השנים 1913 ל-1916 התחולל רצח עם: בין מיליון למיליון וחצי נשים, גברים וילדים נטבחו, נשרפו חיים, הוטבעו בים ועוד שלל מעשי זוועה שהיוו השראה לצורר הנאצי.

אך הפוליטיקה הקרה ניצחה את המוסר וההכרה לא באה. מדי פעם, כבמעין מטוטלת פוליטית, חוזרת הדרישה להכרה ישראלית בשואת הארמנים לצורכי נקמה בטורקיה כשזו מתרחקת מאיתנו; אך קיומה של השואה הארמנית לא תלוי במידת הקירבה הפוליטית של ישראל לטורקיה וההכרה בה. היא חובה ערכית, לא כלי במאבק דיפלומטי בטורקיה.

בכל הקשור למדינת ישראל, ארמניה הפכה לקורבן של אינטרסים פוליטיים. פעם אלה הקשרים עם טורקיה ופעם טיפוח הברית עם אזרבייג'אן, המדינה שמספקת לישראל נפט וגז, ולפי מקורות זרים גם גישה לגבול הארוך שלה עם איראן. אזרבייג'אן היא גם יעד ליצוא נשק ישראלי, שבחלק ממנו נעשה שימוש בספטמבר 2023 בכיבוש חבל נגורנו קרבאך שהיה בשליטת רפובליקת ארצאך הארמנית ובטיהורו מתושביו הארמנים.

תחמושת לאויבים

כשארמניה בחרה להכיר במדינה הפלסטינית היא עשתה זאת הן מסיבות מוסריות וגיאו-פוליטיות, הן כמגינת התפוצה הארמנית במזרח התיכון, כולל בירושלים וברשות הפלסטינית. כמדינה קטנה מוקפת אויבים, ארמניה לא באמת חייבת דבר לישראל, שבכל צומת היסטורי בחרה במדיניות שנוגדת את האינטרס והעמדה הארמניים. אבל במקום לנסות להבין מדוע מדינה שחימשנו את אויביה, ושאנו ממשיכים להתכחש לשואה שעברה על עמה, לא חייבת את אישורנו אם להכיר במדינה פלסטינית – משרד החוץ הישראלי מיהר לזמן את שגריר ארמניה בישראל לשיחת נזיפה.

דווקא כמדינה הסובלת ממוסר כפול של מדינות ואזרחים רבים בעולם, עדיף היה לנו כישראלים, אם לא היינו נוקטים אותו מוסר כפול בדיוק ביחס לארמניה. מעבר לזה, עצם המאבק הישראלי בהכרה במדינה הפלסטינית הוא לא נכון אסטרטגית, שכן הכרה בינלאומית כשלב לקראת הקמתה של מדינה פלסטינית בת-קיימא היא אינטרס ישראלי, כדי לשמור עלינו כמדינה הלאום הדמוקרטי של העם היהודי.

הארמנים אינם רק השעיר לעזאזל של מדיניות החוץ הישראלית. אלו מהם שחיים כאן בינינו מגלים שיש מי שמנסים לגזול מהם את רכושם ואת כבודם. עסקאות מושחתות מקודמות כדי להעביר חלקים מהרובע הארמני בירושלים לידי מתנחלים, ואנשי דת ארמנים מותקפים ביריקות וקללות על ידי צעירים יהודים, המבקשים לפגוע ולהשפיל אותם "בשם היהדות". זאת, כמעט ללא כל אכיפה משטרתית נגד התוקפים היהודים.

שואה ושואות

ארמניה והארמנים הם רק דוגמה – מדינת ישראל רואה את עצמה כמגינת העם היהודי וטוב שכך. אבל היותנו מדינת העם היהודי פירושה חובה מוסרית לא רק להגן על יהודים באשר הם, אלא גם להיות מגדלור של מוסר יהודי. לא רק לדרוש את שימור זיכרון השואה, אלא גם לזכור ולהזכיר את שואת הארמנים וגם שואות של אחרים. לא רק להתריע מפני תוקפנות אויבינו, אלא להימנע מלסייע לתוקפנות צבאית באזורים אחרים בעולם. לנו כיהודים יש חובה לא רק להיאבק באנטישמיות, אלא להיאבק בגזענות על כל היבטיה, גם כשמקורה בצעירים יהודים המבקשים לפגוע ולהשפיל אנשי דת ארמנים.

בכל פעם שאנחנו ממהרים להטיח שהעולם אנטישמי כשהוא ביקורתי כלפינו, ואנחנו כועסים על מדינות שבוחרות בריאל-פוליטיק על פני הזדהות מוחלטת עם הנרטיב שלנו, כדאי להביט במראה; להכיר בכך שאנחנו לא טורחים לבטא שום הזדהות עם הארמנים, שעברו רק עכשיו "טיהור אתני" בנגורנו קרבאך, כאשר אמל"ח ישראלי סייע לתוקפים. בכל פעם שאנחנו כועסים על היחס ליהודים שחוששים ללכת עם כיפה במקומות מסוימים באירופה, נחשוב על הכמרים הארמנים בירושלים, שסובלים השפלות יום יום.

כדאי גם שנזכור ש"זכות הנזיפה" על הכרה ארמנית במדינה פלסטינית ניתנת למי שהוכיחה את עצמה כידידה, לא למי שפעם אחר פעם העדיפה אינטרסים אחרים על אלו המוסריים של טובת ארמניה והעם הארמני.

המאמר פורסם ב-18 ביולי באתר הארץ.

הפוסט ישראל מתלוננת שהעולם נוקט כלפיה מוסר כפול – ומתייחסת באותו אופן לארמניה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לא לקונגרס ולא לישראל: ההזמנה שאינה מוסיפה כבוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בן גביר והנייה, אבו מאזן ונתניהו, כולם נכרכו יחדיו בנאומו של מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט, צ'אק שומר, כמכשילי פתרון שתי המדינות ואיתו הסיכוי היחיד לרגיעה ולשלום.

בליכוד כמובן מיהרו, כהרגלם, לתקוף את קריאתו של שומר לקיום בחירות בישראל וקראו לסנאטור היהודי "לכבד את הממשלה ולא לחתור תחתיה", אבל האמת היא שממשלת נתניהו היא זו שבמו ידיה ריסקה את האמון והכבוד של הרוב המוחלט של יהדות ארצות הברית ותומכי המפלגה הדמוקרטית. הכריכה יחדיו של חמאס ושר בממשלת ישראל איננה קלה לאוזן הישראלית, אבל כשהיא מגיעה מאדם כמו שומר, היא מחייבת את כולנו לחשבון נפש.

התהליך התחיל ביום כינון הממשלה הקיצונית בתולדות מדינת ישראל בהשתתפות מפלגה כהניסטית שנתניהו בכבודו ובעצמו נרמל, לצד קיצונים משיחיים נוספים. ההמשך היה מהיר מאוד עם ההכרזה על ההפיכה המשטרית, שהיוותה בעיני רבים מידידיה של ישראל בארצות הברית פגיעה קשה בברית בין המדינות המבוססת על ערכיהן הדמוקרטיים המשותפים.

זוועות ה־7 באוקטובר הביאו איתן תמיכה חסרת תקדים של ממשל אמריקאי בישראל, אבל נתניהו וממשלתו הוכיחו שאם יש מי שלא מכבדים וחותרים תחת ממשל אחר, אלו דווקא הם. במקום לפעול יחד עם ממשל ביידן בחר נתניהו להתנגח, להתעלם מכל הבקשות והדרישות ולפתוח במערכה תקשורתית כנגד הנשיא שמגדיר עצמו כציוני, ושבחר לעמוד לצד ישראל ואזרחיה.

שומר הוא לא אחד מהפרוגרסיבים שבממשלה אוהבים לתקוף והוא גם לא בודד באכזבה שלו מנתניהו ומדיניותו. יותר ויותר בכירים אמריקאים שבמשך שנים תמכו בכל ממשלות ישראל ומדיניותן, ללא קשר לזהותן המפלגתית והפוליטית, משנים גישה ומחריפים את הביקורת שלהם על ממשלת נתניהו.

אלו הנשיא ביידן וסגניתו קמלה האריס שמתעקשים להפריד בין ממשלת ישראל לאזרחיה, אלו חברי קונגרס בכירים דוגמת שומר או ג'רי נדלר, "היהודי הבכיר בבית הנבחרים", שלאחרונה העמיק את הביקורת שלו על נתניהו, תקף אותו על חוסר המוכנות שלו לקדם תהליכים מדיניים וקרא להפסקת אש.

ה"מסבירנים" למיניהם טענו שהבעיה היא בחברות קונגרס דוגמת ראשידה טאליב, אילהן עומר או אלכסנדרה אוקסיו קורטז, אבל מסתבר שהממשלה הנוכחית הצליחה להמאיס את עצמה אפילו על האנשים שבמשך העשורים האחרונים עמדו כמעט באופן אוטומטי לצד מדינת ישראל והיו השותפים הנלהבים ביותר של איפא"ק.

התנהלותו של נתניהו עוד לפני ה־7 באוקטובר בכל הקשור להפיכה המשטרית ולאחר מכן ההימנעות מכל עיסוק מדיני כזה או אחר ביחס לעתיד רצועת עזה והאזור הביאו להעמקת הניכור כלפי ממשלתו בקרב אוהביה הכי גדולים של מדינת ישראל.

אפשר להתלונן שכולם חותרים ושונאים ואפשר לנסות להבין שהמשבר הוא לא עם מי שלא אהבו אותנו מלכתחילה, אלא עם אוהביה הגדולים של מדינת ישראל. יהודים כמו שומר ונדלר שרואים את המדינה שאותה הם אוהבים ובה הם תומכים משנה את פניה והופכת לדיקטטורה בהתהוות כלפי פנים ולמדינה אדישה לחיי אדם כלפי חוץ.

דווקא בשעה כל כך קשה, אל מול זוועות חמאס שחיזקו את ההזדהות של יהודים בכל רחבי העולם עם ישראל, מדינת הלאום של עמם, נתניהו ושותפיו עושים כל שביכולתם בכדי להרחיק מאיתנו את אוהבינו. "נאמנים פצעי אוהב", חובתנו כאזרחים וכמדינה להקשיב לדברי התוכחה של אוהבינו בארצות הברית, ולעשות מה שצריך כדי להחזיר למדינתנו את כבודה ואיתו את אמון ידידינו בעולם.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-18 במרץ.

הפוסט הממשלה הישראלית היא זו שמרחיקה מאיתנו את ידידינו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רבים מדי מחבריי שאיתם הפגנתי ביחד נגד המהפכה המשטרית ומדיניות ממשלת ברית נתניהו עם המשיחיים, המשתמטים והמושחתים, מתקשים לקבל את העובדה שהעולם רואה תמונות מאוד קשות מעזה בעוד שאנחנו, באופן טבעי עדיין בטראומה שלנו, מבכים את מתינו וחיים בהכחשה לגבי הסבל הנורא של העזתים.

רבים מדי מהמרכז הישראלי מתבשמים מדגלי ישראל מונפים בהפגנה בברזיל בעד בולסונארו הפופוליסט, או מכך שאורבן הגזען מונע מהאיחוד האירופי להטיל סנקציות על מתנחלים אלימים. מתלהבים מהנאומים נגד מוסלמים של חירט וילדרס ההולנדי ומהביקור בכותל של מיליי, האלביס פרסלי הארגנטינאי ההזוי. מחפשים בנרות "מסבירנים" שיציגו את הצד היפה שלנו בעוד שהרבה יותר חשוב שנשקיע את האנרגיה שלנו בשיפור נשמתה של המדינה מאשר בתדמיתה.

זו אינה תופעה חדשה. שנים שאני שומע ליברלים ישראלים מתייחסים לכל החלטה של מוסדות האו”ם נגד התנחלויות כאנטי־ישראלית, לכל ביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשלתנו כאנטישמיות. מתייחסים לסימון מוצרים מההתנחלויות כאילו זהו חרם נגד ישראל. אלו החלטות שמנסות לחלץ אותנו מהקוראלס שאליו מובילות אותנו ממשלות הימין, היינו למדינה דו־לאומית מדממת.

אני זוכר איך בילדותי בקיבוץ היו מגיעים אלינו מתנדבים מסקנדינביה שהעריצו את ישראל כמודל לתיקון עולם. כיום הם לא רואים את אותה ישראל משום שהיא שינתה את פניה. הם רואים את ממשלות הימין ששואפות להפוך את ישראל לאתנוקרטיה ותיאוקרטיה. הם רואים הרחבה חסרת מעצורים של התנחלויות שנועדה להנציח את הכיבוש. וכשהם מבטאים את הביקורת שלהם, הדרך שלנו לברוח מהתמודדות איתה היא בכך שאנחנו מכנים אותם אנטישמים.

הגישה הזאת מאפיינת גם רבים מהארגונים היהודיים הממוסדים, שחושבים שהאוונגליסטים הם החברים הטובים שלנו, למרות שבחזונם אנחנו צריכים למות או להתנצר אחרי מלחמת גוג ומגוג בארמגדון שתביא לחזרתו של ישוע הנוצרי, רק משום שהם תומכים פעילים בכיבוש ובהרחבת התנחלויות. או שתמכו בטראמפ הנרקיסיסט המיזוגן ובחבר נאמניו, שמאמינים בתיאוריית ההחלפה האנטישמית, משום שנתן לגיטימציה למדיניות ישראל בשטחים. הם אפילו תמכו בפוטין הדיקטטור האכזר והציני רק בשל תדמית ידידותו עם ראש ממשלת ישראל, שהתבררה כעורבא פרח.

בעת המסוכנת הזו לעתיד ישראל, החברים הטובים שלנו הם דווקא אלו שביקורתיים כלפי ממשלתנו ומנסים לשנות את מדיניותה, מתוך הערכים המשותפים לנו ולדמוקרטיות הליברליות וכנגד מדיניות שפוגעת בסיכוי להגיע להסדר סביר שישמור על ביטחון המדינה ויבטיח את ערכיה הדמוקרטיים, לטובתנו ולטובת יציבות האזור והעולם.

מדיניות ממשלות הימין הולכת ומדרדרת את מעמד ישראל למקום השמור למדינות מצורעות. ולכן, בדיוק כפי שאנחנו מצפים שהעולם יפעל נגד הפרת זכויות אדם מצד מדינות כאלה, אין להתפלא שלגיטימי בעת הזו להתנגד למדיניות ממשלתנו. כאשר הממשלה פועלת נגד האינטרס של מדינת ישראל והולכת ומדרדרת אותה לאתנוקרטיה כובשת, אין לראות בביקורת על כך פעולה הפוגעת בישראל, אלא ככזו שעשויה להציל אותה מעצמה ולהחזירה למסלול של דמוקרטיה ליברלית.

מאמר זה פורסם ב"מעריב" ב-5 במרץ.

הפוסט דווקא אלו שמבקרים את ישראל הם החברים האמיתיים שלנו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נתניהו הבין שמצבו בסקרים לא הולך להשתנות מהותית, הבין שאין לו סיבה או אינטרס אישי ופוליטי לקיים בחירות אחרי שבתקופתו אירע האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל ושהכרטיס הפוליטי היחיד בשרוול שלו הוא חזרת טראמפ לבית הלבן ולאחר מכן דיגמון של מדיניות חיבוקים בין שני הדיקטטורים בהתהוות.

נכון, מאז שנתניהו, גם אם באיחור מסוים, הכיר במציאות ובירך את ג’ו ביידן על ניצחונו בבחירות, ביבי ודונלד הם כבר לא החברים הטובים שהיו. אבל “מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין”, ונתניהו מבין שלצד שימור הקואליציה, עליו להוכיח לטראמפ ש”חזר בתשובה” חזרה לחיק ידידו משכבר הימים, וזה מאוד מסוכן עבורנו. האם זה מטבעו של טראמפ לעזור לאחרים? לא בטוח, אבל מבחינת נתניהו זה מה שיש ועם זה רצים.

גם נתניהו רואה את הסקרים בארצות הברית ואת הפגיעה במעמדו של ביידן כתוצאה מהמלחמה. רואה וכנראה מרוצה – עוד מלחמה פירושה פחות שיח פוליטי בישראל, פחות דין וחשבון פנימי וכן, פחות תמיכה בארצות הברית בביידן שדאגתו הכנה לאזרחי ישראל הביאה אותו להתייצב לצדנו וכעת מרגיש את עוקצו של העקרב נתניהו. אבל הסכנה איננה רק המשך הלחימה. גם הסיוע האמריקאי בסך של כ־14 מיליארד דולר ממשיך להתעכב כשאט־אט מאבד הממשל האמריקאי את הרצון להמשיך ולהיאבק עליו בקונגרס שבו לכל אחד מהצדדים סיבות משלו לתקוע אותו.

נתניהו מעוניין בחוסר הוודאות, בדשדוש, שגם אם הם מרחיקים בוחרים, מקרבים את בן גביר וסמוטריץ’ שלא רוצים לראות יציאה מעזה, בטח לא קידום תוכניות לשליטה אזרחית פלסטינית ברצועה. אז מה אם חיילים ממשיכים להיהרג בלי שיש מטרה ברורה ללחימה, אז מה אם החטופות והחטופים עדיין בשבי, אז מה אם המשק הישראלי שמשווע לחמצן נותר ללא המיליארדים האמריקאיים שהובטחו, העיקר שהשותפים בישראל ומושא החיזורים בארצות הברית מרוצים.

הלקח שלנו, אזרחי ישראל, הוא שהבחירות בארצות הברית אינן רק על עתיד האומה האמריקאית, אלא גם על עתידנו. עלינו להבין כי בקרוב נראה התרחקות אמריקאית מממשלת נתניהו. להבין ולקבל, כי זו הדרך היחידה של ביידן לנסות להחזיר אליו את המצביעים שלאורך כל הדרך הסתייגו מהתמיכה האמריקאית החד־משמעית בישראל, וכעת, נוכח הכתף הקרה שהוא מקבל מנתניהו, אין לו באמת סיבה טובה להמשיך בה.

עלינו לזכור כי אם ביידן לא יהיה בבית הלבן, סביר שלנו לא תהיה כאן דמוקרטיה כי נתניהו שוב ירגיש חזק, ושוב יקדם את ההפיכה המשטרית, אם בחקיקה ואם פשוט בצעדים בשטח, ואולי אף יקבל על כך קריאות עידוד משוחר הדיקטטורה שעלול לחזור לבית הלבן. אנו ניוותר עם הטראומה של ה־7 באוקטובר ועם מדינה שאין קשר בינה ובין החזון הציוני של מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-8 בפברואר.

הפוסט נתניהו הבין: הכרטיס הפוליטי שלו הוא חזרת טראמפ לבית הלבן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מיד עם תחילת הלחימה, ארצות הברית, גרמניה, בריטניה ודמוקרטיות אחרות התייצבו לצד ישראל. ביקורי ההזדהות, משלוחי התחמושת, הקואליציה נגד החות'ים והקפאת תקציבי אונר"א, הם חלק מביטויי התמיכה בישראל של בעלות בריתנו.

אבל האינטרס הישראלי מצריך צעד נוסף מצד חברותינו. צעד ששר החוץ הבריטי, דיוויד קמרון, ושר החוץ האמריקאי, אנתוני בלינקן, דיברו עליו בימים האחרונים: הכרה במדינה פלסטינית.

מבחינת בריטניה מדובר בהשלמת הצהרת בלפור, שקראה להקמת בית לאומי לעם היהודי, משום שללא בית לאומי לעם הפלסטיני, אנחנו לא נהיה עם חופשי בארצנו. היפרדות ביננו לבין הפלסטינים משמעה שמירה על מדינת ישראל דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

הכרה במדינה פלסטינית תדגיש באופן ברור מה שהקהילה הבינלאומית אומרת לישראל שנים רבות: הפתרון המדיני הרצוי לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא היפרדות לשתי מדינות. אל מול קואליציית נתניהו, המובלת על ידי חבריה הקיצוניים, יש צורך להעמיד את קואליציית השפיות, שתובל על ידי ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי. אליהן יצטרפו מדינות ערב הפרו מערביות. הפרטים כיצד ההיפרדות הזו תראה יושארו למשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. אחד התנאים המדוברים כיום, למשל, הוא שפלסטין תהיה מפורזת.

138 מתוך 193 מדינות מכירות כיום במדינה פלסטינית. רובן עשו זאת ב-1988 לאחר שראש אש"ף, יאסר ערפאת, הכריז באלג'יר על הקמת מדינה פלסטינית. בהכרזה זו אש"ף אימץ את פתרון שתי המדינות, בהכירו בהחלטת מועצת הביטחון 242 המתבססת על קוי 1967. כ-30 מדינות הכירו במדינה הפלסטינית לאחר 2011, כשאבו מאזן הוביל מהלך להתקבל כמדינה חברה באו"ם.

אולם כ-50 מדינות נמנעו עד כה מהכרה במדינה פלסטינית, על אף שרובן תומכות בהקמתה. אלו מדינות "הרוב המוסרי", כפי שכינה אותן ב-2011 מי שכיהן כשגריר ישראל באו"ם, רון פרושאור, כשניסה לגייס קבוצה גדולה ככל שניתן שתימנע בהצבעה. בכך ישראל רצתה לאותת ש"הרוב המוסרי", המורכב ממעצמות דמוקרטיות משמעותיות, לא תומך בהחלטה זו. בפועל "הרוב המוסרי" נחלק בין שלושת המחנות: 138 מדינות תמכו בהחלטה (כולל צרפת וספרד), 41 נמנעו (כולל גרמניה ובריטניה) ורק תשע התנגדו, בראשן ארה"ב, צ'כיה וקנדה.

כשישראל מובלת על ידי ממשלה קיצונית, על אזרחי ישראל לקרוא ל"רוב המוסרי" הבינלאומי להטביע את חותמו הערכי בהכרה גורפת במדינה פלסטינית כדי להביס את הקיצוניות, ולייצר אופק מדיני שיאפשר יצירת אלטרנטיבה לחמאס.

העמידה לצד ישראל ולצד האינטרסים הקיומיים שלה, מחייבת הובלה בינלאומית לכיוון של הכרה במדינה פלסטינית ולקידום הפתרון היחיד – שתי מדינות לשני עמים שיצילו את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית אליה אנחנו מתקדמים בהיעדר הסדר המאפשר היפרדות.

כיום ארה"ב, בריטניה, קנדה ו-19 מהחברות באיחוד האירופי, ביניהן גרמניה, צרפת ואיטליה, טרם הכירו במדינה פלסטינית, אך כולן מקיימות איתה יחסים דיפלומטיים. יש להבהיר כי הכרה במדינה פלסטינית היא צעד סמלי בעיקרו. היא לא תוביל אוטומטית להקמתה ולא תקבע גבולותיה. היא כן תאותת באופן חד למדינת ישראל ולכל מי שיעמוד בראשה על הכיוון הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית, כאשר פרטי הסכם ההיפרדות יקבעו במשא ומתן בין ממשלת ישראל לממשלה הפלסטינית.

מהלך כזה יעודד את הרשות הפלסטינית לערוך את שידוד המערכות הנדרש על ידי הקהילה הבינלאומית בהובלת ארה"ב. זהו הכיוון הבינלאומי הרצוי על ידי בעלות בריתנו לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני-ערבי, למימוש הנורמליזציה עם סעודיה, לתכנית השקעות כלכלית שתפריח את האזור (למשל המסדרון הכלכלי מהודו לאירופה, שיעבור דרך המפרץ, ירדן וישראל), וליצירת קואליציה אזורית המופנית נגד איראן.

מהלך כזה ייצור "ברית מתונים" – ארצות הברית, בריטניה, האיחוד האירופי ואזרחי ישראל שוחרי השלום, אל מול ציר הקיצונים בהובלת הבן גבירים והסינווארים – שנבנים מהעצמת הסכסוך ולא מעוניינים בפתרונו.

הכרה בינלאומית רחבה במדינה פלסטינית תסמן לממשלה הישראלית את הדרך בה עליה לבחור – דרך של הידברות. להבין כי אם לא תסיר מעצמה את המחנה המסוכן של הטרנספר והסיפוח, היא תהפוך את ישראל למצורעת, כמו שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. על ישראל לבחור להיות חלק מרכזי בסדר העולמי המתגבש בין הדמוקרטיות הליברליות, בהובלת ארצות הברית, בריטניה והאיחוד האירופי, ולא להיזרק לצד הדרך כמדינה שאיש לא רוצה קשר עימה.

קיים קונצנזוס בינלאומי בתמיכה בפתרון שתי המדינות – למעט איראן, חמאס ובנימין נתניהו. זה הנושא היחידי כמעט שארה"ב יכולה להסכים עליו עם רוסיה וסין, שכבר הכירו במדינה פלסטינית. אפשר לבנות על הקונצנזוס הזה כדי לקדם מהלך בינלאומי שיהפוך את הטרגדיה של ה-7 באוקטובר להזדמנות מדינית.

ערך מוסף נוסף למהלך אמריקאי של הכרה במדינה פלסטינית, יהיה שיקום מעמדו של הנשיא ג'ו ביידן בקרב הבוחרים הפרוגרסיביים. חודשי הלחימה והתמיכה החד משמעית של הנשיא האמריקאי בישראל, פגעו במעמדו בקרב ציבורים נרחבים. אל לנו לשכוח עד כמה נוראה האלטרנטיבה. דונלד טראמפ הוא סכנה ברורה לעולם הדמוקרטי. הנשיא לשעבר שהתחייב להיות דיקטטור "רק ליום אחד", עלול לחזור לבית הלבן נטול בלמים, מוקף בקבוצה פנאטית. בממשל טראמפ הנכנס לא יהיו עוד "מתונים", אלא רק אנשים שצמחו בערוגת השנאה והאגו חסר הגבולות של מי שהוכיח אין ספור פעמים שטובתו האישית חשובה לו יותר ממדינתו (בדומה לראש ממשלתנו).

ההכרה הבינלאומית של "הרוב המוסרי" הבינלאומי במדינה פלסטינית הוא מהלך ציוני, שיחזק את עתיד מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי. מהלך שיכול להיות גלגל ההצלה מממשלת הביעותים של נתניהו, איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', וגלגל הההצלה של העולם מטראמפ ומההשפעה האזורית של איראן. מהלך שאם יתקדם, יוכל סוף סוף להביא יותר יציבות ושקט לאזור המוכה והחבול שאנו מתגוררים בו.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-7 לפברואר.

הפוסט הכרה של מדינות "הרוב המוסרי" במדינה פלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקריאה לאחדות מבקשת שנתפרק מחילוקי הדעות המהותיים ומהערכים האינדיבידואלים של כל אחת ואחד מאיתנו ובמקום לברר את היעדים הלאומיים נצטופף יחדיו תחת כנפי "האינטרס הלאומי" שמשמעותו סטטוס קוו בכל העניינים, סטטוס קוו המדיר מתוכו את כל מי שמבקשים לאתגר את הסדר הקיים ובאופן הכי מובהק – שמאלנים וערבים.

המאמר פורסם ב״וואלה״ ב-31 לינואר.

הפוסט הקריאה לאחדות היא משתקת. אין לה קשר לאחדות הגורל אלא לאחידות הדעה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השר כהן כשל מלהבין את המוטיבציות של גרמניה ביחס לישראל. לא התערבות, כי אם דאגה אמיתית, חוצת מפלגות ומחנות פוליטיים, לעתידה ולחוסנה של מדינת ישראל.

"המשפט 'ביטחונה של ישראל הוא חלק מהאתוס הלאומי הגרמני', מעולם לא היה פרפרזה ריקה ואסור לו להפוך לכזו. פירושו הוא שביטחון ישראל נחוץ לנו בתור מדינה", כך אמרה הקנצלרית לשעבר אנגלה מרקל בנאום בכנסת ב 2018.

אם השר כהן היה זקוק להסבר, חזר על המסר הזה גם סגן הקנצלר רוברט האבק, ממנהיגי מפלגת הירוקים שסיפק לו את ההסבר הברור והחד משמעי מכל, בסרטון שפרסם מספר שבועות לאחר פרוץ המלחמה.

לאורך החודשים האחרונים אנו זוכים לתזכורות רבות מספור למחויבות הגרמנית למדינת ישראל. השגריר זייברט, שהגיע לישראל לאחר למעלה מעשור כדובר הממשלה הפדרלית וכאחד מיועציה הקרובים ביותר של הקנצלרית מרקל, נמצא בכל מקום, מלווה את משפחות החטופות והחטופים, את המפונים, את החיילים הפצועים, מתעקש לחזור ולהעביר בעברית את המחויבות הגרמנית לישראל ולעתידה כולל בנאום מרגש בעברית בעצרת לשחרור החטופים.

מאז פרוץ המלחמה ביקרו בישראל שורה של מנהיגים גרמניים –  הנשיא פרנק ולטר שטיינמאייר, הקנצלר אולוף שולץ ממפלגת ה-SPD הסוציאל דמוקרטית, שרת החוץ אנאלטה ברבוק שערכה שורה של ביקורים, שותפה להנהגת הירוקים, סגן הקנצלר האבק ואחרים.

לאחרונה אירח השגריר בביתו את זוכי המענק על שם הנשיא התשיעי שמעון פרס לצעירים שמקדמים שיתוף פעולה ישראלי גרמני ברוח החזון של פרס. את הפרס יזם נשיא גרמניה שטינמאייר כשהיה שר חוץ בזמן שפרס נפטר, והוא מוענק מדי שנה על ידי משרד החוץ הגרמני בארגון "קרן העתיד" ליחסי ישראל גרמניה. השגריר גם דיבר באירוע של גבעת חביבה על החשיבות של יחסי יהודים ערבים לממשלת גרמניה.

התפיסה הגרמנית, לפיה ביטחון ישראל הוא חלק מהאתוס הלאומי הגרמני, קיבלה ביטוי גם במעשים. 79 שנים אחרי השואה, גרמניה חוזרת ומוכיחה עד כמה החוב המוסרי שלה כלפי העם היהודי ממשיך להוות חלק מוחשי ממדיניותה. ההצטרפות כצד שלישי לתביעה נגד ישראל בהאג, איסור פעילות חמאס במדינה, חיזוק הברית האסטרטגית הצבאית הכוללת אספקת צוללות ואמצעי לחימה אחרים ועוד.

אסור לנו שנקבל את התמיכה הגרמנית הזו כמובנת מאליה, כ"חוב" שלנצח ישולם. המשך הדשדוש בבוץ העזתי, התדרדרות המצב ההומניטרי בעזה, אחוז האזרחים הגבוה מבין הנפגעים, הסירוב לכל דיון על עתיד עזה ועל פתרון מדיני כולל, מקשים יותר ויותר על התמיכה בישראל. הממשלה הגרמנית מתמודדת אל מול חזיתות פנימיות וחיצוניות שלא הופכות את התמיכה בישראל לקלה.

מלחמת רוסיה אוקראינה, שהביאה לפסקת פעילות ה"נורד-סטרים", צינור הגז בין רוסיה לגרמניה, חייבה אותה בהיערכות אנרגטית מחודשת, חלקה מבוסס על מדינות המפרץ בהן קטאר. יש בגרמניה מיעוט מוסלמי גדול ומהצד השני, ימין קיצוני בהובלת מפלגת AFD שהולך וצובר תאוצה, חוצה בסקרים את רף ה-20%.

אסור לנו לשכוח כי גרמניה היא גם המדינה הגדולה והחשובה באיחוד האירופאי. ככל שישראל תמשיך ותתעלם מהקריאות לקידום עסקה, שתכלול את החזרת החטופים לצד הפסקת אש, ומהתמודדות עם עתיד רצועת עזה – תתקשה גרמניה להיות לעומתית למרבית חברותיה לאיחוד.

ידידות איננה חד צדדית, גרמניה עמדה ותעמוד לצידה של ישראל, אבל על ישראל לסייע לגרמניה לעשות זאת. הגרמנים למדו את שני הצדדים של לקח השואה – את החשיבות של מדינת ישראל חזקה שיכולה להגן על עצמה, אבל גם את חשיבות זכויות מיעוטים והסכנה שבקיצוניות לאומנית.

אם המדיניות הישראלית תמשיך לזלזל ברגישויות של גרמניה ותמשיך לצפות לתמיכה ללא ביקורת, בסופו של דבר גם ממשלת גרמניה תתקשה להמשיך ולתת אותה. המחויבות תהיה תמיד, המסוגלות פחות.

ֿהקיטוב הפנימי, הצרכים האנרגטיים והמדיניים, כולם עלולים לייצר מציאות בה הממשל הגרמני יהיה חייב לקחת צעד לאחור. אין סיבה שזה יקרה, הגרמנים לא רוצים בזה, הישראלים לא רוצים בזה, אבל כדי למנוע את זה, צריך ללמוד לא רק להטיף, אלא גם להקשיב.

המאמר פורסם ב״זמן ישראל״ ב-30 לינואר.

הפוסט אסור לקבל את התמיכה הגרמנית ואת מחויבותה לישראל כמובנת מאליה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למשל המאבק בעל הניחוח המקארתיסטי של הימין האמריקאי במוסדות האקדמאיים שנוטים להיות ליברליים, רוכב על האשמות באנטישמיות ומנגד – מוצג בצד השמאלי כמאבק של יהודים נגד האקדמיה הקשור להשלכות המלחמה. דוגמה אחרת לכך היא שיש המייחסים להפגנות נגד ישראל השפעה על ההצלחה המפתיעה של חרט וילדרס הלאומני בבחירות בהולנד.

מבצע "שומר השגשוג" (Prosperity Guardian) בו פתחו האמריקאים אל מול האיום שמטילים החות'ים על נתיב השייט דרך תעלת סואץ, העובר במיצרי באב אל מנדב, הסמוכים לגבול תימן, מעיד יותר מכל על האתגרים שיצרה המלחמה בזירה הבינלאומית.

השפעות הטרור החות'י על הסחר העולמי הן ברורות וקשות, אך מרבית המדינות הסובלות מהן בחרו שלא לקחת חלק בקואליציה האמריקאית – לא מצרים שהחות'ים פגעו אנושות בהכנסותיה מתעלת סואץ, לא איחוד האמירויות ולא סעודיה, שמזה מספר שנים נמצאות בעימות מול החות'ים. סעודיה מתעדפת את האינטרסים שלה בהצלחת המאמצים להגיע להסדר עם החות'ים על עתיד תימן ולכן נמנעת מהשתתפות בקואליציה.

גם רובן הגדול של מדינות אירופה, שתעלת סואץ מהווה את נתיב השייט המרכזי אליהן ממרכזי הייצור העולמיים במזרח אסיה, מעדיפות לא לנקוט עמדה. הסינים, הנפגעים אף הם מהאיום על חופש השייט, אינם משתפים פעולה עם האמריקאים וגם לממשל ביידן לא יהיה פשוט לשתף פעולה עם הסינים במהלך שנת בחירות.

נוח לעולם המערבי וגם למרבית העולם הערבי (חוץ מבחריין שהצטרפה לקואליציה) להשאיר את העבודה בידיים של 10 מדינות, שהעיקריות בהן הן ארצות הברית ובריטניה, כדי שלא ייתפס כמי שמצדד בישראל. זאת בשעה שהעולם רואה על מסכי הטלוויזיה את מראות ההרס והמוות בעזה, מראות שהציבור הישראלי לא חשוף אליהם.

ההיעדרות מהקואליציה של רוב מדינות אירופה הגדולות, בהן גרמניה, צרפת, איטליה וספרד, היא מסר חשוב ומפחיד מהעולם לישראל. לפיו, גם במחיר כלכלי כבד, עדיף להן להימנע מזיהוי כתומכות במה שנתפס על ידי רבים בציבור שלהם כטבח חסר הבחנה בעזתים שאינם חמאסניקים.

מראות ההרס וההרג שממשיכים להגיע מרצועת עזה, הקהו בקרב העולם המערבי את זכר ה-7 באוקטובר, ולצד אינטרסים פוליטיים ביחס למיעוטים המוסלמיים הגדולים ברבות ממדינות המערב – מביאים לחשש מהזדהות עם ישראל ועם האינטרסים שלה כפי שהם מבוטאים על ידי ממשלת הימין הישראלית.

אפילו ניהול המערכה שלנו מול חזבאללה, שם ישראל מפגינה עד כה איפוק יחסי, לא מקבל הערכה מספקת מהעולם שמחוץ לארה"ב, לנוכח החשש של מדינות רבות להפעיל מנופים על איראן מאז שדונלד טראמפ זנח את הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן.

אל מול חוסר המעש הבינלאומי בולטת ארצות הברית כמי שמבינה את ההשפעה שעלולה להיות למלחמה המוצדקת בעזה על העולם כולו ומגיבה בהתאם. ארה"ב דורשת מישראל לתעדף את שחרור החטופים, להימנע עד כמה שניתן מפגיעה בחיי האזרחים בעזה ולפעול לפי הדין הבינלאומי, אך מגבה אותה ותומכת במלחמה נגד חמאס.

שוב אנחנו מגלים שהברית בת הקיימא היחידה שיש לישראל, היא עם האמריקאים. לא יעזור שנאפשר לסין לרכוש נכסים אסטרטגיים בתוך ישראל, שנתחנף לנשיא ולדימיר פוטין ואפילו שנייחס לעצמנו חברות עמוקה עם מדינות אירופה בזמן שאנחנו מזלזלים ברגישויות האירופאיות בהקשר הפלסטיני. ברגעי האמת, הברית היציבה האחת שיש לישראל היא עם ארצות הברית.

אבל אפילו ממשל ביידן, שמוכן להיות מזוהה עם התמיכה בישראל, גם במחיר סיכון חיילים אמריקאים בבסיסים בעיראק, לא יוכל  להמשיך לתמוך בנו אם ממשלת בנימין נתניהו לא תעזור לו לעזור לנו.

חוסר היכולת של ממשלת נתניהו ליצור תמונה של יום שאחרי המלחמה, המבוססת על אופק מדיני לפלסטינים, פוגע באינטרסים אמריקאים ולא רק באינטרס של ישראל עצמה. גם התמיכה של חלק משרי הממשלה באלימות כלפי פלסטינים בגדה ודחיקתם מאדמותיהם בשטח c, תמיכה מבישה לכשעצמה, יוצרת אילוצים אסטרטגיים ופוליטיים לממשל ביידן.

יותר מתמיד, ברור שהברית עם ארצות הברית חיונית לקיומה של מדינת ישראל. יש לנו מזל גדול שג'ו ביידן, מנהיג ארצות הברית בעת הנוכחית הוא אדם שמגדיר את עצמו "ציוני", שהיה מוכן, לאורך זמן, להתעלם מרעשי הרקע המכוערים המגיעים מכיוון הממשלה הישראלית, ולהמשיך לעמוד לצידה של המדינה היהודית והדמוקרטית החשובה לו כל כך.

אם מזימותיהם של סוכני ההרס בממשלה יצליחו, והם יוציאו אל הפועל צעדים אנטי ישראלים ואנטי דמוקרטים כמו טרנספר או חידוש ההתנחלות ברצועת עזה, לא בטוח שבעתיד נזכה לאותה התמיכה.

בעת הזו לא די בהצהרות על כך שאנו במלחמת העצמאות השנייה שלנו. חשוב גם להבין ולהפנים שאמריקה היא לא "עוד מדינה", אלא המשענת הביטחונית של ישראל. היחידה שתציל אותה בשעת משבר. כדי שזה יקרה גם בעתיד, עלינו אזרחי ישראל מוטלת המשימה להתחיל ולהציל את עצמנו מחורשי הרוע, השנאה והגזענות בתוכנו ממקומם בתוך הממשלה, העלולים להוביל את כולנו לאבדון.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-12 לינואר.

הפוסט ההשלכות הבינלאומיות של המלחמה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמת J Street, כשכיהנתי כקונסול הכללי של ישראל למדינות ניו אינגלנד, חל שינוי מאד חיובי, שמאפשר מרחב והשפעה ליהודים פרוגרסיביים, אוהבי ישראל אבל ביקורתיים כלפי עמדות ממשלות הימין. מאז הקמת הארגון נוצר גם מרחב פוליטי במחנה הפרו ישראלי לחברי קונגרס שמאמינים כי יש גם לפלסטינים זכויות לגיטימיות.

J Street מאמינה ואני מאמין באמונה שלמה, שאפשר להיות גם פרוגרסיבי וגם תומך בישראל כמולדת צודקת, בטוחה ודמוקרטית לעם היהודי. על ידי בניית קואליציות בתוך התנועה הפרוגרסיבית נגד אנטישמיות ואנטי ציונות, אנו מביאים את הערכים היהודיים והציוניים שלנו ופועלים יחד במגוון נושאים, כולל תמיכה במיעוטים, פליטים, זכויות להט"ב, שוויון מגדרי, וצדק חברתי.

עלינו להכיר בכך שמחיקת קבוצות שלמות של אנשים במקום לנהל איתן דיאלוג, פוגעת במטרתנו הכוללת וביכולתנוליצור קואליציות. חשוב להבין שהאנטישמיות והאנטי ישראליות הינן בשוליים של התנועה הפרוגרסיבית ואינן מייצגות את הזרם המרכזי שלה בארה"ב.

לדוגמה, מתוך 102 חברים בשדולה הפרוגרסיבית בקונגרס האמריקאי, לפחות 95 חברים תומכים בלגיטימיות שלישראל כמולדת העם היהודי וביחסים מיוחדים בין ארה"ב לישראל. תמיכה שבאה ביטוי בהצבעות האחרונות בבית הנבחרים.

סכנת פוליטיקת הזהויות

אני מודע לחלוטין לסכנה הנשקפת מהשפעתה של פוליטיקת זהויות קיצונית בשולי התנועה הפרוגרסיבית בכל הנוגע לגישתם לציונות. אני מודאג מהנטייה של חלקם לנקוט עמדות אנטי–ציוניות בשל התפיסה שלהם שישראל היא כביכול מדינה קולוניאליסטית. זאת בעוד שהקשר של העם היהודי לארץ ישראל אינו מוטל בספק לכל מי שמכיר היסטוריה בסיסית, כשם שהקשר של הפלסטינים לאותה ארץ אינו אמור להיות נתון לוויכוח.

פרוגרסיבים קיצוניים נוטים לחשיבה אוטומטית לפיה "החזק אינו יכול להיות צודק" וישראל (למרבה המזל) היא מדינה חזקה, אחרת היא לא הייתה יכולה להתקיים. אני גאה בתרומתי לעוצמתה של ארצי – כקצין בצה"ל, כדיפלומט וכיועץ לשמעון פרס, שהיה אחד מהאבות המייסדים של המדינה והוביל את הקמת תשתית ההגנה הישראלית. אני "איש שלום" אבל לא פציפיסט.

אנטי–ציונות אינה תמיד אנטישמיות

אין להכחיש שיש מבקרי ישראל שחוצים את הגבול לאנטישמיות, כפי שראינו ביתר עוצמה מאז ה-7 באוקטובר, וצריך לגנות ולהתמודד עם התופעה המזעזעת הזאת. ברור גם שאיום האנטישמיות והשלכותיה על ביטחונם של יהודים עלו באופן דרמטי. עם זאת, הגישה המקשרת אוטומטית בין אנטי–ציונות לאנטישמיות אינה מציגה את המציאות האמיתית ואיננה מועילה, לא למאבק באנטישמיות ולא למאבק באנטי–ציונות. יש בארצות הברית ובישראל אלו שמנסים לתייג את כל מבקרי ישראל כאנטישמים – כולל יהודים ביקורתיים –  זה מאוד לא מועיל למטרה החשובה מאוד של מאבק באנטישמיות.

ישנם יהודים אנטי ציונים וזה מגוחך לקרוא להם אנטישמים. לדוגמה, "Jewish Voices for Peace" ו"If Not Now" הם ארגונים יהודיים, מאוד ביקורתיים כלפי J Street משום שאנחנו ציונים ואנחנו נגד BDS.

כך גם יהודים חרדים רבים הם אנטי–ציונים מסיבות תיאולוגיות, ואפילו התנועה הרפורמית הייתה אנטי–ציונית בראשית ימיה של התנועה הציונית, למרות שהתנתה באופן קיצוני בעקבות השואה. גם יהודים קומוניסטים רבים הם אנטי ציונים, משום שהם נגד כל צורה של לאומיות.

מצד שני, ישנם כאלו שנקראים ידידי ישראל, שהם בעצם אנטישמים. הם תומכים בישראל, משום שהם שונאים מוסלמים יותר משהם שונאים יהודים, והם רואים בממשלות הימין בישראל מודל טוב ליצירת אתנוקרטיה ותיאוקרטיה.

זה נכון לגבי מנהיגים פופוליסטים כמו ויקטור אורבן וחברים רבים בתנועת העליונות הלבנה בארה"ב. להערכתי זה כולל גם את הנשיא דונלד טראמפ, שמתיימר להיות תומך ישראל ובכל זאת עוסק באופן שגרתי בתיאוריות קונספירציה אנטישמיות ובסטריאוטיפים על העם יהודי.

ישנם אפילו קולות בשוליים של הימין הסהרורי שמתייגים את עצמם בגאווה כנאצים ועם זאת גם מביעים תמיכה חזקה במדינת ישראל.

זו הסיבה שאני ממשיך להאמין שהצבת הביקורת על ישראל במרכז הדיון על אנטישמיות היא טעות. זה חייב להיות חלק מהדיון, ועלינו להכיר בכך שאכן העלייה באנטישמיות מאז ה-7 באוקטובר קשורה לרגשות שליליים כלפי ישראל, אבל המאבק באנטישמיות דורש אסטרטגיה יותר מתוחכמת מאשר זיהוי אוטומטי של אנטי ציונות או אנטי ישראליות עם אנטישמיות.

לבנות קואליציה של מאבק בגזענות על כל היבטיה

הדרך הטובה ביותר להילחם באנטישמיות, שהיא סוג של גזענות, היא ליצור קואליציה רחבה נגד גזענות מכל הסוגים, לבנות שותפויות עם מיעוטים אחרים, ולפעול נגד מנהיגים שמשתמשים באנטישמיות או בצורות אחרות שלקנאות וליבוי שנאה כדי לבנות ולשמור על כוח.

במקביל יש להתמודד עם אנטי–ציונות, באמצעות הדגמה שהציונות היא תנועה פרוגרסיבית במהותה. סבי וסבתי הגיעו לציון בזכות החזון של תיאודור הרצל, שישראל צריכה להיות המולדת הדמוקרטית של העם היהודי, וזו אכן מה שהייתה התנועה הציונית המקורית. מדינת ישראל לפי הרצל אינה אמורה להיות מוגדרת על ידי פרשנות מצמצמת של הדת היהודית, ומכאן שמוסדותיה הדתיים צריכים להיות מופרדים מהמדינה והיא צריכה להיות בפועל כפי שהיא מוגדרת בהצהרת העצמאות שלנו, דהיינו – מדינה שבה יהודים ולא יהודים הם אזרחים שווים.

למרבה הצער, במהלך השנים הרבות של ממשלות הימין בישראל, הציונות נתפסת בעיני רבים כשונה מאוד מהציונות של הרצל, דוד בן–גוריון ואפילו זאב ז'בוטינסקי. אפשר לתהות האם רוב שרי ממשלת בנימין נתניהו הנוכחית היו חותמים על מגילת העצמאות של ישראל לו היו בסביבה בהקמת המדינה ב-1948, משום שמבחינתם היא הצהרה פרוגרסיבית מדי.

הוויכוח על מהי אנטישמיות בא לידי ביטוי גם בוויכוח על הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA. היינו אחד הארגונים שהשתתפו בתהליך עיצוב האסטרטגיה נגד אנטישמיות של ממשל ג'ו ביידן. תמכנו בהחלטת הממשל שלא להפוך את הגדרת ה-IHRA לחוק.

אנחנו מעדיפים את הגדרות האנטישמיות של "כוח המשימה של נקסוס" ו"הצהרת ירושלים על אנטישמיות". הסיבה לכך היא שאנו מאמינים שזו טעות למקד את המאבק באנטישמיות בהגדרת מה הינה ביקורת לא ראויה על ישראל. המיקוד בביקורת על ישראל בזמן שהאנטישמיות הימנית גואה וגורמת להרג של יהודים אמריקאים, זה מהלך מסוכן ביותר ושגוי מעיקרו.

השפעת טבח ה-7 באוקטובר

הטבח הברברי ב-7 באוקטובר זעזע אותי, כפי שזעזע את כל הישראלים, יהודים רבים וחברים אחרים של ישראל בכל רחבי העולם, כולל כמובן את קהילת J Street. יש לי משפחה וחברים בקיבוצים שליד עזה. חלקם נרצחו, חלקם חטופים בעזה, ואלה ששרדו נמצאים בבתי מלון הרחק מבתיהם. כך גם רבים בקהילה J Street איבדו שותפים לקידום שלום שהיו בין הנרצחים והחטופים. גם בני משפחתי שחיים בקיבוץ מנרה על גבול לבנון, שהורי הקימו ב-1943, פונו מביתם בשל הפגזות החיזבאללה. יש לי בן וחתן שנקראו למילואים החל מה-7 באוקטובר ונמצאים בשירות צבאי עד היום, שניהם ביחידות קרביות.

אני מתנדב בפורום המשפחות של החטופים כדי לטפל בנושא שבעיני הוא הכי דחוף, אבל מעורב גם בקבוצות שעוסקות בהמלצות מדיניות לאסטרטגיית יציאה וליום שאחרי המלחמה.

ה-7 באוקטובר הבהיר שאנחנו לא יכולים "לנהל" את הסכסוך או לצמצם אותו, אלא צריכים לפתור אותו. התבהר לכולם שזו הייתה טעות להעצים את חמאס ולייבש את הרשות הפלסטינית, שזו המדיניות בה נקטו בנימין נתניהו וממשלותיו בעשור האחרון.

התברר, שהפנטזיה שניתן לנרמל את יחסי ישראל עם מדינות האזור מבלי לפתור את הסכסוך הפלסטיני היא טעות. הטבח הראה שצה"ל יכול להגן על ישראל, רק אם הוא נתמך על ידי מדיניות הסדרית כפי שקיימת עם מצרים וירדן. מכאן שאנחנו צריכים פתרון דיפלומטי, בדיוק כפי שלמדנו אחרי מלחמת יום הכיפורים ב-1973 שהובילה לשלום עםמצרים.

הנשיא ביידן, הנתמך החשוב ביותר של J Street

הנשיא ג'ו ביידן מבין את זה. הגישה שלו, לאמץ את ישראל תוך כדי שהוא דוחף אותנו לאופק מדיני, היא הגישה של J Street. אנו פועלים כדי לתמוך בחזונו וליצור את התמריצים הפוליטיים לאפשר לו להתקדם בכיוון הזה.

כל חברי הקונגרס שאנו מעודדים תמיכה פוליטית וכספית בהם – תומכים בישראל בתקופה קריטית זו. אנחנו מחזקים את תמיכתו בישראל של ממשל ביידן ומסייעים לו להיבחר כפי שעשינו בבחירות ב-2020. תומכינו מהווים יותר מ-50% מבעלי בריתו של הנשיא ביידן בבית הנבחרים ובסנאט.

הקריטריונים שלנו לתמיכה במועמד.ת כוללים מחויבות לביטחון ישראל ותמיכה בסיוע של ארה"ב לישראל. עם זאת, תמיכה בישראל אינה בהכרח תמיכה במדיניות ממשלת ישראל.

J Street התנגדה נחרצות למה שמכונה ה"רפורמות" במערכת המשפט של ממשלת נתניהו, שהן בעצם מהפיכהמשטרית. שיתפנו פעולה עם התנועה הפרו–דמוקרטית הישראלית ואנחנו כמובן גם מתנגדים להרחבת ההתנחלויות בגדה המערבית. אנו מאמינים שהדרך היחידה לשמור על החזון הציוני הוא להיפרד מהפלסטינים ולהימנע מקטסטרופה דו לאומית.

בקיצור, אנו מבדילים בין תמיכה בזכותה וחובתה של ישראל להגן על אזרחיה, לבין המדיניות של ממשלתה הימנית ביותר אי פעם של מדינת ישראל, שמסכנת את החזון של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

לסיכום, בניגוד לתמונה שמנסים לצייר חלק מהפוליטיקאים וגורמים בתקשורת בארץ, התייחסות לתנועה הפרוגרסיבית כאנטי ישראלית, או כאנטישמית – מוטעית, מניפולטיבית ומזיקה. אם ישראל רוצה להישאר במרחב הדמוקרטי ליברלי, היא חייבת לייצר דיאלוג עם פרוגרסיבים ולא לכנות אותם בשמות באופן שמרחיק אותם במקום לקרב. אנחנו חייבים לחזק את הברית בין ליברלים יהודים וערבים בארץ לבין היהודים האמריקאים שחולקים ערכים דומים.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-1 לינואר.

הפוסט אין סתירה בין פרוגרסיביות לתמיכה בישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אף אחת מהמטרות של ישראלים ופלסטינים שוחרי שלום לא תושג ללא דיפלומטיה אמריקאית יזומה. הסבל ההומניטרי של אזרחי עזה לא יסתיים והחזרת תחושת הביטחון של הישראלים לא תושג ללא המחויבות מחודשת של מנהיג העולם החופשי למזרח התיכון.

ברור שישראל, בכוח צבאי בלבד, לא תוכל להביס את חמאס, שהוא האויב של הישראלים והפלסטינים. אפילו צה"ל, אחד הארגונים הצבאיים המתוחכמים בעולם, לא יוכל להשיג "תדמית ניצחון" רצויה, כזו שתחזיק לאורך זמן, בדיוק כפי שצבא אמריקאי חזק בהרבה לא הצליח להשיג כאלה בעיראק ובאפגניסטן.

הדרך היחידה לשנות את המצב בשטח באופן בר קיימא, שתמנע עוד מהטרגדיות שהיינו עדים להן ב-7 באוקטובר, ושתושבי עזה עדים להן מאז, היא על ידי מאמץ בינלאומי בהובלת ממשל ביידן ובשיתוף פעולה עם המדינות הערביות הפרו–מערביות.

רק קואליציה מסוג זה תוכל להעצים רשות פלסטינית מתחדשת, שבסיוע גורמים אלה, וייתכן שלאחר פרק זמן של התבססות, תשתלט על עזה מידי חמאס ותהיה שותפה לתהליך השיקום הממושך ולהגעה לשלום אמיתי שיסתיים במדינה פלסטינית מפורזת ובנורמליזציה של ישראל באזור.

תהליך השלום הזה לא יתחיל בממשלת ישראל הנוכחית, וגם לא בזו הפלסטינית. ישראלים ופלסטינים יצטרכו לבחור במנהיגים אמיצים שתומכים בפתרון שתי המדינות, וגם זאת – רק אם ארה"ב תוכל להוביל תהליך בינלאומי ואזורי שייצור אופק מדיני אמיתי ותקווה לישראלים ולפלסטינים.

יש רק מנהיג אחד בעולם שיכול להשיג זאת, והוא הנשיא ג'ו ביידן, שזכה באמונם של הישראלים בחיבוק שהעניק לנו בזמנים הקשים ביותר שלנו אי פעם.

רוב הציבור הישראלי, כולל אנחנו במחנה השלום, תומך בהמשך המבצע הצבאי, לא מתוך רצון לנקום, אלא כדי לשנות את המצב כך שהכוח הצבאי של חמאס יפורק, מאות חטופים המוחזקים על ידו כבני ערובה ישוחררו ותושבי היישובים הגובלים ברצועת עזה ישובו לבתיהם לשקם את חייהם.

הנשיא ביידן מבין שצריך להביס את חמאס, אבל גם שלא ניתן להביס אותו באמצעים צבאיים בלבד, והוא מחויב לפעול יחד עם שכנינו – מדינות ערב שחתמו על הסכמי שלום עם ישראל פלוס סעודיה, כדי להוביל מהלך שיאפשר החזרת רשות פלסטינית מתחדשת לרצועת עזה.

ברור לביידן, ובצדק, שאי אפשר להשיג שליטה של הרשות על עזה ללא אופק מדיני מוחשי לפלסטינים, כבסיס לשינוי המצב בעזה וכמרכיב חיוני להבסת חמאס והבסת האידיאולוגיה שהוא מקדם ולהתחלת תהליך מדיני מקיף.

אבל יש כוחות חזקים שפועלים כדי לגרום לנשיא להיכשל, ואנחנו כישראלים חייבים להבין את זה ולעזור לו לעזור לנו.

אחד המכשולים לתוכנית שלום שתכלול מדינה פלסטינית היא המפלגה הרפובליקאית, שהחלק הפונדמנטליסטי בקרב חבריה ישמחו לראות כל כישלון של הנשיא ומלחמת גוג ומגוג בארץ הקודש שתביא לחזרתו של ישוע הנוצרי.

שותפם המרכזי של אותם פונדמנטליסטים, שיפעל ביחד איתם, הוא ראש הממשלה בנימין נתניהו, שיעשה הכל, ללא כל מעצורים, כדי לעכב ולחבל בכל פתרון, לטובת האינטרסים האישיים שלו ועל חשבון האינטרסים של מדינת ישראל.

נתניהו יעשה זאת משום שהוא חושב שהצלחת יוזמת שלום פירושה כישלון של הקואליציה הקיצונית שלו ופירוקה. לפיכך, הוא יפעל לסייע לחזרתו של דונלד טראמפ לבית הלבן, וכדי להשיג זאת, הוא לא יהסס לשתף פעולה עם מי שמבקש להכשיל את הנשיא ביידן גם כאשר הוא מנסה לעזור לישראל. האינטרסים האישיים של נתניהו הפוכים מהאינטרסים של ישראל ואין לאיש ספק במה נתניהו יבחר.

מהצד השני, אסור להתעלם מהקולות במפלגה הדמוקרטית שרוצים בטובת ישראל, מחויבים לקיומה ולביטחונה, אבל רוצים לדעת שגם למלחמה הקשה והכואבת הזו יש מטרות מוגדרות וברורות, ודרך סבירה להגיע אליהן. הם רוצים לוודא שהאזרחים בעזה לא יהפכו ל"נזק נלווה", שההתחשבות בהיקפו מועטה ושהצרכים ההומניטריים שלהם מסופקים.

הקולות הללו נעשים חזקים וחזקים יותר ככל שהמלחמה נמשכת. במידה רבה, אורך הנשימה של ישראל תלוי גם ביכולתה לספק מענה הומניטרי סביר, זאת מעבר לחובתה הבסיסית לפעול כך בכל מקרה.

אם אנחנו רוצים לנצח במלחמה הזו, עלינו להבין שחובתנו כמדינה לקיים דיאלוג עם חברינו מעבר לים. עלינו להפסיק לפטור כל פיסת ביקורת כאנטישמית או אנטי–ישראלית (יש מספיק כאלה), להבחין בין שונאינו לאוהבינו, ולתת למי שרוצה בטובתנו את הכלים להמשיך ולהיאבק על זכותנו לחיות בביטחון במדינת העם היהודי.

רוב הדמוקרטים בקונגרס הם התומכים החזקים ביותר של מדינת ישראל בארצות הברית. הם אלו שעומדים מול צעירים וצעירות רבים בקמפוסים, שטועים לחשוב ששנאת ישראל היא "פרוגרסיביות".

העובדה שסנאטור פרוגרסיבי כמו ברני סנדרס מביע תמיכה בחיסול חמאס היא דוגמה לכך. אסור להתעלם מהבקשות שמגיעות עם התמיכה הזו, כי הוא וחבריו הם הסכר שעוצר את המבול.

השיטפון הזה עלול לא רק לפגוע בישראל, אלא גם להפיל את הנשיא ביידן איתנו. סקר NBC, שמצא כי 70% מהמצביעים בני 18 עד 34 אינם תומכים בהתנהלותו של ביידן לצד ישראל במלחמה מול חמאס, חייב להיות נורת אזהרה לכל תומכי הדמוקרטיה, בישראל ובארצות הברית.

מכיוון שנתניהו רוצה את חזרתו של טראמפ לבית הלבן, וגם ולדימיר פוטין ישמח על כך, עלינו לעבוד יחד כדי לחזקאת הנשיא ביידן. זהו אינטרס של ישראל ושל העולם החופשי כולו.

ביידן הוא היחיד שיכול להוביל להסכם מדיני שיבטיח את ביטחונה של ישראל ואת חירותם של הפלסטינים. ביידן עומד איתן לצידה של ישראל ואנחנו צריכים לעמוד לצידו.

המאמר פורסם ב-3 בדצמבר ב-זמן ישראל.

הפוסט תמיכת הנשיא ביידן במערכה נגד חמאס היא תמיכה בקידום אופק מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בימים האחרונים, וגם באלו שלפנינו, מתכנסים ויתכנסו ב"חדר הסגלגל" בבית הלבן ישיבות בהשתתפות מיטב היועצים הביטחוניים, האסטרטגיים והפוליטיים של הנשיא ביידן –  הם יחשבו כיצד צריך להיראות היום שאחרי המלחמה. מה טוב לארצות הברית? מה טוב לעולם החופשי? וכמובן, גם מה טוב לעתידו הפוליטי של הנשיא?

שנה לפני הבחירות בארצות הברית, הרבה עצות, לעיתים סותרות, ייזרקו לחלל החדר מתוך הבנה שהמציאות כאן, בחלקת האדמה הקטנה שלנו במזרח התיכון, עשויה להשפיע על עוצמתה של המעצמה החזקה בעולם ואף על זהות הנשיא הבא שלה.

חמוש בתמיכה של הממסד הדמוקרטי כולו, מהילארי קלינטון ועד לסנאטור הפרוגרסיבי בפנסילבניה ג'ון פטרמן, מצליח הנשיא ביידן להמשיך ולגבות את הפעולה הצבאית הישראלית בעזה. זה לא קל, אל מול התלהטות הרוחות בקמפוסים ובאזורים היותר שמאליים של המפלגה הדמוקרטית.

אבל זה הדבר הנכון לעשות וביידן דבק באסטרטגיה שמוליכה אותו מראשית המלחמה –  לאפשר למדינת ישראל לפעול נגד חמאס במגבלות דיני המלחמה של החוק הבינלאומי. זאת במקביל לדרישה להכנסת סיוע הומניטרי והפוגות זמניות לצורך השגת מספר יעדים – קודם כל שחרור החטופים, טיפול בפצועים, הצטיידות תושבי עזה במזון, מים ותרופות.

במקביל ביידן שלח כוחות משימה גדולים לצורך הרתעת איראן והפרוקסים שלה – חזבאללה והחותים בתימן, כדי למנוע אסקלציה לזירות נוספות.

אבל השאלה הגדולה שתעלה בחדר תהיה "מה יהיה ביום שאחרי?"

יהיו בין היועצים כאלה שיאמרו לנשיא ביידן לברוח כמה שיותר מהר מהאזור נטול התקווה שלנו. לתת לישראל להתמודד לבדה עם המציאות שהיא עזרה לצמיחתה. "תן לישראלים לעשות מה שהם רוצים", יגידו לו אותם היועצים, "הם ממילא מסרבים להקשיב לקול ההיגיון, לכן החלישו את הרשות הפלסטינית, לכן התמידו בכיבוש והעצימו את מפעל ההתנחלות, לכן זלזלו לאורך שנים באיום החמאסי, לכן לא פעלו להסדר מדיני במחשבה שהצבא שלהם יפתור כל אתגר".

וצפוי שיהיו יועצים פוליטים שיוסיפו "אנחנו צריכים להחזיר את ההתלהבות בקרב הדמוקרטים הצעירים. ולכן כדאי שתחדל מן המעורבות ומן התמיכה המוחלטת שאתה מפגין כלפי ישראל, כי אם לא תעשה זאת, החדר הזה עלול להיכבש על ידי דונלד טראמפ וזה לא רק רע לך, זה רע לארצות הברית".

מנגד יהיו יועצים אחרים, כאלו שמבינים שמעצמה שמנהיגה את העולם החופשי לא בורחת ממציאות קשה, אלא פועלת להשפיע בחכמה ובאופן אסטרטגי. אלו יזכירו לנשיא ביידן מה קרה כשדאע"ש ואיראן מילאו את הוואקום שנוצר בעיראק ומה קרה באפגניסטן ברגע שהוא נאלץ לצאת משם. הם יזכירו לו כי "מי שבורח מן המזרח התיכון, המזרח התיכון רודף אחריו".

הם יזכירו שהפנטזיה של מדיניות "התפנית לאסיה-פסיפיק" יצרה ואקום במזרח התיכון, אליו נכנסו רוסיה כשותפה של הציר הסורי-איראני וסין כמי שמתווכת בין סעודיה לאיראן. הם יזהירו שעזיבת האזור על ידי ארה"ב כעת, לא רק שעלולה להביא בסופו של דבר להעצמה של איראן ושליחיה – חמאס וחזבאללה. לא רק שאיראן, רוסיה וסין ימלאו את החלל – מצעדם של ארגוני הטרור ושל ציר העריצות האנטי-ליברלית לא ייעצר בגבולות המזה"ת. "אתה תיזכר כנשיא שכשל בתפקידו כמנהיג העולם החופשי", הם יזהירו אותו, "ונחל תבוסה היסטורית במאבק על הסדר העולמי".

הם יוסיפו – "גם אם ממשלת ישראל לא פועלת בהגיון, עלייך כמנהיג העולם החופשי להיות קול התבונה ולהשתמש בהשפעתך ובהתערבותך לטובת ישראל באופן שינחה אותה לפעול לקידום הסדר מדיני עם הרשות הפלסטינית, כי זו הדרך היחידה לייצר יציבות באזור הנפיץ הזה. אם לא תפעל כך, אנו האמריקאים עלולים להיגרר להתערבות בתנאים הרבה יותר רעים".

נכון שבמשך שנים הסכסוך הישראלי פלסטיני נראה בלתי פתיר בשל ההנהגות בשני הצדדים, אבל החודשים האחרונים הם ההוכחה שאי אפשר להתעלם מהסוגיה הפלסטינית, והגיעה העת לעבור לתהליכי נורמליזציה, שכוללים את העניין הפלסטיני כחלק מהארכיטקטורה האזורית – כדי לחזק את הציר הפרו-מערבי של המדינות הסוניות ולמנוע השפעה של רוסיה וסין.

כמו לאחר מלחמת יום כיפור, דווקא הטראומה הישראלית מה-7 באוקטובר והטראומה שנוצרת בעזה כתוצאה מהתגובה הישראלית יכולות להביא את הרוב השפוי בישראל ובפלסטין להבין שאסור לתת לקיצוניים למנוע מהם להגיע להסדר. העימות האלים הזה עשוי לסייע לשני הצדדים להבין, שמה שהיה לא יוכל להימשך ושרק ארצות הברית יכולה להוביל שינוי יסודי, תוך מינוף התמיכה האזורית והבינלאומית בפתרון שתי המדינות.

התפקיד שלך, יאמרו לו – להוביל אותם מתוך המשבר אל עבר הסדר מדיני שיחזיר לרשות הפלסטינית את הלגיטימציה בציבור הפלסטיני, כגורם שיוכל לקחת בהדרגה את האחריות על עזה. הרשות תוכל לעשות זאת – לא אם תגיע לשם "על כידוני" ישראל וארה"ב, אלא רק אם תיתפס בציבור הפלסטיני כגורם חזק, כזה שהביא להסדר מדיני שהביא לתחילת עצמאותה של מדינה פלסטינית עתידית".

זה לא רק הסיכוי האחרון של הישראלים והפלסטינים, יאמרו לו אותם יועצים, "זה גם הסיכוי האחרון של הממשל לקדם נורמליזציה אזורית ולשחזר את ההשפעה האמריקאית על יצרניות הנפט והגז, וכך גם להשפיע על היכולת של אירופה לעמוד בסנקציות על רוסיה ועל מחירי הדלק שמשפיעים על האינפלציה גם בבית".

"כך תוכל גם להשפיע פוליטית בתוך ארה"ב בשנת בחירות", יאמרו לו. "תוכל להשיג את תמיכת השמרנים שרוצים נורמליזצה של ישראל במזרח התיכון ואת תמיכת הפרוגרסיבים במפלגה הדמוקרטית שרוצים לראות התקדמות לקראת כינונה של מדינה פלסטינית, שתציל את ישראל מקטסטרופה דו-לאומית ותמצב את ארה"ב כמנהיגה של שלום".

הם יוסיפו – "ממילא אין לך יכולת לקדם אג'נדה פנימית, כשהרפובליקאים הם הרוב בבית הנבחרים והפוליטיקה האמריקאית בכאוס. לעומת זאת, בדיפלומטיה אתה לא תלוי בקונגרס ויכול להביא הישגים שיוכיחו שאתה מנהיג בסדר גודל היסטורי.מנהיג שהצליח להפוך את הטרגדיה לבסיס לשינוי חיובי באזור כולו ולחדש את המנהיגות והדומיננטיות האמריקאית באופן שישליך גם על זירות נוספות".

הפגנת אחריות ומנהיגות בינלאומית בסופו של דבר תשתלם בבחירות, ויכולות להיות הצעד שימנע את חזרתו של טראמפ לחדר הזה ולכוח המתלווה אליו – "חזרה שמסוכנת לארצות הברית ולעולם כולו", הם יוסיפו בחרדה.

היועצים הללו ייעצו לו מה נכון לאינטרס האמריקאי ולאינטרס הפוליטי שלו, אבל מהלך מנהיגותי של הנשיא ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות לא רק לאמריקה, אלא גם לישראל.

המאמר פורסם ב-14 בנובמבר בזמן ישראל.

הפוסט מהלך מנהיגותי של ביידן יכול להפוך את הטרגדיה להזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כמי שעבד לצידו של שמעון פרס כשר החוץ, כנשיא ולאחר פרישתו גם במרכז פרס לשלום ולחדשנות, אני עדיין מתפעל מהנחישות, מהיצירתיות ומהמנהיגות שפרס, ראש הממשלה יצחק רבין וצוות המו"מ הפגינו לאורך התהליך.

הביקורת על כך שלפי הפרוטוקולים שפורסמו לאחרונה, הממשלה התעלמה כביכול מהסיכונים שהיו כרוכים בהסכמים, אינה נותנת משקל לכמה עובדות חשובות. רבין, איש הפלמ"ח, מפקד חטיבת הראל במלחמת העצמאות המדממת, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, ופרס, כמי שיצר את התשתית לתעשיות הביטחוניות והיכולות האסטרטגיות של ישראל כולל הכור בדימונהוהתעשייה האווירית – לא היו לא פזיזים ולא נאיביים.

לשניהם לא היו אשליות לגבי יאסר ערפאת. בנוסף, רבין ופרס היו תלמידי הדור שהקים את המדינה, ומהם למדו שהמפעלהציוני מראשיתו התבסס על נטילת סיכונים טקטיים מחושבים כדי להשיג מטרות אסטרטגיות.

דוד בן גוריון ידע היטב שחמשת צבאות ערב יתקפו את ישראל לאחר ההכרזה על העצמאות, אבל לקח את היוזמה ואתמהאחריות, משום שהוא הבין שעל הציונות לשנות את המצב של העם היהודי מאובייקט של ההיסטוריה לסובייקט, שאינו יכוללהמשיך ולהסתפק בהאשמת הגויים, אלא לוקח את גורלו בידו. גם החלטה זו היתה סיכון מחושב, שכן המדינה הצעירה התבססה על לא הרבה יותר מעבר ליכולת גיוס ורוח לחימה.

כך נהג גם מנחם בגין במענה ליוזמת סאדאת, למרות שאפילו הרמטכ"ל דאז מוטה גור חשב שביקור סאדאת הוא חלקמהטעייה מסוכנת. בגין ניצל את ההזדמנות לאשורה ונענה לה למרות הסיכונים שבנסיגה מוחלטת מסיני.

כך נהג גם אריאל שרון כשיזם את היציאה מעזה. למרבה הצער שרון העדיף לנקוט בפעולה חד צדדית, ובכך החליש אתהכוחות הפלסטינים המתונים וחיזק את חמאס. אבל גם הצעד של שרון היה יוזמה, קבלת החלטה וביצועה.

אכן, למרות הנרטיב המקובל, הרבה פחות ישראלים נהרגו מטרור או מטילים פלסטיניים מאז שיצאנו מעזה מאשר כשהיינו בתוכה. אין כיום אף מנהיג מדיני או צבאי רציני אחד שחושב שהיינו צריכים להישאר שם או שמציע לחזור לשם.

באותו כאופן, ההחלטה של אהוד ברק לצאת מ"הבוץ הלבנוני" זכתה באותה עת להרבה ספקנות מגורמים בצבא, בראשםה רמטכ"ל דאז, אבל בדיעבד ברור גם לאלו שאז התנגדו, שהייתה זו יוזמה חיונית והחלטה הכרחית.

פעמים רבות שמעתי את פרס נשאל מתי עשה את התפנית ממי שעסק בעיקר בביטחון למי ששם את יהבו על דיפלומטיה. תשובתו הייתה, שזה התרחש ברגע שהבין שהמציאות השתנתה, שאנחנו כבר לא מדינה חלשה וענייה ושאנחנו חזקיםמספיק לקחת סיכונים מחושבים. בנוסף, נהג פרס לומר, שכנינו הבינו שאנחנו כאן להישאר ועל כן דיפלומטיה ושלום יועילויותר לביטחונה ולשגשוגה של ישראל מאשר פעולות צבאיות, גם אם תמיד נצטרך לשמור על עוצמתנו הביטחונית והכלכלית.

נדרשת פרספקטיבה היסטורית כדי להבין את משמעותן של תפניות מדיניות, שלעתים רבות משנה את ההתייחסות אליהן בדיעבד. מה שנתפס בשעתו כהצלחה כבירה במלחמת "ששת הימים", הוביל את ישראל ל-56 שנה של שליטה על עם זר. זו שליטה צבאית, המאיימת לפגוע אנושות בעתיד הציונות וכבר כעת מכרסמת ביכולתנו להגשים את ייעודנו כמדינת הלאוםהדמוקרטית של העם היהודי, ומכתימה אותנו כחברה וכמדינה גם מבחינה מוסרית.

לעומת זאת, מלחמת "יום הכיפורים" הייתה טראומה לאומית, אבל בדיעבד הובילה לשלום עם מצרים, המדינה הערביתהגדולה והחזקה ביותר, הסכם ששינה באופן מהותי את מצבנו האסטרטגי והניח את הבסיס להסכמי השלום עם מדינות ערב נוספות.

באשר להסכמי אוסלו, הם הרחיקו את ישראל מהסכנה הקיומית המשמעותית ביותר עבורנו שהיא קטסטרופה דו–לאומית מדממת. יישום ההסכמים נעצר תחילה עם רצח ראש הממשלה על ידי מתנקש ישראלי יהודי, לאחר מכן על ידי בלימת יישום ההסכם מצד ממשלת ישראל, וכמובן בשל פעולות הטרור מצד מתנגדי השלום בצד הפלסטיני, שביצעו את הפיגועים המזעזעים של חמאס והביאו להחלשת מחנה השלום.ֿ

למרות שההסכמים לא מומשו במלואם, הממשלות שמשלו מאז בישראל לא חשבו לרגע לבטל את הסכמי אוסלו, משום שהם נהנו מהיתרונות של הקמת הרשות הפלסטינית, שהורידה מישראל את האחריות לשליטה האזרחית ברוב הציבור הפלסטיני והעבירו את העלויות לקהילה הבינלאומית.

ממשלות ישראל נהנו גם ממצב בו ישראל זכתה להכרה פלסטינית במדינת ישראל בגבולות 67', בעוד שהפלסטינים לא זכולהכרה במדינתם. ובעוד הם מסייעים לצה"ל ולשב"כ למנוע טרור, ישראל הקפידה להחליש אותם על ידי פעולות שתוצאתן חיסול ה"אופק המדיני".

על כן, בתפיסת "משחק סכום אפס" הדומיננטית בתפיסה הישראלית, מדינת ישראל הצליחה במו"מ ובמהלכים אחרים שביצעה. אבל תפיסה זו מביאה אותה לכישלון מתמשך במימוש הצורך האסטרטגי והקיומי שלה לסיים את השלטון על עם זר.

בהיבט העיקרי של שמירת אופייה היהודי והדמוקרטי של ישראל, ה"הצלחה" באי מימוש הסכמי אוסלו היא "כוס תרעלה" לעתידה של ישראל. הצלחה אמיתית תבוא רק שכישראל תשיג את היעד האסטרטגי של הפרדה לשתי מדינות, ומשמעות הדברים היא שרק אם הסכמי אוסלו ייושמו כפי שתוכננו, בהגעה להסדר הקבע נגיע להצלחה של win win עם הפלסטינים שתציל את ישראל משקיעה.

חשוב גם לזכור שלמרות שלא מומשו, היו להסכמי אוסלו הישגים חשובים. הוקמה רשות פלסטינית הממומנת על ידי הקהילה הבינלאומית, אליה העבירה ישראל את האחריות על רוב הפלסטינים בגדה החיים בשטח A ובאופן חלקי בשטח B. בנוסף לכך ישנו הישג משמעותי להסכמי אוסלו, שאינו מוזכר מספיק והוא הסכם השלום עם ירדן, שהמתין לפריצת דרך מול הפלסטינים. ההסכם עם המדינה שיש לה את הגבול הארוך ביותר עם ישראל יצר לנו עומק אסטרטגי משמעותי ממזרח ושיתוף פעולה בטחוני ומודיעיני הדוק שערכו לא יסולא בפז.

השילוב בין רבין האנליסט, שהקפיד בפרטים והבחין בסיכונים, לבין פרס היצירתי, שהיה מסוגל לזהות הזדמנויות וחזון לעתיד, היה הרכב סינרגטי מנצח, למרות היריבות הפוליטית ביניהם, כפי שראינו גם בהסכמי אוסלו וגם במבצע אנטבה.

כמו בכל החלטה מדינית אמיצה, ברור שהיו גם טעויות בתהליך אוסלו, ומכך מתחייב להפיק לקחים להמשך. מבין הטעויות בולטת ההחלטה שלא לקבוע את מצב הסיום אלא להותירו להמשך.

החלטה זו יצרה מוטיבציות שליליות אצל שני הצדדים ופגעה באמון של העמים שניתן להגיע לפתרון מוסכם. החלטה זו, יצרה ואפשרה גם שרשרת של פעולות, שבפועל מחלישות באופן דרמטי ועקבי את השותפים הפלסטינים לחזון השלום ומחזקות את מתנגדי ההסכמים בראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי.

טעות נוספת היא היעדר המעטפת האזורית: סוגיות ליבה של ההסדר כמו ירושלים, פליטים וביטחון לא יכולות לקבל תשובה פלסטינית בילטרלית ללא גיבוי אזורי ממדינות ערב. פרס זיהה את הלקונה הזאת מיד אחרי שנחתם הסכם אוסלו וכתב אתהספר "המזרח התיכון החדש", לצד כינוס הוועידה הכלכלית האזורית בקזבלנקה שהקדימה את זמנה.

התובנה הזאת התחזקה עוד יותר בעקבות "היוזמה הערבית", שהחלה כיוזמה סעודית מ-2002 ומאושרת בכל שנה מאז בהחלטת הליגה הערבית, הכוללת את נציגי הרשות הפלסטינית. נכללים בה הפרמטרים הנחוצים לפתרון בחסות אזורית, לרבות עיסוק בכל סוגיות הליבה. היוזמה הערבית מהווה שינוי דרמטי מ"שלושת הלאווים" של ועידת חרטום, אולם היא זכתה וזוכה מאז להתעלמות ישראלית חסרת אחריות וחסרת תבונה.

הסכמי אברהם הדגימו לציבור הישראלי את פירות הנורמליזציה המובטחת ביוזמה הערבית ולכן הם יכולים להוות כיום תשתית להסכם ישראלי–פלסטיני הוגן ואמיץ. המגעים המתקדמים עם סעודיה מעוררים תקווה לחידוש העיסוק בפתרוןנלסכסוך הישראלי–פלסטיני, ותהא זו איוולת גמורה מצד ישראל אם "תצליח" שוב למסמס הזדמנות זו.

לקח נוסף הוא שאי אפשר להסתפק בעשיית שלום על ידי מנהיגים, ושחייבים לקדם שלום בין אנשים. כמובן, לא על חשבון הצורך בפתרון פוליטי. פרס למד את הלקח הזה, כשראה את הנתק בין הבנת הפוטנציאל של ההסכמים על ידי הנושאים ונותנים לבין החששות בציבור.

על בסיס תובנה זו הקים פרס את מרכז פרס כארגון א–פוליטי שפונה לקהלים מכל הרקעים. הכוונה בהקמת המרכז, שמתממשת כיום, 27 שנים לאחר הקמתו, היא ליצור שיתופי פעולה עמוקים וחיוביים אשר בונים יחסי שכנות טובים המבוססים על כבוד הדדי וכמיהה משותפת לעתיד טוב יותר עבור כל תושבי האזור.

הפרויקטים של מרכז פרס לשלום ולחדשנות, שמאז התרחב והפך את ביתו הפיסי למרכז החדשנות של ישראל, מייצרים תשתית למציאות של שלום אזורי, תוך שימוש בסינרגיה ייחודית שבין השלום לבין החדשנות.

לסיכום, הסכמי אוסלו היו דוגמה למנהיגות אמיצה, ליצירתיות וליוזמה מדינית, שנעצרה לפני שהצליחה לבסס את הצלחותיה. פרס ורבין, שאין עוררין על אהבתם את מדינת ישראל ושירותם הבלתי מתפשר את כל אזרחי ואזרחיות המדינה, הבינו כי לאחר שביססו את ביטחונה וכלכלתה של המדינה, הגיע העת לבסס את צביונה הערכי, היהודי והדמוקרטי – ובשנת 1993, כמו בשנת 2023, הדרך הנכונה ביותר לעשות זאת היא באמצעות החתירה לשלום.

המאמר פורסם ב-זמן ישראל ב-13 לספטמבר.

הפוסט 30 שנה להסכמי אוסלו – יוזמה היסטורית שצריכה עדיין להתממש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אלה מסרים מוטים ושקריים שכתבו מי שמבקשים להפוך את הדיפלומטים הישראלים ל"מכונת הכביסה" של ההפיכה המשטרית. משרד החוץ דורש מנציגיה הרשמיים של ישראל ברחבי העולם להסביר הפיכה משטרית שמביאה את המדינה אל סיפה של דיקטטורה ולהציגה כ"דמוקרטיה חזקה", זאת בה בעת שמדיניות אותה ממשלה היא להסיר את האיזונים והבלמים ולפגוע פגיעה חמורה בעצמאות הרשות השופטת. זהו ניסיון אורווליאני ממש לצייר את הרצון לרסק את מערכת המשפט כ"שמירה על עצמאות בית המשפט".

אל מול המסרים האלו, חובה על כל דיפלומטית ודיפלומט לעשות חשבון נפש אישי: האם לשם כך הצטרפתי לשירות החוץ הישראלי? האם אני באמת רוצה "לדברר" הפיכה משטרית ככלי "לחיזוק הדמוקרטיה"? כל מי מנציגינו בחו"ל שבתוככי לבו חרד מההפיכה המשטרית המקודמת על ידי ממשלת הקיצוניים, נדרש לעשות מעשה ולהימנע מלהגן על מדיניות שהוא בעצמו חושש מהשפעתה עליו, על משפחתו ועל מדינתו.

זו לא קריאה להתפטרות אלא להצבת קווים אדומים.

שהרי אין כאן עוד חילוקי דעות על סוגיות ספציפיות, אלא על סתירה מהותית בין שירות חוץ של מדינה המתיימרת להתבסס על ערכים דמוקרטיים ועל עקרונות מגילת העצמאות, לבין הכיוון אליו מוליכה אותנו ממשלת לוין, בן גביר, סמוטריץ' ונתניהו. זהו כיוון של ריסוק הפרדת הרשויות, של הריסת הביקורת השיפוטית, של אפליה דתית ומגדרית, מכירת חיסול של תקציבי המדינה וניתוץ האתוס הציוני.

תפקידם של דיפלומטים הוא לייצג את מדינתם. זה כולל את הממשלה ואת מדיניותה, אבל גם את המכלול התרבותי, הכלכלי והפוליטי של החברה והמדינה אותה הם מייצגים על גווניה השונים. לא רק לשדר לעולם את המסרים של הממשלה, אלא גם להבהיר לממשלה את ההשלכות של מדיניותה על האינטרסים שלה בזירה הבינלאומית באופן מקצועי, חד ואמיץ.

במצב רגיל, כל מי שמגיש מועמדות לקורס הצוערים של משרד החוץ יודע שבזמן כזה או אחר, הוא או היא יידרשו לייצג מדיניות שאינם מסכימים איתה. השירות במשרד החוץ הוא שירות קריירה, ומטבע הדברים בדמוקרטיה ממשלות מתחלפות. מכאן שהיכולת לשרת תחת ממשלות שונות היא המחויבות הבסיסית הנדרשת ממי שמבקש לשמש כנציגה של מדינת ישראל.

האתגר הזה עומד בפני כל מי שנשלח לייצג את מדינת ישראל בחו"ל. גם אני עמדתי בפניו כששימשתי כקונסול הכללי של ישראל בבוסטון, והיתה לי ביקורת על אופן ניהול יחסיה של ממשלת ישראל עם הממשל האמריקאי. השמעתי ביקורת זו בפני פורומים פנימיים (גם אם בדיעבד הם התגלו כפחות דיסקרטיים ממה שחשבתי והביקורת שלי הודלפה לתקשורת), אך ידעתי כי קו הגבול יהיה כאשר ארגיש שאין מדובר עוד בחילוקי דעות, אלא בחוסר הסכמה מהותי עם המסרים שאני נדרש להעביר ועם המדיניות שאני נדרש לקדם. לבסוף אכן פרשתי פרישה מוקדמת ממשרד החוץ, גם משום שחשתי כי אני יכול לקדם את האינטרסים של המדינה שלי טוב יותר כשאני מחוץ למערכת. אולם מה שהיה נכון עבורי, לא בהכרח נכון לכל חבריי וחברותיי במשרד החוץ ויש רבים ורבות מהן שעשו רבות ונפלאות במשך שנים רבות מתוך המערכת. כשהממשלה פוגעת בערכים הדמוקרטיים, גם לא כדאי שכל אותם אלו שמבקשים לקדם ערכים כאלה בדרגי עבודה בממשלה יתפטרו, שכן מחליפיהם יהיו עושי דברו של השלטון.

בישראל נוצר מחנה דמוקרטי ליברלי גדול שאינו מוכן לוותר על העתיד שלו, של ילדיו ושל נכדיו. ברגע הזה מקומם של שוחרי הדמוקרטיה הוא לסייע לשמירה על ערכי הבסיס של הדמוקרטיה, מתוך השירות הציבורי או מבחוץ. את מדיניות הממשלה הנוכחית אי אפשר ואסור להצדיק, או "להסביר", גם לא בשפה דיפלומטית.

המאמר פורסם בהארץ ב-7 לאוגוסט.

הפוסט דיפלומטים יקרים, סרבו להיות מכונת הכביסה של ההפיכה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחסות סין מתאוששת איראן מהסנקציות המערביות ומשקמת את יחסיה עם סעודיה ועם איחוד האמירויות, מהלך שמקרב לסיומו גם את העימות עם החות'ים בתימן, שעד כה נהנו מתמיכה של טהרן. הסינים השכילו לנצל את היציאה האמריקנית מהסכם הגרעין, שפירקה את הקואליציה הבינלאומית שבנה ממשל אובמה, בכדי לאפשר לאיראן דרך מילוט מהסנקציות בתמורה לשיתוף פעולה אסטרטגי. גם רוסיה לא טומנת את ידה בצלחת ומעמיקה את שיתוף הפעולה עם האייתוללות על רקע המלחמה באוקראינה.

אל מול ההתפתחויות האזוריות הללו היה ניתן לצפות שגם ישראל תפעל באופן אסטרטגי, אבל בשנים האחרונות היא נטשה כמעט לחלוטין את המחשבה על ההתמודדות עם שינויי העומק האזוריים ומתרכזת בטקטיקה. פחות הסכמים, יותר מבצעים דוגמת "מגן וחץ". הסכמי אברהם שנחתמו לפני קרוב לשלוש שנים כתוכנית חליפית למניעת הסיפוח שתכנן בנימין נתניהו לקבל מ"עסקת המאה" של דונלד טראמפ היו הפעם האחרונה שבה לקחה ישראל חלק במהלכים האסטרטגיים האזוריים. מאז המזרח התיכון התקדם ואנחנו נשארנו מאחור. אמירתו של הנרי קיסינג'ר מלפני כיובל שנים, שלפיה "לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים", תקפה מאי פעם ומובילה אותנו לדרך מדינית ללא מוצא.

נתניהו, שלכוד, אם מרצון ואם מכורח, בממשלה ימנית קיצונית, מגלה שהמחיר של תחזוק קואליציה משיחית הוא התרחקות מבעלות ברית. הביקור של איתמר בן גביר בהר הבית הביא לביטול הביקור של ראש הממשלה באיחוד האמירויות. גם ההזמנה מהבית הלבן עדיין לא נשלחה ונתניהו מגלה שככל שהאמריקנים מתרחקים ומאבדים בו עניין, גם מדינות האזור מאבדות עניין בישראל. חוזקתנו הגדולה ביותר עד כה הייתה היותנו הגשר לבעלת הברית ארה"ב, וכשהגשר רעוע אנחנו הופכים להרבה פחות נחשקים או רלוונטיים.

פתגם ערבי עתיק אומר ש"בתנועה יש ברכה" (في حركة بَرَكة), וישראל מתעקשת להיתקע במקום, בלי מו"מ עם הפלסטינים או שיח אזורי. התוצאה היא עוד ועוד משברים טקטיים, עוד מבצעים ועוד חיסולים שלא מובילים אותנו לשום מקום. לישראל אין אסטרטגיית יציאה, לא ממבצעים צבאיים וגם לא מהמציאות היומיומית המדממת.

בניגוד אלינו, מדינות האזור כן דואגות לתנועה מתמדת. הן מחדשות קשרים ישנים, כורתות בריתות חדשות ומייצרות מציאות חדשה שישראל אינה חלק ממנה. זו אינה גזירת גורל. ישראל יכולה להיות חלק מהאזור רק אם תפנים את המקום המרכזי שיש לסוגייה הפלסטינית (למרות הסכמי אברהם, שבאו לעולם בתמורה לוויתור על פנטזיית הסיפוח המסוכנת).

מי שחולם על שלום עם סעודיה צריך להתחיל בשיח משמעותי עם הפלסטינים. הדרך לריאד עוברת ברמאללה ובחידוש האמון מול וושינגטון, שנסדק לא רק על רקע ההפיכה המשטרית אלא גם בשל חוסר המעש המדיני ומהכניעה לעוד ועוד פרובוקציות מימין כגון עליות להר הבית, צעדי סיפוח דה-פקטו והסכמים קואליציוניים שיובילו לסיפוח דה-יורה. אנחנו זקוקים לאמריקנים כדי לחזור ולקחת חלק במהלכים האזוריים, ואנחנו זקוקים להידברות עם הפלסטינים כדי לייצר תקווה ואופק מדיני במקום לחיות מסבב לסבב, מפיגוע לפיגוע.

המאמר פורסם ב"ynet" ב18 למאי.

הפוסט המזה"ת מתעצב מול עינינו ואנחנו עדיין עסוקים בחיסולים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למותר לציין: היחלשות האחיזה האמריקאית במזרח התיכון נובעת ממגמות גלובליות והשפעתה חורגת מגבולות השכונה שלנו. אבל אין ספק שמדובר בתהליך מבשר רעות עבור בת בריתה העיקרית של ארצות הברית באזור – ישראל. שאלה מתבקשת בהקשר זה היא האם בכוחה של ממשלת ישראל, לטובת האינטרסים הלאומיים ובראשם הביטחון הלאומי, להטות את המגמה ולחזק את ההשפעה האמריקאית?

מה קלקל את יחסי האמריקאים והסעודים

תהליך הנסיגה האמריקאית מהמזרח התיכון החל כבר ב-2011, לאחר כישלון הניסיון של ממשל ג'ורג' בוש הבן לכפות על מדינות האזור ממשלים דמוקרטיים בגרסה ניאו־שמרנית. הכישלונות בעיראק, אפגניסטן ולוב יצרו ואקום שאליו נכנסו דאע"ש והאיראנים. נקודת ציון נוספת נרשמה כשארצות הברית הפכה ליצרנית הנפט המובילה בעולם, הודות לפיתוח הטכנולוגיות להפקת נפט מפצלֵי שמן. העצמאות האנרגטית האמריקאית ניתקה את הקשר הגורדי שבין ארצות הברית לסעודיה ולשאר למדינות המפרץ, והציפה מעל פני השטח את הניגודים התרבותיים והערכיים בין המדינות.

נקודת מפנה חשובה בציר היחסים האמריקניים־סעודיים הגיעה לאחר תקיפת מתקני הנפט של חברת עראמקו הסעודית ב־2019 בידי החות'ים ובתמיכת איראן. היעדר התגובה של ממשל טראמפ, אשר אותת לבנות הברית של ארצות הברית שאל להן להסתמך עליה בהתמודדות עם האיום האיראני, הביא להתפכחות סעודית מהציפייה להגנה של הדוד סאם.

מתיחות זו בין ארצות הברית לסעודיה רק התעצמה בעקבות רצח העיתונאי הסעודי של ה"וושינגטון פוסט" ותושב ארצות הברית, ג'מאל ח'אשוקג'י, בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ב־2018, וביתר שאת לאחר פרסומו של דו"ח המודיעין האמריקאי ב-2021 בנוגע לרצח, שהטיל את האחריות למעשה על יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן. הפרסום הִקשה מאוד על יכולתה של המפלגה הדמוקרטית לשלב בין ריאל־פוליטיק לבין הערכים המזוהים איתה, בעיקר כאשר השיקולים האנרגטיים הולכים ונחלשים.

עם זאת, האמריקאים לא אמרו נואש. בביקורו בסעודיה ביולי 2022, הנשיא ביידן ניסה לתקן מעט את היחסים עם הממלכה הווהבית ואף הסכים להיפגש עם בן סלמאן. אלא שברגע האמת, ביידן זכה לקבלת פנים צוננת ונותר קירח מכאן ומכאן: מצד אחד, הנשיא העניק לגיטימציה למנהיג שאותו האשים ברצח, ומצד שני ספג מקלחת של צוננים מסעודיה, בניגוד זועק לקבלת הפנים החמה שהוענקה בריאד חמישה חודשים מאוחר יותר לנשיא סין שי ג'ינפינג.

התקררות היחסים בין ממשל ביידן לסעודים איננה עניין סמלי גרידא, אלא נודעו לה משמעויות מעשיות. היא הובילה את הממלכה להתעלם במופגן מהציפייה האמריקאית להוזיל את מחירי הנפט במפגש של אופ"ק (ארגון המדינות המייצרות נפט וגז) באוגוסט 2022. בכך הקשו הסעודים על האמריקאים הן במאמציהם לסייע לאירופים לעמוד בלחצים האנרגטיים שנגרמו כתוצאה מהמלחמה באוקראינה, והן במאמציהם להילחם באינפלציה מבית – המשפיעה מאוד על התמיכה הפוליטית בממשל.

במציאות חדשה זו, ובד בבד עם התעצמות סין והאיום שהחלה להציב על טייוואן ועל בנות ברית אחרות של ארצות הברית במרחב הפאסיפי, מזרח אסיה חשובה לאמריקאים יותר מהמזרח התיכון, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינת התחרות מול סין על הדומיננטיוּת בכלכלה העולמית ובהובלה טכנולוגית. לפיכך, ארצות הברית עברה למקד את מעורבותה במזרח היבשת האסייתית. הפלישה הרוסית לאוקראינה, שהחזירה חלק מהקשב האמריקאי לאירופה ולנאט"ו, תרמה אף היא לצניחת העניין של ארצות הברית במזרח התיכון.

דמוקרטיה או כסף

פסיעתו של נשיא סין שי לתוך המשוואה, בשעה שהמדיניות האמריקאית מנסה לנתב בזהירות בין הקונפליקט הערכי־תרבותי־משטרי עם המשטרים המלוכניים במזרח התיכון לבין חשיבותם האסטרטגית עבורה, חשפה שיש לו הרבה יותר במשותף עם מוחמד בן סלמאן מאשר לנשיא ביידן. שני המנהיגים האוטוריטריים הללו, שי ובן סלמאן, לא מסתירים את שאיפותיהם ואת נכונותם ליטול סיכונים במטרה להרחיב את השפעתם הבינלאומית. העובדה שסין גם הפכה בינתיים ללקוחה הגדולה ביותר של הנפט הסעודי – בין היתר בשל קשיים באספקת הנפט הרוסי על רקע הלחימה באוקראינה – חיזקה אף יותר את הברית בין שתי המדינות.

זה אפוא ההבדל היסודי בין סין, שבוחנת כל סיטואציה בינלאומיות בעיניים של התעצמות כלכלית מבלי לשקול שיקולים אתיים, לבין ארצות הברית, "השוטר של העולם", שלצד הכלכלה, מבקשת לקדם גם את ערכיה. במקרה הנדון אלו ערכים המנוגדים תכלית הניגוד לאופי המשטר הסעודי, כמו גם לאופי המשטרים של שכניו במפרץ ובמגרב.

החלוקה המערבית ל"טובים" ול"רעים" זרה למזרח התיכון, וככל שארצות הברית מתרכזת בה, כך היא מוצאת את עצמה עם פחות השפעה. השליטים האוטוריטריים באזור לא מתעניינים במאבק למען דמוקרטיה ולא בערכים המערביים שהנשיא ביידן מבקש לקדם. אל מול הגישה המוסרית האמריקאית, הם מעדיפים לחפש נתיבים למעצמות אחרות, שכמוהם בדיוק, אדישות לערכים דמוקרטיים "מערביים".

עדיפות השיקול הכלכלי היא זו שהביאה גם את איראן להתקרב לסין, ובהמשך לסעודיה (בעידוד הסינים). תרמו לכך היציאה של ארצות הברית מהסכם הגרעין (JCPOA) והחזרתן של הסנקציות על איראן, שהובילו את האחרונה היישר לזרועותיה של סין. היה זה צעד טבעי מבחינת איראן: סין הציעה לה אפיק מילוט ממשטר הסנקציות בדמות הסכם שמבטיח השקעות סיניות בסכום של עד 400 מיליארד דולר בתמורה לנפט איראני, ובד בבד אפשרה לה להגיע למעמד של מדינת־סף גרעינית.

סין אינה עוצרת בטהרן ומשתמשת בהשפעתה על מנת לקדם יעדים אזוריים נוספים. בזכות ההישענות האיראנית עליה, בייג'ינג מקדמת הפסקת אש במלחמת הפרוקסי שמנהלת איראן בתימן נגד סעודיה. ואכן, נראה שבעקבות הלחץ הסיני, איראן פחות ופחות נלהבת לספק נשק למורדים החות'ים בני חסותה בתימן. סין חוצבת את דרכה גם להשפעה על איחוד האמירויות, באמצעות שיתופי פעולה כלכליים רחבי היקף, וכתוצר לוואי – גם חותרת לשיקום היחסים בין איחוד האמירויות לאיראן.

המחיר שמשלמת ישראל

אין ואקום בתחום היחסים הבינלאומיים, וכאשר מעצמה אחת מתרחקת, אחרת תופסת את מקומה. במקרה הזה, מי שמשלמת מחיר גדול על צניחת העניין של ארצות הברית במזרח התיכון והתגברות המעורבות הסינית באזור, הנשענת על ברית כלכלית עם איראן, היא ישראל.

אין זה מקרה שלמעלה משנתיים אחרי מינויו של ביידן, ארצות הברית טרם הצליחה להגיע להסכמה עם איראן על חזרה להסכם הגרעין. כל עוד איראן מבינה שיש לה אלטרנטיבה לא רעה בדמות סין, אשר אדישה לשאיפותיה הגרעיניות, היא לא ממהרת לחתום על הסכם שיחייב אותה לעצור את הצנטריפוגות.

לכך מתווסף חוסר האמון של איראן ביכולתה של ארצות הברית לעמוד בהתחייבויותיה, כפי שאכן קרה כשממשל טראמפ יצא מהסכם הגרעין שנחתם בין איראן לממשל אובמה. כעת, לאחר חידוש היחסים עם סעודיה וחימום הקשרים עם איחוד האמירויות, צפוי שהמוטיבציה האיראנית לחזור להסכם הגרעין רק תפחת, וישראל תיוותר כמעט לבדה בגישה הלעומתית כלפי טהרן.

האינטרס הישראלי הוא כמובן לשמר את המעורבות האמריקאית במזרח התיכון. ישראל יכולה להרוויח מירידת המתח בין איראן למדינות האזור, אבל עדיף שזה יקרה בהשפעה אמריקאית ולא סינית, שכן הסינים, בניגוד לאמריקאים, לא לוקחים בחשבון את האינטרסים הגאו־אסטרטגיים של ישראל בתכנון מדיניותם.

שני היבטים בעייתיים במדיניות הישראלית

שני היבטים במדיניות הישראלית בעת הזאת תוקעים טריז בינה לבין ארצות הברית ומחישים את הנסיגה האמריקאית: ההפיכה המשטרית והיחס לסוגייה הפלסטינית.

מהלכי הממשלה לריסוק הדמוקרטיה הישראלית עומדים בניגוד גמור לערכים הדמוקרטיים-ליברליים האמריקניים, ומטילים צל כבד על הברית הערכית שבין שתי המדינות. ההגנה על הערכים הללו עומדת בבסיס קיומה של האומה האמריקאית וגם מתבטאת ברוב הגדֶל שיש לציבור הליברלי בארצות הברית, על פני הפופוליזם הטראמפיסטי, ההולך ונסוג. ביטוי אחר לכך הוא המעורבות ההולכת ומעמיקה של האמריקאים במלחמה באוקראינה – במשאבים, נשק ומודיעין מזה, ובגיבוש הקואליציה נגד רוסיה מזה – בשם אותם הערכים.

לכן, ממשל ביידן לא יכול לעמוד מנגד כשממשלת נתניהו מובילה מהפכה משטרית שמבקשת לפרק את הדמוקרטיה הישראלית. בביקורו לאחרונה בישראל הבהיר מזכיר המדינה אנתוני בלינקן שישראל נדרשת ל"כבוד לזכויות אדם, מערכת משפט שוויונית, זכויות של קבוצות מיעוט, שלטון החוק, עיתונות חופשית וחברה אזרחית איתנה". זה מחיר הברית בין המדינות, וככל שישראל תמאן לשלם אותו, כך גם תקטן המחויבות של ארצות הברית לקיים את חלקה.

לכך יש להוסיף את מדיניות הממשלה ההרסנית בנושא הפלסטיני. היא איננה מסתכמת בעשור של קיפאון מדיני וסרבנות מצד ההנהגה הישראלית (שכעת כוללת תומכי סיפוח מובהקים בדמות סמוטריץ' ובן גביר), אלא גם במהלכים כמו ביטול חוק ההתנתקות, חזרתו של הסיפוח דה־יורה לשיח והעמקתו של הסיפוח דה־פקטו, לצד אצבע קלה על ההדק ומספר שיא של הרוגים פלסטינים.

למרות האינטרס הישראלי בפעלתנות אמריקאית באזור, ממשלת נתניהו עושה כל שלאל ידה כדי להקשות על האמריקנים לפעול באזור ולעמוד לצדה. דבקותה של ישראל בעמדות קנאיות – הן בגזרה הפנימית–משטרית והן בגזרה הפלסטינית – חותרת אפוא תחת האינטרסים שלה־עצמה, ומסייעת להרחקת ארצות הברית מהזירה האזורית.

הסיכוי והסיכון

לארצות הברית יש הזדמנות למנף את את השינוי שחוללו הסכמי אברהם, בכך שהעצימו את השפעתן של איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו על ישראל, ולקדם את סוגייה הפלסטינית. זאת, בהתבסס על הקונסנזוס האזורי סביב היוזמה הערבית מ־2002. הישענות על היוזמה הערבית, הידועה גם כ"יוזמה הסעודית", היא גם הדרך לצרף את הסעודים למשוואה. מהלך כזה הוא אינטרס מובהק של מדינת ישראל, שכן אחרת היא תימצא בבדידות מזהרת באזור החף מהשפעה האמריקאית.

לארצות הברית, כמעצמה גלובלית עם אינטרסים חובקי עולם, יש גם אינטרס להיות השחקן הדומיננטי במזרח התיכון ולא לתת לרוסים, לסינים ולאסלאמיסטים למלא את הוואקום; אלא שהחשש הפוליטי מהלובי המתקרא פרו־ישראלי מונע מהאמריקאים להפעיל את מלוא כובד משקלם בסוגייה הפלסטינית, וגם מקשה עליהם לחזור למסלול של הסכם עם איראן.

מאחר שסין לא היתה, ולעולם לא תהיה, גורם שמדינת ישראל יכולה לסמוך עליו מבחינה גאו־אסטרטגית, מוטלת עלינו החובה לעשות כל שנדרש כדי להקל על הממשל האמריקאי לחזק את השפעתו האזורית. לפיכך, נסיגה של ממשלת נתניהו מההפיכה המשטרית נחוצה לא רק לדמוקרטיה ולכלכלה הישראלית, אלא הכרחית לביטחונה של ישראל.

הטענה של תומכי ישראל בוושינגטון, הגורסת כי העובדה שישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון מבטיחה שהברית עם האמריקאים תיוותר איתנה, מוטלת בספק רב – הן משום שאנחנו פוגעים כאמור בערכי הדמוקרטיה הליברלית, והן משום שאנחנו מקשים על האמריקאים לממש את האינטרס שלהם ביציבות באזור, בעיקר בהקשר האיראני והפלסטיני. סדר היום של קואליציית נתניהו־החרדים־המשיחיים, המפורט בהסכמים הקואליציוניים, עומד בניגוד חד לאינטרס הישראלי המרכזי בתחום הביטחון הלאומי: חיזוק הברית עם ארצות הברית, וסיוע לארצות הברית לחזור למעמד דומיננטי באזור.

המאמר פורסם בכתב העת "תלם", ב-15 במאי.

הפוסט ארצות הברית מתרחקת מהמזרח התיכון. כך ישראל תוכל לבלום את המגמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההכללה של צפון השומרון בתוכנית ההתנתקות היתה תוצאה של ניסיון מצד ממשלת ישראל לקבל תמיכה במהלך ולזכות בערבויות מארה"ב. ממשל בוש ביקש לחזק באמצעותה את הרצף הטריטוריאלי הפלסטיני באזור שבו ההתנחלויות הישראליות היו מבודדות ומנותקות. בתמורה להסכמתו לפינוי בצפון השומרון, קיבל ראש הממשלה אריאל שרון מכתב התחייבויות מבוש שהכיר בכך שבמסגרת הסכם עתידי יישארו גושי ההתיישבות בריבונות ישראלית ושלא תהיה זכות שיבה משמעותית לתוך שטחה הריבוני של ישראל, כמו גם בזכותה של ישראל לגבולות ברי הגנה. שניים מהעקרונות הללו נחוצים להבטחת קיומה של מדינת ישראל והשלישי מבטיח דווקא את הישארותן של התנחלויות בתמורה לפיצוי הפלסטינים דרך חילופי שטחים, בכל הסדר שארה"ב תהיה מעורבת בו.

מכתב בוש לשרון הוא התחייבות שלטונית אמריקאית לישראל, התחייבות שניתנה בתמורה להתחייבות ישראלית שהופרה השבוע. כשמדינה חוזרת בה מהתחייבויותיה, גם הצד השני כבר לא מחויב. הצעת החוק הנוכחית לא רק שמפרה התחייבות של ראש ממשלה ישראלי לנשיא אמריקאי, אלא גם מציבה סימן שאלה כבד על כל מחויבויותיה של ממשלת ישראל, שמוכיחה שאי-אפשר לסמוך עליה; שהלחץ הפוליטי מבית גובר על התחייבויות כלפי חוץ.

דווקא בתקופה שבה הביקורת האמריקאית על ההפיכה המשטרית הולכת וגדלה, בוחרת הכנסת בגיבוי הממשלה להוסיף עוד קיסם למדורה, הפעם בדמות הפרת התחייבות לוושינגטון. לעתים נדמה שהממשלה הזו מתנהלת במנותק מהאינטרסים הקיומיים של ישראל – כך באישור החוק לביטול ההתנתקות, כך בקריאתו של השר עמיחי שיקלי לשגריר תומאס ניידס "להתעסק בענייניו".

אבל ענייני ארה"ב שלובים בענייניה של מדינת ישראל, שזקוקה לברית עם ידידתה הטובה ביותר. ההתנתקות והנסיגה מצפון השומרון לא היתה ההתחייבות הישראלית היחידה – גם ל"הסכמי אברהם" קדמה ההתחייבות להימנע מסיפוח. לארה"ב ולמדינות החתומות על הסכמים אלה לא תהיה עוד סיבה להאמין לממשלת ישראל, שבהינתן הלחץ והיכולת הפוליטיים היא לא תפר גם את ההתחייבות הזו ולא רק אותה. הזמנה של שגריר ישראל בארה"ב, מייק הרצוג, לשיחת נזיפה חריגה על-ידי סגנית שר החוץ, וונדי שרמן, מעידה על החומרה בה רואים האמריקאים את ביטול חוק ההתנתקות.

רגע לפני הרמדאן, ביטול ההתחייבות הישראלית היא מסר מסוכן שיוצא מהכנסת לכל מדינות האזור עימן יש לנו הסכמים. מסר לפיו אין בישראל רציפות שלטונית, אין תוקף להתחייבויותיה של המדינה ומשכך אי-אפשר עוד לסמוך עליהן. זהו מסר לפיו ממשלת ישראל היא סוכנת של חוסר יציבות באזור שמשווע לכמה שיותר יציבות ושקט. ההחלטה מציגה את ההסכמות שהושגו במפגשים בעקבה ובשארם א-שייח כלא רלוונטיים. ניצני חוסר האמון כבר הנצו בהתרחקות איחוד האמירויות, בעיכוב שיתופי פעולה ביטחוניים ודחייתה למועד בלתי יודע של הזמנת ראש הממשלה נתניהו, כמו גם בהרחבת הקרע עם ירדן בעקבות עליית בן-גביר למתחם אל-אקצא. כעת, החשש ממדיניות ישראלית של העמקת הסיפוח, עלול להוביל אותנו להתרחקות נוספת. זאת, במקביל לפגיעה ביציבות הרשות הפלסטינית המעורערת בין כה וכה, נוכח התחושה ברחוב הפלסטיני ששיתוף הפעולה הביטחוני רק מביא עוד צעדים ישראלים חד-צדדיים ומספר שיא של הרוגים.

גם אירופה מסתכלת עלינו בעיניים חשדניות. כל נשיא וראש ממשלה שנתניהו מתארח אצלו, דואג לתת ביטוי פומבי לחששות האירופאים מהכיוון האנטי-דמוקרטי שהממשלה צועדת בו. כעת תתווסף לכך גם ביקורת על התנהלותה המדינית, או נכון יותר האנטי-מדינית של הממשלה. ביקורת זו עלולה לפגוע גם בשיתופי הפעולה הביטחוניים ובשיתוף הפעולה הנחוץ לישראל לצורך עצירת תוכנית הגרעין האיראנית.

מדינת ישראל היא זו שזקוקה בראש ובראשונה לברית האסטרטגית עם ארה"ב. היטיב לנסח זאת זאב שניר, מי שכיהן עד לאחרונה כראש הוועדה לאנרגיה אטומית, כשאמר לנדב איל בראיון שפורסם ב"ידיעות אחרונות": "בלי הגיבוי האמריקאי מדינת ישראל תתקשה מאוד להתקיים ואני אומר את זה בלשון המעטה". ובברית הזו ממשלת ישראל ממשיכה לחבל כדי לספק את התאוות הפוליטיות של הימין הקיצוני, והיא עושה זאת בצל חשש גובר במערכת הביטחון מהתלקחויות ערב הרמדאן.

מניסיון העבר, בקרוב מאוד נפנה לאמריקאים ונבקש את חידוש מלאי טילי ה"טמיר" של מערכת "כיפת ברזל". אותה הזדמנות גם נבקש שוב גיבוי במועצת הביטחון ובביה"ד הבינלאומי בהאג. הגיע הזמן להחזיר את הגה המדינה לאנשים עם אחריות לאומית ולמנוע מסוכני כאוס לפגוע באופן כה אנוש בביטחוננו הלאומי.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-23 במרץ.

הפוסט המסר לארה"ב ולמזה"ת ב"חוק ההתנתקות": ישראל היא סוכנת של חוסר יציבות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בממד אחר, הבריונות הפוליטית מגיעה לשיאה בישראל פנימה, כאשר הקואליציה דוהרת במהירות ל”נטרול” הדמוקרטיה הישראלית. החוליגניזציה כאן גם בדמות הצעות חקיקה פרסונליות שמטרתן להכשיר עבריינות סדרתית של נבחרי ציבור. קיים קשר ישיר בין הכיבוש בן עשרות השנים לבין מה שקורה בישראל בימים אלה, שכן הכיבוש הרגיל את הישראלים לכך שיש ציבור גדול שלא ראוי לקשב, להתחשבות או לשמירה על זכויותיו. לא ייפלא שהממשלה לא באמת רוצה להקשיב למתנגדי המהפכה המשטרית, לא באמת אכפת לה מזכויותיהם. כמו ביחסה לפלסטינים, קל לה לדרוש יד קשה כנגד המפגינים נגדה – כי במובן מסוים, מתנגדי המהפכה המשטרית הפכו בעבורה לאויבים.

כפי שחזה פרופ’ ליבוביץ, הכיבוש חוצה את הקו הירוק ומתפשט בחברה הישראלית, השיטות של שם עוברות לפה, הדיכוי משם עובר לכאן, ולא ירחק היום עד שגם הזלזול בחיי האדם יגיע אלינו. אבל בכל החושך הזה, יש גם ניצוץ של תקווה. המוני ישראלים חווים איך המדינה שלהם מבקשת להשיל מעצמה את אחרוני הרסנים הדמוקרטיים, חשים שמבקשים לגזול מהם את החופש להביע דעה, להפגין, את הזכות למשפט הוגן ולגורם שירסן את השלטון. יותר ויותר מהם מבינים שזה לא קורה בחלל ריק, שהשיטות שבמשך יותר מחמישה עשורים נלמדו בשטחים, מתחילות להיות מיושמות גם כאן, כלפיהם.

ייתכן שכעת מתחילה להיווצר ההבנה שאי אפשר באמת לקיים דמוקרטיה כלפי פנים ודיקטטורה כלפי חוץ. בסופו של דבר צד אחד יגבר על האחר. או שהדמוקרטיה תנצח באמצעות הפסקת השליטה הצבאית בעם אחר, או שהדיקטטורה תגבר, בדמות השימוש בכלים הדיקטטוריים שכולנו התנסינו בהם בשטחים, גם ביחס לאזרחי ישראל. כרגע, ידה של הדיקטטורה נשלחת אל גרונה של הדמוקרטיה בישראל, ואזרחים רבים שעד כה חשבו שההפרדה בין שם לכאן תהיה הרמטית, יתחילו, אולי, להבין שגם הם משלמים את מחיר הכיבוש.

ייתכן שהמציאות הזו תוריד את האסימון למיליוני ישראלים שסוף־סוף מבינים שתחזוק הכיבוש גובה מחיר כואב לא רק מהפלסטינים, אלא גם מאיתנו הישראלים; שהדרך לשקם את הדמוקרטיה הישראלית לא יכולה להסתיים רק בעיכוב או שינוי מהלכי הממשלה הנוכחיים, אלא חייבת לעבור בסיום הכיבוש ועצירת תהליך החוליגניזציה שעוברת החברה הישראלית.

בינתיים רוב המפגינים נזהרים מלעשות את הקשר הזה ונחרדים מדוברים המנסים לחבר את הסיכון הממשי לדמוקרטיה עם הכיבוש בשטחים, או מהנפת דגלי פלסטין בהפגנות. אבל אולי יגיע הרגע שגם הם יתעוררו ויבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש. כשזה יקרה נוכל להודות על “עורמת ההיסטוריה” שגרמה לרוב הדומם לקום ולהתמודד עם המציאות שזוחלת מהשטחים לישראל כדי להחזיר את מדינתנו לחזון המקורי שלה.

המאמר פורסם ב"מעריב״, ב-26 בפברואר 2023

הפוסט דגלי פלסטין בהפגנות? אולי יגיע הרגע שבו המפגינים יבינו שאין דמוקרטיה עם כיבוש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אך הביקור של מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, השבוע בישראל היה שונה. החיוכים המנומסים הופכים מאולצים יותר, והמחלוקות יצאו מהחדרים הסגורים אל קדמת הבמה. נראה שתחת אימת ההסכמים הקואליציוניים ו"הרפורמה המשפטית", שהיא יותר בבחינת הפיכה משטרית, הביקורת האמריקנית כלפי ממשלת הימין על מלא-מלא מושמעת בקול גדול, כדי שלא יהיה מי שיפספס אותה.

השאיר את הנימוסים בבית

מסיבת העיתונאים הראשונה שערך בלינקן, מיד עם הגיעו, נועדה להעביר את חוסר הנוחות של הממשל האמריקני מהכיוון הלא-דמוקרטי בו צועדת ממשלת נתניהו השישית. מסיבת העיתונאים האחרונה שערך, רגע לפני עזיבתו, נגעה לסוגיית היחסים עם הפלסטינים. לא רק שדבריו של בלינקן לא היו מרומזים, הם היו ישירים ובוטים, בלי נימוס אמריקני. ״ארצות הברית ממשיכה להתנגד לפעילות ההתנחלויות, להכשרת מאחזים בלתי חוקיים, להפרת הסטטוס קוו בירושלים המזרחית, להריסת בתים, להסתה ולאלימות״, אמר המזכיר בלינקן והוסיף כי הממשל האמריקני מתנגד ״לצעדים חד-צדדיים שמלבים מתחים, יוצרים סביבה מסוכנת יותר לכולם ומורידים את הסיכויים להתקדם לפתרון שתי המדינות״.

לא היה ולו סעיף אחד שבלינקן פסח עליו בדרכו להבהיר לממשלת נתניהו-סמוטריץ׳-בן גביר עד כמה הממשל האמריקני מתנגד לכל אחד מהצעדים שהיא נוקטת או מבקשת לנקוט בהם. וכשזו האמירה המנומסת שיוצאת החוצה, ברור כי הביקורת המושמעת בחדרים סגורים, לא רק על ידי בלינקן, אלא על ידי יותר ויותר גורמים בכירים בממשל ובמפלגה הדמוקרטית – חריפה הרבה יותר.

ממשלת נתניהו יכולה להמשיך לנהוג כמנהגה, להתעלם ואף לתקוף, בשאיפה שעוד שנתיים יהיה בוושינגטון ממשל רפובליקני, אבל טוב יהיה לכולנו אם הממשלה תיקח את האזהרות האלו ברצינות.

מה שהיה הוא שיהיה?

בשעתו השכיל ממשל אובמה להתעלות על המחלוקות, כמו גם על החוצפה הישראלית, שהגיעה לשיאה בנאומו הלעומתי של נתניהו בקונגרס, ולחתום עם ישראל על הסכם הסיוע הביטחוני הגדול אי פעם. אבל אל לממשלה הנוכחית להיות שאננה ולחשוב שמה שהיה הוא שיהיה.

ממשל ביידן למד את לקחי תקופת אובמה, אז הנתק היה לא רק בין הממשלים, אלא התבטא גם בחוסר האהדה המובהק של אזרחי ישראל לנשיא האמריקני. זו הסיבה שגורמת לממשל האמריקני לדבר אל אזרחי ישראל, לא רק במקלות בדמות נאומים ביקורתיים, אלא גם בגזרים בדמות קידום הפטור מוויזות (שמי שתקע אותו עד עתה היה דווקא נתניהו, שבכהונתו כראש האופוזיציה סירב לקדם את החקיקה בנושא של שרת הפנים הקודמת איילת שקד).

ובזמן שהממשל האמריקני מבקש לבקר ביד אחת וללטף בשנייה, בממשלת הימין המלא-מלא בוחנים את הגבולות של ארה״ב. עוד טרם עזיבתו של בלינקן את האזור, החליט השר לביטחון לאומי בן גביר להציב סימני שאלה על הנכונות הישראלית לעמוד בדרישות האמריקניות, למתן חופש תנועה בישראל לאזרחים אמריקנים ממוצא פלסטיני. ההחלטתו של בן גביר מגיעה אולי כהתרסה מול האמריקנים והבהרה חד משמעית מי כאן ״בעל הבית״, אבל בפועל היא עלולה לגרום נזק כבד דווקא לאזרחי ישראל, שבשמם, לכאורה, פועל השר.

מקום לדאגה

האהדה לישראל של הממשל הנוכחי ובראש ובראשונה של הנשיא ביידן היא כנה וחזקה. לא כזו הנשענת על אינטרסים פוליטיים, שיכולה להיהרס באותה מהירות שנבנתה (כמו שקרה עם טראמפ), אלא אהדה עמוקה למדינת ישראל ולערכים שהיא מייצגת. זו אהדה ששיקפה את כל הקריירה הפוליטית של ביידן, אשר נמשכת כבר חמישה עשורים.

אבל כגודל הידידות, כך עוצמתה של הביקורת, כי היא מגיעה ממקום של דאגה כנה לערכים הדמוקרטיים המשותפים, שעל בסיסם נבנתה הברית ההיסטורית בין המדינות.

הדאגה לדמותה של ישראל ולאופיה הדמוקרטי, נובעת גם מהעובדה שרובה הגדול של יהדות ארצות הברית תומך במפלגה הדמוקרטית – רבים מהיהודים האמריקנים רואים את המאבק על דמותה של מדינת העם היהודי כמאבק על סוגיה שהיא חלק מזהותם שלהם עצמם. ובהתאם, האהדה והחיבור לישראל הם שהופכים את הביקורת לעוצמתית וברורה יותר. "נאמנים פצעי אוהב" נאמר במשלי, וכך עלינו להתייחס כאן לביקורת האמריקנית – לא לשלול ולהתעלם, אלא לנסות ולהבין את המקום ממנו היא מגיעה – מקום של דאגה לאינטרסים האמריקנים, אבל לא פחות מכך, דאגה כנה למדינת ישראל.

התעלמות מהאזהרות רק תעצים את הביקורת, ועלולה להביא לנתק מסוכן בין הממשל האמריקני לממשלת ישראל.

תחת מעקב צמוד

התקופה הקרובה תהיה תקופת מבחן ליחסים בין המדינות. לא במקרה החליט בלינקן להשאיר בארץ את ברברה ליף, עוזרת מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, ואת השליח לאזור, האדי עמר – הנוכחות שלהם בישראל היא בבחינת מסר לממשלה: אנחנו מסתכלים עלייך! על כל החלטה, על כל בנייה, על כל הריסה. בלינקן לא באמת זקוק לכך שליף ועמר יהיו נוכחים כאן, כדי לדעת מה קורה. אבל הוא צריך אותם כאן כדי להפוך את אזהרותיו למוחשיות.

בשל הצהרותיה התוקפניות, לצד ההפיכה המשטרית שהיא מקדמת, איבדה ממשלת נתניהו את שאריות האשראי שהיו לה בממשל האמריקני. לכן, גם מה שהיה מותר לממשלות קודמות, במקרה שלה יתקבל בביקורת קשה. לא צריך יהיה כבר לבנות באזור E1 כדי להסתבך עם האמריקנים. הרף יהיה נמוך הרבה יותר. ונכון לרגע זה, הממשלה דוהרת כמו רכבת ללא נהג בדרך להתנגשות חזיתית עם ממשל ביידן.

ממסיבת העיתונאים לרחוב

ואסיים בעצה-בקשה אל משתתפי המחאה הציבורית נגד ההפיכה המשטרית – ראוי שהביקורת האמריקנית שנשמעה בשתי מסיבות העיתונאים הללו תהדהד גם בקרב מובילי המחאה, כעוד הוכחה לקשר ההדוק בין מדיניות הממשלה להרס הדמוקרטיה ולמדיניות חיסול פתרון שתי המדינות. וראוי שההוכחה הזו תמצא את דרכה גם אל הססמאות ברחוב, במחאה הציבורית נגד הממשלה.

המאמר פורסם ב"ליברל", ב-2 בפברואר 2023.

הפוסט מהחדרים הסגורים – אל מסיבות העיתונאים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההתנגשות המהותית עם החוק הבינלאומי שיוצרת הממשלה החדשה היא בהפיכת הכיבוש הזמני לקבוע באופן מוצהר. למרות טענות הימין ש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", ומבלי להתכחש לקשר ההיסטורי של העם היהודי לחבלי ארץ בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, הרי שאי-אפשר להכחיש שזו גם ארצם של הפלסטינים. אלו חווים מציאות של כיבוש צבאי אלים בגדה ואפלייה בכל תחומי החיים במזרח ירושלים. בשטחי הגדה מוחל חוק שונה לפלסטינים ולמתנחלים הישראלים החיים שם, ובמזרח ירושלים התושבים הפלסטינים אינם נהנים מאזרחות, מופלים בקבלת שירותים ובהסדרת מגוריהם על-ידי הממשלה והעירייה.

זוהי מציאות שאינה מוסרית בעליל ואין לה מקבילה בשום מדינה מתוקנת. יחד עם זאת, במשך שנים הצליחה ישראל להימנע מסנקציות בינלאומיות משמעותיות בגין התנהלות זו בשל הטענה שהכיבוש הוא זמני באופיו ושידינו מושטות לפתרון של שלום עם שכנינו הפלסטינים. שתי הטענות הללו כבר מזמן אינן מחזיקות מים, אבל הן הצליחו להשיג גיבוי אמריקאי שנתמך בחוסר פעולה מצד מדינות אירופה. שילובם של אלו מנע מישראל להפוך לקורבן של סנקציות מהסוג שמוטלות כבר שמונה שנים על רוסיה בגין כיבוש חצי האי קרים וביתר שאת מאז פלישתה לדונבאס.

גם תיאוריית "צמצום הסכסוך" מבית מדרשו של ד"ר מיכה גודמן, שהפכה למדיניות בלתי רשמית של ממשלת בנט-לפיד בשל חוסר יכולתה הפוליטית לקבל החלטה בנושא, אינה אלא אשליה עצמית. כל מי שמכיר את המצב בשטחים יודע, שאי-אפשר לצמצם את הסכסוך ואי-אפשר "לנהלו". השאלה היא דיכוטומית במהותה: או שיש כיבוש או שאין כיבוש. מילים יפות לא יכולות לשנות עובדת יסוד זו. בפועל, בשנה וחצי האחרונה כשלה מדיניות "צמצום הסכסוך" בהשגת מטרותיה המוגבלות מלכתחילה – הנוכחות הצבאית הישראלית מאפשרת שגרת אלימות כלפי האוכלוסייה הפלסטינית; המתנחלים פעלו ופועלים כל העת לשם השתלטות כוחנית על שטחים פלסטינים; החוקים המפלים, המאפשרים לפנות פלסטינים מבתיהם ומקרקעותיהם בעוד ששכניהם היהודים יכולים לחיות ברווחה בבתים או על קרקע ששייכת לפלסטינים – נועדו לסכל כל פתרון של חלוקת הארץ.

מצב עניינים זה נמשך ומעמיק בכל השנים מאז 1967. למרות כל זאת, הצליחו ממשלות ישראל, כולל "ממשלת השינוי", לשכנע את העולם שהכיבוש הוא מצב זמני. הממשלה החדשה, לפי הכרזותיה ולפי נוסח ההסכמים הקואליציוניים שהקימו אותה, עומדת להפסיק את "נשף המסכות" הזה ולרסק בכך את ההגנה שאיפשרה לישראל להמשיך לתחזק את הכיבוש. מדובר בממשלה שמכריזה בריש גלי על כוונתה להמשיך לבנות התנחלויות ולהלבין אפילו את המאחזים, הנחשבים לא-חוקיים אפילו לפי החוק הישראלי ונבנו על קרקע פרטית פלסטינית. כמו כן, הממשלה החדשה מתכוונת להחליש משמעותית את עצמאות מערכת המשפט, שהיוותה מגן מפני התערבות משפטית בינלאומית וניסיונות העמדה לדין של ישראלים בחו"ל. זאת, הואיל ועצמאותה של מערכת המשפט שכנעה את המערב שיש לתת לישראל לטפל בעצמה בהפרות של זכויות אדם בשטחים.

זאת ועוד, הממשלה החדשה מתכוונת לערער את הסטטוס-קוו בהר הבית/אל-חראם א-שריף באופן שיפגע אנושות בהסכם השלום עם ירדן ויערער משמעותית את ההסכמים האחרים של ישראל עם מדינות ערביות. יש סכנה ממשית לאירועי אלימות נרחבים כתוצאה ישירה מכך. בהקשר זה חשוב לשים לב שבניגוד לטענה ש"הסכמי אברהם" הוכיחו שמדינות ערב הסוניות לא מתעניינות בכיבוש, בהצבעה האחרונה באו"ם תמכו כל מדינות ערב בהעברת הבדיקה לגבי הכיבוש אל בית הדין הבינלאומי בהאג.

מדיניות הממשלה החדשה מבטאת זלזול במשפט הבינלאומי ובנורמות העומדות בבסיסו. חשוב להבין שמדינות רבות בעולם המערבי, שאנחנו מתיימרים להיות חלק ממנו, רואות במשפט הבינלאומי תשתית למדינות החוץ שלהן ולכן מרגע שיהיה ברור שהכיבוש אינו זמני ואינו עומד בכללים המותרים לתקופת מעבר, מדיניותן כלפינו עשויה להשתנות בצורה משמעותית. ללא הווטו האמריקאי במועצת הביטחון – כבר כיום היו יכולים הפלסטינים להתקבל כמדינה חברה באו"ם. למעשה, בהיעדר המטרייה הדיפלומטית האמריקאית ישנן מעט מאד מדינות שלא יכירו במדינה פלסטינית בגבולות 67'. פתרון שתי המדינות, שהממשלה החדשה מתנערת ממנו, מקובל על-ידי כמעט כל מדינות העולם. חורגות מן השורה: איראן, ישראל ועוד מספר מדינות שאינן דמוקרטיות.

ההגנה האמריקאית ארוכת השנים שעליה אנחנו שמים את יהבנו עומדת להתערער, ובצדק. הממשל האמריקאי לא יוכל עוד להצדיק, לא פנימית – כלפי הרוב הגדול של המפלגה הדמוקרטית, ולא חיצונית – כלפי הקהילה הבינלאומית, את ההגנה שהוא מספק לכיבוש הישראלי כאשר ממשלתה בוחרת לשבור את הכלים שאיפשרו את קיומה. כבר כיום מתגברות הקריאות במפלגה הדמוקרטית להפסיק להעניק לישראל סיוע כספי ודיפלומטי. הדור החדש בקהילה היהודית אינו מכיר מציאות שבה ישראל היתה מדינה קטנה, מוקפת אויבים, שידה מושטת לשלום ושהצדיקה את ההתגייסות של הוריהם לסייע לה בכל מחיר. הדור הצעיר רואה בישראל מעצמה צבאית שאינה פעולת לסיום הסכסוך ושממשיכה לצפות לסיוע צבאי אמריקאי. הוא צודק.

ממשלות הימין-חרדים גורמות לכך שהרוב הגדול של הקהילה היהודית ושל המפלגה הדמוקרטית מתרחקים מישראל. בכך הן פוגעות לא רק בהגנה האוטומטית על ישראל, אלא גם ביכולתנו להיות הבית הלאומי של העם היהודי בתפוצות, בהתאם לייעוד הציוני. הרוב הגדול של יהודי ארה"ב ושל מצביעי המפלגה הדמוקרטית לא יוכל לאורך זמן לדבוק בשותפות עם ישראל על רקע הערכים והאינטרסים המשותפים לשתי המדינות כשהאחרונה בוחרת להתנתק מערכים אלה ולהפוך עצמה לאתנוקרטיה המבוססת על עליונות יהודית. יכולתה של ישראל להישאר במרכז הקונצנזוס הפוליטי בארה"ב כבר נפגע אנושות על-ידי ממשלות נתניהו הקודמות. אם ישראל תמשיך בכיוון אליו היא הולכת, לא ירחק היום שנישאר רק עם תמיכה של פופוליסטים טראמפיסטים ושל נוצרים אוונגליסטים המייחלים למלחמת גוג ומגוג בארמגדון (מגידו) ובה, לשיטתם, רובנו ניהרג ומי שיישאר בחיים יתנצר עם חזרתו של ישו המשיח.

שנים דובר כאן על צונאמי מדיני. העובדה שצונאמי כזה בושש מלהגיע לא אומר שהיתכנותו כיום אינה אפשרית. למי שחושבים, כמוני למשל, שככל שימשיך הכיבוש, החלום הציוני להיות הבית הלאומי הדמוקרטי של העם היהודי יילך ויעלם, התערבות חיצונית לבלימת תהליך כזה אינה בגדר חדשות רעות. לכל אלו החושבים שהשליטה הנצחית בפלסטינים אינה עולה בקנה אחד עם הערכים ההומניים והיהודיים שלנו, הורדת המסכות עשויה דווקא להועיל, בכך שהיא תציב מולנו את מחירו הברור של הכיבוש ותבהיר לכולנו שלא נוכל להיות חלק מהעולם הנאור כעם כובש. תקוותי היחידה היא שהמחיר שנשלם לא יכלול שפיכות דמים והחלשה מסוכנת של החברה הישראלית ושל הפרויקט הציוני המפואר שהקימו סבינו והורינו.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-5 בינואר 2023

הפוסט "הצונאמי המדיני" בושש להגיע. כעת היתכנותו אפשרית בהחלט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יש להבין שכלל מדינות האיחוד וגם נורווגיה מתנגדות נחרצות לטרור. מכאן שאילו מדינות אלה היו משתכנעות שמדובר בארגונים תומכי טרור, אין ספק שהיו נמנעות, על סמך מדיניותן ועל סמך חוקיהן, להפסיק את המימון שלהם. אולם הן מצפות שטענות כנגד ארגונים בהם הן תומכות יהיו מגובות בראיות והוכחות. קל וחומר כשמדובר בהחלטה כה דרמטית שפוגעת קשות בסדרת ארגוני זכויות אדם, הפועלים עשרות שנים ומוכרים לכל מי שפועל בשטחים, כמי שמנסים לייצר תנאים בסיסיים לקיום דמוקרטיה בחברה הפלסטינית.

מר בייקר, האם אתה ראית את ההוכחות? האם מישהו בציבור הישראלי ראה אותן? האם הוצגה ראיה כלשהי לטענה שלפיה ארגונים אלה, שהם ארגונים מוכרים הפועלים שנים רבות בשטחים, מממנים טרור?

גורמי המקצוע במדינות המממנות את הארגונים הללו, וגם גורמי המקצוע בארה"ב ידידתנו הגדולה והנאמנה להן הוצג המידע, הודיעו שהוא ממש לא משכנע. גוף החקירות של הנציבות (European (Anti-Fraud Office ערך חקירה יסודית במשך תשעה חודשים לפני שקבע שאין שחר לטענות נגד ארגון אל-חאק. על מה, אם כן, אתה מבסס את טענותיך, מר בייקר? כמשפטן אתה אמור לדעת שחובת ההוכחה היא על מדינת ישראל שלא עמדה בחובה הזאת.

ישראל מרימה קול זעקה כשרוסיה סוגרת את המרחב האזרחי ופוגעת בארגונים שנתמכים על ידי מדינות אחרות, כמו למשל הסוכנות היהודית. אנחנו מתרעמים ובצדק כשאנחנו שומעים איך רבות מהמדינות האוטוריטריות מסביבנו פוגעות בחברה האזרחית ומתגאים שאצלנו זה לא יכול לקרות. ובכן זה יכול וזה קורה והגיע הזמן שנביט במראה.

בהיעדר הוכחות, מה שנותר הוא שבמו ידינו אנחנו מונעים את פעולת החברה האזרחית הפלסטינית, במהלך שיאה למדינות טוטליטריות ולא לדמוקרטיה. פעולה זו, בלא הצגת בסיס עובדתי משכנע, עומדת בסתירה משוועת לטענה של ישראל שהיא "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון".

האשמת הנורווגים בכך שהם פוגעים בהסכמי אוסלו שעליהם הם מתגאים – מדהימה במיוחד. בחינה משפטית באשר לפגיעה בתהליך אוסלו, שהיה אמור להוביל להסדר קבע לאחר 5 שנים – במהלכן היו אמורים לעבור לאחריות הרשות הפלסטיניות רוב שטחי שטח C – מעלה שישראל היא הפוגעת בפועל בתהליך אוסלו.

הסכמי הביניים, שנחתמו כחלק מתהליך אוסלו, הפכו בידי ישראל למכשיר להמשך הכיבוש תוך הרחבת ההתנחלויות, באופן שרחוק ב-180 מעלות מכוונת ההסכמים שנורווגיה סייעה בחתימתם.

מתהליך היפרדות בין שני העמים ויצירת שתי ישויות מדיניות שחיות זו לצד זו – נותר בעיקר כיבוש מתמשך. הרשות הפלסטינית משתפת פעולה בפעילות ישראל נגד טרור פלסטיני ובהיעדר אופק מדיני ואפילו לא מו"מ מדיני – ישראל ממשיכה להחליש אותה ובכך לחזק את הכוחות הקיצוניים.

הלכה למעשה – מדינת ישראל נהנית מחוסר האחריות על ניהול חיי הערים הפלסטיניות, אבל ממשיכה להגביל את תנועתם של הפלסטינים, מייצרת תשתית תחבורתית נפרדת וחלוקת משאבים, בראש ובראשונה משאבי קרקע ומים לטובת ההתנחלויות, תוך אפלייה בוטה של התושבים הפלסטינים.

זאת לא הייתה המציאות אליה כיוונו חותמי הסכמי אוסלו ובוודאי לא הנורווגים. דרושה מידה רבה של חוצפה לבוא בטענות כנגד הנורווגים על מהלך שעשו לטובת שני העמים החיים פה, כן – גם לטובת מדינת ישראל. אף נורווגי לא יסבול מהסכסוך הישראלי פלסטיני אלא הישראלים והפלסטינים עצמם. תקיפת מדינה רחוקה כנורווגיה, שהתגייסה לטובת קידום ההסדר הישראלי פלסטיני, היא מעשה של כפיות טובה. כדאי להבין שהסיוע הנורווגי לפלסטינים הוא אינטרס ישראלי וכך גם הכוונה שלהם לסייע בהקמת מדינה פלסטינית.

השימוש שעושה עורך הדין אלן בייקר בטיעונים משפטיים כנגד הפלסטינים והמדינות האירופאיות שתומכות בהן דומה לשימוש שנעשה בחוק האמריקאי נגד השחורים בתקופת חוקי ג'ים קרואו.

• אכן, לפי החוק הישראלי יכולים יהודים להתגורר בבתים שהיו בבעלות ערבית בירושלים בעוד שערבים מפונים מבתיהם אם נמצא שלפני 1948 הבתים היו בבעלות יהודית.
• כך, לפי החוק הישראלי אפשר להכריז על שטח אש באופן שרירותי ולסלק משפחות של פלסטינים שחיות שם ולאחר מכן ליישב שם מתנחלים.
• אפשר גם להכריז על גנים לאומיים בשטחים על מנת למנוע מפלסטינים להתגורר באזורים הללו ולעבד את אדמתם.

ועוד ועוד פעולות שמכוונות כולן להשתלטות על הקרקע בשטחי יהודה ושומרון ולסכל בכך את הפתרון אליו כוונו מחוללי אוסלו. כך ישראל מבקשת לנכס לעצמה את יתרונות הסכם אוסלו ולהתנכר לכוונתו, לרוחו ולכוונת מחולליו – ונורווגיה בראשם.

ובכן יש כאן בהחלט סיפור על צביעות, אבל היא אינה של הנורווגים והמדינות של האיחוד האירופאי אלא של ישראל ושל סוכני ההסברה המשפטית שלה כמו אלן בייקר, שעליהם נאמר:

"עושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כב, עמוד ב).

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-8 באוגוסט 2022

הפוסט ובכן, מי הוא הצבוע? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשל ביידן נמנע מלהקדיש עדיפות גבוהה למזרח התיכון מאז כניסתו לתפקיד. הסיבות היו ברורות, בתחילת כהונתו של ממשל ביידן ארה"ב לא נזקקה לעתודות האנרגיה מהמפרץ הערבי/פרסי כבעבר, משום שהפכה בעצמה ליצואנית אנרגיה ושאפה להיגמל מאנרגיה מזהמת שמקורה בנפט וגז.

בנוסף, ההתערבויות הצבאיות של ארה"ב במזה"ת בעשרות השנים האחרונות הסתיימו במפח נפש. המלחמה בעירק רק חיזקה את האיראנים שהפכו את עירק למדינת חסות מצד אחד ויצרה ריק שלתוכו נכנסו ארגונים סונים קיצוניים כמו דאע"ש. גם "ההובלה מאחור" בלוב לא הניבה תוצאות והפכה את לוב למדינה לא יציבה. כשלה גם ההשקעה האדירה באפגניסטן, שהניסיונות להפוך אותה לדמוקרטיה לא הועילו והנסיגה ממנה הצטלמה רע מאד.

בנושא האיראני הממשל היה נחוש, בצדק, לחזור להסכם ה-JCPOA בכדי לעצור את ההתקדמות האיראנית להעשרה ברמות של גרעין צבאי מאז שדונלד טראמפ הפר את ההסכם. אך האיראנים, כצד שעמד בהסכם המקורי, העלו את המחיר הנדרש ואת הערבויות לכך שארה"ב לא תפרוש שוב ולא נמצאה פשרה.

בנושא הפלסטיני ביידן אכן מאמין בפתרון שתי המדינות, אך לא ראה אפשרות לממשו כאשר בישראל יש ממשלה שאינה מסוגלת להתקדם וברש"פ מנהיגות שאיבדה את הלגיטימציה שלה. בשל העדיפות הנמוכה למזרח התיכון לקח כל כך הרבה זמן למנות שגריר בישראל ועוזרת מזכירת המדינה לענייני המזה"ת נכנסה לתפקיד רק לפני שבועיים, לאחר שסוף סוף אושרה בסנאט.

שני גורמים החזירו את המזרח התיכון לסדר העדיפויות האמריקאי, כפי שמבטא גם הביקור המתוכנן של הנשיא ביידן בישראל ברשות הפלסטינית ובסעודיה.

1.

גורם אחד הוא המלחמה באוקראינה, שהפכה את משאבי האנרגיה במזרח התיכון לנחוצים שוב. זאת כדי לאפשר לשמור את המחויבות האירופאית לסנקציות על רוסיה ובשל התרומה המשמעותית של עליית מחירי הנפט לאינפלציה ולבעיות הכלכליות בארה"ב שגרמה מגפת הקורונה.

המלחמה באוקראינה הפכה את ביידן ממנהיג מוחלש בזירה הפנימית, שאינו מסוגל להעביר יותר רפורמות בקונגרס, למנהיג שמצליח להוביל את נאט"ו ולהחליש את רוסיה.

אחרי שנים שנאט"ו איבדה את ייעודה, המלחמה באוקראינה גרמה לשוודיה ופינלנד להצטרף לברית ולגרמניה להעלות את הוצאות הביטחון שלה תחת ממשלת שמאל באופן שהשמרנים אף פעם לא הצליחו.

הביקור האחרון של ביידן ביפן ובקוריאה, בו גם מינף את תחושת העוצמה המערבית למסר תקיף לסין בכל הקשור לטיוואן הראה, שמדיניות חוץ היא המקום בו ביידן יכול להשיג הצלחות. זאת בניגוד לזירה הפנימית, בה אין לו אפילו יכולת להשיג את תמיכת כל חברי מפלגתו, שמחזיקה רוב קטן מאד בסנאט.

2.

הגורם השני לביקור הוא אכן בחירות האמצע לבית הנבחרים ולשליש מהמושבים בסנאט. הסקרים מנבאים כישלון של הדמוקרטים לשמור על הרוב הקטן שלהם. ביקור בישראל תמיד מסייע בפוליטיקה האמריקאית, אפילו אם מדובר במצב בו הממשלה שיפגוש כאן עלולה להיות ממשלת מעבר.

בנוסף לכך, אמור הביקור בישראל להכשיר את הצורך להיפגש עם MBS (יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן) שנתפס במפלגה הדמוקרטית בארה"ב כרוצח בעקבות פרשת רצח העיתונאי ג'מאל חשוקג'י, ותפיסת סעודיה בכלל כמדינה בעייתית מבחינת זכויות אדם.

הצדקת הביקור בסעודיה לפי דוברי הממשל הוא לחזק את בטחונה של ישראל ולייצר חזית אזורית למול איראן, לאור הכשלון עד כה לחזור להסכם הגרעין.

בימין האמריקאי והישראלי יש שביעות רצון מכך שממשל ביידן מתגייס לחזק את תהליך הנורמליזציה עם מדינות ערב, ותקווה שגם יחזק את הגישה שישראל יכולה לנרמל את מעמדה באזור גם ללא פריצת דרך בהקשר הפלסטיני.

כך גם פירשו את הסכמי אברהם, למרות הטענה של האמירתים שההסכמים מנעו את הסיפוח שתכנן נתניהו, בניסיונו לממש את מה שהיה לו נוח בתכנית טראמפ, כלומר סיפוח כן – מדינה פלסטינית לא.

ביידן אכן רוצה בטובתה של ישראל, אבל חשוב להבהיר לו שהזנחת הנושא הפלסטיני מסוכנת לישראל אין ספור יותר מהאיומים הצבאיים שהפוליטיקאים והתקשורת שלנו כל כך אוהבים לעסוק בהם.

ישראל היא מעצמה צבאית שיכולה להתמודד עם כל האיומים נגדה הרבה יותר טוב מהאיום על זהותה, על מוסריותה ועל עתיד הציונות, שבהמשך הסטטוס קוו.

לפי מקורות חוץ לישראל יש יכולות להתמודד גם עם גרעין איראני, אם כי ברור שעדיף פתרון דיפלומטי ממלחמה עם איראן. יש לנצל את ההזדמנות שהמזרח התיכון חזר לסדר עדיפויות גבוה אצל ממשל ביידן כדי לייצר אופק מדיני שימנע מאתנו להגיע לקטסטרופה דו-לאומית בה נהיה מיעוט במדינה ערבית, או מיעוט יהודי השולט ברוב ערבי באמצעים שאינם דמוקרטיים.

רוב הישראלים מעדיפים את פתרון שתי המדינות, אך אינם חושבים שהוא בר-השגה. אם ביידן מעוניין לסייע לישראל וגם לתת לערב הסעודית הישג תמורת הורדת מחירי הנפט, עליו להכריז על קבלת הפרמטרים של היוזמה הערבית מ-2002, שהחלה כיוזמה סעודית, ושמלך סעודיה וגם שאר מנהיגי ערב כולל מצרים וירדן מחויבים לה.

כזכור היוזמה המקורית שופרה במפגש שרי החוץ של הליגה הערבית בלחצו של מזכיר המדינה האמריקאי דאז ג'ון קרי. היוזמה המעודכנת כוללת גם את עקרון חילופי השטחים, שיכול להשאיר בבתיהם את הרוב הגדול של המתנחלים.

הכרה אמריקאית בפרמטרים של היוזמה הערבית כבסיס למו"מ יכולה להתניע יוזמה בינלאומית שתקדם את הקונצנזוס שכבר קיים בקהילה הבינלאומית לגבי הסדר אפשרי.

למעט ממשלות ישראל, איראן ואולי גם ממשלת הונגריה, ישנה הסכמה בינלאומית שההסדר צריך להיות סביב גבולות 67' עם חילופי שטחים, שצריכה להיות בירה פלסטינית במזרח ירושלים ושנושא הפליטים צריך להיפתר באופן צודק ומוסכם (כלומר לישראל יש זכות וטו על כמות הפליטים שיחזרו כפי שגם הסכימו בזמנו אולמרט ואבו מאזן).

אופק מדיני שכזה יכול להשפיע לחיזוק הפיכת התמיכה בישראל בפתרון שתי המדינות למציאות פוליטית, וכך יסייע לעתידה של מדינת ישראל והחזון הציוני לא פחות מהברית האזורית נגד איראן.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-4 ביולי 2022

הפוסט ביקור ביידן חייב לסייע ביצירת אופק מדיני בסוגיה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראיתי את  J Street כפלטפורמה הכרחית לקשר ושמירת האיכפתיות של יהודים ליברלים שדעתם לגבי ישראל היא אמביוולנטית בשל מדיניות הממשלה הימנית שלנו והמשך הכיבוש שמתסכל אותם. הכרתי יהודים רבים שאכפת להם מאוד מישראל, למרות שהם חשו ניתוק אידיאולוגי מממשלתה. בעיניהם, תמיכה עיוורת של ארגונים יהודיים בממשלת ישראל, במנותק מעמדותיה, הייתה מתסכלת ומגבילה.

שימור הקשר שלהם עם ישראל נעשה קשה יותר ויותר כשהם צפו במגמה של ממשלת ישראל להתרחק מהערכים שלהם. רבים הרגישו שהם לא יכולים לשכנע את ילדיהם לאהוב את ישראל כפי שהם אהבו.

טענתי בפני השגרירות שלנו בוושינגטון ומחלקת צפון אמריקה, שבסיסה בירושלים, שהארגון החדש הוא עשוי להוות הזדמנות מצוינת לישראל וכי יש לחבק אותו, כדי למנוע מיהודים ליברלים להיגרר לאדישות לגבי ישראל או אפילו למחוזות אנטי ציוניים. תגובת השגרירות והמטה הייתה שלילית מאוד. הם חששו ש-J Street יפגע במונופול של אייפא"ק, שאותו הם תפסו כמרכיב קריטי בביטחון הלאומי של ישראל.

צפיתי בתסכול בהידרדרות היחסים בין ישראל לארה"ב בתקופת ממשל אובמה.  גם אישית היה לי קשה לייצג את סדר היום החדש של מדיניות החוץ של הממשלה. בניסיון להשפיע על המערכת מבפנים, שלחתי מברק פנימי המבקר את האופן שבו ממשלתנו מתנהלת מול ממשל אובמה. כשהמברק הודלף לתקשורת הישראלית, נקראתי לירושלים בהנחיית שר החוץ לשיחת נזיפה עם מנכ"ל המשרד.

לאחר שהשלמתי ​​את שארית כהונתי כקונסול כללי, התכוננתי לפרידה מחברים וזיכרונות רבים. הפדרציה היהודית של בוסטון CJP ערכה עבורי אירוע פרידה, וביקשתי שהאירוע יכלול את כל הארגונים שאיתם עבדתי. לאחר ששמעתי על התנגדות לשלב באירוע את J Street והקרן החדשה לישראל, הבהרתי שלא אשתתף אם הם יסרבו לכלול את ההיבט החשוב הזה בעבודתי. בסופו של דבר האירוע התקיים עם ארגונים מכל הקשת הפוליטית.

חזרתי ארצה מדוכא, בידיעה שלא מחכה לי תפקיד משמעותי במשרד החוץ לאחר הסכסוך הגלוי שלי עם שר החוץ. התחלתי גם להפנים שאני לא יכול להמשיך לשרת כעובד מדינה צייתן בממשלה שלדעתי מובילה את ישראל לכיוון הלא נכון.

חזרתי ליחידה לתכנון מדיני במשרד החוץ. לאחר תקופה קצרה של ניסיון לחולל שינוי מבפנים, הבנתי שאף אחד אינו מקשיב לי או קורא את הצעותיי. אבל בדיוק בנקודה בה כמעט התייאשתי, חיי השתנו, כאשר הוצע לי להתמודד על תפקיד היועץ למדיניות חוץ של הנשיא פרס.

כאן חשוב לציין, שהוצבתי בלשכת פרס בתחילת דרכי כדיפלומט עוד כשהיה שר החוץ והייתה בינינו הכרות קודמת. לשמחתי קיבלתי את התפקיד וחזרתי לעמדת השפעה מלאה בתחושת סיפוק. אני מאמין שעזרתי לפרס לתקן חלק מהנזק שנתניהו גרם ליחסי ישראל עם ארה"ב.

השתתפתי בפגישות רבות בין פרס לנשיא אובמה, שהאינטלקט שלו ואופיו הרשימו אותי מאד. הרגשתי שלמרות שהוא תומך גדול של ישראל, קשה לישראלים להשתכנע בידידות שלו. אצל חלקם זה היה בשל צבע עורו והשם האמצעי שלו, "חוסיין", שהודגש כמובן בידי יריביו הפוליטיים עם יותר מקורטוב של גזענות.

בנוסף לכך, אובמה היה באופיו מאוד אקדמי ורציונלי, ודבר זה לא תמיד הועיל לחיבור עם ישראלים, שציפו לחיבוק רגשי יותר מצד נשיאים אמריקאים. ישראלים רבים פירשו בטעות את הביקור הראשון שלו בקהיר ולא בישראל כבחירה בצד הערבי. הן בישראל והן בארה"ב הוא הותקף באכזריות על ידי הימין והוצג על ידם כאויב של ישראל וזאת על מנת לשרת מטרות פוליטיות של הימין.

מול מגמות אלה פרס ניסה ככל יכולתו לשמור על היחסים עם ממשל אובמה, עם המפלגה הדמוקרטית ועם הקהילה היהודית הלא-אורתודוקסית שנתניהו נטש, וכמובן שעשיתי כמיטב יכולתי לסייע בידו בכך.

הרגע שהיווה קו פרשת מים בהקשר זה היה כשנתניהו החליט לתקוף את הנושא המרכזי בסדר העדיפויות של ממשל אובמה, על ידי קבלת הזמנה מההנהגה הרפובליקנית בקונגרס לנאום במושב משותף נגד ההסכם של המעצמות עם איראן (JCPOA).

מובן כי זכותו של נתניהו להתנגד למה שנתפס בעיניו כסותר את האינטרס הישראלי, אך הייתי משוכנע שלא כך מנהלים ויכוח עם מנהיג של האומה הידידותית ביותר לישראל והמעצמה העולמית המרכזית. נאום פומבי בקונגרס האמריקאי, נגד הנשיא, הוא פגיעה והשפלה פומבית, ובחירה בעימות גלוי שישראל רק תפסיד ממנו.

ההערכה שלי לגבי ההסכם הייתה, שלמרות שאינו מושלם, הוא מהווה את האלטרנטיבה הזמינה הטובה ביותר למניעת פיתוח נשק להשמדה המונית על ידי איראן. ללא קשר להערכתי, הרגשתי שהתנגדות פומבית לנשיא בדרך בה נעשתה, תהיה טעות עצומה ודרך בלתי אחראית לנהל אי הסכמה עם בעל הברית החשוב ביותר שלנו. אמרתי לחבריי ב-AIPAC ובפדרציה היהודית של בוסטון שלדעתי התקרית הזו תסמן נקודת שפל בהיסטוריה של יחסי ישראל עם ארה"ב.

כשטראמפ נבחר, נתניהו מצא בבית הלבן שותף לפירוק הדו-מפלגתיות. הסימביוזה ביניהם גרמה נזק עצום ליחסי ישראל-ארה"ב בטווח הארוך. רוב הדמוקרטים והיהודים ראו בטראמפ את האנטיתזה לכל מה שהם מאמינים בו. הבוז שהפגין כלפי נשים, מהגרים ואנשים עם מוגבלויות, כמו גם תמיכתו הבלתי מוסווית בארגוני "עליונות לבנה" גזעניים, נחשבו כבלתי נסבלים בליברליזם היהודי.

רוב הקהילה היהודית האמריקאית מצפה מהנשיא שלהם לעזור לסיים את הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, ולא להנציח אותו במסווה של "תכנית שלום" חד צדדית.

יתרה מכך, תמיכתו כביכול של טראמפ בישראל לא נתפסה בעיניהם כאמיתית. אמריקאים ליברלים ורוב הקהילה היהודית ראו בברית בינו לראש הממשלה בנימין נתניהו – כמו גם בבריתותיהם עם מנהיגי ימין פופוליסטים אחרים כמו ויקטור אורבן ההונגרי, ז'איר בולסונרו מברזיל ורודריגו דוטרטה מהפיליפינים – כקשר המונע על ידי מניעים אפלים כמו שנאת זרים ורצון משותף לפגוע במוסדות ליברליים במדינותיהם.

נשיאות טראמפ עזרה לי להבין, שהיחסים בין ישראל לארה"ב, שעבדתי קשה על מנת לחזקם, לא היו מטרה ראויה כשלעצמה אם היא מייצרת נזק לישראל. התברר לי שהמנטרה no daylight בין ישראל לארה"ב (כלומר שלא יהיו פערים בגישתן של שתי המדינות) הפכה למכשיר בידי ישראל למנוע מארה"ב להנהיג כל יוזמה משמעותית לפתור את הסכסוך הישראלי–פלסטיני ולהנציח את הסטטוס קוו, שמסכן את עתידה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי, וכבר כיום פוגע בנו חמורות מבחינה מוסרית.

הבנתי שיותר מדי תומכים מוצהרים למען ישראל בארה"ב עבדו במרץ, ברובם הגדול מכוונות טובות ולא במודע, כדי לסיים את אותו חלום של הציונות שניסחו מייסדיה של ישראל במגילת העצמאות הישראלית.

בינואר 2021, ג'ו ביידן הפך לנשיא ארה"ב. זמן קצר לאחר מכן החליפה קואליציית שינוי את ממשלת נתניהו. ההנהגה החדשה הזו מראה סימנים מבטיחים לעידן חדש ביחסי ארה"ב לישראל.

ממשלת ישראל החדשה מנסה לשקם את היחסים עם המפלגה הדמוקרטית ועם הקהילה היהודית האמריקאית. למרות זאת, תהיה הגישה החדשה מרעננת ככל שתהיה, ממשל ביידן וגם ממשלת השינוי בישראל אינם מפגינים תחושת דחיפות לפתור את הסכסוך ולסיים את הכיבוש.

ההבנה הזו הובילה אותי להיענות להצעה להיות מנכ"ל J Street Israel. הארגון כבר אינו הסטארט-אפ שהכרתי כשהוקם ב-2007 והפך למוסד משמעותי בקהילה היהודית ובפוליטיקה האמריקאית. כזה שממשיך להתפתח בגודלו ובהשפעתו.

בתפקידי ב-J street יש לי הזכות לעסוק בשני האתגרים החשובים ביותר לישראל: קידום פתרון שתי מדינות לשני עמים וחיבור מחודש עם יהדות ארה"ב.

כיום אני מבין שהאינטרס הציוני הוא שיחסי ישראל עם ארה"ב ישרתו את שתי המטרות הללו ושקידום שתי המטרות הללו יחזק את היחסים בין שתי המדינות וימנע קרע בין ישראל לקהילה היהודית בארה"ב.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-16 באפריל 2022

הפוסט תובנות מהמסע האמריקאי שלי-פרק רביעי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בסופו של דבר, קיבלתי את המינוי לתפקיד הקונסול הכללי בניו אינגלנד והגעתי לארה"ב בפעם החמישית לקונסוליה בבוסטון ולביתנו בברוקליין בקיץ 2006, בדיוק כשהסתיימה מלחמת לבנון השנייה. תחום האחריות שלי כלל את מסצ'וסטס, מיין, ורמונט, ניו המפשייר ורוד איילנד. התפקיד היה נפלא ועלה על כל ציפיותיי. שירתתי בגאווה רבה כקונסול כללי של ישראל ב-Red Sox Nation. האהבה הנרכשת שלי לבייסבול הגיעה בסופו של דבר לשיאה כשפעמיים הוזמנתי למחווה המכובדת של זריקת הכדור הראשון במשחק של הרד סוקס בפנווי פארק, רגעים שאוקיר עד סוף חיי.

במהלך תקופתי כקונסול כללי, הבנתי יותר ויותר כיצד הממשלה שלי והארגונים היהודיים המרכזיים משתמשים בהשפעתם על הפוליטיקה האמריקאית בצורה שמונעת כל יוזמה מנהיגותית אמריקאית לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני. צפיתי בדאגה באופן שבו יהודים צעירים מתרחקים מישראל, בהרגישם שהממסד היהודי מתעלם מהם וכן משום שחסרה להם מסגרת לקשר עם ישראל, שתוכל להכיל את הביקורת שלהם על הכיבוש ועל מדיניות ממשלות ישראל בנושאים אחרים.

המשכתי להשתתף בוועידות איפא"ק בוושינגטון, ואני זוכר שראיתי את השינוי המתמשך באופיו של הקהל, שלא ייצג עוד את הקהילה היהודית שהכרתי.  במקום זאת, רוב המשתתפים שראיתי שם היו שמרנים ואורתודוקסים באופן שאינו פרופורציונלי לייצוגם בקרב יהודי ארה"ב.

אני זוכר את ההלם שלי במהלך ועידה אחת, כאשר רוב מכריע של משתתפים באחד האירועים דיווחו שהמקור העיקרי שלהם למידע על המתרחש בעולם הוא FOX News. לאחר הוועידה ההיא, הבנתי את המציאות המטרידה, לפיה איפא"ק כבר לא מייצג באופן נרחב את הקהילה היהודית האמריקאית. רוב יהודי ארצות הברית חסרו ייצוג ממסדי והיה צורך חיוני לאפשר מרחב בו יוכלו לבטא את תפיסותיהם הליברליות ביחס לישראל, גם אם גלומה בה ביקורת על מדיניותה.

בעת שייצגתי את ישראל בבוסטון, התחלפו ממשלות בישראל. נתניהו החליף את אולמרט כראש ממשלה ואת ציפי לבני, שרת החוץ ששלחה אותי לבוסטון, החליף אביגדור ליברמן. העבודה שלי כנציג המדינה שלי הפכה מאתגרת הרבה יותר.

ראיתי את האופן שבו הממשלה החדשה הרסה במודע את הגישה הדו-מפלגתית של ישראל לפוליטיקה האמריקאית, זנחה את המפלגה הדמוקרטית ושמה את כל יהבה על המפלגה הרפובליקאית.

יתרה מכך, למרבה האבסורד ובניגוד לייעוד מדינת הלאום של העם היהודי, ממשלת נתניהו החלה להעדיף את היחסים עם נוצרים אוונגליסטים על פני הקהילה היהודית מכיוון שהם היו כוח רב עוצמה להבטיח את תמיכת ארה"ב במדיניות הממשלה החדשה.

הרגשתי את השינוי בכל 3 מרכיבי ה-VIP של היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב.

ערכים

המגמות בארצות הברית ובישראל הולכות בכוונים מנוגדים: בארצות הברית – שיעורם באוכלוסייה של המיעוטים, שמאמצים ערכים פרוגרסיביים ומהווים את התומכים המרכזיים במפלגה הדמוקרטית, הולך וגדל. ארה"ב כבר לא נשלטת על ידי "WASPs" (לבנים, אנגלוסקסים, פרוטסטנטים). בבית המשפט העליון האמריקני אין אפילו שופט פרוטסטנטי אחד (7 קתולים ו-2 יהודים).

בישראל, לעומת זאת, השינויים הדמוגרפיים מובילים בכיוון ההפוך. הברית בין דתיים וחרדים לבין הימין הפוליטי ושיעור הילודה החרדית הגבוהה, מושכים, בין היתר, את המדינה לחיזוק משמעותי של הימין הפוליטי. כתוצאה מכך ישראל הולכת ונוטשת בשנים האחרונות את הערכים הליברלים המשותפים להכרזת העצמאות של שתי המדינות.

אינטרסים

משלל סיבות – ארה"ב מאבדת עניין במזרח התיכון. ארה"ב כבר אינה תלויה במשאבי שבאנרגיה מהמפרץ הערבי/הפרסי, והיא הפכה ליצואנית אנרגיה בעצמה. כל ההתערבויות הצבאיות הגדולות של ארצות הברית בשני העשורים האחרונים במזרח התיכון הוכחו ככישלונות – ללכת עד הסוף בעיראק ואפגניסטן, "להוביל מאחור" בלוב, ולהישאר בצד בסוריה.

ארצות הברית מפנה מבטה לזירות אחרות: "התפנית לאסיה" של ממשל אובמה לא היה גחמה, אלא שינוי אמיתי בעמדה האסטרטגית של ארה"ב עקב תחרות מעצמות על עם סין וחשיבותן של כלכלות אסיה.

עבור ישראל, השינוי הזה בסדר העדיפויות האסטרטגי האמריקאי מעורר דאגה רבה. אנחנו יכולים כבר לראות את הסדר החדש בסוריה שמתעצב על ידי רוסיה, טורקיה ואיראן, כאשר ארה"ב ויתרה על עמדת השפעה. כל השחקנים מבחינים היטב בהיעדרה של ארה"ב מהאזור וכתוצאה ישירה מכך – גם ישראל מחזיקה בהרבה פחות מנופים.

במקביל, ישראל הופכת לקורבן של התחרות בין ארה"ב לסין על הדומיננטיות העולמית ועליה לבחור בין השניים, בניגוד לאינטרסים שלה, תוך ניסיון לשמור על קשרים מסחריים עם שתיהן. לאחר שהשקעות סיניות יקרות בפרויקטים של תשתית וטכנולוגיה ישראליים הובילו לביקורת מצד הממשל האמריקאי, ישראל נזהרת כיום שבעתיים בקידום מיזמים כלכליים גדולים מול סין.

פוליטיקה

ישראל הפכה לנושא המצוי במחלוקת מפלגתית בפוליטיקה האמריקאית. חלקים גדולים של המפלגה הדמוקרטית חשו שישראל קשרה את גורלה עם הרפובליקנים (תפיסה שמבוססת מאוד על המציאות בתקופת נתניהו) וזנחה למעשה את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית.

התרחקות ישראל מהמפלגה הדמוקרטית משפיעה, מאפשרת ומאיצה את מגמות ההתרחקות של ליברלים פרוגרסיביים מישראל. מגמות אלה מתחילות לבוא לידי ביטוי בקונגרס. ביקורת חסרת תקדים על ישראל וקריאות להתנות את סיוע החוץ לישראל הופיעו גם בקמפיינים למועמדות הדמוקרטית לנשיאות. תגובת היתר הישראלית ל  BDS, כולל קידום חקיקה שאוסרת על החרמת מוצרים, מרחיקה עוד יותר את הפרוגרסיביים שעבורם חופש הביטוי הוא ערך קדוש.

חשוב לזכור שישראל זנחה מפלגה דמוקרטית שבמגמת צמיחה, גם אם זה עדיין לא בא לידי ביטוי מובהק בתוצאות הבחירות. זאת משום שהמערכת הפוליטית האמריקאית מוטה מאד לטובת הרפובליקנים.

למדינות קטנות, שרובן רפובליקניות יש אותו מספר של סנטורים כמו מדינות גדולות כקליפורניה או ניו יורק. כך נוצר גם העיוות בין האלקטורל קולג' להצבעה הכללית, שבה היה יתרון גדול להילרי קלינטון כשהפסידה לטראמפ ויתרון הרבה יותר גדול לביידן מאשר באלקטורל קולג'. למרות העיוות שתואר לעיל, המגמה הזאת בסופו של דבר תביא עצמה לביטוי אלקטורלי ובוודאי שהפיכתה של טקסס למדינה "כחולה" בשלב כלשהוא בשל הגידול במהגרים המקסיקנים תהיה game changer.

נדהמתי מכמה מהר נטשה ממשלת נתניהו את התמיכה הדו-מפלגתית שתמיד ניסינו לשמר מתוך הבנה שיש לכך משמעות פוליטית וחברתית עמוקה ולא רק קוניוקטורלית.

אני זוכר איך סירבתי שוב ושוב כקונסול כללי להשתתף באירועי התרמה למועמדים. כשהמועמד הדמוקרטי לנשיאות דאז, ברק אובמה, הגיע לבוסטון, חבר משותף קרוב, אלן סלומונט, ארגן לי פגישה איתו, ואני התעקשתי שהפגישה תתקיים מחוץ לאירוע. כאשר התבקשתי על ידי הסנאטור ג'ון מקיין לפגוש אותו בניו המפשייר כשקיים שם את מסע הבחירות כמועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות, התעקשתי שהפגישה שלנו לא תשמש למטרות קמפיין.

אכן ייחסתי חשיבות מקצועית רבה ואף היה לי עניין אישי גדול להכיר את כל המועמדים משתי המפלגות, אבל תמיד ידעתי שאסור לנו "לקחת צד" – בוודאי לא מופגן.

המאמר פורסם ב״זמן״, ב-9 באפריל 2022

הפוסט תובנות מהמסע האמריקאי שלי-פרק שלישי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני מאמין כי באמצעות חתירה משותפת לשלום, צדק ודמוקרטיה, ניתן לשקם את מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל ובין ישראל לקהילה היהודית האמריקאית ככוח חיובי רב עוצמה.

הגעתי לארצות הברית בפעם הראשונה בשנת 1986 לאחר 10 חודשים של טיול תרמילאים בדרום אמריקה. התאהבתי מיד בניו יורק והבנתי מדוע ארה"ב נחשבה בעיני היהודים ל"די גאלדענע מדינה" (מדינת הזהב ביידיש).

כקיבוצניק עם חינוך סוציאליסטי ו-5 שנים בצבא, ארה"ב הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם המושגים של קפיטליזם ויוזמה חופשית. נחשפתי לליברטריאניזם על ידי הספרים של איין ראנד ותרבות האינדיבידואליזם שראיתי ברחובות ניו יורק. זה היה ניגוד מוחלט לכל מה שהכרתי בישראל (ספוילר – לא הפכתי לליברטריאני).

עבדתי קשה בחברת הובלה בניסיון לחסוך כסף, מתוך ידיעה שלא אחזור לקיבוץ ואצטרך לשלם בעצמי על השכלה גבוהה. בימים בהם לא עבדתי בהעברת רהיטים פקדתי את מרכזי התרבות של העיר כדי ללמוד עוד על אמריקה.

הפעם השנייה שלי בארה"ב הייתה בשנת 1990, כשאשתי רונית התקבלה לתואר שני בחינוך במחול באוניברסיטת קולומביה. כל כך שמחתי לקבל הזדמנות נוספת לגור בניו יורק.

ניצלנו כל דקה של זמן פנוי כדי לצרוך תרבות אמריקאית. שמענו תרבות אמריקאית במועדוני הג'אז של ניו יורק – בלו נוט, ווילג' ואנגארד, סוויט באזיל, פאט טיוזדייז ועוד רבים אחרים. קראנו תרבות ב-Village Voice, הקשבנו לקונצרטים ואופרות בקרנגי הול ובמטרופוליטן אופרה עם כרטיסים זולים בעמידה. צפינו בלהקות המחול המודרני הטובות בעולם כסדרנים מתנדבים בתיאטרון ג'ויס. נחשפנו לאומנות פלסטית במוזיאונים ובגלריות המדהימים של העיר. כשהבת שלנו מאיה נולדה כאזרחית אמריקאית, האטנו קצת אבל עדיין נהנינו מהעיר ככל שיכולנו.

התשוקה שלי לספורט הייתה תמיד אמצעי יעיל במיוחד לחיבור עם אנשים. עוד בישראל הייתי אוהד NBA מושבע, והתחברתי לכדורגל האמריקאי של ה-NFL והמכללות מיד כשהגעתי לארה"ב, אך לעומת זאת, לא התחברתי לבייסבול. לא הבנתי את קסמו של הספורט הפופולרי כל כך בארה"ב. מטאפורות הבייסבול התכופות ששמעתי מפוליטיקאים אמריקאים הפכו את הבנת המשחק לצורך הכרחי עבורי כדי להבין טוב יותר את התרבות האמריקאית.

בשנת 1997, הגעתי בפעם השלישית לארה"ב לתפקידי הראשון בחו"ל כדיפלומט המוצב בשגרירות ישראל בוושינגטון. שם, בבירת העולם החופשי, נחשפתי לרזי הפוליטיקה והדיפלומטיה האמריקאית וספגתי ידע רב מאוד מדי יום.

נדהמתי מהאפשרויות של ישראל לקדם את האינטרסים שלה כבעלת ברית של האומה המשפיעה ביותר בעולם. העוצמה שהפעילו ארגונים פרו-ישראליים והגישה שהייתה לנו הדיפלומטים הישראלים לקונגרס ולממשל הרשימו אותי. בכנס AIPAC הראשון שלי ראיתי איך דיפלומטים משגרירויות אחרות צפו בקנאה בנבחרי הציבור האמריקאי מתחרים ביניהם מי יפגין קירבה רבה יותר לישראל.

בניסיון שלי באותה עת להבין את המרכיבים הבסיסיים של מערכת היחסים הייחודית בין ישראל לארה"ב שהייתי עד לה ממקור ראשון, ארגנתי אותם בראשי סביב שלושה מרכיבים עיקריים שכיניתי בקיצור:

"VIP – (Values, Interests, Politics)"

הערכים העומדים בבסיס היחסים בין ישראל לארה"ב

הפוריטנים הפרוטסטנטים שהגיעו לראשונה לפלימות' רוק על גבי המייפלאוור בשנת 1620 דמיינו את עצמם בירושלים החדשה וכמגשימי חזון הנביאים המקראיים העבריים. אתוס זה אומץ על ידי האבות המייסדים של ארה"ב והונצח בהצהרת העצמאות ובחוקה.

למעלה ממאה שנה לאחר מכן, רוח המהפכה האמריקאית ועקרונות החוקה סיפקו השראה למנהיגי התנועה הציונית. אמריקאים רבים רואים בישראל מדינה "אחות" שבדומה לזו שלהם מאוכלסת במהגרים שהקימו חברה צודקת, דמוקרטית, וליברלית בעקבות ההתנגדותם המוצלחת לשליטה האנגלית.

האינטרסים המשותפים

מאז ההכרה של הנשיא טרומן בישראל, 11 דקות לאחר הכרזת בן-גוריון על עצמאותה, מנהיגי ישראל שאפו להדק קשרים עם מנהיגת העולם החופשי. מרבצי אנרגיה במפרץ הערבי/הפרסי היו קריטיים לכלכלה האמריקאית והעולמית והפכו את המזרח התיכון למוקד אסטרטגי של מדיניות החוץ של ארה"ב.

ישראל הייתה שותפה אמינה של ארה"ב במלחמה הקרה ובמלחמה בטרור. שותפות שאפשרה לארה"ב להימנע מ"מגפיים על הקרקע", להבדיל מהברית שלהם בהגנה על דרום קוריאה או מערב גרמניה.

העומק והרוחב של מערכת היחסים הנוכחית בין ארה"ב לישראל, הפורומים המשותפים בעיקר בתחומי הביטחון והמודיעין, ההתחייבות לשמור על היתרון הצבאי האיכותי (QME) של ישראל ושלושת הקרנות הבילטרליות (BARD, BIRD, BSF) הן תולדה של אינטרסים משותפים.

ההשפעה הפוליטית של ישראל

ישראל נהנתה מתמיכה דו-מפלגתית בארה"ב במשך שנים, כאשר הדמוקרטים והרפובליקנים התייחסו אל מערכת היחסים עימה ככזאת שחורגת מהוויכוח הפוליטי. דיפלומטים ישראלים וארגונים יהודיים ביקשו לשמור על מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל כדו-מפלגתית, למרות שרוב היהודים היו דמוקרטים.

הכוחות הפרו-ישראליים היו ועודם מאורגנים היטב ומעורבים עמוקות בפוליטיקה ובתקשורת של ארה"ב. הקהילה היהודית האמריקאית מהווה רק כ-2 אחוזים מהאוכלוסייה (קצת יותר במדינות מתנדנדות קריטיות כמו פלורידה, פנסילבניה, אוהיו ומישיגן), אבל יש לה השפעה פוליטית חסרת פרופורציה לגודלה בתרומות ובמעורבות פוליטית: קרוב למחצית מהתרומות שניתנות למפלגה הדמוקרטית ורבע מאלה שמוקדשות למפלגה הרפובליקנית מקורן בתורמים יהודים.

מאז הקמתה ב-1963 הפכה איפאק לשדולה החזקה והיעילה ביותר בתחום מדיניות החוץ בארה"ב. בנוסף לכך, התפתחה שדולה למען ישראל של אוונגליסטים נוצרים שהם ברובם הגדול מצביעים לרפובליקנים. מספרם הגדול, כ-80 מיליון, והיכולות הארגוניות שלהם – מרשימים, בלשון המעטה. עבורם תמיכה בישראל היא ציווי דתי שיביא לפי אמונתם לתחיית ישוע (אחרי שאנחנו היהודים נמות בקרב בני אור בבני חושך בארמגדון, או שנתנצר).

גם בוושינגטון המשכתי לפתח את תשוקתי לספורט ככלי דיפלומטי, וההכרח להבין בייסבול הפך לחשוב יותר. באותה תקופה לא הייתה קבוצת בייסבול בוושינגטון, ולפיכך נאלצתי לנסוע לבולטימור כדי לראות את האוריולס משחקים בקמדן יארדס. למרות שלמדתי הרבה במהלך התקופה שלי בארה"ב, הבייסבול נשאר ספורט אניגמטי עבורי, אבל התובנה לגבי ערכו של להבנת התרבות האמריקאית גדלה.

המאמר פורסם בזמן מרץ 2022.

הפוסט תובנות מהמסע האמריקאי שלי – פרק ראשון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הניצחון המרשים של צה”ל במלחמת ששת הימים, לאחר תקופה של חרדה קיומית בחודשים טרם המלחמה, הביא לשיא את התלהבותם של יהודי ארצות הברית ושל אמריקאים רבים ממדינת ישראל, שנתפסה כדוד שניצח את גוליית. אולם במדיניות ישראל בשנים שלאחר הניצחון נזרעו הזרעים להיפוך המתמשך בדעת הקהל של רבים ממצביעי המפלגה הדמוקרטית ושל רבים מצעירי הקהילה היהודית ביחסם לישראל. זה קרה לא רק בשל הנטייה הטבעית של פרוגרסיבים לתמוך בצד החלש והמוחלש, אלא גם בשל ההשלכות המוסריות והאסטרטגיות של הכיבוש.

הצלחת תומכי ישראל בקונגרס במשך שנים רבות הופכת גם היא לנגד עינינו לכישלון מהדהד. בשנים הראשונות מדובר היה במטרה מקודשת של ארגונים יהודיים, שרצו לתקן את חוסר המעש של ארצות הברית בזמן השואה ולהביא לתמיכה במדינה הצעירה מוקפת האויבים. אולם ככל שכוחם של הארגונים הללו התחזק, הם החלו לפעול באגרסיביות וביוהרה כדי למנוע כל ביקורת וכל חריגה מתמיכה אוטומטית בממשלות ישראל.

כל עוד ממשלות ישראל עשו מאמץ לקדם שלום ולסיים את הכיבוש, וכל עוד נקטו מדיניות דו־מפלגתית שמנעה מישראל להפוך לנושא במחלוקת – הדבר פעל היטב. אולם במשך השנים איבדו הארגונים הללו קשר עם הרוב הליברלי/פרוגרסיבי בקהילה היהודית ועם רבים ממצביעי המפלגה הדמוקרטית. מעל לכל, הם איבדו קשר עם דור צעיר של יהודים ליברלים אשר מערכת הערכים שלהם שונה מאוד מזו של הוריהם.

מובן שהתרחשו גם תהליכים בארצות הברית עצמה שאינם תלויים בנו, כמו עליית כוחם של מהגרים ושל פוליטיקת זהויות, שרואה בישראל חלק מהממסד הפריווילגי שאליו הם מתנגדים. היו גם תהליכים בקרב הקהילה היהודית, שבה הדור הצעיר אינו רואה בשואה ובנס של הקמת מדינת ישראל חוויות מעצבות כפי שראו זאת הוריהם. אולם גם כלפי התופעות שאינן קשורות רק בנו הגבנו באופן מזיק: יכולנו לנהל שיח אמיתי עם אלו שמבקרים אותנו, אבל העדפנו לכנותם אנטישמים ולנסות לפגוע במסלול ההתקדמות שלהם בפוליטיקה האמריקאית. אנחנו מנסים לקדם חקיקה שמונעת את זכותם לבטא את עמדותיהם באופן לא אלים ובכך פוגעים בערך של חופש הביטוי שהוא ערך מקודש לליברלים אמריקאים.

הימים שבהם הטקטיקות הכוחניות של תומכי ישראל עבדו – עומדים לחלוף מהעולם, וכדאי שנתעשת מהר. הממשלה החדשה בישראל מנסה לשקם את הגישה הדו־מפלגתית, כמו גם את הקשר עם יהודי ארצות הברית הליברלים, וזהו מאמץ ראוי לכל שבח, אך לא מספיק. כל עוד לא ייעשה מאמץ ישראלי כן לסיום הכיבוש וכל עוד ממשלות ישראל ימשיכו להתייחס לביקורת של הפרוגרסיבים כאל לא לגיטימית, התופעות שאנחנו עדים להן כיום יהפכו לבון טון של דור העתיד של מנהיגים ליברלים.

**המאמר פורסם במעריב, 30 בספטמבר 2021

הפוסט כיצד הצלחה מסחררת הופכת לכישלון מהדהד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד לבנימין נתניהו, שהקריב את היחסים עם ארה"ב לטובת קידום סדר היום הפוליטי והאישי שלו, בנט מפגין אחריות ממלכתית ראויה ופועל לחיזוק היחסים המיוחדים עם ארה"ב, כפי שגם עשה מיד עם כניסתו לתפקיד בשיקום היחסים עם ירדן. אין אינטרס יותר מרכזי לישראל מניצול הביקור של בנט בוושינגטון לגיבוש יוזמה מדינית בהובלת ארה"ב להשגת פתרון שתי המדינות, אך לצערי אפשרות כזאת אינה ריאלית כרגע. עם זאת, ישנם אינטרסים משותפים חשובים לשתי המדינות שניתן לקדם בביקור זה, תוך ניצול הקונסטלציה האזורית המשופרת. הפלסטינים כן נכללים בהקשר הזה.

ביקור בנט בא על רקע הנסיגה מאפגניסטאן ולכן ההבנה שאין לצפות למעורבות צבאית אמריקאית באזור מחייבת גיבוש מתווה להגברת המנהיגות הדיפלומטית האמריקאית. השותפות הפרו-מערביות באזור משוועות לארכיטקטורה חדשה של בריתות. למרות העדיפות שממשל ביידן מעניק למזרח אסיה ולסוגיות פנים, ארה"ב צריכה להיות מסוגלת "ללכת וללעוס מסטיק בעת ובעונה אחת". אחרת לא רק "ספוילרים" המקומיים יכנסו לחלל הריק, אלא גם סין. ראינו זאת כבר בהסכם שיתוף הפעולה האסטרטגי ל-25 שנה שעליו חתמה עם איראן.

הנה שש נקודות הנמצאות על סדר היום בפגישת ביידן-בנט:

1. איראן – ביידן הכריז עוד בקמפיין הבחירות שלו שבכוונתו לנסות לחזור למסלול דיפלומטי על מנת לעצור את התקדמות איראן לעבר יכולת גרעינית למטרות צבאיות. טהראן האיצה את התהליך מאוד בעקבות נטישת ארה"ב את הסכם הגרעין בתקופת טראמפ והחלה להפר אותו בעצמה. הניסיון להתניע מחדש את ההסכם, לשפרו ולהאריכו לא הסתייע עד כה, משום שהאיראנים אינם חשים דחיפות בעניין. בשלב זה לא ברור כלל אם המנהיג העליון חמינאי והנשיא החדש ראיסי בכלל מתכוונים חדש את המשא ומתן בווינה.

נכון נהגה ממשלת בנט שהחליטה לעסוק באי-ההסכמות בנושא האיראני במסגרת דיאלוג עם הממשל, ולא במאבק גלוי וחסר סיכוי מהסוג שבו נקט נתניהו. ביידן ובנט יצטרכו להגיע למספר הסכמות כיצד ליצור מנופי כוח על איראן  גם בתרחיש של הסכם וגם בתרחיש ההפוך. בכדי שישראל תוכל להשפיע על קבלת ההחלטות של וושינגטון ובעלות בריתה השותפות להסכם הגרעין, עליה לגבש מנגנוני תיאום והיוועצות ולהגדיר את מרחב הפעולה שלה מול איראן. בנוסף לכך, יש לסכם על מנגנונים אזוריים של שיתוף פעולה שבהם יכללו בעלות ברית אמריקאיות אחרות המאוימות על-ידי איראן, באופן שיסייע ליחסיהן עם ישראל ויביא להרחבת מעגל הנורמליזציה.

מדינות המפרץ מודאגות יותר מאיום הטילים הבליסטיים ומהטרור האיראני באמצעות שלוחותיה מאשר מהאיום הגרעיני. גם ישראל שותפה לדאגה זו ויעידו על כך ההתקפות על כלי שיט בים הערבי בעת האחרונה. ארה"ב וישראל צריכות לסכם על שילוב מדינות המפרץ במהלך אמריקאי שיתמודד עם החתרנות האיראנית באזור ועל סיוע בהגנה על מדינות אלו באמצעות מערכות הגנה בפני טילים שישראל וארה"ב פיתחו יחד. כך גם ניתן יהיה לשפר עבורן את ערך היחסים עם ישראל.

2. הפלסטינים – בנט צריך להיות מוכן לשאלות על חזונו לפתרון הסכסוך, על אף שקשה להאמין שתושג הסכמה בין הצדדים בנושא. תוכנית האוטונומיה בשטחי A ו-B וסיפוח שטחי C תיתפש כסותרת את הערכים המוצהרים ואת האינטרסים של הממשל האמריקאי. תוכנית "צמצום הסכסוך" מבית מדרשו של ד"ר מיכה גודמן יכולה להתאים כטקטיקה זמנית, אבל אינה תחליף לחזון. שני מרחבים שבהן ייתכן שיהיה ניתן להגיע להסכמות כלליות הם: הימנעות מצעדים שיחסמו אפשרות לקדם את חזון שתי המדינות בעתיד ושיפור משמעותי בתנאי החיים של הפלסטינים. יש לזכור כי התרסקות הגורמים המתונים, כפי שראינו באפגניסטאן, עלולה להתרחש גם בגדה המערבית ולארה"ב וישראל יש אינטרס למנוע זאת.

בנט צריך להגיע עם תשובות כיצד למנוע מהלכים בגדה ובירושלים שיציתו שוב את האש, בעיקר בכל הקשור לנישול פלסטינים מבתיהם בשייח ג'ראח וסילוואן ושמירת הסטטוס-קוו בהר הבית. במקביל, בנט יידרש להסביר כיצד ימנע אלימות מתנחלים ופגיעה בזכויות האדם של הפלסטינים לאור תקריות הירי ומקרי ההרג בשטח. קיים אינטרס הדדי להקמת מנגנונים לתיאום אזורי כדי למנוע מפרובוקטורים לחבל ביחסים של ישראל עם המרחב הערבי/מוסלמי בכל שקשור לאגן הקדוש בירושלים ולהעניק לחמאס ולטורקיה ניצחון תודעתי נוסף. מנגנון שכזה צריך לכלול גם את ירדן ומרוקו באופן שיבליט את ערכיות ההסכמים שלהם עם ישראל. יש למצוא דרך לשלב גם את סעודיה בעניין לאור מעמדה בעולם הערבי והמוסלמי ובכדי לתמרץ אותה להצטרף למעגל הנורמליזציה.

באשר לגדה המערבית, לנוכח גילו של מחמוד עבאס (אבו-מאזן) והשפל במעמדו – יש לתאם את ההתנהלות בעת חילופי ההנהגה הקרבים. לישראל ולארה"ב יש אינטרס בחיזוק הכוחות המתונים בגדה, גם אם לא ברור כרגע מי ינהיג אותם. יש לרתום את הממשל לסייע לשיפור המצב הכלכלי והמשילותי בגדה. ירדן היא בעלת אינטרס משמעותי בעניין ויש לשלבה יחד עם איחוד האמירויות, כמי שיכולה לסייע בתמיכה כלכלית.

באשר לעזה, יש לסכם עם האמריקאים על מנגנון לשיקום ופירוז מדורג שלא יחזק את חמאס, וזאת מבלי להתעלם מקיומו כגורם משמעותי בחברה הפלסטינית. יש לעשות זאת בשילוב של הרשות הפלסטינית, מצרים ואיחוד האמירויות תוך הפחתת השפעתה של קטאר. נושא החזרת הבנים חייב לעלות בפגישה. המעורבות האמריקאית בהסדרה ארוכת טווח מעניקה לה עמדת השפעה ויכולת לסייע בהחזרת אברה מנגיסטו, הישאם א-סייד וגופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול. במקביל, יש לחדש את המימון האמריקאי לאונר"א על-מנת למנוע משבר הומניטרי ברצועה.

3. סוריה ולבנון – לישראל אין מנופים מדיניים על הזירה הצפונית שלה והוואקום שהשאירו האמריקאים באזור הוא סכנה ביטחונית. יש אינטרס משותף לישראל ולארה"ב ביציבות ובמניעת התעצמות איראן ושליחיה. יש לגייס את וושינגטון לכלול בדיאלוג שלה עם רוסיה דרישה למניעת התעצמות איראנית בסוריה.

ארה"ב יכולה להשפיע בלבנון ישירות ובשיתוף פעולה עם צרפת, כדי למנף את המשבר הכלכלי במדינה ולוודא שהסיוע הבינלאומי יביא לריסון והחלשה של חיזבאללה. בנוסף, ארה"ב יכולה להגביר את מאמצי התיווך שלה במו"מ הישראלי-לבנוני על סימון הגבול בים ולהרחיבם לקידום סוגיות ישראליות-לבנוניות נוספות.

4. סין – ביידן הגדיר את סין כאתגר הבינלאומי המשמעותי ביותר לארה"ב ולברית נאט"ו. לישראל יש אינטרס למצוא דרכים להמשיך ביחסים הכלכליים עם סין – שוק הכרחי לכלכלה הישראלית – מבלי לפגוע באינטרסים אמריקאיים. בנט צריך להציע מנגנונים שיאפשרו זאת, אך להבהיר שלמרות הקדימות הברורה שישראל מעניקה לארה"ב – היא אינה יכולה להרשות לעצמה להפנות גב לבייג'ין. יש לשרטט את מרחב הפעולה האפשרי בעניין.

5. יחסים בילטרליים – חוק ההקצבות, שאושר בבית הנבחרים וצפוי לעבור גם בסנאט, יכלול את מלוא הסיוע הביטחוני לישראל. הדבר מבטא את התמיכה של הרוב הגדול במפלגה הדמוקרטית בביטחון ישראל. למרות זאת, קיימים לחצים מהאגף הפרוגרסיבי במפלגה להתנות את הסיוע לישראל בהתקדמות במשא ומתן עם הפלסטינים. ישראל צריכה ליזום מנגנון שיוודא שאין שימוש בסיוע להפרת זכויות אדם וסיפוח זוחל בשטחים הפלסטינים כדי להפחית את הלחץ בעניין.

בכדי להתחבר אל הפרוגרסיבים, יש להקים קרן משותפת למימון שיתופי פעולה לסיוע למדינות מתפתחות (קרן לתיקון עולם), בהתאם למודל הקרנות הדו-לאומיות הקיימות (BIRD למימון שיתופי פעולה במו"פ תעשייתי, BARD למימון שיתופי פעולה במחקר ופיתוח חקלאי ו-BSF למימון מו"פ מדעי). קרן שכזו תאפשר שיתוף פעולה בין מש"ב ל-USAID ותממן שיתופי פעולה בין עמותות שפועלות לחיזוק אוכלוסיות מוחלשות משני צדי האוקיינוס. קרן כזו תוכל להיות בסיס להתגייסות של יהודים אמריקאים פרוגרסיבים לטובת ישראל משום שהם מתקשים כיום למצוא בסיס עם ישראל.

6. הקהילה היהודית – בנט צריך לקיים אירוע באחד מבתי הכנסת הרפורמיים של וושינגטון ולשלוח מסר ליהדות צפון אמריקה: ישראל מחבקת כאחים ואחיות את הרוב הגדול של יהודי ארה"ב שאינו שייך לזרם האורתודוקסי. עליו להביא פתרון לסוגית התפילה בכותל כנדוניה. בנט גם צריך לנצל את ההזדמנות להעביר מסר לפיו ישראל מחבקת גם את היהודים שיש להם ביקורת על מדיניותה ותומכת בגישת "האוהל הרחב". זהו מסר הכרחי לא רק לקשר בין ישראל לארה"ב, אלא גם בהיבט הייעוד של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה את הפער הגדל והולך בינה לבין הקהילה היהודית הגדולה והחשובה מחוץ לגבולותיה.

**המאמר פורסם בהארץ, 25 באוגוסט 2021.

הפוסט פגישת בנט-ביידן: שש נקודות שעל סדר היום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

גדי טאוב ומייקל דוראן מאשימים את ממשל ביידן על כוונתו "להשלים את ההיערכות מחדש ביחס לאיראן, שאותה החל אובמה", ומתארים אותה כמסוכנת לישראל. זהו חוסר הבנה של מהות הדיפלומטיה והאינטרס הישראלי

צודקים טאוב ודוראן בכותבם, שממשל ביידן כמו קודמיו שואף לצמצם את המחוייבות הצבאית של ארה"ב באזור. אכן הסיבות למעורבות אמריקאית באזור הולכות ונעלמות ככל שהיא מתקרבת לעצמאות אנרגטית וככל שעולה חשיבות הזירה האסיאנו-פסיפית. אולם טענתם של טאוב ודוראן כאילו היה זה ממשל טראמפ שהקטין את המעורבות הצבאית במזרח התיכון באמצעים מולטילטרליים מנוגדת לחלוטין למציאות.

ממשל טראמפ ריסק את הקואליציה המולטילטרלית שבנה ממשל אובמה בעמל רב בנטישתו החד צדדית את הסכם הגרעין (JCPOA) בין איראן למעצמות (5 P +1). טראמפ ניסה באופן לחלוטין לא מולטילטרלי להטיל סנקציות חד צדדיות על איראן, שלא השיגו דבר מבחינת שינוי המדיניות של איראן, נהפוך הוא, איראן נטשה את מחוייבותיה והתקרבה בצורה מסוכנת ביותר ליכולות פריצה לנשק גרעיני. אם המטרה של ממשל טראמפ היה לייצר עוני וסבל של האוכלוסיה באיראן, אז אכן היו לו הישגים, אבל נטישת הסכם הגרעין גרמה לנחישות רבה יותר של הנהגת איראן להתקדם לפצצה וגרמה לבידוד של ארה"ב וישראל במקום לבידודה של איראן. טראמפ אכן קידם את תהליך הנורמליציה של ישראל עם מדינות ערב, אולם לביידן אין שום כוונה לחזור בו מתהליך זה (גם אם יש לו השגות על עסקת ה-F35, הסרת סודאן מרשימת המדינות תומכות הטרור והכרה בריבונות של מרוקו על סהרה המערבית) , אלא להעצימו ולמנף אותו לקידום הסדר עם הפלסטינים.

הניסיון של דוראן וטאוב להציג את הבחירה בדיפלומטיה מול איראן כגישה פייסנית מחמיצה לחלוטין את התפקיד של מדיניות החוץ לקדם אינטרסים וערכים גם מול יריבים ואוייבים. אין בניסיון להשיג הסכם עם איראן הסכמה עם האידאולוגיה האיראנית או תמיכה במדיניותה. לממשל ביידן אין אשליות נאיביות לגבי מטרותיה של איראן.

אם מטרת ממשל טראמפ היתה עוני וסבל לאוכלוסיית איראן, אז אכן היו לו הישגים, אבל נטישת הסכם הגרעין גרמה לנחישות רבה יותר של הנהגת איראן להתקדם לפצצה וגרמה לבידוד ארה"ב וישראל במקום לבידוד איראן

דווקא הגישה ההפוכה לזאת של ביידן, כפי שהתבטאה בפלישה האמריקאית לעיראק, חיזקה את איראן והפכה את עיראק למדינת חסות איראנית. במקום לשפר את היציבות במזרח התיכון ולהחליש את אויביה של ארה"ב וישראל, תוצאות המעורבות הצבאית האמריקאית השיגו בדיוק את ההיפך. ארה"ב איבדה את טובי בניה והשקיעה משאבים בלתי נתפסים במלחמות בעיראק ואפגניסטן ולא קידמה בדבר את האינטרסים שלה, אלא רק גרמה לעלייתו של דאע"ש בואקום המשילות שיצרה.

הדוגמה שמביאים דוראן וטאוב במאמר לכישלון, כביכול, של אובמה בהתמודדות עם השימוש הסורי בנשק כימי, רק מדגישה את האבסורד של טענתם. מה שהתרחש במציאות הוא שאובמה הצליח באמצעות דיפלומטיה, בשיתוף פעולה עם רוסיה והאו"ם, להוציא את רוב הנשק הכימי מסוריה (אכן לא את כולו). המהלך הזה גרם לכך שישראל הפסיקה לחלק לאזרחיה מסיכות אב"כ לאחר שנים רבות בהן הורגלנו להתכונן להתקפה כימית סורית. המהלך האמריקאי – רוסי השיג הרבה יותר מ-59 טילי השיוט ששיגר טראמפ לסוריה שלא שינו דבר. דווקא בתקופתו של טראמפ איבדה ארה"ב כל השפעה על עתיד סוריה, שמוכרע כיום בהתאם לאינטרסים של רוסיה, איראן וטורקיה.

הדוגמה של הכותבים לגישה הפייסנית כביכול של ביידן בתימן מתעלמת מהעובדה, שדווקא הסירוב של ממשל ביידן לממן את ההרפתקאות הסעודיות בתימן הביא למגעים ראשוניים בין סעודיה לחות'ים, לסיום אחד מהמשברים ההמוניטריים הנוראיים ביותר בעת הנוכחית. הסעודים עוד יודו לביידן על כך שהוא מאפשר להם יציאה מההסתבכות חסרת התוחלת בתימן.

הגישה של ממשל ביידן להפחית מתיחות באזור כבר נושאת פירות, למרות שעדיין לא השקיע את המשאבים הדיפלומטיים הנדרשים בשל עומס העדיפויות שבפניו. המגעים שאנחנו רואים מסביבנו מאז שינויי הממשל בוושינגטון בין מצרים לטורקיה, בין סעודיה לקטאר, ובין האמירויות לאיראן, הינם בעלי פוטנציאל רב לקידום יציבות במזרח התיכון וזהו אינטרס אמריקאי וישראלי.

אם ארה"ב היתה מאמצת את הגישה של טאוב ודוראן, מעולם לא היה מושג הסדר שלום בין ישראל למצרים, ארה"ב היתה עדיין תחת איום של מלחמה גרעינית עם בריה"מ והצבא האמריקאי היה ממשיך לדשדש ללא תוחלת ב"חול הטובעני" של המזרח התיכון. טוב שאמריקה הבינה את הסיכון בגישה השמרנית הפשטנית שמבטאים טאוב ודוראן, שמהווה חיבור עם הבייס האוונגליסטי של המפלגה הרפובליקנית. הגישה הזאת שמחלקת את האזור לבני האור ולבני החושך גבתה כבר מחיר דמים מיותר.

אם ארה"ב היתה מאמצת את גישת טאוב ודוראן, לא היה מושג הסדר שלום בין ישראל למצרים, ארה"ב היתה עדיין תחת איום מלחמה גרעינית עם בריה"מ, והצבא האמריקאי היה ממשיך לדשדש ב"חול הטובעני" של המזה"ת

הכוונה של ממשל ביידן להיערכות מחדש במזרח התיכון על ידי הפחתת המתיחות בין מדינות האזור היא הדרך להשיג יציבות ושגשוג באזור ולא החלוקה השמרנית בין טובים מוחלטים ורעים מוחלטים, תוך הנצחת הקונפליקטים. ישראל תפעל נכון אם תסייע לממשל ביידן לקדם את ההיערכות מחדש שדוראן וטאוב כל כך חוששים ממנה.

**המאמר פורסם בזמן ישראל, 1 ביוני 2021

הפוסט טאוב ודוראן חושפים חוסר הבנה של האינטרס הישראלי ומהות הדיפלומטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאחר שהושגה הפסקת אש, כדאי להבין מדוע אנו חוזרים תמיד לאותו דפוס חסר תוחלת. הציבור והתקשורת אינם מודעים למחדל האסטרטגי של הדרג הפוליטי, מפגינים הערצה מוגזמת לצבא ומפנים טענות למשרד החוץ.

שני הארגונים, הצבא ומשרד החוץ, עושים את עבודתם. הצבא מפגין יכולות בתחום פגיעת חיל האויר ביעדי החמאס וגם בתחום ההגנה על אזרחי המדינה על ידי כיפת ברזל ומערכות ההתרעה. משרד החוץ הצליח ביכולותיו הדיפלומטיות  לספק לממשלת ישראל מרווח פעולה מדיני רב ולגיטימציה בינלאומית לפעולה.

אולם בשני המקרים ההצלחה הטקטית הזאת אינה מצליחה להיות מתורגמת להישגים ברי קיימא בשל היעדר אסטרטגיה מדינית. הצבא ומשרד החוץ אינם קובעים את המדיניות, אולם הם אמורים לומר באומץ למנהיגות הפוליטית, שאין ביכולתם להשיג את היעדים ארוכי הטווח שמצופים מהם.

כל עוד מדובר בזווית הצרה של הזכות של ישראל להתגונן מפני טרור הטילים שמכוון על אזרחיו, יש הצלחות, משום שזו מטרה ראויה ולגיטימית. אבל מבחינה אסטרטגית אין פתרונות לסוגייה הפלסטינית, שחמאס הוא חלק ממנה, לא בשדה הצבאי ולא בהסברתי.

אנחנו משתמשים כל פעם בצבא המשוכלל שלנו כמי שמחזיקים בידם פטיש ורואים בכל בעייה מסמר. אנחנו מטפחים את הצבא הזה ומשקיעים בו כספים ובכל פעם שולחים אותו לעוד סבב עם חמאס בו הוא מפגין את יכולותיו האימתניות, אך לא פותר כלום. בתקשורת מתראיינים ללא הרף קצינים כיום ובעבר שמפרטים בקול גברי סוגיות טכנו טקטיות ומשלהבים את דמיון הציבור ביכולות הצבאיות.

לעומת זאת, אנחנו לא משקיעים בכלל בהסדרה הדיפלומטית ובה בעת מפנים אל הדיפלומטיה טענות על כך שיש ביקורת כלפי ישראל בדעת הקהל העולמית. אז הרשו לי לגלות לכם סוד, אין דרך להסביר את המדיניות שלנו. לא את חוסר המעש המדיני, לא את התמשכות הכיבוש ללא אופק, לא את ההחלשה המכוונת של הגורמים הפרגמטיים בחברה הפלסטינית, לא את החוק המפלה של נכסי נפקדים בירושלים ולא את הפרת הסטטוס קוו בהר הבית שמנוצלים על ידי עמותות מתנחלים להבעיר את האזור בחסות הממשלה.

אגלה לכם סוד: אין דרך להסביר את מדיניותנו. את חוסר המעש המדיני, התמשכות הכיבוש ללא אופק, החלשת הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית, חוק נכסי נפקדים המפלה בירושלים והפרת הסטטוס קוו בהר הבית.

הציבור הישראלי מתייחס למערכה הזאת כמו לקודמותיה, מזווית צרה של התמודדות לגיטימית של דמוקרטיה נגד ארגון טרור, אבל העולם שרואה תמונות מזעזעות מעזה של קורבנות הסבבים החוזרים הללו – אזרחים מתים ופצועים, ביניהם ילדים רבים (שבישראל משום מה לא רואים) שואל: מה עשיתם בכדי למנוע את הסבב? מה עשיתם בתחום המדיני? מה עשיתם למנוע את המשך הכיבוש? מה עשיתם להשיג כדי צדק לתושבי מזרח ירושלים ושווין לערביי ישראל?

אני מרגיש מאד מחובר לצבא שלנו כקצין לשעבר והורה לילדים שעושים ועשו שירות משמעותי. לבי גם יוצא לחברי הדיפלומטים של משרד החוץ, שהם מוכשרים לא פחות מהגנרלים של הצבא ופועלים מסביב לשעון במערכה הנוכחית ובכל השנה. תפגשו למשל את ראש מערך הדיפלומטיה הציבורית של משרד החוץ נועם כ"ץ ואת הדובר ליאור חייט ותבינו מהר מאד שמדובר באנשים סופר מוכשרים, שכל משרד חוץ היה מתברך בהם. זה נכון גם לכל "החיילים האלמונים" (סליחה על השימוש במושג צבאי, אבל זה מה שעושה רושם במחוזותנו) שעוסקים בדעת הקהל ובדוברות במטה בירושלים ובכ-100 הנציגויות שלנו. הם נאלצים לעסוק ב"הסברה" חסרת תוחלת של מדיניות שלא ניתן להסביר.

תנו להם לעסוק בדיפלומטיה אמיתית ותראו תוצאות, כפי שראינו בפעילות המרשימה של משרד החוץ במימוש והכנסת תוכן ומשמעות להסכמי הנורמליזציה עם האמירויות, בחריין ומרוקו (בסודאן זה יותר מורכב ולא בגללם). תנו להם דירקטיבה מדינית לעסוק בהסכמי שלום עם שכנינו כפי שעשה משרד החוץ בימי ממשלת רבין ופרס ותראו אותם מפגינים את היכולות המרשימות שלהם.

גם הצבא הטוב באזור בפערים בלתי נתפסים וגם משרד החוץ המוחלש שלנו, שיש בו דיפלומטים מעולים, לא יוכלו למנוע סבב נוסף, לא יוכלו להחליש מהותית את חמאס ולא יוכלו להביא שלום ובטחון לתושבי ישראל והאזור ללא מדיניות חוץ קוהורנטית לקידום הסדרים ארוכי טווח.

גם הצבא הטוב באזור וגם משרד החוץ המוחלש שלנו עם הדיפלומטים המעולים, לא יוכלו למנוע סבב נוסף, להחליש מהותית את חמאס או להביא שלום ובטחון לתושבי ישראל והאזור ללא מדיניות חוץ קוהורנטית.

אסור לנו ליפול למלכודת של גורמי הימין שמנסים לשכנע אותנו שנדונו לחיות על חרבנו תוך קיום משטר כיבוש בן שני דורות על מיליונים ושאפשר להסביר את המדיניות חסרת השחר הזאת, הפוגעת בראש ובראשונה בקיומנו כמדינה דמוקרטית.

**המאמר פורסם בזמן ישראל, 24 במאי 2021

הפוסט בין המערכה הצבאית למערכה על דעת הקהל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשני המקרים המנהיג היוצא סירב לקבל את תוצאות הפסדו ותומכיו עשו מאמצים לייצר אנדלמוסיה שתמנע את מימוש תוצאות הבחירות. בארה"ב היו אלו ההתקפות על הקונגרס מצד תומכי טראמפ ב-6 בינואר ואצלנו היו אלו הכהניסטים שנתניהו הכניס לכנסת שהפרובוקציות שלהם נועדו לשבש את הקמת ממשלת השינוי באמצעות הצתת סבב האלימות, ושניסו ליצור פרובוקציות דומות בימים האחרונים כדי למנוע את ההשבעה הקרובה, שלמזלנו סוכלה על ידי זרועות הבטחון.

כמובן שיש הבדלים משמעותיים בין הממשלה שתוקם בישראל והממשל האמריקאי החדש. ההבדלים נובעים משיטת הממשל השונה בין שתי המדינות ומהמצב הפוליטי. בארה"ב יש יכולת לממשל נבחר לקדם סדר יום לפחות לארבע שנים ולעתים לשמונה. מבחינת ממשל ביידן היכולת הזאת קיימת בעיקר בשנתיים הקרובות, בהן יש לו רוב בשני בתי הקונגרס עד לבחירות האמצע בנובמבר 2002. זאת לעומת הפגיעות של ממשלות בישראל שיכולות ליפול בכל יום בו הן מאבדות את הרוב בכנסת או שנכשלות להעביר תקציב.

למרות האמור לעיל, ישנן הזדמנויות במגמת השינוי המבורך משני צדי האוקיינוס. שני המנהיגים החזקים בקונסטלציה החדשה – ביידן ולפיד, הם אנשי מרכז פרגמטים. אמנם שניהם אינם מייצגים את הערכים שלי כמי שנמצא בשמאל החברתי והמדיני, אולם גם ביידן וגם לפיד הפגינו יכולות מנהיגות חכמה מאוד בתקופה האחרונה.

הפוסט הממשלה החדשה תאתחל את יחסי ישראל עם ארה"ב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

תפקיד הנשיא כ"מצפן" חשוב בעיקר בשני מרכיבים של חזון המדינה – המחויבות ליהודי התפוצות והמחויבות למיעוטים מבין אזרחי המדינה. הפוליטיקאים שלנו אינם מתוגמלים פוליטית לקחת בחשבון את האינטרסים והערכים של היהודים שאינם חיים כאן, משום שהם אינם מצביעים לכנסת. יתר על כן, המשקל הפוליטי של מפלגות דתיות אורתודוקסיות מאלץ את המפלגות האחרות להעדיף את האינטרס הסקטוריאלי של המפלגות הדתיות על חשבונם של הזרמים האחרים ביהדות שרוב מניינם הוא מעבר לים ובכך מביאים להדרתם בפועל. בהיעדר חוקה הפוליטיקאים שלנו גם אינם מחויבים לשמור על זכויות המיעוטים, כפי שבא לידי ביטוי בחקיקת חוק הלאום המפלה שבעצם העביר מסר לערבים, דרוזים, צ'רקסים ואחרים, שהם אזרחים סוג ב' לא רק דה-פקטו אלא גם דה-יורה.

הנשיא ריבלין הגיע מרקע פוליטי הפוך משל פרס וקרוב יותר דווקא לזה של נתניהו, אך הוא הבין את האחריות המוטלת על כתפיו. אני חלוק על עמדותיו המדיניות של ריבלין, משום שאין דרך להגשים את שאיפותיו הליברליות ללא חלוקת הארץ. ללא פתרון שתי המדינות נצטרך בסופו של יום להכריע אם לוותר על היותנו מדינת הלאום של העם היהודי או לוותר על הדמוקרטיה שלנו.

אולם אני מעריך מאוד את האומץ של ריבלין להתמיד בתפיסותיו הליברליות גם כשהמחנה ממנו צמח נטש את הליברליזם הרוויזיוניסטי. המפלגה שבה פעל שנים, שהייתה מפלגת השלטון במהלך כהונתו, הפכה לנגד עיניו למפלגה של פולחן אישיות ופופוליזם. גם קבוצתו בית"ר ירושלים הפכה לסמל של גזענות ולאומנות.

אולם ריבלין, שעבר קריירה ארוכה ברשות המחוקקת שלנו, שבסופה הגיע לתפקיד יו"ר הכנסת, הבין כדמוקרט וליברל בנשמתו שהמערכת חייבת איזון. ריבלין הגן על זכויות המיעוט הערבי עוד כיו"ר הכנסת וזכה לפופולריות רבה בין המחוקקים הערבים. את האחריות המוטלת עליו להיות נשיא של העם היהודי כולל אלו בתפוצות הוא למד כבר בימיו הראשונים בבית הנשיא.

למרות שלא הכיר את מנהיגי העולם כפי שהכיר קודמו פרס, הוא זכה לפופולריות רבה מחוץ לגבולות ישראל בשל התפקיד שמילא באיזון הממשלה. המוניטין שלו כליברל מאד סייע לו בזירת החוץ, במיוחד בזמן שממשלת ישראל התרחקה מערכים ליברלים ויישרה קו עם הפופוליסטים הסמכותנים ברחבי העולם כמו טראמפ בארה"ב, אורבן בהונגריה, בולסונארו בברזיל ועוד.

גם בזירה הפנימית ריבלין ידע לשמור על גישה ממלכתית. למרות שנתניהו פעל נגד בחירתו והיחסים ביניהם היו מעורערים, ריבלין שמר על ממלכתיות והשיקולים שלו בהטלת המנדט להרכבת הממשלה היו כמצופה מנשיא שאינו מוטה לאף אחד מהצדדים, אלא פועל על מנת להביא לידי ביטוי את בחירת הציבור. ריבלין ידע להקיף עצמו ביועצים ערכיים ומקצועיים שסייעו לו לשמור להתנהל בתבונה באחת התקופות הקשות שידעה המערכת הפוליטית בישראל.

מהיכרות אישית עם הנשיא הנכנס יצחק בוז'י הרצוג אני בטוח שגם הוא ישכיל לשמור על מוסד הנשיאות כפי שעשו שני קודמיו. כיו"ר הסוכנות הרצוג מכיר באופן מיטבי את תפקידו כנשיא העם היהודי ואת ההכרח שמדינת ישראל תפסיק להתייחס אל יהודי התפוצות באופן אינסטרומנטלי וכיהודים סוג ב'. הרצוג מבין שעליו להתייחס אליהם כאחים ואחיות שלנו ולא רק כמי שצריכים לתרום לנו כסף ולעשות לנו לובי בזמן שאנחנו מתעלמים מדעותיהם, אמונותיהם וצרכיהם.

כמי שפעל שנים בשדה הפרלמנטרי וכאחד משרי הרווחה הטובים ביותר שהיו לנו, הרצוג מבין את הצורך לאזן את הפוליטיקה גם בהקשר של זכויות המיעוטים. הרצוג הוא גם דיפלומט מלידה ויידע להתנהל בזירה הבינלאומית כפי שמצופה מנשיא. כעורך דין בהשכלתו הוא מבין היטב את המערכת החוקתית של ישראל על מגבלותיה ואין לי ספק שיידע להתנהל נכון מול רשויות השלטון – הממשלה, הכנסת ובתי המשפט. תפקידי מוסד הנשיאות בהקשרים אלה הם חיוניים מתמיד.

יש לברך את הנשיא היוצא ראובן (רובי) ריבלין על נשיאות מרשימה ולברך בהצלחה את הנשיא הנכנס יצחק הרצוג. יש לקוות שממשלת השינוי תתרום את תרומתה לתיקון חוליי הפוליטיקה הישראלית ותשמור בעצמה על החזון הציוני בניגוד גמור לממשלה היוצאת.

**המאמר פורסם בוואלה, 7 ביוני 2021

הפוסט ריבלין שמר על ישראל בעידן נתניהו והוכיח כמה חשוב מוסד הנשיאות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השגריר לשעבר רון דרמר פרש את משנתו על יחסי ישראל-ארה"ב. הדברים שהשמיע חשובים להבנת מדיניות ממשלות נתניהו כלפי ארה"ב, שדרמר היה מעצבה העיקרי, ואת הרקע לשינויים ביחס וושינגטון לישראל

דרמר היה שגריר ישראל בוושינגטון במשך 7 שנים, וגם לפני כן עיצב את המדיניות כיועץ המדיני של ראש הממשלה. מהיכרות אישית עימו, אני יכול להעיד שדרמר הוא אחד הדיפלומטים המוכשרים ביותר שפגשתי, אך הוא הוביל מדיניות שגרמה נזק היסטורי לשלושה מרכיבים אסטרטגיים ביותר לישראל:

1. הקשר של ישראל עם יהדות אמריקה.
2. היחסים הבילטרלים בין ישראל וארצות הברית.
3. ההשפעה האמריקאית בנושא הסכסוך הישראלי פלסטיני ובמזרח התיכון בכלל.

הנושא, שזכה לכיסוי התקשורתי היה אמירתו שישראל צריכה לתעדף את הקשר שלה עם הנוצרים האונגליסטיים על פני יהודי אמריקה. אמירה כזאת עומדת בניגוד מובהק לייעוד של מדינת ישראל כפי שהוגדר בהכרזת העצמאות – להוות בית לעם היהודי כולו, כולל אלו שאינם חיים בישראל. דרמר מתעדף את הנוצרים האוונגליסטים שהחזון שלהם הוא מלחמת "גוג ומגוג" בין "בני אור לבני חושך" בארמגדון (מגידו) – מלחמה אשר בה רובנו צפויים ליהרג, ואלו שיישארו יתנצרו כדי שישוע המשיח יחזור (מומלץ לצפות בסרטה הדוקומנטרי המצויין של מאיה זונשטיין"Till Kingdom Come" שמתאר את האמונה התאולוגית של האוונגלים). הבחירה הזאת באוונגליסטים על פני היהודים, רק משום שהם תומכים בעמדות ממשלות הליכוד, היא לא פחות ממזעזעת.

דרמר מתלונן, בצדק, על כך שהרוב הגדול של יהודי ארצות הברית אינם תומכים במדיניות ממשלות נתניהו. אבל האמת היא שהחיבור שלהם לישראל הוא הרבה יותר עמוק וחשוב לנו מאשר האוונגליסטים, שרואים בנו כלי מתכלה לקידום תאולוגיה משיחית אפוקליפטית. רוב היהודים האמריקאים, לעומת זאת, רואים את הקשר עם ישראל כעניין מרכזי לביטוי הערכים היהודיים שלהם, ועמדתם הביקורתית נובעת דווקא מאכפתיות כלפי הבית הלאומי שלהם, שאמור לתפיסתם להיות דוגמה ומופת.

דרמר מתלונן שהרוב הגדול של יהודי ארה"ב אינם תומכים במדיניות ממשלות נתניהו. אבל חיבורם לישראל הרבה יותר עמוק וחשוב לנו מאשר האוונגליסטים, שרואים בנו כלי מתכלה לקידום תאולוגיה משיחית אפוקליפטית

במקום לנצל את השפעתו על ראש הממשלה כדי שהממסד בישראל ישקיע באחינו ובאחיותנו שמעבר לאוקיינוס, יכבד את האופן בו הם בוחרים לקיים את יהדותם וייצור איתם שיח וחיבור קונסטרוקטיבי (כפי שניסה לעשות הקונכ"ל בניו יורק דני דיין למרות שדעותיו המדיניות קרובות לאלה של דרמר, אך עם הבנה שונה לגמרי של משמעות וחשיבות הקשר עם יהדות ארצות הברית) – הוא הגדיל משמעותית את הפערים בינינו ובינם באופן שפוגע בעצם ייעודנו כמדינה ובהחלשה משמעותית של המשענת האסטרטגית שמהווה יהדות ארצות הברית עבור מדינת ישראל.

דרמר סייע בידי נתניהו ופגע אנושות גם ביחסים של ישראל עם ארה"ב, אשר עד לתקופת נתניהו התבססו על תשתית דו-מפלגתית, שהיתה סוד ההצלחה של "היחסים המיוחדים" במשך שנים רבות.

דרמר עשה זאת מתוך נאמנות לשולחיו, אבל לא הבין את הנזק האסטרטגי שגרם. דרמר פעל מתוך אמונה שזה אינטרס ישראלי, אך לא הבין שנתניהו משתמש בו לטובת האינטרסים האישיים שלו, ובמרכזם יחסיו עם שלדון אדלסון. נתניהו חיזק את המפלגה המועדפת על אדלסון בארה"ב ואילו אדלסון חיזק את נתניהו על ידי מימון חינמון בו יש מונופול לשופריו של נתניהו.

כששמעתי שדרמר משתתף באודישנים שערך אדלסון למועמדים רפובליקנים כדי להחליט איזה מהקמפיינים שלהם הוא יממן הזדעזעתי עמוקות. דרמר גם עמד מאחורי אירועי גיוסי הכספים בארץ לטובת מיט רומני, שהיה המועמד שלשכת ראש הממשלה דאז קיוותה שיביס את אובמה.

אני זוכר איך סירבתי פעם אחר פעם כקונסול כללי בארה"ב להשתתף באירועי גיוס כספים למועמדים. כשהגיע לבוסטון המועמד בפריימריס הדמוקרטים לנשיאות דאז ברק אובמה, חבר משותף קרוב הזמין אותי להכיר אותו, ואני עמדתי על כך שהפגישה תתקיים מחוץ למקום האירוע ובלי קשר אליו. כשקיבלתי הזמנה לפגוש את הסנטור והמועמד הרפובליקני לנשיאות ג'ון מקיין בזמן שניסה לגייס קולות לפריימריס הרפובליקנים בניו המפשייר, התנאי שלי היה שלא יהיה שימוש בפגישה למטרות הקמפיין. כל זאת למרות שייחסתי חשיבות מקצועית רבה, ואף היה לי עניין אישי רב להכיר את כל המועמדים משתי המפלגות.

דרמר סייע בידי נתניהו ופגע אנושות גם ביחסים של ישראל עם ארה"ב, אשר עד לתקופת נתניהו התבססו על תשתית דו-מפלגתית, שהיתה סוד ההצלחה של "היחסים המיוחדים" במשך שנים רבות

דרמר בשליחות נתניהו היה אדריכל ההזמנה של נתניהו לקונגרס האמריקאי לנאום נגד סדר היום של נשיא מכהן. אירוע זה היה במידה רבה פרשת דרכים בהפיכתה של ישראל לנושא במחלוקת פוליטית בין המפלגות ומצביעיהן וקרע את הקהילה היהודית. הוא גרם את כל הנזק הזה על מנת למנוע הסכם שהרוב הגדול של בכירי מערכת הביטחון שלנו ראו בו את האלטרנטיבה המיטבית באותה תקופה עבור ביטחון ישראל.

דרמר גם הצליח להשפיע על ממשל טראמפ לנטוש את ההסכם ובכך פגע אנושות בביטחונה של מדינת ישראל, מכיוון שאיראן התקרבה מאז באופן משמעותי ליכולות גרעין צבאי עקב נטישת מגבלות ההסכם. כתוצאה מנטישת ההסכם – הברית בין המעצמות שנועדה לגרום לבידודה של איראן, התרסקה והפכה את ישראל וארה"ב למבודדות, במקום את איראן.

דרמר, בשיתוף פעולה עם פרידמן, שהיה מקבילו האמריקאי בארץ, ניסה לנצל את הבורות של הנשיא טראמפ כדי לוודא שהנרקיסיזם שלו יעצב את "תכנית המאה" ההזויה, בה ירוסק פתרון שתי המדינות ויקודם סיפוח משמעותי של שטחים פלסטינים. למזלנו הרב, חתנו של טראמפ קושנר, שעמד בקשר עם מדינות האזור והבין שמדובר בתכנית שלא תאפשר לטראמפ לקדם את מדיניות ארה"ב במזרח התיכון וגם לא את עסקיו הפרטיים באיזור, מנע את הסיפוח וסיפק תכנית חליפית של "הסכמי אברהם". זאת לא היתה כוונתם של דרמר, פרידמן ואדלסון, אלא פתרון דחק שהפך להתפתחות מועילה על פי מיטב המסורת של "עורמת ההיסטוריה".

דרמר השכיל לחבור לנוצרים האוונגליסטים כדי שאלו ילחצו על טראמפ להעביר את השגרירות לירושלים (צעד מועיל אילו רק נעשה נכון) באופן שהתעלם לחלוטין מהקשר הפלסטיני למזרח ירושלים ולמקומות הקדושים לאיסלאם. בעקבות צעד זה הפכה ארה"ב לחסרת כל רלוונטיות לסוגיה הפלסטינית, ובמקום זאת תרמה לקידום אפשרות בה ישראל הייתה הופכת בסופו של דבר (אלמלא חילופי הממשל בארה"ב) למדינת אפרטהייד דו לאומית.

דרמר הצליח להשפיע על ממשל טראמפ לנטוש את ההסכם, ובכך פגע אנושות בביטחונה של ישראל. איראן התקרבה מאז משמעותית ליכולות גרעין צבאי עקב נטישת מגבלות ההסכם, והברית בין המעצמות לבידודה התרסקה

הקדנציה של דרמר כשגריר צריכה להילמד בבתי ספר לדיפלומטיה. זאת משום שיכולותיו והאפקטיביות שלו לקדם את המדיניות (המזיקה) של שולחיו מרשימות ביותר, אולם בפקולטות להיסטוריה של הציונות תילמד התקופה הזאת כמזיקה ביותר למדינת ישראל ולחלום של מקימיה, כפי שנוסח בהכרזת העצמאות.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 30 במאי 2021

הפוסט כישרון דיפלומטי בקידום מדיניות מזיקה לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חמאס אינו רק ארגון טרור. הוא מייצג חלק של ציבור פלסטיני שלא ייעלם, פלסטינים אסלאמיסטים שאינם רוב האוכלוסייה הפלסטינית. יתר על כן, בכל פעם שאנחנו מתעלמים מהשאיפות האישיות, הלאומיות והדתיות הפלסטיניות, חמאס מצליח להשיג פופולריות גם בקרב פלסטינים שאינם אסלאמיסטים. כשאנחנו פוגעים בסמלים הלאומיים והדתיים של הפלסטינים אנחנו מחזקים את הקיצוניים – מחוק הלאום דרך גירוש משפחות פלסטיניות מבתיהן בשייח' ג’ראח, ועד הפרת הסטטוס קוו בהר הבית ואלימות משטרתית בתוך אחד המקומות הקדושים לאסלאם.
ההפרדה בין עזה לגדה, שממשלות ישראל מנסות לקדם, אינה עובדת, גם משום שאין פתרון לעזה ללא פתרון כולל לסוגיה הפלסטינית, שבו הגדה ועזה הן שני חלקים שונים אבל משותפים, כפי שאי אפשר להפריד בין תל אביב הליברלית לירושלים הדתית. ההפרדה בין עזה לגדה היא אשליה שבסופו של יום מונעת פתרון.

ממשלת ישראל מתגמלת את חמאס בכספים מקטאר ועל ידי היענות לתביעותיו כדי להשיג שקט ולהימנע מלעסוק בסוגיה האסטרטגית שבינינו לבין הפלסטינים. בו זמנית היא מחלישה מגמתית את הגורמים הפלסטיניים המתונים שמעוניינים בפתרון לא אלים לסכסוך ומאמינים שדיפלומטיה ולא טרור היא הדרך להשיג את שאיפותיהם הלאומיות. מתי נבין שסבבי האלימות הם חסרי תוחלת לשינוי המצב האסטרטגי, אבל יעילים בחיזוק הפוליטי של שוללי ההסדר ומשרתים את אותה ברית ארוכת שנים ביניהם?

כמובן שהמצב הפוליטי בארץ שימש זרז לסבב האחרון: ממשלה שעוסקת בהישרדות פוליטית, אישית ומשפטית של ראש הממשלה, שר לביטחון פנים שמנסה להשיג פופולריות במרכז הליכוד ובבלפור, ומפכ”ל משטרה שאין לו את הניסיון, הבגרות וההכשרה לעסוק במצבים מורכבים שאין להם פתרון כוחני. זאת כשברקע גורמי קיצון גזעניים ופשיסטיים בחברה הפכו לחלק מבית המחוקקים בסיוע ראש הממשלה. רובנו נעמדים לצד הדגל כאשר ישראל מותקפת. כמובן שיש הרבה מקום לאשמה בצד הפלסטיני, ובעיקר לאכזבה מהמנהיגות של החברה הערבית בארץ שלא פעלה נגד האלימות בלוד, ברמלה ובמקומות אחרים. אבל הקמת המדינה והגשמת החלום הציוני דורשות לקיחת אחריות. יש לי ציפייה שאנחנו כצד החזק והריבון נלמד מטעויות ונפסיק לחפש את מי להאשים.

אנחנו והפלסטינים נמשיך לחיות באותו חבל ארץ, ולכן היעד האסטרטגי של מדינת ישראל הוא להסדיר את החיים איתם ולצדם. זאת ניתן לעשות רק על ידי חתירה עקבית להסדר. לפיכך, ממשלת ישראל חייבת לגבש ולהפעיל מדיניות כוללת לסוגיה הפלסטינית, שבמרכזה דיפלומטיה עם המנהיגות הפלסטינית הנבחרת להשגת פתרון לסכסוך שיחלץ אותנו מהדפוסים הקיימים. במקביל אנחנו חייבים לקדם שוויון אמיתי לפלסטינים אזרחי ישראל. צריך למנוע את הוואקום שמתמלא על ידי הקיצוניים.

המאמר פורסם במעריב, 13 במאי 2021

הפוסט היעד האסטרטגי הוא להסדיר את החיים לצד הפלסטינים, סבבי האלימות רק פוגעים במאמץ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשל ביידן מחזיר את הדיפלומטיה האמריקאית להתנהלות המסורתית של ארה"ב, שימוש בסיוע כמרכיב בארסנל המדיני, לקידום אינטרסים אמריקאים ולא כנדבה. בישראל יש משום מה ציפייה לצ'ק פתוח

כידוע, לאחרונה חידש ממשל ביידן את הסיוע לפלסטינים, שאותו הפסיק ממשל טראמפ באופן מזיק כדי להעניש את הרשות הפלסטינית על כך שלא הסכימה לוותר על תביעותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים ולהתאימן ל"תכנית המאה" חסרת השחר שלו.

מחלקת המדינה האמריקאית הכריזה על חידוש הפעילות המבורכת ומצילת החיים של USAID ברשות הפלסטינית (שמועילה מאד גם לביטחון ישראל), התמיכה בבתי החולים הפלסטינים והמימון לסוכנות הסיוע לפליטים הפלסטינים (UNRWA) שמספקת חינוך ובריאות למיליוני פלסטינים.

גורמים בארה"ב ובארץ קראו לממשל ביידן להתנות את חידוש המימון באופן שישמש "מנוף" להשפעה על מניעת הסתה ותמיכה בטרור בחברה הפלסטינית. אלו דרישות לגיטימיות, אך  במידה רבה הן "מתפרצות לדלת פתוחה", משום שזו היא בדיוק כוונתו של ממשל ביידן. הממשל הודיע כי יקדם רפורמות באונר"א במקביל לחידוש המימון.

הממשל האמריקאי מבין שיש לייצר בטווח הארוך מצב בו סמכויות ומימון יעברו מאונר"א לרשות הפלסטינית בתהליך מדורג, משום שאונר"א הוא ארגון שמנציח את הפליטות והקורבנות הפלסטינית ואינו תואם את חזון שתי מדינות לשני עמים.

ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר סלאם פייאד החל בתהליך לקיחת אחריות על צרכי הפלסטינים במחנות הפליטים, אבל התהליך הופסק מסיבות פוליטיות. כרגע יש לחדש את המימון שהפסקתו יצרה משבר הומניטרי בלתי נסבל ומסוכן, אבל אין ספק שבטווח הארוך יש צורך ברפורמה בטיפול בצרכי הפליטים.

לאחרונה חידש ממשל ביידן את הסיוע לפלסטינים, שאותו הפסיק ממשל טראמפ באופן מזיק כדי להעניש את הרשות הפלסטינית על אי ויתורה על תביעותיהם הלגיטימיות של הפלסטינים והתאמתן ל"תכנית המאה" חסרת השחר שלו

הממשל פועל כך בזירות רבות. דוגמה בולטת היא חידוש הסיוע לארגון הבריאות העולמי שממשל טראמפ הפסיק, מהלך שכבר נושא פירות מבחינת התיאום הבינלאומי במלחמה בקורונה.

בעניין הסיוע לסעודיה ביצע הממשל הערכה מחדש כשהבין שהסיוע האמריקאי מנציח את הטרגדיה ההומניטרית בתימן. שינוי המדיניות האמריקאי הזה כבר הוביל למהלכים סעודיים לסיים את מלחמת האזרחים חסרת התוחלת, שדירדרה את תימן לתהומות בלתי נתפסים.

דוגמה נוספת היא אישור לעיסקת ה-35–F עם איחוד האמירויות, שסוכמה בימי טראמפ, בה הבהיר ממשל ביידן שיבחן את עמידתה של UAE בסטנדרטים של זכויות אדם.

בכל הקשור לסיוע הצבאי לישראל, קיימת ציפייה בארץ שהאמריקאים יפעלו בגישה שונה – שפשוט יעניקו לנו את הסיוע ולא יתערבו באופן השימוש בו. זו ציפייה מאד בעייתית ולא רק בשל "הסטנדרט הכפול" ביחס להתנהלות האמריקאית מול גורמים אחרים.

הצעת חקיקה של חברת הקונגרס הדמוקרטית ממינסוטה בטי מקולום, הקוראת לפיקוח מהממשל בכדי לוודא שהסיוע הבטחוני לישראל לא ישמש למטרות שמנוגדות לעמדותיה של ארה"ב, זוכה לתגובה האינסטינקטיבית המוכרת. חשוב להבהיר שבניגוד לקולות במפלגה הדמוקרטית, אין מדובר בקריאה לסיום הסיוע או להתנייתו, אלא לפיקוח על השימוש בדיוק כפי שמקובל בסיוע למדינות אחרות.

הגיע הזמן שנשאל את עצמנו מדוע ארה"ב, שחזרה לעמדתה המסורתית הרואה בכיבוש השטחים הפלסטינים ובסיפוח דה פקטו שמתרחש בשטח דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי ומזיק ליעדים של ארה"ב באיזור – תסכים שכספי הסיוע הביטחוני יממנו אותו? מדוע סיוע שנועד לקדם את ביטחון מדינת ישראל ישמש לפעילות שפוגעת, בראייתם, בביטחונה של ישראל ובעתידה?

מדוע ארה"ב, שחזרה לעמדתה המסורתית הרואה בכיבוש השטחים הפלסטינים ובסיפוח דה פקטו שמתרחש בשטח דבר בלתי חוקי, בלתי מוסרי ומזיק ליעדים של ארה"ב באיזור – תסכים שכספי הסיוע הביטחוני יממנו אותו?

ארה"ב תומכת בצבא הגנה לישראל מתוך אמונה מבורכת שביטחונה של ישראל הוא יעד ערכי ואסטרטגי חשוב לארה"ב. אולם אותו צה"ל הוא גם הריבון בשטחים המוחזקים. לכן נשק ואמצעים אחרים שסופקו על ידי ארה"ב משמשים את הצבא בפעולות של הריסת בתים פלסטיניים, בהגנה על פעילות אלימה של "נוער הגבעות" ועוד ועוד. מדוע אנחנו מצפים שמשלם המיסים האמריקאי לא יתקומם על שימוש כזה בכספי הסיוע?

הסיוע האמריקאי הוא אכן מרכיב חשוב ומבורך בתוך מערכת שלמה של שת"פ אסטרטגי בין ישראל לארה"ב, שנועדה לוודא כי ישראל תוכל להגן על ביטחונה בכוחות עצמה ולשמור על הפער האיכותי הצבאי בינה לבין כל אויביה גם יחד (QME). אולם מה לבטחון ישראל ולהריסת בתי פלסטינים בשטחי C וגיבוי לאלימות של מתנחלים קיצוניים?

ישנם קולות בארה"ב שקוראים לפגוע בסיוע הביטחוני לישראל. יש להתנגד לכוונה כזאת שתפגע בביטחוננו וביחסים בין המדינות. אבל יש בהחלט הצדקה לכך שארה"ב תוודא שהסיוע תומך בביטחון ישראל ולא בכיבוש ובפגיעה בפלסטינים, באופן שמנוגד לאינטרסים של ישראל ושל ארה"ב כאחד. זו טרגדיה אם מדיניות הכיבוש המופקרת בשטחים תפגע גם בנכס הביטחוני הכי חשוב של ישראל – היחסים עם ארה"ב.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 24 באפריל 2021

הפוסט גם הסיוע האמריקאי לישראל נועד לקידום המדיניות האמריקאית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ממשלת ישראל והציבור הישראלי לא מודעים לשינוי הדרמטי שמתחולל ביחס של ארה"ב לישראל ובעיקר ביחס של הקהילה היהודית האמריקאית. שינוי זה הגיע לשיא חדש בועידה האחרונה בה נכחו (באופן וירטואלי בשל נסיבות הקורונה) מנהיגי המפלגה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס ונציגים בכירים מהממשל לצד מנהיגים של שלושת הזרמים הדתיים של יהדות ארה"ב.

חוסר תשומת הלב בישראל לועידת j Street מעיד על קוצר ראייה וכשל בהבנת התהליכים בארה"ב. ממשלת ישראל והציבור הישראלי לא מודעים לשינוי הדרמטי ביחס ארה"ב, ובעיקר הקהילה היהודית האמריקאית, לישראל

בתקשורת בארץ היה כיסוי מזערי לוועידה, למעט מספר אזכורים לדברים שהשמיעו הסנטורית אליזבת' וורן ממסצ'וסטס והסנטור ברני סנדרס מוורמונט לגבי הצורך בפיקוח על השימוש בסיוע הצבאי לישראל.

התקשורת הציגה תמונה מוטעית, לפיה מדובר בארגון שולי בו מתבטאים נציגי האגף הפרוגרסיבי של המפלגה הדמוקרטית. במציאות הופיעו בועידה, לצד הסנטורים שהוזכרו, גם מנהיג הרוב הדמוקרטי בסנאט צ'אק שומר ויו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי, לצד שגרירת ארה"ב באו"מ וחברת הקבינט לינדה תומאס גרינפלד.

חוסר ההתיחסות לועידה בארץ נובע מבורות באשר למגמות השינוי בארה"ב, הבנה שהיא קריטית ליחסינו עם בת הברית החשובה ביותר שלנו. היחסים המיוחדים עם ארה"ב הם כידוע מרכיב מרכזי בבטחון הלאומי של ישראל וכך גם הקשר עם הקהילה היהודית הגדולה בעולם מחוץ לישראל, שהוא אסטרטגי למדינה שמגדירה את עצמה מדינת הלאום של העם היהודי.

במשך שנים התרגלנו לתמיכה אמריקאית גורפת, בלי קשר למדיניות של ממשלותינו ולהתבססות על הארגונים היהודיים המסורתיים בארה"ב כדי להבטיח שמצב זה ימשך לנצח.

J Street הוקם משום שהרוב הגדול של יהודי ארה"ב אינם מסכימים יותר להמשיך לתמוך באופן "עיוור" בממשלת ישראל, ומשום שהארגונים היהודיים הממוסדים מתעלמים מהערכים ומהדעות של רוב יהודי אמריקה. ליהודי ארה"ב נמאס שישראל מצפה מהם לתמוך בה כספית ולקדם את עמדות ממשלת ישראל על ידי פעילות לובי, בעוד שישראל מתעלמת מעמדותיהם, מפלה את הזרמים הליברלים ביהדות ובזה לאופן בו הם מקיימים את יהדותם.

J Street הוקם משום שהרוב הגדול של יהודי ארה"ב אינם מסכימים יותר להמשיך לתמוך באופן "עיוור" בממשלת ישראל, ומשום שהארגונים היהודיים הממוסדים מתעלמים מהערכים ומהדעות של רוב יהודי אמריקה

רוב יהודי ארה"ב מחפשים בית ו"קול" לאלו מהם שרוצים לתמוך ישראל בבטחונה, בשגשוגה ובמוסר יותר, מבלי לוותר על הערכים הליברליים שלהם. לפני הקמת J Street האופציות היחידות ליהודים אמריקאים שלא מזדהים עם עמדות ממשלת ישראל היה להתנתק או להצטרף לארגוני BDS, אבל כיום יש להם אופציה ציונית ליברלית.

J Street  הפך בתקופה קצרה יחסית מסטארט-אפ שלא ייחסו לו סיכוי להשפיע מול הארגונים הממוסדים לכוח משמעותי בפוליטיקה האמריקאית בנושאים שקשורים למדיניות חוץ בהקשר הישראלי.

במפלגה הדמוקרטית חל שינוי לא בשל סנטימנטים אנטי ישראלים כפי שנהוג לחשוב בארץ. השינוי לעמדה יותר ביקורתית נבע:

מנטישה של ממשלות נתניהו את הגישה הדו-מפלגתית בה נקטה ישראל מאז הקמתה והחלטתה לנקוט עמדה בפוליטיקה האמריקאית לצד הרפובליקנים והנוצרים האוונגליסטיים.

בנוסף, ההתרחקות ההולכת ונמשכת של ממשלות ישראל מהערכים הליברלים של שתי המדינות, שמתבטאים בהכרזת העצמאות שלנו ובחוקה האמריקאית, מקשים על תמיכה של דמוקרטים במדיניות ממשלות ישראל האחרונות. אם כי המחוייבות לבטחון ושגשוג ישראל לא נפגעה.

הסיבה שהרפובליקנים ונציגי ממשלת ישראל לא השתתפו בועידה שלנו למרות שהוזמנו היא, שלא מדובר בעוד ארגון בלי טעם ובלי צבע. מדובר בארגון, שמייצג השקפת עולם ברורה, שאינה עולה בקנה אחד עם עמדתה של ממשלת הליכוד בישראל ועם עמדות המפלגה הרפובליקנית, שאיבדה בעידן טראמפ את הגורמים המתונים שהיו בה לאורך ההיסטוריה.

ישנם ארגונים טובים וחשובים שעוסקים ביחסי ישראל ארה"ב, על מנת שהיחסים יהיו הדוקים בלי קשר לערכים ולמדיניות שהברית הזאת מייצגת. J Street הוא לא ארגון כזה. מבחינתנו יחסים הדוקים שמחסלים כל סיכוי לשלום ופוגעים בזכויות אדם של פלסטינים הם לא מטרה ראויה. אנחנו בהחלט רוצים ביחסים מיוחדים שמחזקים את בטחון ישראל, אבל גם מסייעים לישראל להשיג הסדר שימנע את המשך הסטטוס קוו הרעיל שמוביל לקטסטרופה דו לאומית.

הסיבה שהרפובליקנים ונציגי ממשלת ישראל לא השתתפו בועידת J Street למרות שהוזמנו היא, שמדובר בארגון המייצג השקפת עולם ברורה, שאינה עולה בקנה אחד עם עמדתה של ממשלת הליכוד בישראל

בלי קשר לשאלה אם מסכימים אתנו או לא, לכל מי שחשוב לו.ה יחסי ישראל ארה"ב כדאי להבין את מגמות השינוי בארה"ב ולייחס חשיבות לועידת J Street וזאת משום שאין ארגון שמייצג יותר את הרוב הגדול של הקהילה היהודית האמריקאית ואין ארגון שיותר מקורב למפלגה הדמוקרטית שנמצאת כיום בבית הלבן ויש לה רוב בשני בתי הקונגרס.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 29 באפריל 2021

הפוסט מה החמצתם לגבי יחסי ישראל ארה"ב כשהתעלמתם מועידת J Street? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עיר הקודש "שחוברה לה יחדיו" משמשת זירה משמעותית להפרות זכויות אדם, שאינן זוכות לתשומת לב ציבורית. מעבר לבעיות המוסריות המשמעותיות וההתנגשות של המצב בשטח עם ערכים יהודיים ואוניברסליים, יש במתרחש בירושלים פוטנציאל להצית את המזרח התיכון ואת העולם המוסלמי כולו.

"סופה מושלמת" מתרחשת ובאה על ירושלים, וכרגיל הנטייה שלנו היא לזהות את האסון רק כשזה כבר מאוחר מדי (כפי שחווינו לאחרונה בטרגדיה בהר מירון). המחאות של צעירים מוסלמים שנמנע מהם להתכנס ברחבת שער שכם בתקופת הרמדאן וסרטוני טיקטוק בהם נראו כמה ירושלמים ערבים מכים יהודים, כמו גם התגובות האלימות והמסיתות של ארגון "להבה" שהפעם תוגברו בחרדים חסרי תעסוקה שמצאו מוצא לשעמום בהכאת ערבים זכו לתשומת לב, אבל הם רק "קצה הקרחון". האירועים הללו הם סימפטום מדאיג לתופעה גדולה הרבה יותר של מגמה מרושעת ואסטרטגית לדחוק פלסטינים מבתיהם, כפי שלא נעשה מאז 67. במקביל לכך קיימת מגמה של שבירת הסטטוס-קוו בהר הבית.

עמותות מתנחלים – בהן "נחלת שמעון", "עטרת כהנים" ו"אלעד" – במימון נדיב של ממשלת ישראל וגבירים מארה"ב ובחסות החוק הישראלי המפלה פלסטינים, פועלים ליהודיזציה, שלא לומר Ethnic Cleansing בוטה ואגרסיבי בליבה של מזרח ירושלים. 38 משפחות פלסטיניות בשייח ג'ראח עומדות להיזרק לרחוב מבתיהן בהם הן חיו בין 54 ל-73 שנים בתואנה שהבתים היו בשלב כלשהו בהיסטוריה רכוש יהודי. מאות נוספות בסכנת פינוי בבטן אל הווא בסילוואן, ויש 76 צווי הריסה תלויים ועומדים באזור הבוסתן, כדי ליצור עד נדבך בפרק השעשועים הפסבדו-מקראי של עיר דוד.

זאת בעוד ישראלים רבים חיים על בתים של פלסטינים שהחוק הישראלי של "נכסי נפקדים" אינו מאפשר להם לטעון לבעלות על הנדל"ן. בשל החוק המפלה הזה, בתי המשפט מכריעים במקרים רבים לצד המתנחלים. לפלסטיני במזרח ירושלים, הסיכוי לזכות בצדק בדמוקרטיה הישראלית הוא כמו הסיכוי של שחורים לזכות בצדק בדמוקרטיה האמריקאית של חוקי Jim Crow.

תושבי ירושלים הפלסטינים חוטפים מכה אחר מכה. הם שמעו מטראמפ שירושלים אינה על השולחן ב"תכנית השלום" שלו. הם אינם יכולים להצביע בבחירות למוסדות הפלסטינים, משום שישראל אינה מסוגלת פוליטית לקבל החלטה בנושא, ולמנהיגות הרשות הפלסטינית יש עניין להיתלות בחוסר התשובה הישראלית על מנת להימנע מהפסד בבחירות.

תכנית הבנייה ב"גבעת המטוס" שאושרה לפני כניסת ממשל ביידן לבית הלבן עלולה לפגוע אנושות ביכולת ליישם את פתרון שתי המדינות בירושלים. כבר עכשיו, אם היינו מבקשים מכל תושבי ירושלים לשיר את "התקווה", היינו מגלים שבין תושבי העיר הפלסטינים לחרדים אין רוב ציוני בבירתנו הנצחית. לפי הנתונים שפרסם לאחרונה מכון ירושלים לענייני מדיניות, 38% מתושבי ירושלים הם פלסטינים, 22% הם חרדים, והישראלים הציונים הם מיעוט של 40% בבירת ישראל. הסדר שיאפשר בירה למדינה הפלסטינית בשכונות הפלסטיניות במזרח ירושלים תוך הסדרים מיוחדים באגן הקדוש הוא אינטרס ציוני מובהק, אבל הוא תחת איום מתמיד בשל הצעדים שתיארנו.

"מצעד הדגלים" בוודאי לא יסייע בהרגעת הרוחות. אם אנחנו באמת רוצים בירה של שלום ואחווה שתבטא את החלום היהודי והחזון הציוני לאורך הדורות, כדאי שנתקן במהירות את המדיניות הנוכחית. כך גם נמנע את פוטנציאל הפיצוץ המסוכן, שהופך סכסוך לאומי פתיר למלחמת דת חסרת פשרות שתביא לנהרות דם.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 9 במאי 2021

הפוסט יום ירושלים אינו סיבה לחגיגה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני צבר בין צברים ממוצא אשכנזי, אבל המימונה הוא חג אהוב עלי ותמיד ייחלתי לקבל הזמנה מחברי המרוקאים. לא בשל שלל המתוקים (אני תמיד בדיאטה), אלא בשל הערכים ההומניים שהוא מייצג.

האהבה לחג התפתחה אצלי בהשפעת שני אשכנזים כמוני, המנטור המדיני שלי שמעון פרס, שטיפח בנחישות את יחסי ישראל עם מרוקו, והחם שלי ד"ר דן רונן, שהיה מומחה לפולקלור אתני, כתב חוברת על המימונה, ובמשך שנים הנחה את הארוע המרכזי שלה בגן סאקר בירושלים.

לפרס היו יחסים קרובים עם המלך המרוקאי ועם ראשי הקהילה היהודית במרוקו. פרס ראה בגישה המתונה של מרוקו פוטנציאל להשפיע על יחסי ישראל עם האזור כולו. הארוע שהדגים באופן הכי בולט את חזון "המזרח התיכון החדש" של פרס – אותו חזון שמבקריו החריפים מנסים לממש בימינו – הייתה הוועידה הכלכלית בקזבלנקה בשנת 1995, בעת שלטונו של מלך מרוקו חסן השני.

מרוקו גם היתה אחת מהמדינות בה נפתחה נציגות ישראלית לאחר הסכמי אוסלו. לצערנו היא נסגרה בעקבות האינתיפדה והתדרדות היחסים בין ישראל לפלסטינים.

גם בתקופה שלא היו יחסים דיפלומטיים, מרוקו היתה פתוחה לתיירים ישראלים. מרוקו ניסתה לתווך בין ישראל לפלסטינים, כפי שגם עשתה בין ישראל למצרים לפני הסכם קמפ דיויד. בהקשר הפלסטיני יש למרוקו מעמד מיוחד כמי שעומדת בראש ועדת ירושלים של ארגון המדינות המוסלמיות, ולכן יש לה מחוייבות לפתרון הסכסוך הפלסטיני ישראלי בדרכי שלום.

ב-2 במרץ השנה, במסגרת סדרת הרצאות "עם הפנים למגרב", אירח הסופר, העיתונאי וח"כ לשעבר, דניאל בן סימון, שספרו "המרוקאים" ראה אור ב 2016, את אנדרה אזולאי, יועץ מיוחד למלך מרוקו מוחמד השישי, ומי שהיה גם יועצו של אביו, המלך חסן השני.

אזולאי היה חבר קרוב של פרס, ומשמש כחבר בוועד הבינלאומי של מרכז פרס לשלום ולחדשנות. אזולאי הוא בין יוזמי הפסטיבל המוסלמי-יהודי באסווירה עיר הולדתו שבו משתתפים אמנים ישראלים רבים. בראיון אמר אזולאי, שהיה שותף משמעותי בקידום הסכם הנורמליזציה בין ישראל למרוקו:

"הייתי רוצה שהנורמליזציה בין מרוקו וישראל תיתן הזדמנות לכל האזור… כולנו מקווים כבר הרבה זמן לשלום בין ישראל לפלסטינים. בשנות ה–90 היינו קרובים והחמצנו הרבה הזדמנויות, אני חושב שאם נוכל לעזור להחזיר את הרוח הזאת זה יהיה אחד הדברים החשובים שיתרמו היחסים בין מרוקו לישראל”.

במרוקו יש תחושת אובדן על הקהילה היהודית הגדולה שעזבה בשנות ה-60 ולקחה איתה מרכיב חשוב ברב-תרבותיות המרוקאית. במרוקו מתקיים שיח רב תרבותי של סובלנות וקבלת האחר, הנשען על מסורת ארוכה של יחסי גומלין וכבוד הדדי בין בני שלוש הדתות. בקהילה היהודית במרוקו היה דפוס של יהדות פתוחה ורחבת אופקים השלובה בערכים אוניברסליים.

הנציגים שלנו במרוקו – השגריר דויד גוברין, שהוא דיפלומט ותיק בעל ניסיון כשגריר במצרים, ועינת לוי, מומחית לנושאי מרוקו במכון "מתווים" וב"פורום לחשיבה אזורית", הם בחירה מעולה לחדש את היחסים הדיפלומטיים בין המדינות, באופן שייבנה על הקשר התרבותי העמוק ויממש את הפוטנציאל.

חשוב מאד שממשלת ישראל תעשה שימוש בהזדמנות זאת לטובת טיפוח רוח של פיוס בין שכנים – ערבים ויהודים – ולקידום תהליך הסדרת הסכסוך עם הפלסטינים, זאת במקביל להידוק היחסים הבילטרליים.

מרכז פרס לשלום ולחדשנות ערוך ומזומן לקחת חלק בתהליך זה ולהגשים את מורשת פרס על ידי שימוש במומחיות שצבר ב-25 שנותיו בפרוייקטים של שלום ובגיוס חדשנות לקידום שלום ולתיקון עולם.

"תירבחו ותסעדו".

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 28 במרץ 2021.

הפוסט מה נשתנה במימונה הזאת? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אין התלהבות רבה בקרב חמאס ופתח לתהליך הפיוס ולבחירות. השינאה בין שני הארגונים לא שככה וישנן עדיין אי הסכמות רבות לגבי מתכונת הבחירות, אולם שני הארגונים הבינו שאין מנוס מהיענות ללחץ הפנימי מצד האוכלוסיה הפלסטינית ולציפייה הבינלאומית לכתובת לגיטימית אחת שמייצגת את העם הפלסטיני.

התזמון הנוכחי קשור גם לשינויי הממשל בוושינגטון, שכבר הובילו לשינויים איזוריים, שהבולט בהם הוא הפיוס בין סעודיה לבין קטאר. ממשל טראמפ ניסה לקחת קרדיט על הפיוס, אבל הוא התרחש דווקא בשל ההפסד של טראמפ בבחירות. זאת בעוד האמברגו על קטאר מצד סעודיה ובנות בריתה החל מיד לאחר ביקור טראמפ בסעודיה, מה שגרם לסעודים לחשוב שיש להם גיבוי אמריקאי לעשות ככל העולה על רוחם גם בתימן וגם מול קטאר.

הנטייה הישראלית לתייג את כל השחקנים כטובים או רעים גורמת לנו להחמיץ הזדמנויות. לישראל יש אינטרסים לקדם גם מול ברית המדינות הסוניות הפרו-מערביות, גם מול קטאר ותורכיה וגם מול חמאס. המושג frenemies שהוא שילוב היברידי בין אוייב בנושאים מסויימים וחבר בנושאים אחרים הוא הכרחי בדיפלומטיה אפקטיבית.

הימין בישראל העדיף את הבידול הפלסטיני משום שראה בו הצדקה להימנעות מהסדר ומפשרות טריטוריאליות שכרוכות בו. לממשלותינו האחרונות היה נוח מאד לומר שאין פרטנר פלסטיני בשל הפיצול, ובכל פעם שהיה ניסיון פיוס הן פעלו על מנת להכשילו.

תהליך ההסדרה מול חמאס בסיוע המצרים, הקטארים ושליח מזכ"ל האו"ם, היה נכון טקטית כדי למנוע שפיכות דמים, אבל מבחינה אסטרטגית אין פתרון לעזה במנותק מהגדה ואין דרך להגיע לפירוז ולשיקום מבלי שהרשות הפלסטינית תהיה בעלת מעמד גם ברצועה. הרשות לא יכולה להשיג מעמד ברצועה ללא הסכמת חמאס.

גם הציפיות של השמאל שחמאס יובס ונוכל להתקדם רק עם הגורמים החילוניים והמתונים יותר ברשות הפלסטינית מתעלם מהעובדה שחמאס מייצג ציבור משמעותי מאד בקרב הפלסטינים ואינו עומד להיעלם או להיכנע.

על מנת שחמאס ישלים את השינוי לגישה פרגמטית יותר הוא צריך "סולם" לרדת בעזרתו מהעץ האידאולוגי, כמו התהליך שעבר על אש"פ. סולם כזה יוכל להיווצר במסגרת תהליכי הפיוס, בהם יוודאו המצרים שחמאס מקבלת על עצמה להימנע משימוש באלימות ולהתחיל בתהליך הדרגתי בו הזרוע הצבאית עוברת לשליטה של המוסדות הפלסטינים הנבחרים. במסמך שהעבירו הפלסטינים לממשל ביידן ישנה הסכמה של כל הפלגים להסדר על בסיס עקרון שתי המדינות ולהתנגדות בלתי אלימה בלבד.

תהליך כזה יוביל לכך שחמאס תקבל בסופו של דבר את תנאי "היוזמה הערבית" כפי שכבר הוסכם ב"מסמך האסירים" בזמנו, ותהפוך לתנועה פוליטית. יש דוגמאות רבות לתנועות של "האחים המוסלמים" שהתמתנו והפכו לתנועות פוליטיות כפי שאנחנו רואים בתוניסיה. יש לזכור שגם בתקופה בה איש "האחים המוסלמים" מורסי שלט במצרים לאחר הבחירות בעקבות "האביב הערבי", הוא כיבד את הסכמי השלום עם ישראל.

פיוס ובחירות הם אינטרס ישראלי מובהק, שכן הוא עשוי להוביל לכתובת פלסטינית ברורה עבורנו גם להסדר וגם להרתעה. דוגמה בולטת להיעדר כתובת כזו היא הכשלון הטרגי בניסיון הישראלי להשיב הביתה את האזרחים הישראלים ואת גופות החיילים המוחזקים בידי חמאס. ללא פיוס אין לנו מנופים מול חמאס להשיב את אברה מנגיסטו והישאם א סייד, האזרחים הישראלים, ואת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול זכרונם לברכה.

הניסיון לייצר מנופים על חמאס על ידי גרימת סבל לאוכלוסיה הפלסטינית בעזה הוא לא מוסרי ולא פרקטי, שכן הוא "מתפוצץ" לתושבי עוטף עזה בפנים בכל פעם מחדש ומקרב אותנו לבית הדין הפלילי בהאג.

כולנו זוכרים לרעה את הבחירות הקודמות למועצה המחוקקת הפלסטינית, שהובילו לנצחון חמאס. גם כיום קיים חשש שהבחירות יובילו לחיזוק הייצוג של גורמים קיצוניים יותר, אולם אין מנוס מתהליך דמוקרטי שיאפשר ייצוג אמיתי ולגיטימיות פנימית וחיצונית. למדינת לישראל אין אפשרות להנדס את תוצאות הבחירות כפי שנכשלנו בניסיון להנדס את הפוליטיקה הלבנונית בברית עם הפלנגות הנוצריות. לכן יש להימנע גם מלחץ על אנשי חמאס בגדה שלא להתמודד, כפי שדווח לאחרונה שישראל עושה כדי להשפיע על הבחירות, ולאפשר לתושבי מזרח ירושלים להשתתף בבחירות כפי שסוכם בהסכמי אוסלו.

אם ישראל רוצה בנצחון הגורמים המתונים, שהביעו את נכונותם להסדר המבוסס על פתרון שתי מדינות לשני עמים, הרי עדיף שתמנע מלהפריע ותתגמל את הגישה המתונה התומכת בדיפלומטיה של הנהגת פתח. זאת בניגוד למעשינו בשנים האחרונות בהן ייבשנו את אבו מאזן וסיפקנו הישגים דווקא לחמאס אם בכסף קטארי ואם בשחרור אסירים.

הצלחה של מגמת הפיוס הפלסטינית תספק לממשל ביידן ולממשלת ישראל שתקום אחרי הבחירות את הכלים לקידום הסדר שימנע את הקטסטרופה הדו-לאומית שניצבת לפתחנו, וגם תסיר את כל החסמים להשלמת תהליך הנורמליזציה האזורית של הסכמי אברהם. הצטרפות של סעודיה, שהובילה את "היוזמה הערבית", וגם של קטאר לנורמליזציה תוביל לשינוי דרמטי במצבה של ישראל באזור. הציבור הישראלי כבר הוכיח שהוא מעדיף נורמליציה על פני סיפוח.

נורמליזציה אזורית, שמובילה ליציבות ולשגשוג אזורי, מצריכה גם נורמליזציה פלסטינית. לכן עלינו לראות בתהליך הפיוס והבחירות הפלסטיניות הזדמנות ולא איום.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 17 במרץ 2021.

הפוסט מגמת הפיוס בין חמאס לפתח והבחירות הפלסטיניות הן הזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההחלטה האחרונה לחסן 100 אלף פלסטינים שעובדים בישראל היא צעד בכיוון הנכון, אבל הפלסטינים כולם צריכים להיות בראש סדר העדיפויות שלנו מכל הסיבות האפשריות – המוסריות, האפידמולוגיות והאסטרטגיות.

מבחינה מוסרית

מבחינה מוסרית אין ספק שיש לנו אחריות ואין טעם להתפלפל בויכוחים המשפטיים המיותרים. לפי ממשלת ישראל אין לנו אחריות על הפלסטינים בשל העברת האחריות לבריאות לרשות הפלסטינית בהסכמי אוסלו. יש אירוניה רבה בכך שהימין הישראלי מציג לפתע את הסכמי אוסלו בראש טיעוניו לאחר שנים בהם השמיצו את ההסכם, השמצות שאף הובילו לרצח ראש ממשלה.

בנוסף אירונית העובדה, שטיעונינו על כך שאין לבית הדין הפלילי הבינלאומי סמכות לדון בשטחי הרשות הפלסטינית הפוכים ב-180 מעלות לטיעוננו בנושא הבריאות, שם אנחנו גורסים שלא מדובר בישות חוקית לפי המשפט הבינלאומי.

חשוב לזכור שהסכמי אוסלו היו אמורים להוביל לתהליך של 5 שנים, שבסיומו יסתיים מצב הכיבוש הזמני, המתאפשר על ידי הדין הבינלאומי. במציאות, לא רק שהכיבוש נמשך, מדיניותה של ממשלת ישראל בקידום התנחלויות ובלחץ על האוכלוסיה הפלסטינית אינה מובילה לסיום הכיבוש אלא להנצחתו. בנוסף, יש לנו שליטה מלאה על יכולת התנועה של הפלסטינים ואפילו על מרשם התושבים שלהם. בשורה התחתונה יש לנו בהחלט אחריות מוסרית לבריאותם כל עוד אין להם יכולות שליטה עצמאיות כפי שיש לנו.

מבחינה אפידמיולוגית

מבחינה אפידמיולוגית, הרי שאנחנו והם לא באמת נפרדים. נתניהו צדק כשאמר בראיון לאודי סגל, שבהקשר הזה אנחנו לא מדינת אי כמו קפריסין, ניו זילנד וטייוואן, אבל הטעה את הציבור כשטען שהפלסטינים הם אלו שמדביקים אותנו, בעוד שכל הנתונים מראים שהתחלואה הפלסטינית נבעה ממגע עם ישראלים, שחלו בשל החלטות פוליטיות לגבי טיסות עמוסות תחלואה מניו יורק, דובאי ועוד. כידוע לפלסטינים אין אפשרות לטוס לחו"ל או לעבור לירדן ללא אישור שלנו. כלומר יכולנו להיות מדינת אי, אם היינו מתייחסים לכל השטח בין הירדן לים כיחידה אפידמיולוגית אחת, שיש למנוע אליה כניסות לא מבוקרות ויש לחסן את כולם ישראלים ופלסטינים כאחד.

מבחינה אסטרטגית

שימוש בחיסונים ככלי דיפלומטי הוא נכון, אבל היינו יכולים לקדם בעזרת דיפלומטיית חיסונים את היחסים עם הפלסטינים, שחשובים לאין ערוך לבטחוננו ולעתידנו מתושבי הונדורס, גווטאמלה הונגריה או צ'כיה. היינו יכולים גם לתאם את הסיוע לפלסטינים עם ארגון הבריאות העולמי, עם ממשל ביידן החדש ועם מדינות אירופה החשובות, שמאד מודאגות ובצדק מהמצב ההומניטרי של הפלסטינים, כפי שעלה באופן מאד בולט במפגש המדינות התורמות (AHLC) האחרון.

יכולנו להפוך לדוגמה ומופת לשימוש אסטרטגי בדיפלומטיית חיסונים, ובמקום זאת ממשלתנו מנסה לעשות גימיקים פוליטיים, שאינם משפיעים על אף אחד בעולם מכיוון שהציניות שלהן שקופה וברורה.

מדינות בכל רחבי הגלובוס מתאימות את עצמן לשינוי בהנהגת העולם החופשי בעקבות הבחירות בארה"ב. גך גם באזורנו – הפלסטינים פועלים לקדם בחירות, הסעודים, המצרים, התורכים, משנים התנהגות מכיוון שהם מבינים שיש ממשל חדש שזכויות האזרח והדמוקרטיה חשובות לו. רק בממשלת ישראל מבכים את עזיבתו של טראמפ וממשיכים לנהוג כאילו העולם עדיין מונהג על ידי נרקיסיסט חסר ערכים הומניים שפרש בחוסר אחריות מארגון הבריאות העולמי באמצע מגיפה עולמית שזועקת לשיתוף פעולה גלובלי.

עדיין לא מאוחר מדי לתקן ולמנף את היתרון שיש לנו בתחום החיסונים בכדי לעשות את הדבר הנכון מוסרית, רפואית ודיפלומטית ולסייע לעצמנו באמצעות סיוע לפלסטינים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 09 במרץ 2021.

הפוסט ישראל חייבת להשלים את מהלך חיסון תושביה גם בחיסון שכנינו הפלסטינים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כבר שנים שמתקיים אנכרוניזם אנטי דמוקרטי מסוכן בניהול קרקעות ליהודים בלבד, במדינה שיש בה 20% שאינם יהודים. אולם החלטתה האחרונה של מועצת המנהלים של קרן קיימת לישראל הציבה את הארגון באופן ברור בצד שמסכן באופן מוחשי את עתיד הציונות.

ראשי התיבות קק"ל הפכו מקרן קיימת לישראל לקרן קיימת לחיסול ישראל. אפילו לא קרן קיימת לישמעאל, משום שבניגוד לתומכי "פתרון" המדינה האחת בקרב הפלסטינים, המדינה דו-לאומית שתיווצר, אם תימשך רכישת הקרקעות לטובת הרחבת מפעל ההתנחלות, אינו טוב לא לישראל ולא לפלסטינים. הוא יוביל למציאות של אפרטהייד ולשפיכות דמים בלתי פוסקת.

התהליך הרע והמסוכן עובר על קק"ל הוא לא חדש, אולם מאז הבחירות האחרונות להנהלת המוסדות "הציוניים" המצב החמיר קשות. בחירתו של איש הימין אברהם דובדבני, כיו"ר קק"ל החמיר את המגמה וקטע כל סיכוי שהארגון יממש את ייעודו.

ההחלטה האחרונה מעמיקה את השסע בין רוב יהודי ארה"ב, שתומכים בחזון שתי המדינות לשני עמים, לבין ממשלת ישראל ולממסד היהודי שעדיין תקוע בעבר טרום הקמת המדינה.

טוב עשתה הקהילה הרפורמית שמייצגת את הזרם הדתי הגדול ביותר בצפון אמריקה כשגינתה את ההחלטה האחרונה של קק"ל. טוב עשה הארגון האמריקאי JNF שניתק כבר מזמן כל קשר עם קק"ל, למרות ההיסטוריה המשותפת של שני הארגונים. עכשיו הזמן ל-JNF להבהיר את התנגדותו למדיניות של קק"ל ולמנוע מעבר כספים כל עוד המדיניות הנוכחית בתוקף.

בתור ציוני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אני מזועזע איך מעשים כאלו הופכים את המונח ציונות למילת גנאי בקרב הדור הצעיר בארה"ב. במקום שהציונות תוצג כתנועה הלאומית של העם היהודי, שמגיע לו זכות לריבונות כפי שמגיע לכל עם, היא הופכת על ידי המדינה והמוסדות "הציוניים" לזרוע הכיבוש והפגיעה בערכים הליברליים, שמהם צמחה הלאומיות היהודית ומהם צמחה הציונות.

נוצר תהליך מעגלי בו, בשם הציונות לכאורה נעשים מעשים שאינם מתיישבים עם ערכים ליברלים ואז כשהליברלים יוצאים בביקורת על הציונות הם מוגדרים כאנטישמים, מה שמרחיק אותם אף יותר. אם מישהו חושב שזה תהליך חיובי משום שהוא מספק מטרות להסברה הישראלית אז זו טעות חמורה.

הגיעה השעה שקרן קיימת לישראל תמסור את האדמות שבחזקתה למנהל מקרקעי ישראל ושתשקיע את משאביה בשיפור איכות הסביבה ובחינוך של כל תושבי הפריפריה בישראל כפי שעושה ארגון ה-JNF האמריקאי.

הגיעה גם השעה שנזכיר לעצמנו מה היא משמעות הציונות המודרנית כפי שנוסחה על ידי מקימי המדינה בהכרזת העצמאות. הציונות היא הנוסחה שמשמרת מצד אחד את הקשר של מדינת היהודים עם העם היהודי ומצד שני מהווה בית שווה זכויות לכל אזרחי המדינה יהודים ולא יהודים כאחת ואחד בלי הבדלי דת, גזע מין, עדה והעדפה מינית.

ההחלטה האחרונה של קק"ל עושה בדיוק הפוך ולכן היא החלטה אנטי ציונית בעליל.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 23 בפברואר 2021

הפוסט איך הפך קק"ל מסמל ציוני לארגון אנטי ציוני בעליל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצד אחד, המחשבה על כך שקצינים ישראלים יהיו מנועים מלצאת מגבולות המדינה, או חלילה ייאסרו ויוסגרו, מעוררת בי חלחלה. אני אמנם פעיל שלום, אבל איני פציפיסט. יש לי הערכה רבה לתפקידו של צה"ל בהגנה על ישראל. שירתי בתפקיד משמעותי בצבא וגם ילדיי שירתו ומשרתים כפי שחונכו בבית. אף שיש חריגים קשים, כפי שצפוי בארגון כה גדול, אני מאמין שצה"ל ככלל הוא מקור אור בחברה הישראלית.

אני חושש מאד שאנשי צבא בעבר ובהווה ישלמו את המחיר על היהירות, הערכים המשובשים והטיפשות של הדרג המדיני. כבוגר מלחמת לבנון הראשונה קיבלתי תזכורת מהסדרה המעולה של כאן 11 "לבנון" על האיוולת הטרגית של הכניסה והשהייה הארוכה והמיותרת ברצועת הביטחון. כך חשתי גם כשצפיתי בכמה סצינות מ"שעת נעילה" (לא יכולתי לעמוד בצפייה מלאה בזוועה) וגם בפרק בסדרה "אויבים" על אנואר סאדאת, שהזכירו עד כמה מיותרת וטרגית הייתה מלחמת יום הכיפורים, וכמה סבל היה נמנע לו קיבלו מנהיגינו את ידו המושטת של הנשיא המצרי לפני המלחמה כפי שקיבל אותה מנחם בגין בסופו של דבר.

ארצנו מלאה קברים מיותרים ונפשות מצולקות שהאמינו בכל מאודן שהן מגינות על הארץ, אבל נשלחו למשימות שלא תרמו להגנתנו, ובמקרים רבים ההיפך הוא הנכון. לא מפתיעה העובדה שרוב קציני צה"ל הבכירים ובכירי המוסד ושב"כ הופכים לאחר פרישתם לתומכי שלום ושימוש בכלים דיפלומטים. הם מבינים את הנזק שגורמת המדיניות הנוכחית הן להגנה הפיזית על המדינה והן להגנה על הערכים המוסריים שלנו.

בשל כך, מצד שני, אני מצפה להתפתחויות שיהוו עבורנו קריאת השכמה ויסיימו את ההדחקה שבה אנו שרויים. אני מזדעזע כל פעם מחדש מהאדישות של הציבור הישראלי למציאות הכיבוש, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינת ההשלכות האסטרטגיות שלו על עתיד הציונות.

לאחרונה חלה החמרה במצב בשטח בשל הרוח הגבית שנתן ממשל טראמפ ובשל הניסיון לקבוע עובדות בשטח לפני שממשל ביידן מסיים את שלב המינויים ונכנס לעבודה מלאה. בשטח חלה עלייה מדאיגה בצעדים שנועדו למנוע את האפשרות להסדר, כמו גם אלימות של מתנחלים כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בחסות גורמים בצבא. האירועים הללו אינם מדווחים כמעט בתקשורת הישראלית ואינם מעניינים את רוב הציבור.

אני גם שמח על כל הכרה של גורם בינלאומי בריבונות פלסטינית ועל כל הצטרפות פלסטינית לארגונים בינלאומיים, מתוך תקווה שאלה יהוו חלק מתהליך שיוביל להקמתה בפועל של מדינה לצד ישראל וימנע את הקטסטרופה הדו-לאומית שאליה מוביל הסטטוס-קוו הרעיל.

איך מיישבים את שני הצדדים המנוגדים הללו – זה שחושש פן הצלחה של תביעה בבית המשפט הפלילי הבינלאומי תוביל לצעדים קונקרטיים נגד קצינים וחיילים, אל מול הצד שמצפה להתפתחויות מהסוג הזה שיעירו אותנו ויגרמו לציבור הישראלי, ובעתיד גם לממשלתו, לשנות כיוון בטרם יהיה מאוחר מדי?

הייתי בהחלט מעדיף שהאזכור לבעייתיות המוסרית והאסטרטגית של הכיבוש יגיע מזירה פחות בעייתית, אבל מכיוון שזה המצב הנתון, חשוב לקדם התייחסות רצינית להחלטת בית הדין הפלילי הבינלאומי. לא האשמות היסטריות על המניע האנטישמי כביכול שכבר שמענו נזרקות באוויר באינסטינקט פבלובי. גם לא קריאה להחרים את בית הדין שהוקם כלקח מהטרגדיה של העם היהודי.

עלינו לקרוא לצה"ל להקפיד לחקור כל חריגה באופן מלא ושקוף ולוודא שאין מתקיימים בחסותו מעשים נוראיים בשטח כפי שקורה לאחרונה יותר ויותר. הכי חשוב מצדנו לפעול להעלות את הנושא לשיח הציבורי ולנסות לקדם שינוי דרמטי במדיניות של הדרג המדיני שלנו לפעולה פרו-אקטיבית להגעה להסדר ולהיפרדות מהפלסטינים, גם אם זה נשמע נאיבי. הפרויקט הציוני היה נאיבי בתחילת דרכו ודרושה נאיביות נחושה על מנת למנוע ממנהיגינו להמשיך להוביל אותנו בכיוון הנוכחי, שמהווה דרך ללא מוצא לעתידנו. הלוואי שלא היינו צריכים תזכורות כל כך בעייתיות כדי להתעשת.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 14 בפברואר 2021.

הפוסט הציונות קיבלה קריאת השכמה מדכאת מהאג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רוב שרי החוץ בעבר ראו במשרד החוץ מדרגה פוליטית בדרך לראשות הממשלה ולא הקדישו את המשאבים הניהוליים לחיזוק משרד החוץ מבפנים ולמעמדו מבחוץ. אשכנזי, לעומת זאת, עשה זאת ובאופן מרשים ביותר.

כבר שנים רבות אני סבור שלמשרד החוץ יש צורך בשר שהיה איש צבא, כדי להחדיר בארגון "רוח לחימה", לחזק את ה"שריר הדעתני" של עובדיו, שהפך רופס, ולמסד נהלי עבודה מקצועיים. באותה מידה אני גם סבור שטוב יהיה אם בראש משרד הביטחון יעמוד אזרח ולא גנרל לשעבר, כדי לוודא שהצבא ישרת מדיניות כוללת של בטחון לאומי, שאינה רק צבאית.

אשכנזי אכן התייחס למשרד החוץ כפי שהתייחס ליחידות עליהן פיקד בצבא. הוא דרש מקצועיות ללא פשרות והטמיע תהליכים מקצועיים, היות שאלו התרופפו במשך השנים בשל התחושה של עובדי המשרד שממילא איש אינו סופר אותם. הוא החזיר לעובדי משרד החוץ את האמונה שיש ערך למקצועיות שלהם גם בביצוע המדיניות וגם בתהליכי קבלת ההחלטות, ושעליהם לתרגם את היכולות הייחודית שלהם בהבנת הזירות הגלובליות והבילטרליות לידי השפעה.

אשכנזי נחשף ליכולות יוצאות הדופן של אנשי משרד החוץ עוד כמנכ"ל משרד הבטחון ולכן בהיותו רמטכ"ל גייס ללשכתו את חיים רגב, אותו הכיר כשחיים היה יועץ במחלקת הקונגרס בשגרירות בוושינגטון ופעל בין השאר לקדם את הסיוע הביטחוני ואת רשימת הבקשות ("wish list") של מערכת הביטחון בקונגרס האמריקאי.

אשכנזי מינה מיד עם כניסתו לתפקיד את אלון אושפיז למנכ"ל, מינוי שאכן הוכיח את עצמו, משום שהמקצועיות והחריפות של אלון סייעו למשרד החוץ להביא את יכולותיו לידי ביטוי ובעיקר למלא תפקיד מרכזי בתהליכי הנורמליזציה בעקבות "הסכמי אברהם".

בנושאי מדיניות, אשכנזי שיקם את היחסים של משרד החוץ עם האיחוד האירופאי שהפך במשך שנים ל"שק החבטות" של נתניהו, למרות החשיבות האסטרטגית של המוסדות בבריסל עבור מדינת ישראל. חבל שהציבור הישראלי אינו נחשף לסופרלטיבים שאותם אני שומע מדיפלומטים אירופאיים על אשכנזי ועל משרד החוץ תחת הנהגתו.

לאשכנזי גם מגיע אשראי לא מבוטל על כך שהממשל האמריקאי הבין שיש להעדיף נורמליזציה עם מדינות ערב על פני סיפוח, בניגוד לאינטרסים הפוליטיים של טראמפ ונתניהו.

למרות הניסיונות של ראש הממשלה להקטין את משרד החוץ ולהשתמש במוסד למשימות "סקסיות" בתחום יחסי החוץ, אשכנזי "חרק שיניים" והקפיד על מקצועיות ועל צניעות. זאת בניגוד ליחצנות של ראש המוסד, שאמור להיות אמון על חשאיות. במשך שנים הייתה נטייה במערכות הביטחון להקטין את משרד החוץ על ידי האשמתו בהדלפות. כמי שהיה קורבן להדלפה שכזאת, אני יודע שרוב ההדלפות נעשות על ידי הדרג הפוליטי ולא על ידי הדרג המקצועי.

בהקשר זה בלטה פגישה חשאית של ראש הממשלה עם יורש העצר הסעודי, שבה משרד החוץ לא היה מעורב, ושפרסומה גרם לנזק משמעותי ליחסינו המתרקמים עם הסעודים. בלטה גם פגישה של ראש המוסד עם מזכיר המדינה היוצא של ארה"ב שהתקיימה בניגוד לחלוקת התפקידים המקובלת ובאופן פוגעני בממשל ביידן. הפגישה שירתה את כוונתו של ראש הממשלה להראות מי מוביל את יחסי החוץ של ישראל, ועל כן זכתה לכאורה במקרה לחשיפה על ידי כתבת פוליטיקו.

עם כניסתו של אשכנזי לתפקיד כתבתי לו מכתב פומבי שקרא לו להימנע מלראות במשרד החוץ תחנה זמנית בדרך למשרד הבטחון לאחר הרוטציה. טענתי שמשרד החוץ הוא אתגר משמעותי הרבה יותר לביטחון הלאומי של מדינת ישראל, שעוצמתה הביטחונית ממילא כבר מבוססת, וכי דווקא בזירה הדיפלומטית נמצאות התשובות לרוב האתגרים שלנו. איני משלה את עצמי שאשכנזי קרא את המכתב או שפעל כך בשל המלצתי. הוא עשה את זה מכיוון שהוא איש רציני, וחשוב שיקבל את הקרדיט על כך למרות שלא חיפש אותו.

ישנם עדיין אתגרים רבים לפני שאשכנזי יצטרך לפנות את לשכת שר החוץ. אתגר משמעותי שניצב בפניו יהיה לשכנע את ממשלת ישראל ללמוד מהטעויות בהתנהלות הלעומתית מול ממשל אובמה, ולנסות להשפיע על תהליך שיפור הסכם הגרעין עם איראן על ידי השתתפות מבפנים במאמץ הבינלאומי שיוביל ממשל ביידן.

אתגר נוסף הוא למנוע את תהליך קביעת העובדות המסוכנת בזירה הפלסטינית לפני שממשל ביידן מסיים את תהליך המינויים וההתארגנות לכניסה לתפקיד על ידי סיפוח זוחל דה פקטו. קביעת העובדות הזאת מקשה על המאמצים לשמור אפשרות להסדר המבוסס על האינטרס הישראלי בפתרון שתי מדינות לשני עמים. לחברותי וחברי במשרד החוץ יש אתגר לשמר את הרוח הפרואקטיבית הקיימת גם כשיגיע או תגיע שר/ה חדש/ה.

בעידן הנוכחי, בו שרי הממשלה מתעלמים מהדרג המקצועי כפי שמדגימים לנו מדי יום שר האוצר כץ, שר המשפטים לשעבר והשר לבטחון פנים כיום אוחנה ושר החינוך גלנט – התנהלותו של אשכנזי מהווה משב רוח מרענן. אני מקווה שעוד תהיה לאשכנזי הזדמנות לחזור לעשייה המדינית, למרות הטעויות הפוליטיות של מפלגתו.

ישראל משוועת למנהיגות פוליטית שיודעת לייצר סינרגיה בין נבחרי ציבור לדרג המקצועי באופן שמציב את יעדי המדינה ארוכי הטווח לפני האינטרסים האישיים והפוליטיים שלהם. תודה לך שר החוץ אשכנזי על תרומתך.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 04 בפברואר 2021.

הפוסט מכתב תודה לשר החוץ גבי אשכנזי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנושא עלה לסדר היום בעקבות החלטה של מזכיר המדינה היוצא פומפאו, בתקופה שאחרי הבחירות בארה"ב, להגדיר ארגונים התומכים ב-BDS כאנטישמים ואסורים מבחינת החוק האמריקאי. החלטה זו, ככל הנראה, לא תצא אל הפועל בשל מדיניות ממשל ביידן נגד ה-BDS מצד אחד, ונגד פגיעה בחופש הביטוי מהצד השני.

בנוסף לכך, קיימות יוזמות להפוך את ההגדרה לאנטישמיות של ה-IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה) לחוק שהתבטאה במכתב לממשל ביידן מוועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים. לעומת זאת, עשרה ארגונים יהודיים פרוגרסיביים, שאליהם הצטרפה גם התנועה הרפורמית (שהיא התנועה הדתית הגדולה ביותר ביהדות אמריקה), יצאו בקריאה להימנע מכך. הסיקור התקשורתי בארץ מעוות את עמדת הארגונים הללו.

אין מדובר בהתנגדות להגדרה עצמה (למרות שיש בה סעיפים שלדעתי הם אכן בעייתיים, ואותם אפרט בהמשך), אלא באפשרות שהפיכתה לחוק תגרום לפגיעה בחופש הביטוי. חשוב לציין שגם מנסחי ההגדרה, וביניהם פרופסור דינה פורת ועורך הדין קנת' סטרן מתנגדים להפיכתה לחוק. קנת' סטרן אף יצא פומבית כנגד המגמה של ארגוני ימין להשתמש בהגדרה של האנטישמיות כנשק נגד ביקורת לגיטימית על ישראל.

לא סוגייה של שחור ולבן

רדידות השיח בסוגייה זו מזכירה סוגיות נוספות בהן הסיקור התקשורתי מתעלם ממורכבות העמדות ומציג אותן בצורה של שחור ולבן. כך, למשל, מי שחושבים שדיפלומטיה היא הדרך היעילה ביותר למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני מוצגים כתומכים במשטר האייתולות. כך גם מי שתומכים בדמוקרטיזציה בעולם הערבי מוצגים כתומכי "האחים המוסלמים" ומי שחושב שפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי פלסטיני הוא אנטי ישראלי.

בכל המקרים הללו ההיפך הוא הנכון, וכך גם בויכוח על הפיכת ההגדרה של אנטישמיות לחוק. התנגדות להפיכת ההגדרה לחוק אינה מבטאת לגיטימציה לאנטישמיות וגם אינה נובעת מסיבות של טהרנות מוסרית.

אם ההגדרה של אנטישמיות תהפוך לחוק, יהיה קשה לשכנע חוגים ליברלים ופרוגרסיביים להצטרף להתנגדות לאנטישמיות, היות שמבחינתם מניעת חופש הביטוי פוגעת בערכים הבסיסיים ביותר של הדמוקרטיה הליברלית, ועל כן באופן אינסטינקטיבי ינקטו עמדה הפוכה.

מחקרים מראים שהסכנה המרכזית האורבת למדינת ישראל בדעת הקהל היא התרחקות הציבור הליברלי מאתנו. התרחקות שנובעת מעמדות אנטי ליברליות של ממשלות ישראל האחרונות. מדובר בהתרחקות של חלק ניכר מהמפלגה הדמוקרטית שחזרה להיות מפלגת השלטון בארה"ב, של רוב יהדות ארה"ב, שמדינתנו אמורה בהגדרתה להיות גם מדינתם, ושל רוב המדינות הליברליות באירופה שהם בנות הברית הטבעיות שלנו. השימוש באנטישמיות כנגד כל מי שמתנגד לכיבוש ואפילו לציונות מרחיק אותם יותר.

אם התנגדות לציונות היא אנטישמיות, הרי חלק גדול מהעם היהודי בעבר היה אנטישמי, כולל ארגונים שנלחמים כיום באנטישמיות כמו AJC. גם שני הקצוות של הספקטרום בתנועות הדתיות היהודיות – החרדים מצד אחד והרפורמים מצד שני – התנגדו לציונות, ומגוחך יהיה לומר שהם היו אנטישמים.

ישנם גם רבים שמתנגדים ללאומיות מכל סוג כולל הציונות ורבים מהם יהודים קומוניסטים ואחרים. בתנועת ה-BDS נמצאים יהודים רבים והשימוש באנטישמיות כנגדם פוגע גם במאבק באנטישמיות וגם במאבק ב-BDS. האשמתם של מבקרי ישראל והציונות באנטישמיות דוחף לזרועות ה-BDS רבים שמתרעמים על השימוש המניפולטיבי בקורבָּנוּת יהודית כדי להימנע מוויכוח עקרוני על טענותיהם.

אנטישמיות אינה אקסלוסיבית

למרות שהטענה העיקרית שלי היא בגנות הפיכת הגדרת ה-IHRA לחוק, ישנם אכן סעיפים בעייתיים בדוגמאות של ה-IHRA לאנטישמיות. למשל הדוגמה -"האשמת אזרחים יהודיים שאינם חיים בישראל בהיותם נאמנים יותר למדינת ישראל ולעם היהודי מאשר למדינות בהן הם חיים". קשה לטעון טענה כזאת בשעה שרוב היהודים בישראל מאשימים את ערביי ישראל בכך שהם רואים עצמם פלסטינים ונאמנים קודם כל לעם הפלסטיני. אפשר להתווכח עם האשמה שכזאת, ובצדק, אבל היא לגמרי לגיטימית.

דוגמה בעייתית נוספת היא "יישום סטנדרטים כפולים כלפי ישראל בדרישה ממנה לנהוג באופן שאינו נדרש ממדינות אחרות". אנחנו הרי רואים עצמנו כ"עם הנבחר" וכך גם רואים בנו תומכינו האוונגליסטים, ואם כך, מן הסתם לגיטימי לדרוש מהעם הנבחר יותר. כחילוני, איני מתחבר לטענה שאנחנו עם נבחר על ידי ישות אלוהית, אבל בהחלט מצפה שניקח על עצמנו את האחריות להיות עם נבחר מבחינת ערכינו והתייחסותנו למיעוטים וזרים. דווקא בשל מה שאנחנו עברנו. בנוסף לכך, היום שבו ישפטו את ישראל כפי ששופטים מדינות שאינן דמוקרטיות יהיה יום מאד עצוב, ה"סטנדרט הכפול" הוא מחמאה, שכן הציפייה מישראל ליותר מבטאת שרואים בנו חברה במועדון של המדינות הדמוקרטיות הליברליות שאמורות לתת דוגמא ומופת.

לסיכום, האנטישמיות היא רעה חולה, אבל הניסיונות לשמר אקסקלוסיביות לאנטישמיות ביחס למופעים אחרים של גזענות ושנאת זרים מונע מאתנו לייצר קואליציות עם מיעוטים וקורבנות אחרים. יתרה מזאת, הניסיון להשתמש בהאשמה באנטישמיות כדי למנוע ביקורת, גם כשהיא מוטעה או מרושעת, מזיק ופוגע ביכולתנו להילחם בתופעה המכוערת הזאת.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 31 בינואר 2021.

הפוסט הגדרת האנטישמיות של ה-IHRA כחוק תזיק למלחמה באנטישמיות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לכל מי שהציונות חשובה לו, וזוכר את הטראומה בעקבות החלטת האו"ם המזהה את הציונות עם הגזענות, קשה לחשוב על חיבור מזעזע כל כך כפי שצפינו בקפיטול.

היה זה אירוע היסטורי מבחינות רבות שהחזיר אותנו למראות של ארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים. המחזה הנורא הדגים לכל מי שעדיין לא הבין – דונלד טראמפ פעל בכל כוחו להפוך את ארה"ב ממנהיגת העולם החופשי למדינת עולם שלישי. אילו זכה בקדנציה נוספת היה גם מצליח בכך בשל הטיפול המזעזע שלו וההתעלמות ממדע גם בסוגיית הקורונה וגם בכל מה שנוגע לשינויי האקלים, ההתקפה על התקשורת ועל כל מי שחושב אחרת ממנו ולבסוף גם הסתה חסרת תקדים נגד התהליך הדמוקרטי בארה"ב.

טראמפ הפך למודל לרשת שלמה של לאומנים, גזענים, נרקיסיסטים, שכוללת למרבה הצער לא רק את ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן באירופה, את ז'איר בולסונרו בברזיל ואחרים ברחבי העולם, אלא גם את הימין הישראלי. יתרה מכך, דגל ישראל הפך לחלק מסמלי המאבק של אותם פופוליסטים סמכותנים. רובם שונאים יהודים, כפי שהם שונאים כל מי ששונה בצבע עורו, בדתו ובערכיו. אבל הם ממש אוהבים את ישראל של נתניהו, שמייצגת מבחינתם את המצ'ואיזם האנטי מוסלמי ואת הסימביוזה המופלאה עם אלילם דונאלד טראמפ.

הגזענות היא תופעה שבעיקרה ימנית

פרשני הימין ממשיכים להסביר לכם שהשמאל הביקורתי כלפי מדיניות ישראל הוא אנטישמי, טענה מגוחכת מסיבות רבות כל כך, שקצרה היריעה מלפרט אותן כאן. לאחרונה, למשל, פרשני הימין בתקשורת שלנו מציגים את אלו שמבקרים את העובדה שישראל אינה לוקחת אחריות על חיסון האוכלוסייה ברשות הפלסטינית ועזה כסימן לאנטישמיות של השמאל. אירונית במיוחד טענתם של פרשני הימין לפיה אין לישראל מחוייבות כזאת למרות שהחוק הבינלאומי מחייב את הכובש לדאוג לצרכים של הנכבש, בשל העברת הסמכויות לפלסטינים בהסכמי אוסלו. פתאום הם תומכים בהסכמי אוסלו. הם אינם מוטרדים מההשלכות המוסריות והרפואיות של העובדה שהפלסטינים אינם באמת נפרדים מישראל גם בשל מספרם של הפלסטינים שעובדים בישראל וגם בשל מספרם של המתנחלים בקרבם.

כמי שמתנגד ל-BDS ולניסיון להאשים את ישראל לפני בחינה של העובדות, אני יכול להעיד שלא חסרה לעיתים בורות, נאיביות ואפילו רשעות בשמאל הרדיקלי, אבל אנטישמיות? הרי בשמאל הרדיקלי יש והיו תמיד יהודים רבים, ושנים רבות היו החרדים אנטי ציונים וגם כיום חלקם עדיין מחזיקים בדעה זאת – האם זה הופך אותם לאנטישמים?

רבים מהאנטישמים המודרניים הם דווקא אוהבי ישראל. האנטישמיות הקתולית הקלאסית שהאשימה אותנו בצליבתו של ישו נעלמה בשל השינוי שחל בוותיקן, וכיום האפיפיור הוא אוהב יהודים מושבע. לעומת זאת האנטישמיות החדשה שונאת יהודים ואוהבת את ישראל.

האנטישמיות היא תופעה גזענית והגזענות היא תופעה שבעיקרה היא ימנית, בדיוק כפי שאנחנו רואים בקרב תומכי טראמפ שמאמינים בעליונות נוצרית לבנה ומהווים מקבילה של הארגנונים "לה-פמיליה" ו"להבה" בישראל, שמאמינים בעליונות יהודית ובבית"ר ירושלים "טהורה לעד".

לכל מי שמתפלא מדוע אנחנו הולכים ומאבדים את תמיכתם של ליברלים ופרוגרסיביים, שהם הגורם הגדל מבחינה דמוגרפית בארה"ב. לכל מי שחרד מכך שאנחנו מאבדים את הרוב הגדול של הקהילה היהודית החשובה והגדולה בעולם. לכל מי שאינו מבין מדוע רבים באירופה מתקשים להתחבר לישראל בשנים האחרונות – הדגל הזה שהונף במהומות בגבעת הקפיטול חייב להבהיר את התופעה.

אולם, כתלמידו של הנשיא שמעון פרס, אני אופטימיסט חסר תקנה, ולכן אסיים בתרחיש חיובי. למרות האירועים הנוראים בגבעת הקפיטול, היינו עדים באותו יום מר ונמהר גם למספר סימנים למגמה הפוכה: מנהיגי המפלגה הרפובליקנית, כולל סגן הנשיא פנס ומנהיג הרוב לשעבר בסנאט מיץ' מקונל, הרחיקו עצמם סוף סוף מטראמפ. בג'ורג’יה נבחרו לראשונה בהיסטוריה סנטור שחור וסנטור יהודי, והברית המרגשת ביניהם החזירה אותנו לימי הברית בין הכומר מרתין לותר קינג לרב אברהם יהושוע השל. עם בחירתם, זכו הדמוקרטים ברוב בשני בתי הקונגרס בנוסף לרוב בבית הלבן, כך שיש סיכוי לשקם את ההריסות שהשאיר אחריו טראמפ.

ייתכן שדווקא המראות הקשים מגבעת הקפיטול ידגימו לרבים בארה"ב ובעולם את סכנות הפופוליזם והגזענות, והדיאלקטיקה ההיסטורית תשיב את המטוטלת למגמה הליברלית שראינו בשמונה השנים של ממשל אובמה ובאירופה מאז מלחמת העולם השנייה.

גם אצלנו יש סימנים לכך שאפילו בימין מתחילים להבין שיש להתרחק מפולחן האישיות וה"ביביזם" שהפך את הליכוד למפלגה שכל קשר בינה לבין הליברליזם של ז'בוטינסקי ובגין הוא מקרי בהחלט. ישנה גם מגמה חדשה ומעודדת במחוזותינו של חיזור אחרי מועמדים ערבים בקרב מפלגות שבעבר הרחיקו את עצמם מכל קשר עם המגזר הערבי.

הפוסט האנטישמיות החדשה שונאת יהודים ואוהבת את ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לעשות זאת, צריכה ישראל לחזור וליישם את הערכים הדמוקרטיים-ליברליים שהוגדרו בהכרזת העצמאות כייעוד שלנו, ואשר הנחו את מייסדי המדינה – זכויות מיעוטים, צדק חברתי, חופש מדת וחופש לדת ורדיפת שלום. כל אלה הכרחיים כדי להתחבר לליברלים האמריקאים בכלל, ובקהילה היהודית בפרט, שמצפים ממדינת היהודים להיות דוגמה ומופת לערכים אלו. פרויקט שיוכל לסייע לחיבור עם קהלים פרוגרסיביים בארה"ב הוא ייסוד קרן בילטרלית ל"תיקון עולם" (לפי המודל של הקרנות BIRD ו-BARD), שתממן שיתופי פעולה בין עמותות אמריקאיות לישראל ובין סוכנויות הפיתוח מש"ב ו-USAID.

על ישראל לנהל את יחסיה עם ממשל ביידן בתבונה ובשיתוף פעולה, גם כאשר ישנם חילוקי דעות. ישראל צריכה לחתור להסדר על בסיס העקרון של שתי מדינות לשני עמים עם הרשות הפלסטינית ולאפשר לממשל ביידן לסייע להשיג הסדר שכזה, שהוא הכרחי לקיומה של ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי וגם ליעדי ארה"ב באזור.

ישראל גם צריכה להימנע מלהילחם במדיניות הצפויה של ממשל ביידן להחייאת הערוצים הדיפלומטיים מול איראן, כדי לעצור את התקדמותה להשגת נשק גרעיני וכדי להגיע להסכם גם בסוגיית תמיכתה בארגוני טרור ופיתוח מערכות שיגור לנשק גרעיני. אם ישראל תשתף פעולה עם ממשל ביידן ועם חברות הקואליציה (P5+1) שחתמה ב-2015 על הסכם ה-JCPOA, היא תוכל להשפיע הרבה יותר על סיכול האיום האיראני מאשר העמדה הלעומתית בה נקטה מול ממשל אובמה.

ישראל יכולה לסייע לארה"ב בשאיפתה להימנע מהשקעה של כוחות ומשאבים חומריים במזרח התיכון ולשמור על מחויבותה לבטחון ישראל בעת ובעונה אחת, אם נסייע להם להשיג את היעדים שלהם באמצעים דיפלומטיים. ישראל חייבת להיות team player ולשתף פעולה עם מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון ובזירות אחרות, וכך ולהביא בדרך זאת ערך לארה"ב ולבעלות הברית שלה באזור ובעולם.

לסיכום: כבעלת ברית וכמדינה החזקה ביותר באזור, צבאית וכלכלית, מוטלת עלינו אחריות לסייע להבטחת היציבות השלום והשגשוג במזרח התיכון בשיתוף פעולה עם ארה"ב ובעלות בריתה האחרות. כדי להתחבר לערכים של שתי המפלגות בארה"ב, עלינו לחזור לערכים המשותפים כפי שנוסחו בהכרזת העצמאות שלנו ובחוקה האמריקאית.

**המאמר פורסם באתר הזירה – דיפלומטיה ויחסי חוץ, 13 בינואר 2021.

הפוסט במדיניות החוץ הצפויה של ממשל ביידן, ישראל חייבת להיות Team player הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני מניח שרבים יביעו פליאה על שבחרתי לעסוק בגורלה של מפלגת העבודה, שנתפסת בעיני הציבור כגוויה ששכחו לקבור, ובשאלה מדוע חשוב שמרב מיכאלי תוביל אותה, אך מעציב אותי לדמיין את המפלגה שהייתה כל כך משמעותית בהקמת המדינה, ואשר מגיע לה אשראי על רבים מההישגים שאנחנו מקבלים כיום כמובנים מאליהם, נעלמת בבחירות הבאות.

בנוסף על כך, מרב מיכאלי, בניגוד לרבים אחרים, הוכיחה את נאמנותה לערכי המפלגה ולהבטחה שלה לציבור שלא להצטרף לממשלת נתניהו. אבל הסוגיה שחשובה יותר מעתידה של מפלגה זו או אחרת, או מעתידה של מרב מיכאלי, היא איך ייראה עתיד מדינת ישראל ללא נשים בעמדות מנהיגות.

רוב הטיעונים הנשמעים בזכות ההכרח בשילוב נשים בפוליטיקה ובחיים הציבוריים בכלל מתבססים על הצורך בשוויון ובאפליה מתקנת. כשג'סטין טרודו, ראש ממשלת קנדה, נשאל מדוע הרכיב ממשלה בעלת שוויון מגדרי, השיב:

"מכיוון שעכשיו 2015“.

כאשר נשאלה שופטת בית המשפט העליון האמריקאי המנוחה רות ביידר גינזבורג כמה נשים צריכות לכהן בבית המשפט העליון, השיבה – תשע, והסבירה, שאם במשך שנים רבות כיהנו בתפקיד זה תשעה גברים, אין מניעה שלא יכהנו בו תשע נשים. אולם ההצדקה לצורך במנהיגות נשית מרחיקת לכת הרבה יותר מהצורך בשוויון.

כל מי שעוקב אחר המתרחש בעולם יכול להבחין שאחד הלקחים ממשבר הקורונה הוא כי מדינות המונהגות בידי נשים, כמו גרמניה, פינלנד, דנמרק, ניו זילנד וטיוואן, תפקדו טוב יותר בתקופה הזו. יש לכך סיבות הקשורות בהתאמה הנשית למנהיגות בעידן המודרני שמאופיין בחוסר וודאות.

משבר הקורונה הדגים לכולנו, במהלך תקופה קצרה יחסית, תופעה שמתרחשת כבר זמן רב – מגמת השינוי הופכת מקווית (לינארית) למעריכית (אקספוננציאלית) והמוח האנושי מתקשה להתמודד עם שינוי כזה. כאשר השינוי היה לינארי יכולנו להשליך מהעבר לעתיד (אקסטרפולציה) ולכן מנהיגים ידעו לחזות את התהליכים העומדים להתרחש ולדבר בביטחון על מה שלפנינו ומה נדרש מאיתנו לעשות כדי להתכונן טוב יותר לעתיד. בעידן המודרני, בעקבות מהפיכת המידע והטכנולוגיה, אין לאיש/ה היכולת הזאת. על כן יש ערך רב יותר לצניעות ולנכונות להודות בטעויות במציאות המשתנה ולהוביל תהליך למידה משותף עם הציבור, על מנת להגיב נכון לשינויים.

נראה שיש סיבות ביולוגיות שבעטיין גברים נוטים להיבריס ולביטחון עצמי מופגן יותר מנשים. ייתכן שבעידן הישן היה לגברים יתרון בביטחון עצמי מופגן שנועד להרתיע אויבים, ולכן האבולוציה גרמה לגברים עם יכולות שכאלו להצליח ולשרוד, אולם בעולם המודרני הביטחון העצמי המוגזם לא זו בלבד שאינו מסייע, אלא אף מכשיל אותם.

מובן שאסור להכליל; הייתה לנו ראשת ממשלה, גולדה מאיר, שלא הצטיינה בהבנה של מגמת השינוי, ויש להניח שאילו הייתה צנועה יותר אולי הייתה מצליחה למנוע את מלחמת יום הכיפורים. ישנם גם גברים, ואפילו כאלו עם עבר צבאי מרשים, שמצטיינים בצניעות אינטלקטואלית וביכולת למידה. דוגמה טובה לכך היא הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט, שידע להודות בטעותו ולקבל על עצמו אחריות לאחר אירוע חדירה ברמת הגולן שהתרחש בזמן שהיה אחראי על הגזרה, ומאוחר יותר, לאחר שמועמדותו של גלנט לרמטכ"לות נפסלה, גם הצהיר שהוא אינו בשל מספיק להיות רמטכ"ל. גם בבחירות הקרובות הוא הפגין צניעות כאשר הבין שעדיף ללמוד את הפוליטיקה לפני שרצים להתמודד.

למרות הדוגמאות הללו, בדיקה אמפירית מראה שלנשים יש בממוצע יותר מהתכונות הללו שכל כך חשובות בעידן המודרני; בבחירות הקודמות לנשיאות ארה"ב זכתה הילרי קלינטון ברוב הקולות של הציבור הכללי וכולנו למדנו בארבע השנים האחרונות כמה טרגית הייתה העובדה שטראמפ ניצח במניין האלקטורים.

נשיא ארה"ב הנבחר ג'ו ביידן הבין שהוא חייב למנות אישה לסגניתו, ובחר בקאמילה האריס, שיש סיכוי רב שתהיה הנשיאה הבאה אחרי תום כהונתו. מיד לאחר האריס בהיררכיה השלטונית בארה"ב ניצבת ננסי פלוסי, שמנהיגה את הדמוקרטים בבית הנבחרים כבר זמן רב. ביידן גם מינה לראשונה בהיסטוריה מזכירת אוצר אישה וראש מערך המודיעין הפדרלי אישה. רבים מייחסים את ההצלחה של המפלגה הדמוקרטית בג'ורג'יה לסטייסי אברהמס שהיתה מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים של ג'ורג'יה ומועמדת למושלת.

במדינות הנורדיות מקובל משכבר שרוב המנהיגות הן נשים. גם בגרמניה, שהפכה למובילת העולם החופשי בתקופת טראמפ, הקנצלרית מרקל מנהיגה את ארצה ואת אירופה בצניעות ובכישרון מרשימים.

עצוב לראות שבישראל, שמתיימרת להיות אומת החדשנות, אנחנו משתרכים מאחור מבחינת רמת המנהיגות וההבנה בחשיבות מנהיגות נשית. היה ראוי שתהיה לבוחרים בבחירות הקרובות בארץ אפשרות לבחור במפלגה שמציבה בראשה אישה, מתוך שלל המפלגות שמתמודדות.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 13 בינואר 2021.

הפוסט הגיע הזמן שישראל תכיר בחשיבותה של הנהגה נשית בעולם המודרני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האיסלאמיסטים אכן היו מאורגנים יותר מהמפגינים הליברלים וכך עלו לשלטון בבחירות שאחרי המחאות: במצרים – משטר מורסי מנהיג "האחים המוסלמים", ובתוניס – תנועת "א-נהדה". במדינות אחרות נוצר כאוס מוחלט והן נקלעו למלחמות אזרחים אכזריות, כפי שקרה בסוריה, בתימן ובלוב.

הפוסט ייתכן שהספדתם מוקדם מדי את האביב הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם הציפייה שביידן יתנה את החזרה למצב שלפני הפרת ההסכם החד-צדדית של טראמפ ואת הסרת הסנקציות הספציפיות ל-JCPOA בשיפור משמעותי של ההסכם, אינה ריאלית ואף מסוכנת.

על מנת להגיע להסכם בכל הסוגיות יש צורך במשא-ומתן ארוך ומפרך, שמחייב לפניו "ליישר קו" עם שאר המעצמות שהיו שותפות להסכם בכדי שהחזית מול איראן תהיה אפקטיבית. בזמן המשא-ומתן על תחילת המשא-ומתן תמשיך איראן להתקדם ללא פיקוח בצבירת אורניום מועשר (כבר כיום יש לאיראן יותר מפי עשרה כמות האורניום המועשר שהייתה כשטראמפ הפר את ההסכם), הוספת צנטריפוגות משוכללות והקמת מתקן מוגן במקום זה שהותקף. בנוסף, אין סיכוי שאיראן, רוסיה וסין יסכימו לחזור למשא-ומתן לפני הפסקת הסנקציות שחודשו חד-צדדית על ידי טראמפ.

יש דחיפות רבה לחזור להסכם גם בשל הבחירות ביוני באיראן בהן מתמודד המחנה הפרגמטי, שכיום מובל על ידי הנשיא רוחאני ושר החוץ זאריף, מול מועמדים שנתמכים על ידי משמרות המהפכה.

המועמדים של משמרות המהפכה הם גורמים קיצוניים שמעדיפים שהכלכלה האיראנית תמשיך לקרטע ולא לנהל משא-ומתן עם המערב ולהתפשר. חזרה להסכם תחזק את המחנה המתון, שאיתו ניתן יהיה לנהל משא-ומתן דיפלומטי על מנת לשפר את ההסכם ולמנוע פעילות איראנית מסוכנת גם בהיבטים הלא גרעיניים.

המנופים של ארה"ב

הטענה שנשמעת נגד חזרה מיידית ל-JCPOA) compliance for compliance), היא שבכך מוותר ממשל ביידן על "המנופים" שנוצרו בעקבות הצעדים שנקט טראמפ נגד הכלכלה האיראנית.

אולם במציאות נשארים בידי ארה"ב "מנופים" רבים, משום שישנן סנקציות רבות שלא קשורות ל-JCPOA ובנוסף, חזרה לקואליציה בינלאומית רחבה כנגד איראן, שביידן ינסה להרחיבה גם לבנות-הברית הסוניות של ארה"ב באזור, תספק הרבה יותר "מנופים" על איראן מאשר לחץ אמריקאי בלבד.

כולנו ראינו בשנים מאז שטראמפ פרש מההסכם, שהלחץ האמריקאי לא הצליח לגרום לאיראן לשינוי מדיניות, אף שגרם נזק רב לכלכלה האיראנית, נהפוך הוא. ללחץ הכלכלי אין ערך אם הוא אינו מלווה במסלול דיפלומטי שיאפשר למנהיגי איראן להצדיק שינוי מדיניות.

בהיעדר "סולם" שהקהילה הבינלאומית תיתן לאיראן על מנת "לרדת מהעץ" ימשיכו האיראנים בגישה – "ככל שיענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ (לפצצה)", שמוכר לנו ממקורותינו.

בניגוד למה שאומרים המלעיזים, אין לממשל ביידן שום כוונה לאפשר לאיראן להגיע ליכולות גרעיניות צבאיות. הגישה של ביידן היא שעל מנת למנוע מאיראן מלהשיג יכולות גרעין צבאי, יש צורך בדיפלומטיה לצד הלחץ הכלכלי.

לשם כך הכרחי לחדש את הקואליציה הבינלאומית מול איראן והרחבתה, ויש צורך לחזק את הגורמים הפרגמטיים באיראן שמעדיפים את טובת הכלכלה האיראנית על פני המאמצים להשיג הגמוניה שיעית במזרח התיכון.

ממשלת ישראל צריכה ללמוד מהטעויות של מדיניותה מול ממשל אובמה. עלינו להיות שחקן שתורם למאמץ הבינלאומי לעצור את איראן ולהימנע מלנקוט מדיניות חד-צדדית ולעומתית כלפי ארה"ב ושאר המעצמות.

הלעומתיות הישראלית מול ממשל אובמה גרמה לכך שלא היינו חלק מתהליך בניית ההסכם, הפכנו את ישראל לנושא במחלוקת בפוליטיקה הפנים אמריקאית וקרענו את הקהילה היהודית שתמכה ברובה בגישת אובמה.

על מנת לעצור את איראן, ועל מנת לשקם את יחסי ישראל ארה"ב והקהילה היהודית אמריקאית, ממשלת ישראל צריכה לשתף פעולה עם ממשל ביידן במאמציו לחזור לדיפלומטיה מול איראן מיומו הראשון בתפקיד, הבא עלינו לטובה ב-20 בינואר.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 06 בינואר 2021.

הפוסט שיקום הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן הוא אינטרס ישראלי מובהק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כך התעלמה ממשלת ישראל בהחלטותיה בשנים האחרונות מהמפלגה הדמוקרטית ומרוב יהודי ארה"ב וגרמה לנזק ארוך טווח ליחסינו עם ארה"ב. כך טעינו בהבנת הצורך להעצים גורמים מתונים בחברה הפלסטינית וחיזקנו דווקא את הקיצוניים תומכי הטרור. כך התייחסנו לאיראן כאילו היא מקשה אחת שרוצה לחסלנו בעוד שבאיראן גוונים שונים בתוך משטר האייאתולות. כל הטעויות הללו הופכות לנבואות שמגשימות את עצמן ומונעות מאתנו לקדם את האינטרסים ארוכי הטווח שלנו.

אנחנו נוטים לומר כי "עמדת אמריקה", או "עמדת איראן", או "העמדה הפלסטינית" היא כך וכך, בעוד בכל אחת מהישויות הללו עמדות שונות שמשפיעות על תהליך קבלת ההחלטות ויש לקחת אותן בחשבון. למשל, ממשל ביידן יצטרך לקחת בחשבון סיטואציה בה ישנם בארה"ב כ-74 מיליון אמריקאים שהצביעו בעד טראמפ והם אינם נעלמים רק בשל העובדה שביידן נבחר בקולותיהם של כ 7 מיליון יותר. ביידן יצטרך להתפשר עם עמדת הרפובליקנים, בעיקר אם אחד מהמועמדים הדמוקרטים בבחירות המיוחדות לסנט בג'ורג'יה ב–5 בינואר יפסיד, לרפובליקנים יהיה אז רוב בסנט, וביידן יתקשה לקדם מהלכים שדורשים את אישור הקונגרס.

גם באיראן צפויות בחירות לנשיאות ביוני וכרגע ההערכה היא שרוחאני לא יישאר על כיסאו. אמירות גורפות על כך שאיראן שמחה על הפסד טראמפ, אינן מכירות במורכבות בתוך איראן. הנשיא רוחאני ושר החוץ שלו זאריף אכן רצו בהפסדו של טראמפ, משום שהם מעוניינים לחזור לדיפלומטיה בכלל ולהסכם הגרעין בפרט. לעומתם הקיצוניים שנתמכים על ידי משמרות המהפיכה מעדיפים את ממשל טראמפ, שמצדיק את התנגדותם להסכם.

זאת אחת הסיבות לכך שאובמה חתר להגיע להסכם עם איראן מהר מכפי שציפו אצלנו וזו גם הסיבה שביידן שואף לחזור להסכם בהקדם. שניהם מבינים שיש לנצל נשיאות איראנית שאינה שמה בראש סדר העדיפויות את ההגמוניה של איראן במזרח התיכון ומעדיפים כלכלה איראנית מתפקדת, ולשם כך מוכנים לפשרות.

ביידן מבין בצדק, שלא מספיק שהאיראנים סובלים בשל הסנקציות החד צדדיות שהטיל טראמפ בכדי לעצור את תכנית הגרעין, ושיש הכרח בהסכם שיאפשר זאת ושתהיה לו לגיטימציה בינלאומית. יש לשער שיכולתו של ביידן לחזור להסכם תשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות באיראן ביוני. כשלון של הדיפלומטיה יביא בוודאות לעלייתם לשלטון של גורמים קיצוניים יותר, שאיתם קשה יותר להגיע להסדר.

חיסול פרחיזאדה בהחלט מחזק את כל השחקנים שאינם מעוניינים בהסכם ובהעדפת המסלול הדיפלומטי – באיראן, בישראל ובארה"ב. הבנת המורכבות הזאת מסבירה את התגובה הצוננת מצד גורמים במפלגה הדמוקרטית ובאירופה לחיסול, שנתפס כניסיון של טראמפ ונתניהו למנוע מממשל ביידן לחזור להסכם ואולי להביא לתגובה איראנית שתדרדר את האזור ולא תאפשר לארה"ב ולבנות בריתה ב-5P+1 לחזור לדיפלומטיה.

דוגמה נוספת היא התייחסות רוב הציבור בישראל לפלסטינים כגורם אחוד, שמתנגד כביכול להסדר עם ישראל. זאת, בעוד שהחברה הפלסטינית נחלקת לעמדות רבות ושונות. בעיקר חשוב להבין את ההבדל המשמעותי בין הנהגת הרש"פ ברמאללה שמעוניינת בהסדר עם ישראל, להנהגת החמאס, שאינה מעוניינת בפשרה מדינית, אלא רק בפשרות קצרות טווח. ההתנהלות הישראלית שמכלילה את כל הפלסטינים כ"סרבני שלום" משחקת לידיהם של מנהיגי חמאס. בהקשר הזה קיימת שותפות אינטרסים בין ממשלת ישראל, הימין האוונגליסטי בארה"ב והחמאס, שאינם מעוניינים בפשרה מדינית. בצד השני קיימת שותפות אינטרסים בין הרשות הפלסטינית, מדינות ערב, אירופה והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שמעוניינים בהסדר.

חשוב להבין כי גם בישראל קיימת מורכבות מעבר לתפיסה של נתניהו וממשלתו. במשך שנים רבות עולה ברוב הסקרים שרוב הישראלים תומכים בפתרון דיפלומטי של הסדר עם הפלסטינים, גם אם הוא כולל פשרה טריטוריאלית. אולם הרוב הזה אינו בא לידי ביטוי פוליטי בשל חוסר המנהיגות בשמאל ובשל הצלחת הספין השגוי במקרה הטוב והמניפולטיבי במקרה הרע לפיו אין לנו פרטנר להסדר בצד הפלסטיני.

יש לקוות שממשל ביידן ישכיל להתנהל מול ישראל באופן שיחזק את הרוב בציבור שתומך בהסדר ובחזרה לדיפלומטיה ולא יראה בנתניהו וממשלתו חזות הכל. הבנה כזאת תאפשר שיתוף פעולה בין הכוחות שמעוניינים בהסדר של שתי מדינות לשני עמים, שהם הרוב בארה"ב, בישראל ובחברה הפלסטינית. ראייה מורכבת שכזאת חשוב להנחיל גם ליהדות ארה"ב, שרובה הליברלי מתרחק מישראל השמרנית.

חשוב שנדע להבהיר לאחינו ואחיותינו בארה"ב, שישנם קולות אחרים בישראל שרוצים בהסדר, שמאמינים בזכויות מיעוט ובצדק חברתי ושאינם מדירים זרמים ליברליים ביהדות. הבנת המורכבות הזאת תסייע לנו בקביעת מדיניות חכמה וגם בהתנהלות מול ליברלים ברחבי העולם, שהינם ביקורתיים כלפי מדיניות ממשלתנו, אבל הם שותפים פוטנציאליים.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 10.12.2020

הפוסט הצורך בהבנת מורכבותן של מדינות אחרות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדרך הנכונה להנגיש את הלקחים לדור הצעיר בעולם הוא על ידי שינוי הגישה שלפיה השואה היא רק שלנו, תוך התעלמות מג'נוסייד שסבלו עמים אחרים והתייחסות לאנטישמיות כאילו היא קטגוריה שונה משנאת זרים וגזענות באופן כללי. הדרך להילחם באנטישמיות ובשנאת זרים בכלל היא על ידי קואליציות עם מיעוטים אחרים, עם עמים אחרים ועם אינדיבידואלים שסבלו מתופעות דומות, או בסכנה לסבול מהן.

להלן מתוך מנשר ניצולי השואה שהתפרסם ב-2003: "השואה שייכת למורשת האוניברסלית של כל בני תרבות. היא שקבעה את אמות המידה לרוע המוחלט. לקחי השואה חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה ולזכויות האדם, לסובלנות וסבלנות ונגד הגזענות ואידאולוגיית טוטליטריות".

האתוס המקובל בישראל הוא להתעלם מהלקחים האוניברסליים של השואה – הסכנה בלאומנות, בפגיעה בזכויות אדם של מיעוטים וביחס עוין לאחר. מנגד, אנחנו ממנפים את השואה כדי להצדיק לאומנות על ידי שימוש בקורבנות היהודית, ועל ידי כך הודפים כל ביקורת על תופעות של גזענות אצלנו. כמו ילד מוכה שהופך לאב מכה, במקום לשנות את הדפוס אנחנו מאמצים אותו.

אפי איתם מהווה את תמצית הגישה הזאת של עליונות יהודית, שבין השאר רואה בערבים כמי שאינם צריכים להיות כאן ואם כן אז רק כעבדים נרצעים. זה לא מפני שהוא קצין בכיר בצבא לשעבר. יש אין סוף מפקדים בכירים שפרשו מהצבא, מהמוסד ומשב"כ ודווקא אימצו גישה הומנית, שמבינה את הסכנות בקיצוניות יהודית. אולם איתם מייצג דווקא את המיעוט בין בוגרי המערכות שנועדו להגן על ישראל כאחד מלקחי השואה. הוא מייצג את אלו שלא הפנימו גם את הלקחים האוניברסליים וההומניים מהשואה.

אפי איתם, שהגדיר פעם את הערבים בישראל "איומים חמקניים" הדומים לסרטן, או "גיס חמישי וחבר של בוגדים", זה שאיים על ח"כים ערבים ש"נגרש אותם מהבית הלאומי של העם היהודי", והשתעשע ברעיון ש"בלי היהודים העולם לא לחיות", לא צריך לקבל את התפקיד.

כדי ש"יד ושם" ימלא את תפקידו החינוכי החשוב, יש להעמיד בראשו הומניסט/ית שמייצג/ת חמלה כלפי אוכלוסיות חלשות גם אם הן אינן יהודיות. מישהו/י שיש לו/ה אמפתיה לסבל של אחרים ושיכול/ה לייצר קואליציות עם גורמים הומניסטים ברחבי העולם כולו שמתמודדים עם אותם האתגרים.

מינוי של אפי איתם הוא חזרה על הדפוס שלפיו מדינת ישראל חוברת לגורמים גזעניים ופופוליסטיים ברחבי העולם, שהגישה שלהם היא זאת שהובילה את האנטישמיות ותפיסת העליונות הלבנה, אבל עכשיו מוצאים בישראל בת ברית בשל כך שהמהגרים המוסלמים או מיעוטים אחרים מדאיגים אותם כרגע יותר מיהודים.

"יד ושם" צריך להכיר בכך שהיו גם חסידי אומות עולם שהצילו נפשות שאינן יהודיות ושגם בהם העולם צריך להכיר ולגמול להם על התנגדותם לשנאה ועל האומץ להציל את האנושיות שבעולם ובאדם נגד הרוע. "יד ושם" צריך לחבור לארגונים אחרים שעוסקים בג'נוסייד – הארמני, ברואנדה ובמקומות אחרים בעולם. רק אז נוכל להגיע למיליוני צעירים שאינם יכולים להבין מדוע אנחנו מנסים לייצר מונופול על הסבל ועל הקורבנות.

ישראל צריכה להבין שדווקא הגזענות של יהודים פוגעת בזכר השואה. דווקא כמי שהיה קורבן של הפשע הנורא של השואה, אנחנו חייבים לשמש דוגמה במדינת הלאום שלנו; דוגמה של זכויות למיעוט וחינוך נגד גזענות ושנאה. אפי איתם משדר בדיוק את המסר ההפוך.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 באוקטובר 2020.

הפוסט השואה היא לא רק שלנו. ואפי איתם לא מתאים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נפלה בחלקי הזכות להכיר את שניהם בשל קירבתם לנשיא פרס שאיתו עבדתי במשך שנים כיועץ מדיני. ביידן ועריקאת משקפים כול אחד בדרכו את אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר באישיותו ובדרכו המדינית של פרס: האמונה שאדם יכול לעצב את המחר שלו. שהיסוד החיובי בנפש האדם יכול להיות היסוד הדומיננטי. שאין הבדל יסודי בין עמים ההופך עם קונקרטי להיות בלתי כשר להוות בן שיח לשלום.

ביידן מחליף נשיא שהיה בדיוק היפוך התפיסה הנ"ל (שהיא לכאורה נאיבית). הוא ציני, לועג לאמת, מתייחס לאנשים כאל עדר נגרר, נטולי יכולת ניתוח ושיפוט. הוא ידיד ומעריץ של רודנים. הזירה הבינ"ל היא זירה של תחרות, לא של שיתוף. ביידן יפעל להחזיר את המעמד של מוסדות בינ"ל, של ערכים ושל אחווה אנושית.

עריקאת הלך עשרות שנים נגד הזרם הפלסטיני שהאמין כי אין ולא יהיה לעולם פרטנר ישראלי. הוא ספג קלון והואשם כמשת"פ של הישראלים. אך אמונתו בעתיד של פשרה ושלום עם הישראלים צמחה על תפיסה אופטימית שהעתיד יכול להיות טוב יותר ובני אדם משפיעים על כך.

בחירתו של ביידן צריכה ללמד אותנו שאסור להתייאש גם אם נראה שהלאומנים הפופוליסטיים מחזיקים חזק בשלטון ושיש להם ציבור תומכים לא מבוטל. לרבים מהישראלים אכן אבדה התקווה שאפשר לקדם הסדר שלום עם הפלסטינים. רבים איבדו תקווה מכיוון שהם שוכנעו שאין פרטנר בצד הפלסטיני או שוכנעו שאין להם גייסות בצד הישראלי. נצחונו של ביידן מוכיח שהכל אפשרי ומה שאנחנו צריכים זו נחישות ומנהיגות.

מותו של עריקאת מוכיח שאין לנו זמן להמתין להבשלת תהליכים אצלנו ואצלם. אם נמתין עד לשינוי פוליטי אצלנו, או עד שממשל ביידן יכנס לתפקידו, יקבל את אישור הקונגרס למנות את הגורמים הרלבנטיים לתהליך השלום ויגבש אסטרטגיה יתכן שכבר לא יהיו לנו מנהיגים פלסטינים כמו עריקאת ואבו מאזן שמאמינים בשלום, בפתרון שתי המדינות, שמקבלים את זכותה של ישראל, שלא חושבים שאפשר להשיג מדינה פלסטינית בדרכים אלימות.

אם נמתין יותר מדי זמן יתכן שנמצא כי במקום שותפים למו"מ יהיו בצד השני קיצוניים פנאטיים תומכי טרור, ו/או אלו שהתייאשו מפתרון שתי המדינות ומאמינים שעם חלוף הזמן במדינה דו-לאומית יוכלו לתרגם רוב דמוגרפי לריבונות בתמיכת העולם, שלא יקבל מדיניות של חוסר שוויון אזרחי מצד ישראל.

בניגוד למקובל לחשוב במחוזותינו יש לנו הרבה קלפים לקידום פתרון שתי המדינות בתמיכת ממשל אמריקאי. יש לנו זירה אזורית תומכת, שלמרות הסכמי אברהם עדיין רואה בפתרון שתי המדינות לסוגיה הפלסטינית את הפתרון המועדף והיחידי. היוזמה הערבית עדיין על השולחן, גם אם החלה נורמליזציה עם חלק מהמדינות לפני הגעה להסדר, ויש סבירות גבוהה שדרישת מדינות האזור ובעיקר סעודיה מהממשל האמריקאי, על מנת להמשיך את הנורמליזציה הברוכה – תהיה ליישם את חזון היוזמה הערבית ולא להסתפק במניעת הסיפוח.

אם פרס היה חי היום הוא היה משוחח עם ידידו הנשיא הנבחר ביידן ומזכיר לו איך אף אחד לא האמין שחזונו על מזרח תיכון חדש יכול להתגשם והנה הוא מתגשם לנגד עינינו. אבל אם לא נוביל להסדר עם הפלסטינים, המזרח תיכון החדש הזה יתפוצץ לנו בפנים, ומותו של הדיפלומט עריקאת חייב לסמן לנו שלא מספיקה התקווה, אלא חייבים גם את תחושת הדחיפות.

בספרו "הנוסחה של פרס" כתב יועצו הקרוב של פרס אבי גיל, שהיה המנטור שלי, משפט ששמע מפרס:

"אני לא מחזיק מעצמי מומחה לערבים, אבל אני מבין באנשים, וערבים הם אנשים כמו כל אחד אחר".

הומניסט כמו ביידן, בניגוד לקודמו הגזען, מבין את זה ולכן יש לפנינו הזדמנות גדולה. אבל אין הרבה זמן ויפה שעה אחת קודם.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 16 בנובמבר 2020.

הפוסט נצחון ביידן ופטירת עריקאת נושאים בחובם לקחים למחנה השלום הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יש בינינו החושבים, שהסכמים אלה משמעותם זניחת הסוגייה הפלסטינית ויצירת מצב חדש בו ישראל יכולה להמשיך את הכיבוש הרעיל מבחינה מוסרית ודמוגרפית מבלי לשלם על כך מחיר, ואפילו להשיג לכך לגיטימציה אזורית על ידי נורמליזציה של יחסיה עם המדינות הערביות באזור.

אחרים, ואני ביניהם, חושבים שיש בהסכמים הללו פוטנציאל חיובי, לא רק בהשתלבות של ישראל במרחב, אלא גם בפוטנציאל ההשפעה החיובית שלהם על הסוגייה הפלסטינית וגם על יחסי יהודים-ערבים במדינתנו, גם אם זו לא הייתה כוונתם של טראמפ ונתניהו.

ישנן דוגמאות רבות בהיסטוריה של מנהיגים שקידמו אג'נדה המנוגדת לזו שלהם בשל נסיבות משתנות. הפילוסוף הגרמני הגל כינה תופעה זאת בשם "עורמת התבונה". טראמפ ונתניהו העדיפו למנף את "עסקת המאה" כדי לקדם סיפוח וכדי לרַצּוֹת את לובי המתנחלים אצלנו ואת לובי האוונגליסטים שם, אך כשהתברר לשליחו של טראמפ לקידום היוזמה ג'ארד קושנר מבעלות הברית הערביות של ארה"ב, שסיפוח לא יאפשר להם לתמוך במדיניות של טראמפ, החליט לקדם במקום זאת את "הסכמי אברהם" ולהכריז על ניצחון.

זכורות, למשל, החלטות ראש הממשלה שרון באשר ליציאה החד צדדית מרצועת עזה והקמת גדר ההפרדה, שלא נועדו לקדם את פתרון שתי המדינות. אולם נראה כי ההיסטוריה תשפוט שבשני המקרים התוצאה בהחלט קידמה את חזון שתי המדינות ואת ההבנה שיש לחלק את הטריטוריה בין הירדן לים כדי להציל את הציונות מקטסטרופה דו לאומית.

אחת ההשלכות החיוביות של הסכמי אברהם היא בפוטנציאל השינוי ביחס של רוב יהודי ישראל לערבים בכלל ולערביי ישראל בפרט.

עצובה בעיני העובדה שרבים מהיהודים שהגיעו לארץ ממדינות ערב מתכחשים לזיהוי בין תרבותם לבין התרבות הערבית, ובניגוד ליהודים רוסים, גרמנים, אתיופיים, או אמריקאים רבים – הם מסרבים לכנות את עצמם יהודים ערבים. העובדה שמעט מדי יהודים לומדים ערבית (ואם כבר בוחרים ללמוד אותה הם עושים זאת במטרה לשרת ביחידות מודיעיניות) מונעת מאיתנו להיפתח ליופי שיש בתרבות הערבית ולעובדה שיש בינינו לבין הערבים הרבה מהמשותף.

יש לזכור שבניגוד לברית היהודית–נוצרית (Judeo – Christian), שמוזכרת רבות בחיוב על ידי הימין כברית נגד האסלאם, דווקא במדינות נוצריות בוצעו הפוגרומים והטבח הנורא ביותר בבני עמנו ובחסותן צמחה האנטישמיות ההיסטורית. בתקופת הזהב של הערבים בספרד חיו יהודים ומוסלמים בהרמוניה וכבוד הדדי. האינקוויזיציה בספרד העלתה למוקד את היהודים שסירבו להתנצר, אחרי הכיבוש מחדש של האי האיברי (רקונקיסטה). כך גם היה לפני תחילת הסכסוך היהודי–ערבי בתחילת המאה הקודמת, כשקהילות יהודיות פרחו במצרים, מרוקו, עירק וכו'.

אין בכוונתי להמעיט בחשיבות הקשר בין היהדות לנצרות המודרנית, בעיקר מאז שהכנסייה הקתולית שינתה את עמדתה התאולוגית שהאשימה בעבר את היהודים בצליבת ישו. הכנסייה הקתולית בהובלת האפיפיור הנוכחי, שהוא יודופיל מובהק, התקרבה ליהדות ושינתה לחלוטין את היחס לישראל. גם את התמיכה האוונגליסטית יש לקבל בשמחה למרות שהיא אינסטרומנטלית, מכיוון שלפי התאולוגיה שלהם הצלחתנו כאן בארץ הקודש תוביל למלחמת "גוג ומגוג" בין "בני האור לבני החושך" במגידו, שבה שני שלישים מאתנו ימותו והשאר יתנצרו כדי שישו המשיח ישוב ואיתו הגאולה. הפתרון הפרקטי לסוגייה התאולוגית הוא להמתין להגעתו של המשיח ואז לבדוק אם מדובר בישו בנה של מריה או משיח בן דוד.

בכל מקרה, בחזרה לסוגייה של יחסי יהודים ערבים – הקמת מדינת ישראל והסכסוך הישראלי ערבי המדמם יצרו בקרב רבים מיהודי ישראל את הדימוי שערבי הוא בהכרח אוייב, שרוצה בחיסולנו. השלום עם מצרים וירדן לא שינה משמעותית את הגישה הזאת משום שהיה שלום בין ממשלות ולא בין אנשים.

לעומת זאת, "הסכמי אברהם", לכל הפחות באמירויות, מסתמנים כבעלי פוטנציאל לשלום בין אנשים ולחילופים תיירותיים, תרבותיים וכלכליים.

השינוי ביחס הסטריאוטיפי השלילי של רבים מיהודי ישראל כלפי ערבים כתוצאה מ"הסכמי אברהם" נושא בחובו פוטנציאל חיובי ביותר גם ליחסי יהודים–ערבים בישראל, וגם בתובנה של ישראלים רבים שלפיה הפלסטינים אינם בהכרח אוייב, ובמקום להתגונן או לתקוף אפשר לקדם יחסים של פיוס והרמוניה איתם. נקווה שמנהיגינו ידעו לממש את הפוטנציאל זה שכולנו ניהנה מפירותיו.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 07 באוקטובר 2020.

הפוסט הסכמי אברהם כפוטנציאל לשינוי ביחס היהודים בישראל לערבים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כזכור, הכרזת העצמאות של ישראל קוראת להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, כאשר המדינה שתוקם תהיה גם מדינת הלאום של העם היהודי וגם מדינה דמוקרטית שבה יתקיים שוויון מלא בין אזרחיה היהודים והלא יהודים. מדינת ישראל אינה עומדת בייעוד הזה, אולם הצעת החוק של שתי המחוקקות היא בפירוש צעד בכיוון הנכון.

הציפייה של מדינת ישראל שיהודי התפוצות ירגישו קשר והזדהות עם מדינה שלא טורחת להביא אותם בחשבון בשיקוליה היא מופרכת. הגישה האינסטרומנטלית, שלפיה יהודים אמורים לתרום לנו מכספם, להפעיל את המנופים הפוליטיים שלהם לקידום האינטרסים שלנו או פשוט להעתיק את חייהם לכאן – היא הרסנית לייעוד של מדינת ישראל.

מי ששם את התוצאות לפני היחסים, לא ישיג לא תוצאות ולא יחסים. הדרך היחידה לשמר סולידריות הדדית היא גישה של “עמיות יהודית”, שמתייחסת לכל יהודי או יהודייה באשר הם כחלק ממשפחה מורחבת שמדינת ישראל היא מדינתם ומדינתן.

ראוי היה לעגן מנגנון היוועצות כזה בחוקה, אילו הייתה לנו כזאת, או באחד מחוקי היסוד, אך מכיוון שלא נעשה כך, יש הכרח בקידום החקיקה המוצעת, ויפה שעה אחת קודם. המצב הנוכחי, שבו מדינת ישראל מקבלת החלטות על סוגיות שמשפיעות על חייהם של כל יהודי העולם – בלי שיש להם יכולת להביע את דעתם – יעמיק את הקרע המסוכן שנג  רם כתוצאה מהיחס המזלזל ביהודים מהזרמים הלא אורתודוקסיים כאילו הם יהודים סוג ב’, והוא יגרום לכך שנאבד אותם ואת תמיכתם.

גם הציפייה שלנו לנהל שיח רק עם מי מיהודי העולם שדעותיהם הפוליטיות עולות בקנה אחד עם אלו של ממשלתנו – תחריף את הקרע. אסור לנו להפוך את הדעות הפוליטיות למבחן של מי איתנו ומי לא. כאשר אנו מציבים את השיקולים הפוליטיים בראש, אנחנו הופכים את ישראל לגורם מפריד במקום לגורם מאחד.

אין מדובר בפגיעה במעמדו של המיעוט הלא יהודי בארץ, נהפוך הוא. יהודי התפוצות הם מהתומכים הגדולים ביותר של זכויות מיעוט במדינת הלאום שלהם, משום שהם חיים כמיעוט במדינותיהם ומבינים את חשיבות זכויות המיעוט בדמוקרטיה בריאה.

יש לברך על המאמצים לקידום עמיות יהודית של קואליציית העמיות בהובלת מכון “ראות”, וכן על היוזמה למנגנון היוועצות שעלתה מפסגה בנושא של בוגרי קרן וקסנר, ישראלים ואמריקאים, שעמלו על ניסוח אמנה חדשה להסכם בין ראש הממשלה הראשון שלנו בן־גוריון ובין נשיא הוועד היהודי־אמריקאי יעקב בלאושטיין ב־1950. חשוב לציין גם את המאמצים של הנשיא ראובן ריבלין ושל יו”ר הסוכנות היהודית יצחק (בוז’י) הרצוג, המבינים שלמדינת ישראל יש מחויבות לעם היהודי כולו.

יש לקוות שהיוזמה של שתי המחוקקות תפתח עידן חדש, שבו פוליטיקאים ישראלים ירגישו מחויבות לחזון הציוני שכולל גם יהודים רבים שאינם מצביעים בפריימריז או בבחירות הכלליות. גישה כזאת של אחריות לאומית ראויה להערכה ולתמיכה של כל מי שייעוד המדינה חשוב לו או לה.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 1 לנובמבר 2020.

הפוסט אסור לנו להפוך את הדעות הפוליטיות למבחן של מי איתנו ומי לא הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט 9 הערות על החיבור היהודי למפלגה הדמוקרטית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אנסה להציע להלן מספר צעדים לפתרון המשבר שניתן יהיה לנקוט מול ממשל ביידן – במידה שיבחר – וזאת בשתי סוגיות מרכזיות: האינטרס האמריקאי להפחית את מעורבות ארה"ב במזרח התיכון והפגיעה האנושה ביחס הדו מפלגתי לישראל.

בהקשר האסטרטגי, מגמה שמסכנת את הערך הרב שמייחסת ארה"ב לישראל היא שהחשיבות האסטרטגית של אזור המזרח התיכון עבורה הולכת ופוחתת. אזור זה היה בעבר ספק האנרגיה המשמעותי ביותר של ארה"ב אבל כיום הפכה ארה"ב עצמה ליצואנית אנרגיה. בנוסף לכך, כל ההתערבויות של ארה"ב במזרח התיכון לאחרונה הסתיימו בכישלון. מהפלישה לעירק, עבור ל"הובלה מאחור" בלוב וכלה באוזלת היד בנושא הסורי.

מבחינת ישראל, היכולת להתבסס על תמיכה אמריקאית באזור, שהייתה מרכיב חשוב בתפיסת ההגנה שלנו, הולכת ונשחקת. כדוגמה, עתיד סוריה מוכרע כיום על ידי תורכיה, סוריה ורוסיה, בעוד שלארה"ב אין שם מנופים. בהקשר האיראני, ארה"ב מצאה את עצמה בבדידות "מזהירה" במועצת הבטחון (לצד הרפובליקה הדומיניקנית) בניסיון להאריך את האמברגו על מכירות נשק לאיראן.

בהקשר הפוליטי, המגמה המדאיגה נובעת מכך שמתחולל שינוי ממצב שבו במשך השנים התבססו היחסים המיוחדים בין שתי המדינות על תמיכה דו מפלגתית והימנעות מהפיכת ישראל לנושא שמצוי במחלוקת פוליטית. טראמפ ונתניהו פעלו בניגוד למגמה הזאת, ואנו עדים למגמה מדאיגה מאוד, שבה הציבור הליברלי בארה"ב (שגדל דמוגרפית במעבר ממדינת הרוב הלבן והפרוטסטנטי למדינת מיעוטים) מתרחק מישראל, שנתפסת יותר ויותר כשמרנית וכזרוע של המפלגה הרפובליקנית.

ההתרחקות הזאת מתחילה לתת את אותותיה בקרב מחוקקים חדשים בקונגרס, שכבר אינם רואים את היחסים המיוחדים עם ישראל כמרכיב חשוב ערכית ואסטרטגית לארה"ב. חמורה מכך היא ההשפעה על הקהילה היהודית האמריקאית, שהיא הקהילה הגדולה והחשובה ביותר בעולם מחוץ לישראל. כעת מסתמנות בה מגמות של אמביוולנטיות ולעתים אף עויינות כלפי ישראל, שבשנים האחרונות מתרחקת מהערכים הליברליים של היהדות הלא אורתודוכסית.

מה ניתן לעשות כדי לשמור על מחויבותה האסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל ולהשיב את התמיכה הדו מפלגתית בה?

תהליך ההתרחקות של ארה"ב מהמזרח התיכון מחייב את ישראל לשנות את מדיניותה המסורתית, שהתנגדה לקדם מהלך של חתימה על ברית הגנה חוזית מעוגנת בחוק האמריקאי. ההתנגדות הישראלית נבעה מחשש שברית כזאת תצמצם את מרווח התמרון של ישראל בהפעלת יתרון העוצמה שלה על שכנותיה. אולם טיעון זה נשחק לאור העובדה שהאיומים האמיתיים על ישראל כיום הם אסימטריים והעוצמה הצבאית שלנו אינה יכולה למנוע אותם. דווקא "קשירת ידינו", כביכול, מתגובות צבאיות חסרות תוחלת אל מול פרובוקציות, ולעומת זאת יצירת מוטיבציה אמריקאית להרתעה אפקטיבית של אויבינו והפעלת מנופים אמריקאיים דיפלומטים וכלכליים כלפיהם תשיג הרבה יותר. חופש התמרון שלנו, כביכול, גורם ללחץ פוליטי פנימי הולך וגובר לשימוש בכוח צבאי מבלי יכולת להשיג הכרעה, כפי שראינו בסבבי הלחימה האחרונים מול חמאס.

רבים מעמיתיי ממחנה השלום ישאלו את עצמם מדוע אני מצדד בברית הגנה שנתפסת כאינטרס ימני, ששואף להגדיל את ההתבססות על מרכיב הכוח הצבאי שלנו. אולם ברית הגנה עם ארה"ב היא דווקא הדרך לקדם פתרונות שאינם צבאיים.

* ברית הגנה עם ארה"ב תחייב את ארה"ב – לא רק לתחזק הרתעה אפקטיבית מול איראן, חיזבאללה, חמאס וכו', אלא גם תייצר אינטרס אמריקאי מובהק לקדם הסדרים כדי להימנע מהסתבכות במלחמה במזרח התיכון.

* בנוסף לכך, ברית כזאת תמנע ממנהיגים פופוליסטיים בימין את היכולת להשתמש בצבא באופן לא אחראי, משום שהמערכת הביטחונית שלנו (המבינה היטב שאין פתרונות צבאיים לבעיות המרכזיות של ישראל) תוכל להצדיק הימנעות מפעולות מיותרות בשל הצורך בגיבוי אמריקאי.

* בנוסף לכך, ברית הגנה תחייב את ארה"ב לקדם מהלך בו יוגדרו גבולותיה של ישראל משום שיש צורך בהגדרה טריטוריאלית כדי לקבוע על איזה שטח חלה הברית.

* צעד נוסף שהברית תקדם הוא מעבר של הסיוע הצבאי לישראל מסעיף הקצבות מחלקת המדינה להקצבות מחלקה ההגנה, ובכך תימנע הבולטות של הסיוע לישראל (אשר מזיקה לנו פוליטית היות שהוא גדול בהרבה מהסיוע שמעניקה ארה"ב למדינות מתפתחות).

* הברית גם יכולה לסייע בשיתופי פעולה בין התעשיות הצבאיות של שתי המדינות בפיתוח, ייצור ושיווק משותפים, מה שימנע תחרות לא בריאה על שווקים, תוך הקפדה שלא לפגוע ב-QME (יתרונה האיכותי הצבאי של ישראל ביחס לכל אויביה).

באשר לשיקום הדו מפלגתיות, עצם ירידת טראמפ המפלג והמקצין מבמת ההיסטוריה תסייע לכך. אולם רצוי לקדם חיבורים בין ישראל וארה"ב גם סביב האג'נדה שחשובה לציבור הליברלי במפלגה הדמוקרטית ובקהילה היהודית.

אחת הדרכים לקדם אג'נדה שכזאת היא בהקמת קרן בילטרלית משותפת לארה"ב ולישראל לקידום "תיקון עולם" (בדומה לקרנות הקיימות – BIRD לשת"פ במו"פ תעשייתי, ו-BARD לשת"פ במו"פ חקלאי). הקרן תממן שיתופי פעולה בין סוכנויות הפיתוח של שתי המדינות – מש"ב ו-US.AID, ותעניק תמיכה בשותפויות של ארגונים לא ממשלתיים ועמותות לקידום צדק חברתי וסיוע לאוכלוסיות מוחלשות.

קרן כזאת תייצר פלטפורמה לשיתופי פעולה בין צעירים יהודים (וגם לא יהודים) לישראלים סביב אג'נדה פרוגרסיבית, בניגוד למגמה הקיימת בה הצעירים הללו לא רואים בישראל יעד לקידום הערכים הללו.

כמובן יש צורך בשינוי דיסקט במנהיגות הישראלית ביחסה לציבורים ליברליים בארה"ב וביחסה המתנכר כלפי הזרמים הליברליים ביהדות ארה"ב, אשר בעיני הממסד היהודי נחשבים כיום כיהודים סוג ב', בעוד אנחנו מצפים מהם להגן על ישראל במאמצי השדולה ובתמיכה כספית.

יש צורך גם בשינוי משמעותי ביחס לקידום פתרון שתי המדינות עם הפלסטינים (https://www.zman.co.il/158663/), ובמעבר לגישה רציונלית בהתמודדות מול הגרעין האיראני (https://www.zman.co.il/159950/) – על כך כתבתי בנפרד כפי שניתן לראות בקישורים.

**המאמר פורסם בזמן ישראל, 28 לאוקטובר 2020.

הפוסט איך לתקן את היחסים עם ארה"ב בעקבות שינוי פוליטי בבית הלבן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנוסף לכך, תהיתי איך המסר האפוקליפטי הזה עולה בקנה אחד עם הניסיון להביא את יהודי ארה"ב לבקר בישראל ולהשקיע בה ולנו הישראלים לגדל את ילדינו במדינה על סף שואה גרעינית. אין בכוונתי להקל ראש באתגר האסטרטגי האיראני, אבל פרספקטיבה יותר רציונלית ופחות היסטרית בהחלט תועיל לישראל.

האקסיומה השלטת במחוזותינו היא שאיראן מהווה איום קיומי, ושמאמציה להשיג את הנשק האולטימטיבי מחייבים אותנו לנקוט בכל האמצעים האפשריים כדי למנוע זאת. במסגרת הזיגזוג שלנו בין פרנויה להיבריס אנחנו שומעים שאיראן היא מעצמה חזקה שמאיימת על עתיד המזרח התיכון' ולמחרת – שאיראן על סף התמוטטות אם רק ננקוט צעד זה או אחר. שתי האמירות רחוקות מהמציאות. ברצוני להציג כאן גישה מאוזנת יותר כלפי איראן והאיום הנשקף ממנה.

ישנם קווי דמיון בין איראן לישראל. לפי מקורות זרים, ישראל השיגה יכולות גרעיניות צבאיות בשנות ה-60 והייתה המדינה השישית בעולם שהשיגה זאת. לפי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT) לחמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון (ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת, סין) יש נשק גרעיני מוכר, אולם מאז כבר הכריזו – הודו, פקיסטן וצפון קוריאה על נשק גרעיני שבידיהן. איראן אינה ברשימה וגם אם תהיה, יכולותיה מרחק רב משלנו.

המוטיבציה של איראן להשיג נשק גרעיני, שמוצגת אצלנו בעיקר כשאיפה להגמוניה אזורית, דומה למוטיבציה של ישראל, שנובעת מחרדה קיומית ומטרתה הגנתית והרתעתית. איראן מוקפת אוייבים, מייצגת מיעוט פרסי שנוא באזור בו יש רוב ערבי ותורכי, ומייצגת מיעוט שיעי מוקצה, באזור בו רוב מכריע של סונים. איראן עברה טראומה במלחמה עם עירק בה נהרגו ונפצעו כמיליון איראנים. כזכור, המערב תמך אז בעירק.

איראן בחרה בישראל כיעד לרטוריקה שלה משום שזה משתלם מבחינה אזורית, אבל ישראל אינה הסיבה למוטיבציה של איראן להשגת נשק גרעיני.

כמו בישראל, הציבור האיראני מהמשכילים והיצירתיים בעולם. העם האיראני, מכלל העולם המוסלמי, הוא הדומה ביותר לנו הישראלים.

ממשלות ישראל ואיראן דומות בהשפעה הבלתי פרופורציונלית בהן לאנשי דת ושאינן מפרידות בין דת ומדינה בניגוד לדמוקרטיות ליברליות. בישראל מרבים לדבר על היעדר הדמוקרטיה באיראן, אולם איראן מקדימה בדרוג הדמוקרטיות העולמי את סעודיה בה אנחנו רואים מדינה מתונה. באיראן זוכרים שהמערב תמך בעריצות של השאה, ושארה"ב סייעה להפיכה שהעלתה את השאה לשלטון במקום משטר מוסאדק שהיה סמי-דמוקרטי. ישראל, לעומת זאת, מצויה בתהליך של ירידה במדד הדמוקרטיה.

הגורמים הקיצוניים באיראן התחזקו בזכות ההתייחסות ההיסטרית לאיראן מצד ישראל וארה"ב. ממשל בוש הבן הפיל במלחמת המפרץ את האוייב של איראן בעירק – מפלגת הבעת' הסונית – והפך אותה למדינה כאוטית עם דומיננטיות שיעית. ממשל בוש החליש את משטר הטליבאן באפגינסטן שהיווה יריב למשטר האיראני. ישראל סייעה לאיראן לייצא את המהפיכה ללבנון בתקופה הארוכה בה שהינו בלבנון אחרי מלחמה מיותרת (בה, השתתפתי) שהפכה את חיזבאללה לארגון לגיטימי בעיני הלבנונים.

נתניהו עודד את בוש הבן להפיל את שלטון הבעת' בעירק. נתניהו עודד את טראמפ לנטוש את הסכם ה-JCPOA בין איראן למעצמות (P5+1). נטישת ההסכם פירקה את הקואליציה הבינלאומית שהטילה סנקציות משתקות על איראן, שלבסוף הביאו את איראן למו"מ; החלישה את המנהיגות המתונה של רוחאני שמעדיף כלכלה מתפקדת על הגמוניה אזורית, חיזקה את משמרות המהפכה הקיצוניים, וקירבה את איראן לגרעין צבאי.

זכור לי עדיין שכדיפלומט בארה"ב, הקו שהצגנו היה שסנקציות אינן מספיקות כדי להביא לשינוי במדיניות האיראנית, וכי אחרי שנחתם ההסכם, אם רק היו ממשיכים עם הסנקציות – איראן הייתה נכנעת.

זכור לי החשש שביטאנו בזמן המו"מ, מפני האפשרות שאובמה יכלול בהסכם הסדרים אזוריים עם איראן. לאחר חתימת ההסכם, הואשם אובמה שלא הגיע להסדר אזורי שימנע מאיראן לקדם טרור, למרות שהסדר כזה לא היה ניתן להשגה, וללא ספק הדחיפות היתה לדחות השגת נשק גרעיני. העמדה הישראלית האלרמיסטית הזיקה וממשיכה להזיק. היא נתפסת כבלתי עקבית ואינה משכנעת את האירופאים, הרוסים והסינים, ששיתוף הפעולה שלהם הכרחי.

ישראל חייבת להיות חלק מקואליציה בינלאומית שמנסה להגיע להסדר עם איראן. הסדר שימנע ממנה להגיע לפצצה גרעינית, אבל חייבים להבין שהסדר מחייב פשרות. ישראל צריכה למנוע מאיראן העברת נשק לחיזבאללה, אבל לצד הפעולות הצבאיות יש להפעיל דיפלומטיה חכמה מול לבנון, כאשר מנגנון המו"מ על הגבול הימי יכול לשמש הזדמנות. ישראל צריכה למצוא דרכים להגיע לעם האיראני ולעשות הפרדה ברורה בין עמדתנו כלפי משטר האייאתולות לבין עמדתנו כלפי הציבור הרחב.

העם האיראני הוא עם גאה שאינו תומך בשלטון האייתולות, אבל רוצה שהשינוי יבוא מבפנים ולא מהתערבות חיצונית. יום יבוא והעם הגאה הזה ישנה את המציאות הפוליטית באיראן ו"האביב הערבי" יהפוך גם ל"אביב פרסי". אפשר למצוא גולים איראנים במערב שיאמרו, כי אם יופל המשטר בכוח ארה"ב תתקבל שם בפרחים, כפי שהיו גולים עירקים שהסבירו כך לפני ההתקפה על עירק ואנחנו יודעים איך זה נגמר.

נקודת דמיון נוספת וחשובה מאד בין ממשלות איראן וישראל היא שהן הממשלות היחידות בעולם שאינן תומכות בפתרון שתי המדינות לסכסוך הישראלי-פלסטיני ושתיהן מרוויחות פוליטית מהסכסוך הזה וגם מהסכסוך ביניהן.

העמדה האיראנית מובנת, האופן היחידי שבו יכולות להתממש הקריאות האפוקליפטיות של מנהיגיה כנגד ישראל הוא במידה שלא נצליח להגיע לפתרון שתי המדינות עם הפלסטינים והסטטוס קוו יחסל אותנו דמוגרפית או מוסרית. אך במקרה זה מי שיחסל את הציונות יהיה אנחנו ולא האיראנים.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 21 באוקטובר 2020

הפוסט יש לא מעט קווי דמיון בין העמים והממשלות באיראן ובישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

השינוי בפועל לא יתרחש לפני ה-20 בינואר, מועד חילופי הנשיאים בחוק, אבל יש עבודה רבה לעשות לפני כן. זאת, על מנת להכין את כניסת הממשל החדש בהיבטים שקשורים לקידום השלום וגם על מנת למנוע פעולות מזיקות מצד ממשל טראמפ בחודשיים בין הבחירות לחילופי הנשיאים. תקופה זו, בה הנשיא המכהן הוא אמנם "ברווז צולע", מאפשרת מרחב פעולה בו הנשיא יכול לנקוט מהלך אחרון מבלי שיש לו מה להפסיד, ובמקרה של טראמפ והסכסוך הישראלי-פלסטיני, זה עלול להיות מסוכן.

ראשית, עלינו לשכנע את שותפינו הפלסטינים לנצל את השינוי כדי לצאת מהתפיסה הקורבנית והמסתגרת אליה נכנסו בעקבות הצעדים שנקט נגדם טראמפ. כזכור, ממשל טראמפ הפסיק לממן פרויקטים של USAID ברשות הפלסטינית, עצר את המימון לאונר"א, סגר את הנציגות של הרשות הפלסטינית בוושינגטון, והכריז – במקביל להעברת השגרירות לירושלים – שעתיד ירושלים הורד משולחן המשא ומתן. לבסוף, איומי הסיפוח כחלק מתכנית טראמפ היו "הקש ששבר את גב הגמל".

"הברוגז" הפלסטיני לגמרי מובן, אבל הוא מונע מהם לפעול באופן יעיל בזירה הבינלאומית ופוגע באוכלוסייה הפלסטינית, בשל הפסקת התאום האזרחי והביטחוני עם ישראל. הגישה הזאת הזה מונעת מהם להשפיע על מדינות ערב בסוניות הפרגמטיות לקדם את האינטרסים הפלסטינים. הבחירה בטורקיה כמתווכת במגעי הפיוס בין חמאס לרשות הפלסטינית מזיקה ודוחפת את ערב הסעודית, מצרים ואיחוד האמירויות לעמדה ביקורתית עוד יותר כלפי הפלסטינים.

נצחון דמוקרטי יכול לתת לפלסטינים סולם לרדת מהעץ או הזדמנות לצאת מהבונקר. חשוב שייצרו מנופים אמירתים ובחריינים לקידום אינטרסים פלסטינים, שמתאפשרים דווקא בעקבות הסכמי אברהם. זה גם הזמן להידברות פלסטינית עם הסעודים על מנת למנף את היוזמה הערבית מול ממשל אמריקאי חדש, ונגד הניסיונות של איראן וטורקיה להשפיע בנושא הפלסטיני יותר מהערבים.

על מחנה השלום הישראלי לפעול עם שותפיו האירופאים כדי לנצל שינוי בארה"ב באופן שיסייע לאינטרס המשותף של קידום פתרון שתי-המדינות וסיום הכיבוש. נתניהו וטראמפ הגבירו את הפיצול בין מדינות האיחוד האירופאי בנושא הישראלי-פלסטיני. כיום, האיחוד אינו יכול לקבל החלטות בקונצנזוס, כפי שמתחייב בחוקה האירופאית, בשל העמדה של מדינות במרכז ומזרח אירופה.

על כן, יש לפעול עם גרמניה וצרפת, ואולי גם עם בריטניה ונורבגיה מחוץ לאיחוד האירופאי, כדי שייצרו גוש מדינות אירופיות שיש להן חשיבה דומה בנושא הפלסטיני, ושתוכלנה לעבוד עם ממשל ביידן מיומו הראשון, גם כדי לחזק את הרשות הפלסטינית ולקדם יוזמה אמריקאית חדשה.

בארה"ב יש לפעול עם הגורמים הליברלים, שהם הרוב בקהילה היהודית, ועם המפלגה הדמוקרטית, כדי לעודד את ביידן לנקוט יוזמה אסרטיבית לפתרון הסכסוך, ולתת לו רוח גבית במידה שיעשה כן.

ברור שלממשל ביידן יהיו אתגרים רבים מבית – להתגבר על המגיפה, לשקם את הכלכלה, ולהתמודד עם סין ורוסיה, אבל עלינו לדאוג שיהיו לנו שותפים בהעלאת הנושא הפלסטיני לסדר היום.

יש גם לייצר קונצנזוס דו-מפלגתי, שיכלול גורמים מתונים במפלגה הרפובליקנית, סביב אותם המרכיבים בתכנית טראמפ שכדאי לקדם ושזכו למעשה לתמיכה של הימין, כשאימץ את תכנית טראמפ – פתרון שתי-המדינות, בירה פלסטינית במזרח ירושלים (גם אם בתכנית טראמפ מדובר בשכונות בשוליים), חיבור בין עזה לגדה, וחילופי שטחים כחלק מההסכם.

חשוב לעבוד עם גורמי המקורבים לביידן כדי להבהיר שלא צריך "להמציא את הגלגל". יש מספיק תכניות קיימות (ז'נבה, התכנית הבטחונית של גנרל אלאן) ומה שצריך זו נחישות פוליטית והתנהלות חכמה מול הציבור הישראלי באופן שמאפשר "לחבק ולדחוף" אותנו באותו הזמן כדי להשיג תוצאה משמעותית.

פעולה בינלאומית ליצירת קואליציה תומכת-שלום שכזאת תשפיע גם על הפוליטיקה הישראלית. הציבור הישראלי יושפע מהתובנה שאין יותר גיבוי אמריקאי לכל גחמה של הימין הישראלי או האוונגלי בארה"ב, ומכך שהידידות החדשות שלנו במפרץ וגם הישנות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ובאירופה מתכוננות לפעול לקידום פתרון שתי-המדינות.

הסימנים החיוביים מארה"ב שמראים על יתרון דמוקרטי ברור ואפילו אפשרות למהפך במדינות רפובליקניות מסורתיות כמו טקסס, אריזונה ג'ורג'יה וצפון קרוליינה (בזכות המגמות הדמוגרפיות בעיקר של היספנים והכוונה של השחורים להצביע הפעם), חייב להכניס גם בנו אנרגיה חדשה. אסור שנקפא בשל הטראומה מ-2016 ואסור להמתין עד שהממשל החדש יתמקם, עלינו לפעול כבר עכשיו ויפה שעה אחת קודם.

**המאמר פורסם ב"זמן ישראל", 18 באוקטובר 2020.

הפוסט על מחנה השלום הישראלי להיערך לשינוי צפוי בבית הלבן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יתכן שלרבים התשובה תישמע טריוויאלית, אבל ניסיון חיי לימד אותי שהטבע האנושי נוטה להעדפה של השגת ניצחון על הזולת במקום השאיפה לשפר את מצבנו אם המשמעות היא שגם הצד השני מרוויח.

הנטייה הזאת התבהרה לי בצורה מובהקת בתרגיל שערך פרופסור מבית הספר למשפטים של הרווארד בתחילת סדנה למשא ומתן שבה השתתפתי. הפרופסור ביקש מאיתנו להתחלק לזוגות ולהתכונן ל"הורדות ידיים". הוא ציין שבכל פעם שמי מאתנו יצליח להוריד את ידו של השני לשולחן הוא יקבל 10 דולר. רוב הזוגות בכיתה רבת המשתתפים החלו מיד להיאבק עם בן או בת הזוג ורק מעטים הבינו, שאם ישתפו פעולה ויאפשרו זה לזה להוריד את היד לסירוגין הם יוכלו "לעשות קופה" הרבה יותר גדולה מאשר לנצח בהתמודדות.

הייתה זו קבוצה של סטודנטים בהרווארד שהיו אמורים לעשות את השיקול הרציונלי של רווח והפסד ובכל זאת רובנו טעינו. הנטייה האנושית אכן נוטה לבחור בניסיון לנצח ולא ביצירת ערך משותף.

העדפה שלא משרתת אותנו בעולם המודרני

יתכן שמדובר באינסטינקטים שנשארו באנושות מתקופות בהן האדם נאבק על הישרדותו בג'ונגל והברירה אכן הייתה ניצחון או מוות, אבל בעולם המודרני הנטייה הזאת אינה משרתת אותנו אלא להיפך. מעניינת העובדה שבעברית יש תרגום למושג האנגלי – zero sum game אבל אין תרגום למושג win-win. יתכן שהעובדה הזאת מוסברת בכך, שהעם היהודי נשאר בסיטואציות הישרדותיות מאוחר יחסית לתוך העידן המודרני ושגם עכשיו, כשיש לנו מדינה וצבא החזק ביותר באזור, אנחנו עדיין חשים אינסטינקטיבית מאוימים קיומית.

התובנה שאין קונפליקט בין אמפתיה לזולת לבין הצורך הלגיטימי לקדם את האינטרסים הייחודיים שלנו, הכרחית לדיפלומטיה אפקטיבית, שכן תפקיד הדיפלומטים הוא לקדם הסדרים מועילים עם ידידים וגם עם אויבים. הבנת האינטרסים של הצד השני, גם כשהצד השני הוא יריב משפרת את יכולתנו לקדם את האינטרסים שלנו ולייצר ערך משותף.

גם עם יריבים יש אינטרסים משותפים כפי שאפשר ללמוד מהאופן שבו מקדמת ישראל בצדק את יחסיה עם קטאר, אף שקטאר תומכת בתנועת "האחים המוסלמים" העוינת אותנו. זאת מתוך הבנה שלקטאר יש מנופים על חמאס שאינם נמצאים בידנו וגם לא בידי שותפנו המצרים ואנחנו חייבים מנגנונים למניעת ולסיום מעגלי לחימה. חבל שדווקא את השותפים הפלסטינים הטבעיים להסדר בתנועת הפתח אנחנו "מייבשים" ומשתמשים בקטאר כדי לחזק את יריביהם בחמאס על חשבונם.

האתגר כמובן הוא שהגישה של מציאת המכנה המשותף היא במקרים רבים אינה פופולרית מבחינה פוליטית והציבור מצפה לראות ניצחונות ולא הישגים של פשרה שהם פחות דרמטיים ו"סקסיים".

גם אם טראמפ צודק ארה"ב נפגעה ממלחמת הסחר עם סין

הדוגמאות לכך רבות מספור, אך אציג כמה מהן מהזירה האמריקאית. מלחמת הסחר שהנשיא טראמפ הכריז על הכלכלה הסינית, גם אם יש לארה"ב טיעונים צודקים בדרישה לשינוי בהתנהלות הסינית הביאה לפגיעה בכלכלה העולמית והאמריקאית במקום לשפר את המצב על ידי משא ומתן שבו נלקחים בחשבון גם האינטרסים הסיניים.

טראמפ העדיף להאשים את סין ואת ארגון הבריאות העולמי במשבר הקורונה במקום לנסות לקדם שיתוף פעולה בינלאומי במניעת המגיפה כפי שעשה אובמה כשהצליח על ידי שיתוף פעולה בינלאומי להתגבר על מגפת האבולה כאשר פרצה באפריקה במקום להאשים את האפריקאים.

הניסיון של הנשיא בוש לנצח את הטרור על ידי חיסול משטר הבעת' בעיראק והטאליבן באפגניסטאן, הביא לעלייה של אל קאעידה ודאע"ש ולחיזוק בכוחה של איראן שאויביה משני הצדדים הגאוגרפים הובסו ועיראק הפכה למדינה כאוטית בשליטה שיעית.

דוגמה נוספת היא החלטתו של הנשיא טראמפ לפרוש מהסכם ה-JCPOA בין המעצמות לאיראן כדי "לנצח את איראן", שגרמה לכך שאיראן קרובה הרבה יותר לפצצה גרעינית מאשר הייתה לאחר ההסכם – הקואליציה הבינלאומית שהוקמה בעמל רב על ידי אובמה התרסקה; ובתוך איראן התחזק המחנה הקיצוני בראשות משמרות המהפכה, בעוד שמתונים בהנהגה האיראנית שהעדיפו כלכלה מתפקדת מאשר הגמוניה אזורית נחלשו.

נתניהו שיקר כשטען שאין הסכמה על מכירת מטוסים לאיחוד

ברור לגמרי שאי אפשר להתעלם מהפוליטיקה הפנימית ולמנהיגים יש צורך לספק לאזרחים ניצחונות, אבל אחריותם של מנהיגים היא להסביר לציבור שדווקא על ידי פשרות אפשר להשיג יותר. במקום זאת אנחנו עדים לתופעה של מנהיגים שמשקרים לציבור שלהם אפילו כשנכפית עליהם פשרה, כפי ששמענו את נתניהו שטען שאין הסכמה על אספקת מטוסי חמקן לאיחוד האמירויות ואין סיכום על מניעת סיפוח.

הגישה הזאת נכונה גם בכל מה שקשור בדיפלומטיה ציבורית. רבים במחוזותינו חושבים שעיקר תפקיד הדיפלומטים הוא לנצח בוויכוחים על צדקת דרכה של ישראל. הניסיון שלי לימד אותי שהמשימה של דיפלומטים אינה לנצח בוויכוח, אלא להגיע ולהתחבר ל"לב ולמוח" של קהלי היעד ואת זה אפשר להשיג דווקא על ידי דיאלוג ו-engagement. בוויכוח אנחנו רק משכנעים את המשוכנעים ולא מגיעים ל"לב ולמוח" של הגורמים הניתנים להשפעה.

תפקיד הדיפלומטים הוא להתעקש ולנסות לקדם פתרונות שמייצרים עבורנו ערך כאשר גם הצד השני מרוויח ולהציג אותם באומץ בפני מקבלי ההחלטות. שיתוף פעולה בניסיון העקר לנצח במשחקי האשמות (blame game) שאינם פותרים ואינם מקדמים את האינטרסים האמיתיים של המדינה הוא בבחינת בגידה במקצוע שלנו.

הדוגמה הקלסית לצורך בדיפלומטיה להשגת הסכם של win-win היא נוסחת "פתרון שתי המדינות" לסכסוך עם הפלסטינים שמאפשר לישראל להיות מדינה הלאום של העם היהודי ודמוקרטיה בעת ובעונה אחת בהתאם לחזון הציוני ומאפשרת לפלסטינים הגדרה עצמית וסיום הכיבוש. הדיפלומטיה הישראלית צריכה לפעול להשגת הפתרון הזה כיעד המרכזי של מדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר גלובס, 04 באוקטובר 2020.

הפוסט בדיפלומטיה גישה של "משחק סכום אפס" מובילה לאפס הישגים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפופוליסטים מתרעמים על "עריצות" כביכול של התקינות הפוליטית בשיח המודרני בשל אג'נדות ליברליות, ומצד שני פועלים להטיל הגבלות על התקשורת אותה הם מגדירים חלק מ"האליטה הליברלית", לצד הרשות השופטת והמגזר הציבורי המקצועי.

הטענה של הפופוליסטים היא, שהשמאל מונע אמירות ברורות כלפי קבוצות מסוימות באוכלוסיה ושהוא מקדם רלטיביזם מוסרי, אשר אינו מאפשר אבחנה ברורה בין טוב לבין רע. דא עקא, שההבחנה בין מה נחשב פי.סי. לבין מה שנחשב אמירה ברורה תלויה בעיני המתבונן, וישנם מקרים שבהם הימין הוא זה שמונע אמירה ברורה ונחרצת כאשר זה משרת אותו.

דומה הדבר לשיח אודות אמונות טפלות: בדיקה סוציולוגית אמפירית מראה שרוב האנשים המאמינים מגדירים את המושג אמונות טפלות כאמונות של אחרים, ובכך מבדילים ומבחינים אותן מהאמונות שלהם עצמם, אליהן הם מתייחסים, כמובן, ברצינות רבה.

דוגמא בולטת לתופעה של חוסר היושר האינטלקטואלי שבהאשמות על פי.סי. הייתה בזמן נשיאותו של ברק אובמה, כאשר אותם גורמים בימין בארה"ב ובארץ, שמתחו ביקורת על סירובו להתייחס לטרור כאל תופעה מוסלמית, היו גם אלו שמתלוננים על ביקורת המופנית כלפי קבוצות של יהודים או כלפי מדיניות ישראלית, בטענה שהיא אנטישמיות. לזכותו של אובמה יש לומר שהימנעותו מלהכליל את תופעת הטרור על כל המוסלמים הייתה מוצדקת. זאת מכיוון ששיוכם למחנה הטרור הוא בבחינת – "נבואה שמגשימה את עצמה", שדוחקת את המוסלמים המתונים לקיצוניות. היא גם מונעת יצירת קואליציות עם הרוב הגדול של המוסלמים בעולם, שבמקרים רבים הם הקורבן של מעשי הטרור הללו, והרי דווקא פעולה שלהם נגד הטרור עשויה להיות אפקטיבית הרבה יותר.

אותם גורמים שמחו נגד אובמה בשל הימנעותו מלהכליל מוסלמים הביעו זעזוע (בצדק) מהתייחסותו של ראש עיריית ניו יורק להתנגדותם של חרדים בברוקלין להתחסן נגד מחלות או לסירובם להיענות לכללי המאבק בנגיף הקורונה – כאל תופעה יהודית.

דוגמא אחרת היא אותם גורמים בימין הישראלי שמזדעזעים מאמירות מכלילות באירופה כלפי יהודים, או מכל אמירה המתייחסת לתחומי עיסוקם, או להשפעתם של "היהודים" על העולם, ובה בעת מנסים לעודד את מדינות אירופה הליברליות להתייחס לכל מהגר ערבי או מוסלמי כאל מי שמהווה סכנה ביטחונית או דמוגרפית. רבים הישראלים שחוזרים מאירופה ומתלוננים על האופן שבו אירופה משנה את פניה ואת האוריינטציה הפוליטית שלה בשל ההגירה של ערבים, אבל אילו שמעו שיח דומה על יהודים, היו זועקים על כך שמדובר באנטישמיות ופועלים למנוע אותה.

אם עוסקים אנו בשכיחות הצנזורה העצמית במערב בכלל, ועל אחת כמה וכמה בארה"ב, הרי בולטת הרבה יותר התופעה לפיה כל ביקורת על ישראל או על הציונות מוגדרת מיד כאנטישמית, בעוד תופעות של איסלמופוביה זוכות לסובלנות רבה יותר.

כאשר הושבע חבר הקונגרס המוסלמי הראשון בארה"ב – קית' אליסון ממינסוטה, היו רבים שטענו לבעייתיות בשימוש בקוראן בטקס השבעתו, בעוד חברי קונגרס יהודים, כולל דתיים אורתודוקסים, הינם תופעה מוכרת בגבעת הקפיטול מזה שנים רבות ואין שום הטלת ספק בשימוש בתנ"ך במהלך השבעתם.

כך גם השיח של הנשיא טראמפ נגד המיעוט ההיספאני מתקבל בימין בישראל בשוויון נפש, אבל אילו נאמר כלפי יהודים היינו מפעילים את כל המנופים האפשריים על מנת למנוע אמירות שכאלו.

אנחנו גם פועלים ומפעילים ממשלות אחרות כנגד מכחישי שואה, אבל כבר שנים נמנעים מלהכיר בטבח שביצעו העותומנים בארמנים, כג'נוסייד.

לזכות הפי.סי. יש לציין גם, שאחת הסיבות לכך שתופעת האנטישמיות הייתה במגמת ירידה במשך שנים רבות בארה"ב, נעוצה בעובדה ששיח אנטישמי הפך למנוגד לנורמה. עד לאחרונה זה היה מאד לא "cool" באמריקה להיות אנטישמי. אותה אנטישמיות פרחה מחדש מהרגע שטראמפ נכנס לבית הלבן ונתן לגיטימציה לאמירות פוגעניות כלפי מיעוטים, שהפיחו רוח גבית בתנועות הגזעניות של עליונות לבנה (white supremacists).

גם תופעת ההטרדות המיניות והאמירות הפוגעניות כלפי נשים פחתה באופן דרמטי מרגע שאמירות כאלו, אשר נחשבו בעבר לביטוי של הומור מצ'ואיסטי נחמד או להתנהגות גברית לגיטימית, הפכו בנורמה החברתית המודרנית "ללא פי.סי". אמנם גברים רבים מאוכזבים מכך שאינם יכולים לספר בדיחות סקסיסטיות כפי שנהגו בעבר, אבל איכות חייהן של נשים רבות שחשו מאויימות מהשיח הזה, השתפרה באופן משמעותי.

בשורה התחתונה, חופש הביטוי הוא ערך הכרחי בדמוקרטיה ויש להימנע ככל האפשר מלהגביל אותו בחוק, אך הדרישה לריסון עצמי ולנורמה של שיח שאינו פוגעני מוצדקת. יש לזכור, שמילים יכולות לפגוע, ושהריסון העצמי והחברתי משפר את איכות חייהם של מיעוטים ושל קבוצות מוחלשות, המושפעות משיח פוגעני כלפיהם שגם מוביל לאפלייה. מנהיגי הימין הפופוליסטי מנסים לעשות בדיוק את ההיפך.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 באוקטובר, 2020.

הפוסט על תקינות פוליטית, חופש הביטוי ומה שביניהם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משבר הקורונה מאפשר לנו לראות בצורה מרוכזת תופעה שקיימת סביבנו כבר זמן רב אבל נמתחה על תקופות זמן הרבה יותר ארוכות ולכן קשה היה לאבחן אותה – חוסר היכולת האנושית להבין ולחזות את מגמות השינוי בעולם המודרני.

אחת מהתכונות הייחודיות של נגיף הקורונה לעומת נגיפים אחרים היא חוסר היכולת שלנו להבין את התנהגותו. התופעה הזאת של חוסר וודאות מלווה אותנו בהקשרים אחרים כבר זמן רב, ונובעת מהעובדה שהשינוי בעולם הופך פחות ופחות לינארי ויותר מעריכי (אקספוננציאלי). המוח האנושי יכול להבין שינוי לינארי ויכול לחזות את העתיד על סמך ניתוח העבר על ידי אקסטרפולציה. מהפיכת המידע והטכנולוגיה הפכה את השינוי לבלתי ניתן להבנה וחיזוי העתיד הפך לאחד האתגרים המשמעותיים ביותר למנהיגות בעידן המודרני.

מנהיגים בעבר נשענו על יכולתם להציג חזון ברור לגבי העתיד, שהתבסס על יכולת להבין את ההווה ולנתח את העבר. בעידן המודרני לאף מנהיג אין את היכולת הזאת, אבל רבים בציבור עדיין מצפים למנהיגים שיתנו להם תחושת וודאות ונחרצות על רקע השינוי שאינו מובן להם ולכן הוא מאד מפחיד ומאיים.

המנהיגים הפופוליסטיים מנצלים את החרדה הקיומית הזאת של הציבור, בכדי לשווק להם פתרונות נחרצים ותחושה שהם יודעים על מה הם מדברים. לכל התבטאות שלהם, או ציוץ בטוויטר, נלווה סימן קריאה והם זוכים בשל כך לתמיכה רבה, בעיקר בקרב אותם אנשים שלא יודעים לחיות עם ספק ועם סימני שאלה.

לעומתם מנהיגים מתלבטים, שואלי שאלות שמבינים שהם לא מבינים, נתפסים כחלשים, אבל הם מצליחים להתמודד טוב יותר עם השינוי העולמי.

אני זוכר את הביקורת על שמעון פרס כשהיה ראש ממשלה, שהתבטאה בגיחוך עליו על כך שהיה אומר כן ולא. לקח לי הרבה שנים להבין שהיכולת הזאת לראות כל סוגיה באופן מורכב משני צדדיה היא הכרחית למנהיגות מודרנית. פרס הדגים לי שמנהיג בעידן המודרני צריך להיות יותר לומד מיודע, משום שרוב הידע הישן הופך ללא רלבנטי ואף למגבלה ביכולת לצאת מפרדיגמות אנכרוניסטיות להתמודד עם הבלתי נודע והבלתי מוכר. הוא הדגים לי שסקרנות, דמיון, יצירתיות וצניעות אינטלקטואלית משרתת אותנו הרבה יותר מידע של פרטים מהעבר.

ההבנה הזאת התחדדה אצלי כשלמדתי את תאוריית המנהיגות האדפטיבית של פרופסור רונאלד חפץ בבית הספר לממשל על שם קנדי של הרווארד (בזכות מילגה מקרן ווקסנר). חפץ טען שמנהיגות אדפטיבית, בניגוד למנהיגות טכנית, מתאימה יותר לעיסוק באתגרים חדשים ולא מוכרים, משום שהיא מובילה ללמידה של הקבוצה ולא להובלה של מנהיג יודע כל וכריזמטי.

בפגישות מדיניות בהן הייתי לצידו של פרס כיועצו המדיני, התרשמתי תמיד מאותם מנהיגים שידעו לבטא ספק ולשאול שאלות ולא מאלו שדיברו בנחרצות. דוגמאות בולטות היו אנגלה מרקל קנצלרית גרמניה, שידעה להקשיב וללמוד ולא להתהדר בידע. דוגמא נוספת היא האפיפיור פרנסיסקו, שהצניעות שלו אפשרה לו לפרוץ את הדוגמטיות של הכנסייה הקתולית ולקחת אותה למחוזות חדשים תוך קבלת האחר והשונה. בלטה גם המנהיגות של אובמה שתמיד בחן כל סוגיה מכל צדדיה והיה חלוץ בהבנה שהעולם המודרני מחייב גמישות ולמידה ולא פזיזות. גישה זאת של אובמה פורשה במחוזותנו ובמזרח התיכון כחולשה אבל ההיסטוריה תשפוט אחרת.

גם בניתוח לאחור של המנהיגים שלנו ניתן ברטרופרספקטיבה להבין שאותו ראש ממשלה לוי אשכול שגמגם במסר לציבור ערב מלחמת ששת הימים היה אחד מראשי הממשלה הטובים שהיו פה ושהטעויות הכי גדולות של מנהיגנו נבעו בעיקר מהיבריס ולא מספק.

על כן לא מפליאה התופעה שאנחנו רואים באופן כל כך בולט כיום, שהמדינות שמתנהלות באופן הכי מוצלח בתקופת אתגר הקורונה הן אלו שמונהגות על ידי מנהיגים ובעיקר מנהיגות, שיש בהן את הצניעות, הגמישות האינטלקטואלית והסקרנות ללמוד תוך כדי תנועה. מנהיגות שלא מחפשות את התשובה המיידית האולטימטיבית שיוכלו לשווק לציבור המבולבל שמחפש וודאות במציאות כאוטית.

הגיע הזמן שהציבור בישראל יבין גם הוא, שאנחנו לא צריכים מנהיגים שהם נואמים כריזמטיים, שמשווקים לנו סימני קריאה חסרי ביסוס, אלא מנהיגים או מנהיגות צנועות, שאומרות לנו את האמת גם כשהיא לא ברורה וגם כשהיא מחייבת למידה של כולנו ועוסקות באומץ באתגרים האמיתיים ולא בהסחות דעת.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 22 בספטמבר 2020.

הפוסט מה ניתן ללמוד ממשבר הקורונה על מנהיגות אפקטיבית בעידן המודרני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למרות האמור לעיל, ישנם מספר קווים מנחים שניתן לחלץ ממעקב אחר החלטותיו של טראמפ, שאותן ננסה לתאר במאמר זה. חשוב לציין כי בין העקרונות שיתוארו ישנה לעתים קרובות סתירה מובנית, ולכן גם עקרונות אלה אינם מבטיחים חיזוי מלא של מהלכי טראמפ, אך לפחות מספקים רמה מסוימת של חוקיות. יתכן והדיסציפלינה הפסיכולוגית תיטיב לנתח את החלטותיו של טראמפ, אבל אני אנסה לעשות זאת בכלים של דיפלומט לשעבר.

ארבעת העקרונות המעצבים את מדיניות החוץ של טראמפ עד כה:

1. נרקיסיזם

האמונה שלו בהיותו הנושא ונותן האולטימטיבי והרצון שלו לזכות בקרדיט על כך עמדו מאחורי רבות מהיוזמות של טראמפ. דוגמאות בולטות הן הניסיון של טראמפ להשיג את "עסקת המאה" בין ישראל לפלסטינים (הגביע הקדוש של כל הסכסוכים) מבלי להבין שלסכסוך יש שני צדדים, והניסיון שעמד מאחורי הפיסגה התקדימית וההזויה עם נשיא צפון קוריאה.

התייחסותו של טראמפ למנהיגים בינלאומיים אחרים נובעת אף היא מהמידה שבה הם מרעיפים עליו את הכבוד אשר לדעתו מגיע לו. הקרירות שהוא מפגין  כלפי אנגלה מרקל למרות האינטרס האמריקאי המובהק יכולה להיות מוסברת בעובדה זו. טראמפ נוטה להתחבר לנרקיסיסטים כמוהו – אורבן בהונגריה, בולסונארו בברזיל ופוטין ברוסיה, ולעומת זאת הוא מתייחס בקרירות למנהיגים בעלי אגו מרוסן.

2. ההיפך מאובמה

כבר בקמפיין הבחירות ניסה טראמפ להציג את עצמו כהיפוכו של אובמה, וכך הוא גם נוהג כנשיא. טראמפ ביטל את השתתפות ארה"ב בהסכם עם איראן שאותו רקח אובמה, למרות שאילו הציגו בפניו את הסכם ה-JCPOA ואמרו לו שהוא יכול לקבל עליו את הקרדיט, הוא היה מחבק את ההסכם ומבליט את ההישג.

טראמפ ביטל את יוזמת אובמה להשיג הסכם סחר במרחב הפסיפי (Trans Pacific Partnership) למרות שהסכם כזה תאם לגמרי את מדיניותו שלו לבודד את סין באזור. בסופו של דבר בחר טראמפ במלחמת סחר מול סין, שבמקום לבודד את סין פוגעת בכלכלת ארה"ב והעולם כולו. טראמפ ביטל את הסכם NAFTA עם מכסיקו וקנדה וחתם על הסכם דומה עם שם אחר. טראמפ נטש את הההובלה האמריקאית בנושא שינויי אקלים, וגם בענייני פנים נלחם ברפורמת הבריאות של אובמה, מהלך שעליו משלמת אמריקה קשות בהתמודדות עם הקורונה.

3. "אמריקה לפני הכל"

גישה זו היא בעצם הרחבת הנרקיסיזם האישי לזה הלאומי. טראמפ נמנע מהמגמה האמריקאית המסורתית לפעול באמצעות ארגונים בינ"ל ולקדם בריתות מכיוון שהן דורשות פשרות אל מול אינטרסים של מדינות אחרות.

"אמריקה לפני הכל" שונה בתכלית מתפיסת ה-exceptionalism שעמדה במרכז מדיניות החוץ של ארה"ב וראתה תפקיד בינלאומי לארה"ב בקידום ערכיה בעולם. טראמפ רואה בגישת ה-exceptionalism המסורתית בזבוז משאבים ואינו רואה בקידום ערכים יעד. ההחלטות של טראמפ מתבססות על השאלה איך אמריקה מרוויחה כלכלית מיחסיה עם מדינות העולם ולא כיצד היא מנהיגה את העולם החופשי.  על כן נמנע מלהוביל פעולה בינלאומית להתמודדות עם משבר הקורונה, ניסה להאשים את סין ואף פרש מארגון הבריאות הבינלאומי (WHO). זאת בניגוד לאופן שבו הצליח ממשל אובמה לחסל את נגיף האבולה עוד לפני שהגיע לארה"ב על ידי הובלת מאמץ בינלאומי.

4. ריצוי הבייס

טראמפ רואה בימין האוונגליסטי את בסיס תומכיו הנאמן ומנסה לרצות את האינטרסים התאולוגיים שלהם בזירה הבינלאומית, לא בשל הזדהותו עם ערכיהם, אלא מתוך אופורטוניזם פוליטי. הדבר נכון גם לגבי תורמים ימניים מרכזיים כמו שלדון אדלסון. העברת השגרירות האמריקאית לירושלים וההכרזה על ריבונות ישראלית בגולן הן דוגמאות טובות לכך. יש לציין שתזמון ההחלטה על העברת השגרירות נועד לסייע למועמד רפובליקני אוונגלי שהתמודד בבחירות מיוחדות באלבמה לסנאט.

במקרים רבים ישנן סתירות בין העקרונות המנחים את טראמפ. במקרים אלו אפשר לזהות שינויי מגמה תזזיתיים בהחלטותיו. גם ריבוי המינויים והפיטורים של מחזיקי התפקידים המרכזיים בהקשרים של מדיניות החוץ קשור בזיג-זג שלו בין העקרונות השונים.

בלחץ האוונגליסטים ושלדון אדלסון נתן טראמפ גיבוי למגמת הסיפוח של נתניהו, אבל אז נתקל בסתירה מול כוונתו להזרים כספים רבים לארה"ב (ויש אומרים גם לקידום עסקים הפרטיים) על ידי מכירות נשק למדינות המפרץ, ולכן ויתר בסופו של דבר על הסיפוח לטובת האינטרסים הכלכליים. יתכן שהדבר גם נבע מניתוח לפיו האוונגליסטים יצביעו עבורו בכל מקרה ולא עבור ביידן הליברל והקתולי, וגם משום שהם אינם מאכלסים את המדינות "הסגולות" בהן יוכרעו הבחירות. במדינות הללו דווקא הוספת משרות ועסקאות – בעיקר בתקופת המשבר הכלכלי של הקורונה – מוערכת יותר.

מקרה נוסף בו נתקל טראמפ בסתירה בין עקרונותיו בהקשר של המזרח התיכון, היה מדיניותו כלפי הנוכחות הצבאית בעירק וסוריה. הוא נטה לוותר על השקעת משאבים ועל הפגנת מנהיגות באזור, אבל היות שמדיניות זאת תאמה למגמה שהוביל אובמה (The pivot to Asia) היא הפכה פחות אטרקטיבית בעיניו, ובנוסף לכך הבייס שלו לחץ למדיניות כוחנית כלפי סוריה ואיראן. הסתירות הללו הסבירו את שיגור 59 טילי השיוט לסוריה ומצד שני את ההימנעות מתגובה על התקפה איראנית על מתקני נפט סעודים. סתירה זאת גם מסבירה את התזזיתיות בין החלטה שכבר פורסמה להוציא את כל הכוחות האמריקאיים מסוריה ובין החלטה הפוכה לאחר מכן להשאיר כוחות כדי לאבטח את מתקני הנפט.

גם בהקשר האסיאתי ניתן לזהות סתירה בין השאיפה הנרקיסיסטית להשיג הסכם תקדימי עם צפון קוריאה לבין הצורך להפגין מדיניות קשוחה ונוקשה כלפי סין ומדינות אחרות באזור. הנרקיסיזם גרם לכך שטראמפ הנחה לקיים פיסגה עם קים ג'ונג איל, שלא הוכנה כראוי, מתוך אמונתו שמעצם נוכחותו ואישיותו הוא ישיג פריצת דרך. טראמפ ביטל תרגילים משותפים לארה"ב עם דרום קוריאה, פגע בברית המסורתית של ארה"ב עימה, כדי להשיג את אותה פריצת דרך מול צפון קוריאה, אך הפיסגה הסתיימה בכישלון צורב.

במידה שביידן יבחר בנובמבר, מדיניות החוץ האמריקאית תחזור להיות צפויה ורציונלית כבעבר. אם ייבחר טראמפ, נצטרך להמשיך לנחש כיצד הוא יפעל, ויש לקוות שהעקרונות המתוארים לעיל יוכלו לסייע בכך. בכל מקרה, חשוב להבין שתמיכתו של טראמפ בעמדות ממשלת ישראל הנוכחית אינה נובעת מאידאולוגיה או אסטרטגיה, שכן מושגים אלו אינם רלבנטיים להחלטותיו של טראמפ ואין שום ערובה להמשכיות במידה ויזכה בקדנציה שניה.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל", ב-10 בספטמבר 2020

הפוסט ניסיון נואש לפענח את מדיניות החוץ של טראמפ הופיע לראשונה ב-Mitvim.

העובדה הזו בולטת אפילו בקרב קבוצות שמחויבות ביותר לאתוס פרטיקולרי יהודי מתבדל: החרדים והציונים הדתיים. הציבור החרדי נצמד לסגנון לבוש ששאול מאופנות שהיו מקובלות בקרב הציבור הלא יהודי במזרח אירופה של המאה ה-19. החרדים בחרו בלבוש הזה כדי לבדל עצמם מעולם מודרני שמאיים על ערכיהם, אך הלבוש הוא גם סימן מתמיד לקשר עם העולם ולהיסטוריה של העם היהודי בקרב האומות.

באופן דומה, גישה מרכזית בציונות הדתית העכשווית מסויגת מקשר הדוק מדי לאומות העולם, בשם ייחודו של עם ישראל. אך הציונות הדתית היא עצמה גישה אידיאולוגית חדשה שצמחה מתוך תגובה לרעיונות מודרניים של לאומיות וזכות ההגדרה העצמית.

יתר על כן, הנסיבות של העם היהודי מכתיבות קשר מתמיד לעולם. רוב ההיסטוריה היהודית התרחשה בגולה. כל מאמץ אמיתי להבין את ההיסטוריה שלנו מעוגן בתוך סיפור גדול יותר של אומות העולם, בייחוד באירופה, המזרח התיכון ובדורות האחרונים באמריקה.

גם כיום, כמחצית מבני עמנו חיים מחוץ לישראל ומצויים באינטראקציה מתמדת עם סביבה חומרית ורעיונית לא-יהודית. התנועה המתמדת של יהודים אלה (וגם של ישראלים) מכאן לשם, משמעה פתיחות מתמדת לעולם. ישראל – מדינת העם היהודי על פי חוק – חייבת להבין את העולם וללמוד ממנו אם היא חפצה להבין את חציו השני של העם היהודי.

יתר על כן, יהודים לא-ישראלים מסייעים לנו באינספור דרכים ואף מתבקשים למלא כאן תפקידי הנהגה, כמו ההצעה להעניק את הנשיאות לאלברט איינשטיין ב-1952, או מינויו של סטנלי פישר לנגיד בנק ישראל ב-2005.

גם הביוגרפיות האישיות של ישראלים רבים משקפות מציאות זו: כך למשל, ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר בנט היו שניהם אזרחים אמריקנים בעברם.

ישראל גם נהנתה מן הקשר שלה לאומות העולם ומן היכולת של ההנהגה שלה להבין ולרתום שחקנים חשובים במערכת הבינלאומית להשגת יעדיה: מן ההצלחה הציונית לגייס את שתי המעצמות (העוינות אחת לשנייה) ארה"ב וברה"מ לתמוך בעצמאותה באו"ם ב-1947, ועד למהלכים המדיניים של שורת ממשלות ישראליות שהביאו לסיוע הכלכלי, המדיני והצבאי שארה"ב מגישה לישראל בעשורים האחרונים.

גם ההצלחה הכלכלית האדירה של "אומת הסטרט-אפ" תלויה כל כולה בקשר לעולם: בהכרת הטכנולוגיה, בפיתוחה ובייצוא שלה. כל זאת, דרך רשתות גלובליות של חינוך, כלכלה, וסחר בינלאומי.

בנסיבות אלה מוטב לוותר על היומרה להתבצר פנימה. יש לדחות על הסף רעיונות בדלניים כמו הימנעות מלשלוח את קציננו ללמוד במוסדות עילית בחו"ל משום  שהם חוזרים "עם רעיונות שלא מתאימים לייחודיות של מדינת ישראל".

האתגר, כפי שעמד ועומד בפני יהודים וישראלים כאחד, הוא עיצוב זהות המאזנת בין הייחודי לעולמי. זהות הממצה בצורה הטובה ביותר את השילוב בין השניים ולא דוחה מרחב אחד מפני השני.

האיזון היעיל הזה, הוא אחד מסודות ההצלחה של העם היהודי ושל מדינת ישראל. הפרתו משקפת אי הבנה של העבר, תפיסה מצומצמת של הווה, ועשויה להציב איום של ממש על העתיד היהודי והישראלי.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל", ב-6 באוגוסט 2020

הפוסט אנחנו העולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעקבות ההכרזה על ההסכם עם איחוד האמירויות עלתה השאלה אם נתניהו מממש למעשה את חזון פרס על “מזרח תיכון חדש”, לאחר שגורמי הימין הגחיכו שנים את החזון של פרס כחלומות באספמיה. התשובה לשאלה הזאת היא שנתניהו אכן משתמש באותם אמצעים שעליהם דיבר פרס, אבל עושה זאת לשם השגת מטרה הפוכה. פרס רצה בשלום הכלכלי לא רק כמטרה בפני עצמה, אלא גם על מנת להגיע להסדר אזורי אשר בלבו פתרון הסוגיה הפלסטינית. נתניהו, לעומתו, רואה בשלום הכלכלי ובנורמליזציה האזורית דרך לעקוף ולייתר את הסוגיה הפלסטינית. אין ספק בחשיבות ההשתלבות הישראלית במרחב, אולם אם נהפוך למדינה דו־לאומית בהיעדר פתרון לסוגיה הפלסטינית, נהפוך להיות עוד מדינה ערבית או רודנות מזרח־תיכונית ולא נגשים את החזון הציוני.

הדימוי של זינגר רלוונטי גם לשאלה בה עסקינן. פרס ונתניהו האמינו במינוף יכולותיה הכלכליות, הביטחוניות והטכנולוגיות של ישראל לטובת נורמליזציה אזורית. פרס האמין שהסטארט־אפ ניישן יכולה לסייע לייצר Start Up Region, וזהו החזון שמיושם על ידי מרכז פרס לשלום וחדשנות. פרס עבד ללא לאות כדי לקדם את יחסי ישראל עם מדינות המפרץ והמגרב, והיה מאושר, אילו חי כיום, לראות חתימת הסכם שלום של ישראל עם מדינה ערבית. אולם פרס האמין שמהלכים אלו חייבים להיות משולבים בהתקדמות פוליטית להסדר עם הפלסטינים, שבעיניו היה קריטי ליכולתנו להמשיך להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

חזון פרס מצוי בתהליך התממשות שנים, אבל רק עתה פרץ לתודעה הישראלית. היוזמה הערבית מ־2002 מסמנת את נקודת המפנה. בעבר מדינות ערב לא ראו את ישראל כחלק מהמזרח התיכון, והשתמשו בסכסוך הישראלי־פלסטיני כתירוץ להסיט את דעת הקהל שלהם מהיעדר זכויות אזרח ומהנחשלות הטכנולוגית. היוזמה הערבית מסמנת את ההבנה שישראל לא הולכת לשום מקום, ואף יכולה לסייע לשגשוג האזור. האיום האיראני והאיום של הג’יהאדיסטים הסונים מאל־קאעידה הגבירו את התובנה שישראל ומדינות האזור הפרו־מערביות ניצבות באותו צד של המתרס, וכי ישראל היא איננה הבעיה, אלא חלק מהפתרון. האביב הערבי, שנתפס בישראל כאיום, דווקא חיזק את המגמות הללו.

אילו היה פרס בחיים ובעמדת השפעה, הוא היה פועל למנף את ההסכם עם איחוד האמירויות על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולא לייתר אותו. יש לקוות שעורמת ההיסטוריה תגרום למצב שבו טראמפ ונתניהו יסייעו לקדם את חזון פרס, גם אם לא זאת הייתה כוונתם. הורדת הסיפוח מסדר היום היא בהחלט צעד חשוב בכיוון הזה.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 27 באוגוסט 2020.

הפוסט אילו שמעון פרס היה עמנו היום, הוא היה פועל למנף את ההסכם עם האמירויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעקבות ההכרזה על ההסכם עם איחוד האמירויות עלתה השאלה אם נתניהו מממש למעשה את חזון פרס על “מזרח תיכון חדש”, לאחר שגורמי הימין הגחיכו שנים את החזון של פרס כחלומות באספמיה. התשובה לשאלה הזאת היא שנתניהו אכן משתמש באותם אמצעים שעליהם דיבר פרס, אבל עושה זאת לשם השגת מטרה הפוכה. פרס רצה בשלום הכלכלי לא רק כמטרה בפני עצמה, אלא גם על מנת להגיע להסדר אזורי אשר בלבו פתרון הסוגיה הפלסטינית. נתניהו, לעומתו, רואה בשלום הכלכלי ובנורמליזציה האזורית דרך לעקוף ולייתר את הסוגיה הפלסטינית. אין ספק בחשיבות ההשתלבות הישראלית במרחב, אולם אם נהפוך למדינה דו־לאומית בהיעדר פתרון לסוגיה הפלסטינית, נהפוך להיות עוד מדינה ערבית או רודנות מזרח־תיכונית ולא נגשים את החזון הציוני.

הדימוי של זינגר רלוונטי גם לשאלה בה עסקינן. פרס ונתניהו האמינו במינוף יכולותיה הכלכליות, הביטחוניות והטכנולוגיות של ישראל לטובת נורמליזציה אזורית. פרס האמין שהסטארט־אפ ניישן יכולה לסייע לייצר Start Up Region, וזהו החזון שמיושם על ידי מרכז פרס לשלום וחדשנות. פרס עבד ללא לאות כדי לקדם את יחסי ישראל עם מדינות המפרץ והמגרב, והיה מאושר, אילו חי כיום, לראות חתימת הסכם שלום של ישראל עם מדינה ערבית. אולם פרס האמין שמהלכים אלו חייבים להיות משולבים בהתקדמות פוליטית להסדר עם הפלסטינים, שבעיניו היה קריטי ליכולתנו להמשיך להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי.

חזון פרס מצוי בתהליך התממשות שנים, אבל רק עתה פרץ לתודעה הישראלית. היוזמה הערבית מ־2002 מסמנת את נקודת המפנה. בעבר מדינות ערב לא ראו את ישראל כחלק מהמזרח התיכון, והשתמשו בסכסוך הישראלי־פלסטיני כתירוץ להסיט את דעת הקהל שלהם מהיעדר זכויות אזרח ומהנחשלות הטכנולוגית. היוזמה הערבית מסמנת את ההבנה שישראל לא הולכת לשום מקום, ואף יכולה לסייע לשגשוג האזור. האיום האיראני והאיום של הג’יהאדיסטים הסונים מאל־קאעידה הגבירו את התובנה שישראל ומדינות האזור הפרו־מערביות ניצבות באותו צד של המתרס, וכי ישראל היא איננה הבעיה, אלא חלק מהפתרון. האביב הערבי, שנתפס בישראל כאיום, דווקא חיזק את המגמות הללו.

אילו היה פרס בחיים ובעמדת השפעה, הוא היה פועל למנף את ההסכם עם איחוד האמירויות על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולא לייתר אותו. יש לקוות שעורמת ההיסטוריה תגרום למצב שבו טראמפ ונתניהו יסייעו לקדם את חזון פרס, גם אם לא זאת הייתה כוונתם. הורדת הסיפוח מסדר היום היא בהחלט צעד חשוב בכיוון הזה.

המאמר פורסם ב"מעריב", ב-27 באוגוסט 2020

הפוסט חזון המזרח התיכון של שמעון פרס חי ובועט הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אך "חבר המושבעים עדיין בחוץ" לגבי המשמעות ארוכת הטווח של ההסכם מבחינת ישראל. להסכם יש פוטנציאל חיובי משמעותי מאד במידה שימונף לקידום הסדר עם הפלסטינים, שהוא הנושא האסטרטגי והקיומי ביותר עבור ישראל. מאידך, ההסכם גם עלול יהיה לגרום נזק במידה שינסו לעשות בו שימוש כדי לעקוף ולהזניח את הנושא הפלסטיני.

ההישגים למדינת ישראל ברורים. יחסים מדיניים וכלכליים עם איחוד האמירויות הם בהחלט חשובים. גם מניעת הסיפוח היא חשובה, אבל לא מספקת. היא תוכל להפוך להישג אסטרטגי במידה שאיחוד האמירויות תמלא תפקיד מועיל ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים.

מנהיגות אמירתית (כפי שבאה לידי ביטוי בחילוץ ארה"ב וישראל מהסיפוח) חשובה בעיקר בתקופת כהונתו של ממשל אמריקאי, שמחליש את השותף הפלסטיני להסדר ושל קטאר, שמחזקת את חמאס במקום את הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית.

ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא הרבה יותר חיובי מהמחוות הריקות מתוכן, או אף מזיקות, שראש הממשלה נתניהו ותומכיו האוונגליסטים של נשיא ארה"ב קיבלו עד כה מטראמפ – העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן והיציאה מהסכם הגרעין עם איראן.

* העברת השגרירות לא שינתה דבר במעמדה של ירושלים ורק הגבירה את הנתק בין ממשל טראמפ לפלסטינים.
* ההכרה בריבונות בגולן רק שינתה באופן פתטי את שמו של ישוב בגולן ל"רמת טראמפ" על ידי הוספת שלט, ופגעה ביכולתה של ארה"ב להיות שחקן משמעותי בזירות רב-לאומיות שמייחסות משמעות לחוק הבינלאומי.
* היציאה מהסכם הגרעין הזיקה למדינת ישראל בכך שפירקה את הקואליציה הבינלאומית נגד איראן שיצרה הגבלות על פריצה איראנית לפצצה. הנזק שבכך בא לידי ביטוי ממשי גם בימים האחרונים, כשארה"ב נכשלה בהעברת החלטה על הארכת אמברגו הנשק על איראן במועצת הביטחון.

לעומת כל זאת, אם איחוד האמירויות תשכיל להפעיל את השפעתה לייצר מנופים לקידום הסדר ישראלי-פלסטיני ברוח היוזמה הערבית משנת 2002, הרי שהתועלת הטקטית שבהסכם שלה עם ישראל תהפוך לתועלת אסטרטגית.

למרות שמדובר בישות מדינית קטנה, יש לאמירויות השפעה לא מבוטלת. למנהיג המוכשר שלה בין זאיד יש קשר משמעותי עם שחקנים רבים בזירה הבינלאומית – קושנר בארה"ב, בין סלמאן בערב הסעודית, דחלאן בזירה הפלסטינית (שיחזור אולי לעמדת השפעה במאבק על ירושת אבו מאזן), השגריר דרמר ומנהיגים יהודיים אמריקאיים באמצעות השגריר אל-עוטייבה בוושינגטון. לאמירויות גם השפעה כלכלית על המגזר העסקי הישראלי ופוטנציאל להשפעה חיובית מאד על פיתוח הרשות הפלסטינית.

לעומת זאת ההישג הטקטי יהפוך לנזק אסטרטגי אם נתניהו וטראמפ ימנפו את ההסכם עם איחוד האמירויות כדי להוכיח שאין סיבה לפתור את הנושא הפלסטיני, משום שאפשר כביכול להשיג נורמליזציה אזורית בהיעדר הסדר. נורמליזציה היא אכן חשובה, אבל לא תחלץ אותנו מאסון המדינה הדו-לאומית.

בניגוד לדימוי בציבור הישראלי, ההזדמנויות לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים גדלו באופן דרמטי מאז 2002 והתגברו לאחר מהומות "האביב הערבי". המהלך של איחוד האמירויות מבליט תופעה שמתרחשת מזה שנים מתחת לרדאר, שעיקרה קבלת ישראל על ידי המרחב האזורי, בתנאי של קבלת עקרון פתרון שתי-המדינות עם הפלסטינים. האמירתים משתוקקים לקשר עם ישראל, אבל גם הם לא מוכנים להזניח את הסוגייה הפלסטינית, גם אם מסיבות של פאן ערביזם ולא מאהבת הפלסטינים.

הזירה האזורית כולה בשלה לקדם הסדר ישראלי-פלסטיני, שעולה בקנה אחד עם האינטרסים הישראלים. היוזמה הערבית יכולה לשמש בסיס למשא ומתן (היא לא הצעה קשיחה שלא ניתן לשנות), שכבר כוללת הכרה כלל-ערבית בישראל בגבולות 1967, קבלה עקרונית של חילופי שטחים שיאפשרו ל-80 אחוזים מהמתנחלים להישאר בבתיהם, הכרה בירושלים המערבית כבירת ישראל והסדרים מיוחדים בעיר העתיקה, וצורך בהסכמה ישראלית לגבי הפתרון "הצודק והמוסכם" לבעיית הפליטים.

אבו מאזן כבר הכריז על הסכמתו לכל התנאים הללו, כולל הסכמה למדינה מפורזת. הוא אינו רוצה בצבא משלו, אלא רק דורש שאת הצבא הישראלי יחליף כוח בינלאומי או אמריקאי כדי לסיים את הכיבוש.

מה שחסר כיום הוא מנהיגות פוליטית שתנצל את ההקשר האזורי החיובי החדש כדי לחלץ את ישראל מהסטטוס קוו הרעיל, שמוביל אותנו למדינה דו-לאומית שמשמעותה סוף החלום הציוני מבחינה מוסרית ודמוגרפית.

יש לקוות שהסכם עם איחוד האמירויות יביא את האנרגיה המנהיגותית, שכל כך חסרה כדי למנף את ההישג הטקטי להישג אסטרטגי, ויקדם פתרון של שתי מדינות לשני עמים עם שכנינו הפלסטינים והשתלבות אמיתית של ישראל במרחב המזרח תיכוני.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 באוגוסט 2020.

הפוסט האם ההסכם עם איחוד האמירויות יהיה הישג טקטי או אסטרטגי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אך "חבר המושבעים עדיין בחוץ" לגבי המשמעות ארוכת הטווח של ההסכם מבחינת ישראל. להסכם יש פוטנציאל חיובי משמעותי מאד במידה שימונף לקידום הסדר עם הפלסטינים, שהוא הנושא האסטרטגי והקיומי ביותר עבור ישראל. מאידך, ההסכם גם עלול יהיה לגרום נזק במידה שינסו לעשות בו שימוש כדי לעקוף ולהזניח את הנושא הפלסטיני.

ההישגים למדינת ישראל ברורים. יחסים מדיניים וכלכליים עם איחוד האמירויות הם בהחלט חשובים. גם מניעת הסיפוח היא חשובה, אבל לא מספקת. היא תוכל להפוך להישג אסטרטגי במידה שאיחוד האמירויות תמלא תפקיד מועיל ליישוב הסכסוך עם הפלסטינים.

מנהיגות אמירתית (כפי שבאה לידי ביטוי בחילוץ ארה"ב וישראל מהסיפוח) חשובה בעיקר בתקופת כהונתו של ממשל אמריקאי, שמחליש את השותף הפלסטיני להסדר ושל קטאר, שמחזקת את חמאס במקום את הגורמים המתונים ברשות הפלסטינית.

ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא הרבה יותר חיובי מהמחוות הריקות מתוכן, או אף מזיקות, שראש הממשלה נתניהו ותומכיו האוונגליסטים של נשיא ארה"ב קיבלו עד כה מטראמפ – העברת השגרירות לירושלים, הכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן והיציאה מהסכם הגרעין עם איראן.

• העברת השגרירות לא שינתה דבר במעמדה של ירושלים ורק הגבירה את הנתק בין ממשל טראמפ לפלסטינים.
• ההכרה בריבונות בגולן רק שינתה באופן פתטי את שמו של ישוב בגולן ל"רמת טראמפ" על ידי הוספת שלט, ופגעה ביכולתה של ארה"ב להיות שחקן משמעותי בזירות רב-לאומיות שמייחסות משמעות לחוק הבינלאומי.
• היציאה מהסכם הגרעין הזיקה למדינת ישראל בכך שפירקה את הקואליציה הבינלאומית נגד איראן שיצרה הגבלות על פריצה איראנית לפצצה. הנזק שבכך בא לידי ביטוי ממשי גם בימים האחרונים, כשארה"ב נכשלה בהעברת החלטה על הארכת אמברגו הנשק על איראן במועצת הביטחון.

לעומת כל זאת, אם איחוד האמירויות תשכיל להפעיל את השפעתה לייצר מנופים לקידום הסדר ישראלי-פלסטיני ברוח היוזמה הערבית משנת 2002, הרי שהתועלת הטקטית שבהסכם שלה עם ישראל תהפוך לתועלת אסטרטגית.

למרות שמדובר בישות מדינית קטנה, יש לאמירויות השפעה לא מבוטלת. למנהיג המוכשר שלה בין זאיד יש קשר משמעותי עם שחקנים רבים בזירה הבינלאומית – קושנר בארה"ב, בין סלמאן בערב הסעודית, דחלאן בזירה הפלסטינית (שיחזור אולי לעמדת השפעה במאבק על ירושת אבו מאזן), השגריר דרמר ומנהיגים יהודיים אמריקאיים באמצעות השגריר אל-עוטייבה בוושינגטון. לאמירויות גם השפעה כלכלית על המגזר העסקי הישראלי ופוטנציאל להשפעה חיובית מאד על פיתוח הרשות הפלסטינית.

לעומת זאת ההישג הטקטי יהפוך לנזק אסטרטגי אם נתניהו וטראמפ ימנפו את ההסכם עם איחוד האמירויות כדי להוכיח שאין סיבה לפתור את הנושא הפלסטיני, משום שאפשר כביכול להשיג נורמליזציה אזורית בהיעדר הסדר. נורמליזציה היא אכן חשובה, אבל לא תחלץ אותנו מאסון המדינה הדו-לאומית.

בניגוד לדימוי בציבור הישראלי, ההזדמנויות לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים גדלו באופן דרמטי מאז 2002 והתגברו לאחר מהומות "האביב הערבי". המהלך של איחוד האמירויות מבליט תופעה שמתרחשת מזה שנים מתחת לרדאר, שעיקרה קבלת ישראל על ידי המרחב האזורי, בתנאי של קבלת עקרון פתרון שתי-המדינות עם הפלסטינים. האמירתים משתוקקים לקשר עם ישראל, אבל גם הם לא מוכנים להזניח את הסוגייה הפלסטינית, גם אם מסיבות של פאן ערביזם ולא מאהבת הפלסטינים.

הזירה האזורית כולה בשלה לקדם הסדר ישראלי-פלסטיני, שעולה בקנה אחד עם האינטרסים הישראלים. היוזמה הערבית יכולה לשמש בסיס למשא ומתן (היא לא הצעה קשיחה שלא ניתן לשנות), שכבר כוללת הכרה כלל-ערבית בישראל בגבולות 1967, קבלה עקרונית של חילופי שטחים שיאפשרו ל-80 אחוזים מהמתנחלים להישאר בבתיהם, הכרה בירושלים המערבית כבירת ישראל והסדרים מיוחדים בעיר העתיקה, וצורך בהסכמה ישראלית לגבי הפתרון "הצודק והמוסכם" לבעיית הפליטים.

אבו מאזן כבר הכריז על הסכמתו לכל התנאים הללו, כולל הסכמה למדינה מפורזת. הוא אינו רוצה בצבא משלו, אלא רק דורש שאת הצבא הישראלי יחליף כוח בינלאומי או אמריקאי כדי לסיים את הכיבוש.

מה שחסר כיום הוא מנהיגות פוליטית שתנצל את ההקשר האזורי החיובי החדש כדי לחלץ את ישראל מהסטטוס קוו הרעיל, שמוביל אותנו למדינה דו-לאומית שמשמעותה סוף החלום הציוני מבחינה מוסרית ודמוגרפית.

יש לקוות שהסכם עם איחוד האמירויות יביא את האנרגיה המנהיגותית, שכל כך חסרה כדי למנף את ההישג הטקטי להישג אסטרטגי, ויקדם פתרון של שתי מדינות לשני עמים עם שכנינו הפלסטינים והשתלבות אמיתית של ישראל במרחב המזרח תיכוני.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל", ב-26 באוגוסט 2020

הפוסט האם ההסכם עם איחוד האמירויות יהיה הישג טקטי או אסטרטגי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לביידן יש כל מה שצריך כדי להיות נשיא מוצלח מאד מבחינת מדיניות החוץ האמריקאית. גישתו בתחום יחסי חוץ היא הפוכה מזו של טראמפ, שדיבר על America First והפך אותה ל-America last  מבחינת מעמדה הבינלאומי ויכולתה להנהיג את העולם החופשי.

ביידן צבר שנים רבות של ניסיון וקשרים בתחום מדיניות החוץ, אשר יקלו עליו לשקם את יחסי ארה"ב עם בנות הברית הטבעיות שלה בנאט"ו, באסיה, בחצי הכדור המערבי ובמזרח התיכון באופן שישיב לארה"ב את עמדת ההובלה.

אם ייבחר ביידן לנשיאות, סביר להניח כי מהר מאד נראה את ארה"ב מחדשת את מנהיגותה כמובילה עולמית בנושאים קריטיים לעתידנו כמו שינויי אקלים, תפוצת נשק גרעיני, זכויות אדם, התמודדות עם מגיפות והסכמי סחר שמבוססים על גישת win-win ולא על מלחמות סחר שפוגעות בכלכלה העולמית. ארה"ב תחזור להיות שחקן חשוב בארגונים מולטילטרליים כמו ארגון הבריאות העולמי, האו"מ ועוד.

בתחום ההתמודדות עם מדינות סוררות כמו איראן וצפון קוריאה – נראה בוודאות שיפור משמעותי. למרות הרטוריקה הנחרצת של טראמפ, המתח בין שתי הקוריאות גבר ואיראן קרובה הרבה יותר ליכולת לייצר פצצה גרעינית מאשר היתה כשטראמפ נבחר. גם בהתמודדות המעצמתית מול סין ורוסיה, סביר להניח שנראה דיפלומטיה מקצועית ושיתוף פעולה עם בנות הברית האירופאיות והאסיאתיות, ואלה יבואו במקום התזזיתיות של טראמפ אשר חיזקה את סין ואת רוסיה בעודה מחלישה את ארה"ב.

השיפור בעוצמתה ומנהיגותה הגלובלית הצפויה של בת הברית הכי חשובה שלנו ישפיע מאד לטובה על ישראל. בנוסף ביידן הינו בעל  רקורד מוכח של ידידות ותמיכה בישראל כיו"ר הוועדה ליחסי חוץ בסנאט וסגן נשיא. תחת ביידן ארה"ב תשקם את הברית של ה-P5+1 (החברות הקבועות של מועצת הביטחון + גרמניה) שהביאה לסנקציות מולטילטרליות מתואמות ולפיקוח משמעותי יותר על איראן, ותעצים מחדש את הגורמים המתונים יותר בהנהגה האיראנית. אלה שמדיניות טראמפ ריסקה. ארה"ב תוכל להשפיע על המצב בסוריה באופן אפקטיבית יותר, לאחר שמשטר טראמפ איבד כל מנוף אמריקאי והשאיר את הזירה בידי רוסיה, תורכיה ואיראן.

במישור הפלסטיני, סביר שביידן יחדש את הסיוע לרשות הפלסטינית באמצעות USAID, ארגון הסיוע שטראמפ חיסל ואשר עקב כך איבדה ארה"ב מנוף חשוב של השפעה ושל יכולת להעצים את הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית. ביידן יחדש בוודאי את הייצוג הפלסטיני בוושינגטון ואת היכולת האמריקאית לתווך בין הפלסטינים לבין ישראל בנושאים מדיניים, בפתרון משברים ובשימור התאום הבטחוני שמציל חיי אדם כל יום.

ביידן יוכל לבנות על התוצאות החיוביות של ביטול הסיפוח למרות הניסיון של הימין האמריקאי וראש ממשלת ישראל לנצל את תכנית טראמפ למהלך חד צדדי. ההסכם עם האמירויות הבהיר שאין אפשרות לסיפוח חד צדדי ולעומת זאת הזירה האזורית מעוניינת בהתקדמות מול ישראל באופן שאינו פוגע בפתרון שתי המדינות.

דע עקא, בנושא הקיומי ביותר לישראל, שהוא יכולתה להמשיך להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי,  ביידן חייב לנקוט עמדה שונה בתכלית מזאת שנקט בעבר כדי לסייע לישראל. למרות ידידותו שאינה מוטלת בספק ולמרות שהוא מבין שפתרון שתי המדינות הכרחי לישראל כשם שהוא גם אינטרס אמריקאי מובהק, ביידן חייב ללמוד מכישלונותיהם של קודמיו שהבינו כמוהו כי מדובר באינטרס ישראלי ואמריקאי, אך לא השכילו לקדמו.

ביידן חייב לנקוט במנהיגות עוצמתית ואסרטיבית כדי לחלץ את ישראל מהסטטוס קוו שמוביל את הפרוייקט הציוני לאבדון דמוגרפי ומוסרי. ביידן חייב יהיה להבין שהפוליטיקה הישראלית אינה מסוגלת לקבל החלטות היסטוריות בסדר גודל שכזה, וכי השפעתה על הפוליטיקה האמריקאית משתקת כל יוזמה מעצמתית קונסטרוקטיבית.

ביידן צריך ללמוד מהדוגמאות של הנשיאים שכן הצליחו לסייע לישראל באופן אסטרטגי. היו אלו נשיאים שהיו מוכנים להפגין עוצמה מעצמתית אסרטיבית, גם אם זה פגע בפופולריות שלהם בקרב חלק מהישראלים ובקרב הממסד היהודי. הנשיא קרטר, למשל, סייע לישראל בהישג האסטרטגי המשמעותי ביותר בתולדות המדינה מאז הקמתה, שהוא השלום עם מצרים.

כך גם הנשיא בוש האב, אשר באמצעות מזכיר המדינה האסרטיבי שלו בייקר גרם לראש הממשלה שמיר להגיע לועידת מדריד בניגוד לרצונו. השתתפות ישראל בועידת מדריד פתחה בפני ישראל עידן חדש של יחסים דיפלומטיים מלאים עם רוב מדינות העולם כולל סין והודו. ועידת מדריד גם הובילה לתהליך אוסלו שהפך את אש"פ מארגון טרור לארגון פוליטי שמכיר בישראל וחילץ את ישראל משליטה במאות אלפי פלסטינים.

יש לציין שאם אכן יחליט ביידן להפעיל את כובד משקלו כנשיא ולסייע לנו, הרי הסיכון הפוליטי שהוא ייקח יהיה נמוך מבעבר. רוב בציבור היהודי בארה"ב תומך במדיניות אמריקאית מנהיגותית לקידום פתרון שתי המדינות. רוב היהודים אף הבינו כי אין הם חייבים ליישר קו עם ממשלות ימין בישראל על מנת להוכיח שהם ציוניים.

המפלגה הדמוקרטית גם היא השתנתה וקיימת נכונות רבה יותר לקבל עמדה שאינה רואה בסכסוך הישראלי פלסטיני משחק סכום אפס. נכון שהאוונגליסטים לא יאהבו זאת, אבל הם נמצאים בכל מקרה בצד הרפובליקני ובעיקר משתמשים בנו לטובת חזרתו מחדש של ישו. לעומת זאת, ישנם גורמים מתונים במפלגה הרפובליקנית שמבינים את חשיבותו של מהלך כזה לטובת האינטרסים של ארה"ב וישראל.

אין צורך בנוסחה חדשה לגבי הסדר הקבע. הנוסחאות האפשריות כבר נכתבו, ודוסקסו לעייפה. יוזמת ז'נבה עם התאמות אזוריות שמשתלבות עם "היוזמה הערבית" תוכל לשמש בסיס להסדר. מה שחסר זו נחישות מדינית ונכונות להשקיע בהסדר משאבים פוליטיים בארץ ובארה"ב.

אין ספק שביידן יהיה נשיא פרו ישראלי, אבל כדי להיות נשיא משמעותי שיתרגם את תמיכתו בישראל לשיפור במצבה האסטרטגי הוא יהיה חייב לצאת ממה שנחשב מבחינתו במשך שנים אזור הנוחות הפוליטי.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל", ב-18 באוגוסט 2020

הפוסט הכרחי שביידן ינהג הפוך מטראמפ אם ברצונו לסייע לחזון הציוני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אופן המאבק של ממשלת ישראל באיום הטקטי של ה-BDS בשנים האחרונות העמיק את ההתרחקות של קהלים ליברלים ופרוגרסיביים מישראל, התרחקות שהיא אתגר אסטרטגי משמעותי בשל הפגיעה האנושה בעתיד הקשר שלנו עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב, עם רוב הקהילה היהודית אמריקאית ועם רוב מדינות אירופה. האתגר הזה מועצם בשל המדיניות של קידום חקיקה נגד חופש הביטוי והביקורת, שנחשבים כקדושים לליברלים.

התגובה האינסטינקטיבית של ממשלות ישראל לאתגר ה-BDS, כמו לרוב האתגרים שניצבים בפנינו, היא לראות בתנועה איום קיומי, לחפש פתרונות בעלי אופי צבאי-ביטחוני, ולייצר זהות בינה לבין תופעת האנטישמיות.

זאת, בעוד האיום המקורי שתנועת ה-BDS הציבה לביטחונה ולשגשוגה הכלכלי של ישראל היה שולי ואילו הקישור בינה לבין האנטישמיות מזיק – הן להתמודדות עם האנטישמיות והן להתמודדות עם ה-BDS.

אנחנו רגילים להשתמש בכלים סמי צבאיים לסיכול אתגרים – בבחינת "מי שיש לו פטיש ביד רואה בכל בעיה מסמר", אך הכלים הללו אינם מתאימים לאתגר הזה והם רק מזיקים.

התגובה הישראלית הכוחנית הפכה עבור תנועת ה-BDS לסיוע מבורך ומעצים, משום שהפכנו תנועה שולית יחסית לגדולה ומאיימת. תגובת ישראל דחפה לשורות התנועה (שמעטים מבין חבריה אכן רוצים בחיסולה של מדינת ישראל) רבים אחרים שמתנגדים לפעולות למניעת חופש ביטוי, ולשימוש בקורבנות יהודית כדי להתמודד עם ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלתנו.

תנועת ה-BDS מנסה להשתמש בכלים שהפעילו בזמנו ארגוני חברה אזרחית במערב נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כדי להפעיל לחץ לא-אלים על ישראל. תומכי ה-BDS במערב הם כמעט כולם מהצד הפרוגרסיבי של המפה הפוליטית, ורבים מהם יהודים שמתנגדים למדיניות הכיבוש וההתנחלויות של ישראל ומאמינים שרק לחץ חיצוני יביא שינוי.

האנטישמיות מקורה דווקא בצד השני והימני של המפה הפוליטית, כמו כל התנועות של שנאת זרים וגזענות. החיבור בין תנועת ה-BDS לאנטישמים מזיק, גם מכיוון שכאשר טועים בדיאגנוזה קשה לפתח פרוגנוזה, וגם מכיוון שהדבר מעניק לגיטימציה לאנטישמיות בקרב צעירים רבים, שמבינים את המסר כאומר – אם ביקורת על ישראל היא אנטישמיות, אז כנראה שאנטישמיות היא לגיטימית.

השימוש במיתוג ה-BDS כאנטישמיות נתפס כצבוע מכיוון שאנו חוברים למנהיגים שמרנים פופוליסטים – טראמפ בארה"ב, אורבן בהונגריה, בולסונארו בברזיל ועוד, שהם במקור אנטישמים מוסווים, אבל אוהבים כיום את ישראל משום שהם רואים בנו שותף לסנטימנטים הקסנופובים ובעיקר האנטי-מוסלמים שלהם. כדי להילחם ב-BDS, עלינו להגביר דווקא את הקשר עם חוגים ליברלים ופרוגרסיביים ואת הדיאלוג עמם, גם אם הם ביקורתיים כלפי היבטים במדיניות שלנו.

באשר לאנטישמיות, הדרך להתמודד עמה היא בבריתות עם מיעוטים אחרים ויצירת קואליציה רחבה נגד גזענות ושנאת זרים, ולא על ידי שימוש במושג אנטישמיות נגד כל מי שיש לו בעיה עם ישראל או עם הציונות. ההתעקשות שלנו לבדל את השואה ממקרים אחרים של רצח עם ולנסות למנוע אנטישמיות בזמן שאנחנו לגמרי אדישים או אפילו מעודדים אסלאמופוביה, למשל, אינה מוסרית ונדונה לכישלון.

בדיון בוועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה בראשות ח"כ עפר שלח (ב-28 ביולי) בו נכחתי כנציג מכון מתווים, התרשמתי מהמצגת של מנכ"ל המשרד לנושאים אסטרטגיים רונן מנליס, שישנה גישה חדשה ומועילה לאתגר. עודדה אותי גם ההבנה שהציג מנליס, שמשרד החוץ חייב להיות שחקן מרכזי בהתמודדות עם ה-BDS, בשל הידע והמיקום הייחודי של נציגיו בקרב קהלי היעד. יש לקוות שאכן נפתח עידן חדש גם בהיבט הזה של מדיניות החוץ, לצד הרוח החדשה שמורגשת במשרד החוץ.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-4 באוגוסט 2020

הפוסט על BDS, אנטישמיות ומה שביניהם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשיחה עם אראל סג"ל ב־103FM ב־14 ביולי טען האלוף במיל' גרשון הכהן שמדינת ישראל צריכה להכשיר בעצמה את קציניה ובכירי המגזר הציבורי, ולא לשלוח אותם להרווארד, משום שמצבה וייעודה הייחודי של ישראל אינם רלוונטיים לתכנים האוניברסליים באוניברסיטאות זרות.
למען הגילוי הנאות, האלוף הכהן היה מח"ט שלי כשהייתי סמג"ד במילואים, ואני מאוד מעריך את היכולת האינטלקטואלית והמצפן הערכי שלו, למרות שדעותינו הפוכות. הגישה המסתגרת שהציג האלוף בראיון מסוכנת, ואם תיושם, היא עלולה להפוך את מדינת ישראל למדינה נחשלת נוסח צפון קוריאה.

גדולת היהדות ומדינת ישראל היא ביכולת לשלב בין הייחודיות כעם הספר, עם סתגלן ויצירתי, להיותנו עם גלובלי בעל עוצמות אוניברסליות. מסיבה זו יותר מ־20% מזוכי פרס נובל הם יהודים וישראל הפכה לסטארט־אפ ניישן. הישגים אלו לא הגיעו מהתבדלות אלא מפתיחות. בין זוכי פרס נובל היהודים ומובילי אומת החדשנות לא נמצא רבים מהיהדות המסתגרת. הנוסחה המנצחת היא השילוב בין הערכים היהודיים ובין היותנו אנשי העולם הגדול.

אילו הקצינים ובכירי המגזר הציבורי בישראל היו לומדים רק בהרווארד ולא עוברים את המסע שכל אחד בחברה הישראלית עבר במערכות החינוך, בצבא ובשירות הציבורי, הייתי מסכים שקיים חוסר איזון. אך המציאות היא הפוכה: העמיתים שמגיעים להרווארד מביאים איתם עגלה עמוסה בערכים ומחויבות למדינה. העמיתים משפיעים על חבריהם ללימודים שמגיעים מכל העולם, לא פחות ממה שהם מקבלים. בדיוק כך נהגו גם ראש הממשלה נתניהו כשלמד ב־MIT ואחיו יוני כשלמד בהרווארד.

לחשש, שמא הקצינים ובכירי המגזר הציבורי בישראל יושפעו ממגמות אוניברסליות וישכחו את הסיטואציה הייחודית שלנו, יש בעיניי אספקטים גלותיים ואנטי־ציוניים. האם הבסיס הערכי שספגנו בארצנו אינו חזק דיו לעמוד בהשפעות זרות? האם לא הקמנו מדינה כדי שנפסיק לחשוש ממה אומרים הגויים ונהיה בטוחים ביכולתנו ללמוד? כל מרצה בהרווארד יכול לתאר את התרומה של העמיתים מישראל בכיתות ומחוצה להן. הקהילה היהודית בבוסטון יכולה להעיד כמה היא מועשרת מהמפגש עם העמיתים, ובוגרי הקרן יכולים להעיד עד כמה המפגש הזה העשיר אותנו בהבנה בדבר חשיבות המחויבות ההדדית בינינו הישראלים לבין היהודים האמריקאים.

אני מזדעזע כשהמתקפה על קרן וקסנר מגיעה ממי שרוצים להציג באופן מניפולטיבי את הרשות השופטת ואת פקידי המגזר הציבורי כאליטה שמאלנית מסוכנת שמנסה לגזול מראש ממשלה מכהן את כהונתו. אבל כשאינטלקטואל ציוני ערכי כמו אלוף גרשון הכהן מתגייס להפסקת מפעל כה ממלכתי ופטריוטי שתרומתו למדינה לא תסולא בפז, אני תמה – הגם אתה ברוטוס, מורי ורבי גרשון?

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-28 ביולי 2020

הפוסט הנוסחה המנצחת: על השילוב בין ערכי היהדות והיותנו אנשי העולם הגדול הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאחר שנים של שרות ציבורי כעובד מדינה ובחברה האזרחית וכבוגר גאה של קרן וקסנר, אני מבקש להתריע על שלב נוסף בהתקפה על הדמוקרטיה הישראלית ועל המגזר הציבורי המקצועי בישראל באמצעות התקפה על הקרן, שתרומתה למגזר הציבורי בישראל לא תסולא בפז.

כמו ההתקפה על הרשות השופטת ועל התקשורת, גם ההתקפה על המגזר הציבורי דרך קרן וקסנר קשורה באותה אג'נדה מסוכנת – החלפת הדמוקרטיה הליברלית בישראל, כפי שנוסחה בהכרזת העצמאות שלנו, במערכת – שאין בה ביקורת, שאין בה הפרדת רשויות, לא איזונים ובלמים, לא זכויות מיעוט, לא שומרי סף, ולא תקשורת חופשית.

אנחנו שומעים השכם והערב בתקשורת המסורתית וברשתות החברתיות על קיומה של אליטה שמאלנית מרושעת שפועלת בישראל כ-deep state ומנסה להדיח בכלים לא דמוקרטיים ראש ממשלה מכהן.

שמענו כבר שהיועץ המשפטי לממשלה (שמונה על ידי ראש הממשלה והגיע מאותו בית אידיאולוגי) הוא חבר באליטה הזאת, וכך גם תויג המפכ"ל הקודם (שאף הוא מונה על ידי ראש הממשלה והגיע מאותו בית אידאולוגי) וכמובן גם שופטי בית המשפט העליון, שאף הם תויגו כחברי "הכת" שנשבעה אמונים למזימה השמאלנית נגד הציבור בישראל ולפיכך פועלים לכאורה נגד רצון הבוחר.

לאחרונה צורפה גם קרן ווקסנר שמטרתה טיפוח מנהיגות יהודית בארה"ב ובישראל ליעדי המתקפה. בוגרי הקרן, שכוללים למשל את הרמטכ"ל הנוכחי, (שמונה על ידי ראש הממשלה המכהן), את מי שהיה מזכירו הצבאי של ראש הממשלה המכהן את מנהלות ומנהלי בתי החולים המובילים בארץ ועוד רבים וטובים מהשרות הציבורי, מהצבא, מהמוסד, מהשב"כ ומארגונים מובילים בחברה האזרחית, מתויגים לאחרונה כאויבי ציבור הבוחרים בישראל.

יש לציין, למי שאינו מכיר את בוגרי הקרן, שמדובר בחבורה של משרתי ציבור, שבחרו בקריירה ציבורית מתוך תחושת שליחות וציונות ללא מרכאות ואשר נבחרו בתהליך מוסדר עם נציבות שרות המדינה. הקריטריונים לבחירה הם מצויינות מקצועית ואופק ניהולי, מבלי לדעת מה דעותיהם הפוליטיות ולאחר שהתקבלו לבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד.

מדוע ההתקפה הפעם מכוונת כנגד קרן וקסנר, איך היא קשורה? אכן רבים מבוגריה של הקרן מכהנים בעמדות מפתח כשופטים כעורכי דין בפרקליטות ובאגפים שונים של המשטרה, אבל "חטאה" של הקרן, אליבא דה תאוריית הקונספירציה ההזויה הזאת הוא "חמור" יותר.

קרן וקסנר לדידם מתיימרת להשביח, "רחמנא ליצלן" את המגזר הציבורי בישראל על ידי כלים אקדמיים מהטובים בעולם. הקרן "בחוצפתה" מעצימה את אותם "פקידים", שחושבים לפי דעת פעילי הימין, שהם יכולים "לחטוף" את המדינה מנבחרי הציבור ולהשליט נורמות קלוקלות שלמדו באוניברסיטת הרווארד (המדורגת באופן קבוע בכל הדירוגים כמובילה בעולם).

לסלי וקסנר, מגדולי הפילנתרופים בקהילה היהודית האמריקאית, שהקדיש את משאביו לפיתוח מנהיגות יהודית החליט, לפי תאוריית הקונספירציה הזאת, להשתלט על הדמוקרטיה הישראלית. וקסנר, שתרם לאורך שנים למפלגה הרפובליקנית ואשר ראש הממשלה ייעץ לו כשהקים את הקרן, מתויג פתאום כתומך ב"אליטה השמאלנית המרושעת". המרצים בבית הספר לממשל של הרווארד, שרבים מהם הגיעו מממשלים רפובליקנים הפכו גם הם פתאום ל"שמאל רדיקלי".

גורמים בימין הקיצוני בישראל (שאין קשר בינם לבין הימין הליברלי מבית מדרשם של ז'בוטינסקי ובגין) הצטרפו למגמה עולמית של פופוליזם, שאותה מקדמים סטיב באנון ודומיו בארה"ב, ואשר זכו להצלחות בהונגריה, בברזיל, בפיליפינים ועוד. פופוליזם זה מנסה לפרש את הדמוקרטיה כשלטון "ללא מצרים" ובוודאי לא ליברלי של רוב זמני ובמקרה של ישראל של מפלגת השלטון הנוכחית.

למען הגילוי הנאות אני אכן שמאלן גאה. כציוני בכל רמ"ח אברי ושס"ה גידי, אני רואה בשמאל הליברלי בארץ את הביטוי המדויק והפטריוטי של הציונות של דור מייסדי ומייסדות המדינה, הן מתנועת העבודה והן מהתנועה הרוויזיוניסטית. אבל בין בוגרי הקרן יש מגוון פוליטי רחב, ולהבדיל ממני רבים מעמיתי הם מצביעי ימין שלא ידעו שהם שמאלנים, עד שהפכו לכלי משחק במאבק של גורמים בימין כנגד הדמוקרטיה הישראלית.

חשוב שנתעורר ונבין שבסופו של דבר הרדיפה הזאת תגיע לכל אחת ואחד מאתנו, ושעלינו לפעול על מנת להציל את הדמוקרטיה בישראל.

המאמר פורסם ב"גלובס", ב-17 ביולי 2020

הפוסט המתקפה על קרן וקסנר היא התקפה על הדמוקרטיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כמו חלקים נוספים בתיאוריית הקונספירציה הזאת, גם הטיעון לגבי התקשורת הוא בבחינת פייק־ניוז. בתקשורת נהוג לעשות הפרדה בין views (הבעת דעה ונקיטת עמדה) לבין news (דיווח שאמור להתבסס על עובדות). מובן שבמציאות קשה לעשות הפרדה דיכוטומית בין השניים, אך השאיפה לכך היא חלק ממקצועיות תקשורתית.

יש אולי בסיס מסוים לטענה, שרבים מכותבי הטורים ומאמרי דעה בארץ נוטים לשמאל, אם כי בשנים האחרוונת הצטרפו פרשנים ופובליציסטים רבים מהימין לכלי התקשורת הוותיקים, בנוסף לחינמון "ישראל היום" וערוץ 20 בטלוויזיה, שהוא על טהרת הימין.

ולא זאת אף זאת — בניגוד למה שמקובל לחשוב, טורי דעה משפיעים על דעת הקהל הרבה פחות מהחדשות, וסיקור החדשות בארץ נוטה באופן מובהק לימין. רובנו מניחים, בצדק, שלכותבי המאמרים יש אג'נדה מוצקה, ומעדיפים לקרוא את אלו שנוח לנו יותר עם נקודת מבטם. לדיווחי החדשות אנו מתייחסים לרוב כאל עוּבדות, שאינן מושפעות מעמדת הכתב.

יש שתי סיבות מרכזיות לכך שדיווח החדשות בשנים האחרונות נוטה לימין. הראשונה: רוב הכתבים מושפעים מהמקורות שלהם ותלויים בהם, ומדובר בעיקר בגורמים רשמיים, שלרשותם מנגנוני דוברות עתירי משאבים והם אקטיביים מאוד בהנגשת הזווית הרשמית ובמסגור החדשות לכתבים. התבססות של כתבים על מקורות רשמיים גורמת לכך שהמידע יוצג באופן שנוח למדינה (פלסטיני שפגע בחייל יוצג כמחבל, ומתנחל שפגע בפלסטיני כאזרח שהגן על עצמו). הם משפיעים על השפה — האם משתמשים במלה כיבוש? אומרים הגדה המערבית או יו"ש? — וגם על המיתוג והסחרור של הנרטיב.

כך, כתבים רבים מתייחסים להחלטות האו"ם ומוסדות בינלאומיים אחרים נגד ההתנחלויות והכיבוש כהחלטות אנטי־ישראליות (ולעתים אף אנטישמיות), גם אם מובילות אותן מדינות שהן ידידות של ישראל, ואפילו אם העמדה המובעת בהחלטה תואמת את עמדתם של ישראלים רבים.

כאשר האיחוד האירופי החליט, במסגרת הסכמי הסחר עם ישראל, להטיל חובה לדווח לצרכן אם מוצר מסוים יוצר מחוץ לקו הירוק, התקשורת בישראל כינתה את ההחלטה חרם, אף על פי שלא מדובר בחרם, ולא על ישראל. ההחלטה תובעת לאפשר לצרכן האירופי להחליט בעצמו אם לקנות או לא לקנות מתוצרת ההתנחלויות, בלי לנקוט עמדה שיפוטית. בנוסף, לא דובר על שטח ישראל, אלא על אזורים שלפי תפישת אירופה, ואפילו החוק הישראלי, אינם חלק ריבוני של מדינת ישראל, אלא הם שטחים שנתונים במחלוקת.

סיבה שנייה לכך שהדיווח החדשותי נוטה לימין היא, שרבים מכלי התקשורת תלויים ברגולטורים ובהחלטות של פוליטיקאים, והם נאלצים לעתים קרובות לכוון לדעת מי שהחלטותיהם ישפיעו על פרנסתם ועל יכולתם לתפקד מקצועית. התוצאה היא שהציבור, שאינו בקיא בסוגיות הללו, מקבל את החדשות בתיווך ימני וכאמור, להבדיל מהאופן שבו הקורא מתייחס למאמרי דעה, לחדשות עצמן הוא מתייחס כאל עובדות.

אשר על כן, מומלץ לבחון טוב אם החדשות שמוגשות לנו כעובדות, הן אכן כאלה. מהיכרותי הקרובה עם נושאים בתחום המדיני אני יכול להעיד, שבמקרים רבים הסיקור מוטה משמעותית לעמדות שנוחות לממשלת ישראל הנוכחית ולאג'נדה הפוליטית שלה. בנוסף, מופרכותה של הטענה שהתקשורת שמאלנית חייבת לפחות להעלות ספק גם לגבי תיאוריות הקונספירציה שכל כך רווחות במחוזותינו, באשר לשמאלנות כביכול של הרשות השופטת, המגזר הציבורי ועוד.

**המאמר פורסם בהארץ, 11 ביולי 2020

הפוסט התקשורת שמאלנית? ממש לא הופיע לראשונה ב-Mitvim.

טראמפ הפך את ארה"ב למשפיעה הרבה פחות בזירה הבינלאומית ובאזורנו, ומכאן גם הצטמצמה באופן משמעותי יכולתה לסייע לנו במוסדות הבינלאומיים ובהשפעה בילטרלית על מדינות שחשובות לנו.

הוא הפך את ארה"ב לבלתי רלבנטית להסדר עם הפלסטינים – מהלך קריטי ליכולתה של ישראל להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי – מכיוון שהתעלם לחלוטין מקיומו של הצד השני בסכסוך, ואיבד את ההשפעה האמריקנית על הרשות.

טראמפ הפך את ארה"ב לחסרת משמעות לגבי עצירת הגרעין האיראני, אחרי שפרש באופן חד-צדדי מהסכם ה-JCPA ופירק את הקואליציה הבינלאומית האפקטיבית שהוקמה על ידי ממשל אובמה.

הוא הפך את אמריקה לצופה פסיבית בכל הנוגע להסדרים בסוריה ולנוכחות של מיליציות שיעיות בגבולנו הצפוני. נושאים אלה, החשובים כל כך לישראל, נקבעים כיום בין רוסיה, טורקיה ואיראן.

קרבתו לממשלת נתניהו, בניגוד לעמדותיו הקרירות כלפי בנות ברית אסטרטגיות בנאט"ו ובאסיה, הציבה את ישראל במחנה של המנהיגים הסמכותנים והפופוליסטים והרחיקה אותנו מהצד הליברלי, שמהווה רוב גם בארה"ב וגם באירופה. קרבה זו פגעה באורח אנוש בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל ובקשר של יהדות ארה"ב איתנו.

שנים רבות קידש הממסד היהודי-אמריקני את התמיכה בעמדות ממשלת ישראל מבלי לשפוט אותה באשר למדיניותה ומבלי לבחון אם היא טובה לעם היהודי, לארה"ב ואפילו לישראל. שאלת "מה טוב לישראל" היא כמובן חלק ממחלוקת לגיטימית, אבל נשיאות טראמפ הבהירה ליהודים רבים שהם יכולים להיות ביקורתיים כלפי ממשלת ישראל גם אם הם קשורים ומחויבים למדינה. נשיאותו הבהירה להם שהם יכולים לפעול במסגרת החוק נגד מדיניות ממשלת ישראל בדיוק כפי שהם יכולים להילחם במסגרת החוק בעמדותיו של הנשיא הנבחר בארצם.

החיבור הסימביוטי בין טראמפ לנתניהו הבהיר ליהודים אמריקנים שהגיע הזמן לעשות הפרדה בין אהבתם לארצם לבין מדינת הלאום של העם היהודי ולבין גישתם כלפי הדרג הנבחר. דווקא ערכיו המזעזעים של טראמפ – הגזענות הקסנופובית, המיזוגניה והזלזול בכל מי שאינו חושב כמותו -הבהירו כמה ההבחנה הזאת הכרחית.

במשך שנים תמכו הגורמים הממסדיים של יהדות ארה"ב במדיניות של הממשלה בישראל, אף שרוב היהודים הם ליברלים וחלקם הגדול אף פרוגרסיביים, ואף שערכיה ומדיניותה של ממשלת ישראל היו הפוכים משלהם. הם המשיכו לתמוך בממשלה שמבחינתה הם בכלל יהודים סוג ב' אם הם אינם אורתודוכסים, וכאלה שתמיכתם בפתרון שתי המדינות, אליבא דמפלגת השלטון בישראל, מעידה על תבוסתנות או על אנטישמיות עצמית.

במשך שנים רבות מנעה עמדה זו של הממסד היהודי מהממשלים האמריקניים לנקוט עמדה פרו-אקטיבית לקידום שלום בין ישראל לפלסטינים, מכיוון שהארגונים לחצו על כך שכל צעד אמריקני יהיה מתואם עם ממשלת הליכוד שמתנגדת לכל הסדר שהפלסטינים עשויים להסכים לו.

העמדות שאנחנו מתחילים לשמוע במפלגה הדמוקרטית מעוררות תקווה שארה"ב תחזור להיות חבֵרָה אמיתית של ישראל, שמסוגלת מבחינת יכולותיה הדיפלומטיות ועמדותיה לחדש את מעמדה בעולם ובאזור. חברה שתהיה שחקן משמעותי מול אויבינו ושחקן משמעותי שיוכל לסייע להביא לקיצו את הסטטוס קוו עם הפלסטינים – זה שמאיים על עתיד החזון הציוני.

המאמר פורסם ב-Ynet ב-7 ביולי 2020

הפוסט למה החלטתם שטראמפ טוב לישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסיבה שמדיניות חוץ אינה במרכז השיח נובעת מהעובדה שגורמי הימין הצליחו לשווק לציבור את החרדות הקיומיות שכל כך מושרשות ב-DNA היהודי, גם בהקשר הגאו-אסטרטגי וגם בהקשר הבריאותי והכלכלי. זאת, בעוד גורמי השמאל והמרכז ניסו לטשטש את ההבדלים מהימין בסוגיות המדיניות, כדי להתחבר לסנטימנטים האלו בציבור.

סוגיית הסיפוח והרצון האמריקאי לבסס את מימוש החלק החד-צדדי בתכנית טראמפ על הסכמה פוליטית פנים-ישראלית, מעלה את הנושא המדיני לקדמת השיח וכופה על המרכז והשמאל המתון בישראל לנקוט עמדה.

זאת הזדמנות לנתח את ההבדלים בין שתי הגישות המרכזיות שפילגו את הפוליטיקה הישראלית בעבר ושטושטשו בשנים האחרונות:

• הימין נקט בעמדות ניציות מתוך גישה פסימית וקורבנית המאמינה שהעולם נגדנו, שאי אפשר לסמוך על אף אחד חוץ מעל עצמנו, שאנחנו בסכנה קיומית, ושביקורת מבפנים או מבחוץ נובעת מאנטישמיות מוסווה או מחוסר פטריוטיות.
• השמאל, לעומת זאת, ראה בציונות מהלך שאמור להפוך אותנו מקורבן של ההיסטוריה לבני השפעה על עתידנו, לנתק אותנו מתחושת הטראומה וחוסר האונים שחווינו בגולה הדוויה ולפעול מתוך תחושת ביטחון ואופטימיות לגבי מקומנו בעולם ובאזור.

בעוד ישראל הפכה עם השנים למעצמה אזורית בעלת יכולות ביטחוניות וכלכליות מהמובילות בעולם, ישראלים רבים נשארו בתחושת החרדה הקיומית שאפיינה את מצבנו ההיסטורי. מנהיגינו ליבו בשנים האחרונות את התחושות האלו, חלקם בשל מרכיבי אישיותם האותנטיים וחלקם מתוך מניפולציה פוליטית לחיזוק מעמדם.

על מנת לבחון כיצד נבדלת מדיניות חוץ המבוססת על בטחון עצמי, אופטימיות ויוזמה לעומת מדיניות חוץ קורבנית ופסימית, אציג את הבדלי ההתייחסות של שתי הגישות ביחס לשלושה אתגרים גאו-אסטרטגים מרכזיים לישראל: האיום האיראני, השינויים האזוריים מאז "האביב הערבי" והסכסוך הישראלי-פלסטיני. כל אחד מהם נראה שונה לגמרי אם בוחנים אותו מהפריזמה האופטימית או הפסימית.

א. האיום האיראני

הגישה הפסימית:
מנהיגי איראן קוראים באופן מפורש להשמדת ישראל ומנסים להשיג את הנשק האולטימטיבי להגשמת מטרה זו. מדובר אם כך באיום קיומי שמצדיק כל מחיר למונעו, גם אם מדובר ביציאה נגד נשיא אמריקאי, בפילוג הקהילה היהודית באמריקה, ואפילו בהתקפה חד-צדדית על מתקני הגרעין הצבאי האיראניים.

בנוסף, מנהיגי איראן מנסים להשיג הגמוניה אזורית נגד ישראל ומפעילים שלוחות – חיזבאללה בצפון, מליציות שיעיות בסוריה והשפעה על חמאס והג'יהאד האיסלאמי בעזה. בשורה התחתונה, זהו הנושא המרכזי לביטחון הלאומי הישראלי וכל השאר מתגמד בהשוואה אליו. לטובת יציבות ושלום באזור, על הדיפלומטיה הישראלית להתמקד באיום האיראני.

הגישה האופטימית:
לישראל יש אינטרס להיות חלק ממאמץ בינלאומי רב-צדדי להתמודד עם איראן ולא לקחת מונופול על הנושא ולהציב את עצמה בחזית המאבק בו.

איראן היא אכן מדינת אויב מאז המהפיכה החומיינית ב-1979, ואכן יש לישראל אינטרס למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני ויכולת להפעיל את שלוחותיה בלבנון, עזה, וסוריה נגדנו. למרות זאת, חשוב להימנע מאלרמיזם שמעוות את קבלת ההחלטות. גם אם איראן תשיג נשק גרעיני, שבינתיים לפי כל המומחים אין לה, מקורות זרים טובים גורסים שלישראל יש יכולות מאיימות יותר מאשר לאיראן, כולל יכולות למכה גרעינית שנייה.

השאיפות האיראניות להשגת יכולות גרעיניות אינן קשורות בהכרח לישראל ונובעות מהחרדה האיראנית כמדינה פרסית שיעית שמוקפת בערבים סונים עוינים, וכן מהטראומה הלאומית של מלחמת איראן-עיראק שגבתה מיליוני קורבנות איראניים.

הקואליציה הבינלאומית שגובשה על ידי ממשל אובמה הביאה לסנקציות מתואמות נגד איראן, שכללו את כל מעצמות העולם ובסופו של דבר להסכם JCPOA, שאומנם אינו מושלם, אך הרחיק את תקופת הפריצה האיראנית האפשרית לפצצה גרעינית באופן משמעותי.

הנטישה החד-צדדית של ממשל טראמפ את הסכם הגרעין קירבה את איראן להשגת פצצה וחיזקה את הכוחות הקיצוניים בה. בטווח הארוך, העם האיראני, בניגוד לשלטון האייאתולות, הוא המשכיל והפרו-מערבי ביותר בעולם המוסלמי ודומה לעם היהודי מבחינות רבות.

יש לנו אינטרס להפריד בינו ובין המשטר על ידי פתיחה של איראן לעולם וחיזוק המנהיגות המתונה יותר שם, שגם אם היא מחויבת למהפיכה החומייניסטית הרי שהיא מעדיפה את כלכלת איראן על הגמוניה אזורית. יוזמה מדינית מול הפלסטינים תחזק את היכולת של ישראל להיות חלק מברית אזורית ומערבית מול האיום האיראני.

ב. “האביב הערבי"

הגישה הפסימית:
לא מדובר ב"אביב ערבי" אלא ב"חורף אסלאמי". גם אם בתחילת הדרך הובילו את ההפגנות והמחאות כוחות ליברלים רודפי חופש, שמחו נגד הדיקטטורים של הסטטוס קוו, מהר מאד השתלטו האסלאמיסטים והג'האדיסטים שהיו הרבה יותר מאורגנים ואיתם גבר גם הסנטימנט האנטי-ישראלי. הברבריות, שהתבטאה בעריפת ראשים סיטונאית מבית מדרשם של דעא"ש ואל-קאעידה, השתלטה על המזרח התיכון. קירבתם לגבולותינו של הקיצוניים הללו, כמו למשל בסיני, מסוכנת לישראל. מבחינת ישראל, אין מה לדבר כרגע על הסדרי שלום, עד שלא "ישקע האבק" ונדע מי שולט היכן. ישראל צריכה להתמקד בהפגנת יכולותיה הצבאיות, וזהו לא זמן לדיפלומטיה.

הגישה האופטימית:
"האביב הערבי" יצר פתיחות רבה יותר לישראל מצד המשטרים באזור, שרואים את ישראל כחלק מהפתרון נגד הג'האדיסטים הסונים והשיעים. יחסי ישראל עם מדינות המפרץ השתפרו לעין ערוך ושיתוף הפעולה הביטחוני עם מצרים נגד הטרור הג'האדיסטי בסיני ובעזה מצוי בשיאו.

גם בנוגע לשיתוף פעולה בין אנשי עסקים, מאז "האביב הערבי" יש יותר פתיחות לישראל ואנחנו מזהים עניין רב בטכנולוגיה ויכולות ישראליות.

אכן, האזור עבר טלטלות קשות וטראומטיות, כולל הברבריות של דאע"ש, אבל דאע"ש מצוי בנסיגה. בסקרי דעת קהל באזור הפופולריות שלהם מזערית ובמדינות רבות – גם אם אין עדיין חלופה ליברלית למשטרים הסמכותניים – יש יותר מרחב לדעת הקהל וצורך בלגיטימציה למשטרים. בתוניסיה יש כבר ממשלת אחדות שהחליפה את האסלאמיסטים, וכך גם במצרים.

מי שהיה מגיע לצרפת מספר שנים אחרי המהפיכה הצרפתית לא היה רואה Liberte, Egalitte, Fratenite, אלא את הדיקטטורה של רובספייר והטרור היעקוביני. ייקח זמן למזרח התיכון, שהיה בקיפאון מאז שבריטניה וצרפת חילקו אותו ודיקטטורים השתלטו על המדינות שבו, לעבור להסדרים יותר ליברליים. אולם כבר עכשיו אפשר לקבוע שמבחינת ישראל השינוי האזורי מהווה הזדמנות לנקוט יוזמה מדינית, ואינו הזמן להסתגר.  בהיעדר יוזמה מדינית מול הפלסטינים לא ניתן יהיה לעבור את "תקרת הזכוכית" מבחינת השתלבות ישראל במרחב ונרמול יחסיה עם מדינות האזור.

ג. הסכסוך הישראלי-פלסטיני

הגישה הפסימית:
אין סיכוי להסדר עם הפלסטינים וכל מה שאפשר זה לנהל את הסכסוך. הפלסטינים לעולם לא יקבלו את ישראל כמדינה יהודית ולא יוותרו על זכות השיבה. בכל ההזדמנויות שהיו להם להגיע להסדר הם סירבו, כפי שאמר אבא אבן: הפלסטינים מעולם לא פספסו הזדמנות לפספס הזדמנות. כאשר יצאנו מעזה, קיבלנו שם שליטה של ארגון טרור וטילים על יישובי הדרום. נסיגה מהגדה המערבית תביא לטילים על תל אביב, ירושלים ומרכז הכלכלה הישראלית. ישראל חייבת להסתמך על כוחה הצבאי עד שהפלסטינים יבינו שאין להם ברירה אלא לקבל את השליטה שלנו.

הגישה האופטימית:
הסרבנות עברה מהצד הפלסטיני לזה הישראלי, ושינוי גישה ישראלי יכול להביא לפריצת דרך. אכן היו שנים רבות בהם המנהיגות הפלסטינית תמכה בטרור וסירבה לכל יוזמת שלום, אבל המצב הזה השתנה דרמטית.

ב-1988, הכיר אש"פ בישראל בגבולות 1967 וצמצם את שאיפותיו ל-22 אחוזים מפלסטין ההיסטורית. ב-1993, הכיר אש"פ בישראל במסגרת תהליך אוסלו, ומאז שאבו מאזן החליף את ערפאת בראשות אש"פ והרשות הפלסטינית, העמדה הרשמית והמעשית של המנהיגות הפלסטינית היא נגד טרור ושימוש באלימות להשגת המדינה הפלסטינית.

אבו מאזן מאמין בדיפלומטיה דו-צדדית בהינתן פרטנר ישראלי ורב-צדדית בהיעדר פרטנר שכזה. אבו מאזן מנחה את כוחות הבטחון שלו לשתף פעולה עם השב"כ וצה"ל במלחמה בטרור החמאסי. הוא קיבל עיקרון חילופי השטחים ואת הדרישה שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת.

ההתנתקות החד-צדדית מעזה חיזקה את חמאס משום שלא תיאמנו אותה עם הכוחות המתונים. אנחנו ממשיכים להעצים את חמאס כשאנחנו מעבירים אליו כספים מקטר או משחררים אליו אסירים, בעוד שאנחנו מייבשים את מנהיגות הרשות הפלסטינית.

מדינות ערב עברו מעמדתם הסרבנית בפסגת חרטום (1967) של שלושת הלאווים (לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל ולא לשלום עם ישראל) ליוזמה ערבית שמונחת על השולחן מאז 2002 וקוראת לישראל להתקדם לפתרון מוסכם עם הפלסטינים, בכדי שיוכלו לנרמל את יחסיהם עמה. ישראל הפכה מבחינתם חלק מהפתרון ולא הבעיה.

יוזמת השלום הערבית מדברת אומנם על גבולות 1967, אך כוללת את עיקרון חילופי השטחים. המשפט שמופיע ביוזמה בנושא סוגיית הפליטים קורא לפתרון צודק ומוסכם (כלומר שלישראל יש זכות וטו לגביו).

פתרון שתי המדינות הוא לחלוטין בר-השגה עם הפלסטינים המתונים, שעדיין מייצגים את הרוב למרות כל מה שעשינו כדי להחליש את בחירתם בדיפלומטיה ובתיאום ביטחוני. ישראל חייבת לקדם יוזמה לפתרון שתי-המדינות ויש תנאים שמאפשרים ליישם פתרון זה ברגע שיהיה רצון פוליטי בכך בישראל.

*  *  *

לסיכום, כתלמיד של שמעון פרס, שהיה תלמידו של דויד בן גוריון, אני מאמין בגישה האופטימית והיוזמת (לפירוט הפילוסופיה הדיפלומטית של פרס ראו פוסט בבלוג שלי), אבל אני לא לבד. הרוב הגדול והמכריע של בוגרי מערכות הבטחון, צה"ל, שב"כ, מוסד, והרוב הגדול של הדיפלומטים ושל אנשי המקצוע שפרשו ממשרדי הממשלה ושחופשיים כיום להביע את דעתם – חושבים גם הם שישראל מעולם לא הייתה חזקה יותר בהשוואה לאויביה, ושיש לנו כיום אפשרות להתמקד בניצול הזדמנויות ולא רק בהתגוננות מפני איומים.

יש לנו את היכולת ליזום ולהביא להסדר עם הפלסטינים, שישמור על ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי ושישפר דרמטית את יחסינו באזור. מדיניות יוזמת תאפשר לנו לחזור לחיק מועדון המדינות הליברליות באירופה, שהן שותפות ערכיות וגם שותפות הסחר הכי חשובות שלנו.

הגישה האופטימית תאפשר לישראל לשמור על תמיכה דו-מפלגתית בארה"ב ולהתחבר מחדש לקהילה היהודית האמריקאית. ללא הגישה האופטימית והיוזמת לא היינו מכריזים על עצמאות ולא היינו חותמים על הסכמי שלום עם מצרים וירדן, ששינו את מצבנו האסטרטגי.

אולי דווקא מאיום משבר הסיפוח יצמח מחנה מרכז-שמאל שינווט את ישראל חזרה למדיניות של יוזמה מדינית, שמבוססת על בטחון עצמי ועל תקווה, ולא על פחד וקורבנות. בואו נזכיר לעצמנו ש"התקווה" היא שם ההמנון שלנו ולא הפחד.

המאמר פורסם בזמן ישראל, 22 ביוני 2020.

הפוסט בואו נזכיר לעצמנו שההמנון שלנו הוא "התקווה" ולא "הפחד" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכדי לפרק את המכלול של "היחסים המיוחדים" מקובל לחלק אותם לשלושה מרכיבים עיקריים תחת הקיצור VIP: Values, Interests, Politics. ערכים, אינטרסים ופוליטיקה.

חשוב לציין שבשלושת המרכיבים האלו היחסים עמוקים יותר בלי קשר לזהותם של המנהיגים, אבל למנהיגים בהיסטוריה, ובעיקר כיום, יש השפעה חשובה על המגמות ארוכות הטווח. אתחיל בתיאור הבסיס ליחסים בכל אחד מהמרכיבים:

הבסיס הערכי

החלוצים (pilgrims – ע"ש העיר באנגליה שהגיעו ממנה ב-1620, Plymouth Rock) היו פרוטסטנטים פוריטנים אדוקים, שהיו מחוברים מאד לברית הישנה. האגדה מספרת שהם קיימו הצבעה האם השפה בארץ החדשה תהיה אנגלית או עברית, והתומכים באנגלית ניצחו בקול אחד בלבד.

משחר ינקותה ראו האבות המייסדים של ארה"ב את עצמם קשורים לחזון נביאי ישראל, וראו בארה"ב את "ירושלים החדשה". כך גם "האבות המייסדים" של ארה"ב, שניסחו את הצהרת העצמאות ולאחר מכן את החוקה האמריקאית ושימרו את הרוח הפרוטסטנטית הזאת.

בכיוון ההפוך, אבות הציונות הושפעו מהמהפכה האמריקאית ומעקרונות החוקה האמריקאית והיתה שאיפה הדדית שארה"ב וישראל תהיינה מדינות אחיות בהיותן מדינות מהגרים שהשתחררו מהשליטה הבריטית ושאפו להקים עולם חדש. כזה שמבוסס על חברה צודקת וחופשית המקפידה על שלטון החוק ועל זכויות האזרח. ישראל אכן נחשבה בעיני רוב האמריקאים כחולקת את ערכי הדמוקרטיה הליברלית עם ארה"ב.

האינטרסים המשותפים

מאז ההכרה של הנשיא טרומן במדינת ישראל – 11 דקות מאז הכרזת העצמאות על ידי בן גוריון, שאפו מנהיגי ישראל ליחסי קרובים עם ארה"ב בשל היותה מנהיגת העולם החופשי והמעצמה החזקה בעולם. לארה"ב זה לקח קצת יותר זמן, אבל מאז מלחמת ששת הימים גם מנהיגיה ראו בישראל שותפה אסטרטגית.

בימי "המלחמה הקרה" הייתה ישראל בבירור בצד של המערב בניגוד לאויבותיה של ישראל שהיו בצד הסובייטי. ישראל גם נחשבה לשותפה זולה יחסית, משום שלמרות הסיוע הבטחוני, ישראל לא נדרשה להצבה של חיילים אמריקאים ונלחמה בעצמה את מלחמותיה.

המזרח התיכון הפך ליעד חשוב ביותר למדיניות החוץ האמריקאית בשל מאגרי האנרגיה במפרץ שהיו קריטיים לכלכלת ארה"ב והעולם. לישראל היה אינטרס במעורבות אמריקאית באזור, משום שרק על ארה"ב יכולנו להסתמך כמעצמה שרואה בביטחון ישראל חלק מהמכלול בו היא מגדירה את האינטרסים שלה. כל אלו הסבירו את שיתוף הפעולה הצבאי והמודיעיני וקצרה היריעה מלתאר את כל המנגנונים והפורומים המשותפים.

העוצמה של ישראל בפוליטיקה

התמיכה בישראל לאורך השנים היתה דו-מפלגתית, ושני הצדדים של הפוליטיקה האמריקאית ראו בישראל נושא שהוא מעל המחלוקות הפוליטיות. הדיפלומטיה הישראלית, הלובי הפרו-ישראלי איפא"ק והארגונים היהודיים הקפידו על דו-מפלגתיות, למרות העובדה שרוב היהודים תמכו מאז ומעולם במפלגה הדמוקרטית.

הגורמים הפרו-ישראלים היו והם עדיין מאורגנים וחזקים מאד מבחינה פוליטית. היהודים, אמנם רק 2 אחוז מהאוכלוסייה, אבל מעורבים בפוליטיקה ובתקשורת האמריקאית באופן לחלוטין לא פרופורציונאלי לגודלם. מבין התורמים למפלגה הדמוקרטית – היהודים מונים קרוב לחצי, ובמפלגה הרפובליקנית – כרבע, שזה בשתי המפלגות מספר לחלוטין לא פרופורציונלי לגודלם באוכלוסיה.

נוכחותם הגדולה של היהודים, יותר מהממוצע הארצי שלהם, במדינות מתנדנדות כמו פלורידה, פנסילבניה ואוהיו – הוסיפו למיתוס ההשפעה היהודית. איפא"ק בזכות מקצועיות ונחישות וגם בזכות מיתוסים על השפעה יהודית הפכה לשדולה החזקה והאפקטיבית ביותר בארה"ב בתחום מדיניות החוץ.

באשר לתומכי ישראל הנוצרים האוונגליים, הרי שהם כמעט כולם בצד הרפובליקני, אבל מספרם עצום, כ-80 מיליון, ויכולת הארגון והמשמעת שלהם מרשימים. תמיכתם בישראל היא כמעט אוטומטית משום שהם מאמינים שזו מצווה אלוהית שמפורטת בכתבי הקודש, ושהצלחתה של ישראל עד הקרב בארמגדון תוביל בסופו של דבר לחזרתו של ישו המשיח.

אז לכאורה נראה שהכל בסדר ואכן הבסיס של "היחסים המיוחדים" עמוק ומוצק, אבל במציאות לא הכל בסדר, משום שהמגמות מדאיגות בשלושת התחומים.

1. מגמות בתחום הערכים

לכאורה, על סמך בחירתו של טראמפ ומדיניותו אפשר לומר שהשינוי של ארה"ב ימינה לכיוון הערכים השמרניים ודחיקת הדמוקרטיה הליברלית משותף לשתי המדינות, אבל הנתונים הדמוגרפיים מראים תמונה אחרת.

בישראל אכן הדמוגרפיה מושכת את המדינה ימינה בשל רמת הילודה הגבוהה של החרדים ומגמה של נישואים מאוחרים אצל הליברלים. בארה"ב לעומת זאת ישנה עלייה באחוז המיעוטים שנוטים לערכים פרוגרסיביים. ארה"ב כבר מזמן אינה מדינה של (WASPs – White Anglo-Saxon Protestant).

לדוגמא, בבית המשפט העליון של ארה"ב אין אף לא פרוטסטנט אחד (יש שם שלושה יהודים ושישה קתולים) ורוטב הסלסה הפופולרי בקרב היספאנים נמכר יותר מהיינץ קשטופ של ה-WASPS. למרות בחירתו של טראמפ ב-Electorate College, זוהי הייתה הצבעה שאינה מעידה על המגמה ונבעה מהרבה סיבות נקודתיות (האנרגיה בקרב ציבור המפסידים מהגלובליזציה, חוסר הפופולריות של קלינטון בבייס הדמוקרטי, השפעת הרשתות בחיזוק מגמות פופוליסטיות וכוחן המוגדל של מדינות קטנות באלקטורט קולג').

מאז בחירתו של טראמפ (שכזכור לא זכה ברוב המצביעים גם כשניצח) בבחירות האמצע ב-2018 היה "גל כחול" משמעותי וברוב משאלי העם במדינות עדיין מנצחת המגמה של הליברליזם בנושא זכויות הקהילה הלהט"בית, מעמד הנשים וכו'.

2. מגמות בתחום האינטרסים

ארה"ב מאבדת עניין במזרח התיכון ובמידה רבה של צדק. היא אינה תלויה במקורות האנרגיה של המזרח התיכון כבעבר, והפכה בעצמה ליצואנית אנרגיה בזכות הפקת אנרגיה מפצלי שמן. בנוסף צריכת אנרגיה ממקורות פוסיליים ירדה בשל טכנולוגיות של אנרגיה מתחדשת.

כל ההתערבויות המז'וריות של ארה"ב במזרח התיכון נכשלו – מערכה צבאית מלאה בעירק ואפגניסטן, "הובלה מאחור" בלוב והימנעות מפעולה בסוריה. "התפנית לאסיה" לא היתה רק גחמה של אובמה בשל החשיבות של השווקים האסיאניים ובשל התחרות המעצמתית עם סין. היא מקובלת על ידי רוב הציבור בארה"ב גם מכיוון שהמעורבות במזרח התיכון גררה את ארה"ב להשקעה כבירה של חיילים ומשאבים ללא תמורה.

מבחינת ישראל, ההתרחקות האמריקאית מהמזרח התיכון היא התפתחות מאד בעייתית ואנחנו כבר רואים איך בזירה הסורית "הסייקס–פיקו" החדש נסגר בין רוסיה, איראן ותורכיה. ארה"ב לא בתמונה וישראל נותרה ללא מנופים.

במקביל נכנסת ישראל שלא בטובתה למלחמת הסחר בין ארה"ב לסין. לישראל אינטרס ביחסים טובים עם שתי המעצמות, אבל מדיניות ההתנגחות של ממשל טראמפ בסין, שדווקא נשענת על קונצנזוס פוליטי, מעמידה את ישראל במצב מאד לא נוח לקידום האינטרסים שלה מול סין. בעיקר בתחומי התשתיות וההשקעות בטכנולוגיה.

3. מגמות הפוליטיקה

ישראל הפכה בשנים האחרונות לנושא פרטיזני בפוליטיקה האמריקאית. התחושה של חלק גדול מהבסיס הפוליטי של המפלגה הדמוקרטית היא, שישראל קשרה את גורלה עם המפלגה הרפובליקנית ועם מנהיגי ימין פופוליסטי ברחבי העולם.

ההתרחקות של הליברלים הפרוגרסיביים מישראל כבר מתחילה להראות סימנים גם בקונגרס וגם בקמפיין למועמד הדמוקרטי לנשיאות, בו נשמעו קולות ביקורתיים באופן תקדימי, כולל בזכות התניית הסיוע הצבאי לישראל.

על רקע מגמת הקיטוב שהתגברה בפוליטיקה האמריקאית מבלי קשר לישראל, הבעייה הולכת ומחריפה, ובסקרי דעת קהל רואים הבדלים דרמטיים בין תמיכת הרפובליקנים בישראל לתמיכת הדמוקרטים.

המאבק שישראל מקדמת למנוע חופש ביטוי בשל החשש מ-BDS ממקם את ישראל בצד ההפוך לערכים הליברלים, שמקדשים את חופש הביטוי גם כשהוא כולל ביקורת קשה.

הקירבה בין טראמפ לנתניהו שנראית לציבור הישראלי כחיובית כרגע, היא מאד בעייתית לטווח הארוך, משום שהיא מחמירה את ההתרחקות של ציבורים גדולים בפוליטיקה האמריקאית. ציבורים אלו כוללים את רוב הקהילה היהודית שמצביעה לנשיאים דמוקרטיים (בין 70 אחוז ל-80 אחוז) וחבריה ברובם הגדול ליברלים (למעט המיעוט האורתודוכסי, המהגרים מרוסיה וחלק מהמהגרים מישראל שלא מייצגים מספרים גדולים).

במידה ואכן יתבצעו צעדי סיפוח בין הראשון ביולי לבחירות לנשיאות בנובמבר, המצב יחריף, שכן ציבור המצביעים של המפלגה הדמוקרטית מתנגד נחרצות לצעדים חד צדדיים ולמהלכים שמנוגדים לחוק הבינלאומי.

מה אפשר לעשות?

ישראל חייבת לחזור לדיפלומטיה דו-מפלגתית ולבנות קשר עם הגורמים הפרוגרסיביים ועם המיעוטים.

ישראל חייבת "לחבק" את הקהילה היהודית, ללא קשר לדעות פוליטיות או זרמים ביהדות. הקשר של ישראל עם התפוצה היהודית הגדולה בעולם חשוב לא רק בהקשרי היחסים בין המדינות, אלא בשל הייעוד של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

על מנת לשמור את ארה"ב במזרח התיכון, יש לקדם ברית הגנה חוזית שמעוגנת בחקיקה. בניגוד למקובל לחשוב, ברית הגנה תקדם שלום, משום שהתיאום עם ארה"ב ימנע הרפתקנות צבאית, תגדיל את המחויבות של ארה"ב להגנת ישראל, אבל גם לקידום שלום במזרח התיכון וגם אינטרס אמריקאי בצורך בקביעת הגבולות של ישראל (דיפלומטיה הרבה יותר זולה ממלחמות).

במידה ויתחלף ממשל בארה"ב בינואר 2021, מומלץ יהיה לחזור לתכנית הבטחונית, שגיבש גנרל אלאן יחד עם קציני אגף תכנון של צה"ל להגנה על הגבול המזרחי של ישראל. התכנית שאלאן גיבש לבקשת מזכיר המדינה קרי כוללת אמצעים טכנולוגיים ונוכחות אמריקאית בבקעה. התכנית הזאת תסייע להשאיר את ארה"ב מחוייבת לאזור ולבטחונה של ישראל.

ישראל צריכה לקדם חיבור ברמת החברה האזרחית ובעיקר עם יחידים וארגונים בצד הפרוגרסיבי, שלא מודעים לכך שיש בישראל רבים שחולקים איתם את תפישת עולמם ועוסקים בצדק חברתי ללא קשר לממשלות בשתי המדינות. מומלץ להקים קרן דו-לאומית לקידום "תיקון עולם", שתתמוך בשיתופי פעולה בין ארגונים וגם בין סוכנויות הסיוע מש"ב ו-USAID.

הדיפלומטיה הציבורית של ישראל צריכה לעסוק בחיבורים עם החברה האזרחית האמריקאית ולא בפולמיות ובהסברה, שרק עושים נזק. יש לישראל הרבה מאד להציע לאמריקאים, אבל העיסוק בפוליטיקה רק מציג אותנו כפחות רלבנטיים ופחות אטרקטיביים.

לסיכום:

היחסים של ישראל עם ארה"ב הם היחסים החשובים ביותר של ישראל עם מדינה כלשהי בעולם, והערך שלהם הוא לא פחות מאסטרטגי. למרות הבסיס העמוק והאיתן של היחסים, המגמות הנוכחיות מדאיגות ביותר ואם לא נפעל בהקדם לשקם את היחסים הקריטיים הללו, מעמדה האסטרטגי של ישראל יפגע אנושות.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 04 ביוני 2020.

הפוסט ישראל – ארה"ב, האם "היחסים המיוחדים" עדיין מיוחדים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני מודע לכך שאתה מתכנן לעבור לתפקיד שר הבטחון בעוד שנה וחצי, אבל דווקא במשרד החוץ תוכל להשפיע הרבה יותר ולסייע למדינת ישראל באופן הרבה יותר משמעותי.

מדינת ישראל מאז הקמתה, וביתר שאת בשנים האחרונות, מתנהגת כמדינה במאבק הישרדותי, על אף שהיא מעצמה אזורית שאין עוררין על שרידותה. בעוד האתגרים המרכזיים של המדינה נמצאים בתחום הדיפלומטיה והעוצמה הרכה, מציגים הפוליטיקאים את האתגרים דרך הפריזמה הצבאית, וזאת כאשר גם לגורמי הבטחון עצמם ברור שאין פתרון צבאי לבעיות היסוד עמן מתמודדת המדינה.

מזה שנים רבות שמדינת ישראל התבססה כמדינה החזקה ביותר באזור ובין החזקות ביותר בעולם. אתה ועמיתיך במערכת הבטחון הגעתם להישג מדהים. מ"אוד מוצל" לאחר השואה הפכה מדינת היהודים, בתקופה קצרה יחסית במושגים היסטוריים, למעצמה אזורית.

עם זאת, כפי שגם למדו האמריקאים בווייטנאם, בעיראק, באפגניסטאן ובלוב, לצבא הכי חזק בעולם אין פתרונות לאתגרים המודרניים. גם הצבא שלנו, שהוא חזק יותר מאי פעם בעבר ביחס לאויבנו, לא יכול להשיג הכרעה, משום שמושג ההכרעה כבר לא קיים בשדה הקרב המודרני.

כאשר מדובר ביחסים עם אויבנו וביכולת שלנו לתרגם את העוצמה הצבאית שלנו לאיכות חיים משופרת לאזרחינו, התשובות הן דווקא בזירה הדיפלומטית. כמדינה שכלכלתה מוטת יצוא ושמעמדה הבינלאומי קשור ביכולתה למנף את יתרונותיה כמדינה החדשנות, יש לדיפלומטיה תפקיד מכריע. בנוסף, בשל העובדה שרוב האתגרים הופכים יותר ויותר לגלובליים – מגיפות, משבר האקלים ותאום בינלאומי נגד הפצת נשק גרעיני – התשובות אינן במערכת הבטחון, אלא דווקא בדיפלומטיה.

למרות האמור לעיל, משרד החוץ משחר ינקותו הוחלש על ידי ראשי ממשלה מסיבות שחלקן פוליטיות (עוד מאז העימותים בין בן גוריון לשרת ועד ימינו אלו) וחלקן בשל תסביך ההישרדות שלנו. העדפנו לחפש את התשובות במקום הלא נכון.

בשנים האחרונות המצב הוחמר, משרד החוץ יובש מבחינת תקציבית, סמכויותיו הועברו למשרדים אחרים וליכולות הייחודיות של מי שמכיר את הזירה הבינלאומית לא היה מקום בשולחן קבלת ההחלטות בנושאי הליבה המדיניים.

בעוד שבכל ישיבת קבינט מיוצג הצבא על ידי שורה של קצינים שמציגים את תמונת המצב והערכת המצב, והרבה פעמים גם את הפתרונות, משרד החוץ כמעט שאינו מיוצג ועמדותיו המקצועיות לא נשמעות.

לתופעה הזאת יש גם סיבות פנימיות. משרד החוץ התרגל שלא להיכנס לנושאים שמשיקים לתחום הפוליטי, למרות שכידוע כל נושא ליבה משיק לפוליטי. אנשי משרד החוץ התרגלו שתפקידם לשדר לעולם החלטות שקיבלו אנשים אחרים במשרדים אחרים. במקום לעסוק בהשפעה משמעותית על קבלת ההחלטות, מיקם את עצמו משרד החוץ כמי שעוסק בהסברה ובלוגיסטיקה בחו"ל.

אתה היית רמטכ"ל כשהצבא נקט עמדה מקצועית אמיצה נגד התקפה חד-צדדית על איראן, שהייתה לה השפעה מכרעת על קבלת ההחלטות מצד ראש הממשלה. לעומת זאת, קשה לחשוב על עמדה מקצועית של משרד החוץ שלא עלתה בקנה אחד עם עמדת מקבלי ההחלטות, פשוט משום שמשרד החוץ מעדיף לחכות להנחיה המדינית במקום להשפיע עליה.

כמובן שהדיפלומטים, כמו קציני הצבא, אמורים לפעול בהתאם להחלטות הדרג הנבחר, אבל תפקידם גם לייצג בנחישות את העמדה המקצועית שלהם ולוודא שהיכרותם עם הזירה הגלובלית נלקחת בחשבון.

באשר למהות להלן מספר הנושאים בסדר עדיפויות הגבוהה ביותר:

* תפקידו החשוב ביותר של משרד החוץ הוא קידום הסכמי שלום עם שכנינו ובהקשר הזה הכי דחוף לוודא שבחלון הזמן שבין יולי לנובמבר לא מתקיימים צעדים חד-צדדיים, שיהפכו הסדר עתידי המבוסס על עיקרון שתי-המדינות לבלתי ניתן להשגה. פתרון שתי-המדינות הוא הכרחי כדי לשמור את ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי וגם לטובת יחסינו האסטרטגיים עם ירדן, מצרים והציר הפרו-מערבי והאנטי-ג'האדיסטי במזרח התיכון. צעדים חד-צדדיים יפגעו גם בתאום הבטחוני מציל החיים עם הרשות הפלסטינית וביכולתה של הרשות הפלסטינית לנהל את חייהם של מילוני פלסטינים, שאין לנו שום עניין להעמיס עלינו את כלכלתם. בנוסף, הכרחי לשמור פוטנציאל לערוץ בילטרלי ואזורי להסדר במקום עיסוק בענייננו בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובזירות ה-BDS.

* הדו-מפלגתיות הייתה לאורך שנים בסיס למעמד המיוחד של ישראל בממשלים השונים בקונגרס ובדעת הקהל האמריקאית. בשנים האחרונות, נתפסת ישראל כחלק מהמפלגה הרפובליקנית והדבר פוגע אנושות ביחסים המיוחדים עם המעצמה החשובה בעולם. אובדן הדו-מפלגתיות פוגע באופן חמור גם בקשר שלנו עם הקהילה היהודית החשובה ביותר בתפוצות, שרובה הגדול תומך במפלגה הדמוקרטית ומתרחק מישראל.

* הרוב הגדול של יהודי העולם, ובעיקר התפוצה הצפון אמריקנית, הולכים ומתרחקים מישראל בשל מגמת ההסתגרות, ההקצנה וחוסר הקבלה של הזרמים השונים ביהדות, על צרכיהם, דעותיהם ודאגותיהם. המגמה בממסד הפוליטי הישראלי היא להעדיף את הקשר עם האוונגליסטים הנוצרים והאורתודוכסים היהודיים ולהתייחס לזרמים היהודיים הליברליים, שהם הרוב הגדול של יהדות ארה"ב, כאל לא רלוונטיים במקרה הטוב וכאל לא-יהודים במקרה הרע. עניין זה מהווה סיכון ממשי ומיידי ללכידות העם היהודי, לקשר שלו עם מדינת ישראל ובמידה רבה, לביטחון המדינה, הנשען גם הוא על הסולידריות של יהדות התפוצות עם ישראל.

* מדיניות הממשלה בשנים האחרונות מרחיקה את מדינת ישראל מן הדגם אליו שאפה הציונות, של חברת מופת שבה כל האזרחים שווים, שזכויות המיעוטים מוגנות ושהגורמים החלשים בה מועצמים ומחוזקים. עניין זה מהווה את הבסיס הערכי לבריתות הטבעיות של ישראל עם המדינות הדמוקרטיות ליברליות. ואולם, בסיס זה הולך ונשמט ובעקבותיו הדמוקרטיות הליברליות הולכות ומתרחקות מאתנו. הנטייה הנוכחית של ממשלתנו היא העדפה ברורה של בריתות עם מדינות המונהגות על ידי דיקטטורים, לאומנים וגזענים, ביניהם כאלו שהיו או עודם אנטישמים. תהליך זה מעמיד בסכנה ישירה את הקהילות היהודיות בארצות אלה, בהן זכויות המיעוט הן קריטיות ליהודים, גם מוסרית וגם אסטרטגית.

לסיכום, אני קורא לך לראות בתפקיד שר החוץ הזדמנות יוצאת דופן להשפיע באופן משמעותי על עתידה של מדינת ישראל וגם על יכולתך כפוליטיקאי לעשות הבדל ולהבליט את עצמך. הצלחתך היא הצלחת כולנו ויפה שעה אחת קודם.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 20 במאי 2020.

הפוסט מכתב לשר החוץ הנכנס הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משבר הקורונה יעבור. בסופו של דבר, האנושות תפתח חיסון ותמצא את הדרך לחסל את הנגיף או לייצר עמידות כנגדו. הכלכלה העולמית וגם זו שלנו תיפגע קשות, אבל היא תשתקם. למדינת ישראל כוחות יצירתיים יוצאי דופן, שיובילו אותנו בסופו של דבר ליציאה מהמשבר הכלכלי מחוזקים, עמידים ומובילים יותר בעולם. לעומת זאת, סכנת הסיפוח היא בלתי הפיכה – היא תחסל את הרשות הפלסטינית ואת התיאום הבטחוני שמציל חיים, תחזק את הכוחות הקיצוניים בקרב הפלסטינים ותביא לסכנה ממשית ליציבות של הממלכה ההאשמית בירדן, שהיא נכס אסטרטגי של מדינת ישראל. הסיפוח יביא לגט כריתות בין מדינת ישראל למפלגה הדמוקרטית בארה"ב ויעמיק את הניכור כלפינו מצד הרוב הליברלי פרוגרסיבי במדינה החשובה בעולם ובת הברית המרכזית שלנו. הסיפוח ירחיק מאתנו באופן חסר תקנה את הרוב הגדול של הקהילה היהודית בארה"ב ויפגע אנושות ביכולתנו להיות מדינת הלאום של העם היהודי, גם לאור הניכור מרוב העם היהודי בתפוצות. אירופה, שותפת הסחר החשובה ביותר של ישראל תאבד עניין בקשר עם מדינה המנציחה את הכיבוש, והטיעון שהכיבוש נכפה עלינו ואנחנו לא יכולים לסיימו בהיעדר פרטנר יתרסק לרסיסים. המדינות הערביות בעלות האוריינטציה המערבית, שיש לנו איתן שותפות אסטרטגית נגד איראן, דאעש ואל קאעדה , לא יעמדו בלחצי הרחוב. השנאה לישראל תגבר שם באופן דרמטי לאור העלמות הסיכוי לפתרון הסוגיי ה הפלסטינית, שמהווה פצע פתוח בעולם המוסלמי והערבי. האופציה של פתרון בילטרלי לסכסוך תעלם והנושא הישראלי-פלסטיני יטופל בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג ועל ידי כוחות ה-BDS בחברה האזרחית.

כן, יישארו לנו מספר ידידים בעולם, בעיקר חברי ברית הגזענים והפופוליסטים ששייכים למחנה של האנטישמים המסורתיים ותומכים בנו עכשיו רק משום, שברגע הזה של ההיסטוריה הם רואים באסלאם ובפליטים מהמזרח התיכון סכנה יותר גדולה לניקיון האתני שלהם מאשר היהודים. כן, בחג החירות נקבל החלטה שתכניס אותנו סופית למחנה של כל אותם מנהיגים שלא מאמינים בחרות ובזכויות מיעוט. הטרגדיה בולטת אף יותר על רקע העובדה, שמי שמאפשר את ההסכם הקואליציוני הזה הוא חבורה של אנשים שמבינים את הסכנה, שתומכים בפתרון שתי המדינות ועומדים להקריב אותו על מזבח חרום הקורונה המדומה. אם היו שמים את נושא הריבונות בראש סדר היום כפי שראוי לו – דיינו, אם היו מעדיפים להישאר בחוץ כדי לא לתת לגיטימציה לסיפוח – דיינו, אם היו מנצלים את המנוף האדיר שהיה להם ברוב של 62 חברי כנסת כדי למנוע הקמת הממשלה הזאת – דיינו, אלא שלצערנו הרב התמימים הפוליטיים ואלו שאינם יודעים לשאול חברו לרשעים שמנסים לחסל את חזון מגילת העצמאות שלנו במקום לחכמים, שהעדיפו ברית ליברלית שמכילה ערבים ומיעוטים מכל הסוגים. כך הגענו לחד גדיא הזה, שמוביל לסוף חזון חרותנו דווקא בחג החרות.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא חבר ועד במנהל במכון מיתווים. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון
ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה ומשמש כיו"ר מועצת הבוגרים
של קרן ווקסנר.

המאמר פורסם בזמן ישראל ב-8 באפריל 2020.

צילום: אלדד אלוני

הפוסט בחג החירות הזה אנחנו מעמיקים דווקא את עבדותנו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כל פתרון לסוגיית עזה צריך לכלול את הרשות הפלסטינית, אבל אנחנו הפכנו את הרשות לבלתי-רלבנטית לעזה, וכך הנבואה הגשימה את עצמה. בכל פעם שהיה ניסיון לחיבור בין עזה לגדה, ממשלת ישראל הכשילה אותו. כך כשאבו מאזן ניסה לקדם בחירות פלסטיניות, או כשניסה להקים ממשלת טכנוקרטים, שיכלה לשמש סולם ראוי לחמאס להתקדם מולנו מבלי לזנוח בשלב ראשון את האידאולוגיה של התנועה, שזהו תנאי לשינוי בכל סכסוך בינלאומי שנפתר. החלשנו את הרשות הפלסטינית בכך שלא אפשרנו למדיניות שלהם נגד אלימות ובעד פתרונות דיפלומטיים לייצר הישגים כלשהם. הגישה של אבו מאזן, מיומו הראשון בתפקיד, היא לנסות להגיע להסדר, אם אפשר במשא ומתן דו-צדדי ואם לא – בפנייה למוסדות רב-לאומיים.

אנחנו הפכנו את ניסיונותיו לשיח דו-צדדי עם ישראל לפתטיים, משום שהמשכנו לבנות בהתנחלויות והשתמשנו במשא ומתן כאמצעי למשוך זמן וליצור עובדות בשטח. כשהפלסטינים ניסו לעשות זאת באמצעים רב-צדדיים, כינינו זאת טרור מדיני והפעלנו את האמריקאים למנוע זאת, למרות שבדיוק באותו אמצעי – פניה למוסדות האו"ם – קיבלנו אנו את עצמאותנו. בעוד אבו מאזן תומך בפתרון שתי-מדינות ובהכרה בישראל בגבולות 1967 עם חילופי שטחים, ואפילו מקבל את עקרון הפירוז של המדינה הפלסטינית, אנחנו מתעקשים להתנהל דווקא עם החמאס, שמתנגד לקיומנו. בעוד אבו מאזן ממשיך להנחות את כוחות הבטחון שלו לשתף פעולה עם צה"ל והשב"כ במניעת פיגועים, ומואשם בשל כך על ידי פלסטינים רבים כמשתף פעולה עם ישראל, אנחנו מתגמלים את חמאס ומרעיפים עליו הטבות ותשלומים דרך קטר.

פתרון ארוך טווח ואסטרטגי לסוגיית עזה קשור בחידוש התהליך המדיני עם הרשות הפלסטינית, בעידוד ממשלת אחדות טכנוקרטית בעזה, שמולה אפשר יהיה לקדם בהדרגה שיקום ופירוז. פתרון ארוך טווח חייב להיות מדיני. מכל הניסיונות הקודמים שלנו לייצר הרתעה כבר למדנו שאין פתרון צבאי. יש לנו כיום פרטנרים פלסטיניים טובים הרבה יותר מאשר היו לנו בעבר. את ערפאת הטרוריסט החליף אבו מאזן שסולד מטרור, את "שלושת הלאווים" מועידת חרטום של הליגה הערבית (1967) (לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, לא למשא ומתן עם ישראל( החליפה יוזמת השלום הערבית, שהמסר הכללי שלה הוא: אנא התקדמו מדינית מול הפלסטינים כדי שנוכל לנרמל את היחסים אתכם, מתוך הבנה שישראל יכולה להיות חלק מהפתרון לבעיות האזור ולא הבעיה.

בעוד שכל השינויים החיוביים הללו התרחשו מסביבנו, המנהיגים שלנו המשיכו להסביר מדוע אין פרטנר וחיזקו את חמאס. לכן, השיח הציבורי בישראל חוזר כל פעם מחדש לאותן הצעות טקטיות שלא פותרות שום דבר. הפתרונות הללו נשמעים הגיוניים בהיעדר חלופה אסטרטגית, אבל יש חלופה כזאת והיא דורשת מנהיגות אמיצה ומפוכחת ולא סיסמאות פוליטיות וקלישאות ריקות מתוכן.

המאמר פורסם במעריב ב-27 בפברואר 2020.

הפוסט הפתרון לעזה הוא מדיני, לא צבאי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ברם, התוכנית המדינית שפרסם ממשל טראמפ נוגדת את האינטרסים של מדינת ישראל, מרחיקה אותנו מפתרון שתי המדינות ומתפרסמת בעיתוי בעייתי מאוד מבחינה פוליטית. לכן, היא צפויה להביא יותר נזק מתועלת.

פתרון שתי מדינות לשני עמים הוא אינטרס קיומי של ישראל על מנת לשמר את החלום הציוני, שבו ישראל היא גם מדינת העם היהודי וגם דמוקרטיה שבה מתקיים שוויון מלא לכל אזרחיה. אי אפשר להגיע לפתרון שתי המדינות תוך התעלמות מהאינטרסים הפלסטיניים ובלי מעורבותם בתהליך. הייתי מצפה למנהיגות ישראלית שמסוגלת להבהיר זאת לנשיא אמריקאי.

ראש הממשלה שרון ניסה בזמנו להשפיע על ממשל בוש שלא לבחור בעיראק המפולגת בניסיון להביא דמוקרטיה בכוח למזרח התיכון; אולמרט ניסה להשפיע על אותו ממשל שלא לערוך בחירות לרשות הפלסטינית בתזמון שבו נערכו. שניהם לא הצליחו לשכנע, אבל לאור התוצאות, עשו את הדבר הנכון.

הפלסטינים דוחים על הסף את תוכנית טראמפ ולכן היא לא תוביל להסדר. יחד עם זאת, עלינו לנסות למצות מהתוכנית את האלמנטים שיסייעו להשיג הסדר בעתיד, בעיקר את העובדה שמדינה פלסטינית קום תקום ושמדינה שכזאת חייבת בירה במזרח ירושלים עם שגרירות אמריקאית.

דם שלום אמיתי גבוהה מאי פעם. יש לישראל כיום פרטנרים טובים יותר מבעבר. מנהיגי הרשות ברמאללה מבינים שהטרור פגע בהם לא פחות מבישראל והם מנסים להשיג עצמאות באמצעים לא אלימים. גם ההקשר האזורי הרבה יותר נוח ורוב מדינות ערב רואות בישראל חלק מהפתרון לבעיות האזור ולא את הבעיה כבעבר. ביטוי לכך הוא יוזמת השלום הערבית, שמאושררת פעם אחר פעם בפסגות מדינות ערב ולא הייתה קיימת בזמן אוסלו וקמפ דייוויד.

בנוסף, יש גם רוב בציבור הישראלי לפתרון שתי המדינות, כפי שעולה בסקרים שנעשו ב־20 השנים האחרונות, למרות שלא היה לכך ביטוי בתוצאות הבחירות.

במידה שתוכנית טראמפ תוביל לסיפוח, היא לא רק תרחיק אותנו מפתרון שתי מדינות לשני עמים, אלא גם תפגע ביציבות האזורית, ביחסינו עם ירדן ובתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית, שהוביל לשקט יחסי וירידה משמעותית בטרור.

מכיוון שכך, המנהיג הישראלי שייבחר בבחירות הקרובות צריך להוביל מהלך שיספק לנו תוכנית שלום אמיתית בתיאום עם הקהילה הבינלאומית, במקום להיגרר אחרי יוזמות שווא. מנהיג ישראלי חייב להבהיר לידידינו האמריקאים שזו לא הדרך לסייע לאינטרסים ארוכי הטווח של מדינת ישראל.

**המאמר פורסם באתר מעריב, 30 בינואר 2020.

הפוסט צריך להוביל מהלך שיספק תוכנית שלום אמיתית בתיאום עם הקהילה הבינלאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ברם, התכנית המדינית שפרסם ממשל טראמפ נוגדת את האינטרסים של מדינת ישראל, מרחיקה אותנו מפתרון שתי המדינות ומתפרסמת בעיתוי בעייתי מאד מבחינה פוליטית. לכן, היא צפויה להביא יותר נזק מתועלת.

פתרון שתי-מדינות לשני עמים הוא אינטרס קיומי של ישראל על מנת לשמר את החלום הציוני, שבו מדינת ישראל היא גם מדינת העם היהודי וגם דמוקרטיה בה יש שוויון מלא לכל אזרחיה. אי אפשר להגיע לפתרון שתי-המדיניות תוך התעלמות מהאינטרסים הפלסטיניים ובלי מעורבותם בתהליך. הייתי מצפה למנהיגות ישראלית שמסוגלת להבהיר זאת לנשיא אמריקאי.

ראש הממשלה שרון ניסה בזמנו להשפיע על ממשל בוש שלא לבחור בעיראק המפולגת בניסיון להביא דמוקרטיה בכוח למזרח התיכון; אולמרט ניסה להשפיע על אותו ממשל שלא לערוך בחירות לרשות הפלסטינית, בתזמון בו נערכו. שניהם לא הצליחו לשכנע, אבל לאור התוצאות, עשו את הדבר הנכון.

הפלסטינים דוחים על הסף את תכנית טראמפ ולכן היא לא תוביל להסדר, אבל עלינו לנסות למצות מהתכנית את האלמנטים שיסייעו להשיג הסדר בעתיד. בעיקר את העובדה שמדינה פלסטינית קום תקום, גם בחזון של טראמפ, ושמדינה שכזאת חייבת בירה במזרח ירושלים ושגרירות אמריקאית גם שם.

בניגוד למקובל במחוזותינו, היכולת שלנו לקדם שלום אמיתי גבוהה מאי פעם בעבר. יש לישראל כיום פרטנרים טובים לאין ערוך בהנהגה הפלסטינית ממה שהיה לנו באוסלו ובקמפ דייוויד. מנהיגי הרשות הפלסטינית ברמאללה מבינים שהטרור פגע בהם לא פחות משפגע בישראל והם מנסים להשיג עצמאות באמצעים לא אלימים. גם ההקשר האזורי הרבה יותר נוח ורוב מדינות ערב רואות בישראל חלק מהפתרון לבעיות האזור ולא את הבעיה כבעבר. ביטוי לכך הוא יוזמת השלום הערבית, שמאושררת פעם אחר פעם בפסגות מדינות ערב ושלא היתה קיימת בזמן אוסלו וקמפ דייוויד.

בנוסף, ישנו גם רוב בציבור הישראלי לפתרון שתי-המדינית, כפי שעולה בסקרים שנעשו בעשרים השנים האחרונות, למרות שלא היה לכך ביטוי בתוצאות הבחירות בישראל. המנהיגים שלנו העדיפו בשנים האחרונות ללבות פחד, לדכא את התקווה לשלום ולהוריד את הנושא הפלסטיני מסדר היום.

במידה שתכנית טראמפ תוביל לסיפוח, היא לא רק תרחיק אותנו מפתרון שתי-מדינות לשני עמים, היא גם תפגע ביציבות האזורית, ביחסינו עם ירדן ובתאום הבטחוני עם הרשות הפלסטינית, שהוביל לשקט יחסי וירידה משמעותית בטרור.

מכיוון שכך, המנהיג הישראלי שיבחר בבחירות הקרובות צריך להוביל מהלך שיספק לנו תכנית שלום אמיתית בתיאום עם הקהילה הבינלאומית, במקום להיגרר אחרי יוזמות שווא שאינן זוכות בצדק לתמיכת רוב הקהילה הבינלאומית ותומכי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. מנהיג ישראלי חייב להבהיר לידידנו האמריקאים שזו לא הדרך לסייע לאינטרסים ארוכי הטווח של מדינת ישראל.

המאמר פורסם ב"מעריב" ב-30 בינואר 2020

הפוסט לישראל דרושה תכנית שלום אמיתית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קיים אצלנו פער בלתי נסבל בין אנשי המקצוע במערכת הממשלתית, שרובם מנועים לדבר באופן גלוי, שמבינים כי נושא השלום והדיפלומטיה צריכים לעמוד במרכז השיח הציבורי וסדר העדיפויות האסטרטגי, לבין הפוליטיקאים שרואים בזה נושא זניח. הפוליטיקאים מלבים את תחושת הפחד הציבורית ואז הופכים לשבויים אחר דעת הקהל, ומתרחקים מהעיסוק בהזדמנויות המדיניות הרבות שלפתחנו. הדוגמא של תנועת החרם (BDS) ממחישה כיצד הפכנו איום טקטי שאינו מהווה סכנה לביטחונה או שגשוגה של מדינת ישראל לאיום קיומי. המדיניות הכוחנית של ישראל נגד התנועה מקדמת פגיעה בזכות הביטוי, שהיא זכות מרכזית בקרב קהלים ליברליים. בכך, היא משחקת לידיהם של מקדמי ה-BDS משום שהיא מרחיקה מישראל קהלים רבים שנרתעים מהמדיניות האנטי-ליברלית של ממשלת ישראל. דווקא משרד החוץ, שמכיר את קהלי היעד ושאמור להביא את הזווית המדינית לדיונים, אינו נמצא פעמים רבות ליד שולחן מקבלי ההחלטות ואינו שותף לעיצוב המדיניות.

הפוליטיקאים הישראלים מתרחקים מערכי הדמוקרטיות הליברליות, שהם גם הערכים שמאפיינים את רוב יהדות התפוצות, ומעדיפים בריתות עם מנהיגים פופוליסטים עם עבר אנטישמי בשל שיקולים קצרי טווח. בכך הם חוטאים לערכים שניסחו מקימי המדינה במגילת העצמאות וגם לייעוד של ישראל כמדינת העם היהודי. אל לה למדינת ישראל לראות בקהילה היהודית בתפוצות רק כספומט, לובי פוליטי ומאגר לעלייה. זו לא הדרך לתקשר עם מי שהמדינה רואה כחלק אינטגרלי מהפרויקט הלאומי שלה. יש להזמין מעורבות של יהודים מהתפוצות בנושאים שקשורים לישראל ולשמוח על כך, גם כשהם ביקורתיים. עלינו לייצר דרכים בהן יוכלו היהודים בעת ובעונה אחת לבקר את מדיניות ממשלת ישראל ולאהוב ולתמוך במדינת ישראל. סוגית הקשר עם יהודי התפוצות שזורה בדיון הפנימי על מקומם של אזרחי ישראל הערבים, שחיים כאן כמיעוט. עבור יהדות העולם, התביעה לשוויון זכויות לערבים בישראל היא תביעה ליברלית בסיסית, והיא מקבילה לשוויון הזכויות שהם מבקשים לעצמם במקומות מושבם. יש משהו צבוע בביקורת המופנית כלפי אזרחי ישראל הערבים בשל הזדהותם עם אחיהם הפלסטינים, לצד הציפייה של ישראל מיהודי ארה"ב להזדהות עם ישראל.

למרות המתואר לעיל, יש מקום לאופטימיות. בשנים האחרונות, הציבור הישראלי נחשף אמנם באופן תדיר למסרים של הפחדה והסתה, אבל סקרים מראים שהוא עדיין תומך ברובו בפתרון שתי המדינות לשני עמים. דווקא כיום ישנם מרכיבים רבים המאפשרים את קידומו של פתרון זה, שלא היו בעבר: יוזמת השלום הערבית מקבלת את עקרון שתי המדינות בגבולות 1967 עם חילופי שטחים ואת זכות הוטו של ישראל על כמות הפליטים שיחזרו; וברשות הפלסטינית ישנה הנהגה שאינה מאמינה שאלימות משרתת את הציבור הפלסטיני ושמחפשת פתרון מדיני. שינוי מנהיגותי, שאולי כבר מתחיל להסתמן אצלנו, יכול להוביל את ישראל, ואת הפלסטינים, אל עבר נתיב חדש שיציל את החזון הציוני ליברלי של מדינת ישראל. או אז, ישראל לא תצטרך לבחור עוד בין אופייה כמדינת הלאום של העם היהודי לבין היותה דמוקרטיה המאפשרת זכויות שוות
למיעוטים שבה.

הפוסט יש מקום לאופטימיות מדינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הראשונה – קידום תהליך ישראלי-פלסטיני, בשילוב עם אסטרטגיה אזורית, לקידום פתרון שתי המדינות לשני עמים. מדובר בנושא קיומי, שכן הסטטוס קוו מוביל לקטסטרופה דו-לאומית, שתסכן את יכולתה של ישראל להיות הבית הלאומי והדמוקרטי של העם היהודי. מסיבה זו, הנושא צריך להימצא בעדיפות הגבוהה ביותר של הממשלה ושל משרד החוץ.

יש כיום הזדמנות אדירה, שכן המעטפה האזורית מעולם לא הייתה כל כך חיובית להסדר טוב לישראל. כמו כן, מעולם לא היה פרטנר פלסטיני אמיתי להסכם כפי שיש היום (ברשות הפלסטינית, אך עדיין לא ברצועת עזה), שמקבל את עקרון שתי המדינות ואת ההסדר של חילופי שטחים ופירוז המדינה הפלסטינית. יש להגיב קונסטרוקטיבית ליוזמה הערבית מ-2002 ולהיעזר בברית האינטרסים שנוצרה בהקשר האיראני כדי לקדם את הנושא החשוב ביותר לעתיד הציונות.

המשימה השנייה – איחוי הקרע עם יהדות התפוצות. מדינת ישראל נועדה להיות מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי; עניין זה עומד בשורש התנועה הציונית. אך היחסים עם יהדות התפוצות נמצאים כיום במשבר חסר תקדים, שכן הרוב הגדול של יהודי העולם, ובעיקר בצפון אמריקה, מתרחקים מישראל בשל מגמת ההסתגרות שלה, ההקצנה ואי-הקבלה של הזרמים השונים ביהדות.

על שר החוץ הבא לפעול לשנות את פרדיגמת היחסים מהמגמה החד-צדדית והאינסטרומנטלית ליחסים של הדדיות ולעשייה משותפת. שינוי זה דורש פעולה לחיבור בלתי אמצעי בין אנשים, אך לא רק דרך הממסד והארגונים היהודיים, שמנותקים כיום מה-"grass roots" של יהדות העולם. יש למסד פרויקט לאומי של "תגלית הפוכה", שבו כל תלמיד תיכון בישראל ישהה בקהילה יהודית בתפוצות וייחשף להווייתה ולחשיבות הקשר.

כמו כן, יש לקדם פרויקטים של עשייה משותפת ל"תיקון עולם", תוך מינוף החדשנות היהודית והישראלית לטובת טיפול בבעיות שמולן ניצבת האנושות. יש להפוך את האגף לשיתוף פעולה בינלאומי במשרד החוץ (מש"ב) לפרויקט משותף של ישראל והעם היהודי.

המשימה השלישית – החזרת ישראל למועדון הדמוקרטיות הליברליות. מדיניות הממשלה מרחיקה את מדינת ישראל מן הדגם אליו שאפה הציונות – חברת מופת שבה כל האזרחים שווים, שזכויות המיעוטים מוגנות ושהגורמים החלשים בה מועצמים ומחוזקים. זה אינו רק עניין פנים, אלא מהווה את הבסיס הערכי לבריתות הטבעיות של ישראל עם המדינות והמפלגות הדמוקרטיות-ליברליות. המגמה של ממשלות ישראל האחרונות להעדיף בבירור בריתות עם מדינות המונהגות על ידי דיקטטורים, לאומנים וגזענים – ביניהם כאלו שהיו או עודם אנטישמים – מעמיד בסכנה ישירה את הקהילות היהודיות בארצות אלה, שבהן זכויות המיעוט הן קריטיות ליהודים.

יתר על כן, מדובר בשגיאה מוסרית וגם אסטרטגית, אשר פוגעת בעתיד היחסים עם מדינות שהן חשובות הרבה יותר לישראל, גם מסיבות כלכליות. בהקשר זה, שר החוץ הבא צריך לקדם חזרה למדיניות דו-מפלגתית (bi-partisan) כלפי הממסד הפוליטי בארה"ב. גישה שמוציאה את ישראל ככל האפשר מהפוליטיקה הפנימית של בעלת בריתנו העיקרית הכרחית לאיחוי הקרע עם יהדות ארה"ב, אך גם למדיניות חוץ שמסתכלת לטווח הארוך ואינה מצמצמת את האינטרס הישראלי לתקופת כהונתו של ממשל כזה או אחר – כאן או שם.

המאמר פורסם ב"הזירה" ב-1 במרץ, 2019

הפוסט לשבור את הסטטוס קוו שמוליך אותנו למדינה דו-לאומית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המשבר עם יהדות התפוצות הוא לא פחות מאסטרטגי וקיומי, שכן הוא מהווה איום על עצם הייעוד של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הוא נובע ממספר סיבות, שחלקן מלוות אותנו שנים רבות וחלקן הוחמרו משמעותית בשנים האחרונות.

הפוסט "תגלית" הפוכה: איך לפתור את המשבר עם יהדות התפוצות הופיע לראשונה ב-Mitvim.