מזרח אגן הים התיכון התגבש בעשור האחרון לתת-אזור העומד בפני עצמו ביחסי החוץ של ישראל. שלוש התפתחויות אסטרטגיות הניעו את מדינות האזור, וישראל בתוכן, לגבש מתכונת ייחודית של שיתוף פעולה: 1. "האביב הערבי" והשלכותיו הדרמטיות על המזרח התיכון; 2. גילויי הגז הטבעי בים התיכון. 3. המשבר ביחסי ישראל-טורקיה. ישראל מצאה את עצמה בצומת אסטרטגי מרתק והתקדמה ממנו לבניית מערך אזורי מרשים. עתה עליה לנצל את ההצלחה על מנת לקדם את שיתוף הפעולה האזורי, כולל עם הפלסטינים, להעשיר את הדיאלוג עם מדינות אירופה, ולהגביר מעורבותה במאבק הגלובלי נגד משבר האקלים.
בלב הארכיטקטורה האזורית עומדת מערכת היחסים ההדוקה שהתגבשה בין ישראל, יוון וקפריסין. שלושתן זיהו נכונה ובמהירות ראויה לציון את שעת הכושר שנפתחה בפניהן. ואכן, מערכות היחסים הדו-צדדיות והמשולשות התפתחו בקצב מסחרר למדי. מפגשי האינטרסים תורגמו ליחסים בדרגים הבכירים ביותר. בשלוש הבירות הבינו שיש להכות בברזל בעודו חם ולא להסתכן באפשרות שחלון ההזדמנויות ייסגר. מערכת היחסים בין ישראל, יוון וקפריסין העמיקה במכלול תחומים: המדיני – התאפשר לקדם את הקשר מול האיחוד האירופי ומול ארה"ב; הביטחוני – תמרונים משותפים ועסקות ביטחוניות; הכלכלי – פיתוח תיירות, טכנולוגיה וחדשנות; האנרגטי – פיתוח מאגרי הגז, רעיון צינור הגז לאירופה, ורעיון חיבור רשתות החשמל; ולא פחות חשוב, התחום האזרחי – חינוך, מחקר, זיכרון השואה, מחנות המעפילים ועוד.
הברית ההלנית פתחה פתח לשותפויות משולשות נוספות: יוון-קפריסין-מצרים, ויוון-קפריסין-ירדן. בינואר 2019 היא היוותה זרז להקמת פורום אזורי בתחום האנרגיה – פורום הגז של מזרח הים-התיכון – המבטא ניסיון אותנטי של חברותיו לכונן מסגרת לשיתוף פעולה אזורי. הפורום מונה שמונה חברות: ישראל, יוון, קפריסין, מצרים, ירדן, איטליה, הרשות הפלסטינית וצרפת, ושתי משקיפות – ארה"ב והאיחוד האירופי. הסיבה המרכזית להקמתו היתה כמובן הפוטנציאל לשיתוף פעולה אנרגטי, אולם נראה שיחסי האמון הכניסו את ישראל למסגרת יוצאת דופן ביחסיה הבינלאומים – מסגרת עשייה אזורית רב-צדדית, אשר אינה נמצאת בזיקה ישירה עם ההתרחשויות בזירת הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מבט למתרחש במזרח אגן הים התיכון מחייב התייחסות גם להידוק ביחסי ישראל-מצרים. מפגשי האינטרסים האסטרטגיים עם קהיר יצרו שיתוף פעולה מרשים בדרגים הבכירים ביותר, שהתרחב מהמישור הביטחוני המסורתי גם אל התחום הכלכלי. ישראל תמכה במאמצי מצרים לבסס את מעמדה הבכיר בפורום הגז האזורי ומקפידה על המשך שיתוף הפעולה והקשר המתמיד עמה גם בניהול המרחב העזתי. יחד עם זאת, חשוב להזכיר ששיתוף הפעולה המדיני-כלכלי עם מצרים אינו מחלחל בשלב זה לרמה הציבורית-פומבית.
אחד המאפיינים העיקריים של המתרחש במזרח אגן הים התיכון הוא הצינה המתמשכת בין ישראל לטורקיה. אמנם, היחסים הכלכליים עם אנקרה לא נפגעו, אולם במישור המדיני שורר נתק בין הדרגים הבכירים, והשגרירויות בשתי הבירות מאוישות בדרג של ממונה בלבד. הברית בין ישראל, יוון וקפריסין והארכיטקטורה האזורית של פורום הגז נתפשים בטורקיה כמסגרת לעומתית שנועדה לבודד אותה. טורקיה עשתה אמנם מאמץ מסוים, לקראת כניסת ממשל ביידן לבית הלבן, לשפר את היחסים עם ישראל, אך נכשלה בעיקר מכיוון ששתי המדינות – טורקיה וישראל – לא הפגינו עניין של ממש לגשר על חילוקי הדעות ביניהן. בשנים האחרונות חלה שחיקה משמעותית במרחבי האינטרסים המשותפים שהתקיימו בעבר בין השתיים, וישראל חשה כי במציאות הנוכחית היא אינה חייבת להשקיע מאמצים רבים בחיזוק הקשר הזה.
להשלמת התמונה, חיוני גם להפנות מבט לעבר ירדן והרשות הפלסטינית. מערכת היחסים עם הממלכה ההאשמית ידעה בשנים אחרונות מתיחויות ומשברים רבים. ניכר שהממשלה החדשה בישראל מתאמצת לפתוח דף חדש במערכת היחסים עם עמאן, וטוב שכך. המסגרת הים-תיכונית יכולה להוות נדבך נוסף להכללתה של ירדן בארכיטקטורה אזורית נוחה, כולל לאור ההסכם לייצוא גז טבעי לירדן שעלה כבר על פסים מעשיים. בהקשר הפלסטיני, פורום הגז האזורי הוא מסגרת שיתוף פעולה רב-צדדית וניתן לנצלו.
מבחינות רבות, העשור האחרון במזרח אגן הים התיכון הוא סיפור הצלחה למדיניות החוץ הישראלית. עם זאת, חשוב לזהות גם את האתגרים העומדים בפני ישראל:
1. המתח בין טורקיה לשאר המדינות. המארג האזורי החדש התקבל במורת רוח ברורה באנקרה. טורקיה חשה מבודדת ובתגובה אימצה מדיניות אסרטיבית ואף אגרסיבית, שבאה לידי ביטוי בעיקר ביחסיה מול יוון וקפריסין ומעורבותה בלוב. למרות שנראה כי אין אינטרס לצדדים להגיע להסלמה, הרי שהפוטנציאל קיים. חיוני לתור אחר דרכים לשלב את טורקיה, באופן כלשהו, במערך האזורי. ככלות הכול, מדובר בשחקן משמעותי ביותר במזרח הים התיכון ואף מעבר לו. האתגר הזה מונח לפתחן של ארה"ב והאיחוד האירופי, לא פחות מאשר לירושלים.
2. משבר האקלים. מזרח אגן הים התיכון מוגדר כ"נקודה חמה" ברמה הגלובלית להשלכות ההתחממות. גלי השריפות שפקדו את האזור לאחרונה הן רק המחשה לאתגרים שמשבר האקלים יזמן לתושבי האזור, לצד מחסור במים, ירידה בדגה, אי-יציבות פוליטית, גלי הגירה, מינים פולשים ועוד. לצד האתגר, משבר האקלים הוא גם נושא מרכזי לביסוסם של שיתופי פעולה הכרחיים בין מדינות האזור. האיחוד האירופי וארה"ב מציבים את המאבק במשבר במקום גבוה ביותר בסדר היום העולמי. מתבקש להציב את הסוגייה במקום דומה גם על המדוכה האזורית, כולל מיקוד מתבקש באנרגיות מתחדשות.
3. אי-יציבות בלבנון. המשבר החריף וחסר התקדים בשכנתנו הקטנה מצפון נתפש כבלתי פתיר, ושהדרך לקריסתה מעבר לפינה. מעורבותם של שחקנים חיצוניים, איראן בראשם, מקשה עד מאוד ליישב את הפלונטר הפנימי. המשא ומתן הישראלי-לבנוני סביב קו הגבול הימי של המים הכלכליים יכול היה, אולי, להקרין לחיוב על הכלכלה הלבנונית, אולם די ברור שהנסיבות הנוכחיות לא מאפשרות להגיע לפשרה. ראוי לישראל לבחון ניסיון להסתייע במערך האזורי שנבנה, תוך הצנעתה של המעורבות הישראלית, כדי לתמוך בצעדים לחיזוק יציבות לבנון.
4. חיזוק הדיאלוג עם האיחוד האירופי. גילויי הגז הטבעי והתגבשותו של מזרח אגן הים התיכון כאזור מובחן, העשירו את הדיאלוג מול אירופה. לא ברור אם ייצוא גז לאירופה אכן ייושם בסופו של דבר, אולם קיים פוטנציאל ברור לחזק את השיח ושיתוף הפעולה הישראלי-אירופי במכלול סוגיות כלכליות ואזרחיות. בנוסף לכך, חשוב לנצל את הפוטנציאל האזורי החדש על מנת לשפר את הדימוי של האיחוד האירופי בישראל, כמו גם של ישראל בדעת הקהל באירופה.
**המאמר פורסם בהארץ, 1 בספטמבר 2021.
