לשגריר ישראל בארה"ב סדר יום עמוס ביותר. הוא ממונה לא רק על מערך היחסים עם הממשל והפוליטיקאים בוושינגטון, אלא גם על מארג קשרים עם 50 המדינות הפרוסות ברחבי יבשת צפון אמריקה, על היחסים עם הקהילה היהודית המפולגת, על מערך ההסברה ודעת הקהל, על הקשרים הביטחוניים , האסטרטגיים והכלכליים, ועל עבודתן של שמונה הקונסוליות הפזורות בשטח.

גם משרת השגריר באו" ם מתאפיינת בשעות בלתי נגמרות של עבודה ומאמצים, לרוב בנסיבות של משברים, ואת אלה הרי אנחנו מספקים חדשות לבקרים. בתפקידו, צריך השגריר לאו" ם ליזום ולקיים, לאורך השנה, קשרים עם נציגי חלק גדול של 192 המדינות החברות בארגון זה ועם הועדות שלו. וגם על כך אפשר הי ה לומר " דיינו" . למען הגילוי הנאות, אני מכירה מזה שנים את ארדן, ועם כל הערכתי אליו אינני מאמינה שהוא יוכל למלא את כל המשימות המרכבות האלה גם יחד. זאת מהסיבה הפשוטה שאיש אינו יכלו לעשות זאת באופן מלא ומשביע רצון. רק יחידי סגולה כמו אבא אבן, שפעל בעידן אחר בו האו"מ היה בחיתוליו ומנה רק 33 מדינות, היו מסוגלים לכך.

אם כן, מה פשר החלטתו של בנימין נתניהו לגבי המינוי? שיקול של חיסכון לא היה כאן, כי הרי שיקול כזה אינו קיים אצל מי שמקים בשיא משבר כלכלי-חברתי את הממשלה הבזבזנית ביותר בתולדות המדינה. את הסיבה האמיתית להחלטה ניתן למצוא ביחסו ובהתנהלותו העקבית של נתניהו בעשור האחרון כלפי שרות החוץ, ובזלזול העמוק שהוא מפגין כלפ י משרד שדואג לאינטרסים החיוניים של מדינת ישראל וכלפי עובדיו המקצוענים.

מפאת גישה זאת וכ"פרסי ניחומים" פיזר נתניהו בעשור האחרון בין שריו השונים את תחומי הפעילות המסורתיים של שירות החוץ – מאסטרטגיה מדינית, לוחמה בתנועת החרם (BDS), היחסים עם קהילות היהודיות ועד להסברה. פיזור זה של סמכויות ותחומי פעילות רוקן למעשה את משרד החוץ מתוכן, אחרי שבמהלך עשרות שנים עמדו עובדיו בחזית המאבק המדיני של ישראל, הובילו לא אחת לכינון או לחידוש יחסים עם מדינות העולם, קידמו הסכמי סחר והשקעות בינלאומיות, הגנו על אינטרסים חיוניים של ישראל בארגונים בינלאומיים וברשתות החברתיות, וחלקם גם נפלו בשל כך בפעולות טרור. מהלכי נתניהו הביאו לדה-מורליזציה בקרב העובדים, גזל מהדיפלומטים של ישראל את יכולותיהם המקצועיות, העביר נושאים חשובים לידיים בלתי-מיומנות, וגרם לא אחת לבלבול, לחוסר תיאום ואף למצבים מביכים.

מכת החסד על משרד החוץ הונחתה לפני כשנה כאשר הוחלט על קיצוץ דרמטי של תקציבי הפעילות של המטה והנציגויות: עבודת הנציגויות כמעט הושבתה בהעדר אמצעים מינימליים, המשכורות קוצצו, מפעל הסיוע הבינלאומי של ישראל הוקפא, המערכה המדינית נגד איראן נעצרה, מערכי ההסברה וקידום התרבות נפגעו, וקידום הפעילות הכלכלית בחו"ל צנח בצורה ניכרת. להדגמת האבסורד, מנציגי ישראל בחו" ל נמנעה האפשרות לייצג את המדינה באירועים חשובים מחוץ לעיר השרות, בהעדר היכולת לקנות אפילו כרטיס רכבת.

להטיל על אדם כמו אבא אבן, שכישוריו הפכו לאגדיים, את שני תפקידים, היה כורך המציאות למדינה קטנה וענייה שאך נולדה. החלטה דומה ב-2020 היא המשך מגמת ההרס השיטתית של שירות החוץ הישראלי, וזאת דווקא כאשר באופק מסתמנות התפתחויות משמעותיות כמו הבחירות בארה"ב, שעשויות להביא לחילופי שלטון שם, ותגובות הקהילה הבינלאומית לכוונות הסיפוח של ממשלת ישראל.

המאמר פורסם בהארץ ב-26 במאי 2020

הפוסט מכירת חיסול בשירות החוץ: מינוי גלעד ארדן לשגריר באו"ם ובארה"ב גם יחד הופיע לראשונה ב-Mitvim.

באושוויץ, המחנה הגדול ביותר שהוקם על אדמת פולין, פעלה מכונת ההשמדה המשוכללת ביותר של הצורר הנאצי. היו שם מחנות עבודה ומחנות השמדה. לשם הובלו לא רק יהודים, כי אם גם רומא (צוענים), הומוסקסואלים, חולים ונכים, כל אלה שאיימו על שלמות וטוהר הגזע הארי. 75 שנה לאחר תום המלחמה הנוראה, מגיעים לראשונה ליד ושם בירושלים נציגיהן של 48 מדינות העולם החופשי ביניהם מלכים, נסיכים, ראשי ממשלה ושרים, לזכור ולהרכין ראש לששת המיליונים ששכל העם היהודי.

אף כי בהיסטוריה האנושית התרחשו מעשי רצח עם רבים מספור, אין ספק כי שואת העם היהודי היא ללא תקדים בתולדות האנושות כולה: שכן מדובר במקרה היחידי בו אחת האומות הנאורות ביותר באירופה, שהולידה הוגים ומורי הלכה באתיקה וענקי יצירה בתרבות המודרנית, החליטה למחוק מעל פני האדמה עם שלם, עד אחרון היהודים, ולהשמיד כל זכר לתרבותו, לקיומו ולתרומתו לאנושות.

אמנם רדיפת העם היהודי אינה מעשה חדש בהיסטוריה ומבחינה זו השואה הייתה שיאו של תהליך ארוך שנים מאז הוגלה העם מארצו: השנאה וההסתה של הכנסייה הקתולית, הגזרות, האינקוויזיציה, הגירושים והפוגרומים – כל אלה גבו עשרות אלפי קורבנות. אך הייתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה בה פותחה תורת הגזע לממדים כאלה ושהיא שימשה בסיס רעיוני למעשה טוטאלי, מוחלט, "הפתרון הסופי", מחיקתו של האדם, השמדת אזרחי אותה המדינה, מחיקתו של עם שלם.

נציגי העולם אשר מגיעים במיוחד לטקס ביד ושם הם עדות חיה לכך שהעולם זוכר את השואה ואת השנאה והגזענות שהובילו אליה. השואה הראתה לעולם עד היכן מגיע כוחה ההרסני של האנטישמיות. האו"ם קבע יום זיכרון בינלאומי בו מקיימים ממשלות ופרלמנטים ברחבי העולם טקסים ממלכתיים, ומתחייבים להיאבק נגד הגזענות ונגד שנאת הזר. חרף זאת, אנו עדים לגל גובר של תקריות אנטישמיות באירופה ובארה"ב.

אחרי מלחמת העולם השנייה, כאשר העולם גילה ותעד את הזוועות, היינו סבורים שאיש לא ירצה עוד להביע או להפיץ דעות אנטישמיות, או להיות שותף לתנועות ניאו-נאציות. חשבנו שהאנטישמיות פסה מן העולם. אך התעוררנו למציאות שונה: היום היהודים באירופה משמשים שוב כמטרה, בגלל שהם יהודים, ובתי התפילה, בתי העלמין והעסקים שלהם מותקפים. אלפי צעירים צועדים ברחובות הערים, במועל יד, וצועקים שוב "מוות
ליהודים". בכמה מדינות במזרח אירופה נעשים מאמצים עקביים לעוות ולשכתב את ההיסטוריה כדי לפטור את עמי המקום מכל אחריות.

במסורת היהודית, הזיכרון הוא ערך מכונן. "והגדת לבניך" זהו הצו שקיבלנו. לספר לבנים, להעביר את המסורת לדורות הבאים. בישראל אנו זוכרים. והפרדוקס הוא שככל שהאירועים הטרגיים מתרחקים בזמן ובמקום, כך גדל הצל שלהם. דורות ההמשך, הדור השני והשלישי, צמאים לדעת ולהבין. יותר ו יותר אומנים, סופרים, ציירים, מלחינים ואנשי קולנוע ילידי הארץ מקדישים את יצירותיהם לשואה על כל היבטיה ומורכבותה. כי את אושוויץ אי אפשר להסביר, אפשר רק לספר.

אבל אנחנו, בני הדור הזה שחווה את השואה, שואלים מה יזכור העולם אחרי שאחרון ניצולי השואה כבר לא יהיה בינינו. מה יזכרו הילדים בעוד 50 או 100 שנה? האם תהפוך השואה לעוד פרק בהיסטוריה אותו ילמדו תלמידים משועממים לפני שיעברו לפרק הבא? עלינו מוטלת החובה לעצב את זיכרון השואה. עלינו להעביר הלאה לא רק את זכר סבלם של המיליונים, לחזור על סטטיסטיקות יבשות, אלא לספר על מאבקם היומיומי של אותם הקורבנות שכבודם חולל ושניסו לשמור על צלם אנוש. עלינו לספר גם על מעשי החסד והאהבה הקטנים, ועל גבורתם של אלה שלקחו נשק לידיהם והתנגדו. כי המסורת היהודית מקדשת את החיים. ועל מדינת ישראל מוטלת החובה המוסרית להיאבק נגד מגמות הכחשת השואה, עיוות ושכתוב ההיסטוריה, גם אם יעיב הדבר על יחסיה הטובים עם מדינה זו או אחרת.

בחודש אפריל 2002 קיימו ניצולי השואה כנס בינלאומי ביד ושם. במנשר אותו הם פרסמו לאחר הכנס, נכתב בין היתר: "היום כשאנו, ניצולי השואה שהזיכרון צרוב בבשרנו, באים להעביר את לפיד שליחות הזיכרון לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר".

המאמר פורסם במעריב ב-22 בינואר 2020.

הפוסט 75 שנה לשחרור המחנות: המאבק בהכחשה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"בעשור האחרון של המאה העשרים שוב אין האטלסים וספרי ההיסטוריה והגיאוגרפיה מציירים את תמונת המצב העדכנית. חומות איבה נפלו, גבולות נמחקו, מעצמות קרסו, אידאולוגיות התמוטטו. חובתנו, כלפינו וכלפי בנינו, היא לראות את העולם החדש כפי שהוא עכשיו, לבחון את הסכנות, לבדוק את הסיכויים, לעשות הכל כדי שמדינת ישראל תשתלב בעולם המשנה את פניו. אין אנו עוד בהכרח עם לבדו ישכון, ואין זה נכון שכל העולם נגדנו. עלינו להיחלץ מתחושת הבידוד האוחזת בנו כמעט יובל שנים. עלינו להצטרף למסע השלום, הפיוס ושיתוף הפעולה הבינלאומי הדוהר בימים אלה על פני הגלובוס כולו, שאם לא כן נשאר אחרונים ובודדים בתחנה".

במלים האלה פתח ראש הממשלה יצחק רבין את הנאום שבו הציג את ממשלתו לכנסת לפני 27 שנה. דווקא במלים אלה, שנגעו למקומה של ישראל בעולם, בחר איש צבא, רמטכ"ל לשעבר, לפנות אל נבחרי העם ואל העם כולו. לא על האיומים מאיראן או מעיראק הוא דיבר, ולא על הצורך לחזק את צה"ל. אלא על הצורך להיפתח לעולם ולהשאיר מאחורינו את הקורבנות הנצחית. ולכן, הוא אמר שהממשלה החדשה שבראשה הוא עומד שמה לה למטרה מרכזית לקדם את עשיית השלום ולפתוח בצעדים נמרצים כדי להוליך לסיומו של הסכסוך הישראלי-ערבי. מעתה, אמר, לא נעסוק יותר בתהליך השלום אלא בעשיית השלום. בבנייתו. ביושר, באומץ לב, בנחרצות.

יצחק רבין החליט לשנות את סדר העדיפויות הלאומי. רבין לא היה יונה צחורה. הוא לא התייצב בטכס החתימה על הסכמי אוסלו מתוך האידיאולוגיה של השמאל. הוא לא חתם על הסכם העקרונות בוושינגטון בקלות ראש, אלא מתוך שיקול דעת וראייה אסטרטגית רחבה. הוא היה איש פרגמטי ותכליתי, שידע לקרוא את המפה, לזהות הזדמנויות, ולקבל החלטות קשות. הוא הבין אז שאש"פ נחלש, וידע שאם לא ינסה להגיע להסדר עמו, יצטרך לעמוד מול חלופה קשה יותר – החמאס.

רביו ניתח את הסיכונים ואת ההזדמנויות, והחליט שזהו העיתוי הנכון לנסות לפתור את הסכסוכים במעגל הקרוב יותר לגבולותיה של ישראל, כדי שבבוא העת תוכל המדינה להשקיע את כל משאביה בעימות אפשרי עם האויבים הקשים והמסוכנים יותר – עיראק ואיראן. הוא היה מודע לחלוטין שבדרך בה הוא ילך ייערמו קשיים ומכשולים, יפרצו משברים, תהיינה אכזבות, דמעות וכאב. אבל הוא החליט שתקפידו הוא להשאיר לבנים ולנכדים עולם אחר, עולם של תקווה ושל חיים נורמליים.

בחרתי לפתוח את דברי בראייתו של יצחק רבין את העולם ואת מקומה של ישראל בו, על הבנתו את מצבה המשתנה של ישראל במציאות החדשה שנוצרה אחרי מלחמת המפרץ ופירוק הגוש המזרחי. בחרתי באמונתו שלא כל העולם נגדנו, בהחלטתו למצב את מדינת ישראל במקום אחר בעולם, כיוון שזהו הנושא בו אנחנו עוסקים במכון מתווים.

הייתה לי הזכות לשרת את מדינת ישראל ולהימצא בקרבתו של רבין באותן השנים בהן הוא כיהן כראש ממשלה בפעם השנייה בחייו, כאשר הוא הגיע לתפקיד מוכן ומגובש. הייתה לי הזכות להימצא בקרבתו בימי הסכמי אוסלו ולהיות עדה לשינויים שעברו עליו, ולפריצת הדרך האדירה במערך יחסי החוץ של ישראל באותם ימים. ממדינה שהתעמתה חודשים ספורים קודם לכן עם ארה"ב בנושא הערבויות למלווה קליטת העולים, הפכה ישראל לשותפה ובת ברית רצויה. היחסים עם ארה"ב השתנו אז מן הקצה אל הקצה: הם הפכו לקרובים ואינטימיים. כל מהלך מדיני בו נקטה ישראל באותם ימים תואם עם הממשל בוושינגטון, וקיבל את ברכתו ואת הגיבוי האמריקאי המלא.

ראיתי וחוויתי באופן אישי כיצד העולם נפתח בפנינו, כיצד מדינות שאתן לא היו לנו יחסים דיפלומטים, ואף לא הכירו בנו, שינו את עמדתן. מסין והודו ועד למרוקו, תוניסיה ומאוריטניה. בביתי הצטופפו נציגי ירדן, קטאר, מצרים, תוניסיה, ומרוקו כדי לפגוש את רבין. וגם החלום הישן נושן של הקמת היחסים הרשמיים עם ירדן התגשם אז, וכולנו זוכרים את המפגשים עם המלך חוסיין, את התרגשותו של רבין מכך, ואת יחסי הקרבה והאמון האמיתיים שנרקמו בין שני המנהיגים.

המזרח התיכון החל להיפתח בפנינו, ונבחנו דרכים וערוצים חדשים לשיתופי פעולה, כאשר ארגנו, שנה אחרי שנה, ועידות כלכליות רבות משתתפים במרוקו, ובירדן. גם אירופה פתחה בפנינו אז ערוצי הדברות שונים וחתמה אתנו על הסכמים חדשים, שנתנו לנו עדיפות על פני מדינות אחרות בתחום הסחר וכשותפה היחידה מחוץ לגבולות אירופה בתכנית האירופית למחקר ופתוח.

הייתה לי הזכות הגדולה להימצא לצדו של יצחק רבין כאשר הוא נאם באו"ם, ב-24 באוקטובר 1995, כעשרה ימים לפני הרצח. האולם היה מלא מפה לפה. רוב ראשי המדינות שהיו נוכחים במקום הריעו לו דקות ארוכות בסוף הנאום, וזאת לא רק בגלל תוכנו אלא בגלל שהעריכו את רבין ואת מנהיגותו. הם עמדו שעה ארוכה בתור ארוך כדי ללחוץ את ידו. זה היה אחד מרגעי האושר בחיי, כאשר חשתי את אהדת העולם עוטפת אותנו מכל עבר. זאת הייתה גם ההוכחה הטובה ביותר שכאשר אנחנו נפתחים לעולם, גם העולם נפתח אלינו. ולא, העולם לא היה ואינו כולו נגדנו.

רבין החייל ושר הביטחון לשעבר לחם בחורמה נגד הטרור. ראיתי אותו מאבד את שלוותו הנפשית, ראיתי אותו כועס וכואב כאשר הודיעו לו על פיגוע, ראיתי אותו חסר פשרות כאשר היה עליו לקבל החלטות, ושמעתי אותו צועק על ערפאת כאשר הדבר התבקש. אבל, הוא הנחיל לנו גם מושגים חדשים כאשר הגדיר לנו שביטחון איננו רק הטנק והמטוס, וספינת הטילים. הביטחון הוא קודם כל ביטחון חברתי: החינוך של האדם, הבית שלו, הרחוב והשכונה שלו, וקורת גג מעל ראשו של העולה החדש. הביטחון טמון בעיקר בתקוות האדם.

על הסכם ההכרה ההדדית עם אש"פ על מדשאות הבית הלבן רבין לא חתם בקלות. רבין האדם והמפקד ביטא שם את הלבטים ואת הכאב: "באנו מארץ מיוסרת, מעם, מבית, ממשפחה שלא ידעו אפילו שנה אחת, חודש אחד, בחייהם שבו לא בכו אמהות על בניהן. אבל באנו כאן, "הוא הוסיף, "כדי לשים קץ לשנאה, כדי שבנינו ונכדינו לא יחוו עוד את המחיר הכואב של המלחמה."

ודווקא בימים האלה של אבדן התקווה, אני רוצה לזכור ולהזכיר לכולנו את מילותיו של רבין על מדשאות הבית הלבן: "די לדמעות ודי לדם. די. אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה. אנו כמוכם אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב ולחיות לצדכם בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין."

יצחק רבין היה איש צנוע, לעתים מופנם, אך גם בטוח בעצמו. איש שלא אהב שיחות חולין ולא הייתה לו סבלנות לטיפשים, לשקרנים, לחצאי אמיתות, לחנופה ולהפחדה. רבין הג'ינג'י אמר בצורה ישירה ולפעמים בוטה את מה שהיה על ליבו. במובן הזה, הוא לא ניחן בתכונותיו של דיפלומט. אבל דווקא סגנונו הישיר, קולו העמוק, ומבטו הביישן כבשו את ליבם של רבים בעולם.

בימינו אלה חשוב לזכור את דבקותו בדמוקרטיה הישראלית, את אמירתו שהוא שם את האזרח בראש דאגות הממשלה, את מדיניותו ומעשיו למען השוויון האזרחי, את אמירתו על העוול המתמשך שנעשה לאוכלוסייה הערבית במדינה ואת פועלו הממשי ואת התקציבים שהוא הקדיש לתיקונו. חשוב לזכור את יושרו ואת הגינותו, גם בחייו האישיים – את קבלת האחריות ואת התפטרותו המידית כאשר התגלה כי אשתו לאה נהגה בניגוד לחוק והחזיקה חשבון דולרים בארה"ב.

לרבין האיש עם המוח האנליטי הייתה משנה סדורה ודעות מוצקות. אבל הוא ידע לשנות את עמדתו כשהמציאות חייבה זאת. הוא לא שכח לרגע את רגעי ההכרעה הקשים כאשר הוא שלח נערים לקרב, וידע שחלקם לא יחזרו. הוא לא שכח לרגע את כאבן של המשפחות השכולות.

ובין הרגעים המרגשים החרוטים בלבי, אזכור את דבריו בנאום אותו הוא נשא בוושינגטון: "אני מספר אישי 30743, רב אלוף במילואים יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה של ישראל וחייל בצבא השלום, אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר לכם: אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם ולא סבל, זו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום."

רבין ידע לחלום אך ידע גם לבצע. עבור רבין תמצית הציונות, כפי שהוא ביטא אותה, הייתה הקמת מקלט בטוח לעם היהודי. עבורי זוהי מורשת רבין: המלחמה על השלום. בית לעם היהודי. כיבוד זכויותיהם של עמים אחרים. והחיים עם תקווה.

המאמר פורסם בהארץ ב-6 בנובמבר 2019.

הפוסט כשישראל נפתחה לעולם, העולם נפתח אליה בחזרה הופיע לראשונה ב-Mitvim.

ה-די.אן.איי הזה מביא את הטובים לא רק לטייס – אלא למשרד החוץ, כאשר הדחף העיקרי המניע אותם הוא לשרת את המדינה, בכל מקום ובכל תנאי. ה-די.אן.איי הזה אחראי לכך שחלקם הגדול מוכן לשרת במקומות קשי שרות, בהם חסרים התנאים הבסיסיים לבריאותם או לחינוך ילדיהם. הוא אחראי לכך שהם מקבלים על עצמם לרוב שליחויות בסיכון ביטחונם האישי וביטחון משפחותיהם.

אני ממליצה לו, לשר בנט, לעיין ברשימת עובדי משרד החוץ שנפלו בפיגועי טרור, כאשר עמדו על משמרתם ברחבי תבל. היש צורך לציין שסיכון זה רק גדל בימים אלה?

המאמר פורסם באנגלית בג'רוזלם פוסט, ב-19 בינואר 2016

הפוסט משרד החוץ: שק החבטות של השרים הופיע לראשונה ב-Mitvim.

"יפה נוף, משוש תבל, קריה למלך רב, לך נכספה נפשי מפאתי מערב". מילים אלה בשירו של יהודה הלוי המריצו אותי, נערה עולה, ללמוד עברית. מילים אלה פתחו את לבי לראשונה ליופייה, למסתוריה של ירושלים. הן אלה שהביאו אותי באותם ימים לטפס על גג נוטרדאם בעיר כדי להתבונן על מה שקורה בצדה השני של החומה שהפרידה בינינו לבין אנשים שנראו כמונו, ולשאול את עצמי מיהם בעצם האויבים האלה, ומדוע?

בניגוד לציפיותיי, נאומו של הנשיא טראמפ ריגש אותי. זה היה נאום שקול שדיבר אל לבו של כל יהודי
וישראלי. הוא נגע בנימים העמוקים ביותר בנפשנו, הזכיר לנו את כמיהתם של דורות רבים של יהודים לעיר ולמה שהיא סימלה עבורם. עם זאת, טראמפ השכיל לזכור ולהזכיר גורמים נוספים שלהם קשר עמוק ואינטרסים בירושלים. כאזרחית ישראל, התקוממתי שנים רבות על כך שישראל הנה המדינה היחידה שבירתה אינה מוכרת על ידי אומות העולם. כאשת משרד החוץ, עמלתי שנים רבות כדי לקרב את ההכרה הזו, אבל בו-בזמן ידעתי שאיננו פועלים בחלל ריק. סירוב העולם להכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל לא היה מקרי: הוא היה ועודנו תוצאה של הסכסוך המתמשך בינינו לבין העולם הערבי, בינינו לבין הפלסטינים.

המאמר התפרסם ב"מעריב" בתאריך ה-12 לדצמבר 2017

הפוסט רק מילים יפות: הצהרת טראמפ הותירה יותר שאלות מתשובות הופיע לראשונה ב-Mitvim.

שלוש סיבות הביאו אותי ל"בחירה" זו:
ראשית מכיוון שלהילארי קלינטון יש את הכישורים, היכולות והניסיון לשמש כמפקדת העליונה של צבא ארצות הברית, והיא תוכל למלא את המשימה החשובה מכל – לשמור על בטחון ארצות הברית ועל בטחון בנות בריתה בעולם.

שנית, מכיוון שדונאלד טראמפ – שעל מעלליו, גסות רוחו, וגזענותו לא אכביר במלים – אינו ראוי למלא תפקיד זה. נהפוך הוא: הוא יסכן את בטחונה של ארצות הברית ואולי אף את בטחון ישראל.

בתקופת שירותי כדיפלומטית בארצות הברית וגם לאחריה, הייתה לי הזכות להכיר ולעקוב אחר עבודתה והופעותיה של הגברת קלינטון – כרעיית נשיא, כסנטורית וכמזכירת המדינה. קלינטון היא אישה רצינית, שקדנית וחרוצה. היא מכינה כל נושא ביסודיות, בקפדנות ולעומק, עד לפרט האחרון. היא סקרנית, מקשיבה לאחרים ומוכנה לשנות את עמדותיה אם העובדות מחייבות זאת.

אשר לנו – ישראל הקטנה זקוקה לארצות הברית חזקה, בעלת מעמד בינלאומי איתן. פירושו של דבר, בין היתר, הוא שלארצות הברית תהיה מדיניות-חוץ מגובשת, יציבה, ללא הפתעות. טראמפ הפזיז אינו מציע אף אחד מאלה. כל מי שהקשיב לדבריו מבין שהוא יוביל את אמריקה למדיניות בדלנית. את "מדיניותו" הוא מאלתר מדי יום ביומו, מזגזג, אינו מכיר עובדות ואינו מנסה לקבל מידע. אפשר להתנבא שאם ייבחר, הוא יפתיע אותנו מדי פעם ב"מדיניותו הניטרלית" כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

קלינטון מאמינה שאמריקה היא אומה מיוחדת במינה, שאם היא חפצה לשגשג עליה להמשיך להוביל את העולם החופשי. קלינטון יודעת שדיפלומטיה יכולה להיות אפקטיבית רק אם היא נשענת על עוצמה, ועל הנכונות להשתמש בכוח בשעת צורך. לא הייתי רוצה לראות את נשק יום הדין מופקד בידיו של טראמפ האימפולסיבי וחסר הניסיון בנושאי בטחון הלאומי.

וישנם גם הערכים בהם אנחנו מאמינים: הדמוקרטיה, שלטון החוק וזכויות האדם. טראמפ מזלזל בכל אלה ורומס אותם ברגל גסה. לראייה, אלפי תביעות של ספקים ונותני שרות עומדות נגדו בבתי משפט.

הסיבה השלישית והחשובה שבגללה אני תומכת בקלינטון היא היותה אישה. לא רק בגלל שבחירתה תסמל מהפכה עמוקה בחברה האמריקאית ותשפיע על חברות אחרות, אלא גם בגלל שאני סבורה שאישה מביאה לתפקיד סגולות ויכולות אחרות, שונות מאלו של גבר: פחות אגו, יותר יכולת להקשיב ויותר אמפטיה.

הפוסט בעד הילארי: הגיע הזמן לנשיאה הופיע לראשונה ב-Mitvim.