הימנעות ארצות הברית מהתערבות פיזית במלחמות ישראל עלתה בקנה אחד עם הדוקטרינה הצבאית הישראלית. ממשלות ישראל התעקשו לאורך השנים שהכוח היחיד שיגן על מדינת ישראל הם חיילי צה״ל. התעקשות זו עמדה במבחן קשה ב-1991, במהלך מלחמת המפרץ הראשונה. אז, בעקבות ירי טילים על ישראל מעיראק, נאלצה ישראל לסמוך על עזרתה הצבאית המעשית של ארצות הברית. חיילים אמריקאיים התייצבו בישראל עם סוללות פטריוט, מתוך כוונה ליירט את הטילים העיראקיים. כוחות הקואליציה ניהלו עבור ישראל גם מהלך צבאי מבצעי כאשר מטוסים אמריקאיים וכוחות קומנדו בריטיים תקפו יעדים במדבר המערבי ופעלו שם במטרה לחסל את המשגרים העירקיים. שני המהלכים, האווירי והיבשתי, לא העלו דבר, אך גם כאן, עצם פעולתם של כוחות זרים להשגת מטרות צבאיות ישראליות הטרידה את ממשלת ישראל.

אירועי מלחמת המפרץ הובילו להידוק היחסים האסטרטגיים בין שתי המדינות. מאז, המערכות הצבאיות והאסטרטגיות של שתי המדינות מסונכרנות היטב. זה הרקע הרחב של ההתערבות האמריקאית במשבר הנוכחי. ארצות הברית רואה את המהלך הישראלי הנוכחי כנגד החמאס כפי שרואה אותו ישראל: לא עוד מבצע מוגבל, שישמר את הסטטוס-קוו שהיה מבוסס על בנייתו והתעצמותו של החמאס על מנת שיהווה משקל נגד לרשות הפלסטינית, וזאת במטרה לבסס את השליטה הישראלית בגדה המערבית. למעשה,  ארצות הברית רואה דמיון במהלך הישראלי  לזה של ארצות הברית לאחר ה-11 בספטמבר, 2001. במלים אחרות, ההתקפה של חמאס על ישראל נתפסת על ידי ישראל וגם על ידי ארצות הברית כמהלך הזהה בעוצמתו ובמשמעותו להתקפה של אל-קעאדה על ארצות הברית, ושבעקבותיה יצאה ארצות הברית למלחמה הרחק מעבר לגבולותיה. זה היה גם הרציונל שהביא את ארצות הברית לנהל מאבק בלתי מתפשר במדינה האסלאמית. התפיסה הייתה שהמאבק הוא נגד ארגון רצחני שיעדו הוא מוחלט, חיסול הציביליזציה המערבית ולכן  המהלך הצבאי נועד לחסל אותו. במקרה של החמאס, הארגון נתפס כעת כמי שחותר, לא להשגת היעד המוגבל של מאבק להקמתה של מדינת פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה, אלא כמי שמבקש להשמיד את מדינת ישראל ואת תושביה, נשים, ילדים, קשישים ואזרחים.

כל אלה מסבירים את התמיכה האמריקאית העמוקה במהלכיה של ישראל ובמשלוח כמעט מידי של תחמושת ונשק. אך אין בהם כדי להסביר מדוע ממשל ביידן שיגר אל מזרח הים התיכון שתי נושאות מטוסים. הסיבה למשלוח נושאות המטוסים היא החשש האמריקאי שעוצמת ההתקפה הישראלית על החמאס, שיעדה הוא חיסול החמאס כארגון צבאי, על אנשיו ויכולותיו, תביא את החיזבאללה להתערב בקרבות ולפתוח בחזית שניה כנגד ישראל. מהלך כזה יפגע באינטרסים האמריקאיים המבוססים על בניית מערך בריתות וקשרים אזוריים המכוונים כנגד איראן. איראן נתפסת כיד המושכת בחוטים של החמאס, היזבאללה ועוד גורמים באזור. אמנם, אין ראיות לכך שאיראן הייתה מעורבת במתקפת החמאס, אך הממשל חושש שהתקפה של החיזבאללה והפגיעה בישראל שתניב פגיעה קשה ביותר בלבנון, תערער את היציבות במזרח התיכון באופן שיאפשר לאיראן לקדם את האינטרסים שלה באזור, תוך פגיעה בבעלות הברית של ארצות הברית ובראשן ערב הסעודית ומדינות המפרץ הפרסי. האם, ביום פקודה, יפעלו מטוסים אמריקאים כנגד החיזבאללה? קשה לומר. הנשיא ביידן, מן הסתם, מקווה שעצם נוכחותן של נושאות המטוסים תמנע את הצורך בשיגור המטוסים. מבחינת ישראל, עצם המעורבות האמריקאית במשבר, ולו גם הפסיבית, מהווה מהלך נוסף בדרך למעורבות אמריקאית ישירה בהגנה על ישראל.

הפוסט האם חיילים אמריקאיים יגנו על ישראל? הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הדגש הרב המושם על הערכים המשותפים עומד בניגוד מסוים לדרך בה הציגו חוקרים ומומחים שונים את הבסיס ליחסי ישראל-ארה"ב במשך שנים רבות. רבים מהם טענו שהיחסים המיוחדים מבוססים על אינטרסים ומושתתים על העובדה שישראל מהווה נכס אסטרטגי עבור ארה"ב ועל העובדה שהקשר משרת את האינטרסים של וושינגטון במזרח התיכון.

ואולם, יחסי ישראל-ארה"ב מבוססים בראש ובראשונה על ערכים ומסגרתם היא הבסיס עליו נוצרו הקשרים האסטרטגיים העמוקים בין שתי המדינות. על רקע זה עולה השאלה, מה הם אותם ערכים משותפים ומדוע הם מהווים יסוד משמעותי כל-כך בכינונם של היחסים המיוחדים. הרי ישראל איננה הדמוקרטיה היחידה שעימה מקיימת ארה"ב קשר.

המושג "ערכים משותפים" הוא רכיב אחד במכלול הגורמים העומדים בבסיס התמיכה האמריקאית בתנועה הציונית ובישראל. שני הרכיבים המשמעותיים האחרים הם דת והיסטוריה. האמריקאים הראשונים, הפוריטנים, הצדיקו את מסעם לארץ החדשה במונחים דתיים, אזרחיים ורפובליקנים אותם הם שאבו מהברית הישנה, התנ״ך היהודי. הם וצאצאיהם הסבירו ופירשו את מעשיהם ועלילותיהם בשפה ובמושגים תנ״כיים.

התנ״ך לא היה רק מקור של השראה לאמריקאים, הוא היה גם המעיין ממנו שאבו האבות המייסדים כאמיתות אשר בראייתם היוו את המסד לחברה האזרחית והרפובליקנית האמריקאית. הם ראו בהיסטוריה התנ״כית היהודית השתקפות של עצמם, ובאמצעותה הצדיקו את הזהות והערכים האמריקאיים ואת מחויבותם לחופש ודמוקרטיה. אלוהים הוא שהורה להם לצאת למסע המפרך ולחצות את השממה בדרכם לארץ המובטחת החדשה, ממש כפי שהורה לבני ישראל לצאת למסעם ממצרים לכנען, ביתם החדש. וכמו בני ישראל, כך גם האמריקאים, בנו בארצם החדשה חברה המבוססת על הציוויים התנ״כיים. הדמוקרטיה הליברלית והרפובליקנית היא לא רק מבנה של משטר, אלא סמן של זהות לאומית המושתת על התנ״ך.

כיוון שהאומה האמריקאית הצעירה חסרה סממנים של לאומיות ישנה, כמו היסטוריה משותפת, עבר משותף וטריטוריה משותפת – היא ראתה בדמוקרטיה הליברלית-רפובליקנית סממן של לאומיות. מתוך כך, ארה"ב רואה חובה לעצמה להפיץ את מסר הדמוקרטיה בעולם, והקמתה של מדינה יהודית דמוקרטית יצרה מיד שותפות וזיקה הדדית עמוקה בין שתי האומות. כך למשל, כאשר הנשיא הארי טרומן נפגש עם שר החוץ משה שרת, אמר לו האחרון שיעודה של ישראל הוא להוות מגדל אור של דמוקרטיה במזרח התיכון. על כך הגיב טרומן: ״ישראל כבר היתה דוגמה ומופת של דמוקרטיה בעבר. האם השופטים [מתקופת התנ״ך] לא היו המנהיגים הראשונים בעולם שנבחרו על-ידי אנשיהם?״

מושג נוסף שקשר יחד את שתי האומות הוא החלוציות (Pioneering). המושג הזה מהווה חלק מהתפיסה העצמית וזהותם הלאומית של האמריקאים, והם ראו בחלוץ הציוני ואחר-כך הישראלי שותף למהות עמוקה ויסודית זו.

גורם מרכזי שהצדיק בעיני האמריקאים את התמיכה בישראל היא ההיסטוריה של העם היהודי. התנ״ך סיפק את התשתית ההיסטורית לתמיכה בישראל, וזו השתלבה בהיסטוריה היהודית של אלפיים השנים האחרונות, שבמהלכן נרדף העם היהודי על-ידי הנצרות. פרוטסטנטים אמריקאים הביעו תחושות אשם בשל מה שראו כ״מעשי אכזריות שאי-אפשר לתאר״ שביצעו נוצרים כנגד יהודים לאורך ההיסטוריה. השואה החריפה עוד יותר את התחושה הזו. הזעזוע היה חריף במיוחד משום שהכנסייה הפרוטסטנטית הגרמנית סיפקה הנהגה רוחנית ואינטלקטואלית לפרוטסטנטים האמריקאים. אותה כנסייה גרמנית גם סיפקה תמיכה פסיבית למשטר הנאצי.

כל הגורמים שסקרתי הם התשתית לתמיכה האמריקאית בתנועה הציונית ובמדינת ישראל. תמיכה זו תמיכה חצתה תנועות, מעמדות וגופים, והביאה לכך שגורמי ממשל משתי המדינות קיימו יחסים קרובים כבר מהשנים הראשונות לקיומה של ישראל. בשנים אלה נזקקה ישראל לסיוע כלכלי, ואנשי ממשל ופקידים ודיפלומטים דיברו אלה עם אלה בצורה רצופה, קרובה ועמוקה, והכינו בכך את התשתית לקשר העמוק שעליו נבנו היחסים האסטרטגיים.

למרות הרטוריקה המקובלת בשנות השישים והשבעים וגם אחר-כך, ישראל לא היתה נכס אסטרטגי לארה"ב ומבחינות רבות אף הוותה נטל. ואולם, הקירבה הרבה בין שתי המדינות הביאה להגברת שיתופי הפעולה הכלכליים, הביטחוניים והאסטרטגיים, ומתוך כך ליצירת היחסים האסטרטגיים. אלה התחילו בשיתופי פעולה מודיעיניים בשנות החמישים והשישים, גברו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור, ועלו על מסלול חדש במרוצת שנות השמונים. הממסדים הביטחוניים של שתי המדינות הגבירו את שיתופי הפעולה ביניהם, עד שהיחסים הפכו לרשת סבוכה של קשרים השזורים אלה באלה.

ואולם, כל אלה הם תולדה של התשתית הערכית הקושרת בין שתי המדינות, ולא להיפך. כך, חיכוכים שהתרחשו בין וושינגטון לירושלים לאורך השנים לא פגמו ביחסים המיוחדים בין שתי המדינות, כיוון שיחסים אלה הושתתו כאמור בראש ובראשונה על דת, ערכים והיסטוריה. ממשלים אמריקאיים נקלעו לעימותים חריפים עם ממשלות ישראל בעבר, היו עימותים זמניים באופיים ותלוי זמן והקשר – אך כשעילת המשבר הפסיקה להתקיים גם המשבר הסתיים.

ממשלת נתניהו הנוכחית יוצרת מצב שונה וחסר תקדים. החשש הוא שבנימין נתניהו הורס כעת לא רק את יחסיו האישיים עם ראשי הממשל, אלא את מהות ושורשי התשתית שעליה מבוססים היחסים עם וושינגטון. סוגיות אסטרטגיות וביטחוניות הינן ברות פתרון, או אפילו יכולות להישאר לא פתורות, כמו סוגיית ההתנחלויות. אך הוויכוח על התשתית המהותית שעליה מבוססים היחסים המיוחדים לא ייפתר אלא כאשר ייעלם הערעור על אותה תשתית.

ההפיכה המשטרית אינה גורמת, אם כן, לעימות שאיננו קונקרטי ותלוי זמן והקשר, אלא מערערת את יסוד מוסד היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב. יש רק לקוות שלא נגיע לשלב שבו נלמד באיזו מידה הצליחה ממשלת נתניהו לחבל במה שהיא אבן יסוד שאין לה תחליף לביטחונה של מדינת ישראל, ומהי מחיר החבלה החמורה זו.

המאמר פורסם בהארץ ב-28 ליולי.

הפוסט יחסי ישראל-ארה"ב מבוססים קודם כל על ערכים, ולכן ההפיכה מסוכנת להם מאוד הופיע לראשונה ב-Mitvim.