קראו את המאמר המלא

הפוסט לא כיבוש, לא חמאס: הדרך השלישית לרצועת עזה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

החדשות מהשבוע האחרון שנושאות בחובן הכרעה, אינן דווקא אלה על ההפגנות, העצומות והמכתבים הפומביים החשובים של מרכיבים חיוניים של החברה האזרחית הישראלית הנפלאה הקוראים להחזרת החטופים וסיום המלחמה.

החדשות החשובות באמת מתייחסות ללוח הזמנים של הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, ולביקורו הצפוי בסעודיה בחודש הבא. כמו בחד־גדיא: הנשיא טראמפ נוסע לסעודיה, כי הוא מאוד רוצה לסגור עסקה כלכלית רחבה עם מוחמד בן סלמאן. גם הנסיך הסעודי רוצה לסגור עסקה כלכלית ואף ביטחונית עם טראמפ, אבל הוא לא יכול כל עוד המלחמה בעזה נמשכת.

ארה"ב וסעודיה צריכות את ישראל ("נורמליזציה?"), בשל התמיכה הנדרשת בסנאט לברית בין סעודיה לארצות הברית. אבל המחיר של נורמליזציה הוא התחייבות של ישראל לחידוש התהליך המדיני עם הפלסטינים אחרי המלחמה. אין ולא יהיה תהליך מדיני עם הפלסטינים ללא סיום המלחמה, והחלפת חמאס בשלטון של הרשות הפלסטינית בעזה — אולי לאחר תקופת מעבר של שלטון טכנוקרטי בתמיכת כוחות שלום ערביים ושל האו"ם. אין ולא יהיה סוף למלחמה ללא החזרת החטופים, נסיגת צה"ל מהרצועה והתפרקות חמאס מנשק ושילובו כתנועה פוליטית בתוך אש"ף.

בסופו של דבר, נתניהו יעשה את כל מה שהנשיא טראמפ יכתיב לו לעשות, וטראמפ יעשה את כל מה שהאינטרס הכלכלי והאגו הגדול שלו ידחפו אותו לעשות — כולל הרצון העז לזכות בפרס נובל לשלום כי הנשיא לשעבר ברק אובמה זכה בו. מכאן שהשאלה העיקרית היתה ונותרה, מה יעשו הגויים (הסיכומים שאליהם יגיעו טראמפ ובן סלמאן בפגישתם בריאד במאי), ולא מה שהיהודים אומרים שיעשו ("אנחנו כפסע מהניצחון המוחלט על חמאס").

הפוסט ההתפתחות המדינית הקריטית שצפויה בקרוב הופיע לראשונה ב-Mitvim.

אני סבור, על סמך תחום ההתמחות שלי כחוקר שלום, ובהיותי יהודי ציוני שהחליט לעלות ארצה מתוך בחירה אידאולוגית – שהמצב הוא בדיוק הפוך: הכרה במדינה פלסטינית תשרת את האינטרסים של ישראל, גם פרגמטית וגם מוסרית, ואסביר בקצרה.

הטבח הנוראי שחמאס ביצע ב-7 באוקטובר החזיר את הסוגייה הפלסטינית למרכז הבימה וללב הסכסוך הישראלי-ערבי. אבל המטרה של חמאס הייתה ונותרה להביא למלחמה רבתי, לגוג ומגוג, ולהתמוטטותה של ישראל, לא רק פיזית, אלא גם נפשית.

חמאס גם קיווה שלמלחמת הג'יהאד שלו יצטרפו גם הפלסטינים במזרח ירושלים ובגדה, וכלל העולם הערבי, וזה לא קרה (עד עכשיו). יש ביחסים בינלאומיים חוק של "תוצאות בלתי צפויות", ויש לקוות שמתוך הטרגדיות הנוראיות שנפלו עלינו ועל האזרחים הפלסטינים בעזה נוכל לקום מן השאול לעתיד טוב יותר של תקווה, נורמליות, ושלום בין שני העמים.

ה"מדינה הפלסטינית" בפי מנהיגי חזבאללה וחמאס, מגלמת את הדרישה "בין הים לירדן". זאת הדרישה האידאולוגית המקסימליסטית של תביעת בעלות על כל הארץ. לעומת זאת, אני מעדיף להזכיר שני ציטוטים והחלטות הרבה יותר משמעותיות, הנוגדות את התפיסות של חמאס, חזבאללה ואיראן:

החלטת הסיכום של הליגה הערבית בבחריין, 16 במאי, 2024, הקוראת לסיום המלחמה בעזה, לתהליך מדיני ולפתרון של שתי מדינות. זאת בהמשך להגיון של יוזמת השלום הערבית של מרץ 2002, שהיא עדיין רלוונטית. התגובה החריפה של מחמוד עבאס נגד עלי ח'אמנאי ונגד חמאס ב-3 ביוני, שכמעט לא הוזכרה בתקשורת בארץ. שם עבאס יצא בצורה נחרצת נגד איראן וחמאס ובעד פתרון מדיני של שתי מדינות. הדברים של עבאס כמעט ולא צוטטו, כי זה נוגד את התזה הרשמית של ממשלת ישראל, לפיה "חמאס והרשות הפלסטינית הם אותו דבר".

האויב הגדול של חמאס הינו תהליך מדיני של פשרה והתפייסות בין שני העמים, כפי שמשורטט בתכנית החלוקה ובמגילת העצמאות שלנו, מאז ועד היום. חמאס צמח מ-1987 כמחאה על התמתנות אש"ף ונכונותו, אחרי הרבה שנים של טרור להכיר בעיקרון חלוקת הארץ ובהחלטת 242 (זה קרה ב-1988 ומאז פרופ' יהושפט הרכבי ז"ל קרא לאש"ף "אשח"פ: ארגון שחרור חלק מפלסטין").

חמאס חיבל בתהליך השלום בשנות ה-90, והיום הוא דורש מדינה אחת אסלאמית ללא יהודים, בין הים לירדן. חמאס רוצה שהמלחמה תימשך לנצח כי זה תואם את האידאולוגיה הג'יהאדיסטית שלו, ומבחינתו, שהפלסטינים בעזה ימשיכו להיהרג.

במחדל המתמשך של אי-נקיטת יוזמה מדינית, ממשלת ישראל ממשיכה לשחק לידיו של חמאס, כפי שהיא שיתפה עמו פעולה בעשור האחרון על מנת לא לנהל מו"מ עם הגורמים הפלסטינים המתונים (הרשות הפלסטינית). אלה שרוצים במדינה עצמאית לצדה של ישראל, ולא במקומה.

לפני כשבועיים פרסמה חוקרת ידועה בנושא של לוחמה בטרור, אודרי קרונין Audrey Cronin, מאמר חשוב ב Foreign Affairs על שש דרכים כיצד חמאס יכול לסיים את דרכו (How Hamas Ends: A Strategy for "Letting the "Group Defeat Itself).

קרונין ביססה את שש הדרכים לסוף דרכו של חמאס על בסיס מחקר השוואתי, בו חקרה כ-500 קבוצות טרור שפעלו במאה השנים האחרונות:

1. מימוש היעדים הקיצוניים שלו. אצלנו הדבר לא בא בחשבון, כמובן.

2. הפיכתו לרשת פשע או התקוממות עממית. קיימת סכנה כזו בגדה המערבית ללא יוזמה מדינית. התמוטטות של הרשות הפלסטינית שם עלולה להוביל להשתלטות החמאס.

3. דיכוי צבאי מוצלח מצד המדינה. זאת המדיניות הרשמית של ממשלת ישראל, עם הצלחות טקטיות וכישלון אסטרטגי. התמונה ההשוואתית כאן בעייתית: רוסיה מול צ'צניה, דיכוי של קבוצות טרור בדרום אמריקה על ידי ממשלים צבאיים, דמוקרטיות מתקשות לנקוט בדרך זו לאורך זמן.

4. עריפת ראש מנהיג הארגון. זה הצליח בפרו ("הנתיב הזוהר") ובצרפת ("פעולה ישירה"), ספק אם יצליח עם חמאס. ניסינו זאת בעבר בחיסולים של שיח' אחמד יאסין ועבד אל עזיז רנטיסי.

5.מאמץ לנהל מו"מ אשר יביא להתפרקות הארגון. זה הצליח עם ה-IRA באירלנד בשנות ה-90, ועם ה-FARC בקולומביה ב-2016.

6. להביא לכישלון של חמאס על-ידי יצירת אלטרנטיבה פוליטית. כאן ניתן לעשות זאת תוך מתן אופציה אחרת וטובה יותר לפלסטינים בעזה, ביהודה ושומרון, וגם לנו הישראלים.

מה שמביא אותי למסקנה בצורך החיוני, במיוחד אחרי שניהול הסכסוך עם הפלסטינים הוא כבר לא אופציה, לבחור באחת משתי החלופות:

1. החלופה החיובית לפיה נקבל את ההצעה של ארה"ב, סעודיה, אירופה, רוב מדינות ערב, רוב המדינות המוסלמיות (אינדונזיה למשל), רוב הקהילה הבינלאומית – לרקום ברית נגד איראן. ובמקביל, הסכמה לתהליך מדיני הדרגתי, כשבסופו של עניין תקום מדינה פלסטינית מפורזת. למדינה כזו כבר הסכימו מנהיגי הציונות ולא מעט ראשי ממשלה, כולל הנוכחי ב-2009 וב-2013-2014.

2. האופציה הנוראית, לשחק לידיים של חמאס, המתנגד לכל תהליך מדיני, ולמעשה להמשיך בדרך לתהום בה ישראל תהפוך למדינה מצורעת לחלוטין. המציאות, שכבר התחילה להתהוות עוד לפני ה-7 באוקטובר, תהיה של מדינה אחת "בין הים לירדן", שמשמעותה קץ הציונית ושלילת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקומה תיווצר Israstine, ותתחולל מלחמה אתנו-לאומית עד אין-קץ.

האופציה השנייה מהווה ניצחון אולטימטיבי לפונדמנטליסטיים בקרב שני העמים.

אני שואל את כולנו: מהי האלטרנטיבה? "למוטט את חמאס" במלחמת גרילה שתימשך שנים, לשלוט ברצועת עזה על כל הכרוך בכך באובדן חיים ובעלויות עתק, ולהיגרר למלחמה עם חזבאללה ואיראן בהיקף מלא?

ואחרי המלחמה מה? כי מלחמות תמיד מסתיימות בסופו של דבר, ואחרי המלחמות באים תהליכים מדיניים. מלחמת יום הכיפורים של אוקטובר 1973 הביאה לתהליך השלום של 1977-1979, אחרי 2700 חיילים שנהרגו.

לא עדיף להפעיל את השכל הישר ולנסות ולעשות את ההיפך ממה שהאויבים שלנו רוצים? האם זה לא נכון מוסרית ופרגמטית? לא עדיף להסכים עכשיו לסוף המלחמה בעזה בשביל למנוע מלחמה הרסנית ("מלחמת לבנון השלישית") בצפון?

האם לא עדיף ליזום עכשיו מהלכים דיפלומטיים ולהסכים לתהליך מדיני הדרגתי, בשיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים הרוצים בטובתנו, כי אכן מדובר בדיני נפשות וישראל נמצאת היום בצומת דרכים גורלית?

המאמר פורסם ב-1.7.24, באתר זמן ישראל.

הפוסט הכרה במדינה פלסטינית איננה פרס לחמאס, אלא עונשו הופיע לראשונה ב-Mitvim.

חלק מהבלבול והרתיעה הטבעית לדבר על "שלום" ב"יום שאחרי" המלחמה בעזה נובע מהגדרה בינארית ואף נאיבית של שלום. בקרב רבים מאיתנו השרויים בטראומה, מסיבות מובנות, נוטים לחשוב על כך שהערבים בכלל והפלסטינים בפרט רוצים "לזרוק אותנו לים (וקיבלנו הוכחות ברורות על כוונות כאלה בטבח הנורא שביצע חמאס ב–7 באוקטובר). אחרים סבורים שאם כבר מדברים על שלום, אז זה צריך להיות "שלום אמת", בסגנון של הביטלס וג'ון לנון, שדימיין עולם שכולו הרמוניה ואהבה והפיכתם של הפלסטינים לציונים נלהבים.

יש גם אפשרות אחרת. לשלום במובנו ה"שלילי" — כלומר היעדר מלחמה, ולא היעדר סכסוך — מגיעים מתוך אינטרסים ושיקולים קרים של ריאל־פוליטיק וקריאה מפוכחת של המציאות. אין בהכרח קשר בין שלום לאהבה, ושלום מכוננים בין אויבים, שמגיעים למסקנה,לאחר המלחמה, שמתוך אינטרסים אנוכיים יש להגיע לפתרון מדיני. הרי למלחמה אין תוחלת ואין עתיד לחיים שפויים.

שלום הוא גם המצב הנורמלי המאפיין את היחסים הבינלאומיים בין רוב מדינות העולם, גם בין אלה שעוינות זו את זו, כמו ארה"ב וברית המועצות בתקופת המלחמה הקרה. קוסטה ריקה, לדוגמה, היא מדינה מפורזת, דמוקרטית ומשגשגת במרכז אמריקה, שאיננה מהווה שום איום על שכנותיה. וכפי שמבהיר שוב ושוב הנשיא ביידן, גם מדינה פלסטינית מפורזת לחלוטין במתכונת של פתרון של שתי מדינות תביא את הביטחון (ואת השלום) המיוחל לישראל, עם הערבויות הנדרשות.

מאז שהייתי דוקטורנט בסוף שנות ה–80 באוניברסיטת פרינסטון ועד היום, אני חוקר תהליכים של "שינויים בדרכי שלום" (peaceful change) כחלופה רווחת למלחמה ביחסים הבינלאומיים. משמעות התהליך היא שינוי של המצב הקיים כתוצאה של שיתוף פעולה ומשא ומתן בין שניים או יותר צדדים, ללא אלימות. בהקשר הטריטוריאלי, מדובר במקרים של דה־קולוניזציה, העברת שטחים בין מדינות (כולל פתרון של סכסוכי גבול), הקמתן של מדינות חדשות, ושינוי בסטטוס המשפטי של שטחים מסוימים ללא העברת שטח או ריבונות.

יש מאות דוגמאות לכך בהיסטוריה הבינלאומית מאירופה, אמריקה, אפריקה ואסיה, במיוחד בהקשר של דה־קולוניזציה. בתוך הסכסוך הישראלי־ערבי ניתן להצביע על המקרים המוצלחים של המשא ומתן בין ישראל למצרים (1977–1979) והמשא ומתן בין ישראל לירדן (1993–1994). מעניין לחשוב לרגע מה היה מצבנו היום ללא הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן. מנגד, המשא ומתן בין ישראל לסוריה בין 1991 ל–2011 נכשל, וגם תהליך המשא ומתן בין ישראל לאש"ף נקטע סופית עם כישלון תיווכו של שר החוץ האמריקאי קרי ב–2014 ופנייתם של הפלסטינים להכרה באו"ם. ועדיין, עד היום קיים שיתוף פעולה ביטחוני עם הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, המסייעת לכוחות הביטחון הישראליים להילחם בטרור, כנגזר מהסכמי אוסלו המושמצים.

במסגרת מחקרי פיתחתי מודל שמציג שישה תנאי רקע המסייעים להצלחת התהליך של שינוי בדרכי שלום, לצד משתנים בתהליך עצמו. גם אם המודל הוא בעיקרו תיאורטי, כבר השתמשו בו במסגרת מאמצי התיווך של ארגון מדינות אמריקה ושל ארה"ב לאחר המלחמה בין פרו לאקוודור ב–,1995 שהביאו להסכם שלום בין שתי המדינות ב–.1998 אם מאז לא שמענו עוד על הסכסוך הטריטוריאלי בין שתי המדינות הדרום־אמריקאיות הללו, זה מבשר טובות.

תנאי הרקע הם:
1. חלוקה א־סימטרית של העוצמה לטובת הצד שדוגל בשימור המצב הקיים; 2. דמיון במשטרים הפוליטיים; 3. הסכמה נורמטיבית לגבי המשפט הבינלאומי ביחס לשטח שבמחלוקת; 4. מעורבות דיפלומטית של צד שלישי; 5. מלחמה קודמת; 6. ואיום מצד שלישי.

משתני התהליך מתייחסים למידת שיתוף הפעולה וההדדיות בין הצדדים, למשא ומתן עצמו ולהבדלים בין האינטרסים של הצדדים ביחס לשטח (לדוגמה, הראשון רוצה "כבוד לאומי" ו"טובות כלכליות", והשני רוצה "ביטחון").

הטבח של 7 באוקטובר והתקפת הנגד המוצדקת של ישראל בעזה טרפו את הקלפים לגבי אשליית ניהול הסכסוך בין ישראל לפלסטינים, והביאו למלחמה הקשה ביותר בין העמים מאז .1948-1947 אחרי המלחמה, ובהנחה שחמאס לא ימשיך להיות הריבון ברצועת עזה ישלוט במקומו גורם בינלאומי לתקופת מעבר, האם ייתכן תהליך הדרגתי של שינוי בדרכי שלום בין ישראל לפלסטינים?

בדומה למקרה של ישראל ומצרים לאחר מלחמת יום הכיפורים, יעברו שנים אחדות עד שתהיה היתכנות לתהליך, אבל לא שנות דור. למרבה האירוניה, מציאות טרגית של "בשלות" ושל "קיפאון כואב הדדי" בשני הצדדים פתחה פתח להיתכנות משמעותית של תהליך מדיני, שיכול להביא לפתרון בדרכי שלום של הסכסוך הישראלי־פלסטיני ולהקמתה של מדינה פלסטינית מפורזת לצדה של מדינת ישראל. על פניו, נראה כי מצבנו נוטה לעבר המודל המוצע, תוך התאמות מסוימות:

1. חלוקת העוצמה בין ישראל לפלסטינים נוטה בצורה ברורה לטובתה של ישראל. לישראל יש שוליים צבאיים, כלכליים ואף מוסריים המאפשרים לה להיות "נדיבה" על מנת לשרת את האינטרס הלאומי שלה, שלפיו רק מצב של שלום יכול להבטיח את ביטחונה ואת גבולותיה המוכרים לכשישורטטו בהסכמה. כך ישראל תוכל להפוך למדינה נורמלית המשתלבת באזור ומכוננת שלום עם ערב הסעודית ועם כלל מדינות ערב המתונות.

2. ישראל הינה (עדיין?) דמוקרטיה ליברלית, לפחות בגבולות הקו הירוק, בעוד שהרשות הפלסטינית איננה מדינה במלוא מובן המילה, והמשטר שלה (עדיין) אוטוריטרי (הבחירות האחרונות התקיימו ב–2006). לאף אחד מהמנהיגים הנוכחיים (נתניהו ועבאס) אין לגיטימציה או רצון להתקדם לכיוון של פתרון מדיני. לפיכך, יש להניח שרק בחירות דמוקרטיות הן בישראל והן ברשות הפלסטינית, וחילוף הנהגה, יוכל לקדם שינוי בדרכי שלום בשנים הקרובות.

3. גם ישראל וגם אש"ף הכירו וקיבלו את החלטת 181 של תוכנית החלוקה (כ"ט בנובמבר 1947) ואת החלטת 242 (1967) לגבי "שטחים תמורת שלום", כפי שהדבר גם בא לידי ביטוי, בין היתר, בנאומו של ראש הממשלה נתניהו באוניברסיטת בר־אילן ביוני 2009. ניתן לומר שישנה הסכמה נורמטיבית לגבי ההכרה בזכויות הלגיטימיות להגדרה עצמית של שני העמים על חלק מהשטח של ארץ ישראל/פלסטין.

4. המלחמה הנוכחית הביאה לבינאום ניכר של הסכסוך. ארה"ב, מדינות הליגה הערבית, טורקיה, מדינות אירופה והרוב המכריע של חברות הקהילה הבינלאומית תומכות בפתרון של החלטה ,181 ומוכנות להירתם למאמץ הדיפלומטי הנדרש לאחר שיקומה של רצועת עזה לאחר המלחמה. אשרור מחדש מצד מדינות ערב, והכרה ישראלית ביוזמת השלום של הליגה הערבית, יוכלו לסייע בתהליך.

5. המלחמה הנוכחית בין ישראל לחמאס מלמדת בצורה טרגית שלא ניתן יהיה לפתור את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים בדרך צבאית. מכאן שיש לנסות את הדרך המדינית, אשר טרם נוסתה בצורה מהותית ב–30 השנים האחרונות, בשל הטרפוד שלה על ידי הגורמים הקיצוניים בקרב שני הצדדים — חמאס והמשיחיים היהודים — הרואים בתהליך מדיני ובחלוקת הארץ איום מהותי.

6. האיום החיצוני, של איראן ושלוחותיה בציר ההתנגדות, מהווה תמריץ לגורמים המתונים במזרח התיכון, וגם לישראלים ולפלסטינים, לאמץ שינוי בדרכי שלום ושל פשרה. לצד האיום החיצוני ישנו גם איום פנימי גדול לכל אחת משתי החברות מקרב הגורמים הקיצוניים הפונדמנטליסטיים, התובעים בעלות בלעדית על אותה כברת ארץ.

מחוץ לחנות של "צבא הישע" בוושינגטון הבירה ראיתי לפני שנה כתובת על הקיר — "התקווה חזקה מפחד" (stronger is hope fear than), ציטוט של הסופר רוברט לדלום. יש רגעים ביחסים הבינלאומיים שבהם משברים מהווים פתח להזדמנות היסטורית. רוב תנאי הרקע לתהליך של שינוי בדרכי שלום מתקיימים כבר היום, גם אם אין אמון בין העמים אלא בעיקר פחד וייאוש. מי ייתן ויקומו מנהיגים אמיצים ולגיטימיים, הן בקרב הישראלים והן בקרב הפלסטינים, אשר יתעלו על עצמם ויפתחו בתהליך מדיני לאחר המלחמה, בסיוע מסיבי של צד שלישי. זהו צו החיים לשני העמים היושבים בארץ, אשר לא הולכים לשום מקום אחר. גם אם מדובר כרגע במודל אקדמי שנשמע כמעט בדיוני, חייבים לדבר על שלום ועל שינויים בדרכי שלום כחומר למחשבה, ולשרטט מציאות אלטרנטיבית לשקיעתה של ישראל ברצועת עזה בעקבות כיבושה הצבאי והמשך מלחמת ההתשה והגרילה ללא מטרות ישימות.

המאמר פורסם ב-12 ביוני, 2024, באתר הארץ.

הפוסט שלום יכול להיראות שונה לגמרי ממה שאנחנו חושבים. רק הביטו בפרו ואקוודור הופיע לראשונה ב-Mitvim.