קראו את המאמר המלא

הפוסט האחים המוסלמים סופגים מהלומה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יחסי ירדן–חמאס מעולם לא היו חמים. בסוף 1999, זמן קצר לאחר שעלה עבדאללה לשלטון, חמאס הוצא מחוץ לחוק, הנהגתה גורשה מירדן ומשרדיה נסגרו בטענה שהארגון מתערב בענייני המדינה הפנימיים. אף שח'אלד משעל הגיע מאז לעמאן מספר פעמים בניסיון לחדש את פעילות הארגון במדינה,השלטון הירדני סירב. הוא חשש שפעילותו באופן רשמי תיתן רוח גבית לתנועת האחים המוסלמים,שהוצאה אף היא מחוץ לחוק. גם כאשר שופרו היחסים בין חמאס לשלטון הירדני ונערך "פיוס" בין הצדדים ב-2017 הבהירו השלטונות כי משרדי חמאס לא יפתחו שוב בממלכה. מצב זה לא השתנה וחמאס עדיין מנוע מלפעול בירדן באופן חוקי.

למרות זאת, דעת הקהל הירדנית תומכת מאוד בחמאס. לפני כארבע שנים פורסם סקר דעת קהל ב-Washington Institute for Near East Policy שהצביע כי 57% מהציבור הירדני תומך בארגון.התמיכה בחמאס היא חלק מההזדהות של הציבור הירדני עם הפלסטינים בכלל. יש לזכור כי לפחות מחצית מהאוכלוסייה בירדן היא פלסטינית. ביטוי לפופולאריות הגבוהה שהארגון זוכה לו ניתן לראות בהפגנות שפרצו ברבת עמון ובמספר מוקדים נוספים מאז תחילת המלחמה. בהפגנות נשמעו קריאות בגנות ישראל וארצות הברית שעומדת לצד ישראל, קריאות להחזרת השגריר, ביטול הסכם השלום בין המדינות ועוד. באחת ההפגנות הספונטניות שהתרחשו ליד שגרירות ישראל בעמאן אף ניסו המפגינים לפרוץ לתוך מתחם השגרירות הריק ולהעלות אותה באש.

על רקע זה ניתן להבין את המאמצים שעושה המלך עבדאללה ושר החוץ שלו ספדי להפסיק את המלחמה. זה החל עם מסע ביקורים שערך במדינות מערב אירופה והמשיך עם ניסיון לכנס וועידת פסגה בעמאן עם הנשיא ביידן, נשיא מצרים א-סיסי ואבו מאזן, ראש הרשות הפלסטינית – וועידה שבוטלה בשל חשש ממהומות בעקבות הפרסום השקרי על מאות הרוגים בתקיפה ישראלית של בית חולים בעזה. נפגשו בעמאן שרי החוץ של ירדן, מצרים, איחוד האמירויות הערביות, סעודיה, קטר וכן בכיר אש"ף והרשות, חוסיין א-שייח', וזאת במטרה לשכנע את מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן בדחיפות השגת אש למלחמה בעזה.

עבדאללה עקבי במדיניות שלו שהפתרון לסכסוך הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. כך הבהיר בהצהרות שלו שנישאו מאז פרוץ המלחמה ובשיחותיו עם מנהיגים ערביים ומערביים, לרבות הנשיא ביידן . פתרון שתי המדינות מבחינת ירדן הוא הערובה ליציבות פוליטית במזרח התיכון שתבטיח גם את עתידה ותסיר מסדר היום את הרעיון שירדן היא היא "המולדת החלופית" למדינה פלסטינית – תפיסה שישראל, לטענת גורמים ירדנים, מנסה לקדם.

אין זה אומר שירדן איננה מעוניינת שישראל תכריע את חמאס. נהפוך הוא, בדומה למצרים, האינטרס הירדני חופף לאינטרס הישראלי במלחמה והוא חיסול חמאס וחיזוק הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ואולי גם ברצועת עזה במקום חמאס. אולם, התמשכות המלחמה והחשש מפתיחת חזית נוספת עלולה להשפיע גם על ירדן. הצטרפות כוחות נוספים למלחמה כמו החות'ים בתימן או חזבאללה מלבנון או שלוחותיו מדרום סוריה, לא רק תעודד גם צעירים ירדנים להתנדב "למלחמה למען פלסטין" – קולות שמתחילות להישמע בירדן (כפי שהיה בעבר), אלא אף עלולה לגרור את ירדן לתוך שדה הקרב בלי שיש לה עניין בו.

לפי פרסומים שונים, תגבר הצבא האמריקאי לאחרונה את נוכחותו בממלכה ונערך לפריסת מערכות הגנה נגד טילים ("פטריוט"), שעלולים לפגוע בירדן, כדי להגביר את תחושת הביטחון בממלכה. יתר על כן, ירדן חוששת מגל פליטים פלסטינים כתוצאה מהמלחמה. אמנם, אם אכן תיווצר בעיה כזאת, הפליטים יגיעו לתוך סיני ולא לירדן, אך החשש שהדבר יהווה תקדים מסוכן, שכן במקרה של מלחמה נוספת בגדה המערבית, אם תתעורר בעיית פליטים הם יגיעו אז לתוך ירדן.

לכן, הצעד של ירדן בהחזרת השגריר מישראל אינו צריך להתפרש כתמיכה בחמאס, אלא כצעד מתבקש כהיענות לדעת הקהל הירדני. ירדן מצדה תמשיך לקיים קשרים צבאיים ומודיעיניים עם מדינת ישראל בחשאי, כאילו אין כלל מלחמה. ירדן זקוקה לישראל כמדינה יציבה וחזקה באזור, שכן  ישראל, כפי שהוכח כבר בעבר, היא הערובה היחידה, לצד ארצות הברית, לביטחונה של הממלכה.

הפוסט השגריר הירדני הוחזר, אבל ישראל וירדן עדיין חולקות אינטרסים משותפים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקמתה של ירדן ב-1921, תחת שלטון הבית ההאשמי בראשות עבדאללה, הייתה קשורה לברית הפוליטית שנוצרה בין המשפחה ההאשמית מחג'אז (היום סעודיה) לבין נציגי בריטניה במזרח התיכון ערב מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. קשרים אלו הובילו ב-1916 למרד הערבי נגד האימפריה העותמאנית, בהנהגת המשפחה, בתמורה להבטחה בריטית להקמת מדינה ערבית במזרח התיכון.

אף שהמרד הערבי לא זכה להצלחה גדולה, בריטניה תגמלה יפה את המשפחה ההאשמית: האמיר עבדאללה מונה כשליט עבר הירדן ואילו אחיו הצעיר פייסל מונה למלך עיראק שבה שלט עד מותו ב-1933. היו אלה שתי ישויות טריטוריאליות חדשות שהוקמו באופן מלאכותי על ידי בריטניה, ובראשן עמדו מלכים שלא מבני המקום.

"ההסדר ההאשמי", כפי שכינו זאת רבים, היה נוח לבריטניה: הוא אפשר לה לשלוט באזור בזול באמצעות בני-ברית ערבים. הברית בין עבדאללה לבריטניה נמשכה במשך כל 30 שנות שלטונו. במהלכן לא רק שנבנתה עבר הירדן – שנותקה ב-1922 מארץ ישראל (פלשתינה) והפכה לישות פוליטית נפרדת – אלא אף התעצבה כמדינה פרו-בריטית מובהקת, עד שהיו שטענו כי הפכה למדינת חסות לכל דבר ועניין.

עבדאללה פיתח את המדינה ובנה בה את מוסדותיה, אך מעל לכול שאף להרחיב את גבולה אל מעבר לגדה המזרחית. במהלך מלחמת 1948 הוא השתלט על ירושלים המזרחית והגדה המערבית, שאותן סיפח לירדן באפריל 1950. אבל מימוש השאיפות הפוליטיות שלו עלו לו בחייו, וביולי 1951 הוא נרצח בהר הבית בירושלים בידי מתנקש פלסטיני.

את עבדאללה ירש נכדו המלך חוסיין (ביניהם הייתה תקופת כהונה קצרה של אביו טלאל, שאולץ לוותר על כסאו על רקע מצבו נפשי). הקשר ההדוק של ירדן למערב אפשר לחוסיין להתמודד ביעילות עם חתרנות מבית ומחוצה לה. הסיוע הגלוי והחשאי שקיבלה ירדן, כולל מישראל, הביא לסיכול ניסיונות הפיכה ולחשיפת קשרים להפלת חוסיין.

במשך 46 שנות שלטונו הוא שמר על יציבות הממלכה כנגד כל הסיכויים. הוא מנע את התבססות אש"ף בירדן ולא היסס להגיע לעימות עמו בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור"), וזאת בעזרת ישראל וארה"ב. לאורך השנים הוא טיפח קשרים עם ארה"ב והמערב ושמר על קשר חשאי עם מדינת ישראל – קשר שהתפתח להסכם שלום ב-1994, לאחר הסכם אוסלו עם הפלסטינים.

לאורך שנות קיומה אירחה ירדן פליטים רבים ממדינות שונות במזרח התיכון. תחילה היו אלו הפלסטינים, לאחר מכן עיראקים, בהמשך סורים, לבנונים ועוד. לפי הערכות שהתפרסמו במערב, מספר הפליטים שקלטה ירדן רק בעשור האחרון – כ-1.5 מיליון – הוא הגבוה ביותר בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה.

לממלכה הגיעו גם מהגרי עבודה רבים, בין השאר ממצרים, ממרוקו, מהודו ומהפיליפינים, אבל למרות השינוי הדמוגרפי והגידול המהיר של האוכלוסייה (חלקם של הפלסטינים ירד לכדי מחצית), לא נפגעה היציבות הפוליטית של הממלכה. בניגוד לדעה הרווחת בעבר, הפלסטינים מעורים בחיי הכלכלה במדינה ואינם מהווים איום על יציבות המשטר.

שאלת שרידותה של הממלכה היא אחת המסקרנות באזור. בשעה שמדינות ערביות אחרות כמו סוריה, מצרים ועיראק עברו הפיכות צבאיות ומהפכות, ירדן נותרה יציבה. מעבר לסיוע חוץ צבאי וכלכלי, ללגיטימציה הדתית של השלטון ההאשמי יש משקל מכריע בשרידות המשטר. לגיטימציה זו נשענת על העובדה שההאשמים הם מצאצאי הנביא מוחמד. בהקשר זה יש גם חשיבות לתפקיד שירדן ממלאת באל-חרם א-שריף (הר הבית) בירושלים, וזאת בהתאם להסכם השלום עם ישראל. אין ספק כי ניתוק הקשר של ירדן עם ירושלים עלול לגרום לזעזועים בממלכה.

גם לתפקיד ההיסטורי של המשפחה ההאשמית בהנפת דגל הלאומיות הערבית במהלך מלחמת העולם הראשונה יש חשיבות. למעשה, התפקיד שמילאה המשפחה בלאומיות הערבית הפך לנרטיב-העל ההיסטורי של הממלכה שנלמד ונחגג בירדן מדי שנה.

לאחר מאה שנה, ובמיוחד בעקבות האביב הערבי, נמצאת ירדן במקום טוב ביחס למדינות ערביות אחרות. ואכן, לפי מדדים בינלאומיים היא כיום יציבה ובטוחה יותר מרוב שכנותיה במזרח התיכון. היא ליברלית וחופשיה באופן יחסי, והתושבים בה נהנים מיותר זכויות בהשוואה למדינות ערביות אחרות. במהלך מחאות האביב הערבי נהרג בממלכה אדם אחד בלבד, נתון המצביע על האיפוק בתגובה של גורמי הביטחון.

גם המיעוטים האתניים והדתיים בירדן משולבים במערכת הפוליטית ובמגזר העסקי הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה המקומית, ובמדד השחיתות העולמי היא מדורגת נמוך באופן יחסי מרוב מדינות האזור.

פרסום פרשת מעצר הנסיך חמזה והידיעות על ניסיון הפיכה, דווקא ימים אחדים לפני חגיגות המאה, מעיבים על המאורע ומשדרים לכאורה שהיציבות תלויה על בלימה, אולם מבט מפוכח והיסטורי מחזק את ההערכה, כי הלוגו שפורסם לחגיגות – "100 שנה למדינה הירדנית… הצעדה נמשכת", אינו מופרך.

ואולם, הבית ההאשמי יצטרך להמשיך ולהיות קשוב לקולות שבאים מהציבור ולאיומים הנשקפים לממלכה מבחוץ. המשך יציבותה של ירדן בראשות הבית ההאשמי מהווה אינטרס עליון של ישראל, אולם לעיתים נראה כי ישראל אינה עושה די על מנת לשמר את הברית הזו.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 11 באפריל 2021.

הפוסט יום הולדת 100 למדינה "הכי לא יציבה במזה"ת" הופיע לראשונה ב-Mitvim.