במלחמה נגד חמאס ברצועת עזה, יש לישראל ולמצרים אינטרסים אסטרטגיים משותפים לא מבוטלים: ראשית, הרצון להביס את חמאס או לכל הפחות לנטרל באופן ניכר את כוחו מבחינה צבאית ופוליטית. אף שאינה יכולה להודות בכך פומבית, מצרים רואה בחמאס נצר של האחים המוסלמים שהוצאו מחוץ לחוק ונרדפים על ידי א-סיסי. שנית, שתי המדינות מעוניינות להחזיר את היציבות לרצועת עזה ולאזור כולו. מצרים נפגעה במיוחד מבחינה כלכלית בעקבות ירידה חדה בהיקף התיירות, לצד ירידה דרסטית בדמי מעבר אוניות בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים בים סוף. ולבסוף, אינטרס משותף להוכיח לכל המרחב הערבי כי תמיכה בציר השיעי משמעה כאוס. ישראל ומצרים מעוניינות בכינון "סדר אזורי-סוני חדש" בהנהגת ארצות הברית, שיגמד את כוחה של איראן ושלוחיה.

אולם, בין ישראל ומצרים יש גם כמה ניגודי אינטרסים: מבחינת המצרים, שליטה ישראלית בציר פילדלפי תוך "עידוד הגירת עזתים למצרים", כפי שדורשים לא מעט פוליטיקאים ישראלים, היא "קו אדום". גם בכל הנוגע לסוגיית "היום שאחרי", שתי המדינות חלוקות: בעוד מצרים תומכת בהחזרת רשות פלסטינית "משודרגת" כגורם שלטוני בעזה, ישראל הביעה התנגדות לחזרת הרשות הפלסטינית בכל מתכונת שהיא, הצהירה שצה"ל לא ישלוט ברצועת עזה, אך גם לא הבהירה מי כן. הסוגייה השלישית היא עתידה של הגדה המערבית: האם הרש"פ תשודרג ל"מדינה" בגבולות כאלו או אחרים? בעוד מצרים, מדינות ערב, ארצות הברית והקהילה הבין-לאומית תומכות באיחוד הגדה עם רצועת עזה והקמת מדינה פלסטינית בהנהגת רש"פ משודרגת, ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית. ניגודי אינטרסים אלה, נכון לעכשיו, אינם מאיימים על יציבות היחסים.

הסוגייה החשובה ביותר בין שתי המדינות כעת היא רפיח וציר פילדלפי. על מנת למוטט את חמאס מבחינה צבאית, ישראל חייבת להילחם בגדודי חמאס ברפיח ולשלוט על ציר פילדלפי כדי לחסום את מנהרות ההברחות. מצרים, מצידה, מעוניינת במימוש עסקת החטופים ועצירת המלחמה, לפחות מבחינה זמנית, כדי להרחיק את תרחיש האימים של נהירת פליטים פלסטינים מרפיח לסיני. לשם כך היא מארחת פגישה חשובה בקהיר, וישראל משתתפת בה. ישראל אינה מוכנה לחתום על עסקה בכל מחיר. לכן, מבחינת מצרים, מבצע צבאי-ישראלי ברפיח בעקבות כישלון המשא ומתן על עסקה הינה אפשרות ריאלית מאיימת.

בינתיים, מצרים מנסה לפתור את הפלונטר בהצגת איום לשני הצדדים: חמאס אוים שישראל תתקוף את רפיח אם הארגון לא ייענה לעסקה תוך שבועיים. באיום זה חבויה, לכאורה, הסכמה מוקדמת לתקיפה של ישראל ברפיח אם תיכשל העסקה – כישלון שייפול על ראשי חמאס, שהרי לא סביר שאורכת הזמן ניתנה ללא תיאום עם ישראל. כמה שעות מאוחר יותר, מצרים הזהירה את ישראל מפני "השלכות הרות אסון" של פעולה צבאית ברפיח. בד בבד, שר החוץ סאמח שוכרי השמיע צפירת הרגעה לגבי המשך הסכם השלום ורמז על קיומו של תיאום בין שני הצדדים.

מבחינת ישראל, פעולה צבאית ברפיח ובציר פילדלפי עלולה ליצור שתי בעיות: האחת, מוסרית, מול כ-1.3 מיליון פליטים עזתים שייאלצו שוב להגר ולמצוא מקלט חדש; והשנייה, פוליטית וצבאית, מול מצרים במידה והמוני פליטים פלסטינים ינסו לפרוץ את הגדר ולמצוא מקלט בסיני. אף כי מצרים מחזקת ומעבה את הגדר לאחרונה, קשה לשלוט בהמון משולהב המחפש אחר מקלט. במקרה כזה, מצרים תהיה לכודה בדילמה של לירות על המסתננים – ולהיות מואשמת בהפקרה ובבגידה בפלסטינים – או לאפשר את כניסתם, אך במחיר האשמת ישראל ומשבר ביחסים שעלול להוביל להחזרת השגריר ואולי אף לקרע עמוק יותר.

ישראל יכולה להשיג הישגים נוספים מול מצרים באמצעות רתימת סיוע של הקהילה הבין-לאומית ומדינות ערב לכלכלה המצרית. בהקשר זה עולה הדוגמה של מלחמת המפרץ ב-1991 בעקבות פלישתה של עיראק לכווית, כאשר בתמורה להצטרפות מצרים למלחמה נגד עיראק נמחקו לה חובות בסך כ-20 מיליארד דולר, ועל חלק מהן היא קיבלה פריסה נדיבה. מצרים נמצאת במצב כלכלי קשה שהוחרף עוד בעקבות המלחמה. סיוע בין-לאומי עשוי למתן את עמדתה בסוגיות ביטחוניות שונות מול ישראל.

בשורה התחתונה, פעולה צבאית ישראלית ברפיח נחוצה למיגור חמאס, אך היא טומנת בחובה פוטנציאל להידרדרות ביחסי ישראל-מצרים. כדי להימנע מכך דרוש תכנון מדוקדק לגבי העברה בטוחה של הפליטים תוך תיאום הדוק בין שתי המדינות, אך גם זה לא בהכרח יבטיח שתרחיש האימים לא יתממש. עסקת חטופים עשויה לעצור לעת עתה את המבצע הצבאי ברפיח ולהרגיע את מצרים, אך שאלת מיגור גדודי חמאס וסתימת מנהרות ההברחות תיוותר בעינה ותדרוש מענה בשלב מאוחר יותר.

המאמר פורסם ב-n12 ב-13 לפברואר.

הפוסט פעולה צבאית ישראלית ברפיח עלולה לסכן את היחסים עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצב כזה, של מחירי נפט יורדים תוך כדי לחימה וחרף איום על שיט בנתיב כה מרכזי לתעבורתו, אינו מוכר במלחמות קודמות במזרח התיכון. זכורה במיוחד העלייה הדרמטית במחירי הנפט במלחמת יום הכיפורים, במיוחד לאחר הכרזת החרם של המדינות המפיקות נפט על המדינות התומכות בישראל, ובראשן ארצות הברית. כך גם היה לאחר פרוץ מלחמת איראן־עיראק ב-1980, לאחר הפלישה העיראקית לכווית ב-1990 והפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. אפילו בימים הראשונים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-2006 חלה לעליית מחירים, אף שלא ישראל ולא לבנון מפיקות נפט או מהוות צומת דרכים להולכה שלו. לבסוף, מחירי הנפט זינקו בחדות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנה שעברה. הגורם לעליית מחירים בזמן מלחמה ברור: החשש מפני שיבוש בהפקת הנפט או בהולכת הנפט. הפעם, לאחר מספר ימים של עליות מחירים, שגם הן היו מתונות למדי, מחירי הנפט ירדו לרמה נמוכה מזו שהייתה ערב המלחמה.

לא רק שוק הנפט הבינלאומי הגיב במתינות, גם הקהל הרחב. מתחילת המלחמה, ולמרות פעילות החות'ים (אותם החות'ים ששיגרו כטב"מ לשדה התעופה של אבו דאבי בינואר 2022), לא ניכר שינוי מגמה במספר התיירים בדובאי ואבו דאבי כמו גם בדוחה, בירת קטר. דווקא הרבעון האחרון של 2023, שכולו בתוך המלחמה, היה הטוב ביותר בכל האמור בתעשיית התיירות במפרץ – טוב יותר מאשר בתקופה המקבילה ב־2019, קודם לפרוץ מגפת הקורונה.

״אזרחי העולם" לא צופים התרחבות של המלחמה

היעדר שינוי במגמת ההזמנות לנופשים או טיסות למפרץ לחודשים הקרובים מצביעה על כך שגם "אזרחי העולם", כמו גם סוכנויות התיירות הבינלאומיות הגדולות, סבורים כי המלחמה לא תתרחב, וכי איראן, הגובלת באמירויות, לא תצטרף למערכה. באותו אופן, תחזית קרן המטבע הבינלאומית ביחס לכלכלת קטר שפורסמה בסוף נובמבר לא מזכירה את המלחמה עצמה או את השפעת פעילות החות'ים על המגמות הכלכליות במפרץ, האזור החשוב בעולם בתחום הפקת נפט והולכתו.

לא רק שוק הנפט ושוקי התיירות בעולם חוזים שהמלחמה לא תתרחב לזירות נוספות. גם שוק ההון הישראלי, מתברר, מתנהג כך. חודש נובמבר, שכולו היה במלחמה, התאפיין בעליות שערים חדות בבורסה וזאת לאחר ירידות חדות באוקטובר. גם בשלושת השבועות הראשונים של דצמבר נמשכה מגמת העלייה בבורסת תל אביב, ומדד ת"א-35 עלה בכמעט 3% בתקופה זו. במקביל, במהלך החודש האחרון חלה התמתנות בהיקף משיכות הכספים מקרנות המשקיעות באגרות חוב של חברות ישראליות.

וזה עוד לא הכול. ערב פרוץ המלחמה, יחס השקל מול הדולר היה 3.86 שקלים לדולר. ב-27 באוקטובר, למחרת התחלתו של התמרון הקרקעי, שער הדולר נסק ל־4.08 שקלים – הגבוה ביותר מזה 11 שנה. הגיוני שחוסר ודאות מביא לבריחה לחוף המבטחים של הדולר. אולם, שער השקל כבר גבוה בהרבה מאשר לפני המלחמה והגיע ל-3.65 שקלים לדולר ב-19 בדצמבר, כלומר יותר מ-40 אגורות פחות לעומת מצבו קודם לתמרון הקרקעי.

גם הרכישות בכרטיסי אשראי, שירדו בלא פחות מ-25% באוקטובר בהשוואה לחודש הקודם, מתנקזות כעת לאותו כיוון של שיפור. בנובמבר הן זינקו בחדות בהשוואה לאוקטובר וכנראה שכך יהיה גם סיכום דצמבר.

לאור כל הנתונים הללו מתבהר כי מאז תחילת התמרון הקרקעי, ובאופן הולך וגובר בשבועיים האחרונים – כאשר התברר כי האיראנים לא מעוניינים להיכנס למלחמה – יותר ויותר גופים מוסדיים וגם אזרחי ישראל סבורים כי המלחמה לא תתרחב לזירות נוספות.

הכוח שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב

מהן הסיבות לתגובה הרגועה המשונה לכאורה של השווקים? ניתן להציע כמה הסברים: ראשית, השווקים והאזרחים בעולם ובארץ מתנהגים כאילו מדובר במלחמה מוגבלת – עוד סבב נגד חמאס, סוג של צוק איתן שהיה פה ב-2014, רק בעצימות גבוהה יותר. לפיכך, ההשפעה הכלכלית, להערכתם, תהיה מוגבלת. שנית, הודעתו של לויד אוסטין, שר ההגנה האמריקאי, על הקמת כוח ימי בינלאומי בראשות ארה"ב שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב בוודאי תצנן את שוק הנפט ועלויות התעבורה הימית. סגירת באב אל-מנדב היא הכרזת מלחמה לא רק על ישראל, אלא על הכלכלה המערבית, לאחר שזו הצליחה לרסן לאחרונה את האינפלציה שהרימה ראש לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. ולבסוף, מלחמה בצפון מול חיזבאללה אינה נמצאת כרגע בקלפים ונדמה, לפחות על פי התנהגות השווקים הפיננסיים, כי ההתכתשות היומית בין צה"ל לחזבאללה תישאר מתוחמת למהלומות יומיות בקרבת גדר הגבול.

ואולם, אם אחד מהאיומים הללו יתממש, בין אם התרחבות הזירה הצפונית לכלל מלחמה כוללת בין ישראל לחזבאללה, או שהים האדום ייחסם על ידי החות'ים למעבר ספינות – או אז שוק האנרגיה יגיב בעליות חדות. אולם, יש להניח שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן יעשה כל מאמץ למנוע השתוללות של מחירי נפט בשנת בחירות.

המאמר פורסם ב-22.12 בגלובס.

הפוסט הנפט לא מתייקר, בת"א יש עליות: מבחינה כלכלית אין מלחמה רב–זירתית, בינתיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.