קראו את המאמר המלא

הפוסט האחים המוסלמים סופגים מהלומה נוספת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרופ' אלי פודה, מרצה בחוג ללימודי האיסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חבר הוועד המנהל של מיתווים וחבר "הקואליציה לביטחון אזורי" – במאמר חשוב.

קראו את המאמר המלא

.

הפוסט המאבק השקט בין מצרים לקטאר על עתיד עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שני הסברים לתגובה הערבית הנרפית: האחת, תהליך ארוך ומתמשך של ירידה בחשיבותה של הליגה הערבית כמוסד לדיון וטיפול בבעיות ערביות. למען האמת, מאז הקמתה הליגה – והפסגה הערבית שהיא המוסד העליון שלה – ידעה הרבה כישלונות, אם כי לזכותה גם כמה הישגים חשובים, כמו מניעת האיום של עיראק לכבוש את כווית ב-1961, הפסקת מלחמת האזרחים בלבנון ב-1976, אימוץ יוזמת השלום הערבית ועוד. הסיבה השנייה היא אי-רצון להתערב בעזה כל עוד לא הסתיימה המלחמה בוודאות. סיבה זו רלוונטית במיוחד למדינות המפרץ, היכולות לתרום סכומים גדולים לשיקומה של הרצועה.

פסגת החירום הערבית שהתקיימה ב-4 במרץ בקהיר, שכונתה באופן סמלי "פסגת פלסטין", מהווה לכאורה איתות להחייאת הדיאלוג הבין-ערבי ומוסד הליגה הערבית. עבד אל-מונעם סעיד, חבר פרלמנט ואיש מדע מדינה ידוע, אף הרחיק לכת כאשר ראה את האירוע כביטוי ל"ניאו-ערביות".

המתונות נדחקו לזרועות הקיצוניות

כינוס פסגת החירום הוא, במידה רבה, תולדה ותגובה ערבית לרעיון הגירת פלסטינים מעזה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ. אף שהרעיון רע מיסודו ולא ישים, הוא הוביל – או אולי אפילו הכריח – את מדינות ערב לגבש הצעת-נגד משלהם. מה שטראמפ לא לקח בחשבון הוא שהפגיעה בפרה הקדושה הערבית, בעיית פלסטין, תאחד את מדינות ערב, ובכך הוא אילץ את המדינות הערביות המתונות ליישר קו עם עמדות יותר קיצוניות.

מרבית מנהיגי מדינות ערב, כולל מלכים ונשיאים, כיבדו את מצרים והגיעו לפסגה, כולל הנשיא הסורי החדש, אחמד א-שרע, לו זו הופעה ראשונה במוסד הערבי העליון. עם זאת, יורש העצר הסעודי ונשיא האמירויות בחרו לשלוח את שרי החוץ שלהם, כנראה לאחר שהבינו לאן נושבת הרוח. הוועידה היוותה עבור הנשיא א-סיסי הזדמנות להציג מצג של מנהיגות ערבית.

ההודעה המסכמת נוסחה כמיטב הרטוריקה המלווה כינוסים ערביים. היא משקפת את המכנה המשותף הנמוך ביותר שניתן היה להשיג בו קונצנזוס ערבי. אי לכך, לא מפתיע כי ההודעה כוללת גינויים של ישראל המכונה "ישות" ולא מדינה. מנגד, ארגון חמאס כלל לא מוזכר.

אם מנקים את הרטוריקה השלילית כלפי ישראל, ניתן לסכם את ההצעות הערביות באופן הבא: קריאה להצבת כוח שלום של האו"ם לא רק ברצועת עזה, אלא גם בגדה המערבית (יהודה ושומרון); חזרה על הבחירה האסטרטגית הערבית בהשגת שלום, כפי שבאה לידי ביטוי ביוזמת השלום הערבית, שתבטיח את הזכויות הלגיטימיות של העם הפלסטיני באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים; דחייה מוחלטת של כל מעשי אלימות, טרור וקיצוניות; התנגדות מוחלטת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים משטחם; אזהרה מפני מעשי סיפוח בגדה שעלולים להוביל את האזור למעגל מחודש של אלימות; אימוץ תוכנית המצרית לשיקום עזה (ראה להלן); כינוס במועד מוקדם ככל האפשר של ועידה בין-לאומית לדיון בשיקום ולגיוס תרומות; יישום מוחלט של הפסקת האש, תוך כדי נסיגת ישראל מעזה ומציר פילדלפי.

אחד הסעיפים המעניינים הוא הסכמה פלסטינית להקים בעזה מנהלה מקומית זמנית של טכנוקרטים, "תחת המטרייה של ממשלה פלסטינית", וזאת לצד קיום מאמצים לסייע להחזרת הרשות הפלסטינית לאחר השלמת רפורמות שלטוניות הן בקרב הרשות והן בקרב אש"ף. בינתיים הודיע שר החוץ המצרי, כי כבר נבחרו האישים שיכהנו במנהלה הזו. מצרים וירדן הבטיחו, מצידן, לאמן יחידות משטרה פלסטיניות כהכנה לחזרת הרשות לעזה. ההחלטה גם קוראת לישראל לכבד את הסכם הפסקת האש עם לבנון, להפסיק את מעשי התוקפנות בסוריה ולהסיג את כוחותיה לקווי הפרדת הכוחות מ-1974.

מעניין לציין כי לעיראק ולתוניסיה היה חשוב להביע את הסתייגותן מהשימוש במונחים "פתרון שתי המדינות", "4 ביוני 1967" ו"מזרח ירושלים". מהסתייגות זו אנו למדים כי כל שאר נציגי מדינות ערב ממשיכות לדבוק ביוזמת השלום הערבית מ-2002.

עוד קודם לפרסום ההודעה, התקשורת הציגה את עיקרי המסמך המחזיק 91 עמודים של תוכנית השיקום המצרית, אשר תואמה עם "פלסטין ומדינות ערב אחרות, ונתמכה על ידי מחקרים של הבנק העולמי ותוכנית הפיתוח של האו"ם". היא מוערכת בסכום של 53 מיליארד דולר, אשר יושקעו בשלושה שלבים: 3 מיליארד בתקופה המיידית; 20 מיליארד בשלב השני הכולל פינוי ההריסות, הקמת מבני ציבור ומגורים והשבחת קרקעות; ו-30 מיליארד בשלב השלישי, הכולל בניית אזורי תעשייה, נמלי דיג, נמל הפלגות ושדה תעופה.

למרות הפסגה – אין רצון לקחת אחריות על עזה

כדי לגייס את הכסף, מצרים מתכוונת לארח במועד קרוב ועידת שיקום בהשתתפות נציגים של הקהילה הבין-לאומית. ראוי להדגיש, כי בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" ב-2014, קהיר אירחה ועידה דומה ובה הבטיחו המדינות התורמות סכום של 3.5 מיליארד דולרים, אולם, בסופו של דבר רק כמחצית מהכסף הוקצה בפועל, וזאת בשל החשש כי למרות הקמתו של מנגנון עוקף חמאס – מרבית הכסף ילך בסופו של דבר לחיזוקו ולמימון פעולות טרור שלו, כפי שאכן קרה באמת.

הפסגה הערבית הדגישה כמה פרדוקסים: ראשית, אומצה תוכנית שיקום, אך לא ברור מהיכן יגיע הכסף, כאשר נכון לעכשיו אף מדינה לא התחייבה להקצות כספים, דבר הנובע מכך שהמלחמה עוד לא הסתיימה ולא ניתן להבטיח כי לא תחודש. שנית, למעט סיוע באימון כוחות משטרה, אף מדינה ערבית לא מוכנה להתערב במה שנעשה בתוך עזה. במילים אחרות, גם מדינות ערב רואות בעזה נטל ואין להן רצון לקחת אחריות עליה. יתרה מזו, ההודעה – שכאמור כלל לא מזכירה את חמאס – לא מבהירה כיצד יסולק הארגון וכיצד יוכלו הטכנוקרטים לקבל לידיהם את ניהול הרצועה. בנוסף לכך, הפסגה הערבית נכשלה להציע איזה תמריץ לישראל בדמות קישור פתרון הבעיה בעזה להסדר כולל, למעט אזכור סתמי של יוזמת השלום הערבית ממנה גם פרשו למעשה שתי מדינות.

באופן לא מפתיע, טראמפ וישראל מיהרו לדחות את ההצהרה והתוכנית לשיקום הרצועה מבלי להידרש לחלקים המאפשרים עבודה משותפת. בשורה התחתונה, בניגוד לציפיות רבים, הפסגה לא יצרה כלי יעיל ומועיל בטווח המיידי להמשך המשא ומתן על עזה. עם זאת, היא העניקה – גם אם בלשון מעורפלת – הכשר ערבי לסילוק חמאס ופתיחת הדרך לשלטון פלסטיני חלופי. להכשר זה תהיה משמעות בטווח הארוך, כאשר שאלה זו תהפוך להיות מציאותית. הדרך לשם נותרה מעורפלת.

המאמר פורסם ב-9 במרץ 2025 באתר N12.

הפוסט הפסגה הערבית מעניקה הכשר לסילוק חמאס, אבל ללא תוכנית קונקרטית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בעקבות המלחמה ולאחר בחירתו של דונלד טראמפ לנשיא ארצות הברית נוספו עוד כמה תוצאות והחלטות שלא נחזו המאתגרות את כל השחקנים באזור.

תוצאה לא צפויה אחת היתה נפילתו המהירה של משטר אסד. לא פחות מפתיעה היא ההתבססות של המשטר החדש בראשות הג'יהאדיסט לשעבר, אבו מוחמד אל-ג'ולאני, שאימץ את שמו הישן אחמד אל-שרע ועלה לשלטון בסוריה בינואר 2025. לא מדובר רק בשינוי משטר, אלא גם בשינוי אוריינטציה ואידיאולוגיה. לא עוד חסות איראנית ולא שלטון מיעוט עלווי-שיעי, אלא משטר סוני עם אידיאולוגיה איסלאמית, אם כי לא בהכרח ג'יהאדיסטית, אם לקבל את הצהרות ראשי המשטר כפשוטן ולא כחלק מהמשחק הפוליטי שנועד להקנות להם לגיטימציה בינלאומית.

"המאבק על סוריה" המוכר לכל תלמידי ההיסטוריה של האזור נפתח מחדש, כאשר טורקיה וקטאר מצד אחד, וסעודיה מצד שני, מנסות לקבע את השפעתן, בעוד רוסיה וארצות הברית עדיין מגששות לגבי תפקידן. השינוי בסוריה הוא לא פחות מדרמטי, משום שהוא מציב חיץ במסדרון "הסהר השיעי" שאיפשר לאיראן מרחב השפעה גיאוגרפי ישיר עד ללבנון, דרך עיראק וסוריה. קשה להעריך בשלב זה היכן תתמקם סוריה במערך הכוחות האזורי בסופו של דבר, אולם אין ספק כי הקשיים הכלכליים והדמוגרפיים יאלצו את מנהיגיה ללכת על חבל דק שלא ינכר את מאגר המדינות הפוטנציאלי, והן לא רבות באזור.

תוצאה לא צפויה אחרת היתה החזרה של המערכת הפוליטית הלבנונית לסוג של נורמליות; בחירת נשיא חדש, ג'וזף עאון, מינויה של ממשלה חדשה, חיזוקו של צבא לבנון ועימות שלו עם יחידות חיזבאללה, כמו גם הוצאת הסעיף במצע הממשלה המדבר על התנגדות מזוינת נגד ישראל – כל אלה מהווים ביטוי להיחלשותו של ארגון חיזבאללה בעקבות המהלומות שספג במלחמה ואובדן שדרת הפיקוד וההנהגה שלו. אף שלבנון רחוקה מהתייצבות, וגם חיזבאללה טרם אמר את המילה האחרונה במאבק הפוליטי הפנימי, השינוי מרמז על התפתחויות מעניינות בכל הנוגע למקומה בעולם הערבי וביחסיה עם ישראל.

המזרח התיכון בזעיר אנפין

תוצאה בלתי צפויה שלישית היתה הכרזתו של טראמפ לגבי הגירת פלסטינים מעזה. אף שהבהיר כי התכוון להגירה מרצון, דבריו עוררו סערה בעולם הערבי. ההצהרה היתה מפתיעה משום שהפגינה בורות מוחלטת בענייני האזור, וכן מכיוון שהיא לא עולה בקנה אחד עם מה שנראה כמו האינטרסים של ארצות הברית במזרח התיכון: היא יצרה ניכור של בעלות הברית החשובות של ארצות הברית והמערב במזרח התיכון, ירדן ומצרים, וכן פגעה ביחסי ארצות הברית עם סעודיה והרחיקה את הנורמליזציה עם ישראל.

בנוסף לכך, ההצהרה של טראמפ הנכיחה את ההיצמדות הפלסטינית לקרקע בשיח הציבורי הערבי. מאז תפיסת השלטון על ידי חמאס בעזה ב-2007, בין 200 ל-300 אלף עזתים (המספר המדויק אינו ברור) – בעיקר צעירים ומשכילים – היגרו ממנה מתוך ייאוש ובשל קשיים כלכליים. הגירה זו התקיימה בשקט משום שחמאס לא שש לפרסם את הנתונים המצביעים על כישלונותיו. עתה מי שירצה להגר ייתפש בחברה הפלסטינית כבוגד.

כעבור כמה ימים הודיע טראמפ כי ההכרזה על תוכנית ההגירה בכלל נועדה "לעורר דיון בנושא", מה שעשוי ללמד כי הוא נסוג ממנה לאחר שהבין את עוצמת ההתנגדות לה בקרב השותפות הערביות. בינתיים, מנהיגי שש מדינות המפרץ (כווית, ערב הסעודית, איחוד האמירויות, עומאן, בחריין וקטאר), לצד נשיא מצרים סיסי ומלך ירדן עבדאללה, קיימו ב-21 בפברואר, בריאד, פגישת התייעצות בנושא הפלסטיני, ללא נציגות פלסטינית וללא בשורה של ממש, מה שמעיד על חילוקי דעות פנים-ערביים לגבי עקרונות התוכנית הערבית.

בפני השחקנים עומדות כרגע שלוש אלטרנטיבות: האחת, ממשל צבאי או אזרחי – או שילוב של השניים – של ישראל על עזה, הדומה לשלטון שהיה בגדה המערבית בשנים 1994–1967. השנייה, הקמתה של רשות אזרחית פלסטינית, שתהיה קשורה בצורה כזו אחרת לרשות הפלסטינית ותהיה אחראית על שיקומה של עזה, בסיוע כסף ערבי ובין־לאומי. והשלישית, המשך שלטון חמאס – תוך כדי המשך המלחמה או עצירתה אך מבלי לכונן מנגנון שלטוני חלופי.

רצועת עזה הקטנה (365 קמ"ר בסך הכל) מגלמת כיום, בזעיר אנפין, את כל הבעיות של המזרח התיכון: עוני, ילודה גבוהה, אבטלה, שלטון מושחת, אידיאולוגיה איסלאמית קיצונית ומנהיגות קנאית. מה שקורה בה רלוונטי לשחקניות רבות במזרח התיכון ובעולם בכלל. המעורבות הרבה הזו מקשה על כל ניסיון למצוא מוצא שירצה את כל הצדדים.

נקודת המוצא היא כי אף פתרון לא יהיה מושלם ואף צד לא ייצא וחצי תאוותו בידו. מבחינת ישראל, דומה כי קיימת הסכמה רחבה שממשל צבאי או אזרחי בעזה אינו רצוי. כולם גם מתנגדים להמשך שלטון חמאס, אם כי יש הממשיכים באופן ציני לראות בקיומו נכס פוליטי להמשך המלחמה ולשימורה של הקואליציה.

עם-זאת, שיקומה של עזה לא ייעשה מבלי שנפסקה המלחמה והוחזרו החטופים ומבלי שחמאס יפנה את מקומו. את הסתירה המובנית יכולה לפתור רק החלופה האזרחית הפלסטינית, בגיבוי מדינות ערב ובהשתתפותן. האפשרות הזו היא גם היחידה שיכולה, בסופו של דבר, להוביל למימושה של נורמליזציה עם סעודיה.

יוצאים מהקיפאון

בעקבות המקלחת הקרה שספגה תוכנית ההגירה של טראמפ, יש ציפייה דרוכה לראות את התוכנית שתאמץ הפסגה הערבית מחר (4 במרץ). עצם העובדה שמדינות ערב עמלות על עמדה משותפת יש בה חידוש לאחר הקיפאון שאפיין את המערכת הערבית בזמן המלחמה. עבד אל-מונעם סעיד, חבר הסנט המצרי ועיתונאי בכיר, הרחיק לכת וכינה זאת "ניאו-ערביות".

הדרך להצגת עמדה ערבית קולקטיבית זרועה קשיים. העלייה לרגל של חוסיין א-שיח', מי שנתפש כיורשו המיועד של אבו מאזן, לסעודיה, נועדה לנסות ולתאם את העמדה הערבית עם הרשות הפלסטינית. ואולם קטאר תנסה לשמר את הכוח של חמאס, וגם את של עצמה, ברצועת עזה. יכול להיות שהמכנה המשותף הנמוך ביותר שיושג – לא יהיה בו כדי להוביל לפתרון מוסכם על ארצות הברית, ישראל וחמאס.

ניכר כי טראמפ נכנס במרץ לתפקידו במטרה להותיר חותם. בינתיים הוא יורה לכל הכיוונים, אך ניכר כי המשפט "סוף מעשה במחשבה תחילה" אינו נר לרגליו. מה שנדרש עתה הוא לא הצהרות בומבסטיות, אלא עבודה מאומצת מאחורי הקלעים כדי לייצר נוסחה מעשית שכל השחקנים הרלוונטיים והחשובים יכולים לחיות איתה. כרגע זה נראה בלתי אפשרי וגם בלתי צפוי – אבל, כפי שראינו, במזרח התיכון הבלתי צפוי הוא יותר צפוי ממה שאנו נוהגים לצפות.

המאמר פורסם ב-3.3.25 באתר הארץ.

הפוסט ממהפכות להסכמים: הבלתי צפוי הוא הכוח המעצב של המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ואומנם, מדובר ברעיון חדש, אבל גם רעיונות חדשים לפעמים יכולים להיות גרועים ועדיף שיישארו מחוץ לקופסה. בניגוד ל"תוכנית המאה" – 181 עמודים של עבודה מקיפה, שהוצגה בינואר 2020 – ההצעות הנוכחיות הן פרי גחמה שהונחתה על ידי טראמפ ממש לפני הפגישה עם נתניהו. מדובר באוסף של רעיונות שלא עומדת מאחוריהם חשיבה מעמיקה שלוקחת בחשבון את האינטרסים או את המגבלות של הצדדים השונים.

הרעיונות של טראמפ מוסברים כניסיון לאמץ את הלוגיקה העסקית בדיפלומטיה וכחלק מטריק שבו אתה מניח הצעה קיצונית במיוחד כדי לקבל בסוף את התמורה שמלכתחילה התכוונת לה. במילותיו של ראש הממשלה המנוח לוי אשכול: "אני מוותר ומוותר עד שמקבלים את דעתי". אבל הרעיונות של טראמפ לגבי עזה אינם עולים בקנה אחד עם קמפיין הבחירות שלו עצמו והם מעמידים אותו בהתנגשות בזירה האמריקנית והבין-לאומית, במיוחד מול יורש העצר הסעודי, הנשיא הטורקי ארדואן והנשיא המצרי א-סיסי – כולם האוטוקרטים החביבים עליו.

חוץ מישראל, זו נראית כמו עסקה שלא יהיו עליה קופצים. טראמפ צפוי לעמוד בפני ביקורת בכמה חזיתות: ראשית, הציבור האמריקני וגם רבים משני צדי המפה הפוליטית יתנגדו למהלך. התיאבון האמריקני למעורבות ברחבי העולם פחת לאחר הכישלונות בעיראק, באפגניסטן ובסוריה, עם אבדות רבות בנפש ועלויות כספיות אסטרונומיות.

שנית, ההצעה מעמידה את כל מדינות ערב על הרגליים, כאשר הן נדרשות לפעול בניגוד לאינטרס שלהן. וחמור מזה, הסכמה עלולה לפגוע בלגיטימציה של המנהיגים ולערער את יציבותם. משרד החוץ הסעודי היה הראשון להגיב, בשם יורש העצר, כי סעודיה לא תיסוג מעמדתה עליה חזרה ושוב ושוב לאחר 7 באוקטובר – הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 ובירתה מזרח ירושלים. סעודיה, המובילה במידה רבה את העולם הערבי כיום, הציבה אפוא את הרף לפיו תישפט העמדה הערבית בכללותה. האמירויות מיהרה לחזק את העמדה הסעודית.

ירדן ומצרים כבר הביעו לא אחת במהלך המלחמה התנגדות גורפת לכל ניסיון של עקירת פלסטינים מעזה. הן חוששות מההשלכות של העברת אוכלוסין לשטחן על היציבות הפנימית של המשטר. העובדה שהרעיון של טראמפ אמור להתבצע בהסכמה ולא בכפייה אינה משנה במאומה את ההתנגדות. גם מרוקו, המועלית כאפשרות נוספת לקליטת פליטים שתתבצע כ"הוקרה" על ההכרה האמריקנית בסיפוח הסהרה המערבית, תתנגד להירתם לרעיון. לאורך כל השנים, מרוקו הביע תמיכה בפלסטינים ובהקמת מדינה פלסטינית, ואף אירחה בשטחה – בסתר ובפומבי – מפגשים בין ישראלים לפלסטינים.

יתרה מזו, שיתוף פעולה עם מהלך אמריקני יציג את המשטרים הערביים כבוגדים באתוס הפלסטיני וכמי שתרמו לחיסול הבעיה הפלסטינית. המחויבות הערבית אומנם באה לידי ביטוי בעבר בעיקר במישור הרטורי, אך היא נשענת על בסיס תמיכה רחב בדעת הקהל הערבית. סקרים לאורך שנים מלמדים על מרכזיות הבעיה הפלסטינית בדעת הקהל הערבית. השליטים הערביים אינם יכולים להתעלם מכך. דומה כי טראמפ אינו מבין את החשיבות הסמלית של הבעיה הפלסטינית בעולם הערבי והוא חושב כי בכסף ניתן לקנות הכול.

ומה באשר לפלסטינים עצמם? חזרת הפליטים והיצמדות לקרקע (מה שנקרא "סומוד") מהווים ערכים מרכזיים במערכת האמונות המרכיבות את האתוס הפלסטיני. רעיונותיו של טראמפ מאיימים להפוך את מלחמת 7 באוקטובר לנכבה אמיתית שנייה ופגיעה אנושה באתוס שלהם. מדובר בניסיון למחוק את הזהות הפלסטינית ולשלול את זכותם של הפלסטינים – זכות המוכרת על ידי מרבית המדינות בעולם – להקמת מדינה משלהם.

ההתמקדות בעזה גרמה להעלמת נקודה חשובה לא פחות בדבריו של טראמפ והיא כוונתו לבחון את סוגיית הסיפוח בשטחי יהודה ושומרון. יהיה בכך כדי לחדש את התביעה לסיפוח שטחי C לישראל, שהתאדתה עם פרסומה של "תוכנית המאה" בחודש ינואר 2020, אולם חידושה כעת עלול להוביל למחאות ברחבי העולם הערבי ובשטחים הפלסטיניים.

לא ניתן לשלול את האפשרות כי הרעיונות "מחוץ לקופסה" של טראמפ נועדו לזעזע בכוונה על מנת להשיג מטרה יותר מוגבלת בהיקפה, אבל לסחורה הזו לא יהיו קונים מלכתחילה. מעבר לכך, גם אם רעיונות אלה יידחו, יש סכנה בעצם הענקת לגיטימציה על ידי המעצמה החזקה בעולם לניתוץ נורמות התנהגות בין-לאומיות.

אם טראמפ מעוניין לבנות את עזה מחדש הוא מוזמן לשחזר את תוכנית מרשל (והיא אפילו תיקרא על שמו!). התוכנית סייעה לשקם את אירופה ההרוסה לאחר מלחמת העולם השנייה מבלי להעביר את תושביה. בתוכנית הושקע סכום דמיוני של כ-173 מיליארד דולר במונחים של היום.

הסערה בעקבות דבריו של טראמפ היא רק בראשיתה וקשה לדעת כיצד היא תסתיים; יכול להיות שבסופה היא תהיה לא יותר מאשר "סערה בכוס תה". אלא שאם זו סערה אמיתית, הרי שהן מסתיימות בדרך כלל בנזקים. השאלה היא רק כמה הם יהיו חמורים.

המאמר פורסם ה-10.2.25 באתר N12.

הפוסט טראמפ ועזה: גם רעיונות "מחוץ לקופסה" יכולים להיות גרועים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האשמות וחששות

הדימוי הנוכחי של ישראל בתקשורת המצרית מתאפיין בשישה היבטים מרכזיים:

1. שחצנות ועיוורון אסטרטגי. התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמדינה המסתמכת יתר על המידה על עוצמתה הצבאית, מה שהוביל לעיוורון וחוסר יכולת להבין את כוונות האויב. ההסתמכות על העוצמה הצבאית גרמה גם להערכת חסר של השפעות הכיבוש הממושך על העם הפלסטיני. העובדה שמתקפת חמאס התרחשה יום לאחר 6 באוקטובר המיתולוגי העלתה מחדש את זיכרון מלחמת יום הכיפורים, שנתפשת במצרים כניצחון גדול על ישראל. העיוורון האסטרטגי הזה, לפי התקשורת המצרית, הוא שאפשר לחמאס להערים על ישראל ולהפתיעה.

2. אלימות ואכזריות מכוונת. התקשורת המצרית מתעלמת במכוון ממעשי האלימות של חמאס ומתמקדת באסונות אזרחיים, גם כאשר ישראל לא אחראית להם באופן ישיר. דוגמה בולטת היא האשמת ישראל בפגיעה המכוונת בבית החולים בעזה ב-17 באוקטובר 2023. למרות שהוכח כי האסון נגרם מרקטה של הג'יהאד האיסלאמי, התקשורת המצרית המשיכה להאשים את ישראל בטבח מכוון באזרחים חפים מפשע שחיפשו מקלט.

הביקורת מתחדדת במיוחד לאור המספר הגבוה של תינוקות, ילדים ונשים שנהרגו במהלך המלחמה. האשמות ישראל בביצוע פשעי מלחמה קיבלו חיזוק בעקבות החלטת בית הדין הבינלאומי בהאג בנובמבר 2024 להוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, המוצגים בתקשורת המצרית כ"שופכי דמים" (ספאח).

3. ממשלת טרור אידיאולוגי. התקשורת המצרית מציגה את ממשלת ישראל כתומכת בטרור אידיאולוגי ואינטלקטואלי נגד העם הפלסטיני. הדוגמה הבולטת ביותר היא התבטאותו של השר עמיחי אליהו שאמר כי הוא לא פוסל הטלת פצצת אטום על עזה. מעבר לגינוי החריף של משרד החוץ המצרי, הפרשנים בתקשורת הדגישו כי זהו ביטוי לטרור אידיאולוגי של שרי הממשלה. העובדה שאליהו נחשב בישראל לשר קיצוני שאינו מייצג את עמדת הממשלה אינה נתפסת כאמינה בעיני המצרים, שכן במצרים שר לא יעז להתבטא בניגוד לקו הרשמי של הממשלה.

4. מזימות נגד מצרים. לנוכח אמירות של בכירים ודיווחים בתקשורת הישראלית על אפשרות ל"גירוש כפוי" של תושבי עזה לסיני, התקשורת המצרית מציגה את ישראל כמי שזוממת לפגוע בביטחון הלאומי של מצרים וביציבותה. החשש מפני גירוש פלסטינים לסיני, בין אם באופן מאורגן או עקיף, הוא אמיתי ומופיע באופן תדיר בתקשורת המצרית.

5. קולוניאליזם מתמשך. במשך שנים למדו תלמידי מצרים כי ישראל היא יציר האימפריאליזם ומשרתת אותו. התנהגותה במלחמה נתפשת כהמשך ישיר לכך. ההרס הנרחב ברצועת עזה והנוכחות הצבאית מפורשים כרצון לשוב ולהתנחל בה. דברי ראשי המתנחלים והסיקור התקשורתי מעצימים תדמית זו.

יתרה מזאת, קיימת הבנה מצרית שישראל לא תסתפק רק בשטחי הרצועה, אלא מבקשת להשתלט על אדמות ערביות נוספות, כמו החרמון הסורי ואזור החיץ שהוא חלק מהסכם הפרדת הכוחות עם סוריה מ-1974. רבים רואים בהתנהגות זו חלק מתוכנית רחבה יותר למימוש חזון "ישראל הגדולה" מהפרת ועד הנילוס.

6. התעלמות מהחוק הבינלאומי. ישראל מוצגת כמדינה הפועלת מעל לחוק ומתעלמת מדרישות המשפט הבינלאומי ההומניטרי. התעלמות זו נתפשת כהמשך ישיר להתעלמותה מיישום החלטות האו"ם הרבות בנוגע לסוגיה הפלסטינית. התקשורת המצרית מדגישה את חוסר הנכונות של ישראל לציית לנורמות ולכללים הבינלאומיים.

לא לבדה תשכון

הביקורת החריפה בתקשורת המצרית נובעת משתי סיבות עיקריות. ראשית, גישה מכוונת של המשטר המצרי, הן תחת מובארכ והן תחת סיסי, המאפשר ביקורת נגד ישראל כאמצעי לווסת לחצים. בדרך זו, המשטר מאפשר לחברה המצרית, הרואה בישראל יריבה ואף אויבת, לבטא את עמדותיה, ובמקביל מרגיע את הלחצים מצד גורמים איסלאמיים הדורשים פעולה נגד ישראל. הסיבה השנייה נעוצה בתגובה להתנהלות והצהרות של מקבלי החלטות ישראלים, המתעלמים לעיתים קרובות מרגישויות מדינות השלום.

המציאות במזרח התיכון השתנתה מהותית מאז הסכם השלום עם מצרים, ובפרט לאחר הסכמי אברהם. ישראל אינה עוד מדינה מבודדת באזור, והמלחמה הנוכחית מדגישה את נחיצות התיאום ושיתוף הפעולה עם מדינות השלום. אף שהקשרים מתנהלים בעיקר מול ההנהגה והמוסדות במדינות ערב, על ישראל להפנים כי דעת הקהל במדינות אלה היא כוח משפיע שלא ניתן להתעלם ממנו.

העוינות ההדדית שהתפתחה במהלך המלחמה המתמשכת בעזה אולי טבעית, אך על שני הצדדים מוטלת האחריות לראות מעבר למשבר הנוכחי. האתגר המשותף הוא לשמר ולחזק את יחסי השלום ואת התמיכה בהם בקרב שתי החברות, תוך גילוי רגישות והבנה הדדית גם – ואולי בעיקר – בתקופות של מתיחות.

המאמר פורסם ב-2.2.25 באתר הארץ.

הפוסט שלום קר מתקרר: המלחמה בעזה מערערת את היחסים בין ישראל למצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנורמליזציה עם סעודיה, כזכור, כמעט ונחתמה לפני 7 באוקטובר. מתקפת חמאס גרמה להקפאתה. למעשה,  אחת מהמטרות של המתקפה הייתה לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת, ובכך, לעת עתה, הצליחו חמאס ואיראן. סיומה של המלחמה ועסקת החטופים מייצרים כעת הזדמנות להשלים מהלך כמעט אפוי. למעשה, מדובר בהזדמנות אידיאלית משום שיש כאן חיבור בין שני אלמנטים הכרחיים הדרושים להזדמנות מוצלחת: האחד, שינוי גדול; והשני, רעיון או תוכנית אטרקטיבית.

השינוי הגדול מתרחש בשני מישורים: האחד, סיומה של המלחמה. ההיסטוריה מלמדת כי מלחמות יוצרות הזדמנות לשינויים גדולים, וזאת בשל השלכותיהן הטקטוניות על השחקנים והאזור. נהיר כי המלחמה גרמה לפגיעה קשה באיראן ובשלוחותיה – חיזבאללה, חות'ים, חמאס – כמו גם להוצאתה של סוריה מציר ההתנגדות. עם זאת, לא כל מלחמה הביאה בהכרח לניצול ההזדמנות, וזאת בשל היעדר מנהיגות, מנהיגות קצרת-רואי, עיקשות או איוולת מדינית.

המישור השני הוא ממשל חדש בוושינגטון בראשות טראמפ, המונע מאמביציה אישית להותיר את חותמו, ואולי בכך לקטוף פרס נוסף – נובל לשלום.

בד בבד, על השולחן מונחת גם הצעה אטרקטיבית – נורמליזציה עם סעודיה. האטרקטיביות של ההצעה מבחינת ישראל נובעת מכך שסעודיה אינה שחקן שולי; היא משחקת תפקיד מרכזי במפרץ, בעולם הערבי, בעולם האיסלאמי ובזירה הגלובלית בכלל. הסכם עימה יחזק את הקואליציה האזורית נגד איראן. לאור העובדה שכל הסכמי השלום והנורמליזציה שרדו את המלחמה הקשה, "המהלך הסעודי" יבצר את תהליך האינטגרציה של ישראל באזור שהחל עם השלום עם מצרים.

השפעתה באה לידי ביטוי בשלושה מישורים עיקריים: מבחינה מדינית, היא מובילה מהלכים אזוריים ובין-לאומיים. כך, למשל, ב-2002 היא פרסמה יוזמת שלום שהפכה ליוזמת השלום הערבית שמדי שנה עדיין מאושרת על ידי הפסגה הערבית, אולם ללא מענה ישראל רשמי. כמו כן, במהלך המלחמה אירחה הממלכה, תחת הנהגת יורש העצר מוחמד בן סלמאן, פסגה של העולם הערבי ושל העולם האיסלאמי. הייתה זו הפעם הראשונה ששני הארגונים הללו נפגשו במקום ובזמן אחד.

סעודיה ייסדה ומובילה, יחד עם האיחוד האירופי, את הקואליציה הבין-לאומית ובה כתשעים מדינות, הקוראת לפתרון שתי מדינות בסכסוך הישראלי-פלסטיני. ממש לאחרונה, ב-12 בינואר 2025, היא אירחה את שרי החוץ של ארצות הברית, גרמניה, צרפת, איטליה, ספרד, טורקיה, וכן נציגי 11 מדינות ערביות, כדי לדון באירועים בסוריה. במילים אחרות, סעודיה אינה מוכנה להותיר את הזירה הסורית לטורקיה, קטאר וארגוני איסלאם קיצוניים.

מבחינה כלכלית, סעודיה היא הכלכלה הגדולה במזרח התיכון – גדולה אף יותר מזו הטורקית. היא נהנית מרזרבות נפט הגדולות בעולם ויכולת מיידית להגדיל את התפוקה. המשמעות היא שבמידה ויהיה מחסור בנפט בשווקים – למשל חרם על מדינה מסוימת כמו איראן או רוסיה, או בעקבות אסון טבע כפי שקרה במפרץ מקסיקו – סעודיה, יחד עם האמירויות, יוכלו להשלים את החוסרים במהירות וזאת כדי למנוע העלאה דרמטית במחירי הנפט שתוביל לזעזועים בכלכלה העולמית.

סעודיה גם משמשת עוגן ועורף כלכלי חשוב עבור מצרים וירדן. עשרות מיליארדי הדולרים שקיבלו מדינות אלו בעשור האחרון מהווים מרכיב מרכזי בשמירה על יציבות המשטר. המנוף הכלכלי צפוי לשמש את סעודיה גם במאבק על השפעה בסוריה לאחר הקמת המשטר החדש, ובלבנון לאחר בחירת נשיא חדש שאינו מקורב לחיזבאללה.

סעודיה משחקת גם תפקיד חשוב מבחינה תקשורתית בעולם הערבי, כאשר רשת אל-ערביה היא אף יותר פופולרית מאל-ג'זירה הקטארית. ולבסוף, לסעודיה מעמד מרכזי בתחום דת האיסלאם בשל מיקומן של מכה ומדינה בשטחה, אליהן עולים לרגל למעלה משני מיליון מוסלמים בשנה.

מכל הסיבות האלה, נורמליזציה עם סעודיה תפתח בפני ישראל לא רק את השוק הסעודי הגדול, אלא גם שער למדינות מוסלמיות נוספות – כמו אינדונזיה ועוד.

הבעיה העיקרית שנותרה היא כיצד לרבע את המעגל בכל הנוגע לסוגיה הפלסטינית. אם לפני המלחמה דומה היה כי סעודיה תסתפק בעלה תאנה פלסטיני, הצהרות בכירים סעודים במהלך המלחמה מלמדים כי הסעודים עומדים על הקמת מדינה פלסטינית. מאידך, מזכיר המדינה האמריקני היוצא, אנתוני בלינקן, אמר כי הנורמליזציה "מוכנה לצאת לדרך", אך נדרשים שני תנאים: סיום המלחמה בעזה ו"נתיב אמין" (Credible pathway) למדינה פלסטינית.

בהנחה שהמלחמה אכן תסתיים, נותרה אפוא הסוגייה הפלסטינית אבן נגף עיקרית, במיוחד בעקבות המלחמה שהביאה לירידה בנכונות של הציבור היהודי להסכים להקמת מדינה פלסטינית. עם זאת, סקר שנערך בתחילת ינואר 2025 על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי מצביע על כך, שלמעלה מ-70% מהציבור היהודי תומך בהחזרת החטופים והפסקת המלחמה, נורמליזציה עם סעודיה, "נתיב להיפרדות" מהפלסטינים והקמת קואליציית ביטחון אזורית נגד איראן.

המושג "נתיב להיפרדות" מהפלסטינים אומנם יכול לשמש מה שבשפה הדיפלומטית קוראים "דו-משמעות בונה", אולם הוא מותיר כמה ספקות: האם הוא יספק את הסעודים? האם יהיה פרטנר פלסטיני? האם יימצא הסדר ביטחוני ומדיני בעזה, בשיתוף כזה או אחר עם מדינות ערב המתונות, שירצה את הצדדים? התשובות לשאלות אלה אינן פשוטות, אולם דומה כי על שאלה אחת לא צריכה להיות מחלוקת לגבי התשובה: יש הזדמנות. ועל כך אמר צ'רצ'יל: "פסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות, [אבל] אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי".

המאמר פורסם ה-29.1.25 באתר N12.

הפוסט לישראל יש הזדמנות להשיג בדיוק את מה שחמאס ניסה למנוע הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יותר משנה לאחר מתקפת הפתע הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר, ישראל הצליחה להשיב לעצמה את ההרתעה. כל שחקניות ציר ההתנגדות – איראן, חמאס, חיזבאללה, חות'ים – ספגו מהלומות צבאיות קשות, כאשר שדרת המנהיגות של חיזבאללה וחמאס אף חוסלה. ישראל הוכיחה כי מבחינה צבאית וטכנולוגית היא עולה על אויביה עשרת מונים.

הפוסט שנת ההישגים המוחמצים: ישראל חזקה יותר, ובודדה יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד לדימויה כמדינה יציבה, ההיסטוריה של סוריה מלמדת כי עד השתלטות שושלת אסד העלאווית ב-1970, היא הייתה המדינה הכי לא יציבה במזרח התיכון. בין השנים 1970-1949 היו בה לא פחות מ-17 הפיכות צבאיות – רובן כושלות. על ברכי הכישלונות המוקדמים, חאפז אל-אסד למד כיצד להימנע מהפיכה צבאית כושלת ומהם התנאים הדרושים לביסוסה של דיקטטורה יציבה.

סוריה שימשה מוקד למתיחויות בין-לאומית ואזורית, שהביאו את העיתונאי והביוגרף של אסד האב, פטריק סיל, לכנות את התופעה "המאבק על סוריה". טענתו הייתה שמי שרוצה לשלוט במזרח התיכון מבחינה בין-לאומית ומי שרוצה להוביל את העולם הערבי צריך לשלוט בה, וזאת בשל מיקומה הגיאו-אסטרטגי. תזה זו לא תמיד עמדה במבחן ההיסטוריה, אך עצם קיומו של המאבק על סוריה כביטוי למאבק רחב יותר בזירה הבין-לאומית והאזורית נותר שריר וקיים.

מאז שחברה לאיראן במלחמת איראן-עיראק ב-1980, סוריה שימשה עוגן חשוב ב"ציר ההתנגדות" נגד ישראל. עם סילוקה של מצרים מהליגה הערבית בעקבות הסכם השלום עם ישראל ב-1979, סוריה ולא איראן הייתה זו שהובילה את הציר הזה וחתרה ל"איזון אסטרטגי" עם ישראל. ואולם, מלחמת המפרץ ב-1990 והתמוטטות הפטרון הסובייטי הובילו את אסד האב לנתק את הקשר עם איראן, לקשור קשרים עם ארצות הברית ולהשתלב בתהליך המשא ומתן לשלום עם ישראל.

הפוסט "המאבק על סוריה" נפתח מחדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערכת הקשרים והאינטרסים בין ישראל לירדן עמוקה יותר מזו של כל המדינות האחרות שעימן קשרה ישראל קשרים דיפלומטיים. משחר הקמתה, עבר הירדן (שמה הישן של הממלכה) הייתה "הטובה שבאויבות". אומנם היא השתתפה במלחמות 1948 ו-1967, אך מעבר לכך מלכיה קיימו קשרים בחשאי עם מנהיגי ישראל.

קיומם של אויבים משותפים והצורך של ירדן להישען על מעצמה מערבית (בריטניה ולאחר מכן ארצות הברית) הפכו את מדינת ישראל לבעלת ברית רצויה בשמירה על שרידותו של בית המלוכה. המלך חוסין הודה לסיוע של ישראל במאבקו נגד סוריה ואש"ף במהלך "ספטמבר השחור" 1970, ולאות תודה הוא הזהיר את גולדה מפני המלחמה המתקרבת בפגישה עימה בגלילות בספטמבר 1973.

ישראל, מבחינתה, יכלה לסמוך, בדרך כלל, על כך שהצבא הירדני שומר על הגבול הארוך מפני חדירות מחבלים פלסטינים. עם השנים נוספו גם אינטרסים נוספים מבחינתה של ירדן, כמו למשל הצורך הדחוף של ירדן במים ובגז.

עד 1994 השלום עם ירדן תמיד היה אופציה, אולם בניגוד למצרים, ירדן לא הייתה חזקה מספיק לעמוד מול התנגדות של העולם הערבי והאוכלוסייה הפלסטינית שבשטחה. הצל הפלסטיני חייב את המלך להשאיר גם את יחסי ישראל-ירדן בצל. לא במקרה חתימת הסכם אוסלו עם אש"ף ב-1993 היא היא שהעניקה לגיטימציה לחתימת הסכם השלום. לאחר שנים רבות שניסתה לייצג את העניין הפלסטיני, השאירה ירדן את הזירה לאש"ף בלבד, שומרת לעצמה תפקיד במקומות הקדושים בירושלים.

הדילמה הירדנית גדולה יותר

אי-פתרון הבעיה הפלסטינית העמיד את המשטר בדילמה: כיצד ליישב את הסתירה בין האינטרסים של המשטר והמדינה ובין דרישות האזרחים? המענה היה לקיים פרופיל נמוך ככל האפשר של יחסים דיפלומטיים במקביל לניהול יחסים חשאיים בתחומי הצבא, ביטחון ומודיעין. וכך, יחסים קרים במישור הפומבי לא באו על חשבון יחסים חמים במישור החשאי. דבר דומה, דרך אגב, קרה גם במצרים, בהבדל אחד: בירדן למעלה ממחצית האוכלוסייה היא פלסטינית.

מתיחויות בהר הבית ומלחמות בין ישראל לפלסטינים תמיד הובילו להידרדרות ביחסי המדינות. החזרת השגריר וגינויים חריפים הפכו זה מכבר לצעדי תגובה מידתיים שלא סיכנו את השלום עצמו. ואולם, ככל שמתמשכת המלחמה, ככל שהפלסטינים בעזה ממשיכים לסבול מבחינה הומניטרית וככל שישראל אינה מציעה אופק של פתרון מדיני – כך דומה יותר כי הקולות הקוראים לנקיטת צעדים קשים יותר מול ישראל מתחזקים, והם עלולים להשפיע על מקבלי ההחלטות.

שר החוץ הירדני, איימן ספדי, מגלם במידה רבה את השניות בעמדה הירדנית. לאורך כל המלחמה הוא ביקר באופן חריף את התנהלות ישראל, אך הוא גם הבהיר שפניה של ירדן – והעולם הערבי – לשלום ולא למלחמה, בהתבסס על יוזמת השלום הערבית.

מה שקורה עם ירדן אולי יותר קיצוני, אבל דפוס דומה קורה גם ביחסי ישראל עם מצרים, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וערב הסעודית. כל המדינות הללו, למשל, גינו את המתקפה של ישראל על איראן למרות שהן חולקות אינטרס דומה עם ישראל נגד איראן.

אומנם אין לגזור גזרה שווה בין כל המדינות הללו ביחסן לישראל, אבל גם האמירויות, שלא עצרה את טיסותיה לישראל ומיתנה את הצהרותיה, הבהירה כי היא יהיה לא כל תפקיד ב"יום שאחרי" בעזה, אלא אם כן ייעשו צעדים להקים מדינה פלסטינית. למותר לציין כי זוהי עמדת סעודיה, שעוד טרם נרמלה את יחסיה עם ישראל.

שכנות טובה ומתחשבת

ישראל בהנהגת ממשלת בנימין נתניהו לוקחת כמובנים מאליהם את היחסים עם מדינות השלום והנורמליזציה הערביות. העובדה שהסכמי השלום עם ירדן ומצרים (30 שנה ו-45 שנה בהתאמה) מחזיקים מעמד כל כך הרבה שנים מעניקים את התחושה שהם עמידים בפני כל אתגר. זו הערכה שלא צריך להעמיד במבחן.

מדיניות רציונלית של ממשלות מביאה בחשבון את הנסיבות, המגבלות והסיכונים הכרוכים באימוץ כל מדיניות באשר היא. ישראל תקפה באיראן באופן מוגבל משום שהשתכנעה, או התכופפה, בפני הלחץ של ארצות הברית, וזאת כדי לא להביך או להקשות על הממשל לקראת הבחירות.

בה במידה, ממשלה שמקבלת החלטות באופן רציונלי צריכה לקחת בחשבון לא רק את האינטרסים שלה ושל בעלת בריתה הקרובה, ארצות הברית, אלא גם של מדינות האזור, שחולקות עימה אינטרסים משותפים.

בהקשר זה עולות שתי סוגיות: האחת, בטווח הקצר, סיום המלחמה, שחרור החטופים, מציאת הסדר לנסיגת חיזבאללה מהגבול ויצירת חלופה שלטונית בעזה. השנייה, בטווח הארוך יותר, מציאת פתרון לבעיה הפלסטינית בכללותה, עם העדפה להקמתה של ישות מדינתית. פתרון הסוגיה הראשונה יוביל לרגיעה ביחסיה של ישראל עם מדינות השלום והנורמליזציה; אבל רק פתרון הסוגיה השנייה יוביל לגאות ביחסים. זה נראה כרגע דמיוני, אבל כך היה גם פעם השלום עם מצרים וירדן.

המאמר פורסם ב-3.11.24 באתר N12.

הפוסט המשך המלחמה מסכן את יחסי ישראל עם מדינות האזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יום השנה הזה הוא תזכורת, בראש ובראשונה, לכשל הפוליטי, הצבאי והמודיעיני שהוביל לאסון ושראוי להיחקר על ידי ועדת חקירה ממלכתית. עם זאת, יום השנה הוא גם רגע של רפלקסיה על ההשלכות והמשמעויות של מה שעברנו.

7 באוקטובר הפך לטראומה לאומית, עוד אסון בשרשרת הטרגדיות שעברו על העם היהודי, המגלמת את משפט המפתח בהגדה ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". הטראומה הזו קשה במיוחד משום שהיא לא התחוללה בגולה, ולא בראשית ימיה הצעירים של המדינה, אלא בשנת ה-76 לייסודה, כשהיא מבוצרת מבחינה צבאית וכלכלית. ההתמודדות עם הטראומה הזו היא אחת המשימות הדחופות של ההנהגה והחברה בישראל בעתיד הקרוב.

טראומה זו הובילה לאובדן האמון בקרב רבים בחברה היהודית מהממשלה שהובילה לאסון הזה. המלחמה אומנם הביאה להסטת תשומת הלב מהמהפכה המשפטית, אך אין סימנים כי היא נעלמה.

ההרתעה הקונבנציונלית לא עובדת

הברוטליות של מעשי חמאס הובילה לתהליך של דה-הומניזציה ודה-לגיטימציה בחברה היהודית כלפי הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית בכלל. הסקרים מלמדים כי תהליך זה מתחולל גם בצד הפלסטיני כלפי היהודים. זהו אולי תהליך טבעי בעקבות אסון 7 באוקטובר, אך עלולות להיות לו השלכות קשות על אפשרות חידוש ההידברות בין שני הצדדים עם שוך המלחמה.

מבחינה אזורית, ישראל הצליחה לשקם את הרתעתה, אם כי מבחנה האמיתי יתגלה רק עם הזמן. הרתעה זו נפגעה קשות משתי סיבות: האחת, השסע הפנימי שהתגלע בעקבות המהפכה המשפטית; והשנייה, ההצלחה הצבאית של מתקפת הפתע של חמאס שחשפה כשלים חמורים. התגובה הצבאית והמודיעינית של ישראל בעזה ובלבנון באה לידי ביטוי לא רק בהישגים כשלעצמם, אלא בדרך שהם הושגו – באמצעות תחבולות צבאיות, מודיעיניות וטכנולוגיות יוצאות דופן.

לשיקום ההרתעה היה מחיר קשה בקרב האוכלוסייה בעזה. קשה לאמוד את המספר המדויק של הרוגים ופצועים, אך הוא רב – רב מדי (הערכות מדברות על למעלה מ-40 אלף הרוגים, שחלקם או ברובם לוחמי חמאס). הבעיה העיקרית מבחינת ההרתעה היא ששלושת ארגוני הח'ית – חמאס, חיזבאללה וחות'ים – הינם אויבים מרים ונחושים שמחוזקים אידיאולוגית ומוכנים בשם דתם להקריב את חייהם. משמעות הדבר היא שהרתעה קונבנציונלית עובדת עליהם פחות או כלל לא.

מבחינה אזורית, ציר ההתנגדות ספג מפלה כבדה. דוקטרינת "השלוחים" של איראן נכשלה בעת המבחן. חלק מהכישלון טמון באי-הצלחתה לפעול בתיאום כאשר ישראל הייתה עדיין בהלם. מתקפת חמאס הייתה מבחינתו הישג פנומנלי, אבל הצלחה זו הביאה עליו את חיסול כוחו ויכולותיו, וכנראה גם את סיום שליטתו בעזה. גם חיזבאללה יכול לזקוף הישג חשוב, כאשר במשך כשנה ירה טילים ורקטות על הצפון, גרם לנזקים כלכליים עצומים ולהתפנות של עשרות אלפי תושבים. אולם, הוא שילם על כך במחיר אובדן מנהיגו ומרבית קאדר המפקדים, כמו גם פגיעה אנושה ביכולותיו המבצעיות.

גם המתקפה של איראן נגד ישראל ב-14 באפריל הייתה כושלת, כאשר מרבית טילי ומל"טי חיזבאללה יורטו על ידי לוחמי ההגנה של ישראל או נפלו בשטחים פתוחים. המתקפה השנייה, בתגובה לחיסול נסראללה, הייתה מקיפה ורחבה יותר, אם כי גם היא הסתיימה עם נזקים ברכוש בלבד. מלחמות הטילים לימדו על קיומו של פער טכנולוגי עצום לטובת ישראל. ההתרברבות של נציגי ציר ההתנגדות, שהזכירו את דברי הרהב של משטר נאצר במלחמת 1967, נועדו במידה רבה לחפות על אי-ההצלחה וזאת כדי לקצור הצלחה בקרב דעת הקהל המקומית. קשה להעריך באיזו מידה הנרטיב השקרי התקבל, אולם יש להניח כי בעידן של רשתות חברתיות למשטרים קשה יותר להסתיר את האמת.

החולייה החלשה בציר ההתנגדות היא סוריה, משום שהיא טרם התאוששה ממלחמת האזרחים בת העשור ולכן תרומתה הייתה מוגבלת. חיסולו של נסראללה התקבל בברכה בקרב האופוזיציה הסורית, שזכרה לו את מעורבותו הברוטלית לטובת המשטר, לצידה של איראן. מקומה של סוריה בציר זה אינו מובן מאליו, משום שעד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980 היא הייתה חלק אינטגרלי מהעולם הערבי – בעלת ברית למצרים ולסעודיה. החזרתה של סוריה לליגה הערבית ב-2023 עשויה להוות קרקע פורייה לשינוי אוריינטציה של סוריה. זה קרה כבר בעבר, כאשר אביו של בשאר, חאפז, חבר לארצות הברית ולמדינות המפרץ לאחר התמוטטות ברית המועצות.

לישראל יש עם מי לעבוד

קואליציית המדינות המתונות נותרה יציבה. אומנם ירדן החזירה את שגרירה; אומנם הציבורים הערביים ברובם תומכים בעניין הפלסטיני, אולם שליטי מצרים, ירדן, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסעודיה ממשיכים לקיים את קשריהם עם ישראל – חלקם בחשאי, חלקם בגלוי – ומדינות מסוימות אף השתתפו באופן אקטיבי בבלימת המתקפה האיראנית, וזאת במסגרת שיתוף הפעולה של מערכות ההגנה האווירית שהושגה בעקבות חתימת הסכמי אברהם וכניסת ישראל לפיקוד המרכז האמריקני. ראוי להדגיש כי חלק המדינות הללו המשיכו לקיים את קשריהם הכלכליים עם ישראל ואיחוד האמירויות אף לא הפסיקה את טיסות מטוסיה לישראל.

במלחמה מול איראן וחיזבאללה, ישראל מוצאת יותר ידידים בעולם הערבי, וזאת בשל קיומה של יריבות קשה על רקע דתי סוני-שיעי. כל המדינות במחנה המתון הן סוניות שרואות בהתחזקות איראן וחיזבאללה איום עליהן, ולכן הן תומכות בישראל שעושה במידה רבה את המלאכה עבורן. מנגד, מלחמתה של ישראל בחמאס – ארגון סוני פלסטיני – מעוררת את הסוגייה הפלסטינית, שלה תומכים רבים בציבור הערבי. כדי לשמור על הלגיטימציה הרעועה שלהם מנהיגי מדינות אלה מאמצים רטוריקה פרו-פלסטינית, אך הדבר לא בא על חשבונה של ישראל.

ארצות הברית נותרה המעצמה היחידה הפעילה באזור, אם כי מעורבותה עד כה הייתה מוגבלת לסיוע בהגנה ואספקת נשק לישראל, ובתיווך בין הצדדים. מעורבות צבאית חלקית הייתה בעיקר נגד החות'ים בים האדום. המעורבות המוגבלת נבעה מרצונה של ארצות הברית שלא להיגרר למלחמה אזורית, וזאת בשל שיקולי פנים ובעיקר הבחירות הקרובות בחודש נובמבר. מעבר לכך, כישלונותיה באפגניסטן, עיראק וסוריה הפחיתו את תאבונה למעורבות צבאית על הקרקע. מנגד, רוסיה שקועה במלחמה נגד אוקראינה, אך תוך שמירה על המאחז העיקרי שלה במזרח התיכון – סוריה, כאשר סין מעורבת באופן שולי בלבד ברמה המדינית. משמעות הדבר היא כי מדינות האזור נותרו לעצמן – התפתחות שמחזקת את מקומה ותפקידה של ישראל באזור.

לאן הולכים מכאן

שנה מאז 7 באוקטובר, הסוגייה הפלסטינית חזרה לקדמת הבמה. אם הסכמי אברהם והנורמליזציה המתוכננת עם סעודיה דחקו אותה לקרן זווית, כפי שנתניהו רצה – הרי מתקפת חמאס הצליחה להחזיר לתודעה העולמית והאזורית את הצורך בפתרון, בין אם על פי אסכולת המדינה האחת או שתי המדינות. מדינות המחנה המתון תומכות באסכולה השנייה ואף הקימו קואליציה בראשות סעודיה לקידום פתרון שתי המדינות. כפי שהאסון יצר הזדמנות להכות את חמאס וחיזבאללה – שני איומים קשים על גבולה של ישראל שממשלות ישראל סירבו לטפל – כך 7 באוקטובר יצר הזדמנות מחודשת לטפל בבעיה הפלסטינית.

ההיתכנות של פתרון כזה מצד אחד הינה גדולה יותר משום ההבנה ההולכת וגוברת ברחבי העולם שבמצב שבו בטריטוריה שבין הים התיכון לנהר הירדן מצויים 7 מיליון יהודים אל מול כ-7 מיליון פלסטינים רק הפרדה תוכל לעבוד. מאידך, משני צידי הסכסוך לא ניצבת הנהגה המסוגלת ומעוניינת להתקדם בכיוון הזה. סקרים שונים מלמדים גם כי חלה הקצנה בקרב הציבור היהודי והפלסטיני בעקבות המלחמה, אם כי חלק מאמין כי הסכם נורמליזציה אזורי עשוי להיות הכלי המתאים לפתרון הבעיה הפלסטינית.

לכישלון הפוליטי, הצבאי והמודיעיני של 7 באוקטובר התווסף, בתום שנה, גם כישלון מוסרי והוא אי-שחרור החטופים. אף שכלל לא ברור אם סינוואר היה הולך, בסופו של דבר, על עסקה כוללת, שהרי החטופים הם הקלף האחרון שבידו – הכישלון מסתכם בכך שממשלת נתניהו לא הפכה כל אבן על מנת להגיע לעסקה.

סיומה של המלחמה בגזרותיה השונות עדיין אינו נראה באופק. התמשכותה תגבה מחירים גבוהים מישראל מבחינה מדינית – בידוד בזירה העולמית ואולי גם האזורית, ומבחינה כלכלית – בור גדול בתקציב, המשך הורדת דירוג האשראי, המשך הירידה בהשקעות חוץ ועוד.

ולכן, בהנחה שישראל אינה רוצה מלחמה מול איראן, וכי לא ניתן לחסל את ארגון חיזבאללה, ישראל צריכה להתמקד במטרות בנות-הישג מבחינה צבאית שיובילו מוקדם ככל האפשר להסדר מדיני בלבנון ובעזה. "ניצחון" הוא מושג חמקמק וממילא כל צד, בסופו של דבר, יציג את המלחמה כניצחון שלו. מהלומה באיראן, הרחקת חיזבאללה מהגבול ופירוזו, החזרת רשות פלסטינית משודרגת לעזה ופירוזה והחזרת החטופים – כל אלה מהווים הישגים ראויים המצדיקים סיומה של המלחמה.

המאמר פורסם ב-10.10.24 באתר N12

הפוסט שנה לשבעה באוקטובר – שיקום הרתעה במחיר קיפאון מדיני ומוסרי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בהכללה ניתן לומר כי האוטוקרטים ברחבי המזרח התיכון, למעט איראן ושלוחיה, מעדיפים את ממשל טראמפ, וזאת משום שבניגוד לממשלים דמוקרטיים – שאלת זכויות האדם אצלו אינה מהווה מכשול ליחסים. ברק אובמה, הילארי קלינטון וג'ו ביידן – כולם בשלב זה או אחר – קידמו וביססו את מדיניותם לא רק על אינטרסים אלא גם על משנה ליברלית. לא הייתה להם אשליה שמשטרים אלה יהפכו בן-לילה לדמוקרטיים – ראה התוצאות העגומות של האביב הערבי – אך קיים מנעד שלם של יחס יותר ליברלי כלפי מיעוטים ואופוזיציה, כמו למשל בירדן.

במצב הנוכחי, לא פחות מעשר מדינות במזרח התיכון ניצבות בין עשרים הראשונות המצויות בתחתית רשימת המדד העולמי של החופש והדמוקרטיה לשנת 2024. עוד שבע מצויות בשתי העשיריות הבאות. התמונה ברורה.

הנשיא המצרי עבד אל-פתאח א-סיסי היה בין ראשוני המברכים; הוא אומנם לא אהב את הביטוי שטבע טראמפ ב-2019, "הדיקטטור החביב עליי", אבל בפועל הוא זכה לחיבוק, המשך הסיוע השנתי ללא התניות ומגבלות בתחום הפנים ואף ביקור בוושינגטון ב-2017. הוא גם מקווה שטראמפ יסייע לו לגייס הלוואות נוספות בקרן המטבע הבין-לאומית ובבנק העולמי עבור הכלכלה המצרית, הסובלת מבעיות קשות בעקבות המלחמה עם ירידת ההכנסות מתמלוגי מעבר האוניות בתעלה והתיירות בסיני.

גם מרוקו יוצאת מגדרה לברך את טראמפ, שהיה הנשיא האמריקני הראשון להכיר בריבונות מרוקו על הסהרה המערבית, שתמורתו הייתה בעיקר חתימת הסכם נורמליזציה עם ישראל.

מצד השני של המזרח התיכון, מדינות המפרץ הערביות אף הן מברכות על בחירת טראמפ. הביקור הראשון של טראמפ מחוץ לארצו בקדנציה הקודמת היה בסעודיה ב-2017. מעבר לריקוד המפורסם, הוא חתם על עסקאות בשווי למעלה מ-100 מיליארד דולרים, אם כי קשה לדעת מה בדיוק התממש מכל אלה. לא פחות חשוב, עמדתו הנוקשה כלפי איראן בעבר מבטיחה לכאורה כי בנושא זה הם ימשיכו לראות עין בעין. סעודיה אומנם התקשתה להבין את חוסר התגובה של ממשלו כלפי מתקפת הכטב"מים של החות'ים את מתקני הנפט של חברת "אראמקו" סמוך לבירה ריאד ב-2019, אך בשורה התחתונה עמדתו נתפסת כנחושה יותר מממשל דמוקרטי.

יתרה מזו, הסעודים עדיין מקווים לקדם את הנורמליזציה עם ישראל. טראמפ וחתנו קושנר היו אחראים במידה רבה לחיבור כל הקשרים שהובילו להסכמי אברהם ב-2020 עם איחוד האמירויות הערביות, בחריין, מרוקו וסודאן, ולכן ממשלו נתפס כמי שאולי יוכל להוביל את המהלך. הבעיה היא שמחירה של הנורמליזציה מבחינת סעודיה האמיר בעקבות המלחמה – יישות פלסטינית בת קיימה, אם לא מדינה של ממש, וזה דבר שישראל בהנהגת נתניהו לא תוכל לתת. איחוד האמירויות הערביות ובחריין, כמובן, יברכו על צעד כזה, ובכל מקרה הן שותפות מלאות לסעודיה ולמצרים בתמיכה בטראמפ.

גם נתניהו, כידוע, הביע תמיכה נלהבת בבחירתו של טראמפ ("הקאמבק הגדול בהיסטוריה"). ישראל – המתהדרת עדיין בתואר הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון – דומה בתגובתה לשליטים האוטוקרטים סביבה, ויכול להיות שמסיבות דומות.

מאידך, איראן ובעלות בריתה בהחלט מוטרדות מחזרת טראמפ, שביטל ב-2018 את הסכם הגרעין, היה אחראי לחיסול מפקד "כוח קודס" סולימאני ובכלל אימץ עמדה נוקשה כלפיהם. החשש הגדול ביותר של חמינאי הוא שטראמפ יעניק "אור ירוק" לישראל לתקוף את מתקני הגרעין – דבר שממשל ביידן לא התיר.

ואולם, כל הציפיות, התקוות והחששות מבוססות על קריאה של "יום האתמול" – דהיינו כיצד נהג טראמפ בקדנציה הראשונה. כשהוא משוחרר מלחצי בחירות, ובשליטה כמעט מלאה בשני בתי הקונגרס, "יום המחר" עשוי להתגלות שונה מקודמו וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת, רצון להתמקד בבעיות הפנים של ארצות הברית ולהקטין את המעורבות מחוץ לארצו, כפי שהוא גם הצהיר במהלך מסע הבחירות; והשנייה, רצון להותיר מורשת חיובית לדורות הבאים, וזאת בניגוד לדימוי השלילי שקנה לעצמו בקרב רבים.

בשורה התחתונה, מעשיו והתנהגותו של טראמפ הם פעמים רבות בלתי צפויים, ועל כן קשה לנבא את מהלכיו. המסקנה אפוא היא שהמוטו המוביל צריך להיות: Expect the unexpected.

המאמר פורסם ב-11.11.24 באתר N12.

הפוסט חוץ מאיראן, האוטוקרטים במזרח התיכון רצו טראמפ – והסיבה ברורה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-26 במאי 2000, במהלך חגיגות הניצחון של חיזבאללה לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון, הוא נשא נאום שבו קבע כי אומנם לישראל יש נשק גרעיני, אך היא "חלשה יותר מקורי עכביש" – ביטוי שציטט מהקוראן. אומנם מלחמת לבנון השנייה ב-2006 הביאה אותו להבנה כי מוטב היה לארגון לו לא ביצע את הפעולה הצבאית שהובילה למלחמה, אך בעקבותיה הוא מצליח לשדרג את היכולות הצבאיות של הארגון באמצעות סיוע מאסיבי מאיראן. המהפכה המשפטית בישראל חיזקה בעיניו, כמו גם בקרב רבים בעולם הערבי, את תזת "קורי העכביש" של החברה בישראל.

הארגון שאב את הלגיטימציה שלו בלבנון מהעובדה שהוא מוביל את המאבק לשחרור האדמות הלבנוניות שנותרו בידי ישראל, והיותו שחקן מרכזי בציר ההתנגדות לחיסול, או לכל הפחות לגימוד, ישראל. רטוריקה זו היא היא שהכריחה אותו – אולי בניגוד לרצונו – להיכנס למלחמה, אם כי בצורה שקולה ומדודה. במילים אחרות, הרטוריקה היוותה כשלעצמה סוכן היסטורי רב-עוצמה שהתגלגל מבלי שהייתה לו כבר שליטה עליה. הדבר מזכיר במידה רבה את ההתגלגלות של נאצר למלחמת 1967, שלא רצה בה מלכתחילה.

נסראללה לא לקח את ישראל ברצינות

הרטוריקה היא לא רק כלי במאבק נגד האויב או סוכן שינוי, אלא היא גם כלי לחיזוק הדימוי העצמי. במהלך המלחמה היו מקרים שבהם כלי התקשורת של הארגון הציגו מצג שווא של פעילות. כך, למשל, לאחר חיסולו של פואד שוכר, המפקד הצבאי של הארגון בביירות, ביולי 2024, נסראללה טען כי 340 רקטות נורו לעבר ישראל, וכי מל"טים פגעו בשני בסיסים צבאיים של ישראל – אחד מהם בגלילות. בפועל שני הבסיסים לא הותקפו ומרבית הטילים יורטו. דברי הרהב הללו נועדו להציג מצג שקרי של הישגים עבור הקהל השיעי בלבנון ומחוצה לה, וזאת במטרה להשיב את הכבוד שנפגע ובכך למנוע השפלה.

זה היה מפתיע, משום שבמשך שנים נסראללה הקפיד לטפח תדמית אמינה וישרה, כזו שפועלת בשיקול דעת ובתחכום ויודעת להגיד את האמת, גם כשהיא לא בטובתו. היה חשוב לו לטפח תדמית זו הן למול קהל חיצוני (ישראל) והן למול קהל פנימי (הלבנונים, ובמיוחד השיעים). כאשר הוא הגיע למצב שבו הוא משקר בצורה כל כך בוטה ושקופה – זה מעיד בצורה יוצאת דופן על הלחץ שבו הוא נתון. גם בעקבות מתקפת הביפרים הוא הבטיח ש"הפשע של ישראל יוביל לתגובה חמורה ולעונש הוגן ממקומות צפויים וממקומות לא צפויים". תגובה זו לא הגיעה כל עוד היה בחיים.

יכול להיות שנסראללה פירש את ההצהרות הישראליות לגבי החלטת הקבינט להכניס את החזרת תושבי הצפון לבתיהם כמטרת מלחמה, כסוג של רטוריקה הכרחית לצורכי פנים, בדיוק כמו שהוא נהג לעשות, ולא ביטוי לנחישות ישראלית לפעול נגד הארגון. תמוה במיוחד כיצד לא קלט את השינוי בעקבות מבצע הביפרים והטלפונים, שלכאורה יכלו להוות אינדיקציה לגבי השינוי בהתנהגות של ישראל. במילים אחרות, נסראללה לא התייחס להצהרות ולמעשי ישראל ברצינות.

ציר ההתנגדות עובד גם פנימה

מצג דומה של רהב נשמע גם מבירת תימן. דובר החות'ים מרבה להכריז על הישגים פיקטיביים בעת ירי טילים על ישראל כמו "ירינו טיל לעבר נתב"ג כשנתניהו חזר לישראל". טכניקה אחרת היא שליחת איומי סרק מוגזמים, כמו למשל החות'ים פועלים יחד עם חיזבאללה והמיליציות בעיראק "לסגור את הים התיכון" וכי העימות בים עלול להתרחב ולכלול הפתעות נוספות שיגרמו לישראל "להתחנן לשלום". הצהרות מעין אלה מביאות רבים בישראל, ואף בעולם הערבי, לתהות – האם באמת הם מאמינים בזה? מה שחשוב הוא שכך הם רוצים להציג עצמם בקרב הציבור שלהם, שמרביתו לא באמת מסוגל או רוצה לבדוק את מידת האמיתות של הידיעות הללו.

גם מטהראן נשמעים קולות רהב, למרות המכות הקשות שסופג ציר ההתנגדות. כך, למשל, לאחר חיסול נסראללה הגיב המנהיג העליון חמינאי, כי "גורלו של אזור ייקבע על ידי כוח ההתנגדות" וכי "הציונים קטנים מכדי להכות בצורה משמעותית במבנה החזק של חיזבאללה. לבנון תגרום לאויב להתחרט".

"זקני הדור" בוודאי יזהו מיד את הדימיון ל"קול הרע"ם" מקהיר לפני ובזמן מלחמת 1967. שידורי התעמולה מקהיר, אלה ששודרו בשפה העברית, נועדו להפחיד את החברה בישראל; ואלה ששודרו בערבית נועדו להעלות את המורל בצד המצרי והערבי באמצעות מצג שווא של ניצחונות על ישראל.

מאז 1967 חלו שינויים רבים בתקשורת, ובתוכם האינטרנט והרשתות החברתיות שמאפשרות לכל אחד לבדוק את הצהרות המנהיגים. לא פלא שאמצעי תקשורת בלבנון ובעולם הערבי בכלל הרבו לבקר ולהגחיך את מצג השווא שמשודר לציבור. כך, הוצג נסראללה כמי שמתקיף לולי תרנגולות ולא בסיסים צבאיים כפי שטען.

שידורי הרהב מביירות, טהראן וצנעא משקפים בעיה רחבה יותר מבחינתם והיא הקושי או אי-יכולת של משטרים וארגונים להתמודד עם כישלונות, פגיעה בכבוד והשפלה. העניין הוא שבסופו של דבר הרטוריקה הופכת לקונספציה בעצמה – דהיינו, אתה כבר מאמין לשקרים שאתה עצמך ממציא. במקרה של נסראללה זה עלה לו ביוקר.

המאמר פורסם ב-5.10.24 ב-N12

הפוסט קול הרהב מביירות – כך נפל נסראללה חלל ברטוריקה שלו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הבחירות התקיימו על רקע תהליך ליברליזציה שמוביל המלך בשנים האחרונות ולו שלוש מטרות: האחת, להגדיל את כוחן של מפלגות ולשלב אותן במערכת הפוליטית. מתוך 130 חברים בבית הנבחרים היוצא, 118 היו עצמאיים, כאשר 12 ייצגו ארבע מפלגות בלבד.

בהשגת מטרה זו היה טמון חשש מהתחזקות חזית הפעולה האיסלאמית – הזרוע הפוליטית של תנועת האחים המוסלמים. לכן, בשיטת הבחירות החדשה כל אזרח הצביע לשני מועמדים: נציג מתוך רשימה ארצית ונציג מתוך רשימה מחוזית. נקבע ששני שלישים מתוך המושבים יוקצו לנציגי הרשימות המחוזיות (97) והשאר לנציגי הרשימות הארציות (41) בבית נבחרים שעומד על 138 מושבים, וזאת מתוך הנחה שכך ניתן יהיה להחליש את המפלגה האיסלאמית. אך לא כך היה: אומנם כעת יש 12 מפלגות (פי שלושה מקודם), אך היא שילשה את כוחה ונציגיה (31 במספר) מהווים כ-23% מחברי בית הנבחרים החדש.

המטרה השנייה הייתה להגדיל את ייצוגן של נשים וצעירים מתוך מטרה להיענות לשאיפות של מגזרים שבאופן מסורתי לא היו מיוצגים בפוליטיקה. למעשה, המלך עבדאללה פועל מזה שנים לקידום מעמד האישה והצעירים בממלכה. במטרה זו נרשמה התקדמות ניכרת בהשוואה לעבר. בבית הנבחרים החדש יכהנו יותר נשים: 27 מתוך 138 מושבים (כמעט חמישית), וזאת במקום 15 נשים מתוך 130 (11.5%) בבית הנבחרים היוצא.

המטרה השלישית של השינויים והרפורמות הייתה להגדיל את אמון הציבור בפוליטיקה. מסקר של המרכז למחקרים אסטרטגיים בעמאן במאי 2023 עולה שרוב הירדנים אינם מאמינים במפלגות פוליטיות וחושב שהן נכשלו; 2% בלבד עוקב אחר פעילותן; אחוז אחד בלבד מכיר את שמות מנהיגי המפלגות או שוקל להצטרף לאחת המפלגות. המטרה הזו לא הושגה, לעת עתה, כי רק כשליש מהאלקטורט הצביע בפועל, מעט יותר מהבחירות הקודמות.

ההישג של החזית האיסלאמית אינו מפתיע; בשנתיים האחרונות חלה עלייה ניכרת בשיעור התמיכה באיסלאם הפוליטי בכל ארצות המזרח התיכון ורבים תמכו בשילוב המפלגות האיסלאמיות בפוליטיקה המקומית. מסקר שערך הברומטר הערבי במאי 2023 עולה כי כ-50% מהתושבים בירדן הצהירו לא רק שהם קוראים טקסטים דתיים ומתפללים מדי יום, אלא גם הביעו רצון לראות מפלגות איסלאמיות ממלאות תפקיד יותר חשוב בפוליטיקה. על רקע התמיכה של הירדנים באיסלאם הפוליטי במדינה נרשמה תמיכה גדולה גם בתנועת חמאס, אף שפעילותה אסורה בחוק. כ-57% מהציבור הירדני תמך בחמאס עוד לפני פרוץ המלחמה.

עיתוי המלחמה שיחק לידיהם

עם פרוץ המלחמה, האחים המוסלמים התייצבו לצד הפלסטינים והביעו סולידריות עם תנועת חמאס. הם ארגנו הפגנות תמיכה בתנועה בסמוך לשגרירות ישראל בעמאן ובמקומות נוספים, אספו תרומות וגייסו חבילות מזון, ציוד ולבוש כדי לסייע לפלסטינים ברצועת עזה. הם שמרו על קשרים עם מנהיגי חמאס ותמכו בהמשך המערכה וגיוס מתנדבים ירדנים לפיגועי טרור נגד ישראל. וכך, עיתוי המלחמה שיחק לידי חזית הפעולה האיסלאמית, משום שהיא השכילה לשלב את ההתנגדות הפלסטינית בתעמולת הבחירות שלה.

התמיכה באחים המוסלמים, כפי שהוכיחו הבחירות, אינה מוגבלת רק לתושבי הערים הגדולות, אלא רחבה ועמוקה יותר. בסיס התמיכה שלהם כיום הוא גם ערי פריפריה ובקרב שבטים בדואים. אזורי הפריפריה, שנחשבים מוחלשים מבחינה כלכלית ונעדרי תשתיות ראויות, תמכו באופן מסורתי בתנועות האיסלאמיות ולעתים אף הביעו תמיכה בארגוני טרור איסלאמיים. אחד מאזורי הפריפריה האלו הוא מחוז מעאן בדרום ירדן, ממנו הגיע מאהר דיאב אל-ג'אזי, המחבל שביצע את רצח שלושת הישראלים במעבר אלנבי.

בשנים האחרונות דווקא אזרחי ירדן "המקוריים" פעילים יותר בקרב חזית הפעולה האיסלאמית, לרבות נציגיה בבית הנבחרים. מנגד, דווקא הפלסטינים בממלכה גילו בשנים האחרונות נאמנות למשטר ההאשמי ולא לקחו חלק בחתרנות או בהפגנות ההמוניות שנערכו נגד המשטר בתקופת "האביב הערבי" או לאחריו. מעורבותם הרבה בכלכלה הירדנית היא אחד הגורמים לכך.

באיזו מידה ישראל צריכה להיות מוטרדת מתוצאת הבחירות? מבחינה היסטורית ראוי להדגיש, כי אין זו הפעם הראשונה שהאחים המוסלמים זוכים לתמיכה רחבה יחסית. לשיא כוחם הם הגיעו בבחירות 1989, עת הצליחו להכניס 22 נציגים לבית הנבחרים שהרכבו מנה בזמנו 80 מושבים, כך שכוחם עמד אז על רבע מכלל הנציגים.

כפי שהמלך חוסיין ידע לנהל את מדיניות החוץ באופן שקול ומאוזן, וחרף התנגדות האחים חתם על הסכם השלום עם ישראל ב-1994, כך יצטרך המלך עבדאללה לנווט בין שיקולים אסטרטגיים לאומיים לאינטרסים פוליטיים מקומיים. נראה כי בית הנבחרים יהיה כעת לאומי וביקורתי יותר כלפי ישראל והמערב בכלל. הצהרות לוחמניות, סיסמאות אנטישמיות, וקריאות לביטול הסכם השלום וגירוש השגריר יעלו מן הסתם מחדש. המלך מבין היטב, כי הסכנות האורבות לפתחו הן לא רק מצד איראן, אלא גם מצד האיסלאם הפוליטי המתחזק. לאור איומים אלה, המלך עבדאללה ימשיך לפעול מאחורי הקלעים לשמר את הברית האסטרטגית עם המערב ועם ישראל – ברית המהווה משענת לשרידות השלטון ההאשמי.

המאמר פורסם ב-15.9.24 באתר N12

הפוסט התחזקות האיסלאם הפוליטי בירדן מסבכת את המלך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגילויים האחרונים מישיבת הקבינט על ציר פילדלפי מגלים לא רק את האטימות של ממשלת ישראל כלפי שאלת החטופים, אלא גם את האופי הלא-דמוקרטי שבו מתקבלות החלטות ואת הדרך הקלוקלת שבה מתנהל הקבינט הביטחוני.

החלטת הקבינט ברוב של 8 שרים (מתוך 10) לתמוך בהצעת נתניהו להישאר על ציר פילדלפי התקבלה בניגוד לדעתם של שר הביטחון, הרמטכ"ל, ראש השב"כ וראש המוסד. במלים אחרות, למעט ראש השב"כ לשעבר השר אבי דיכטר, כל שאר השרים, שאין להם כל ניסיון ביטחוני, דחו את ההמלצות של כל גורמי הביטחון, למעט ראש המל"ל, צחי הנגבי, שהוא מינוי של נתניהו ועושה דברו. הדרך שבה התקבלה ההחלטה אפוא מזכירה במידה רבה משטרים אפלים.

הקבינט הביטחוני – המוסד החשוב ביותר בתחום קבלת החלטות ממשלתית – שבוי בידיו של נתניהו. כפי שאמר השר דרמר בהדלפה מהישיבה: "ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה". התפקיד המצופה משרי קבינט הוא להעיר, לבקר, לערער, לפקפק, לאתגר ולקרוא תיגר על כל נושא שנידון בקבינט, אולם בפועל הם הפכו לעדר של כבשים שאינו פוצה פה אלא מהנהן בראשו.

הדרך היחידה להתגבר על הדיקטטורה הזו היא באמצעות הדלפות מישיבות הקבינט. וכך, ציטטות למכביר מדיוני ממשלה וקבינט מודלפים מדי ערב לאזרחים נפעמים, שלא יודעים היכן לקבור את עצמם מרוב בושה לא רק על מעשה ההדלפה, אלא גם על הרדידות המחשבתית והלשון הירודה.

יש לזכור שישיבות קבינט הינן חסויות וכי הדלפה מהן הינה בגדר עברה על החוק, וזאת על פי חוק העונשין (סעיף 113), חוק יסוד: הממשלה (סעיף 35) ותקנון הממשלה. ואולם השרים, הנהנים מחסינות משפטית, ומהעובדה שמעולם לא הורשע שר על עברת הדלפה, מנצלים את ההזדמנות.

רעה חולה שקוראים לה הדלפות

כאמור, הדלפות הן לא דבר חדש בממשלות ישראל. זו רעה חולה המלווה את ממשלות ישראל מאז ראשית הקמת המדינה. ואולם, מי ששכלל את מעשה ההדלפה יותר מכל אחד אחר הוא נתניהו עצמו. השיא היה כאשר לשכתו נתפסה כאחראית להדלפת מצגת במהלך מבצע "צוק איתן" בראשית אוגוסט 2014, שהסבה נזק ביטחוני בשל המידע הכלול בה. היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, סירב לפתוח בחקירה. בעקבות הסירוב, חבר הכנסת איתן כבל והתנועה לאיכות השלטון עתרו לבג"ץ, שחייב את וינשטיין להסביר מדוע דחה את הפנייה. וינשטיין אומנם דחה את הדרישה, אך בתשובתו לבג"ץ הודה שפרסום תוכן שהוצג בקבינט הינו "פעולה אסורה בדין" ולכן "עקרונית ניתן לקבוע כי אדם אשר הדליף מידע מתוך ישיבת הקבינט ביצע לכאורה עבירה פלילית". בסופו של דבר, בג"ץ קיבל את החלטת וינשטיין שלא לפתוח בחקירה ובכך תרם מבלי משים לחיזוק תרבות ההדלפות בישראל.

בתחילת המלחמה ניסה נתניהו לכאורה לטפל בהדלפות בכמה דרכים: הגבלה נוספת של הצנזורה הצבאית והכנת חוק על ידי המל"ל שתכליתו להסמיך את השב"כ לבצע בדיקות פוליגרף למשתתפי דיוני הקבינט. מדובר ברעיון שעלה כבר כמה פעמים בעבר, אולם יושם רק במקרים חריגים. ניסיון אחר היה בדרישה מהיועצת המשפטית להזהיר עיתונאים בפני הדלפות, אך גם טריק זה לא עבד. היו אלה איומי סרק שנועדו "להפחיד" את המדליפים והמודלפים, אבל לא יכלו לטפל טיפול שורש בבעיה – ועוד בזמן מלחמה.

שיאן של ההדלפות מישיבות הקבינט במלחמה הייתה ישיבת הקבינט שבה התקבלה (או יותר נכון: הונחתה) ההחלטה להישאר בציר פילדלפי. אירונית במיוחד הייתה העובדה שהשרים נתבקשו לחתום מראש על מסמך "שותפי סוד" שנועד למנוע הדלפות מהדיון.

מדברים לציבור, במקום לדיון

הדלפות נעשות פעמים רבות על מנת להאדיר ולפאר את עמדת המדליף ולנגח את אלה החושבים אחרת. ואולם, במצב הנוכחי ההדלפה נותרה הכלי היחיד להילחם במדיניות הקול היחיד והאחיד בממשלה. אבל הבעיה היא שתופעת ההדלפות גם מחסלת את היכולת לנהל דיון אפקטיבי משום שהוא מכוון כולו לציבור כדי להשיג דיבידנדים פוליטיים.

ועדת וינוגרד, שחקרה את כשלי מלחמת לבנון השנייה ופרסמה את מסקנותיה ב-2008, קבעה כבר כי "סכנת ההדלפות אינה מתמצית בנזקים שנגרמים בכך שמידע סודי מגיע לידי האויב. תופעת ההדלפות מצמצמת במידה גדולה את היכולת לקיים דיון גלוי ואמין בפורומים חשובים, ויכול להיות שבכך היא תורמת לחולשות חמורות בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל". ועדות שונות לאחר מכן, ובראשן "הצוות לטיוב השמירה על סודות ביטחוניים" בראשות דינה זילבר, המשנה ליועץ המשפטי, המליצו המלצות שונות כדי לטפל בהדלפות אולם אף אחת ממסקנותיהן לא יושמה.

נתניהו, שלאורך השנים "תרם" רבות לתרבות ההדלפות בישראל, אוכל עתה את פרי הבאושים של מדיניות זו. מן הראוי להוסיף את נושא ההתמודדות עם בעיית ההדלפות לוועדת החקירה הממלכתית שתוקם כדי לבדוק את כשלי הממשלה.

המאמר פורסם ב-6.9.24 באתר N12.

הפוסט התנהלות הקבינט מסכנת את ביטחון המדינה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המלחמה לימדה את שני הצדדים עד כמה המנהרות היו חשובות בתהליך ההתעצמות הצבאית של חמאס. כמו כן, המיסים שנגבו מהסוחרים שהבריחו סחורות דרך המנהרות היוו בסיס כלכלי חשוב להכנסות של חמאס. אחד החוקרים העריך כי עוד בשנת 2008, ההכנסות מהמנהרות נאמדו ב-35 מיליון דולר בחודש. אין לדעת במדויק כמה מנהרות היו ומה היקפו של הסחר שעבר בהן, אולם ההשלכות של תופעה זו לגבי חמאס – או כל כוח שלטוני אחר שיהיה בעזה ביום שאחרי – דורשות פיקוח הדוק על המעברים.

בעיית המנהרות אינה חדשה וגם ישראל מלכתחילה לא הקלה בה ראש. מאז ההתנתקות מעזה ומציר פילדלפי ב-2005, אך במיוחד מאז השתלטות חמאס על עזה ב-2007, ישראל העבירה מידע למצרים על המנהרות וההברחות. מסמכי וויקיליקס מלמדים על תלונות חוזרות ונשנות של ישראל, הן בשיחות ישירות עם המצרים והן דרך ארצות הברית, על כך שמצרים אינה עושה די כדי להילחם בתופעה. בעקבות זאת, בקיץ 2008 הנשיא מובארק עדכן את האמריקנים כי מצרים השמידה למעלה מ-280 מנהרות, אך הדגיש כי המאבק במנהרות הוא "הג'וב של מצרים וישראל, ולא רק של מצרים". בסוף 2009, לאחר מבצע "עופרת יצוקה", המצרים דיווחו לאמריקנים כי הם השמידו יותר מ-200 מנהרות, אך ישראל המשיכה להתלונן. ככל הידוע, ב-2014, לאחר עלייתו לשלטון, הנשיא א-סיסי פעל אף הוא להרוס ולסתום מנהרות, אולם ניכר כי המוטיבציה של חמאס לחפור ולהרוויח כסף הייתה גדולה יותר מהרצון של מצרים לחסום את הפרצות.

היו מספר סיבות טובות לכך: ראשית, העובדה שבגבול המצרי הוצבו יחידות משמר גבול ומשטרה, כפי שמתחייב מהסכם השלום וההסכם הנוסף שנחתם ב-2005, משמעותה שעל הגבול לא ניצבו יחידות צבא מאומנות ומצוידות כהלכה. שנית, מאז 2011 מצרים עברה טלטלה גדולה בעקבות "האביב הערבי" שהובילה, בין השאר, גם לצמיחת איום ג'יהאדיסטי בסיני שחייב מענה צבאי מידי. ישראל, דרך אגב, מילאה תפקיד חשוב במתן עזרה צבאית ומודיעינית למצרים בהתמודדותה עם איום זה. שלישית, לגורמים מקומיים בשטח – למשל בדואים או אפילו גורמי ביטחון – היה אינטרס לשתף פעולה עם אנשי חמאס תמורת בצע כסף. ולבסוף, אין לשלול את האפשרות שהיו גורמים שתמכו אידיאולוגית ופוליטית בחמאס.

עם זאת, מבחינה אסטרטגית לישראל ומצרים היה אינטרס לפגוע ביכולות הצבאיות והכלכליות של חמאס. כבר לאחר מבצע "עופרת יצוקה" קבע עוזר מזכיר המדינה לענייני המזרח התיכון, דיוויד וולץ', כי "למצרים ולישראל יש בעיה משותפת: חמאס". לא היה זה מקרה שמבצע "צוק איתן" ב-2014 נמשך למעלה מ-50 יום כמעט ללא הפרעה מצידה של מצרים.

המלחמה הנוכחית הציבה לא מעט אתגרים בפני ישראל ומצרים, במיוחד עם כניסת צה"ל לרפיח והשתלטותו על המעבר, שהיה לסמל שלטוני חשוב עבור חמאס והפלסטינים. עד כה השכילו שתי המדינות לנווט בזהירות את יחסיהן. מצרים גם מתווכת לאורך כל המלחמה בין ישראל וחמאס בסוגיית החטופים ובשאלת סיום המלחמה, כאשר משלחות ישראליות נוסעות תדיר לקהיר.

אם עד המלחמה קיים היה פער בין האינטרסים האסטרטגיים של מצרים והמצב הטקטי בשטח, המלחמה חיזקה את ההבנה שהטקטי והאסטרטגי שזורים זה בזה בכל הנוגע לאבטחת הביטחון בגבול מצרים-עזה. ישראל ומצרים, לפי דיווחים שונים, דנות לאחרונה בהתקנה של חיישנים ובאמצעים אחרים לאורך הגבול בין עזה למצרים שיאפשרו לישראל לעקוב מבחינה טכנולוגית אחר הקורה בציר ובמעבר, וזאת כדי להתמודד עם בעיית המנהרות וההברחות. ובכל מקרה, נסיגה אין פירושה בהכרח כי ישראל לא תוכל לסכל פיגועים או הברחות, כפי שהיא פועלת כבר שנים רבות באזורי A ביהודה ושומרון, שהם פורמלית אזורים הנמצאים תחת אחריות ביטחונית של הרשות הפלסטינית.

סוגיית החטופים היא סוגייה הומניטרית ומוסרית בראש ובראשונה המחייבת לשים אותה בראש סדר העדיפויות. הצבת ציר פילדלפי ומעבר רפיח כסוגיות שאין בלתן הסכם היא לא רק מוסרית מוטעית, אלא גם לא נכונה, משום שהסכנות הביטחוניות העלולות להיגרם מנסיגת ישראל אינן בלתי פתירות. אין לנו אלא להסיק מכך כי ההתנגדות של נתניהו הינה יותר אמתלה לסירוב לעסקה מאשר טיעון לגיטימי בעל משקל.

המאמר פורסם ב-24.8.24 באתר N12.

הפוסט ציר פילדלפי ומעבר רפיח חשובים – אבל החטופים יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בה בשעה, העיתונאי ברק רביד גילה שתחת המטרייה האמריקנית של פיקוד מרכז, הרמטכ"ל הרצי הלוי נפגש בחשאי בבחריין במחצית חודש יוני עם בכירים בצבאות מצרים, ירדן, האמירויות, בחריין – וגם סעודיה. פגישה כזו, במיוחד בהשתתפות נציג סעודי, היא גם סוג של נורמליזציה. אז מה קורה כאן?

לנורמליזציה פנים רבות. זהו מונח שרבים עושים בו שימוש באופנים שונים ולכן הוא מבלבל. השימוש במונח זה ביחסים הבין-לאומיים התקשר בדרך כלל לכינונם של יחסים דיפלומטיים, לעיתים לאחר מצב של קונפליקט. בישראל התקבע המונח כביטוי לשלום "חם" בין מדינות בהנגדה למצב בין ישראל ומצרים וישראל וירדן ביניהן יש יחסים דיפלומטיים אך לא "נורמליזציה", משום שזה שלום קר. מנגד, בעולם הערבי המונח "נורמליזציה" (תטביע בערבית) הוא שלילי, ולכן בדרך כלל השימוש הוא במונח "יחסים רגילים".

לכן, יש להסתכל על המונח "נורמליזציה" כמשקף כמה דרגות של יחסים. המצב הראשון הוא נורמליזציה רשמית פונקציונלית. דגם זה מאופיין בשיתופי פעולה בתחומי ביטחון, מודיעין ולעיתים גם כלכלה. נורמליזציה זו מבוססת בעיקר על קיומם של אינטרסים ואויבים משותפים והיא מתקיימת בעיקר מאחורי הקלעים, אך יש בה גם גילויים פומביים הנובעים מקיומם של יחסים דיפלומטיים. שיתוף הפעולה מתבצע בין גורמים רשמיים בלשכות הנשיא או המלך, הצבא, סוכנויות המודיעין ומשרדי ממשלה רלוונטיים. זה הדגם של היחסים עם מצרים וירדן.

הדגם השני הוא נורמליזציה לא רשמית, המאופיינת על ידי קיום קשרים דו-צדדיים — בעיקר חשאיים — ללא כינון יחסים דיפלומטיים. למעשה, זה המצב שאפיין את ישראל לאורך כל השנים עד הסכם השלום עם מצרים, עם ירדן, הסכם אוסלו והסכמי אברהם.

הדגם השלישי הוא נורמליזציה לגיטימית, המאופיין בשילוב שיתוף פעולה ברמה הממשלתית אבל גם ברמה העממית. המשטר מוביל מלמעלה שיתוף פעולה עם ישראל, שרובו מתנהל בגלוי ובפומבי ומקצתו בסתר. זה הדגם של היחסים עם מדינות הסכמי אברהם – מרוקו, אמירויות ובחריין.

חזרה לשת"פ חשאי הוא צעד גדול לאחור

הפגישה החשאית בבחריין מעלה את התהייה: אם ישראל זוכה לשיתוף פעולה צבאי ומודיעיני בזמן מלחמה, וזאת בשעה שהיא זוכה לשלל גינויים בעולם הערבי, מדוע נדרש אפוא הסכם פורמלי עם סעודיה, במיוחד אם נדרשת הקמת מדינה פלסטינית או נקיטת מהלך משמעותי לקראתו?

לתהייה זו יש כמה תשובות: ראשית, בהיעדר התקדמות ממשית בסוגיה הפלסטינית, ישראל עלולה לחזור למעמדה הישן במזרח התיכון – כזו של פילגש שמשתפים איתה פעולה מאחורי הקלעים, אבל לא מוכנים להודות בכך בפומבי. מקבלי ההחלטות בישראל נאלצו להסתגל למעמד זה בלית ברירה, משום ששליטי מדינות ערב חששו לחייהם וללגיטימציה שלהם. ללא מחויבות פורמלית, יחסים כאלה חשופים לתנודות בהתאם לנסיבות, לאינטרסים ולחשיפה שלהם.

שנית, היכולת של ישראל לשתף פעולה עם מדינות ערב מבחינה כלכלית נעוץ בקיומו של שלום לגיטימי וחם. מערכת היחסים שהתפתחה עם מדינות הסכמי אברהם הינם דוגמה לכך. האפשרות לבנות מערכים מדיניים וכלכליים חשובים יכולה להתרחש רק במצב של פתיחות. כך למשל, "פורום הנגב", שנועד במקור להיאבק בגרעין האיראני. הכינוס הראשון בחודש מרץ 2022 (והאחרון בינתיים) כלל את ישראל, ארצות הברית, מצרים, מרוקו, בחריין והאמירויות, כאשר ירדן והרשות הפלסטינית הוזמנו אף הן. שיתוף פעולה כלכלי כזה עם ערב הסעודית  יכול להתקיים רק במצב של קיום יחסים דיפלומטיים. אם הקשר הכלכלי עם האמירויות הגיע לפני המלחמה כבר כמעט ל-3 מיליארד דולר, האפשרויות הכלכליות עם סעודיה הן גדולות יותר. גם המסדרון הכלכלי שהגה הנשיא ביידן מהודו לים התיכון ולאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל – יכול להיות ממומש.

שלישית, ישראל הופכת יותר ויותר למדינה "מצורעת" בזירה הבין-לאומית. יש לקחת בחשבון כי שיתוף הפעולה החשאי המתקיים עם מדינות באזור עלול אף הוא להיפגע בנסיבות של הסלמה במלחמה. הפסקת המלחמה, שתתקשר גם למהלך אזורי מול הסעודים, תעצור את התהליך הזה, תסיג אותו לאחור וקרוב לוודאי שאף תרחיב את מעגל המדינות המנרמלות עם ישראל.

ולבסוף, התקדמות בפתרון הבעיה הפלסטינית הוא בראש ובראשונה אינטרס ישראלי. ההתקפה הרצחנית של חמאס ב-7 באוקטובר אינה מאפשרת למרבית הישראלים לראות, כפי שרבים לא יכלו לראות במתקפת הפתע המצרית ב-6 באוקטובר 1973, שמתחיל כאן עידן חדש שדורש תשובות אחרות, כאלה שהיו קיימות כבר קודם, אך לא שעו אליהן.

המאמר פורסם ב-3.7.24, באתר N12.

הפוסט למרות המלחמה – הנורמליזציה נמשכת, אך רק מהלך אחד יזניק אותה קדימה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לענות על השאלה הזו צריך להיכנס לראש של סינוואר. זו משימה, כפי שאירועי 7 באוקטובר לימדו אותנו, קשה, אם לא בלתי אפשרית. גם אם מבחינה קלינית יהיו פסיכולוגים שיאפיינו את אישיותו ודרך קבלת ההחלטות שלו כפסיכוטית או נרקיסיסטית, הנחת העבודה היא שקיים ממד רציונלי בקבלת ההחלטות שלו, גם אם רציונל זה שונה משלנו.

בכל זאת, אפשר להציע כמה הסברים לאי-היכולת עד כה של המתווכים לכופף או לשכנע את סינוואר. ההסבר הראשון הוא שלאף אחת מהמתווכות אין מנוף חזק דיו להפעיל על חמאס. מבין השלוש, דווקא לקטאר יש לכאורה את שלושת המנופים הגדולים ביותר: הפסקת הסיוע הכספי (שממילא כנראה כרגע לא מגיע), הקפאת נכסי הארגון שבשטחה וסגירת משרדי חמאס שמשמעו סילוק מנהיגי הארגון משטחה. לאחרונה איימה קטאר בפעם הראשונה בסילוק מנהיגות חמאס משטחה, אולם איום זה טרם הוצא לפועל, בין השאר, משום שקטאר מבינה כי צעדים אלו ינטרלו את יכולותיה לשמש מתווכת פעילה בין ישראל וחמאס. הפסקת תיווכה משמעותה גם ירידה במעמדה וחשיבותה האזורית והבין-לאומית. אולם, מעבר לכך, נראה כי ירידה בתנאי המגורים של מנהיגי חמאס אינה מדירה שינה מעיניו של סינוואר.

המנופים של מצרים קטנים אף מאלו של קטאר. אף שמצרים היא בלקסיקון הערבי, "האחות הגדולה", לאחות הזאת אין הרבה משאבי ומנופי תיווך. גם המנוף האחרון שהיה למצרים – שליטה בציר פילדלפי, היא למעשה איבדה. אומנם המודיעין הכללי, מי שאחראי על הקשר עם חמאס, מעניק לו "חיבוק דב", אך בשורה התחתונה האינטרסים המנוגדים רבים מהאינטרסים המשותפים.

חשיבותה של ארצות הברית כמתווכת נעוץ ביכולתה להעניק ערבויות נגד הפרה של ההסכם על ידי ישראל לאחר חתימתו. מעבר לכך, אין לנשיא ביידן מנופים שהוא יכול להפעיל על חמאס. המנוף העיקרי – ואולי היחיד – הוא הפעלת לחץ על קטאר, בעלת ברית המארחת יחידות צבא בבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון והנהנית ממעמד של בעלת ברית שאינה חברה בנאט"ו. ואולם, לארצות הברית אין אינטרס להזיק לעצמה בכך שתזיק לקטאר. בהקשר הזה, יכול להיות שלאו"ם יש מנוף חזק יותר באמצעות הטלת סנקציות בהתאם לפרק 7 של מגילת האו"ם.

הסבר שני מתקשר לכך שסנקציות על שחקנים סוררים במערכת הבין-לאומית אינן יעילות כאשר על כפות המאזניים מונחת שאלת שרידותם. במילים אחרות, מי שמצוי בסכנת הכחדה אינו מורתע מאיומים שמפזרים בעלי בריתו או מתווכים. לכן, כל הצעה שאין משמעה הבטחה גמורה להפסקה מוחלטת של המלחמה תידחה, גם במחיר של קורבנות נוספים, שממילא אינם נלקחים כשיקול אם להמשיך או להפסיק את המלחמה.

ולבסוף, הלחצים המופעלים על ישראל מצד הקהילה הבין-לאומית, הלחץ הצבאי המופעל מצד חיזבאללה בגבול הצפון וכן הלחץ של החברה בישראל לעסקת חטופים – כל אלה אולי מובילים את סינוואר למסקנה, כי בסופו של דבר מטרתו תושג, גם אם זמנה יתארך. יש במדיניות זו נטילת סיכון והליכה על הסף, התנהגות שמאפיינת מנהיגים פזיזים – או אמיצים.

מה עושים מול הא-סימטריה?

אם הערכה זו נכונה, נשאלת אפוא השאלה – מה לעשות? אציע מספר אפשרויות מבלי להמליץ על דרך מועדפת. דרך אחת היא פשוט לקבל את רוב דרישות חמאס. היתרון של גישה זו בכך שהיא תביא לסיום המלחמה ולשחרור חטופים, ואולי להתמקדות בזירה הצפונית שממילא דורשת טיפול יותר מעמיק – בין אם מדיני או צבאי. החיסרון של גישה זו בכך שישראל תיתפס כמי שלא השיגה את המטרות הצבאיות של מיטוט חמאס וסילוקו, כמו גם חיזוק הדימוי העצמי של חמאס כמי שניצח למעשה את ישראל בכך ששרד. מבחינה זו, מלחמת 7 באוקטובר תהיה דומה למלחמת סואץ ולמלחמת יום הכיפורים שהסתיימו בניצחון צבאי ישראלי אך בניצחון מדיני של היריב, בין אם היה זה עבד אל-נאצר או סאדאת.

האפשרות השנייה היא להתחיל לעבוד ברצינות על תוכניות לשיקום עזה בהנהגה חלופית, לא כזו הנשענת על מנהל צבאי-אזרחי ולא על חמולות מקומיות משתפות פעולה, אלא על גורם שלטוני בעל לגיטימציה בין-לאומית, כמו הרשות הפלסטינית, אך בהנהגה אחרת, כזו שזוכה ללגיטימציה מקומית. חזרת הרשות לעזה בגיבוי של מדינות ערב המתונות תהווה איום של ממש על שאריות שלטון חמאס בעזה. אפשרות זו מקפלת בתוכה גם התקדמות בנורמליזציה עם סעודיה, שבתורה תהווה זרז לתהליכי אינטגרציה ביטחונית וכלכלית של ישראל באזור.

האפשרות השלישית היא להמשיך במלחמה עד לכניעה מוחלטת של חמאס, אולם, יש להניח כי מטרה זו אינה בהישג יד כל עוד יש בידיו חטופים.

המלחמה בעזה היא א-סימטרית במהותה: מלחמה בין מדינה לארגון, בין צבא גדול המפעיל כוח רב ונשק מתקדם מול ארגון הפועל באמצעים מוגבלים ולעיתים פרימיטיביים ובשיטות גרילה. במובנים רבים, היא מזכירה את מלחמת הווייטקונג בוייטנאם נגד ארצות הברית וכולנו יודעים איך זה נגמר שם. צריך לבחור אופציה ריאלית, כלומר, שילוב בין אופציה ראשונה ושנייה.

המאמר פורסם ב-18.6.24, באתר N12.

הפוסט עוצמתו של החלש: איך חמאס מסרב לכולם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפעילות המדינית הקדחתנית המתנהלת בציר וושינגטון-ריאד, וכן הצהרות מפי אישים בכירים משני הצדדים, מלמדות כי למרות המלחמה והשלכותיה, הסכם נורמליזציה ישראלי-סעודי עדיין על הפרק. אולם, התגובות של נתניהו ושרים שונים בממשלה הבהירו כי אין להם כוונה להיענות לתביעות של הסעודים, הקושרות את הנורמליזציה להסדר הפסקת אש (שכולל גם את עסקת החטופים), הקמת מנגנון לניהול עזה שאינו ממשל צבאי, ובעיקר – הסכמה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967. ההצעה הסעודית היא הזדמנות היסטורית ואם ישראל לא תיענה לה זו תהיה עוד החמצה.

במשך השנים החמיצה ישראל כמה וכמה הזדמנויות עם סעודיה. מי שהאמרה האלמותית של אבא אבן – "הערבים (או הפלסטינים בגרסה אחרת) לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות" – היא נר לרגליו, כדאי שיחזור לספרי ההיסטוריה ויראה כי גם ישראל החמיצה לא מעט הזדמנויות עם הערבים בכלל, ועם הסעודים בפרט.

זה החל בדצמבר 1977, כאשר נשלח לישראל שליח עם מסר בעל פה מיורש העצר פהד לשר החוץ משה דיין, אולם האחרון סירב לפגוש אותו לפני שיידע על מה מדובר. השליח חזר כלעומת שבא. זה נמשך עם יוזמת השלום של פהד באוגוסט 1981, שישראל דחתה בבוז, והסתיים עם ההתעלמות מיוזמת השלום של יורש העצר הסעודי עבדאללה בפברואר 2002, שהפכה לתוכנית השלום הערבית כעבור חודש בוועידת הפסגה הערבית בביירות. תוכנית השלום הערבית חשובה במיוחד משום שהיא הביעה קונסנזוס ערבי לגבי הכרה ויחסים נורמליים עם ישראל מצד כל מדינות ערב, תמורת הכרה בישראל בגבולות 1967 והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים.

ההתנגדות הישראלית היתה שילוב של בורות בדבר מידת חשיבותה של סעודיה בעולם הערבי והאיסלאמי, דימוי של ההנהגה הסעודית כמושחתת וקיצונית מבחינה דתית וסירוב לדרישות הסעודיות-ערביות על רקע פוליטי ואידיאולוגי. אפשר להעריך כי אם יוזמת השלום הערבית היתה מוצגת לישראל בשלבים מוקדמים יותר של הסכסוך, ההנהגה היתה רואה בה בסיס מצוין למשא ומתן ולהסכם.

אבל תהליכי ההקצנה שעברה החברה היהודית בכל הנוגע לשטחים הכבושים הובילו את המנהיגים לחפש דרכים עוקפות לבעיה הפלסטינית. הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו ב-2020 סיפקו לכאורה את הסחורה, אולם מתקפת חמאס והמלחמה שבאה בעקבותיה לימדו כי "הסחורה" פגומה משום שהיא לא כוללת התייחסות לרכיב מרכזי – הבעיה הפלסטינית.

סיכוי בעקבות מלחמה

המתקפה הרצחנית של חמאס והמלחמה יצרו הזדמנות "לעשות משהו". כמעט כל המלחמות גורמות שידוד מערכות; מלחמת 1973 היא דוגמה בולטת שהובילה, בסופו של דבר, להסכם שלום עם מצרים. עד כה ישראל לא הציעה שום תוכנית ל"יום שאחרי". גם זה דפוס די קבוע במדיניותה – היא כמעט שלא יוזמת, ובוודאי שלא תוכניות שלום. אבל על המדף מונחת כעת היוזמה הסעודית-אמריקאית להסכם נורמליזציה.

לנורמליזציה עם סעודיה – המדינה החשובה בעולם הערבי והאיסלאמי – יש ערך כשלעצמה מבחינה פוליטית וכלכלית, אולם חשובות אף יותר השלכותיה האזוריות והבינלאומיות הרבות: ראשית, היא תפתח את השער להכרה מצד מדינות נוספות במזרח התיכון ובעולם האיסלאמי. שנית, היא תהיה מכת-נגד לציר ההתנגדות בהובלת איראן, שכן אחת המטרות של ציר זה במתקפה על ישראל היתה לקעקע את הנורמליזציה. שלישית, היא תעגן ותחזק את תהליך השתלבותה של ישראל בארכיטקטורה הביטחונית האזורית, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעת מתקפת הטילים של איראן.

רביעית, היא תוציא את העוקץ לפחות מחלק מן ההתנגדות לישראל בעולם ובאזור – של אלה המתנגדים למדיניותה אך לא לקיומה – ובכך ייעצר תהליך הפיכתה של ישראל למדינה "מצורעת". חמישית, היא תחזק את קשריה הכלכליים של ישראל עם מדינות האזור, במיוחד עם האמירויות וסעודיה. הסחר בין ישראל לאמירויות ב-2023 נסק לכמעט שלושה מיליארד דולר, וצפוי היה לגדול עוד אלמלא המלחמה. ולבסוף, היא תוביל לשילובה של ישראל גם בארכיטקטורה הכלכלית העולמית החדשה, שיכולה לקשר את המזרח הרחוק והודו לאירופה דרך סעודיה, ירדן וישראל באמצעות מסדרון ימי ויבשתי.

הסעודים פועלים – עד כה בהצלחה – למתן את התגובה הערבית נגד ישראל. זה בא לידי ביטוי גם בהודעה המשותפת של ועידת הפסגה הערבית האחרונה, שהתקיימה בבחריין ב-16 במאי והשתתפו בה כמעט כל המלכים והנשיאים של מדינות ערב, כולל בשאר אל-אסד הסורי שהוחזר לאחרונה לליגה. לצד שלל גינויים של ישראל על פעולותיה בעזה, קריאה להצבת כוחות בינלאומיים ברצועה והדרישה לסיום המלחמה, ההודעה קראה לכינוס ועידה בינלאומית והביעה תמיכה בפתרון שתי המדינות על בסיס יוזמת השלום הערבית. במילים אחרות, המלחמה ושפע הגינויים לא הובילו לשינוי בהחלטה האסטרטגית הערבית לדבוק בפתרון שתי המדינות.

שובו של פתרון שתי המדינות

הקמתה של מדינה פלסטינית נתפשת בעיני רבים בישראל כסכנה ביטחונית. החשש הזה טבעי והגיוני, במיוחד אחרי 7 באוקטובר. ואולם, דווקא אסון זה הוביל לשלוש התפתחויות חשובות שהופכות את שאלת המדינה הפלסטינית לבלתי נמנעת, אם במוקדם ואם במאוחר.

ראשית, האסון החזיר את הבעיה הפלסטינית למקומה הטבעי – לב הסכסוך; הניסיונות לדחוק אותה לשוליים או להעלימה באמצעות הסכמי נורמליזציה עם מדינות ערביות בפריפריה המזרח תיכונית כשל. זו עוד קונספציה שהופרכה.

שנית, האסון הוביל להחייאת הרעיון של פתרון שתי המדינות, שלפני 7 באוקטובר הפך לדעת רבים ללא רלוונטי בעקבות הגידול בהתנחלויות ברחבי אזור C בגדה המערבית. רעיון "המדינה האחת" קנה לו שביתה בחוגים רבים, אולם האסון לימד כי למרות הכל הפרדה היא צו השעה, ואילו מדינה אחת היא מתכון לאסון ולפורענות.

שלישית, שחקנים בזירה הבינלאומית והערבית מבינים, כי הם צריכים להיות חלק מהפתרון באמצעות הכרה ומתן ערבויות וביטחונות לשני הצדדים, כולל אולי אפילו שליחת כוחות. המעורבות הזרה אין משמעותה שישראל מפקידה את ביטחונה בידי אחרים, אלא שלפתרון יש שותפות אזוריות ובינלאומיות ולהן אינטרס בקיומו ובשימורו של ההסכם.

ההשלכות השליליות של הסירוב הישראלי מתגלות כבר לנגד עינינו, כאשר מדינות במערב אירופה מכירות במדינה פלסטינית. זהו תחילתו של צונאמי מדיני, שיוביל להכרה של מדינות נוספות, וזאת בנוסף ל-140 שכבר מכירות בה. מדובר כרגע בהצהרה בלבד, אולם בתהליך ארוך מתקבעת כאן הכרה עולמית בקיומה של מדינה כזו ובאי-הלגיטימציה של שליטה על עם זר. במקום שישראל תיאלץ בסופו של דבר להתכופף תחת הלחץ הבינלאומי, היא יכולה לצאת נשכרת באמצעות המהלך הסעודי, שיכלול גם פתרון של הבעיה הפלסטינית.

באין הנהגה

מימושה של תוכנית גרנדיוזית זו דורש הכרעה גורלית מהסוג שקיבל דוד בן-גוריון. הבעיה היא שבצד הישראלי ניצב ראש הממשלה בנימין נתניהו עם רוב בכנסת, אך בלי לגיטימציה ציבורית בעקבות אסון 7 באוקטובר, שהוא וממשלתו אחראים לו.

לא פחות חמורה העובדה שגם בצד הפלסטיני ניצבת הנהגה ללא לגיטימציה ציבורית, הנתפשת כמושחתת ולא כשירה לקבל הכרעות גורליות. יתרה מזו, הסקרים הפלסטיניים מלמדים על תמיכה גדולה בחמאס ותמיכה לא רבה בפתרון שתי המדינות. במילים אחרות, גם הצד הפלסטיני צריך לעבור תהליך של התפכחות לגבי גבולות האפשר, תרתי משמע. עד כה אף מנהיג פלסטיני לא התייצב לפני בני עמו כדי לומר את האמת הזאת.

לכאורה, המסקנה היא איפוא שאין סיכוי בעתיד הקרוב ליישום פתרון שתי המדינות. עם זאת, אם ממשלה ישראלית תחליט להיענות למהלך הסעודי ותיתקל בהתנגדות פלסטינית, מסיבה זו או אחרת, יש סיכוי טוב שהסעודים יראו בכך תירוץ מספק כדי להמשיך בתוכניתם, שהרי הפלסטינים הם שדחו את התוכנית. ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, יש בטן מלאה על הפלסטינים. לא במקרה הוא אמר בפומבי במרץ 2018 לנציגי ארגונים יהודיים בארצות הברית, כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המו"מ – או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסיכוי לנורמליזציה עם סעודיה, לאחר אירועי 7 באוקטובר, מציב את ישראל על פרשת דרכים: האם תבחר להמשיך לדבוק בתפישת הגטו והקורבן ובאמונה שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו, או לפרוץ אל המרחב כשותף ובעל ברית. התוצאה אינה כורח היסטורי אלא פרי החלטה של מנהיגים וחברה. ראוי לשנן את דברי אחד העם, בהקדמה לספר מאמריו שכותרתו "על פרשת דרכים": "מיום שיצאה כנסת ישׂראל בגולה אין אנו מוצאים בשום זמן שתעמוד על דרכה ותשאל לנפשה: אנה אני הולכת… ומה תכלית מלחמתי בעד קיומי?"

המאמר פורסם ב-28.5.24, בהארץ.

הפוסט ישראל החמיצה את כינון היחסים עם סעודיה בעבר. החמצה נוספת עלולה לסתום את הגולל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתחילת מאי 2024 פרסם עיתון אל-אהראם שמצרים סיפקה עשרת אלפים מפגשי סיוע פסיכולוגי לפצועים פלסטינים מאז תחילת המלחמה בעזה. לכאורה, ידיעה שולית, אולם זהו חלק ממאמץ תקשורתי והסברתי שנועד להפגין את מחויבותה ומעורבותה של מצרים מתוך מטרה לסייע לפלסטינים במצוקתם.

מאז תחילת המלחמה מצרים נמצאת בעין הסערה: היא סמוכה גיאוגרפית לעזה ולה גבול משותף עימה מאז ההתנתקות של ישראל ב-2005; היא חוששת מזליגה, בריחה או גירוש של פלסטינים מעזה לסיני, שיהוו איום ביטחוני ואנושי במדינה מרובת אוכלוסין וענייה, שרק לא מזמן הצליחה להתגבר על האיום של תאי דאעש בקרב הבדואים בסיני. יש לציין כי מצרים מארחת בשטחה כבר כחצי מיליון פליטים, בעיקר מסודאן וסוריה.

לכך נוספות בעיות כלכליות, שנובעות מירידה דרמטית בהכנסות מתעבורה ימית בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים במיצרי באב אל-מנדב, ירידה בתיירות, ירידה בהכנסות מגז, התרחבות מעגל העוני בגלל עליות מחירים ועוד.

סיומה של המלחמה הוא אפוא אינטרס מצרי ראשון במעלה, אך המלחמה מהווה גם הזדמנות למשטר א-סיסי להחזיר את מצרים למה שהוא רואה כמקומה הטבעי בעולם הערבי – הנהגה. ואכן, מאז תחילת המלחמה, מצרים, לצידה של קטאר, מובילות את התיווך בין ישראל וחמאס. למעשה, מצרים תיווכה בכל המלחמות והמשברים הקודמים שהיו בין ישראל וחמאס מאז 2007, אולם דומה כי המעורבות הנוכחית עולה על קודמותיה.

למצרים יש כמה נכסים שהיא מפעילה בתיווך: ראשית, הקשר הישיר שהיא מקיימת עם שני הצדדים בסכסוך – ישראל וחמאס – מאפשר לה להעביר מסרים בצורה מהירה ואמינה; שנית, למודיעין הכללי המצרי קשרים עם מנהיגי חמאס; ולבסוף, קשריה של מצרים עם ממשל ביידן, המעצמה החשובה בהקשר לסכסוך הנוכחי, מהווה נכס נוסף. החיסרון העיקרי הוא היעדר מנוף פיננסי-כלכלי, אולם כאן נכנסת קטאר לתמונה. למעשה, לקטאר יש מנופים דומים – מנהיגות חמאס חו"ל יושבת בדוחה והקשר לארצות הברית – אולם העובדה שמצרים אינה מזוהה עם חמאס, כמו קטאר, הופך אותה למתווכת אמינה יותר בעיני ישראל וארצות הברית. יתרה מזו, האינטרס המצרי חופף לאינטרס הישראלי בכל הנוגע לחיסולו או לגימודו של חמאס, אך בעוד מצרים הייתה רוצה לראות בחזרתה של רשות פלסטינית משודרגת לעזה, ישראל, נכון לעכשיו, מסרבת.

המעורבות המצרית אינה מוגבלת רק לתיווך. היא מהווה שחקן מרכזי בכל הנוגע למעבר סיוע הומניטרי לעזה דרך מעבר רפיח – אם סיוע ישיר או סיוע זר שמגיע לנמל אל-עריש ולשדות תעופה. התקשורת המצרית מדווחת באדיקות על מספר משאיות הסיוע, וזאת כדי להדגיש את מידת המעורבות המצרית בהקלת המצוקה ההומניטרית בעזה. נוסף לכך, פצועים מעזה מגיעים לבתי חולים בקהיר, אם כי לא במספרים גדולים.

המדיניות המצרית פועלת להביא לסיומה של המלחמה, שתביא רגיעה לעזה, תסיר את האיום של כניסת פליטים פלסטינים ותביא להתייצבות כלכלית, אבל על הדרך מצרים מקווה להשיג לפחות שני דיווידנדים מדיניים: האחד, חיזוק מעמדה אצל ממשל ביידן כבעלת ברית חשובה ואמינה. למהלך זה חשיבות מיוחדת לקראת האפשרות המסתמנת של חתימה על הסכם הגנה בין ארצות הברית לערב הסעודית, שעשוי להפוך אותה לבעלת הברית האמריקנית החשובה ביותר. מהלך כזה גם עשוי להוריד את ארצות הברית "מהגב" של מצרים בכל הנוגע לביקורת על הפרות זכויות אדם של ממשל א-סיסי במצרים.

הדיווידנד השני מתקשר למקומה של מצרים בעולם הערבי. בעשורים האחרונים מתחולל תהליך ירידה ניכר בתפקידה. קצב ריבוי האוכלוסין, לצד מיעוט משאבי נפט (למעט גז), כמו גם השלכות "האביב הערבי", הביאו להתמקדות בענייני פנים. מדינות נפט וגז עשירות במפרץ – בעיקר ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וקטאר – הפכו למדינות מובילות.

הובלה בעולם הערבי מתקשרת גם ליכולת ליזום מהלכים מדיניים ולתווך בסכסוכים אזוריים. חשיבות מיוחדת יש ליוזמות מדיניות ולמהלכי תיווך בסוגיה הפלסטינית, בשל חשיבותה בפוליטיקה הערבית, המחזקת גם את הלגיטימציה של מנהיגים. בשעה שהאמירויות מתמקדת בסיוע הומניטרי, ערב הסעודית עסוקה בקידום הסכם הגנה עם ארצות הברית ואולי נורמליזציה עם ישראל, מצרים שקועה בתיווך.

מצרים הגישה לצדדים לפחות שתי הצעות לסיום המלחמה – האחת בדצמבר 2023 והשנייה באפריל 2024. היא השליכה את יהבה על העסקה האחרונה, אולם נראה כי חמאס שינה את ההצעה כך שתהלום את תנאיו, אולם מצרים – כנראה משיקולי פנים – החליטה לא לשבור את הכלים עם חמאס, אלא לנסות ולכופף את ישראל באמצעות הפסקה או עיכוב משלוחי הסיוע ההומניטרי דרך מעבר רפיח הנשלט על ידי ישראל מצידו הפלסטיני, בשיגור איום על אפשרות להורדת דרג היחסים בין המדינות ו/או החזרת השגריר וכן הבעת תמיכה בתביעת דרום אפריקה שהוגשה לבית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג על רצח עם בעזה.

באופן פרדוקסלי, מצרים נמצאת במצב שהיא תרוויח כמעט בכל מקרה: אם כיבוש רפיח באמת ייעצר ותהיה עסקה, היא תהיה במידה רבה רשומה על שמו של א-סיסי ותביא למצרים יוקרה; ואם ישראל בכל זאת תפעל ברפיח ותצליח להביא למיגור חמאס – הרי שגם זו מטרה רצויה, גם אם חסויה. הבעיה היא אם לא זה ולא זה יקרו.

יחסי ישראל-מצרים הצליחו עד כה להתגבר על המכשולים והמהמורות – והן היו רבות – אולם דומה כי עתה הגיע שעת האמת. מבחינת מצרים, הפעולה ברפיח עלולה להבריח פלסטינים לשטחה ולהעמיד אותה בביקורת קשה בדעת הקהל המצרית והערבית. כישלון ההצעה המצרית לתיווך גם פוגם במאמציה להוביל את הפתרון הערבי. הפעולה הישראלית ברפיח עלולה אפוא להתגלות כ"דיונה" אחת רחוקה מדי ביחסי ישראל-מצרים.

המאמר פורסם ב-25.5.24 ב-N12.

הפוסט פעולת ישראל ברפיח משבשת למצרים את התוכניות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מתקפת הטילים של איראן על ישראל וההצלחה שלה ליירט את מרביתם מהווה נקודת מפנה במלחמה שהחלה במתקפת חמאס ב-7 באוקטובר. השינוי בא לידי ביטוי בשלושה מישורים: הראשון, בניגוד לכישלון הצבאי והמודיעיני ב-7 באוקטובר, ההגנה הישראלית הייתה מוכנה מבחינה מודיעינית וצבאית ומתואמת עם ארצות הברית, בריטניה וכמה ממדינות האזור. מי שהספיד את ישראל בעקבות הפתעת 7 באוקטובר, למד שזו אינה מלמדת על יכולותיו האמיתיות של צה"ל. עם זאת, קשה למדוד בשלב זה באיזו מידה שיקמה ההצלחה את יכולת ההרתעה של ישראל.

השינוי השני בא לידי ביטוי בכך שהמתקפה הסיטה את תשומת הלב האזורית והבין-לאומית לאיראן, תוך כדי הסטת הקשב מההתרחשויות בעזה, שאלת החטופים והבעיה הפלסטינית בכללותה. ולבסוף, המתקפה יצרה כר לשיתוף פעולה אזורי ובין-לאומי נגד אויב משותף, וזאת בניגוד לעזה ולסוגיה הפלסטינית, המהוות בסיס לחילוקי דעות והסלמה אפשרית בין ישראל מצד אחד ובין ארצות הברית, המערב ומדינות ערב המתונות מצד שני.

התגובה המוצלחת נגד איראן לא משנה את העובדה שישראל נותרה "שבויה" בעזה. משמעות הדבר היא שלא רק 133 חטופים נותרו בידי חמאס, אלא שללא יצירה של אופק מדיני לגבי עזה ולגבי הבעיה הפלסטינית בכללותה, ישראל תישאר "שבויה" במצבה האזורי והבין-לאומי.

לכאורה, מערך הכוחות האזורי במהלך המלחמה לא השתנה באופן דרמטי: כל המדינות שחתמו על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל לא נסוגו. אומנם ירדן החזירה את שגרירה לעמאן (לא פרקטיקה נדירה ביחסי שתי המדינות), אולם ברגע המבחן היא עמדה לצידה של ישראל במתקפה האיראנית. עם זאת, כל המדינות הערביות שסייעו לישראל בחרו להצניע את העובדה הזו בתקשורת המקומית. במלים אחרות, ישראל חזרה למקומה הישן במזרח התיכון – "פילגש" – כזו שמוכנים להיעזר בה ועתה גם לעזור לה – אבל מאחורי הקלעים. יש בכך נסיגה.

יתרה מזו, אחת ממדינות "הסכמי אברהם" – סודאן – אף שלא ביטלה את ההסכם עם ישראל, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן, ואף זוכה לסיוע צבאי וכלכלי. למעשה, איראן מנצלת את מלחמת האזרחים על מנת להוציא את סודאן ממרחב ההשפעה המערבי. אם מהלך זה יצלח, סודאן עלולה למצוא עצמה משמשת מחסן נשק אזורי עבור איראן בחימוש ומימון ארגונים ג'יהאדיסטים במזרח התיכון, כפי שהיה לפני "הסכמי אברהם".

הדרך המדינית

בטווח הארוך, הדרך של ישראל והמערב להתמודד עם האיום האיראני אינה מצויה במישור הצבאי, אלא במישור המדיני. בהקשר זה קיימים שני נתיבי פעולה: האחד, פעולה לשינוי מאזן הכוחות האזורי, תוך פיתוי שחקנים ניטרליים או כאלה הנוטים לעבר איראן באמצעות הבטחה למתן "גזרים" משמעותיים. בהקשר זה ניתן לחשוב על עומאן, עיראק, סוריה וכמובן סודאן. עומאן, יש לזכור, הייתה הראשונה מבין מדינות המפרץ לקשור קשרים עם ישראל עוד בשנות ה-70, ואף כוננה עמה קשרים דיפלומטיים ב-1996. עיראק היא לא רק המיליציות השיעיות התומכות באיראן, וראש ממשלתה אף ביקר בוושינגטון במקרה בזמן המתקפה של איראן על ישראל.

סוריה נתפסת כבעלת ברית טבעית של איראן, אולם עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, היא הייתה בעלת ברית של מצרים וסעודיה, וגם אסד האב תמך בקואליציה המערבית נגד עיראק כאשר פלשה לכוויית ב-1990. סוריה חזרה לאחרונה לליגה הערבית לאחר שסעודיה, האמירויות ומדינות נוספות הסירו את התנגדותן. היא זקוקה לסיוע מאסיבי בשיקום המדינה וכאן אולי טמון הזרע לשינוי אפשרי באוריינטציה המדינית. מהלך כזה ייתקל כמובן בהתנגדות רוסית, אולם משאביה כרגע מוגבלים וזאת בשל מלחמתה באוקראינה.

בנוסף לכך, חיזבאללה הוא אומנם הכוח הצבאי המשמעותי בלבנון, אך במדינה יש רבים – נוצרים, סונים וגם שיעים – המתנגדים לחיזבאללה ולהשלכות הקשות של מלחמה על מדינתם. ולבסוף, אי אפשר לשלול את האפשרות שסודאן תחזור למחנה המערבי בתמורה הולמת.

נתיב הפעולה השני הוא במישור הפלסטיני; לשם כך דרושה תוכנית או יוזמה ישראלית, בשילוב עם ארצות הברית ומדינות ערב המתונות, לבניית אלטרנטיבה שלטונית לגיטימית לחמאס בעזה, תוך קשירת הפתרון לאופק מדיני – מדינה פלסטינית – ולקידום נורמליזציה עם סעודיה, שתביא בכנפיה גם הסכמים נוספים עם מדינות ערביות ומוסלמיות (כמו אינדונזיה). הקשיים בנתיב הזה ידועים, הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני, אולם הנכונות להתקדמות והצגת יוזמה יוכלו להכשיר את הקרקע למהלך אזורי ולצמצום הביקורת נגד ישראל בדעת הקהל הערבית והמערבית.

בעת הנוכחית כל הרעיונות הללו נשמעים כמו חלומות באספמיה; אבל יש להניח כי לפני שנים לא רבות האפשרות שמדינות ערביות יסייעו לישראל במלחמה נגד איראן הייתה נתפסת אף היא כדמיונית. כדאי לאמץ את כותרת ספרו האחרון של שמעון פרס – שאולי גם מרמזת על מורשתו: "אין מקום לחלומות קטנים".

המאמר פורסם ב-2.5.24, ב-N12

הפוסט ישראל עדיין שבויה בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במלחמה נגד חמאס ברצועת עזה, יש לישראל ולמצרים אינטרסים אסטרטגיים משותפים לא מבוטלים: ראשית, הרצון להביס את חמאס או לכל הפחות לנטרל באופן ניכר את כוחו מבחינה צבאית ופוליטית. אף שאינה יכולה להודות בכך פומבית, מצרים רואה בחמאס נצר של האחים המוסלמים שהוצאו מחוץ לחוק ונרדפים על ידי א-סיסי. שנית, שתי המדינות מעוניינות להחזיר את היציבות לרצועת עזה ולאזור כולו. מצרים נפגעה במיוחד מבחינה כלכלית בעקבות ירידה חדה בהיקף התיירות, לצד ירידה דרסטית בדמי מעבר אוניות בתעלת סואץ בעקבות מתקפות החות'ים בים סוף. ולבסוף, אינטרס משותף להוכיח לכל המרחב הערבי כי תמיכה בציר השיעי משמעה כאוס. ישראל ומצרים מעוניינות בכינון "סדר אזורי-סוני חדש" בהנהגת ארצות הברית, שיגמד את כוחה של איראן ושלוחיה.

אולם, בין ישראל ומצרים יש גם כמה ניגודי אינטרסים: מבחינת המצרים, שליטה ישראלית בציר פילדלפי תוך "עידוד הגירת עזתים למצרים", כפי שדורשים לא מעט פוליטיקאים ישראלים, היא "קו אדום". גם בכל הנוגע לסוגיית "היום שאחרי", שתי המדינות חלוקות: בעוד מצרים תומכת בהחזרת רשות פלסטינית "משודרגת" כגורם שלטוני בעזה, ישראל הביעה התנגדות לחזרת הרשות הפלסטינית בכל מתכונת שהיא, הצהירה שצה"ל לא ישלוט ברצועת עזה, אך גם לא הבהירה מי כן. הסוגייה השלישית היא עתידה של הגדה המערבית: האם הרש"פ תשודרג ל"מדינה" בגבולות כאלו או אחרים? בעוד מצרים, מדינות ערב, ארצות הברית והקהילה הבין-לאומית תומכות באיחוד הגדה עם רצועת עזה והקמת מדינה פלסטינית בהנהגת רש"פ משודרגת, ישראל מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית. ניגודי אינטרסים אלה, נכון לעכשיו, אינם מאיימים על יציבות היחסים.

הסוגייה החשובה ביותר בין שתי המדינות כעת היא רפיח וציר פילדלפי. על מנת למוטט את חמאס מבחינה צבאית, ישראל חייבת להילחם בגדודי חמאס ברפיח ולשלוט על ציר פילדלפי כדי לחסום את מנהרות ההברחות. מצרים, מצידה, מעוניינת במימוש עסקת החטופים ועצירת המלחמה, לפחות מבחינה זמנית, כדי להרחיק את תרחיש האימים של נהירת פליטים פלסטינים מרפיח לסיני. לשם כך היא מארחת פגישה חשובה בקהיר, וישראל משתתפת בה. ישראל אינה מוכנה לחתום על עסקה בכל מחיר. לכן, מבחינת מצרים, מבצע צבאי-ישראלי ברפיח בעקבות כישלון המשא ומתן על עסקה הינה אפשרות ריאלית מאיימת.

בינתיים, מצרים מנסה לפתור את הפלונטר בהצגת איום לשני הצדדים: חמאס אוים שישראל תתקוף את רפיח אם הארגון לא ייענה לעסקה תוך שבועיים. באיום זה חבויה, לכאורה, הסכמה מוקדמת לתקיפה של ישראל ברפיח אם תיכשל העסקה – כישלון שייפול על ראשי חמאס, שהרי לא סביר שאורכת הזמן ניתנה ללא תיאום עם ישראל. כמה שעות מאוחר יותר, מצרים הזהירה את ישראל מפני "השלכות הרות אסון" של פעולה צבאית ברפיח. בד בבד, שר החוץ סאמח שוכרי השמיע צפירת הרגעה לגבי המשך הסכם השלום ורמז על קיומו של תיאום בין שני הצדדים.

מבחינת ישראל, פעולה צבאית ברפיח ובציר פילדלפי עלולה ליצור שתי בעיות: האחת, מוסרית, מול כ-1.3 מיליון פליטים עזתים שייאלצו שוב להגר ולמצוא מקלט חדש; והשנייה, פוליטית וצבאית, מול מצרים במידה והמוני פליטים פלסטינים ינסו לפרוץ את הגדר ולמצוא מקלט בסיני. אף כי מצרים מחזקת ומעבה את הגדר לאחרונה, קשה לשלוט בהמון משולהב המחפש אחר מקלט. במקרה כזה, מצרים תהיה לכודה בדילמה של לירות על המסתננים – ולהיות מואשמת בהפקרה ובבגידה בפלסטינים – או לאפשר את כניסתם, אך במחיר האשמת ישראל ומשבר ביחסים שעלול להוביל להחזרת השגריר ואולי אף לקרע עמוק יותר.

ישראל יכולה להשיג הישגים נוספים מול מצרים באמצעות רתימת סיוע של הקהילה הבין-לאומית ומדינות ערב לכלכלה המצרית. בהקשר זה עולה הדוגמה של מלחמת המפרץ ב-1991 בעקבות פלישתה של עיראק לכווית, כאשר בתמורה להצטרפות מצרים למלחמה נגד עיראק נמחקו לה חובות בסך כ-20 מיליארד דולר, ועל חלק מהן היא קיבלה פריסה נדיבה. מצרים נמצאת במצב כלכלי קשה שהוחרף עוד בעקבות המלחמה. סיוע בין-לאומי עשוי למתן את עמדתה בסוגיות ביטחוניות שונות מול ישראל.

בשורה התחתונה, פעולה צבאית ישראלית ברפיח נחוצה למיגור חמאס, אך היא טומנת בחובה פוטנציאל להידרדרות ביחסי ישראל-מצרים. כדי להימנע מכך דרוש תכנון מדוקדק לגבי העברה בטוחה של הפליטים תוך תיאום הדוק בין שתי המדינות, אך גם זה לא בהכרח יבטיח שתרחיש האימים לא יתממש. עסקת חטופים עשויה לעצור לעת עתה את המבצע הצבאי ברפיח ולהרגיע את מצרים, אך שאלת מיגור גדודי חמאס וסתימת מנהרות ההברחות תיוותר בעינה ותדרוש מענה בשלב מאוחר יותר.

המאמר פורסם ב-n12 ב-13 לפברואר.

הפוסט פעולה צבאית ישראלית ברפיח עלולה לסכן את היחסים עם מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כדי לבחון את האופציה הרצויה, יש להבין מה מוסכם ומה לא מוסכם על הצדדים השונים או על מרביתם: מוסכם שהחמאס לא יוכל להמשיך לשלוט בעזה או להיות שותף להסדר המתגבש; הרשות הפלסטינית תצטרך לעבור שינוי שלטוני; בישראל ייערכו בחירות ותקום ממשלה חדשה; ומדינות ערב יעניקו סיוע כלכלי לשיקום עזה ולחיזוק הרשות הפלסטינית. אין הסכמה על הנושאים הבאים: מי ישלוט בעזה? האם תקום מדינה פלסטינית? והאם ההסדר יהיה חלק מעסקה אזורית רחבה יותר?

המלחמה בעזה מייצרת הזדמנות לשינוי. ההיסטוריה מלמדת ששינויים גדולים התרחשו לאחר מלחמות, מהפכות, שינויי משטר ועוד. תוצאותיה הרצחניות של מתקפת חמאס והמלחמה יצרו באופן פרדוקסלי ומטלטל הזדמנות לשינויים הן בארכיטקטורה האזורית והן בסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה העיקרית היא שמתוך הרכיבים הדרושים להסכם, וזאת על סמך הניסיון של הסכמי השלום והנורמליזציה, חסרים שלושה: מנהיגות לגיטימית, מנהיגות נחושה, ואמון בין הצדדים. שלושת העוגנים האלה חסרים הן בצד הישראלי והן בצד הפלסטיני. במצב הזה אפשרות אחת היא להיכנס למרה שחורה ולהרים ידיים, והאפשרות השנייה, האופטימית יותר, היא לנסות להבין איך אפשר להתקדם במצב המסובך הנוכחי.

תנאי מרכזי להסדר הוא מעורבות משמעותית של מתווך בתהליך. הנשיא ג'ו ביידן וממשלו נטלו על עצמם את המשימה הזו, וניכר כי הם נחושים להשיג הישג משמעותי עוד בטרם הבחירות לנשיאות בנובמבר 2024. בהקשר זה פורסם כי ארצות הברית, בשיתוף עם עשר מדינות באירופה ובעולם הערבי, פועלת לקדם הסדר בשלושה מסלולים: האחד נועד להביא להפסקת אש בעזה ולעסקה בסוגיית החטופים; השני נועד "לעצב מחדש" את הרשות; והשלישי נועד לדון בהקמת מדינה פלסטינית בתמורה לנורמליזציה של סעודיה עם ישראל.

מדובר בשלוש קומות של הסדר, שעלול כמובן להיעצר כבר בקומה הראשונה. ראוי להדגיש בהקשר זה, כי גם תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית מ-2003 הייתה בנויה משלבים ונעצרה בשלב מוקדם לאחר שישראל והרשות הפלסטינית לא מילאו את חלקן.

הסיכויים להסדר גדולים יותר כאשר הוא יוצר מצב שכל הצדדים מפיקים ממנו רווח, אם כי אף אחד מהם לא משיג את כל תאוותו. הרווח העיקרי של הפלסטינים הוא בהקמה של מדינה פלסטינית בגבולות 1967, עם תיקונים מוסכמים – דבר שנמנע מהם לאחר הסכם אוסלו – שמשמעותו איחוד מחודש של הגדה המערבית ועזה, קבלתה כחברה באו"ם והכרה בה מצד רוב מדינות העולם.

בצד הישראלי מחכים יתרונות רבים: קבלת ערבויות וחתימה על הסדר שאמור למנוע איום ביטחוני מהצד הפלסטיני; הסכם עם המדינה החשובה בעולם הערבי והאסלאמי; המשך תהליך האינטגרציה במזרח התיכון; פתיחת שווקים חדשים; בניית גשרים עם מדינות מוסלמיות מעבר לאופק (פקיסטן, אינדונזיה ועוד); ועיקור חלק ניכר מההתנגדות לישראל באזור ובעולם על רקע פתרון הבעיה הפלסטינית. ולבסוף, מעורבות גדולה יותר של סעודיה בשיקום עזה, על חשבון או לצידה של קטר.

אם ההנהגה הפלסטינית תדחה את העסקה המתגבשת – כפי שקרה גם כבר בעבר – קיימת אפשרות שסעודיה תראה בעצם הניסיון עלה תאנה מספק על מנת להתקדם לקראת הסדר. יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאו, אמר כבר באפריל 2018 ("מעריב"), כי "ב-40 השנים האחרונות ההנהגה הפלסטינית החמיצה שוב ושוב הזדמנויות ודחתה את כל ההצעות שניתנו לה. הגיע הזמן שהפלסטינים יקבל את ההצעות ויסכימו לבוא לשולחן המשא והמתן — או שישתקו ויפסיקו להתלונן".

הסעודים, מבחינתם, יתוגמלו על ידי ארצות הברית מבחינת נשק, הסכם הגנה ואולי אף היתר לגרעין אזרחי. לא פחות מכך, הסעודים יוכלו להתגאות כי בניגוד למדינות השלום והנורמליזציה, הם אלה שהצליחו לסייע לפלסטינים בהשגת מטרתם – הישג שיקבע את מנהיגותה של סעודיה בעולם הערבי.

באופן מפתיע למדי, במהלך המלחמה לא נסוגו הסעודים מכוונתם לקדם הסכם נורמליזציה עם ישראל. דווקא לאור הידיעה שחמאס – ומאחוריה איראן – תקפה את ישראל. נראה כי הסעודים מעוניינים להשיב מנה אחת שערה, בין השאר, גם כדי לטרפד את הנורמליזציה המתגבשת.

באופן פומבי נשמעו לפחות שלוש הצהרות סעודיות חיוביות בזכות המהלך. עם זאת, ברור שבעקבות המלחמה, המחיר של נורמליזציה עם סעודיה האמיר; אם לפני המלחמה סעודיה דיברה באופן מעורפל על התקדמות בסוגיה הפלסטינית כחלק מהמחיר, עכשיו יישרה קו עם העמדה הקוראת להקמת מדינה פלסטינית, אך אין זה מן הנמנע כי היא תסתפק גם בפחות מכך.

הקשיים שבדרך

ארבע מהמורות לפחות קיימות בדרך להסכם. הראשונה מצויה במישור התודעתי ולה שתי פנים: התמודדות עם ההערכה שהתחזקה בעקבות ה-7 באוקטובר בקרב שני הצדדים שפתרון שתי המדינות שוב אינו רלוונטי. השנייה היא הצורך לרדת מהחלומות הגדולים של יצירת "ישראל הגדולה" או "פלסטין הגדולה מהים עד לנהר". שינוי תודעתי כזה הוא מהלך ארוך טווח, הנוגע לבניית זיכרון קולקטיבי חדש במערכת החינוך, בתקשורת ובשאר סוכני סוציאליזציה – זיכרון כזה שאינו עושה דמוניזציה ליריב. ספרי הלימוד במצרים, למשל, עוברים עתה שינוי חשוב בכל הנוגע להצגת היהודים וישראל, אולם זה קורה רק לאחר 45 שנה לאחר השלום – זמן ארוך מדי.

המהמורה השנייה קשורה לנטרול שיבושים בתהליך. כפי שחמאס פעלה לשבש, ובהצלחה, את הסכם אוסלו, וכשם שאיראן וחמאס פעלו לשבש, ובהצלחה, את הנורמליזציה עם סעודיה — כך קיימת הסכנה גם כעת, במיוחד אם חמאס יישאר מחוץ להסכם המתגבש.

השאלה הגדולה היא איזה מין חמאס ייוותר לאחר המלחמה – מוקטן, מוחלש או מחוזק בעקבות מה שנתפש בקרב הפלסטינים כהישג וכניצחון? העובדה שהצד הפלסטיני רואה בהתקפה הנפשעת של חמאס הישג אינה בהכרח שלילית, משום שהיא יוצרת בתודעה שלו סוג של שוויון, גם אם הוא מדומה.

גם סאדאת היה מתקשה להגיע להסכם עם ישראל אלמלא מלחמת 1973 שנתפסה אצלו ובקרב העם המצרי – וזאת בניגוד גמור לתפיסה הישראלית – כניצחון. בכל מצב, הזרם האסלאמי יישאר מרכזי בחברה ובפוליטיקה הפלסטיניים. אם הכוחות הפוליטיים של זרם זה יקבלו את כללי המשחק החדשים אין מניעה להשתתפותם בתהליך הבחירות. עם זאת, יש צורך לייצר ערבויות בינלאומיות וערביות לכל איום על כללי המשחק החדשים.

המהמורה השלישית נוגעת למשא המתן על סוגיות הליבה: ירושלים ופליטים. אלה סוגיות רגישות שעלולות לפוצץ כל משא ומתן בכל עת. גם כאן שני הצדדים יצטרכו לעבור תהליך של שינוי תודעתי לגבי גבולות האפשרי. למעשה, תולדות המשא ומתן הישראלי-פלסטיני מאז הסכמי אוסלו רוויים בפתרונות יצירתיים ואין צורך כאן בהכרח להמציא מחדש את הגלגל.

המהמורה הרביעית, אולי הדוחקת ביותר, היא השעון הפוליטי. השעון של ממשל ביידן דוחק במיוחד, משום שהוא חפץ להגיע לעסקה עוד בטרם הבחירות בנובמבר 2024. מאידך, השינויים הדרושים בהנהגה הישראלית הפלסטינית טרם הבשילו ואין לדעת כמה זמן הם ייקחו – אם בכלל. אהרן דוד מילר, הדיפלומט האמריקאי הוותיק שנטל חלק בכמה סבבים של משא ומתן בין ישראל ושכנותיה, טוען כי במזרח התיכון יש שני משכי זמן: לאט, ולאט יותר, ולכן לדעתו ניתן יהיה כעת רק להניח את הפרמטרים לשלום שיחכו לממשל ביידן הבא ולממשלות חדשות בישראל וברשות הפלסטינית.

בזמן שישראל טרודה בעיקר בשאלת החטופים, מיטוט חמאס, סיוע הומניטרי לתושבים בעזה, המשך הלחימה ועוד סוגיות בוערות, ההתעסקות בנורמליזציה עם סעודיה והקמת מדינה פלסטינית עלולה להיתפש בציבור היהודי כדמיונית. ואולם, היכולת להסתכל קדימה ולהציע אלטרנטיביות מדיניות מייצרת תקווה לעתיד טוב יותר. ווינסטון צ'רצ'יל כבר אמר שהפסימיסט רואה קושי בכל הזדמנות ואילו האופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי. ראוי, לדעתי, לאמץ את עמדת האופטימיסט.

המאמר פורסם ב״הארץ״ ב-8 לפברואר.

הפוסט האם אפשר להתחיל כבר את "היום שאחרי"? כך זה עשוי להיראות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בשנת הכספית הקודמת שהסתיימה ביוני 2023 הכנסות מצרים מהתעלה הסתכמו בלא פחות מ-8.76 מיליארד ד'. מאז ראשית שנת 2024, הכנסות מצרים מתשלומי המעבר של אוניות בתעלה ירדו בין 40% ל-50%. כל עוד תימשכנה התקפות החו'תים, חברות ספנות רבות ימשיכו להימנע ממעבר בתעלת סואץ, זאת לצד העלאת תעריבי הביטוח של אלו שבחרו להמשיך ולשוט דרך התעלה.

גם התיירות המצרית סובלת מירידה חדה בהכנסות. מי ירצה לנפוש בסיני, כאשר טילים וכטב"מים חות'ים עפים מעליו בדרך לישראל? בשנת הכספים 2022-2023 הכניס סקטור התיירות סכום שיא של 13.63 מיליארד ד'. בשלב הזה קשה לאמוד את הנזק שנגרם לתיירות המצרית, אבל לפי כל ההערכות מדובר בירידה דרמטית, אשר תימשך כל עוד המלחמה נמשכת. תעשיית התיירות בסיני מפרנסת מאוד אלפי מצרים, כך ששיתוקה שוב, שלוש שנים בלבד לאחר משבר הקורונה, עלול לגרום לנזק בלתי הפיך.

הפגיעה בתעלת סואץ ובתיירות מקטינה את הכנסות מטבע החוץ, דבר שמשפיע על שער הלירה המצרית שעומד כיום על 31 לירות לדולר וצפוי לרדת לכדי קרוב ל-40 לירות לדולר בסוף השנה הנוכחית. אינפלציה גבוהה משמעה עלייה חדה ביוקר המחייה שכן ממשלת מצרים איננה מסוגלת לספוג עלייה זו באמצעות סבסוד מוצרי יסוד, כך שרמת החיים של אזרחי מצרים שממילא נמצאת בנסיגה בשנים האחרונות תספוג עוד ירידה.

מרכיב מרכזי נוסף בהכנסות מט"ח הוא העברות הכספים של מיליוני עובדים מצרים בחו"ל. במהלך שישה החודשים הראשונים של 2023 העברות העובדים ירדו ב-23%, מ-$15.6 מיליארד ד' ל-$12 מיליארד ד'. הסיבה העיקרית לכך היא הציפייה לפיחות בשער הלירה המצרית, וזאת משום שמחיר הדולר הרשמי נמוך הרבה ממחירו בשוק השחור.

המשבר הנוכחי בעקבות המלחמה בעזה מגיע לאחר שני משברים גדולים שהשפיעו על העולם ועל מצרים בפרט: מגפת הקורונה ופלישת רוסיה לאוקראינה. העובדה שמצרים היא היבואנית הגדולה ביותר בעולם של חיטה – 80% מיבוא החיטה מגיע מאוקראינה ורוסיה – הביאה לעלייה משמעותית באינפלציה ובמחירים. ביוני 2023 האינפלציה הגיעה לשיא שנתי של 36.8%, כאשר מחירי המזון והמשקאות עלו ב-65%. במצב שבו בערך שליש מהאוכלוסייה (מתוך 110 מיליון) חי מתחת לקו העוני (שמוגדר על ידי האו"ם 2.15 דולר ליום) לעליית מחירים כזאת עלולות להיות השלכות פוליטיות וחברתיות. צריך לזכור, כי מהפכת ינואר 2011 נגרמה במידה רבה בגלל המשבר העולמי של 2008 ועליות המחירים שבאו בעקבותיו.

המצב הכלכלי העגום עלול גם להגדיל את שיעור האבטלה. ירידה חדה בפעילות תעשיית התיירות בסיני בפרט ובמצרים בכלל, לצד אינפלציה גואה עקב פיחות מתמשך בשער הלירה המצרית עשויים להביא לגידול בשיעור האבטלה. אבטלת צעירים הייתה גם היא אחת הסיבות העיקריות לפרוץ מחאות האביב הערבי ב-2011.

יחסי ישראל-מצרים עלו לכותרות וזאת בשל דיווחים על נתק בין ההנהגות וכן קיומה של מתיחות על רקע חילוקי דעות בכל הנוגע לשלטון בעזה ביום שאחרי, רצון ישראלי להשתלט מחדש על ציר פילדלפי ומעבר רפיח, חשש מצרי מגירוש פלסטינים מעזה על ידי ישראל ועוד. אולם התקפות החות'ים מתימן יצרו אתגר לא פחות חמור המאיים על כלכלת מצרים. למעשה, מצרים סובלת מבחינה כלכלית יותר מאשר כל מדינה ערבית אחרת, כולל ירדן. ישראל צריכה אפוא לקחת בחשבון ששיקוליה של מצרים במלחמה בעזה אינם נגזרים רק מהמצב הצבאי והפוליטי, אלא גם מהמצב הכלכלי.

המאמר פורסם ב״מעריב״ ב-29 לינואר.

הפוסט היחסים בסכנה? נוכח המלחמה בעזה, הכלכלה במצרים על סף קריסה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החשש המצרי מפני נהירת אלפי פלסטינים לסיני מדיר שינה מעיניהם של מקבלי ההחלטות שחוזרים שוב ושוב על התנגדותם המוחלטת. אפילו שר החוץ הסיני, שביקר ב-14 בינואר במצרים, גויס להבעת התנגדות וגינוי. הצהרות לא אחראיות ומיותרות של אישים ישראלים בראשית המלחמה הגבירו את החשש המצרי מקיומה של תוכנית חשאית של ישראל לגירוש פלסטינים מעזה.

ההתנגדות המצרית נובעת משלוש סיבות עיקריות: חשש מכניסת אלמנטים טרוריסטים של חמאס במסווה אזרחי; רעיונות לסיפוח טריטוריה מצרית לעזה בעקבות יציאת פלסטינים; והאשמה ערבית כי בכך היא מסייעת לישראל להעלים את הבעיה הפלסטינית.

הסוגייה השנייה היא הסיוע ההומניטרי לעזה. התקשורת המצרית מרבה לדווח על מספר המשאיות וכמויות הציוד המועברות מדי יום ביומו, וזאת מתוך מטרה להפגין את מסירותה של מצרים לעניין הפלסטיני. ואולם, כאשר התקשורת המצרית מצטטת הצהרות ישראלית שמשתמעת מהן ביקורת כך שמצרים אינה מאפשרת – או מקשה – על הכנסת סיוע הומניטרי לעזה, הרי התגובות בתקשורת המצרית קשות.

 ולבסוף, בימים האחרונים עלתה על הפרק סוגיית השליטה בציר פילדלפי, וזאת לאחר שנתניהו הצהיר שהציר "חייב להיות בידינו". הציר פונה על ידי ישראל במסגרת ההתנתקות מעזה ב-2005.

ההחלטה לפנות את הציר הייתה קונטרוברסלית והיא התקבלה, במידה רבה, על ידי שר הביטחון מופז ללא התייעצות עם הרמטכ"ל יעלון והצבא. החלטת ישראל לצאת מהציר התקבלה בהפתעה מוחלטת על ידי מצרים, אולם היא ניסתה לגזור דיווידנדים על ידי תיקון הסכם השלום והכנסת אלפי חיילים לשמירה על הגבול.

בסופו של דבר, עמוס גלעד, ראש האגף הביטחוני-מדיני במשרד הביטחון, הוביל לחתימת הסכם להכנסת 750 חיילים של משמר הגבול (בניגוד ל-650 שוטרים שהיו מותרים על פי הסכם השלום). תפקידם היה לשמור על הגבול לאורך ציר פילדלפי.

לאחר השתלטות חמאס על עזה בקיץ 2007 גברו ההברחות דרך המנהרות שנבנו מתחת לציר. ישראל התלוננה אצל המצרים, ולעיתים אף העבירה מידע מדויק, אולם המצרים לא מיהרו לפעול.

ישראל פנתה אפוא לארצות הברית שתפעיל מצידה לחץ, אולם הבעיה לא נפתרה בצורה משביעת רצון. באחד ממסמכי ויקיליקס, ראש השב"כ דיסקין מצוטט כמי שאמר ב-2008 בנבואה שהקדימה את זמנה, כי במוקדם או במאוחר ישראל תיאלץ להיכנס לעזה כדי לפרק את יכולות הטרור של חמאס, להשתלט על החלק הדרומי ולשים קץ להברחות.

למעשה, רק לאחר שלושה סבבים צבאיים של צה"ל נגד חמאס ("עופרת יצוקה", 2009; "עמוד ענן", 2012; ו"צוק איתן", 2014) החל הנשיא סיסי לטפל יותר ברצינות בסוגיית המנהרות, אולם ככל הנראה הוא לא פתר אותה בצורה הרמטית, כפי שמוכיחות כמויות הנשק והתחמושת שהתגלו אצל חמאס במהלך המלחמה.

אין ספק שבעקבות המלחמה המצרים מוטרדים אף הם מסוגיית המנהרות. אי לכך, סביר להניח כי יהיה להם אינטרס לשתף פעולה עם ישראל במניעת הברחות. מקורות שונים מדווחים כי מאחורי הקלעים מתנהלות שיחות בין ישראל, מצרים וארצות הברית.

אולם הבעיה העיקרית טמונה בכך שמצרים לא יכולה להצטייר בדעת הקהל המצרית כמי שנסוגה או וויתרה לישראל, במיוחד לאחר שהשליטה הועברה אליה ב-2005 בהסכם מסודר. חבר פרלמנט מצרי כבר ראה בדברי נתניהו "התקפה בוטה על הסכם השלום".

השלום הוא אינטרס אסטרטגי של ישראל ומצרים. לשתי המדינות, כפי שנכתב במסמך ויקיליקס עוד ב-2009, "יש אויב משותף: חמאס". למרות קיומה של דעת קהל עוינת כלפי ישראל ולעיתים הצהרות מדיניות מתלהמות, סיסי הצליח להוביל מדיניות מתונה ומפוכחת מול ישראל, שאף נמנעה מהחזרת השגריר, כפי שנעשה במלחמת לבנון הראשונה ובאינתיפאדה השנייה.

ולכן, ישראל צריכה להיות קשובה לסוגיות רגישות במדיניות המצרית ולהימנע מהצהרות שעלולות להיות מנוצלות נגדה בתקשורת המצרית. שאלת השליטה בפילדלפי צריכה להיפתר בהסכמה, בהבנה – ובעיקר בשקט – בין ישראל, מצרים וארצות הברית.

המאמר פורסם במעריב ב-15 בינואר

הפוסט חשש מנהירת פלסטינים: האתגרים שעומדים בפני יחסי ישראל-מצרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ואף על פי כן, ישראל לא לבד במזה"ת הופיע לראשונה ב-Mitvim.

זה החל עם המהפכה המשפטית שהוכרזה ברוב פאר ומעט הדר על ידי שר המשפטים יריב לוין ב-4 בינואר 2023, שישה ימים בלבד לאחר כינונה של הממשלה הימנית ביותר בתולדות מדינת ישראל. ללא הכנה או הידברות מוקדמת, המהפכה איימה לשנות סדרי יסוד מבחינת הפרדת הרשויות, יחסי חילונים-דתיים, יחסי יהודים וקבוצות מיעוט אחרות (מוסלמים, דרוזים ונוצרים) ועוד. לאחר חודשים רבים של הפגנות המוניות, החל תהליך הידברות מהוסס שלא היה ברור מה תכליתו ומה סיכוייו, כאשר העיניים נשואות לפסיקת בג"ץ בכל הנוגע לרפורמה המשפטית.

הפתעה זו הדגישה כישלון כפול במדיניות שהוביל נתניהו בשנים האחרונות בנושא הפלסטיני בכלל, ובקשר לחמאס בפרט: האחת, שניתן להרתיע את חמאס ולהגיע איתו להבנות, תוך כדי החלשת הרשות הפלסטינית. השנייה, שניתן להטיל מצור על עזה בים, באוויר וביבשה, שימנע הצטיידות צבאית.

המלחמה הוכיחה עד כמה מסוכן הפילוג החברתי, שהיווה קטליזטור למתקפה הרצחנית. הניסיון לקדם סדר יום סקטוריאלי, במיוחד בשעה שאיומים צבאיים נשקפים מהסביבה האזורית וראשי מערכת הביטחון מזהירים מפני הסלמה אפשרית קרובה ללא מענה של הדרג המדיני, נכשל וראוי לשמש לקח לממשלות הבאות. התגייסותה של החברה למאמץ המלחמתי אינה צריכה להטעות לגבי נכונותן של הקבוצות המודרות או הצפויות להיפגע מהמהפכה המשפטית להמשיך את המאבק הפנימי אם תידרשנה לאחר סיום המלחמה. יתרה מזו, המלחמה צריכה להוות אינדיקציה לתיקון עיוותים שנעשו כלפי מיעוטים, במיוחד עם חקיקת חוק הלאום.

מתקפת חמאס גם הבהירה שלא ניתן עוד להתעלם מהאיום של חיזבאללה בצפון. אומנם מרבית תושבי לבנון אינם מעוניינים במלחמה, אולם על מנת להבטיח את ביטחונם של התושבים על הגבול, חייב להימצא פתרון – בין אם הוא מדיני או צבאי. מאחורי חיזבאללה ניצבת איראן, שמפעילה גם שלוחים נוספים באזור, אך ההתמודדות מולה חייבת להיות מערכתית, יחד עם ארצות הברית ומדינות אחרות החולקות אינטרסים דומים עם ישראל.

במקום הסכמים חדשים, קיפאון

המלחמה מהווה גם מבחן לכל הישגיה של ישראל במזרח התיכון מאז חתימת הסכם השלום עם מצרים (1979). הסכם זה פתח את הדלת להכרה ולהשתלבות של ישראל במזרח התיכון. בעקבותיו באו הסכם אוסלו עם הפלסטינים (1993), הסכם השלום עם ירדן (1994) וכינון יחסים דיפלומטיים עם עומאן, קטר, תוניסיה, מרוקו ומאוריטניה. האינתיפאדה הפלסטינית, שפרצה בשנת 2000, אומנם גרמה לנסיגה – חלק מהמדינות ניתקו את היחסים וחלק החזירו את שגריריהן – אולם הסכמי השלום עם מצרים וירדן נותרו על כנם. לא זו בלבד, אלא שהסכמי נורמליזציה נחתמו עם איחוד האמירויות הערביות, בחרין ומרוקו ב-2020, תוך כדי התעלמות ודחיקת הסוגייה הפלסטינית מסדר היום האזורי. ממשלות נתניהו הובילו את הקו שניתן להתקדם עם מדינות ערב מבלי להידרש לעניין הפלסטיני, בד בבד עם חיזוק מפעל ההתנחלויות ביהודה ושומרון.

למעשה, 2023 אמורה הייתה להיות שנת השיא – השנה שבה תוגשם פסגת החלומות האזורית של נתניהו והיא הסכם נורמליזציה עם סעודיה. הדיווחים רמזו על משא ומתן מתקדם מאחורי הקלעים בין ארצות הברית וסעודיה, בידיעת ישראל. ואולם, מתקפת חמאס שמה קץ, לעת עתה, לרעיון, לאחר שסעודיה החליטה על השעיית המגעים. ראוי להדגיש כי עוד לפני המלחמה חלה האטה בשיתוף הפעולה עם מדינות ערב, על רקע הרכב הממשלה הקיצוני ומדיניותה.

אומנם מדינות ערב המכונות "מתונות" לא שברו עד כה את הכלים עם ישראל. למעט ירדן, שהחזירה את שגרירה, כל מדינות "השלום והנורמליזציה" לא נקטו בצעדי עונשין ואף הצהירו על כוונתן להמשיך לקיים יחסים עם ישראל. עם זאת, דעת הקהל הסוערת בעולם הערבי לטובת הפלסטינים, ולעיתים גם לטובת חמאס, מהווה מגבלה על כושר התמרון של שליטי מדינות ערב. אבל חתירה לפתרון הבעיה הפלסטינית לא נועדה לרצות את דעת הקהל הפלסטינית והערבית, אלא לפתור את אחת מבעיות היסוד המודחקות של ישראל והיא – השליטה על עם זר.

האירועים הטראומטיים של 2023 הציבו בפני ההנהגה והחברה הישראלית מראה עכורה עם שאלות קשות בענייני פנים וחוץ כאחד. שאלות אלו יצטרכו לקבל מענה במהלך השנים הקרובות, אבל לא על ידי הממשלה הנוכחית.

המאמר פורסם ב-n12 ב-6 לינואר.

הפוסט חלומות הנורמליזציה נעצרו, לטובת החיים עצמם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצב כזה, של מחירי נפט יורדים תוך כדי לחימה וחרף איום על שיט בנתיב כה מרכזי לתעבורתו, אינו מוכר במלחמות קודמות במזרח התיכון. זכורה במיוחד העלייה הדרמטית במחירי הנפט במלחמת יום הכיפורים, במיוחד לאחר הכרזת החרם של המדינות המפיקות נפט על המדינות התומכות בישראל, ובראשן ארצות הברית. כך גם היה לאחר פרוץ מלחמת איראן־עיראק ב-1980, לאחר הפלישה העיראקית לכווית ב-1990 והפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003. אפילו בימים הראשונים לפרוץ מלחמת לבנון השנייה ב-2006 חלה לעליית מחירים, אף שלא ישראל ולא לבנון מפיקות נפט או מהוות צומת דרכים להולכה שלו. לבסוף, מחירי הנפט זינקו בחדות בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה בשנה שעברה. הגורם לעליית מחירים בזמן מלחמה ברור: החשש מפני שיבוש בהפקת הנפט או בהולכת הנפט. הפעם, לאחר מספר ימים של עליות מחירים, שגם הן היו מתונות למדי, מחירי הנפט ירדו לרמה נמוכה מזו שהייתה ערב המלחמה.

לא רק שוק הנפט הבינלאומי הגיב במתינות, גם הקהל הרחב. מתחילת המלחמה, ולמרות פעילות החות'ים (אותם החות'ים ששיגרו כטב"מ לשדה התעופה של אבו דאבי בינואר 2022), לא ניכר שינוי מגמה במספר התיירים בדובאי ואבו דאבי כמו גם בדוחה, בירת קטר. דווקא הרבעון האחרון של 2023, שכולו בתוך המלחמה, היה הטוב ביותר בכל האמור בתעשיית התיירות במפרץ – טוב יותר מאשר בתקופה המקבילה ב־2019, קודם לפרוץ מגפת הקורונה.

״אזרחי העולם" לא צופים התרחבות של המלחמה

היעדר שינוי במגמת ההזמנות לנופשים או טיסות למפרץ לחודשים הקרובים מצביעה על כך שגם "אזרחי העולם", כמו גם סוכנויות התיירות הבינלאומיות הגדולות, סבורים כי המלחמה לא תתרחב, וכי איראן, הגובלת באמירויות, לא תצטרף למערכה. באותו אופן, תחזית קרן המטבע הבינלאומית ביחס לכלכלת קטר שפורסמה בסוף נובמבר לא מזכירה את המלחמה עצמה או את השפעת פעילות החות'ים על המגמות הכלכליות במפרץ, האזור החשוב בעולם בתחום הפקת נפט והולכתו.

לא רק שוק הנפט ושוקי התיירות בעולם חוזים שהמלחמה לא תתרחב לזירות נוספות. גם שוק ההון הישראלי, מתברר, מתנהג כך. חודש נובמבר, שכולו היה במלחמה, התאפיין בעליות שערים חדות בבורסה וזאת לאחר ירידות חדות באוקטובר. גם בשלושת השבועות הראשונים של דצמבר נמשכה מגמת העלייה בבורסת תל אביב, ומדד ת"א-35 עלה בכמעט 3% בתקופה זו. במקביל, במהלך החודש האחרון חלה התמתנות בהיקף משיכות הכספים מקרנות המשקיעות באגרות חוב של חברות ישראליות.

וזה עוד לא הכול. ערב פרוץ המלחמה, יחס השקל מול הדולר היה 3.86 שקלים לדולר. ב-27 באוקטובר, למחרת התחלתו של התמרון הקרקעי, שער הדולר נסק ל־4.08 שקלים – הגבוה ביותר מזה 11 שנה. הגיוני שחוסר ודאות מביא לבריחה לחוף המבטחים של הדולר. אולם, שער השקל כבר גבוה בהרבה מאשר לפני המלחמה והגיע ל-3.65 שקלים לדולר ב-19 בדצמבר, כלומר יותר מ-40 אגורות פחות לעומת מצבו קודם לתמרון הקרקעי.

גם הרכישות בכרטיסי אשראי, שירדו בלא פחות מ-25% באוקטובר בהשוואה לחודש הקודם, מתנקזות כעת לאותו כיוון של שיפור. בנובמבר הן זינקו בחדות בהשוואה לאוקטובר וכנראה שכך יהיה גם סיכום דצמבר.

לאור כל הנתונים הללו מתבהר כי מאז תחילת התמרון הקרקעי, ובאופן הולך וגובר בשבועיים האחרונים – כאשר התברר כי האיראנים לא מעוניינים להיכנס למלחמה – יותר ויותר גופים מוסדיים וגם אזרחי ישראל סבורים כי המלחמה לא תתרחב לזירות נוספות.

הכוח שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב

מהן הסיבות לתגובה הרגועה המשונה לכאורה של השווקים? ניתן להציע כמה הסברים: ראשית, השווקים והאזרחים בעולם ובארץ מתנהגים כאילו מדובר במלחמה מוגבלת – עוד סבב נגד חמאס, סוג של צוק איתן שהיה פה ב-2014, רק בעצימות גבוהה יותר. לפיכך, ההשפעה הכלכלית, להערכתם, תהיה מוגבלת. שנית, הודעתו של לויד אוסטין, שר ההגנה האמריקאי, על הקמת כוח ימי בינלאומי בראשות ארה"ב שימנע מהחות'ים לסגור את באב אל-מנדב בוודאי תצנן את שוק הנפט ועלויות התעבורה הימית. סגירת באב אל-מנדב היא הכרזת מלחמה לא רק על ישראל, אלא על הכלכלה המערבית, לאחר שזו הצליחה לרסן לאחרונה את האינפלציה שהרימה ראש לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה. ולבסוף, מלחמה בצפון מול חיזבאללה אינה נמצאת כרגע בקלפים ונדמה, לפחות על פי התנהגות השווקים הפיננסיים, כי ההתכתשות היומית בין צה"ל לחזבאללה תישאר מתוחמת למהלומות יומיות בקרבת גדר הגבול.

ואולם, אם אחד מהאיומים הללו יתממש, בין אם התרחבות הזירה הצפונית לכלל מלחמה כוללת בין ישראל לחזבאללה, או שהים האדום ייחסם על ידי החות'ים למעבר ספינות – או אז שוק האנרגיה יגיב בעליות חדות. אולם, יש להניח שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן יעשה כל מאמץ למנוע השתוללות של מחירי נפט בשנת בחירות.

המאמר פורסם ב-22.12 בגלובס.

הפוסט הנפט לא מתייקר, בת"א יש עליות: מבחינה כלכלית אין מלחמה רב–זירתית, בינתיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

האכזבה של חמאס היא קודם כל מהתגובה הנרפית יחסית, לטעמה, של איראן וחיזבאללה. לא זו בלבד שהשתיים הכחישו כל קשר להחלטה של חמאס לתקוף את ישראל ב-7 באוקטובר, אלא שתגובתן הצבאית הייתה מוגבלת ביותר: איראן הפעילה באופן חלקי בלבד את שלוחיה בלבנון, בעיראק ובתימן מול ישראל וארצות הברית, כאשר היא עצמה לא נקטה בשום פעולה צבאית או אחרת.

חמאס ציפה שתגובתה של חיזבאללה תהיה משמעותית יותר, במיוחד לאור יכולותיה הצבאיות וקרבתה הגיאוגרפית לישראל. ואולם, חיזבאללה – שאיבדה את יכולת ההפתעה – נאלצה גם להידרש לקולות הרבים שנשמעו נגד מעורבות במלחמה שתמיט אסון על לבנון.

ביטוי לאכזבה השמיע באופן בוטה מוסא אבו מרזוק, חבר הלשכה המדינית של חמאס, בראיון לאל-ג'זירה שבו אמר ש"היו לנו תקוות רבות לגבי החיזבאללה ואחינו בגדה המערבית, אבל אנחנו נדהמים מהעמדה המבישה של אחינו ברשות הפלסטינית". הוא סייג את דבריו באמרו שבין האחראים ברשות יש כמה קולות טובים, אבל "שאר הקולות מעלים טענות שקר למכביר".

למעט קטאר, לחמאס לא היו ציפיות גדולות במיוחד ממדינות ערב. כמה מהן אף הוציאו את הארגון מחוץ לחוק (מצרים וסעודיה) או סילקו את נציגיה מהמדינה (ירדן). ואמנם, ההודעה המסכמת של הפסגה הערבית-אסלאמית בריאד ב-11 בנובמבר 2023, אף שכללה גינויים למכביר של ישראל, לא הזכירה כלל את חמאס וחזרה על החלטת ועידת הפסגה ברבאט ב-1974, שאש"ף – בו חמאס אינו חבר – הוא הנציג הלגיטימי היחידי של העם הפלסטיני.

הגינויים של ישראל מצד מדינות ערב, כמו גם העברת סיוע הומניטרי למכביר לעזה, אינם תחליף בעיני חמאס לעמדה פרו-אקטיבית, הקוראת להשעות את הסכמי השלום והנורמליזציה, להטיל סנקציות כלכליות על המערב וישראל ועוד צעדי עונשין שמדינות המפרץ העשירות יכולות לנקוט.

לכאורה, משקי הנפט הערביים יכלו להודיע על אמברגו נפט על המדינות התומכות בישראל כפי שהיה במהלך מלחמת יום הכיפורים, או לכל הפחות לאיים בצמצום הפקת נפט, מה שיעלה את המחירים כמובן, אם ישראל לא תפסיק את הלחימה בעזה. אולם הם לא עשו זאת; גם לא מדינות שנתפשות כתומכות חמאס, כגון קטאר או עיראק.

זו המלחמה האזורית הראשונה שבה מחירי הנפט לא רק שלא מזנקים, אלא צוללים בחדות, לתועלת כל צרכניות הנפט הגדולות במערב. מאז 6 באוקטובר ירדו מחירי הנפט מ-82 דולרים לכדי 70 דולרים בלבד (נכון ל-12 בדצמבר).

תגובה "עמומה וחלושה"

ירדן החזירה אמנם את שגרירה, אולם מדובר בצעד צפוי ומתון יחסית שננקט בעבר במלחמות ומתיחויות לפחות ארבע פעמים. גם סעודיה הכריזה על הקפאת המגעים עם ישראל בנוגע לנורמליזציה, אולם גם כאן מדובר בצעד צפוי לנוכח המלחמה.

מצרים ושאר מדינות הנורמליזציה, עם זאת, לא החזירו את שגריריהן. שר החוץ המצרי הצהיר ב-8 בדצמבר כי "ישראל היא מדינה שכנה ויש לנו יחסים בעלי יסודות מוצקים המבוססים על הסכם השלום, שהוכיח את יכולתו לעמוד באתגרים ולהתגבר עליהם". שליטי בחריין והאמירויות גם גינו את הטבח שביצע החמאס וכינוהו מעשה "ברברי".

יוצאת דופן היא כמובן התגובה האקטיבית של החות'ים בתימן. למעשה, המעורבות שלהם מהווה איום לא רק על ישראל, כי אם על התעבורה הימית העולמית במצרי באב אל-מנדב. ואולם דווקא מעורבות זו מדגישה עד כמה התגובה הערבית נרפית.

התגובה הפלסטינית נזעמת. הגדיל לעשות ח'אלד משעל, מנהיג חמאס חו"ל, שאמר ב-23 בנובמבר לנציגים אסלאמיים במרוקו בשיחת וידאו שיחסי ישראל-מרוקו הם "טעות" וקרא לניתוק היחסים בין המדינות.

הוא הוסיף ואמר ש"זו תהיה תמיכה אמיתית בפלסטין שתייצר לחץ על ישראל ובעלות בריתה… מה שנדרש היום זה חזית מדינית שאומרת 'לא' לתוקפנות הישראלית, מתעלה על חילוקי הדעות ומתאחדת נגד ישראל". הצהרתו של משעל פעלה כבומרנג, משום שהיא נתפשה במרוקו כהתערבות בענייני הפנים. דבריו של משעל לימדו על תסכול רב של הנהגת חמאס מהתגובה הערבית.

התסכול הפלסטיני בא לידי ביטוי בשורה של פרסומים בתקשורת. כך, למשל, קבע מרואן בשארה מאל-ג'זירה כי תגובת מדינות ערב למלחמה, בדיוק כמו בארבעת סבבי המלחמה הקודמים, הייתה "עמומה וחלושה", תוך שהוא קורא לדה-נורמליזציה של היחסים עם ישראל. ביקורת ארסית במיוחד השמיע כלפי המדינות העשירות ש"יש להן האמצעים להשפיע על האירועים אבל הן אינן מתכוונות למה שהן אומרות".

הכותב הפלסטיני ח'אלד אבו טועמה טען שהערבים "בגדו" בפלסטינים; ואילו חוקר פלסטיני בשם מחסן מוחמד צאלח ראה בעמדה הערבית כלפי האירועים בעזה "שפל חדש". הציפייה של כל הכותבים הפלסטינים היא שמדינות ערב ינקטו צעדים קונקרטיים נגד ישראל והמערב ולא יסתפקו בהצהרות חלולות ובמתן סיוע הומניטרי.

תומכים, לא מסתכנים

התסכול והאכזבה הפלסטיניים ממדינות ערב, כמובן, אינם חדשים. הם מלווים את הפלסטינים מאז ראשית הסכסוך, החל בהתערבות הכושלת של מדינות ערב במלחמת 1948, המשך ביחסן המעליב לפליטים בשטחן, נטישתם על ידי סאדאת כאשר חתם על הסכם שלום עם ישראל, הפקרת אש"ף במלחמת לבנון הראשונה, אי-מתן סיוע מבחינה צבאית ודיפלומטית לאינתיפאדות הפלסטיניות – ולבסוף השיא עם חתימת הסכמי הנורמליזציה תוך כדי התעלמות מוחלטת מהפלסטינים.

כמובן שמדינות ערביות מסוימות סייעו לאורך הדרך בכסף, באימונים ובדיפלומטיה – למשל סוריה, עיראק, לוב, אלג'יריה ועוד – אולם ככלל סיוע זה מוגבל, ובכל מקרה מעולם לא היה ביכולתו לשנות את פני המערכה.

האכזבה הפלסטינית ממדינות ערב משתקפת היטב בסקרי דעת הקהל של ח'ליל שקאקי. ב-2017, שנת ה-50 לכיבוש השטחים על ידי ישראל, שני שלישים מתושבי הגדה ועזה טענו שהערבים לא עומדים לצידם. ב-2020 מרבית הפלסטינים ראו בהסכמי הנורמליזציה בגידה בהם.

התקשורת הערבית, ככלל, תומכת ברובה בפלסטינים. בזמן המלחמה המונים יצאו להפגנות ברחובות, ואלמלא הגבלות ואיסורים שהטילו השליטים על קיום מחאות, ייתכן שהן היו אף גדולות יותר. כיצד אפוא אפשר להסביר את הפער הגדול בין התמיכה העממית להתנהגות המדינות?

בניגוד להמונים במדינות ערב, כמה אינטרסים מדריכים את שליטי מצרים, ירדן, סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות הערביות ומרוקו` ראשית, הן רואות בחמאס – ובאחים המוסלמים בהרחבה – איום על שלטונם. וכך, כשם שמדינות ערב מחאו כפיים מאחורי הקלעים כאשר הרסה ממשלת בגין את הכור הגרעיני של עיראק ב-1981, כך מתקפת ישראל נגד חמאס בעזה משרתת במידה רבה אינטרס ערבי.

שנית, כל המדינות הללו קשורות מבחינה ביטחונית וכלכלית לארצות הברית ואין להן כל רצון לסכן את הקשרים הללו. ולבסוף, סיבות דמוגרפיות וכלכליות אינן מאפשרות למצרים ולירדן לחזור למצב של מלחמה מול ישראל, גם במחיר ביקורת ציבורית על עמדתן. עולה אפוא שמרבית השחקנים באזור מונעים בעיקר מאינטרסים מדינתיים – מדיניים וכלכליים – ואין להן עניין לדרדר את האזור למלחמה.

נותרה בעינה השאלה: מה יהיו מדינות ערב המתונות מוכנות לעשות כדי לקדם פתרון מדיני לבעיה הפלסטינית לאחר סיום המלחמה? הרעיון שכוח ערבי יוצב בעזה לא נשקל ברצינות. מתן סיוע הומניטרי, כלכלי וכספי לתושבי עזה והרשות – דבר שיסייע גם להקטין את השפעתה של קטאר בעזה – אפשרי, אם כי קשה בשלב זה לאמוד את גודלו.

מבחינה מדינית, אם ישראל תתקדם לעבר פתרון שתי המדינות, היא תמצא במדינות ערב המתונות שותף מלא – דבר שיועיל גם בקידום מתווה הנורמליזציה עם סעודיה, שנזנח בשל המלחמה.

המאמר פורסם ב-18 בדצמבר בהארץ.

הפוסט למה זעמה חמאס? מדינות ערב מאכזבות, ולא נוקטות עמדה ברורה נגד ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הסוגייה הפלסטינית חזרה בשלושה אופנים עיקריים. האחד מייצג את כל הגורמים המנסים לתפוס טרמפ על המלחמה, ובמיוחד על תגובת ישראל בעזה, על מנת לקדם את האג'נדה של שחרור פלסטין מהים ועד הנהר. רבים מהם מתנגדים מבחינה אידיאולוגית לקיומה של מדינת ישראל, הנתפסת כחלק מהקולוניאליזם המערבי. מקצתם אנשי אקדמיה, כולל יהודים, התומכים בגישת המדינה האחת שבה בסופו של דבר היהודים יהיו מיעוט.

האופן השני מתייחס לגורמים שמכירים בישראל, אך רואים בטבח חלק בלתי נפרד מסכסוך ארוך שנים. גישה זו משתקפת בדברי מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש ("התקפות חמאס לא התרחשו בוואקום, הפלסטינים 56 שנה תחת כיבוש חונק"), או של נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן ("חמאס אינו ארגון טרור, הוא ארגון שחרור שמנהל מאבק על אדמתו"). אמנם השניים הללו מעולם לא היו חובבי ציון, אולם הצהרותיהם מהדהדות ומעניקות גב לקולות רבים בעולם ובמזרח התיכון שרואים בפעולה הרצחנית של חמאס חלק מהסכסוך.

ביידן מייצג את האופן השלישי, וגישתו תהפוך לקו המנחה של ארה"ב ובעלות בריתה באירופה ובעולם לאחר המלחמה. גישתו משתקפת גם בהצהרות של ראשי מדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל. נשיא מצרים עבד אל–פתאח א–סיסי אמר ש"סיום הסכסוך יהיה באמצעות פתרון שתי מדינות, שייתן לפלסטינים תקווה ומדינה בגבולות 1967 שבירתה ירושלים". גם ההצהרות של יורש העצר הסעודי ושר החוץ שלו מסתיימות כולן בצורך לסיים את הסכסוך על בסיס פתרון שתי המדינות. אפילו הפסגה הערבית–אסלאמית שהתקיימה ב-11 בנובמבר וכללה גינויים רבים לישראל, הסתיימה בקריאה להשקת יוזמה בינלאומית שתקדם הקמה של מדינה פלסטינית לצד ישראל.

במשך שנים ניסו בנימין נתניהו ואחרים להוליך שולל את הציבור היהודי וטענו שניתן להתעלם מהסוגייה הפלסטינית או להרחיקה באמצעות נורמליזציה עם מדינות ערב. אולם שאלת שבעת מיליון הפלסטינים החיים בין הירדן לים לא הולכת לשום מקום. היא אף מחריפה, בין היתר ברקע ההתנגשויות היומיומיות בין המתנחלים לפלסטינים בגדה. במקביל יש בחברה היהודית מי שרואים במלחמה הזדמנות לממש חלומות אידיאולוגיים – בין אם ביהודה ושומרון ובין אם בעזה – מה שעלול להבעיר את השטח כאן, בעולם הערבי ובכלל.

ההיסטוריה בעולם בכלל ובסכסוך בין ישראל והערבים בפרט מלמדת שמלחמות מייצרות הזדמנות לפתרונות מדיניים שקודם לכן נתפסו כבלתי אפשריים, בלתי רצויים או שאין להעלותם על הדעת. לא כולן מומשו. למשל, ישראל לא ניצלה את ההזדמנות שנוצרה לאחר מלחמת ששת הימים (1967) להשגת הסכמים בתמורה לשטחים שכבשה, ורק מלחמת יום כיפור (1973), והטראומה בעקבותיה, הובילו להסכם השלום עם מצרים.

האינתיפאדה הראשונה (1991-1987) ומלחמת המפרץ (1991), שהתרחשו במקביל להתמוטטות ברית המועצות, הובילו לכינוס ועידת מדריד, ובסופו של דבר גם להסכמי אוסלו והשלום עם ירדן. האינתיפאדה השנייה (2005-2000) הובילה לשורה של ניסיונות מדיניים לפתור את הבעיה – יוזמת השלום הערבית (2002), מפת הדרכים האמריקנית (2003) ותוכנית ההתנתקות של אריאל שרון (2005) – אולם אף אחת מהן לא הובילה לפריצת דרך מדינית. הכישלונות של תוכניות אלה, יש להדגיש, לא מונחים רק לפתחם של הפלסטינים.

בדומה למלחמת יום כיפור, טבח 7 באוקטובר ייחקק בזיכרון הלאומי הישראלי כמחדל וכטראומה. בצד הפלסטיני יש שחוגגים את "ההישג", אך עבור מרבית הפלסטינים ברצועה מדובר באסון ובטראומה. ברור שמה שהיה לא יהיה, בוודאי לגבי שליטת חמאס בעזה, אולם תוכנית ברורה אין. רק רעיונות למכביר.

השלב הראשון בדרך צריך להיות ההכרה שיש להידרש לפתרון הסוגייה הפלסטינית משום שזה אינטרס שלנו, ומשום שהקהילה הבינלאומית – בראשות ארה"ב ומדינות מערב אירופה התומכות בנו בינתיים – לא יאפשרו שלטון ישראלי בעזה או גירוש תושבים משם. ישראל מתקרבת לרגע האמת בכל הנוגע לסוגייה הפלסטינית.

המאמר פורסם ב-7 בדצמבר ב–ynet.

הפוסט תתכוננו: מלחמה מובילה למהלך מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מצד שני, מנהיגי חמאס שוהים בשטחה של קטר, תחנת אל-ג'זירה מסקרת את המלחמה באופן חד-צדדי נגד ישראל, כסף קטרי מממן את חמאס וארגוני טרור אחרים, כסף אחר זורם למוסדות אקדמיים מובילים בעולם כדי לקדם מסרים דתיים איסלאמיים, ואילו עתה הם דורשים חקירה בין-לאומית של פשעי ישראל בעזה. אז קטר היא אויבת או ידידה של ישראל?

כדי לענות על שאלה זו יש לבחון את מערכת היחסים המפתיעה שהתנהלה, רובה ככולה, מאחורי הקלעים. ראשית הקשר נוצר מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו, בספטמבר 1993. עוד באותו החודש, הקטרים יזמו פגישה חשאית ראשונה בין שר החוץ פרס ושר החוץ הקטרי בביתו של שגריר קטר באו"ם. קשר זה נמשך לסירוגין עד אפריל 1996, או אז כוננו יחסים דיפלומטיים רשמיים במעמד של "נציגות מסחרית". מאחורי מונח עמום זה הסתתרה פעילות ענפה של שגרירות לכל דבר.

עוד לפני הקמת הנציגות הרשמית, ישראל בדקה בשנים 1995-1994 את האפשרות של קניית גז מקטר. המגעים היו חשאיים, אולם כאשר הם דלפו לתקשורת, הקטרים לא הכחישו. השתיים אף חתמו על מזכר הבנות, אולם ישראל העדיפה לבסוף לקנות את הגז המצרי שהיה גם זול יותר. ישראל הייתה זו ששיחקה בקלף הקטרי, וזאת כדי להפעיל לחץ על מצרים שגררה את רגליה לגבי חתימת הסכם. בחירתו של נתניהו לראש ממשלה במאי 1996 הביאה להורדת הפרופיל של היחסים, אולם פגישות מאחורי הקלעים המשיכו להתקיים גם בדרג גבוה, בעיקר בשולי עצרת האו"ם.

קטר, בדומה למרוקו, עומאן ותוניסיה, סגרה את הנציגות הדיפלומטית ב-2000 לאחר פריצת האינתיפאדה הפלסטינית. ואולם, בניגוד לשלוש, היא מיהרה לחדש את היחסים והם אף השתפרו ברמת התיאום. בתקופה זו שרת החוץ ציפי לבני קיימה קשרים מצוינים עם הצמרת הקטרית.

הנציגות הישראלית נסגרה שוב בעת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה ב-2009. עם סיומו, הקטרים ניסו לחזור על התרגיל הקודם, אולם נתניהו ושר החוץ ליברמן סירבו להעניק "מתנות חינם" לקטרים לאור מה שהם כינו מדיניות "דו-פרצופית". ואולם, בחשאי, גם בתקופה זו התקיימו ביקורים של אישים ומשלחות ישראליים בקטר וכן הוחלפו מסרים. בעיתונות הערבית אף דווח שנתניהו נפגש בחשאי עם ראש ממשלת קטר במאי 2011 בפריז.

קשריה של קטר עם חמאס, במיוחד לאחר השתלטותו על עזה ב-2007, אפשרו לה למלא תפקיד מתווך בעת מבצע "עמוד ענן" ב-2012. העובדה שבמצרים שלט אז מוחמד מורסי, נציג האחים המוסלמים, סייעה לסיים במהירות את המלחמה. מיד לאחר מכן, קטר מינתה את מוחמד אל-עמדי למתווך והוא הפך לצינור קשר חשוב בין המדינות. הוא יצר קשר אינטימי עם פוליטיקאים ואנשי צבא רבים בישראל. קשר זה מוסד לאחר מבצע "צוק איתן" ב-2014, בו הוקם מנגנון רשמי ומסודר להעברת כסף קטרי למימון פרויקטים אזרחיים בעזה. לא ניתן כמובן להתעלם מהאפשרות שחלק מהכספים תועלו בסופו של דבר למימון טרור.

התקיימו גם קשרים מזדמנים חשאיים אחרים. כך למשל ראש המוסד יוסי כהן ואלוף פיקוד הדרום הרצי הלוי ביקרו בקטר בפברואר 2020 ונפגשו עם ראשי הביטחון והמודיעין. ואילו במרץ 2022 דווח שהרמטכ"ל אביב כוכבי נפגש בבחרין עם רמטכ"ל צבא קטר, וזאת כדי לבחון שיתוף פעולה נגד איום של כטב"מים איראניים.

"קשר טוב עם כולם"

הקשר של קטר עם ישראל הוא חלק ממכלול רחב יותר של קשרים עם המערב בכלל, ועם ארצות הברית בפרט. המפקדה הראשית של פיקוד המרכז האמריקני (CENTCPM), שישראל חברה בה מאז ינואר 2021, נמצאת בקטר; ארצות הברית אף עושה שימוש בבסיס הצבאי הגדול שלה בקטר, שעובר אף שדרוג לטובת הצבא האמריקני, וכן בנמל הימי חמד. קטר אף זכתה למעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו על ידי ביידן בינואר 2022. היא חתמה גם על כמה עסקאות ביטחוניות עם ארצות הברית בסך של מיליארדי דולרים.

המוטו המרכזי של מדיניות החוץ והביטחון של קטר הוא "קשר טוב עם כולם", וזאת כדי להשיג שתי מטרות עיקריות: ראשית, השגת ביטחון מירבי בזירה מרובת סיכונים ואויבים בפוטנציה שעלולים לתקוף את הממלכה הקטנה והעשירה; שנית, השגת השפעה ויוקרה בעולם ובאזור באמצעות העושר העצום משדות הגז שבשטחה. השפעה זו מושגת דרך שימוש בכלים "רכים", כמו ספורט, תרבות, חינוך, אקדמיה ועוד. בדיפלומטיה החדשה, השפעה מושגת גם באמצעות הענקת שירותי תיווך. ואכן, הקשר הטוב שבנתה קטר עם שחקנים רבים אפשרה לה לתווך בזירות מרובות: אפגניסטן (בין ארצות הברית לטליבאן); לבנון (בפוליטיקה המקומית); סודאן וסומליה (בין היריבים במלחמות האזרחים); בזירה הפלסטינית (פתח וחמאס); וכמובן בין ישראל לחמאס.

מערכת היחסים המיוחדת בין ישראל וקטר מוגדרת בשפה האקדמית "ידיד-אויב" (frienemies). יש הרואים במערכת יחסים זו העמדת פנים והולכת שולל, בדומה לאל הרומאי יאנוס, שהיו לו שתי פנים. אולם, המבט ההיסטורי מלמד כי מערכת היחסים הזו שירתה היטב את שתי המדינות בעבר, והיא גם משרתת אותן בזמן המלחמה בכל הנוגע לשאלת החטופים.

בכל הנוגע ל"יום שאחרי", טוב תעשה ישראל אם תנסה לחזק את מקומן של סעודיה, איחוד האמירויות הערביות, מצרים וירדן על חשבונה של קטר בכל הסדר עתידי בעזה, אולם יש להניח כי הקטרים יעשו כל מאמץ לשמר את מעמדם המיוחד שהושג בדי עמל לאורך שנים רבות.

המאמר פורסם ב-5 בדצמבר ב-N12.

הפוסט ישראל וקטר: אויבים או ידידים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בתוך חמאס ישנם קולות, בעיקר בקרב ההנהגה מחוץ לעזה, הקוראים להשתלבות חמאס באש"ף. זוהי מטרה ישנה של חמאס. נראה כי מנהיגי החוץ רואים בהשתלבות לא רק דרך להשתלט בטווח הארוך על אש"ף (ומכאן על הרשות), אלא גם כדרך להישרדות פוליטית בעקבות האסון שחמאס המיט על עזה.

הנכונות של הרשות להגיע להבנות ולהסכמים עם חמאס היא טעות שחוזרת על עצמה שוב ושוב. הפעם הראשונה הייתה בתקופת הסכמי אוסלו, כאשר ערפאת סירב לפרק את ארגוני חמאס והג'יהאד אסלאמי, למרות שפעולות הטרור שלהן היוו אחת הסיבות העיקריות לכישלון התהליך המדיני. זאת ועוד, בתקופת אינתיפאדת אל-אקצא (2005-2000) הצטרפו גדודי "חללי אל-אקצא" של פת"ח לפעולות הטרור נגד ישראל

הדוגמה השנייה לנכונות של הרשות להגיע להבנות עם חמאס הייתה החלטתו של עבאס שלא לפרק את ארגוני "ההתנגדות" הפלסטינים אלא לחתום עמם על הסכם "רגיעה" (תהדיאה בערבית) במרץ 2005. זאת, כדי להשקיט את השטח לקראת מימוש תוכנית ההינתקות מעזה של שרון בקיץ 2005.

המהלך הזה של עבאס עמד בניגוד גמור לעמדת ישראל וארצות הברית, אולם הצורך שלו לשמור על מראית עין של סולידריות פלסטינית גבר על אינטרסים אחרים. ראוי לציין, כי השימוש במונח "תהדיאה" (ולא "הודנה" שהיא הפסקת אש ולה משמעות אסלאמית מחייבת) מלמד כי מלכתחילה ארגוני ההתנגדות לא התכוונו להניח את נשקם, אלא ליצור מראית עין של השלמה, וזאת כדי לא לפגוע במהלך הנסיגה הישראלית מעזה.

ואולם, בחצי השנה שקדמה להינתקות, פעולות הטרור לא פסקו לחלוטין, במיוחד לא על ידי הג'יהאד האסלאמי, וכך חמאס יכול היה להתגאות שנסיגת ישראל מעזה – בדיוק כמו נסיגת ישראל מדרום לבנון – הייתה תולדה של מאבק מזוין ולא של מהלך מדיני. עמדה זו, יחד עם ההאשמות נגד השחיתות של הפת"ח, הביאה לו את הניצחון בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006.

הדוגמה השלישית הייתה חתימת הסכם בין חמאס לפת"ח בפברואר 2007 בריאד, בתיווך סעודי, שהוביל להקמתה של ממשלת אחדות פלסטינית בראשות אסמעיל הנייה. כעבור חמישה חודשים חמאס גירש באלימות קשה את הרשות הפלסטינית מעזה. פעולה זו עמדה בניגוד מוחלט לסעיף הראשון בהסכם מכה שקבע "איסור מוחלט של שפיכת דם פלסטיני, והישענות על הדיאלוג בלבד כבסיס לפתרון המחלוקות הפוליטיות בזירה הפלסטינית".

הדוגמה הרביעית הייתה הסכם הפיוס שנחתם בין פת"ח לחמאס באוקטובר 2017 בקהיר באמצעות תיווך מצרי. המחלוקת העיקרית שהביאה לפיצוץ ההסכם הייתה התנגדות חמאס להתפרק מנשקו בטענה שהוא מכוון נגד ישראל ולא נגד הרשות.

נכונות הרשות לשלב את חמאס במנגנוני הרשות מנוגדת אפוא לאינטרס העצמי שלה משתי סיבות: האחת, בטווח הארוך היא עלולה להוביל להשתלטות של חמאס על הרשות. כבר יש תקדים לכך, כאשר חמאס השתלט על עזה וגירש את הרשות ב-2007; והשנייה, מכיוון שארצות הברית וישראל יתנגדו למהלך כזה, אין לו ממילא היתכנות מדינית.

מה מביא את הרשות לנקוט במדיניות שנראית כמנוגדת לאינטרס שלה עצמה? 

הסבר אחד הוא חולשה או העדר לגיטימציה פנימית, המחייב את עבאס וראשי פתח לנקוט עמדה המרצה את דעת הקהל. סקר של המכון הפלסטיני המוערך של ח'ליל שקאקי, שנערך לאחר פרוץ המלחמה, מלמד כי התמיכה בחמאס בגדה המערבית גדלה פי שלושה, כאשר התמיכה והאמון בעבאס ובפתח ירדו באופן משמעותי, כאשר 90% תומכים בהתפטרותו. יתרה מזו, כ-60% מהפלסטינים רואים במאבק המזוין את הכלי היעיל ביותר במאבק מול ישראל.

מבחינה זו עבאס ובכירי הרשות אינם שונים בהתנהגותם מכמה מנהיגי מדינות ערב – ובראשן ירדן – שאינם מגנים את חמאס אלא את ישראל, לעיתים במילים קשות. אולם בעוד ירדן דבקה בהסכם השלום, קשה בעת הזאת לדעת באיזו מידה עבאס דבק עדיין בתהליך מדיני. יועצו, מחמוד חבש, טען שעבאס מגנה את חמאס בכל פגישה שהוא מקיים עם מנהיגים בעולם, אלא שהוא לא יעשה זאת בפומבי כל עוד מתנהלת המלחמה. אמירה זו עדיין דורשת הוכחה.

הסבר אחר שתופס תאוצה בישראל הוא שאין הבדל של ממש בעמדות של פת"ח וחמאס אלא בטקטיקה להשגת המטרה של חיסול ישראל והקמת מדינה פלסטינית מהנהר לים. עם זאת, ראוי להדגיש שההיסטוריה של עמדות הרשות – ושל עבאס במיוחד – אינה תומכת בטענה הזו. נראה כי ממשלת נתניהו תומכת בגישה הזו משום שהיא אינה מוכנה להעניק לרשות תפקיד בעזה ביום שאחרי. עמדה זו עומדת בניגוד גמור למדיניות ישראל בגדה המערבית, שם היא פועלת לחזק את הרשות בהובלת עבאס ופת"ח.

ללא קשר לעמדת ממשלת ישראל הנוכחית, אם הרשות רוצה למלא תפקיד בעזה ביום שאחרי – כפי שארצות הברית ומדינות רבות בעולם הערבי ובכלל חפצות – ראשיה חייבים להוקיע את חמאס ולהקיא אותו מתוכה, אחרת היא תאבד את הלגיטימיות שלה להיות פרטנר למשא ומתן. הבעיה הגדולה היא שההנהגה הנוכחית של הרשות הפלסטינית נעדרת תמיכה עממית ולכן כל הסדר עתידי יצטרך להיות עם הנהגה נבחרת לגיטימית אחרת המחויבת לתהליך מדיני ופועלת כנגד כל ארגון פלסטיני המשתמש באלימות.

המאמר פורסם ב-15 לדצמבר ב-N12.

הפוסט המנהיגות הפלסטינית חוזרת על טעויות העבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

יחסי ירדן–חמאס מעולם לא היו חמים. בסוף 1999, זמן קצר לאחר שעלה עבדאללה לשלטון, חמאס הוצא מחוץ לחוק, הנהגתה גורשה מירדן ומשרדיה נסגרו בטענה שהארגון מתערב בענייני המדינה הפנימיים. אף שח'אלד משעל הגיע מאז לעמאן מספר פעמים בניסיון לחדש את פעילות הארגון במדינה,השלטון הירדני סירב. הוא חשש שפעילותו באופן רשמי תיתן רוח גבית לתנועת האחים המוסלמים,שהוצאה אף היא מחוץ לחוק. גם כאשר שופרו היחסים בין חמאס לשלטון הירדני ונערך "פיוס" בין הצדדים ב-2017 הבהירו השלטונות כי משרדי חמאס לא יפתחו שוב בממלכה. מצב זה לא השתנה וחמאס עדיין מנוע מלפעול בירדן באופן חוקי.

למרות זאת, דעת הקהל הירדנית תומכת מאוד בחמאס. לפני כארבע שנים פורסם סקר דעת קהל ב-Washington Institute for Near East Policy שהצביע כי 57% מהציבור הירדני תומך בארגון.התמיכה בחמאס היא חלק מההזדהות של הציבור הירדני עם הפלסטינים בכלל. יש לזכור כי לפחות מחצית מהאוכלוסייה בירדן היא פלסטינית. ביטוי לפופולאריות הגבוהה שהארגון זוכה לו ניתן לראות בהפגנות שפרצו ברבת עמון ובמספר מוקדים נוספים מאז תחילת המלחמה. בהפגנות נשמעו קריאות בגנות ישראל וארצות הברית שעומדת לצד ישראל, קריאות להחזרת השגריר, ביטול הסכם השלום בין המדינות ועוד. באחת ההפגנות הספונטניות שהתרחשו ליד שגרירות ישראל בעמאן אף ניסו המפגינים לפרוץ לתוך מתחם השגרירות הריק ולהעלות אותה באש.

על רקע זה ניתן להבין את המאמצים שעושה המלך עבדאללה ושר החוץ שלו ספדי להפסיק את המלחמה. זה החל עם מסע ביקורים שערך במדינות מערב אירופה והמשיך עם ניסיון לכנס וועידת פסגה בעמאן עם הנשיא ביידן, נשיא מצרים א-סיסי ואבו מאזן, ראש הרשות הפלסטינית – וועידה שבוטלה בשל חשש ממהומות בעקבות הפרסום השקרי על מאות הרוגים בתקיפה ישראלית של בית חולים בעזה. נפגשו בעמאן שרי החוץ של ירדן, מצרים, איחוד האמירויות הערביות, סעודיה, קטר וכן בכיר אש"ף והרשות, חוסיין א-שייח', וזאת במטרה לשכנע את מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן בדחיפות השגת אש למלחמה בעזה.

עבדאללה עקבי במדיניות שלו שהפתרון לסכסוך הוא הקמת מדינה פלסטינית עצמאית לצד מדינת ישראל. כך הבהיר בהצהרות שלו שנישאו מאז פרוץ המלחמה ובשיחותיו עם מנהיגים ערביים ומערביים, לרבות הנשיא ביידן . פתרון שתי המדינות מבחינת ירדן הוא הערובה ליציבות פוליטית במזרח התיכון שתבטיח גם את עתידה ותסיר מסדר היום את הרעיון שירדן היא היא "המולדת החלופית" למדינה פלסטינית – תפיסה שישראל, לטענת גורמים ירדנים, מנסה לקדם.

אין זה אומר שירדן איננה מעוניינת שישראל תכריע את חמאס. נהפוך הוא, בדומה למצרים, האינטרס הירדני חופף לאינטרס הישראלי במלחמה והוא חיסול חמאס וחיזוק הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ואולי גם ברצועת עזה במקום חמאס. אולם, התמשכות המלחמה והחשש מפתיחת חזית נוספת עלולה להשפיע גם על ירדן. הצטרפות כוחות נוספים למלחמה כמו החות'ים בתימן או חזבאללה מלבנון או שלוחותיו מדרום סוריה, לא רק תעודד גם צעירים ירדנים להתנדב "למלחמה למען פלסטין" – קולות שמתחילות להישמע בירדן (כפי שהיה בעבר), אלא אף עלולה לגרור את ירדן לתוך שדה הקרב בלי שיש לה עניין בו.

לפי פרסומים שונים, תגבר הצבא האמריקאי לאחרונה את נוכחותו בממלכה ונערך לפריסת מערכות הגנה נגד טילים ("פטריוט"), שעלולים לפגוע בירדן, כדי להגביר את תחושת הביטחון בממלכה. יתר על כן, ירדן חוששת מגל פליטים פלסטינים כתוצאה מהמלחמה. אמנם, אם אכן תיווצר בעיה כזאת, הפליטים יגיעו לתוך סיני ולא לירדן, אך החשש שהדבר יהווה תקדים מסוכן, שכן במקרה של מלחמה נוספת בגדה המערבית, אם תתעורר בעיית פליטים הם יגיעו אז לתוך ירדן.

לכן, הצעד של ירדן בהחזרת השגריר מישראל אינו צריך להתפרש כתמיכה בחמאס, אלא כצעד מתבקש כהיענות לדעת הקהל הירדני. ירדן מצדה תמשיך לקיים קשרים צבאיים ומודיעיניים עם מדינת ישראל בחשאי, כאילו אין כלל מלחמה. ירדן זקוקה לישראל כמדינה יציבה וחזקה באזור, שכן  ישראל, כפי שהוכח כבר בעבר, היא הערובה היחידה, לצד ארצות הברית, לביטחונה של הממלכה.

הפוסט השגריר הירדני הוחזר, אבל ישראל וירדן עדיין חולקות אינטרסים משותפים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד לדימוי שהממלכה מנסה לשדר, העסקים ממש לא כרגיל. המלחמה שיבשה כבר חלק מהיוזמות המדיניות של הממלכה, והיא עלולה לחבל גם בתוכניות הכלכליות. לא יהיה זה מופרז להעריך כי המלחמה מבחינת הסעודים הייתה סוג של מגה־פיגוע.

המאמר המלא פורסם ב-2 בנובמבר בגלובס.

הפוסט מבחינת סעודיה, מתקפת חמאס על ישראל הייתה מגה־פיגוע נגדה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אולם, בהקשר רחב יותר, העיתוי של המתקפה הרצחנית הוא תולדה של כמה סיבות, כמו למשל ניצול מה שנתפס כחולשה ישראלית הנובעת מפילוג פנימי, וכן קידום מעמדה של חמאס בזירה הפלסטינית על רקע החולשה של הרשות בראשות אבו מאזן. במאמר זה ברצוני להרחיב על סיבה נוספת, והיא כוונת חמאס – ומאחוריו איראן – לטרפד את הנורמליזציה בין ישראל וערב הסעודית שהתקרבה מהר יותר ממה שכל אחד שיער. נשיא ארצות ברית ביידן אמר בהקשר זה כי "ערב הסעודית רצתה להכיר בישראל. זו אחת הסיבות שחמאס תקף". עוד קודם להצהרת ביידן, הודה דובר חמאס בלבנון כי מטרות המלחמה היו להרוס את ישראל, לשחרר את פלסטין ולהטיל מהלומה על הנורמליזציה בין ישראל ומדינות ערב. חמאס לא הצליח, כמובן, במימוש שתי המטרות הראשונות, אולם נכון לזמן כתיבת דברים אלו, נראה כי מטרתו השלישית הושגה, משום שערב הסעודית הודיעה כי היא מקפיאה את המשא ומתן לנורמליזציה עם ישראל.

מדוע היה כה חשוב לאיראן ולחמאס לטרפד את הנורמליזציה? ציר "ההתנגדות" בהובלת איראן ראה בנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית בהובלת ארצות הברית מהלך אסטרטגי שנועד לשנות את מאזן הכוחות האזורי, משום שהוא היה משיג שלוש מטרות: ראשית, קשירת ערב הסעודית בברית הגנה עם ארצות הברית; שנית, חיזוק מעמדה של ישראל במזרח התיכון. בהקשר זה יש לזכור כי מקומה המיוחד של ערב הסעודית כשומרת המקומות הקדושים לאסלאם (מכה ומדינה) הופך אותה לשחקנית מרכזית בעולם הערבי והאסלאמי, דבר שיכול להשפיע על עמדתן של מדינות ערביות ואסלאמיות נוספות. במובנים אלה, נורמליזציה ישראלית-סעודית יכולה להוות מהלך "משנה משחק" במזרח התיכון. שלישית, הסכם הנורמליזציה היה אמור להביא הישג כלשהו לרשות הפלסטינית, דבר שעלול היה לפגוע בפופולריות ובלגיטימיות של המתחרה חמאס. כל ההישגים הללו איימו, כמובן, לפגוע בהשפעתה של איראן ובמטרותיה באזור.

לחמאס יש היסטוריה של מעשי טרור שנועדו, בין השאר, לפגוע במהלכים מדיניים. כך, למשל, הפיגועים בשנים 1995-1994 נועדו לפוצץ את תהליך אוסלו בין ישראל והפלסטינים. אף שתהליך זה השתבש מסיבות רבות, אין ספק כי פיגועי חמאס היו גורם מרכזי. הפעם השנייה שחמאס פעל לחבל בתהליך מדיני היה, כאשר ביצע את הפיגוע הקשה במלון "פארק" בנתניה בו נרצחו 29 ישראלים ונפצעו מאות. בדומה לעכשיו, גם אז בחר חמאס מועד חג – ערב פסח – אולם מועד זה נועד גם לטרפד את יוזמת השלום הערבית שאושרה בפסגה הערבית בביירות ביום למחרת (28 במרץ 2002). ארבעה ימים מאוחר יותר חמאס ביצע פיגוע תופת נוסף בחיפה, בו נרצחו 15 איש ונפצעו רבים. בעקבות פיגועים אלה ישראל פתחה במבצע צבאי "חומת מגן". מיותר לציין, כי ממשלת ישראל לא הייתה מוכנה לדון ביוזמת השלום הערבית בעקבות הפיגועים הללו.

בהנחה שאכן יש קו מקשר בין כל האירועים הללו, הדבר מלמד על חשיבה אסטרטגית של כל הגורמים המעורבים בתכנון הפיגועים הללו. מה שמשותף לכל המקרים הללו הוא שהם השיגו את מטרתם, גם אם היו סיבות אחרות לכישלון המדיני. צריך להבטיח כי בתום המלחמה ייעשה מאמץ עליון לחדש את המשא ומתן לחתימת הסכם נורמליזציה בין ישראל וערב הסעודית בתיווך אמריקני. מה שברור הוא, כעת, כי הסכם כזה יצטרך לכלול רכיב פלסטיני משמעותי, אשר יוכל לייצר אופק מדיני לפלסטינים. הסכם הנורמליזציה הוא חשוב כשלעצמו, אולם כעת הוא חשוב שבעתיים, וזאת כדי להוכיח כי איראן ובנות בריתה כשלו במאמציהן לטרפדו.

הפוסט אחת ממטרות חמאס במלחמה הייתה לטרפד את הנורמליזציה עם סעודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מה שלא השתנה עד כה זו החלוקה המוכרת בין הגושים: מצד אחד, ציר "ההתנגדות", הכולל בראש ובראשונה את חמאס, ויחד עמו איראן, חיזבאללה, סוריה, החותים בתימן וכן ארגונים בעיראק. גורמים אלה מנסים ללבות את האש באמצעות חימום גזרות אחרות (לבנון, סוריה, יהודה ושומרון, ישראל גופא) ו"הרעשה" תקשורתית בכל האמצעים הכתובים והאלקטרוניים, ובעיקר ברשתות החברתיות, על פשעי הציונות ומדינת ישראל בעזה ובכלל. פומבית, פוטיןמנסה לאמץ עמדה ניטרלית – כזו שתאפשר לו למלא תפקיד מתווך – אולם העובדה שכלי נשק רבים מתוצרת רוסיהמצויים בידי מחנה זה, כמו גם קשרי רוסיה עם איראן וסוריה, מעמידים אותו למעשה בציר זה, או בקרבה רבה אליו.

מהצד השני של המתרס מצויות כל המדינות החתומות על הסכמי שלום או נורמליזציה עם ישראל, אשר נמצאות בקשר הדוק עם ארצות הברית ועם המערב בכלל. האינטרס של מדינות אלה הוא לפגוע, אם לא להכחיד, את ארגון חמאס אולם הן מתקשות לבטא פומבית עמדה זו בשל דעת הקהל. אי לכך, אנו עדים להצהרות המגנות בעיקר את ישראל מבלי להידרש לטבח של אזרחים על ידי חמאס.

איחוד האמירויות הערביות ומרוקו השמיעו הצהרות מאוזנות יותר, אולם ככלל העמדות הפומביות של מה שאפשר לכנות "מדינות השלום והנורמליזציה" היו אנטי–ישראליות. מאכזבת במיוחד מבחינת ישראל הייתה עמדת סעודיה, שלא רק שלא גינתה את מעשי הטרור בישראל, אלא גם השעתה את המגעים עמה לנורמליזציה. 

השינוי המשמעותי ביותר נוגע למעורבות הפעילה של ארצות הברית. בניגוד לכל התחזיות שדיברו על נסיגתה מהמזרח התיכון, מסתבר כי גם אם הייתה רוצה להינתק מהמזרח התיכון, היא אינה יכולה. נאומו התקיף של ביידן, שליחת שתי נושאות מטוסים לים התיכון בקרבת ישראל, שליחת סיוע צבאי מאסיבי, מסעות דילוגים של מזכירהמדינה בלינקן לישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית, מצרים, קטר וסעודיה, והשיא – ביקורו של ביידן בישראל – כל אלה מצביעים לא רק על מחויבות אמריקנית עמוקה לביטחון ישראל, אלא גם על הרלוונטיות של המזרח התיכון לביטחון הלאומי של ארצות הברית. מעולם לא הייתה מעורבות כה עמוקה של ארצות הברית, גם לא במלחמת יום הכיפורים.

בין מדינות האזור, ניתן לזהות שלוש הממלאות תפקיד מרכזי: האחת היא קטר שקשריה כמעט עם כל השחקניותהמעורבות בסכסוך – במיוחד עם חמאס שראשיה יושבים בשטחה – מעניקים לה עוצמה רכה המשמעותית יותר מגודלה. למרות שקטר יצאה בהאשמות חריפות רק נגד ישראל, ואילו תחנת אל–ג'זירה ממשיכה בשידורי תעמולה לטובת חמאס, מאחורי הקלעים קטר ממשיכה למלא תפקידי תיווך בין ארצות הברית לאיראן, ויש להניח גם בין ישראל לחמאס.

השנייה היא סעודיה, שהפכה בשנים האחרונות בהנהגת יורש העצר מוחמד בן סלמן למדינה הערבית החשובהביותר. העובדה שסעודיה ממש לאחרונה חידשה את היחסים הדיפלומטיים עם איראן מאפשרת גם לה לתווך ביןהמערב לאיראן. כך, למשל, דווח כי בן סלמן שוחח בטלפון עם נשיא איראן. הוא שוחח גם עם נשיא טורקיה ארדואן, שגם הוא – בדומה לקטר פרסם הצהרות אנטי–ישראליות – אם כי הציע עצמו מיד כמתווך.

המדינה השלישית היא מצרים, הסמוכה מבחינה גיאוגרפית לעזה. מצד אחד, מצרים אינה מוכנה לקלוט פליטים פלסטינים שיברחו מעזה, אך מצד שני חשוב לה להפגין את תפקידה ההיסטורי לטובת הפלסטינים. פתיחת מעבר רפיח המצרי לטובת כניסת סיוע הומניטרי לעזה הייתה הישג חשוב ראשון למדיניות המצרית. עתה סיסי מנסה לארגן ביום שבת הקרוב וועידה בינלאומית שתעסוק בבעיה הפלסטינית וזאת במטרה, בין השאר, להעניק רוח גבית להתנגדות המצרית לקליטת פלסטינים בשטחה. 

ראוי לציין גם את תפקידו של עבדאללה השני, מלך ירדן, אשר יצא לבירות אירופה המערבית, וזאת מתוך מטרה לקושש תמיכה למען הפסקת המלחמה. הוא היה גם אמור לארח וועידת פסגה מרובעת עם ביידן, סיסי ואבו מאזן, כדילתאם עמדות וציפיות, אולם הוועידה בוטלה כנראה בגלל חששות ביטחוניים. המלך מוטרד קשות מהאפשרות שלהפגנות ומחאות לטובת הפלסטינים שיופנו כלפי המשטר, הוא אסר על התקהלויות לאורך הגבול ובבקעת הירדן.

חשוב להדגיש כי מדינות האזור לא תמיד פועלות בהתאם לאינטרסים הצרופים שלהן, אלא כמענה לצורך שלהן להרגיע את דעת הקהל. וכך, דעת הקהל הופכת לשחקן לא פחות חשוב במערכה.

המלחמה בין ישראל וחמאס יצאה מהר מאוד מגבולות הסכסוך הישראלי–פלסטיני; היא חידדה את קווי השסעהמוכרים באזור, אך גם יצרה בקיעים בציר של מדינות השלום והנורמליזציה. תוצאותיה עלולות להביא להידרדרות יחסיה של ישראל עם כמה ממדינות ערב, אך בה בעת הן יכולות גם לזמן הזדמנות לשינוי במערך הכוחות האזורי, שיכללו את הנורמליזציה עם סעודיה, אך גם יביאו לשינוי ביחסיה של ישראל עם הפלסטינים.

המאמר פורסם במעריב ב-19.10.

הפוסט ישראל תיקח את זה בחשבון? המדינות השכנות חוששות מהפיכה בעקבות המצב בעזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מקור אחד של המימון הוא הסיוע של קטאר. בניגוד לפרסומים בתקשורת, אין זה מרכיב המימון החשוב ביותר. בעבר הוא הועבר במזוודות מזומנים דרך ישראל, אך כיום דרך בנקים בפיקוח האו"ם ובאישור ישראל. היקפו הכולל מוערך בכ-400 מיליון דולר בשנה. מקור זה מממן תשלומי רווחה, חלק מהמשכורות של המנגנון האזרחי והצבאי של חמאס, וכן הוצאות אזרחיות כמו דלק לתחנת הכוח של עזה. כסף זה, ככל הידוע, כמעט ואינו משמש להצטיידות צבאית.

המאמר פורסם ב-19.10 ב-N12.

הפוסט מימון חמאס – בסיוע הרשות הפלסטינית ובהסכמת ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מעורבות איטליה אינה חדשה והיא תולדה של השלטון הקולוניאלי שלה בלוב במחצית הראשונה של המאה ה-20. למעשה, מאז הודח ונרצח מועמר קדאפי במהלך "האביב הערבי", מעורבות מעצמות בינלאומיות ואזוריות רבות בנעשה בלוב – ארה"ב, רוסיה, איטליה, צרפת, טורקיה, איחוד האמירויות, מצרים ועוד – וזאת מתוך מטרה כפולה: להביא לסיומה של מלחמת האזרחים ולקצור השפעה במדינת הנפט העשירה זו. עד כה לא השכילו שתי הממשלות היריבות – האחת ממוקמת בטריפולי (בראשות א-דבייבה) ואילו השנייה מפוזרת בין בנגאזי, טוברוק וסירט, ובראשה עומד הגנרל חליפה חפטר – להגיע להסכמות על מפת דרכים לסיום הסכסוך, מה שמוביל למחאות ומעשי הרג מעת לעת.

תחת שלטונו הארוך של קדאפי, לוב היתה אויבת של המערב ושל ישראל. כחלק ממה שכונה "חזית הסירוב הערבית" היא ניצבה לצד עיראק, סוריה, אלג'יריה וצפון תימן בהתנגדות להסכם השלום עם מצרים ולכל סממן של נורמליזציה. שינוי חשוב במדיניותה כלפי המערב חל לאחר שהכירה ב-2003 באחריותה לפיצוץ מטוס פאן-אם בשמי סקוטלנד ב-1988 ("אסון לוקרבי") והבטיחה להפסיק את מסע התחמשותה בנשק להשמדה המונית, וזאת בתמורה להסרת הסנקציות הכלכליות מעליה. אף שקדאפי מעולם לא הכיר בישראל, הוא פרסם ב-2009 בעיתון "ניו-יורק טיימס" תוכנית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני הקרויה "ישראטין" (הלחם של ישראל ופלסטין) ובה קרא להקמת מדינה אחת, המשלבת בתוכה יהודים וערבים. למעשה, תוכנית זו נהגתה על-ידי בנו, סיף אל-איסלאם, והוא חזר עליה כאשר נפגש עם ישראלים בוועידת הפורום הכלכלי העולמי.

ללוב, ככל הידוע, אין היסטוריה משמעותית של מפגשים עם ישראלים מאחורי הקלעים. עם זאת, מפרסומים בעיתונות הערבית והבריטית עולה כי עוד ב-2004 נפגשו נציגים ישראלים פורמלים ובלתי-פורמלים עם נציגים מלוב. בין השאר הוזכרו שמותיהם של רון פרוסאור, שהיה יועצו המדיני של שר החוץ סילבן שלום; השר לשעבר אפרים סנה, איש מפלגת העבודה, וככל הנראה גורמים מאגף "תבל" במוסד. קפיצת חצי-מדרגה התרחשה אחרי סילוק קדאפי ב-2011, כאשר מאחורי הקלעים נערכו מפגשים לא מעטים עם נציגים משתי הממשלות. כך, למשל, דווח כי בנו של הגנרל חפטר ביקר מספר פעמים בארץ ב-2021. גם סיף אל-איסלאם קדאפי מקיים ככל הנראה קשרים ישירים ועקיפים דרך אנשי עסקים יהודים ממוצא לובי או דרך איטלקים. מכל מקום, אף שפגישה בדרג שרי חוץ מעולם לא התקיימה, נראה כי זו שהתקיימה בשבוע שעבר היא תולדה של קשרים חשאיים מוקדמים.

מה הסיבות לכך? מבחינת ישראל התשובה פשוטה: היא מעוניינת להוסיף נזר נוסף לכתר "הסכמי אברהם". הקיפאון בתחום המדיני משמש זרז משמעותי ברצונה לקדם נורמליזציה עם כל מדינה ערבית או מוסלמית. מצדם של שני המחנות בלוב, ההתקרבות נועדה להוות גשר להשפעה על ארה"ב באמצעות ישראל והלובי היהודי. תמיכה אמריקאית, בהקשר זה, עשויה גם לחזק את הלגיטימציה השלטונית של מי מהצדדים. הבעיה היא שחשיפת הקשר לישראל היא בדיוק המתכון לפגיעה אנושה בלגיטימציה של קושר הקשר. לכן, ההדלפה של ישראל לא רק פגעה באמון בין הצדדים, היא עלולה לחבל בלגיטימציה של א-דבייבה, שממילא נאבק על שלמות ממשלתו בתוך לוב ובקרב הקהילה הבינלאומית.

למרבה הצער, הדלפות הפכו לפרקטיקה פוליטית נפוצה בפוליטיקה הישראלית: לאורך השנים, מנהיגים ושרים מדליפים באופן שיטתי על מעשים ופעילויות שאמורים להישאר בסתר. כמעט בכל ערוץ של יחסים חשאיים עם מדינות ערב ניתן למצוא הדלפות. בנובמבר 1993, למשל, הדליף שר החוץ פרס את דבר פגישתו החשאית עם המלך חוסיין – הדלפה שהעכירה את היחסים עם ירדן, גרמה להארכת המשא ומתן לשלום וגרמה להדרתו של פרס מהמשך המשא ומתן. יועצו המדיני של פרס, אבי גיל, שנלווה לביקור ועמל לשווא על שמירתו בסוד, קרא לכך "הדלפת אגו".

ואכן, נראה כי במקרים רבים – בדיוק כמו במקרה הנוכחי עם לוב – הכמיהה להציג קבל עם ועולם הישג היסטורי היא שעומדת בשורש חשיפת הסוד. בנימין נתניהו, למשל, הדליף את דבר מפגשו החשאי עם יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן, בעיר ניאום בנובמבר 2020, וזאת בניגוד גמור לרצון הסעודים ולהפתעתם. החלטת נתניהו לנופף בג'וקר הסעודי העכירה את היחסים עם ריאד ולהפסקת המפגשים. גם דבר ביקורו החשאי – ובתחפושת – של פרס עם חסן, מלך מרוקו, במרץ 1981 הודלפה, אם כי לא ברור אם הדבר נעשה על-ידי פרס לקראת הבחירות הקרבות, או לשכת ראש הממשלה בגין שרצתה להציג את פרס כאופורטוניסט. כלומר, במקרה הזה ייתכן שההדלפה שירתה רצון להכתים יריב פוליטי.

גם ראש הממשלה מנחם בגין הרבה להדליף. בדיונים בכנסת או בראיונות לתקשורת הוא נהג לספר על המגעים שניהל עם הנוצרים המארונים, וזאת מבלי לשעות לתחינתם לא להבאיש את ריחם בפוליטיקה הפנימית של לבנון. בגין הגדיל לעשות כאשר נתן פרסום למפגש החשאי שקיים עם באשיר ג'ומייל, נשיאה הנבחר של לבנון, ב-1 בספטמבר 1982, עם סיום המלחמה. מותר להניח כי פרסום זה היה אחת הסיבות לרצח ג'ומייל שבועיים לאחר מכן. הדלפות מיותרות היו גם ביחסים החשאיים של ישראל עם איחוד האמירויות, סודאן ועוד.

מכל אלה אפשר ללמוד כי הדלפות בפוליטיקה הישראלית הן דפוס פעולה מוכר, גם אם הוא מזיק. ראשית, הוא פוגע באמון של הצד השני. אמון הוא דבר שנבנה במשך שנים ארוכות, אך פעולה כזו עלולה לפגוע בו לתמיד, או לכל הפחות לתקופה משמעותית. שנית, הוא פוגע בלגיטימציה של מי שמנהל את הקשר החשאי, וזאת משום שקשרים ומגעים עם ישראל טרם זכו ללגיטימציה בציבורים ערביים רבים. שלישית, הוא פוגע ביחסים עתידיים עם גורמים אחרים שחוששים מהשלכות של גילוי קשר עם ישראל.

מעבר לאיוולת הטמונה בהדלפות על מגעים חשאיים, עצם השימוש בהם בזירה המזרח תיכונית מגלה אטימות ובורות בכל הנוגע לפוליטיקה הפנימית והאזורית בעולם הערבי. בין החשאי לפומבי קיים קו דק מאוד. על הצד השני, הערבי, לקבוע מתי הוא הזמן הנכון מבחינתו לעבור ממצב חשאי למצב גלוי, וזאת משום שציבורים רבים בעולם הערבי עדיין לא מוכנים לנורמליזציה פומבית עם ישראל, במיוחד לא כל עוד הבעיה הפלסטינית טרם נפתרה. במקרה של לוב, יש להודות כי הנורמליזציה ממילא נראית רחוקה, וזאת בשל העובדה שהיא טרם התאוששה ממוראות האביב הערבי וממשלתה אינה לגיטימית או יציבה דיה על מנת לקדם מהלך כה שנוי במחלוקת.

מבחינת המוסד, המקרה הלובי הוא הוכחה נוספת לכך שאת היחסים החשאיים עם מדינות וגורמים שאין לישראל קשרים רשמיים עמם, יש להותיר בידיו. עבור משרד החוץ, שהיו לו בשנים האחרונות כמה הצלחות בניהול קשרים חשאיים, בעיקר במפרץ, אלה הן חדשות רעות מאוד.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-31 לאוגוסט.

הפוסט "הדלפות אגו" מקובלות בישראל, אך בזירה הדיפלומטית הן מוקש עוצמתי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הוא הוסיף ואמר, כי הסחת הדעת משאלה כה חשובה לאחר שלושים שנה של התיישבות ציונית מעציבה ומצביעה על "קלות הדעת השוררת בתנועתנו". הוא האשים את התנועה הציונית בהשכחת העובדה "כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה".

"השאלה הנעלמה" לא הייתה בפועל כה נעלמה, כפי שמוכיחים מחקרים אקדמיים שונים. עם זאת, אין עוררין שההיסטוריוגרפיה הציונית בראשיתה וספרי הלימוד של מערכת החינוך קידמו את המיתוס של "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" – אימרה המיוחסת לסופר ישראל זנגוויל. לא פלא שרשמי מסעו של הסופר האמריקאי מארק טווין בארץ ישראל השוממה לכאורה ב-1869 ("מסע תענוגות בארץ הקודש") זכו למעמד מיתי בהיסטוריוגרפיה ובספרי הלימוד.

עד מאורעות תרפ"ט, הסוכנות היהודית – הגוף הרשמי של התנועה הציונית בתקופת המנדט הבריטי – מיעטה לעסוק בשאלה הערבית. למעשה, רק בעקבות המאורעות החלו מנהיגי התנועה הציונית, בעיקר דוד בן-גוריון ומשה שרת, לראות במחאות הערביות ניצני תנועה לאומית, הדומה לציונות במטרותיה.

אז החל דיאלוג ציוני-ערבי, שהקיף את מנהיגי המדינות הערביות השכנות וכן אישים פלסטינים שהיו מוכנים לדבר עם הציונים. עד מלחמת 1948 הייתה זו המנהיגות הפלסטינית, בראשות חאג' אמין אל-חוסייני, שהתעלמה מהתנועה הציונית מתוך מחשבה שהידברות עמה פירושה הכרה בה ומתן לגיטימציה לה.

מלחמת 1948 שינתה את המצב מקצה לקצה. המנוסה והגירוש של כ-750 אלף פלסטינים הותירה בתחומי מדינת ישראל כ-150 אלף ערבים-פלסטינים תחת ממשל צבאי. מרבית הפלסטינים נעלמו מהנוף באופן פיסי וכפריהם נהרסו. השאלה הפלסטינית הפכה לבעיה הומניטרית של פליטים ללא שיוך לאומי.

אם בתקופת המנדט הבריטי מוקד הסכסוך היה בין התנועה הציונית לפלסטינים, לאחר המלחמה עמדו משני צדי המתרס ישראל ומדינות ערב. השאלה הפלסטינית נעלמה.

השינוי החל עם הקמת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) ב-1964, אולם רק לאחר מלחמת 1967 החל הארגון לצבור תנופה, הישגים והכרה. השיא היה בהחלטת ועידת הפסגה הערבית ברבאט ב-1974, שהכירה באש"ף כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ובהופעת מנהיגה יאסר ערפאת באו"ם.

מעתה לא ניתן היה עוד להתעלם מהשאלה הפלסטינית, אולם העובדה שהאמנה הלאומית של הארגון קראה לשחרר את המולדת הפלסטינית בשלמותה רק במאבק מזוין (גם אם בשלבים) הותירה את הארגון מחוץ לשיח הלגיטימי הישראלי, למעט גורמים פוליטיים בשולי השמאל.

מלחמת 1973 הובילה לשינויים תפיסתיים בקרב מנהיגים ערביים, למשל נשיא מצרים סאדאת. גם באש"ף החלו להישמע קולות שקראו להידברות עם גורמים פוליטיים במחנה השלום הישראלי.

במהלך שנות ה-70 וה-80 נרקמו מגעים חשאיים וגלויים בין אנשי אש"ף ואנשים ממחנה השלום הישראלי. מגעים אלה איימו להעניק הכרה ולגיטימציה לאש"ף, ולכן שתי המפלגות הגדולות – ליכוד ועבודה, שגם שיתפו פעולה בממשלות אחדות – חוקקו ב-1986 חוק שאסר על מפגשים עם אנשי אש"ף בטענה שמדובר בארגון טרור.

למרות שבסתר התקיימו מגעים עם אש"ף מטעם ממשלת ישראל עוד לפני הסכם אוסלו, הרי השיח הישראלי סבב סביב התפיסה שאין עם מי ואין על מה לדבר. וכך, שני עשורים לפני שאהוד ברק "המציא" את טענת ה"אין פרטנר", השיח הישראלי התעלם מהגורם הפלסטיני.

האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה (1991-1987) החזירה את השאלה הפלסטינית לשיח הבינלאומי והאזורי, אולם ישראל המשיכה להתעלם ממנה. לאחר שערפאת הכריז על הכרה בישראל ובהחלטה 242 של האו"ם בשלהי 1988, ארצות הברית החלה בדיאלוג עמו; אולם ממשלת ישראל בראשות יצחק שמיר סירבה להכיר בשינוי והמשיכה להתייחס לאש"ף כארגון טרור.

בעקבות הסכם אוסלו ב-1993 אש"ף הפך לגורם לגיטימי שאפשר לנהל עמו משא ומתן, והשאלה הפלסטינית עמדה במוקד השיח הישראלי. היה זה שיח קשה, נוקב ומתלהם בין תומכי אוסלו למתנגדיו, שהוביל בפעם הראשונה לרצח ראש ממשלה – יצחק רבין. הייתה זו הפעם הראשונה שהסוגייה הפלסטינית יצאה מגבולות שיח הטרור לשיח של שלום.

ואולם, פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית ב-2000, שהובילה לאלפי קורבנות משני צדי הסכסוך, החזירה את השיח למקומו "הטבעי", העוסק בטרור ובאלימות. כישלון ועידת קמפ דיוויד, הטלת האשמה על הצד הפלסטיני בכישלון והכרזה עליו כ"לא פרטנר" על ידי אהוד ברק חיזקו את הדמוניזציה של הפלסטינים בשיח הישראלי. דעת הקהל הפוליטית הישראלית נעה ימינה. רבים שבו ואימצו את התפיסה ששלטה בשיח בשנות ה-70 ו-80 שאין עם מי לדבר, ולא פחות חשוב – אין על מה לדבר – עם הפלסטינים. המילה שלום נעלמה אט-אט מהשיח הישראלי.

מאז ועד היום – למעט תקופה קצרה תחת ממשלת אולמרט – הוסיפה השאלה הפלסטינית להתפוגג בפוליטיקה ובחברה הישראלית. זו הייתה תולדה של כמה סיבות: ראשית, קמפיין תקשורתי מאורגן של הימין שהציג את העניין הפלסטיני כבעיית טרור. השתלטות ארגון חמאס על עזה והמשך המאבק המזוין נגד ישראל חיזקו את התפיסה שהפלסטינים אינם מעוניינים בשלום, וגם אם חלקם מעוניינים (ברשות הפלסטינית), הרי שהפילוג בין חמאס לרשות לא יאפשר פתרון.

שנית, העובדה שארצות הברית החליטה במידה רבה למשוך ידה מקידום פתרון לסכסוך מתוך הערכה כי הסיכויים לכך נמוכים. שלישית, ההתקוממויות העממיות במרחב הערבי ("האביב הערבי") דחקו את השאלה הפלסטינית אף מסדר היום הערבי. זו לא בלבד, אלא שבראשית העשור השני של המאה ה-21 איחוד האמירויות הערביות, מרוקו ובחריין החליטו לחתום על הסכמי נורמליזציה עם ישראל ("הסכמי אברהם") מבלי להידרש לפתרון השאלה הפלסטינית. היה זה מהלך משנה תודעה שהוביל רבים בחברה היהודית להסיק – בניגוד לפרדיגמת החשיבה בעבר – כי ניתן לכונן קשרים דיפלומטיים עם מדינות ערב ללא פתרון הבעיה הפלסטינית.

ואולם, התעלמות מהסוגייה הפלסטינית כבר אינה אפשרית: כיום מתגוררים בעזה כ-2.2 מיליון פלסטינים; ביהודה ושומרון (הגדה המערבית) כ-3 מיליון; ובתוככי מדינת ישראל כמעט 2 מיליון. כיום מספרם של היהודים והערבים-פלסטינים בין הים התיכון לנהר הירדן כמעט שווה. בהיעדר דיאלוג, ולאור גידול האוכלוסייה המהיר של אזרחי ישראל הגרים בגדה המערבית (כחצי מיליון נפש, לא כולל השכונות היהודיות בירושלים), "חזון שתי המדינות" הולך ומתפוגג, ובמקומו מתעצבת לה מציאות של מדינה אחת – תולדה של תהליך סטיכי ולא של שיח ציבורי או של החלטה מדינית. התהליך הזה משרת את הקיצונים בשני הצדדים: אלה משמאל החותרים להקים את מדינת כל אזרחיה, ואלה מימין החותרים להחלת הריבונות על שטחי יהודה ושומרון והפיכת האוכלוסייה הערבית ל"אזרחים סוג ב'" באמצעות הענקת מעמד של "תושבות" ללא זכות הצבעה לכנסת.

לא ניתן עוד להתעלם את הבעיה הפלסטינית או להעלים אותה. הפתרון היצירתי הוא אפוא "להתאלם" – דהיינו לא לדבר על כך בפומבי, כאילו הבעיה אינה קיימת. למעט הקיצונים משני הצדדים, המנסים לקדם את תפיסותיהם, הסוגייה ירדה מסדר היום – כאשר מרבית האוכלוסייה כלל אינה מודעת לעומק הבעיה ולחריפותה. לאף אחד אין מושג מה קורה בשטח וכיצד למנוע היווצרות של מדינה אחת, שתגלוש במהרה לאפרטהייד ותצית אלימות.

הסוגייה הפלסטינית בשיח הציוני/יהודי עברה כברת דרך ארוכה מ"שאלה נעלמה" ל"שאלה נאלמה", אולם לאמתו של דבר השאלה פשוט לא נעלמת, כפי שכתב אלוף הראבן, מי שהיה נכדו של יצחק אפשטיין, שכתב על "השאלה הנעלמה" לפני למעלה ממאה שנה.

הרכבה של הממשלה הנוכחית, מדיניותה ותקציבה מבטיחים את המשך התהליך שיוביל מחד לחיסול מוחלט של פתרון שתי המדינות, ומאידך להדחקה ולהשתקת השיח אודות ההשלכות החמורות של הזנחת הבעיה על ישראל והחברה.

יתרה מכך, ישום המהפכה המשפטית המוצעת עלול להחריף את התהליך המתואר משני כיוונים: הההתמקדות (הצודקת) בה מסיטה את תשומת הלב מדיון ב"פיל שבחדר"; והשלכותיה עלולות לחזק את מציאות האפרטהייד.

הדיון בסוגייה הפלסטינית אינו עניין רק לקיצונים משני הצדדים; הוא נוגע לכל אחד ואחת מאתנו בשל המשמעויות הפוליטיות והמוסריות שלו. זו אמורה להיות סוגיה עיקרית על סדר היום הישראלי – כזו שאינה נעלמת ובוודאי שלא נאלמת.

ההיסטוריונית ברברה טוכמן הגדירה איוולת כמצב שבו מדינה נוקטת מדיניות שהיא בניגוד לאינטרס העצמי שלה. מדיניות ישראל בסוגייה הפלסטינית, לאורך שנים, היא מעשה איוולת. בהיעדר מנהיגות אמיצה המסוגלת לקבל החלטות מכריעות בסוגיה זו, רק שיח ער בחברה האזרחית יוביל לשינוי.

המאמר פורסם ב"הארץ", ב-22 ביוני.

הפוסט משאלה נעלמה לשאלה נאלמה: מה קרה לשיח הישראלי בסוגיה הפלסטינית? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המהלך הראשון נועד לסיים את הסכסוך והחרם שהוטל על קטאר ב-2017. חרם זה, לו היו שותפות איחוד האמירויות, בחריין ומצרים, הסתיים בתיווך אמריקני בראשית 2021, לאחר שמרבית דרישותיהן של המחרימות מקטאר לא הושגו.

המהלך השני נועד לקדם הפשרה ביחסי ערב הסעודית – ושל מדינות המפרץ בכלל – עם איראן. ואכן, בתיווך סיני, ערב הסעודית ואיראן חידשו את היחסים הדיפלומטיים ביניהן וחתמו על הסכמים כלכליים. ההתקרבות בין שתי המדינות היא תולדה של אינטרסים משותפים והיא אינה מהווה שינוי אידיאולוגי או דתי של הממסד הסוני כלפי השיעה באיראן. בצעד זה, הסעודים מקווים למנוע המשך מתקפות של איראן או שלוחיה על מתקני נפט סעודים, לקדם הסדר דיפלומטי למלחמת האזרחים בתימן ולפתח יחסי מסחר בילטרליים עם איראן.

המהלך השלישי נועד לקדם הפשרה במשבר הסורי, אשר כללה חידוש היחסים בין ערב הסעודית לסוריה והחזרתה לחיק העולם הערבי, לאחר שסולקה ממנו ב-2011, בעקבות פשעי המלחמה שביצע משטר בשאר אסד נגד המתקוממים במהלך האביב הערבי. ואכן, הופעת בשאר בוועידת הפסגה סימלה את חזרתה של סוריה לליגה הערבית ולעולם הערבי. מעבר לסיום אחת המחלוקות הקשות בעולם הערבי בעשור האחרון, במהלך זה טמונה תקווה שסוריה תאמץ מדיניות אזורית יותר מאוזנת – כזו שאינה נשענת בשלמותה על איראן וחיזבאללה. יש לזכור כי עד פריצת מלחמת איראן-עיראק ב-1980, סוריה שיחקה תפקיד חשוב במערכת הבין-ערבית וגם שיתפה פעולה רבות עם מצרים וערב הסעודית.

המהלך הרביעי נועד לקדם פשרה בסכסוך בתימן, המצויה על גבולה הדרומי של ערב הסעודית. מעבר לעובדה שהחות'ים – הנתמכים על ידי איראן – מטרידים מעת לעת את הסעודים, מלחמת האזרחים גבתה אלפי קורבנות וגרמה למשבר הומניטרי חסר תקדים. בדומה למלחמת האזרחים בתימן בשנות ה-60, הסעודים למדו כי במערכה צבאית לא ישכילו להביס את המורדים ואי לכך חיפשו פתרון דיפלומטי. חידוש היחסים עם איראן נועד, בין היתר, לאפשר את סיום הקונפליקט הזה.

המהלך החמישי נועד לקדם הידברות והסכמה בין הפלגים היריבים במלחמת האזרחים בסודאן. בשלב זה קשה להעריך מה מידת ההצלחה של ההידברות בין הפלגים המתקיימת על אדמת ערב הסעודית, אולם יש להניח כי הסודאנים לא ירצו לפגוע ביוקרה של הסעודים, ובכך גם להיפגע מבחינה כלכלית ופיננסית בטווח הרחוק יותר.

הסעודים הכינו אפוא את הקרקע היטב כדי להבטיח שוועידת הפסגה תסתיים בהסכמה רחבה לגבי כל הסוגיות הבוערות. לא פלא שאחד המשקיפים הערבים כינה אותה "וועידת הגשרים". ואכן, ההודעה המסכמת של הוועידה מתייחסת בפרוטרוט לכל אחד מהסכסוכים בעולם הערבי, עם דגש מיוחד על הנושא הפלסטיני, סוריה, לבנון, תימן, סודאן ולוב. למעשה, הוועידה אימצה כמעט עמדה אחידה בכל הסוגיות הללו, שקוראת לשמירה על הריבונות של המדינה, אי-פגיעה בגבולותיה הטריטוריאליים, נסיגת כל הכוחות הזרים ונקיטת אמצעים להשבת היציבות והביטחון האישי של התושבים. בסוגיה הפלסטינית, ההודעה הדגישה שוב את מרכזיותה בקרב כל האומה הערבית, את זהותה הערבית של ירושלים המזרחית הכבושה ואת הזכות להקים מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים המזרחית. כמדי פסגה, גם הפסגה הנוכחית אישרה את דבקותן של מדינות ערב ביוזמת השלום הערבית כבסיס להחייאת מאמצי השלום במזרח התיכון. ממשלות ישראל לדורותיהן התעלמו מהעמדה הפייסנית יחסית של מדינות ערב לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, ויש להניח כי הממשלה הנוכחית תמשיך להתעלם.

ההודעה מפגינה לכאורה אחדות דעים מרשימה בעולם הערבי ביחס לכל הבעיות העומדות על סדר היום הערבי. ואולם, בשורה התחתונה השאלה היא האם מדינות ערב – בהובלת ערב הסעודית – מסוגלות לפתור, או לקדם בצורה משמעותית, פתרון של הבעיות הללו. ואולם, לאף מדינה ערבית – כולל מדינות המפרץ העשירות – אין יכולת לכפות את עמדתן על השחקנים המעורבים בסכסוך. יתרה מזו, במרבית הסכסוכים מעורבים שחקנים חיצוניים לא-ערביים – רוסיה, ארצות הברית, טורקיה, איראן, ישראל  ועוד – שלמדינות ערב אין מנופי השפעה של ממש עליהם, למעט נשק הנפט, וגם הוא – כפי שהוכח בעבר – המדינות המפיקות לא ששות להשתמש בו בשל הפגיעה ברווחים שלהם.

העמדה המקובלת על חוקרים ומשקיפים רבים היא כי הליגה הערבית – והמוסד העליון שלה, הפסגה הערבית – היא ארגון מיותר שעבר זמנו. מרבים לצטט את המנהיג הלאומי המצרי סעד זגלול כמי שלגלג על רעיון האחדות הערבית עוד טרם הקמת הליגה באומרו, כי "אפס ועוד אפס שווה אפס". ואולם, השאלה המעניינת היא אם הארגון כה חסר משמעות, מדוע מדינות ערב מתעקשות לקיים את מושבי הליגה ולכנס לעיתים מזומנות ועידות פסגה (למעשה כמעט כל שנה מאז שנת 2000)? התשובה לכך טמונה בצורך לשמר את הזהות הערבית כמסגרת הזדהות רחבה, במיוחד בעידן של שינויים.

יתרה מזו, דווקא הליגה מעניקה לגיטימציה למדינה הטריטוריאלית הערבית. לאור הניסיונות שטרם הסתיימו לשנות חלק מהגבולות הללו במהלך מהפכות האביב הערבי, לליגה נועד תפקיד סמלי חשוב בשימורן. וכך, אף שחלק מהגבולות הללו נוצרו על ידי הקולוניאליזם המערבי, גבולות אלה נתפסים כיום כמקודשים. אף שהמאבקים על הטריטוריה טרם הסתיימו בסוריה, לוב, תימן וסודאן, ברור כי הליגה הערבית חותרת לשמר את הסדר הטריטוריאלי הקיים. וזו אולי חשיבותה העיקרית.

המאמר פורסם ב N12 ב-21 במאי.

הפוסט סעודיה מנסה לעצב מחדש את המזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שיתופי פעולה אלה כללו גם מיזמים עסקיות וחילופי תרבות וספורט. התפתחויות אלה הובילו להשתלבותה של ישראל בתמרונים צבאיים אזוריים במסגרת פיקוד המרכז האמריקני, וכן להקמת פורום הנגב, בהשתתפות ארצות הברית, האמירויות, בחריין, מרוקו ומצרים, שהניח תשתית לפעילות אזורית בין חברות הפורום בתחומים אזרחיים מגוונים. בפברואר 2023 אף סוכם על חתימת הסכם עם סודאן.

היעד הבא במדיניות האזורית היה נורמליזציה עם ערב הסעודית. לאחר חתימת הסכמי אברהם, שנעשו ללא התקדמות משמעותית בפתרון הבעיה הפלסטינית, דומה היה כי יעד זה נמצא בהישג יד.

ואז, בהפתעה, החלה ממשלת הימין החדשה בראשות בנימין נתניהו לקדם שני מהלכים מרכזיים הכרוכים זה בזה: האחד, הפיכה משטרית שנועדה לשנות את מאזן הכוחות בין הרשות המחוקקת והמבצעת ובין הרשות השופטת, ולהכפיף את האחרונה לשתיים האחרות. השני, העמקת הכיבוש והסיפוח. מהלך זה בא לידי ביטוי בפרובוקציות בהר הבית, באלימות מתנחלים גוברת הזוכה לעידוד ולגיבוי של ממשלת ישראל, בהתבטאויות גזעניות של שרי ממשלה ובמהלכי חקיקה דוגמת ביטול חוק ההתנתקות המאפשר למתנחלים לחזור לאזורים מהם ישראל התפנתה ב-2005. שני המהלכים הללו שממשלת ישראל מקדמת – ובמיוחד ההסלמה מול הפלסטינים – פוגעים ביחסיה של ישראל עם מדינות באזור.

כך, למשל, בעקבות ביקורו של השר בן-גביר בהר הבית, האמירויות ביטלה את ביקורו המתוכנן (הראשון) של נתניהו שנועד לחגוג את הישגיו במישור האזורי; כחברה זמנית במועצת הביטחון של האו"ם, האמירויות קידמה גינויים לישראל על פעילותה הפרובוקטיבית בשטחי יהודה ושומרון; היא העניקה סיוע כספי לתושבי חווארה בעקבות הפוגרום של המתנחלים ביישוב; עצרה הגעה של משלחות ישראליות ויהודיות; וביטלה או השהתה עסקאות לרכש ביטחוני.

כך, למשל, מרוקו דחתה ביקורי שרים ישראלים; דחתה למועד לא ידוע את פורום הנגב שהיה אמור להיפגש במרוקו החודש; שר החוץ בוריטה הביע דאגתו מההצהרות המסיתות של בכירים ישראלים; ואילו המלך מוחמד ה-6, לנוכח ביקורת הולכת וגוברת מצד האופוזיציה נגד הנורמליזציה בצל הסוגיה הפלסטינית, נאלץ לפרסם הודעות חריגות המגינות על היחסים עם ישראל.

כך, למשל, ירדן גינתה בחריפות את דברי השר סמוטריץ' על כך שאין עם פלסטיני ואת הופעתו לצד מפה של ארץ-ישראל הכוללת גם את ירדן; זימנה את השגריר הישראלי לשיחת נזיפה, והפרלמנט הירדני קרא – שוב יש להדגיש – לגרש את השגריר הישראלי מעמאן; משרד החוץ הישראלי נדרש להגיב במהירות ופרסם הודעה האומרת שישראל "מכירה בשלמות הטריטוריאלית של הממלכה".

אלו רק דוגמאות ממכלול רחב יותר של תגובות אזוריות למהלכי ממשלת ישראל. משרד החוץ המצרי למשל, אמר כי הצהרותיו של סמוטריץ' "המתכחשות לקיומו של העם הפלסטיני מסיתות ובלתי מתקבלות על הדעת, מפני שהן מגלמות גזענות שמתכחשת להיסטוריה ולגיאוגרפיה, ומעוררות זעם בקרב העם הפלסטיני ושאר העולם החופשי". גם ערב הסעודית גינתה בחריפות את דברי סמוטריץ', המפיצים "שיח של אלימות ושנאה". נראה אפוא שמדינות ערב לחצו על הברקס בתהליך הנורמליזציה.

המדיניות וההצהרות של בכירים בממשלת ישראל פוגעות ביחסיה ובמעמדה של ישראל באזור, וזאת מכמה סיבות: ראשית, כל עוד הסטטוס-קוו עם הפלסטינים נשמר, לפחות למראית עין, יכלו מדינות ערב לקדם בשקט את היחסים עם ישראל ולהעמיקם. ואולם, ככל ששרים בכירים בממשלה מקדמים מדיניות פרובוקטיבית בשטחים, מעניקים גיבוי והכשר לאלימות של המתנחלים כלפי הפלסטינים וכופרים בזהותם העצמית, מנהיגי מדינות ערב – בוודאי החברה הערבית – אינם יכולים לעמוד מנגד. לא זו בלבד, אלא שבמצב הנוכחי הם חוששים שקידום מדיניות משותפת עם ישראל תערער את הלגיטימציה שלהם, שאינה חזקה ממילא לנוכח הקשיים הכלכליים מבית בעקבות האביב הערבי והפלישה הרוסית לאוקראינה.

שנית, האמינות של ישראל כמי שמכבדת הסכמים ומסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה מתערערת. בעוד המל"ל ומשרד החוץ מקדמים הסכמות עם ירדן, מצרים, הפלסטינים, וארצות הברית בעקבה ובשארם א-שיח' כדי למנוע התלקחות בשטחים, שרי ממשלה פועלים במודע על מנת להפר הבנות אלה. יתרה מזו, צעדים מסוימים והצהרות שונות נתפסות כמנוגדות לרוח הסכמי השלום עם מדינות ערב, ואילו ביטול חוק ההתנתקות מהווה הפרה של התחייבות ישראלית כלפי ארצות הברית (ובשל כך אף זומן השגריר לשיחת נזיפה).

שלישית, התפיסה של מדינות האזור שהדרך לוושינגטון עוברת דרך ישראל מתערערת אף היא. תפיסה זו הייתה אחד הנכסים המרכזיים של מדיניות החוץ הישראלית לאורך השנים. כעת, כאשר ישראל מתרחקת מהערכים המשותפים שעמדו בבסיס "היחסים המיוחדים", כאשר נתניהו לא מוזמן לוושינגטון, ושר האוצר הוא פרסונה נון גרטה בארצות הברית – נפגעת יכולתה של ישראל להשתמש בכלי הזה.

ולבסוף, הסיכוי לקידום נורמליזציה עם ערב הסעודית הולך ומתפוגג. הסעודים כבר הבינו שדרישותיהם – ערבויות ביטחון אמריקניות והסכמה לפיתוח אנרגיה גרעינית לצורכי שלום – לא יתקבלו על ידי ארצות הברית וישראל, ולכן בחרו לאבטח את אגפם המזרחי באמצעות חידוש היחסים עם איראן. מהלך זה, יחד עם המדיניות הישראלית הנוקשה, הורידו מהפרק לעת עתה את האפשרות של נורמליזציה עם ישראל.

הפוטנציאל הנפיץ של חודש הרמדאן על רקע ההסלמה הישראלית עלול להוביל לפיצוץ עם הפלסטינים ולהחמרה נוספת ביחסי ישראל עם המדינות השכנות. מעבר לגינויים ונזיפות, מדינות ערב יכולות להחריף את החרם נגד ישראל, לקרוא לשגריריהן בחזרה, ואולי אף – אם הדברים יגיעו לקיצוניות כמו באינתיפאדה השנייה – להשעות או לנתק את יחסיהן הדיפלומטיים עם ישראל. ישראל עלולה למצוא עצמה שוב מבודדת באזור. זה לא מחויב המציאות; במקום מדיניות לא שקולה וחסרת מעצורים המנוגדת לאינטרסים של ישראל באזור, יש לקדם מדיניות אחראית שאינה מערערת את היציבות האזורית.

המאמר פורסם ב"N12" ב-26 במרץ.

הפוסט ישראל שמה מקלות בגלגלי הנורמליזציה עם מדינות האזור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בפרסומים הערביים על ההתרחשויות בישראל ניתן לזהות שלוש גישות עיקריות:

1. הגישה הראשונה, שאומצה בעיקר על-ידי אויבי ישראל, מדגישה את התפיסה הערבית הישנה המדברת על קמילתה של ישראל בשל השסעים הדתיים והעדתיים המפלגים אותה. בראשית ימי הסכסוך הישראלי-ערבי, כפי שכתב יהושפט הרכבי במחקרו המונומנטלי על עמדות הערבים בסכסוך, היתה "תיאורית הקמילה" אחת האסכולות החביבות על אינטלקטואלים ואנשי תקשורת מוסלמים וערבים. מייצגה הבולט של גישה זו כיום הוא מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה.

כבר במאי 2000, בעקבות נסיגת ישראל מדרום לבנון, הכריז נסראללה כי על אף כוחה הצבאי הגדול של ישראל והנשק הגרעיני שלה, חברתה המפולגת משולה לקורי עכביש חלשים. כעת הוא מתייחס לוויכוח העמוק ולמחאות נגד ההפיכה המשטרית כאל "מלחמת אזרחים" ומעריך ש"ישראל לא תשלים 80 שנה". ניכר כי כל ערוצי התקשורת של חיזבאללה התגייסו להצגת המחאות כמשקפות את "קיצה הקרב של הישות הציונית". לאור העובדה שחיזבאללה נאלץ לבלוע את הגלולה המרה של ההסכם הימי בין ישראל ללבנון, הארגון מוצא במחאות הזדמנות להבלטת החולשה הישראלית, ומכאן להדגשת חוזקו שלו.

גם באיראן, באופן לא מפתיע, אמצעי התקשורת מייחלים "לפילוג וקרע בקרב הציונים" ומנתחים את "התרחישים הסבירים ביותר להשמדתה של ישראל". עם זאת, ברפובליקה האיסלאמית לא מרבים לעסוק במחאות בישראל, וזאת אולי בגלל החשש מהתלקחות מחודשת של המחאות באיראן, שהעסיקו את המשטר לאורך תקופה ארוכה.

2. הגישה השנייה מנתחת את המצב בישראל בעיקר דרך העדשה הפלסטינית, תוך כדי שהיא מנסה להבין איזו תועלת – אם בכלל – יכולים הפלסטינים, אזרחי ישראל או ברשות הפלסטינית, להפיק. מאמר דעה שפורסם בעיתון קטארי תחת הכותרת "אין אביב ישראלי באופק" טוען, למשל, כי מרבית המפגינים נגד ההפיכה המשטרית לא שינו את יחסם הגזעני כלפי הפלסטינים ולכן המחאות לא נושאות בשורה. מתוסכלים מהמבוי המדיני הסתום ומעלייתה לשלטון של ממשלה ימנית קיצונית, חלק מהפלסטינים רואים במחאות דרך להחלשתה של ישראל. "אני מקווה שבנימין נתניהו יצליח בתוכניתו להרוס את מערכת המשפט הישראלית", אמר למשל מוחמד דחלאן, המנהיג הפלסטיני הגולה בקטאר. "זה גם ככה עניין פנים-ישראלי, אז אני רק מקווה שהוא יצליח".

יחד עם זאת, בקרב הפלסטינים יש גם הרואים במחאות דגם לחיקוי ולביקורת על הרשות ועל הפלסטינים עצמם. זיאד אבו-זיאד, השר לשעבר לענייני ירושלים ועיתונאי ותיק, אמר: "אני חש עצב כאשר אני משווה בין מאות האלפים שמשתתפים בתנועת המחאה העממית בישראל לבין השתיקה המוחלטת בזירה הפלסטינית". אבו-זיאד הוסיף וקבל: "כבר יותר מ-15 שנה אנו חיים ללא פרלמנט וללא דמוקרטיה ועדים לחקיקה שמתבצעת בידי אנשים שלא נבחרו ושאינם כפופים לעקרונות ולנהלים שנקבעו בחוק… ולמרות זאת, איננו רואים שום פעילות מחאה עממית נגד הפילוג, או בדרישה שלא להתערב במערכת המשפט, או לקיים בחירות. עלינו לעצור ולשאול את עצמנו מה הביא אותנו לדרגת האדישות הזו".

כשמדובר בפלסטינים חשוב להדגיש כי גם הציבור הערבי בישראל אינו עשוי מקשה אחת ביחסו למחאות. מרביתו מודע לסכנות של ההפיכה המשטרית ומוטרד מהשלכותיה על האוכלוסייה הערבית, אך עם זאת נראה כי רובו מסרב לקחת חלק במחאות משום שהוא לא רואה בהן מענה לתביעותיו, שכוללות בין השאר את ביטול חוק הלאום.

3. הגישה השלישית מתעלמת מהמחאות בישראל או מדווחת עליהן בלקוניות מבלי להידרש לפרשנויות על השלכות המצב לגבי המשטר והחברה בישראל. גישה זו אופיינית לכל המדינות הקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל – מצרים, ירדן, טורקיה, איחוד האמירויות, מרוקו, בחריין וסודאן. ניתן לכלול גם את סעודיה ועומאן בקבוצה הזו. "השקט התעשייתי" ממדינות אלה נובע ככל הנראה משלוש סיבות עיקריות:

ראשית, לאור ההערכה שהתהליך המתחולל בישראל טרם הסתיים, מוקדם מדי להעריך ולשפוט את ההתרחשויות. שנית, ההערכה שללא קשר לתוצאות המחאות, ממשלת נתניהו לא תפגע ביחסים עם מדינות שיש לה יחסים דיפלומטיים עמן, ומכאן שהאינטרסים המשותפים לא ישתנו. ושלישית, דיווח מוגבר על המחאות בישראל עלול לעורר ציבורים ערביים מתרדמתם, וזאת לאחר ששליטי ערב הצליחו לדכא – אם באלימות ואם במענקים כספיים – את מחאות "האביב הערבי". אי לכך, דיווחים על מחאות לטובת הדמוקרטיה אינם משרתים את המשטרים האוטוריטריים הללו.

לסיכומו של דבר, היחס בתקשורת המזרח תיכונית למצב בישראל מבטא במידה רבה את מורכבות מקומה ומעמדה של ישראל באזור: אויביה מייחלים לקמילתה, ואילו ידידיה או בעלות בריתה מעדיפים להישאר על הגדר. באופן פרדוקסלי, דווקא הפלסטינים הם אלה שעשויים להיות מושפעים יותר מכל מהמצב, וזאת בשל המשך ההתעלמות של ישראל והקהילה הבינלאומית ממצבם. חולשת ישראל, כפי שהיא משתקפת לפחות בחלק מהתקשורת המזרח תיכונית, עלולה להיתפס כהזדמנות פלסטינית להשגת מטרותיהם.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב16 במרץ.

הפוסט היחס במזה"ת למצב בישראל מבטא את מורכבות מקומה ומעמדה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפיכך, הדיווח של על מגעים מתקדמים לנורמליזציה בין ישראל וסעודיה בתיווך אמריקני לא היו בגדר הפתעה. מה שכן היה מפתיע זו הדרישה של מוחמד בן סלמאן, יורש העצר והשליט בפועל הסעודי, לקבל ערבויות ביטחוניות אמריקניות במקרה שסעודיה תותקף; ולא פחות חשוב מכך, תמיכה אמריקנית – ובמשתמע ישראלית – בקידום תכנית הגרעין משלה. מאידך, הסוגיה הפלסטינית – בניגוד לתפיסה המקובלת – לא היוותה אבן נגף, כאשר בן סלמאן הביע נכונות להסתפק בצעד ישראלי צנוע לטובת הפלסטינים.

הדרישה הביטחונית הסעודית לא הייתה יוצאת דופן, הואיל; וארצות הברית כבר העניקה בעבר לישראל, לירדן ולקטאר מעמד של "בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו". הייתה זו דווקא הדרישה הסעודית לגבי סיוע בפיתוח תוכנית גרעין משלה שהייתה עשויה להוות תקדים, הואיל וישראל מעולם לא הסכימה שאף מדינה מזרח תיכונית זולתה תפתח יכולת גרעינית, גם אם לצורכי שלום בלבד. למעשה, כל התוכניות להשגת גרעין של מדינות במזרח התיכון – למעט איראן עד כה – נכשלו אם בשל התנגדות המעצמות, או כתוצאה של תגובה צבאית ישראלית (עיראק,1981; וסוריה 2007) או כמו במקרה הלובי, הפסקת תוכנית הגרעין (2003) .

 מכה נוספת ליחסי סעודיה-ארה"ב

יום לאחר פרסום הידיעה המפתיעה על השיחות המתקדמות לנורמליזציה ישראלית-סעודית, פרסמו איראן וסעודיה הודעה על חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן. לכאורה, היה זה צעד מפתיע; אולם, לאמתו של דבר הוא תולדה של שיחות המתנהלות בצנעה כשנתיים בין סעודיה ואיראן על אדמת עיראק ועומאן. הייתה זו סין שתווכה בין שתי המדינות וגזרה כמובן גם את הקופון. אפשר לשער – ובשלב זה מדובר בהערכה בלבד – כי יורש העצר הסעודי ניהל מדיניות כפולה מול ארצות הברית מצד אחד, וסין מצד שני. לאחר שהבין כי ישראל וארצות הברית אינן יכולות – או רוצות – לשלם את המחיר המופקע שדרש עבור נורמליזציה – הוא פנה לערוץ הסיני כדי לחתום על העסקה שהתבשלה זה זמן רב.

לחידוש היחסים בין סעודיה ואיראן, בתיווך סין, יש כמובן השלכות רבות, בעיקר לגבי מעמדה של ארצות הברית בממלכה. מדובר במכה נוספת ליחסי שתי המדינות, וזאת בעקבות המתיחות שנוצרה בעקבות המעורבות הסעודית ברצח העיתונאי חשוקג'י ב-2018 ואי ההיענות של יורש העצר לבקשתו של ביידן להגדיל את תפוקת הנפט הסעודית כדי להוריד את מחירי הנפט שנסקו בעקבות פלישת רוסיה לאוקראינה.

חידוש היחסים בין איראן וסעודיה בתיווך סיני עשוי להיתפס כתפנית דרמטית במערכת היחסים האזורית. ואולם, יש מקום להערכה יותר מורכבת המסתכלת על האירועים מצידה של ריאד, ולא מוושינגטון או מירושלים בלבד. ההיסטוריה מלמדת שסעודיה פועלת בהתאם לאינטרסים שלה שמשתנים בהתאם לשינויים בנסיבות. ישראל והמערב בכלל נוטים לנתח את הסביבה העולמית והאזורית במונחים בינאריים: הלנו אתה או לצרינו? הדוגמה הבולטת ביותר היא כמובן "המלחמה הקרה" – מי שלא תמך בארצות הברית נתפס כתומך בגוש הסובייטי, גם אם אימץ עמדה עצמאית.

מאידך, מדינות האזור – ובמיוחד מדינות המפרץ העשירות הסובלות משלל סכנות ואתגרים – משנות בריתות באורח תדיר. מדינות אלו מעדיפות לרוב מדיניות נטולת סיכונים ובמשתמע גם נטולת מחנות. גם כאשר הן בוחרות מחנה, הן משתדלות להישאר "קרוב לגדר" כדי שיוכלו לטפס עליה מחדש. כך למשל, איחוד האמירויות, שחתמה על "הסכמי אברהם" עם ישראל בתיווך אמריקני, כוננה מחדש את יחסיה הדיפלומטיים עם איראן ב-2022. היא גם מקיימת עמה קשרי מסחר ענפים. לאור הסנקציות המוטלות על איראן, איחוד האמירויות, במיוחד דובאי, הפכו לשער הכניסה של סחורות לאיראן. היקף הסחר בין המדינות הגיע ב-2021 לכדי כ-15 מיליארד דולר והוא נמצא במגמת גידול מתמדת. בשנים האחרונות, כשני שלישים מהיבוא האיראני הוא מאיחוד האמירויות. איראן מייבאת באמצעות האחרונה מחשבים ומוצרי אלקטרוניקה, מכוניות, פירות ומוצרי מזון, תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק ועוד שורה ארוכה של חומרי גלם ומוצרים. כך הפכה האמירויות ליצואנית הגדולה בעולם לאיראן.

דוגמה נוספת: האמירויות, סעודיה, בחריין ומצרים ניתקו את יחסיהן הדיפלומטיים עם קטאר והחרימו אותה ב-2017, אך בראשית 2021 תם החרם לאחר שמרבית דרישותיהן של המחרימות לא הושגו. ועוד: עומאן מקיימת קשרים טובים במקביל עם איראן ועם ארצות הברית ואף עם ישראל כאשר בפברואר האחרון התירה למטוסים ישראליים לטוס מעל שטחה. במלים אחרות, במקום מדיניות של "או-או", מדינות המפרץ מעדיפות מדיניות של "גם-וגם" ובעיקר לא לתמוך באף צד בהיבט הצבאי. זו הייתה הסיבה המרכזית לכך שבתחילת 2020 איחוד האמירויות הפסיקה את מעורבותה הצבאית במלחמת האזרחים בתימן.

 היחסים החשאיים עם ישראל לא ייפסקו

היגיון דומה קיים בהתקרבות הסעודית-איראנית. התקרבות זו תביא לדיווידנדים כלכליים נאים לסעודיה. כיום, היקף הסחר בין שתי המדינות זניח, אולם הפוטנציאל הוא גדול, במיוחד בכל האמור ביצוא סעודי של תזקיקי נפט, חומרי גלם לתעשיית הפלסטיק, כימיקלים, דשנים לתעשיית החקלאות ועוד. איראן, יש לזכור, משוועת למקורות חדשים ליבוא סחורות. לכך יש להוסיף שמחירי הנפט הגבוהים יחסית הרווחים בשוק הנפט הבין-לאומי מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה הביאו לכך שאין מלחמה על שווקים בין שתי המדינות. האינטרס הסיני בפיוס זה הוא מובהק: הוא רק יכול להביא לירידת מחירי הנפט גם בתנאים של המשך המלחמה הרוסית-אוקראינית. יתרה מזו, ההתקרבות הסעודית-איראנית עשויה להוות בסיס להידברות לסיום המלחמה בתימן שנמשכת כבר למעלה מעשור. בטווח הזמן הקצר התקרבות זו תביא להפסקת תקיפות החות'ים מתימן על מטרות סעודיות.

האם ההתקרבות בין איראן וסעודיה תפגע ביחסי סעודיה-ישראל? אם להסיק מהדוגמה של השכנה, הרי שיחסיה של איחוד האמירויות עם ישראל פורחים במקביל ליחסיה הכלכליים הענפים של איחוד האמירויות עם איראן. באותה מידה יש להניח כי היחסים החשאיים בין ישראל וסעודיה לא ייפסקו, שהרי סעודיה צריכה לאבטח גם את אגפה האיראני במקרה של כישלון בזירה זו. לסיכום, לאור נסיגתה של ארצות הברית מהמפרץ, גם ערב הסעודית הצטרפה למחנה הדוגל במדיניות של "גם וגם".

המאמר פורסם ב"N12" ב-13 במרץ.

הפוסט במפרץ כמו במפרץ: סעודיה מחפשת "גם וגם" – וחותרת לגזור קופון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ישראל הסכימה לקביעת קו 23 כקו הגבול הימי בין המדינות, כפי שלבנון דרשה. קו זה חוצה את מאגר הגז קאנא כך שחלקו הארי מצוי בתחומי לבנון ורק שטח קטן בידי ישראל. ויתור נוסף ביצעה ישראל כשהסכימה שגם החלק הישראלי הנכלל בתחומי המאגר יימסר ללבנון שתוכל לעשות בו שימוש לצורך חיפוש והפקת גז. בתמורה תזכה ישראל לפיצוי כספי באופן יחסי לכמות הגז שתתגלה במאגר ולגודל השטח עליו היא מוותרת.

המחיר הכלכלי שתשלם ישראל לא בהכרח יהיה גבוה. ראשית, טרם הופק גז כלשהו ממאגר קאנא והפוטנציאל הטמון בו איננו ברור. שנית, השטח עליו מוותרת ישראל קטן יחסית ויזכה אותה בפיצויים ההולמים את היקף השטח שאבד. תשלום פיצויים בתמורה להעברת שטח הוא פרקטיקה רווחת בפתרון מחלוקות ימיות בין מדינות. כך למשל, במרץ 2021 הביעה ממשלת ישראל בראשות נתניהו נכונות להתקדם בכיוון של פתרון סוגיית מאגר הגז אפרודיטה/ישי מול קפריסין באמצעות ויתור ישראלי על שטח ותשלום פיצויים. במקרה הנוכחי, התשלום יגיע מחברת האנרגיה טוטאל ולא מלבנון.

מבחינה כלכלית, ישראל תשלם אפוא מחיר סביר והוגן בתמורה לפתרון הסוגיה הסבוכה. עיקר הרווחים יבואו לידי ביטוי בתחומים הביטחוני והמדיני. בתמורה להסכמתה לקביעת הגבול הימי בקו 23 ולוויתור על מאגר קאנא, תזכה ישראל להכרה חוקית מטעם לבנון והקהילה הבין-לאומית ב"קו המצופים". מדובר בקו גבול בלתי-מוכר שקבעה ישראל באופן חד-צדדי עם הנסיגה מרצועת הביטחון בשנת 2000 ועובר לפחות בחלקו בתוך המים הטריטוריאליים של לבנון. ישראל דאגה למיקום הקו באופן שמשרת את האינטרסים הביטחוניים שלה.

אם אכן ישראל תזכה להכרה חוקית בקו זה כקו הגבול הבין-לאומי המוסכם בין המדינות, הרי שמדובר בהישג אסטרטגי מן המעלה הראשונה ובוויתור רציני מצד הלבנונים. כך יתאפשר לישראל להמשיך ולפעול בשטח המבטיח את צרכי הביטחון שלה, אך כעת תוך הכרה רשמית המעוגנת בידי החוק הבין-לאומי.

מעבר להכרה ב"קו המצופים", ההגעה להסכם על סימון קו הגבול הימי תוכל גם לאפשר את יצירתו של גורם מרסן נוסף במסגרת מאזן האימה וההרתעה המתקיים בין ישראל וחזבאללה. חשוב לא פחות, הסדרת גבול המים הכלכליים עשויה לסייע ללבנון להתמודד עם הקטסטרופה הכלכלית אותה היא חווה בשלוש השנים האחרונות – סוגיה שהיא אינטרס ישראלי ראשון במעלה.

למעשה, בדיון על מנצחים ומפסידים סביב ההסכם הנרקם נדמה שיש רק מפסיד אחד – חיזבאללה. הפסד זה נובע מעצם חתימתו של ההסכם – אם אכן ייחתם. במשך שנים סיכל הארגון השיעי כל ניסיון להידברות בין ישראל ולבנון וכל ניסיון להביא לסוג של הסדרה שיש בה הכרה – גם אם עקיפה – בישראל.

במציאות בה חיזבאללה זקוק לקיומו של קונפליקט מתמשך עם ישראל על מנת להצדיק את פעילותו ולמעשה את עצם קיומו, הרי שאי-פתרון המחלוקת הטריטוריאלית משרת היטב את האינטרס של נסראללה ומאפשר לו, כל העת, להמשיך ולהחזיק בקלף מיקוח חזק אותו יוכל להציג לציבור הלבנוני בעת הצורך.

אלא שהמשבר הכלכלי חסר-התקדים שפוקד את מדינת הארזים הפך את הצורך להגיע להסדר שכזה מול ישראל נדרש כאוויר לנשימה, ונסראללה הפנים לבסוף כי אין לו ברירה אלא לאפשר את המהלך. הארגון נמצא ככל הנראה במצב הגרוע ביותר בתולדותיו מבחינת תדמיתו בלבנון. מתנגדיו, והם הולכים ומתרבים, רואים בפעילותו את הסיבה העיקרית למשבר החמור שפוקד את המדינה, ונסראללה הבין כי אם ימשיך לסכל את המגעים יראו בו הלבנונים הגורם שהוביל לכישלון המדינה במציאת האופק ליציאה מן המשבר.

נסראללה מעוניין כמובן להפוך את ההפסד לניצחון, אם לא במובנים מעשיים, אז לכל הפחות במובן התודעתי והתעמולתי. הדבר מסביר את החרפת הטון שלו בחודשים האחרונים ואת האיומים החריפים ששיגר לעבר ישראל בעניין הבטחת זכויותיה הימיות של לבנון. הדבר גם מתקשר ככל הנראה למשבר שפרץ בשבוע האחרון עם הצגתן של דרישות חדשות בידי הצד הלבנוני לביצוע תיקונים בטיוטת ההסכם. דרישות אלה נגעו, בין השאר, לסוגיית ההכרה ב"קו המצופים" כקו הגבול הבין-לאומי ולמידת יכולתה של ישראל להשפיע על תחילת תהליך חיפוש הגז הלבנוני בשדה קאנא.

היה זה ניסיון לבנוני של הרגע האחרון לסחוט מישראל ויתורים מהותיים שיקטינו את מידת ההישג שלה. הלבנונים קיוו שבשל הבחירות המתקרבות יצליחו לסחוט מלפיד ויתורים נוספים, וכי גם האמריקנים, שלהוטים להשלים את העסקה על רקע המלחמה באוקראינה, יפעילו לחצים שיובילו אותו להתקפל.

קבלתן של דרישות חדשות אלה הייתה מעקרת את הישגיה של ישראל, וטוב עשה ראש הממשלה שדחה אותן. הלבנונים טיפסו על עץ גבוה עם דרישתם לביצוע תיקונים בהסכם. מעבר לעובדה שלבנון זקוקה להסכם הרבה יותר מישראל, מה ששיחק תפקיד חשוב בהתגמשות היא העובדה שנשיא המדינה מישל עאון צפוי לסיים את תפקידו בסוף החודש, וכבר מסתמנים קשיים מהותיים במציאת מועמד מוסכם. בנוסף, על רקע הידרדרותה המבהילה של לבנון במהלך שנות כהונתו, ההסכם עם ישראל יהיה בלי ספק ההישג הגדול והחשוב ביותר שלו ולכן היה לו אינטרס לסיים אותו. גם ללפיד ולגנץ היה אינטרס לסגור את ההסכם עתה, תקופה קצרה לפני הבחירות הצפויות.

מדובר בהסכם טוב לישראל מבחינה כלכלית, ביטחונית, מדינית וגם תודעתית. עם זה, הסכם זה אין משמעו הסכם שלום והוא אינו כולל הסדרה של הגבול היבשתי בין המדינות. לאורך שני העשורים האחרונים מקפיד חיזבאללה לטפח ולהעצים את התביעה הלבנונית הבלתי מבוססת לחוות שבעא, ויש להניח שעל רקע אובדן הקלף של "חוות שבעא הימיות", ביטוי שטבע נסראללה עצמו, ישקיע הארגון כל מאמץ לפעול למען חיזוק התביעה הלבנונית לשטח זה ולסיכול כל אפשרות של הסדרה. על כן, פתרון לסוגיה זו אינו נראה באופק, אך אם בכל זאת יושג ביום מן הימים, ייתכן ונוכל להביט בהסדרת הגבול הימי כנקודת ציון מהותית בדרך.

בינתיים פרצה בישראל סערה פוליטית בשעה שיו"ר האופוזיציה תקף בחריפות את ההסכם המתגבש ואף הגדיל לטעון כי איננו חוקי ולא יחייב את הממשלה שתקום בראשותו. נתניהו טען כי מדובר בהסכם כניעה מביש מצד ראש ממשלה חלש שנכנע לאיומיו ולתכתיביו של נסראללה, וצפוי למסור לידיו באופן אישי שטח ריבוני ישראלי ומיליארדי דולרים שישמשו אותו כדי "לרכוש ולהתחמש בטילים וברקטות שיכוונו כלפי ערי ישראל".

אף שכאמור אין מדובר בהסכם שלום, יש לברך עליו. סוף סוף יהיה לישראל גבול, גם אם הוא בינתיים ימי בלבד. כל התנגדות להסכם תהיה פוליטית מעיקרה והיא תשחק לידיו של החזבאללה. יש גבול.

המאמר פורסם ב״N12״, ב-15 באוקטובר 2022

הפוסט בהסכם בין ישראל ללבנון יש מפסיד אחד – חיזבאללה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

רבים מבינים כיום שהמשך שריפת דלקי מאובנים (נפט, גז ופחם) בקצב הנוכחי יוצרת כאוס אקלימי; רק לפני זמן לא רב, בסוף חודש אוקטובר 2021, בוועידת האקלים בגלזגו, הצהיר נשיא ארצות הברית: "משבר האקלים הורס את חיים של אנשים מדי יום ועולה מיליארדי דולרים". לפיכך, הוא הצהיר, יש לצמצם באופן מידי את היקף פליטות הפחמן משריפת דלקי מאובנים. אולם, את הדברים הללו ביידן אמר כאשר חבית נפט נסחרה בפחות מ-80 דולרים לחבית. נכון, 80 דולר לחבית זה פי ארבעה מאשר היה באפריל 2020, ממש לאחר פרוץ מגפת הקורונה. אולם, התחושה בעת קיומה של ועידת האקלים הייתה שמחרי הנפט ירדו לרמות של 60 דולרים לחבית בזמן הקרוב, לאחר שחברות הנפט יגבירו את ההפקה שמאוד הצטמצמה בתקופת משבר הקורונה – כשהביקוש לנפט היה נמוך.

לא כך היו פני הדברים בפועל, תחזית זו הפכה להיות לא מציאותית. שלושה חודשים לאחר ועידת האקלים, בסוף ינואר 2022, מחירה של חבית זינק ל-90 דולרים לחבית.

אחר כך הגיעה הפלישה הרוסית לאוקראינה, בסוף חודש פברואר 2022. פלישה זו העמידה את כל המערב, אך במיוחד את ארצות הברית ובעלות בריתה בנאט"ו, בפני שתי ברירות שכל אחת גרועה יותר מהשנייה: התערבות אקטיבית במשבר, דבר שיוביל לעימות צבאי ישיר של נאט"ו מול רוסיה; והשנייה – הטלת סנקציות על רוסיה על מנת לגרום לה נזק כלכלי שיהיה מספיק חמור בכדי להביא אותה לנסיגה מאוקראינה. האופציה שנבחרה היא השנייה כמובן, כי מי רוצה להילחם ברוסים?

באופן טבעי הסנקציות שהוטלו על רוסיה הביאו לזינוק חד בכל מחירי הסחורות, אולם במיוחד במחירי האנרגיה והדגנים. התחזיות של הגופים הבין-לאומיים הגדולים בדבר התמוטטותה הקרובה של כלכלת רוסיה לאור המשבר שוב התבררו כמנותקות מהמציאות: כל שהתרחש הוא שמדינות האיחוד האירופי פשוט משלמות כיום לרוסיה הרבה יותר על אותו דבר. שער הרובל כיום הוא 65 רובל לדולר, בהשוואה ל-108 רובל בתחילת מרץ האחרון, מיד לאחר הפלישה. הסנקציות שהוטלו על רוסיה אפוא נשאו פרי, אך מסתבר שהפרי נפל לחיק הלא נכון, כלומר לחיק הרוסי.

התשובה היחידה לפרדוקס המוזר הזה – האומר שככל שהמלחמה באוקראינה נמשכת כך הולכת וצומחת לה הכלכלה הרוסית, תוך כדי השתוללות אינפלציונית בעולם שלא הייתה כמותה מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת – נמצאת במרחב המזרח תיכוני, ובראש ובראשונה בערב הסעודית ובאיחוד האמירויות. ביידן שואף בביקור זה "לשבור" את "הסכמות אופ"ק+", כך שערב הסעודית ואיחוד האמירויות יגדילו את הפקת הנפט למקסימום האפשרי. מדובר בשתי המדינות היחידות באופ"ק בעלות רזרבות הפקה משמעותיות: ערב הסעודית יכולה להגדיל את ההפקה בעוד 1.5 מיליון חביות ביום, למקסימום של 12 מיליון חביות ביום, ואילו איחוד האמירויות יכולה להגדיל את ההפקה מ-3 מיליון חביות כיום ל-3.5 מיליון, ויש הטוענים שאף ל-4 מיליון. המפתח לירידת מחירי הנפט בעולם טמונה בידיהם של מוחמד בן-סלמאן ומוחמד בן-זאיד.

לסעודים ולאמירתים, מצידם, אין עניין לעשות זאת. מדוע עליהם להסתכן ולהסתכסך עם הרוסים כאשר הכלכלות שלהן פורחות וצומחות והן נהנות ממחירי נפט גבוהים? אם מלחמה באוקראינה תימשך עוד זמן מה, התוצר הסעודי ב-2022 יחצה את רף טריליון הדולר. גם הכלכלה האמירתית צומחת מהר מאוד בחצי השנה האחרונה, לאור העלייה החדה בהכנסות יצוא הנפט ולצד היציאה ממשבר הקורונה ופריחת ענף התיירות שלה.

ביקורו של ביידן נועד אפוא קודם כל ליישר את ההדורים עם סעודיה, ועם מוחמד בן-סלמאן באופן ספציפי. זאת לאחר ההידרדרות ביחסים בעקבות רצח העיתונאי ג'מאל חאשוקג'י המיוחס ליורש העצר הסעודי. הביקור אפוא אמור לשכנע את הסעודים לחזור ולמלא את התפקיד של "המבוגר האחראי" בשוק הנפט, גם אם הוא בא על חשבון הקטנת הכנסותיהם, אבל נועד לסייע לאינטרסים של המערב, ושל ארצות הברית בפרט.

אז מה יש לביידן להציע לסעודים ולאמירתים? הרי ארצות הברית כבר מזמן לא מגינה פיזית על בעלות בריתה. לאור התגובה הרפה של ארצות הברית לפלישה לאוקראינה, איש אינו מצפה ממנה גם להתערבות צבאית בנושא האיראני. עם זאת, ארצות הברית יכולה להציע ברית הגנה אזורית נגד איראן ושלוחיה. היא תספק נשק וישראל – שהיא בעלת הצבא החזק והמנוסה ביותר באזור – תאמן ותרכז בפועל את הברית. טראמפ הרי העביר את ישראל ב-2020 מפיקוד אירופה לפיקוד המרכז. במצב הזה, המפרציות יקבלו הגנה אפקטיבית מול איראן וגרורותיה, במיוחד אל מול החות'ים בתימן; ארצות הברית תהנה מירידת מחירי הנפט בשווקים; ואילו ישראל תהפוך לא רק למדינה לגיטימית ומוכרת באזור, אלא גם למדינה מרכזית וחיונית לשרידותן של המפרציות אל מול האיום האיראני. האקלים, בינתיים, יצטרך להמתין.

המאמר פורסם ב״N12״, ב-14 ביולי 2022

הפוסט ביידן רוצה נפט זול, ישראל היא חלק מהתוכנית שלו לצאת מהמשבר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-2018, בהסכמת ישראל, החזיר נשיא מצרים, עבד אל-פתאח א-סיסי, את האיים לסעודיה תמורת סיוע כספי נדיב. כל עוד טיראן וסנפיר היו תחת שליטה מצרית, הסכם השלום בין ישראל ומצרים קבע שהם יישארו מפורזים ותחת פיקוח של כוח משקיפים בינלאומי בפיקוד אמריקאי. החזרת האיים לסעודיה, שאינה חתומה על חוזה שלום עם ישראל, מחייבת אם כן הסכם חדש בנוגע לסידורי הביטחון באיים. לשם כך, ארה"ב ומצרים פועלים להשלים עסקה בין ישראל לסעודיה.

הצעד השני הוא הקמת מנגנון לשיתוף פעולה אווירי אזורי בתמיכת ארה"ב נגד איומי כלי טייס בלתי מאוישים (כטב"מים) איראנים. ייתכן כי בהקשר זה אפשר לראות את הפגישה החשאית שהתקיימה במארס בשארם א-שייח, כך לפי העיתון "וול סטריט ג'ורנל", בין בכירים בצה"ל, כולל הרמטכ"ל אביב כוכבי, לבכירים מצבאות סעודיה (כולל הרמטכ"ל), ירדן, מצרים, איחוד האמירויות, קטאר ובחריין. שיתוף פעולה זה הפך אפשרי בעקבות החלטת ממשל טראמפ להעביר את ישראל מאחריות מאחריות פיקוד אירופה לפיקוד מרכז, שאחראי מבחינה צבאית על המזרח התיכון והמדינות הערביות.

הצעד השלישי הוא מתן היתר לטיסות ישראליות במרחב האווירי של סעודיה. מטוסים זרים (אייר אינדיה, למשל) כבר קיבלו היתר כזה, המקצר את זמן הטיסה ליעדים באסיה ובמזרח הרחוק באופן משמעותי. גם מטוסים ישראליים, במיוחד של מקבלי החלטות, קיבלו בעבר היתר לטוס בשמי סעודיה, אולם הכרזה פומבית על אישור כזה למטוסים אזרחיים ישראליים יהיה בבחינת צעד נוסף של נורמליזציה.

ולבסוף, צעד אפשרי רביעי הוא מתן היתר לעולי רגל ערבים מוסלמים מישראל לטוס ישירות לסעודיה לשם קיום מצוות החאג', במקום לעבור דרך מדינות שלישיות (בעיקר ירדן).

שעל אחרי שעל

ההתחממות ביחסי ישראל-סעודיה הינה תהליך איטי ומדוד שהחל לפני שנים רבות. ראשיתו בכך שסעודיה מעולם לא השתתפה ממש במלחמות ישראל. ריחוקה הגיאוגרפי אפשר לה גם לשמור על ריחוק מהסכסוך הישראלי-ערבי. אמנם, סעודיה מילאה תפקיד חשוב בחרם הנפט הערבי לפני מלחמת יום כיפור, אולם ככלל, מקבלי ההחלטות הסעודים שומרים על מדיניות מאופקת מול ירושלים.

לפי עדויות שאספתי לאורך השנים, סעודיה הכירה בישראל בגבולות 1967 ואף העבירה מסרים ברוח זו לדיפלומטים בריטים ואמריקאים. יתרה מכך, שליחים סעודים נשלחו בחשאי פגישות עם מנהיגים בישראל עוד בשנות השבעים. מי שהיה פעיל במיוחד בתחום זה הוא יורש העצר פאהד (לימים המלך, 2005-1982). מטרתו היתה לקבל אישור ישראלי מוקדם למכירת מטוסים אמריקאים מתקדמים לסעודיה. ישראל והלובי היהודי בארה"ב תמיד נתפסו בעולם הערבי כגורם בעל עוצמה שיכול להשפיע על מדיניות ארה"ב. מסיבות שונות ישראל דחתה את ניסיונותיו של פאהד להידבר.

פאהד אף היה אחראי לפרסומה של יוזמת שלום סעודית ראשונה, עוד ב-1981, שהכירה באופן עקיף בישראל. ממשלת בגין התייחסה אליה בביטול. זה היה הניסיון הראשון של סעודיה לתווך בסכסוך הישראלי-ערבי. 20 שנה מאוחר יותר הציג יורש העצר עבדאללה (לימים המלך, 2015-2005) יוזמת שלום אטרקטיבית יותר, שהפכה ל"יוזמת השלום הערבית". גם אותה דחתה ישראל מסיבות לא מוצדקות.

ואכן, ישראל פספסה במידה רבה את סעודיה לאורך השנים. קפיצת המדרגה ביחסי שתי המדינות התרחשה במלחמת לבנון השנייה, כשהמלחמה בחיזבאללה הציבה את ישראל במחנה אחד עם כל המדינות באזור החוששות מאיראן ושלוחיה. ראש הממשלה אהוד אולמרט, בלוויית ראש המוסד מאיר דגן, נפגש ב-2006 בירדן עם ראש המועצה לביטחון לאומי של סעודיה, הנסיך בנדר בן סולטאן, ודן עמו ועם ראש המודיעין הירדני באיומים משותפים. דגן ביקר לראשונה בסעודיה ב-2010 ומאז כל ראשי המוסד ואישים מובילים אחרים בארגון עשו זאת גם כן. הם נפגשו עם מקביליהם ודנו בהתמודדות עם איומים משותפים, כמו איראן, חיזבאללה, החותים בתימן, אל-קאעדה, דאעש ועוד.

הנורמליזציה החשאית כללה גם קשרים כלכליים. יש עדויות על שיתופי פעולה בין חברות ישראליות לחברות סעודיות דרך צד שלישי. השוק המפרצי הוא השלישי בגודלו עבור ישראל במזרח התיכון, אחרי טורקיה והרשות הפלסטינית. אבטחת סייבר מצד חברות ישראליות היא אחד התחומים המבוקשים בסעודיה. בד בבד, החל גם תהליך של נורמליזציה פומבית. פומבית. התקשורת הסעודית החלה להתייחס לישראל כאל בעלת ברית אפשרית ואף החלה לראיין אישים ישראליים. אישים סעודים החלו להיפגש בגלוי עם אישים ישראליים. ההערכה המקובלת היא שהנציגים הסעודים לא היו נפגשים בפומבי אלמלא קיבלו אור ירוק מבית המלוכה.

הנורמליזציה הסעודית כלפי ישראל החלה אפוא לפני כשני עשורים והיא מתקדמת אט-אט. עד כה נמנעה סעודיה מלהצטרף להסכמי אברהם. טענתה הרשמית היא שכל עוד לא נפתרה או הושגה התקדמות משמעותית בפתרון הבעיה הפלסטינית, היא לא תוכל לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל. ביקורו של ביידן ברמאללה – בין ביקוריו בירושלים ובריאד – יכול לקרב את הצדדים, אולם נראה כי לא צפויה כאן פריצת דרך ישראלית-פלסטינית. הצטרפות סעודיה להסכמי אברהם תהיה "שובר שוויון" בעולם הערבי בין המצדדים והמתנגדים לשלום עם ישראל. כשומרת המקומות הקדושים, לסעודיה יש משקל עצום בעולם הערבי והמוסלמי. לעת עתה, נראה כי היא תמשיך במדיניות של "שעל אחרי שעל" במדיניותה כלפי ישראל, אך כל שעל כזה הוא עוד נדבך בתהליך השתלבותה של ישראל במזרח התיכון.

המאמר פורסם ב״הארץ״, ב-13 ביולי 2022

הפוסט ארבעה צעדים אפשריים להתחממות בין סעודיה לישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החשודה המידית היא כמובן איראן; הסכם הגרעין הממשמש ובא מדאיג את כל מדינות האזור בדרגה זו או אחרת. הנסיגה ההדרגתית של ארצות הברית מהמזרח התיכון ונחישותה לחתום על הסכם עם איראן מחייב את מדינות האזור לאחד כוחות אל מול אויב משותף. אף שכוחות אמריקנים מצויים בבסיסים בבחריין ובקטר, ואולי גם במקומות נוספים, מדינות האזור החוששות מאיראן מבינות כי עליהן למלא תפקיד מרכזי יותר. במצב הזה ישראל הופכת לציר מרכזי במאמץ נגד איראן; בניית מערך הגנה אווירי משותף – לא כל שכן מתקפה – נגד איראן מציבה את ישראל בעמדת בכורה. מערך כזה עשוי לכלול גם הגנה של מדינות המפרץ מפני מתקפות החות'ים בתימן. לשם כך ישראל יכולה לספק מערכות ירוט נגד טילים וכן מל"טים. מרוקו ובחריין אף מיסדו את שיתוף הפעולה בהסכם בילטרלי צבאי.

הפגישות מאפשרות לישראל לעדכן את השותפות הערביות לגבי התיווך שלה בין רוסיה לאוקראינה. הן גם מזמנות הזדמנות לכל מדינה לקדם את האינטרסים שלה: כך, למשל, בנושא הביטחון התזונתי, מצרים – יבואנית החיטה הגדולה בעולם – מוטרדת מעליית מחירי החיטה, הגז (המגיע מישראל) והנפט בעקבות המלחמה באוקראינה ומחפשת סיוע כספי וכלכלי; דאגה דומה קיימת גם בירדן, המעוניינת לקדם את ההסכם עם עיראק שנחתם בינואר 2022 להנחת צינור נפט מבצרה לעקבה.

כל הפסגות הללו מלמדות על חשיבותה העולה של האמירויות במשחק האזורי; השחקן היחיד שנטל חלק בכל הפגישות הללו הוא יורש העצר האמירותי; למעשה, האמירויות היא השושבין העיקרי של חזרת סוריה לעולם הערבי, מתוך תקווה כי אסד יחזיר את היציבות לסוריה ויצמצם בה את המעורבות של איראן. עם-זאת, יש לזכור כי האמירויות – ובמיוחד דובאי – סייעו לאיראן בעקיפת הסנקציות של המערב עליה. יתרה מזו, בנובמבר 2021 הצהירה האמירויות על כוונתה "לפתוח דף חדש" ביחסיה עם איראן; בדצמבר אף ביקר שייח' טחנון בן-זאיד אאל נהיאן, היועץ לענייני ביטחון לאומי של האמירויות, בטהרן. צינור ההידברות של האמירויות עם כל השחקנים באזור מאפשר לה למלא תפקיד של מתווך. עמדת המתווך, כאשר היא מגובה גם בנכסים כלכליים וצבאיים, מאפשרת לאמירויות להעמיד עצמה כמנהיגה אזורית. יש להניח כי מצרים וערב הסעודית אינן רוות נחת מהתפתחות זו, אולם אין בידן למנוע זאת אם בשל חולשתן הכלכלית (מצרים) ואם בשל אי קיום ערוצי הידברות עם חלק מהשחקנים באזור (ערב הסעודית).

ההתקרבות היחסית בין ישראל וטורקיה, כפי שבאה לידי ביטוי בפגישת הנשיא הרצוג עם נשיא טורקיה ארדואן, ובין ישראל וקטר, כפי שבאה לידי ביטוי בפגישת הרמטכ"ל כוכבי עם מקבילו הקטרי – שתי הפגישות בשבוע הראשון של מרץ – מהווה עוד אינדיקציה לשינוי המתחולל במעמדה של ישראל באזור. נודע גם כי בקרוב תתרחש גם פגישה בין בנט לארדואן.

הפוסט מפילגש לידועה בציבור: ישראל נכנסה לעידן חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קטאר מוצגת לא פעם במערב ובישראל כ"ילד הרע" של המפרץ: תומכת בתנועת "האחים המוסלמים" ואף בארגוני ג'יהאד למיניהם, משתפת פעולה עם איראן וטורקיה, מתחרה עם מצרים על מעמד המתווך עם חמאס ועוד. ואולם, קטאר, מנהלת זה שנים רבות מדיניות מורכבת ומתוחכמת יותר מזו המוצגת באמצעי התקשורת.

קטאר חיפשה – ומצאה – קשר לישראל מיד לאחר חתימת הסכם אוסלו ב-1993. שר החוץ דאז, שמעון פרס, פגש את שר החוץ הקטארי בחשאי בביתו של שגריר קטאר באו"ם והניח את היסודות לקשר שצמח לכלל יחסים דיפלומטיים רשמיים במעמד של "נציגות מסחרית" באפריל 1996. ישראל וקטאר נשאו ונתנו בשנים 1995-1994 על אפשרות של אספקת גז קטארי לישראל ואף חתמו על מזכר הבנות, אולם ישראל העדיפה לבסוף את הגז המצרי שהיה גם זול יותר. בסופו של דבר, כידוע, ישראל מזרימה גז למצרים.

בניגוד למרוקו ועומאן, שסגרו את הנציגויות הדיפלומטיות שלהן בישראל בשנת 2000, לאחר פריצת האינתיפאדה השנייה, קטאר סגרה את הנציגות שלה לתקופה קצרה בלבד, וגם בתקופה זו שרת החוץ, ציפי לבני, קיימה קשרים מצוינים עם הצמרת הקטארית. ב-2009, בעת מבצע "עופרת יצוקה", נתבקש הנציג הישראלי לעזוב שוב. כשניסו הקטארים לפתוח מחדש את הנציגות הישראלית, הם נתקלו בהתנגדותם של ראש הממשלה החדש בנימין נתניהו ושר החוץ אביגדור ליברמן, וזאת בניגוד לעמדה של אנשי המקצוע במשרד החוץ. נתניהו וליברמן לא רצו להעניק "מתנות חינם" לקטארים לאור מה שהם כינו מדיניות "דו-פרצופית". בדיעבד, הייתה זו שגיאה.

חרף תמיכתה של קטאר בארגונים איסלאמיים, במשטרו של מוחמד מורסי במצרים ב-2012, ובעמדת טורקיה בסוגיית "המרמרה" ועוד, היה לה חשוב למלא תפקיד של מתווך בין ישראל לחמאס, ולשם כך מינתה את מוחמד אל-עמדי למתווך בדרגת שגריר לאחר מבצע "עמוד ענן" ב-2012. אל-עמדי הפך לצינור קשר חשוב בין דוחא לירושלים לאורך כל שנות תיווכו ויצר קשר אינטימי עם פוליטיקאים ואנשי צבא רבים בישראל. לבסוף, בפברואר 2020, קיימו ראש המוסד יוסי כהן ואלוף פיקוד דרום הרצי הלוי פגישה חשאית עם ראשי הביטחון והמודיעין בקטאר. אי לכך, הפגישה הנוכחית של כוכבי עם מקבילו הקטארי מונחת על תשתית קיימת של קשר מזדמן ואולי אף קבוע המתנהל בחשאי.

חיזור נמרץ

הקשר של קטאר עם ישראל הוא חלק ממכלול רחב יותר של קשרים שהיא מנהלת עם המערב בכלל ועם ארה"ב בפרט. כידוע, המפקדה הראשית של פיקוד מרכז האמריקאי (CENTCOM), שישראל חברה בו מאז ינואר 2021, פועלת מקטאר. ארה"ב אף עושה שימוש בבסיס הצבאי הגדול באל-עודיד וכן בנמל הימי חמד. בינואר העניק הנשיא ג'ו ביידן לקטאר מעמד של בעלת ברית עיקרית שאינה חברה בנאט"ו. קטאר אף חתמה על כמה עסקות ביטחוניות עם ארה"ב בסך של מיליארדי דולרים. נוסף על כך, בינואר 2021 הושג בתיווך אמריקאי הסכם פיוס בין קטאר לסעודיה ואיחוד האמירויות לאחר חרם של שלוש שנים.

עולה אפוא שהקשר של קטאר עם ארה"ב וישראל אינו חדש. מה שחדש הוא החיזור הנמרץ שכוונתו להשיג כמה מטרות: המטרה הבסיסית היא לחזור למדיניות המסורתית שהמוטו שלה הוא "קשר טוב עם כולם", שלא כל-כך עבד בשנים האחרונות. משמעות הדבר היא גם שמירת קשר טוב עם איראן, עמה קטאר חולקת לא רק ים משותף אלא גם שדה גז. נוסף על כך, המלחמה באוקראינה – כמו גם הסכם הגרעין הנרקם בין המערב לאיראן – מחזק את ההערכה בקרב מדינות האזור, ובקרב מדינות המפרץ במיוחד, שארה"ב הותירה את הזירה, במידה רבה בידי השחקנים האזוריים. במצב הזה, ישראל הופכת לשחקן מרכזי – אם לא השחקן המרכזי – אם נגד איראן ואם נגד איומים אזוריים אחרים. זאת ועוד, עקב הסנקציות על רוסיה, קטאר מנסה להפיק יותר גז טבעי. במלים אחרות, היא רואה במלחמה באוקראינה הזדמנות לחזק את מעמדה הפוליטי והכלכלי. יש הטוענים שהיא אף רוצה לנצל את ההשפעה הישראלית בארה"ב כדי להתחרות עם האמירותים ולרכוש מטוסי F-35.

לישראל יש כמובן אינטרס רב לחזק את קשריה עם קטאר, כמו גם עם טורקיה. בהקמת המשולש הזה טמונים כמה יתרונות: ראשית, הוא עשוי להחליש את חמאס, האחים המוסלמים וארגוני ג'יהאד שונים הנתמכים על-ידי קטאר וטורקיה מבחינה כספית וזוכים לאירוח בשטחן. ישראל מקווה כי שיתוף הפעולה יוביל לסילוקם של ארגונים אלה. נראה כי המפקדות המדיניות לא ייפגעו כלל, ואילו לגבי המפקדות הצבאיות התמונה עדיין אינה ברורה. שנית, אם ישראל תצליח לחדש את שיתוף הפעולה הצבאי עם טורקיה (שהיה עמוק במיוחד בשנות התשעים) ולייסד שיתוף פעולה צבאי חדש עם קטאר (יש לזכור כי עם מרוקו ובחריין נחתמו הסכמים צבאיים ואילו עם איחוד האמירויות מתקיים שיתוף פעולה צבאי ללא הסכם) היא תחזק את מעמדה האזורי.

באמצעות הבריתות שישראל יצרה עם איחוד האמירויות, בחריין ואזרבייג'אן, ועתה באמצעות חיזוק הקשר עם טורקיה וקטאר, ישראל למעשה מכתרת את איראן מדרום ומצפון. אם היא תשכיל לבנות בסתר בסיסים לפחות בחלק ממדינות אלה (ולפי מקורות זרים ייתכן אף שהם קיימים), הרי שבכך היא תיצור איום שכנגד לזה המצוי על גבולה הצפוני מצד איראן.

הפוסט ההתקרבות לקטאר וטורקיה – הזדמנות לכיתור איראן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שכוננה יחסים – ובגלוי – עם ישראל ב-1949. מאז ידעו היחסים עליות ומורדות. כך, למשל, ישראל וטורקיה חברו לאירן בסוף שנות ה-50 בהקמת ברית פריפריה, שנועדה להוות משקל נגד לחתירתה של מצרים להנהגת העולם הערבי בראשות עבד אל-נאצר. הייתה זו ברית חשאית שהיו בה חילופי מודיעין ושיתופי פעולה ביטחוניים. עם דעיכת האיום המצרי הצטננו היחסים, וזאת בשל הצורך הטורקי בקול הערבי באו"ם בעניין הסכסוך בקפריסין. שנות ה-80 היו "קרות" במיוחד, וזאת בעקבות החלטת ישראל לספח את ירושלים (1981), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והתלות הטורקית בנפט הערבי.

סיומה של המלחמה הקרה, ועידת מדריד והסכמי אוסלו עם הפלסטינים יצרו תשתית מחודשת לחימום היחסים. בהקשר זה יש גם לראות את ביקורו של הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, בטורקיה ב-1992, לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד – שהוביל יהודים רבים להגר לאימפריה העות'מנית.

באותן שנים, בד בבד עם פעילות דיפלומטית ערה, שיתוף הפעולה העיקרי התנהל בחשאי במישור הצבאי, והוא כלל חתימת שישה הסכמים צבאיים, אימונים משותפים של חילות האוויר ועוד. שנות ה-90 היו תור הזהב של יחסי ישראל-טורקיה. הוא התבטא גם בסחר כלכלי הולך וגדל (שהגיע לכמה מיליארדים של דולרים), חילופי תרבות ואקדמיה, וכמובן תנועת תיירות ערה שהתפרסמה בשל שיטת "הכול-כלול", שפיתתה ישראלים רבים להתארח במלונות בטורקיה.

בשנות ה-2000 התרחשו כמה אירועים שהשפיעו אט-אט על יחסי ישראל-טורקיה לרעה: האירוע הראשון הוא האינתיפאדה הפלסטינית שהביאה לחיזוק הביקורת על ישראל, גם בקרב חוגים שתמכו בשיתוף הפעולה עמה, וזאת בשל רגישות דעת הקהל הטורקית לסוגיה הפלסטינית. אירוע נוסף שהשפיע על היחסים הוא עליית ארדואן ומפלגתו האסלאמית לשלטון ב-2002. לבסוף, השפעה נוספת על היחסים יצר כיבוש עירק על ידי ארצות הברית ב-2003.

עם זאת, שיתוף הפעולה הצבאי המשיך, הסחר ההדדי גדל והתיירות פרחה. לאחר השלמת הנסיגה הישראלית מעזה (2005) ארדואן הגיע לביקור בירושלים, ואילו פרס ואבו מאזן הופיעו לפני הפרלמנט הטורקי. ארדואן גם החל לתווך בין ישראל וסוריה, ואף כמעט הביא לפגישה בין אולמרט לבשאר אל-אסד ב-2007. מבצע "עופרת יצוקה" (סוף 2008) מצד אחד, תקרית משט המרמרה (מאי 2010) והאביב הערבי מצד שני, האיצו את תהליך ההתרחקות של טורקיה מישראל. אמנם פרשת המרמרה הסתיימה ב-2016 והשגרירים חזרו, אולם אלה הוחזרו שוב לאחר אירועים בעזה במאי 2018 והמתיחות סביב העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים.

השינוי הנוכחי בעמדה הטורקית הוא תולדה של שינוי באינטרסים, וזאת כתוצאה מבעיותיו של ארדואן בבית, באזור ובזירה העולמית. המצב הכלכלי הקשה שהוביל לעלייה באינפלציה ולפיחות גדול בלירה הטורקית, כמו גם הבחירות המתקרבות לנשיאות ולפרלמנט, יוצרות לחץ על ארדואן להשיג הישגים בזירה הפנימית.

בזירה האזורית ארדואן סבל מכישלונות רבים – תולדה של שיתוף הפעולה עם אירן, האחים המוסלמים וחמאס. מדיניות זו הובילה לבידודה של טורקיה באזור ולמתיחות עם ישראל, מצרים, מדינות המפרץ ועוד. כך, למשל, ההתקרבות של ישראל ליוון ולקפריסין – אויבותיה של טורקיה – והקמת פורום הגז ללא טורקיה, היוו אתגר גדול למדיניות האנרגיה שלה, וזאת משום שישראל חתמה על הסכם להובלת גז ישראלי לאירופה דרך השותפות בפורום הגז. בזירה העולמית, החלטתו של ארדואן ב-2019 לרכוש מערכת טילי הגנה מרוסיה במקום מארצות הברית, הובילה להידרדרות ביחסים עם ארצות הברית ועם חברות נאט"ו וכתוצאה מכך לאכיפת סנקציות על מכירת נשק לטורקיה.

ההתקרבות של טורקיה לישראל היא חלק ממכלול רחב יותר של שינוי במדיניות האזורית שלה, הכוללת גם התקרבות למצרים, וכן חתימה על הסכמים כלכליים בשווי של מיליארדי דולרים עם איחוד האמירויות הערביות. באופן ספציפי, המהלך הטורקי נועד להשיג כמה מטרות: ראשית, ישראל והלובי היהודי בארצות הברית נתפסים כגשר חיוני להשפעה על הממשל האמריקני. לגשר זה משמעות פוליטית, אך גם כלכלית, במיוחד בהינתן המצב הכלכלי הקשה בטורקיה.

במלים אחרות, הדרך להתקרבות טורקית-אמריקנית עוברת, בין השאר, גם בירושלים. אין בכך כדי להפתיע, שהרי גם מצרים, ירדן, האמירויות וגורמים נוספים במזרח התיכון חיפשו תדיר את ידידות ישראל – בגלוי או בחשאי – כדי להגיע לארצות הברית. שנית, החלטת ארצות הברית שלא לתמוך בצינור הגז מישראל לאירופה, דרך יוון וקפריסין, מייצרת לכאורה מחדש את ההזדמנות לחזור לאופציה הטורקית כמקפצה להובלת הגז מישראל. יתרה מזו, חתימת שורה של הסכמים עם האמירויות בנובמבר 2021 מאפשרת פיתוחו של משולש כלכלי ישראלי-טורקי-אמירתי.

עושה רושם שישראל מתלבטת כיצד להגיב. במונחי השש-בש, היא חוששת ממרס טורקי. ההתלבטות מובנת לאור שיתוף הפעולה של טורקיה עם אירן ואירוח מנהיגי האחים המוסלמים והחמאס בשטחה. התלבטות דומה, דרך אגב, הייתה למשרד החוץ הישראלי ב-2009, כאשר קטר ביקשה לחדש את היחסים הדיפלומטיים לאחר שביקשה מהשגריר הישראלי לצאת את המדינה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". במקרה הזה, ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ליברמן חשבו שאין להעניק מתנות חינם לקטרים. במבט לאחור, זו הייתה טעות.

ישראל צריכה לראות כיצד היא מנצלת את ההתפתחויות באזור לטובתה. מעבר לחשיבות של הסחר ההדדי (שנמשך ללא קשר למתיחות המדינית), חשיבותה של טורקיה במרקם האזורי אינה מוטלת בספק, וזאת מפאת גודלה, מיקומה הגאו-אסטרטגי, כוחה הצבאי, חברותה בנאט"ו, וגם עוצמותיה הרכות. שיתוף פעולה עמה עשוי לייצר לישראל הזדמנויות נוספות לקשרים במרחב ומעבר לו.

לישראל יש כמובן עניין להבטיח כי ארגוני טרור אסלאמיים לא יפעלו מטורקיה או יקבלו תמיכה ממנה, וכי השגריר יהיה אישיות שמקובלת על שני הצדדים. אולם, גם אם בהסדר הישראלי-טורקי המתגבש לא הכול יהיה כלול – כפי שהישראלים אוהבים – יש מקום להפגין מדינאות ולא סכינאות.

**המאמר פורסם בN12, פברואר 2022

הפוסט לא הכול כלול: מה עומד מאחורי הניסיון של ארדואן לחמם את יחסי ישראל וטורקיה? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מערכת היחסים של ישראל עם מרוקו ארוכה, עשירה ומורכבת מרבדים שונים של שיתופי פעולה בתחום המדיני, המודיעיני, הצבאי והאזרחי. בעוד הקשרים הרשמיים התקיימו בחשאי, הקשרים האזרחיים היו בחלקם גלויים ואף התרחבו והעמיקו בשנים האחרונות. שיתוף הפעולה החל עוד בשנות ה-60 על רקע איומים משותפים, בראש ובראשונה מצרים בהנהגת ג'מאל עבד אל-נאצר. ישראל גם סייעה למרוקו בדרכים שונות נגד אויב משותף אחר – אלג'יריה. גם הצורך להסדיר את העלייה ממרוקו לישראל באופן חשאי הוביל להתקרבות ולחיזוק הקשר הביטחוני. מי שהוביל את שיתוף הפעולה היה אגף "תבל" במוסד, שאחראי על קשרים עם מדינות שאין לישראל עימן יחסים דיפלומטיים. זאת ועוד, משנות ה-70 אביו של המלך הנוכחי, חסן, גם פעל לתווך בחשאי בין ישראל, מצרים, סוריה ואש"ף. למעט התיווך בין ישראל ומצרים שהוביל לביקור סאדאת בירושלים, תיווכים אלה לא צלחו.

מבחינה צבאית, ככל הידוע לא היו שיתופי פעולה רבים. ידוע כי ישראל סייעה למרוקו במאבקה נגד חזית הפוליסריו בסהרה המערבית שנאבקה למען עצמאות החבל. הסיוע הישראלי כלל בעיקר ייעוץ בהקמת גדר ביטחון בשטח שמרוקו השתלטה עליו בסהרה. עוד ידוע כי אהוד ברק היה אחד הקצינים שהרבה לבקר בסהרה. לאורך השנים ישראל פעלה בקונגרס ובממשל האמריקני כדי לקדם את ההכרה בסיפוח הסהרה על ידי מרוקו, אולם ללא הצלחה. בניגוד למדינות ערב אחרות, שמירת היחסים באופן חשאי לאורך תקופה כה ארוכה הייתה תולדה לא רק של אינטרסים משותפים, אלא גם בשל תפקידה של יהדות מרוקו בישראל ובתפוצות בכלל (בעיקר בצרפת). מרוקו תמיד התגאתה בחלקם של היהודים, היהדות והשפה העברית במסורת ובהיסטוריה שלה.

ישראל ומרוקו כוננו לראשונה יחסים דיפלומטיים ב-1995, לאחר חתימת הסכמי אוסלו, אולם אלה נותקו שוב בעקבות פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית ב-2000. חידוש היחסים נעשה בעקבות כינון הסכמי הנורמליזציה עם האמירויות ובחריין בסתיו 2020. המלך מוחמד ה-6 שוכנע לנקוט בצעד הזה לא רק בגלל התקדים המפרצי, אלא בעיקר בשל התמורה האמריקנית – הכרה בשליטת מרוקו בסהרה.

קצב הנורמליזציה בין ישראל ומרוקו לאחר חידוש היחסים מפתיע לטובה. מקץ שנה נחתמו כמה הסכמים מדיניים, הוקמו קבוצות עבודה בילטרליות והתקיימו כמה ביקורים מדיניים, כמו של שר החוץ לפיד, מנכ"ל משרד החוץ אלון אושפיז ועוד. כמו-כן, והתקיימו פעילויות רבות בתחום החברה האזרחית. למען האמת, בתחום הזה הנורמליזציה קדמה לשלום. אם שיתופי פעולה בין העמים הוא המדד החזק ביותר לשלום "חם", הרי שיחסי ישראל-מרוקו עוברים את המבחן.

ההסכם הצבאי מזכיר את ההסכם שנחתם עם טורקיה בשנות ה-90; הוא כולל חילופי מידע בענייני ביטחון, קשר  בין התעשיות הצבאיות (שמשמעותו בעיקר רכש מרוקני של נשק וציוד צבאי ישראלי) וקיום תרגילים צבאיים משותפים. האינטרס של ישראל בחתימה על הסכם צבאי גלוי עם מרוקו לכאורה ברור משום שהוא נועד לשמש עוד נדבך בחיזוק קשריה ומעמדה של ישראל במזרח התיכון מול אירן ובכלל. מעבר לכך, נראה כי למשרד הביטחון, שאחראי על הצבא והמודיעין הצבאי, יש רצון לפתח קשר עצמאי עם גורמי הביטחון במרוקו ללא תלות במוסד, שהיה המוציא ומביא ביחסי שתי המדינות. ההסכם מעגן את שיתוף הפעולה הצבאי באופן פורמלי.

בניגוד לאובססיה הישראלית ליציאה מהארון של יחסיה החשאיים, נשאלת השאלה מה הביא את המלך לקבל את ההחלטה הזו, שהרי מרוקו יכולה הייתה להמשיך ולקיים כל קשר שרצתה עם ישראל מאחורי הקלעים. סיבה אחת היא הרצון להרתיע את אלג'יריה, השכנה העשירה ממזרח, התומכת בפוליסריו ויריבתה של מרוקו מזה שנים. סיבה שנייה היא הרצון להרחיב את הדיאלוג האסטרטגי הצבאי בכל הנוגע לאיומים משותפים, כולל ארגוני טרור. לבסוף, ואולי חשוב מכול, מרוקו רצתה להפגין כלפי ממשל ביידן את מחויבותה לתהליך הנורמליזציה, וזאת כדי להבטיח את מימוש החלטתו של הנשיא הקודם טראמפ לגבי הסהרה.

במרוקו קיימים כיסי התנגדות לנורמליזציה. מי שמוביל אותה הוא "המרכז המרוקני למעקב אחר המאבק נגד הנורמליזציה" שנוסד בשנת 2013. מרכז זה עוסק בגיוס תרומות, ארגון כנסים וימי עיון להעלאת המודעות למאבק הפלסטיני, בהפעלת לובי בפרלמנט המרוקני, בארגון הפגנות תמיכה בעניין הפלסטיני ובעידוד חרמות נגד ישראל. בעקבות חתימת הסכמי הנורמליזציה נערכו הפגנות בכמה ערים ופורסמו גינויים בטוויטר תחת ההאשטג "הנורמליזציה [היא] בגידה". קשה להעריך את מספרם ומשקלם של המתנגדים לנורמליזציה; בהפגנה האחרונה שנערכה מול הפרלמנט ב-24 בנובמבר הגיעו מעטים. נראה גם כי הארמון פועל לצמצם את קולות המתנגדים.

ההסכם הצבאי בין ישראל ומרוקו הוא הישג חשוב של המדינאות הישראלית, שהושג מבלי שישראל נדרשה לשלם מחיר מדיני. אין למהר ולהסיק מסקנות לגבי זירות ומדינות אחרות, כי יש לזכור שיחסי ישראל-מרוקו היו – ונשארו – סיפור מיוחד ושונה.

**המאמר התפרסם ב-N12, נובמבר 2021

הפוסט זה עוד לא היה: ההסכם הצבאי בין ישראל ומרוקו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קצת יותר מעשור לאחר פרוץ מחאות "האביב הערבי", נראה כי גם המעוז היחיד של דמוקרטיה בעולם הערבי עומד להתמוטט. מגפת הקורונה, שהתפשטה בעולם החל ממארס 2020 אומנם גרמה לעצירת המחאות, אולם בד בבד הביאה להחרפת המצב הכלכלי הרעוע ממילא במרבית המדינות שעברו את טלטלת 2011. למעט מצרים, בכל שאר מדינות ערב שיעור צמיחת התוצר ב-2020 היה שלילי, כאשר שלוש הנפגעות הראשיות מהקורונה הן לבנון, שניתן להגדירה כעת כמדינה כושלת, עיראק עם צמיחה שלילית של 10.9% ותוניסיה עם צמיחה שלילית של 8.8%.

המעניינת ביותר מבין המדינות שמשטריהן קרסו בעקבות האביב הערבי היא תוניסיה. עד לאחרונה היא נחשבה סיפור הצלחה. לא רק שאזרחיה הצליחו להפיל את המשטר האוטוריטרי, הם כוננו משטר דמוקרטי של ממש הנשען על הסכמה ציבורית רחבה. על כך קיבלו מובילי התהליך – קוורטט הדיאלוג הלאומי – פרס נובל לשלום ב-2015. אלא שבשנים האחרונות תוניסיה נקלעה למשבר כלכלי קשה ולמבוי סתום בחיים הפוליטיים, הנובע מחילוקי דעות בין הרשות המבצעת (הנשיאות) למחוקקת (הפרלמנט) על סמכויות השלטון וממתיחות בין תומכי התנועה האיסלאמית ("אל-נהדה") למתנגדיה. בסוף יולי פרץ משבר פוליטי שהלך והחריף לאחר שהנשיא, קאיס סעיד, הודיע על השעיית דיוני הפרלמנט, ביטול חסינות חבריו והעברה בפועל של סמכויות השלטון מהפרלמנט למוסד הנשיאות. מתנגדיו של סעיד האשימו אותו בביצוע הפיכה שסותרת את החוקה והזהירו מפני גלישה חזרה לדיקטטורה.

היו רבים בתוניסיה ומחוצה לה שהעריכו כי הודעתו של סעיד היא מהלך זמני בלבד. הציפייה הייתה שהכוחות הפוליטיים במדינה ישכילו במהרה לגבש פשרות להשבת הסדר הדמוקרטי על כנו, כפי שהיה במשברים פוליטיים בעבר. באופן תמוה, בעלות בריתה של תוניסיה, ארה"ב וצרפת, נמנעו מלבקר ישירות את מהלכיו של הנשיא. הן הביעו תקווה שתוניסיה תקבע לוח זמנים ברור ליישום תהליך רפורמות מקיף, בו יטלו חלק כל הזרמים הפוליטיים במדינה. גם ראשיד אל-ע'נושי, מנהיג תנועת אל-נהדה, הביע נכונות לקיים שיחות לפיתרון המשבר ואותת על המשך המדיניות המתונה שאימצה תנועתו מאז המהפכה.

אלא שהתקוות לפתרון מהיר נגוזו לפני שבועיים, כאשר סעיד המשיך במהלכיו להחלשת הפרלמנט. הוא הודיע כי מעתה ישלוט באמצעות צווים, מבלי להביא הצעות חוק ותקנות לאישור הפרלמנט. צעד זה סותר את רוח חוקת 2014 המהווה את בסיס המשטר הדמוקרטי בתוניסיה. סעיד מפגין נחישות רבה לגבי המשך צעדיו ומדגיש כי מבחינתו "אין דרך חזרה". הודעתו עוררה תגובות קשות: ארבע מפלגות פוליטיות הודיעו על הקמת גוש אופוזיציוני שיפעל נגד הנשיא. תגובה משמעותית יותר באה מצד האיגודים המקצועיים שהצהירו כי הנשיא איבד את הלגיטימיות שלו.

תוניסיה נמצאת על פרשת דרכים לא רק בתחום הפוליטי, אלא גם בתחום הכלכלי. בסוף הרבעון הראשון של 2021 זינק שיעור האבטלה, שממילא היה גבוה מאוד עוד קודם למשבר הקורונה, ל-17.8% ובקרב צעירים בגילאי 25-15 ללא פחות מ-40.8%. שני גורמים מרכזיים הביאו למשבר החריף הזה: האחד, אי-יכולת לבצע רפורמות כלכליות עקב השיתוק הפוליטי; והשני, המשבר החמור בתעשיית התיירות עקב הקורונה. ספק אם מינויה של נג'לא בודאן רומדאן לתפקיד ראשת הממשלה, מינוי היסטורי ברמה האזורית של אישה, יהיה נקודת מפנה. ההודעה על מינויה זכתה, מטבע הדברים, לתשומת לב בינלאומית גדולה, אך ראוי לציין כי בתוניסיה נשים נהנות משוויון זכויות עוד מימיו של מייסדה כמדינה עצמאית, חביב בורגיבה.

לרומדאן, פרופ' לגיאולוגיה בהכשרתה, אין ניסיון ממשלתי או פוליטי משמעותי. סעיד הגדיר את מינויה "היסטורי" והדגיש שתפקיד הממשלה החדשה יהיה לשים קץ לשחיתות ולכאוס שפשו במוסדות המדינה. עם זאת, חרף ההתלהבות ממינוי אישה לראשת הממשלה, ספק אם רומדאן תהנה מעוצמה פוליטית בהתאם לחוקה, בעיקר אחרי מהלכיו האחרונים של הנשיא. לא ברור גם כיצד תוקם הממשלה החדשה כל עוד הפרלמנט משותק .ייתכן שהיא תוכל לכל הפחות לסייע בהשבת הסדר החוקתי על כנו ולמנוע את המשך הידרדרותה של תוניסיה לאוטוקרטיה. נראה שמינויה נועד להרגיע את הביקורת נגד סעיד, בעיקר בזירה הבינלאומית.

סעיד הביע נכונות לפתוח ב"דיאלוג לאומי" לאחר הרכבת הממשלה החדשה. אם דיאלוג כזה ייפתח, הוא יידרש לטפל בסוגיות הבוערות, ובראשן: שיטת הבחירות והאיזונים בין רשויות השלטון השונות, השיתוק הכלכלי וביצוען של רפורמות מרכזיות; טיפול במערכת הבריאות שכורעת תחת עומס המגפה ומעל לכל, להגיע להכרעות ברורות בשאלות אלה, במקום להיצמד למודל של הסכמה ציבורית רחבה, כפי שנעשה בעבר. לפי שעה לא ברור מי הם הגורמים והמפלגות שישתתפו בדיאלוג כזה. אחד מראשי המפלגות בתוניסיה הצהיר שתנועת אל-נהדה לא תוזמן לדיאלוג מכיוון שהיא "חלק מהבעיה ואחראית להרס המדינה".

אם כך, המצב בתוניסיה נראה קשה וייתכן כי הדמוקרטיה הערבית היחידה נמצאת על סף קריסה. התפתחות שכזו תהיה עגומה מבחינתם של המפגינים שיצאו לרחובותיה וגם ברחובות במדינות ערביות אחרות. אמנם הניסיון לכונן דמוקרטיה במדינות אחרות כשל, אולם הסיפור התוניסאי הפך למודל והקרין שביב תקווה לעתיד טוב יותר לאזרחים בעולם הערבי. התפתחות כזו תלמד כי האביב הערבי היה בסופו של דבר כישלון מוחלט.

ישראל הייתה מודאגת בזמנו מהאפשרות שהאביב הערבי יהפוך ל"חורף איסלאמי" בהובלת "האחים המוסלמים", אולם דאגה זו התבררה כשגויה. היפוכו של דבר: ישראל חיזקה את שיתוף הפעולה החשאי עם מצרים וירדן ולא מן הנמנע כי התוצאות העגומות של האביב הערבי השפיעו גם על חתימת הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודאן. בניגוד לתחזיות האפוקליפטיות הראשונות יצאה ישראל אפוא מחוזקת בזירה האזורית בעקבות האביב הערבי.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 13 באוקטובר 2021

הפוסט תוניסיה על פרשת דרכים ואיתה תקוות "האביב הערבי" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

כינוסה של הוועידה מצביע על כמה התפתחויות חשובות במזרח התיכון. ההתפתחות הראשונה קשורה למארחת, עירק, אשר הפכה, לפתע, למתווך אזורי. עירק, יש לזכור, אינה ממלאת תפקיד מרכזי באזור מאז ראשית שנות ה-90, בעקבות ניסיון הנפל של סדאם חוסיין לכבוש את כוויית – אירוע שהוביל להחרמת עיראק.

זאת ועוד, כיבושה של עירק ב-2003 על ידי ארצות הברית, "המלכת" הרוב השיעי ופריצת מלחמת האזרחים בה הפכו את עירק למדינה מנודה בעולם הערבי, שהוא ברובו סוני. אמנם בגדד אירחה את ועידת הפסגה הערבית ב-2012, אולם מעבר לכך היא הייתה טרודה בבעיות פנים ומאבק נגד "המדינה האסלאמית". כמדינה ערבית הנשלטת על ידי רוב השיעי, עירק נמצאת בפוזיציה נוחה לתווך בין סעודיה, שהיא מדינה ערבית-סונית, ובין אירן, שהיא מדינה לא ערבית ושיעית. כך, אם בעבר עירק חתרה להגמוניה בעולם הערבי, עתה היא מחפשת לחזק את מעמדה והשפעתה באמצעות תיווך בין יריבים באזור.

ההתפתחות השנייה קשורה להקמת ולחיזוק ברית משולשת בין עירק, ירדן ומצרים בעולם הערבי. מ-2019 ועד היום נפגשו מנהיגי ושרי החוץ של שלוש המדינות הללו לפחות חמש פעמים, כאשר השיחות התמקדו בחיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני והכלכלי, כולל פרויקטים משותפים בתחום האנרגיה והחשמל (למשל קשירת עירק לרשת החשמל הירדנית, דבר שיאפשר הורדת התלות באירן, יצוא נפט עירקי דרך עקבה והקמת אזורי סחר חופשי). אף שמצרים ועירק היו יריבות להנהגה ערבית בעבר, הם ידעו תקופות של שיתוף פעולה משולש כמו בזמן מלחמת אירן-עירק (1988-1980), ובעת הקמת מועצת שיתוף הפעולה הערבית, שכללה גם את תימן והתפרקה עם פלישת עירק לכווית ב-1990. הנסיבות החדשות מאפשרות חידושה של ברית היסטורית זו.

ההתפתחות השלישית קשורה לעובדה שלמרות קיומו של סכסוך עמוק בין אירן לסעודיה והאמירויות, הן הצליחו לסלול את הדרך להידברות ולדיאלוג ביניהן. הידברות זו מלמדת כי החלוקה הבינארית בתקשורת בין מדינות ערביות "מתונות" ובין הציר הרדיקלי של אירן, סוריה, חיזבאללה וחמאס הינה פשטנית. במציאות, אנחנו רואים כי סעודיה, האמירויות, קטר וטורקיה מנהלות ריאל-פוליטיק מתוחכם שמשאיר את הדלת פתוחה להידברות גם עם אלה המוגדרים אויבים. במהלך הכינוס נפגשו שרי החוץ של האמירויות וכווית עם שר החוץ האירני, אולם לא ידוע אם גם התקיימה פגישה אירנית-סעודית. עם זאת, בגדד מארחת על אדמתה מאז אפריל שיחות בין נציגים מאירן וסעודיה שמטרתן להפחית או להקהות את הקונפליקט ביניהן.

נשיא צרפת, מצדו, מנסה לקדם את האינטרסים הכלכליים של ארצו במסגרת תהליך שיקומה של עירק, "ועל הדרך" למצוא גם דרכים לשיקומה של לבנון. מאידך, ארצות הברית אינה משתתפת פורמלית בוועידה. אולם, יש לזכור כי 2,500 חיילים אמריקנים עדיין מוצבים בעירק, וכי נציגות דיפלומטית גדולה מצויה בסמוך למקום הכינוס, באזור "הירוק" המאובטח, של בגדד.

ההודעה המסכמת של הוועידה הביעה תמיכה בחיזוק מוסדותיה ויציבותה של עירק, אך ללא ציון צעדים קונקרטיים ליישום. גם בהקשר האזורי, ההודעה הסתפקה בציון העובדה שמשתתפי הוועידה הכירו בכך שהאזור ניצב בפני אתגרים משותפים שדורשים שיתוף פעולה על בסיס של שכנות טובה, אי-מעורבות בענייני הפנים של מדינות וכיבוד הריבונות הלאומית. הזמן יאמר אם אמירות כלליות אלה יתממשו או שיישארו על הנייר בלבד. הזמן גם יאמר אם בשולי הוועידה התקיימו פגישות בעלות משמעות.

ומה בנוגע לישראל? יציאתה של ארצות הברית מאפגניסטן בישרה לכאורה התחזקות במעמדה ובחשיבותה האזורית. בהיעדר פטרון מעצמתי-מערבי, ישראל נתפסת בקרב מדינות רבות כמעצמה אזורית בעלת תפקיד חשוב במערכת של איזונים ובלמים מול אירן, שתוכל אף במקרה הצורך להכות בה, כפי שעשתה ב-1981 בעירק, וב-2007 בסוריה. אולם, הוועידה הזו מלמדת כי למרות הברית שנרקמה באופן פומבי בין ישראל, האמירויות ובחריין, ובאופן חשאי עם סעודיה, מדינות אלה מנסות להגיע להבנות עם אירן מתוך הנחה שאם יתממש התרחיש הגרוע ביותר – אירן גרעינית – האופציה הישראלית עדיין תהיה כנראה על השולחן.

**המאמר התפרסם באתר N12,

1 בספטמבר 2021.

הפוסט הוועידה החשובה שלא שמעתם עליה: מנהיגי המזרח התיכון התכנסו בבגדד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

במשפט זה שייך עצמו לפיד לאסכולה של מדינאים ישראליים שדגלו בהשתלבות ישראל במרחב המזרח-תיכוני. אסכולה זו כללה אישים פוליטיים כמו נשיא ההסתדרות הציונית ומדינת ישראל חיים ויצמן, ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת, ראש הממשלה שמעון פרס, ועוד אחרים. בניגוד לה עמדה האסכולה הבדלנית או המערבית, שראתה בישראל חלק מהמערב באופן כללי, ומאירופה באופן ספציפי. מי שהוביל את הגישה הזו היה ראש הממשלה בן-גוריון והיא נתמכה על ידי מרבית מנהיגי העבודה והליכוד, כולל אהוד ברק מצד אחד, ובנימין נתניהו מצד שני.

שני האחרונים אף נכנסו לפנתיאון הציטוטים המיתולוגיים, כאשר התייחסו לישראל כאל "וילה" ואילו לשכנים כאל ג'ונגל" (ברק) או "חיות טרף" (נתניהו). האסכולה הבדלנית הייתה הדומיננטית בקרב מקבלי ההחלטות בישראל לכל אורך שנות קיומה. היא נבעה, בין השאר, גם מהעובדה שהסביבה המזרח-תיכונית החרימה את ישראל ולא הכירה בה. האסכולה השלישית ראתה את ישראל כחלק מהים התיכון, ודגלו בה למשל שר החוץ המיתולוגי אבא אבן, מנהיג מפ"ם יעקב חזן ועוד. כל אחת מהאסכולות הללו גם נתמכה על ידי שורה של אינטלקטואלים שפעלו לקדם ולשווק את האסכולה "הנכונה" לדעתם שעל ישראל לאמץ.

במגילת העצמאות ניתן לראות הבעת תמיכה באסכולה המזרח-תיכונית: "אנו מושיטים יד לשלום ושכנות טובה לכל המדינות השכנות ועמיהן, וקוראים להם לשיתוף פעולה ועזרה הדדית עם העם העברי העצמאי בארצו. מדינת ישראל מוכנה לתרום חלקה במאמץ משותף לקדמת המזרח התיכון כולו".

היהודים והערבים בישראל, יש לומר, מעולם לא הצליחו להחליט לאן שייכת ישראל. הסקרים של מכון מיתווים מלמדים כי החברה הישראלית מתחלקת פחות או יותר שווה בשווה בין כל האסכולות הללו (בערך רבע), כאשר 10% חושבים שישראל אינה שייכת לאף אחד מהאזורים הללו ואילו ל-12% אין דעה. בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל יש יותר נטייה לראות את ישראל כחלק מאירופה, אולם גם כאן הממצאים אינם שונים באופן מהותי מהחברה היהודית.

קביעת שיוכה המדיני של ישראל אינה עניין פוליטי גרידא; היא קשורה לשאלות של זהות ודימוי האחר. אם המזרח התיכון, שמאוכלס ברובו במוסלמים ובערבים, נתפס באופן שלילי כמקום נחות מבחינה פוליטית (אי-קיומה של דמוקרטיה), כלכלית (אי-קיומם של שווקים אטרקטיביים) ותרבותית – הרי שהגישה המזרח תיכונית תמשיך להיות במיעוט, ולהיפך.

ההערכה המקובלת היא שהשתלבות ישראל במרחב המזרח-תיכוני יכולה להתקיים בהינתן שני תנאים: האחד, הכרה בישראל. השני – פתרון, או התקדמות משמעותית בפתרון, הבעיה הפלסטינית. לעיתים הגורם השני הוא תנאי מוקדם להכרה, כפי שהיה לאחר הסכמי אוסלו כאשר ירדן, מרוקו, תוניסיה, קטר, עומאן ומאוריטניה כוננו יחסים דיפלומטיים עם ישראל רק לאחר ההסכם עם הפלסטינים. ואולם, הסכמי השלום עם האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו ב-2020 לימדו כי אולי ניתן להתקדם בשאלת ההכרה וההשתלבות באזור מבלי לפתור את העניין הפלסטיני. זו, למעשה, הייתה הגישה של נתניהו שניסה לקדם את מה שהוא כינה דוקטרינת "שלום תמורת שלום".

ההסכמים עם האמירויות ובחריין – ואולי גם עם סודן ומרוקו בהמשך – מלמדים כי מודל השלום עם מצרים וירדן, שאינו כולל נורמליזציה של היחסים בין העמים, אינו בהכרח המודל היחיד ליחסים דיפלומטיים בין ישראל ומדינות ערב. אולם, שאלת ההשתלבות במרחב אינה קשורה רק לשיתוף פעולה נגד אויב משותף, אם זה אירן או מצרים של עבד אל-נאצר. בעבר ישראל שיתפה פעולה עם אירן, טורקיה, אתיופיה, סודאן, תימן, מרוקו, הכורדים בעיראק, המארונים בלבנון ועוד, אולם מדינות ומיעוטים אלו לא היו מוכנות לחשוף פומבית את שיתוף הפעולה שלהן עם ישראל, וזאת בשל ההתנגדות לכך בעולם האיסלאמי והערבי.

להשתלבותה של ישראל במזרח התיכון יימצאו תמיד מתנגדים במרחב מסיבות אידיאולוגיות ודתיות. גורמים אלה רואים בישראל יצירה מלאכותית קולוניאלית המשרתת את האינטרסים של המערב ושולטת על טריטוריה לא לה, בה התגוררו הפלסטינים מקדמת-דנא. אחרים מתנגדים לכל נורמליזציה עם ישראל כל עוד לא נפתרה הבעיה הפלסטינית בהתבסס על פתרון שתי המדינות. הבעיה היא שיותר ויותר רואים במדיניות ישראל – במיוחד בשטחים הכבושים – צעדים שנועדו לחזק את השליטה של ישראל בהם, ומכאן שהפתרון היחיד שנותר הוא מדינה אחת מהים (התיכון) לנהר (הירדן), הכוללת יהודים וערבים ולה – בהתאם למגמות הדמוגרפיות – רוב ערבי. כך, המציאות מקרבת את המתנגדים כליל לקיומה של ישראל לאלה המוכנים לקבל אותה אך בגבולות 1967 (עם תיקונים).

להשתלבות ישראל במזרח התיכון יש מחיר והוא פתרון הבעיה הפלסטינית. השאלה היא אם לפיד – או גורמים אחרים בממשלה חוץ מהעבודה ומרצ – מוכנים ללכת בכיוון הזה? ואם התשובה שלילית – או אז מה ההבדל בינם לבין התפיסה שנתניהו ניסה לקדם והיא השתלבות במרחב ללא פתרון הבעיה הפלסטינית?

"הכרעות גורליות" קרא יהושפט הרכבי לספרו האחרון שיצא לאור ב-1986, ובו חזה את אחד התרחישים: "השלמה עם הפיכת ישראל הגדולה למדינה ערבית". 35 שנה מאוחר יותר זה נראה קרוב יותר. אכן, הכרעות גורליות.

**המאמר פורסם ב-4 ביולי 2021, באתר N12

הפוסט השתלבות במזרח התיכון? נראה אותך, לפיד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"המצביעים הערבים נוהרים לקלפיות": ביום הבחירות לכנסת ה-20, ב-17 במארס 2015, כשהוא שרוי במצוקה לנוכח סימנים מדאיגים של הצבעה נגדו, פנה נתניהו בקריאה נרגשת לתומכיו לצאת ולהצביע משום שהערבים, לדבריו, נוהרים לקלפיות ועל כן נדרשת פעולת התערבות מהירה. הליכוד זכה בסופו של דבר ב-30 מנדטים לעומת 24 למחנה הציוני, דבר שאפשר לנתניהו להקים קואליציה עם מפלגות הימין. באמירה זו גלומה מדיניות הדה-לגיטימציה של הערבים בישראל של נתניהו, שהגיעה לשיאה עם חקיקת חוק יסוד: הלאום, המעגן את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי מבלי להתייחס לערך השוויון בין כל אזרחי המדינה, כולל מוסלמים ודרוזים, כפי שמופיע במגילת העצמאות.

תוצאות הבחירות האחרונות חייבו את נתניהו לחשב מחדש את מסלול בניית הקואליציה. הדרך לרוב של 61 חברי כנסת עברה דרך שילוב מפלגה (או מפלגות) ערביות בקואליציה. הואיל והמטרה קידשה את כל המאמצים הפכה רע"ם, המייצגת את הפלג הדרומי של התנועה האיסלאמית, למושא של חיזורים פוליטיים מצד נתניהו. בכך העניק נתניהו הכשר למפלגות הערביות, אשר שירת בסופו של דבר את יריביו הפוליטיים – אם בבחירות הקודמות חשש יו"ר כחול-לבן, בני גנץ, להקים ממשלה הנשענת על קולות ערביים משום שהיא תיתפס כלא לגיטימית בעיני הציבור היהודי, עתה חל מהפך וכל המפלגות היהודיות – למעט הציונות הדתית – פעלו לצרף את רע"ם. לא ניתן להמעיט מחשיבותו ומשמעותו של צעד היסטורי זה ביחסי יהודים-ערבים בישראל, שבא גם בעיתוי חשוב לאחר המהומות בערים המעורבות.

"אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים. הם חושבים שאם ניתן לערבים חלק מהארץ הם ידאגו לנו": ב-1997 חגג נתניהו יום הולדת עם הרב יצחק כדורי ובמהלכו הוקלט כשהוא לוחש את המשפט הזה באוזנו של הרב. באמצעות השימוש בו עשה נתניהו דה-לגיטימציה לשתי ציפורים: הערבים והשמאל.

מסע שיסוי השמאל היה עקבי ושיטתי בימי נתניהו. הוא הגיע לשיאו בתקופתו, אך החל עוד קודם לכן. אפשר למצוא אותו בדיוני הכנסת ובתקשורת גם בימי בגין ושמיר. בכלל, השימוש במונח "המחנה הלאומי" לתיאור מפלגות הימין יש בו דה-לגיטימציה של כל הגורמים הפוליטיים האחרים, המוצאים מחוץ לגדר "הלאומית". נתניהו עשה לשמאל מה שהשמאל – או יותר נכון דוד בן-גוריון – עשה לימין כשטבע את האמרה "בלי חרות ומק"י", דהיינו בלי הימין הקיצוני של בגין ובלי השמאל הקיצוני של הקומוניסטים.

נתניהו ניסה לקבוע את גבולות הלגיטימיות הפוליטית של ממשלותיו בלי "השמאל" בהגדרתו הרחבה ביותר. אם בתחילה ההגדרה כללה מפלגות שאכן היו "שמאל", מהר מאוד היא ספחה אליה גם מפלגות שמבחינה אידאולוגית נמצאות במרכז (כחול-לבן, יש עתיד) ואפילו בימין (ימינה, תקווה חדשה). במלים אחרות, "השמאל" הפך למילת גנאי וקוד לכל מי שהוא לא "משלנו". הממשלה החדשה, הכוללת מפלגות מימינה ועד שמאלה, עושה במידה רבה רהביליטציה למפלגות השמאל.

"אנחנו צריכים להגן על הווילה מפני חיות הטרף": בפברואר 2016, במהלך סיור ביטחוני לאורך גבול ירדן לבחינת התקדמות בניית גדר הביטחון, נשא נתניהו נאום קצר ובו אמר את המשפט המצוין מעלה, שמזכיר את מטבע הלשון "וילה בג'ונגל" אותו טבע אהוד ברק. מונח זה משקף במידה רבה את תפישתם של השניים את ישראל במרחב המזרח תיכוני. במובנים רבים, ביטוי זה מתקשר למונח "קיר הברזל" אותו טבע זאב ז'בוטינסקי עוד בשנות העשרים של המאה שעברה, המלמד על תפישת הבדלנות של ישראל מול שכנותיה.

ואולם, חתימת הסכמי הנורמליזציה עם איחוד האמירויות ובחריין ב-2020 לימדו לפתע שהמזרח התיכון כולל לא רק "חיות טרף" אלא גם "חיות" ידידותיות הנמצאות במפרץ (גם סעודיה ועומאן) ובאפריקה (מרוקו וסודאן). יתרה מזו, בחינת מדיניות החוץ של ישראל במזרח התיכון מאז האביב הערבי מלמדת כי התפישה הפטרונית של "וילה" אינה הפריזמה דרכה ישראל רואה או פועלת במזרח התיכון. שיתוף הפעולה המודיעיני והביטחוני שמתקיים מאחורי הקלעים עם מצרים, ירדן, מרבית מדינות המפרץ, מרוקו, וכן קשרים עם גורמים נוספים במרחב, מלמדים כי בפועל ישראל אינה וילה מבודדת והיא מנווטת באזור שברובו אינו ג'ונגל. בכלל, כל תפישה מכלילה ודמונית, כפי שקידם נתניהו, צריכה להידחות קטגורית.

"שלום תמורת שלום": בנאום לרגל יציאת משלחת ישראלית לבחריין ב-18 באוקטובר 2020 אמר נתניהו, בין השאר, כי פריצת הדרך ביחסי ישראל עם העולם הערבי הושגה בזכות מדיניות שהוא מוביל מזה שנים רבות: "שלום תמורת שלום, כלכלה תמורת כלכלה". דוקטרינת ה"שלום תמורת שלום" שקידם נתניהו היא שקרית מבחינה עובדתית משום שכל הסכמי השלום, למעט אולי זה עם בחריין, הושגו תמורת משהו ששילמה ישראל ו/או ארה"ב. מעבר לכך, הדבר נעשה תוך הסחת דעת מהעניין המדיני החשוב באמת – שאלת היחסים עם הפלסטינים.

במלים אחרות, השלום עם מדינות ערביות בפריפריה נועד להסיט את תשומת הלב מדיון בלב הבעיה, שהיא הבעיה הפלסטינית, המשך הכיבוש בגדה המערבית והמשך מפעל ההתנחלויות. המבצע האחרון ברצועת עזה, באירועים בירושלים ובערים המעורבות בישראל הזכירו – למי שהיה דרוש לתזכורת – היכן חבויה פצצת הזמן האמיתית: לא איראן ולא חיזבאללה, אלא הבעיה הפלסטינית על רכיביה השונים. חמאס בעזה, הרשות הפלסטינית בגדה והערבים בישראל, הם הבעיה האמיתית שנתניהו ניסה, ובמידה רבה של הצלחה, לטשטש, להדחיק ולהעלים.

כמו בכל שידורי תעמולה, ההטפה הבלתי פוסקת של נתניהו ושל אחרים בימין לגבי הסוגיות הללו יצרו דימוי שקרי של המציאות. העובדה שנתניהו גם שינה את עמדתו לאורך הדרך, כמו בנושא של הערבים בישראל, נאום בר-אילן וחתימת הסכמי הנורמליזציה, רק מחזקת את ההערכה לגבי האופי האופורטוניסטי של השימוש שלו ברטוריקה פוליטית להשגת מטרות קצרות טווח ומעמידה בסימן שאלה את אמונותיו.

חובה על הממשלה החדשה – הכוללת ימין, שמאל, יהודים וערבים – לפעול על מנת לקעקע את הדימויים הללו ולחזור לשיח מכבד שאינו יוצר דה-לגיטימציה ליריב הפוליטי. יחד עם שינוי השיח צריך לבוא גם שינוי במדיניות, אולם על כך במאמר אחר.

**המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים בהארץ, 16 ביוני 2021

הפוסט ארבע אמרות שפר שהן אמרות שקר במורשת נתניהו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ובכן, מצרים החליטה להשיב מלחמה שערה; קשה לומר היכן הייתה ההתחלה אולם נקודה נוחה יכולה להיות הקמת פורום הגז של מדינות אגן מזרח הים התיכון בפברואר 2019, בו חברות מצרים, ישראל, יוון, איטליה, ירדן, קפריסין והרשות הפלסטינית.

המבצע הצבאי בעזה היווה הזדמנות נוחה למצרים לחזק את מעמדה באמצעות תיווך בין ישראל וחמאס. מאז ומתמיד – אפילו בתקופת הנשיא מורסי – מצרים מילאה תפקיד מרכזי. ברצותה, היא העניקה לישראל חבל ארוך, כמו במבצע "עופרת יצוקה" ב-2014, וברצותה פעלה לקצר את משך הפעולה, אולם בכל מקרה היא סייעה בהשגת הפסקת האש ובכינון הסדרים הומניטריים.

המעורבות של מצרים בעזה מובנת: ראשית, היא סמוכה על גדרה ולה פוטנציאל להידרדר לכלל עימות שיזעזע את היציבות באזור בכלל ובמצרים בפרט. שנית, היא מאפשרת למשטר חזות של הובלה בסוגיה מרכזית במזרח התיכון. לא פחות חשובה היא תעודת היושר שהתיווך מספק לסיסי אצל משטר ביידן, שחותר לקצץ את כנפיהם של משטרים המפרים זכויות אדם. שתי שיחות הטלפון שניהל ביידן עם סיסי במהלך המבצע הפכו אותו ליקיר זמני. בנוסף, מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, ערך ביקור בזק בקהיר, בירושלים, ברמאללה ובעמאן. מצרים המשיכה להוביל את התיווך כאשר שר החוץ סאמח שוכרי ערך ביקור בעמאן וברמאללה, ואילו ראש המודיעין הצבאי, עבאס כאמל, פועל בשטח ומגשר על הפערים בין ישראל, הרשות וחמאס.

המבצע בעזה גרם גם להתחממות בזירת יחסי ישראל-מצרים. לא זו בלבד שהקשר הביטחוני בין שתי המדינות התחזק, אלא שגם הקשר המדיני התחזק, וזאת עם ביקורו של שר החוץ גבי אשכנזי. למרות הקרבה בין שתי המדינות, שר חוץ ישראלי לא ביקר במצרים מזה 13 שנה!

המבצע בעזה הוביל גם להתחממות מפתיעה ביחסי מצרים-קטר. עוד בינואר הסכימה מצרים – יחד עם האמירויות, ערב הסעודית וירדן – לסיים את החרם בן שלוש השנים וחצי ולחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם קטר. המשבר בעזה היווה הזדמנות לשלוח את שר החוץ של קטר למצרים, וזאת כדי לדון בעתיד המעורבות של קטר בעזה לא לפני שהבטיחה שלל השקעות כלכליות במצרים. סיסי גם זכה להזמנה אישית של שליט קטר לבקר בארצו. המבצע בעזה והתיווך המצרי יצרו אפוא הזדמנות למצרים לפעול מחדש באזור המפרץ.

עזה אמנם תפסה את מירב הכותרות, אך מדיניות החוץ המצרית פועלת גם בזירות אחרות. זירה אחת היא לוב; מצרים תמכה בגנרל ח'ליפה חפתר ובממשלתו בטוברוק, אולם מאז קמה ממשלת ההסכמה הלאומית בטריפולי בתמיכת האו"ם שינתה מצרים את טעמה ואף אירחה את ראש הממשלה החדש, עבד אל-חמיד דביבה. וכך, כוחות לוב הנתמכים על ידי תורכיה וקטר, לא יהוו איום על גבולה המערבי של מצרים. גם ההתקרבות לאחרונה בין תורכיה ומצרים מאותתת על הסכמות והבנות בנוגע לכמה מהבעיות המרכזיות שהביאו להקפאת יחסיהן: לוב והיחס לאחים המוסלמים.

מעניינת לא פחות היא הפעלתנות המצרית בזירת קרן אפריקה והים האדום. זירה זו נחשבה בעבר ל"חצר האחורית" של מצרים, אולם האתגר האתיופי בדמות בניית סכר "התחייה", הביא את מצרים לעקוף את אתיופיה ולחמם את היחסים עם אוגנדה, סודאן, דרום סודאן, סומליה, טנזניה, ולאחרונה אף ג'יבוטי. סיסי, בכבודו ובעצמו, הגיע לביקור בג'יבוטי הקטנה ב-27 במאי. מצרים חתמה גם על הסכמי הגנה עם מדינות עמק הנילוס – אוגנדה, קניה, בורונדי וסודאן. מצרים גם הצטרפה בנובמבר 2020 למועצת הים האדום – בה חברות ג'יבוטי, אריתריאה, ירדן, ערב הסעודית, סומליה, סודאן ותימן. כל הצעדים הללו נועדו לא רק לאתגר את שאיפותיה האזורית של אתיופיה, אלא גם להפגין את מעמדה של מצרים בים האדום ובמצרי באב אל-מנדב.

האם הפעלתנות המצרית מסמנת שינוי מגמה? מוקדם לדעת. יש לזכור כי מנהיגות אזורית נקנית במשאבים פוליטיים, כלכליים, צבאיים ודמוגרפיים. מצרים בנתה בשנים האחרונות צבא גדול, אם כי מידת יכולתו וכשירותו עומדים בסימן שאלה אם לשפוט לפי התמודדותו עם האיום של ארגון המדינה האסלאמית בסיני. מצבה הכלכלי של מצרים בעקבות מגפת הקורונה והיעדר התיירות בכי רע, ואילו הגידול הדמוגרפי מהווה מעמסה כלכלית. כל אלה מנבאים כי מצרים תתקשה לשחזר את מעמדה האזורי, אולם היא יכולה להפוך למה שהעיתונאי מוחמד חסנין הייכל קרא פעם "מדינת מפתח".

**המאמר פורסם ב-N12
3 ביוני 2021

הפוסט מצרים חזרה להוביל, בינתיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

התפישה הראשונה נוגעת להערכה המודיעינית שלחמאס אין עניין להסלים את המאבק מול ישראל, כי הרגיעה מספקת את מאווייו. הדרך שבה חמאס פועל מלמדת שהתוכניות והיכולות היו מוכנות וערוכות לעיתוי מתאים. יש להניח כי מפגש החגים – סוף הרמדאן, לילת אל-קדר (הלילה הקדוש למוסלמים), יום ירושלים ויום הנכבה – יחד עם מפגש האירועים בשער שכם, שייח ג'ראח ומסגד אל-אקצא, יצר הזדמנות עבור חמאס להציבו כמגן ירושלים וכאלטרנטיבה שלטונית לרשות הפלסטינית. זאת במיוחד לאחר ביטול הבחירות שהיו אמורות, לשיטת חמאס, להביא לניצחונו בשטחי הרשות. קשה להעריך בשלב זה באיזו מידה ההימור של חמאס צלח, אבל בטווח הקצר הוא ספג מכה קשה.

התפישה השנייה נוגעת למדיניות הכושלת של ישראל מול הרשות הפלסטינית. מדיניות זו סייעה להפיכתו של אבו-מאזן לא רק לגורם מדיני חסר משמעות, אלא לסוג של קוויזלינג פלסטיני בעיני בני עמו, וזאת לנוכח שיתוף הפעולה שלו עם ישראל מבחינה ביטחונית וכלכלית ללא כל תמורה מדינית משמעותית. מאז ניסה אהוד אולמרט להגיע להסכם עם אבו-מאזן ב-2008, פעלו ממשלות נתניהו לגמד את הרשות ובכך הותירו את חמאס כגורם יחיד המסוגל להראות הישגים לציבור הפלסטיני. במקום להראות שמתינות משתלמת, התעקשותה המדינית של ישראל החלישה את הרשות.

התפישה השלישית היא ההנחה שאין קשר בין מה שקורה בעזה, בשטחי הגדה ובישראל. לממשלות נתניהו היה נוח מקיומו של הפיצול שהעניק להן אמתלה שלא להתקדם מבחינה מדינית. חמאס מנסה – ובמידה לא מבוטלת של הצלחה – לקשר בין שלושת המוקדים. האירועים הוכיחו כי הזהות הפלסטינית, שירושלים היא אחת מרכיביה, היא דבק מלכד בין שלושת המוקדים הללו. יתרה מזו, החשש מפריצתה של אינתיפאדה שלישית בשטחי הגדה עלה מחדש. מזה זמן מומחים רבים מזהירים כי התנאים בשלים לפריצתה של התקוממות עממית, אולם השקט היחסי גרם לשאננות בישראל. הימים הקרובים ילמדו אם צפויה הידרדרות לאינתיפאדה, אולם גם אם היא לא תתרחש בעת הזו, הפוטנציאל קיים כל עוד לא תהיה התקדמות מדינית.

התפישה הרביעית שהתנפצה נוגעת למדיניות שקידם נתניהו ועניינה כינון ברית עם הפריפריה הערבית – איחוד האמירויות, בחריין, סודאן ומרוקו, ובעקיפין עם סעודיה – ובה בעת הזנחה טוטלית של הסוגיה הפלסטינית. החתימה על "הסכמי אברהם" אפשרה לנתניהו להתגאות כי הקשר הגורדי בין מדינות ערב והבעיה הפלסטינית הוא פיקציה. על סמך טענה זו אפשר היה להמשיך במדיניות הסטטוס-קוו, שלמעשה מעניקה הכשר לסיפוח זוחל של השטחים במקום הסיפוח "הרשמי" שנדחה או בוטל.

הגישה הישראלית, המבוססת על חתירה להסכמים עם מדינות ערב תוך עקיפת הבעיה הפלסטינית, היא שגויה. הניסיון לבודד ולהחליש את הפלסטינים הוא מתכון שעלול להסתיים במאבק אלים, וזאת מתוך חוסר ברירה. האירועים האחרונים מוכיחים כי התעלמות מהבעיה הפלסטינית הינה מרשם להידרדרות, כולל בשטחי הגדה המערבית "השקטה".

התפישה החמישית שקרסה היא של הממשל האמריקאי החדש ולפיה הטיפול בבעיה הפלסטינית אינו דחוף. המסקנה בוושינגטון היתה תולדה של הקשיים מבית בעקבות מגפת הקורונה מצד אחד, והסרבנות של הצדדים לסכסוך להתקדם מצד שני. גם אם לא יחול שינוי דרמטי במדיניות האמריקאית, ההערכה לגבי היכולת של הממשל להמשיך "לנהל" את הסכסוך ולא לנסות לפתור אותו תיאלץ לעבור רביזיה.

התפישה השישית שהתנפצה, והיא לטעמי החשובה ביותר, היא זו המתייחסת לדו-קיום בין יהודים וערבים בישראל. האירועים בערים המעורבות הם ביטוי לתהליכים עמוקים בחברה הישראלית הנוגעים לשסע היהודי-ערבי. התפרסות האירועים על פני מוקדים רבים כל-כך, אינם יכולים להיות משויכים לקומץ של מתפרעים וקיצונים בלבד. הם חייבים לבטא משהו עמוק יותר, פרי של תהליכים ארוכי טווח.

במהלך הקורונה החברה היהודית עסקה רבות בשסע החילוני-דתי (ובמיוחד החרדי). תוצאות הבחירות, החיזור המפתיע של נתניהו אחר הקול הערבי והמשא ומתן להקמת קואליציה בהשתתפות מפלגה ערבית לראשונה – כל אלה העניקו תחושה של עידן חדש ביחסי יהודים-ערבים, ועל כן ההפתעה רבה. ואולם, בה בשעה, מתחת לפני השטח המשיכו לבעור מגמות העומק, הכוללים שנים רבות של אפליה, קיפוח והדרה של האוכלוסייה הערבית ויישוביה.

יתרה מזו, תהליכי התנחלות זוחלים של יהודים דתיים באזורי מגורים של הערבים תרמו אף הם לליבוי היצרים. בעיני יהודים רבים האירועים הללו נראים כ"פרעות" ("פרעות תרפ"א"), ובכך הם מדמים את הערבים לצוררים הגויים כחלק מהיסטוריה מתמדת של רדיפות אחר יהודים. המראות של האירועים האחרונים יעצימו את הדימויים השליליים ההדדיים ולכן הקרע שנפער בין יהודים וערבים בישראל לא יתאחה במהרה.

התפישה השביעית שקרסה ככל הנראה היא שניתן להקים קואליציה המשתרעת מימינה ועד שמאלה. האירועים האחרונים הכניסו את נפתלי בנט לבהלה שמא יהיה מזוהה בימין עם הערבים ולכן הכריז כי "ממשלת השינוי" לא עומדת על הפרק. נראה כי בחירות חמישיות בדרך או אולי אפילו ממשלת ימין בהרכב אחר.

תפישה אחת שעדיין לא התנפצה היא זו של יחסיה של ישראל עם מדינות ערב. המחאות וההפגנות במדינות ערב, כמו גם הצהרות מנהיגיהן, לא חרגו מהצפוי (בינתיים יש להדגיש). למדינות ערביות רבות יש אינטרס לראות את חמאס מוכה ומושפל. אולם, ככל שיתמשכו האירועים בעזה, וככל שתגבר המחאה בגדה, ובוודאי אם ירושלים תועלה שוב על המוקד – המחאות העממיות יתגברו ומדינות אלה תיאלצנה לנקוט בצעדים חריפים יותר.

במשך שנים רבות עסקו בישראל בשאלת בניית חומת ביטחון בין ישראל והפלסטינים, וזאת כדי לחסום את פיגועי הטרור. ואולם, חומה גבוהה ככל שתהיה לא תבלום ולא תאחה את השסעים בחברה הישראלית ולא תפתור את הבעיה הפלסטינית. למעשה, האירועים האחרונים בנו חומה חדשה, או מחודשת, בין הציבור היהודי והערבי. למרבה הצער והדאגה, ישראל והפלסטינים שרויים בסיטואציה שמאפיינת טרגדיות יווניות – דהיינו, הכתובת ידועה ורשומה על הקיר, אולם אף צד לא יכול – או לא רוצה – לעצור את התהליך. זה לא חייב להסתיים כך, אבל המשך ההתעלמות וההדחקה יובילו לשם, במוקדם או במאוחר, ולכן כדאי להתעורר. לכל אחד ואחת מאיתנו יש אחריות בתהליך ההשכמה.

הבעיות ביחסים בין היהודים לערבים-הפלסטינים בישראל ומחוצה לה, הן שילוב של הזנחה ושאננות שנמשכו שנים רבות. כל ממשלה בישראל חייבת להבין כי הסוגיה הפלסטינית לא תיעלם: היא נמצאת מעבר לגדר ובתוך הבית. דווקא ממשלה הכוללת מפלגות ערביות היא צו השעה, משום שהיא תוכיח שדו-קיום הוא לא רק משאת נפש או חלום; ממשלה כזו תוכל גם לפעול למען מיגור האלימות, הגזענות וחלוקה שוויונית יותר של המשאבים הכלכליים. מבט היסטורי על הסכסוך הישראלי-ערבי מראה כי ההתקדמות לקראת פתרון הינה תהליך דיאלקטי ולא חד-כיווני: הצלחה מביאה לנסיגה ונסיגה מביאה גם להתקדמות. הסכם השלום עם מצרים לא מנע את מלחמת לבנון הראשונה; הסכמי אוסלו לא מנעו את האינתיפאדה השנייה; הסכמי אברהם לא עצרו את האירועים האחרונים. אין מקום להיכנס למרה שחורה. "האופטימיסט רואה בקושי הזדמנות", אמר צ'רצ'יל.

*המאמר פורסם בהארץ, 19 במאי 2021

הפוסט שבע תפישות שהתנפצו ואחת שעדיין עומדת, בינתיים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הניסיון של ראשי ממשלה ישראליים לקדם מהלכים מול העולם הערבי על מנת לקדם את הסיכויים שלהם להיבחר אינו חדש. הניסיונות הללו כללו לא רק קידום שלום וביקורים, אלא גם הפגנת כוח מול אויבים.

התקופה הסוערת שלפני בחירות 1981 היא דוגמה טובה לדיון סביב הנושא. שלושה שבועות לפני הבחירות הורה ראש הממשלה מנחם בגין על תקיפת הכור הגרעיני הנבנה בעיראק (המועד נדחה כמה פעמים בשל שיקולים מבצעיים). יש להניח שהתקיפה המוצלחת והשמדת הכור שיחקה תפקיד בתוצאות הבחירות, שהסתכמו ביתרון של עשרת אלפים קולות בלבד לטובת הליכוד – תוצאה שאפשרה לבגין להקים את ממשלתו השנייה.

לטענות על כך שהחליט על המבצע משיקולי בחירות ענה בגין: "אני אשלח בחורים יהודים לסכנת מוות, או לשבי שהוא גרוע ממוות, למען בחירות?! אני אשלח בחורים שלנו?".

עוד קודם לכן, במרץ 1981, ערך יו"ר האופוזיציה שמעון פרס ביקור חשאי במרוקו, שדלף כמובן לתקשורת. העובדה שלביקור נלווה גם ז'אן פרידמן, מי שהיה אחראי על ניהול קמפיין הבחירות של פרס, מלמדת שלביקור הייתה מטרה לפתות ישראלים – במיוחד יוצאי מרוקו שהיו ידועים כתומכים מסורתיים של הליכוד – להצביע למפלגת המערך.

חמש שנים מאוחר יותר, ביולי 1986, ערך פרס ביקור נוסף במרוקו, אך הפעם לא בחשאי. באותה תקופה הוא עמד לסיים את כהונתו כראש ממשלת האחדות עם הליכוד, ויש מקום להניח כי השתעשע במחשבה לא לקיים את הרוטציה ולהקים ממשלה צרה המבוססת על הישגיו.

הביקור עצמו הסתיים בטון צורם, ופרס למעשה סולק מהמדינה לאחר שלא הביא עמו כל הישג למלך מרוקו חסן השני, שהרגיש נבגד ומרומה לאחר שהסכים – בפעם הראשונה – לפגישה פומבית עם מנהיג ישראלי. ייתכן שכישלון "המבצע המרוקני" שכנע את פרס לרדת מנושא הקדמת הבחירות.

גם לקראת הבחירות לכנסת ה-14 ב-1996, נקט ראש הממשלה פרס כמה צעדים מדיניים על מנת לקדם את מועמדותו. לאחר סדרת פיגועים קשים של חמאס, בעקבות חיסול יחיא עיאש (מהלך שאולי אף הוא מכוון בחירות), הוא ארגן בחודש מרץ עם נשיא ארה"ב ביל קלינטון ועידת פסגה בשארם א-שייח בהשתתפות מנהיגים מהעולם הערבי וממדינות אחרות. הם ביקשו להציג חזית מאוחדת נגד הטרור, אולם בפועל נועדו לחזק את מעמדו הבינלאומי – ובתוצאה מכך גם הפנימי – של פרס בבחירות הצפויות.

זאת ועוד, בשל דימויו הפייסני בעקבות הסכמי אוסלו, באפריל 1996 פתח פרס במבצע "ענבי זעם" בלבנון, על מנת לחזק את דימויו הביטחוני. כישלון המבצע – ובמיוחד הטרגדיה שבמסגרתה נטבחו יותר מ-100 אזרחים בכפר קנא – קרוב לוודאי פגעו בפרס, וסייעו לנתניהו לנצח ברוב דחוק של אחוז אחד בלבד.

יש מקום להניח כי גם החלטתו של אהוד ברק לצאת לוועידת טאבה בינואר 2001 – חודשים ספורים אחרי כישלון פסגת קמפ דיוויד ופריצת האינתיפאדה השנייה – נעשתה במחשבה להגיע להישג מדיני שישרת אותו לקראת הבחירות המיוחדות מול אריאל שרון.

הפוליטיקה הישראלית מלאה בדוגמאות של ראשי ממשלה שחיפשו החלטות ופעולות דרמטיות שישפיעו על ההצבעה של האזרחים, בעיקר אלה המתנדנדים. למעט הפצצת הכור העיראקי, נראה כי מרבית המהלכים ה"דרמטיים" של ראשי ממשלה לא השתלמו להם. במלים אחרות, הציבור ראה בצעדים אלה ניסיון ציני או מניפולטיבי להשפיע על תוצאות הבחירות ולא קנה אותם.

ניסיונו של נתניהו לנצל את הסכמי אברהם לטובת מסע הבחירות שלו גם הוא ניסיון ציני ומניפולטיבי לנצל הישג מדיני לכלל הישג אלקטורלי. יש לברך על התגובה המדודה של האמירתים, שסירבו לקחת חלק במשחק הפוליטי הישראלי. תגובה זו אולי תלמד את המנהיגים שלנו שלא להיתלות בשחקני חוץ כדי לקדם את מטרותיהם הפנימיות.

**המאמר פורסם באתר וואיינט, 20 במרץ 2021.

הפוסט נתניהו לא המציא כלום. שמעון פרס היה שם קודם הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנחת העבודה של היוצרים היא ש"במדינות המזה"ת המנהיג הוא בדרך כלל המחליט הבלעדי", ולכן "הכרת דמותו, מעשיו ומחשבותיו הכרחית לסיכול כוונותיו ההתקפיות". מפתיע ככל שזה נשמע, הקרנת סדרה תיעודית על מנהיגי האזור בפרט, ועל המזרח התיכון בכלל, הינה דבר נדיר למדי. הסכסוך הישראלי-ערבי זוכה לתשומת לב רבה יותר, אולם החברה הישראלית אינה מתעניינת במיוחד בשכניה, הן במצב מלחמה והן במצב של שלום. על כן, יש לברך באופן עקרוני על כל ניסיון תקשורתי להרחיב את הידע של החברה הישראלית לגבי ההיסטוריה של השכנים.

אולם, למרבה הצער, הסדרה סובלת מכמה כשלים מהותיים שפוגמים בתוצאה הסופית. כשלים אלה סובבים סביב ארבע סוגיות:

האחת, אי-בהירות לגבי מוקד הסרטים.

השנייה, בחירת עדשה חד-ממדית דרכה מועבר המידע.

השלישית, בחירה סלקטיבית של מידע שמשרתת את העדשה שנבחרה, אולם אינה משקפת באופן מהימן את הידע ההיסטורי הקיים כיום.

ולבסוף, סתם טעויות היסטוריות. מתוך מטרה להתמקד בעיקר, לא אטפל בסוגיה האחרונה.

1. אי-המיקוד של הסדרה נובע מהעובדה שיוצריה לא החליטו שמא היא נועדה להציג ביוגרפיה של השליטים או לספר את סיפורי הגבורה של המודיעין הישראלי ביחס למנהיגים אלו.

התוצאה היא ערבוב בין פרטים ביוגרפיים של המנהיגים – אשר מסופרים בדרך כלל על ידי אנשי אקדמיה – ובין סיפורי המודיעין המסופרים על ידי אנשי מערכת הביטחון, קרי מוסד, שב"כ והמודיעין הצבאי. וכך, הנרטיב קופץ בין סיפור תולדות חייו והחלטותיו של המנהיג, ובין פרשיות מודיעין – לעתים שוליות – שמקבלות נפח שידורי מעל ומעבר לחשיבותן ההיסטורית.

כך, למשל, פרשת המדענים הגרמנים בתקופתו של עבד אל-נאצר (מבצע "דמוקלס") – שנלעסה כבר לא מעט לאורך השנים – תופסת כמעט כשליש מהפרק על מנהיג חשוב זה. ניתן היה להבין החלטת הפקה ועריכה אם פרשת פיתוח הטילים נגד ישראל אכן הייתה איום של ממש על קיומה של ישראל, אולם המחקר ההיסטורי מלמד כי לא כך היה. למעשה, כבר בזמן אמת – כפי שראש המוסד מאיר עמית כתב – היה ידוע כי הטילים שהוצגו לראווה במפגן הצבאי של העשור למשטר, אינו שמיש ונועד בעיקר לצרכי תעמולה פנימית. למעשה, גם חלק מהמרואיינים הודו בכך, אולם למה לקלקל סיפור טוב המספר על מדענים גרמנים, לאחר השואה, שמסייעים לשליט המצרי לפתח נשק שישמיד את ישראל. במלים אחרות, הצגת הסיפור נועדה לחזק את התזה שמדובר במנהיג הפועל להשמדת ישראל.

2. עניין זה מביא לסוגיה השנייה, וזו הפריזמה או העדשה דרכה מוצגת הסדרה. כינויה "אויבים" ממקם את גלריית האישים תחת עדשה מאיימת. ספרות הפסיכולוגיה הפוליטית קוראת לכך "דמוניזציה" או השטנה. במלים אחרות, היריב מתואר בצורה מאיימת ומפחידה, לעתים בצורה מוגזמת באופן שאינו משקף את המציאות המורכבת. דמוניזציה מתרחשת כמעט בכל סכסוך, וישראל אינה יוצאת דופן מבחינה זו. היא נועדה לחזק את הסולידריות והנחישות של החברה במאבקה נגד האויב המשותף. אמנם אף לא אחד מהמנהיגים היה ידיד של ישראל (גם לא סאדאת), אולם חלקם לא שאפו לחסל את ישראל, ואף קיימו עמה לעתים קשרים חשאיים. מידע זה, שאינו עולה בקנה אחד עם התואר "אויב", לא נכלל בתכניות, אם מחמת צנזורה עצמית או בורות.

3. דבר זה מוביל לביקורת השלישית והיא בחירה סלקטיבית של מידע. התיאור של עבד אל-נאצר כמי שחתר להשמיד את ישראל תואם לתיאור המסורתי שלו בתקשורת הישראלית כהיטלר וכמוסוליני, כאשר עיקרי האידיאולוגיה שלו שפורסמו ב"פילוסופיה של המהפכה" הושוו ל"מיין קאמפף" של היטלר.

למותר לציין, כי אין שום דמיון בין שני הכתבים הללו. ואולם, יש גם עדויות שעבד אל-נאצר ניסה לקיים מגעים עקיפים וישירים עם ישראל. מאיר עמית חשף כי ב-1966 התקיים קשר עם קצין בכיר בצבא המצרי שהיה אמור להוביל לפגישה ישראלית-מצרית רמת דרג בקהיר, אולם איסר הראל טרפד את היוזמה, בעיקר בשל "מלחמות יהודים". המוסד הוביל את המגעים הללו ולכן מן הראוי היה להכלילם בהתייחסות של המודיעין למנהיג המצרי, אולם תיאור זה היה "מקלקל" את דימויו השטני החד-ממדי.

גם ערפאת קיים קשרים עם ישראל באמצעות בכירים בארגונו בשנות ה-70 ו-80, ואף הכיר בישראל ובהחלטה 242 כבר ב-1988, חמש שנים טרם הסכמי אוסלו, אולם ישראל בחרה להתעלם, וכך גם התכנית על ערפאת. העיתונאי דני רובינשטיין אמר בסוף הפרק כי הוא מאמין שערפאת רצה הסדר שלום, אולם אין ניסיון להבהיר מה מביא את אחד הפרשנים המוערכים בארץ לערפאת (רובינשטיין כתב עליו ביוגרפיה) לומר משפט שעומד בסתירה לכל מה שהוצג בפרק. שהרי אם המטרה היא להראות את האויב והטרוריסט ערפאת, הרי כל מידע שעלול לפגוע בדימוי זה אינו רצוי.

הפרק על אסד עוסק בהרחבה בפעולות הטרור של המשטר, אך ממעיט לעסוק במגעי שלום עם ישראל לאורך שנות ה-90. גם כאשר הוזכר תהליך השלום, המסקנה מפי דניס רוס הייתה כי מצבו הבריאותי לא אפשר לו להתגמש ולכן המשא ומתן נכשל.

אולם, הידע שקיים כיום מאושש את הקביעה כי אסד בימיו האחרונים רצה לחתום על שלום עם ישראל כדי להותיר לבנו ירושה שקטה בחזית הזו, אולם התעקשותו של ברק שלא לאפשר לאסד להגיע לכנרת, כדרישתו, שמה קץ לשיחות. קלינטון האשים את ברק בטרפוד ההסכם. במלים אחרות, לא תמיד "האויבים" אשמים בהחמצת הזדמנויות אלא גם ישראל החמיצה הזדמנויות (וכמובן אפשר להתווכח אם זה היה רצוי וכו' אבל זה כבר וויכוח אחר).

באשר לסאדאת, אמנם הפרק דן בצדק בפספוס המודיעיני של השלום, אך משום מה התעלם מהתפקיד החשוב שמילא המוסד במפגש שהתקיים בין דיין ונציג מצרי בכיר במרוקו והכשיר את הקרקע לביקור סאדאת בירושלים.

כתיבת ההיסטוריה, כמו גם סיפורה התיעודי בקולנוע ובתקשורת, היא תהליך דיאלקטי שמושפע מחשיפת מסמכים חדשים וקיומה של פרספקטיבה היסטורית עמוקה יותר שמאפשרת – ולעיתים דורשת – רוויזיה בנרטיב ההיסטורי. מצופה מסדרה דוקומנטרית חדשה שלא תשחזר את הנרטיב הישן אלא תשאל שאלות שלא נשאלו או תקרא תיגר על תפיסות קיימות. למרבה הצער, הסדרה מאששת את הסטריאוטיפ הישן של הערבי או הפרסי "האויב" ומפספסת את חלקם של קברניטי ישראל והמודיעין בניפוח הדימוי השלילי של האויב, וכן את תרומתם להחמצת הזדמנויות לשלום.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 26 בפברואר 2021.

הפוסט סדרת הטלוויזיה "אויבים" – המשך הדמוניזציה באמצעים ישנים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפיקוד, שהוקם ב-1983, אחראי מבחינה צבאית על מדינות המזרח התיכון (למעט טורקיה וקפריסין השייכות לאירופה), על הפריפריה המזרח תיכונית החדשה בעקבות נפילת ברית המועצות (קזחסטן, אוזבקיסטן, טורקמניסטן, טג'יקיסטן וקירגיסטן), וכן על אפגניסטן ופקיסטן. הכללת האחרונה בפיקוד היא תולדה לא של השיקול הגיאוגרפי אלא של הצורך להפריד בינה ובין הודו (השייכת לפיקוד אחר).

לאחר צירופה של ישראל, פיקוד המרכז כולל 21 מדינות, ובהן מצרים, ירדן, סוריה, עיראק, שש מדינות המפרץ, תימן ועוד. התקשורת הישראלית אמנם לא התעלמה מצעד אמריקני זה, אולם דומה כי חשיבותו והדיו נבלעו בתוך "הרעש" של ההתקפה על הקפיטול, החשש הביטחוני וטקס השבעת הנשיא.

מבחינה היסטורית, ארצות הברית וחלק מבעלות בריתה היו מעורבות בכמה סכסוכים באזור האחריות של סנטקו"ם, בראש ובראשונה מלחמת המפרץ ב-1991 (מבצע "סופה במדבר"), פעולות שונות בעיראק במהלך שנות ה-90,פעילות צבאית באפגניסטן מאז 2001, ומבצעים צבאיים מגוונים בסוריה, בעיראק, במפרץ ובאיראן בשני העשורים האחרונים.

סדר העדיפויות המבצעיות של הפיקוד המרכזי, לפי האתר שלו, הוא הרתעת איראן, מאבק נגד המדינה האסלאמית, פתרון לסכסוך באפגניסטן, התמודדות עם איומים של מל"טים נושאי נשק כימי ועוד.

הכללת ישראל בפיקוד המרכז האמריקני הינה, כמובן, תולדה של הסכמי הנורמליזציה שנחתמו בין ישראל, האמירויות ובחריין, ובעקיפין עם סודאן ומרוקו. בהודעה הרשמית של משרד ההגנה האמריקני נאמר, כי "הקלת המתיחות בין ישראל לבין שכנותיה הערביות בעקבות 'הסכמי אברהם' סיפקה הזדמנות אסטרטגית לארצות הברית לאחד שותפים מרכזיים נגד איומים משותפים במזרח התיכון".

הכללת ישראל בפיקוד מרכז, מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית

הכללתה של ישראל בפיקוד מרכז, יחד עם חברות ערביות, הינה לא פחות מאשר מהפכה במחשבה האסטרטגית האזורית. מאז הקמתה, ובמיוחד בשנות ה-50 וה-60, ישראל עשתה ניסיונות נואשים להצטרף לבריתות הגנה שהקים המערב נגד ברית המועצות והאיום הקומוניסטי.

בנוסף לנאט"ו באירופה וסיאט"ו באסיה, המערב הקים את ברית בגדאד ב-1955, שכלל את החברות האזוריות עיראק, טורקיה, איראן ופקיסטן. הסכסוך הישראלי-ערבי מנע את הצטרפותה של ישראל לברית בגדאד. כפי שהודו ופקיסטן אינן יכולות להיות חברות באותו ארגון, כך ישראל ומדינות ערב לא יכלו לשתף פעולה.

לאור העובדה שאף ארגון – כולל נאט"ו – לא הסכימו לקבל את ישראל כחברה, תחושת הבידוד של ישראל מול האיום הערבי גברה. צירופה של ישראל לפיקוד האירופי האמריקני היה מנוגד כמובן להיגיון הגיאוגרפי, אולם הוא נועד להתגבר על הקשיים הפוליטיים והצבאיים לצרף את ישראל לפיקוד האחראי על זירות מלחמה אפשריות במזרח התיכון וכולל מדינות המצויות בעימות עם ישראל.

החלטה דומה התקבלה גם בהקשר של האו"ם, כשמדינות ערב הצליחו למנוע את הכללתה של ישראל בגוש המדינות האסייתי – מהלך שגרם לכך שישראל לא יכולה הייתה להיות חברה במוסדות בינלאומיים שנקבע על פי מפתח אזורי. רק במאי 2000 הצליחה ישראל להתקבל כחברה בקבוצה הקרויה "אירופה המערבית ו[מדינות] אחרות".

ההחלטה האמריקנית לצרף את ישראל לפיקוד המרכז יחד עם שותפות ערביות, כמו מצרים, ירדן ומדינות המפרץ מלמדת על הנכונות של מדינות אלה לשתף פעולה עם ישראל באופן גלוי נגד האיום האיראני. האמריקנים עדיין מחזיקים בסיסים בכווית, בבחריין ובקטר, אולם לאור העובדה שכוחות צבא שלהם נסוגים בהדרגה מאפגניסטן ומעיראק, דומה כי חלקן של ישראל ומדינות האזור בהגנה כנגד האיום האיראני הולך לגדול.

יתרה מזו, הכללת ישראל בפיקוד מרכז מלמדת מצד אחד על הכוונות של ארצות הברית להינתק מהאזור, ומצד שני על הרחבה צפויה של התפקיד הישראלי הצבאי בזירות איום משותפות, כמו סוריה, עיראק ולבנון, כפי שאפשר היה להיווכח בשורה של תקיפות המיוחסות לישראל – בסיוע מודיעין אמריקני – במדינות אלה.

29% מהציבור חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון

מעבר לחשיבות הצבאית של המהלך האמריקני, יש לו חשיבות סמלית משום שהוא מחזיר את ישראל למקומה הטבעי במזרח התיכון. מקבלי ההחלטות בישראל בדרך כלל לא ראו אותה במזרח התיכון, וזאת בשל אילוצי הסכסוך הישראלי-ערבי אך גם בשל העדפות פוליטיות ותרבותיות.

סקרי דעת הקהל של מיתווים מגלים כי החברה בישראל שסועה באורח עקבי לגבי שייכותה של ישראל: הסקר האחרון ב-2020 גילה, כי 29% חושבים שישראל שייכת יותר למזרח התיכון, 25% יותר לאגן הים התיכון, 24% יותר לאירופה, ו-22% לאף אחד מאזורים אלה או שאין להם דעה בעניין. אז אם אנחנו לא יכולים להחליט, בא ממשל טראמפ ועזר לנו להחליט.

קיימת, כמובן, האפשרות שהנשיא החדש ביידן יהפוך את ההחלטה הזו, כפי שהפך גם החלטות אחרות של טראמפ, אולם דומה כי להחלטה זו הגיון רב, הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת השינויים שהתחוללו במזרח התיכון בחצי השנה האחרונה בכל הנוגע להסכמי הנורמליזציה. יהיה מעניין לראות אם כל ההתפתחויות הללו יובילו לשינוי בחברה הישראלית בכל הנוגע לשאלת מיקומה ושייכותה של ישראל.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 26 בינואר 2021.

הפוסט במהפכה של הרגע האחרון, טראמפ השיב את ישראל למקומה הטבעי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הנכונות והמוכנות הערביים לנרמל את היחסים ללא קשר לבעיה הפלסטינית הינם תולדה של ארבעה גורמים: ראשית, הרצון לנצל את חלון ההזדמנויות הצר שנוצר עם ממשל טראמפ עד לסיום כהונתו והבנה שממשל זה מוכן לשלם מחיר גבוה – יש שיאמרו מופקע – עבור השלום עם ישראל. בכלל, יש כאן תופעה חדשה ומעניינת והיא שצד שלישי משלם את המחיר של הסכם בילטרלי. וכך, האמירויות זכתה לעסקת נשק יוצאת דופן בהיקפה, ובראשה מכירת מטוסי אפ-35 המתקדמים ביותר בעולם; סודאן זכתה להוצאתה מחוץ לרשימת המדינות התומכות בטרור – צעד ששווה הרבה כסף מבחינת הלוואות והשקעות מערביות; ואילו מרוקו זכתה להכרה אמריקנית בסיפוח הסהרה – הכרה אותה ניסתה להשיג מאז פלשה לסהרה ב-1975 גם באמצעות הסתייעות בלובי היהודי בארה"ב, אך ללא הצלחה. גם בעבר זכו המדינות שחתמו על שלום עם ישראל לסיוע אמריקני נדיב, אולם הוא ניתן בנוסף למחיר שישראל שילמה בנסיגה מטריטוריה כבושה ובסיוע מדיני וכלכלי. אמנם המחיר שישראל שילמה מול מצרים היה בולט יותר מבחינת הנסיגה בסיני ופירוק ההתנחלויות, אולם גם מול ירדן הסכימה לתיקוני גבול, לחלוקה נדיבה של מימי הירדן והענקת תפקיד בניהול הר הבית (אל-חרם אל-שריף) בירושלים.

הסיבה השנייה נוגעת לחשש שהממשל החדש של ביידן – בניגוד לטראמפ – ילך על הסכם עם איראן בסוגית הגרעין. על מנת לקדם את הסכנה הזו, חבירה פומבית לישראל נועדה לאותת לאיראן על משוואת הרתעה חדשה במקרה שארה"ב תבחר ללכת בנתיב ההסכם. בהקשר זה יש גם לציין את החשש מהשלמת תהליך נסיגתה של ארה"ב מהמזרח התיכון – מסוריה, אפגניסטן ועיראק. תהליך זה החל בתקופת אובמה, נמשך בתקופת טראמפ והוא ימשיך, קרוב לוודאי, גם בתקופת ביידן. במצב זה, השחקניות האזוריות נשארות לבדן להתמודד עם האיומים. בעידן של נסיגה אמריקנית מהאזור, חשיבותה של ישראל לחלק ממדינות האזור עולה.

הסיבה השלישית קשורה לירידה בחשיבותה של הסוגיה הפלסטינית בעקבות האביב הערבי ומגפת הקורונה, שהפנו את תשומת הלב של מדינות ערב לסוגיות פנים. תוצאה זו הובילה לסיבה הרביעית והיא התגובה האדישה יחסית מצד מדינות ערביות ומוסלמיות ליוזמה של האמירויות שחיזקה את הביטחון של שליטים אחרים להמשיך את המומנטום. תופעת "הדומינו" שחזינו באביב הערבי חזרה על עצמה, וזאת בשל הקשר הזהותי בין מדינות ערב. אם בעבר הפלסטינים קיבלו תמיכה וחיזוק במסגרת מה שנקרא "חזית העמידה האיתנה" שהתנגדה לשלום עם ישראל (וכללה גם את עיראק, סוריה, לוב, אלג'יריה, ודרום תימן), הרי כל המדינות הללו בעצמן אינן עומדות איתן ואינן במצב לסייע לפלסטינים.

תהיה זו טעות להסיק כי התהפכות סדר פתרון הבעיה הפלסטינית משנה או מפחיתה מחשיבות פתרונה. בעיה זו נותרה לב הסכסוך ולא ניתן יהיה להתחמק מכך, במיוחד לאור המגמה ההולכת וגוברת של התאדות פתרון שתי המדינות מצד אחד, והמגמות הדמוגרפיות מצד שני, הקובעות כי מספרם של הפלסטינים בארץ ישראל המנדטורית יהיה בקרוב גדול ממספרם של היהודים (כיום המצב כמעט שווה, 6.8 מיליון). הקשרים אפוא עם דובאי, מנאמה, רבאט, ח'רטום, ואולי בירות ערביות ומוסלמיות נוספות – חשובים ככל שיהיו והם חשובים – אינם תחליף לפתרון הבעיה הפלסטינית.

נהיר כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני לא יהיה בראש מעייניו של ממשל ביידן, אלא הוא יתמקד בבעיות פנים וחוץ הקשורות להשלכות של מגפת הקורונה, ההסכם עם איראן ועוד. ואולם, בפני ממשל ביידן נוצרה הזדמנות לקדם פתרון, וזאת מכמה סיבות: ראשית, הוא לא טראמפ. דהיינו, הממשל הדמוקרטי החדש יעשה כל מאמץ להתרחק מהמורשת של טראמפ בסכסוך שהובילה לקרע עם ההנהגה הפלסטינית, לנקיטת צעדים חד-צדדיים לטובת ישראל (כמו הכרה בירושלים כבירת ישראל שיכולה הייתה להוות קלף במשא ומתן), ובכלל להפיכת ארה"ב למתווך לא הוגן בעליל. יתרה מזו, נסיגה אמריקנית צבאית מהמזרח התיכון מהווה הזדמנות להגביר דווקא את המעורבות המדינית, ובכך לשדר לבעלות הברית באזור כי ארה"ב אינה "נוטשת" את המזרח התיכון. שנית, לאחר שספגו כמה חבטות מהאמריקנים וממדינות ערב, נראה כי הפלסטינים נכונים להשתלב מחדש במשא ומתן לאחר שהבינו כי העמדה התוקפנית שנקטו נגד המדינות שנרמלו את יחסיהן עם ישראל הייתה שגויה משום שהיא פגעה מבחינה מדינית וכלכלית ברשות הפלסטינית. זאת ועוד, חזרתו של ממשל דמוקרטי בראשות ביידן נתפסת על ידי אבו מאזן והרשות כהזדמנות לשקם את מעמדם בזירה האמריקנית. החזרת התיאום הביטחוני עם ישראל וקבלת כספי הסילוקין מידי ישראל מהווים צעד ראשון בכיוון זה. יתכן וזו תהיה ההזדמנות האחרונה של אבו מאזן להשיג את מטרתו – הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. ולבסוף, דווקא ההליכה של מדינות ערב לעבר שלום נפרד עם ישראל מחזקת את הרצון והצורך שלהם לפצות על כך שנטשו לכאורה את העניין הפלסטיני, וכך לחזק את הלגיטימציה מבית לשלטונם.

באופן פרדוקסלי, היפוך של סדר פתרון הבעיה הפלסטינית יוצר הזדמנות מחודשת לטיפול בבעיה. הנעלם הגדול עתה הוא זהותה של הממשלה החדשה שתיבחר בישראל ומידת רצונה להתקדם בפתרון הבעיה. הנסיבות העולמיות והאזוריות מייצרות לישראל הזדמנות ללכת על "מהלך גדול"; לא עוד הסכמים בילטרליים בין ממשלות בלבד, אלא מהלך אזורי לפתרון הבעיה הפלסטינית שיכלול גם את הסעודים ויוביל לפריצת דרך עם מדינות אסלאמיות גדולות כמו אינדוזניה ופקיסטן המקיימות קשרים עם ישראל מאחורי הקלעים. מהלך כזה לא יישאר ברמה של ממשלות אלא יביא גם לשינויים בתוככי החברה האזרחית הערבית המתנגדת ברובה לנורמליזציה עם ישראל. ל"עסקת מאה" שכזו יש סיכויים גדולים יותר מאשר ל"עסקת המאה" של טראמפ למרות שהיא בוודאי נראית כעת כמו חלום באספמיה.

**המאמר פורסם ב"הארץ", 6 בינואר 2021

הפוסט הסדר התהפך, אבל לא הבעיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הרשתות החברתיות במצרים סערו לאחר שעמוד רשמי של משרד החוץ הישראלי בשפה ערבית העלה את התמונה ומתחתיה הכתובית: ״האמנות תמיד מאחדת אותנו״. כתוצאה מכך, הזמר זכה למתקפה חסרת תקדים של גולשים ברשתות. הוא הוכרז כציוני, בוגד, ושחקן ״בקרנבל הנורמליזציה״ המשרת את "הפרויקט הציוני באזור״.

חמור מזה, המתקפה נגד רמדאן חרגה מגבולות הרשתות החברתיות. איגוד השחקנים במצרים השעה את חברותו ואילו איגוד העיתונאים הורה שלא לפרסם כל ידיעות עליו משום שהוא הפר את האיסור על כל צורה של נורמליזציה עם ״המדינה הכובשת״. לבית המשפט המצרי אף הוגשה תביעה נגדו בגין ״העלבת העם המצרי".

רמדאן ביקש למזער את הנזק שנגרם לו; הוא פרסם תגובה באינסטגרם ובה טען שלא היה מודע ללאומיותו של הזמר והוסיף כי הוא "מצדיע לעם הפלסטיני״. בהמשך אף שינה את תמונת הפרופיל שלו לתמונה של דגל פלסטין.

פרשה זו חשפה את בפני הציבור הישראלי, פעם נוספת, את עוצמת ההתנגדות במצרים לנורמליזציה עם ישראל. השיח הציבורי במצרים, כפי שעלה ברשתות החברתיות, ביטא עמדה אחידה המתנגדת לכל מגע עם ״הכובש הציוני״ וחידד כי גם לאחר למעלה מ-40 שנים לאחר חתימת הסכם השלום, רבים בחברה האזרחית המצרית עדיין רואים בישראל אויב עיקרי.

ביטויי התנגדות חריפים אלו לנורמליזציה אינם תופעה חדשה. לאורך השנים התנגדות זו שיקפה את התובנה, שהעמקת הקשרים עם ישראל מהווה חסם בפני שיקום מעמדה של מצרים במערכת האזורית. עמדות אלו מצאו את ביטוין מעת לעת במתקפות כלפי מי שנחשד בקידום נורמליזציה, כדוגמת הדחתו של חבר הפרלמנט המצרי, תופיק עוכאשה, לאחר שאירח בביתו את שגריר ישראל. במקרים קיצוניים עמדה זו לבשה פנים אלימות, כפי שבא לידי ביטוי בתקיפת שגרירות ישראל במצרים על ידי מפגינים ב-9 בספטמבר 2011.

המשטר המצרי בעבר לא פעל נגד שיח שנאה זה. חוסני מובארכ שימר את יחסי השלום עם ישראל ואף ביצר את מעמדה של מצרים כמתווכת מרכזית בין ישראל לפלסטינים, אך הוא לא עשה "יחסי ציבור" לשלום עם ישראל. מנגד, הוא התיר חופש ביטוי נרחב לשיח עוין כלפי ישראל ועשה מעט מאוד כדי למחוק ביטויים אנטי-ציוניים ואנטישמיים בכלי התקשורת. ניסיונות להגביל שיח אנטי-יהודי היו תוצר של לחצים חיצונים, בעיקר אמריקאים, ולא נבעו מתוך ניסיון לשנות תודעה.

הגישה הדואלית של מובארכ נבעה מכך שהעמדות העוינות כלפי ישראל שירתו אותו ברמה הפנימית. שתיקת המשטר הייתה חלק מדרכי התמודדותו עם התגברות ההשפעה של גורמי האסלאם, בעיקר האחים המוסלמים, במרחב הציבורי, שביטאו עמדות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות. עמדות אלה הצטלבו עם העמדות של כוחות חילונים כמו נאצריסטים, שמאל ואף ליברליים, שהתנגדו למדיניות של ישראל כלפי הפלסטינים.

מגמות אלו ממשיכות להתקיים גם תחת שלטונו של אל-סיסי. נשיא מצרים אמנם הרחיב את שיתוף הפעולה הביטחוני והדיפלומטי עם ישראל, הביע תמיכה בשימור יחסי השלום ואף קידם בברכה את הסכמי הנורמליזציה בין ישראל והאמירויות, אך הוא לא הביע תמיכה בנורמליזציה בתחומים האזרחיים.

הטיעונים ללגיטימציה של אל-סיסי ממוקדים בהיותו המנהיג שיכול להציל את מצרים מאויביה הפנימיים והחיצוניים ולהוביל לביטחון וליציבות. אמנם ההגנה שהוא מבטיח לעם המצרי ממוקדת בארגוני הטרור והאחים המוסלמים, אולם שימור הדימוי של ישראל כאויב פוטנציאלי משרתת טיעונים אלו ללגיטימציה ובעיקר תומכת באוטוריטריות הצבאית.

הסכסוך המתמשך של ישראל עם הפלסטינים והעדר ההתקדמות בפתרון הסכסוך משמש חומר בערה המניע את שיח ההתנגדות כלפי ישראל. עם-זאת, חשוב להדגיש כי הוא לא גורם בלעדי. שיח העוינות כלפי ישראל הוא תוצר של כמה גורמים נוספים:

1. ראשית, התפשטותן והעמקתן של עמדות אנטישמיות ואנטי-יהודיות על ידי גורמים שונים ובראשם הכוחות האסלאמיסטים והאיגודים המקצועיים. חלק מהעמדות הללו בא לידי ביטוי בתקשורת ובמערכת החינוך המצריים.

2. שנית, המדיניות העקבית של השלטון תרמה לכך שהבעת התנגדות לנורמליזציה מהווה כלי בידי כוחות פוליטיים לתקוף את המשטר מבלי שיוגדרו על ידו כבוגדים, או כמי שפוגעים באינטרסים של מצרים ובכבודה.

במלים אחרות, בהיעדר כלים לתקוף את המשטר, הנושא הישראלי מהווה שסתום להבעת מחאה "לגיטימית". כך למשל המתקפה הנוכחית נגד רמדאן שימשה הזדמנות לבטא התנגדות למדיניות של מדינות המפרץ, אשר פועלות "בשירות החלום הציוני להנהיג את העולם הערבי״, אך בד בבד היא כללה גם הזדמנות לבטא לעג וגינוי ליחסיו של אל-סיסי עם ישראל ואף הגדרתם כבגידה.

תגובתו של המשטר המצרי הפעם הייתה שונה; לא זו בלבד שהתקשורת לא תקפה את השחקן, אלא שפובליציסט בכיר תקף בעיתון הממסדי "אל-אהראם" את תגובת האיגודים המקצועיים, ולא ראה פסול בקיום הקשר, במיוחד בקרב בני הדור הצעיר שלא הכירו מלחמות נגד ישראל.

השינוי בעמדת המשטר חשוב והוא מלמד כי המחאה התקשורתית נתפסת גם כמחאה נגד המשטר ועל כן מאיימת עליו. יתכן גם שההסכמים של ישראל עם האמירויות ובחריין, והקשר עם הסעודים, חיזקו את הביטחון של המשטר המצרי.

מוקדם לומר האם תגובה זו מסמלת שינוי בעמדת המשטר כלפי התבטאויות אנטי-ישראליות או אנטי-נורמליזציה. בכל מקרה, תגובה זו מלמדת עד כמה יש למשטר תפקיד חשוב בשינוי השיח כלפי ישראל ובעיצובו. קשה להשוות בין מדינות המפרץ, שם אין איגודים מקצועיים או גורמי אופוזיציה אסלאמיים משמעותיים, ובין מצרים, ירדן ומדינות ערביות נוספות, שם נדרש המשטר להתמודד עם כוחות אלה.

ולכן, ישראל תמשיך להתמודד עם שני סוגים של שלום: זה עם מדינות המפרץ, וזה עם שאר מדינות ערב. התקדמות או פתרון הבעיה הפלסטינית עשוי לחמם את השלום הקר, אולם נדרש כאן גם מאמץ מצדן של המדינות הערביות לקדם את השלום בתקשורת ובמערכות החינוך שלהן.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 02 בדצמבר 2020.

הפוסט נורמליזציה עם מצרים וירדן? מוקדם מדי לחגוג הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בנדר תקף בצורה יוצאת דופן את ההנהגה הפלסטינית, והאשים אותה בהחמצת הזדמנויות לשלום, בשחיתות, בפלגנות, בקבלת החלטות מוטעות והתעלמות מהסיוע הנדיב של מדינות המפרץ – ובראשן ערב הסעודית – לעניין הפלסטיני. קולו של בנדר היה רועם, אך לא בודד.

עיתונאים סעודים בכירים פרסמו מאמרים התומכים בהסכמי הנורמליזציה של איחוד האמירויות הערביות ובחריין עם ישראל מצד אחד, ומבקרים את חוסר המעש הפלסטיני מצד שני. הגדיל לעשות עבד אל-רחמן אל-ראשד, עורך העיתון "אל-שרק אל-אוסט" לשעבר ומנכ"ל ערוץ אל-ערביה בהווה, כשהצדיק את זכותה של כל מדינה לקבל החלטה ריבונית בהתאם לאינטרס שלה.

קולות השלום הנשמעים מכיוונה של ערב הסעודית אינם מקריים; הם מלמדים כי מתחולל שינוי עמוק בעמדה הסעודית. ואולם, העמדה הרשמית שלהם, כפי שבוטאה על ידי שר החוץ פייסל בן פרחאן, היא שנורמליזציה תושג רק לאחר פתרון הבעיה הפלסטינית.

מי שחושב שהשינוי בעמדה הסעודית הוא תולדה של ההתפתחויות במזרח התיכון בשנים האחרונות, מפספס את התמורה שהתחוללה בממלכה כלפי ישראל, לפחות מאז מלחמת 1967. ישנן עדויות רבות שסעודיה הכירה בישראל בגבולות 1967, אם כי לא באופן רשמי ופומבי. יתרה מזו, יורש העצר ולימים מלך ערב הסעודית, פהד, ניסה בשנות ה-70 ליצור קשר עם ישראל לפחות פעמיים, אולם שליחיו נדחו.

בניסיונות אלו, היתה המטרה הסעודית להבהיר שקניית נשק מתקדם – מטוסי F-16 – לא יהוו איום על ישראל. צעד זה יהפוך לדפוס התנהגות, כשהאמירויות ביקשו מרבין שלא להתנגד ב-1995 לאספקת מטוסי F-15. דפוס זה יחזור שוב לגבי ה-F-35 במסגרת הסכם השלום עם האמירויות.

פהד היה גם זה שפרסם יוזמת שלום בספטמבר 1981. הייתה זו הפעם הראשונה שערב הסעודית יזמה תכנית שלום לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, והיא לימדה על עוצמתה האזורית בעקבות בום הנפט של שנות ה-70. ההכרה בישראל התחבאה מאחורי ניסוח מעורפל, שדיבר על הכרה ב"זכותן של כל מדינות האזור לחיות בשלום". היוזמה התקבלה לאחר תיקונים, על ידי ועידת הפסגה הערבית בפס שבמרוקו ב-1982, אולם ישראל דחתה אותה מכל וכל.

ראש הממשלה מנחם בגין לא היה מוכן לקדם תכנית שדיברה על הכרה באש"ף, ועל הקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967, שבירתה מזרח ירושלים. הרטוריקה השלילית של בגין לימדה על קיומם של דימויים שליליים לגבי הממלכה והנהגתה. המגעים שקוימו מאחורי הקלעים בין מנהיגי ערב הסעודית ומנהיגים במערב לימדו כי מאחורי הניסוח המעורפל אכן עמדה הכרה סעודית בישראל.

כ-20 שנה מאוחר יותר – בפברואר 2002, בשיאה של האינתיפאדה הפלסטינית, פרסם יורש העצר ולימים המלך עבדאללה יוזמת שלום שנייה. יוזמה זו התקבלה לאחר תיקונים על ידי ועידת הפסגה הערבית בביירות, והפכה ליוזמת השלום הערבית השנייה. יוזמה זו כבר דיברה במפורש על הכרה בישראל ונורמליזציה עמה, בתמורה לנסיגה ישראלית לקווי 1967, הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים, וכן ניסוח מעורפל לגבי פתרון בעיית הפליטים שיהיה מוסכם על הצדדים.

למרבה התדהמה, ישראל הרשמית מעולם לא הגיבה ליוזמת השלום הערבית, בטענה – או יותר נכון בתואנה – שהיא לא הוצגה לה רשמית. אמנם כמה פוליטיקאים, ובהם אהוד אולמרט ושמעון פרס, התבטאו באופן חיובי כלפיה, אולם לא היה בכך כדי לחפות על אחד מהמחדלים הגדולים של המדינאות הישראלית.

צמיחתה של איראן כאיום צבאי וגרעיני במפרץ, היווה גורם מדרבן עבור הממלכה כדי לחפש דרכים חדשות לישראל. באופן קונקרטי, היתה זו מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, שהאיצה את שיתוף הפעולה מאחורי הקלעים. כמנהיגת העולם האסלאמי-סוני, סעודיה ראתה בחשש כיצד השיעים בהנהגת איראן חותרים להגמוניה באמצעות שליחים אזוריים, כמו חיזבאללה בלבנון ומשטר שיעי אוהד בעיראק, שקם בעקבות הכיבוש האמריקני ב-2003.

תקופה קצרה לאחר המלחמה נפגש ראש הממשלה אולמרט, כשהוא מלווה בראש המוסד מאיר דגן, בבנדר, שכיהן באותה עת כראש המועצה לביטחון לאומי. לבנדר יש היסטוריה ארוכה של פגישות עם ישראלים ומנהיגים יהודים בארצות הברית. הייתה זו התחלה של שיתוף פעולה חשאי ישראלי-סעודי, שאף הביאה את דגן לטוס בחשאי לערב הסעודית ב-2010 ולהיפגש עם ראש המודיעין.

הקשר הישראלי-סעודי לא בא על חשבון יחסיה של הממלכה עם הפלסטינים. למען האמת, מאז שנות ה-70 תיווכה ערב הסעודית בין אש"ף לארצות הברית, מתוך מטרה לשכנע את הפלסטינים להצטרף לתהליך המדיני, אולם ללא הצלחה. גם הצגת שתי תכניות שלום נועדה, בראש ובראשונה, למצוא פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ובכך להביא ליציבות במזרח התיכון.

הסעודים גם תרמו סכומי כסף נדיבים לקופת הפתח – הארגון הפלסטיני החשוב ביותר באש"ף. העיתונאית הסעודית ופאא' אל-רשיד טענה כי ערב הסעודית תרמה לפלסטינים כמיליארד דולרים מ-1994 ועד 2008. אי לכך, אפשר להבין את האכזבה הסעודית מאי היכולת שלהם לתרגם את המנוף הכלכלי שלהם להישגים מדיניים.

לאורך השנים, מדיניות החוץ הסעודית הייתה פרגמטית וזהירה. היא השתדלה לפעול למען השגת קונצנזוס ערבי. ביקור סאדאת בירושלים וחתימת השלום עם ישראל, העמידה את המדיניות הזו במבחן, אולם בסופו של דבר נאלצו הסעודים להצטרף למחנה המתנגדים להסכם. 40 שנה מאוחר יותר, ערב הסעודית מתקרבת להכרה פורמלית ופומבית בישראל, כפי שאפשר להתרשם מקולות השלום שנשמעים ממנה, אולם היא עדיין לא שם. מה דרוש כדי שזה יקרה?

ראשית, נראה כי אחת הסיבות להססנות הסעודית נובעת מחילוקי דעות בתוך ההנהגה: בעוד המלך סלמן מחזיק בעמדה המסורתית, שדוגלת בקשירת הנורמליזציה עם ישראל לפתרון הבעיה הפלסטינית, בנו, יורש העצר מוחמד (הידוע בכינויו MBS), תומך ככל הנראה בגישה של האמירויות. בכך, הוא מייצג את דור המנהיגות הצעירה שאינה מוכנה יותר להיות כבולה על ידי הבעיה הפלסטינית בקידום האינטרסים של המדינה.

שנית, כשומרי המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה, אליהם עולים לרגל כשני מיליון מוסלמים מרחבי העולם מדי שנה, הסעודים צריכים להימנע מהרפתקאות מדיניות שיש להן השלכות כלכליות דרמטיות.

שלישית, יחסיה עם ארצות הברית בתקופת טראמפ היו מצוינים והיא לא הייתה צריכה לשלם במטבע הישראלי כדי לחזק את מעמדה בוושינגטון. עליית ביידן ונסיגתה ההדרגתית של ארצות הברית מהמזרח התיכון מהווים מקור לדאגה, וזו בתורה יכולה דווקא לחזק את הרצון הסעודי לחזק את הקשרים עם ישראל – אולי אף בגלוי.

מגמת היחסים בין ישראל וערב הסעודית ברורה, אולם אין לדעת מתי ייפול הפור. יש להניח כי בכל מקרה ישראל לא תקבל מתנות חינם. כינון יחסים עם ערב הסעודית יהווה פריצת דרך מדינית לישראל ביחסיה עם העולם הערבי והאסלאמי.

מצב זה מייצר הזדמנות גדולה לפתרון הבעיה הפלסטינית באמצעות דיאלוג ישיר בין ישראל, ערב הסעודית והאמירויות, בשיתוף עם הפלסטינים, ובברכת ארצות הברית. עתה נותר לראות אם אנו בשלים ליוזמת שלום ישראלית-ערבית.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 24 בנובמבר 2020.

הפוסט משהו קורה בממלכה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בסוגית הגרעין האיראני פעל ממשל טראמפ באופן אקטיבי: הוא נסוג מהסכם הגרעין, הטיל סנקציות כלכליות על איראן וחיסל את קאסם סולימאני, מפקד כוח אל-קודס של משמרות המהפכה. המדיניות האגרסיבית מול איראן התקבלה בתשואות בישראל ובקרב מדינות המפרץ. לא בכדי, מדיניות טראמפ כלפי איראן נתפסת כסיפור של הצלחה, במיוחד לאור קשייה הכלכליים. ואולם, באופן מעשי, איראן, משוחררת מההסכם שכבל אותה, התקדמה בפיתוח תכנית הגרעין שלה, צברה כמויות נוספות של אורניום מועשר ופיתחה צנטריפוגות להעשרת אורניום, ובכך קיצרה את דרכה להשגת נשק גרעיני.

לצד איראן, עיראק נותרה סוגיה חשובה עבור ארצות הברית, וזאת בשל החשש מהפיכתה לשטח השפעה איראני. טראמפ המשיך במידה רבה את מדיניות הנסיגה של אובמה. אמנם ראש ממשלת עיראק, מוסטפא אל-כאזמי, ביקר בארצות הברית באוגוסט האחרון וסיוע כספי אמריקני ממשיך לזרום. אולם הכוחות האמריקניים ממשיכים להתפנות בהדרגה מעיראק, ואילו המחאות המקומיות נגד הנוכחות האמריקנית התגברו, במיוחד לאחר הריגת סולימאני.

ארצות הברית פועלת בדרכים מדיניות וכלכליות מגוונות על מנת לפגוע בהשפעתה של איראן בעיראק, אך תהליך הנסיגה – שכולל כנראה גם את פינוי השגרירות בבגדאד – אינו יכול לבשר על צמצום השפעת איראן בעיראק.

טראמפ הבטיח לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תחת השם היומרני "עסקת המאה", תכנית השלום יצאה לעולם לאחר חבלי לידה ארוכים בינואר האחרון. הייתה זו תכנית חד-צדדית, שנועדה לענות על בעיות הביטחון של ישראל, אך הציעה לפלסטינים מעט מאוד: מדינה מינוס בגבולות בלתי אפשריים.

הסירוב לדון בתכנית הציג את הפלסטינים כסרבנים סדרתיים, בהמשך ל"בריחתם" ממתווה קלינטון (2000) הצעות אולמרט (2008) וקארי (2014), אולם לאמתו של דבר, תכנית טראמפ לא יכולה היתה לשמש בסיס של ממש למשא ומתן, משום שהיתה תכנית במעמד צד אחד בלבד.

למעשה, טראמפ איבד את יכולתו לשמש מתווך הוגן לאחר שנקט כמה צעדים חד-צדדים: סגר את הנציגות הפלסטינית בוושינגטון; קיצץ בסיוע לרשות הפלסטינית; הפסיק את הסיוע לאונר"א; הצהיר שההתנחלויות ביהודה ושומרון אינן "בלתי חוקיות"; והכיר בירושלים כבירת ישראל והעביר את שגרירות ארצות הברית לעיר. ההחלטה האחרונה היתה מבורכת מנקודת מבט ישראלית, אולם בכך המתווך העניק לישראל בחינם קלף חשוב שהיה לו במשא ומתן בין ישראל לפלסטינים. זה רע וגם מכוער, אם חושבים על הצד הפלסטיני.

טראמפ – בניגוד לאובמה – חידש את הברית ההיסטורית עם מדינות המפרץ ומצרים מתוך הערכה לחשיבותן הפוליטית והאסטרטגית במזרח התיכון, במיוחד במאבק מול איראן. חיזוק הקשר הצבאי והמדיני עם מדינות המפרץ איפשר במידה רבה את פריצת הדרך ביחסיה של ישראל עם האמירויות ובחריין.

חתימת הסכמי שלום ללא קשר לסוגיה הפלסטינית (למעט עניין השעיית הסיפוח שממילא שבקה חיים) פתחה את הדרך להסכם שלום עם סודאן, ואולי אף עם מדינות נוספות לאחר כניסת ממשל ביידן. גם פתיחת המשא ומתן בין ישראל ולבנון על סימון המים הטריטוריאליים הוא יוזמה אמריקנית מבורכת.

ואולם, מסתבר, כי גם בטוב הזה יש מן הרע: התפישה שניתן לחתום על הסכמי שלום עם מדינות ערב ללא פתרון הבעיה הפלסטינית. הסכמי השלום היו יכולים להיות חלק מהקלף האמריקני לקידום הסוגיה הפלסטינית. קלף זה עדיין קיים (סעודיה), אולם אין ספק כי האס הזה הפך לבן מלך (או פחות מכך) בפוקר המדיני.

בסוריה, טראמפ מעולם לא חתר להישגים, אלא למנוע אסונות בעיקר מצד "המדינה האסלאמית" (דאעש). הוא התמקד, ובהצלחה לא מבוטלת, במאבק הצבאי, שכלל גם את הריגת מנהיג דאעש, אבו באכר אל-בגדאדי, באוקטובר 2019. אולם המדיניות המזגזגת של טראמפ הותירה חלל שאפשר לרוסיה לחדש את השפעתה בסוריה ואפשרה לאיראן וטורקיה דריסת רגל.

ההתנתקות ההדרגתית של ארצות הברית והתחזקות השפעתה של איראן בסוריה הכריחה את ישראל להתערב באופן פעיל בסוריה, וזאת על מנת למנוע את הפיכתה למוצב קדומני של איראן. הכישלון של טראמפ בסוריה רשום גם על שמו של אובמה, אולם בכל מקרה אין זה מסיר ממנו אחריות.

מדיניותו של טראמפ כלפי טורקיה סבלה מסכיזופרניה: מצד אחד, הוא אירח את נשיאה, רג'יפ טייפ ארדואן, בנובמבר 2019, אותו ראה כשותף גלובלי ואימץ את מדיניותו כלפי הכורדים וסוריה, כולל המעורבות הצבאית בה; מאידך, טראמפ הבליג על חיזוק הקשר בין רוסיה לטורקיה וחתימת העסקה לקניית טילי נ"מ מסוג 400-S.

אנקרה, כזכור, חברה בנאט"ו, ולכן עסקת הנשק היא קריאת תיגר שלא נענתה. ארצות הברית גם לא פעלה לרסן את פעולותיה האגרסיביות בלוב, הן המעורבות הצבאית והן סימון הגבולות הימיים בין טורקיה ולוב – מהלך שעלול לאיים על השאיפות האנרגטיות בתחום הגז של מצרים, ישראל, יוון וקפריסין בים התיכון.

בחשבון הסופי, מדיניות טראמפ במזרח התיכון היתה כישלון, גם אם חוגים מסוימים בישראל רואים בה הצלחה גדולה. היא לא היתה פרי אסטרטגיה ברורה או מחשבה מעמיקה – למעט אולי תכנית השלום – אולם גם החשיבה שעמדה מאחוריה היתה מוטה ומוטעית.

עם בחירתו של ממשל אמריקני חדש קיים חשש שהנשיא הנבחר, ג'ו ביידן, יאיץ את יציאתה של ארצות הברית מהאזור ויתמקד בפעילות דיפלומטית וכלכלית באסיה. רק לאחרונה טען מרטין אינדיק, אחד היועצים הבכירים בממשלים דמוקרטיים בעבר, כי לארצות הברית אין אינטרסים בולטים במזרח התיכון וזאת משום שהיא אינה תלויה עוד בנפט, ואילו ישראל מספיק חזקה להגן על עצמה. אם חשש זה יתאמת, הרי אלה יהיו חדשות רעות.

עם זאת, התפתחות כזו יכולה להביא באמתחתה גם לחיזוק הקשר בין ישראל והמדיניות הסוניות המתונות המלוכדות מהחשש מאיראן. זו יכולה להוות גם הזדמנות למהלך ישראלי-אמירתי-סעודי, בברכת ארצות הברית, בסוגיית הסכסוך עם הפלסטינים.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 09 באוקטובר 2020.

הפוסט מדיניות טראמפ במזרח התיכון הייתה כישלון, גם אם בישראל רואים בה הצלחה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

היחסים החשאיים בין המדינות החלו עוד בטרם זכתה סודאן לעצמאות. ישראל פיתחה קשרים עם מפלגת "האומה", שחששה משאיפותיו של המלך המצרי פארוק לשלוט גם על סודאן. הדחת המלך אמנם הביאה לעצמאות המדינה ב-1956, אולם מדיניותו הפאן-ערבית של נאצר, ובמיוחד הלאמת חברת תעלת סואץ, עוררו מחדש את החשש הסודאני מפני בליעתה. על רקע זה נפגש ב-1957 עבדאללה ח'ליל, ראש הממשלה מטעם מפלגת האומה, בחשאי עם שרת החוץ, גולדה מאיר, וגם עם גורמי מוסד בכירים.

ההפיכה הצבאית ב-1958 חוללה מהפך בסודאן, שהוביל להתקרבות למצרים ולניתוק הקשר עם ישראל. על רקע זה, ובמיוחד לאחר הניצחון ב-1967, החלו מנהיגי המורדים בדרום סודאן לבקש סיוע צבאי. הם זיהו נכונה את האינטרס המשותף בינם ובין ישראל, שמבחינתה האינטרס כלל גם נגישות לנילוס המהווה את עורק החיים של מצרים.

בשנים 1972-1969 המוסד העניק סיוע לארגון המורדים "אניה-ניה" במאבקו נגד המשטר בחרטום. אפרים הלוי ודוד בן-עוזיאל (הידוע בכינויו "טרזן") היו דמויות מפתח בסיפור הזה. המרד והסיוע הישראלי הסתיימו ב-1972, עם חתימת הסכם בין הצפון והדרום שהעניק זכויות אוטונומיות מסוימות לבני הדרום. המרד התחדש ב-1983, וגם בו ישראל הייתה מעורבת בדרכים שונות.

ב-1969 תפס את השלטון בחרטום ג'עפר נומיירי. בראשית דרכו הוא נשען על סיוע סובייטי ולובי, אולם מ-1972 הוא התקרב למערב מתוך רצון לשפר את המצב הכלכלי. נומיירי היה בין השליטים הבודדים בעולם הערבי שתמך במדיניות השלום של סאדאת. כבר ב-1975 הוא צוטט "שקיומה של ישראל היא מציאות מוחשית בה אנו מכירים". ב-1982 הוא נפגש בחשאי עם שר הביטחון אריאל שרון בחווה בקניה. בפגישה העלה שרון כל מיני תכניות הזויות להפיכת סודאן למחסן נשק אזורי במסגרת סדר חדש במזרח התיכון, כולל אולי אפילו הפלת משטר האייתולות באיראן.

נומיירי מילא תפקיד חשוב בהעלאת חלק מיהודי אתיופיה ("ביתא ישראל"). הוא הסכים למבצע כל עוד יישמר בסוד. בשנים 1985-1984 הטיסה ישראל כמה אלפי יהודים בתמורה לסיוע שקיבל נומיירי מארצות הברית. ואולם, הדלפה ישראלית של הפרשה הובילה להפסקת המבצע ולבסוף גם לנפילתו.

ישראל וסודאן קיימו אפוא קשרים חשאיים לאורך השנים. סודאן הייתה, במידה רבה, הפריפריה הנסתרת של ישראל.

סודאן בתקופת שלטונו של עומר אל-בשיר (2017-1989) הייתה לאויב של המערב ושל ישראל, כשהפכה למדינת טרור המסייעת לארגון אל-קאעדה ומשתפת פעולה עם איראן. ב-1998 היא העניקה מקלט למבצעי פיגועי טרור בשגרירויות ארצות הברית בקניה ובטנזניה שגרמו למותם של יותר מ-200 איש ופציעתם של אלפים. חילות האוויר והים של ישראל, על פי דיווחים זרים, הפציצו בסודאן מפעלים ומחסני נשק של איראן, פעלו נגד שיירות של נשק ותחמושת לעזה ופגעו באניות איראניות שעגנו בנמל פורט סודאן.

בשיר פעל גם באכזריות נגד בני עמו, והיה אחראי לרצח עם מחריד בדארפור בו נרצחו כמעט חצי מיליון מוסלמים-אפריקנים ונעקרו מבתיהם כ-3 מיליון. ב-1993 ארצות הברית הכניסה את סודאן לרשימת המדינות התומכות בטרור, ואילו בית הדין הפלילי הבינלאומי לפשעי מלחמה בהאג האשים את בשיר ב-2008 ברצח עם.

השינוי בעמדת סודאן כלפי המערב, ארצות הברית וישראל החל כבר בשלהי שלטונו של אל-בשיר. למעשה, לאחר שהבין את הנזקים העצומים שהביא על כלכלת סודאן, הוא ניתק את יחסיו הדיפלומטיים עם איראן. בד בבד, הוא חבר לערב הסעודית ושלח כוחות לסיוע במאבק נגד הח'ותים בתימן.

השינוי השתקף גם ברטוריקה כלפי ישראל. שליח של משרד החוץ הישראלי נפגש ב-2017 עם גורמים סודאניים בכירים. ב-2019 נפגש ראש המוסד, יוסי כהן, עם ראש המודיעין הסודאני בשולי ועידת הביטחון במינכן. האמריקנים הגיבו בחיוב כלפי צעדי אל-בשיר והשעו חלק מהסנקציות הכלכליות.

באפריל 2019 סולק אל-בשיר מהשלטון בעקבות פריצת מחאות עממיות. השינוי כלפי ישראל בא לידי ביטוי בפגישה שערך ראש מועצת הריבונות הזמנית, גנרל בורהאן, עם ראש הממשלה בנימין נתניהו באוגנדה בפברואר 2020.

סוגיית היחסים עם ישראל הפכה לסלע מחלוקת בפוליטיקה הסודאנית, אולם בסופו של דבר הכריעו האינטרסים הכלכליים. האינטרס העיקרי של סודאן היה להימחק מרשימת המדינות התומכות בטרור – פעולה שתפתח את הפתח להשקעות, הלוואות ומענקים מהמערב. לשם כך המדינה הסכימה גם לדרישה האמריקנית לשלם פיצויים לקורבנות הפיגועים.

סודאן יכולה לצאת נשכרת משיתוף פעולה עם ישראל בתחומי הרפואה, חקלאות, תעשייה, התפלה, מסחר ועוד. ישראל תוכל גם לשמש עבורה מליץ יושר בכל בקשה שתוגש לקונגרס האמריקני. יש להניח כי גם יימצא פתרון מניח את הדעת לגבי מסתננים מסודאן. בניגוד לאמירויות ולבחריין, סודאן אינה מהווה שוק עשיר לישראל וכוח הקנייה של הסודאנים הוא קטן. התוצר הלאומי הגולמי לנפש הוא נמוך, אף יותר מזה של מצרים. עם זאת, ישראל תוכל לקצר את טיסותיה באמצעות השימוש במרחב האווירי של סודאן, וכן תיהנה מנגישות לנמל פורט סודאן.

זאת ועוד, כינון היחסים עם סודאן יחזק את מעמדה של ישראל באפריקה. לא פחות חשוב: חרטום מוכרת לישראלים רבים כמקום שבו התקבלה החלטת שלושת הלאווים של ועידת הפסגה ב-1967 – לא שלום, לא הכרה ולא משא ומתן עם ישראל. עתה, בחומת הסירוב הערבית נפלה עוד לבנה – ובמקום סמלי במיוחד.

** המאמר פורסם ב"וואלה!", 24 באוקטובר 2020.

הפוסט אחרי שנים של קשרים חשאיים עם ישראל, האינטרס הכלכלי של סודאן הכריע הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עוד לפני שיבשה הדיו על ההסכמים, הוקמו מועצות עסקים משותפות, נחתמו הסכמים בין בנקים ובין חברות טכנולוגיה בתחום הרפואה, נחתם הסכם בין האוניברסיטה העברית לאוניברסיטת זאיד בנושא החלפת ידע בתחום הבינה המלאכותית ועוד ועוד.

בהערכה גסה, מספרן של שיחות הזום בין אנשי עסקים ואקדמיה משלוש המדינות שהתקיימו בחודש האחרון היה רב יותר מאשר שיחות שהתנהלו בין ישראלים, ירדנים ומצרים במשך כמה שנים. מה עושה את השלום עם האמירויות ובחריין לשונה מהשלום הקר עם ירדן ומצרים? הרי עם ירדן, למשל, היו, בדומה למדינות המפרץ, קשרים חשאיים במשך שנים רבות שהניחו לכאורה את התשתית להוצאת היחסים לאור, ובכל זאת יש הבדל.

ניתן למנות לפחות ארבע סיבות שעושות את ההבדל:

1. הסיבה הראשונה היא כמובן היעדר סכסוך היסטורי בין המדינות. מלחמות ואלימות נטבעים בזיכרון הקולקטיבי של האומה ובזיכרון הפרטי של אזרחיהן, בין אם ההיסטוריה המשפחתית ידעה אובדן, או למדה עליה במערכת החינוך ובתקשורת. נכון הדבר שמדינות ועמים מתגברים על הזיכרון הכואב – כמו למשל צרפת וגרמניה שהפכו אף לבעלות ברית – אולם מסע כזה דורש מעורבות אינטנסיבית של המדינה בתהליך ההתפייסות, דבר שאינו מתקיים במצרים ובירדן.

2. שנית, מידת המחויבות של התושבים בירדן (ובמידה פחותה במצרים) לפלסטינים היא גבוהה יותר מאשר האזרחים במדינות המפרץ. יש לזכור כי למעלה ממחצית האוכלוסייה בירדן (ויש הטוענים אף 70%) היא פלסטינית. גם בירדן וגם במצרים פועלות וועדות אנטי-נורמליזציה, בעיקר בקרב האיגודים המקצועיים שנשלטים על ידי גורמים דתיים או חילוניים המתנגדים לישראל ולשלום.

מאידך, במדינות המפרץ, שהן גם קטנות יחסית מבחינה האוכלוסייה שלהן, אין איגודים מקצועיים ואילו הפלסטינים ברובם אינם אזרחים אלא פועלים זרים. ערב הסעודית במיוחד הגבילה לאורך השנים את כניסת הפלסטינים לשטחה משום שהם נחשבו כגורם מתסיס העלול לסכן את היציבות של המשטר.

3. שלישית, השלום עם מצרים וירדן נבנה בעיקר מלמעלה למטה, בעוד השלום עם מדינות המפרץ התנהל בשני הכיוונים. במלים אחרות, הקשר עם מצרים וירדן נבנה באמצעות משרדי הממשלה, ובעיקר דרך משרד הביטחון והמוסד, ובמידה פחותה משרדי החוץ, התעשייה והחקלאות. יש להדגיש כי בתחומי הצבא והביטחון הקשרים "חמים" בשנים האחרונות, וזאת לאור קיומם של אינטרסים משותפים.

ישראל עשתה מאמצים – ובמידה מסוימת אף הצליחה – לקשור קשרים כלכליים ומסחריים עם אנשי תעשייה ועסקים ממצרים ומירדן, אולם הקשיים שהערימו הממשלות, כמו גם ההחרמות על אישים שסחרו עם ישראל, צמצמו את שיתוף הפעולה באופן משמעותי והפכו אותו ללא לגיטימי.

מאידך, מאות חברות ישראליות פועלות כבר במפרץ בשני העשורים האחרונים בשקט ותחת כסות זרה (אך ידועה) ללא התנגדות של הממשלות. התשתית המדינית והכלכלית שנבנתה במפרץ במשך תקופה ארוכה יצרה אמון מלמטה שנפגש עם האמון מלמעלה.

4. ולבסוף, מזה שנים רבות, האמירויות ובחריין מיתגו עצמן כמדינות שוחרות שלום, המקדמות סובלנות בין-דתית. ב-2016 יצר שליט האמירויות משרה חדשה של שר מדינה לענייני סובלנות, ואילו בבחריין הקים המלך מרכז עולמי לדו-קיום בשלום, כאשר הרב היהודי האמריקני מארק שנאייר משמש כיועצו, וזאת לצד פעילויות בין-דתיות מגוונות אחרות. הסובלנות הדתית באה לידי ביטוי היסטורי גם אצל משפחת המלוכה ההאשמית בירדן, אולם היא לא חלחלה עמוק לתוך החברה.

בהנחה שהשלום עם האמירויות ובחריין יהיה חם יותר מאשר השלום עם מצרים וירדן, וזאת מתוך תקווה שלא יתחוללו אירועים דרמטיים בין ישראל והפלסטינים שעלולים להעיב או לקרר את השלום, מה היתרונות שישראל יכולה להפיק מכך?

* ראשית, לקולות המצדדים בנורמליזציה עם ישראל המגיעים מכיוון המפרץ עשויה להיות השפעה על המתנגדים בעולם הערבי לישראל או כאלה שטרם הכריעו בדעתם. במלים אחרות, המהלך של האמירויות ובחריין עשוי לחולל תגובת שרשרת, גם אם לא בטווח הזמן המידי. תגובה זו יכולה להתרחש ברמה של מדינות, אך גם – ואולי בעיקר – ברמה של חברות ויחידים שיראו בכך "אור ירוק" לקיים קשרים פומביים עם ישראל.

* שנית, השלום עם האמירויות ובחריין חיזק את הלגיטימציה לקשר עם ישראל, ולא מאחורי הקלעים. לראשונה, הדיון בשאלה זו הופך להיות פומבי. מדובר בהבשלה של תהליך ארוך, שהחל עם השלום עם מצרים ב-1979, שבו ישראל הופכת יותר ויותר לגורם לגיטימי באזור.

* שלישית, למהלך של ישראל והאמירויות יש חשיבות גדולה בכל הנוגע לאפשרות שינוי הדימוי של ישראל בעולם המוסלמי והערבי. מעקב אחר התקשורת בירדן ובמצרים וקריאת ספרי הלימוד בבתי הספר שלהם מלמדים בהכללה, כי הדימוי של הישראלי והיהודי הוא שלילי בעיקרו. כלומר, לאחר עשרות שנים של שלום, הדימוי של היהודי והישראלי לא השתנה באופן משמעותי במצרים ובירדן, ובוודאי בקרב מדינות וארגונים המצויים במצב של מלחמה מול ישראל. בדיוני זום שהשתתפתי עד כה עם עמיתים ועיתונאים מהמפרץ ניכרת ביקורת קשה כלפי הדרך השלילית שבה התקשורת הערבית, בהכללה, מתייחסת לישראל. השינוי שמתחולל בתקשורת המפרצית (דרך אגב, מלך בחריין, למשל, כבר ב-2005 הורה להפסיק את השימוש במונח "אויב" לישראל) עשוי לזלוג לגורמי תקשורת נוספים/אחרים ברחבי העולם הערבי והמוסלמי.

כדאי לזכור כי ראשית השלום עם מצרים וירדן התאפיינה אף היא באופוריה ובחתימת הסכמים אולם המשכם היה מאכזב ברמה האזרחית. הסימנים עד כה והפוטנציאל הקיים מובילים להערכה שהשלום עם האמירויות ועם בחריין עשוי להיות אחר מהשלום עם מצרים וירדן. במשחק מלים אפשר לומר שמדובר בתפיסת עולם שונה האומרת למעשה: "שלום, אחר". זהו שלום שמנסה לראות את האחר, ולא רק דרך העדשות של אינטרסים משותפים.

אולם גם שלום זה עלול ליפול קורבן לאירועים לא צפויים במזרח התיכון, ולכן יש לטפח אותו במחשבה יתרה. מבחינה אקדמית ומדעית, ההתפתחות של סוגי שלום שונים עם מדינות ערב מהווה כר פורה לקידום ההבנה שלנו לגבי מהותו של השלום, הדרכים להשגתו ולשימורו. הבנה כזו אולי יכולה לסייע לנו להבין טוב יותר מה אנחנו והפלסטינים לא מצליחים לעשות.

המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 03 באוקטובר 2020.

הפוסט שלום, אחר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לדוקטרינה הזו שתי בעיות:

1. האחת, היא לא חדשה. למעשה, ראש הממשלה יצחק שמיר, הקיצוני מכל ראשי הממשלה בישראל מבחינה מדינית, טבע אותה כבר לפני שנים רבות. כזכור, שמיר נמנע בהצבעה על הסכמי קמפ דיוויד ונמנע בהצבעה על הסכם השלום עם מצרים. הוא לא התנגד באופן עקרוני לחתימת הסכמי שלום עם אויבי ישראל אולם הוא התנגד לנסיגת ישראל מהשטחים שכבשה ב-1967, ועל כן קידם מדיניות של "שלום תמורת שלום".

2. הבעיה השנייה של דוקטרינת "שלום תמורת שלום" היא שאינה רלוונטית במרבית הסכסוכים של ישראל עם שכנותיה. ישראל לא יכולה הייתה לחתום על הסכם שלום עם מצרים אם לא הבטיחה לסגת באופן מלא מסיני ופינוי ההתנחלויות. גם את פיסת טאבה נאלצה ישראל לבסוף להחזיר לאחר בוררות בינלאומית. במבט לאחור, דומה כי אף פוליטיקאי בישראל אינו חושב כי נעשתה טעות בחתימה על שלום עם מצרים תמורת נסיגה מלאה מסיני. בין ישראל ובין ירדן לא עמדו בעיות טריטוריאליות או אחרות משמעותיות, אולם גם כאן נאלצה ישראל לפנות שטחים מסוימים בערבה (ואותם קיבלה בהחכרה), להעניק מכסות גבוהות ממימי נהר הירדן (ואף להגדיל אותם בהמשך), להעניק לירדן מעמד מיוחד במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ולבסוף לפנות את נהריים וצופר בתום 25 שנה. הסכמי אוסלו כבר כללו וויתורים טריטוריאליים בעזה וביהודה ושומרון. ואילו המשא ומתן לשלום עם סוריה נכשל בשל עניין התמורה שישראל הייתה אמורה להעניק כנגד הסכם השלום. לאחר שוויתרה על כל הגולן, רצועה צרה של בין 50-400 מטר על גדות הכנרת מנעה את ההסכם. בקיצור, ההיסטוריה של הסכסוך "הקרוב" מלמדת כי אין שלום חינם.

גם הסכם השלום בין ישראל והאמירויות לא ניתן בחינם; ישראל למעשה העניקה שני וויתורים, או שני הישגים, לאמירויות תמורת הסכמתה: האחד, וויתור על סיפוח חלקים מהגדה המערבית; והשני, הסכמה לאספקת מטוסי אפ-35 המתקדמים לאמירויות. עם-זאת, נכון הוא כי הסכמי שלום או כינון יחסים דיפלומטיים עם מדינות המרוחקות גיאוגרפית מישראל שלא היו עמן מלחמות, אינם בהכרח דורשים "כופר". כך, למשל, היחסים שכוננו עם מרוקו, תוניסיה, קטאר, עומאן ומאוריטניה בשנות ה-90 היו בבחינת "שלום תמורת שלום". ואולם, כל המדינות הללו (למעט קטאר באופן חלקי) ניתקו את יחסיהם הדיפלומטיים עם ישראל לאחר פריצתה של האינתיפאדה הפלסטינית בשנת 2000. הסכם השלום עם בחריין נמצא בקטגוריה זו

דוקטרינת "שלום תמורת שלום" הייתה קיימת אפוא כבר בעבר והיא יושמה באזורי הפריפריה של המזרח התיכון. מבחינה זו, גם עומאן, בחריין, סודאן ואולי גם מדינות נוספות – יכולות באופן פוטנציאלי לחתום על שלום תמורת שלום. בעבר היה קל יותר למדינות ערב לנקוט צעד כזה בשל חתימת הסכמי אוסלו, אשר העניקו את עלה התאנה הדרוש כדי לרצות את דעת הקהל הערבית. אולם הכשר זה לא מצוי עתה ולכן התהליך נתקל גם בקשיים, כפי שאנחנו למדים מתגובתן של ערב הסעודית, מרוקו, עומאן, ואולי גם מועמדות נוספות לחתימת הסכם שלום.

אולם הנקודה המהותית והעיקרית היא שרבים בחברה היהודית-ישראלית עלולים להיתפס לסיסמה של "שלום תמורת שלום" כמדיניות אפשרית מול הפלסטינים, ואולי גם מול הסורים בעתיד. אך הסכסוך עם הפלסטינים נסוב על נושאי ליבה מוחשיים, כמו גבולות, ירושלים, פליטים, מים, התנחלויות ועוד, וכן נושאי ליבה בלתי מוחשיים כמו הכרה הדדית, סמלים, אשמה ועוד. הסכם בנושאים אלה דורש לא רק סבלנות ומיומנות, אלא גם יכולת להעניק וויתורים לצד השני. וויתורים אין משמעם כניעה אלא הכרה כי הגעה לפתרון דורשת יצירת מרחב גמישות בעמדות.

לפיכך, אימוצה של דוקטרינת "שלום תמורת שלום" ביחסינו עם הסביבה הקרובה היא מרשם למבוי סתום ולאי-פתרון הבעיה הפלסטינית. יכול להיות כי זו בעצם כוונתה של הדוקטרינה: למקסם את הישגיה של ישראל בזירת הפריפריה של המזרח התיכון בתמורה להקפאה של הסכסוך הקרוב.

הקפאה זו מאפשרת, לאמיתו של דבר, לקבוע עובדות בשטח באמצעות התנחלויות, אשר מעניקות לגיטימציה בתהליך ארוך להשתלטות נוספת על שטחים שנכבשו ב-1967. תכנית טראמפ, המעניקה הכשר לסיפוח של 30% מהגדה לישראל, היא הכרה במציאות החדשה ומתן לגיטימציה למדיניות זו.

ההסכם עם האמירויות וההתנגדות בעולם למהלך זה הצליחו לטרפד – בינתיים יש להדגיש – את הסיפוח, אולם תהליך ההתיישבות בשטחים הכבושים נמשך ללא הפרעה וסופו הכשלה סופית של פתרון שתי המדינות.

הישגים – גדולים ככל שיהיו – טומנים לעתים בתוכם זרעים של פורענות. כזו הייתה מלחמת 1967, אשר שחררה את ישראל מטבעת החנק שאפפה אותה, אבל באותה שעה הכניסה אותה לתוך הפלונטר הפלסטיני ממנה לא הצליחה ישראל להשתחרר זה למעלה מחמישים שנה.

גם ההצלחות של מדיניות החוץ הישראלית בפריפריה המזרח תיכונית – ובמיוחד ההסכם עם האמירויות – טומן בחובו את הזרע של אימוץ דוקטרינת "שלום מול שלום", אשר תחזק את עמדתם של המתנגדים לוויתורים בסוגיה הפלסטינית. זהו מרשם להנצחת הסכסוך בינינו ובין הפלסטינים; זו למעשה דוקטרינה של "שלום ולהתראות" לנושא הפלסטיני.

בכך ישראל דומה לבת יענה הטומנת את ראשה בחול. עם שוך תרועת הפסטיבלים עם האמירויות, ואולי גם עם מדינות נוספות, ישראל תצטרך להידרש לבעיה הפלסטינית.

**המאמר פורסם באתר זמן ישראל, 13 בספטמבר 2020.

הפוסט דוקטרינת השלום ולהתראות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחריין היא אי קטן בין איראן השיעית ובין ערב הסעודית הסונית, ולדבר הייתה השפעה גדולה על מדיניות הביטחון והחוץ שלה. נפילת השאה והמהפכה האסלאמית-שיעית בראשות ח'ומייני ב-1979 הציבו איום מחודש על המיעוט הסוני השולט, והוא מיהר לחזק את בריתו עם ארצות הברית וערב הסעודית.

פלישת עיראק לכוויית ב-1990 דרבנה את שליטי בחריין לחתום על הסכם הגנה עם ארצות הברית ב-1991, ולהקים את המפקדה של הצי החמישי בשטחה. יתרה מזו, הסכם סחר חופשי נחתם בין המדינות ב-2006 ויותר ממאתיים חברות אמריקניות פעילות באי הקטן. גם האביב הערבי ב-2011, שאיים על משטר המלוכה ושניצל רק בעקבות התערבות סעודית, עורר חרדות.

בחריין לא הכירה בישראל, וככל הידוע אף לא קיימה עמה קשרים חשאיים עד שנות ה-90. התפתחות הקשר הייתה איטית והדרגתית: לאחר הסכמי אוסלו, באוקטובר 1994, השתתף השר לאיכות הסביבה יוסי שריד בשיחות של קבוצת העבודה המולטילטרלית בנושאי מים וסביבה, שנערכה בבירת בחריין. בביקור הוא נפגש עם שר החוץ של הממלכה, ובכך סימן את הקשר הישיר הראשון בין שתי המדינות. עם זאת, בנובמבר 1995, נמנעה בחריין מלשלוח נציג רשמי להלווייתו של רבין, וגם לא הקימה נציגות מסחרית בישראל בשנות ה-90, כפי שעשו עומאן וקטאר.

יחס חם במיוחד כלפי פרס

רק במחצית שנות האלפיים התפתחו היחסים החשאיים והגלויים בין שתי המדינות. הסיבה העיקרית להתחממות היחסים הייתה החשש של האליטה הסונית משאיפותיה של איראן השכנה. מסמכי וויקיליקס מגלים כי המלך חמד הדגיש בפני השגריר האמריקני כי הורה לשר ההסברה שלו להפסיק את השימוש במונח "אויב" או "ישות ציונית" לתיאור ישראל. הוא גם הודה כי בחריין מקיימת קשרים עם ישראל במישור הביטחוני והמודיעיני באמצעות המוסד. בפגישה אחרת באוגוסט 2005 סיפר שר החוץ כי בחריין מקיימת קשרים "שקטים" ו"עסקיים" עם ישראל. הנציג העיקרי של ישראל בבחריין היה דווקא איש משרד החוץ, שהרבה להסתובב במדינות המפרץ ולקשור קשרים עם ההנהגות המדיניות.

גם שמעון פרס הרבה להיפגש בחשאי עם הצמרת הבחריינית, כולל עם המלך חמד בניו יורק ב-2009. לבחריין היה כנראה יחס חם במיוחד כלפי פרס, משום שבעקבות מותו פרסם שר החוץ הבחרייני דברי פרידה בחשבון הטוויטר שלו, ונציג בחרייני גם נשלח ללוויה.

בשנות האלפיים נמשכו הקשרים החשאיים. מנכ"ל משרד החוץ דאז רון פרושאור ביקר בבחריין ב-2007, ובעקבותיו נפגשה שרת החוץ דאז ציפי לבני, עם שר החוץ הבחרייני בשולי העצרת הכללית של האו"ם. "החיזור" השקט של בחריין אחר ישראל נמשך כאשר לבני נפגשה בחשאי עם שר החוץ בוועידת הביטחון במינכן ב-2017, אז ביקש ממנה להעביר מסר לראש הממשלה בנימין נתניהו, לפיו המלך מעוניין לכונן קשרים עם ישראל.

שליטי בחריין אף קידמו בפומבי פעילות למען קירוב בין-דתי. למעשה, בבחריין התקיימה קהילה יהודית קטנה ובה כ-1,500 איש, אולם רובם גלו ממנה לאחר 1967. עם זאת, הקהילה הקטנה שנותרה חיה בנוחות וזוכה ליחס סובלני. חברת הקהילה היהודית, הודא עזרא נונו, אף נבחרה לכהן כחברת פרלמנט ולאחר מכן גם כיהנה כשגרירת בחריין בארצות הברית.

זאת ועוד, באירוע שקיים "מרכז שמעון ויזנטל" בלוס אנג'לס ב-2017, גינה המלך חמד את החרם הערבי ואישר כי אזרחי ממלכתו יכולים לבקר בישראל בחופשיות. המרכז מקיים קשרים עם בחריין זה שנים, ואף סייע כספית לשפץ בית כנסת עתיק בממלכה. שיאו של המהלך היה בביקורה בדצמבר 2017 של משלחת רשמית מבחריין בישראל, בה נכחו 25 נציגים בני דתות שונות. פעילות בחריין בהקשר היהודי באה לידי ביטוי גם בקשר עם הרב היהודי האמריקני מארק שנאייר (Schneier), שהקים עמותה לקירוב בין-דתי. הרב אף מונה כיועצו המיוחד של המלך לענייני המרכז העולמי לדו-קיום בשלום שהקים המלך.

הסכמתה של בחריין לארח את "הסדנה לשגשוג לשלום" ביוני 2019 הייתה שלב ראשון בהצגת תכנית טראמפ ועוד צעד בחשיפה הפומבית. כדי לנצל את המומנטום התקשורתי אמר שר החוץ של בחריין בראיונות לתקשורת הישראלית ביוני 2019 כי "ישראל היא מדינה באזור (…) ואנחנו רוצים שלום עמה".

בשחמט האזורי, טרם נאמרה המלה האחרונה

על כן, חרף העובדה כי מרבית האוכלוסייה בבחריין היא שיעית, המיעוט הסוני השולט גילה תעוזה בהחלטתו לחתום על שלום עם ישראל. עם תמיכה של ארצות הברית וערב הסעודית הוא חש כנראה מספיק בטוח.

בחריין כשלעצמה אינה מעצמה מזרח-תיכונית וגם לא מפרצית. אולם, להסכם השלום עמה יש חשיבות משולשת מבחינת ישראל: ראשית, בהיותה קשורה בטבורה לערב הסעודית, ההסכם קיבל את אישורה של הממלכה ומהווה סימן נוסף של נורמליזציה עקיפה עמה; שנית, ההסכם מחזק את המומנטום שהחל עם האמירויות; ולבסוף, ישראל מחזקת את אחיזתה במפרץ, ממש מול איראן. למעשה, כפי שבעלות בריתה של איראן (סוריה וחיזבאללה) מצויות על גבולה של ישראל, עתה ישראל מצויה בסמוך לגבולה של איראן – באמירויות, בבחריין, וגם באזרבייג'ן. יש להניח כי בשחמט האזורי הזה טרם נאמרה המלה האחרונה.

**המאמר פורסם באתר וואלה חדשות, 13 בספטמבר 2020.

הפוסט אחרי 25 שנות חיזור, השלטון בבחריין החליט לגלות תעוזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בחריין היא אי קטן בין איראן השיעית ובין ערב הסעודית הסונית, ולדבר הייתה השפעה גדולה על מדיניות הביטחון והחוץ שלה. נפילת השאה והמהפכה האסלאמית-שיעית בראשות ח'ומייני ב-1979 הציבו איום מחודש על המיעוט הסוני השולט, והוא מיהר לחזק את בריתו עם ארצות הברית וערב הסעודית.

המאמר פורסם ב"וואלה", ב-13 בספטמבר 2020

הפוסט אחרי 25 שנות חיזור, השלטון בבחריין החליט לגלות תעוזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מאז הקמתה, פעלה ישראל במזרח התיכון בשני כיוונים מנוגדים: האחד, לנסות ולפתור את לב הסכסוך הישראלי-ערבי, שהוא הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, מתוך הנחה שפתרונו יקל על מדינות ערב להצטרף לתהליך. השני, לחתור להסכמים עם מדינות ערב מתוך תקווה שהוצאת מדינות ערביות ומוסלמיות ממעגל הסכסוך תחליש את הפלסטינים ותיאלץ אותם להגיע לשולחן המשא ומתן. במרבית שנות הסכסוך, ישראל אימצה את קו המדיניות הראשון.

הקשרים החשאיים בין ישראל לאיחוד האמירויות החלו בראשית המילניום באמצעות נציגים של המוסד ומערכת הביטחון. שר התחבורה לשעבר, אפרים סנה, היה האישיות הפוליטית הבכירה הראשונה שביקרה בחשאי בדובאי ב-2001. המטרה היתה לבסס קשר מודיעיני וביטחוני נגד האיום האיראני. השינוי הגדול התחולל לאחר מותו של נשיא האמירויות (ואמיר אבו-דאבי), זאיד בן סולטאן אל-נהיאן, ב-2004. דור צעיר יותר, נועז יותר ופרו-מערבי בהשקפתו, ובמיוחד יורש העצר מוחמד בן זאיד (MBZ), תפס את השלטון.

התוצאות נראו כבר כבר ב-2005, בעת ההתנתקות מעזה, כשטייקון אמירתי היה מעורב בפרשת קניית החממות של המתנחלים והעברתם לפלסטינים, אולם, חשיפת הפרשה בתקשורת הביאה לטרפוד היוזמה. גם ציפי לבני, כשרת חוץ בממשלת אולמרט, קיימה קשרים טובים עם בן זאיד. במסמכי וויקיליקס צוטט דיפלומט בכיר ישראלי אומר "האמירתים מאמינים שישראל יכולה לחולל קסמים" בוושינגטון. ואכן, האמונה בחוזקו של הלובי היהודי בארה"ב היווה תמיד מניע חשוב בהתקרבות כל מדינה באזור לישראל, כולל האמירויות.

ב-2009 הציע ראש המוסד דאז, מאיר דגן, לראש הממשלה הנכנס, בנימין נתניהו, למכור מזל"טים לאמירויות בתמורה לשיתוף פעולה נגד איראן. נתניהו אישר, אולם הדבר לא התבצע בסופו של דבר בשל חשש מזליגה של ידע (אמריקאי וישראלי) וגם בגלל מלחמות יהודים. מכל מקום, חיסולו של מחמוד אל-מבחוח, הממונה מטעם חמאס על הברחת אמצעי לחימה מאיראן לעזה, במלון בדובאי בינואר 2010, העכיר של היחסים בין שתי המדינות. רק לאחר שנתיים של מגעים חשאיים הגיעו ישראל והאמירויות, בסיוע ארה"ב, להבנות לגבי המותר והאסור ביחסיהם.

לאחר פרוץ "האביב הערבי" ב-2011, התחזקו קשרי ישראל והאמירויות לנוכח אי היציבות הגוברת באזור, התחזקות תנועת "האחים המוסלמים" והחשש מאיראן גרעינית. החשש הזה גבר עוד יותר אחרי הסכם המעצמות עם איראן ב-2015. אחד ההישגים הגדולים של הדיפלומטיה הישראלית באותה שנה היתה הסכמת האמירויות להקמת נציגות ישראלית בסוכנות לאנרגיות מתחדשות של האו"ם (IRENA). בכך, זכתה ישאל ל"חלון הצצה" חשוב למתרחש במפרץ הפרסי.

מאז מונה לשגריר האמירויות בוושינגטון ב-2008, מילא יוסף אל-עותייבה תפקיד חשוב בהידוק הקשרים עם היהודים בארה"ב ועם ישראל. הוא גם היה זה שכתב את המאמר ב"ידיעות אחרונות" לפני כחודשיים שהזהיר את ישראל מההשלכות האפשרויות של סיפוח בגדה המערבית. מאמר זה, שכותרתו היתה "סיפוח או נורמליזציה", הזניק קדימה את המשא ומתן החשאי שהוביל להסכם.

הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאיחוד האמירויות הוא דוגמה מצוינת להישג מדיני שכל הצדדים המעורבים בו יוצאים נשכרים. ישראל קיבלה הסכם פורמלי עם מדינה ערבית שלישית תוך שהיא משלמת עבורו מעט מאוד. הוויתור של נתניהו על סיפוח בגדה המערבית, אותו הוא מגדיר "זמני" בלבד, ממילא הפך ל"סוס מת". נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, לעומת זאת, הרוויח הישג דיפלומטי והוא מקווה לנצלו במסע היחצ"נות שלו לקראת הבחירות בנובמבר, ואילו איחוד האמירויות יכולה להציג את עצמה כמי ש"הצילה" את הפלסטינים מפני איום הסיפוח. הפלסטינים ואחרים אינם קונים את הטיעון הזה כמובן.

האינטרס האמירתי הוא גם למצב את עצמה כשחקן מזרח תיכוני וערבי מרכזי (ראה מעורבותה בשנים האחרונות בתימן, לוב וסומליה המרוחקות). הסכם עם ישראל מציב אותה כשחקן מרכזי גם בסכסוך הישראלי-פלסטיני. מעתה, כל צעד ישראלי שעלול לפגוע בפלסטינים (כמו למשל סיפוח) עלול להיענות בביטול הסכם השלום. מעתה, כל ממשלה ישראלית תהיה במידה מסוימת "שבויה" בידי המדיניות הערבית שלה. בעת כתיבת שורות אלה, לא ברור עדיין אם ההסכם ישליך גם על מדינות ערביות אחרות. בהקשר זה אפשר לציין את בחריין, שגם היא מקיימת בשני העשורים האחרונים קשרים חשאיים ענפים עם ישראל; את עומאן, שאף היא קיימה יחסים חשאיים עם ישראל עוד משנות השבעים. באוקטובר 2018 ביקר בה נתניהו, אולם מאז מת הסולטאן קאבוס, שהיה שליטה במשך 50 שנה.

אחד הטיעונים המרכזיים של חוקרים בתחום יחסי ישראל-ערב (כולל הח"מ) היה שכל עוד לא נפתרה הבעיה הפלסטינית, או לכל הפחות לא התרחשה התקדמות משמעותית בפתרונה, לא ניתן יהיה לפצח את תקרת הזכוכית של היחסים בין ישראל למדינות ערב. והנה, ההסכם עם האמירויות, ואולי גם אלה שיבואו עם מדינות נוספות, מערער לחלוטין תפיסת יסוד זו.

בשלב זה עדיין מוקדם להסיק מסקנות מרחיקות לכת, אולם ניתן לציין מספר מחשבות: ראשית, הצעד האמירתי לא נעשה ללא תמורה במטבע הפלסטיני. נתניהו נאלץ לסגת מהבטחה שהיתה אבן יסוד בתפיסתו המדינית. נכון שהוויתור היה יותר בבחינת הכרה במצב הקיים, ואינו מקדם באופן מעשי את הפתרון, אבל הוא דומה בחשיבותו לפינוי ההתנחלויות מעזה. אם נתניהו לא יכול לבצע את הסיפוח, אף מנהיג בימין לא יוכל לבצע זאת.

שנית, הצעד האמירתי מסמן ללא ספק פריצה של תקרת הזכוכית, אולם עדיין לא את שבירתה. הסימן הבולט והמשמעותי לניפוצה יהיה כשסעודיה, השחקנית "הכבדה" ביותר במפרץ הפרסי מבחינת חשיבותה והשפעתה, הן בעולם הערבי והן בעולם המוסלמי – תסכים לצעדי נורמליזציה מבלי שנמצא פתרון לבעיה הפלסטינית. הסעודים ללא ספק תומכים בצעד האמירתי, והם גם מכירים בישראל בגבולות 1967 באופן לא רשמי, אולם קשה להאמין כי יוותרו על קלף זה ללא ויתור משמעותי של ישראל. שלישית, תקרת הזכוכית עם עמי ערב טרם התנפצה. ההתנגדות לישראל ברמה העממית שרירה וקיימת, והיא תולדה של סיבות שונות, הכוללות גם את אי-פתרון הבעיה הפלסטינית. לכן, אם ישראל מעוניינת בהכרה מלאה כשחקן באזור היא צריכה להידרש לפתרון לב הסכסוך.

הגישה הישראלית, המבוססת על חתירה להסכמים עם מדינות ערב תוך עקיפת הבעיה הפלסטינית, היא שגויה. הניסיון לבודד ולהחליש את הפלסטינים הוא מתכון שעלול להסתיים במאבק אלים, וזאת לא מתוך בחירה אלא מתוך חוסר ברירה. ישראל תאמר כי הפלסטינים שוב חזרו לדרך האלימות, תוך כדי התעלמות מהתפקיד שהיא ממלאת בהידרדרות הזו. ההסכם עם האמירויות חייב להיות מלווה ביוזמה ישראלית לפתרון הבעיה הפלסטינית. נחמד יהיה לבקר בדובאי, אבל רמאללה יותר חשובה.

המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים באתר "הארץ", 19 באוגוסט 2020.

הפוסט יהיה נחמד לבקר בדובאי, אבל רמאללה חשובה יותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מבט אל ההיסטוריה החשאית של ישראל עם ערב הסעודית והאמירויות ילמד כי אין חדש תחת השמש. בדצמבר 1977, בזמן כהונתו של מנחם בגין בראשות הממשלה, הגיע לישראל בחשאי גורם המקורב למשפחת המלוכה הסעודית. כניסתו לישראל התאפשרה בזכות היכרות מוקדמת עם גורמים במשרד הביטחון. הוא דרש להיפגש אישית עם שר החוץ משה דיין ולהעביר לו באופן אישי מסר מיורש העצר הסעודי, פהד בן עבד אל-עזיז. דיין, חשדן מטבעו, ביקש לדעת מראש על מה הפגישה, אולם השליח סירב בתוקף.

לאחר כמה ניסיונות שנכשלו, חזר השליח כלעומת שבא. לימים נודע שפהד רצה לבקש שישראל תסיר את הווטו שלה למכירת מטוסי F-15 לערב הסעודית. הסעודים ניסו בדרכים עקיפות להבטיח לישראל כי לא יעשו שימוש במטוסים למטרות "התקפיות", אולם ישראל לא נסוגה מהתנגדותה. הסעודים גם הביעו בדרכים שונות הכרה במדינת ישראל, אך מנהיגיה לא ידעו לקרוא את הסימנים.

ארבע שנים מאוחר יותר, ב-1981, הסעודים הבינו את הלקח ולא פנו לישראל כשניסו לרכוש מטוסי ביון מתקדמים מסוג "אווקס". ישראל, שחששה שמטוסים אלה יעקבו אחר התעופה והמודיעין שלה, הפעילה את כל תותחי הלובי היהודי בארצות הברית, אך הפעם היא כשלה במשימתה והקונגרס אישר מכירת שלושה מטוסים. המאבק המתיש שהסעודים חוו בקונגרס לימד את מדינות המפרץ פרק בפוליטיקה האמריקנית: עדיף לעבור דרך ישראל והלובי היהודי על מנת לרכוש נשק אמריקני מתקדם.

שני עשורים מאוחר יותר, לאחר שבנימין נתניהו נכנס לתפקיד ראש הממשלה, העלה ראש המוסד, מאיר דגן, רעיון מבריק: למכור מזל"טים לאמירויות בתמורה לשיתוף פעולה שלה עם ישראל נגד איראן. נתניהו ראה ברעיון הזדמנות לקדם את האופציות הצבאיות מול איראן ונתן את הסכמתו. בעקבות זאת, חברת אירונאוטיקס חתמה על עסקה עם האמירויות עוד לפני שהתקבל האישור המתאים ממשרד הביטחון, והנסיכויות מצדן העבירו מקדמה על התשלום.

אולם משרד הביטחון לא אישר את המכירה, מחשש לזליגה של ידע טכנולוגי ישראלי ואמריקני, וגם כנראה משום שלא ידע על העסקה המתרקמת. יורש העצר של האמירויות, מוחמד בן זייד, חש מרומה ונבגד.

בינואר 2010, עם רצח בכיר חמאס מוחמד אל-מבחוח במלון בדובאי, היחסים שקעו לתהום. רק שנתיים מאוחר יותר, לאחר משא ומתן בין ישראל, האמירויות וארצות הברית, הושגה הבנה שכללה גם את החזרת המקדמה, כולל פיצוי כספי על העסקה שלא התממשה.

הדוגמאות הללו מלמדות כי מכירת נשק מתקדם, הכולל ידע טכנולוגי חדשני, היא מורכבת מבחינה פוליטית. מדינות המפרץ מבינות כי ישראל היא המפתח לוושינגטון, במיוחד בתקופת נשיאותו של טראמפ.

אם כן, האישור של האמירויות כי מכירת מטוסי F-35 הייתה חלק מהעסקה עם נתניהו אינו צריכה להפתיע. העסקה מצטרפת להסכמתו של נתניהו למכירה החשאית של הצוללות למצרים, מבלי ששר הביטחון יודע על קיומה.

האם הסכמה למכירת מטוסי F-35 "שווה" שלום עם האמירויות? זו שאלה שדורשת עיון מדוקדק ואינה יכולה להיות מוכרעת על ידי ראש הממשלה בלבד, אך יש להניח כי האמירויות לא יוכלו לעבור לסדר היום אם ההבטחה הישראלית תופר. שוב, יש להדגיש.

המאמר פורסם ב"וואלה", ב-21 באוגוסט 2020

הפוסט שישאלו את הסעודים: הדרך של האמירויות לנשק קטלני עוברת אצל הלובי היהודי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"האדמה רועדת בכל מקום, ממערב הודו עד מפרץ גיברלטר, הכול רועד ומתנדנד והמקום היציב היחיד, המדינה היציבה היחידה, היא ישראל הדמוקרטית".

כמעט עשור אחרי, דומה כי ישראל של היום כבר לא יציבה, וגם לא דמוקרטית במיוחד. לפי כל הסימנים, אם לא יתחולל שינוי של ממש בתפקוד הממשלה, ישראל עומדת על ספו של שינוי שלטוני. מהו המתכון לשינוי שלטוני במזרח התיכון, שישראל, למי שעוד לא הבין, היא חלק ממנו?

ובכן, ההיסטוריה של מהפכות האביב הערבי מלמדת, כי המתכון לשינוי משטר כולל ארבעה "מצרכים" הכרחיים:

א. שחיתות עמוקה של השליט, ואם אפשר גם של בני משפחתו, מקורביו, והכי טוב גם של האליטה הכלכלית, רובם כמובן הטייקונים,

ב. משבר כלכלי, המחזק לא רק את הפער בין עשירים לעניים אלא גם מוריד מנכסיו את המעמד הבינוני שהיווה בעבר את המשענת העיקרית של המשטר.

ג. אובדן אמון הציבור בשלטון, וכתוצאה מכך אובדן הלגיטימציה של המשטר כולו, ושל העומד בראשו במיוחד.

ד. תמיכת התקשורת, במיוחד הרשתות החברתיות, בשינוי השלטון.

כיצד מתבשל המתכון הזה? פשוט מאוד: יש לוודא כי המשבר הכלכלי יהיה בטיגון עמוק ומתמשך, עדיף למשך מספר חודשים. לאחר טיגון עמוק יש להכניס לתנור את המשבר הכלכלי ולחמם לטמפרטורה של 30 מעלות. במידה שהטמפרטורה גבוהה מידי, עדיף להשתמש במכת"זית של המשטרה על מנת לצנן מעט. זה לא ממש עוזר ואורך זמן אבל יעיל לטווח הקצר.

לאחר מכן יש להכניס לתערובת את חוסר האמון של הציבור ביכולת השלטון להתגבר על המשבר. במידה שנותרו פירורים של אמון בשלטון בקרב ציבור מסוים – יש לסגור אותו בסגר הדוק על מנת שגם הוא יאבד את האמון בשלטון, ובמיוחד בעומד בראשו. לאחר מכן יש לערבב את התערובת עם השחיתות השלטונית.

לסיום, יש לפזר מעל ובצורה נדיבה ככל שאפשר ציוצים בטוויטר, פוסטים בפייסבוק וגם סטוריז באינסטגרם ובטיקטוק, ובכלל בכל הרשתות החברתיות.

אם המתכון הזה נשמע מעט מפולפל לקורא, ניתן להתייחס אליו עם קורטוב של מלח. אבל באופן בסיסי מדובר במתכון מנצח שכבר עבד עם חוסני מובארכ במצרים, מועמר קד'אפי בלוב, זיין אל-עאבדין בן עלי בתוניסיה, עלי עבדאללה סאלח בתימן וכמעט גם עבד עם בשאר אל-אסד בסוריה, אלא שברגע האחרון הציל אותו "המסטר שף" החדש של המזרח התיכון: רוסיה.

זה אולי נשמע מצחיק, משעשע או עצוב – תלוי כמובן בעיני המתבונן – אבל מה שמתבשל במטבח הפוליטי ישראלי היום זה בדיוק המתכון הזה, שכל ארבעת רכיביו מצויים בו.

השחיתות של "בית המלוכה" הישראלי תפחה לממדים בלתי נתפסים. אמנם כל ההאשמות מונחות לפתחו של בית המשפט, וכל נאשם הוא חף מפשע בטרם נחרץ דינו, אולם דומה כי היקף החשדות מלמד על דפוס התנהגות. גם אם יהיה קשה להוכיחו בבית המשפט, מלמד הדפוס על התנהגות אדנותית של "אני ואפסי עוד" מצדה של משפחת "המלוכה".

דרך אגב, ההתנהגות "המלכותית" הזו של מנהיגים "נשיאותיים" בעולם הערבי (מעורבות הנשים והבנים בפוליטיקה) הייתה גורם מרכזי בהפלתם.

המשבר הכלכלי הוא תולדה של מגפת הקורונה, כאשר ההתמודדות הכושלת של נתניהו וממשלתו הובילה לקריסה של המשק שסופה אינו נראה באופק. גם "שחקני החיזוק" גנץ ואשכנזי, ובכלל "הנבחרת המנצחת" של כחול לבן, שהייתה ההבטחה הגדולה של שינוי השלטון בישראל, לא הביאה לשיפור התפקוד הממשלתי.

כתוצאה מכך, האמון של הציבור במערכת הפוליטית ובנתניהו – שהיה כבר סדוק ממילא – נפגם לא תקנה.

אין זה מפתיע שכל ההתפתחויות הללו משתקפות בשיח המתקיים ברשתות החברתיות, ואשר הוביל – בדיוק כמו במהפכות של העולם הערבי – את ההמונים לרחובות. יש להניח כי אלמלא הקורונה שמשאירה בבית ציבורים מבוגרים רבים החוששים מהתקהלויות המוניות, היינו עדים ל"הפגנות המיליון" של ימי השישי בכיכרות הערביות.

קיומם של כל הרכיבים הללו אינו מבטיח עדיין מהפכה שלטונית; דבר זה תלוי בכמה משתנים שקשה לשער את התנהגותם, כמו למשל תגובת הציבור, צעדי הנגד או המנע של הממשלה, מידת התפשטותה של המגפה, הן הבריאותית אולם במיוחד הכלכלית, ההתקדמות במשפט נתניהו, ועוד. אולם, ההפגנות המתרחבות של קבוצות המחאה השונות ברחבי המדינה מלמדות כי לא רק הקורונה מתפשטת אלא גם המחאה.

בנאומו בכנסת בנובמבר 2011, שניתן בתגובה לחתימות של 40 חברי כנסת שדרשו דיון בכישלון המדיני והכלכלי של הממשלה, אמר נתניהו, כי הוא בחר

"להתאים את המדיניות שלנו למציאות, ולא למשאלות הלב. ואני שואל היום: מי כאן לא הבין את המציאות? מי כאן לא הבין את ההיסטוריה?".

כוונתו הרטורית הייתה שהוא מבין טוב יותר מאחרים את ההתפתחות ההיסטורית של המדינות הערביות שעוברות מהפכות. אפשר להתווכח אם נתניהו אכן הבין טוב יותר את כיוונן של המהפכות הערביות, אך נראה בעליל כי הוא לא הפיק את הלקחים הדרושים כדי למנוע את התרחשותה בישראל.

המאמר פורסם ב"זמן ישראל" ב-23 ביולי 2020

הפוסט מה נתניהו לא למד מהאביב הערבי? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חודשיים מאוחר יותר, הגדילה האמירויות לעשות, כשמטוס של חברת התעופה הלאומית שלה, ללא סמלי זיהוי, נחת בנמל התעופה בן-גוריון כשהוא נושא ציוד הומניטרי להתמודדות עם המגיפה. ציוד זה יועד לפלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה. למרות הניסיון לכאורה להסתיר את הגעת המטוס "המולבן", שלט גדול בקדמת המטוס, שפורסם בכל אמצעי התקשורת, הכריז בערבית ובאנגלית, כי מדובר בסיוע של האמירויות לפלסטין במאבק נגד הקורונה.

הצעד האמירתי היה מחוכם מבחינה תקשורתית והומניטרית, ושירת היטב את האינטרסים שלה מבלי לסבך אותה בסכסוך הישראלי-פלסטיני: מצד אחד, היא הפגינה סולידריות עם הפלסטינים בעת צרה. אם קטאר השכנה, שנמצאת ביריבות מרה עם האמירויות (וערב הסעודית) ומוחרמת על ידה, מעבירה כסף עבור פקידי חמאס בעזה בלבד, הרי הסיוע האמירתי ניתן לכל הפלסטינים. מצד שני, היא מחזקת את יחסיה עם ישראל, שאינה יכולה או רוצה להתנגד, זאת במיוחד כשהמהלך מתפרסם באמצעי התקשורת ומעניק הכשר נוסף ליחסים הבילטרליים.

היה זה ניסיון של האמירויות לגבש לעצמה תדמית חיובית בזירה הבינלאומית, באמצעות קידום פרויקטים מעולם הדיפלומטיה של העוצמה הרכה – במקרה זה סיוע רפואי – וזאת בתקופה שהיא עצמה צועדת לעבר משבר כלכלי חמור בעקבות הירידה הדרמטית במחירי הנפט. לקידום מדיניות זו יש יתרונות פוליטיים ברורים שבטווח הארוך מתורגמים גם לרווחים כלכליים.

עם נחיתת המטוס האמירתי בישראל, הודיעה הרשות הפלסטינית כי היא מסרבת לקבל את המשלוח בטענה שהיא אינה מעוניינת לשמש גשר לנורמליזציה בין ישראל והאמירויות. בעקבות המשבר שנוצר בין ישראל והרשות על רקע תכנית השלום של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, והכוונה של ישראל לספח חלקים מהגדה, לא היה בהצהרה זו כדי להפתיע.

אף שהאמתלה הפלסטינית לדחיית הסיוע אינה מופרכת, המהלך המחוכם נפל קורבן למחלה אחרת, והיא היריבות הבין-ערבית, או במקרה הזה היריבות בין האמירויות והרשות הפלסטינית. ליתר דיוק – היריבות היא בין יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן לבין מוחמד דחלאן, מבכירי פתח והרשות, שנאלץ לנדוד לאמירויות ב-2011 אחרי שהואשם בניסיון להדיח את אבו מאזן.

מאז גלה דחלאן לאבו דאבי, אמירות הבירה באיחוד, רגלו של אבו מאזן לא נחתה שם והוא לא חסך ביטויי עוקצנות וסלידה מהמדינה ושליטיה. מנגד, האמירויות המשיכה להביע תמיכה בעם הפלסטיני ודאגה להעביר בכל דרך את המסר כי תמיכה זו יכולה לעבור שלא דרך הנהגת הרשות. הסיוע ההומניטרי של האמירויות לפלסטינים מעולם לא חדל, אך הוא הועבר באופן קבוע דרך גורם שלישי כמו אונר"א או הצלב האדום. אם הרשות קיבלה ישירות סיוע, זה היה מתחת לשולחן.

הסיוע לעזה, לעומת זאת, עבר בתיאום מלא עם חמאס דרך הצלב האדום או ישירות דרך אשתו של דחלאן, ג'לילה. היו תקופות שבהן חמאס פתח דלת רחבה יותר לסיוע של איחוד האמירויות והיו תקופות שבהן הדלת נסגרה. הסיבה לשינויים אלה נעוצה ביחסים מתוחים לא פחות בין האמירויות וקטאר על השפעה ופטרונות ברצועת עזה. כשקטאר התעקשה, חמאס הפסיק את קבלת המשלוחים מהאמירויות.

המשלוח ההומניטרי של איחוד האמירויות תואם עם ארגון הבריאות העולמי. מי שדאגה לתיאום זה היא לא אחרת משגרירת האמירויות לאו"ם, לאנה נוסייבה, אזרחית האמירויות ובת לאחת המשפחות הפלסטיניות המיוחסות מירושלים, ובתו של זכי נוסייבה המכהן כשר בממשלת האמירויות – היחיד שאינו ממוצא אמירתי. לאנה עצמה ודאי לא התלהבה מנתיב ההגעה של המשלוח. פלסטינים רבים רואים בנתיב הישראלי קידום נוסף של הנורמליזציה של ישראל בעולם הערבי, על חשבונם.

כמוה, גם דחלאן ודאי שלא עודד מסלול זה, דווקא בגלל יעד המשלוח – הגדה המערבית. דחלאן היה מעדיף להמשיך לשחק בקלפים שעוד נותרו לו בעזה, מעוז הכוח המקורי שלו, ולא לחזק את יריבו ברמאללה. בהיבט זה, הסירוב של הרשות לקבל את הסיוע ההומניטרי שיחק לידיו כשהציג את אבו מאזן כמי שאינו דואג לאזרחיו בגלל החלטות פוליטיות.

הפוסט המטוס מהאמירויות הפיל את ישראל בסבך היריבויות בעולם הערבי הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ברברה טוכמן בוודאי אינה מתהפכת בקברה, שהרי בספרה המצוין "מצעד האיוולת" הראתה כיצד מנהיגים מתנהגים בטיפשות. כדי להגדיר החלטה כאווילית היא צריכה, על פי טוכמן, להיראות כזו בזמן אמת, וזה המצב ביחס לרעיון הסיפוח. חוסר ההיגיון בכוונת הסיפוח הישראלית אינו נובע רק מההערכה שהיא עלולה לפגוע באינטרסים של ישראל מול הפלסטינים, מדינות ערב, האיחוד האירופי ואף ארה"ב. חוסר ההיגיון נובע מכך שסיפוח עלול ליצור מצב בלתי הפיך שמרבית הישראלים אינם רוצים להיות בו.

ב-1969, זמן לא רב אחרי מלחמת ששת הימים והשתלטות פתח ויאסר ערפאת על אש"ף, פורסמה התוכנית המדינית של הארגון להקמת מדינה חילונית, דמוקרטית, שתכלול מוסלמים, יהודים ונוצרים בפלסטין. התוכנית נתפשה, ובצדק, על ידי היהודים כמרשם לחיסולה של ישראל ולכן נדחתה על ידי כל המפלגות הציוניות. קצת יותר מ-50 שנה אחר כך, מדינת ישראל מתקדמת, אט אט – ועם צעדי הסיפוח, במהירות – לקראת יצירתה של מדינה אחת, שתהיה לא חילונית ולא דמוקרטית. במלים אחרות, מה שנדחה ללא היסוס לפני כ-50 שנה, עומד להתקבל עתה על ידי הממשלה והציבור בכללותו בגרסה יותר קיצונית מבלי שהדבר נדון בצורה רצינית. אירוני לקרוא כי יהושפט הרכבי, ראש אמ"ן ומומחה לנושא הפלסטיני, כתב כבר ב-1986 כי "מדיניות הסיפוח תביא למימוש רעיון אש"ף של המדינה הדמוקרטית הפלסטינית".

כיצד הגענו למצב הזה? המערכת הפוליטית בישראל, המבוססת על ממשלות קואליציה (לעתים עם רוב קטן ביותר) מעדיפות שלא לקבל החלטות מכריעות, במיוחד בסוגיות שנויות במחלוקת, כדי לא לזעזע את המשך שלטונן. מאז נכבשו ב-1967, היו השטחים הכבושים – ובמיוחד הגדה המערבית – נושא שנוי במחלוקת בין מצדדי ההתיישבות שם ובין מתנגדיה. התוצאה היתה מדיניות של "סטטוס קוו" שבפועל העניקה הכשר להקמת התנחלויות בשיטת "עוד דונם ועוד עז".

מעולם לא התקבלה בממשלה החלטה אסטרטגית ליישב או לספח את הגדה, וגם "תוכנית אלון" בתקופת שלטון מפלגת העבודה נותרה מדיניות לא רשמית. בניגוד לסברה קיימת, לא היתה כאן תוכנית קונספירטיבית מודעת ליישוב הגדה או לסיפוחה. ואולם, אי-ההחלטה של ממשלות ישראל והנחישות של המתנחלים – בעידוד ממשלות או שרים מסוימים – הצליחו "להרדים" לא רק את הקהילה הבינלאומית, אלא גם את מרבית היהודים בישראל המתנגדים למדיניות זו.

הפתרון המוסכם והמקובל לסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא חלוקה של ארץ ישראל (פלסטין). מאז 1937 ועד היום הוצעו תוכניות שונות לחלוקה – המשותף לכולן הוא שבכל פעם לפלסטינים הוצע פחות. הגדילה לעשות תוכנית טראמפ, המאיימת לשלול מהפלסטינים עוד כשליש מהשטח שיועד להם בהסכמי אוסלו, שכלל כ-22% בלבד משטח פלשתינה המנדטורית. במידה רבה, תוכנית טראמפ היא היפוכה של תוכנית פיל הבריטית מ-1937, שהציעה 15% בלבד משטח המנדט למדינה יהודית. כזכור, שני הצדדים דחו את תוכנית פיל.

כ-80 שנה לאחר שעלה רעיון תוכנית החלוקה בפעם הראשונה, ישראל פועלת במודע ובנחישות לחיסולו של הפתרון הזה. סיפוח חלקים מהגדה – בין אם הוא יכלול כמה אחוזים בודדים (שטח ההתנחלויות), 17% (שטח בקעת הירדן) או כל השטח שהוקצה בתוכנית טראמפ (30%) – משמעו שישראל חותרת לחיסולה של אופציית שתי המדינות.

רעיון הסיפוח עשוי שלא להתממש, וזאת בשל שילוב של כמה סיבות: ראשית, התעקשות אמריקאית שהסיפוח ילווה בנקיטת צעדים מקבילים ליישום תוכנית טראמפ – דהיינו, הקמת מדינה פלסטינית בשאר חלקי הגדה המערבית; שנית, התנגדות עזה של האיחוד האירופי, כולל ידידותיה של ישראל ובראשן גרמניה; שר החוץ הגרמני הגיע לישראל בשבוע שעבר ככל הנראה כדי להביע את ההתנגדות הגרמנית והאירופית; ולבסוף, התנגדות המתנחלים למחיר שהם ייאלצו לשלם עבור הסיפוח – דהיינו, הקמת מדינה פלסטינית.

נתניהו, שלא ירצה להותיר עוד הבטחה חסרת מימוש במיוחד בתקופת משפטו, עלול לדחוף למימוש "סיפוחון" קטן שיראה כי מצד אחד לא נסוג לחלוטין, אך מאידך נהג גם כמדינאי אחראי "השועה" לקולות הביקורת. החלטה כזו עלולה להתגלות כניצחון פירוס, משום שהיא תותיר את מצדדי הסיפוח עם חצי תאוותם בידם, ואילו מתנגדי הסיפוח יראו בכך צעד תוקפני ומאיים המחייב תגובה.

ואולם, גם אם ממשלת ישראל, כפי שציין אבא אבן, תקבל בסופו של דבר החלטה רציונלית ולא תספח – וזו כאמור שאלה שטרם ניתנה עליה תשובה – המסקנה תהיה כי ישראל אינה מעוניינת בהקמתה של מדינה פלסטינית. זאת, משום שהנסיגה מהרעיון לא היתה משום שישראל שואפת באמת ובתמים לפתור את הסכסוך בדרכי שלום באמצעות משא ומתן, אלא משום שהיא נאלצה לסגת בשל הנסיבות והלחצים שהופעלו עליה. במלים אחרות, הימנעות מאיוולת קטנה (סיפוח) לא תוכל לשנות את האיוולת הגדולה, והיא המשך השליטה בגדה המערבית.

מרבית היהודים בישראל אינם נותנים דעתם למה שקורה בשטחים. למען האמת, מרביתם לא רואים בנושא המדיני בכלל, ובשאלת הסיפוח בפרט, נושא מרכזי. לפי סקר חדש של "קואליציית שתי המדינות", רק 3.5% מהנשאלים סבורים שזה צריך להיות אחד משני הנושאים החשובים בטיפול הממשלה. אולם, הציבור שתומך בסיפוח מוכן לעשות זאת גם במחיר של פגיעה בהסכמי השלום עם ירדן ומצרים (60%) והתגברות פעולות טרור נגד חיילים ואזרחים (43.5%). נתונים אלה צריכים להדליק נורה אדומה אצל כל אחד בישראל, משום ששום סיפוח לא שווה את התוצאות הללו.

החדשות הטובות היחידות שצמחו מכל משבר הסיפוח הוא שהדיון על עתיד השטחים הכבושים עלה מחדש. הדיון צריך להתמקד מעתה בפתרון של הבעיה הפלסטינית. זה מה שהעוסקים במלאכה – במודיעין, בארגוני החברה האזרחית ובאקדמיה – אומרים, אבל מי מאזין?

המאמר פורסם בבלוג של מכון מיתווים באתר "הארץ", 10 ביוני 2020.

הפוסט הימנעות מאיוולת קטנה לא תמנע איוולת גדולה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרסומה של תוכנית שלום מהווה הזדמנות יוצאת דופן לקדם את פתרון הסכסוך. פרסומה, בדרך כלל, בא בעקבות מאורע מכונן, כמו מלחמות, מהפכות ושינויי משטר. אין זה פלא שתוכנית רוג'רס פורסמה אחרי מלחמת ששת הימים; קיסינג'ר החל לאחר מלחמת יום כיפור בדיפלומטיית הצעד-אחר-צעד שהובילה להסכמי הפרדה בין ישראל לסוריה ב-1975-1974; רייגן הציג את תוכניתו אחרי מלחמת לבנון; שולץ הציג את יוזמתו לאחר פרוץ האינתיפאדה הראשונה; ועידת מדריד כונסה ב-1991 לאחר מלחמת המפרץ והתמוטטותה של בריה"מ; "מפת הדרכים" באה אחרי פרוץ האינתיפאדה השנייה.

פרסום תוכנית השלום המזוהה עם נשיא ארה"ב ונושאת את חותמו, אמור אפוא להיות סיבה לחגיגה. ואולם, כפי שאומר הפתגם, "השטן נמצא בפרטים", ופרטי התוכנית של דונלד טראמפ מלמדים כי היא רחוקה מלהוות הזדמנות לפתור את הסכסוך. למעשה, קריאה מדוקדקת של התוכנית מובילה להערכה כי היא נועדה לכישלון, וזאת מכמה סיבות: ראשית, האמריקאים – כמתווך הוגן – היו אמורים להתייעץ לא רק עם ישראל וחלק ממדינות ערב, אלא גם עם הרשות הפלסטינית ומחמוד עבאס. ואולם, מאז 2017 שורר נתק בין ארה"ב לרשות. סילוק הנציגות הפלסטינית מוושינגטון והפסקת הסיוע לאונר"א יצרו משקעים עכורים בין וושינגטון לרמאללה. העובדה שארה"ב יכולה היתה להשיק תוכנית שלום בנוכחות צד אחד בלבד וללא הפלסטינים מלמדת שהמתווך משוחד.

שנית, פרטי התוכנית מלמדים על חד-צדדיות בולטת בכל הנוגע לאימוץ עמדות ישראליות, ובמיוחד אלה הנתמכות על ידי הימין והמתנחלים. אין זה המקום להיכנס לכל הפרטים, אולם ישראל קיבלה "אור ירוק" לספח את בקעת הירדן ואת אזורי ההתנחלויות אשר יקושרו לישראל במערכת כבישים מסועפת. המפה המצורפת לתוכנית מלמדת כי המדינה הפלסטינית, לכשתקום, לאחר שעמדה בכל התנאים המוצגים בתוכנית, תהיה דומה לגבינה שוויצרית מחוררת.

בנוסף, השטח המוצע למדינה הפלסטינית קטן באופן משמעותי מכל הצעה קודמת. יש לזכור כי בהסכמי אוסלו הסכימו הפלסטינים לגבולות 1967, המהווים 22% בלבד מגבולות פלסטין ההיסטורית. מבחינתם, זה היה ויתור גדול ומקסימלי. עתה הם נדרשים לקבל עוד פחות מכך. יתרה מכך, התוכנית קובעת כי הבירה הפלסטינית תוקם במזרח ירושלים, מעבר לחומה, באזור אבו-דיס, כשישראל ממשיכה לשלוט במקומות הקדושים. בתמורה לוויתורים בסוגיות הטריטוריה, ירושלים ופליטים, מוצע לפלסטינים פיתוי – סיוע כספי נדיב בסך 50 מיליארד דולר במשך עשר שנים, אם כי לא ברור מהיכן יגיע הכסף.

תוכניתו של טראמפ עומדת בניגוד מוחלט לכל התוכניות והיוזמות שהועלו עד כה, למעט נושא הפליטים. בהצגת תוכנית חדשה, השונה מקודמותיה, אין בהכרח רע, אולם אם היא מייצגת את האינטרסים של צד אחד בלבד בסכסוך, אז אין לה סיכוי להתקבל. הסכמי שלום הם בדרך כלל פשרה שמחייבת כל צד לוותר על דברים שנתפשו בעיניו בעבר כהכרחיים וחיוניים. בתוכנית טראמפ אין סימטריה בין הוויתורים ששני הצדדים נדרשים להם. יותר מכך, התוכנית מנוסחת בלשון תכתיב לפלסטינים.

לכאורה, תוכנית טראמפ מהווה את "החלום הרטוב" של כל ישראלי, לפחות של כל אחד המצוי מהמרכז ימינה מבחינה פוליטית. ואולם, הצגתה – לא כל שכן מימושה – לא תשרת את מטרות ישראל, וזאת כמה סיבות: ראשית, היא תחזק את עמדת סרבני השלום בצד הערבי שממילא טוענים כי ישראל, הלובי היהודי וארה"ב עושים יד אחת. שנית, היא תחליש עוד את המתונים בצד הפלסטיני המאמינים בפתרון של שלום דרך משא ומתן אך לא כזה. במצב הזה, הסלמת הסכסוך מול חמאס ברצועת עזה מצד אחד, ויציאת המונים לרחובות בגדה המערבית מצד שני, אינם תרחישים דמיוניים. למעשה, "סיר הלחץ" המבעבע בגדה (סיבות כלכליות וחברתיות, כמו גם כעס על השחיתות של הממשל הפלסטיני) עלול להתפרץ עתה מול ישראל. הערכה זו תקבל חיזוק אם ממשלת ישראל תחליט באופן מיידי וחד-צדדי לספח את בקעת הירדן ואזורי ההתנחלויות, החלטה שתיתפש כהכרזת מלחמה על ידי הפלסטינים.

שלישית, מצרים וירדן, החתומות על הסכם שלום עם ישראל, יתקשו לעמוד מול הלחץ העממי אם ישראל תממש את רעיון הסיפוח. החזרת השגריר והקפאת המגעים הבילטרליים הם צעדים שכבר נעשו בעבר וניתן בקלות לממשם. ולבסוף, הנורמליזציה "הזוחלת" ביחסי ישראל עם מדינות המפרץ עלולה להיפגע. גם אם הבעיה הפלסטינית אינה בראש מעייניהם, תחושת הסולידריות עם הפלסטינים תחייב את המשטרים הללו להנמיך פרופיל בכל הנוגע ליחסיהן עם ישראל.

נוהגים לצטט את אבא אבן שאמר כי "הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אמירה זו, למען האמת, אינה מדויקת מבחינה היסטורית, אבל גם אם היתה נכונה, הרי שהפעם הפלסטינים לא יחמיצו את ההזדמנות, משום שהתוכנית פשוט לא מהווה עבורם הזדמנות לפתרון הסכסוך. נהפוך הוא: החשש עתה הוא שהתוכנית תהווה הזדמנות להסלמה, הן מול הפלסטינים והן מול מדינות ערב.

**המאמר פורסם באתר הארץ, 30 בינואר 2020.

הפוסט תוכנית טראמפ – הזדמנות להחמיץ אי-הזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

פרסומה של תכנית שלום מהווה הזדמנות יוצאת דופן לקדם את פתרון הסכסוך. פרסומה, בדרך כלל, בא בעקבות מאורע מכונן; מאורעות מכוננים יכולים להיות מלחמות, מהפכות ושינויי משטר. לא היה זה מפליא שתכנית רוג'רס פורסמה לאחר מלחמת 1967; קיסינג'ר החל לאחר מלחמת יום הכיפורים בדיפלומטית הצעד-אחר-צעד שהובילה להסכמי הפרדה עם ישראל וסוריה ב-1974-1975; רייגן הציג את תכניתו לאחר מלחמת לבנון; שולץ הציג את יוזמתו לאחר פריצת האינתיפאדה הפלסטינית הראשונה ב-1987; וועידת מדריד כונסה ב-1991 לאחר מלחמת המפרץ והתמוטטותה של בריה"מ; ואילו בוש פרסם את "מפת הדרכים" לאחר פריצת האינתיפאדה הפלסטינית השנייה ב-2000. פרסום תכנית השלום, המזוהה עם נשיא אמריקני ונושאת את חותמו, אמור אפוא להיות סיבה לחגיגה. ואולם, כפי שאומר הפתגם, "השטן נמצא בפרטים"; והפרטים של התכנית מלמדים כי היא רחוקה מלהוות הזדמנות לפתור את הסכסוך. למעשה, קריאה מדוקדקת של התכנית תוביל להערכה כי היא נועדה לכישלון, וזאת מכמה סיבות: ראשית, האמריקנים – כמתווך הוגן – היו אמורים להתייעץ לא רק עם ישראל וחלק ממדינות ערב, אלא גם עם הרשות הפלסטינית ומחמוד עבאס. ואולם, מאז 2017 שורר נתק בין ארה"ב והרשות. סילוק הנציגות הפלסטינית מוושינגטון והפסקת הסיוע לאונר"א יצרו משקעים עכורים בין הממשל האמריקני לרשות. העובדה שארה"ב יכולה הייתה להשיק תכנית שלום בנוכחות צד אחד בלבד וללא הפלסטינים מלמדת שהמתווך משוחד.

שנית, פרטי התכנית מלמדים על חד-צדדיות בולטת בכל הנוגע לאימוץ עמדות ישראליות, ובמיוחד אלה הנתמכות על ידי הימין והמתנחלים. אין זה המקום להיכנס לכל הפרטים, אולם ישראל קיבלה "אור ירוק" לספח את בקעת הירדן וכן את אזורי ההתנחלויות, אשר יקושרו לישראל במערכת כבישים מסועפת. המפה המצורפת לתכנית מלמדת כי המדינה הפלסטינית, לכשתקום, לאחר שמילאה אחר כל התנאים המוצגים בתכנית, תהיה דומה לגבינה שוויצרית מחוררת. כמו-כן, השטח המוצע למדינה הפלסטינית קטן באופן משמעותי מכל הצעה קודמת. יש לזכור כי בהסכמי אוסלו הפלסטינים הסכימו לגבולות 1967, המהווים 22% בלבד מגבולות פלסטין ההיסטורית. מבחינתם, זה היה ויתור גדול ומקסימלי. עתה הם נדרשים לקבל עוד פחות מכך. יתרה מזו, התכנית קובעת כי הבירה הפלסטינית תוקם במזרח ירושלים, מעבר לחומה, באזור אבו דיס, כאשר ישראל ממשיכה לשלוט במקומות הקדושים. בתמורה לוויתורים בסוגיות הטריטוריה, ירושלים ופליטים, מוצע לפלסטינים פיתוי – סיוע כספי נדיב בסך 50 מיליארד ד', במשך עשר שנים, אם כי לא ברור מהיכן יגיע הכסף.

תכניתו של טראמפ עומדת בניגוד מוחלט לכל התכניות והיוזמות שהועלו עד כה, למעט נושא הפליטים. בהצגת תכנית חדשה, השונה מקודמותיה, אין בהכרח רע, אולם אם היא מייצגת את האינטרסים של צד אחד בלבד בסכסוך, אז אין לה סיכוי להתקבל. הסכמי שלום הם בדרך כלל פשרה שמחייבת כל צד לוותר על דברים שנתפסו בעיניו בעבר כהכרחיים וחיוניים. בתכנית טראמפ אין סימטריה בין הוויתורים ששני הצדדים נדרשים להם. יתרה מזו, התכנית מנוסחת בלשון תכתיב לפלסטינים.

לכאורה, התכנית מהווה את "החלום הרטוב" של כל ישראלי, לפחות של כל אחד המצוי מהמרכז ימינה מבחינה פוליטית. ואולם, הצגתה – לא כל שכן מימושה – לא תשרת את המטרות של ישראל, וזאת כמה סיבות: ראשית, היא תחזק את עמדת סרבני השלום בצד הערבי שממילא טוענים כי ישראל, הלובי היהודי וארה"ב עושים יד אחת. שנית, היא תחליש עוד את המתונים בצד הפלסטיני המאמינים בפתרון של שלום דרך משא ומתן אך לא כזה. במצב הזה, הסלמת הסכסוך מול החמאס בעזה מצד אחד, ויציאת המונים לרחובות בגדה מצד שני, אינם תרחישים דמיוניים. למעשה, "סיר הלחץ" בגדה המערבית המבעבע כתוצאה מסיבות כלכליות וחברתיות, כמו גם כעס על השחיתות של הממשל הפלסטיני, עלול להתפרץ, עתה מול ישראל. הערכה זו תקבל חיזוק אם ממשלת ישראל תחליט, באופן מידי וחד צדדי, לספח את בקעת הירדן ואזורי ההתנחלויות, החלטה שתיתפס כהכרזת מלחמה על ידי הפלסטינים.

שלישית, מצרים וירדן, החתומות על הסכם שלום עם ישראל, יתקשו לעמוד מול הלחץ העממי אם ישראל תממש את רעיון הסיפוח. החזרת השגריר והקפאת המגעים הבילטרליים הם צעדים שכבר נעשו בעבר וניתן בקלות לממשם. ולבסוף, הנורמליזציה "הזוחלת" ביחסי ישראל עם מדינות המפרץ עלולה להיפגע. גם אם הבעיה הפלסטינית אינה בראש מעייניהם, תחושת הסולידריות הציבורית עם הפלסטינים תחייב את המשטרים הללו להנמיך פרופיל בכל הנוגע ליחסיהן עם ישראל.

נוהגים לצטט את אבא אבן שאמר כי "הפלסטינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". אמירה זו, למען האמת, אינה מדויקת מבחינה היסטורית, אבל גם אם הייתה נכונה, הרי שהפעם הפלסטינים לא יחמיצו את ההזדמנות, משום שהתכנית פשוט לא מהווה עבורם הזדמנות לפתרון הסכסוך. נהפוך הוא: החשש עתה הוא שהתכנית תהווה הזדמנות להסלמה, הן מול הפלסטינים והן מול מדינות ערב.

המאמר פורסם בהארץ ב-30 בינואר 2020.

הפוסט תכנית טראמפ היא אפילו לא הזדמנות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לישראל יש תפקיד בשלושה מעגלים המקיפים אותה. בכל אחד מהם יש לה ידידים או בעלי ברית אך גם אויבים. במעגל הראשון היא מתמודדת עם האתגר הפלסטיני על שתי צורותיו: האחת, הרשות הפלסטינית, המכירה בישראל, משתפת עמה פעולה מבחינה ביטחונית וזוכה למענקים כספיים מתוך חשש שקריסתה תוביל לאנרכיה. השנייה, חמאס וארגוני הג'יהאד האחרים ברצועת עזה, שאינם מכירים בישראל ומאתגרים את ביטחונה מדי יום ברקטות, בלוני תבערה ועוד.

במעגל השני מתמודדת ישראל עם שכנותיה הערביות. מצרים וירדן חתומות על הסכם שלום ומשתפות פעולה מבחינה ביטחונית ומודיעינית נגד איומים משותפים. בזירה הצפונית, סוריה כשלעצמה לא מהווה איום בשל תוצאות מלחמת האזרחים. אולם, מעורבות איראן בסוריה והתחזקות חיזבאללה בלבנון הביאו את ישראל – כך על פי התקשורת – לפעולות צבאיות כדי למנוע פיגועים.

פעילות זו מתנהלת בחשאי, אולם לבנימין נתניהו יש אינטרס שלא להסתירה. זאת, על מנת להפגין עוצמה ולחזק את ההרתעה. ראש הממשלה גם מעוניין להדגיש כי איראן היא "הבריון" של השכונה ולכן יש להתאחד נגדה. לא מן הנמנע כי גם שיקולי בחירות משחקים תפקיד בהחלטותיו, בדיוק כפי שמנם בגין החליט לתקוף את הכור העיראקי ימים ספורים לפני בחירות 1981. הפומביות הזו יכולה לעמוד לרועץ בשעה שמנהיגים מותקפים חשים השפלה, וזו, בתורה, עלולה לגרום תגובת נגד והידרדרות לא מתוכננת.

במעגל השלישי, הפריפריאלי, ישראל משתפת פעולה מאחורי הקלעים – כך לפי התקשורת – עם מדינות המפרץ הפרסי, מרוקו, מאוריטניה וצ'אד. מאידך, איראן, שהיתה הציר המרכזי בברית הפריפריה בשנות השישים והשבעים, הפכה לאויב המרכזי ופועלת בזירות שונות באזור. במידה רבה איראן של היום מזכירה את מצרים הנאצריסטית, האויבת המרכזית של ישראל באזור בשנות החמישים והשישים.

טורקיה, הציר השני במדיניות הפריפריאלית בעבר, אינה עוד בעלת ברית אך גם קשה להגדירה כאויב במצב של קיום יחסים דיפלומטיים וסחר כלכלי בשווי מיליארדי דולרים. גם עיראק הינה חלק מהפריפריה ועמדתה כלפי ישראל לא ברורה: מצד אחד, אין לעיראק אינטרסים לחמם את הסכסוך עם ישראל, וזאת מסיבות פנימיות שקשורות לבעיות דמוגרפיות וכלכליות מצד אחד, וליחסים עם ארה"ב מצד שני. מאידך, לאיראן יש אינטרס להפוך את עיראק לבסיס קדמי – בדומה לסוריה ולבנון – שיאפשר לה לתקוף את ישראל בעת הצורך. על רקע זה כנראה תקפה ישראל לאחרונה מטרות בעיראק.

הפריפריה המזרח תיכונית כוללת כיום גם את חלק מהמדינות שקמו אחרי קריסת בריה"מ. כמה מהן מקיימות יחסים מצוינים עם ישראל, בסתר ובגלוי, כמו אזרבייג'אן וקזחסטאן. חשיבותה של אזרבייג'ן השיעית גדולה במיוחד, לא רק בשל קשרי הנפט, הנשק והביטחון, אלא גם משום שהיא מהווה נקודת תצפית נוחה על הגבול האיראני.

ניתוח זה מלמד כי ישראל פועלת כמעט בכל זירה במזרח התיכון, בעיקר מאחורי הקלעים אך גם בגלוי. מעורבות זו באה לידי ביטוי הן ביצירת שיתופי פעולה והן במעורבות צבאית ישירה. עם זאת, תהיה זו טעות להניח כי מדובר במדיניות חדשה. משחר הקמתה פעלה ישראל ברחבי באזור מתוך מטרה לקשור קשרים ולהיאבק נגד אויבים משותפים. כך היא הגיעה לאיראן ולטורקיה כבר בשנות החמישים, כך הגיעה למרוקו, לכורדים, למורדים המלוכנים בתימן ולנוצרים בסודאן בשנות השישים, כך הגיעה לעומאן בשנות השבעים, כך חברה לנוצרים המארונים, תקפה את הכור הגרעיני בעיראק ואת הכור הגרעיני שנבנה בסוריה.

הבעיה היא שהפעילות – המבורכת, יש לומר – של ישראל במזרח התיכון וההתנהלות הכמעט אובססיבית של ממשלת נתניהו בנושא האיראני, מסיטה את תשומת הלב מהמעגל הראשון – יחסי ישראל עם הפלסטינים – שהוא, בסופו של דבר, המעגל המיידי והחשוב יותר. לפי סקר מכון מיתווים לקראת בחירות 2019, 65% מהציבור חושב כי ממשלת נתניהו נכשלה בטיפול בנושא הפלסטיני, לעומת 17% בלבד החושבים שהיא הצליחה. לשאר אין דעה. על פי הסקר, ביצועיה של ממשלת ישראל בסוגיה זו רחוקים מרחק גדול מביצועיה בזירות אחרות – מול ארה"ב, אירופה, אגן הים התיכון ומדינות ערב.

ממשלת נתניהו מטילה את האחריות למבוי הסתום על הפלסטינים ("אין פרטנר"). אולם, לאמיתו של דבר, שיקולים אלקטורליים ואידיאולוגיים במערכת הפוליטית בישראל מהווים חסם לא פחות גדול להתקדמות. לנתניהו היו לא מעט הזדמנויות – בגלוי ובסתר – לקדם מהלך אזורי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים בשיתוף עם המדינות הסוניות המתונות במזרח התיכון, אולם ברגע האחרון הוא תמיד בחר לסגת. לימים, זו אולי תתברר כטרגדיה הגדולה שלו.

לפני בחירות אפריל כתבתי מעל דפי עיתון זה שהבחירות הן "הזדמנות, אולי אחרונה, להחזיר את הסוגיה הפלסטינית למרכז סדר היום". בחירות בדרך כלל לא מזמנות מועד ב', כמו באוניברסיטה. ואולם, הנסיבות הפוליטיות זימנו הזדמנות מחודשת כדי לבחור בגורם פוליטי המעמיד את הסוגיה הפלסטינית בראש מעייניו. העמדת הסוגיה הפלסטינית בראש סדר היום משמעה, קודם כל, החזרתה למרכז השיח הפוליטי והציבורי מתוך הבנה כי אי-פתרונה מהווה איום גדול יותר על הביטחון הלאומי של ישראל – יותר מאיראן, חיזבאללה או חמאס. זו סוגיה שמאיימת על אופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה מצד אחד, ומקעקעת את יסודותיה המוסריים בשל המשך הכיבוש מצד שני. דחיקתה של הבעיה הפלסטינית לשוליים או התעלמות ממנה הינה מרשם בטוח להתפוצצותה במוקדם או במאוחר.

המאמר פורסם בהארץ ב-11 בספטמבר 2019.

הפוסט נתניהו טרוד באיראן, אך האיום האמיתי נמצא מעבר לקו הירוק הופיע לראשונה ב-Mitvim.

משאים ומתנים אינם מצליחים או נכשלים רק בשל אישיותו של המתווך. יש סיבות רבות לכך שסבבי השיחות בין ישראל והפלסטינים נכשלו לאורך השנים. אולם, ההיסטוריה מלמדת כי קיומו של מתווך ששני הצדדים ראו אותו כהוגן והגון, הוא נכס שסייע בהשגת ההסכם. כך היה קיסינג'ר, כאשר תיווך בין ישראל ומצרים, מצד אחד, ובין ישראל וסוריה, מצד שני, בהשגת שלושה הסכמי הפרדה ב-1975-1974. יהדותו של קיסינג'ר מעולם לא נתפסה בצד הערבי כגורם המשפיע לרעה על יכולת התיווך שלו.

להמשך קריאה

המאמר פורסם בהארץ ב-23 ביולי 2019

הפוסט ארצות הברית: מתווך לא הוגן בסכסוך הישראלי-פלסטיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

להמשך קריאה

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-11 ביוני 2019

הפוסט "סדנה כלכלית" בבחריין, ללא אופק מדיני הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לפני שנים רבות טבע שר המדינה לענייני חוץ המצרי, בוטרוס ע'אלי (לימים מזכ"ל האו"ם) את המונח "שלום קר" כדי לתאר את יחסי ישראל-מצרים. עם השנים הפך מטבע לשון זה למונח המתאר את היחסים. אחרים הציעו את המונחים "שלום שלילי" או "שלום שביר". משמעות המונחים הללו היא שהשלום מתקיים בין ממשלות ולא בין העמים; שהסוגיות העומדות בין המדינות עדיין לא נפתרו לחלוטין (למשל, הסוגיה הפלסטינית); ואפשרות המלחמה לא נגוזה, כפי שבא לידי ביטוי בתכניות מלחמה מצריות שרואות בישראל אויב. האם המונח הזה עדיין מתאים לתיאור מערכת היחסים בין ישראל ומצרים לאחר ארבעים שנה?

הפוסט מה שלומו של הסכם השלום בין ישראל ומצרים? יציב, אבל פושר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

קשה להגזים בחשיבות ההסכם. הוא פרץ את חומת האיבה הערבית והעניק לגיטימציה לישראל. יתרה מזו, יציאתה של מצרים מהמעגל הערבי החלישה את המדינות השכנות ומנעה מלחמה כוללת נוספת. במבט לאחור, ההסכם סלל את הדרך להכרה ערבית – גם אם לא מקיפה – בישראל. הסכמי אוסלו ויוזמת השלום הערבית הן המשכו של תהליך שהחל עם הסכם השלום הישראלי-מצרי.

לפני שנים רבות טבע שר המדינה המצרי לענייני חוץ, בוטרוס ע'אלי (לימים מזכ"ל האו"ם) את המונח "שלום קר" כדי לתאר את היחסים עם ישראל. משמעות המונח היא שהשלום מתקיים בין ממשלות ולא בין העמים; שהסוגיות העומדות בין המדינות עדיין לא נפתרו לחלוטין (למשל, הסוגיה הפלסטינית), ואפשרות המלחמה לא נגוזה, כפי שבא לידי ביטוי בתכניות מלחמה מצריות שרואות בישראל אויב. האם מונח זה עדיין מתאים?

השלום מעולם לא עמד בסכנה. מצרים אמנם החזירה את שגרירה לקהיר בתקופות משבר (למשל במלחמת לבנון ב-1982 או באינתיפאדת אל-אקצא בשנת 2000), אולם מעולם לא ניתקה את היחסים הדיפלומטיים. אפילו בתקופת שלטון האחים המוסלמים (2013-2012) קיבלה ישראל איתותים ברורים שההסכם לא בסכנה.

מצרים גם כיבדה תמיד את ההסכמים הצבאיים. כאשר הכניסה כוחות לסיני מעבר למותר, היה זה בהסכמה מוקדמת עם ישראל. היא גם מונעת כמיטב יכולתה הסתננויות או התקפות טרור משטחה על ישראל.

בין המדינות מתקיים סחר מינימלי במסגרת הסכם Qualified Industrial Zone. היחסים התהדקו עם חתימת הסכם בסך 15 מיליארד דולר לעשר שנים לאספקת גז ישראלי למצרים. זאת ועוד, קיים שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני בכל הנוגע לאיומים בסיני ובעזה, שהתחזק לאחר עלייתו של עבד אל-פתאח א-סיסי לשלטון ב-2013. למעשה, היחסים בתחום זה הם "חמים". ולבסוף, ישראל והלובי היהודי בארה"ב – לעתים כמענה לבקשה מצרית – פעלו בקונגרס כדי להבטיח אי-קיצוץ הסיוע הביטחוני למצרים.

מנגד, הסכם השלום סובל מכמה חולשות בסיסיות: קיימת תקשורת עוינת, שתוקפת לא רק את ישראל ומדיניותה (דבר לגיטימי כשלעצמו), אלא גם מבטאת לעיתים נימות אנטישמיות כלפי יהודים. הפרלמנט המצרי, האיגודים המקצועיים והאקדמיה מתנגדים לכל סממן של נורמליזציה ביחסים. אין כל שיתוף פעולה אקדמי בין אוניברסיטאות ישראליות ומצריות. מרבית האינטלקטואלים במצרים, מכל גווני הקשת הפוליטית, מבקרים בחריפות את ישראל. אמנם לאורך השנים היו כמה אינטלקטואלים אמיצים, אולם הם זכו לקיתונות של ביקורת.

מצרים מתירה תיירות לישראל, אולם בפועל היא מערימה קשיים רבים על אזרחים מצרים הנדרשים להשיג אישור ביטחוני מיוחד, דבר המכניס אותם ל"רשימה מסומנת". ולבסוף, מערכת החינוך המצרית, באמצעות ספרי הלימוד, ממשיכה ללמד תכנים המחזקים את הדימוי השלילי של היהודי והישראלי.

אם בודקים את השלום לפי הטמפרטורה שלו, הרי בתחומים מסוימים – כמו ביטחון ומודיעין – השלום הוא "חם". אולם בתחומים אחרים – תקשורת, חינוך, אקדמיה וקשרי חברה אזרחית – הוא "קר". בשקלול הסופי ניתן לתאר את השלום כ"פושר". אם בודקים את השלום לפי רמת היציבות שלו, הרי הוא עמיד. הוא מחזיק מעמד 40 שנה ושרד משברים שונים. תקופת העוינות בין שתי המדינות – שכללה חמש מלחמות – נמשכה רק 25 שנה (1973-1948). יתרה מזו, הבעיות הכלכליות והחברתיות – ובעיקר אלה הנובעות מהגידול הדמוגרפי של מצרים המונה כיום כמעט 100 מיליון איש – מלמדות כי השלום הוא לא רק צורך מצרי, אלא הכרח.

מה אפשר לעשות עוד כדי לחמם את השלום? ישראל צריכה לפתור את הבעיה הפלסטינית (שהוא אינטרס שלה ממילא). מצרים, מצדה, צריכה להעמיק את יסודות השלום באמצעות התקשורת והחינוך. יש לקוות כי עד יובל ה-50 יחול שיפור נוסף ביחסי ישראל-מצרים, אולם גם לשלום במצבו הנוכחי הפושר יש חשיבות אסטרטגית.

המאמר פורסם ב"וואיינט" בתאריך ה- 18 במרץ, 2019

הפוסט השלמנו 40 שנה בלי מלחמה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בכנס של שגרירי מדינות אמריקה הלטינית, אסיה ואפריקה במשרד החוץ בדצמבר 2018, אמר בנימין נתניהו כי "אנחנו (מצויים) בתהליך נורמליזציה עם העולם הערבי, מבלי שיש לנו לצערי התקדמות עם הפלסטינים. הציפייה היא תמיד שהתקדמות עם הפלסטינים תפתח לנו דלת לעולם הערבי. אבל עם הסרבנות והטרור הערבי – התקווה הזו נגוזה. צריך לנסות לחשוב שאולי הקשרים עם העולם הערבי ייצרו את התנאים להתפתחות הקשרים עם הפלסטינים".

הפוסט תקרת הזכוכית ביחסים בין ישראל ומדינות ערב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אין ספק, שהיעלמות הסוגיה הפלסטינית מסדר היום היא הצלחה גדולה של הימין, שהצליח להסיט את תשומת הלב מסוגיה האמורה להיות החשובה ביותר במערכת הבחירות. גם הפלסטינים סייעו לתהליך הזה — על ידי רטוריקה מתלהמת, שחיזקה את המנטרה המוכרת של נתניהו ואחרים, ולפיה "אין עם מי לדבר".

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-24 בפברואר 2019

הפוסט מישהו בכלל זוכר שיש פלסטינים? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

מדיניות-החוץ המסורתית של סעודיה נטתה להישען על מעצמה מערבית – בריטניה בתחילה, ארה"ב לאחר מכן – וזאת כדי לענות על צורכי הביטחון שנובעים מגבולות ארוכים ופרוצים, היוצרים קושי להגן על שדות הנפט. במקביל, סעודיה חתרה לשמירה על יציבות אזורית, כדי למנוע זעזועים בשוק הנפט. לשם כך, פעלה הממלכה בעיקר באמצעים דיפלומטיים וכספיים.

המאמר פורסם בעיתון הארץ ב-16 בינואר 2016

הפוסט המלך הסעודי עושה שריר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ב-1965 פרסם העיתונאי הבריטי פטריק סיל ספר שנקרא "המאבק על סוריה", שבו תיאר את המאבקים שהתנהלו בזירה הבינלאומית בין בריה"מ וארה"ב, ובזירה הבין-ערבית בין מצרים ועיראק, על סוריה מאז סיומה של מלחמת 1948. למעלה מחמישים שנה מאוחר יותר, המאבק על סוריה מתנהל במלוא עוזו, אולם נראה כי הוא הוכרע. בניגוד לעבר, כאשר ארה"ב נאבקה על שימור השפעתה באמצעים לא צבאיים – כולל שימוש בנשק ההפיכות – עתה היא החליטה על דעת עצמה לנטוש את הזירה.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-30 בדצמבר 2018

הפוסט הנסיגה האמריקאית וסוף המאבק על סוריה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

למעשה, המתרחש לנגד עינינו הוא מימושו של תהליך שהחל לפני למעלה מעשור, בתקופתו של אריאל שרון כראש ממשלה. שרון הורה לראש המוסד דאז מאיר דגן לחפש דרכים להדק קשרים עם מדינות ערב הסוניות שאין להן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וזאת במטרה ליצור חזית משותפת מול איראן השיעית, החותרת לפתח נשק גרעיני. העובדה שארה"ב כבשה את עיראק באפריל 2003, הפילה את משטרו של צדאם חוסיין והעלתה משטר שיעי חדש לשלטון, טרפה את מאזן הכוחות במפרץ לטובת איראן ולרעת מדינות המפרץ. השינוי האזורי בלט במיוחד במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006, כאשר ירדן ומצרים, מדינות ערב הסוניות במפרץ, תקפו את ארגון החזבאללה השיעי שנתמך ע"י איראן – ובכך עמדו באופן לא פורמלי לצדה של ישראל במלחמה.

המאמר פורסם באתר "דבר ראשון" ב-10 בדצמבר 2018

הפוסט אביב ערבי ביחסי ישראל עם שכנותיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקשר בין ישראל ועומאן אינו חדש; לא ברור בדיוק מתי הוא החל, אולם היה זה בראשית שלטונו של סולטן קאבוס, שביצע הפיכה ב-1970 ,ומאז הוא בשלטון )השליט הערבי הוותיק ביותר(. באותה תקופה קאבוס נאלץ להתמודד עם מרידה באזור דופאר הנמצא בדרום המדינה וגובל בתימן. הסולטן חשש מהתפשטות בריה"מ והקומוניזם ששלטו אז ברפובליקה העממית של תימן שקמה ב-1967 .בריטניה – באמצעות צבא של שכירי חרב – ואיראן השכנה ממזרח – סייעו לסולטן לדכא את המרידה, אולם גם ישראל נטלה בו חלק. חלקה של ישראל בסיוע מעולם לא הובהר, אולם נראה כי כלל ייעוץ, הדרכה ואולי גם אספקת נשק. יודגש כי בשנות ה-60 ישראל פעלה לסייע גם למלוכנים בתימן הצפונית במאבקם נגד מצרים, ולכן אין להתפלא על הניסיון הישראלי לסייע לעומאן.

מעבר לעובדה שישראל חיפשה בעלי ברית במזרח התיכון הערבי, לעומאן יש חשיבות מבחינה גיאוגרפית ואסטרטגית: היא שולטת על הכניסה למפרץ הפרסי )הערבי( וכן על מיצרי הורמוז מהצד הערבי.

המאמר פורסם ב"הארץ" בתאריך ה-4 בנובמבר 2018

הפוסט ישראל והרומן שלה עם עומאן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

עם חתימת הסכם השלום באוקטובר 1994, ישראל וירדן כוננו "משטר מיוחד" בשני אזורים – נהריים (אל-באקורה בערבית) וצופר (אל-ע'ומאר בערבית). נקבע כי אזורים אלה יישארו בריבונות ירדנית, אך אזרחים ישראלים – או פועלים מטעמם – יוכלו לעשות שימוש בקרקע מבלי שיהיו כפופים למגבלות מכס או מעבר גבול. תוקפו של הסדר זה נקבע ל-25 שנה והוא יחודש אוטומטית, אלא אם כן אחד הצדדים יביע את התנגדותו לכך שנה בטרם סיום החוזה. במקרה שכזה, יפתחו שתי המדינות בתהליך התייעצויות בנושא.

המאמר פורסם ב"דבר ראשון" ב-29 באוקטובר 2018

הפוסט ישראל וירדן: משבר באופק שיש למנוע אותו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ערבית שפה יפה? לא אצלנו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"חגיגות" המאה של הסכם סיקס-פיקו (1916) לוו בהערכה, כי ימיהן של חלק ממדינות ערב ספורים הם, וכי אירועי האביב הערבי ותוצאותיהם – כולל הקמת הח'ליפות של דאע"ש – הם בבחינת תיקון מאוחר לגבולות המלאכותיים של מדינות ערב, שנוצרו בידי הקולוניאליזם המערבי לאחר מלחמת העולם הראשונה. והנה, שנתיים מאוחר יותר, גבולותיה של אף מדינה ערבית לא השתנו.

הפוסט מזרח תיכון חדש, בלבוש ישן הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בין הפלסטינים שלא התנגדו לחלוקה היו בני משפחת נשאשיבי ותומכיהם, היריבים של בני משפחת אל-חוסייני שעמדו בראש המוסדות הפלסטיניים החשובים. היו גם קומוניסטים פלסטינים שאימצו את עמדת בריה"מ, שתמכה בתוכנית החלוקה. ואולם, ברגע האמת כל התומכים בסתר נעלמו, או יותר נכון, נאלמו. כנראה שהם העדיפו להיסחף עם "הרחוב" הזועם, ובלבד שלא לאבד את הלגיטימציה לשלטונם. גם למעשי רצח ואיומים נגד משתפי פעולה עם הציונים היתה השפעה .

המאמר התפרסם בעיתון "הארץ" ב-3 בדצמבר 2017

הפוסט דחיית תכנית החלוקה ב-1947 : ההחמצה הפלסטינית הגדולה ביותר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

לאמיתו של דבר, סעודיה נמצאת שם כבר הרבה זמן, אבל לא טרחנו לשמוע או להקשיב. הכול תלוי ממתי רוצים להתחיל את הסיפור. מאמר עיתונאי לא יכול להיות היסטורי מדי, אבל כמה נקודות ציון למחשבה: סעודיה לא השתתפה במלחמות ישראל למעט שליחת כמה מחלקות זניחות במלחמת 1948 והפעלת נשק הנפט במלחמת 1973. היא כנראה ידעה, אך שתקה, כשישראל סייעה למלוכנים בתימן במלחמתם נגד מצרים בשנות ה-60. היא קיבלה את ישראל כעובדה מוגמרת כבר לאחר מלחמת 1967, אף שלא הייתה מוכנה להצהיר זאת בפומבי. היא תמכה בהתחלה בהסכם קמפ דיוויד בין ישראל לבין מצרים, אולם רק בלחץ סורי וכלל ערבי נאלצה למתן את תגובתה. היא פרסמה תוכנית שלום ראשונה כבר ב-1981 – יוזמת פהד – שהכירה בעקיפין בקיומה של מדינת ישראל. כנסת ישראל, בתמיכת ראש הממשלה מנחם בגין וראש האופוזיציה שמעון פרס, קיבלה החלטה הרואה ביוזמה הסעודית איום על קיומה של ישראל. בנאומו בכנסת קרא בגין ליוזמת פהד: "תוכנית להכחדת מדינת ישראל". כמו כן, הוא הביע דימוי ישראלי טיפוסי של הממלכה: "מדינת מדבר, פטרו-דולרית, שבה קיימת אפלה של ימי הביניים, עם כריתת ידיים וראשים, עם שחיתות הזועקת השמימה".

המאמר התפרסם באתר Ynet ב-19 בנובמבר 2017

הפוסט פתאום גילינו את סעודיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"יום הזיכרון לראש הממשלה יצחק רבין" — כלשון החוק — נתון במחלוקת בקרב הציבור היהודי, הקשורה לסיבות שהביאו לרצח רבין. מאז הוחלט להנציחו, ההנצחה משויכת למחנה השמאל. אמנם, בנימין נתניהו, בתוקף תפקידו כראש ממשלה, נטל חלק בטקסים הרשמיים בכנסת ובהר הרצל, אולם גורמי הימין מעולם לא השתתפו בעצרת המסורתית השנתית, שהתקיימה בכיכר שנקראה על שמו של רבין. הימין לא הודר מהטקס — הוא זה שבחר במודע להיעדר ממנו. העצרות אורגנו, בדרך כלל, על ידי מפלגות או ארגונים הממוקמים שמאלה מהמרכז הפוליטי.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-8 בנובמבר 2017

הפוסט כשרבין פגש את בלפור הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ראשית, ארגון המדינה האסלאמית עומד להיעלם מבחינה טריטוריאלית. הארגון איבד את מרבית מאחזיו בעיראק, ועתה הוא עומד בפני תבוסה בסוריה. שנית, לאחר שש שנים של מלחמת אזרחים, נראה כי אסד הצליח להטות את כף המאזנים לטובתו מול המורדים. שלישית, שחרורה של מוצול מהווה זריקת עידוד לישות העיראקית, אשר מגלה מחדש את זהותה הלאומית. אמנם הבעיה הכורדית ממשיכה לפצל את המדינה, אולם אין בה כדי לאיים על עצם קיומה של עיראק. רביעית, רוסיה של פוטין הצליחה למקם את עצמה מחדש לא רק כפטרונית של סוריה, אלא גם כגורם משמעותי בפוליטיקה המזרח תיכונית. חמישית, עליית ממשל טראמפ בארה"ב בישרה, כי הירידה במעורבות במזרח התיכון בתקופת אובמה לא הייתה מקרית או זמנית, אלא תופעה מתמשכת. ששית, איראן ממשיכה להקרין דימוי של עוצמה אזורית באמצעות שליחיה – אסד, חזבאללה, ארגונים שיעים בעיראק והחותים בתימן. שביעית, ערב הסעודית הפכה למנהיגת העולם הסוני במאבקו מול איראן ובעלות בריתה, כאשר היא מובילה את המלחמה נגד החותים בתימן והסנקציות נגד קטאר. ולבסוף, מצרים חזרה למלא תפקיד בעולם הערבי, הן בזירה הסורית והן מול החמאס בעזה.

המאמר התפרסם בעיתון "הארץ" בתאריך-19 בספטמבר 2017

הפוסט חג שמח? לא במזרח התיכון הופיע לראשונה ב-Mitvim.

בניגוד לעבר, המזרח התיכון החדש הנוכחי נוצר מבלי שישראל תרמה דבר להיווצרותו; הוא תולדה של כמה תהליכים, הכוללים את כיבושה של עיראק על ידי ארה"ב ב-2003 ,צמיחתה של איראן כמעצמה אזורית החותרת להגמוניה ולנשק גרעיני, ולגל מהפכות "האביב הערבי" שיצרו כאוס בכמה מדינות מרכזיות (מצרים, סוריה) ושוליות (לוב, תימן, תוניסיה, בחריין). התפרקותו של העולם הערבי חייבה את חלק מרכיביו לחפש בעלי ברית מחוצה לו, כדי להיאבק בסכנות הנמצאות בתוכו ובאזור. תהליכים אלו יצרו ארכיטקטורה חדשה של בריתות וקואליציות המבוססות על אינטרסים.

הפוסט מזרח תיכון חדש הופיע לראשונה ב-Mitvim.

דאגתו של עבאס באה מכמה כיוונים: האחד, כמי שנטל חלק פעיל בעשיית ההיסטוריה הפלסטינית, הוא מודע היטב לעובדה שמדינות ערב ואש"ף ברגע האמת הלכו אחר האינטרסים שלהן. הייתה זו מצרים של סאדאת שהחליטה ב-1979 לנטוש ולחתום על שלום נפרד עם ישראל, וזאת למרות שהסכמי קמפ דיוויד ב-1978 כללו חלק ארוך שטיפל בסוגיה הפלסטינית (אם כי לא לשביעות רצונו של אש"ף שלא הוכר כלל). מלחמת לבנון הראשונה לא הביאה לתגובה ערבית שתציל את אש"ף מידי ישראל, והארגון לא רק שספג מפלה אנושה אלא נאלץ להעביר את מפקדותיו לתוניסיה. ואילו ירדן החליטה ב-1988 להינתק באופן חד-צדדי מהגדה המערבית בעקבות האינתיפאדה הראשונה. השלום עם ירדן נחתם ב-1994 לאחר שערפאת עצמו נטש את ירדן וחוסיין – למרות שהלה סיפק לו מטרייה מדינית במהלך וועידת מדריד (1991) – כדי לחתום על הסכם אוסלו (1993). חוסיין חש נבגד, אך החליט לנצל את המומנטום ולחתום עם רבין על הסכם מבלי לחכות כי ההסכם אכן יתממש ותקום מדינה פלסטינית.

הפוסט ממה חושש מחמוד עבאס? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החזית המצרית היא דוגמא קלאסית לניצחון ישראלי. "ניצחון" נמדד לא רק בתוצאות הצבאיות של הקרב, אלא בתוצאות המדיניות של המערכה הכוללת. במקרה המצרי הן הביאו לחתימתו של הסכם שלום עם מצרים, אשר שריר וקיים עד עצם היום הזה. עם זאת, יש להדגיש כי הצלחה זו אינה תולדה רק של ההישג הצבאי ב-1967 ,אלא גם של הטראומה של מלחמת יום הכיפורים, אשר גרמה להנהגה ולציבור להכיר במגבלות הכוח הצבאי. מאידך, התבוסה המצרית הובילה את מצרים – במיוחד לאור ההתעקשות של ממשלת גולדה מאיר שלא להיענות ליוזמת השלום של סאדאת ב-1971 – לצאת למלחמה מוגבלת, שהחזירה את הכבוד שאבד למצרים ב-1967 והקל עליהם לפנות לדרך השלום.

הפוסט ביוני 1967, ישראל גם הפסידה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט מחמוד עבאס והטעויות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חשיבותו של האירוע הראשון טמונה בהחלטה התקדימית של ועדת פיל, שיש להפריד בין שני העמים מבחינה טריטוריאלית. החלטה זו שימשה בסיס להחלטת החלוקה של האו"ם ב-1947 ,אם כי בגבולות אחרים. מאז ועד היום לא ירד רעיון שתי המדינות מעל הפרק. מה שהשתנה בו הוא שאלת השטח שיוקצה למדינה הפלסטינית, אשר הולך ומצטמק עם השנים כתוצאה מהתיישבות יהודית.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-26 באפריל 2017

הפוסט היובל של האחד הוא אסונו של האחר הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הקיפאון בתהליך המדיני בין ישראל להנהגת אש"ף, והמשך הפיצול בין פתח לחמאס, זורעים ייאוש עמק בקרב הפלסטינים בגדה וברצועה. התחושה הרווחת היא שאנו נמצאים בסופה של תקופה, והדור המייסד של התנועה הלאומית הפלסטינית – דור שיצר זהות שנשענה על מאבק בפזורה וניסה להקים מדינה בשטחי 1967 כחלק ממהלך של פשרה היסטורית – קרוב לסיים את תפקידו ללא הצלחה יתרה. ניתן להניח, שהמאבקים הפנימיים המאפיינים את המרחב הפוליטי ברשות הפלסטינית יזלגו למקומות נוספים שבהם יש קהילות פלסטיניות. על רקע זה, הכנס באיסטנבול נתפש כקריאת תיגר של הפזורה על תפקידו ההיסטורי של אש"ף ומוקדי הכוח הפוליטיים בשטחי הרשות, שנוצרו כתוצאה מהסכמי אוסלו.

המאמר פורסם בעיתון "הארץ" ב-19 במרץ 2017

הפוסט קריאת התיגר של הפזורה הפלסטינית הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הפוסט ועידת הפסגה בעקבה: עוד החמצה ישראלית לאוסף הופיע לראשונה ב-Mitvim.