הבחירות לרשויות המקומיות: האם מכאן יצמח השלום?

קים נח פברואר 2024
כל הפרסומים / ישראל

מחר (שלישי) כשאנחנו עדיין בצל המלחמה וללא כל אופק מדיני נראה לעין, יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות. בחירות לרשויות המקומיות בישראל מעולם לא נחשבו עניין מלהיב. עבור ישראלים רבים, מזוהה השלטון המקומי בעיקר עם פינוי אשפה, חלוקת דוחות חניה וטיפול בתשתיות. זה נכון, אבל גם לא כל הסיפור. השלטון המקומי מוכיח עצמו לעתים רבות ככזה שמסוגל למלא את הוואקום במצבים בהם השלטון המרכזי נעלם ונאלם. במציאות של מלחמה וחוסר ביטחון, ייתכן שיש מקום להרחיב את הדמיון הפוליטי, ולשאול את עצמנו באילו תחומים אותם לא מצליחה המדינה לקדם, יכול לסייע דווקא השלטון המקומי, ולהרהר ברצינות בתפקידו בקידום שלום וביטחון.

בעולם כולו, ובאיחור אופנתי גם בישראל, מתחיל השלטון המקומי למלא פונקציות אחרות, לצד אלה הקלאסיות. הגיאוגרף הבריטי דיויד הארווי הצביע כבר בשלהי שנות ה-80 על המעבר ממה שכינה "גישה מנהלית" ל"גישה יזמית" של השלטון המקומי. אותה יזמות מקומית מוכרת בישראל למשל סביב סוגיית התחבורה הציבורית בשבת עם יוזמות כמו "נעים בסופ"ש", או התמודדות עם אתגרי הקורונה, אז הוכיחו עצמן רשויות מקומיות שהוציאו לפועל יוזמות עצמאיות, כשירות יותר לניהול המשבר מאשר השלטון המרכזי.

גם בשנה שעברה, בחסות המחאות נגד ההפיכה המשטרית, היינו עדים לתרחישים בהם עמד השלטון המקומי על רגליו האחוריות אל מול השלטון המרכזי בהיעדר הלימה בין המדיניות המקומית והמרכזית, כמו למשל בהתנגדות להסכם הקואליציוני ששאף להעביר סמכויות חינוכיות ליו"ר מפלגת נעם, ההתנגדות לחוק קרן הארנונה ועוד. יתרה מזאת, ההנהגה המקומית בערים רבות לקחה חלק פעיל במחאה נגד הממשלה, מי שבחזית ומי מאחורי הקלעים, והביעה נחישות, כפי שאמר חולדאי באחת מההפגנות בקפלן, "להיאבק על דמותה של מדינת ישראל".

גם במלחמה הוכיח עצמו השלטון המקומי, במיוחד על רקע חוסר המסוגלות של השלטון המרכזי. בשבועות הראשונים היו אלה החמ"לים העירוניים והאזרחיים, שסיפקו מענה לצורכי העורף ההלום, בין אם בסיוע כלכלי ובין אם נפשי. רשויות מקומיות ארגנו סיירות ביטחון מקומיות, יצרו קשר טלפוני עם תושבים לשאול לשלומם, הפיצו מסרים של השירותים הסוציאליים והפסיכולוגיים שלהם כדי לחזק את חוסנם של התושבים, יצרו קהילות תמיכה מקומיות וחיברו בין תושבים שנזקקו לעזרה לבין תושבים שחיפשו כיצד לסייע. ערים שקלטו מפונים מהדרום ומהצפון יזמו באופן עצמאי פעולות שיוכלו להקל את קליטתם, בשיתוף פעולה ישיר עם ראשי העיריות והמועצות של המפונים.

זאת בעוד השלטון המרכזי היה עסוק בהפחדה, למשל כשהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר הזהיר מפני "שומר חומות 2", השלטון המקומי היה עסוק במניעת ההסלמה. כמה ערים מעורבות קידמו פרויקטים וקמפיינים של סולידריות ותמיכה בתושבים הערבים והיהודים כדי למגר את הפחד ההדדי שנוצר על רקע המלחמה. כך למשל, עיריית תל אביב-יפו הדהדה מסרים של דו קיום ביפו, ואשכול רשויות השרון הפיץ קול קורא למיזמים לערבים ויהודים תחת הכותרת "גם כשקשה… חיים משותפים".

בערים מעורבות שונות, ולעתים אף תוך שיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות, הובילה החברה האזרחית התארגנויות מקומיות כמו המשמר לשותפות ערבית-יהודית שהחל לפעול במספר ערים מעורבות בארץ כדי להרגיע את הרוחות, לדאוג לסדר הציבורי ולקדם סולידריות בין התושבים היהודים והערבים. בחיפה, "רוב העיר", תנועה יהודית-ערבית הקימה מערך משותף למיפוי, ניקוי והכשרה של מקלטים ציבוריים בעיר, במטרה לקדם עשייה משותפת להגברת הסולידריות.

ללמוד מההצלחות ומהכשלונות

כמובן, בכוחן של הרשויות המקומיות לעשות בדיוק ההפך. כך למשל ראשי עיריות וגורמים בכירים בעירייה או מועמדים פוטנציאלים להנהגה בערים כמו עפולה ונתניה, דווקא ניצלו את כוחם לקידום פילוג ושנאה, כשלקחו חלק והובילו הפגנות נגד תושבים ערבים או סטודנטים ערבים בעירם. הסתייגות זו לא מורידה מהטענה שבכוחה של ההנהגה המקומית לקדם שלום וביטחון, כמו גם לגרוע מהם.

בכוחו של השלטון המקומי לקדם שלום וביטחון גם מחוץ לגבולות העיר, ואף מחוץ לגבולות המדינה. ערים שונות בעולם עוסקות מזה שנים בדיפלומטיה עירונית שמקדמת עשייה משותפת בתחומים שהתרגלנו במשך עשורים לייחס למדינות הלאום. אחד התחומים הבולטים לשיתוף פעולה עירוני חוצה גבולות הוא התחום הסביבתי-אקלימי. היום יש כמה רשתות עירוניות סביבתיות, בהן לוקחות חלק ערים שונות בעולם באופן עצמאי מהשלטון המרכזי, בשאיפה למלא את הוואקום שמותירות מדינות הלאום בנושא. ערים בעולם מתחברות גם סביב טיפול בבעיות כמו עוני, בריאות והגירה, ומכינות לעתים קרובות את הקרקע לפתרון ברמה הלאומית. מכאן, שגם חיבורים עירוניים לקידום שלום באזורים מסוכסכים יכולים לסלול את הדרך להתחלה של פתרון ברמה הלאומית.

הזוי ככל שיישמע, יש לכך תקדימים אצלנו. דוגמה מוצלחת לכך היא מועצה אזורית עמק המעיינות שבעשור וקצת האחרונים מקיימת שיתופי פעולה עם גורמים ירדנים. מכל היוזמות שהובילה עם ירדן, שיתופי הפעולה החקלאיים-סביבתיים הם היציבים והממושכים ביותר, הודות לפעילותה של חוות עדן, שמהווה מרכז למחקר ופיתוח חקלאי של המועצה ומקיימת שיתופי פעולה שוטפים עם הירדנים בסוגיות של מים, חינוך חקלאי ובעיקר סביב התמודדות עם מזיקים שפוגעים בחקלאים ישראלים וירדנים כאחד.

גם בהקשר הפלסטיני יש לכך תקדימים, והשלטון המקומי הוכיח עצמו כגורם מייצב גם באירועים קשים בעבר. כך למשל התקיימו מגעים בין מועצה אזורית גלבוע לג'נין בזכות יחסים קרובים שהתפתחו בשלהי שנות ה-90 בין ראש מועצת גלבוע דאז, למושלי ג'נין. מי שסייעה רבות בתיווך היחסים הייתה הקרן לשיתוף פעולה כלכלי שכבר אז פיתחה אסטרטגיית פיתוח שלום מלמטה-למעלה, גם באמצעות קידום שיתופי פעולה ברמה המוניציפלית. התקופה בה התקיימו המגעים הייתה מאתגרת, כשברקע האינתיפאדה השנייה ומבצע חומת מגן, אך הנהגות גלבוע וג'נין ביקשו לקדם יחסים תוך התעלמות מהאווירה המדינית. ב-2005 פותח מודל גלבוע-ג'נין ששאף לקדם יוזמות בתחומי התיירות והסחר כמו גם הסביבה והחקלאות.

יש דוגמאות נוספות לשיתופי פעולה כאלה. חלקן צלחו באופן מוגבל, כמו למשל שיתוף פעולה בין מועצה אזורית תמר לכפרים שכנים בירדן סביב מטרד זבובים, שהוביל ב-2013 ליוזמה משותפת עם ארגון אקופיס להקמת "משק מודל" ישראלי-ירדני ללימוד שיטות חקלאיות מתקדמות. דוגמאות אחרות נבלמו כבר בשלב הגישושים ההתחלתי כמו למשל ניסיון קצר ימים ב-2005 לכינון ברית עירונית לשלום במזרח התיכון שקידמו המרכז לשלטון מקומי הישראלי ומקבילו הפלסטיני לצד מעורבות גבוהה של ארגונים בינלאומיים, או כמו הניסיון לכונן הסכם ערים תאומות בין תל אביב-יפו ועזה בסוף שנות ה-90. העובדה שהיו ניסיונות מסוג זה, גם אם לא צלחו, מעידה שקידום שלום ברמה המקומית יכול להיות ישים אם רשויות מקומיות ישאפו לעשות זאת. ניתן ללמוד מהצלחותיהן וכישלונותיהן.

החיים שאחרי המלחמה

לא פופולרי לדבר על שלום היום. עם זאת, חיים במלחמה, חוסר ביטחון ופחד הם לא בני-קיימא, ובמוקדם או במאוחר צריך להתחיל לחשוב על חיי שכנות משותפים בין יהודים וערבים במדינה ומחוץ לגבולותיה. כיוון שלא ניכרת כיום התייחסות משמעותית לנושא ברמה הלאומית, עלינו להרחיב את תפישותינו הפוליטיות ולחשוב על שחקנים פוליטיים נוספים בעלי פוטנציאל לקדם זאת.

אין כאן קריאה לשלטון המקומי להחליף את השלטון המרכזי בחיזוק או יצירת יחסים דיפלומטיים יש מאין. עם זאת, על רקע התקיעות המדינית-ביטחונית והמשבר שנקלענו אליו, נראה שיש מקום לשחקני תגבור וייתכן שביכולתו של השלטון המקומי לסייע לסלול את הדרך לפעולות ברמה הלאומית. במציאות זו, בה כוחו הפוליטי של השלטון המקומי גובר, ייתכן ועלינו גם להתאים את ציפיותינו מהמועמדים לרשויות המקומיות, ולבחון מה הם יכולים לעשות גם כדי לקדם שלום וביטחון.

מאמר זה פורסם ב"הארץ" ב-26 בפברואר.
ניוזלטרצרו קשרתמיכה במכון