אולם, המונח "הגירת אקלים", כמו המונח "אסון טבע", מתעתע. אלה מושגים שמערפלים את המרכיב החברתי ובכך משרתים את בעלי הכוח. לפיכך, לא אציע נוסחה שרי אריסונית שלפיה האקלים נמצא בתוכי (אף שאני מודה שזה קורה, אחרי כוס קפה למשל), אך גם לא אטען שהאקלים מתחיל ונגמר בטמפרטורה ממוצעת וכמות משקעים. במקום זאת אטען שחוויית האקלים היא תוצר של חיבור בין תנאים ביו-פיזיים ובין תנאים פוליטיים, וגם התופעה שמכונה הגירת אקלים עונה על ההגדרה הזאת.

גם אם נשכח לרגע ששינוי האקלים הוא תוצר של פעילות אנושית ונניח שבצורת, לדוגמה, היא גזירת שמיים, הרי חלוקת מים בלתי צודקת אינה מידי שמים. אחת הדוגמאות המובהקות לכך מגיעה ממעבר לפינה: ברקע מלחמת האזרחים בסוריה היו הקצאות מים בלתי שוויוניות והזנחת אזורים חקלאיים על ידי השלטון. כשחוסר הצדק הזה השתלב עם בצורות ממושכות, התוצאה היתה הגירת פנים ותסיסה אזרחית שתרמו למלחמה עקובה מדם. יש לנו סיבה טובה לחשוש מהתפתחויות דומות.

שנ"ץ במזגן וניפוץ מכלי מים

בשנים האחרונות זכיתי להכיר מקרוב קהילות רועים פלסטיניות שחיות בבקעת הירדן במרחב שהוגדר בהסכמי אוסלו כאזורי C. המאפיינים הייחודיים של זירת הרעייה בבקעת הירדן הופכים אותה למקרה קיצון מרתק שניתן ללמוד ממנו על הגירת אקלים, או נכון יותר – על הגירה אקלימית-פוליטית.

האזור הוא דוגמה קלאסית למצב שבו מקום אחד, שמתקיימים בו אותם תנאים ביו-פיזיים, מכיל אקלימים שונים לחלוטין עבור אנשים שונים. האקלים שבו חי חננאל מהמאחז אינו אותו אקלים של עבדאללה מקהילת הרועים בוואדי הסמוך. הראשון יכול להשקות את עדר הבקר שלו מצינור המים שמזין את המאחז ו"לעשות שנ"ץ" במזגן, בעוד שהשני חי במתח תמידי הקשור לאספקת המים לאדם ולחי, ובחשש קבוע מהרס המחסות שמשרתים את בני משפחתו ואת בעלי החיים שברשותם.

האקלים בבקעה קיצוני. גם ללא שינוי משמעותי בכמות המשקעים השנתית, הרועים מדווחים על מגמה של סופות גשם מעטות ועזות יותר לצד ימי קור קיצוניים בחורף. הקייצים חורכים וגלי החום שנעשו שכיחים יותר הם כה קשים, עד שכמעט בלתי ניתן לתפקד בהם. העדר חיבור לתשתיות המים, החשמל והביוב אינו מאפשר מפלט או מנוח מהחום, היובש, האור המסנוור, האבק והניחוחות שחיות עדר מותירות סביבן.

השבריריות הזאת משרתת את מתנחלי המאחזים, שפועלים (במקרים רבים תוך שימוש בבני נוער) לדחוק את הרועים הפלסטינים אל מחוץ לשטחי C. הם לוחצים על הנקודות הרגישות ביותר שהן תנאי ליכולת לשרוד בתנאים הקשוחים של הבקעה. כשהבחורים האלה פושטים על קהילות רועים, הדברים הראשונים שהם עושים הם לרוב ניפוץ מכלי המים, שבירת הלוחות הסולאריים ולעתים גם נזק לסככות המגורים והצתת מספוא. אבל הפגיעה הקשה והמתמידה ביותר היא בחופש התנועה.

מרחב הולך ומתכווץ

הרועים בבקעת הירדן, כמו רועים אחרים בעולם, מחזיקים בידע מסורתי וקהילתי שאליו מצטרפים הניסיון והכישורים האישיים של כל אחד מהם, שיכולים לסייע להם בצליחת מצבים סביבתיים קשים. רועים בעולם מבצעים פרקטיקה שנקראת "טרנסיומנס" (נדידה עונתית): כשמגיעים הימים החמים, גוזזים את הצאן ועולים לגבעות כדי ליהנות מעשב שופע יותר, אוויר קריר ולעתים גם מהזדמנות לרעות בשדות שלף של חקלאים ולהשאיר להם בתמורה מתנות דשן בדמות גללים מפוזרים על פני השטח. כשמגיע החורף, בעלי העדרים ובעלי החיים יורדים בחזרה אל העמקים המוגנים מהרוחות.

הרועים מכירים היטב את אזורי המרעה, כולל מעיינות נסתרים ואזורים מוצלים, הם מיומנים בחפירה של בורות מים שקולטים את מי הנגר בחורף ויכולים לשמש להשקיית החיות בקיץ. הם יודעים לשחק עם גודל העדר ועם הרכבו בהתאם למשאבים שעומדים לרשותם ולצרכי משק הבית, הם יודעים כיצד לעצב את חלוקת התפקידים במשפחה בהתאם. בקצרה, חופש פעולה וגמישות הם מה שרועים צריכים כדי להמשיך לקיים את העדרים שלהם גם בתנאים קשוחים ומשתנים. השליטה הישראלית בשטחי C לקחה ולוקחת לא רק אדמות, אלא גם את הגמישות הקריטית הזאת.

יש אזורים שהגישה אליהם נמנעה לצמיתות באמצעות הכרזה על שטחי אש ושמורות טבע או על ידי הקמת גדרות בידי מתנחלים באזור. עוד מונח מתעתע, "אדמות מדינה", מסתיר את הסיפוח הלא רשמי אך הממשי מאוד של הגדה למדינת ישראל. לצד הגבלות התנועה האלה מתקיימות גם חסימות תנועה שרירותיות שמתפעלים אנשי מאחזים, רבש"צים שנוטים לשתף פעולה עם המאחזים וחיילים המופעלים על ידי כל הנ"ל. כך רועה עלול למצוא את עצמו קם בבוקר, יוצא אל שארית שטחי המרעה שלו ונחסם באמצעות איומים או אלימות פיזית.

לנוכח הגבלות תנועה אלה והאלימות היוצאת מהמאחזים, נוצר גל כואב של הגירה אקלימית-פוליטית כפויה: כמה קהילות רועים פלסטיניות נשברו ועזבו את אדמותיהן, והטרנסיומנס נעלם מבקעת הירדן. משפחות רועים שבעבר עלו מצפון הבקעה לגבעות הקרירות של טובאס וקהילות בדואיות שטיפסו מצפון ים המלח לקווי הגובה הגבוהים יותר של אזור טייבה – כבר לא עושות זאת. כמו שהטרנסיומנס הקלאסי אינו נדידה אקלימית נטו אלא תופעה חברתית, תרבותית וסביבתית הבאה לידי ביטוי במיקום במרחב, כך גם התקיעות בשטחי המרעה הצחיחים והממוצים היא תופעה פוליטית-סביבתית, הבאה לידי ביטוי דווקא בחוסר תנועה ובהתכנסות אל תוך מרחב הולך ומתכווץ.
חשיבותה של הנדידה

ביקורת על העדר חזון ליום שאחרי המלחמה עולה מדי פעם לכותרות. אך לרוב היא אינה מתייחסת לעתידנו האקלימי והסביבתי. בעתיד הזה, בין שנרצה בכך ובין שלאו, ההתחממות הגלובלית תמלא תפקיד משמעותי; ובין שנרצה ובין שלאו, גם עזה, הגדה ותושביהן יהיו חלק בלתי נפרד ממנו.

אם ישראל תצליח לקום מהמלחמה הזאת ולקיים איזשהם קשרים אזוריים, השלטון יצטרך לחשוב אחרת על תנועת אנשים במרחב. זה לא יהיה מובן מאליו – מדינות לא אוהבות אוכלוסיות נודדות. הן מעדיפות לדעת היכן הנתינים שלהן ממוקמים בכל רגע נתון, ובמקביל לשלוט ככל הניתן בכניסות וביציאות מהטריטוריה ואליה. מסיבות אלה יש נטייה לפיקוח ביטחוני (securitization) על אוכלוסיות בתנועה – מהגרים, פליטים או רועים. אך לצד הביטחון יש להביא בחשבון שיקולים נוספים של צדק אקלימי וחלוקתי, שמירה על זכויות אדם ושימור מערכות אקולוגיות-חברתיות. כך על הדרך עשויה להימנע גם תסיסה פוליטית של עקורים הנדחקים לשולי המרכזים העירוניים.

בעולם שמחוץ לשלולית המזרח-תיכונית כבר התחילו להבין את זה. בקהילה המדעית נשמעת יותר ויותר ביקורת על פיקוח ביטחוּני על בני אדם בתנועה, וארגון המזון והחקלאות העולמי FAO הכריז על שנת 2024 כעל שנת הגמליים ועל 2026 כעל שנת הרועים ושטחי המרעה, במטרה לעודד את כלכלת המרעה בדגש על פרקטיקות של נדידה. זאת, מתוך הכרה בערך הנופי, התרבותי והחברתי של מופעים כמו טרנסיומנס וצורות אחרות של פסטורליזם.

למרבה הצער, במצב העניינים הנוכחי אי אפשר לצפות מישראל לוותר על פיקוח ביטחוּני על אנשים הנעים במרחב. אבל כן אפשר לזכור שהאקלים פחות דטרמיניסטי מהאופן שבו אנו נוטות ונוטים לראות אותו. האקלים נמצא בידיו של החייל שפותח וסוגר את השער שדרכו עוברות המשאיות שמובילות מים לקהילות הרועים. האקלים נמצא בטנדר של הרבש"צ שמונע מהרועה להגיע אל המעיין שהיה רגיל להשקות בו את צאנו. האקלים מגולם בגופו של נער הגבעות שמאיים על רועה בדרך לשדה שופע העשב ומאלץ אותו לרעות בגבעות מסביב למאהל, שם השטח כבר מיצה את יכולת ההתחדשות שלו ונותר צחיח.

המאמר פורסם ב-5.6.24 בהארץ.

הפוסט הגירה פוליטית בגדה: תושב מאחז חי באקלים שונה מזה של הרועה בוואדי הסמוך הופיע לראשונה ב-Mitvim.

הגירת אקלים, או הגירה אקלימית-פוליטית, היא תופעה מוכרת, ההולכת ומתעצמת בעשורים האחרונים. למגמה זאת משמעויות עמוקות על מרחב ישראל-פלסטין משתי סיבות עיקריות: ראשית האזור הוא "נקודה חמה" של התחממות גלובלית. כלומר, עליית הטמפרטורה הממוצעת בו גבוהה מהעלייה הממוצעת בעולם, ומשק המים בו מצוי בסיכון; שנית, המרחב הוא יעד להגירה, וכן מתרחשת בו הגירת פנים שבדרך כלל זוכה להתעלמות. למסמך זה שני חלקים עיקריים. חלקו הראשון סוקר תופעות הגירה ונדידה ומציג התייחסות ביקורתית למושג "הגירת אקלים", היוצר את הרושם המטעה שאקלים עשוי להיות גורם בלעדי להגירה; וכן את הנטייה לביטחוּן (ביטחוניזציה) של הגירה ומהגרים. חלקו השני פונה אל מרחב ישראל-פלסטין, תחילה במבט מאקרו ובהמשך מתמקד בתופעות של מיקרו-הגירה. המסמך מאיר את המתח שבין שיתוף פעולה אזורי ומחויבות לזכויות אדם מצד אחד, ובין שאיפתה של המדינה למשילות בתוך גבולותיה מצד שני. הנתונים שעליהם נשענות הטענות המוצגות במסמך זה מבוססים על ספרות מחקרית ועל עבודה אתנוגרפית בקהילות רועים פלסטיניות בבקעת הירדן. זהו מקרה חקר המדגים את הנקסוס בין אקלים ומדיניות ואת הצורך האנושי בתנועה בלתי מופרעת במרחב – ראשית לשם שמירה על זכויות אדם, ובנוסף לשם מניעת מתח ביטחוני והגנה על ערכי טבע.

התחזיות מצביעות על שינויים אקלימיים דרמטיים במזרח התיכון וצפון אפריקה שיכללו עלייה של כ-1.4 מעלות בטמפרטורה הממוצעת עד אמצע המאה הנוכחית ושל 4 מעלות בסופה (העלייה בטמפרטורות הממוצעות תהיה חדה יותר בקיץ בהשוואה לתקופות המקבילות); ירידה כללית במשקעים של 20 אחוזים ועד 40 אחוזים במקומות מסוימים; שינוי בתזמון מופעי הגשם מהחורף האביב ולסתיו; עלייה בתדירותם של אירועי מזג אוויר קיצוניים כבצורות, הצפות ושריפות יער, כמו גם עלייה בקצב המדבור. על פי תחזית מאוחרת יותר, המתמקדת במשאבי המים בירדן ובמדינות הסובבות אותה ומשווה את תקופת הבסיס 1981 עד 2010 לתקופה שבין 2070 ל-2100, האזור יראה עליית טמפרטורה ממוצעת של 4.5 מעלות צלזיוס, ירידה של 30 אחוזים בכמות הגשם ועלייה של מופעי הבצורת השונים משמונה ל-25 בתוך 30 שנה. במקביל תיראה עלייה של 80 אחוזים באירועי חום ויובש.

מתבקש להתעכב על ציון שלושה סוגים שונים של מופעי בצורת בעבודתם של רג'סקהר וגורליק מ-2017 מאחר שבעבודה זו יש הצהרה מובלעת על הממד החברתי של הבצורת, וזאת במאמר שמחבריו אינם מדענים חברתיים. סוגי הבצורת שצוינו הם: בצורת מטאורולוגית המתייחסת לירידה בכמות הגשמים; בצורת הידרולוגית המתייחסת לירידה בזרימה בגופי מים; ובצורת חקלאית המתייחסת לרמת לחות נמוכה בקרקע.4 הסוג האחרון של הבצורת, שנגזר במידה רבה אך לא בלעדית מקודמיו, מצביע על חשש מפני שינויים בשימושי קרקע וכפועל יוצא על תמורות כלכליות, תזונתיות ותעסוקתיות באזור. נוסף על כך, שינוי האקלים באגן הים התיכון טומן בחובו איומים משמעותיים על בריאות הציבור כתוצאה מגלי חום, זיהום אוויר, מחסור במזון, מחסור במים וירידה באיכותם, וכן סיכונים הכרוכים בתופעות אקלימיות קיצוניות.

אוכלוסיות עניות ומוחלשות, שנגישותן למשאבים ולשירותי בריאות מופחתת, יהיו הראשונות להיפגע. עם זאת, למשבר האקלים באזורנו יש צד נוסף: הוא דוחף את ישראל ושכנותיה ליצירת שיתופי פעולה אזוריים בתחום המים, האנרגיה, ניטור שינויי האקלים, שמירת טבע ועוד. מיזמים כאלה, המפורטים בדו"ח חדש שנכתב במסגרת פורום האקלים הישראלי שיזם הנשיא הרצוג, עשויים אף ליצור קשרים עקיפים עם מדינות שלישראל אין איתן נכון להיום יחסים דיפלומטיים. הקהילה הבינלאומית, בדגש על ארה"ב ואירופה מעודדות שיתופי פעולה אזוריים כאלה, אולם היתכנותם תלויה במידה רבה ביחסי ישראל והרשות הפלסטינית.

הפוסט הגירה אקלימית-פוליטית במרחב ישראל-פלסטין הופיע לראשונה ב-Mitvim.