הזירה הבינלאומית מול הסדקים המסתמנים בדמוקרטיה בישראל

כל הפרסומים / שיפור מדיניות החוץ הישראלית

ההתפתחויות הדרמטיות בישראל מאז כינונה של הממשלה החדשה בישראל מותירות את הקהילה הבינלאומית, והאזורית כאחד, פעורי פה ומבולבלים. רבים (וטובים) תוהים לאן מועדות פניה של ישראל, ועד כמה השינויים בחברה הישראלית, ובעיקר הרכבה החריג של הממשלה הנוכחית, מצביעים על שינוי כיוון חד בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון.

חשוב ביותר לעשות הבחנה ברורה בזירה הבינלאומית בין שני מחנות עיקריים של מדינות. ראשית, מדינות וממשלים שכבר חווים את התחזקותו של הגל השמרני-לאומני-פופוליסטי, ובהן ניכרת פגיעה משמעותית בדמוקרטיה ובמוסדותיה, דוגמת פולין, הונגריה, ברזיל (ימי בולסנרו), ואפילו ארה"ב (ימי טראמפ ועד ימינו). בזירות הללו ההתפתחויות בישראל אינן מבשרות מבחינתן בהכרח שינוי כיוון שלילי.

אין כך הדבר במדינות המערב הליברליות, ביניהן נכללת ישראל. התמיהה והבלבול ברורים, בעיקר אולי לנוכח העובדה שרה"מ הנוכחי, נתניהו, מוכר להם היטב. למרות חילוקי דעות מדיניים עימו, בעיקר סביב הסכסוך הישראלי – פלסטיני, לא כך היה הדבר בהקשר הדמוקרטי-פלורליסטי. בעת הזאת, הפחת הדמוקרטי, והמחלוקת סביב הסכסוך הפלסטיני, חוברים יחדיו למצב מדיני, שלא היה בעבר כמותו.

התמונה מבלבלת בעיקר לנוכח העובדה שמרבית הממשלים הליברליים במערב, מקפידים ככלל להימנע מביקורת ישירה. הם מבקשים לשמור על ערוצי תקשורת ועבודה פתוחים עם הממשלה בישראל, תוך כיבוד כללי המשחק הדמוקרטיים שהביאו להיבחרה וכינונה, ותקווה שמה שמסתמן לא יקרום עור וגידים. יתר על כן, הם גם חולקים עם ישראל אינטרסים משותפים, כבלימת חתירתה של איראן ליכולת גרעינית צבאית, חיזוק תהליכים של שיתוף-פעולה ויציבות באזור, וכמובן המיקוד הברור במלחמה באוקראינה.

שתיקה (יחסית) זו, כולל של מדינות ערב, עלולה לקבל פרשנות שגויה בישראל. היא איננה מעידה על שוויון נפש, רחוק מכך. היא מעידה על דאגה ובלבול. בעולם הערבי היא מעידה על תהיה לאן מועדות פניה של ישראל, וכיצד זה עלול להשליך על מפגשי האינטרסים שהתחזקו עימה בשנים האחרונות. המדינות הללו חוששות מההשלכות של המדיניות החדשה על הזירה הפלסטינית, וזליגתן לעבר הזירה הביתית שלהן. בראש ובראשונה מדובר על ירדן, שכבר משמיעה קולות בכיוון זה, ומצרים (שמתמודדת עם משבר כלכלי חמור ומדאיג). אף הקולות מסעודיה, בה נתניהו תולה תקוות לפריצת דרך עימה, מדגישות בימים האחרונים עד מאד את הזווית הפלסטינית. יש גם שיתהו, ואולי אף בנימה של סיפוק, במידת נכונותו של נאום "קורי העכביש" מבית מדרשו של מנהיג חזבאללה משנת 2000, ביחס לאיתנותה של החברה בישראל.

האתגר הקבוע, העומד בבסיס בחינתן של התפתחויות מעין אלו, מתמקד בשאלה האסטרטגית: היכן עובר הקו, או נקודת המפנה, בין מדינה הנתפסת כדמוקרטית וליברלית, וכחולקת אינטרסים וערכים משותפים עם המערב, לבין גלישתה לצד השני, למחנה הנגדי, הלאומני-פופוליסטי ו"פחות דמוקרטי".

ישראל של השנים האחרונות מרבה להדגיש, ובמידה לא מבוטלת של צדק, את מפגשי האינטרסים שהיא חולקת עם רבות ממדינות המערב. אלו מתמקדים כאמור במדיניות כלפי איראן (למרות חילוקי הדעות ביחס לנסיגה האמריקנית מהסכם הגרעין), מן התהליכים שהתרחשו באזור בהם ישראל השתלבה (הסכמי אברהם) ומן המדיניות האחראית שאפיינה את ממשלות ישראל באותן שנים. המחלוקת במכלול הפלסטיני נותרה כמות שהיא, אולם עומעמה לנוכח השינוי בסדרי העדיפויות באזור ומחוצה לו, כמו גם בשיתוק ובפיצול המאפיין את הזירה הפלסטינית (אמנם לא מעט עקב המדיניות הישראלית).

לאן פני ישראל

אולם כעת, התהיה והדאגה ביחס לשאלה לאן פונה הדמוקרטיה בישראל מתמזגות עם הדאגה העמוקה סביב שאלת הכיבוש הישראלי בשטחים, ומה שמסתמן כשינוי כיוון דרמטי מבחינתה של הממשלה החדשה. על רקע זה במיוחד אין להתייחס בקלות ראש להחלטתה של עצרת האו"ם לבקש חוות דעת מבית המשפט הבינלאומי לצדק בהאג ביחס לכיבוש הישראלי, אם קבוע או זמני הוא. לא מדובר בתהליך בו השינויים יתרחשו בן לילה, אולם בדיעבד אין לתמוה אם ההיסטוריה תצביע על צומת זו כנקודת מפנה.

ישראל חייבת להפנים מספר אמיתות בשעה זו:

מפגש אינטרסים הינו בעל חשיבות אסטרטגית ביחסים בינלאומיים, אולם כך גם ערכים משותפים. לבטח ביחס למדינות קטנות, כולל מדובר במדינת ישראל, שלאורך 75 שנות קיומה נשענה במידה רבה מאד על "מגדלור הערכים הליברלי" שנשאה בגאון.

שתיקתם של הממשלים במערב איננה מעידה על הסכמה, או אדישות, ביחס למה שמסתמן כפגיעה בערכים דמוקרטיים מרכזיים, אלא על זהירות ורצון לשמור על ערוצים פתוחים, דרכם ניתן יהיה אולי להשפיע על ישראל.

דרכם של סדקים, או שמא נאמר קורוזיה, שבתחילת הדרך הם קלים וזעירים, וקל לשגות בחומרת נזקיהם לטווח הזמן המתקדם, הבינוני והארוך. רק במבט בדיעבד, ניתן להבין את השלכותיהם, אולם אז כבר קצת מאוחר, הלא כן??

המאמר פורסם ב"YNET", ב-25 בינואר 2023