מבול המדינות המערביות שמכירות במדינה פלסטינית לא הגיח כרעם ביום בהיר. 143 מדינות כבר עשו זאת, רובן כאשר יאסר ערפאת הכריז על הקמתה באלגי'ר, 1988, ואחרות "טפטפו" לאורך הדרך, כמו שבדיה ב-2014. לפני חודשיים שרי החוץ של בריטניה וארה"ב הצהירו שממשלותיהם שוקלות זאת.

כעת, עם ההכרזה על הכרה קרובה במדינה פלסטינית מצד נורבגיה, אירלנד, ספרד וסלובניה (כשגם מלטה ובלגיה על הקו), הטפטוף מתחיל להראות כמו צונאמי. הסרבנות המדינית של נתניהו להצהיר על נכונות עתידית להקמת מדינה פלסטינית מפורזת בכפוף לערבויות ביטחוניות בינ"ל מבודד ומחליש את ישראל ופוגע בה. התוצאה עלולה להיות הרסנית לישראל.

אחרי שלושה עשורים של דיונים רבים במליאות פרלמנטריות ברחבי העולם ובאספות שונות במסגרת האו"ם, הפלסטינים זכו למספר הישגים מרכזיים: העמקת קשריהם הדיפלומטיים והכלכליים עם אותן מדינות שהכירו בהם, וגם עם מדינות המערב האחרות, והכרזת הרשות הפלסטינית כמדינה משקיפה-לא חברה בעצרת הכללית של האו"ם ב-2012. אולם עם ההכרה הזו הפלסטינים לא יכולים "ללכת לבנק" ולפדות מדינה. מדינה פלסטינית ממשית אין ולא תהיה ללא הסכמת ישראל. אם כן, מה המשמעות של הכרה במדינה פלסטינית מבחינת ישראל?

אם ההכרה במדינה פלסטינית תעצר באותן 4-5 מדינות אירופית, המהלך שלהן יהיה סימבולי בלבד, בדומה למהלך השבדי מ-2014. אך התסריט השני הוא שהכרה מצידן, במציאות בה העולם עומד לצד הפלסטינים, פותחת את הסכר בפני הכרה על-ידי 50 המדינות שטרם עשו זאת, ובהן "הרוב המוסרי" האירו-אטלנטי (צרפת, גרמניה, בריטניה ובראשן ארה"ב). בתסריט כזה ההשלכות לישראל עלולות להיות חמורות.

יש קונצנזוס בקרב החברות באיחוד האירופי ובארה"ב שצריכה לקום מדינה פלסטינית, שהפתרון היחידי לסכסוך הוא שתי מדינות לשני עמים החיים זה לצד זה בבטחון ובשלום (לכל הפחות ללא אלימות). זהו חזון ראוי. מה שהמדינות הנוכחיות שעומדות להכיר במדינה פלסטינית אינן מבינות, או אינן רוצות לראות הוא שהכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית לא תביא למדינה פלסטינית דה-פקטו ולא תביא בטחון לפלסטינים או לישראלים. במציאות שבה הרשות הפלסטינית בשיא חולשתה וחמאס זוכה לפופולריות רבה ברחוב הפלסטיני, ההכרה החד צדדית במדינה פלסטינית של מדינות המערב עלולה להביא למדינת חמסטאן. הדבר נוגד את האינטרסים של אותן מדינות שמבקשות לקדם ביטחון, יציבות ושלום במזה"ת.

ממשל ביידן הבהיר כי לא יכיר במדינה פלסטינית וכי הכרה שכזו צריכה להיות במסגרת משא ומתן על הכרה ישראלית במדינה פלסטינית, ולא באופן חד-צדדי. באמצעות מהלך זה יהיה ניתן להעמיד דרישות לצד הפלסטיני, שיבטיחו ביטחון עבור ישראל: פירוז, דה-רדיקליזציה, מאבק בלתי מתפשר בטרור ותיאום בטחוני. עם זאת, משא ומתן שכזה אינו צפוי תחת ממשלת נתניהו-סמוטריץ, שהמשיחיות הקיצונית שבה חסרת מדינאות.

נטישת המערכה המדינית על-ידי נתניהו במהלך המלחמה, זירזה את ממשלות נורבגיה, אירלנד וספרד להכיר במדינה פלסטינית, צעד שבמידה רבה טומן בחובו רווח פוליטי עקב התמיכה הרחבה בקרב מצביעיהן. יש מנהיגים שמחפשים מיצוב כדי לקבל תפקיד בינלאומי. תג המחיר שממשלת נתניהו מסוגלת לגבות ממדינות אלו אינו גבוה: החזרת שגרירינו לישראל מוריד מישראל כח דיפלומטי דווקא בשעה שהיא זקוקה לו יותר מכל, מאחר ופגישות רמות דרג רק שגרירים מסוגלים לקיים. בשעה כלכלית קשה זו לישראל, יהיה קשה ואף בלתי אחראי לפגוע במכירת נשק או העברת מודיעין הדדית.

יש לזכור כי התגובה האירופית ל-7/10 היתה תמיכה אדירה בישראל והתייצבות חסרת תקדים לצידה. ממשלת הימין הנוכחית הצליחה לעשות מחיקת ערך אדירה מול ממשלות ביקורתיות שעל ידי נקיטת מדינאות חיובית ניתן היה לקרבן במקום להרחיקן. המהלך של נורבגיה, אירלנד וספרד נעשה ברובו כנגד ממשלת נתניהו-סמוטריץ, מתוך רצון לראות שתי מדינות החיות זו לצד זו בשלום ובביטחון.

אכן, הקמת מדינה פלסטינית היא מחשבה קשה לרוב הישראלים, אך במציאות שבין הירדן לים חיים 7 מיליון יהודים ו-7 מיליון פלסטינים, ההיפרדות מהפלסטינים על-ידי משא ומתן מדיני יאפשר לקבל ערבויות בינ"ל שהמדינה הפלסטינית תהיה מפורזת ולתבוע מהם צעדים כמו דה-רדיקליזציה. זהו מהלך חיוני לאינטרס הלאומי שלנו כדי להישאר מדינה דמוקרטית ומדינת העם היהודי.

על ישראל להתנער מכישלון חוסר המדינאות של נתניהו, שמובילה את מדינות המערב להכרה במדינה פלסטינית שעלולה להפוך לחמאסטן על אמת. ישראל, הפלסטינים, המדינות האזוריות והמערב מוכרחים להתחייב לתהליך של משא ומתן ממושך שיבטיח מחד את חיזוק המחנה המתון שרוצה בשלום ובביטחון, ויסכל מאידך את מאמצי חמאס, חיזבאללה ואיראן לערער את המזרח התיכון.

המאמר פורסם ב-23.5.24 במעריב.

הפוסט הסרבנות המדינית של נתניהו מובילה להכרה חד צדדית במדינת "חמאסטן" הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הכוחות האנטי-ליברליים אינם פועלים באופן מוסדי בלבד. מפחיד לראות באיזו מהירות פעילותם ברמה הפוליטית מחלחלת בקרב מגזרים נרחבים בציבור, ומובילה להידרדרות מוסרית: בישראל נרשמה עלייה חדה במספר המקרים של הדרת נשים במרחב הציבורי, לצד התגברות פשעים מצד מתנחלים נגד פלסטינים. בארה"ב, ביטול הפסיקה ההיסטורית "רו נגד וויד" עודד ארגונים שמרניים לקדם אסטרטגיית מעקב אזרחי נגד נשים, שעברו או מתכוונות לעבור הפלה. בגרמניה, בעקבות ההישגים האחרונים של מפלגת הימין הקיצוני (AFD), נראים יותר מעגלי שיח של תומכי המפלגה עם הציבור הרחב, בניסיון לנרמל את השקפותיהם הרדיקליות.

מול המשרוקית בפי המחנה האנטי-ליברלי, בולט חוסר האונים של הדרג המדיני. עד כה, מדינות המערב נמנעו מלערוך טיפול שורש לתופעת הנסיגה הדמוקרטית מסיבות מגוונות, אך מעל הכל, נראה שהמערב פשוט הזניח את תפקידו הנורמטיבי. פולין והונגריה ממשיכות לממש את מדיניותן האנטי-ליברלית, בזמן שהאיחוד האירופי נמצא במלכוד עם עצמו כיצד להגיב אליהן מעבר להטלת סנקציות כלכליות, מבלי להוביל לקריסתו הפנימית. גם נגד הצעדים הדרסטיים של ממשלת נתניהו, המערב הגיב בחוסר אחידות ניכר. העמקת הכיבוש בחסות ההפיכה המשטרית הובילה במקרה הטוב לגינויים ואזהרות ברורות מהבית הלבן על עתיד היחסים בין המדינות, ובמקרה הרע לאמירות מגומגמות מבריסל.

לכן, לאחר שנים של ניסיון להכיל את הכוחות האנטי-ליברליים, לא ניתן עוד לברוח מהעובדה שאנחנו בעיצומה של מערכה עולמית. במאבק זה נדרשת הכרעה, ולא ניתן עוד לחכות למנהיגי המערב שיעשו את הצעד הראשון. מתוך הוואקום המנהיגותי והאידאולוגי של הדרג הפוליטי-ליברלי וחוסר האמון הציבורי בו, הפעילות של החברה האזרחית נחוצה מאי פעם. על ארגונים ליברליים במערב להתעלות מעל המכשולים שהציב הימין ולפעול להקמת שותפות בינלאומית, מתוך הבנה שבמערכה העולמית למען הדמוקרטיה לא משאירים אף מדינה מאחור.

ייחודיות המאבק בישראל

בתגובה לצעדי ההפיכה המשטרית המתוכננים, קם מחנה ליברלי גדול בישראל שהחל להתנגד ובחצי השנה האחרונה הוא מגיע להישגים מרשימים. למרות התגובה הפושרת של הדרג הפוליטי במערב נגד צעדי הנסיגה הדמוקרטית המקומיים, העולם לא נותר אדיש כלפי עוצמתו של המחנה הליברלי בישראל. במקביל, ובניגוד להונגריה ופולין, תנועת המחאה זכתה לתמיכה לא מבוטלת בקרב בכירים מהחוגים הכלכליים, הביטחוניים והתרבותיים, בעודה ממשיכה להשכיל ללמוד ממאבקים דומים ברחבי העולם.

מרכיב ייחודי נוסף למחנה הליברלי בישראל הוא תנאי הפתיחה הגרועים למאבק על הדמוקרטיה: המשך הכיבוש, עליית הלאומנות היהודית והשתלטות אורח החיים האורתודוקסי על המרחב הציבורי, הם חלק בלתי נפרד מזהות המדינה כבר שנים רבות. היה והמאבק הדמוקרטי בארץ לא יצליח להשיג את מטרותיו, ההשלכות של הנסיגה הדמוקרטית יהיו חמורות הרבה יותר בהשוואה לפולין והונגריה. היכולת של המחנה הליברלי בישראל להתמודד עם תנאים אלו, התמיכה הגדולה מבית, ההצלחה בייצוא המחאה לקהילות יהודיות-ישראליות בעולם והסיקור העולמי הנרחב – פותחים צוהר להנעת שותפות ליברלית בינלאומית.

על המחנה הליברלי בישראל לשדר לעולם כי ישראל עומדת במרכזה של מערכה אידאולוגית גלובלית. הצלחת המאבק בארץ עשויה להוות תקדים עולמי של מחאה אזרחית, שהתעלתה מעל מגבלות ותנאים גרועים ביותר שמדינה בנסיגה דמוקרטית יכולה לבקש. בד בבד, העולם המערבי, על דרגיו הפוליטיים והאזרחיים, צריך להבין כי הצלחת המחנה הליברלי בישראל עשויה להיות ה-Textbook הכי טוב שהוא יכול לבקש כיום. ייתכן, שהמאבק הדמוקרטי הוא ענף הייצוא החשוב והיעיל ביותר שיכול לצאת מישראל, יותר מתעשיית הנשק, ואולי אפילו יותר מההיי-טק או החקלאות.

המאמר פורסם בהארץ, ב-7 בספטמבר.

הפוסט ייתכן שהמאבק הדמוקרטי הוא ענף הייצוא החשוב ביותר של ישראל הופיע לראשונה ב-Mitvim.

המחאה אמנם הצליחה להביא להשהיית המהלכים הדורסניים של הממשלה, אך הדרך להשגת יעדיה עוד ארוכה. על רקע זה, השיק "מיתווים" יוזמה בשם "השותפות הליברלית הבינלאומית", שמטרתה לקדם תהליכי למידה והשפעה הדדית בין ארגוני חברה אזרחית ליברליים בארץ ובעולם. במסגרת זו קיים מיתווים פאנל מומחים עם אנשי המכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR) שהתמקד בקמפיין הנחוש והמוצלח לבלימת הנסיגה הדמוקרטית שהתרחשה במדינה בשנים האחרונות. ניתוח המקרה הצ'כי מבליט מספר לקחים שכדאי לכל מחנה ליברלי – בארץ ובעולם – לקחת בחשבון.

1. שורשים דמוקרטיים– טרם הפיכתו של המיליארדר המושמץ אנדריי באביש לראש ממשלה בדצמבר 2017, נהנתה צ'כיה מיציבות דמוקרטית מעוררת השראה עבור מדינה שעד ראשית שנות התשעים השתייכה לגוש הקומוניסטי. בניגוד לשכנותיה במזרח אירופה, המסורת הדמוקרטית היא חלק בלתי נפרד מהזהות הצ'כית מבחינה היסטורית, וזאת בזכות היווצרותו של מעמד ביניים רחב, חילוני ועובד.

קארל קובה, פרופסור חבר למדע המדינה באוניברסיטת הארדק קרלובה, סבור כי מסורת זו היא שמנעה מצ'כיה גורל דומה לזה של פולין והונגריה. ואכן, לאורך כל שנות קיומה מאז 1993 לא נוצר בצ'כיה מחנה פוליטי משמעותי המבוסס על כוחות לאומניים ודתיים.

עם זאת, ב-2017 הלך הרוח השתנה ובאביש נבחר בתום קמפיין פופוליסטי, אנטי-מערכתי ומשסע. הוא החל לפעול לקידום האינטרסים הכלכליים שלו, תוך ניסיון להחליש את שומרי הסף, ונתקל בהתנגדות רחבה. החברה האזרחית והתקשורת אף עודדו קידום חקירה פלילית נגדו בחשד למעילה בכספי האיחוד האירופי. ניסיונותיו לדכא את דמוקרטיה היו הססניים ביחס לאקטיביזם שגילו מתנגדיו, ולאחר קדנציה אחת בלבד – ממשלתו הוחלפה.

2. ממחאה לכוח פוליטי – פטרה גאוסטי, פרופסורית חברה לתיאוריה דמוקרטית באוניברסיטת צ'ארלס בפראג, טוענת כי אסור למחנה הליברלי להפריד בין העיר לפריפריה וכי ישנה חשיבות מכרעת לנוכחות המאבק גם מחוץ לערים המרכזיות. לשם כך, הקונצנזוס לדמוקרטיה צריך להיות רחב ככל הניתן. יחד עם זאת, מחאות שטח לבדן אינן מספיקות. גאוסטי טוענת כי הן חייבות להיות מתורגמות לכוח פוליטי באמצעות יצירת קואליציה רחבה של מפלגות שונות המסכימות על מטרה אחת ויחידה – להגן על הדמוקרטיה הליברלית בכל מחיר. בסופו של דבר, הצלחת המאבק חייבת להתבטא בשינוי דפוסי ההצבעה בקלפיות.

3. מסר אחיד וממוקד– הקושי המרכזי עבור הקואליציה הליברלית הוא ההתמודדות עם הפילוג שהפופוליזם מתדלק. לפי גאוסטי, הדרך היעילה ביותר להביס את הפופוליזם היא להניח בצד את המחלוקות בנושאים אחרים, להתאחד סביב מסרים אחידים ולחדד אותם: בלי דמוקרטיה ליברלית, השלטון על מנגנוניו לא יוכל להוביל למדיניות אפקטיבית בסוגיות שונות לטובת אזרחי המדינה.

מכיוון שהפופוליזם ניזון מהקיטוב בין "אנחנו" ל"הם", על הכוחות הליברליים ליצור אוהל פוליטי רחב ככל הניתן, גם במחיר של פשרות קשות. רבים שוכחים שפשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ובעת שאנו מסרבים להן – ישנו סיכוי לדחיקת קהילות שונות לידי מנהיג פופוליסטי. היכולת של המחנה הליברלי להכיל מגוון רחב של דעות ועמדות פוליטיות, תוך מוכנות להתכנס יחד תחת מאמץ משותף לשמירה על הדמוקרטיה-הליברלית, היא תנאי הכרחי, גם אם לא מספק, להצלחת המאבק.

4. הכוח המוסרי – הצלחות החברה האזרחית הצ'כית לא צמחו יש מאין. מרכיב משמעותי נוסף בהן היה יצירת קשרי למידה והשפעה עם שותפים למאבק במדינות אחרות, ובראשן הונגריה ופולין. בקשרים אלה נלמדו בעיקר הטעויות והקשיים במאבק בשתי מדינות אלה. במקביל לבניית ברית ליברלית-אזרחית בינלאומית, על כל מחנה ליברלי להביט פנימה ולבחון את מהות פעולותיו.

ירומיר מאזק, סוציולוג ומנהל המחקרים במכון STEM לחקר החברה הצ'כית, סבור כי מרכיב משמעותי נוסף בהצלחת המאבק הוא הבנת חשיבות כוחה המוסרי של החברה האזרחית. דוגמה טובה לכך היא העובדה שהציבור הצ'כי הצליח להבדיל בין זיכויו של באביש וכיבוד פסק הדין בעניינו לבין הטיעונים המוסריים סביב התנהלותו והסיבה לעצם העמדתו לדין. על אף זיכויו, באביש המשיך להיתפס כאישיות לא מוסרית והדבר הוביל, בסופו של דבר, לסיום שלטונו.

5. ניצחונות מקומיים – תנועת Millions Moments for Democracy בצ'כיה השכילה ליצור תשתיות מחאה הן בערים המרכזיות והן באזורי הפריפריה, ולתרגם אותן לכוח פוליטי באמצעות שיתוף פעולה הדוק עם מפלגות האופוזיציה. אותן מפלגות נחלקו לשתי קואליציות שונות – האחת שמרנית יותר והאחרת פרוגרסיבית – אך מטרתן היתה זהה: ביצור הדמוקרטיה הליברלית. שיתוף פעולה זה נטע את התקווה ששני הגושים יכולים לכונן יחד ממשלה שתבטיח את ההגנה על הדמוקרטיה הליברלית.

האתגר בישראל גדול יותר

אם נקבץ את מסקנות המקרה הצ'כי, הרי שעל החברה האזרחית בישראל להדגיש את צדקת דרכה מעבר לגבולות תל-אביב ולהיות נחושה ואסרטיבית ביצירת כוח פוליטי משמעותי שיתחרה בעוצמתו המקטבת של הפופוליזם והביביזם. לשם כך, החברה האזרחית צריכה להשכיל להרכיב קואליציה פוליטית רחבה שהדמוקרטיה הליברלית היא נר לרגליה. פשרות הן חלק מהמשחק הדמוקרטי, ואם רוצים לנצח בקלפי יש לקחת אותן בחשבון.

אל מול השיסוי והפילוג של ממשלת נתניהו, יש לענות בקמפיין חיובי ומאחד סביב חשיבותה של הדמוקרטיה הליברלית עבור כלל אזרחי המדינה. במקביל לפעילות הפוליטית הפנימית, על החברה האזרחית בארץ לחתור ליצירת קשרי השפעה, תמיכה ולמידה עם מקבילותיה בעולם: נסיגה דמוקרטית היא כאמור אינה תופעה ייחודית לישראל בלבד. יש הרבה מה ללמוד משותפינו מעבר לים.

חרף המסורת הדמוקרטית העשירה של ישראל – תמונת המצב עבור המחנה הליברלי קודרת יותר מזו שבצ'כיה. זאת, הואיל וסוגיית הכיבוש ועליונות היהדות מניעים את גלגלי המהפכה המשפטית. קובה מציין כי עצם העובדה שממשלת נתניהו החלה בצמצום המרחבים הדמוקרטיים מעידה על צעדים עמוקים יותר לעבר שלטון סמכותני מאלו שננקטו על-ידי באביש. נוסף על כך, ההטרוגניות של החברה הישראלית מציפה סוגיות ונושאים חשובים אחרים, שעשויים להוביל למחלוקות.

המאמר פורסם ב"הארץ" ב-20 באפריל.

ריף יצחקי הוא מנהל קשרי ממשל וחוץ במיתווים. עזריאל ברמנט הוא חוקר בכיר במכון ליחסים בינלאומיים בפראג (IIR). לצפייה בדיון המלא שהתקיים בנושא – לחצו כאן

הפוסט חמש עצות שכדאי לקחת מהמאבק למען הדמוקרטיה בצ'כיה הופיע לראשונה ב-Mitvim.