בין ההילולות שהתקיימו ניתן לציין את הילולת רבי יצחק אבוחצירה, שהתקיימה בינואר באזור טולאל בדרום מזרח מרוקו ומשכה אליה עשרות מבקרים. במאי התקיימה במכנאס "הילולת ההילולות" לכבוד עשרה צדיקים, ביניהם רבי דוד (דאוד) בוסידאן, המלאך רבי רפאל ברדוגו, רבי דוד חשין, רבי חיים משאש ואחרים. ביולי התקיימה במקביל גם במרוקו וגם בישראל הילולת הצדיק רבי דוד הלוי דראע. היו גם הילולות שלא יצאו לפועל כמו זו של הצדיק רבי דוד ומשה, שתוכננה להיערך באוקטובר, והילולת רבי דוד בן ברוך באזור תרודאנט. אך האמונה דחפה למציאת פתרונות חלופיים, וההילולות התקיימו במתכונת צנועה יותר בבתי הכנסת או בבתיהם של יהודי מרוקו שהתנדבו לארח את הבאים מרחוק.

זו לא הפעם הראשונה שהמרכיב האמוני מתגלה כאחד מעמודי התווך בקשר שבין ישראל ומרוקו. עוד בשנות התשעים, לאחר ששתי המדינות כוננו לראשונה יחסים רשמיים, הציג המלך חסן השני טיעון דתי-אמוני כדי להסביר את מדיניות הדלת הפתוחה שמרוקו אפשרה לתיירות מישראל. בריאיון שהעניק לטלוויזיה הישראלית באוקטובר 1994 הסביר המלך חסן השני שמרוקו אינה מונעת "מאף אחד מלבקר את קברות אבותיו או את אחיו או דודו, ואנו תמיד פתחנו את דלתותינו לפני יוצאי מרוקו". חשיבות ערך אחדות המשפחה בדת האסלאם באה לידי ביטוי כשציין בהמשך דבריו ש"הקשר עם המשפחה הוא אחת החובות באסלאם ולא ייתכן שאקטע את הקשר המשפחתי בין אנשים, שכן הנביא עליו השלום ציווה על הקשר המשפחתי. והנביא הוא אדוני."

התרגום של מטרות ושל יעדים מדיניים לשפה של אמונה אינו דבר חדש במרוקו, וכך גם במקומות אחרים במזרח התיכון. בעשורים האחרונים אימצה מרוקו פרקטיקות של דיפלומטיה בין־דתית ודיפלומטיה מבוססת אמונה. הכוונה לדיפלומטיה הכוללת מעורבות של מנהיגים ושל סמלים דתיים, מוסדות ואידאולוגיות בפרקטיקה של יחסים בין־לאומיים. דרך התייחסות להיבטים הדתיים והתבססות על ערכים משותפים, פרקטיקה זו שואפת לפרק סטריאוטיפים, להפחית חיכוכים בין־קהילתיים וליצור חזית מאוחדת נגד אלימות וקיצוניות, וכך לבנות יחסים הרמוניים בין תרבויות ובין קבוצות דת שונות. דיפלומטיה מבוססת אמונה היא קטגוריית משנה של דיפלומטיה דתית, שמדגישה את תפקיד האמונה האישית והרוחניות בעשייה הדיפלומטית. דיפלומטיה זו מכירה בהשפעה העמוקה שיכולה להיות לאמונה בעיצוב ערכים, התנהגויות ויחסים, ושואפת לנצל השפעה זו כדי לגשר על פערים, לקדם פיוס ולעודד יציבות.

ההילולות בהקשר זה הן אמצעי אחד מיני רבים של דיפלומטיה בין־דתית המבוססת על אמונה. בהילולות השונות שנערכו נכחו נציגים מוסלמים בכירים מהמחוזות השונים, מהעיריות ומרשויות הביטחון. נוכחותם הייתה מחווה של כבוד לקהילות היהודיות ולמסורותיהן, שהן חלק בלתי־נפרד מהמורשת של מרוקו.

הביקור בקברי צדיקים איננו מסורת יהודית בלבד, אלא רווח גם אצל מוסלמים במרוקו ובצפון אפריקה, שם מנהג זה מכונה בשם "מוסם" או "זיארה", במשמעות של "עלייה לרגל" או "ביקור". בשנים האחרונות, ובמיוחד מאז חידוש הקשרים הרשמיים בין ישראל ומרוקו בדצמבר 2020, הפכו כמה מההילולות מאירוע יהודי סגור יחסית למפגש בין־דתי ורב־תרבותי, המקדם ערבות הדדית בין יהודים ומוסלמים. וכך, לצד הארוחה לכבוד הצדיק והדלקת הנרות בקברו, התקיימו גם כנסים, סיורים והרצאות שעסקו במורשת הצדיקים, בקהילה היהודית ובחיזוק הקשרים בין יהודים ומוסלמים באזור שבו הצדיק קבור.

מי שעיצב את החזון הבין־דתי והאמוני של מרוקו הוא המלך מוחמד השישי, שמאז עלה לשלטון ב־ 1999 קידם שורה של צעדים שהותירו את חותמם ברוח זו וממשיכים לעצב את עתידה של מרוקו. בין צעדים אלה ראוי לציין את ההכרה במרכיב העברי במורשת מרוקו שניתנה במסגרת התיקון לחוקה המרוקאית ביולי 2011, שיפוץ בתי הקברות היהודיים ובתי הכנסת ברחבי מרוקו שהם עד היום מוקדי משיכה ליהודי מרוקו החיים בתפוצות ובישראל, שילוב היהודים בספרי הלימוד בבתי הספר במרוקו, הקמת בית ד'כירה המספר את סיפור הקהילה היהודית של העיר אסווירה ועל אופייה הרב־תרבותי, פרויקט בהובלתו של יועץ המלך ובן העיר אנדרה אזולאי.

לרוב, כשמדברים על המזרח התיכון בהקשרים של דת ואמונה יש נטייה לראות בהן אתגר ומקור לסכסוכים, ואכן ההיסטוריה רצופה דוגמאות המבטאות זאת. אולם ההילולות שממשיכות להתקיים במרוקו כמו אז וכך תמיד הן נקודות של אור ותזכורת חשובה לכך שאמונה וקשר בין־דתי יכולים לשמש גם גשר בין העמים. לעיתים נראה כי האמונה מתקיימת בממד אחר מזה הפוליטי או המדיני ושהיא אינה מתנהגת בהכרח לפי אותם חוקים והנחות מקדימות. ככל שנלמד לדבר את "השפה האמונית" של המזרח התיכון, ודרך הניסיון שנצבר במרוקו ובמדינות אחרות נבין לעומק את רזי הדיפלומטיה הבין־דתית, כך נגדיל את הסיכוי לבסס סדר אזורי חדש המאופיין ביציבות, בהבנה הדדית וביחסי שלום יציבים.

המאמר פורסם ב-18ביולי באתר הפורום לחשיבה אזורית.

הפוסט האור הדיפלומטי שבקצה ההילולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חוסר המיקוד והיכולת לצקת תוכן ממשי אל עשרות ההסכמים שנחתמו מורגש בימים האלה ומבליט בעיקר את מה שטרם מומש. כך טרם נחתם הסכם להעסקת עובדים זרים ממרוקו בישראל, למרות ששרת הפנים דאז איילת שקד הצהירה על כך עוד ביולי 2022. גם התשתית הכלכלית לעשיית עסקים בין המדינות טרם הושלמה, ובכלל זה הסכמים כמו הסכם מכס, ביטול כפל מס, קידום והגנה על השקעות והסכמים נוספים שהיו הופכים את ערוץ הסחר עם מרוקו לאטרקטיבי ותחרותי יותר.

מהצד המרוקאי, נראה שמקבלי ההחלטות רואים בהמשך המלחמה, ולא פחות מכך בהמשך כהונת הממשלה הנוכחית בישראל, כגורם המעכב את חזרת היחסים למסלולם. הצהרות מצד בכירים ישראלים, הקוראות להחרבת עזה תוך התנגדות נחרצת להקמת מדינה פלסטינית, מהדהדות באמצעי התקשורת במרוקו, פוגעות בתדמית הישראלית בממלכה ומשרתות בעיקר גורמים המתנגדים לקשר עם ישראל.

למרות זאת, עמדתה הרשמית של מרוקו ביחס לקשר עם ישראל כאינטרס אסטרטגי נותרה בעינה. על כך העידו התנגדותן של מרוקו ומדינות נוספות לנקוט בצעדים ממשיים נגד ישראל בוועידה הערבית האיסלאמית המיוחדת, שהתכנסה בריאד בנובמבר האחרון. הבחירה של מרוקו להשאיר את השגריר המרוקאי בתל-אביב, על אף ירי הרקטות הבלתי פוסק ועל אף שצוות הנציגות הישראלית פונה מרבאט, היא אמירה בפני עצמה.

בתחום הכלכלי, העסקים ממשיכים כרגיל פחות או יותר; החברות הישראליות מגיעות למרוקו או נפגשות עם שותפיהן ביעדים שלישיים כמו צרפת וספרד. נראה שהסידור הזה נוח לכולם – הישראלים חוסכים את הקונקשן עד מרוקו ואת העלויות הנלוות, ואילו המרוקאים יכולים לקיים את הפגישות מחוץ למרוקו בדיסקרטיות יחסית. ואולם, המרחבים הבילטרליים לעשיית עסקים הצטמצמו. החשש של ישראלים לבקר במרוקו, כמו גם הנכונות הפוחתת לשלב דוברים מישראל בכנסים או להקים ביתנים לחברות ישראליות בתערוכות במרוקו הופכים את החיבור בין הכלכלות למאתגר יותר.

מכלל ענפי הכלכלה, הפגיעה בענף התיירות היא הבולטת ביותר; הטיסות הישירות טרם חודשו וישנה אזהרת מסע בתוקף, בדירוג שלוש מתוך ארבע, הקוראת לישראלים להימנע מנסיעות שאינן חיוניות ליעד זה. כתוצאה מכך, ומהחשש הכללי שמאפיין את העת הזו, התיירות הישראלית למרוקו, לרבות תיירות יהודית מרחבי העולם, נעצרה כמעט לחלוטין. מי שבעיקר משלם את המחיר הן חברות תיירות ישראליות, מלונות ונותני שירותים במרוקו, שהתבססו על פלח השוק הישראלי והיהודי וספגו פגיעה שתימשך לאורך החודשים הקרובים.

מכיוון שתנועת התיירות היא מפתח לקשר בין העמים, רוב שיתופי הפעולה האזרחיים והתרבותיים נדחו לעת עתה ונמצאים במצב "המתנה" עד לסיום המלחמה. למרות האתגרים, ניתן לפעול לשימור חלק מהמיזמים המשותפים ולמצוא דרכים יצירתיות לקיימם, כמו העברתם ממסגרת שיתוף פעולה דו-צדדית לרב-צדדית תחת מטרייה אמריקאית, אמירתית או אירופאית, או קיום פעילויות באופן מקוון ככל שהדבר ניתן.

פערי תרבות

אחד האתגרים המרכזיים בהקשר האזרחי הוא הלך הרוח בקרב יוצאי מרוקו בישראל ביחס למרוקו, שנע בין אכזבה לפליאה ולחוסר הבנה לנוכח תמונות ההפגנות ההמוניות שמגיעות מרבאט ומערים אחרות במרוקו ואף גילויי אנטישמיות, שאינם זוכים לגינוי מרוקאי רשמי.

כאן ראוי להאיר כי התסכול הישראלי נגרם בחלקו כתוצאה מהבדלי התרבות והנוהג בין ישראל למרוקו, על אף הקשר התרבותי הקרוב ביניהן. בתפישה המרוקאית, לרבות זו של מקבלי ההחלטות, עדיף ככלל להימנע מקונפליקטים ומתן הצהרות גלויות ולטפל בדברים בשקט מאחורי הקלעים. לתפישתם, חשאיות הפעולה היא מפתח להצלחה ולשמירה על היציבות הפנימית, ועל האג'נדה שרוצים לקדם. שהרי לא ניתן להתנגד למה שלא רואים או לא יודעים, כך שבסופו של דבר השקט נשמר וכאילו לא נעשה דבר. במרוקו אי-המעשה נחשב למעשה לכל דבר, ואולי אף למעשה הראוי והקשה ביותר לביצוע.

בחלוף שלוש שנים מחידוש הקשרים הרשמיים בין ישראל ומרוקו ובצל אתגרי המלחמה בעזה, המשבר הנוכחי מביא עמו גם הזדמנות חדשה לשיתוף פעולה אזורי ובילטרלי בין ישראל ומרוקו. בהקשר הזה דווקא השמירה של מרוקו על נייטרליות יחסית עשויה לאפשר לה למלא תפקיד חשוב ביום שאחרי המלחמה, במסגרת קואליציה ייעודית שתוביל את תהליכי השיקום והבנייה מחדש.

הסיוע המרוקאי יכול להתבטא בתהליכי שיקום ובנייה, ביישום תוכניות מקומיות ואזוריות למניעת קיצוניות ואלימות ולהתמודדות עם התופעה, ובליווי והכשרת עובדי ציבור פלסטינים שיוצבו ברצועת עזה. מרוקו יכולה גם לארח פורומים, פגישות וכינוסים לתמיכה וקידום פתרון בר-קיימא לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

הקשר הטוב שמקיימת מרוקו עם שני הצדדים – הישראלי והפלסטיני – והסמכות הדתית של מלך מרוקו, לרבות תפקידו כיו"ר ועידת ירושלים בארגון לשיתוף פעולה איסלאמי, הם רק חלק מהנכסים שמרוקו יכולה להביא למשימה מורכבת זו. הקשר עם מרוקו הוא נכס חשוב לישראל בזמני שלום ומלחמה כאחד; חשוב שנלמד ונפיק את התובנות משלוש השנים האחרונות לקראת הפרק החדש ביחסים, שיחל לאחר סיום המלחמה.

המאמר פורסם ב-28 בדצמבר באתר הארץ.

הפוסט איך יכולה הנייטרליות של מרוקו לסייע בפתרון המשבר הנוכחי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יהודים התיישבו באסווירה עוד מראשית ימיה. בראשית המאה ה-20 היא נחשבה למרכז יהודי משגשג ואחת הערים היחידות בעולם המוסלמי עם רוב יהודי. הקהילה היהודית מנתה כ-18 אלף נפש ופעלו בה יותר מ-30 בתי כנסת. מעבר להיותה מרכז יהודי ורוחני, היהודים תרמו לפיתוח הכלכלי של העיר, שהייתה אז עיר נמל ומרכז כלכלי חשוב. סוחרים יהודים הוזמנו להתיישב בה במאה ה-18 על-ידי הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, וזכו לכינוי "סוחרי הסולטאן". חלקם אף מילאו תפקיד דיפלומטי בפיתוח קשריה של מרוקו עם בריטניה, צרפת, אוסטריה ומדינות אחרות. דוגמה טובה לכך הוא מאיר מקנין, שהיה סוחר גדול ושליח הסולטאן לבריטניה.

כשהיהודים עזבו את אסווירה בראשית שנות השישים, הם הותירו בה חלל אנושי, כלכלי ותרבותי גדול. אותו חלל נחווה הן על-ידי היהודים שעזבו והן על-ידי המוסלמים שנותרו בעיר. לכן, תנועת התיירות מישראל לאסווירה ולמרוקו החלה כתנועה של געגוע – רגש שהוא מעבר לנוסטלגיה או כמיהה רגעית חולפת. געגוע הוא כוח אדיר, המשמש כמצפן המכוון ומעודד תנועה תודעתית ופיזית אל מרחבי השייכות שלנו; אל המקומות שבהם נותרו מאחור נכסים חשובים כמו בית, משפחה, קהילה, תרבות והוויה. זו תנועה של התחדשות, השואפת לחזור אל המקור כדי ליצור מחדש עתיד הרמוני ועשיר יותר. הגעגוע חוצה גבולות ומוסכמות, מחבר עולמות ואנשים סביב מושא משותף ומניע אותם לפעולה.

אסווירה הפכה למוקד משיכה לישראלים עוד לפני חידוש הקשרים הרשמיים, בזכות הדלת הפתוחה שמרוקו איפשרה לתיירים מישראל וההכרה במרכיב העברי והיהודי כחלק בלתי נפרד מהסיפור המרוקאי השלם. הכרה זו באה לידי ביטוי בשיפוץ אתרי מורשת יהודיים, כמו בית הכנסת "צלאת אל-קהל"; בהקמת "בית ד'כירה", שנחנך על-ידי המלך ומספר את סיפורה הרב-תרבותי של העיר וכולל גם מכון לחקר המשפט העברי. מאז 2003 מתקיים באסווירה גם הפסטיבל האנדלוסי האטלנטי, המאפשר למבקריו לחוות באופן בלתי אמצעי את "תור הזהב" האנדלוסי בגרסתו העכשווית. עוד בטרם חודשו הקשרים הרשמיים עם מרוקו, שולבו בפסטיבל יוצרים ומוזיקאים יהודים, מוסלמים ונוצרים – לרבות ישראלים ופלסטינים – שהופיעו יחד על אותן במות ושזרו צלילים בדרך ה"מאטרוז", שמשמעותה "רקמה" במרוקאית – פרקטיקה אחת מיני רבות ליצירת רב-תרבותיות.

מעבר לסיפור היהודי, אסווירה השכילה להפוך את נכסי התרבות שלה למנוע פיתוח עירוני וצמיחה כלכלית עבור תושביה. כדי להבין את סוד ההצלחה צריך לחזור ל-1998, השנה שבה נוסד פסטיבל הגנאווה המפורסם. מעבר להשפעה התרבותית, הפסטיבל הצליח לשנות את פני העיר, בזכות תנופת הפיתוח שעודד בענף התיירות והשירותים המקומיים. לפסטיבל השנה הגיעו יותר מ-400 אלף מבקרים, פי שישה ממספר תושבי אסווירה כולה העומד כיום על כ-70 אלף. הפופולריות של הפסטיבל הביאה להגדלת מספר מקומות האירוח מעשרה ב-1998 ל-160 ואת מספר המסעדות משבע ל-64. בהמשך, כדי להבטיח תנועה רציפה של תיירים נוסדו באסווירה אירועים ופסטיבלים נוספים, המסייעים לגבש סביבה קהילה של מי שנשבו בקסמיה וחוזרים אליה פעם אחר פעם.

אסווירה איננה חפה מאתגרים, עדיין יש פערים כלכליים, קיים צורך לגוון את מהמשק העירוני ויש בה אבטלה בתקופות שבהן התיירות פחות משמעותית. ובכל זאת, תנועת התיירים הרציפה מרחבי העולם היא המפתח. בסופו של יום גם תיירים שמגיעים לצרוך תרבות, מביאים עמם גם ידע ורעיונות, השקעות והזדמנויות לפיתוח פרויקטים חדשים.

הנסיבות שאפשרו את כינון הטיסות הישירות בין תל-אביב לאסווירה מעידות על חשיבות הקשר התרבותי והאזרחי לקידום היחסים בין ישראל למרוקו ועל החשיבות של הרגש התרבותי במסגרת העשייה המדינית. תרבות מסייעת ליצירת אמון, מכנה משותף ותחושת שייכות. היא מאפשרת לספר סיפור של שותפות אסטרטגית חזקה ועמידה יותר. געגוע יכול להוות אמצעי מדיני לחיבור בין עמים וכוח אדיר לעידוד פעילות ומעורבות אזרחית.

ולסיום, אי-אפשר שלא להזכיר את אנדרה אזולאי, יועץ בכיר למלך מוחמד השישי, שנולד וגדל באסווירה ולא הפסיק להאמין ביכולתה להיות מגדלור של דו-קיום ורב-תרבותיות באזור. אזולאי איננו לבדו, הוא חלק משרשרת מכובדת של נושאי משרות בכירות בשירות בית המלוכה המרוקאי שהגיעו מאסווירה. כמה סמלי יהיה, אם בספטמבר הקרוב, כשאזולאי יגיע לירושלים כדי לקבל את אות עיטור הנשיא על פועלו למען קידום השלום בין ישראל לפלסטינים, הוא יעשה זאת בטיסה ישירה מאסווירה.

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-10 לאוגוסט.

הפוסט "תורת הגעגועים" של אסווירה כמתכון לפיתוח מדיני וכלכלי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הזדמנויות בחקלאות ובאנרגיות מתחדשות

אי אפשר להבין את היקף התהליכים הללו מבלי לחזור לשנות ה-90’ של המאה שעברה, כשכמעט 20% מבתי האב במרוקו היו ללא חשמל והתלות בייבוא משאבי האנרגיה הייתה כמעט מוחלטת. עם עליית מוחמד השישי לשלטון החל מבצע “חשמל ומים לכל בית” והיום כמעט ואין בית במרוקו ללא חשמל. התלות במקורות אנרגיה חיצוניים וצריכת החשמל הגוברת אילצה את מרוקו לחשב מסלול מחדש וב-2009 אימצה אסטרטגיית אנרגיה לאומית חדשה, במטרה לנצל את משאבי האנרגיה המתחדשת המצויים בשטחה בזכות מאפייניה הגיאוגרפיים והאקלימיים. בעשור האחרון מרוקו הקימה אין-ספור מפעלים סולאריים, הידרו-אלקטריים וחוות רוח, כמו מתחם נור באזור וורזאזאת המדברי, הכולל ארבעה מפעלים המפיקים יחד 580 מגה-וואט וחוות הרוח הגדולה ביותר באפריקה הנמצאת בטרפאיה ובה 131 טורבינות. קצב ההתקדמות המהיר ותזרים השקעות יציב ועקבי, הביאו להגדלת היעד ל-2030, כך ש-52% מצריכת החשמל יסופקו מאנרגיה מתחדשת.

ענף החקלאות, המהווה כחמישית מהתמ”ג, עובר גם כן מתיחת פנים רצינית בשנים האחרונות. חשיבותו נובעת מכך שהוא מספק כ-40% ממקומות העבודה במשק, תורם לצמצום האבטלה והעוני ומבטיח את היציבות הפנימית במרוקו. תוכנית האב “מרוקו ירוקה 2020” נועדה להפוך את החקלאות למנוע צמיחה מרכזי, לייעל את שרשרת הערך ולקדם מודרניזציה שלו. ההזדמנויות העסקיות נמצאות באתגרים שמרוקו מתמודדת עימם כמו פיצול קרקעות, מאבק במזיקים שונים והצורך בגיוון הגידולים ויעדי היצוא. האתגר העיקרי היא התלות במשקעים, הגורמת לתנודות חדות בשיעור הצמיחה של המשק כפי שאירע ב-1995 כאשר התמ”ג ירד בכמעט 8% כתוצאה מבצורת. מרוקו תשאף לאמץ לפיתוחים שיאפשרו לייעל את הענף ומבלי לייתר ידיים עובדות.

אתגרים נוספים שעימם מתמודדת מרוקו מזמנים שיתופי פעולה גם בתחומים נוספים, בין אלה הצורך להבטיח אספקת מי שתיה לכפרים ויישובים המרוחקים מהמרכזים העירוניים, פערים בתשתיות בריאות באזורים הפריפריאליים, אתגרים הקשורים בביטחון המולדת של מרוקו, בעיקר באזור הסהרה וקידום תחום הסייבר. יחידת סייבר מרוקאית הוקמה ממש לפני כשנתיים, תחת משרד הביטחון המרוקאי, במטרה להיאבק בפשעי סייבר ופועלת בשיתוף פעולה עם משרד החינוך ומשרד התעשייה והמסחר, בין היתר במטרה להעלות את המודעות הציבורית לנושא.

תשתית פיננסית ורגולטורית מרשימה

המלך הקודם, חסן השני, אמר בעבר ש”מרוקו היא כעץ ששורשיו באפריקה וענפיו באירופה”, ביטוי לאוריינטציה המדינית והכלכלית של מרוקו בתקופתו. אולם, בשנים האחרונות המלך מחמד השישי מרחיב וממקד את המאמץ המרוקאי ביבשת אפריקה ובשוקיה. בפברואר 2017 מרוקו הצטרפה מחדש לארגון איחוד מדינות אפריקה ובזמן שהיא ממתינה להצטרף לארגון הסחר של מדינות מערב אפריקה (ECOWAS), בינואר האחרון נכנס לתוקפו הסכם הסחר החופשי בינה לבין יבשת אפריקה. מרוקו נכנסת להסכם לאחר שהניחה במשך 20 שנה תשתית פיננסית ורגולטורית מרשימה לעשיית עסקים באפריקה והפכה את קזבלנקה להאב פיננסי אזורי, יציב ונוח לחברות בינ”ל הפועלות ביבשת. פרויקט “העיר הפיננסית של קזבלנקה” מקנה שורה של הטבות, כמו פטור ממס חברות בחמש השנים הראשונות ומס מופחת לאחר מכן, פטור ממיסי מכס וממע”מ ועוד. תנאים אלה ניתנו באזורי כלכלה מיוחדים נוספים ברחבי מרוקו כמו הקומפלקס הכלכלי בטנג’יר, המחבר את אירופה ואפריקה. כך למשל, הצליחה מרוקו למשוך אליה את יצרניות הרכב הגדולות כמו רנו-ניסאן, פיג’ו, דאצ’יה ואחרות, מה שלא כל כך מצא חן בעיני ספרד ואירופה, שלא רק שהפסידו את הפעילות הכלכלית בשטחן, אלא אף נאלצו לייבא ממרוקו את התוצרת, על כל הכרוך בכך.

מוכנות לעשיית עסקים בשני הצדדים

חלק מהלמידה הנדרשת בקשר המתהווה עם מרוקו, קשור להיכרות עם התרבות העסקית במדינה. המפתח להצלחה הוא סבלנות וקשר אישי, בעוד ש”הדוגרי” והתקתקנות הישראלית עלולים לעורר את הסלידה המרוקאית ממצבי לחץ ודחק. שפת העסקים המועדפת במרוקו היא צרפתית, אך שיחה שהחלה בשפה זו עשויה להתגלגל למרוקאית ולהסתיים בספרדית. המרוקאים ימנעו מהעברת ביקורת ומיצירת קונפליקטים. הם גם יימנעו ממתן תשובה שלילית ולכן ה”לא” יגיע בניואנסים שבין המילים, בתוכן, בטון הדיבור או פשוט בהתעלמות מהודעת מייל. כדאי לשלב הומור שיכניס קלילות למצבים המאתגרים ביותר. יתרון גדול לבעלי שורשים מרוקאים, מה גם שהאמון שנוצר כמעט מיידית מבוסס על תרבות וערכים משותפים. בסופו של דבר, אין תחליף לשותף או איש קשר מקומי הבקיא בכל רזי המקום לפחות בשלב הכניסה לשוק.

למידה והיכרות מחודשת עם הסביבה הכלכלית והעסקית העכשווית של מרוקו הכרחית כדי שיהיה ניתן לממש את פוטנציאל הקשרים בין המדינות. עניין זה נכון גם בצד המרוקאי שיידרש למאמץ דומה לאחר שנים של קשרים כלכליים מוגבלים. הציפיות הגבוהות והחיוביות והמוכנות לעשיית עסקים בשני הצדדים, יחד עם התשתית המדינית כלכלית במונחת בימים אלה, יוצרות את התנאים המתאימים כדי שיהיה ניתן לעשות זאת וכל שנותר זה לצאת לדרך.

**המאמר פורסם באתר דה מרקר, 21 בפברואר 2021.

הפוסט זמן לעסקים בין ישראל ומרוקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשרי תפוצות ותרבות משותפת – היהדות אינה זרה למרוקו ולמעשה נתפסת כחלק ממורשתה בזכות 2,000 שנות היסטוריה משותפת. ב-1948 הקהילה היהודית במרוקו היתה הגדולה ביותר בעולם הערבי ומנתה 270 אלף יהודים. ההגירה הגדולה של רוב הקהילה זו לישראל, צרפת, קנדה וארה"ב אפשרה בהמשך יצירת קשר אישי בין גורמים רשמיים ישראלים ומרוקאים.

כיום מונה הקהילה היהודית במרוקו 2,300 איש, ונציגיה ממשיכים למלא תפקידים משמעותיים ולהיות עורק מחבר בין מרוקו לבין התפוצות המרוקאיות והקהילה הבינלאומית. ראוי לציין בהקשר זה את אנדרה אזולאי, מרוקאי יהודי המשמש כיועץ למלך מרוקו, ואת סרג' ברדוגו, נשיא הקהילה היהודית ושר התיירות לשעבר, שזכה לתואר "שגריר נודד". עיקר תפקידו הוא גיוס תמיכה מצד ישראל ומצד הלובי היהודי בארה"ב לטובת מרוקו.

גם היום, היהודים המרוקאים החיים בישראל נתפסים ומוצגים במרוקו כחלק מהתפוצה המרוקאית. עובדה זו קיבלה משנה תוקף במארס 2016 בדו"ח רשמי מטעם משרד התפוצות המרוקאי, שבו הוזכרה ישראל כתפוצה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם אחרי צרפת, עם כ-800 אלף יוצאי מרוקו. לאחרונה, היהודים אף שולבו לראשונה בספרי הלימוד לכיתות ו' במרוקו, כחלק מהחינוך האזרחי וכחלק מהמסר שהיהודים הם חלק מהחברה. מדובר בחלק משינוי רחב יותר, שכלל התאמה של תוכניות הלימוד לזהות הלאומית הרב-תרבותית שמרוקו מאמצת בשנים האחרונות.

פריפריאליות מזרח תיכונית ואוריינטציה גיאו-אסטרטגית – מרוקו ממוקמת בקצה המערבי ביותר של המזרח התיכון, מה שיוצר ריחוק גיאוגרפי מהסכסוך הישראלי-פלסטיני. כמו כן, השייכות של מרוקו לאפריקה, כמו גם קשריה עם המערב, חשובים לה יותר בהשוואה למעורבותה ומעמדה במערכת הבין-ערבית. זו גם אחת הסיבות לחזרתה של מרוקו לחיק המדינות החברות בארגון איחוד אפריקה ב-2017.

למעשה, השאלה אם מרוקו היא בכלל חלק מהמזרח התיכון עולה לא פעם. הדבר בא לידי ביטוי אף בקיומה של קבוצת פייסבוק בשם "Morocco is not in the Middle East". הפריפריאליות של מרוקו ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי נובעת גם מהמגוון התרבותי והרכב האוכלוסייה המרוקאית, אשר על פי הערכות כולל 60%-50% אמזיע'ים, קבוצה אתנית שאיננה ערבית.

מתינות ומאבק בקיצוניות איסלאמית – מרוקו וישראל שותפות למחנה המתון ונלחמות באיומים מצד גורמים איסלאמיים קיצוניים, כמו גם גורמים פאן-ערביים רדיקליים. מגמה זו באה לידי ביטוי כבר ב-1963, כשישראל העניקה סיוע צבאי למרוקו (עסקת נשק סיבובית דרך צרפת שכללה מטוסי מיג וטנקים) לאור התערבותו של גמאל עבד אל-נאצר במלחמה שפרצה בין מרוקו לאלג'יריה. האינטרס המשותף נבע מהרצון לבלום את האידיאולוגיה הפאן-ערבית שהנחתה את נאצר ועל-מנת לשמור על מדינות ערב כישויות ריבוניות נפרדות.

בשנים האחרונות ישראל ומרוקו שותפות למחנה המתון הנאבק נגד ארגוני טרור איסלאמי קיצוני כמו אל-קאעדה ודאעש. שותפות זו באה לידי ביטוי מבחינה רעיונית-אידיאולוגית בהשתתפות בפורומים בינלאומיים ובשיתופי פעולה ביטחוניים-מודיעיניים כאלה ואחרים.

אוריינטציה פרו-מערבית – ישראל ומרוקו פונות מערבה מבחינת מדיניות החוץ שלהן והדבר מפגיש אותן לעתים באותו צד. למשל, במסגרת הקואליציה המשותפת במלחמה בטרור הקיצוני (לצד ארה"ב) ובתוכנית השכנות של האיחוד האירופי. שתיהן זוכות לסיוע והשקעות מהמערב, כאמצעי לשמירה על יציבותן ולהתמודדות עם אתגרים פנימיים ואזוריים.

מבחינת הקשר עם ארה"ב, ישראל ומרוקו שואפות להבטיח תמיכה אמריקאית באינטרסים שלהן במסגרת הסכסוכים שבשטחן. במקרה הישראלי, מדובר בסכסוך הישראלי-פלסטיני, ואילו במקרה המרוקאי, מדובר בסכסוך על סהרה המערבית. מהבחינה הזו, שתי מדינות נחלו במהלך נשיאותו של דונלד טראמפ הישגים, כשארה"ב העבירה את השגרירות האמריקאית לירושלים ולאחרונה אף הכירה בריבונות המרוקאית על אזור הסהרה. הקשר בין מרוקו לארה"ב חזק מאוד ומתבסס על היסטוריית יחסים חמה ואוהדת ארוכת-שנים, לצד אינטרסים משותפים ובהם שמירת היציבות בצפון אפריקה, באזור הסאהל ומניעת טרור.

בנוסף, מרוקו וישראל נמצאות בשכנות לאירופה ומקיימות עם האיחוד האירופי יחסים מורכבים, שנעים בין שיתוף פעולה מעמיק ונרחב לבין ביקורת אירופאית נוקבת, המושמעת כלפי התנהלות ישראלית בסכסוך הישראלי-פלסטיני והתנהלות מרוקו בסהרה. הצורך להגדיר את מסגרת היחסים עם האיחוד האירופי הוא משותף לשתיהן. מרוקו חשובה לאיחוד האירופי גם מכיוון שדרכה מנסים מהגרים מאזורי הסאב-סהרה להגיע לאירופה. יש לא מעט שיתופי פעולה מחקריים ומדיניים בין הצדדים בנושא הזה.

סיוע בתיווך – לאורך השנים הסתייעה מרוקו בישראל ובתפוצה המרוקאית היהודית בצפון אמריקה לחיזוק הקשר עם המערב. כך, לדוגמה, בנובמבר 1979 יצאה לארה"ב משלחת מטעם הקהילה היהודית במרוקו בראשות איש העסקים דוד עמאר, שכיהן אז כראש הקהילה היהודית. מטרת המשלחת הייתה לגייס את תמיכת הקונגרס האמריקאי במתן סיוע למרוקו על-מנת שתוכל לחדש את חיל האוויר שלה. ביטוי נוסף היה מינוי סרג' ברדוגו ל"שגריר נודד".

ישראל מצדה רואה במרוקו מתווכת ידידותית מול העולם הערבי והאיסלאמי. הדבר בא לידי ביטוי בתהליך השלום בין ישראל למצרים, כשמרוקו שימשה כמקום מפגש ידידותי לשני הצדדים ואף אירחה כמה פגישות מפתח שסללו את הדרך להסכם השלום. מאמצי מרוקו להשכין שלום ניכרו גם בזירה הישראלית-פלסטינית, כשבמארס 1982 היא אירחה ועידת פסגה ערבית בפאס, ובה הוצגה תוכנית שלום מרוקאית-סעודית שקראה להכיר בזכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים ולהקים מדינה פלסטינית עצמאית. ב-1994 אירחה מרוקו את ועידת קזבלנקה כדי לעודד שיתוף פעולה כלכלי אזורי במסגרת תהליך אוסלו.

מאז עליית מוחמד השישי לשלטון, מלבד השתתפות ותמיכה ביוזמות וועידות לקידום פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, מרוקו נמנעה מלמלא תפקיד מרכזי בתהליכי שלום ויישוב סכסוכים בין ישראל לשכנותיה והעדיפה להתמקד באתגריה הפנימיים ובקשריה עם הקהילה הבינלאומית ומדינות אפריקה. סביר להניח שמעורבותה עתידה לגדול בהמשך להכרזה על חידוש היחסים הרשמיים עם ישראל.

הבטחת השקט בירושלים ובמקומות הקדושים לאיסלאם – מרוקו מכהנת כיו"ר הוועדה לירושלים ולמקומות הקדושים לאיסלאם מטעם ארגון המדינות האיסלאמיות. זהו אינטרס מרוקאי חשוב ביותר, מכיוון שתפקיד זה מהווה עדות לסמכות הדתית של המלך, כנצר למשפחת הנביא. המתינות המרוקאית ושאיפתה ליציבות עולה בקנה אחד עם השאיפה הישראלית לשמירת היציבות והסטטוס-קוו בעיר העתיקה.

לאורך השנים, חשיבות התפקיד היתה סמלית בעיקרה, ומרוקו פעלה לכינוס הוועדה פעמים ספורות בלבד. יחד עם זאת, תפקיד זה מעורר לא פעם מתחים ומחלוקות בעיקר כשחלה החרפה ביחסים בין ישראל לפלסטינים, המחייבת את מרוקו להתבטא או לנקוט צעדים. כך, בדצמבר 2017 שלח המלך מסר מיוחד לטראמפ נוכח העברת שגרירות ארה"ב לירושלים. הוא הביע דאגה מפני צעד כזה, העלול להרע את הסיכויים להשגת פתרון צודק וכולל לסכסוך הישראלי-פלסטיני, וקרא להימנע מצעדים שעלולים לעורר רגשות תסכול ואכזבה, ומהווים לדבריו את שורש הקיצוניות והטרור. כמובן שקריאה זו הגיעה הרבה לפני שארה"ב הכירה בריבונות מרוקו באזור הסהרה.

האינטרסים והמאפיינים העומדים בלב הקשר בין ישראל למרוקו הם שילוב נדיר בין צרכים מדיניים לבין קשרי תרבות עמוקים בין העמים. שילוב זה לא היה קיים עד כה במודל היחסים שנרקם בין ישראל לבין מדינות אחרות באזור, ולכן כדי שיהיה ניתן לממש את פוטנציאל הקשרים, יש לתת את המשקל הראוי לקשרים האזרחיים ולקשרי התרבות, לא פחות מהקשרים המדיניים והכלכליים.

**המאמר פורסם בהארץ, 16 בדצמבר 2020

הפוסט ישראל ומרוקו – שילוב נדיר של אינטרסים מדיניים וקשרי תרבות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אף שהיחסים החמים בין יהודים למוסלמים במרוקו הם נושא מוכר וידוע, עד כה נעדרו היהודים מספרי הלימוד במדינה. בפעמים המעטות שבהן הם בכל זאת הוזכרו בספרים, היה זה בהקשר היסטורי, וכל שצוין בהם הוא שהיהודים והאמזירים היו מראשוני התושבים בצפון אפריקה ובמרוקו. כל זה השתנה לאחרונה, כשתוכנית לימודים חדשה אושרה לבתי הספר היסודיים במרוקו, ובה, בפעם הראשונה, הוכנסו לספרי הלימוד פרקים העוסקים ביהדות מרוקו ובמורשתה.

עם יוזמי המהלך ותומכיו נמנים בין השאר אנדרה אזולאי, יועצו של המלך; סימון לוי ז"ל, שהקים את מוזיאון יהדות מרוקו בקזבלנקה; וארגון "מימונה", שהוקם ב-2007 על-ידי סטודנטים מוסלמים ופועל לשימור מורשתה היהודית של מרוקו. השינויים הוכנסו גם הודות לפעילות אונסק"ו, ארגון החינוך והתרבות של האו"ם.
"תמיד ידענו שזה יקרה! זה היה רק עניין של זמן", אומר עבדו לאדינו, חבר ארגון "מימונה" ומורה במרוקו, בריאיון שקיימנו עמו לרגל השינוי שהתרחש. הוא מספר שמרוקו תמיד ראתה ביהדות חלק מהמרקם החברתי והתרבותי שלה, אולם רק ביולי 2011 הפך העניין לרשמי, כשמרוקו הכירה ביהדות כחלק מתרבותה במסגרת תיקון שהוכנס לחוקה המרוקאית. את העיסוק ביהודים שילב משרד החינוך המקומי בתוכנית הלימוד כדי ללמד את התלמידים על ההיסטוריה של מרוקו, על החיים המשותפים של יהודים ומוסלמים ועל המגוון התרבותי, הדתי והלשוני של מרוקו.

עבדו מוסיף שהשינוי הוא גם בשיטת הלימוד: "בעוד לימודי ההיסטוריה בבתי הספר במרוקו התמקדו בעבר ברשימת השושלות ששלטו בה, כמו האידריסים, המוואחידון, הסעדים והמוראביטון, כעת אימץ משרד החינוך המרוקאי שיטה פדגוגית אחרת, והחל ללמד על הקהילות השונות במרוקו. שיעורים חדשים שולבו על האמזירים, על הקרתגים, על הפיניקים וכעת גם על היהודים".

ללמוד לא מהקוראן
הצעד המבורך של משרד החינוך המרוקאי חשוב גם מפני שהנושא היהודי משולב הפעם במסגרת החינוך החברתי, ולא כחלק מלימודי ההיסטוריה או מלימודי הדת. החינוך החברתי הוא המגדיר את גבולות החברה המרוקאית כיום, כלומר מי נכלל בה ומי מודר ממנה, ולפיכך האמירה המרוקאית ביחס ליהודים ולקבוצות האחרות ששולבו בספר הלימוד החדש ברורה וצלולה – כֻּלהם דיאלנא! (הם משלנו!).

זהו שינוי משמעותי, תקדים בעולם הערבי וצעד רשמי מובהק החותר נגד דימוי היהודי שרווח עד כה במדינות אחרות באזור. במצרים למשל עדיין מוצגים היהודים באור שלילי במסגרת לימודי הדת האיסלאמיים, אף שעברו יותר מ-40 שנה מחתימת הסכם השלום עם ישראל. דוגמה לכך מופיעה במחקר של פרופ' אלי פודה וסמירה עליאן מ-2017 בנושא דימויו של "האחר" בספרי הלימוד במזרח התיכון: הם מציינים כי תלמידים במצרים לומדים סורות (פרקים) נבחרות מהקוראן שבהן דימוי היהודי שלילי מאוד ומתקשר למילים כמו "בגידה", "מרמה", "שנאה" ו"אי-כיבוד בריתות". לאחר מכן מתבקשים התלמידים לכתוב נאום לתחנת הרדיו הבית-ספרית בנושא "היהודים של אתמול הם היהודים של מחר".

גם במרוקו לימודי הדת האיסלאמיים מתבססים על שינון של סורות מהקוראן, אבל הסורות שנבחרו ללימוד במרוקו מתמקדות במצוות האיסלאם ובחיי הנביא מוחמד במכה, והיהודים אינם מוזכרים בהן כלל. אין ספק שבמקרה זה מוטב שלא להזכיר את היהודים כלל מאשר להזכירם בהקשר שלילי, מעוות ומלבה-שנאה.
השאלה המעניינת היא מה מתוך יותר מ-2,000 שנות היסטוריה יהודית במרוקו נבחר להיכלל במסגרת ספר הלימוד החדש. בבחירה הזו יש כדי ללמדנו על כוונותיהם של העומדים מאחורי היוזמה, ועל הדימוי היהודי והמרוקאי שאותו הם מבקשים לטפח.

לדוגמה, בספר הלימוד האזרחי לכיתות ד' במרוקו מופיע איור של מדורת השבט המרוקאית ומסביבה יושבים ילדים במעגל, כשכל אחד מהם מייצג אחד ממרכיביה התרבותיים והמגוונים של החברה במרוקו. כל תלמיד ותלמידה מציגים עצמם לפי זהותם התרבותית: עומר כמרוקאי מוסלמי ערבי, חדיג'ה כמרוקאית מוסלמית אמזירית, פאטמה כמרוקאית מוסלמית סהראווית (מהסהרה), נזהה כמרוקאית מוסלמית אנדלוסית, מוחמד כמרוקאי מוסלמי סנגלי, ודוד בן חיים כמרוקאי יהודי.

המלך של כולם
בספר לימוד חדש לכיתות ו' מובא הסיפור היהודי בעיקר על רקע תקופת הסולטאן מוחמד בן עבדאללה, מי שנחשב ל"אדריכל מרוקו המודרנית". הוא היה מבני השושלת העלווית, הידועה ביחסה הסובלני כלפי יהודי מרוקו, והבחירה להתמקד בשושלת זו איננה מקרית, אלא נועדה לתרום לטיפוח תדמיתה המתונה של השושלת, מעלייתה לשלטון במאה ה-17 ועד הביקור שערך המלך מוחמד השישי באסווירה בינואר האחרון. בביקור זה, המובא בהרחבה בספר, חנך המלך את "בית דכירה", מרכז לשימור המורשת היהודית של העיר. "אנו שמחים שזה המידע שנבחר ללימוד תלמידים בבית הספר היסודי, וזו רק ההתחלה", מסביר עבדו.
בפרק החדש בולטת העובדה שהסיפור היהודי איננו עומד בפני עצמו, אלא חוסה בצילו של המלך, ונראה ששני הצדדים יוצאים נשכרים מכך: היהודים זוכים להגנה וללגיטימציה מלכותית, ואילו המלך זוכה בתדמית מתונה וסובלנית, וכך גם מרוקו כולה. "המלך איננו רק מנהיג המוסלמים", מסביר עבדו, "אלא נחשב 'אמיר אל-מואמינין', כלומר מנהיגם של כל המאמינים – מוסלמים ויהודים".

ראש הקהילה היהודית של מרקש ואסווירה, ג'קי קדוש, שיבח את המהלך במאמר שפורסם באתר החדשות המרוקני "הספרס", והציע להרחיב את נושאי הלימוד גם ליהודים בתקופתו של המלך הקודם, חסן השני. אין ספק שהמעט שהוכנס לספר הלימוד מדגיש את ההיסטוריה היהודית הרבה שנותרה מחוץ לספר: נותרו בחוץ התקופות שבהן שרר מתח בין היהודים למוסלמים או בין היהודים לשלטון, למשל בתקופת המוואחידון, או התקופה שבה צמחה הלאומיות הערבית במרוקו וחלק מהיהודים זוהו כבני חסות של הצרפתים.

ספרי הלימוד אינם מייצגים ואינם אמורים לייצג את ההיסטוריה כולה, אבל הם ממלאים תפקיד חשוב בעיצוב הסדר החברתי והפוליטי במדינה ובהבניית זהותם הלאומית של אזרחיה. גם אם הם עוסקים בעבר, הם אינם מכוונים אליו, אלא לעיצוב התודעה והמעשים בהווה ובעתיד. ספרי הלימוד הם כלי בידי המדינה שרוצה להבטיח שהנרטיב הלאומי, הפוליטי, החברתי והתרבותי "הנכון" הוא שיועבר לדור הצעיר, ולכן הפרטים שבהם נבחרים בקפידה. השינוי בתוכנית הלימודים המרוקאית הוא חלוצי ומבורך. הוא נושא בשורה חדשה ומעיד על כך ש"האחר" הוא לא פחות מחיוני והכרחי לשמירת צביונה הרב-תרבותי והבין-דתי של מרוקו.

הפוסט "הם משלנו!": היהודים בספרי הלימוד של מרוקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

נכון להיום, מעט מאוד תיירים מהמזרח התיכון מבקרים בישראל בכל שנה. הסיבות לכך כוללות את תנועות החרם, היעדר אמצעים כלכליים וחסמים פסיכולוגיים הנובעים מדימוי האויב של ישראל. קושי נוסף נובע מחששם של תיירים לפנות ישירות לנציגויות הישראליות בבירות הערביות, שמא הביקור בישראל יעמידם בפני ביקורת מצד סביבתם הקרובה או יסבכם עם הרשויות.

במסגרת פעילותי בתחום התיירות, אני נתקלת תדיר באזרחים מירדן, מצרים, מרוקו, עיראק ומדינות אחרות, המביעים עניין בביקור בישראל. חלקם פונים באופן אישי ואחרים באמצעות קולגות או חברים משותפים. לרוב מדובר בבני מעמד הביניים החולמים לבקר באתרים הקדושים לאיסלאם בישראל, או במשכילים ליברלים הרואים בביקור בישראל חוויית מפגש עם האחר. אך נראה שגם כאשר הרצון והאמצעים קיימים, יש חסם אחד ועיקש במיוחד – חוסר ההדדיות וקשיים ביורוקרטיים שישראל מציבה בפני תיירים מהמזרח התיכון המעוניינים לבקר בה.

בישראל קוראים למדיניות הזו "נוהל מדינות האבחון", והוא חל על תיירים מירדן, מצרים, מלזיה, אינדונזיה, תוניסיה, מרוקו, דרום סודאן, מאלי ומאוריטניה. עיראק, סוריה ולבנון עדיין מוגדרות מדינות אויב ואינן נכללות ברשימה. מדינות האבחון הן מדינות שיש לקבל בעניינן את החלטת הגורמים הביטחוניים בטרם תאושר הוויזה לישראל. הצורך הביטחוני, גם אם מוצדק, מסרבל ומאריך את משך הטיפול בבקשה לחודשים ארוכים, שלעתים נותרת אף ללא מענה כלל. ההתרגשות והעניין בקרב התיירים ממדינות האבחון שהתגברו על יתר החסמים והגישו בקשה לוויזת תייר מתחלפת בייאוש ובתסכול. הפער בין הצורך בבדיקות ביטחוניות לבין הדרך הבעייתית שבה הן מתבצעות מחייב חשיבה מחדש.

דלתה הסגורה של ישראל כלפי תיירות מהמזרח התיכון היא אחת הסיבות לכך שקשריה עם רוב מדינות האזור נותרו ביטחוניים וכלכליים בעיקרם, ואינם מממשים את הפוטנציאל האזרחי הגלום בהם. ביקורת זו מושמעת בעיקר בנוגע ליישום הסכמי השלום עם מצרים וירדן. בעוד שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני עם מצרים נמצא בשיאו, מספר התיירים המצרים שביקרו בישראל ב-2018 עמד על כ-6,200 בלבד. חלקם תיירים קופטים שהגיעו במסגרת טיולים מאורגנים. מספר התיירים המצרים מתגמד עוד יותר בהשוואה לכ-400 אלף התיירים הישראלים שביקרו במצרים בשנה זו. סביר להניח כי רובם הגיעו לסיני, המרוחקת מלב ההתרחשויות, ולא לקהיר או לאלכסנדריה.

מספר התיירים הירדנים שהגיעו לישראל היה גבוה יותר ב-2018, אך גם הוא רחוק מלממש את הפוטנציאל. בסך הכל ביקרו בישראל בשנה זו כ-18 אלף ירדנים, חלקם הגיעו לבקר מכרים וקרובי משפחה שנותרו מעבר לגבול. הממלכה ההאשמית משמשת גם כמדינת מעבר לתנועת התיירות בין ישראל למזרח התיכון, בזכות נציגות ישראלית רשמית הקיימת בה לצדן של נציגויות מזרח תיכוניות שאינן פועלות בישראל. תיירים מוסלמים מהמזרח התיכון פוקדים את ירדן בדרכם למכה ומדינה, כשחלק מהטיולים הקבוצתיים משלבים ביקור במקומות הקדושים לאיסלאם בירושלים. גם אזרחי ישראל הערבים והפלסטינים עוברים בירדן בדרכם למכה ומדינה או כדי להשיג אשרה לטיול מאורגן בלבנון. קדושתה של ירושלים, המהווה מקור לסכסוכים בתחומים אחרים, מעודדת יישום של פתרונות יצירתיים בענף התיירות.

תיירים מהאזור מגיעים גם ממדינות שעמן ישראל לא מקיימת יחסים דיפלומטיים רשמיים. מרוקו היא אחת מהן. קשרים אלה החלו עוד בשנות השמונים והעמיקו עם החלת הקשרים הרשמיים בשנות התשעים על רקע תהליך אוסלו. למרות היחסים החמים בין העמים, מספר התיירים המרוקאים שביקרו בישראל ב-2018 היה גם הוא נמוך ועמד על כ-3,000 בלבד. היעדר נציגות ישראלית ברבאט הופך את ההליך הביורוקרטי לארוך, יקר ומסובך, ואף מצריך נסיעות מחוץ למרוקו להסדרת הוויזה לישראל. אזרחים ישראלים המנסים לסייע לחבריהם ממרוקו מגישים בקשה במשרד הפנים, אך גם במקרה הזה הפתרון לא כל-כך פשוט: המזמין הישראלי נדרש להפקיד מראש בחשבון הבנק של משרד הפנים בין עשרת אלפים ל-30 אלף שקל, סכום המוחזר רק לאחר יציאת התייר מהארץ. אילו סוכנות תיירות ישראלית שמארגנת טיולים לישראל ממרוקו או ממדינות האבחון נדרשת להפקיד 200 אלף שקל מראש ולשאת באחריות המלאה למעשיהם של התיירים עד ליציאתם מהארץ.

אל מול מסכת הביורוקרטיה הישראלית ניצבת הגמישות המרוקאית, שמאפשרת למנף את הקשר התרבותי העמוק ולהביא לצמיחה עקבית במספר התיירים הישראלים הפוקדים את מרוקו בכל שנה. ב-2019 ביקרו במרוקו כ-45 אלף ישראלים על אף שאין טיסות ישירות בין המדינות. לא מדובר בקשרי תיירות רגילים, אלא בקשרי תפוצות עמוקים המבוססים על תרבות וערכים משותפים. היטיב לבטא זאת מלך מרוקו הקודם, חסן השני, כשאמר: "כאשר יהודי עוזב את מרוקו, איננו מאבדים אזרח אלא מרוויחים שגריר".

תנועת התיירות איננה רק מבחן לעומק היחסים וטיבם, אלא גם אמצעי להעמקת הקשרים ברמה האזרחית. הפתיחות כלפי תיירים מהמזרח התיכון יכולה להיעשות בהדרגה ומבלי להתעלם מהשיקולים הביטחוניים. ההסכם המתגבש בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא הזדמנות פז לטפח תנועה עקבית והדדית של תיירים מהאזור לישראל. היא עשויה לנפץ חסמים פסיכולוגיים, להרגיל את העמים במזרח התיכון לקשר עם ישראל ולאפשר מפגשים ויצירת קשרים חדשים. בשלב הראשון, ניתן להתיר ביקורים בישראל במסגרת טיולים מאורגנים. אפשר לפקח עליהם לפני ותוך כדי התרחשותם. לצד הסיכון, ישנו סיכוי משמעותי לשינוי עמוק ובניית מערכת קשרים אזרחיים בין ישראל לאזור.

** המאמר פורסם בהארץ, 9 בספטמבר 2020

הפוסט מישהו דופק על דלתה הסגורה של ישראל לתיירות מהמזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתחום המדיני, למרות הרחש הרב סביב "עסקת המאה" וקידום יחסים רשמיים בין ישראל ומרוקו, נראה שמרוקו נותרה זהירה ומסוייגת כהרגלה. וכך, בסדנה שהתקיימה בבחריין בחודש יוני ובה הוצג החלק הכלכלי של תכנית טראמפ, מרוקו אמנם לקחה חלק אך שלחה נציגים בדרג בינוני בלבד. כך עשו גם מרבית מדינות ערב האחרות שהוזמנו לסדנה. במרץ 2019 נפוצו שמועות בנוגע לביקור אפשרי של נתניהו במרוקו, אולם ממשלת מרוקו הכחישה את העניין. בדצמבר הגיע מזכיר המדינה האמריקאי לרבאט ותכנן להיפגש עם מלך מרוקו. שמועות נפוצו על כך שהשניים היו אמורים לדון באיום האיראני ובנרמול היחסים בין ישראל ומרוקו. אך בסופו של דבר, פומפאו עזב את מרוקו מוקדם מן הצפוי ופגישתו עם המלך בוטלה. התגובה הרשמית היחידה בנושא הייתה הכחשה מצד בכירים אמריקאים , שאף האשימו את התקשורת בישראל בהדלפה חסרת בסיס שעניינה אינטרסים פנים-ישראלים ותו לא.

שיתוף הפעולה הכלכלי הרשמי בין ישראל למרוקו מצומצם למדי כשמרבית הקשרים מתבצעים דרך צד שלישי. ראוי לציון הוא ענף התיירות, כשעל פי הערכה, מספר התיירים הישראלים שביקרו במרוקו בשנה החולפת עמד על כ-45,000. התייר הישראלי שבעבר ביקר במרוקו בעיקר במסגרת טיולים מאורגנים, כיום מבקר בה גם באופן עצמאי, מה שמאפשר מפגש בלתי אמצעי בין העמים. הטיסות בין ישראל ומרוקו עוברות דרך יעדי-ביניים, על אף דיווחים לפיהם חברות התעופה "אל על" ו"השטיח המעופף" מתכוונות להפעיל קו תעופה ישיר בין המדינות. מצב התיירות ממרוקו לישראל, לעומת זאת, נותר עגום, כשמספר התיירים שהגיעו ב-2019 עמד על כ-000,3 בלבד. המספר הזעום נובע בעיקר משורת החסמים העומדים בפני התייר המרוקאי ובכלל זה הליך בירוקרטי יקר ומסובך, המצריך נסיעות מחוץ למרוקו לשם הסדרת הויזה לישראל.

לעומת זאת, גולת הכותרת הם ללא ספק שיתופי הפעולה האזרחיים, המבוססים על ערכים, זהות ותרבות מרוקאית משותפת ומתקיימים בעקביות ובהתמדה בתחומים כמו מורשת יהודית מרוקאית, מוזיקה, קולנוע, אמנות, ספורט ועוד. הקשרים האזרחיים מתאפשרים בשני מרחבים: הראשון הוא המרחב הפיזי במרוקו, בישראל ובתפוצות המרוקאיות בעולם. השני הוא המרחב הווירטואלי, המאפשר יצירת קשרים חדשים ותחזוק הקיימים, שיח משותף ונראות גבוהה. קהילות הפועלות ברשתות החברתיות מחברות את יוצאי מרוקו סביב געגוע משותף. דוגמה לכך הן קהילות התיעוד הו וירטואליות, הפועלות למען ת יעוד ושימור מורשת יהודית בערים וכפרים במרוקו. בולטת במיוחד קהילת יוצאי דמנאת, שחבריה ביקרו במרוקו, נפגשו עם ראש העיר ובכירים בעיריית דמנאת, התוו יחד תכניות לשיקום בית הקברות היהודי ולקיום כנס בינלאומי ליוצאי העיר ותעדו את שורשיהם המשותפים.

הקהילה יהודית במרוקו היא אחד מיסודות היחסים האזרחיים. במהלך השנה החולפת נרשמו כמה אירועים עיקריים המצביעים על התעוררות בקרב הקהילה. באפריל, מונה הרב יאשיהו פינטו כאב בתי הדין הרבניים במרוקו, מינוי השקול לרב ראשי. באותו חודש, פרסם המלך החלטה שיש לערוך בחירות למוסדות הקהילה היהודית. בחירות מסוג זה לא התקיימו במרוקו 50 שנה ואמורות לספק מענה לבעיית הריכוזיות של מוסדות הקהילה ולהביא להתחדשותה. בדצמבר שודר בערוץ 2M הממלכתי טקס הדלקת נרות חנוכה שהתקיים בקזבלנקה ובו לקחו חלק יותר מ-700 משתתפים. באותו החודש נערכו בעיר אסווירה להגעתו של המלך כחלק מחנוכת "בית ד'אכרה" , מרכז זיכרון לקהילה היהודית באסווירה, אותו יזם אנדרה אזולאי יועץ המלך.

בזירת הקולנוע בלטו שני אירועים מרכזיים: הראשון, פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שבתכניתו שולבו שלושה סרטים ממרוקו. כשבוע לפני הפסטיבל נשמעו מצד תנועות החרם במרוקו קולות מחאה נגד השתתפות הסרטים. כתוצאה מכך, בוטלה הקרנת "ללא בית", אך שני הסרטים האחרים הוקרנו כמתוכנן והאולמות היו מלאים עד אפס מקום. האירוע השני התקיים בנובמבר בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במראקש, בהקרנת הבכורה של הסרט "בעינייך אני רואה את המדינה שלי" מאת הבמאי כמאל השקאר, המתעד את מסע השורשים מירושלים למרוקו של נטע אלקיים ועמית חי-הכהן, שני יוצרים ומוזיקאים מישראל. הסרט זכה לסיקור נרחב וחיובי ברובו בתקשורת המרוקאית.

הקשרים בתחום המוזיקה בולטים במיוחד בסגנון האנדלוסי כשמרוקו וישראל הן למעשה מוקדי תרבות מרכזיים במרחב האנדלוסי העכשווי. הכוונה למרחב תרבותי שהתקיים בראשיתו ב"תור הזהב" בספרד, נדד עם המגורשים היהודים והמוסלמים לצפון אפריקה ובמאה העשרים הגיע לישראל עם עליית יהודי מרוקו. הפריחה של המוזיקה האנדלוסית בישראל בעשור האחרון, שבאה לידי ביטוי בהופעתם של הרכבים אנדלוסיים או בביצוע יצירות אנדלוסיות על ידי הרכבים קיימים, יוצרת שפה תרבותית משותפת עם יוצרים ומוזיקאים במרוקו ובתפוצותיה. דוגמה לכך ניתן למצוא באסווירה, שבה התקיים באוקטובר 2019 הפסטיבל האנדלוסי ה-16, שטקס הפתיחה שלו נערך גם בשפה העברית ובו הופיעו אמנים ומוזיקאים יהודים ומוסלמים מישראל וממרוקו. דוגמאות נוספות הן הופעת להקת "נשות טטוואן" בישראל בפסטיבל מדטרנה שנערך בנובמבר באשדוד והופעת התזמורת האנדלוסית הישראלית מאשדוד, בפסטיבל "אנדלוסייאת" בדצמבר 2019 קזבלנקה. התזמורת של אשדוד, להבדיל ממוזיקאים עצמאיים שאינם מייצגים את מדינת ישראל, זכתה לפני כשלוש שנים למעמד של תזמורת לאומית והתואר "ישראלית" נוסף לשמה. גבולות שיתוף הפעולה במוזיקה נחשפו כאשר הופעתו של מרוואן חאג'י, זמר אנדלוסי מפורסם ממרוקו, בוטלה בעקבות סבב הסלמה
ישראלי-פלסטיני בעזה בנובמבר האחרון, שעורר ביקורת חריפה במרוקו.

בתחום הספורט מרוקו, בניגוד לתוניסיה ולאלג'יריה, קיבלה את תנאי איגודי הספורט הבינלאומיים ואפשרה לספורטאים הישראלים להתחרות עם סמל ישראל על בגדיהם. בזכות צעד זה מרוקו זוכה לארח תחרויות ואירועי ספורט בינלאומיים ולהנות מהכרה בינלאומית, רווחים מתיירות ומיתוגה כמדינה מארחת. כך, במרץ האחרון התקיימה במראקש תחרות הג'ודו גראנד פרי ובה התחרו עשרה ספורטאים ישראלים. ואכן כשתמנע נלסון לוי וגפן פרימו זכו במדליות ארד התנוסס הדגל הישראלי לעיני כל.

השנה האחרונה ביחסי ישראל ומרוקו ממחישה את הפער שבין גבולותיו הצרים של שיתוף הפעולה המדיני, לבין עומקם והיקפם של הקשריים האזרחיים והתרבותיים בין העמים. קשרים אלה, על אף ייחודם בנוף המזרח תיכוני, אינם ממשים את הפוטנציאל הגלום בהם עקב היעדר תשתית רשמית לשיתופי פעולה ולאור המבוי הסתום בסכסוך הישראלי-פלסטיני. התקדמות משמעותית בתהליך המדיני בין ישראל והפלסטינים תקל על הסרת החסם המרכזי ותאפשר להניח את מה שחסר ביחסים כיום – תשתית מוסדית רשמית לשיתופי הפעולה. רק כך יוכלו הקשרים העמוקים בין המדינות ובמיוחד בין העמים לממש את הפוטנציאל שלהם.

הפוסט היחסים עם מרוקו מתחממים מלמטה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במחקר "יחסי ישראל ומרוקו: שיתוף פעולה עם שורשים" שנכתב בשנת 2018 במסגרת פרויקט של מכון מיתווים על הפוטנציאל הלא-ממומש של יחסי ישראל עם מדינות ערב, תואר כיצד שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו הוא רחב היקף ומתבסס על שני יסודות מרכזיים: האחד, הקשר היהודי-מרוקאי שנמשך יותר מאלפיים שנה ושמאפשר קשרי תרבות המבוססים על זהות וערכים מרוקאים משותפים; והשני, שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני בין המדינות, שהחל בסוף שנות ה-50' ונמשך עד עצם היום הזה. השילוב בין שני יסודות אלה מאפשר אמון הדדי וקרבה בין העמים. למרות זאת, מאז כישלון פסגת קמפ דייוויד ופרוץ האינתיפאדה השנייה באוקטובר 2000, ישראל ומרוקו אינן מקיימות ביניהן יחסים דיפלומטיים רשמיים. ואולם, שיתוף הפעולה ביניהן, ובעיקר הקשרים החמים שבין העמים, ממשיך להעמיק, אם כי באופן מוגבל לאור המבוי הסתום ביחסי ישראל עם הפלסטינים.

מאמר זה בוחן את שיתופי הפעולה הקיימים בין ישראל למרוקו, ואת השינויים שחלו בהם במהלך שנת 2019. הוא מתייחס לתחומים המדיני, ביטחוני, כלכלי ואזרחי, ומתאר בקצרה את ההתפתחויות בכל אחד מהם, במטרה למצוא מכנה משותף ולהצביע על מגמות. מטבע הדברים, שיתופי הפעולה בין המדינות בתחום  הביטחוני-מודיעיני, על אף מרכזיותם, לא יזכו לתשומת לב רבה בנייר עקב אופיים החשאי.

ב. פירוט שיתופי הפעולה

התחום המדיני

ההתרחשויות המדיניות במהלך גיבושה של תכנית טראמפ ולקראת פרסומה השפיעו גם על מרוקו ועל אפשרות שדרוג היחסים שלה עם ישראל. מרוקו לקחה חלק בסדנה בבחריין, שהתקיימה ביוני 2019 ושבה הוצג החלק הכלכלי של תכנית טראמפ, אך שלחה נציגים בדרג בינוני בלבד. כך עשו גם מרבית מדינות ערב האחרות שהוזמנו לסדנה, וניכר כי הדבר מעיד על רצון לצאת ידי חובה. בנוסף, מרוקו סומנה על ידי הממשל האמריקאי וממשלת ישראל כאחת מכמה מדינות מפתח בעולם הערבי שעמן יש עניין לקדם הסכמי אי-לוחמה. ואולם, גם במקרה זה נותרה מרוקו מסויגת וזהירה כהרגלה.

במרץ 2019, סמוך לבחירות לכנסת, דווח בתקשורת כי נתניהו צפוי לבקר במרוקו, אולם ממשלת מרוקו הכחישה את העניין. אילו היה מתממש ביקור כזה, נתניהו היה זוכה בהישג מדיני משמעותי ומרוקו הייתה נתפסת כמי שסייעה לו בכך. מצב כזה היה מעורר ביקורת חריפה כלפי מרוקו מבית ומחוץ. בסופו של דבר, נתניהו לא ביקר במרוקו, אך האפשרות לביקור רשמי בממלכה עלתה פעם נוספת בדצמבר 2019. נתניהו נועד עם מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו בפורטוגל רגע לפני שהאחרון המשיך לפגישה עם מלך מרוקו ברבאט. על פי הדיווחים בתקשורת הישראלית, סדר היום של הפגישה ברבאט היה אמור לכלול נושאים כמו האיום האיראני וקידום יחסים רשמיים בין ישראל למרוקו. בסופו של דבר, קיצר פומפאו את ביקורו במרוקו ופגישתו עם המלך בוטלה ברגע האחרון. עד כה לא דווח מדוע כך קרה והאם התחממות ביחסי המדינות אכן עמדה על הפרק. התגובה הרשמית היחידה בנושא הייתה הכחשה מצד בכירים אמריקאים, שאף האשימו את התקשורת הישראלית בהדלפה שעניינה אינטרסים פנים-ישראלים ותו לא.

התחום הכלכלי

שיתוף הפעולה הכלכלי בין ישראל למרוקו המשיך להתקיים באופן לא רשמי ודרך גורמים שלישיים (דוגמת חברות בינלאומיות). שיתוף הפעולה שמתקיים בתחום החקלאות, הגם שהמשיך להיות מועט בהיקפו, הוא רב-חשיבות לאור מרכזיות הענף בכלכלה המרוקאית. שיתוף פעולה זה כולל יזמי חקלאות ישראלים המקימים חוות פרטיות במרוקו, משמשים כיועצים לחקלאים שם או מייצאים למרוקו ציוד חקלאי מתקדם. מרוקו המשיכה לייצא לישראל מוצרי מזון כמו סרדינים, זיתים, ארגן ומוצרים מעובדים כמו קוסקוס.

תחום התיירות המשיך להיות הבולט מבין ענפי הכלכלה, כאשר מספר התיירים הישראלים אשר ביקרו במרוקו נע בין 30,000 ל-45,000 בכל שנה. בשנת 2019 התפתח גם ענף התיירות העצמאית מישראל למרוקו (FIT – Frequent Independent Traveler). אם בעבר המטייל הישראלי ביקר במרוקו בעיקר במסגרת טיולים מאורגנים, כיום ישראלים רבים נוסעים למרוקו גם באופן עצמאי. חלופה זו מאפשרת למי שמתכונת הטיול המאורגן פחות מתאימה לו, לטייל במרוקו בדרך עצמאית. היא מעודדת מפגש בלתי אמצעי עם החברה והתרבות המרוקאית. כמו כן, על רקע העלייה המתמדת במספר התיירים הישראלים המבקרים במרוקו, התפרסמו במהלך השנה האחרונה מספר דיווחים בתקשורת לפיהם חברות התעופה "אל על" ו"השטיח המעופף" מתכוונות להפעיל קו תעופה ישיר בין ישראל ומרוקו. פרסומים אלה מוטלים בספק כיוון שהודעה בדבר הטיסות הישירות בין המדינות, אשר אין ביניהן יחסים דיפלומטיים רשמיים, הגיעו מטעם חברות התעופה ואמצעי התקשורת, ולא נתמכו בהתייחסות של גורם מדיני רשמי או בהסכמים.

מבחינת התיירות ממרוקו לישראל המצב נותר עגום למדי, שכן מספר התיירים שהגיעו בכיוון זה במהלך שנת 2019 היה כ-3,000 בלבד. מספר זה דומה למספר התיירים המרוקאים שביקרו בישראל בשנים 2017 ו – 2018. המספר הזעום של התיירים המרוקאים המגיעים לישראל נובע גם משורת החסמים הבירוקרטיים והכלכליים העומדים בפניהם. ההליך הנדרש מהם מסובך, מורכב, יקר ולעיתים מצריך מספר נסיעות מחוץ למרוקו לשם הסדרת ויזה לישראל.

התחום האזרחי והתרבותי

ברמה האזרחית היחסים המשיכו להיות חמים ולהעמיק על אף היעדר יחסים רשמיים בין המדינות. מדובר ביחסים שמבוססים לפני הכול על ערכים, זהות ותרבות מרוקאית משותפ ת. שיתופי פעולה אזרחיים מתקיימים בעקביות ובהתמדה בתחומים כמו מורשת יהודית מרוקאית, מוזיקה, קולנוע, אמנות, ספורט, חינוך ומחקר. חלק זה יסקור בקצרה את האירועים הבולטים , מיני רבים, שהתרחשו במהלך שנת 2019.

היחסים האזרחיים הענפים מתאפשרים בשני מרחבים: האחד, הפיזי שכולל את מרוקו, ישראל והתפוצות המרוקאיות ברחבי העולם. יהודים ומוסלמים ממוצא מרוקאי נפגשים ופועלים יחד בזכות הניידות הגבוהה המאפיינת את תקופתנו, אשר הופכת את העולם לקטן מתמיד. לכך תורמים קשרי התיירות המאפשרים תנועה אנושית עקבית בין ישראל ומרוקו, בין אם בקבוצות או כמטיילים עצמאיים. לצד המרחב הפיזי, קיים מרחב נוסף מקביל – המרחב הווירטואלי – המעודד קשרים חדשים, תחזוק קשרים קיימים, שיח משותף ונראות. קבוצות וקהילות הפועלות ברשתות החברתיות מחברות יחד את יוצאי מרוקו סביב געגוע משותף. דוגמה לכך הן קהילות התי עוד הו וירטואליות, הפועלות למען תיעוד ושימור המורשת היהודית של ערים וכפרים במרוקו. בולטת במיוחד פעילותה של קהילת יוצאי העיירה דמנאת, אשר ביקרו יחד בעיר דמנאת פעמיים, ובמהלך ביקורם נפגשו עם ראש העיר ובכירים נוספים, התוו יחד תכניות לשיקום בית הקברות היהודי ולקיום כנס בינלאומי ליוצאי העיר, אשר יתקיים בחודש ספטמבר בדמנאת עצמה. השימוש במרחב הווירטואלי מאפשר לאחד קהילה שהתפזרה וקצת נשכחה במרחב אלטרנטיבי, המאפשר לעבור מגעגוע נוסטלגי לאחריות קהילתית ולפעולה משותפת.

הקהילה היהודית שנותרה במרוקו מקיימת חיים יהודיים מלאים ועשירים מבחינה תרבותית ומהווה את אחד מיסודות הקשר האזרחי עם ישראל. על אף מספר היהודים שהולך וקטן עם הזמן (כיום נותרו במרוקו כ-2,500 יהודים בלבד), במהלך השנה החולפת נרשמו בקרב הקהילה היהודית מספר אירועים שזכו לתהודה ציבורית ושמעידים על התעוררות: באפריל 2019, מונה הרב יאשיהו פינטו כאב בתי הדין הרבניים במרוקו, מינוי השקול למינוי רב ראשי. באותו חודש, פרסם מלך מרוקו החלטה לפיה יש לערוך בחירות למוסדות הקהילה היהודית. בחירות אלה לא התקיימו מזה 50 שנה והן אמורות לספק מענה לבעיית הריכוזיות של מוסדות הקהילה היהודית ולעורר בה התחדשות חשובה. כמו כן, אירועים בעלי אופי יהודי קיבלו השנה במה ממלכתית, באמצעות סיקור נרחב בתקשורת ובנוכחות מצד גורמים רשמיים. כך, בדצמבר 2019 אורגן על ידי חב"ד טקס הדלקת נרות חנוכה מפואר בקזבלנקה, שבו לקחו חלק יותר מ -700 משתתפים. האירוע המיוחד סוקר בתקשורת המרוקאית, לרבות בערוץ הטלוויזיה הממלכתי "2M". כמו כן, באותו חודש נפטר ד"ר ארמנד גיגי, נשיא הקהילה היהודית של הערים פאס, אוג'דה וצפרו. הלווייתו שודרה בשידור ישיר בטלוויזיה המרוקאית ונכחו בה גורמים רשמיים רבים שבאו לחלוק לו כבוד אחרון.

אירוע בין-דתי נוסף התרחש במרץ 2019, עם הגעת האפיפיור פרנציסקוס לביקור היסטורי במרוקו. המלך והאפיפיור נועדו בארמון ברבאט, וחתמו יחד על "קריאת אל-קודס", במטרה לקדם את אופייה וזהותה הייחודי ים של ירושלים כעיר רב-תרבותית ובין-דתית. הביקור נועד כדי לחזק את מעמדו של מחמד השישי כאלטרנטיבה מתונה למנהיגות אסלאמית ובמקביל לשדר מסר של פיוס לתושבי אירופה הנוצרים והמוסלמים. ואולם, הקריאה החשובה לסובלנות בין-דתית נעשתה בהיעדר נציג יהודי.

בזירת הקולנוע, נרשמו בתקופה האחרונה שני אירועים מרכזיים שעלו לכותרות: הראשון אירע על רקע פסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה, שבתכניתו שולבו שלושה סרטים ממרוקו: "ראזיה" של הבמאי נביל עיוש, "סופיה" של הבימאית מרים בנמבארק, ו"ללא בית" של הבימאית נרג'יס נג'אר. כשבוע לפי תחילת הפסטיבל החלו להישמע מצד תנועות החרם במרוקו קולות מחאה נגד השתתפות הסרטים. כתוצאה מהמחאה, בוטלה הקרנת "ללא בית", אך שני הסרטים האחרים הוקרנו כמתוכנן והאולמות היו מלאים עד אפס מקום. במקרה של הסרט "ראזיה" נמצא מענה יצירתי למחאה, כשלפני ההקרנה הוצג סרט קצר בנושא פלסטיני-ישראלי. בנובמבר 2019, הוקרן בבכורה חגיגית בפסטיבל הסרטים הבינלאומי במראקש הסרט "בעינייך אני רואה את המדינה שלי" של הבמאי כמאל השקאר. הסרט מתעד את מסע השורשים מירושלים למרוקו של נטע אלקיים ועמית חי הכהן, שני יוצרים ומוזיקאים צעירים מישראל. סרט זה הצליח לעורר שיח על סיפור העקירה והגעגוע של יהודי מרוקו למולדתם וכיצד עקירתם השפיעה על המוסלמים שנותרו במרוקו. הסרט זכה לסיקור נרחב בתקשורת המרוקאית ותואר כיצירה קולנועית שמרחיבה את גווני התרבות המרוקאית ומנכיחה בה את הקול היהודי. לצד הסיקור החיובי הועלתה ביקורת מצד תנועות החרם ותומכיהן, שהציגו את הסרט כביטוי לנורמליזציה תרבותית עם ישראל, אך זו נותרה שולית. בסופו של יום, זירת הקולנוע נותרה מרחב המאפשר מפגש ושיח בין ישראלים למרוקאים סביב ערכים וזהות מרוקאית משותפת.

מוזיקאים ויוצרים ישראלים ומרוקאים הופיעו יחד על אותן במות במסגרת אירועים ופסטיבלים במרוקו, בישראל וברחבי העולם. כך, באוקטובר 2019 התקיים בעיר אסווירה הפסטיבל האנדלוסי ה-16, שבמסגרתו הופיעו יחד יוצרים, אמנים ומוזיקאים יהודים ומוסלמים. טקס הפתיחה נערך בארבע שפות שאחת מהן הייתה עברית. כשבועיים לאחר מכן, בנובמבר 2019 ,הופיעה בישראל להקת "נשות טטוואן" ) Les Femmes De T'touan) במסגרת אירועי פסטיבל מדטרנה ומופעי Judeo-Araab באשדוד. הלהקה מטטוואן אף התראיינה בתכנית הרדיו "קפה גיברלטר" המשודרת בתאגיד "כאן". לא חלף זמן רב, ובראשית דצמבר 2019 הופיעה התזמורת האנדלוסית הישראלית מאשדוד בקזבלנקה, במסגרת אירועי פסטיבל "אנדלוסייאת", וזאת על אף מחאות שקראו לביטול המופע. להבדיל ממוזיקאים ישראלים המופיעים במרוקו באופן עצמאי ואינם מייצגים את מדינת ישראל, התזמורת האנדלוסית הישראלית של אשדוד זכתה ב-2017 למעמד של תזמורת לאומית לצדה של התזמורת האנדלוסית.

בנובמבר 2019, לאור סבב הסלמה ישראלי-פלסטיני בעזה בעקבות חיסול אבו אל-עטא, בוטלה הופעתו של מרוואן חאג'י, זמר אנדלוסי מפורסם ממרוקו שהיה אמור להופיע לצדו של הפייטן חיים לוק במסגרת פסטיבל העוד בירושלים. הפרסומים במרוקו בדבר ההופעה המשותפת המתוכננת גררו ביקורת כלפי הזמר בטענה שבזמן שעזה מותקפת הוא רואה לנכון להופיע בירושלים. בסופו של דבר, ההופעה בוטלה והזמר אף הכחיש כל כוונה להופיע בישראל.

מרוקו, בניגוד למדינות אחרות באזור כמו תוניסיה ואלג'יריה, בחרה לקבל את התנאים שהציבו איגודי הספורט הבינלאומיים, שלפיהם עליהן לאפשר למתחרים הישראלים להתחרות עם דגל ישראל על בגדיהם. בתמורה להסכמה זו מרוקו זוכה לארח תחרויות ואירועי ספורט בינלאומיים ונהנית מהיתרונות המתלווים לכך כמו הכרה בינלאומית, הכנסות מתיירות ספורט ומיתוגה כמדינה מארחת. בתחום הג'ודו ניתן לציין את תחרות הג'ודו גראנד פרי שהתקיימה במראקש במרץ 2019 ובה התחרו עשרה ספורטאים מישראל. מעבר לכך שהתחרו עם דגל ישראל על בגדיהם, תמנע נלסון לוי וגפן פרימו זכו במדליית ארד ובמעמד הענקת המדליות התנוססו דגלי ישראל לעיני כל.

ג. סיכום

בנקודת הזמן הנוכחית, אין ככל הנראה היתכנות לקידום יחסים רשמיים בין ישראל למרוקו. זאת, בעיקר בגלל המשך המבוי הסתום ביחסים עם הפלסטינים וחוסר הוודאות הפוליטית בישראל. ואולם, למרות זאת, חלה בשנת 2019 עלייה בשיח המדיני והתקשורתי על האפשרות שכך יקרה ועל הנכונות האמריקאית לפעול לקדם זאת. התגובה המסויגת והזהירה של מרוקו ליוזמות האמריקאיות (כולל תכנית טרמפ) מלמדת שמרוקו אינה רוצה להצטייר כמי שעורקת מהמאמץ האמריקאי אך שהיא גם מודעת היטב למגבלותיו ולהשלכותיו עליה.

לצד הגבולות הצרים של שיתוף הפעולה בתחום המדיני, ממשיך לבלוט בעומקו שיתוף הפעולה התרבותי והאזרחי בין העמים, המקיימים ביניהם קשרי תפוצות. קשרים אלה מבוססים על תרבות, זהות, וערכים מרוקאים משותפים ומתאפשרים הודות לקשר היהודי, לתנועה האנושית העקבית של תיירים ישראלים המבקרים במרוקו ולשיח המשותף במרחב הווירטואלי. יחד עם זאת, לאור המשך הסכסוך הישראלי-פלסטיני ותנודותיו, קשרים אלה ממשיכים להיות מוגבלים ביכולתם להעמיק ולהתרחב.

תהליך מדיני משמעותי מול הפלסטינים יאפשר ויקל על היחסים בין המדינות להפוך לרשמיים ולקשרים בכל התחומים לממש את הפוטנציאל שלהם. בשנות ה-90', במקביל לתהליך השלום, פתחו המדינות נציגויות זו אצל זו, והדבר יכול לקרות שוב. חשוב לזכור שלמרות שבמרוקו מולך מלך, החלטותיו אינן מנותקות מעמו והן במידה רבה משקפות את דעת הקהל המרוקאית ברוב הנושאים שנמצאים על סדר היום. הציבור במרוקו תומך בהקמת מדינה פלסטינית וקשה לו לקבל בברכה קשרים מדיניים פומביים עם ישראל. חידוש תהליך השלום יקל על הסרת חסם זה, ויאפשר לישראל ומרוקו לקדם תשתית מוסדית ורשמית לשיתופי הפעולה ביניהן.

הפוסט שיתוף הפעולה בין ישראל למרוקו ב-2019: התחממות מלמטה למעלה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט לגוון שיתופי פעולה אזוריים גם לנושאים אזרחיים ולצפון אפריקה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"ההיסטוריה שאותה אנו מלמדים את ילדינו צריכה להכיל מגוון פלורליסטי של דעות וסיפורים, ולהציג את הרגעים הגדולים ביותר של האנושות, כמו גם את הרגעים האפלים ביותר", אמר.

עם סיום נאומו הוא ניגש אל מזכ"לית אונסק"ו אודרי אזולאי ולחץ את ידה. אין ספק שהיא הבינה למה התכוון עות'מאני בנאומו. שם משפחתה הרי מרמז על הקשר שלה למרוקו, ואודרי היא בתו של אנדרה אזולאי, יועצם היהודי של מלכי מרוקו חסן השני ומחמד השישי. לאור הדימוי החיובי שיש למרוקו כמדינה מוסלמית שוחרת שלום המכירה ביהדות כחלק ממורשתה, נשמעה ההודעה כביכול על לימודי שואה כהגיונית למדי, ולא משהו מופרך שאינו יכול להתקיים במציאות.

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-11 באוקטובר 2018

הפוסט לימודי שואה במרוקו? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כמו סיפור הצלחה טוב, תחילתו בנקודת שפל על רקע המשבר הכלכלי של 2008 ,הצניחה החדה במחירי הנפט ופרוץ מחאות "האביב הערבי", ששינו את פני המזרח התיכון. מדינות האזור חיפשו אחר מוצא מהמשבר, שיעודד צמיחה כלכלית ויספק מענה למצוקת האבטלה של צעירים משכילים בני דור המילניום. אירוע מכונן התרחש באוגוסט 2009 ,כאשר "יאהו" רכשה את פורטל "מכתוב" הירדני ב- 175 מיליון דולר. "מכתוב" הפך לאקזיט הערבי המדובר ביותר באזור והצית את תקוותם של מיליוני צעירים משכילים בעולם הערבי. השינוי הטכנולוגי שחל באזור עם חדירת האינטרנט והעלייה בתפוצת מכשירי המובייל, אפשר צמיחה מואצת של שוק סחר אלקטרוני ערבי. בעולם היום יש כ-400 מיליון דוברי ערבית, על אף שרק מחציתם מחוברים לאינטרנט, שיעור גידול המשתמשים באזור הוא המהיר בעולם. רק אחוזים בודדים מהתוכן באינטרנט זמין בערבית, כך שפוטנציאל הצמיחה בשוק היזמות הערבי גבוה.

המאמר פורסם ב"וואיינט" ב-30 בספטמבר 2018

הפוסט מזרח תיכון חדשני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ההסבר לתמונות החיבוקים המפתיעות קשור לתפיסה המרוקאית שלפיה היהודים המרוקאים החיים בישראל הם למעשה חלק מהתפוצה המרוקאית. עובדה זו קיבלה משנה תוקף במרץ 2016 בדו"ח רשמי מטעם משרד התפוצות של מרוקו, שבו הוזכרה ישראל כתפוצה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם אחרי צרפת, עם כ-800,000 יוצאי מרוקו. הקשר עם יוצאי מרוקו בישראל עלה לשיח הציבורי במרוקו גם על רקע השאלה אם לתפוצות המרוקאיות מגיעה זכות בחירה לפרלמנט המרוקאי, ואם כן – אם זכות זו תקפה גם למרוקאים החיים בישראל. כדאי לזכור גם שאזרח ישראלי ממוצא מרוקאי המעוניין להוציא אזרחות מרוקאית יכול לעשות זאת, מכיוון שהזכאות לאזרחות מרוקאית נשמרת ארבעה דורות קדימה. אם לא די בכך, ביולי 2011 הוכנס תיקון לחוקת מרוקו ובמסגרתו הוזכרה היהדות כחלק מהמורשת המרוקאית. היכן עוד ניתן למצוא מדינה כדוגמת מרוקו – מדינה מוסלמית הרואה בישראל כאחת מתפוצותיה, מכירה ביהדות כחלק ממורשתה ואף מציעה אזרחות מרוקאית לישראלים?

המאמר התפרסם ב-Ynet בתאריך ה-27 ביולי 2018

הפוסט ישראל: התפוצה המרוקאית השנייה בגודלה בעולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערכת היחסים בין ישראל למרוקו לא נחקרה כראוי מאז אוקטובר 2000, עת נותקו היחסים הרשמיים בין המדינות, ומאמר זה בא לתרום ולו במעט לבירור תמונת היחסים הקיימת והאפשרית. במאמר זה אבקש להאיר מחדש את מערכת היחסים שבין ישראל למרוקו, היסודות המרכיבים אותה והאופן שבו המשיכה להתפתח על אף ניתוק היחסים. המאמר כולל ארבעה חלקים: החלק הראשון כולל רקע היסטורי, חברתי ופוליטי על מרוקו והידידות הישראלית-מרוקאית כפי שהתגבשה לאורך השנים; החלק השני עוסק באינטרסים ובמאפיינים של שיתוף הפעולה בין שתי המדינות וניתוח הפוטנציאל העתידי, תוך התייחסות לתחום המדיני, הביטחוני, הכלכלי-עסקי והאזרחי; החלק השלישי כולל מיפוי של שיתוף הפעולה הנוכחי בין ישראל למרוקו; והחלק האחרון עוסק בהשפעת הסכסוך הישראלי-פלסטיני על יחסי המדינות.

הפוסט ישראל ומרוקו: שיתופי פעולה עם שורשים הופיע לראשונה ב-Mitvim.